פריחת הגרניום בצנצנת, צועקת – מתגעגעת כמוני, לַשיחים הגדולים, האדומים, שפרחו בחצר ביתנו.

הספרים – ספריך. הציורים על הקיר – ציוריך. אני נשענת אל שולחן־הכתיבה (קנינו אותו יחד, זוכר?)… בחדר העבודה, בבניין החדש.

על אותה אדמה.

על אותה אדמה, בה עמד ביתנו הישן; גגו האדום טובל בצמרות הרימון והשזיף עטור־הפירות, מוקף עצי אורן כהים…

זמן רב לא דיברתי איתך. אפילו לא בלב. הימים רצים. ואתה, שכל־כך איתי, שכל כך אני, נמוג כאילו. ורק שתיקה, שתיקה עוטפת ומחניקה: כאילו לא היית אי־פעם לידי, גדול ושגיא ו…

אני רואה כבר חיוך על שפתיך… ושומעת אותך מלגלג: מלים?… שוב מלים?…

ובכן, נסעתי הבוקר לסמינר, למרות שכעת חופש. הייתי צריכה לדבר עם המנהל. ישבתי במזכירות, ולפתע הרגשתי צמא. רמזתי למזכירה, אך היא לא נעה ולא זעה. קמתי והלכתי לחדר־העובדים.

מי שמאמין בקשרים מיוחדים, ש“נכתבו” כביכול שם למעלה, יגיד בוודאי שלא היה זה מקרה שהמזכירה לא הזיזה עצמה.

בחדר ישבו זכריה, השרת, המפזם ללא הרף בתימנית; וירמי (התלמידות קיצרו לו את “ירמו” ביו"ד קמוצה ובשורוק – ועשו ממנו “ירמי”, כאילו היה אחד מן החבר’ה).

אני יודעת שאתה לא מתלהב מהתיאורים שלי, אבל כל העניין הוא המיפגש שהיה לי עם ירמי, ולכן חשוב שאספר לך עליו.

ירמי הוא חדש אצלנו. גם הוא מזרחי שומר מצוות, אבל שנות־אור מפרידות בינו ובין השרת הוותיק:

זה, משפחתו מרובת ילדים, הבריאות אינה שורה בביתו; והוא פולט “ברוך השם”, כל העת, ועיניו ופיו – מחייכים.

וירמי לעומתו – חידה מהלכת: זעוּם פנים, מכונס בתוך עצמו, אך כשנחה עליו רוח הדיבור – אתה אבוד.

ירמי עבר אלינו ממוסד אחר, ואומרים כי נתפס שם באיזו קלקלה. בכל אופן, אני נזהרת מן ה“מכשלה” הזו ששמה “ירמי” ונמנעת, כשאני רק יכולה, מלקחתו במכוניתי; למרות שכאשר שמע את שיעולי, לפני חודש, שלף מכיסו סוכריות־דבש, ואף הזמינני לבקר בחצרו, בה צומחים צמחי־מרפא למיניהם…

טוב, אז נכנסתי לחדר־העובדים לקחת מים לקפה וחיפשתי חלב. אני חייבת לספר לך, שבכל פעם שאין חלב – ירמי “מארגן” לי באורח פלא קופסה: ולך תסרב לו כשפיך וחיכך יבשים…

ישבתי מול השניים, שהתדיינו על פירושי רש"י לתורה… הם באיזה פסוק בתהילים, ואני – גומעת ומעשנת בנשיפות עמוקות.

אין כמעט עובדים. אין תלמידות. אין הידהוד וצחוקים.

החצר, למטה, ירוקה כולה, כשפריחה משגעת, ורודה־כתומה, מתנשאת לקומה השנייה.

ובין גמיעה לגמיעה, בין שאיפה לנשיפה, זורק אלי מדי פעם ה“מפזם” איזו שאלה, וירמי מצידו זורק אף הוא מלה פה הברה שם.

סיפרתי לך שכבר התחילו לבנות על האדמה שלנו את הבניין החדש?…

בקושי התגברתי – עם עצמי, עם הבנות, ואפילו איתך, במחשבות, על ההתלבטויות אם להרוס את הבית הקטן, המקסים, שהיה לנו, ולעשות את העיסקה הזאת עם הקבלן… ובוודאי שלא ידעתי אז כי להרוס בית זה כמעט כמו "להרוס״ זכרונות…

וזכריה מביט עלי ושואל: ומה נשמע? כשכוונתו לבנין, והוא מנופף בידו לאות, כי נכבדים דבריו.

ואני מחייכת אליו: הבניין עכשיו “צומח”!…

“בניין – צומח”? – מתערב ירמי, בתמיהה, מתקשה לתפוס את הביטוי (לך ספר לו מה זו 'מטאפורה׳). והוא מוסיף:

את צריכה לראות את הבית שלי… ממש משק חי בחצר… וכל היום מנגינות בפטיפון…

הוא בשלו ואני בשלי.

לבסוף, כששמע את שם הרחוב שלנו, התחיל למלמל: “שכונה יוקרתית, מאוד יוקרתית”… ופתאום, קימט מצחו, כאילו משהו עלה במוחו.

הייתי בטוחה ששוב ינאם על מחירי הקרקעות. רוחי היתה טובה ובעצם לא האזנתי לו כמעט. ידעתי כי אני לפני פגישה חשובה עם המנהל וראיתי בכל המפגש הזה, בחדר העובדים, רק הפוגה קטנה. מין “אינטרמצו” (כך קוראים לזה?), בתוך העניינים החשובים.

לבי לא ניבא לי, כי העניין שיפעים אותי עומד להתרחש דווקא כאן… עשיתי הפסקה קטנה בכתיבה אליך (כמעט אמרתי ב“דיבור” איתך), וקראתי שוב מה כתבתי. עיני נפלו על הביטוי “פריחה ורודה־כתומה משגעת”, ונזכרתי בחצר שלנו, אז.

את “מברשת־הבקבוק”, העץ עם הזיפים האדומים, מול המטבח, אתה זוכר?… ואת החלקה למעלה עם פירות־הרימון המאדימים. כתרם מתנשא ואילו קליפותיהם פגומות וזבות (“עקיצת זבוב הים־התיכון” – הסבירו המומחים), כשההלמות בלבי אמרה לי, כי סמל הוא לקֶרע שיבתק את חיינו…

תאמין? עם כל ה“ריאליזם” שעטיתי מאז, המראות הללו עדיין מרגשים אותי… אילו יכולתי באיזו מילת־קסם להחזיר את החצר הישנה, על עציה, פירותיה, ערוגות הירק, והלול הקטן… שאפשר יהיה לראות, להריח ולנגוע…

אתה זוכר איך (עירונית שכמוני) לא ידעתי לחפש מתחת לעלים והמלפפונים שלנו הפכו ל"דלועים״?…

אז איפה הייתי?

ב…״ירמי״״!…

ירמי שמע את שם הרחוב שלנו ומשהו החל לצוץ מעמקי זכרונו. כך על כל פנים נראה לי… ואז, כדוֹלה מראות, מתוך באר ישנה, עמוקה, החל מצרף:

…אני עבדתי שם… עשיתי דשא לאשה אחת שגרה עם הבנות שלה… בירידה…

אימצתי זכרוני. פני ירמי נראו מוכרות פתאום. מאי־שם פרצה תמונתו, כשהוא מסתובב עם כלי־גינה, בחלקה שלנו, מספר לי על העיזים והתרנגולות שיש לו…

– איפה זה היה? על מה אתה מדבר? – שאלתי כאחוזת דיבוק.

הוא לא חש במתח, וענה: על־יד קופת חולים… עם רימונים למעלה, ולמטה עצי אורן גבוהים, ממש ליד גן הילדים והברושים.

היה ברור לי שהוא מדבר על גננו. על ביתנו. עלינו.

– היה להם כלב שחור שרץ אחרי כל המכוניות בכביש (איפה אתה ריגרו, הנאמן והשחור?); ועוד כלבה מטורפת (לינדה שלנו היתה באמת “מטורפת” במה שנוגע לזרים… הלוא גם את ההיכרות שלה איתי התחילה ב…נשיכה, ואתה צחקת ואמרת שאני “טעימה” לה, זוכר?)

– עבדתי אצל אחת שהבעל שלה הלך “ככה”… – המשיך ירמי ועשה בידו תנועה של "הלך פייפן״…

משהו נעצר אצלי. הלב החסיר פעימה.

– אתה מדבר על הבית שלנו… – אמרתי, כשאני לא יודעת מאיפה יש לי כוח.

– מה פתאום ה“בית שלכם”? – השיב בביטול, וקולו ממשיך ומתגלגל.

אך אני לא שמעתי יותר. מאיזה מקום רחוק, רחוק מאד, הידהדו בי קולות מוּכּרים:

“עליך ועלי דיבר, יקירי, עליך ועלי דיבר”… וזה הוסיף להתנגן ולהצטעק בי:

“זה אלינו נתכוון, יקירי, זה אלינו נתכוון” – כאילו נשאבו המלים מתוכי.

מאיפה זה?… אה!… שורות שיר משכבר, מתוך ספרון־כיס זעיר, מזמן – הגימנסיה!…

ספר־שירה קט, שי מדינה, דינה שכבר מזמן אינה בחיי, – שהיינו הולכות יחד על פסי הרכבת ומדקלמות מתוכו את “האמנם עוד יבואו ימים” של לאה גולדברג. בספר הזה היה גם שיר בשם “זמר הפליטים” שכתב אודן, על חסרי מולדת ושורש, כשהוא משתמש באירוניה מרה לתאר את רגשותיהם, כלפי אלה ששללו מהם את הקרקע ואת הצידוק לחייהם…

איך באו אלי כעת השורות האלה, נכונות כל כך, מתאימות כל כך? מנין?

היינו פוסעות על האדנים: פסי המסילה – גבולות ישרים – משני עברינו, דורכות על האדנים הקצובים לבל ניפול…

– איפה “הפסים הגובלים” עכשו?… אמור!…

– איפה "האדנים הקצובים״…?

כל העוצמה שלך, המבט הכחול, סוער כמו הים, שוצף באפור, דרך טורקיז תכלכל־ירקרק, עד לכחול עמוק ומבטיח… הפסיעות שפסענו יחד, אתה, נאדר (“נאדרי בכוח”)… ואני, לידך, מאחוריך, נצמדת אליך, נכנפת בך, בבית, בגינה, בהמון חוגג…

איך התגמד הכל בפי ה“ירמי הזה”… והפך ל"הבעל שלה הלך ככה״?…

אני עוד זוכרת:

ההלם ראשון כשהבנתי. התהום הפעורה שאיימה. חוסר אוויר. מחנק. אני במערבולת. טובעת!… ועד לתחילת הדרך למעלה, חוזרת וצפה, חוזרת ושבה, למעלה, אל האוויר, האור…

ולפתע באו המראות:

מראה השזיפים הבשלים, של ה…איך קראו להם? ה“סנטה רוזה” האדמדמים־סגולים שופעים, מכבידים על הענפים… האדמומית היפה של פריחת “מברשת הבקבוק” על רקע השקיעה… והאורנים, עם החבלים המוכנים ל“טרזן”… הכלבים רובצים בחום היום בפינה קרירה, אחרי שחפרו ברגליהם הקדמיות באדמה: אתה שקוע בעלוניך הכלכליים, ואני, ספק חולמת ספק הוזה, לידך, משחילה “שרשרות”־אורן יפהפיות, הנפרמות למגע־יד… ולפתע הכל היה כאן ועכשו:

הריח של האדמה הרטובה לעת קיץ… איוושת הממטרות, עם החריקה הצורמת, כשהן עושות סיבוב… ואותו שקט קיצי־כפרי שנתערבו בו המיית ילדי השכנים, עם ריח זבל הלולים…

הפריחה הסגולה והצהובה (שתלנו שורות לסירוגין, זוכר?) ורשרוש הצעדים במעלה־הכביש, וגלגול הכדור במגרש השכנים…

וחשתי את אותה דריכות, כשאני ממתינה לך עם המגרפות בידיך, מבקש גיגית גדולה לאסוף בה את הפרי, או את היבלית שכה אהבת, עיקש אחד, להילחם בה…

וזה היה כל־כך נכון וכל כך אמיתי וחי יחד עם התמונות הקיטשיות התלויות סביבי, בחדר העובדים, ועם מראהו של השעון הגדול התלוי מעל לראשי, כאן. ושתי ההוויות, שני הזמנים, חיו יחדיו, בתוכי…

הגֵד, איך הכל, כל הסיפור של הבית והאדמה, הפירות והלול עם העופות (עם כל ההתבדחויות איך לא ידעתי לטפל בהם כשיצאת למילואים)… איך הכל, כמו “שרשרות”־האורן, – נפרם?…

– – – מה היה אחר־כך?…

בצרפתית אומרים “במלחמה כמו במלחמה”. ואני אומרת “בחיים כמו בחיים”… שום “דרמה”, חוץ מהסערה שטילטלה אותי; אבל הטלטלה הזאת לא השאירה אחריה שום “שבילים כחולים באוויר” (כמו בשיר של זאב), וקולו של ירמי הוסיף להתגלגל.

ואני?

אני רק שפשפתי את זרועותי, ששערן סמר, ולחשתי, ללא קול:

“בחיי, שיש לי צמרמורת”, וחזרתי אל חדר המנהל…

ורק כשחזרתי הביתה, ליד השולחן שקנינו יחד, ושיחי הגרניום ששתלנו יחדיו; שולחת ידי לשיבולים הגבוהות שקטפת לי כשנדקרתי ביד, בכרמל; ורק כשניצבתי מול החלון, משקיפה ומביטה על העָבָר שישנו־ואיננו והייתי כולי באותו נטף־חיים של תשוקה, זכרונות וכאב – – –

הבינותי:

המשפט על חיי – שלי הוא!… ולא “ירמי” ולא אחרים יכולים לגרוע ממה שנתנו לי או לקחו ממני חיי – – –

כי אני היא המשלמת את המחיר!…

אז אתה יכול להגיד לי שאני “דרמטית ורגשנית”, – אבל אני עברתי משהו היום, ואני עדיין מרגישה צורך לספר לך – – –

שתשמע אותי!… ושתעטוף אותי!…

כמו פעם, למרגלות האורנים…