למדי, לנרי ולרֶוי – באהבה!

פריחת הגרניום בצנצנת, צועקת – מתגעגעת כמוני, לַשיחים הגדולים, האדומים, שפרחו בחצר ביתנו.

הספרים – ספריך. הציורים על הקיר – ציוריך. אני נשענת אל שולחן־הכתיבה (קנינו אותו יחד, זוכר?)… בחדר העבודה, בבניין החדש.

על אותה אדמה.

על אותה אדמה, בה עמד ביתנו הישן; גגו האדום טובל בצמרות הרימון והשזיף עטור־הפירות, מוקף עצי אורן כהים…

זמן רב לא דיברתי איתך. אפילו לא בלב. הימים רצים. ואתה, שכל־כך איתי, שכל כך אני, נמוג כאילו. ורק שתיקה, שתיקה עוטפת ומחניקה: כאילו לא היית אי־פעם לידי, גדול ושגיא ו…

אני רואה כבר חיוך על שפתיך… ושומעת אותך מלגלג: מלים?… שוב מלים?…

ובכן, נסעתי הבוקר לסמינר, למרות שכעת חופש. הייתי צריכה לדבר עם המנהל. ישבתי במזכירות, ולפתע הרגשתי צמא. רמזתי למזכירה, אך היא לא נעה ולא זעה. קמתי והלכתי לחדר־העובדים.

מי שמאמין בקשרים מיוחדים, ש“נכתבו” כביכול שם למעלה, יגיד בוודאי שלא היה זה מקרה שהמזכירה לא הזיזה עצמה.

בחדר ישבו זכריה, השרת, המפזם ללא הרף בתימנית; וירמי (התלמידות קיצרו לו את “ירמו” ביו"ד קמוצה ובשורוק – ועשו ממנו “ירמי”, כאילו היה אחד מן החבר’ה).

אני יודעת שאתה לא מתלהב מהתיאורים שלי, אבל כל העניין הוא המיפגש שהיה לי עם ירמי, ולכן חשוב שאספר לך עליו.

ירמי הוא חדש אצלנו. גם הוא מזרחי שומר מצוות, אבל שנות־אור מפרידות בינו ובין השרת הוותיק:

זה, משפחתו מרובת ילדים, הבריאות אינה שורה בביתו; והוא פולט “ברוך השם”, כל העת, ועיניו ופיו – מחייכים.

וירמי לעומתו – חידה מהלכת: זעוּם פנים, מכונס בתוך עצמו, אך כשנחה עליו רוח הדיבור – אתה אבוד.

ירמי עבר אלינו ממוסד אחר, ואומרים כי נתפס שם באיזו קלקלה. בכל אופן, אני נזהרת מן ה“מכשלה” הזו ששמה “ירמי” ונמנעת, כשאני רק יכולה, מלקחתו במכוניתי; למרות שכאשר שמע את שיעולי, לפני חודש, שלף מכיסו סוכריות־דבש, ואף הזמינני לבקר בחצרו, בה צומחים צמחי־מרפא למיניהם…

טוב, אז נכנסתי לחדר־העובדים לקחת מים לקפה וחיפשתי חלב. אני חייבת לספר לך, שבכל פעם שאין חלב – ירמי “מארגן” לי באורח פלא קופסה: ולך תסרב לו כשפיך וחיכך יבשים…

ישבתי מול השניים, שהתדיינו על פירושי רש"י לתורה… הם באיזה פסוק בתהילים, ואני – גומעת ומעשנת בנשיפות עמוקות.

אין כמעט עובדים. אין תלמידות. אין הידהוד וצחוקים.

החצר, למטה, ירוקה כולה, כשפריחה משגעת, ורודה־כתומה, מתנשאת לקומה השנייה.

ובין גמיעה לגמיעה, בין שאיפה לנשיפה, זורק אלי מדי פעם ה“מפזם” איזו שאלה, וירמי מצידו זורק אף הוא מלה פה הברה שם.

סיפרתי לך שכבר התחילו לבנות על האדמה שלנו את הבניין החדש?…

בקושי התגברתי – עם עצמי, עם הבנות, ואפילו איתך, במחשבות, על ההתלבטויות אם להרוס את הבית הקטן, המקסים, שהיה לנו, ולעשות את העיסקה הזאת עם הקבלן… ובוודאי שלא ידעתי אז כי להרוס בית זה כמעט כמו "להרוס״ זכרונות…

וזכריה מביט עלי ושואל: ומה נשמע? כשכוונתו לבנין, והוא מנופף בידו לאות, כי נכבדים דבריו.

ואני מחייכת אליו: הבניין עכשיו “צומח”!…

“בניין – צומח”? – מתערב ירמי, בתמיהה, מתקשה לתפוס את הביטוי (לך ספר לו מה זו 'מטאפורה׳). והוא מוסיף:

את צריכה לראות את הבית שלי… ממש משק חי בחצר… וכל היום מנגינות בפטיפון…

הוא בשלו ואני בשלי.

לבסוף, כששמע את שם הרחוב שלנו, התחיל למלמל: “שכונה יוקרתית, מאוד יוקרתית”… ופתאום, קימט מצחו, כאילו משהו עלה במוחו.

הייתי בטוחה ששוב ינאם על מחירי הקרקעות. רוחי היתה טובה ובעצם לא האזנתי לו כמעט. ידעתי כי אני לפני פגישה חשובה עם המנהל וראיתי בכל המפגש הזה, בחדר העובדים, רק הפוגה קטנה. מין “אינטרמצו” (כך קוראים לזה?), בתוך העניינים החשובים.

לבי לא ניבא לי, כי העניין שיפעים אותי עומד להתרחש דווקא כאן… עשיתי הפסקה קטנה בכתיבה אליך (כמעט אמרתי ב“דיבור” איתך), וקראתי שוב מה כתבתי. עיני נפלו על הביטוי “פריחה ורודה־כתומה משגעת”, ונזכרתי בחצר שלנו, אז.

את “מברשת־הבקבוק”, העץ עם הזיפים האדומים, מול המטבח, אתה זוכר?… ואת החלקה למעלה עם פירות־הרימון המאדימים. כתרם מתנשא ואילו קליפותיהם פגומות וזבות (“עקיצת זבוב הים־התיכון” – הסבירו המומחים), כשההלמות בלבי אמרה לי, כי סמל הוא לקֶרע שיבתק את חיינו…

תאמין? עם כל ה“ריאליזם” שעטיתי מאז, המראות הללו עדיין מרגשים אותי… אילו יכולתי באיזו מילת־קסם להחזיר את החצר הישנה, על עציה, פירותיה, ערוגות הירק, והלול הקטן… שאפשר יהיה לראות, להריח ולנגוע…

אתה זוכר איך (עירונית שכמוני) לא ידעתי לחפש מתחת לעלים והמלפפונים שלנו הפכו ל"דלועים״?…

אז איפה הייתי?

ב…״ירמי״״!…

ירמי שמע את שם הרחוב שלנו ומשהו החל לצוץ מעמקי זכרונו. כך על כל פנים נראה לי… ואז, כדוֹלה מראות, מתוך באר ישנה, עמוקה, החל מצרף:

…אני עבדתי שם… עשיתי דשא לאשה אחת שגרה עם הבנות שלה… בירידה…

אימצתי זכרוני. פני ירמי נראו מוכרות פתאום. מאי־שם פרצה תמונתו, כשהוא מסתובב עם כלי־גינה, בחלקה שלנו, מספר לי על העיזים והתרנגולות שיש לו…

– איפה זה היה? על מה אתה מדבר? – שאלתי כאחוזת דיבוק.

הוא לא חש במתח, וענה: על־יד קופת חולים… עם רימונים למעלה, ולמטה עצי אורן גבוהים, ממש ליד גן הילדים והברושים.

היה ברור לי שהוא מדבר על גננו. על ביתנו. עלינו.

– היה להם כלב שחור שרץ אחרי כל המכוניות בכביש (איפה אתה ריגרו, הנאמן והשחור?); ועוד כלבה מטורפת (לינדה שלנו היתה באמת “מטורפת” במה שנוגע לזרים… הלוא גם את ההיכרות שלה איתי התחילה ב…נשיכה, ואתה צחקת ואמרת שאני “טעימה” לה, זוכר?)

– עבדתי אצל אחת שהבעל שלה הלך “ככה”… – המשיך ירמי ועשה בידו תנועה של "הלך פייפן״…

משהו נעצר אצלי. הלב החסיר פעימה.

– אתה מדבר על הבית שלנו… – אמרתי, כשאני לא יודעת מאיפה יש לי כוח.

– מה פתאום ה“בית שלכם”? – השיב בביטול, וקולו ממשיך ומתגלגל.

אך אני לא שמעתי יותר. מאיזה מקום רחוק, רחוק מאד, הידהדו בי קולות מוּכּרים:

“עליך ועלי דיבר, יקירי, עליך ועלי דיבר”… וזה הוסיף להתנגן ולהצטעק בי:

“זה אלינו נתכוון, יקירי, זה אלינו נתכוון” – כאילו נשאבו המלים מתוכי.

מאיפה זה?… אה!… שורות שיר משכבר, מתוך ספרון־כיס זעיר, מזמן – הגימנסיה!…

ספר־שירה קט, שי מדינה, דינה שכבר מזמן אינה בחיי, – שהיינו הולכות יחד על פסי הרכבת ומדקלמות מתוכו את “האמנם עוד יבואו ימים” של לאה גולדברג. בספר הזה היה גם שיר בשם “זמר הפליטים” שכתב אודן, על חסרי מולדת ושורש, כשהוא משתמש באירוניה מרה לתאר את רגשותיהם, כלפי אלה ששללו מהם את הקרקע ואת הצידוק לחייהם…

איך באו אלי כעת השורות האלה, נכונות כל כך, מתאימות כל כך? מנין?

היינו פוסעות על האדנים: פסי המסילה – גבולות ישרים – משני עברינו, דורכות על האדנים הקצובים לבל ניפול…

– איפה “הפסים הגובלים” עכשו?… אמור!…

– איפה "האדנים הקצובים״…?

כל העוצמה שלך, המבט הכחול, סוער כמו הים, שוצף באפור, דרך טורקיז תכלכל־ירקרק, עד לכחול עמוק ומבטיח… הפסיעות שפסענו יחד, אתה, נאדר (“נאדרי בכוח”)… ואני, לידך, מאחוריך, נצמדת אליך, נכנפת בך, בבית, בגינה, בהמון חוגג…

איך התגמד הכל בפי ה“ירמי הזה”… והפך ל"הבעל שלה הלך ככה״?…

אני עוד זוכרת:

ההלם ראשון כשהבנתי. התהום הפעורה שאיימה. חוסר אוויר. מחנק. אני במערבולת. טובעת!… ועד לתחילת הדרך למעלה, חוזרת וצפה, חוזרת ושבה, למעלה, אל האוויר, האור…

ולפתע באו המראות:

מראה השזיפים הבשלים, של ה…איך קראו להם? ה“סנטה רוזה” האדמדמים־סגולים שופעים, מכבידים על הענפים… האדמומית היפה של פריחת “מברשת הבקבוק” על רקע השקיעה… והאורנים, עם החבלים המוכנים ל“טרזן”… הכלבים רובצים בחום היום בפינה קרירה, אחרי שחפרו ברגליהם הקדמיות באדמה: אתה שקוע בעלוניך הכלכליים, ואני, ספק חולמת ספק הוזה, לידך, משחילה “שרשרות”־אורן יפהפיות, הנפרמות למגע־יד… ולפתע הכל היה כאן ועכשו:

הריח של האדמה הרטובה לעת קיץ… איוושת הממטרות, עם החריקה הצורמת, כשהן עושות סיבוב… ואותו שקט קיצי־כפרי שנתערבו בו המיית ילדי השכנים, עם ריח זבל הלולים…

הפריחה הסגולה והצהובה (שתלנו שורות לסירוגין, זוכר?) ורשרוש הצעדים במעלה־הכביש, וגלגול הכדור במגרש השכנים…

וחשתי את אותה דריכות, כשאני ממתינה לך עם המגרפות בידיך, מבקש גיגית גדולה לאסוף בה את הפרי, או את היבלית שכה אהבת, עיקש אחד, להילחם בה…

וזה היה כל־כך נכון וכל כך אמיתי וחי יחד עם התמונות הקיטשיות התלויות סביבי, בחדר העובדים, ועם מראהו של השעון הגדול התלוי מעל לראשי, כאן. ושתי ההוויות, שני הזמנים, חיו יחדיו, בתוכי…

הגֵד, איך הכל, כל הסיפור של הבית והאדמה, הפירות והלול עם העופות (עם כל ההתבדחויות איך לא ידעתי לטפל בהם כשיצאת למילואים)… איך הכל, כמו “שרשרות”־האורן, – נפרם?…

– – – מה היה אחר־כך?…

בצרפתית אומרים “במלחמה כמו במלחמה”. ואני אומרת “בחיים כמו בחיים”… שום “דרמה”, חוץ מהסערה שטילטלה אותי; אבל הטלטלה הזאת לא השאירה אחריה שום “שבילים כחולים באוויר” (כמו בשיר של זאב), וקולו של ירמי הוסיף להתגלגל.

ואני?

אני רק שפשפתי את זרועותי, ששערן סמר, ולחשתי, ללא קול:

“בחיי, שיש לי צמרמורת”, וחזרתי אל חדר המנהל…

ורק כשחזרתי הביתה, ליד השולחן שקנינו יחד, ושיחי הגרניום ששתלנו יחדיו; שולחת ידי לשיבולים הגבוהות שקטפת לי כשנדקרתי ביד, בכרמל; ורק כשניצבתי מול החלון, משקיפה ומביטה על העָבָר שישנו־ואיננו והייתי כולי באותו נטף־חיים של תשוקה, זכרונות וכאב – – –

הבינותי:

המשפט על חיי – שלי הוא!… ולא “ירמי” ולא אחרים יכולים לגרוע ממה שנתנו לי או לקחו ממני חיי – – –

כי אני היא המשלמת את המחיר!…

אז אתה יכול להגיד לי שאני “דרמטית ורגשנית”, – אבל אני עברתי משהו היום, ואני עדיין מרגישה צורך לספר לך – – –

שתשמע אותי!… ושתעטוף אותי!…

כמו פעם, למרגלות האורנים…

לא, זה לא סיפור על בן שהחליט להתנדב ואמר זאת לאמו במלים של אידיאלים גבוהים.

וגם לא דו־שיח של “אני אמרתי לו” ו“הוא אמר לי”, כמו בשיר האירוני של הזמרת שכולם אוהבים.

זהו סיפור על אשה פשוטה, אשת־שיגרה ויום־יום… כזאת שלא מַפנים אחריה את הראש ברחוב, ואפילו לא נועצים בה עוד מבט.

מושבניקית. ידיים מיובלות. זרועות עבות. כמו בסיפורים…

אלמנה, שלוש־עשרה שנה: ונאמנה לזכר בעלה. כמו בסיפורים…

פנים קמוטות… החיים “הדהו” אותה, אם אפשר לומר מלה כזאת… כאילו אינה עומדת שעות בשמש בין הלולים… כאילו מה שעובר עליה בפנים חזק מקרני השמש שבחוץ…

שכנה טובה, לולנית חרוצה, אמא מצוינת – זה כל החיים…

״גברים״?

חיוך מבויש, מנוכר: – “שכחנו כבר… היה…”

יום אחד בא מחליף לעובדת הסוציאלית. קמה והלכה למשרדו. הבן הצעיר מתקשה בשעורים – אולי צריך פסיכולוג?

והוא רך וסבלן… עונה לה… משוחח בטלפון… ושוב מקשיב לדבריה…

לפתע כבר איננו מאחורי השולחן, אלא לידה… ולא ידעה איך, ידו על כתפה, ובקולו העמוק:

– אולי תבואי אלי בערב ונמשיך לדבר, בלי כל הטלפונים האלה?

והיא באה.

הלב התרחב. הנפש המריאה. הגוף השתוקק ובכה, כי לא ידע כיצד… ואחרי שלוש־עשרה שנה של לְבָד, של שתיקת הגוף ששכח, החלו הריטוטים: ליטוף קל… נשיקה… – כמו בסרטים!… – חשבה – כמו בטלוויזיה, בסידרה הספרדית!…

יותר מזה לא היה. לא העזה.

אחרי יומיים עזב. העובדת הקבועה חזרה.

והיא נשארה עם הגעגועים.

מאותו יום התחילה להתבונן אחרת בשכניה. הסתכלה על זרועותיהם, אם שריריות הן, על עיניהם – אם בורקות הן, ועל שפתיהם אם חושקות הן…

– אוי ואבוי לי!… – הודתה בלבה בבהלה – נהייתי כמו הגברים!… אני מסתכלת עליהם כמו שהם מסתכלים על אשה!…

אך ה“אותות” ששידרה לא אחרו להביא את המענה הרצוי. היה זה השכן, מעבר לגן־הירק, שהחל לבקרה כשילדיה כבר נמים.

צעיר ממנה. נשוי כדת וכדין. לכתחילה בא לשאול עצה, לבקש כלי עבודה… פעם חוטי חשמל, פעמים נייר לכתיבה…

ופרצו לילות־סערה… התשוקה אחזה בה כלהבה. המגע הפחיד והסעיר…

אחרי פחות משבוע ראה אותו בנו כשהוא יוצא מגן־הירק שלה, עם שחר…

עלה ריח של חשד. בא שקר לא ברור, והשקיט את המצב.

שניהם התאמצו לטשטש הכל.

ראתה אותו עם בוקר, בדרך ללולים, פגשה בו עם ערב, משקה את הירקות, ונפשה יצאה אליו.

גופה בכה; הפעם מערגה… גם מעיניו נשקפה תשוקה… אך פחדו גבר עליו, וגאוותה לא נתנה לה לפתותו.

כמו בהינף סכין נקטעה הפרשה. גזה ונעלמה הסערה.

ושוב:

הפרגיות, הביצים, גן־הירק, והביתה לילדים – אלה כל החיים…

הגן מניב, מיכסת הביצים עולה, הבן מתקדם בלימודים, אבל הכר רטוב כל בוקר…

מדי יום ששי היא הולכת לצרכניה שבמושב, לקנות אורז, קטניות, מחברות לילדים וממתקים, שתהיה “שבת מתוקה”.

ובצרכניה חיימק’ה, העולה החדש, המנומס, שבא לפני שנתיים וכבר הפך למנהל הצרכניה.

משונה… היא חושבת – חיימקה היה חולה… לקחו אותו לעיר, לבית חולים… אמרו שלא ישוב… נחמ’קה היפה, אשתו, עבדה במקומו… רצתה שלא תיפגע העבודה… והנה התהפכו הדברים:

הוא עבר ניתוח וחזר הביתה ולצרכניה… והיא – היפה והבריאה, קיבלה איזה “וירוס”, ישמרנו האל, ואחרי שלושה ימים – נפטרה!…

מאז, בכל פעם שבאה לקנות אצלו, היה מוצא תמיד פינה שקטה, בצרכניה, ושופך לפניה לבו: כמה הוא מתגעגע לאשתו וכמה היא חסרה לו, לארוחה, לשיחה…

“יד אשה בבית!”… – היה חוזר ונאנח.

והיתה אנחתו זאת כעשרות מלים באוזניה…

יום אחד העזה ושאלה: לחפש לך מישהי? חברה?

התבונן בה: – אם היא תהיה דומה לך!… – לחש.

משהו בתוכה אמר לה – “מהרי! זאת הזדמנות חייך!… לפני שמישהי אחרת 'תתלבש עליו!”… ומשהו בה היה נרגש מדי ונבוך…

לפתע נתמלאה אומץ, ואינה יודעת כיצד, אמרה בפה מלא –

“אני מוכנה!” – והאור בעיני שניהם זרח.

נפגשו. תחילה בבית שכניו, שאימצוהו מאז התאלמן. לאחר מכן נסע איתה – לסרט, לעיר.

הראה לה את בית־החולים בו שכב. את העירייה. את הרחבה הגדולה, שלפני הקולנוע. ויחד נכנסו לבית־קפה.

והוא היה כל כך נימוסי, כל כך עדין: “תוצרת חוץ, מיד רואים” – עבר בה הרהור… הציצה בעצמה:

מבין כל השמלות הישנות שבארון בחרה את היפה, המעודנת… לא משהו צעקני, לא חשוף; משהו מתאים לאירופאי כמוהו… הפעם לא הגוף דיבר. הנפש, הלב!…

ישבה בבית־הקפה, מתחת לשמשיה, המוארת בניאון ענק. מתי ישבה לאחרונה בבית־קפה?… האם היתה אי־פעם במקום כזה?…

הזמינה כוס קפה. רק קפה.

– עוגה? – שאל באדיבות.

סירבה. כגברת. – “שלא יחשבו שבשביל העוגות…”

סיפר על עצמו. על העלייה. על הדרך למושב. סיפר על הלבד…

שמעה אותו. לא מקשיבה למלים, רק מאזינה לנגינת קולו. והתפללה בתוכה: "שזה יימשך!… אלוהים! שזה רק יימשך!״…

ראתה עצמה, בביתו, מבשלת, מנקה… מקבלת אותו עם ערב בשובו מהצרכניה… התעניין: איך היא מסתדרת עם הילדים… אם יש בעיות עם הבן… הוא יכול ללמד אותו מתמטיקה, אם צריך… שאל על הכנסתה מהלולים, האם היא מאפשרת לה לחיות ברווחה…

– אני מוכן לעזור לך! – אמר – את יכולה לקרוא לזה ‘הלוואה’! – חייך.

סירבה. – אני לא זקוקה! – ענתה – לא צריכה שום דבר!…

זה היה שקר, כמובן. היא נזקקה לשיפוץ המטבח ולתיקון הגג בלולים… אבל על זאת לא חשבה כלל…

אילו היה קול למחשבותיה היה שומע אותה אומרת: – “אותך!… אותך אני צריכה על ידי!… לקבל אותך בערב ולשבת על ידך כשאתה אוכל את המרק שהכנתי לך… לקום על ידך בבוקר ולדעת שאני לא לבד…”

אבל פיה נשאר סגור, רק ליבה דיבר…

כשנואש מלהציע לה עזרה חומרית גדולה, חייך בשובבות, כילד שמצא משחק חדש:

– אבל בצרכניה תקחי מה שאת צריכה, ואני ארשום זה על החשבון שלי! – ביקש.

והיא מלמלה: תודה, אבל אני לא צריכה שום דבר!… באמת!…

נפגשו עוד פעם, פעמיים. היא היתה במרומים. טיפחה תקוות.

היא תחכיר את הלולים, ותעבוד איתו חצי יום בצרכניה. שם רואים אנשים. יש צל, יש מיזוג אוויר. היא תיפטר מריח העופות ומריח הזבל…

בפגישה השלישית התוודה לפניה – הוא קשור מדי לזכר אשתו… איננו יכול להתחיל חיים חדשים…

עכשיו, כשהיא הולכת בערב לבקר חברה, או כשבאים אליה לקנות ביצים, והשמש אינה קופחת על הראש; בכניסה למכבסה, או למחלבה; היא איננה מתעייפת מלספר איך ומה אמר לה…

כמו בסרטים של פעם, כשנשים היו פותחות אלבומי תמונות (בשחור לבן) ומראות את אהוב נעוריהן, או את בית ילדותן… אהוב ובית שמזמן אינם עוד, האהוב היגר לארצות הים והבית נהרס ואיננו; אבל בנשמה, בנפש, הם חיים ונושמים עדיין, וצבעיהם איתנים ועזים…

מאז עברה שנה: הבן כבר בתיכון; היא עוד לבד, אבל האור בעיניה חוזר ונדלק בכל פעם שהיא מספרת עליו.

וכמי שפותח ברטט ארגז קסמים נעלם, או מניף ברעד מתת מרהיב, היא מגישה לשומע, בנשימה מהירה ובשפתיים סמוקות, זר זורח של חלומות, תהיות לב וזכרונות:

– “תקראי לזה ‘הלוואה’” – קולו באוזניה וחיוכה הולך ומתרחב…

קולו של המורה התרחק. לאט לאט נעלמה מעיני קבוצת הציירים, חברי. הרעפים האדומים שבצבצו מבעד לענפים, גזעי העצים שנשזרו זה בזה, הצמרות, כל הירוק הזה, כאילו נספגו לתוכי.

הייתי שקועה כולי בפיתולי הגזע, בקליפתו הסדוקה וזהב עלעליו, מנסה ל’תרגם' אותם לצבע ותנועה על הדף.

ישבתי בפינה מבודדת. רציתי להיות: – אני והנוף. – אני והנייר. – אני והצבע…

זכרתי כמה פעמים ישבתי בין חברי המציירים, מאזינה לסיפוריהם ובדיחותיהם, מנסה “לתפוס את הרגע”, ולהניח אותו על הדף…

ואיך, לא פעם, למרות הריכוז והמאמץ; למרות הנסיון, הנואש כמעט, לחדור לתוך הענפים המתעמקים, לתוך אווריריות השמים…

ולמרות הצעקה הפראית, מבפנים, להתמזג עם השיחים, להתאחד עם הפרחים ו“להיות” שמים ואור כדי לברוא אותם, מחדש, על הדף… – היתה כפיות הטובה הנוראה של האמנות, החמקמקות של ההשראה, “מוציאה לי לשון”, בדמות ציור גרוע, שאין בו אפילו “אמירה”!

לכן התרחקתי, סבורה שאם אתייחד עם הנוף, אצליח "לתפוס את הרגע״.

– “הרגע!” – פירושו דממה בחוץ ובפנים. העולם כולו נעצר ואיתו נשימתי.

אני מורחת צבע במכחול עבה, ו“משפצת” את הקצוות במכחול דק. מתבוננת, ממתינה שנייה… והנייר מתחיל “לדבר”:

– הוא “דורש” עוד נקודה אדומה כאן, עוד כתם צהוב שם. ולהכהות את הכחול המרגיז הזה!… שיהיה דווקא אפל!… ודווקא לידו, להבהיר את התכלת, שתהיה צחה, שתהיה ממש זוהרת. ואם אוסיף לה טיפת זהב?…

והצבעים מתחילים לחוג במעגל. גוונים ובני־גוונים יוצאים במחול מסחרר!…

אני עוצמת את עיני. מתרחקת צעד ועוד צעד; והנה הציור מביט בי בעיניים חדשות. ממרחק, ובעיניים חצי סגורות, הוא נראה שליו הרבה יותר מאשר מקרוב… כאילו יד אחרת ציירה אותו; ולב אחר תכננו! אני חוזרת למקומי. עלי להוסיף עוד צבע. והפעם – לסחוט ישר מן השפופרת. לשרטט עוד קווים.

– מה אני אומרת?

– לשרוט עוד קווים! (איך שתי המלים האלה כל־כך דומות!)…

הציור חייב להיפצע!… לצעוק!… להביע את הזעם הכלוא, שם, באפלולית בין העלים!

למרות השקט של הגזעים הכבדים והצמרות הכהות, אני יודעת שבין העלים מסתתרת צעקה!… אני שומעת אותה! צעקה של:

רצון לפרוש ענף יותר גבוה, יותר רחוק, עד לתכלת וענן!…

טבלתי את המכחול והרגשתי שאני שטה באורנז׳ הזוהר, שוחה בבורדו הייני, ונגרפת בתערובת הסמיכה של הירוק הארסי.

בקצה עיני קלטתי את המדרגות המובילות לחדרי השירותים ולמחסן, כשדמות מזרחית, שביס לראשה, קרבה למדרגות. על פי הדלי והמטלית שבידה הבנתי כי היא מעובדות־הנקיון.

עיניה השחורות היו תקועות בי כה חזק, עד שהרגשתי אותן על גופי. היא עמדה לרגע, מתבוננת בדף הצבעוני שבידי, והתפעלות אילמת על פניה. רגליה האמונות במלאכתה החלו לרדת למטה, אך עיניה הוסיפו להימשך לציור.

– מה… אתם… כולם… עושים? – שאלה בעברית מגומגמת.

– מציירים! – עניתי לה בחיוך, מנסָה להפיג את הזרות.

– “מציירים?” – חזרה אחרי, כשמקולה, מבטה ופניה, נשקפה השאלה:

״בשביל מה?"

ציטוטים מהרצאות בתולדות האמנות עלו באוזני וחזרו כלעומת שבאו. כיצד אסביר לה “בשביל מה” מציירים? – “אמנות לשם אמנות”? – “ריאליזם”?… והרי כל ה’כלים' שבידי אינם מתאימים לשאלתה.

היא ירדה למטה, לעבר המחסן, כשהיא שולחת אלי חיוך ולוחשת: “כל הכבוד!”

– כל חייה, כוחה, – חשבתי לי – נתונים לחומר ולמציאות כמוֹת־שהיא…

איך אפשר להעביר אליה את תחושת היצירה?… את הצורך הזה ב… ‘תפיסת’ הנוף, ו’הנחתו' על הדף?… – את מה שמתחולל בקרבך עד שאתה צר צורה?

היא מילאה את הדלי מים, והתחילה לקרצף.

– כל הכבוד לעבודה שלך! – מצאתי עצמי פתאום שולחת לעברה מלים.

פניה הוארו, והיא שאלה:

– את רוצה קפה?

נדתי בראשי.

לרגע קל כמו התחלפו התפקידים. היא שפתה את הקומקום, הביאה קפה וסוכר, מזגה, ובאמתלא שהיא “מכבדת” אותי, כביכול, התכופפה ישבה על ידי, כששתינו גומעות מהקפה המהביל.

מעמקי המחסן בקע קול הרדיו שפתחה. סלסולים מזרחיים, מלאי עצב וגעגועים, התמשכו כאנחות. היא האזינה להן, פניה קשובות ובעיניה חלום.

– היא ‘חיה’ את המוסיקה! – אמרתי לעצמי – גם היא ‘צורכת’ אמנות!…

ולפני שאאבד את הקשר איתה, שאלתי:

– את אוהבת לשמוע את זה?… וכשהנהנה הוספתי: למה?… בשביל מה?…

חכיתי לתשובתה כמו לפסק־דין. כל שנייה נראתה בעיני כיובל.

היא שאפה שאיפה ארוכה, כאילו ניסתה לתהות על שאלתי.

– הוי, בתי, – ענתה לי – זה כמו עשן, כמו הרוח… זה… – והיא עשתה בידה תנועה של פיזור באוויר – 'לוקח׳ את הצרות…

חייכתי – גם הציור "לוקח' את הצרות – אמרתי, משיבה לשאלה שלא נשאלה.

– יותר מזה – הוספתי – אני יכולה לעשות על הנייר מה שאני רוצה. את רואה את הגזע ההוא עם שני הענפים? – אני ציירתי רק ענף אחד… והענף ההוא? – הנה, הוספתי לו פֹּה אדום…

היא חזרה ונעצה מבט בנוף שעל הנייר, ושבה והתבוננה בנוף שממול.

הרגשתי איך היא מתאמצת לתפוס את דברי, אך אני המשכתי בסערה:

– מישהו אחר, יכול היה לשים פה כחול… ועוד מישהו, אולי את, – פניתי אליה – היית בוחרת בצבע אחר…

היא חזרה וזרקה מבטים, פעם לכיוון החורשה ופעם אל הדף.

היה משהו חתולי בתנועותיה. כאילו מרגע לרגע, היא מעיזה להתקרב אל דברי יותר ויותר.

– באמת? – שאלה, ולפתע, לשנייה אחת, ניצת אור בעיניה, – זה… אפשר?… – והאור בעיניה זרח.

ה“אפשר” המשתומם וה“באמת?” הבלתי מאמין עדיין, כמו גדלו פתאום, הצמיחו כנפיים וחגו סביבה במעגלים.

מרגוע תפס את מקום החומרה שסביב פיה ושפתיה נפתחו בחיוך.

מבטה נטש את הציור, ריחף גבוה מעל הצמרות, ממריא לנקודה בלתי נראית, בין העננים הוורודים. משהו התחולל בלבה.

– האם תפסה כי בידי האדם ליצור את נופו?… – האם הרשתה לעצמה, ולו לרגע, לברוא לה עולם בו היא המציירת?…

ולפתע – לא היתה כאן. הדלי והסמרטוט לא השתייכו לה, כמו שבלויי־הבגדים של סינדרלה לא היו קיימים עבורה בנשף.

עיניה היו נטועות באופק ופיה טרם שבע מן הפלא.

לקחתי את הדף; אספתי את כלי ופסעתי אל חברי, כשאני שולחת אליה מבט אחרון.

היא קרסה, בין הסבכים, נועצת מבט למרחקים; ואור החסד שפשט בפניה חזר והתלקח בנפשי…

– שטויות! – שמעתי קול בתוכי – כל ה“אור” הזה וה“חסד” הזה – זה מה“ראש” שלך!… וחוץ מזה, לא סיפרת לה… איך לפעמים, זה מול העיניים, הצבעים, התחושה… וזה לא יוצא, לעזאזל!…

עוד צבע, עוד מריחה… את מחליפה מכחול… וזה עוד לא…

עד שמגיע “תור” האצבעות!… עשרה מכחולי־אצבעות עובדים… האצבעות מורחות, מסתובבות… כולך צעקה!… את והציור!… את והיצירה!… ואחרי הכל, ה“כפוי־תודה” הזה “מוציא לך לשון”, ולא “יושב” על הדף!…

– את זה לא סיפרת לה, מה? – מה? – מלמלתי לעצמי, במרירות.

בתנועת־ראש חזקה זרקתי את הרהורי הכפירה, וחזרתי על עקבי:

– קחי את הטלפון שלי – אמרתי לה בהחלטיות – תוכלי להתקשר אלי כשתרצי… – יודעת יפה שהיא לעולם לא תתקשר, כי גם אם יהיה לה מה לומר – היא לא תדע כיצד!… ויותר מזה – אם גם תמצא את המלים – היא לעולם לא תמיר את העיסוק הבטוח בחומר בכפיות־הטובה של עולם היצירה!…

– הפסדת!… – קידם את פני המורה – בדיוק דיברנו על ההבדל בין ה“מודרני” ל“פרימיטיבי”!

הוא נעץ בי מבט מוזר כשהשבתי:

– ואני “בדיוק” חוזרת משם!…

הוזמנתי אל חברה שעברה לשכונת הווילות, ליד המלונות החדשים. הכרתי אותה בחוג לציור וסיפרו שיש בביתה אוסף של מיניאטורות מהמזרח; והבית בנוי בארכיטקטורה מיוחדת… זה נשמע מעניין, והחלטתי להיענות.

ישבתי במכונית, נוסעת לאורך השדרה, יודעת שהיא גרה ברחוב “ועדת הקונגרס”, אי־שם ליד החוף.

היתה זו שדרה ארוכה, שצמרותיה נכפפו זו לזו, כמו הושיטו זרועות סוככות מעל למכוניות ומעל להולכי־הרגל המועטים שברחוב.

מימיני היו בתי־אבן, מקושטים בגינות קטנות, מה עגולי־חלונות ומוגפי תריסים ומהם – השער פתוח לרווחה, וריח הפרחים עולה ומבשם את האוויר; ומשמאלי – גן רחב.

לא ידעתי לאן לפנות והאטתי, כדי לשאול מדי פעם עוברים ושבים. התמונה הזאת שאני מחפשת וחוזרת ומחפשת כתובת, כמו מוכרת לי משכבר. שוב ושוב אני מרבה לחלום על חדר, שאני מכירה היטב, יודעת בו כל פרט, ועלי להגיע אליו, ואיני יודעת כיצד.

הוא שלי, הוא – אני, ואני חייבת להגיע אליו, אבל הדרך לשם לא ידועה לי… והצרה היא שאיש לא יכול לגלות לי… כי זאת הדרך שלי!… ויש לי הכל, כל מה שדרוש – הצבעים, הבדים, הריח של החדר, התמונות, אפלולית המדרגות… ואפילו המפתחות… אלא שאני לא יודעת איפה הוא נמצא…

ותמיד, תמיד, ממש לידי, בהתחלת הדרך, ישנה תיבת־מכתבים גדולה, שממנה אני יכולה ליצור קשר עם העולם. עם העולם כולו. רק לא עם עצמי. לא עם החדר שלי…

ולפעמים, אני דווקא בתוך החדר. ואני מנסה להוציא ממנו רהיט גדול, דרך המסדרון המפותל… ולא מצליחה. הרהיט כבד מדי… והדלת צרה מדי… וכך אני עומדת ונאבקת בקירות, בדלתות, כשאני בעצם הכלואה…

והנה עכשיו, ביום קיץ שרבי ואמיתי, אני שוב – יודעת ולא יודעת, מכירה ולא מכירה איך להגיע לכתובת שבידי…

שאלתי נער צעיר.

מעולם לא שמע על רחוב כזה – משך בכתפו. אדם שני הצביע בידו ואמר כי זהו רחוב הגובל בים… – אולי לבי אמר לי שאינו בטוח בדבריו…

עצרתי בצומת, מחכה שהרמזור יתחלף. מכוניות באו וחלפו. איש לא שיער כמה אני משתוקקת שיגשו אלי, שישאלו אותי מה אני מחפשת…

עוד פינה, ועוד בניין, והנה צומת נוסף.

רגע, אולי עברתי את שכונת הווילות?… אולי התרחקתי מדי?…

וכמו להכעיס: אין נפש חיה מסביב!… הו, הנה טנדר עם פועלים. אני שואלת והם פוקחים זוג עיניים תמהות.

לרדת, להיכנס לאחד הבתים ולבקש לטלפן?… יתנו לי להיכנס לבית של אנשים שאינם מכירים אותי?…

איך פעם, בסיום קורס של קרנגי, איבדתי את הכתובת של המסיבה, וכשהתקשרתי לשאול – לא היה איש מהחברים והמוזמנים. כולם יצאו כבר למסיבה… וכך עמדתי, ביד ההזמנה, בלב הציפייה, והכתובת רחוקה ובלתי מושגת…

ופעם אחרת יצאתי לטקס מבית־החוגים שבדרום העיר, והתרוצצתי ברחוב ביאליק אובדת עצות, בוחנת בפנים עגומות את השער החתום של בית־ביאליק־בשיפוצים, לא יודעת שהטקס מתקיים – באותו בניין ממש שממנו יצאתי קודם, רק בקומה אחרת…

– לעזאזל – המהמתי לעצמי – מה זאת בכלל “כתובת”?… אוסף פרטים מזהים!… אז מדוע בשבילי לא קיימים ה“פרטים המזהים”?…

שמעתי שבפאריס מחולקים הרובעים לפי מספרים, בניו־יורק – לפי השדרות; ואפילו אצלנו, ביפו…

הו, הנה ילד, תרמיל בית־ספר על שכמו, והוא תוקע מפתח גדול בשער עץ. הוא בוודאי יוכל לכוונני אל מטרתי…

– “רחוב ועדת הקונגרס”? – חזר על דברי, בארשת היתול ובאי־אמון, כאילו סיפרתי לו בדיחה. – לא שמעתי בחיים!…

רוחי נפלה. שם מחכים לי ואני תקועה פה… מילא, בחלומות… אבל כאן, כעת, באמצע היום… איך זה ייתכן?

הפניתי ראשי, כל מכונית לא נראתה.

מן הרחוב הצדדי קרבה דמות. היה זה גבר גבה־קומה, מבוגר, חצי ערום. חזהו שזוף, שער ראשו מתנפנף, ובגד־ים למותניו…

– בטח גר כאן! – הרהרתי לי – לא, לא! הוא דוקא נראה כמו תייר!… חלפה בי מחשבה שנייה.

– “רחוב ועדת הקונגרס!” – צעקתי אליו, מחכה לתשובתו כלחבל־הצלה.

הוא ראה אותי צועקת, אבל לא השיב. הייתי בטוחה שהוא כבד שמיעה;

חזרתי על השאלה כשׁחושַׁי ‘מאותתים’ לי לא לפנות אליו. הוא התקרב יותר. ראשו היה בגובה חלוני ועיני פגשו את עיניו.

היה משהו חלול במבטו, כאילו הוא היה ולא היה שם, ליד המכונית, מולי… פחד עמום עלה בי… כעסתי על עצמי שאני מדברת איתו.

ופתאום המון אופנועים ואוטובוסים עברו, ברחוב השקט הזה, ולא יכולתי לשמוע מה הוא אומר…

– אלוהים! הוא כה גבוה! וחצי ערום!… רגליו יחפות!… שערו הלבן מתבדר, ושפם לו דליל אפרפר…

– אני משוגעת?… מה אני צריכה את כל הסיפור הזה?… מה אני צריכה אותו כאן, נשען כולו על המכונית שלי?…

זגוגיות החלונות סגורות למחצה. בדקתי אם הדלתות נעולות. לא רחוק עברה חיילת. שמחתי… מה שבטוח, בטוח.

האיש הקיף את מכוניתי וקרב לחלון שמצד המדרכה.

– “רחוב ועדת הקונגרס!” – חזר על שאלתי. עיניו היו אדומות. מבטו קשה. קומתו הגבוהה וצבעו השזוף עשאוהו חזק וגברי, אך היגויו המשובש, התינוקי כלשהו, הסגיר את גילו ואת פיו חסר־השיניים.

– את מחפשת את רחוב ועדת הקונגרס? – חזר ומעין חיוך קל עלה על פניו הנוקשות. אני דווקא מכיר את הרחוב הזה…

– הוא בטח גר פה קרוב!… הוא חוזר מהים! – ניסיתי להרגיע את עצמי – אז למה את מפחדת?… הלוא, יום מסביב, וְיֶשׁנה החיילת!…

אבל פתאום לא הייתי שם עוד, במכונית הסגורה, בדרך לחברתי, כשאני מאזינה לאיש התמוה אשר לידי. תמונות אחרות באו אלי. מהבית הירוק עם הפיתוחים, בשכונה.

הייתי ילדה כבת שמונה. אהבתי את הבית הירוק והכרתי בו כל אבן. לא, לא כביטוי, אלא באמת: את הקירות עם ציוריהם המפחידים, את החצר הצרה, ואת מדרגות־הכניסה, שעליהן היינו מתאספים בכל ערב, ומשחקים, אתם יודעים, ב“מחבואים”…

זה היה בשבת. לאחותי הקטנה מלאו חמש והכל היה מוכן לקבל את האורחים. הכל היה מבריק והכל היה מוכן… העוגיות המכוסות סומסום מתוק בסלסלות הגדולות, וספלי הקריסטל על המזנון…

ופתאום נשמע צלצול בדלת…

– זה לא יכול להיות שזה הם!… – נחרדה אמי – שלא סיימה לרכוס את השמלה שתפרה במיוחד למאורע.

איש לא הספיק לענות לה כשרצתי לדלת ופתחתי אותה.

בן דודנו, העולה החדש, שכה אהבתי לשבת לידו ולשמוע מפיו, בחצי עברית וחצי צרפתית שלו, סיפורים על החיים בלבנון, – הארץ ממנה עלה, נכנס כרוח סערה.

הוא היה יחף, שערו פרוע. ידו הימנית היתה מורמת, למרום, והוא סינן בנשיפה: “יהי שם ה' מבורך!”, לוחץ חזק אל בית־שחיו סידורי תפילה.

הוא חלף כסופה, ישר לספה הקטנה שהיתה בחדר האמצעי (כך קראנו לו), שקישר בין הסלון לחדרה של אם־אמי.

קיפל את רגליו והתחיל ממלמל פסוקים ושברי פסוקים, – זה דאוד, שמעולם לא הלך לבית־הכנסת, לא בירך, ולא קיים כל מצווה…

אמי ניסתה לדבר איתו. אבי זעם. גם סבי, שבדרך כלל היתה לכולם הדרת־כבוד כלפיו, לא הצליח להגיע אתו לידי דיבור.

פתאום קם, ובאותה סערה, בה נכנס, לקח אתו את הסידור, ופרץ לחדר־האמבט, שהיה בתחילת המסדרון: נעל אחריו את הדלת, וקולות משונים החלו להישמע משם…

– חלב! – נשמעה ספק געייה, ספק פעייה, מאחורי הדלת – רוצה חלב!…

הקולות הלכו ונעשו פחות ופחות אנושיים – לרגעים נדמה היה כי עדר של ממש פועה שם, מעבר לדלת. דודי הקיש נמרצות בדלת, והדלת נפתחה אט. דאוד, שהחביא את ראשו, הושיט ידיו, קיבל קנקן חלב והחל גומע אותו בגמיעות ארוכות־ארוכות…

מישהו עוד ניסה להגיד לו משהו. אך מרגע זה חדלו כל מילות־אנוש מפיו. הוא רק יילל, וגעה…

היינו אובדי עצות. אמא מיהרה וציוותה עלי לרדת ולהודיע לאורחים ש“הילדה חולה” ולא תהיה יום־הולדת.

ירדתי בחוסר־רצון. כל־כך נפעמת הייתי למראה בן־הדוד, ששינה את… את פרצופו?… דיבורו?… את קולו?…

ילדה הייתי ולא ידעתי דבר על הנפש ומורכבותה, על הנפש ותהפוכותיה.

אך מה שאירע בשעה הקרובה לימד אותי היטב כמה מסובכת וכמה הפכפכה היא הנפש. כשאחרוני האורחים פנו וחזרו כלעומת שבאו, שבתי למעלה.

דילגתי על המדרגות שתיים־שתיים. לא הסבתי ראשי אפילו לרגע אל ציורי־הקיר המפחידים, שתמיד משכו את לבי, ממהרת לראות מה מתרחש למעלה, כמי שהפסיקו לו את הסרט באמצע…

בבית, כבר הסכים דאוד לצאת מסוגרו ולחזור לספה הקטנה. הוא היה מוקף כוסות, ספלים וקנקנים מלאי חלב. ה“געיות” שלו לא נחלשו, אבל באו בהפסקות…

דודי רמז לאבי ושניהם הסתודדו. באותם ימים לא היה לנו טלפון, וראיתי איך דודי מתגנב ממש אל המדרגות. הבנתי שהוא יורד לשכנים לטלפן.

– אל מי הוא יכול לטלפן? – תמהתי – הרי לדאוד אין כל קרובים אחרים?…

קטנה ותמימה הייתי, לא ידעתי דבר על התקפים, או זריקות־ארגעה… ולא הבנתי כי דודי ירד להזעיק רופא.

ואכן, כרבע שעה לאחר שדודי נבלע בחדר־המדרגות הופיע הרופא. הוא לא לבש חלוק לבן, רק החזיק תיק משרדי, שבו – כפי שהובהר לי – היו הזריקות.

וכאן אירע הפלא: ברגע שדאוד ראה את הרופא, עם התיק, שהכיר מן הפעמים הקודמות, לבשו פניו סבר חביב:

האור חזר לעיניו. הוא היטיב את ישיבתו, ופנה בצרפתית נמלצת לרופא; הזמין אותו להסב על הספה; והתחיל להסביר לו את קשרי־המשפחה בינינו.

הרגשתי כאילו נתנו לי מכה שהעיפה אותי גבוה, ללא כל אחיזה!…

– מה קורה כאן?… – איך ה“כבשה” הזו ששתתה “רק חלב” – מדברת פתאום בהיגיון ובמילים כל כך יפות?…

דאוד המשיך לאחֵז את עיני הרופא – דבר שהבנתי אחרי הרבה שנים, אבל הרופא הוותיק לא נפל בפח. הוא הכין את הזריקה, הזריק לו ו… אני לא ראיתי, כי אילצו אותי לצאת מהחדר, אבל אֵם־אמי סיפרה לי, כי דאוד נרגע לאט לאט ונרדם…

זה היה המפגש הראשון שלי עם השיגעון… עם מכאוב־הזרות שבו ועם פלא־התבונה!…

מאז אני פוחדת ממשוגעים… עוברת למדרכה השנייה כשאני רואה אותם… וקופצת ידי לאגרופים כשהם עוברים לידי, גם אם הם זקנים וחלשים…

אני יודעת כי משהו נורא יקרה, אם הם יעמדו לידי ויסתכלו לי בעיניים… התמונות האלה חלפו בי במהירות הבזק, שכן כשהפניתי ראשי האיש עוד עמד מולי.

– הרחוב שאת מחפשת הוא שם! – הצביע בידו לכיוון הים.

הודיתי לו במהירות. כמעט באמצע דבריו. רציתי שיסיר את מרפקו מעל הזכוכית, שהאוטו ישעט ויברח!…

הוא עוד הספיק להגיד “סעי לשלום”, כשלחצתי על דוושת הדלק והתרחקתי.

בצומת הבא שאלתי שנית על הרחוב, למרות שידעתי כי הקשיש הדריך אותי נכון. רציתי להתנתק ממעגלו, מהצורך לזכור את דבריו. מהצורך למלא אחר דבריו… נהג ששאלתי רמז לי: “סעי אחרי”.

נסעתי אחריו ספר רחובות. הודיתי לו בהרמת יד, ואחרי כמה שניות ראיתי בהרגשת רווחה את השלט: “רחוב ועדת הקונגרס”!

ליד השער עמדו ילדיה של חברתי, מחזיקים ברצועה של כלבתם:

– הנה היא, היא באה! – נופפו ידיהם, פותחים לי את השער.

הם הובילו אותי אל כסאות־הקש שבמרפסת הגדולה, המוקפת צמחים. חברתי הביאה לימונדה קרה, בכוס גבוהה ודקה, ובה עלים ירוקים נותני ריח.

מיד התחלנו לשוחח על החברות, ועל הבית המיוחד שלה.

לא נשארתי במחשבותי ולוּ גם רגע עם אותו זקֵן מוזר. לא אמרתי לעצמי:

– ראי, גם אם מישהו הולך חצי־ערום ויחף, אין זה אומר שהוא חייב להיות משוגע!…

או: מענין, מכל האנשים הלבושים והמדברים בשטף, רק הוא ידע את הכיוון הנכון!

וגם לא נזפתי בעצמי:

– פעם שנייה תבררי טוב לפני שאת יוצאת; ואז לא תזדקקי לעזרת זרים כאלה…

ישבתי עם חברתי במרפסת המרווחת, כשמבין חרכי הפרגולה הלבנה חודרות לסירוגין קרני־השמש ורוחות; ושוחחנו על הציור, על המורה, ועל המיניאטורות… כמו לא עברתי בין עצים מפותלי־גזע; מפצפצת מרבד של עלים יבשים; כמו לא עמדתי אובדת־עצות מול עוברים ושבים בבלי דעת…

נשענתי קלות על מסעד־הקש הקלוע; צוחקת ומתווכחת, כאילו רובי וכולי כאן ועכשיו; לא יודעת שכל אותה עת היה חקוק בי, כבתוך סלע, צילו הארוך של האיש השזוף; וריח מרפקו, מתחכך בשִׁמשׁת־המכונית, עולה בנחירי…

דבריו העילגים עוד מתדפקים על אוזני; וגעגוע ישן למרחקים חוזר וצובט בלבי…

צלצול קל בדלת הראשית ונהימות שמחה של הכלבה, שרבצה לידינו, התערבבו פתאום בנועם השיחה. חברתי קמה לפתוח את הדלת; ולחדר – גבוה, מתנשף, לבוש הפעם במעיל־חוף קצר, נכנס האיש השזוף.

– כבר סיימת את הריצה היומית שלך? – שלחה אליו חברתי חיוך, ובאותה נשימה פנתה אלי:

– הכירי, זה בעלי!… – ויצאה למטבח, משאירה אותי בין קרני־השמש והרוחות.

החלטתי: השמלה היפה, הצעיף השחור הרקום. הייתי מוכנה. הפגישה נקבעה לשעה שתיים, במשרדו, בלב העיר.

בפרשת הדרכים, ליד דוכני־הממתקים, עצרתי שוטרים.

– “לכי מסביב!” – ציווני בדיהם הכחולים – “התנועה אל העיר נסגרה!”

נזכרתי:

הלא בכל העיתונים הכריזו הכותרות: “רהיטים מחומר משוחזר!”

…“רצון המפעיל מחשב!”… “פנסים הנדלקים במבט!”… ונדפסו הוראות על שינויים בתנועה עקב ביריד!…

אך לא אשה כמוני תיסוג.

הידקתי סנטרי:

– “אני, אל האיש החכם!” אמרתי – “לא אלך ‘מסביב’!”…

והוספתי ללכת, נגד הכיון.

הכל נעו, חולפים על פני, לעבר אורות היריד. אלפי נחשים מוארים של מכוניות ואופנועים גמאו את האספלט, טורים־טורים.

חזות שעירים של אוחזים בהגה דהרו נגדי, בקצב מטרטר.

קטנה ובלתי ממשי חשתי ביניהם.

פני בלבד היו מופנות אל העיר.

גשם החל יורד בטיפות גדולות. תחנות־האוטובוסים הריקות נראו כמצבות. כמה דמויות בגלימות כהות, ספק כמרים, ספק תלמידי־ישיבה, התנועעו כרוחות־רפאים.

הרוח ייבבה, מרקידה מטריות ענק. הרגשתי לכודה. החלטתי לרדת לשדות, למצוא דרך קצרה.

האדמה היתה רכה. השביל בין השיחים הגבוהים התפתל, כמו הלך לאיבוד.

רגלי החלו שוקעות כשמכונית נעצרה לידי; אורותיה מסנוורים ופני הנהג בה קשוחים:

– “העירה?” – שאל בקול מחוספס.

ידעתי כי אין לסמוך על זרים, אך השעה היתה שעת־דחק.

חציתי את אלומת האור ונכנסתי.

הנסיעה עברה ללא מלה. מהו טעון, מחושמל, עמד באוויר. כמו חיכה לאות. אך האות לא ניתן.

בשתיים בדיוק הגעתי אל בית־המשרדים. יישרתי את הצעיף, עוברת את המסדרונות הארוכים ונושמת עמוק.

– הירגעי! – אמרתי לעצמי, ודפקתי בהחלטיות על דלתו.

מעל לערימות הנייר היו המזכירה ושולחנה, כמו עשויים מקשה אחת

רהיטי־קש קלים התחרו בכורסות כבדות, מפתים את הנכנס לשבת.

בחרתי בכורסת־עור מתחת לציור־שמן. לא הספקתי לחוש במגעה הקריר ולנשום את ריח העור – – –

– “טרם הגיע!” – אמרה מזכירתו, ממושקפת, וקולה חורק.

– “החפץ להחכים חייב להמתין!” – אמרתי לעצמי וחיכיתי; בציור מעלי היו השמים אטומים, כאילו חסמו כל בקשה.

בשתיים וחצי בא, עמוס ניירות לרוב. הוא השחיל עצמו מעבר לשולחן ומתח רגליו הארוכות. שפתו העליונה, הדקה, התקפלה בחיוך.

פתחתי, פורצת מחסומי־מלים, מטיחה סימני שאלה ולבטים. על חיי, מאוויי, דיברתי, על רעבון־געגועי.

גם סיפרתי לו על הדרך אליו, שטופת המטר.

הוא צחק איך עקפתי את השוטרים, כעס על שפילסתי דרך בין המכוניות, ונמלא דאגה כשסיפרתי על השדות הטובעניים.

גם הניד ראשו למראה פני הרטובים, מתעלם לחלוטין מצעיפי הרקום ומן השאלות הבוערות בעיני.

ואז, כמו היה לבדו בעולם, לחש, כי אפשר ולא היטבתי לעשות בצאתי אליו מביתי ומחיי… וכי, במקום להיפגש איתו – כה אמר, חי נפשי – יכולתי לנהור, “עם כולם”, ליריד!…

כי ב“יריד” – כך אמר, מלה אחר מלה – על רעשיו, שעשועיו, ואנשיו, המתמזגים יחד להוויה גדולה אחת, – “יכולתי להחכים לא פחות!”…

דבריו נתוו סביבי כמו קורים.

הכנפיים שהחלו לצמוח לי – נגדעו. דמי סער וקפא.

נטלתי את צעיפי (הוא לא זיכהו בניד עפעף), הגפתי מאחורי את השער.

ניצבתי בלב העיר, לבי ריק וראשי כגלגל…

לפתע שמעתי קולות. האנשים ברחוב צעדו. הם דיברו על הצלחותיהם, שמחותיהם הקטנות, ועל מצוקות הקיום.

הם היו מוחשיים וחיים.

מילותיהם הגיעוני:

– “משכורת”, “תקציב”, “הריון” – נשמתי בשקט, גומעת לתוכי דיבוריהם. לפתע חשתי, כי סיפוריהם מקיפים אותי, כי חדוותם גואה בי, ואני פוסעת עמם…

ופתאום כמכת ברק, בין מטפחת הדורה של אשה מלאה וכובע רחב של זקן כפוף־גו, בין מצחייה מתייהרת של נער חצוף ושיער מתבדר של נערה מתבגרת:

כלונסאות הליצנים, צחוק הקהל, היריד!… אורות, קולות ומצהלות!… וגל גדול של אדם נסחף, התנחשל פנימה, ואיתם גם אני.

עמדתי איתם בתור לגלגל הענק, מתאווה ופוחדת כמותם.

נכנסתי עמם אל מגרשי המירוץ – ישובה בתוך מכונית זעירה, נוהגת ימינה, שמאלה, בפראות, בחופשיות… מתנגשת ומחייכת.

– היזהרי! – הם שולחים אלי קריאות רמות.

וכל הזמן, לידי, המון אדם, בגלגל, במכונית, בשבילים!

– הנה אנו כציפורים מעל הבתים, האמירים… ופתאום – מונפים מטה ובבת אחת עולים… ממש כבגלגל – חיי…

– איזה כיף! – שולח אלי ילד עיניים צוחקות, ואני שמחה במתת־חיוכו…

– רי – רי – רי! – עולה צחוקם ומתערבב בצחוקי שלי; ואני איתם, מהם ובהם…

והם מחייכים אלי וקוראים:

– “יופי!” – כשאני מצליחה; ו־“היזהרי! – הי – הי!”… – כשאני סוטה מהמסלול…

הו, מה קלו המשא של ה“מדוע?”, ה“איך?” וכל יתר התהיות – ה“לבד”…

– והרי לא מידידי הם!… זרים!…

– “זרים” – אמרתי?… “זרים”?…

– והלא גם הם, גם אני, פה יחד מסתובבים; יחד נכספים – מחפשים חום־אנוש למגן!…

– ראו! – אנחנו מול דוכן הירי! – ראו: “הרווחתי” דובי ענק!

הכל מנופפים בידיהם, מחיאות־הכפיים סביבי גוברות; שולחים לי ברכה, לשמחה שלי, שלהם, שלנו!…

– מעיני נשקפת בבואתכם, ומעיניכם – בבואתי!…

– צדק האיש החכם: יוצאים חזקים יותר מ“חומת היחדיו”, ואם אין בה תשובות ופתרונים!…

– והנה הבובות והארנבים, “רכובים” על מוטות, ואנו צריכים להשליך ו“להשחיל” עליהם “טבעות”.

– מה זה?… כל כך קשה לי להשחיל?… והלא את מילותי אני משחילה כה יפה!…

– זהו!… כאן לא שולטות המלים… כאן שולטים התנועה, החיוך והקירבה האנושית…

משפט אחר לתהיות־לב, בינה ודעת, ומשפט אחר להמולה הצחקנית ולחדוות היחדיו!…

הבטתי על עברי.

המון־אדם. מסה ענקית של רצונות, מאוויים ורגשות…

ואני אחת בין רבים, והרבים בי, וממני, ואלַי…

וכל אחד אוחז בזולתו, חש את זולתו, וחוזר ו“נכפל” בו, כי אני בהם, והם בי… כי הייתי לחלק מהם!…

חום פשט בזרועותי ושדַי.

הסרתי את צעיפי.

הייתי בדרך אל האדם!…

הירקות אצל הירקן הבהיקו. הנשים בחנות סיפרו זו לזו רשמים. הכביש המה ממכוניות. מאחורי הבית היה אדון מקס כפוף על משורו, תנועע לקצב הניגונים מבית־הכנסת הסמוך. רק קומץ הזקנים על הספסל שברחוב לא נע.

מן החלון המסורג נשקף רואה־החשבון הצעיר, רציני וממושקף, בודק ניירותיו בקפידה.

ממול, במרפסת, נראתה האחות הבכורה עוזרת לאחיה הקטנים ללבוש את בגדיהם. אך מתחת לגג, מעֵבר למסדרון הריק למחצה, הארוך, ריצדה השמש בדממה; ודרך התריס, שכיסה בקושי את החלון, שלחה קרניה לחדר שאת מרביתו תפסה המיטה הזוגית, הגדולה.

היא ישבה על המיטה, השמיכה מופשלת, ורגליה מנסות להגיע ארצה.

– עכשיו צריך להתלבש! – חשבה.

היא הורידה בכבדות את הרגל הימנית, מנסה, ללא הצלחה, ליישר את הרגל השנייה. ריח של חדר־לא־מאוורר, ריח של שתן או זיעה עמד באוויר. ריח של זמן רב שחלף, אולי ריח של זיקנה.

בפיג’מה המנוקדת, שערה הלבן פרוע, בהתה בחדר הגדול.

– הארון, בו תלויים ומקופלים בגדיה, מעשה ידי בתה, הבאה יום־יום לסדר את הבגדים ולהשמיע באוזניה טענות:

– “למה את לא מתהלכת קצת?”… ו“למה את אוכלת המיטה?”…

– השטיח הדהוי, מוכתם בתה ובקפה, הנוזלים מן הכוס הרועדת בידה, כשהיא רוצה לקרבה לפיה.

– ותמונות־הפרחים שציירה חברתה (אי קראו לה?).

עיניה התעכבו על התנור החם.

– הה! – שאפה בהנאה את האוויר החם, מושיטה קדימה את אצבעותיה הכפופות, לקלוט את החום.

לפתע נזכרה: להתלבש!…

– נעלי הבית על השטיח; היא הצליחה למשוך מעליה את מכנסי־הפיג’מה וניגלו קרסוליה הרחבים ומפלי רגליה השמנות.

גם החולצה הוסרה ומבעד לבד הצהוב המבריק של ה“קומבינזון”, המעוטר ב“דנטל”, בצבצו זוג שדיים, שהיו פעם עגולים ומלאים, ונתלו עתה, נפולים, על בטנה. אצבעותיה מיששו את החולצה הסרוגה, מחפשות את פתח הראש.

ידיה הכירו היטב את תחושת מישוש הצמר או הבד. ימים רבים היתה יוצאת בראש חברותיה ומכרותיה אל חנויות האריגים והצמר, אשר ברחוב הים, בוחרת למענן את מיטב הבדים, מתאימה להן רקמות ועדיים.

שרוולי החולצה הסתבכו בשערותיה ובכתפיות ה“קומבינזון”, והיא נזקקה ללא מעט זמן ומאמץ, כדי לסיים את לבישת החולצה (חזייה הפסיקה ללבוש זה מכבר).

הגיע תור החצאית. ישרה ומתוחה, הונחה החצאית על־ידי בתה על כיסא, במרחק־מה.

זרועותיה לא הגיעו לכיסא והיא החליטה להשאיר אותה לסוף. רגליה הציקו לה.

– כן, גם עכשיו, כשאיננה נושאת סלים כבדים, עדיין מציקות לה הרגליים. תחושת הקור העבירה דקירה ברגלה.

היא התכופפה מעט, הרימה את גרב הצמר־העבה שליד נעלי הבית, והחלה לגרוב אותו.

– אני לא צריכה להיות פה ככה! – עבר שבריר של מחשבה במוחה, ומיד התערפלו הדברים:

– זה הכל “הם”, “הם” אשמים! – חזרה ואמרה לעצמה; לא יודעת בבירור מי זה “הם”, אך מעל לכל ספק חשה, כי מישהו מקפח אותה כל הזמן.

היא אחזה בגרב החום, מותחת אותו יותר ויותר מעל לברכה הימנית, כשתמונות מטושטשות עולות נגד עיניה:

– “הם”…

אולי היו אלה הוריה, ובמיוחד אִמה, שמנעו ממנה, בתור ילדה, לנסוע לדודים העשירים שבכרך? הו, איך היו חייה שונים אילו נסעה להתגורר

עִמם!…

ואולי “הם” הן אחיותיה הצעירות, שפעם אחר פעם לקחו ממנה את הבחורים הנאים והמשכילים שבאו אל ביתם?…

היא הרפתה מן הגרב שעל ברכה, מחפשת את הגרב השני.

– יש עוד גרב בחדר! – בדקה מתחת למיטה ומאחורי נעלי־הבית. אני יודעת שיש פה עוד גרב!…

כתפה כאבה לה.

היא נטלה את הצעיף הירקרק, השזור בחוטים אדומים, ועטפה בו את כתפה. הקור חזר לְבִּרְכָּה. היא העבירה את הצעיף לברכיה, מנסה להיזכר מה היה הדבר אשר ביקשה קודם לכן ולא מצאה, אך בשום פנים ואופן לא יכלה להיזכר. עיניה נדדו אל ארון־הלילה הקטן, שעליו היו מונחים ספרי־לימוד ישנים, שעליהם שמרה מכל משמר.

– צריכים כל יום לקרוא! – שיננה לעצמה, לקרוא ולכתוב מלים!… – היא הושיטה ידה אל הפנקס, בו היו משורבטות אותיות עקומות, מעשה ידיה. – לרשום כל מלה! – לחשה – זה מחזק את הזיכרון!…

היא פתחה את המילון הירוק, העבה.

– זה צרפתית… וזה – הניחה כף ידה על הכחול – עברית… ושלא לשכוח את הוורוד הקרוע– האנגלי…

"צריכים לחפש כל מלה במילון, בכל המילונים!… בשביל… בשביל להיות (להיות מה?)…

– אלא שהמילונים נעשים כבדים מיום ליום; והאותיות שלהם יותר קטנות…

– מי עשוה לה את זה? – הלא המילונים האלה הם שלה, מלפני שנים… אז מי נוגע בהם? אולי… כשהיא ישנה?…

מבטה נפל על כפות רגליה, האחת גרובה, חמה, והשנייה יחפה וקפואה. היא שפשפה מכנית את הרגל הקרה, כשהרעיון שמחשהו פוגע לה במילונים עדיין מנקר בראשה.

כשהתחילה הרגל להתחמם מן השפשוף התבהר כלשהו מבטה.

– הגרב! – נזכרה בשמחה – אני מחפשת את הגרב השני! כעס חזר והציף אותה: איפה הגרב?…

– הכל נעלם לה!…

היו לה כל־כך הרבה ספרים, והם אינם. היו הרבה בגדים בארון, כעת יש רק מעט! היו המון רהיטים בבית. היתה כוננית עם כלים יפים, היה שולחן זכוכית ב“הול”… מישהו הוציא אותם…

עצב גאה בה:

גם חברות וידידים היו לה: ושכנות, שנכנסו מהמרפסת, וצחקו ונתנו לטעום בישולים…

פתאום אין איש. ועכשיו אין גרב…

פיה התכווץ כעומדת לבכות.

– לא!… היא תראה “להם”!… היא תגיע לגרב!

נחושה כולה הרימה את השמיכה הכבדה, מניחה הצידה את הצעיף, דוחפת את הסדין, נוברת במצעים.

ריח אוכל טעים עלה לפתע.

– מן השכנים?…או שמא נכנסה הבת והיא מחממת את המרק בישלה לה בביתה?

– רגע, מתי היא בישלה לאחרונה?… מתי העלתה אש?…

– אש! – נבהלה – הגז דלק קודם!… כן, היא בטוחה שהגז היה פתוח קודם… גז דולק צריך לכבות… גז דולק מוכרחים לכבות…

הריח גבר, והיא בלעה את הרוק שעלה בפיה, בתאווה:

אלמלי תפוחי־האדמה הרכים והמרק הריחני שבתה מביאה לה כל יום – לא היתה נותנת לה לעבור את סף ביתה…

– בשביל מה אני צריכה אותה?… היא לא צריכה אף אחד!… היא קוראת… כותבת בפנקס… מחפשת במילון!…

אבל הטעם הטוב של האוכל וההרגשה החמה בבטן – נזכרה – שביל זה כדאי לסבול אפילו את ההערות של הבת…

ידיה המשיכו לחטט ולנבור במצעים ושלפו לפתע משהו ארוך, גמיש בצבע חום.

הקמטים סביב פיה התיישרו. העוויה דמויית חיוך החלה להתפשט על פניה:

כל הכעס שבלבה הפך לרגש שקט ומתוק; שמחה הציפה אותה:

– הגרב!… היא מצאה את הגרב השני!

– כעת לא יצליח איש להסתיר מפניה דברים!… – חשבה בהרגשת ניצחון – היא מצאה את הגרב, לבד!…

ללא עזרת הבת שלה, שכל הזמן “בודקת” אותה… וללא אבא ואמא שלה (איפה הם?… למה לא רואים אותם כל הזמן?)… וגם ללא האחיות הקטנות שלה שרק מפריעות לה, כל הזמן, להכין שיעורים למחר (ואיפה הן?… פה יש רק מיטה אחת… אז איפה הן בלילה?)…

היא התחילה לגרוב את הגרב השני, אך לא הצליחה כיוון שהגב לא איפשר לה להתכופף…

– אחר כך – חשבה. נושפת ונושמת שקעה עמוק בתוך הכר, כשהיא מחזיקה בגרב; בעיניה הניצחון, אך פיה עוד פתוח בשאלה…

מכנסים קצרים, גופיה, סנדלים.

שני חברים. ילדים.

האחד גבוה, מאזין, מקשיב בשקט; כמו משחיל את נטפי החוכמה למחרוזת פאר לצווארו.

השני נע וזע. אינו יודע מנוחה.

סקרן. “שאלן”. ולא מסתפק במענה אחד.

תמיד חוקר. תמיד חופר.

רוצה לדעת עוד!…

שני ילדים. חברים.

– “מתווכחים כל הזמן?”

– “אכן, כן!… אבל – חברים!”

יחד משחקים בחצר.

יחד הולכים הביתה.

יחד באים לבית־הספר.

יחד מכינים שיעורים.

עוד כשהיו קטנים, היו השניים מרבים להשמיע קולם בשיעור.

הגבוה גילה בקיאות, השיב לשאלות. תורה סדורה.

הנמוך הציג קושיות, תמיהות. העלה ספקות.

אלמלי שאל האחד – לא היה רעהו משיב.

אלמלי הקשה האחד – לא היה השני מחפש מענה בספרים.

עברו שנים. השניים גדלו, בגרו.

הגבוה החל לכתוב. מקבץ ומביא משל אחרים, מופיע בכמה כתבי־עת. לאורם של אורות ניאון בהירים השמיע אמרות נדושות וקצר תשבחות.

לא הרקיע שחקים. לא צלל לנבכים. צעד לאט ובביטחה.

בשיכון־המרצים החדש לא היה כביתו: גג רחב־ידיים, לקבלות־פנים; גן מטופח…

השני המשיך לחפור ולתמוה, לגשש ולחפש, מנסה להגיע לפיסגה, – וחוזר ונופל מחדש.

הוא עורר עניין בחוגים הגבוהים בהצעותיו וברעיונותיו המבריקים.

במטבחו הקטן, בדירתו השכורה, שירטט ומחק, הדפיס ועירער, עד שקרס תחת ספקותיו.

בוקר אחד, נפגשו השניים ברחוב.

– מה איתך? – שאל הנמוך.

– כותב – השיב הגבוה, בעיתון. ואתה?

– אני מתכנן… ממציא… – השיב הנמוך, מנסה לשוות לדבריו ביטחון.

הגבוה התבונן בידידו. נעליו המרופטות ולבושו הדל סיפרו יותר מפיו המתהלל.

אש הזכרונות התלקחה, והגבוה פתאום נזכר:

פעם, כילד, הוא הכריז בשיעור ‘מולדת’: “אחרי ברק ת–מיד יש רעם!”…

ואילו חברו ה’שאלן' ערער: “רק אתמול ראיתי ברק ולא היה רעם!”…

זה אומר “כתוב בספר!”… וזה נשבע “אתמול לא היה!”…

הפכו הדעות לצעקות. רצו הילדים אל המורה; וזו, באה, שמעה ופסקה:

– יש רעם אחרי הברק, אבל לא תמיד שומעים אותו!…

ה“זוכה” חייך, וה“ידען” הוריד ראשו.

הגבוה התנער, מנסה לשכוח את מרי העבר, ותמונה נוספת צפה בו:

קיץ. על שפת הים. הילדים, בבגדי־ים, רוחצים, בונים בחול. והשמש לוהטת גבוהה־גבוהה בשמיים.

– “השמש היא כוכב שמסתובב על צירו בדיוק כמו כדור־הארץ!” התהלל הידען – “ופעם חשבו שכדור־הארץ הוא החשוב, עד שמדען אחד בשם גלילאו מצא שמערכת־השמש היא המרכז”.

– “קופרניקוס!” תיקן השאלן, כשהוא ממלא במים את התעלות שחפר.

הלכו הביתה בלי לדבר. בבית פתח כל אחד ספרים ונמצא שהגבוה טעה…

אך הנורא מכל היה כשישבו בקן התנועה, ערב בחינות הבגרות, והתווכחו על שירה. כל הבנות היו שם. הגבוה, שכדרכו רצה מאד למצוא חן, ציטט בידענות את שירה של רחל על האביב המפייס את הקדרות שבלב:

– “לא יוכל האדם באבלו התעקש על פרחו שכמש בסתיו האכזר, אם אביב מפייסו ומגיש לו זר פרחים מול חלונו ממש!” – ציטט ברגש, גאה על זכרונו.

אחר פיתח תיאוריה שלמה על התפוח, הנזכר בגן־עדן ובשיר השירים, ועליו מדברת כאן גם המשוררת רחל.

– “זה יכול להיות יפה” – העיר הנמוך, בלגלוג קל, “אלא שאין זה מדויק: השיר של רחל מדבר דווקא על אגס!”

– “אגס?” – רגז הגבוה, “פרי כל־כך פרוזאי?”

– “אפשר לקחת את הספר ולראות!” אמרה היפה, בעלת הצמות; וכבר נשאה רגליים קלות לפינת הספרים שבקצה הקן, שלפה את הספר, דפדפה בו…

אחרי מספר שניות, בישרה: “זה באמת על עץ אגס!”

ירחים צרבה הבושה את לב הגבוה והוא נשבע לזכור זאת שנים לחברו.

אך עתה, ממרום מצבו הכלכלי וממרום תפקידיו בעיתון, שלח מבט אל חברו, שהדלות ניכרה בו, ולבו נכמר:

– מתפנה אצלנו מקום במדור – לספרות!… – אמר – אני יכול לסדר לך… אולי סקירה של ספרים… כהתחלה?

הנמוך הרים מבטו.

איש גבוה זה העומד לפני הגיע למה שהגיע רק בגלל חריפותו שלו…

השאלות שהוא שאל היו המדרגות שעליהן טיפס אדם זה אל התהילה… הלוא זה לא הסתקרן מעודו!…

רק בלע שורות וקלט דפים, – וכל מה שידע היה לפלטם במרום ובזמן הנכון!…

ועכשיו, מה שמציע לו זה, הוא לרווֹת צְמאוֹ במים שהוא עצמו התיז?

– לא, תודה! – השיב – די לי בעבודתי!…

לחצו ידים, נפרדו, ופסעו איש לדרכו, כששניהם נסערים.

האחד יודע, כי לא ימיר גם פסיק משאלותיו בעשרות ציטוטים של חברו. והשני, מתבונן אחריו, בולע תבוסתו; ויודע גם הפעם, כתמיד, ניצח איש סימן־השאלה והספק.

מה היה המיוחד שבו?

מה היה הכוח שסייע לו להצטיין ולכבוש, להסעיר ולהכניע?

הוא לא היה פיקח מרעיו. גם לא היחיד בצוות שהתאים לדרישות התפקיד.

הוא ידע להיות חייכן וזועף, או רך ונוקשה; הכל לפי הצורך. הוא ידע להיות מתחנחן או מטיל שררה, ככל חבריו לצוות.

ואולם הסוד שבו היה היכולת לעבור מ“דמות” אל “דמות”, כשהוא טורק את ה“דלת” שביניהן, כאילו לעולם לא תיפתח שנית!

הנה רכן על צוואר עלמה, רך ושופע חום, וכבר הוא במכונית, טס בשׁבילי המחנה, זורק פקודות ומנוכר…

זה עתה נזף בחניכיו, שפתיו כעוסות, פניו חמורות; אך גור־כלבלב הנאבק “לטרוף” איצטרובל, מעלה על פניו שחוק־ נעורים…

היה בו משהו קר, מנוכר, זר לכל רגשנות או חמלה. לכן לא חש מעולם במכאובי ה“מעבר” או בקשיי ה“חריגה” ממצב למצב.

כעסו על פיקודיו היה פג כליל, בעת שחייך לעלמתו, וחיבתו אליה היתה נשכחת ותמה, בעת שפיקד על המסדר, כאילו ה“שער” שבין רגשותיו היה אטום וחד־כיווני.

לחוסר זיקה זה, אל כל “הווה” בהפכו ל“עבר”, היה חייב את כל “הישגיו”:

– “פַּצָץ!” – אמרו החיילות שהתנופפו סביבו כנוצות צבעוניות בזנב הטווס.

– “אחלה” גבר ו“אחלה” קצין! – נהמו פיקודיו בקול גברי.

– זה בן! – התגאה אביו.

הדרגות על כתפיו הבריקו תמיד; כן הבהיקו נעליו, מצוחצחות; זיפי שפמו הזדקרו בגאון כשקבוצת חיילות צעירות נתקלה ב“טעות” בגופו…

ורק ברגעי האמת של ה“לבד”, בהאזינו לעצמו:

– צדקו האומרים: “הוא המצוין בקצינים!” – חשב.

– דיברו נכוחה הקובעים: “הוא המושך בגברים!” הרהר.

– ורק נפשו ולבו התייפחו: “אך הוא הגלמוד באנשים!”

הוא היה אליל נעורַי: גבר ואמן!

– היש צירוף נפלא מזה? – חשבתי בלהט נעורים.

מבטיו, מצעדיו, ידיו הגדולות שנועדו לתמוך, לחבק, לחפון שדיים צעירים; קולו המתנגן, – הדליקו בי אהבה ותאווה, חליפות.

וכמה הערצתי את פסליו – פסלי חימר, גבס, אבן וברונזה!…

הייתי מביטה בפסליו ורואה את עוצמתו; מלטפת בהחבא את עבודותיו וחולמת כי מלטפת אני אותו.

והשנים חלפו, עברו.

הייתי לאם ולרעיה ואותו לא ראיתי עוד.

והנה, בצוהרי יום חול, בהחפזי הביתה מיום עמל, ראיתיו.

לא הכרתיו עוד.

מבטו נעכר. וכתפיו, שעליהן יכול לשאת, אילו רק רצה – כך חשבתי – את הכוכבים והרוחות, גלי הים והמאורות, רפו, כמו תחת נטל סמוי.

ידיו הגדולות, שבהן עיסה גושי חימר גדולים והפכן לדמויות מתנשמות, היו עתה מפושקות ומרוקנות!… מלותיו, היפות כפרפרים, השילו מֵעטיהן הצבעוניות, וחגו כשיכורות!…

– מהו שהפך גבר חסון זה, שגמע את החיים בגמיעות גדולות, למבוהל ומסוגר?…

הוא לא ראני ועיניו לא פגשו את עיני.

הוקל לי. לא יהיה עלי להעמיד פנים ולשקר. לא יהא עלי לגלות לו כמה חומלת אני עליו, הוא, שלא ידע חמלה מימיו, שלא הכיר כל רגש רך.

ןלפתע הבנתי:

משום שנעדר־רגש היה הצליח להישאר בלתי־מושג:

הוא שילב בקור־נפש צלילים ומראות; עירבב כלאחר־יד צבעים וצורות; והדליק הערצה בלבבות…

אבל פעם אחת, כשהתעורר בו רגש עז והוא התאווה ללחי רכה, לשָׁד של אשה, לצווארה של נערה; ואלה לא נעתרו לו… כבה פתאום, כְּנֵר שהחֵלב סביבו אוּכַּל!… בידיים ריקות וכתפיים שמוטות השארתיו, מאחור, תוהה ונכסף.

ממרחק בקעו אותם צלילים נעלמים;

מעל ריחפו אותן מלים־פרפרים;

כוכבים וגלים האירו;

רוחות נשבו;

ואורות…

אך אני נשמתי לרווחה:

האורות שריצדו סביבי הוסיפו להבהיק, משליכים את זוהרם אל עולמי ולבי!

כשאני שומעת את המלים “הימאי שלי”, בשבילי זה: אלי!… אלי, גבה־הקומה, מסולסל השיער, עם המבט למרחקים.

יחד הפלגנו, בשמי הילדות, על גלי הדמיון…

היינו מתחבאים, עם ערב, בארגזים הגדולים של מוסה הירקן; השמש היתה צונחת מטה, והחלומות היו מתחילים לעלות:

אנו מלחים, החוקרים איים; בני־מלך הנאבקים בפראים; אנו מפענחים מפות סודיות, של אוצרות ומטמונים…

ואולם תמיד היה אלי החזק והיודע, ואני מאחור:

אם היה מלך, הייתי נערו האהוב; אם הי קוסם הייתי עוזרו הנאמן: הוא קברניט ואני איש־צוות… אבל תמיד הוא הראש ואני מאחוריו…

חלפו שנים. אלי עלה על אחת מאותן ספינות שאין יודע אנה הן שטות או מתי הן שבות, והייתי שומעת מפעם לפעם:

– אלי בהודו המזרחית! קפץ מג’מייקה!…

והיו השמות הזרים מתמזגים באוזני עם חלומות ילדוּת וקריאות האמהות בין־ערביים, וריחות – מושק,– ענבר פלפל וקינמון – מתאבכים בגעגועי…

בוקר אחד – כעוסה, זעופה, פסעתי ברחוב. זה לי מקום־עבודתי השלישי, שממנו פוטרתי; והמרירות חרצה בי חריציה:

אני בעשור השישי לחיי ועדיין מחפשת ומבקשת – את העתיד? את עצמי? את הבהירות המוחלטת של החיים?

שערי האפיר ואני עדין בין גלים…

איך, פעם נשמעה המציאות כולה לשרביטי, ואני והילדים בשכונה, ואלי בראשם, היינו הופכים במחי־עפעף לשבט פראים אדומים אוכלי אדם; ואחרי שניה – למלחי הצי המלכותי הממהרים להציל את העולם מפשעיו?

ועתה, הכל שפוף, הכל כפוף, כקומתי ששחה: והכל סביב קר ומנוכר כמבט עינַי שהתקדר והעכיר.

– איפה, איפה אותם ימים של מלחים, בני מלכים ופראים?

ופתאום, למולי, כאילו צץ ממעמקים, – אלי!… בקומתו הגבוהה, שערו המסולסל, עם המבט למרחקים…

נתמלאתי שמחה:

אלי יביא לי את המרחבים!… דבריו יישאוני אל איים רחוקים!…

שוב אגיע אל הביטחה הגדולה של העולם ושלי, של מאווַיי ועצמי!

שוב אתמלא כיסופים אל אופקים רחוקים עטויי חלום!,,, שוב אשאף מושק וקינמון ויכו בי הגעגועים!…

– אלי! איפה אתה? – צעקתי, מצפה לריחו הטוב של הדרור.

– זה לא חיים על אניה, – אמר – עזבתי את הים!…

פי שנפער טרם הספיק להיסגר, כשאלי הוסיף: קיבלתי עבודה במחלקת הגנים של העירייה!

הימאי שלי, שרוח גדולה היתה מנשבת בבלוריתו וסער־ים נופף חלומותיו – שותל עכשיו עצים ומשרישם באדמה?

כעסי על עצמי פג.

– אז מה אם פוטרתי בשלישית, ואין לי מקום־עבודה קבוע?

אני נשארתי מלכת הגעגועים, ואם גם בלי כתר מלכות!

נפרדתי מאלי, יודעת כי בי מקננות עדיין ציפורי־חלום, והן פורשות כנפיים צבעוניות של שאיפות וכמיהות!

אנכי לא השלמתי עם גזרת פכחון הבגרות; ואני עדיין חשה את הלמוּת נפש היקום!

המשכתי דרכי גאה, כי הפעם ספינתי שלי היא הנעה בין גלים, מתנודדת בין משברים, שואפת להבקיע מרחקים!

הפעם – אני הצועדת בראש ואלי הנותר מאחור!

דקה, שבירה, תלמידת ששית, נשלחה אליהם:

רחבי־כתפיים, גדנ"עים – מסימי קורס חובשים ואלונקאים…

עמדה ולבה מרטט:

זאת הפעם הראשונה שהיא בבי“ח צבאי, ועוד כמראיינת מטעם עתון הגדנ”ע.

השיחה נתקעה. כאילו מישהו נתן “ברקסים”…

אולי לא ידעה מה לשאול, אולי לא ידעה איך…

לאט לאט נטוו המלים:

– מה לימדו אתכם על העברת פצוע?

– שטויות!… –חייכו – זהו בית־הספר האמיתי… כאן, בבית החולים!… בשיעורים הכל היה ב“כאילו”… לא חשבנו שזה יבוא כל־כך מהר…

– לאיזה דבר שמוכר לכם זה דומה? – שאלה מהדף שהכינה – אולי… לטיפול באח צעיר?

– זה אחרת!… התערב הגבוה שבחבורה – יש לי שני אחים קטנים וזה לגמרי דבר אחר…

השיחה אתו לגמרי דבר אחר…

– איך הרגשת כשלקחת פצוע בפעם הראשונה?

הגבוה חייך: שולח לעברה מבט גאה, ואומר:

– את בטח חושבת שאנחנו מתרגשים מכל פצוע… – שמעה בקולו נימה של עליונות – זה נכון שבפעם הראשונה מתרגשים… אבל עכשיו – קולו התעבה – אנחנו מובילים פצועים, מעלים אותם ומורידים אותם… כמו כלום!… – והמבט בעיניו הפך פלדה.

החברה מסביב גיחכו.

“מכירים אותו”, חשבו, “יודע איך לכבוש אותן, אחת אחת”.

שניים מביניהם ניסו אף הם את מזלם.

“נשלחת מהעתון של בית־ספר?” התעניין האחד.

“את חושבת להיות עתונאית?” שאל השני.

הנערה הביטה בהם נבוכה. הרי לא תגלה לנערים האלה, הזרים, את חלומה הכמוס לערוך עתון משלה.

הגבוה לא ויתר. הוא צד את מבטה וחזר בנימת עליונות: “עכשו התרגלנו! גמרנו להתרגש!”

מאבק של מבטים התחולל בין שלושת הנערים. והיא דקה ושברירית, ביניהם, כשׁנטל מאבקם כבד עליה יותר ממשימת הראיון.

אותה שנייה נשמעה סירנה ואמבולס צבאי פרץ לרחבה. מן התנועות והלחישות סביב הבינה כי מדובר בפצוע קשה.

ואכן החייל שנראה ברכב היה חבוש בראשו, ורק חזהו וצווארו, מרוחים בדם, נראו מתחת לשמיכה.

הרגישה איך ברכיה פקות ואיך בחילה נוראה עולה בה. בקושי עמדה על רגליה.

רצתה להאחז במשהו ולא היה לה במה.

קינאה בנערים הללו שברכיהם איתנות, חזם רוגע, וביטחון עז אופף אותם כמגן.

היא הפנתה מבטה אל הנער הגבוה, כמו קראה לו לעזרה. והנה, זה שהיה עד עתה כה בוטח, חש ומיהר לאלונקה, כשצבע הפלדה של עיניו הופך לצבע הדאגה.

פניו היו רכות: ידיו הפכו תומכות: והגברתן שלפני רגע התהלל – היה כלא היה!…

לבה המה אליו. הרגישה כי אינו אלא ילד.

“כל־כך רצה להיות גבר!” הביטה בו כשגחן קדימה, נטוי כולו לאחוז בפצוע ולהגיש לו עזרה, “להיות ללא חת ועדנה!” ולא ידע כי לתת את עצמך ברגע המכריע, זה הרבה יותר מ’גבר'; זה להיות פשוט אדם!

אני רוצה לספר לכם על מקרה שאירע לי לפני הרבה שנים כשלמדתי בסמינר בירושלים.

בימי שישי נהגתי לנסוע הביתה לתל־אביב.

יום שישי אחד נשארתי בירושלים למסיבה אצל חברים.

למחרת, בשבת, עליתי על אוטובוס ערבי לנסוע לתל־אביב בשבת. נכנסתי והתיישבתי באחד הספסלים. הרדיו באוטובוס השמיע מוסיקה ערבית בקול רם.

מאחורי ישבו שתי ערביות עם רעלות שחורות, שקופות: על ברכיהן סלי אוכל מזרחי, והן מפטפטות ואוכלות ‘מעמול’ כמו שאמא שלי, שבאה מדמשק, אופה.

עוגיות ה"מעמול' עם ריח השקדים והאגוזים, נתנו ריחן ואני התאפקתי בקושי מלפנות אליהן ולבקש עוגיה.

לפני ישב ערבי, שנראה ה’מוכתר' של החברה:

עיניים גדולות, שפם מסולסל ועצמות לחיים בולטות. לידו, צנום וקטן, ‘עושה דברו’; ומאחריהם – ספק סבלים, ספק עגלונים. מימינם, לבדו על הספסל, ישב ערבי שלפי מראהו היה ה’רשע'. האיש הניע זרועו, ופתאום ראיתי שמכף ידו נגר דם.

האיש הסתכל רגע על הדם, הוציא קופסת גפרורים, הדליק סיגריה ושפך את האפר על הפצע.

נדהמתי. מעולם לא ראיתי ששמים אפר על פצע!

מבלי לחשוב – קמתי, כולי סקרנות, ועברתי אליו לספסל.

– מרחבה, יה סת! (שלום רחב, גברת!) – אמר לי בחיוך.

– מה זה? – שכחתי את חוקי הנימוס ומבלי להשיב לברכתו הראיתי בפה פעור על הפצע.

– סיגריה! ענה בטבעיות – לשרוף המאקרובים! (החידקים!). –

הוא כיבה את הסיגריה והוסיף:

– אנחנו…“מן” ירדן… יש הרבה חמולות (משפחות) ובחורות – והוא שם את ידו על כתפי להדגמה.

– מאדם! – שמעתי את הערביות מאחורי זועפות על שהרשיתי לו לנגוע בכתפי.

– נוסעים “על” יפו, לטאבו, לכתוב אדמה… – הוסיף.

ה’מוכתר‘, שהתבונן בנו רצה שאשב לידו. הוא רמז ל’עושה דברו’ וזה קם מיד להחליף איתי מקומות.

הייתי בת תשע־עשרה, “חתיכה” ותמימה, והחלפתי מקומי ללא מלה.

– תפאדלי, – קיבל אותי המוכתר בלבביות אל ספסלו, – “מן פֵן חדרתך?” (מניין כבודך?)

– מתל־אביב. אבל אני לומדת בירושלים, מורה.

– בחורה (רווקה)? – שאל – או ילדים?

– בחורה – חייכתי על סקרנותו.

– אני… יש ילדים, יש אדמות, – אמר, מגלה שיניים לבנות; – איפה “אדרס” (כתובת?)

– לבנטל 14, פמיליה (משפחה) אלקין –עניתי ללא כל היסוס או חשש.

כשהייתי קטנה היו באים אלינו קרובים מהלבנון. ביניהם דוד יוסף אפנדי; עיניים גדולות, שפם מסולסל ועצמות לחיים בולטות, כמו הי אחיו תאומו של המוכתר.

הוא היה לוקח אותי ל"עונג שבת', וקונה לי ספרים.

ישבתי ליד המוכתר והרגשתי ב“בית”. הוא סיפר לי בעברית רצוצה על אדמותיו ועדריו, שם, בעבר־הירדן. ואני ניסיתי בערבית מגומגמת לספר לו על לימודי בסמינר.

האוטובוס הגיע לתל־אביב. נפרדנו ב“נש’אלה כיר” (יהיה טוב בעזרת האל); הם פנו לקרוביהם ביפו ואני אל בית הורי ואל הבחור הממתין לי.

עברו יומיים. היה זה בשעות אחר־הצהריים. אני ואמי בבית ופתאום קול צעקות בחדר המדרגות:

– “גיברת שרה! (זה השם של אמא שלי)… באו לקחת את שולה (זו אני)!… ערבים מירדן באו לקנות את שולה!”

–היתה זו שושנה מהקיוסק הסמוך, שאליו הייתי יורדת לקנות מצרכים ולהאכיל את התינוק.

– “לכי לחדר האחרון!” פקדה עלי אמי מייד:

רצתי לחדר האחרון, נועלת אחרי את הדלת במפתח ובוָו.

נשמע צלצול בדלת ואמא שלי פתחה.

כן, שכחתי לספר לכם שהיא היתה פחדנית מאין כמוה. היא פתחה את הדלת ובפתח עמד ערבי גדול ושמן; עיניו גדולות, שפמו מסולסל ועצמות לחייו בולטות (בדיוק מה שאמא שלי הייתה צריכה…).

אמי פחדה מאוד מגברים זרים – עד שכאשר היתה מזמינה סייד או פועל אחר, היתה יוצאת למרפסת וקוראת “שמעון… שומאהל!” – לשכנים שידעה שהם באותו זמן בעבודה, כדי שהסייד או הפועל יחשבו שהיא איננה לבדה.

–רוצֶה שולה! – אמר הערבי.

– אין פה שום שולה! התחילה אמא שלי לצעוק – לך מכאן!

– שולה טובה! “יעטיה אל עפיה” (האל יתן לה בריאות) – אמר הערבי והוסיף בגאווה:

– אני ירדן!… יש גמלים… יש אדמות… רוצה שולה!

– לא מעניין אותי האדמות שלך! צרחה אמי.

אמי ניסתה להשאיר את הדלת חצי סגורה, כששושנה הסתננה ונכנסה בינתיים והתחבאה מאחורי אמי.

והאיש ממשיך בשלו:

– אני – יש כבשים… יש כסף… הה… בשביל שולה הרבה כסף… חמש מאות לירות, הה…?

– אני אקרא למשטרה ־צעקה אמא שלי.

– כסף לא טוב? – התפלא הערבי – יש אדמות. אדמות – טוב?

– אני אקרא לעיריה – אמרה אמא שלי שאצלה העיריה היתה יותר מהמשטרה… – לראש ועד החינוך… – המשיכה אמי.

– אני גרש שלוש נשים מבית. רק אני ושולה, – החליט הערבי לנסות שוב מזלו ־רק אחד אשה, טוב?

– אינני יודעת מניין היה לאמי כוח, אך היא דחפה פתאום את הדלת יחד עם האורח ומיהרה ונעלה אותה מבפנים בבריח.

רק אז הרגישה שהיא עומדת להתעלף.

היא נשענה על שושנה, ובקול שבקושי הצליחה להוציא קראה אלי:

– את יכולה לצאת!

יצאתי חיוורת כמו סיד. הרגליים רעדו לי.

התיישבנו על הספה, מחכות שהנשימה תחזור.

שושנה ניגשה למטבח להביא לנו מים קרים עם מי־ורדים.

גמעתי מהמים, מודה לאלוהים שהסיפור נגמר כך, כשבלבי אני תוהה אם אמא שלי לא היתה מעדיפה את הערבי הזה מעבר הירדן, על הבחור שלי שהיא לא אוהבת…

העובדה שלאחר מכן התחתנתי איתו, והיא התפייסה כשנולדה הנכדה הראשונה – זה כבר סיפור אחר…

אבל יש המשך קטן לסיפור:

אחרי מספר חודשים יצאתי עם בעלי לטיול סביב הכינרת.

לפתע נעצר לידינו ערבי על חמור, ושני גמלים עמוסים פוסעים מאחוריו; הוא מצביע עלי ושואל את בעלי:

– “באדש?” (כלומר: בכמה כסף הוא מוכן למכור אותי?).

והבחור, כלומר בעלי, ‘משחק אותה’:

הוא מתבונן בי כבודק אותי, בת תשע־עשרה וחתיכה; מתבונן בבעל ההצעה ושואל בתמימות מעושה:

– וכמה אתה נותן?

לפני שהספקתי לתת מבט נוזף בבעלי, המתבדח בעניין כה רציני, השיב הערבי:

– חמישים לירות וגמל עמוס.

את בעלי אחז זעם אמיתי:

– מה? – שאל רותח כולו – כבר הציעו לנו חמש מאות לירות ועדר גמלים ולא הסכמנו, אז אתה מציע חמישים לירות וגמל?

הערבי נבהל ונס על נפשו.

שמענו אותו מרחוק חוזר ונאנח:

– “יה נסיב! נסיב!” (הוי, גורל! גורל!) – נגן וכעוס על מזלו הרע, שאם כבר אינה לו הגורל בחורה לבנה, – הרי פיו עצמו הכשילו, ממש מעשה שטן.

הערבי התרחק ונעלם ובעלי ואני מילאנו פינו שחוק.

מאז, כשגבר ממכרינו נותן בי עינו או כשמישהו נפצע ומדליק במקרה סיגריה, עולה חיוך מיוחד על שפתי ועל שפתי בעלי, ועינֵי שנינו מצטחקות… כשרק מעטים מבין חברינו ומיודעינו יודעים את הסיבה.

היה זה כשישבנו, כל אנשי הצוות, במועדון: המורה לטבע, המדריכה לאמנות, דני – המרַכז הצעיר, אני –האחות במועדון, והמזכירה.

החלונות היו פתוחים; ומפעם לפעם הגיעו אלינו קולותיהם של הילדים מבחוץ.

המרַכז פתח:

– הפגישה היום היא על חונכות־אישית. אם יש לכם ילד שאתם מעדיפים לחנוך – אני מוכן לרשום!

– אלעד! – פלטתי בביטחון, משרק נח עלי מבטו של המרכז.

זה היה ברור לי מהרגע הראשון:

ילד גבוה, בהיר־פנים; שתי עיני תכלת מחופות וגוף גמיש, המתאים לכל תעלול!

– אלעד! – חזרתי ואמרתי בקול צלול.

דני, המרכז, הנהן בהסכמה.

המורה לטבע, שאלעד העדיף את הנדנדות על המיקרוסקופ, הסתכל בפליאה:

– דוקא את זה?? – שאל בביטול, כאילו “זה” הוא איזה גולם של חיפושית או מקק.

אך אני ידעתי: אם אלעד “גולם”, הרי הוא גולם של פרפר יפהפה…

הבטתי אל עיניו, רגליו הקלות, אצבעותיו האוחזות בעפרונות־הצבע, וראיתי בו חדוות־פרא נסוכה בתום־ילדות.

– כן – סיננתי בין שפתי – דווקא את “זה”!

– המרכז המשיך להצמיד ילדים, נושם לרווחה כל אימת שאחד המדריכים גילה נכונות לחנוך ילד בעיתי.

כל הצוות ראה בחונכות משימה הכרחית… אבל בשבילי לעבוד עם אלעד היה לממש הבטחה שציפיתי לה.

חלמתי על ילד משלי. כמוהו. גמיש. רזה. שובב…

ולמרות שאיש לא “הבטיח” לי ילד כזה הרגשתי “מובטחת”… בלילה שמעתי את גופי לוחש לי: בן.

חבוקה בזרועות הגבר שאהבתי חשתי איך פועם הדם בעורקיו: בן!

ידעתי צבעיו ומבט עיניו:

– גבוה, עם עיני תכלת גדולות וזהב־זהב בשערו… כַגבר אשר אני חובקת, אבל רך יותר, צעיר יותר ו…כולו שלי!

– “אם הגבר שלך מלך ־ילדך יהיה נסיך ויורש עצר!” – צעק אלי לבי.

לא כניתיו בשם. ידעתי:

אך יוולד “יבוא” לי השם ה“נכון”!…

יחד נלך לבריכה!… יחד ניסע בעולם!… אוהַב אותו כאביו ואוהב את אביו בו, והוא יהיה לי לבן ולחבר!… – כך תיכננתי לי בהנאה.

אבל ימים עברו, ירחים ושנים נקפו, – וילד אַין…

הלכתי לרבנים… החלפתי מזוזות… נתתי צדקה… פניתי לפסיכולוגים… עד שהפסקתי להאמין.

לאט, לא בחשיפה חד־פעמית, חילחלה לתוכי הידיעה: אחרת את המועד!…

כאחוזת תזזית פניתי למשימות חדשות, נאחזת בהן כבחבל מעל לתהום: בלעתי ספרים; יצאתי לטיולים – למזרח הרחוק, לארצות הבלקן… התחלתי ללכת לתערוכות…

והיו לי מחזרים!…

– לא הסתפקתי במחזר או שנים. רציתי אותם כולם… בהמון!… שישכיחו ממני את החשק הבוער…

והשבוע, כשהתקבלתי פה כאחות, ועברתי במסדרון, חושבת לאיזו קבוצה להיכנס לדבר על הנקיון בחצר, לפתע נתקלתי בו:

הוא רץ להתעמלות וכמעט פגע בי.

שתי עינים תכולות, מחוצפות: גוף רזה גמיש, וכבר חמק מתחת לזרועי המושטת…

חשתי איך סומק מציף את פני.

– מה קרה לי? ־שאלתי את עצמי ־ פגשתי “ילד נחמד”… אז מה כל ההתרגשות?

– אבל הפעימות בליבי היטיבו ממני לדעת – “מה קרה?”

– את ילד־חלומותי ראיתי, ממש מולי!…

– ואז החל לבוא אלי, לחדר האחות:

הוא “עייף”… הוא “רעב”… “כואב לו הראש”… הספורים בפיו לא תמו מעולם… מה אמר ומה לא אמר כדי להיפטר משיעורי־הטבע ולהסתלק אל הנדנדות הגדולות?

הסתכלתי סביבי: המדריכה לאמנות משרבטת; המזכירה יוצאת ובאה לטלפונים: והמורה לטבע, מדפדף באלבום הארץ…

רק לפני רגע בחרו בילד, וכבר הם צוחקים ומתווכחים על עניינים אחרים.

נזכרתי איך נכנסתי לכיתה ועיני ראו את אלעד על הריצפה, כשהמדריך למלאכה מנסה להושיבו במקום.

– כך יותר נוח לי לנסר! – טען במין תמימות חצופה, כשהכיתה מתפוצצת מצחוק…

או:

איך פגשתי אותו במסדרון, מקפץ בשתי רגלים קשורות בחבל צבעוני, לקבל עונש מהמרַכז, כי היה מוכן לגשת למיקרוסקופ, רק ברגלים קשורות… ו“סרט” החל להתגלגל בדמיוני:

כחונכת, אלך אליו הביתה, להתעניין, כביכול, בשיעוריו, אך למעשה נצא יחד לקטוף את פרחי העונה… נשחק, שנינו, “גולות” ואני כמובן אפסיד… ובעיקר – דמיינתי לי – איך יֵשׁב על־ידי ויצייר!…

אלעד ניחן בכישרון טבעי בשנייה אחת היה רושם כמה קווים, וללא שהיות היה מערבב מים בצבע, ופרץ־צבע זוהר היה נשפך על הדף!…

הייתי, כולי, שם, בביתו, קולטת את מבטיו המחייכים, מאזינה לתירוציו השובבים, משתתפת איתו בשמחות־הילדוּת, מרגישה עצמי גדולה, מובילה!…

ולא חשתי איך אני אוחזת, מכנית, בדף שהמרכז העביר בינינו.

הנייר רשרש, ובבלי דעת התחלתי לקרוא:

• הקשר עם החניך" – נאמר שם – “ייעשה רק בגבולות המועדון, וזמן המיפגשים יהיה מוסכם ומוגבל מראש… יש להתמקד על הצד הלימודי ועל מערכת־יחסים של ‘דיסטנס’ ושל כבוד”…

יותר לא קראתי.

כאשר ירדו הנוסעים והאוטובוס הגיע למוסך, השתומם הנהג לראות, ממש על המפתן, ערימה של אפר. תמֵהַ, משך בכתפיו, רושם לעצמו כי צריך להכין שלט חדש האוסר על החזקת גפרור או סיגרים בוערים בעת הנסיעה – –

*  * *

ישב לו על המדרגה של האוטובוס, ראשו בין ברכיו, חוסם את היציאה. כולו בתוך עצמו. ראשו, המכוסה כיפה, בחיקו, ופניו היפות מוסתרות: כמו היה אחד עם המכונית, והספסלים… כמו לא צרבו בו סערות ומכאובים.

דחוק בין נעלי העומדים ומשיחים, מסביבו, ומעל ראשו, כשהעומדים למאחז־יד, תוחמים וּמְצֵרִים תנועותיו.

התבוננה בו באריכות, ממקומה בספסל המרוחק, כאילו אינה מכירה אותו; איש מן הנוסעים לא היה מעלה בדעתו, על פי מבטה שעטה דוק־זרות, כי קיים קשר כלשהו בינו, הקורס־רובץ, על הריצפה, בסתר־המדרגה: ובינה, האוחזת בידה המטופחת עיתון־אופנה, וזורקת בו, כלאחר מבט, את עיניה.

האנשים סביבו רגשו:

– ראיתם דבר כזה? עולה מהדלת האחורית… טוב, הוא לא הספיק לקדמית, אבל בכלל לא מעביר כסף לנהג…– לפי הצורה שהוא יושב, לא עולה על דעתו כלל לשלם…

– אולי אבא שלו חבר “דן”?… חה, חה, חה…

– חולה? אני חושבת שהוא לא כל־כך (תנועה סביב המצח)… מי היה מתיישב על מדרגה באוטובוס אם היה לגמרי בסדר?

– צריך להודיע לנהג!… זה רכב ציבורי, לא?

– ואולי אין לו? יש פה מספיק אנשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות כרטיס לאחד כזה…

– תראו הוא חובש כיפה!…

– זה בכלל לא שייך… ראית את הפנים שלו?… – אולי הוא חולה? למה להתווכח? הבחור יושב בשקט ולא מפריע לאיש!…

– לך, הוא לא מפריע, אולי…

נכון, לי לא מפריע שום דבר…

– ואני אומר שזאת לא התנהגות!…

– שמע לי, לא חסר להם לחברי “דן”… לכל אחד יש וילה!… אבל, הי, דמע, בחור!… אתה מפריע לרדת!…

– הוא לא שומע!…

– ראיתם?… יושב כמו “לורד” וחוסם!

– גיברת, את יכולה ל’צטופף ולרדת מפה…

אני צריכה להתחשב עם אחד כזה?… תראו אותו, הכניס את הראש שלו לתוך הידים… – ואין עם מי לדבר…

– גיברת, הכל במדינה שלנו מ“להיפך!”… אז זה מה שמפריע לך?…

האוטובוס המשיך לנסוע. אנשים עלו וירדו; אנשים נתקלו בו ועברו… אלה נאחזים בעמודי הברזל, ואלה מוצאים מקום־ישיבה לרווחתם…

הוא הוסיף לשבת, מכונס; מסתיר עיניו התוהות ואת לחייו החיוורות; רק קצה עורפו המתולתל, עורף של נער, בולט מתחת לכיפה הזעירה…

כמו אינו שומע את כל הרחש־געש שקם בעטיו, ואינו חש כיצד קצות מגפיים ונעליים פוגעים־נוגעים בו, מי בעדינות ומי בדחיפה גסה…

כמו לא היה נתון בעיבורו של ציבור רותח, שובר מוסכמה אחר מוסכמה, בישיבתו זו, על גרם המדרגה, בלי לשלם, לנוע, או להשיב מבט…

ההערות, מעל לעורפו, הוסיפו להתעופף כחיצים; מכוונות פעם אליו, פעם לנהג, ופעם לקברניטי־המדינה:

– ואני אומר לכם שהוא עושה את עצמו…

– אפשר לחשוב שכולם אצלנו משלמים את מה שצריך.. – אוי, כמה “פוילע שטיק” הולכים פה במדינה…

– והנהג בכלל לא מרגיש…

רק היא, שעונה על מושבה, במרחק כמה ספסלים מן המדרגה הנמוכה, ידעה את התשובות לכל התמיהות.

מתבוננת, כביכול, בשבועון המצוייר, ידעה כי בהסתרת פניו, ובישיבתו בשפל־המדרגה, מבטא הוא את מחאתו ומרידתו בכל קשר:

– קשר אל זרים; קשר אל קרובים; קשר אל כל הנהוג… כולל אל הזרימה הגדולה הקרויה “חיים”!…

מרוחק וקופא על שבתו, יושב הוא, מבודד ומנותק, זה זמן רב, ממנה, מן החברה כולה, וממנו עצמו!… וכך גם עכשיו, כשהיא שומרת, מלווה, ממרחק עין, והם נוסעים יחד, לתחנה: לאיבחון בו ייחרץ גורלו:

לַסְגוֹר וְלַשְׁחוֹר, לַשׁפיות ולַדרור!

ישבה, זקופה, קשובה, דרוכה אל הנער, שקפא ללא עת, ואל זעקתו שקפאה כמותו. האוטובוס המשיך לנסוע. גמא מרחקים; עצר בתחנות; פולט ואוסף גלי־אדם; מהם בדלת הקדמית; ומהם מבעד לדלת האחורית, עולים עליו בהמוניהם, משלחים כספם דרך ידיים רבות, לנהג…

בעוד הנהג, אשר לו הסמכות וההגה, אשר הוא המוציא והמכניס, – אינו יודע דבר וחצי דבר, על הנוסע היושב על המפתן…

ולא על האש הנוראה, המכלה את נפשו של המתענה בסתר המדרגה – – –

כשהגיע האוטובוס למוסך, השתומם הנהג לראות, על המפתן, ערימה של אפר… הוא החיש צעדיו באוויר הצונן, רושם לעצמו להכין שלט שיאסור השלכת גפרור או סיגריה בוערים באוטובוס.

הוא לא ידע שהאש שניצתה היום לא תיעצר בשלטים. אולי רק באהבה ובאמונה…

אני רוצה לכם על המסיבה, ואיך דניאל, אהובי, הגיב כשסיפרתי עליה.

אני יודעת שאלה הם שני סיפורים: שני סיפורים ש’נפגשו': האחד – על המסיבה, סיפור עם פיוט וסערה, מניף אל־על וזורק לתהום.

והשני – עלי ועל דניאל, סיפור קצר ונוקב, המוסר מהר וחד את מה שיש לו לומר.

האמת היא שיש לי עוד המון לספר: אבל נשבעתי!…

נשבעתי לא לכתוב מלה אחת נוספת על דניאל. לא סיפור ולא חצי סיפור. כאילו לא היה מעולם.

אני יכולה לספר על שכני, הורי, ילדי… אבל לא עליו. כי דניאל, אהוב נפשי, הוא עבורי כמו פצע פתוח, פצע שנוטף חימה ומתיקות, דבש האהבה ושברונה.

אני רק מבטאה את שמו וכבר נישאת אני אל הגעגועים שלעולם לא יתממשו:

כי דניאל מעניק לי תום של ילד, רוך של עלם וחיבוק של אֵם אוהבת – דרך השפופרת!

דניאל אוהב לשוחח איתי – – – בטלפון. והוא חביב ומתעניין, שולח חיבה ונשיקה, כשהוא מוגן היטב מאחורי כבלי האלחוט.

לא פעם אני תמהה:

• מה יקרה אם אפשר יהיה, יום אחד, ללטף ולחבק דרך הטלפון?… – הוא יפסיק לטלפן!… הוא ינתק את חוטי הטלפון בביתו, בחנות (שהוא מתכנן לקנות), ובמפעל…

מן הלעג המר אתם יכולים ללמוד על גודל תשוקתי אליו ועל עוצמת כאבי.

אבל קרה שהלכתי למסיבה (“בטח” שבלעדיו, וכי הוא יסכים ללכת לדבר כה “שולי”?) והייתי עֵדה למשהו מרגש ומופלא: וכשרציתי לשתף בזה את דניאל, באחת משעות החסד שבהן הוא מוכן לשוחח איתי, בטלפון, כמובן…

רגע, אבל לא סיפרתי לכם עדיין מה קרה במסיבה!…

זוגות שלא הכירו יצאו יחדיו. זוגות שבאו יחד – יצאו בנפרד. מי ברגל, מי ברכב, איש־איש פנה לביתו, זוכר – לא זוכר את ליל אמש.

עכשיו בוקר. המסיבה הסתיימה. גוועו הצחוקים, תמו צלילי השיר: השמש ניעורה זה כבר, והיום אץ לו אל המחר, מנסה למחות כדרכו את מראות ליל אמש…

אבל שניהם עדיין מולי – – –

החיוך שלה, המגלה חֵך ובו שיניים צחות, בוהקות, והעיניים שלה הבוערות: גופה הזריז, המתפתל: ולעומתם – עיניו השקטות, הטובות, שניתן “לטבוע בהן בביטחה” (אני יודעת שזה פרדוכס, אבל זה מה שהקרין מבטו).

– שתי נפשות “פירנדליות” המחכות להתחיל לחיות על הנייר – חשבתי, כשסיפורן קורם עור בתוכי, ואני רודפת אחרי מילותיו.

הנה הם מולי–

מסביב – נורות באור מעומעם. זוהר נרות וקולות נגינה. אנו בסלון ענק, שבהמשכו מרפסת מקוֹרה במחצלות ובשטיחים מזרחיים. על הקירות נופים צבעוניים, מעשה ידי בעלת־הבית. בכל נודף ריח של חדש ועשיר.

מסיבת בני הארבעים. דור הביניים, בין הקבוע – בין מה שהושג וחבל להפסיד; ובין מה שטרם הגיע, ונשאף ומזמין סיכון: דור ההישג וההספק.

לפני שעלה בידי לתהות על כל אורחי המסיבה בחדר, ראיתי אותה. נחשי־שיער שחורים. עור שזוף. גוף חם, נשי. וחיוך בפה פתוח, מפתה…

טבלנו עינינו זו בזו, ולפתע התגנב חיוך קט ועיני שתינו ניצתו. זה היה קשר ממבט ראשון… ולא משנה שאחר־כך סיפרה לי כי שמה “אַת לִי שִׁיר”. השם נראה לי מוזר וכששאלתיה למקורו אמרה כי היא בחרה לעצמה את שמה… ואחר־כך הודיעה לי, בשמץ גנדרנות, כי היא מורה למחול!

המבט שהאיר – קשר בינינו, כאילו זומזם בו איזה קוד מסתורי! לכן, אולי, התבוננתי בה כל־כך. ואולי היה זה בשל ה…פער העצום שבלט בינה לבין בן־זוגה (בן זוג לערב? לעונה? למסיבה?), פער עז ודוקר?!

הוא – ראשו מעודן: מצחו רם ורחב, פניו נאות, ועיניו, הו, עיניו –בריכות שוקטות וטובות. כל החכמה שבעולם, כל טוב־הלב והסבלנות, נקוו בעיניים אלה. ואולם מכתפיו ומטה נמשך גוף צר, מדולדל, עם שתי ידיים ארוכות ומעוותות. היה בהילוכו איזה חוסר שיווי־משקל, וכשרצה לנוע, עשה זאת כמבקש נקודה להיאחז בה.

מוזר – חשבתי לעצמי – היא, כולה חומר, כולה אש ותאווה. והוא – כולו נפש, פלדת־איפוק ותבונה.

היא – צבע צעקה!… והוא – איש המחקר הקר, המבקש לרדת למעמקי המחשבה… כאילו את שיווי־המשקל החסר לו, בגופו, הוא מחפש בעולמות הרוח!…

החלו בהגשת הכיבוד.

צלוחית הסלטים, הבשרים והיינות, רוממו לא רק את החֵך והלשון, אלא גם את מצב־הרוח ומצב הרגליים שהשתוקקו לקפץ ולרקוד. ואכן, באותו רגע רמזה בעלת־הבית לאשר על המנגינות, והוא, ניצב מאחורי התקליטייה שהביא עמו, החל משמיע צלילים.

האווירה התחממה. המשקאות עשו את שלהם. הרגליים החלו לנוע, כמעצמן. ידיים וזרועות השתלבו. לחיים ועיניים השתלהבו…

והייתי מסיימת את הערב מבלי לחזור ולהתבונן בהם אלמלי קרב לחדר, ויותר נכון – אל שולחנות הכיבוד, גבר מזרחי, נעים, שופע חביבות. למן הרגע הראשון נדמה היה כי ידיד טוב עומד לפניך.

דק גיזרה, נינוח, מחייך, מחליק בזריזות ובעדינות בין הצלחות והבקבוקים, מותיר אחריו ענן קל של רצון להתקרב אליו. להיות איתו.

שירים חדשים וישנים החלו להישמע בקצב והכל קמו לרקוד. כל אחד מול כל אחד. קמתי גם אני. מולי עמד, כלומר רקד, הגבר המזרחי, נוכחתי, כי לא טעיתי כשכיניתי אותו בלבי “הרקדן”.

הוא נע וקפץ, התכופף וסבב, כאילו הקשר בין כפות רגליו והמרצפות היה מקרי ביותר, עיניו מחייכות וזורחות ללא הפסק.

ברגע מסויים קרה הבלתי נמנע. הם, כלומר “הרקדן”, ו“אַת־לי־שׁיר”, ניצבו זה מול זה, בתוך עיסת הרוקדים המהבילה והשוצפת.

עיניה פגשו בעיניו. עיניו שקעו בעיניה. הצלילים נתנו אות והם עופפו, ריחפו, חגים ומתואמים להפליא בתנועותיהם. מפיה לא מש החיוך: ומעניו – המבט המעריץ.

ושוב התערבלו המנגינות. ושוב התערבו הזוגות. היא מול אחרים, ואחרות מולו. ושוב אל המשקאות, אל הפיצוחים: “מנגבים” בפיתה; וחוזרים בלהט למחולות. המוסיקה פסקה. הכל ממתינים דרוכים.

הבחור ליד התקליטים, משתהה מעט, וכשהוא שולח מבט ערמומי – שם את המסעירה במנגינות.

זו היתה מוסיקה מחשמלת. הקצב ניתז ממנה כמו ניצוצות.

ואז ראיתי אותו. מתבונן. מבקש. מחפש –אותה!… גופו צעק:

– להפסיד את הריקוד הזה איתה – זה הפסד של חיים!…

הוא הסב פניו לצדדים, התרומם על קצות אצבעותיו, וכשמצא את שביקש, אחז בה בסערה ומשך אותה לרחבה.

אני ישבתי מולם, על כיסא־קש נמוך, כשלימיני, על כיסא־קש נמוך, כשלימיני, על כיסא־קש נמוך אחר, ישב “בן זוגה”.

והם רקדו!

הדם ההולם בעורקיהם היכה בעורקי כל הנוכחים בחדר. התזזית שהניעה את גופותיהם – הרעידה את גופות כל האנשים בחדר. רטט עבר באוויר. החדר נדלק בתשוקה.

והם חוללו, כמעט לא נוגעים זה בזה.

תוּפי אפריקה הגדולה הדהדו בריקודם. יערות־העד האפלים…

קופי־ענק אורבים, מתחמקים ומשתוללים… צריחות ציפורי־הטרף הגדולות, המניעות כנפיהן לעת ערב… – עדר תאוֹאים? ממותות?… ונהר המתנפל ללחך חוף בתולי…

נדמה היה שלעולם לא ייתם הריקוד. הרקיע נהר באלף צבעים.

פלגי־הזיעה ניגרים. הגֵו עייף. הרגליים לאות, מתחננות.. אך משהו ממריץ אותם, מריץ, הודף, דוחף, כמו באיזו תחרות קדוּמים, לנצח במחול – המאבק בין המינים.

הרוקדים סביבם ישבו לפוש ולנוח. זוגות חדשים נכנסו למעגל. והשניים מוסיפים לחולל.

הסתכלתי ביושב לידי.

מאופק, עצור, שליו לכאורה, נועץ בהם עיניים חלולות

ראיתי את כעסו בשפתיו. חשתי את כאבו בנשימותיו.

רציתי שהאדמה תבלע אותי, אותו, את ארבעתנו, כשהמוסיקה סוערת סביב, והכל חיבה וחיוכים…

– מה הוא מרגיש?…. על מה הוא חושב, לעזאזל? – הציקו לי השאלות – כשהוא יושב פה, בין השטיחים המרוקמים, מול בקבוקי היין הקורצים, ועשן הסיגריות המתאבך…

האם הוא מקלל את יומו, את רגליו שאינן יודעות לנוע ולו גם למקצב הפשוט ביותר?

החוזר וזועק הוא, ללא אומר – “לא הייתי צריך… לא הייתי צריך להתחיל איתה כל קשר!”

ואולי זומם הוא לקום ולנוס איתה לאותם מרחבים, שבהם מהדהדים המבט והמגע השקט, החיוך הטוב והליטוף הקל – מהדהדים ומספרים יותר מתופי־הרעם?

חשתי כי מלים מתקבצות סביבי כמו חוטים ראשונים לסיפור… אבל מה לספר? – איך למהול את הזעזוע הנורא בניחוח הלוהט הזה?

המסיקה נמשכה, אך כוחות השניים תמו. הגוף גבר על כליון־הנפש ועל המייתה. הם ניתקו זה מזו. הוא לעֵבר חבריו והיא אל הכסא הנמוך השלישי, שהמתין לה ריק לידינו.

היא ישבה סעורה. מתנשפת. כולה סמוקה ונרגשת. ובעוד בגופה ובנשימותיה מתנגנים עדיין צלילי הריקוד, שלחה כף־ידה אל ידו של בן־זוגה והניחה כפה על כפו.

כף קטנה, שחומה, לוהטת עדיין ממיקצבי הטם־טם שבנפש. על גבי יד צמוקה, מעוותת. והיד הקטנה הונחה עליה בהרבה רוך, בהרבה חיבה; היה בתנועה זו הרבה יותר מאהבה! היתה כאן – נחמה! השתתפות!… היה כאן:

– אני איתך!… ה“אני” הכי אני שלי – איתך!…

מזווית עיני ראיתי איך לחשה לו מלה וקמה לשולחן המשקאות הקרים. היא מזגה לעצמה כוס מיץ קר ובעוד היא גומעת אותו בשקידה ניגש אליה ה“רקדן”.

לפי עמידתו וידו המושטת, הבנתי כי הוא עומד להיפרד ממנה.

מה לא הייתי נותנת כדי לשמוע דבריו…

אך לא נזקקתי לכך.

מבטו המפציר, חזהו הנטוי, סיפרו כי הוא מנסה לשדל אותה להיפגש עמו שנית.

הסערה עוד טרם הבשילה! – לחשו לה עיניו – המעוף האמיתי עוד מצפה לנו! – הוסיף ורמז חיוכו.

התבוננתי בה. פניה הרצינו חיוכה המפתה נמחק, ובמקומו הופיע מבט ידידותי, מסוייג. לא שמעתי דבריה, אך מן הצורה בה זקפה קומתה, מן הצורה בה הושיטה לו ידה ־הבינותי:

– היא נפרדה ממנו כידיד!… ורווח לי.

אכן, שמה הוא “אַת לי שיר,” ואולם היא אינה שירו של כל אחד!… ואמנם היא חזרה וישבה ליד עדין־המבט, נצמדת אליו ונכנפת בו. לפתע נסערתי כולי:

– משום שוויתרה על לילות אפריקה השחורה?

– משום שה“רקדן” עוד יתהפך לילות שלמים על משכבו מגעגועיו אליה? ואולי, משום שללא הפסק כוסס בי עצב חזק וכואב:

– מה חשב? מה הרגיש בן־לוויתה כבד־הרגלים, כשהיא חוללה כאיילה יחומה?

המשכתי לחשוב: נסיתי לכתוב עליהם: וברגע טוב של שיחה עם המוך (בטלפון, כמובן) סיפרתי לו על הריקוד, על “קול־הדם” ועל “תופי הטם־טם”…ועל זה שישב לידי על כיסא נמוך, והתבונן…

• מה הרגיש כשישב בצד והסתכל? – שאלתי אותו ממתינה לתשובתו בהתרגשות.

– רצון לקחת אקדח ולירות! – היתה התשובה.

– לירות במי?… בה?… בו?…

– בך! – לא איחרה תשובתו.

– בי? – הצטעקתי – מה אני אשמה כאן?

– את “נכנסת לו לתוך הראש”! באה התשובה.

– אבל עשיתי את זה רק בלב! התגוננתי.

– אז גם הוא יירה בך רק בלב! – נשמעה תשובתו הנוקבת.

נאלמתי. מה הדבר?

דניאל לא התרגש מסיפורי, לא הזדהה עם הנערה! לא עם ה“רקדן”! ואף לא עם כבד־הרגליים!…

הוא גם לא החמיא לי שהפכתי סיטואציה מהחיים לסיפור כל־כך מרתק…

וכל מה שהיה לו בראש זה להאשים אותי ב“חדירה לרשות הפרט” והגיגיו!

– אבל זה מה שאנו הסופרים עושים! – רציתי לומר; ולפתע – הבינותי:

– דניאל איננו דמות בסיפורים שלי!

קצה נפשו בכך שאני מנסה להגיע לנבכיו, לבקר תחושותיו, תוך שאני פוגעת גם פוגעת בקרביו!…

דניאל הוא אדם חי, עם רצונות ומאוויים משלו: עם סתירות ותסכולים שהם חלקו; ואיננו “נפש המחפשת מחבר”…

ועתה, לא די שאני נכנסת לקרביו, הנה אני מנסה גם “להכנס” לנפשו ולליבו של כבד־הרגליים!…

– מול עיני עוד עמדו יערות אפריקה ומרחביה, ונעו קופי־ענק ועדרי הפיל. – באוזני עוד המו צריחות־ציפוריה, והדהדו קולות תופי־הטם־טם…

– אך לא אמרתי דבר.

– הפעם נחבאתי אני מאחורי האלחוט ושפופרת הפלסטיק.

לפעמים זה קמט המתעקם ליד האף.

לפעמים חריץ מר בקצות השפתיים.

לפעמים המבט, שהיה עירני וקורן, הפך לאטום קמעא, כמו התעמעם בו האור.

או הקול, שהיתה בו חמימות וקרבה, מדבר בקצב קר וזר.

ויש שהכתפיים, אותן כתפיים שהיו ישרות ומרובעות, ונשאו עליהן ראש בוטח בגאווה – נכפפות כעת פנימה, בקימור קט, לא מורגש כמעט, המביא עמו עומס של שנים.

ההליכה כמו לא שונתה, אך הכיוון הפנימי פחות ברור.

השיג־ושיח עם הבריות נמשך, אך עתה שפת האם היא כמו לשון זרה, והמטען היחיד, בו דבקים וממנו ניזונים – הוא העבר…

האנשים המתלחשים סביבך הוגים זאת – מי באדישות, מי בחמלה. בשאלונים רשמיים צריך לכתוב זאת שחור על גבי לבן.

רק לך עצמך המלה עדיין קשה, והיא הולמת ומתנפצת בתוכך, נוקבת, זרה, כשאת שומעת את הדיה, ובעצמך עדיין לא מאמינה: אלמנה!…

החלטנו להיפגש בסדנת־האמנים. לקשור קשר בין מסַפרים ומאיירים. החדר היה ענק. מסביב – ארונות עם דלתות־זכוכית. ומאחוריהם ספרים של פעם: הוצאת “שטיבל”, “הוצאת אמנות”…

הכסאות היו מסודרים ב“אליפסה”, כשרווח גדול ביניהם.

– אין מחכים להרבה אנשים! – חשבתי בלבי, מסבה ראשי לראות מי הבאים.

– נשים! – המהמתי לעצמי – מדוע, לעזאזל, לא באים הנה אמנים־גברים, אבל… גברים “של – ממש?!”

ישבתי בין המאיירות והמסַפרות, מול כמה נערים שאך־זה התחילוּ למשוך בעט, כשאני עדיין מצפה לאמן, שתמיד הוא בלבי:

– גבוה, חזק… שרוצה לכבוש את העולם כולו!… מה שמושך אותי לכבוש אותו!

מישהי מימיני ביקשה כתובת. אחר – שם של ספר חדש… המתנתי לערב שיגרתי.

פתאום – לראשו כובע שחור, רחב־שוליים, עטור נוצה; עיניו שקועות מתחת לגבותיו.

הוא עמד בפתח:

פנים שזופות, גוף שרירי, אוחז מקלות קצרים, ועל גבו תרמיל.

הוא נכנס בצעדים חתוליים, צעדי צייד המתקרב ולוכד פתע!…

– מסַפר סיפורים! – הציג את עצמו – נעזר במקלות ופיתוחים! –

והניף את המקלות שבידיו, שהיו מחוטבים בצמחים דמיוניים, חיות קדמוניות, מלאכים ורוחות, מעשה ידיו.

היכן למדת לספר?

לא למדתי – הוא מחייך ואצבעו רומזת למעלה.

– ולגלף?… איפה למדת לגלף?

– לא למדתי – ושוב מורה אצבעו כלפי רום.

והוא לוחש, כמתנצל:

– “כולו מן אללה”… כלומר: הכל מידי שמיים.

כשפתח את פיו והחל מספר על ציפור־הפלאים ה“מעופפת בין שמיים וארץ, חשה לשמור על שירת־העולם פן תתפורר…” – פקח עיניו לרווחה ונתגלה מבט כחול וצלול כשל ילד.

– “מאחורי כתלים עבים של טירות קסומות” – סיפר – “יושבים – שבעים, ויש אומרים שלושים ושישה, חכמים… והם שרים את שירת העולם! – ויפה השירה וצרופה; וצליליה ממלאים את הרקיע והים, נאחזים בירח ובשמש ומצטחקים לכוכבים; ואולם – אם יחסר תו אחד, אם ייעלם צליל אחד־ שירת העולם תיפגם!…”

מבטו שהחמיר, התרכך:

– “אבל” – אמר וחיוך על פניו – “ציפור־הפלאים מרחפת מעליהם, זו שמינו אותה לשמור על שירתם שתהיה זכה ושלמה!”

הבטתי בו, בולעת מילותיו, טובעת במבטיו.

– “מורגל לגבהים!” – חשבתי – “רגיל לנצחונות ופסגות!”

– “אבל גם למעמקים!” – שמעתי את עצמי עונה.

פתאום ידעתי, כי אנשים כמוהו חיו ושוררו בימים בהם היו השמיים והארץ אחד, וזימרו יחדיו לבורא…

הוא שלח מבטו אלי ומשהו זך החל לזרום בעורקי.

מרחבים נפקחו בנפשי!

רציתי שיביט, שידבר!…

פתאום הובהר לי, כי ללא מבטו הצלול… ללא קולו המתנגן… תהא נפשי קהה ודלה…

ואולם כשהמשיך, שוקע יותר ויותר לעמקי סיפורו, חודר אל נבכי טירות־הזקנים; עוקב עם הציפור אחר שירתם – גזו ממני באחת המרחבים.

נותרו רק המסַפר וסיפורו – – –

היתה בו אחדות כזו, שׁלֵמות כזו, עם עולמו וסיפורו… שידעתי, כי אם אבקשו להביא את הפלא אל חיי – יתכנס אל עצמו וכל הקסם יפוג… משהו בדרך בה זקף ראשו, משהו בדרך בה אחז מקלו, ציוו על מרחק בינו לביני… כמו חשש פן יתמזגו מבטינו.

– אבל למה? – שאלתי, לא רוצה לשמוע את האמת – למה רצה לקפד את הזיק בטרם יהיה ללהט?

אך בלבי ידעתי את התשובה: הוא חי את הסיפור. רואה וחש אותו בכל־כולו, עד שלא נשאר בו כל מאווי!…

– מקומו בסיפור והסיפור מקומו – אמרתי לנפשי בעצב – ולא יפי־גו ולא יפי־נפש יפתו כהן־סיפורים זה!…

לכן האזנתי לו, גומעת לתוכי כל נימה וכל תו, מרקיעה עם מעוף ציפורו, וחוזרת ונוסקת לארץ, בהגיע הסיפור לסיומו.

כשהגיעה שעתו להיפרד מאיתנו – לא הושטתי לו ידי; לא אחזתי במקלו ולא לחשתי לו הגיגי!…

– האם לא יירתע ויַפנה לי עורף, נס וממלט נפשו אל סיפורו־עולמו?

– היהין היות הַשמש בשמַי?

על כן קפצתי שפתי ולא הזמנתיו אלי, לבוא עמי אל חדרי, לדעת סיפורי…

יודעת כי אני על שפת המקור שממנו נובעים חיי; כְּפֶשַׂע מן המעין שממנו משתפכים סיפורי; אך ידי, ואולי לבי, קצרו מגעת…

והאיש חבש את כובעו השחור, העטור נוצה; נטל את מקלותיו המגולפים; וכשציפור הפלאים חגה עפה לפניו, יצא מן החדר ונעלם.

אני רוצה לספר לכם על הביקור שהיה לי אתמול בערב; על לייק’ה, החברה הטובה שלי מימי התיכון; על “העין הפנימית” שלי, שבעזרתה אני יכולה לטוות סיפורים; ועל הדברים שבוכים אצלי באמת.

כשאמרתי לידידי שאני “נתקעת” לא פעם בכתיבת סיפור – לא האמינו לי:

– מה, את?… ועוד עם העין הפנימית שלך?

כמה מהם גם ניסו “לעזור” לי, כמו אתמול בערב, כשצלצלו אצלי בדלת, ומי עמדה שם ולטשה אלי זוג עיניים, אם לא לייק’ה בת רון, החברה הטובה שלי מימי התיכון…

היא היתה לבושה במכנסי ג’ינס וחולצת טי־שירט, כשגופה הזכיר נערה, אף כי גם היא וגם אני שכחנו זה מכבר את שנות־הנעורים.

– לייק’ה! אמרתי לה – אני מוכרחה לספר לך על הדברים שתוססים, מתרוננים, מתנגנים בי!…

ולייק’ה צחקה את צחוק־הילד שלה ואמרה:

– מתי תתבגרי ותפסיקי עם הכפל וה“תלת־לשון” שלך?… את לא יודעת שזה כבר לא “IN”? שזה “PASSE”? – ועיניה התיזו חיוכים תכולים.

אבל אני המשכתי, עד שהחיוכים שלה הפכו צחוקים מרושעים, כשפירטתי איך אני “רואה” את ידידינו.

הנה החברה שלנו מריאנה. אני יודעת שיש בתוכה המון חתיכות פח פשוטות ועל־ידן חתיכות מתכת יקרה, שכל הזמן מצלצלות:

– “אני קיימת!”; “קיימת”.

אלה שאומרים עליה שהיא “מתחנפת”, לא יודעים שהסיבה שהיא מתפנקת ומתפרחחת, מתנשקת וזרועותיה שולחת; עוסקת ללא הפסק בציור וחותמת את שמה באותיות ענק, זה בשל ה“צלצולים” שיש לה בפנים!…

העיניים של לייק’ה הבריקו. נראה שהתיאור שלי מצא חן בעיניה.

– או, למשל, רמי. זה שמתבייש להגיד בקול: “להתעלס”. חושבים שהאוזניים הגדולות שלו “מקופלות” החוצה כדי להקשיב… אבל אני יודעת – הוספתי – שבאמת הוא קשוב להזיות שלו, המשופעות גסות ואלימות.

ושתינו צחקנו בקול.

– שלא לדבר על אילן – הוספתי – היה פעם עניין עם שכנים ואחרי שתי דקות של שיחה עם אילן הם הסכימו לחתום… אפילו המרצים באוניברסיטה מקנאים בו על הדיבור שלו, הנאמר בריתמוס כזה משגע…

אבל רק אני רואה איך המחשבות רוחשות מתחת לשיער המסולסל שלו ואיך הוא מחבר אותן כמו ב“מילון”. זה אילן, שלא סיים תיכון בגלל המלחמה…

לייק’ה ישבה מולי והקשיבה, בשקט ובריכוז, כשבקצות פיה חיוך שהעיד על כך שהיא מסכימה לכל מלה בדברי. אישוניה השחורים נצמדו אלי כאילו היא רוצה לחדור לתוכי; וראשה היה גדול להפחיד.

כל אחד רואה שיש ללייק’ה ראש גדול, אלא שיש בו שתי “מגירות” – אוהו, כאן כבר מתחילה הראייה המיוחדת שלי להיכנס לתמונה.

אולי יש עוד אנשים עם “מגירות” כאלה, המתפקדות (איזו מלה גועלית!) אחת כלמודת־ חכמה והשנייה תוך רוח־שטות, כזו שהמורה שלנו לספרות היה מכנה “טללי־נעורים”.

– היית צריכה לשמוע את ה“פצצה” שזרקתי למורה לאמנות – הכריזה כשרק נכנסה ושכבה על הספה, מעיפה הצידה את כל הכריות – אמרתי ש“רק לסוחרים ולבעלי הגלריות יש חוש ל’נשמה היתירה' שבאמנות!” – ובטרם הסתיים המשפט השנון או המתגרה שבפיה, היא מתנערת ממחשבותיה העמוקות, ככלב שעלה מן הגלים; וּפֶרץ צחוק קולני נשלף ממנה, מלווה מבט חצוף, שאינך יודע אם היא נוקטת עמדה חדשנית, או שהיא עושה צחוק מעצמה, ממך, ומן האמנות…

מה שאני אוהבת אצל חברתי זה הקול שלה. יש לה קול בהיר, צלול, כאילו פוסק הלכה. ויש לו צליל… מתכתי כזה, כאילו התפזרו בחדר מטבעות של כסף; לא “כסף” רך של אור ירח, אלא, להיפך, צליל שָׁקוּל ומדוד, כמו של שמש בית המשפט…

זוהי לייק’ה, ולא יעזור בית־דין. יש בה “מגירה” עם נוסחאות ושיקולים, ויש “מגירה” אחרת של הגיגים וציורים; אלא שה“פַּסְּל” שבנה אותן, שכח להפריד ביניהן. על כן יש בה שפיות חדה יחד עם טירוף־ילדי צוהל; ולעולם אינך יודע היכן אצלה הגבול בין הגָדוּר לפָרוּץ ובין המנוסח לחומק.

לייק’ה יודעת את הרגשות הכי אישיים שלי: שאני יודעת, כבר שנים, שיש בי משהו!… שאני מסוגלת לראות ולתאר דברים מ־זווית? ב־אור? מיוחדים!… וכאשר זה “ממלא” אותי, אני ממש עם כנפיים! ה“קטע” עומד לי על קצה הלשון! בקצה העט! על קלידי המחשב!… ורק האל בשמיים יודע מדוע אני נותנת לו “להתאדות” ולברוח – – – ואז, אני נכנסת לדיכאון, כאילו מעולם לא חשבתי כך את הדברים, ולעולם לא יחזרו אלי במלאוּת נפלאה כזאת.

ישבתי עם לייק’ה בחדר־העבודה, החדר העמוס שלי: ספרים, מזכרות, זכרונות. אם לכל זכרון בחדר היה משקל הוא היה מתמוטט – הרהרתי.

ישבנו בין הספרים, מתחת לפסלונים האפריקאיים עם חרוזי הזכוכית שהבאתי מאוגנדה; ליד הבקבוקים ההולנדיים עם טחנות־הרוח והנחלים הכחולים כחלום: מול פנג’אן הקפה שהחבר’ה הביאו מהפלמ"ח; וקופסאות הגפרורים הזעירות – מהמוזיאון, שבכל אחת מהן מגולגל סיפור מאוייר.

לייק’ה ליטפה את הפסלונים, הציצה בקופסאות, וניגבה בשרוולה את הפנג’אן.

– יש לך המון “קשקושים”! – אמרה.

– ה“קשקושים” האלה שומרים עלי! – רציתי להגיד.

ובאמת – הם הגבולות הסמויים של הזכרונות, האהבות והידידויות שלי! בלעדיהם הייתי עירומה וריקה; ללא שמחות, ללא כאבים ואפילו ללא דמעות!…

רציתי להגיד לה, לצעוק:

– תגידי, את יודעת מה זה להיות בלי אנחות?… בלי להחנק מכאב של תשוקה וגעגועים?…

אבל אמרתי לה:

– הירגעי, לייק’ה, ושבי בשקט!… אני כל־כך רוצה שתשמעי אותי… שמישהו ישמע אותי!… שתהיי איתי ועם מה שאני אומרת!

והיא ישבה קרוב – – –

כתפה על יד כתפי, נשימתה באוזני, ולבה הולם עם לבי.

הסתכלתי בה: פנים מפותלים, מצח מעוקל, כאילו לשו אותה אצבעות־כפיו של ענק ארוך וגס…

– איזה עוול – חשבתי – איזו נפש מרתקת ואיזו גסות חומרית בפרצופה!…

וכקוטב נגדי צפה בי תמונתה של עמליה. את עמליה אני מכירה רק מספר שבועות: ועדיין רב הבלתי ידוע לי עליה מהידוע. ואני לא מדברת על “מנגנונים נסתרים”, אלא על עובדות של ממש, כמו: כמה ילדים יש לה? מדוע חזרה מהשליחות; ועוד.

עם עמליה זה… איך להגיד? – ברגע שנפגשו קולותינו, דרך הטלפון, נוצר ה“קליק” המיוחל. מצאנו מנגינה משותפת, אי־שם, בנשמה…

עמליה היא כל־כך… אחרת!

היא… – אני חושבת שכל אחד מאיתנו היה קודם “משהו”… פשוט לא יתכן שמ“כלום” נבראנו ונהיינו!…

אז מישהו היה פעם אולי אדם אחר, ומישהו אחר היה מין צמח עם ריח טוב, או עם קוצים דוקרים!…

אך עמליה היתה לבטח צבע תכלת, צלול, אבל גם ענוג. תכלת של שמיים יפים, רוגעים, אבל גם מפתים:

– “בואו אלינו למרחבים!… בואו תטעמו את התכול – התכול הבהיר!”… שמיים בלי עננים!…

אך כאן היתה גם הבעיה שהביאה איתה עמליה לעולם:

כשהופיעו בשמיים עננים מאיימים והפרו את השלווה, היו פיסות תכלת שרצו להפוך ליריעות עזות, לוחמות!… והיו פיסות שחייכו חיוך תכול ואמרו:

– “עננים באים, עננים חולפים… אנו נישאר פה… והסערה כמו שבאה כך תחלוף”…

ואת המאבק הזה, בין הלוחמה והכניעה, הרגיעה וההשתלטות, הביאה איתה עמליה לעולם. ולכן, מאחורי העיניים החכמות שלה, ומתחת לצחוק החביב, יש כל הזמן הלמות לב:

פעם אל השלמות (מי כמוה יודעת שלא תושג לעולם) ופעם אל הפשרה, שהיא שוט המציאות.

– עמליה, עמליה, הפסיקי כבר!… אני מתכוונת לספר על מה שלייק’ה אמרה לי, ואת באה ומתחילה לגנוב לי את כל ההצגה!…

לייק’ה באה אלי למטרה מסוימת, וזה שנים שלא היינו כה קרובות; ב“ראש אחד”, כמו שאומרים, ועם זאת, במתח פנימי, שמזמזם כמו חשמל במתח גבוה.

שנים לא היינו עם כל האחרים שכבר אינם, עם כל הזכרונות והריחות, התחושות של שמיכות המשי בבית אמי, והמוסיקה של שבת־בבוקר, בבית אביה, ויחד עם זה, כל־כך… לבד, כמו שתי “שרידות” של מאה שנה, שאבדה לה וטבעה לה במצולות הזמן.

בעצם זו היא שדחפה אותי לכל ההרפתקה הזאת, ואם להגיד את האמת – אילו ידעתי לתוך מה אני נכנסת אינני יודעת אם הייתי מתחילה.

סיפרתי לה שאני “נתקעת” בכתיבה שלי, שאני מרגישה שהלב מלא והלשון, פשוט, אילמת – – –

ואז היא שאלה:

– “את רוצה לכתוב?… ושיצאו לך סיפורים?… פשוט תדברי, ותכתבי את מה שאת מדברת!… תראי, רק תמצאי לך למי לספר וזה ילך…”

– נשמע תמים, לא? – לדבר על דברים שהיו לפני זמן רב כל־כך וכאילו התכסו במין בד מתפורר…

– לקחת “חוט” של מלה פה, מבט שם; צליל של צחוק מתגלגל ב“מזנון” בגימנסיה, בוהק של ארון במסדרון, קול מתקתק של המורה הממושקף; את הקומה הזקופה של הילד השחצן (שהיום הוא העתונאי המבוקש ביותר), לערבב אותם, לארגן… ושייצא סיפור…

– הסיפור שלהם? – שלי? ואולי: שלכם, של אלה ששומעים אותי?

ואולי צריך להתחיל, בכלל, ב“מי” אני? “איפה” אני? או “למה” אני מספרת?…

פתאום עולה במוחי מחשבה שיכול להיות, שכל הסיפור הזה (אם בכלל ייצא מזה סיפור) הוא תשובה לשאלות, וייתכן, שאפילו אחרי שמישהו יקרא את כל המלים שאני עוטפת בהן את הסיפור כמו… שעוטפים בסמרטוטים צבעוניים איזו בובה, כדי שלא יראו אם היא צוחקת או בוכה…

– אולי גם אז, אלה שיגיעו לסוף הסיפור, לא יֵדעו בדיוק מי אני ואיפה, ואם בכלל יש מתחת לכל המלים “בובה” או אדם חי…

אני אומרת “יֵדעו” כאילו שאני יודעת… רגע, אז אולי כל הסיפור שלי הוא נסיון ש… אני בעצמי אדע מי אני ואיפה ולמה…?

אני יודעת שזה נשמע כאילו סופר כתב את זה, אבל אין זה אומר שזה לא יכול להיות נכון:

– אני רוצה להגיע אל מתחת ל“סמרטוטים”, לדברים שנמצאים ובוכים אצלי באמת… שצועקים בלי פה!…

אבל העניין הוא שהדרך… שה“חוטים” שמובילים לשם אינם בידיים שלי!… אני לא יודעת אם אתם מבינים אותי – אבל הדבר שהוא הכי אמיתי והכי שלי – הוא לא בידיים שלי!

– “המספר שחייגת אליו איננו מחובר!” – עונה לי איזה קול, ולא נותן לי להתקרב לשם.

אולי צריך לפתוח בכוח, כמו בסכין, עד למקומות האישיים ביותר, שמתחבאים כל־כך עמוק?… ואולי דווקא לנגוע לאט, ברוך, ולמשש כמו איזה רופא חכם שבודק? ואולי כמו ליטוף, או נשיקה, שזורמת ועוטפת אותך, רכה, עדינה, כמו ה…שקט של שבת־בבוקר?

בשבת־בבוקר היו השקט והשלווה מתפשטים ומציפים את הנשמה. השקט היה העולם. השקט היה אתה… עד לרגע בו היה אור השמש החושף דוקר בפרץ מסמא, מושך אליו קולות רדיו וצעקות שכנים, ממלא את הרחוב בגלגלי־אופניים והולכי רגל, וכל הקסם היה נעלם באחת.

ככה זה גם בצלילה הזאת לתוך הנפש:

הנה אתה שם!… אתה חי, אתה נושם את החוויה!… היא פועמת בדמך!… – תפוס אותה ושים אותה על הנייר!… סמן את הקצב!… אתר את הניחוח!… מהר!…

שׁכֵּן, מגיע רגע, שמסתיר כמו ענן את המציאות – מטבח, ילדים, כעס, עבודה – את כל מה שלפני חצי רגע היה כל עולמך… ובִן־רגע, ללא אזהרה, כל העולם הפנימי הזה, על כל היופי, הזוהר והגעגועים שבו – נעלם וגז באחת, כמו הקסם ההוא של שבת בבוקר…

– זה עדיין “עושה” לי משהו כשאני נזכרת איך זה היה אצלנו, בשבת, בתל־אביב – של־אז, בשדרות־רוטשילד־של־פעם…

אף על פי שהחיים “קילפו” ממני את שכבות ה“פַּסְטֶל” של הגעגועים והכוסף, יש משהו עדיין בשקט הזה של שבת בבוקר, בתכלת השקופה שבאוויר, כשהשמים למעלה וכל העולם סביב יש בהם מין “אחדות” כזאת, “חלומיות” כזאת, הייתי אומרת, שנדמה לי שאני עצמי חלק ממנה…

קשה להסביר זאת. צריך להגיד המון או… לשתוק.

אולי אפשר לצייר זאת, או לנגן, כמו ארנון (ארנון שהיה הולך בטיול על־יד המורה לציור ומתווכח איתו שהמרחק בין הגבעולים והאבקנים הוא כמו מרחק בין סולמות של צלילים)?

אולי בשביל זה היה לארנון חדר לחוד על הגג, לא בשביל להתרחק מאשתו ולהביא אליו כל מיני “מעריצות”, אלא משום ששם, לבד, היה יכול להתמזג עם השקט של שבת בבוקר, עם הצהוב המאיר של השמחה, ועם הזוויות הדוקרות של השנאה… ואחר־כך להכניס הכול, את האור הגדול, הכעס והריתחה, את הכאב ואת השמחה, להכניס הכל למנגינה?

וכך היה ארנון יכול לנגן כאב, תשוקה, עצב וקנאה, נכון?… מפני שידע להיות פתוח לשקט ולמנגינה של העולם מסביב, נכון?

ואילו אצל חברתי לייק’ה הכל היה פתוח בשבת בבוקר: החלונות, התריסים והדלת מחדר־הילדים למרפסת־החצר. הרדיו היה פתוח ב“שירים עבריים כבקשתך”, והמכסה של הפסנתר השחור שעמד בספרייה, ולידו עמדו, בדרך כלל, אחת או שתיים מהאורחות הנכבדות, שבאו להשמיע את קולן הערב, בטונים גבוהים, בגרון מאומץ ובפה פתוח־פתוח…

אפילו העיניים הירוקות החצי־מנומנמות של חתולי החצר, שטיילו חופשיות מעל לדלתות או נחו כמו פסלים עתיקים בין הספרים העבים החומים, עם ריח העור… הריח של חשוב וישן, ושל מין אמת הכי נכונה והכי יודעת בעולם… אפילו החתולים פתחו בשבת בבוקר, אצל לייק’ה, עיניים גדולות ומשתוממות.

אור השמש היה נכנס לחדר בזרם רחב והחתולים לא הפסיקו להתפלא איך תמיד יש שם אנשים, שכל הזמן… וכשאני אומרת “כל הזמן” אני מתכוונת לזה, אנשים שכל הזמן ניסו להראות כמה הם חכמים, תרבותיים כאלה וחובבי מוסיקה…

– מה הזה?…

במקום לספר על השבת אצלנו, אני מתחילה לספר על השבת אצל אחרים…

– לא! אני לא חושבת!…

איך אגיד? – התמונות של שבת באותה תקופה, אצלנו בבית, בשדרה; בחדר־המוסיקה של אבא של לייק’ה; ואפילו ב“בית־הכנסת של הרב”, ב“אוהל מועד” – “מעורבבות” באיזה מקום, כאילו כולן שותות מאותו “שורש”…

כל מה שאני יודעת זה שהזכרונות האלה, התמונות והריחות, אפילו המראות בשבילי־החצר שלנו, שכל מה שהיה בה זה כמה מטרים ועץ אחד; או הישיבה עם אחיותיה של אמא, על ספת־הברזל, שעליה פרושה שמיכת הצמר צבועה בכתמים של כתום ושחור; או, אפילו האוויר, הייתי אומרת, והצבעים האלה של הקירות הקלופים, הדהויים, בשכונה של סבתי, שהייתי הולכת אליה כל שבת, רוצה או לא־רוצה (אסור היה לחשוב “לא רוצה”, כי אמא שלי אמרה שזה “מצווה קדושה” ללכת אליה);

כל הפסיפס הזה שיש בו גם קולות (כמו הרדיו של לייק’ה), גם צבעים (כמו בדרך לסבתי), וגם ריחות (ריח ביצים קשות מנוקדות בפלפל שחור שממלא את הנחיריים)… התמונות האלה – זה יהיה מה שאקח איתי לעולם השני, אם יש בכלל דברים שהאדם לוקח איתו.

אם יש מין “תמצית” כזאת, כאילו איידו את כל החיים, כמו שעושים בבושם (כמו שסיפרו לנו בטיול של הגימנסיה עם המורה לכימיה, כשנסענו לבקר בבית־חרושת לבושם והבנים רדפו אחרינו בחורשה), אז אם היו מאיידים את כל החיים של מישהו, הכאבים, השמחות, הזכרונות, ואפילו את כל החלומות שכל־כך רציתי וכנראה (זה אני מתחילה לראות בזמן האחרון), שלעולם לא אספיק להשיג (אני אומרת “אספיק” כאילו שזה עניין רק של זמן… אבל אולי פשוט אין לי את ה“נוצות” האלה בכנפיים שלי, שיודעות איך להימתח ולהתנופף גבוה לשחקים שבהם משיגים את החלומות…).

מה שרציתי להגיד זה שאם היו חוזרים והופכים, כמו בבושם, את כל האדים, לתמצית כזאת או לתרכיז, התמונות האלה של שבת־בבוקר יהיו ה“תרכיז” שיעוף ממני (עם כנפיים לבנות?) אל… (קוראים לזה “עולם האמת?”) אל המֵעֵבר, מעבר לכל.

בעצם, למה אני מדברת פתאום על ה“סוף”?

למה אני חושבת פתאום על “פטירה”?

– “פטירה” – זה מין משחק מחבואים, שבני־אדם המציאו. לא, לא הפטירה עצמה, אלא המלה. כאילו אם אומרים “מוות” – זה דבר נורא, פצע שחור פתוח; ואם אומרים “פטירה” – זה כאילו הסתירו את זה בתחבושת לבנה…

ואולי…? אולי גם כל העניין של הפטירה (גם אני בורחת מהמלה), כל המוות הוא לא חידלון, אלא מין משחק מחבואים, שפשוט נעלמים מאחורי גדר, או מאחורי סבך או שיח (בעצם איש לא חזר לספר לנו מה ואיך צומח שם…).

רק שלא סופרים שם עד “מאה”, אלא עד “אין סוף”?

לייק’ה לא שאלה אותי מאיפה באו אלי כל המחשבות האלה…

אבל אני ידעתי: מאותה ראייה ש“מפשילה” בי איזה מסך ומגלה לי מראות וקולות שפעם באים כמו רוח נעימה, ופעם כמו גלים של סוד וכאב; מהראייה הזאת, שכל־כך לוקחת ממני זמן וכוח, וכל־כך נותנת לי את הידיעה ש“יש לי את זה!”… “יש!”

עד שפתאום מצאתי את עצמי צועקת:

– אני יכולה, אני יודעת שאני יכולה, שיֵצאו לי סיפורים מקסימים!…

– אז מה מפריע לך?… איפה ה“מילכוד”? – לחצה עלי לייק’ה.

– אולי אני לא רוצה לספר על המכאובים האמיתיים?

– אולי אני לא מאמינה שבכלל ירצו את סיפורַי?

– ואולי למדתי, בדרך הקשה, כי מוטב להתיילד, מאשר להגיע להתמודדות־של־ממש עם מציאות־של־ממש?… והלא כבר אמרו איוב וקוהלת – “הכל הבל!”…

– נכון, – אמרה לייק’ה – אבל…

אך אני כבר נסחפתי:

– להטמיע או לברוא את הארועים, לחיות אותם, להיות אותם, זה כמו לזעוק מבפנים בזעקה אחת את כל הכאב והלחץ שהלמו בך מיום שהגחת לעולם… זה להוציא את כל ה“שדים” מבפנים! – אמרתי כמעט ללא קול – ואת אלה אני מעדיפה לא לפתוח לעולם, ולהשאיר את הצרוֹר – צרוּר!

קמתי והתחלתי להסתובב בחדר. איך להסביר לה, לחברה הזאת, שתמיד מבינה אותי? איך?…

– כי לכתוב – נסיתי שוב – זה להבקיע מחיצות… זה לקחת משהו חי, רוטט, ולקַבֵּעַ אותו, נוצץ, מבהיק ומרגש לאחרים: ולפעמים נטול עניין וחיים, כמו אבן שנשכחה בשדה… זה להגיע לדברים שבוכים אצלי באמת; זה להיות פֶּה לצעקה שגוועה, לפצע שנפער… ובעצם הכתיבה – לבדוק אותם, למדוד אותם, חשופים ומוארים ברצף המלים ששועטות מהלב ליד, ומהיד לעט, – ולהביט בהם באומץ!…

– את זוכרת – פניתי ללייק’ה – את הציור שציירתי אצל יאיר? זה שלא יכולתי להסתכל עליו חודשים?… יאיר אמר לי לצייר “מה שאני רוצה”, אחרי שהיה לנו מיפגש (קוראים לזה “יעוץ”), על ה“בפנים” שלי…

“יצאה” לי חיה תאוותנית, חמדנית… שרוצה לבלוע, בלי ללעוס ולעכל… והיה לה בעיניים מין מבט אווילי, חסר כל ניצוץ של בינה…

היה לי נורא להסתכל בה פנים אל פנים…

כן, אני יודעת שאיש לא אמר שזאת אני… אבל אני ידעתי!…

החבאתי את הציור במרפסת, מאחורי הארון… ולא התקרבתי לצד ההוא גם כשהייתי צריכה משם משהו. רציתי לשכוח אותה והיא דווקא עמדה לי כל הזמן מול העיניים…

אני חושבת שאין דבר יותר קשה מלעמוד מול עצמך ולראות אותך לעומק, בלי “איפור”, עד הסוף… – אמרתי.

– את מתגדרת בכושר שלך “לראות” את האחרים – חזר לפתע צליל המתכת לקולה של לייק’ה – ומה בנוגע להביט לתוכך אַת? הלוא זהו בעצם התפקיד שלך, התפקיד הכי חשוב, כי עד שלא תביטי ישר ועמוק לעיני עצמך, לא תוכלי להתבונן לעומק באחרים!…

ידעתי שהיא צודקת. ידעתי שזהו “צו” הכתיבה: “פֶּתח, שלא פתחת אל עצמך, לעולם לא תוכל לפתוח אל האחרים!…”

אבל הרגשתי עייפות נוראה מכל השיחה הזאת שנבעה ממעמקים.

רציתי לגשת לחלון ולפתוח אותו לכל רחבו, לצמרות הפרושות, לשמים החופשיים ולאוויר השקוף והפתוח!…

לייק’ה קראה את מחשבותי. היא פתחה את החלון ולחדר זרמו קולות ציפורי־הערב. ציפורי־בין־השמשות, של צפון תל־אביב.

– את שומעת את הציוצים? – שאלה לייק’ה, מנסה לחקות את קולן. היא היתה פה ועכשיו. ואילו אני, הציפורים האלה בישרו לי, מדי שבוע, מתי יום השבת: כמו שהבטן שלי “יודעת”, ואני יכולה לקום בשבת מאוחר, בלי להיות רעבה, או צמאה… הן חשו וצייצו “שבת!” כמו בבית־כנסת, בתפילה, שיש מנגינות ליום חול, ומנגינות אחרות לשבת…

– כשהייתי קטנה, וגרנו בתל־אביב הישנה, – התחלתי להיזכר, היו – יונים!… יונים, שבשקט הכחול־אפור של הרחוב, בשבת, מוקדם בבוקר, ב“שחרית” (איזו מלה באה אלי פתאום, כזאת מהשירים, עם “ריח” של שבת) – היונים מהצד שלנו, מתחת למרזב ולגג, והיונים מהצד השני, מהמרזבים והגגות של השכנים שלנו, היונים היו…

אין מלה. אין פועל בעברית שיתאר את המיית היונים האלה. המלה “הומות” אינה מלה מספיקה. היא לא… מדויקת, הייתי אומרת.

קולות היונים היו כמו ציור על השמיים, כמו קישוט על השמיים, כמו קישוט על השקט, כמו מסגרת לשלווה הבהירה, התכולה. יונה קראה אל יונה, מגג אל גג וממרזב אל מרזב; – “עמעמה”, “עלעלה”, “קעקעה” (אני מנסה להגיד פוֹעַל שיהיה… להמציא מלה שתהיה קרובה לקולות שלהן)…

ואני, בתור ילדה קטנה, בחדר, שקועה באיזה ספר מושך, או משחקת למטה בשדרה, שומעת את קולותיהן, שומעת ומתמלאת שקט וגעגועים.

מרימה את ראשי ורואה את העצים שולחים ענפים כמו קווים דקים שביניהם רואים את השמיים והבניינים הגבוהים; שומעת מרחוק את קולות התפילה מבית־הכנסת שבקצה השדרה; ומרגישה איך אני הולכת ומתמלאת במין צִפִּיָה, הייתי אומרת, במין תמיהה והקשבה… ובמין רצון לבלוע לתוכי את הפלא…

ואז היה עולה ניחוח פירות־ההדר, או פריחת־ההדר, מן הבוסתן הקטן שבחצר השכנים, מצד חדרה של אם־אמי; והייתי שואפת את הריח, מעורב עם קולות היונים.

ולרגע, לשבריר של שנייה, היה נדמה לי שאני עצמי פיסה של “שבת בבוקר”; או יונה, שטסה בתכלת הגבוהה, והומה, בלי שאף לא אחד שומע, געגועים בצלילים־לא־מובנים…

– נהייתי עגומה פתאום?

אני יודעת! – אבל, זה מה שמלווה אותי, כמו מוסיקה שלקולה אני פוסעת; זאת המנגינה שהבאתי איתי ואשר לקצבה אני צועדת – עצב וסימני שאלה!…

– אך מי יודע? – אולי אגיע פעם גם אל שמחה שלווה ואור רוגֵעַ, ואדע את טעם פכחון־הדעת ובשלוּת־ההשלמה?

עיניה של לייק’ה נתלו בי, כמו המתינו לפלא שיתרחש. והבכי החרישי של הדברים שבוכים אצלי באמת, הפך ללחן שקט, לחן של תקווה…

– משהו התרכך בי!… – משהו נפתח:

והייתי כמרחפת בין לייק’ה, ביני ובין ידידי; ידידי הטובים ביותר.

באותו חדר־מדרגות, בקצה אותו שביל, שמצידיו צומחים שיחים באדמה לא־מושקית, מאחורי אותה דלת זכוכית עבה – דלתותיהן.

וכל אחת, מאחורי דלתה, בחדריה, מלקטת, בין שנותיה, רגעים של יחדיו.

בקומה הראשונה, מול דירת הזוג הצעיר, גרה המורה. דקה, נערית, כמו לא עברו עליה יותר ממחצית חייה בלָמדה נערים.

מנסה בכוח לשׁמֵר עלומיה; דומה יותר למזכירה של רופא או עורך־דין, כזו שמתאים לה לספר בדיחה קטנה ולהסמיק.

דירתה מסודרת. צלוחית קריסטל עם סוכריות על השולחן המבהיק, ומתחתיה ריקמה. מדי ערב היא מותחת את המפית הרקומה, מיישרת קצותיה.

על הכורסה סריגה (תמיד באמצע השורה), כשה“עיניים” מהודקות צפוף סביב המסרגות הדוקרניות.

מן הרדיו נשמעת מוסיקה שקטה. נדמה שחוטי הסריגה הצבעוניים הם הדבר היחיד שמתפתל וצועק בחדר הזה.

בקצה הספה, במקומה הקבוע – היא, בשמלתה המעומלנת, המקושטת במלמלה.

שערותיה הארוכות פרושות על גווה. בוקר־בוקר היא מסרקת את שערה, מותחת, מיישרת… לבל יהין תלתל שובב אחד – לחשוף משהו מן הצעקה שבגופה, לִמְעט חדווה, לאהבה.

על המזנון – ה“מזכרות”. מדי קיץ נוסעת היא לחו"ל. שם היא קונה דברי־זכרון לרוב; ואחר שבה אל דירתה הריקה.

ואולם רק המזכרות האילמות הן עדות לרגעיה האחרים. ואכן, ימיה שלווים ודומים זה לזה כשתי טיפות מים צלולים. אבל יש וסערה עוברת במים, רחשי־לב נושנים חוזרים, והמים נעכרים ושוצפים.

לפני זמן כבר ויתרה על אביר חלומות, כזה שיוציאה מביצת־בדידותה ומן השלווה שהיא כופה על עצמה. ולא פעם, כשצופה היא בסרטי אהבים, חמלה עולה בה על האומללים שעודם מאמינים בכמיהה שנקראת “אהבה”.

אולם לעתים נדירות, לעתים נדירות מאד, כשריח מסוים, או צליל מסוים, מזכירים לה את אהובה הראשון, זה שחברתה הטובה “חטפה” ממנה – עיניה הרוגעות נעשות נוקשות; שפתיה הדקות נהיות צרות יותר; ותנועותיה השקטות הופכות מהירות ועצבניות.

אם מטלפן מישהו באותה שעה, היא רק רוטנת “סליחה” וטורקת את השפופרת. אם מצלצל מישהו בדלת, היא איננה פותחת.

היא גומעת לבדה את הזכרונות המרים, ולבדה היא מצווה ופוקדת על עצמה להתגבר על כך:

יש לנגב את השפתיים; לבלוע עד תום את הטעם המר; ולפתוח את השער ליום־יום השקט, שיחזור ויציף אותה, שׁלֵו ומרגיע – – –

שוב אל מפת התחרה; שוב אל צלוחית הקריסטל; אל הסוכריות והסריגה…

אל הרהיטים ללא אבק! אל החיים ללא רבב! אין רבב על המזנון; אין רבב על ה“מזכרות”.

אשה לבדה – – –

בקומה השנייה, גובלת בבני העשר’ה, גרה הזקנה;

כשהיא נשענת על מקלה, במין זקיפות המנוגדת לצליעתה, עיניה לא מסגירות את גילה ובדידותה. מבטה יורה איבה, עד כי נדמה שהיא מעדיפה להרחיק את כולם, מרצונה, כביכול, במקום לקבל את העובדה ששבוע אחר שבוע, אין איש מתדפק על דלתה.

לא נכדיה הגדולים, לא הבת העשירה, וגם לא החתן, איש העסקים.

מדי יום רואים אותה פוסעת למכולת, עם מקלה, הודפת לפניה עגלת יד.

המעטים שפתחה להם את דלתה מספרים כי הרהיטים בביתה הם ממולדתה הרחוקה. על החלונות וילונות תחרה, כמו בבית אשר בו נולדה. ובחדר־האורחים מכתבייה גדולה, שעליה היא כותבת לנכדיה ובניה שנשארו שם.

– “שם” יש נימוס!… “שם” יש חינוך!… “שם” אין פונים בגסות לגברת מבוגרת!… והאוויר שם מרגיע לא כמו בארץ הצורבת הזאת!…

משהו מוזר קושר אותה לארץ הזאת, שאת שפתה אינה מדברת ולאנשיה אינה פותחת את דלתה.

בערבי הסתיו שומעים את קולה החורק, כשהיא מדברת בטלפון. דבריה כבדים כצעדיה. קולה נוקב כמבטה…

כשאינה יכולה לאצור בתוכה את היום־יום, את החום הנורא, הרעש ה“ברברי”, וה“לבד” המכרסם, – היא ניגשת לאלבום.

בגב זקוף ובמבט נוקשה היא מתבוננת:

הנה אביה ההדור, בעל השררה.

הנה אמה. עיני תכלת רכות ניבטות אליה, עיניים שלא עברו אליה בירושה, אך למרבה הפלא, מציצות הן אליה מדי קיץ, מעיני נכדתה שבחו"ל.

חדר־האוכל המשפחתי… הנה הטרקלין ונברשות הבדולח… חדר־האומנת… הכל קיים; הכל מתועד; כשם שהקמטים החרושים בפניה, קיימים. עיניה בין הדפים, משהו גואה בה…

אך אל חשש!…

אם יצטעף המבט בערגה זרה, או חלום, הנה מוכן המקל, ליד הדלת, ליציאה. הטלפון מזומן לשיחה…

אין אבק על התמונות. אין אבק על הרהיטים. אין דריסת־רגל לגעגועים…

בסוף כל שבוע באה העוזרת. מזיזה את הרהיטים, מנקה את השטיחים. מַזרימה מים בכל פינה ומשמיעה, בשפתה המזרחית, הברות צורמות.

ה“גברת” נעה בין צעדיה של העוזרת כפי שאמה ז"ל היתה נעה בין האומנות והמשרתות. עולם כמנהגו… וגם אם למעשה אין לה צורך בעוזרת – עולם כמנהגו!…

לעתים רחוקות, רחוקות מאוד, נשמע צחוק נערי בדירה.

הנכד, העסוק כל־כך במשחקי־המחשב וכדור־סל, או בשיחותי־טלפון מן המעריצות, בא לדירת סבתו – בדרך כלל כשהוא רב עם הוריו וזקוק למלה חמה, “משפחתית”, ונכון יותר – לתוספת דמי־כיס.

גבוה, עם זקיפות סבתו, אך ללא מבטה הנוקשה, הוא פוסע בחדרים, יושב על הכורסות, מזיז דברים, לועס ממתק, פותח עתון; משאיר מאחוריו משב־נעורים. כשהנכד עוזב, ממהרת הזקנה לפתוח את החלונות, כמו קוראת לרוח למחוק את עקבותיו. בידה הגרומה היא מיישרת את המפה, מחליקה את הריפוד ומחזירה את הסדר על כנו.

כשהרוח מפזרת, לבסוף, את מעט המשובה שהיתה בחדר, היא סוגרת את החלונות, נועלת את הדלתות, ועולה, בחדר קר ומסודר, על יצועה.

בחלומה תתעה בטירת־נעוריה, מגרשת מתוך המראות המבהיקות, את דמות נכדה, המנסה, בנעלי “אדידס” ענקיות, לרשת את מקומה…

עם בוקר תיטול מקלה; תעטה מבטה הנוקשה.

ותצא אל יומה;

אשה לבדה – – –

בקומה השלישית, מול גזוזטרת־הגג, גרה הציירת:

כל בוקר היא מאבדת את מפתחותיה, וכל ערב היא מוצאת אותם מחדש; כל ערב היא טווה את חלומותיה, וכל לילה פורמת אותם מחדש…

צבעי־תמונותיה עזים; מאווייה לוהטים…

– מתי היה זה כשׁקוֹל־גברי לחש באוזניה?… כשידעה את חדוות־היחדיו?…

אז היתה מתרוצצת בחדרים, מתיזה לכל עבר כתמי־צבע וצחוקים!…

עכשיו, כשהבדד מתווה בה חריצים עמוקים, אין עוד בחייה “כיוונים”, או “מטרות”…

בנעוריה האמינה, כי דרכה תוליך לבמה. היום – ה“במה” היא ביתה! ה“מחזות” – בדפיה! וה“תפאורות” – בציוריה!

נעה מביתה לגלריות ומהן – לחנויות הצבע…

סובבת בחדרים ובשנים.

ואולם בחדריה, במסדרונותיה, אין אף לא יריעת בד אחת, מכחול או צבע נוטף, המוסרים משהו מזַעק־אלם בדידותה.

– התצא אל ידידיה אשר ודאי שכחוה, אלה שרישומיהם נמחו זה כבר מנפשה?…

– התטלפן אל חברתה, לה הבטיחה לצייר את הבת, שבינתיים התגייסה כבר לצבא…

– ואולי תציע עזרתה לאגודת אמנים?…

– הנה כולה אביבים, מפזמת בכמיהה משיר־השירים, כשהיא עצמה אינה יודעת אם לבחיר־לבב געגועיה, או למשימה חדשה שתעורר בה בפרץ את שהחל לדעוך…

– והנה היא סתיו ונכאים… אך די בצחוק־ילד, או בשמש בין העבים, וכבר היא שמה תקליט ויוצאת במחול מול הראי!…

והאביב נוקף. והסתיו נוקף…

נדמה: לא עוד תרועות פוקדות את יומה, לא נועם ומרגוע נוטף לילה!…

אך משהו זורם בה כל העת!

משהו גואה בה כל העת!

המכחול שבידה מפיח בבד תנועה וחיים!

המראות אשר בנפשה קורמים אור וצורה!

משהו רוטט בה: כל העת!… משהו זועק בה: כל העת!

מתחנן!… מבקש מוצא!…

אשה לבדה – – –

בחוץ הומה הרוח.

בחלון הקומה הראשונה מטלטלת הרוח חוטי־סריגה צבעוניים; נעים החוטים, מתאווים להמריא, אך אינם יכולים, כי רתוקים הם לסליל…

בקומה השנייה, מבעד לתחרה, משתעשעת הרוח בדפי־מכתב; מרשרשים הדפים, רוצים לגבהים, אך אינם יכולים, כי קסת מהודרת, רובצת עליהם, מכבידה…

בחלון העליון חולפת הרוח בראשי מכחולים רטובים; משתוקקים המכחולים להוסיף ולצייר, להוסיף ולנטוף; אך אינם יכולים, כי הרוח מייבשת אותם, בעל־כורחם…

לפתע נשמעת צפירת מכונית.

שלושה חלונות נפתחים.

שלושה זוגות עיניים נשלחים אל הגבר, המחזיק צרור פרחים, ומחפש בין הדירות…

– אולי אחד מהורֵי־תלמידַי בא להודות לי על מאמצי?

– אולי אחד מידידֵי־חתני בא ליצור איתי קשר ראשון?

– אולי אספן היה בתערוכתי, ובא להציע לי רווחה?

האיש פותח את דלת המכונית ומפליג ונבלע במרחק…

ריח בושם גברי, ריח מקטרת וריח ליל־עינוגים נמוגים באוויר.

שלושה חלונות כבים.

הרוח שוככת. הכוכבים מסתלקים.

באותו חדר־מדרגות המוליך אל הגג, שהשמש מייבשת יומם והרוח מלטפת עם לַיל; בסוף אותו שביל מרוצף באבנים עקומות, שמצידיו עולים שיחים כמושים; מאחורי דלת עבה וגרם מדרגות – שלוש נשים על משכבן, דומם.

טוות ופורמות חלומות ותשוקה, פורמות וטוות, בדד…

קיץ. רחוב ראשי ב“רמת חרוצים”.

בוקר. נשים וילדים על המדרכות. צעירים, בג’ינס קרוע, צוחקים. צעירות, במיטב המחשוף, מפטפטות. זוג “יקיות” קשישות,

לבושות חצאיות ישרות, חולצות פסים, מחרוזות; פוסעות לאט, כתאומות.

ממול – נכה, בעגלת־גלגלים. מאחוריו, מוביל אותו איש מבוגר; פני הנכה יפות, עיניו קרועות אל העולם בתימהון; אוחז המוביל בנכה, מחזיק בעגלה, כאילו הוא הנאחז…

רחוב ב“רמת חרוצים”.

בחלונות־הראווה שלטים, מתחרים על הנחות סוף־העונה: קריסטלים, נעלי־יבוא ודברי הלבשה. ים של צבעים, חנויות ופרחים.

בחנות־הספרים הפינתית אני פונה למוכר:

– יש לך “סידור” עם כריכה של כסף, אני צריכה לבר־מצווה… או שצריך לנסוע לעיר?

– לנו אין – פוסק האיש – אבל בקצה הרחוב יש חנות ל“דברי־קודש”. בקומה שנייה, אצל “אהרונסון”.

אני צועדת במהירות. הנה הבית. אני עולה לקומה השנייה – אין זכר לחנות. לקומה השלישית – הרבה שמות פה – רק לא “אהרונסון”.

אני שבה לרחוב. בחוץ שלט המורה על החנות בקומה השנייה… אולי עברו לכתובת אחרת?

לפתע, בתוך כוך אפל, צדות עיני מדרגות לולייניות ועליהן שלט “לאהרונסון”! – מוסתר בין החנות להשחזת־מספריים ובין הכניסה לדירות השכנים. כאילו טרח מי לתחום בין החולין שברחוב ובין עולם הקודש!…

נכנסתי.

טליתות. מפיות רקומות לכיסוי מצות־הפסח או חלות־השבת; וממול – ספרי זוהר ומשניות, ספרים גבוהים, עבי־כרס; ומאחורי הזכוכיות – ספרי תהילים וסידורים בכריכות כסף, משובצים אבנים מבהיקות, זעירות.

ריח עור, דממה ואפלולית. רק גביעי־הכסף לקידוש נוצצים בדומייה.

עולם סגור וקסום.

והמוֹכר, גם הוא כאילו נגזר מאותו עולם:

זקנקן מחודד, כיפה, ועיניו תכלת שוקטת; תכלת שנבראה, כביכול, מששת ימי הבריאה, ומלווה, בשקט העמוק שבה, את כל הארועים… כל הצירופים… ואין דבר בעולם הזה היכול להוציאה משלוותה.

בחרתי ב“סידור” מעוטר כסף, כשאני נהנית לדבר עם מישהו שכה רחוק ממני היום… לא חשה איך המראות, הריחות, מבית סבי הרב, עם אותם ספרים, עם אותן אותיות קדושות, חוֹזרים ומציפים אותי…

מה היה הוא, ז“ל, אומר, על נכדתו העיתונאית שכותבת ועוסקת ב… “חוּלִין”?… שאלתי את עצמי, בחיוך, ממשיכה לשוחח עם המוכר ושמחה להוכיח, בלי כוונה, כביכול, שגם אני שולטת באמרות חז”ל….

ואילו המוכר שקוע בעבודתו, מסביר באותה שעה לנערה חשופת־כתפיים שבאה לקנות טלית, את ההבדל בין טלית־משי לחברתה: כשהיא תמהה לשמוע, כי אף בטליתות יש טיבים ומינים…

הצעירה יצאה. הוא עטף את מתנותי והניח אותן בזהירות בתוך קופסאות קרטון. עמדתי לשלם, והנה נחו עיני על העיתון היומי שהיה מונח על הדלפק, ועליו ספר שהיה זר במראהו ובכריכתו לכל יתר הספרים בחדר.

– מה זה? – לא יכלה העיתונאית שבי להתאפק… אך בו ברגע התחרטתי. היתה לי הרגשה חריפה כי אני “פולשת” למקום לא לי.

לא סיימתי את ספירת הכסף, כשהחל להשיב, פולט חצאֵי מלים:

– זהו ספר על… הפרשה של… קבוצת־שריונאים שנפלה ב… משלט בדרום – אמר – ומבלי שהתבקש, כאילו היו מילותיו מודבקות זו לזו ואין ביכולתו להפריד ביניהן, סינן:

– משלט מחורבן!… – לא האמנתי למשמע אוזני. שהוא יאמר מלה כזאת?

– אחד־עשר חבר’ה קברנו שם, באנו כתגבורת. וכשהגענו מצאנו אותם הרוגים אחד־אחד – קולו רעד.

עיני שלחו אליו מבט משתתף, אך הוא, באותה נשימה:

– נתתי גם את הקורבן הפרטי שלי… ביום הכיפורים… בן תשע־עשרה! – עיניו הפכו סוערות, התכלת ירתה לפתע ברקים – והוא לא היה חייב להתנדב לפטרול הזה! – הוסיף במרירות – היה לו… “חופש בחירה”!…

משהו קפא בי.

גופי הנטוי אליו, פני שאבלו, היטיבו ממני לבטא כאבי; מלמלתי – “שאלוהים יתן לך כח”… מוצאת בקושי את המלים. ירדתי חזרה לרחוב.

הרחוב המה. אנשים, חלונות־ראווה, מכוניות…

צעדתי ואיתי צעדוּ המבט התכול, הזעקה־ללא־קול וגווילי הקדושה שמנגד!…

– איזו ארץ! – חשבתי – כאן ירדו לכליון חיים במלוא אונם… נותר אב זקן, שכול, שאיני יודעת כיצד הוא מוסיף למכור ספרי־קודש של אמונה באל־הטוב… ופה הכל הומה ורוגש… כאילו לא קרה מאום…

התמונות רדפו אותי. המלים רצו מתחת עטי.

הכתבה היתה מוכנה.

כשנכנסתי למערכת ומסרתי את הכתבה לעורך, הציץ בה ורטן:

– טוב… אבל פעם אחרת תתני משהו יותר מעניין!… משהו יותר מקורי!…

על אף העובדה שלא ראה אותה זה שנים, ורק שמע כי הפכה לאישיות חשובה בהנהגת התנועה, עכשיו, בנסעו אליה, היה בטוח בה; והשקשוק הבלתי נלאה של גלגלי הרכבת כמו חזר והשמיע באוזניו:

– היא תדע ולבטח היא תרצה לעזור!

עם זאת, לאורך כל אותה דרך, לחופו של ים, בשבתו בקרון המסיעו אליה, לא התאפק מלשאול את עצמו:

– ואיך היא עכשיו, אחרי כל־כך הרבה שנים?… האם התבגרה?… השתנתה?…

נראה כמתבונן בנוף, כביכול; ואולם בנפשו פנימה ניסה כל העת לצייר תנועותיה, מראיה, דרך הילוכה וקולה; זוכר היטב את המרץ ושפע החיוניות שנבעו ממנה, סקרן ותמֵה כיצד תקבל את פניו:

פורעת, ביד רכה, בלוריתו (שמשהו עוד שרד ממנה), ועיניה מלאות צחוק, כתמיד…

או, מרימה גבותיה: “מה הענינים, חבר?” וקולה החם מצלצל כמו שם, ב“צריף”, תחת האקליפטוסים, בחצר המכוסה עלעלים יבשים, שספסלים מקולפים כמו צמחו בה באקראי, כשהיה ניגש אליה בהצעות ל“ערבי תרבות” ומראה לה טיוטות ל“מסכת” פרי עטו…?

כמה העריץ אותה אז! דמתה בעיניו לאלה החולשת על ועדות התרבות, על ועדות הקישוט, ועל החבר’ה כולם.

ועם כל אלה, מעולם לא היה לה חבר שישי; כמו נישאה לתפקידה כמרכזת התנועה, והוא אשר מילא כל עולמה.

אם כך ואם אחרת, היה בטוח כי היא, במִרצה הרב ובעמדתה הבכירה, תוכל לסייע לו בבעיה אשר בעטיה עליו להגיע עכשיו להחלטה סופית וגורלית!…

הרי מאז ומתמיד שימשה לו כתובת להחלטות – חזר וגילגל את הדברים. – אמנם שנים לא ראה אותה, אבל “בידידות של אמת” – כך אומרים – “לא פוגע הזמן”… והלוא הוא היה החניך החביב עליה, הקרוב אליה ביותר!…

מסדרון. דלתות עם משקופים מחורצים, והריח המאובק של משרדי התנועה…

הנה המטבחון, המיחם ולידו חפיסות תה, קפה וכוסות, ושלט קטן מוּכּר: להחזיר את הכוסות השטופות למקומן!

עוד דלת ועוד דלת; דלת ועליה שם מפורסם; והנה הדלת שלה, של משרדה.

מזכירה למודת־אדיבות ביקשה ממנו להמתין; והוא שמח על הרגעים האלה, מול הדלת הסגורה, כדי לכלוא התרגשותו ו“לסדר” דבריו:

“יש לי שתי הצעות” – יאמר לה – “האחת, ‘זהב נקי’: להדריך בתנועה, ולהתקדם מעלה… כמעט כמוה!…” (לא, זאת לא יאמר הקול), בלי מאבקים גדולים, בלי סכנות… אבל גם בלי “נצחונות” והפתעות…

“ודרך שניה – להגשים תוכנית חינוכית־חברתית שעבד עליה שנים. ועכשיו מוכנים ההנהגה, עם המרכז להתיישבות החקלאית, והאגף במשרד החינוך, לאפשר לו לבצע אותה!…”

זה נשמע כמו אגדה וחלום… ממש “חזון” שלו, שהוא יוכל, בראש צוות מומחים, לממש בשטח!…

אלא שהבעיה היא שלא בטוח שימשיכו לתת לו תקציבים… ואז כבר אי־אפשר יהיה לחזור להדרכה… האם היא חושבת שתוכל להבטיח ש…

המזכירה רמזה לו והדלת נפתחה.

עוד לפני שסיים את ה“שלום” הראשון, קפא בו משהו:

גם הוא, כבר לא “נער־חניך”, כמו שהיה; ואין פלא שגם היא התבגרה… הנה הוריו, למשל, ורבים מידידיהם, “קיבלו” עם הזמן שיער לבן וקמטים… – אבל זאת!…

אמנם קמה לקראתו, מושיטה ידה, אומרת מילות ברכה… אבל האש שבעיניה כבויה היתה, ומילותיו פרפרו סביבה בלי שהצליחו לטוות אפילו קוּר אחד של חמימות!..

היא ישבה מעֵבר לשולחנה, קרה, זרה. לסתותיה נוקשות, ועיניה יבשות ודוקרות, כאילו שכח הפַּסָּל האלוהי לשבץ בהן זיק מחסדו!…

זהו בדיוק! – חשב בבהלה – זהו מה שחסר: החום הנפלא ששפע ממנה, החברות, השיתוף!…

כמו צמח, שענפיו היבשים, המבצבצים על האדמה, רק רומזים על לבלוב שהיה; כנשמה שקפאה ללא עת!..

חש מרומה ונחרד:

– האם גם אז היתה כזאת, והוא, בשל להט נעוריו, לא חש?

– ואולי בשל כך, לא היה לה חבר אישי מעודה?!

אילץ עצמו לחזור ל“כאן ועכשיו” ולהוסיף לספר ולהסביר לה. היא הבטיחה: “אשתדל!”… והוא קם והחווה תודה.

– – – אך בהיטלטלו שנית בקרון האפור, היה שקשוק הגלגלים באוזניו כשיר־אבל על חדוות העלומים, כקינה וכשיר־מספד.

והוא הרעיד בכל גופו, כמי ששב מלוויה, ללא ניצוץ של תקווה; לוויה ללא דמעה וללא פרח!…

מתוך “חדשות החלל”:

“בניגוד לכוכבי־הלכת, שבהם נאלצים התושבים לפעול בכוח תבונתם־הם, נוהגים נתיני ‘כוכב השנהבים’ – הקרוי על שם החומר הנוקשה שממנו הוא עשוי – לפנות אל אדונם, והוא המספק להם ישע ופתרונים לרוב”.

אכן, טוב עם עולם בטוח של סדרי ליל ויום, ומסלול קבוע בחלל ההוויה; אך טובה שבעתיים הידיעה כי בכל עת ובכל מצב, כאשר חסרה החוליה המתאימה, כאשר קורא התשבץ למלה נוספת, או כשצריך לצעוד צעד ולנקוט עמדה, ואינך יודע אנה; תמיד־תמיד, הוא יושב שם, למעלה, בינות ירחים ועננים, יושב ופוסק, יושב ומחליט, עבורנו, זוטרָיו.

מאז ומתמיד ידעתי שהוא קיים. גבוה. כמעט בלתי מושג, ב’מגדל־השנהבים'. וידעתי, כי בשבתו שם, מוקף בשריו וביועציו, מעוטר במקהלת נגנים ומחוללים, והוא בורר ופוסק, ניתן תמיד לעלות אליו ולקבל הנחיה ועצה!

על כן צעדתי אליו, מאמין ובוטח, כשעלו בי אותות המצוקה, ופשו בי סימני־השאלה.

הבניינים הרמים כמו חייכו אלי! והאילנות הקוצניים, הגבוהים, כמו היטיבו אלי מבט. העננים סביב השמיעו זמירות בקצותיהם הדקים, שהוא ציירם במכחולו.

חשתי, כי כנפיים צומחות לי וכי היקום כולו צוחק אלי:

כמה טוב יהיה לטפס בטורי המדרגות המובילות אל כסאו; לדעת כי אתה קרב למעונו; וכי בעמדך לפניו יפיג בהבל פיו כל חששותי ומכאובי, פותר בעיותי בדרך התפורה לפי מידותַי!…

נכנסתי אל האולם, כשרווחה אופפת אותי. מאז ומתמיד קסמו לי אולמותיו:

להג שריו, בוהק כתליו, נעימות מחולליו ונגניו – כל אלה, עם קידות חצרניו ומשרתיו, נסכו טיפות מרגוע ללבי. השקעתי ראשי בכרית הרכה אשר למרגלותיו, ממתין לפתרונותיו; מתאווה ומצפה לשלוות־הנפש הממוצעת, שהיא משאת נפשם של כל הזוטרים.

בהברות מגומגמות פרשתי דאגותי. לא נזקקתי להסברים. די היה ברמזים. הלוא מי כמוהו קורא מחשבות ובוחן לב וכליות? הלוא על כן קוֹרָא: “אדון השנהבים!”

ואז בא הרגע הנורא:

אדון השנהבים, המכיר את הארץ על כל מסתריה, היודע את החלל והזמן על כל קצותיהם, המכיר כל יכולת ואי־יכולת בכל אשר רוח־חיים בו, שתק.

הוא, השולט זה דורות בזוטריו, וכוח, כחמה וכלבנה, לעד לא ייתם, דמם.

ולאחר דממה שנראתה לי כנצח, אמר:

זוטרי, יש והפתרונים אשר עמי, בכוחך וביכולתך הם; ואז מצווה אני אותך: קדימה!… ואף תומך ודוחף למענך!… ויש שהפתרונים אשר עמי הם מעֵבר לכוחותיך, ונבצרים הם ממך, ואז פוקד אני:

עצור!… ואף אוסר עליך מִקְרוֹב שמה… אבל הפעם – וכאן נעץ בי מבט ארוך כאלף שנות אור, – איני מצליח לחדור לצפונותיך!

נבוכותי. לבי נפל בקרבי, ונפשי נתבהלה.

– לא! לא עלי חסתי, אלא עליו: על האדון!… הוא, היודע כל, והנה נתמעטה חכמתו, וקהתה בינתו, כביכול?!

כבשתי ראשי בכרית אשר למראשותי, מפלל כי סלעי־השנהב יכסוני; כי האדמה תפצה פיה ותבלעני.

אך הוא הוסיף לאיטו:

רק אתה הוא היודע את גבולות עוזך להתמודד עם סימני־השאלה אשר… על כן, לך אפוא בכוחך! ואני, רק אצפה בך, ממרחק!…

המשימה אשר הטיל עלי רבצה על נשמתי כגיבנת. היתה כצלקת בלבי. ואני – התאוויתי לזעוק לפניו, כי מעודו לא שילחני מעל פניו עם סימני־שאלה באמתחתי. תמיד פתר את בעיותי, נותן לפני את הדרך לפתרונן.

– האם לשם כך טיפסת על כל גרמי המדרגות אליו – שמעתי קול בקרבי – כדי שישליך אותך חזרה אל עצמך, לאותו מקום בו עמדת טרם עלית אליו?

אך לא עמדה לפני כל ברירה ויצאתי.

הדרך חזרה היתה קשה ונוראה:

ראשי הגבעות הצטמררו חידודים־חידודים… הרוח הסתולל והעיף ענפים יבשים במחול סערה וטירוף. מכוניות צפרו כנגועות בכלבת.

עמודי־החשמל רדפוני. חלונות הבניינים הביטו בי כעיניים חורשות מזימה. כוכים הושיטו לי לשונות אפלות; עפר הארץ התנשם בסופה; כמו התאחדו שמים וסלע…

– אל מי אפנה? אל מי אלך להיוושע, אם הוא, אדון השנהבים, לא ידע?

שוב ושוב הלמו בי המלים:

– ראה, אתה באותו מקום שממנו יצאת… ידיך ריקות־ממעש ולבך מרוקן־מעצה…

לפתע, כאילו צץ מתחת לסלעים, ניגלה לעיני, בכל הדרו: היריד!

בלכתי אל האדון, טרם היה כאן. טרם הציבו את אוהליו הצבעוניים, את דוכניו הרוחשים חיים; וטרם סבבו כאן, מחייכים ועליזים, ליצניו השובבים וקופיפיו המקפצים.

עצרתי.

האזנתי ואוזני גמעו שאון הקולות.

הבטתי ועיני רחבו מגוני האורות.

לבי המה ורגש.

מיהרתי לדוכנים, ואקנה לי בובות־יד למשחק, מסיכות ונוצות, שפמים וזקנים. מקווה להתלבש בהם ולשחק לפני האדון ורעַי, ממיר דמותי והופך לאחר!… ולוּ רק כדי לנוס מדבריו הקשים, ולוּ רק כדי לנוס מן ההכרעה בתוכי.

פסעתי אל ביתי נמלט ושב אל עצמי, נס ממני וחוזר אלי, כי אין לי כל אנה אחר לבוא.

משנכנסתי בשערי ביתי, התחפושות בתרמילי והסער והגעש בחובי, קידם פני בפתח הבית צרור קשור בקפידה.

בידיים רועדות פתחתי קישוריו, מצפה לאות חסד.

הסרתי נייר אחר נייר, מעטה אחר מעטה.

לבסוף ניגלה לי שתיל פורח, אשר כזהרו טרם ראיתי.

עליו בורקים. ענפיו משתרגים, וריחו עדנים. ועציצו כולו אבן זכה. והשיח הולך וגדל, מגביה לנגד עיני; קולע מעל לראשי חופת־ענף רעננה, וניחוחו משכר.

וליד השתיל פתק: שלמי תודה הוא מידידי, על אשר הארתי דרכו הקשה לעת משבר.

מתחתי רגלי על מרבד ביתי, שעוּן אל מסעד ספתי.

למול עיני המשתאות הלכה ונתרוממה התקרה, פותחת דרך לשיח להוסיף להגביה אל־על.

איוושת ענפיו גברה וקול הרוח המה בהם כחלילים.

רווחה נעימה החלה להתפשט בי:

לפתע הבינותי כי רק מעשה ידינו, פרי רצוננו ומחשבתנו, כעזרה אשר הושטתי לידידי, רק הם יכולים להעלות בנו את האור הפנימי; זה שנוצרנו למען העלותו, אלא שלא תמיד יודעים אנו כיצד…

ואז, בהמיה דקיקה, כיללת גור־חתול סומא אל אימו, שמעתי בתוכי קול:

– אינך “בדיוק באותו מקום!”… ומה שנענית מן האדון איננו “צלקת” או “גיבנת!”

אדון השנהבים היפנה אותך להיות אדון לעצמך, להיות “אדון השנהבים” של חייך וגורלך!

רגלי על המרבד, וגבי אל מסעד הספה, צחקתי למחשבותי הנואלות כי שפמים, זקנים ומסיכות יהיו לי לפתרון ותועלת.

– הפעם – אמרתי לעצמי – יהיה עלי לפסוק: ליזום, לפסול, או להתכחש!… אך ל… החליט:

לאחות את הקצוות הרופפים, או לקצוץ ולגזור הדין לחומרה!… הטה אוזן! – שבתי ואמרתי לעצמי – הפתרון יכול לבוא רק ממך!… רק אתה יכול לשְׂרות עם עצמך, כי רק אתה יודע מידת אונך וחולשתך, עוצמת תאוותך ושברוניך!… – והקול חוזר ולוחש, חוזר וצועק מתוכי:

– אך אתה הוא קנה־המידה של עצמך, כי אתה המקריב ואתה הקרבן; אתה הנוקב במחיר ואתה המשלם!…

הינחתי את תרמיל התחפושות בפינה, ופתחתי חלון – לתת לשמש לשפוך אורה וחומה על השתיל.

פניתי אל חדרי, יודע שהשיח שלפני יוסיף ויגדל, יוסיף ויפרח, יען כי אין כוח היכול לעצור את הטוב לאחר שנזרע; וכי היחיד היכול לזרעו בנפשו פנימה הוא האדם עצמו!

(מיומנו של חַיְזָר)

בימים קשים אלה, כשמלחמת־המינים ניטשת בין בני־האנוש לחַיְזָרִים־יְצוּרֵי־הַמִּכּוּן, אנו גאים להביא את פענוח קופסת־הצופן שנמצאה בין שברי מוֹשבת־הַחַיְזָרִים: “העיר האבודה”.

רציתי להגיע לגנזך־העבר, לחדש קשר עם ידיד שלא ראיתי שנות־אור.

ידעתי כי הוא כאן, בעיר האבודה; אך לא ידעתי היכן. ציפיתי להיעזר ב“גנזך” ולגלות את מקומו.

ירדתי מעל החד־כנף. אורות דולקים וכבים סימנו שהשער נעול, והחלונות חתומים. ניכר שאין כניסה, אף לא ליצורי־המיכון. הכתלים היו ללא הקימורים שלתוכם היית מבריק שאלה, והיה נשלף המידע.

פכפוך הסב לבי. היה זה פסל מזרק, שמלועו יצאו נוזלים מוּתני־צופן.

הוותיקים סיפרו, שכאשר בני־האדם עוד התבזבזו במלאכות שהיום כל מכונה פשוטה מבצעת, – בן־אנוש מכר כאן משקאות. כן סיפרו שהפסלים מתוכנתים להגיב לתדר שפתנו.

החניתי את החד־כנף בפתח האיסוף. הפתח הדיף ריח מגנטי, והחד־כנף נבלע באפלה.

שידרתי לפסל, לשאול על מרכז המיכון; הסילונים שהתיז התעקלו לכיוון הרצוי, ואני אחריהם.

סבבתי בין מוסכי־ענק ומחסני־חלפים. העובדים כאן השתייכו לגזע משובח יותר בתבונת־כפיים, אך נחוּת בתקשורת.

אני שואל היכן הגנזך, וזה – אוזניו למודות לשקשוק מנועים, זה – לא אולף להשיב לזרים, והלה עונה ביבבות.

חריקה ופצירה החרישו אוזניים. החלטתי לשוב כשבא לקראתי מי שהשתייך פעם לבני גזענו.

שפתיו נפתחו ב“שסע־הקירבה”, שסע שהפעלנו רק כאשר מתחנו את מתג הביטחון.

משהבין למבוקשי ניגש למוסכו, ובביטחון שאיפיין את בני המקום, הקיש שאלתי במתגי־המתכת.

הוא שלה משם דפים־ממוחשבים, הציץ בהם והצביע: הגנזך עתה שם! והוסיף: כשהייתי אחד משלכם נהגתי להעלות לעובדים שם, כן – הסמיק – אז עבדו שם יצורים שהעדיפו משקאות מ… “בק־בו־קים”… לא כעכשיו, שנפתחות בנו דלתות זעירות לספיגת נוזלי־האנרגיה.

ידעתי כי אנו מסוגלים לעבוד ללא ליאות – בתנאי שאנו במקומות מוּכּרים לנו.

ואולם, כיוון שעברתי את הגבול בין אנשי־גזענו לאנשי־המוסכים – הכבידה עלי הזרות.

אדמה בצבצה בין המרצפות, ואני על “אדמה” שמעתי רק בסיפורים.

האנשים ב“גנזך־העבר” היו מדברים במין מבט רטוב (“געגועים”), על פיסות־אדמה שנהגו פעם לעטר בניינים; היום, כשכל מגדל “מעלע” מאות מיבנים למגורים, ומחקר; כשפיסת־ארץ זעירה לא תוּמר במוצלח שבמחשבים – קשה להבין איך השאירו פעם שטחי קרקע לעיטור בצומח…

– איזה בזבוז!

הרי די בשתיים־שלוש שניות מזמנו של אחד מיצורי־המיכון, או בכמה מיליגרמים של אנרגיה נוזלית, כדי להטעין “רב־אור” (קראו לזה “רכב־אור”) במלאי־ענק של צמחייה סינטתית ולפזרה סביב למגדלים.

המשכתי, כשעודני מוטרד מכך שהאיש שעמו דיברתי עבר מקבוצת השתייכות אחת לשניה;

– האמנם יש בינינו “יצורי־כלאיים”, יצורים “גבוליים”?…

כיצד תוכנן להיות אחד משלנו, והיה ל“איש־המוסכים”?

ואולם, הלוא גם בי, כמו שרדו סימנים מקבוצת השתייכות אחרת!… – אמנם תיפקדתי כראוי, מבצע את מיכסת התוצרת, ממלא בזמן צינורותי;

אך – משהו העיק עלי.

זכרתי מלים שנלחשו כשיצקו אותי ב“מרתף־האשליות”:

– יגיע רגע, שכמו שהחד־כנף – מיועד להמריא, הפתחים־המגנטיים – לבלוע רכב, והדלתות בגופנו – לספוג אנרגיה נוזלית, כך, תתחולל בנו ההזדמנות לבחור!

– לבחור מה? – לא ידעתי. וגם האחרים שרמזתי להם – לא ידעו.

– האם חסרה לנו עוד מילת־צופן כדי שנבין? עוד מתג אחד במחשב שבתוכנו – כדי שנפתור את החידה?

– ואולי “לבחור” פירושו “לעבור” מגזע אל גזע, כפי שקרה ליצור שפגשתי?

לא היה מי שישיב. אצלנו דיברו רק על הידוע. ואם לא ידעת – לשם כך נבנו מאגרי־המידע; ואם אלה לא השביעוך – תמיד יהיו גלי־אנרגיה שישטפוך וישכיחו את כל המעיק, אלא – – –

אלא אם “נשחקת” כליל, ונמצאת “פגום” – אזי יתיכוך וייצרו מחומריך את “כפיליך”, כנהוג בעיר האבודה.

החשתי צעדי, מנסה למחות השאלות המכוססות.

עץ זקן לבלב מולי בזהוב. יבש, נשור־עלים, ופורח. דומה, כמותי משתייך הוא לשתי “עונות” או שני “גזעים”.

מוללתי עלה ושאפתי את הבושם הטוב. ריח היה אחד הפריטים שנעדרו מצמחייתנו הסינתטית.

מאחורי השמשיות השקופות חייכו אלי המוֹכרים:

צחוקם מעוות, בגדיהם מרופטים, וביניהם ילדים באצבעות עבות, הטובות למלאכה.

כל החיזיון נראה כהעתק כוזב של המציאות.

לפתע הוקל לי. מולי ניצב מיבנה דמוי־המגדלים כבאזור אשר בו אני חי.

– המוּכּר – חשבתי– נוסך ביטחון גם בעירנו; בכלותו הזרות ואי הוודאות!

נעצתי מבטי לתוך המיבנה, ונתגלה שם אולם־הייצור של “הצורות הקורנות”. מאחורי הפרגודים יצאו דמויות שמאור־פניהן עמד בניגוד לצינת המתכת ולריח־הרעלים.

– מבוקשי – אמרתי להם – גנזך העבר ליצורי־המיכון!

– יצורי־המיכון – השיבו – קונים פה את השי לחג “התרועה הגדולה!”

שלוש פעמים בשנה מפסיקים תושבי העיר האבודה, כולל יצורי־המיכון, את מלאכתם, וחוגגים:

פותחים את כלובי הציפורים המצייצות בזמרתן.

מאווררים את הנמרים, ומובילים אותם, במסילות החשמל, לקול תשואות הילדים.

פותחים את השמשות לאור ולחום.

מכופפים את המגדלים לרוחות.

אנרגיה ניתזת מן המזרקות וכל הנרטב בה חש כי חוקי־הכובד לא שולטים בו עוד.

מדליקים ברקים.

מפריחים עננים.

והעיקר:

מוציאים את “המשקפות הממוחשבות”!

– לא! אין הכוונה למשקפות־העבר, או – העתיד!… – אצלנו, גילו משקפות שדרכן ניתן לראות את:

– “העָבָר־השׁני” – זה שלא קרה, אך יכול היה לקרות!…

ב“מעבדות־הזמן” הצליחו להוסיף מקש. כשלחצת עליו – עלו האפשרויות שהוחמצו!

וכך יכולת לשבת מול משקפות אלו ולראות את “עצמך” באירועים שיכלו להיות, כאשר בידך לסובב כחפצך את מקש־האפשרויות!

פתאום, בזרקורי בוהק ואופל – התנוסס מולי גנזך־העבר, כמו חברו בו האור והשחור.

בחזיתו – מדרגות־שיש, לעצרות, ועל גגו ארובות לצפירות “חג התרועה”, ולאזהרה בהשתולל הלַבָּה במרתפים.

השתוללות זו היוותה סכנה כה נוראה, שלא ניתן רשיון לבניית מגדל בעיר בלא שיהא בו “מרתף־מגן” (“מקלט”, בלשון הוותיקים).

מבעד לקיר־הזכוכית ראיתי את יצורי־המיכון מסדרים את מסוקי־ההנהלה.

קראתי להם, זעקתי, אך קיר־הזכוכית בלע את קולי. לשווא ביקשתי מדרג־נוע. השילוט היה באותיות שלא הכרתי.

עיני צדה פתחי־מעלית. לחצתי על כפתור־הפלדה. הדלת נפתחה, ואני בפנים.

נשמתי עמוקות. עם כל היותי מורגל במעליות־חלל, שמעתי שיצורים לא מעטים נלכדו בהן עקב טעות־מכונָה. עייף מלחפש את קומת הרובוטים – משכתי במתג.

השניות נראו כמו נצח.

משכתי שנית וריצפת המעלית התרוממה.

הגעתי.

שורת הרובוטים־המשניים ניצבה נגדי, כשבמגירות־בטנם הכתובת. עברתי מרובוט אחד למשנהו, מקליד באוזנם ומעלעל בפלט. ולפתע – כעין מנגינה ישנה התנגנה באוזני ושמו של ידידי נגלה.

– זה הוא! – צעקתי, שוכח שהרובוטים אינם שומעים מה שלא מוקלד לתוכם.

הרובוטים נשארו קפואים, אך גם עיני ידידי. ודמותו מחווירה ומאירה, כהבהוב עיני הרובוטים.

לחשתי את שמו. את שמי. קראתי בשמות המקומות שהיינו. שצחקנו. אך מבטו נשאר קפוא.

פתאום התבהר לי:

הרובוטים יכולים לאפשר לי לראות את ידידי, אך אין בכוחם לאפשר לו לשמעני!

הייתי בודד עם ידידי מאשר בלעדיו.

נשאר לי:

– לקחת את כתובתו ומספרו ולחייג לרובוט הביתי. אולי הוא ישדר אל ידידי וזה ייאות לפסוע מעֵבר לזמן ולבוא אלי, להווה.

עשיתי זאת. והנה, ב“משקפת המקַרבת”, נמוג הקיפאון וראיתיו:

גבוה, רזה, כמעט שקוף, כמו ירד מכוכב אחר.

כשזיהני, התרחבו פניו בחיוך מעוות.

אותתי לו בתדר הישן. ראשו נד בשלילה. נשתכחה ממנו שפתנו. החלטתי לשדר אליו ב“נתזים” (שילוב הברות באותות חשמליים) ולשמחתי הוא הגיב.

ואז גולל את חייו, כשמבטו נותר אטום:

מאז שהועבר ל“פרוור האחרון”, בעיר האבודה, הוא לבדו; הוא מבצע את מיכסת עבודתו היומית (מפורר מטילי מתכת לבתי־המלאכה), וחש מוצק ומועיל.

יתר זמנו עובר באפס מעשה, משהו כ“הרהורים ריקים”, בשפתנו הישנה.

שאלתיו אם מתבונן הוא במסך־הזרחן, בביתו.

מתכנני העיר האבודה הציבו מסכי־זרחן בבתי ה“פרוור האחרון” למען ינעצו הדרים שם את מבטם בצורות ובצבעים, ולא יחושו איך זמנם אוזל.

ידידי השיב כי הוא מתבונן, ופרט לשעות העבודה וההשקיה באנרגיה – כמעט ואינו יוצא.

כשמקבל הוא הזמנות לירידים, מוצא הוא את עצמו שב לביתו, בטרם הגיע.

ואולם – הוסיף בעיניים מבריקות – ישנן “שעות מלאות”, ההופכות את חייו ממשטח חדגוני, משעמם, לשעות של סיפוק:

כאשר הוא מסייע, במבוא ל“מרתף האשליות”, לנידונים־להתכה ללקט את הפירורים הסותמים את צינורותיהם ולנער את שסתומיהם – – –

ידידי מכנה אותן “שעות מלאות” – הרהרתי בלבי – אך, למעשה, אלה השעות היחידות שבהן הוא חי – במלאוּת!

“חי – בצלם!…”

ובאותו שבריר־רגע, כמו מבאר עתיקת־יומין שמימיה יבשו; או מאיזו תהום המתייפחת בקרבי, בקעו כל המלים החסרות!

– המלים שכל העת ביקשתי, ללא מצוא:

– “להיות בצלם!”

– לזה התכוונו האומרים כאשר דיברו על “בחירה”! הבחירה היא בין היות מתכת מחלידה… ובין: “לשוב ולהיות כְּקֶדם”… – זהו הסוד שזומזם לצינורותי, כשיצקו אותי, שם, ב“מרתף האשליות”, וזה מה שנלווה תמיד, כהד, לתדר שידורי!…

הבטתי בידידי:

זרועותיו, שלא שימשו אותו, נתקצרו; אגודליו, אשר להם נזקק בפוררו מטילי מתכת, הפכו עבים, עד גיחוך.

הוא ניצב כאנדרטה, אך אנדרטה חלולה, המטה לנפול…

– לא! – אמרתי לעצמי – אינני רוצה להיות כמותו, חלול ושדוף!… אינני רוצה להיות מועבר ל“פרוור האחרון”, המקום שבו יְיַצְרוּ מחלָקַי את כפילַי!

– אני רוצה להיות “תקין”!

– “פעיל!”…

כשבצינורותי זורמת – א־נ־ר־ג־י־ה!… חיה!

ידידי עייף.

הוא נופף בידו; הזכוכית המקרבת הועמה, והחיזיון נעלם במחי־יד.

חשתי כאב.

בחזי הלמה הידיעה כי לא אראה אותו עוד.

– אך מדוע?… משום שהוא לא יהיה? או אולי – נבהלתי – כי אני…

האמנם גם אני לא אהיה?…

– והחיים “כצלם”…?

חשתי סחרחורת.

יד חזקה טלטלתני לחלל הפוער פיו!

– סגרתי עיני.

– אטמתי אוזני.

אך הקולות התייללו והתפצחו בתוכי.

מיאנתי להאזין. אך משהו לחץ עלי. ביקש מוצא.

כך חשו, ודאי בנות־האדם, בימי קדם, כשהעוּבּר פרץ מקרבן; או ציפורי־הכנף, בבקעם מעטיפתם שׁכוּנתה “ביצה”…

לשווא ניסיתי להשתיק את הקולות הנאבקים בי –

האחד, בשפתנו:

"הישאר!… תוכל לעופף מעֵבר לזמן!… להתרחץ במטר אנרגיה זוהר!…

ותמיד ישמור עליך “שסע הקירבה” ותוכל להתחדש ב“שעת ההשקיה”!

והאחר, זר, אך מושך כ“מנגינות הכוכבים” אשר ב“אוזניות־הירח”, מפתה:

– אמור את המלים!… עכשיו!

– בקש את הנפלא מכל ליצורי המיכון:

– לנטוש את העיר האבודה, –

ולחזור ולהיות…

– אדם!

– להיות אדם?!" – זעקתי בחימה – זה לאגור דעת ולצבור מכאוב!… פירושו להזדקן… ו– – – למות!"

– “להיות אדם” – אמר הקול – פירושו להרגיש צער, אך גם לדעת צחוק!… פירושו לצמוח בכוחך אתה!

– זה לטוות בין עבר ועתיד!…

– זו החובה להיות עצמך!

– זו הזכות להיות עצמך!

… ולא מתכת חלודה ה“מוחלפת”!…

המלים ריתקוני כאבן שואבת; עזות, תלת־ממדיות; כאילו יצקו אותן לצינורותי, בהיווצרי.

כוחות ענק משכוני.

ציפורי־אימים התחבטו בי.

נמרים חשפו שן.

וסערה נוראה התחוללה בקרבי.

חום הציפני.

המלים רחקו.

המראות ניטשטשו.

התאמצתי בכל כוחי:

קראתי לאותיות,

– למספרים!

חייגתי לסמלים,

– לשבועות!

התזתי חשמלים!…

קול נפץ אדיר נשמע.

– האם העולם חישב להישבר? ואולי זה הייתי אני…?

שפתי הוסיפו למלמל, תחילה בגמגום, אחר בקול:

– “אני רוצה להיות אדם!”…

– “רוצה להיות ‘בצלם’!”

האבנים התדרדרו. השמיים רעמו. הרקיע החליק כמשקולת, ממטיר אש וגופרית.

ואבק אדום וסמיך כקיטור־הכבשן עלה והיכני בסנוורים.

– האם מאגרי־המידע אשר ב“גנזך העבר”, רוגשים מן הרעה אשר הבאתי על העיר? – האם העיר הולכת ונספית?

תימרות־עשן התאבכו וריח־רעלים פשה.

הצופרים השמיעו אזעקות עולות ויורדות.

והאדמה אחוזת צחוק־בעתה ופלצות הרעידה.

– היצא הצו להשחית את המקום? – התדביקני הרעה?

– “א–ד–ם!” – קראתי בשארית כוחי, וצעקה נוראה כיסתה את הארץ!

– יד־של־אש אחזה בי!

– מוסדות תבל נעו!

–הכוחות האיתנים קורעים אותי מקבוצת־ההשתייכות שלי!

– הכוחות העליונים!…

– הכוחות התחתונים!…

– העיר מתרחקת וגזה!

– אני הולך ומאבד דמותי!

אני מאבד

את…

תחושה חדשה

אופפת…

א

נ

י

– יותר לא ראיתי את העיר האבודה…

רוח. קריר. צריך לסגור את הדלתות…

צריך לסגור גם את הדלת הפונה החוצה ולהתכרבל פנימה, אל הבית, אל העָבר, אל חיק המשפחה: אמא קוראת – סתיו.

– “אמא!”… שלהבות אדומות וכחולות של אש בפתח דוּד־הברזל של המים החמים; כיסא־קש נמוך, שעליו מונחים הבגדים – גופיה של ילדה בת תשע, טרם צימחה שדיה; תחתוני־בד ורודים, הנרכסים בכפתור (תפירת־יד של אִמה, כולל הלולאה, כמובן, מעשה־מחט של ידה הכפופה קמעא, אך מאומנת ומיומנת כל־כך).

חדר האמבט מלא אדים. המים החמים זורמים וידה של אמא בוחשת בתלתלים הסבוכים… מעבירה מסרק חד (אלוהים, כמה זה כואב!) ושופכת חומץ מהול במים (“תסגרי חזק את העיניים”) ל“רכך” את השיער…

וקולות – – –

זעקות הסירוב שלי, ה“עקשנית”, ודברי ה… “נאצה”, כמעט הייתי אומרת – דברי הכעס במאבקה הנואש של אמא להכניע את הסירוב ולחפוף לי את הראש…

השלהבות הכחולות והאדומות ממשיכות לרצד בתוך דלת־הברזל בה מניחים ומבעירים את הקרשים בתחתית הדוד; והאש המתלקחת מתאבכת בחלל האמבטיה עם ריחות החומץ והסבון, המדגדגים את הנחיריים ומתערבבים בקולות גערה ונזיפה אין־סופיים…

– אז מה אם הטיח התקלף מאז?… ומה אם הציורים על כתלי חדר־המדרגות דהו? הריהוט נמכר ליהודי בעל עגלה; והחצר התמלאה קוץ ודרדר?..

– אז מה אם צמחו בינתיים שיכונים, ודיירים חדשים נושמים עכשיו בסתיו את המאכלים המתבשלים ב“מיקרו”, בחיפזון שנות התשעים?…

צריך רק לדעת היכן ה“פתח” – והבית, על מסדרונותיו, המרפסת והחצר עם עצי התפוז מתוקי־הניחוח, עולים ומתיצבים זקופים.

– השולחן ערוך בשלל גוונים. הסלטים חוגגים בירוק חסה ואדום־הסלק. כוסות הקריסטל בוהקות. ולידן צלחות־הפסח המעוטרות בפרחים קטנים, שדומה כאילו נקטפו זה עתה מן השדה… ובין עיטורי הצלחות ובוהק היין בכוסות, צבעי הסגול כהה והוורוד של המפה הרקומה, מעשה ידי אמא, כמובן, הפרושה, מתוחה ומגוהצת, מתחת לצלחות ולסכו"ם.

– ריקמה צפופה, ב“תכים” קטנים, זעירים, “בלי שיראו את הקשרים”:

כתום מזרחי צועק עם טורקיז, צבע האמונות התפלות ה“מגרש” בכוח התכלת את עדת השדים ומרעיהם… ובין שלל צבעי הריקמה, מסביבם ומתחתם, משתרג לו צבע ירוק עדין, רענן כעלעל שזה החל להנץ…

– השולחן ערוך, המפה “מלבלבת”, ומן המטבח נישאים ריחות פִּלְפֵּל ואדי חציל מיטגן, מתמזגים בסלסולי התפילה של סבא ובנועם השירה מבית־הכנסת הסמוך; ובאוויר, הוי באוויר, ריחות “סחלב”־בשקדים, קליפות תפוז בקינמון, ריחות ילדותי הרחוקה, ברוכת המכאוב והגעגוע…

אנחנו למטה ברחוב. כל השכונה משחקת. מוני “העומד”, טובה, שוקי ואני – מתחבאים. ולפתע – קולה של אמא, מבין העציצים:

– רינה, עלי למעלה! בואי הביתה, רינה!

– משחקים! – אני מנסה, לשווא.

והיא, רינה, עלי! צריך להתלבש, להסתרק! הולכים לאדון אברבנאל.

אדון אברבנאל היה סופר ידוע ונכבד. בביתו התלקטו הכוריאוגרפית התימניה הצעירה שכוכבה אך זה דרך; משוררים ומושכי־עט ותיקים עם אנשי־רוח והגות חדשניים.

בנו של אדון אברבנאל היה צייר – וגם ציירים ומוסיקאים ואמנים אחרים לא הדירו את רגלם מביתו. בשביל אמא שלי היה בית־ועד לחכמים, זה גן־העדן בהתגלמותו:

– להסתופף בין אנשים אלה, להתחכך בדבריהם, ולזכות לנשום את האוויר שהם נושמים, – זה היה האושר שהחזיק אותה בימות החול, בעבודות הבית ובסגירות שכפתה על עצמה…

ופתאום – אני, “רינה שלה”, רוצה לשחק מחבואים ומסכלת לה את כל התוכניות!…

ואחרי רגע – אמא לידי.

אחרי שהתיאשה מלקרוא לי ללא סוף, ירדה בזעם רב, כשבידה, מבלי להרגיש, מברשת־הבגדים, זאת שמצד אחד היתה שעירה ורכה, ומצִדה השני קרש צבעוני.

– רינה, בואי!

– לא רוצה!…

– רינה, עלי!

– לא רוצה!…

– צריך…

– לא!…

ואמא לא יכלה לעצור בעדה ורצתה להרביץ בי כהוגן. ידה לא יכלה לעמוד בנטל הפיסי, ועל כן לקחה את המברשת (עד היום, כשאני כבר אם לְבֵּן, אני שואלת את עצמי: – היא ידעה כמה זה יכאב לי?… היא “שנאה” אותי?… – ואז הבוגרת שבתוכי עונה: – ואת יודעת כמה כאב לה לא ללכת להתחמם נפשית וחברתית בביתו של אדון אברבנאל?) וב“גב” של המברשת, שהיה מקרש, הרביצה לי מכות שעד היום עומד בפי טעם דמעותיהן המלוחות.

– כן, הייתי כבר בת תשע… אבל זה היה עם הקרש, ו… ברחוב, כשכל הילדים רואים!… וממול, על־יד השער של בנצי, עמדו בנצי ואיציק הגדול (מה לא הייתי נותנת כדי שיביט עלי, יגיד לי מלה, או ישחק לידי!… שהוא ישחק “איתי” – לא העזתי אפילו לחלום). והם ראו איך “היא” מרביצה לי…

ותמונה אחרת: “היא” משחילה ומניעה את מחט־המסרגה (מסרגה אחת, קרי, בלעז – “קְרוֹשֶׁה”); מעטרת ומלפפת את החוט; ואורגת ארג דק כחלום של שורות־חוט פתלתלות, המקיפות חורים דמויי פרח ועלה;

ואני לידה, יושבת ומתבוננת בידה העקומה במקצת, אך השולטת במלאכת המחט והחוט, ועיני לא שבעות מראות. לא ידעתי אז שגם ידי, המגושמות, הגסות, תדענה פעם טעם של יצירה. שיום יבוא ואטבול אותן בעיסת חימר ואלוש ממנה ראשי חימר, פסלי חיות וענפים מפותלים של שיח ואילן.

חברתי שראתה את רקמותיה של אמי ז“ל בין יתר ה”זכרונות" במגירה, הסתכלה על פסלי וקראה משתוממת:

– את מפסלת בדיוק כמו שאמא שלך רקמה!… אותם העיגולים… ואותם הפיתולים!…

אולי צדקה.

– מה שאני יודעת הוא שאני בכלל לא חושבת על אמא שלי או על הריקמות שלה כשאני לשה ומעצבת את החימר. אני כל־כך “שקועה” בחומר!…

לא ייאמן כמה אני אוהבת את ההרגשה הזאת של עיסוי ועיצוב, בעיקר עיצוב של פנים: פני בני־אנוש!

לחיצה אחת פה – ומבע “העין” משתנה. ציפוף החימר שם, והפה, שנראה מרוצה, הופך כעוס!… ממש מדהים, כאלו אצבעותייך שלך – בוראות!

אבל מה שנכון הוא, עלי להודות, שאם אחד המורים נותן תרגיל ב“גבס” ומבקש להביא מכחול וצבעים, לצבוע את הפסלון, אני תמיד־תמיד, “יוצא לי” שאני מביאה:

סגול כהה, טורקיז שיש בו תכול נגד “עין הרע”, כתום מזרחי וירוק מלבלב כעלעל (מוּכּר, נכון?); כאילו “הדביקו” צבעים אלה למפת הולדתי, ואין בכוחי לעקרם מלבי…

ועד היום, כשאני הולכת ברחוב, ומולי באה אשה דומה לה בגוף, בשיער או בהליכה, ואולי לבושה “טיפ־טופ” (כמו שהיו אומרים אצלנו), בצבעי “שוקולד” ו“קפה” תואמים, עם צעיף בצבע “בננה” (מה לי שהכל בא לי מתחום המאכלים? זה מפני ש“אמא” מעלה בי רעב – כמו תמיד על מדרגות ביתה – אפילו אחרי ארוחה דשנה?)… ואם על שמלת האשה ממול מצוי גם צווארון תחרה – אני נשטפת לרגע בזוהר השמחה שהנה אראה אותה ואפגש איתה שוב!…

ואז אני נעצרת, מפוכחת, ובכוח ממש (לעזאזל השכל ה“חקרני” שלי) אני שואלת את עצמי:

– מדוע היא חשובה לי כל כך? מה “אקבל מהמפגש הזה”, איתה, שאני לא מקבלת מכל נפש אחרת בעולם?

וקשה לי לענות.

– לא! לא משהו חומרי!… גם לא איזה ידע או “גילוי עצמי” מרעיש… אז מה? מה, לעזאזל?

ואז עולה בי הדימוי של ריח.

“ריח” זה דבר שמקיף אותך, אופף אותך, נכנס לתוכך עד עמקי הנשמה והנשימה. אינך יוכל לאטום את עצמך מפניו, ועם זאת – לעולם, לעולמי עולמים, אינך יכול לתפוס אותו, להחזיק בו, ולהגיד: הנה הוא!… זהו זה!

כך זה גם עם “אמא” – עצם הישיבה לידה משרה ביטחון ש“יש”!… ש“אפשר”!…

– ש“יש” – מה? ש“אפשר” – מה? – נגיד:כוח? – אהבה? – המשכיות?

וכשהייתי מנסה לפרק מלים אלו באיזו סדנת־מוּדָעוּת שכל־כך מודרנית היום, לא חשוב שהיה מתברר לפתע כי הן לא מדוייקות ואולי אפילו לא נכונות.

הקול שלה, הצחוק שלה. הסיפורים…

לא! אין שום דבר שיכול לשוות לזה. רק שורותיו הכואבות של אמנון שמוש, בן ארצה, בשירו על אמו, לאחר מותה; רק געגועיו לסיפוריה הצבעוניים שנפלו בחייה על אוזנו הערלה:

אמי

היתה באה אלי

בכל קיץ.

… מספרת היתה

ומספרת,

… קולה מתנגן

כְּעוּד,

וכפות ידיה מבארות,

… ואני כולי

אוזן סתומה,

שקוע בלהוציא

את הקיבוץ מן

הבוץ.

… קיץ אחד

לא באה,

ובחורף

נפטרה

מן העולם

… ובסתיו

התחילה ידי

מעלה על הכתב –

סיפורים.

קראתי ומצאתי

את עולמה

של אמא,

… אפשר

אוזני היתה סתומה

ולבי ער,

… בקשתי לשמוע עוד ועוד

ממנה,

אך אמי

שהיתה כל קיץ

עמי

… היתה –

ואיננה.

(מתוך: “הוידוי הגדול”)

– כי מה היא היתה? אמא? אמא שלי?

– בסך הכל אשה קטנה, עגלגלה, שידעה היטב את רצונותיה היום־יומיים והצליחה להגשימם בזוטות הקטנות של החיים; אך ויתרה כנראה מראש על רצונותיה הגדולים ונתנה זכות קדימה לאחרות במשפחתה, לעיתות נעוריה ועלומיה.

אני הגעתי אליה לאחר שעלומיה נבלו, וכשמכל חלומותיה נשארה רק הכמיהה לביתו של “אדון אברבנאל”.

היא לא היתה לי למשענת. היא לא אבתה זאת. ואני לא הייתי לה למשענת. גם זאת לא אבתה.

כשני כלונסאות בגדר־החיים ניצבנו, זו ליד זו; כלונסאות מקבילים, שלעולם לא יקרבו ולעולם לא יגעו, למרות שחבלים וכבלים (ולעתים חוטי תיל) עוברים ביניהם, כל העת – – – כל העת – – –

רוח. קריר. צריך לסגור את הדלתות…

ואולם צריך לזכור גם היכן ה“פתח”, כדי לחזור ולצאת אל פכחון־אור־הניאון; אל הרוחות המניעות את האנטנות; אל הפרסומות, אל ה“כבלים”, ואל מירוץ המחשב והקומפקט!

– אמא קוראת: סתיו!…

מי שמביט בה, ישובה על הכיסא, לבושה בברדס הכהה, כשהחצאית הרחבה “נשפכת” למטה – מגלה ברכיים חשופות מהן משתלשלים גרביים דהויים…

מי שמסתכל בשערה הדליל, בעיניה הספק־פקוחות, ספק־עצומות; ורואה איך היא מחזיקה בעיקשות ילדותית את כובע הצמר הכתום שבידיה, וחוזרת וממוללת אותו, באצבעותיה הגרומות – לא יוכל לשער, לא יוכל להאמין, אילו מראות בהירים עולים מתוכה… ובאילו זכרונות צבעוניים היא צופה…

היא יושבת בחצר, סופגת אל גופה את קרני השמש. החום חודר לגוף התשוש, מענג אותו וממלא אותו כוח ורצון… והזכרונות מתחילים להתעורר ולשעוט.

רגליה חלצו זה כבר את הקבקבים הלוחצים, והטילו אותם לבין השיחים. והתמונות שוטפות ובאות…

גם השתיל הגבוה, המתנשא אל על, בעציץ שלידה, וכמו רוצה לכסות מפניה, בעליו הרחבים, את האור, לא יכול לעצור בעדן.

הן מתקרבות, הן לובשות צבע, קורמות אור ותנועה! הן כאן ועכשיו – – –

היא זוכרת:

גליון “הארץ” פרוש לרווחה ליד ספלי־הקפה הריקים, כמי שכבר נתן את שלו; הקריינית ב“קול ישראל” סיימה ב“השעה שמונה”, ובדלת נבלעו שלושה ילקוטים קטנים ותיק משרדי גדול.

שקט. שקט גדול ולבן עוטף את הרצפות, שזה עתה עוד דשדשו עליהן רגליים צעירות במשובת הדקות האחרונות של “לפני הצלצול”; אופף את המיטות שאצרו לפני שעה קלה גופות רוגעים בתנומת שחרית; ומצעף את החלונות הפתוחים אלי שמים אפורי־ענן ועצי הדר מקדימי־פריחה.

מחציתו של יום תחלוף ושוב יתמלא הבית קולות שירה ונגינה, צריחה ומריבה, וקולות־צחוק מתגלגלים. אך כנגד שעות אלה של המולה, הכנת שיעורים ומשחק, צרימת חלילית־מתחילים ונגינה “מלאכית” בכינור – הנה ניתזות אליה, כטיפות טל ממזרקה צבעונית, דקות מתמשכות, ולעתים שעות, של מלאוּת הרהוריה; שבינה לבינה, כינתה, בחיבה:

– “הרוגע הלבן של שמונה”.

לא בכל יום הוא נושם בין הכתלים, מהביל את היש בהגיגים ודממה – כאדי תבשיל את זכוכיות המטבח… לא פעם הוא נשחק כליל בין אחרון היוצאים עם בוקר ואלפי הזוטות של ארג יומה.

ואולם בימים שבהם אין ריח האקונומיקה טבול בריחו העז של הספירט הסגול להברקת השמשות, נודף מן האצבעות; והסבון, מהול באדים החמימים הנפלטים מגיגית הכביסה, לא מדגדג את הנחיריים; בימים שבהם לא מתמזג רעש הדלתות הנפתחות לרווחה בחריקת כסאות וגרירת סולם, בשקשוק דליים ופכפוך המים; כאשר לאוזניה, בעומדה ליד הסירים, לא מגיעות הערות־הרכיל של העוזרת המקרצפת מסטיק ושאריות פלסטלינה מן האריחים – – –

ברגעים כאלה –

כשהיתה עם עצמה, זמנה בידה, וידה בזמנה.

כשלא התרוצצה, בין שיעול לגניחה, במסדרונות הארוכים של רופאת־הילדים, לופתת מירשמים ארוכים של תרופות…

כשהילדים היו בריאים, הראשים חפופים, והשמלה כבר נלקחה מן התופרת – – – ואפשר היה לעמוד במרפסת, מול התפאורה הנצחית של מכוניות טסות, רוכבי־אופנועים, צוֹפָרים; ילדים מקפצים ופועלים נחפזים; להקשיב לציפורים על העץ הסמוך; ולנעוץ כיסופים בברושים רחוקים, השולחים בפשטות ירוקה דומיית צמרתם למרומים – – –

אז כמו שלא מדעת, היתה נעצרת ליד כוננית הספרים; מוציאה מהמדף כרך עבר; מלטפת כריכתו, אט; וחשה ברעדה:

– עוד קיימים סיפורים וספרים בעולם!… ואם גם היא עצמה סיימה לימודיה זה כבר, אי אז, בִּנְשִׁיּוֹת־הזמן!…

אור־העבר שהאיר את פניה הועב לפתע. “סיכות” קטנות ברגליה “הזכירו” לה להניע רגליה – “להזרים את הדם”; כן, – מילמלה לעצמה – צריך לקום ולזוז קצת, כדי שהרגליים לא לגמרי “תתייבשנה!”.

כוס תה־אדמדם ניצבה לפניה, על שרפרף. הצבע הכהה משך את מבטה. התה התקרר זה כבר, אך – מה בוער?…

– הלא עד שתבוא כלתה מן העבודה, או עד שיבוא הנכד מבית־הספר, ויעזרו לה להיכנס הביתה – בין כך ובין כך היא תשב פה, ב“פינה” שלה, בחצר.

היא הרימה את הכוס המלאה, בידיה הרועדות קימעה, וגמעה ממנה גמיעה ארוכה ומרווה; מחזירה אותה בקפידה למקומה, על השרפרף, כדי ש“תמצא” אותה שוב.

לאחר מכן הרימה פניה, עצמה את עיניה, וכמו לפי הזמנה, שבו וצפו ה“מראות”:

היא עומדת ליד ארון הספרים, והיא מחזיקה ספר.

הספר סגור. אבל היא מרגישה את המלים, את הסיפורים… את זרם־החיים שבו…

ובעודנה שוקלת להכין לעצמה ספלון קפה, לשבת ולגמוע אותו לאט… או לעשן, תוך גמיעה, איזו סיגריה… – דומה שהיתה שומעת כיצד נעצר לו, לרגע קט, שטף־סחף־החיים, והוא עומד לעומתה, מחייך; ומעניק את רשותו, לראות, בבהירות לב, אף את היום־יומי והקרוב!…

הדוגמה הצבעונית שחיפשה לריקמה החדשה – השתכחה; התנור שתיכננה לקנות (כשהתקציב ירשה), פרח… גם הכעס על השכנה – פג…

בכורסה החביבה עליה, ליד הרדיו, הריקמה והעיתון, היתה יושבת; זרועותיה נחות, אך רוחה הומיה ופקוחה.

והם היו באים, הרהורי “השקט הלבן” – כזרעים אל אמא אדמה – המצמיחה, שנה אחר שנה, חיטה בצד דרדר; ודרדר בצד חיטה.

והיא היתה ממתינה להן – לתמונות הרוגע הלבן…

לא כפרחים, משתאי־כותרת, הצפים לפרפרי צחור; אף לא כגור קט, מדובלל זנב, הפוער פיו ושיניו; – כמו אדמה, הפורה ומפרה, מבלי דעת על מה הוריקו עלעלים אלה ומדוע הצטמקו; או, מדוע הרקיבו זרעים אלה והללו הפכו לאילנות או ליער עב! – – –

חום השמש בחצר היה עז. מחר תבקש שאת הכיסא “שלה” ישימו בצל. צווארה וחזה הזיעו. היא ניגבה בכובע שבידיה את פניה, אך הצמר השעיר דקר אותה.

– מה היו אז המלים שבספר? – ניסתה להיזכר – איך תמיד הן היו באות: מילות־שיר, טובות, מרגיעות…

אך הופיע השקט וכבר עלו וצילצלו מילות־השיר באוזניה, כשהקסם שבהן לא פג אף לא פעם.

“ומותר, ומותר לאהוב!”… כן, כך, ממש כך – לחשה…

ואחר – "את תלכי… לא נצרבת בלהט הדרכים שסמרו מאימה…

ושוב תהיי ענווה ונכנעת…

כאחד הדשאים, כאחד האדם!"…

כנפיים זעירות היו צומחות בקרבה למשמע המלים: והיו המלים השקטות, הלבנות, מתמזגות עם השקט הלבן מסביב, והיא היתה מתחילה להרגיש ולחשוב ב“שפה” של “הרוגע הלבן של שמונה!”…

נפשה היתה פקוחה וכולה קשב; כאדמה, שמקצת זרעיה כלים, ומקצתם – מכים שורש והופכים עם הזמן ליער עב ורם, – כן מחשבותיה ושאלותיה, מהן באות, מרפרפות וחולפות, מהן מתעבות ומעמיקות, כאילו לא היא הפוקדת על מעופן.

כאם כל חי, גדולה, גאיונה – היודעת:

– לא בידה בלבד הכוח והחירות להניב שתילים; לא לה בלבד הבחירה בהבשלתם… כמו שלא רק לה הכאב על צמחיה הקמלים…

היא שבה וגמעה מן התה הקר, נתונה כולה לתמונות דמיונה, ולא חשה כלל, כי כלתה שכחה להמתיק את המשקה.

ענן כיסה את פני השמש, ופחד עלה בלבה – מה יהי אם יטפטף, פתאום, והכלה והנכד לא בבית?… מי יתמוך בה פנימה אל החדרים?

“השקט הלבן!” – היפנתה עורף לפחד והוסיפה להיזכר – איך היתה עומדת במטבח; הסירים כבר על האש; ידיה בוחשות בקערית הסלט, הופכות את הטיגון במחבת, ועיניה בבצק התופח… חשה כי היא המנצחת על הקעריות, הקדירות, שלהבות הגז, טיפות השמן המתרססות באוויר, ואפילו על הזמן החולף!

והיתה לה הרגשה שהצמרות והעננים, שנשקפו דרך החלון, הרהיטים בחדר, ריח התבשילים, ואפילו הפסוקים ומילות השירים, המרחפים סביבה וזורמים ביעף ממנה אליה, משאירים אחריהם ניחוח רך ונעים; והם ממלאים אותה ב… עוצמה כזאת, ב… עצמיות כזאת, שכל תא בגופה היה כמו צועק ושר: “אני חי! אני חי!”…

חייכה לעצמה בהנאה. – “אלה היו ימים!”… עד שהגיעו הילדים, עד שהגיעה – האימהוּת:

בבת־אחת. פתאום. עולם חדש נברא, לה, בה!…

– יש על מי לשמור!… את מי לנצור!… אחרי מי לכתת רגלים… ולקראת מי להזעיף מבט או לשפוע רוך!…

הוסיפה לחייך. מביטה אל תוכה פנימה, מהנהנת בראשה כאילו פגשה מכר ותיק:

– כמה שירים, כמה אגדות, נרקמו סביב האימהוֹת, המתחננות, נאבקות, אך נותנות ומזהירות, מעניקות ומטפחות, מלטפות ומנחמות… “לוכדות” את הסיבים המתחמקים ו“מקבעות” אותם… מאחות או הקצוות!…

ואוהבות, אוהבות ללא גבול!

– את זה, לפחות, לא החמצתי! – חזרה ואישרה, נאחזת בחווית האימהות, שלמרות היותה קשה ומייגעת הרבה יותר מלהיות סבתא קשישה לנכדים, הרי היתה זו חוויה מעניקה ומנחמת!…

כי היא למדה לקחת את כל האוצר הזה של ריחות, איוושות, קולות; לטיפות ונחמות; מכאובים ומצהלות; “להשקות” אותם, “ללעוס” אותם, לתַחח ולעסות אותם, למען יתרוננו בנפשה ובחייה…

– “אימהוּת!” – חזרה ואמרה לעצמה – זהו עולם רב־צבע, שסוגרות עליו חומות של השגחה על שיעורים ועל שתיית הסירופ, כיבוס וגיהוץ החולצה – לאסיפת כיתה, ויקיצה עם שחר – לצחצח, להאכיל, “להוביל” לגנון ולגן!…

עולם התחום בחוקים הבלתי־כתובים של ויכוח נצחי על אורך החצאית, עמידה עיקשת על בחירת חבר או כיוון בלימודי־המשך, ורטינה זועפת על קביעת שעת השיבה הביתה בלילה!…

ועם כל זאת – במרומיו של עולם זה, כאלומות זוהר, וכעדת־מלאכים טובה, מרצד אלינו ברק עיניים מחלימות לאחר לילות דאגה ללא שינה; מרגשים אותנו יד צעירה המגישה תעודה בשמחה; מלמולי התודה על השי שהכינונו; וה“בצוותא” של ליד שולחן־החג, המבהיק; ועל הכול – הלחישות “בסוד” וההתרגשות של האהבה הראשונה…

לא לימדונו את תורת האימהות. מעצמה עלתה בנו עם זיע־ידו הראשון של ילדנו המחותל; עם חיוכה בן שתי־השיניים של ילדתנו… נשור נשרו להן נוסחאות הפיסיקה והגיאומטריה שבהן הולעטנו… אבדה המשמעות לתאריכים, לפירושים ולניתוחים ספרותיים…

שקועות היינו בקטיפת חיוכים בין חוחי הסירובים; בליקוט חרוזי־אור וחדווה במחרוזת־היקר הקרויה: “אימהות”… ושמחת־האם שבנו גאתה והיכתה גלים, כורכת סביבנו קוריה…

עד כי עינינו הסתנוורו מאורה; אוזנינו נאטמו לכל קול, זולת נגינתה המתוקה…

סרגנו בלילות; האכלנו בגינות; ליד ברז המים עימלנו חולצות; יצאנו לעבודה – על מכונות התפירה והכתיבה; שמרנו על ילדי זרים… ורכשנו תנ"ך מצוייר לבת, וקנינו אורגן לבן… כשאנו פורחות וזורחות מגאווה.

עד אשר לא שמענו עוד את מלמוליהם העורגים של ילדינו, או את מחאותיהם העצורות של נערינו…

היינו טרודות ב“שדות הנתינה הגדולה”, ב“מה” ו“איך” לתת, מכדי להאזין למרי טענותיהם, או לרטט מבוקשם של ילדינו…

ורק ברגעי הדומייה הזכה של השקט־הצחור של שמונה, היו חוזרות ומתפקדות על אוזנינו – אותן בקשות קטנות; אותם קולות דקיקים של ילדינו המבטאים מאווייהם בדרכם הם ולא על פי עינינו המפקחות, הערותינו החורקות, ותורותינו הסדורות…

ולפתע, לשנייה קטנה אחת, תפסנו כיצד, למעשה, “רותמות” אנו אותם אל מאוויינו ואמיתותינו שלנו…

שכן, אולי, אם היינו משיגות את אבקת החימר (שניתן להשיגה דווקא בקצווי העיר), מתקנות בזמן את מכסה הקלמר, ולא מזעיפות פנים לגור־החתול שהסכמנו לקחת, אך גדל בינתיים והפך לפריץ־חיות; אם היינו מקיימות מה שהבטחנו – להפוך את פינת החול הצחיחה שבחצר לערוגות של צנוניות ובצל “כמו אצלנו בבית־ספר” – אולי, קולות המחאה הדקים היו הופכים לצלילים מפעימי לב, והעינייים הנפוחות – היו הופכות למצהילות – מבט…

– כל־כך “בזול”, כל־כך בקלות אפשר לעשות אותם מאושרים! – חשבה.

לרגע עברה בה כעין צמרמורת והיא משכה בכוח אל כתפיה את הסוּדָר שׁכּלתה הכינה לה עם בוקר על מסעד הכיסא.

היא עצמה מעט עיניה וכאילו היה זה רק אתמול או שלשום, עלה בה זכר קולו החד של פעמון בית־הספר שעל הגבעה, המסמן את “ההפסקה הגדולה”:

עברו־חלפו שעתיים מאז עזבו שלושה תיקים קטנים ותיק משרדי גדול, את הבית; קופל העיתון; נדם הרדיו; והונחה בצד הסריגה…

– “תמו!” – היתה אומרת לעצמה – “תמו רגעי השקט הלבן של שמונה! הסתיימה לה שעת הרוגע, שעת ההרהורים וההגות… עת לקום – לעבודה ולמלאכה!” – היתה מזרזת את עצמה.

לפתע חשה לאות בכתפיה. כפפה צווארה, וראשה צנח־נשמט על חזה. עיניה כבר היו לגמרי עצומות.

וכמו שקורה לא פעם בד בבד עם סגירת מעגל זכרונותיה, ירדה עליה שינה עמוקה וטובה, שסגרה “מעגל” נוסף של ישיבתה בבוקר של שמש, בחצר.

עוד מעט יבואו הכלה או הנכד, יעירוה אט, ויקחוה פנימה הביתה, אל מיטתה, אל חדרה.

אבל לא הנער הצעיר, גם לא האשה הבוגרת, אמוֹ, לא ידעו, אף לא יעלו על דעתם, אֵילוּ מראות־חיים רעננים, ואילו זכרונות צבעוניים הציפו, זה עתה, את לב הזקנה.

לבושה בברדס הכהה; כשחצאיתה “נשפכת” על ברכיה החשופות ומגלה גרביים דהויים, היא יושבת בשמש; ראשה מונח על חזה; עיניה סגורות.

אך על שפתיה “חיוך הרוגע הלבן של שמונה”.

זה מתחיל כשהנייר לבן, כל־כך צחור, והוא ממתין לך ומצפה. פשוט קורא אליך: בוא, בוא כבר!… ממש כמו שאתה קורא לכלב שלך, האהוב עליך, לשחק איתו, או לפחות ללטף אותו…

ואתה מתפתה ובא. ברגליים קצת כבדות. קצת עייף, מבולבל, חסר ביטחון. לא יודע, בעצם, על מה תכתוב, לא בטוח שבכלל תכתוב…

ואתה יושב מול הנייר, כשהדומייה ממלאה אותך, ואתה נינוח ודרוך, קשוב ואטום גם יחד…

וזה כלל לא פשוט, וזה לא קל להיכנס ל“קרביים” שלך ולהוציא משם משהו. לדלות ולעצב כך, שתהיה נאמן לעצמך, אבל שהדברים גם יתקבלו על האוזניים, העיניים והרגשות של הקוראים אותך…

כאילו מישהו מכתיב לך, אבל זה לא ברור… אתה יודע מה לא נכון ומחפש את ה“נכון”…

ולפעמים, אהה, זה מתרחש: פתאום, כמו על כמה במות ביחד, בעת ובעונה אחת, אתה שומע־רואה את הדמויות, יודע את המקומות והמלים הנכונות; ואתה גם מי שאתה מספר לו, וגם מי שמספר את הסיפור שעוד טרם נכתב!…

ואתה כל כך “שם”, בפנים, ועליך רק להעביר את הדברים “החוצה”… אבל אתה גם כל כך “כאן”, ואתה יודע: כדי שיבינו אותך “כאן”, עליך לספר יותר ברור מכפי שראית בדמיונך כרגע, ויותר רחב ממה ששמעת בתוכך… ובאותו הזמן ממש אתה גם זוכר, שאתה מדבר עם אנשים, וכי לאנשים יש שפה משלהם, מחשבות משלהם ורגשות…

והכלי היחיד שיש לך ביד (נוסף על העט, כמובן) הן… המלים, והפיסוק. ואלה הם, כמסתבר, יצורים חמקמקים ובוגדניים ביותר!

כמה פעמים עליך למחוק ולשוב ולתקן, משום שמאותו משפט עצמו, מאותן מלים, ניתן להבין, לעיתים, הרבה יותר (או הרבה פחות) מאשר התכוונת ורצית למעשה. ולפעמים, כן, לפעמים, המלים הן נכונות לגמרי בעברית, אבל לא “נכונות” בפי המדבר בסיפור. אתה יודע, אתה ממש מרגיש בעצמות, שהאיש הזה לא יגיד לעולם את המלה “כפפה” ודווקא יגיד “כסייה”, או להיפך…

ואז מתערבים ובאים החושים: ריחות מסוימים, גוונים, שכמעט ואין בנמצא מלים מדוייקות לתארם. ובעוד אתה מתלבט אם “האור הבהיר המזדהר” על “פרחי הגן” ייארג במלותיך, או אולי “הריח המתקתק של עוגת הדובדבנים” שעל ה“שולחן בגן”, עליך להיזהר שהעיסוק הרב מדי בבחירת המלים לא יהרוס את שטף העלילה, שהוא בעצם נשמת הסיפור.

ויש גם אוזן “פנימית”, המתחדדת פתאום, ושוקלת ובוחנת את סדר המלים ואת אורך המשפטים, וגם את הסממנים השיריים, אם זה פיוטי…

ואז אתה תופש שאתה נושם בקצב הכתוב, חושב בקצב הכתוב, חי בקצה הכתוב, וזה… מרתק! זה תופש את כל ישותך!

וזה כל־כך שונה מכתיבות אחרות, כמו מכתב, למשל, יומן אישי או כל כתיבה־תיעודית אחרת. שם – בכל הכתיבות ה“אחרות” – זה כאילו שאתה מנסה לשתות מכוס ריקה, כשאינך מרטיב את שפתיך ואינך מלחלח גרונך… כי אתה מתחיל לשאול את עצמך: למי אתה כותב? ומה שחשוב יותר: לשם מה?

הלא אתה עצמך יודע את כל שאתה עומד לכתוב ביומנך, במכתבך ובתעודותיך; אז למה לכתוב?

כדי “להשתחרר”? והרי לעתים זה דווקא מוסיף מתח. למען ה“היסטוריה”? נו, באמת, מי חושב על זה?…

לא כך הוא כאשר אתה בודה סיפור. אתה יכול להשחיל לתוכו את כל רגשותיך החבויים, מאווייך, זעקותיך, ואפילו יצרים אפלים ואלימים, שלא הספקת להוציא, ומה לא עוד… אבל אתה עושה זאת אחרת!

כי כשאתה בודה, אתה לובש פנים אחרות, נשמה אחרת… אתה בורא מקומות חדשים, שלא היו, או שלא היית בהם אף לא פעם; אתה נכנס לתוך התרחשויות, שאתה מגלה תוך כדי כתיבה, ושהן חדשות גם לך עצמך…

וזהו כל הקסם… זה כל “הכיף” שבכתיבת מִבְדה. ולמענו הכל כדאי…

פה יש לך למי לספר: קודם כל לעצמך, כי הן לפני שבדית זאת, לפני שהעלית על הכתב, כך ולא אחרת, לא אתה, ולא איש אחד מלבדך, לא ידעתם מה ש“קרה”… ועכשיו יש לך סיבה מדוע לכתוב, כי לכתוב כך, כלומר “לבדות”, זה לברוא; ובמלאכת־קודש זו עסק גם הכל־יכול…

ואז נכנס עניין הלשון לתמונה. החומרים שמהם אתה בונה, יש להם כפי שמתברר, כמה וכמה פנים: הם גם מספרים את מה שאתה רוצה לספר, אך גם (בעת ובעונה אחת) מובעים, ו“מתזמרים” את המסופר. ובידך, הכותב, לצבוע ו/או לתזמר אותם בצורה עילגת, או חיוורת, או מתוחכמת, הכל לפי הרוח השורה עליך, או לפי התוצאה־המטרה שאליה אתה חותר; ואולי על פי הקורא “שלך”, שאליו אתה מתכוון, “קורא” שלא נכון כלל לחשוב שהוא נמצא באיזה מקום מחוץ לך, כי בעצם הרי הוא מין של “אתה” החי בתוכך, לפחות בעת כתיבת השורות הללו.

ולמרבה הפלא חי בך עוד “אתה”, שהוא השומע, המאזין הפנימי, המבקר את צלילי הכתוב. והרי לך “חידה בתוך חידה” – הלא אתה כותב אותיות אילמות, ללא קול, והקוראים המשכילים שלך אינם הוגים כל צליל בקראם בעיניהם; וכל זאת, ה“זרימה” וההרטטה נמדדות על־פי הצליל והאוזן…

ואותו מאזין פנימי קורא עמך בלב־בקול (עוד צירוף מאוד פרדוכסלי), ובודק איזה סדר של מלים יש להעדיף, ואיזו מלה עדיפה על רעותה. ומדוע העדפת את “רעותה” על השימוש ב“חברתה” – זאת ניתן להסביר בדרכים הרבה, ואפילו מקצתן מחוכמות. אולם האמת היא פשוטה ומורכבת מכולן: זהו חוש! חוש שחשים אותו בעצמות, ובלחלוחית בגרון, ולעתים במשהו הדומה לדוק של דמע המצעיף את העין…

ועל כך, על בחירת המלים, הצלילים, הגוונים והסדר שלהם, נפלו וקמו יצירות, נפלו וקמו יוצרים. אז הַגיעו בעצמכם: הניתן להשוות לזה את הכתיבה מסוג “היבושת התיעודית”?… ואולם החשוב מכל בכתיבת הסיפור הבדוי הוא יצירת ההרגשה, שזוהי אמת. אמת פנימית. כן, אמת המשכנעת את הקוראים, שיקבלו את דבריך ויאמינו בהם. וזהו השקר הגדול ביותר, שיש צורך להצדיקו ולקשטו ולייפותו: איך לבדות “אמת לאמיתה”, שתעלה נהרה על לחי, ותזיל דמעות מלב ותרקום שבועות ונדרים…

ואם לא די בכל אלה, הרי יש צורך בתואם מבוים בין הגודל והגודש של “האמת הפנימית”, זו שמרטיטה את נפש הקורא, ובין הצורה החיצונית של הכתוב, אורכו, לשונו וכו'. כי לא ייתכן, למשל, שסיטואציה מסעירה, נשגבה ומרוממת, תיכתב בשפה של פרוזה ירודה, מדוברת; או ששפה חגיגית ועתירת הוד תתאר עלילה דלילה, שאין בה כל עוצמה ושגב.

אז כשאתה יושב ליד שולחן־הכתיבה ומחליט להיענות ולכתוב – זכור כי מלאכה גדולה לפניך; ואתה תידרש למשפטה!

זה מתחיל כשהנייר לבן־לבן, צחור כזה, והוא ממתין לך…

• נגה דורון ארד
• עמינדב ברזילי
• צחה וקנין-כרמל
• חוה כפרי
• גיורא הידש
• רבקה קולבינגר
• שלי אוקמן
• אירית חיל
• בני סורקין
• עידית סגל