לא, זה לא סיפור על בן שהחליט להתנדב ואמר זאת לאמו במלים של אידיאלים גבוהים.
וגם לא דו־שיח של “אני אמרתי לו” ו“הוא אמר לי”, כמו בשיר האירוני של הזמרת שכולם אוהבים.
זהו סיפור על אשה פשוטה, אשת־שיגרה ויום־יום… כזאת שלא מַפנים אחריה את הראש ברחוב, ואפילו לא נועצים בה עוד מבט.
מושבניקית. ידיים מיובלות. זרועות עבות. כמו בסיפורים…
אלמנה, שלוש־עשרה שנה: ונאמנה לזכר בעלה. כמו בסיפורים…
פנים קמוטות… החיים “הדהו” אותה, אם אפשר לומר מלה כזאת… כאילו אינה עומדת שעות בשמש בין הלולים… כאילו מה שעובר עליה בפנים חזק מקרני השמש שבחוץ…
שכנה טובה, לולנית חרוצה, אמא מצוינת – זה כל החיים…
״גברים״?
חיוך מבויש, מנוכר: – “שכחנו כבר… היה…”
יום אחד בא מחליף לעובדת הסוציאלית. קמה והלכה למשרדו. הבן הצעיר מתקשה בשעורים – אולי צריך פסיכולוג?
והוא רך וסבלן… עונה לה… משוחח בטלפון… ושוב מקשיב לדבריה…
לפתע כבר איננו מאחורי השולחן, אלא לידה… ולא ידעה איך, ידו על כתפה, ובקולו העמוק:
– אולי תבואי אלי בערב ונמשיך לדבר, בלי כל הטלפונים האלה?
והיא באה.
הלב התרחב. הנפש המריאה. הגוף השתוקק ובכה, כי לא ידע כיצד… ואחרי שלוש־עשרה שנה של לְבָד, של שתיקת הגוף ששכח, החלו הריטוטים: ליטוף קל… נשיקה… – כמו בסרטים!… – חשבה – כמו בטלוויזיה, בסידרה הספרדית!…
יותר מזה לא היה. לא העזה.
אחרי יומיים עזב. העובדת הקבועה חזרה.
והיא נשארה עם הגעגועים.
מאותו יום התחילה להתבונן אחרת בשכניה. הסתכלה על זרועותיהם, אם שריריות הן, על עיניהם – אם בורקות הן, ועל שפתיהם אם חושקות הן…
– אוי ואבוי לי!… – הודתה בלבה בבהלה – נהייתי כמו הגברים!… אני מסתכלת עליהם כמו שהם מסתכלים על אשה!…
אך ה“אותות” ששידרה לא אחרו להביא את המענה הרצוי. היה זה השכן, מעבר לגן־הירק, שהחל לבקרה כשילדיה כבר נמים.
צעיר ממנה. נשוי כדת וכדין. לכתחילה בא לשאול עצה, לבקש כלי עבודה… פעם חוטי חשמל, פעמים נייר לכתיבה…
ופרצו לילות־סערה… התשוקה אחזה בה כלהבה. המגע הפחיד והסעיר…
אחרי פחות משבוע ראה אותו בנו כשהוא יוצא מגן־הירק שלה, עם שחר…
עלה ריח של חשד. בא שקר לא ברור, והשקיט את המצב.
שניהם התאמצו לטשטש הכל.
ראתה אותו עם בוקר, בדרך ללולים, פגשה בו עם ערב, משקה את הירקות, ונפשה יצאה אליו.
גופה בכה; הפעם מערגה… גם מעיניו נשקפה תשוקה… אך פחדו גבר עליו, וגאוותה לא נתנה לה לפתותו.
כמו בהינף סכין נקטעה הפרשה. גזה ונעלמה הסערה.
ושוב:
הפרגיות, הביצים, גן־הירק, והביתה לילדים – אלה כל החיים…
הגן מניב, מיכסת הביצים עולה, הבן מתקדם בלימודים, אבל הכר רטוב כל בוקר…
מדי יום ששי היא הולכת לצרכניה שבמושב, לקנות אורז, קטניות, מחברות לילדים וממתקים, שתהיה “שבת מתוקה”.
ובצרכניה חיימק’ה, העולה החדש, המנומס, שבא לפני שנתיים וכבר הפך למנהל הצרכניה.
משונה… היא חושבת – חיימקה היה חולה… לקחו אותו לעיר, לבית חולים… אמרו שלא ישוב… נחמ’קה היפה, אשתו, עבדה במקומו… רצתה שלא תיפגע העבודה… והנה התהפכו הדברים:
הוא עבר ניתוח וחזר הביתה ולצרכניה… והיא – היפה והבריאה, קיבלה איזה “וירוס”, ישמרנו האל, ואחרי שלושה ימים – נפטרה!…
מאז, בכל פעם שבאה לקנות אצלו, היה מוצא תמיד פינה שקטה, בצרכניה, ושופך לפניה לבו: כמה הוא מתגעגע לאשתו וכמה היא חסרה לו, לארוחה, לשיחה…
“יד אשה בבית!”… – היה חוזר ונאנח.
והיתה אנחתו זאת כעשרות מלים באוזניה…
יום אחד העזה ושאלה: לחפש לך מישהי? חברה?
התבונן בה: – אם היא תהיה דומה לך!… – לחש.
משהו בתוכה אמר לה – “מהרי! זאת הזדמנות חייך!… לפני שמישהי אחרת 'תתלבש עליו!”… ומשהו בה היה נרגש מדי ונבוך…
לפתע נתמלאה אומץ, ואינה יודעת כיצד, אמרה בפה מלא –
“אני מוכנה!” – והאור בעיני שניהם זרח.
נפגשו. תחילה בבית שכניו, שאימצוהו מאז התאלמן. לאחר מכן נסע איתה – לסרט, לעיר.
הראה לה את בית־החולים בו שכב. את העירייה. את הרחבה הגדולה, שלפני הקולנוע. ויחד נכנסו לבית־קפה.
והוא היה כל כך נימוסי, כל כך עדין: “תוצרת חוץ, מיד רואים” – עבר בה הרהור… הציצה בעצמה:
מבין כל השמלות הישנות שבארון בחרה את היפה, המעודנת… לא משהו צעקני, לא חשוף; משהו מתאים לאירופאי כמוהו… הפעם לא הגוף דיבר. הנפש, הלב!…
ישבה בבית־הקפה, מתחת לשמשיה, המוארת בניאון ענק. מתי ישבה לאחרונה בבית־קפה?… האם היתה אי־פעם במקום כזה?…
הזמינה כוס קפה. רק קפה.
– עוגה? – שאל באדיבות.
סירבה. כגברת. – “שלא יחשבו שבשביל העוגות…”
סיפר על עצמו. על העלייה. על הדרך למושב. סיפר על הלבד…
שמעה אותו. לא מקשיבה למלים, רק מאזינה לנגינת קולו. והתפללה בתוכה: "שזה יימשך!… אלוהים! שזה רק יימשך!״…
ראתה עצמה, בביתו, מבשלת, מנקה… מקבלת אותו עם ערב בשובו מהצרכניה… התעניין: איך היא מסתדרת עם הילדים… אם יש בעיות עם הבן… הוא יכול ללמד אותו מתמטיקה, אם צריך… שאל על הכנסתה מהלולים, האם היא מאפשרת לה לחיות ברווחה…
– אני מוכן לעזור לך! – אמר – את יכולה לקרוא לזה ‘הלוואה’! – חייך.
סירבה. – אני לא זקוקה! – ענתה – לא צריכה שום דבר!…
זה היה שקר, כמובן. היא נזקקה לשיפוץ המטבח ולתיקון הגג בלולים… אבל על זאת לא חשבה כלל…
אילו היה קול למחשבותיה היה שומע אותה אומרת: – “אותך!… אותך אני צריכה על ידי!… לקבל אותך בערב ולשבת על ידך כשאתה אוכל את המרק שהכנתי לך… לקום על ידך בבוקר ולדעת שאני לא לבד…”
אבל פיה נשאר סגור, רק ליבה דיבר…
כשנואש מלהציע לה עזרה חומרית גדולה, חייך בשובבות, כילד שמצא משחק חדש:
– אבל בצרכניה תקחי מה שאת צריכה, ואני ארשום זה על החשבון שלי! – ביקש.
והיא מלמלה: תודה, אבל אני לא צריכה שום דבר!… באמת!…
נפגשו עוד פעם, פעמיים. היא היתה במרומים. טיפחה תקוות.
היא תחכיר את הלולים, ותעבוד איתו חצי יום בצרכניה. שם רואים אנשים. יש צל, יש מיזוג אוויר. היא תיפטר מריח העופות ומריח הזבל…
בפגישה השלישית התוודה לפניה – הוא קשור מדי לזכר אשתו… איננו יכול להתחיל חיים חדשים…
עכשיו, כשהיא הולכת בערב לבקר חברה, או כשבאים אליה לקנות ביצים, והשמש אינה קופחת על הראש; בכניסה למכבסה, או למחלבה; היא איננה מתעייפת מלספר איך ומה אמר לה…
כמו בסרטים של פעם, כשנשים היו פותחות אלבומי תמונות (בשחור לבן) ומראות את אהוב נעוריהן, או את בית ילדותן… אהוב ובית שמזמן אינם עוד, האהוב היגר לארצות הים והבית נהרס ואיננו; אבל בנשמה, בנפש, הם חיים ונושמים עדיין, וצבעיהם איתנים ועזים…
מאז עברה שנה: הבן כבר בתיכון; היא עוד לבד, אבל האור בעיניה חוזר ונדלק בכל פעם שהיא מספרת עליו.
וכמי שפותח ברטט ארגז קסמים נעלם, או מניף ברעד מתת מרהיב, היא מגישה לשומע, בנשימה מהירה ובשפתיים סמוקות, זר זורח של חלומות, תהיות לב וזכרונות:
– “תקראי לזה ‘הלוואה’” – קולו באוזניה וחיוכה הולך ומתרחב…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.