השבוע קראנו ב“על המשמר” מכתב למערכת בשם “מעשה בטופס” שאלמלא היה לו מחבר ישראלי מפורש היינו בטוחים כי אנו קוראים אחד מסיפור התעלולים של מיכאיל זושטשנקו.

זוהי עליל־גבורה של אזרח לבר קופת־חולים המספר איך נתפס בגלגל־השיניים של טופס־פיצויים מגרמניה ואיך נתגלגל הוא עצמו יחד עם הטופס במשך שנה וחצי בכל מחילות־הלשכה של המוסד – וחי.

הסיפור, כסיפורים אחרים מסגו, אינו גילוי נדיר בהווי המוסדי והלשכתי שלנו ומאחר שכבר הוא לתשומת־לב המוסד הנוגע לדבר הנחנו כי יעשה את שירותו –ולא היינו חוזרים אליו. אלא שדווקא תשובת המחלקה ליחסי־ציבור של קופת־חולים היא גירוי שאין לעמוד בו.

נקדים ונאמר: קופת־חולים היא אחד המוסדות שאנו מברכים כל יום על מציאותו ועל שירותיו ומי שהתנסה שנים בלעדיו רק הוא ידע להעריכו כראוי. אין זו בושה כלל למוסד רב־זכויות להודות בתקלה – לתקנה ולמנוע אותה בעתיד. אבל מגפת הקצונה ליחסי־הציבור לא פסחה גם על קופת־הבריאות והיא מסבירה באריכות נפתלת כי אמנם "פנייה אחת אבדה אך פנייה שנייה שהועברה למוסד ב־12.12.64 נענתה “במהירות”. ומה היא המהירות? 2.9.64, היינו: שבעה חודשים תמימים, וההסבר הארוך מסתיים בהבעת צער נוקבת על “שלא כל החברים יודעים להעריך את המאמצים המושקעים וכולי.” ובכן, נגדיל צערם של מייחסי הציבור ונאמר כי גם לאחר ההסבר לא נכמרו רחמינו על המאמצים ועל עושיהם ואנו שותפים יותר לצער שחיקתו של יחיד בין גלגלי מוסדות ומוחות אטומים־מעט וטפסת – עד ייאוש. ואם אין לעקור תופעות אלו מן השוֹרש אולי נזכה לפחות לכך שכאשר יועמד מוסד על תקלתו –יפעיל יותר את מערכת הייעול והתיקון ופחות את מערכת הטיוח וההחלקה, שהממונים ליחסי־ציבור רואים, משום מה, דווקא בה את כל חכמת תפקידם.

1 באוקטובר 1964