פרישה מהוראה לאחר ארבעים שנה נעשית ברגשות מעורבים. צער ושמחה כאחד. צער משום שאני נפרדת ממפעל חיים יקר ואהוב. שמחה, על שיהיה לי זמן רב יותר להתמסר למחקר ולהרפתקאות רוחניות חדשות. במרוצת ארבעים שנות הוראתי בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב התחלתי כל שנה בהתרגשות, וכל שיעור היה בשבילי התנסות רוחנית חדשה. אף פעם לא שִגרה. הספרות העברית לדורותיה היא ערך מרכזי בחיי. ראיתי לעצמי ייעוד ושליחות להקנות את ידיעתה ואהבתה לדורות הצעירים. היש צורך להדגיש שפרדה ממפעל חיים יקר ואהוב איננה קלה? ההרגשה קשה במיוחד לנוכח החשש של עצם ההמשכיות ולא פחות על טיבה.
התחלתי ללמד בשנת תשכ“ה/1965, לפני מלחמת ששת הימים, ולמותר להדגיש מה עבר על המדינה ואזרחיה בארבעים שנים אלה. לימדתי בתקופות מלחמה ובתקופות שלום. תמיד בזמנים לא קלים, ותמיד מתוך תחושה של עבודת־קודש, כמי שמרגישה עצמה מופקדת על המורשת הספרותית שלנו. הרגשתי שמשנה לשנה נעשה תפקידי קשה יותר ויותר. משנה לשנה גבר הניתוק בין דור הלומדים לבין הספרות העברית בכלל וזו הקלסית בפרט, בשל סיבות הידועות לכול. בניתוק זה אשמה החברה כולה ובתוכה מערכת החינוך, ולא רק הלומדים עצמם. הזנחת לימוד התנ”ך, אי־ידיעת המקורות היהודיים המסורתיים, הרגשה שהספרות העברית של הדורות האחרונים “אינה מדברת” אל דור הקוראים הנוכחי, ולכן יש להתעלם ממנה, ולעסוק רק בהווה, אלה הן מקצת הסיבות לתחושות הקשות. עצוב היה לגלות שהתרבות הלאומית שלנו אינה ה“יהלום שבכתר” באוניברסיטה ואין מעריכים ומטפחים אותה כראוי. יש הרגשה שהיא הולכת ונדחקת לקרן זווית. מקצועות התרבות הלאומית, שצריכים להיות ה“לוּז” של כל אוניברסיטה במדינת ישראל וההצדקה לקיומה, אינם כאלה. אלה הם המקצועות היחידים שאי־אפשר ללמוד אותם בשום מקום אחר. ההרגשה הקשה והעצובה היא שלא כך הם פני הדברים.
יש מקום ל“חשבון נפש” יסודי של הוראת הספרות העברית במסגרת החוגים לספרות, באוניברסיטאות, ולא פחות במערכת החינוך על כל שלביה. יש צורך לדון במקומה של הספרות העברית באמצעי התקשורת למיניהם. אבל “חשבון נפש” זה יש לעשות במסגרת סימפוזיון נרחב, מעמיק וגלוי־לב. ולא כאן וכעת.
לכן, אם נחזור לסיום תפקידי בהוראה, הרי מצד אחד קיימת הרגשה אישית של “באמצע”, הכרח לפרוש במידה רבה בְּשיא, מטעמי גיל, בעיקר כשהמלאכה כל־כך רבה ויש הכרח להמשיכה. אולם מן הצד האחר, כאמור, זוהי דרכו של עולם. ואולי טוב שכך, ואף משמח. המחקר שלי נמשך ויימשך. בימים אלה סיימתי כתיבת ביוגרפיה נוספת. תחת הכותרת: נוסעת אלמונית: שלומית פלאום – חיים ויצירה. אני מקווה שתראה אור בקרוב [הביוגרפיה ראתה אור בהוצאת כרמל (תשס"ה/2005)]. יש לי תכניות למחקרים נוספים ולספרים הבאים שבדרך. שנת השבתון האחרונה שלי, תהיה גם פסק־זמן למחשבה ולהתארגנות מחודשת לקראת הפרק החדש בחיי. עדיין אין לי תכניות מוגדרות ואני קשובה להצעות ואף מכינה יוזמות משלי. הייתי רוצה להיות שותפת לתכניות ארציות ומקומיות לפעילות שתחזיר את הידיעה והאהבה לספרות העברית הקלסית לקהל הרחב ולדור הצעיר, במסגרות שונות, קיימות וחדשות. תחושתי היא שאסור לוותר עליה, כי “בנפשנו הדבר”. עַם שאינו מכיר ומוקיר את עברו אין לו הווה וגם עתידו בסכנה, במיוחד כשהמדובר בתרבותו הלאומית המאחדת את כל המחנות. מילים אלה בשבילי אינן מליצות אלא דרך־חיים.
בשיחות האישיות שקיימתי עם כל תלמידי הרבים לאורך כל שנות הוראתי, יותר מפעם אחת, במסגרת “שיעור פרטי” שנתתי לכולם, למדתי להכירם מקרוב, עד כמה שמורה יכול להכיר תלמיד. כמובן היו גם מעטים שלא מצאתי עמם שפה משותפת. עצוב היה לי לגלות עד כמה לא מעטים מהם מתקשים בהבנה של מילים פשוטות, לכאורה, בעברית, ובהבנת התוכן של סיפור או מאמר. שמחתי לגלות, שלא היססו לבוא אלי ולשאול. בכך שקניתי את אמונם ראיתי זכות גדולה לעצמי והצלחה בהוראתי. הסכנה הגדולה היא שמה שאינו מובן יישאר בלתי־מובן, ואפילו לא יפריע ללומד, אם משום שהוא בטוח שהוא מבין, אם משום שזה לא ממש אכפת לו. עצם השאלה היא אחד ההישגים הלימודיים החשובים ביותר, והתשובה כבר תימצא. יכולתי להביא עשרות רבות של דוגמאות “מסמרות שיער” על בורותם של תלמידים ועל חוסר התמצאותם במושגי־יסוד ובעובדות מרכזיות. אין לזה גבול, וכל מורה יכול להוסיף עליהן כהנה וכהנה מניסיונו. השאלה היא: מה בכל זאת עושים? וזה אחד הדברים שהייתי רוצה לעסוק בהם בעתיד.
דורות התלמידים שלמדו אצלי, נשאו ונושאים, כך אני מקווה, את משׂא הֶמשך התרקמותה של הספרות העברית הנכתבת והנלמדת היום, מתוך הכרת העבר וידיעתו. אני מקווה שהצלחתי להקנות להם אהבה וסקרנות לספרות העברית, וכן את החשיבות של ההיכרות עמה מתוך הקשריה ההיסטוריים והביוגרפיים ולא בחלל הריק. אני מקווה שהצלחתי להקנות למתקדמים שביניהם את כלי המחקר, בראשם: אמת, מהימנות, אחריות, דיוק, ולא פחות דעת, ביקורת הוגנת ומחשבה עצמאית ומבוססת. אין שמחה גדולה למורה כשהוא פוגש מי מתלמידיו המעיד על עצמו שהוא זוכרו באהבה, ומשבח את מה שלמד ממנו. מאות מתלמידי המפוזרים ברחבי הארץ נושאים תפקידים גדולים ונכבדים, איש בתחומו, ואני מאחלת להם ולעצמי שינחילו לתלמידיהם את אהבת הספרות העברית וידיעתה, בהנחה האופטימית שגם לי יש חלק בכך.
סיון תשס"ד (יוני 2004)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.