הענקת פרס על־שם אברהם קריב לספרי על ברנר, יש בה סגירת מעגל היסטורי. כידוע, נלחם קריב בלהט רב נגד כמה דורות של סופרים, מתקופת ההשכלה ועד מנדלי וממנדלי ועד ברנר, והאשים אותם שביצירתם “הלך ונתקטן העם בראי הספרות, הלך ונתכער, עד שנשתיירו הימנו רק ‘יידלאך מזוהמים, כל מום רע’” (עטרה ליושנה, עמ' 23). זוהי ציטטה של קריב המצטט את ברנר וכמוה רבות מאוד במסותיו. אברהם קריב העביר תחת שבט ביקורתו את יצירותיהם של מנדלי, יל"ג, פרישמן, ברנר ואחרים, מאז הגיעו לארץ הדיה הראשונים של השואה. מסותיו אלה כונסו תחילה בספרו אדברה וירווח לי (תשי"א/1951) ולאחר מכן נכללו בספרו עטרה ליושנה (תשי"ז/ 1957).
הסופרים וקטרוגם על הגולה דומים בעיני קריב למי שמחרף את בית אבא־אימא שלו, ומכאן מובן הלהט שבו הסתער עליהם. מלחמת החורמה שניהל במנדלי, בפרישמן, בברנר ובכל מי מן הסופרים שהמעיט וסילף “את דמות עמנו בדורות האחרונים”, וגרם לדור החדש בארץ לבזות, ללגלג ואף לשנוא את הגולה, את יהודיה, כלומר את עמו ואת עברו – הייתה בבחינת טלטלה גדולה, נחוצה והכרחית במיוחד בשעתה. הייתה דרושה אישיות רגישה, סוערת ואמתית כקריב, כדי לשנות באחת את היחס השלילי אל הגולה, שעליו התחנכו ילידי הארץ, או לפחות לעשות בו בדק־בית יסודי. עצמתה של הסתערותו הנמרצת וחסרת הפשרות על סופרים אלה, וברנר בתוכם, מוסברת גם ובעיקר, בתקופה שבה התנהלה. היו אלה שנות מלחמת העולם השנייה הראשונות, בשעה שהידיעות על היקף השואה החלו להסתנן לארץ, אבל כבר אז היה ברור שמדובר בחורבן עם. ההיסטוריה לא הייתה סולחת לנו אם לא היה נשמע קול כקולו של אברהם קריב, שתבע מן הסופרים והספרות את עלבונם של הגולה ושל החיים בה, והתריע על הצורך לשנות את היחס אליהם מן הקצה אל הקצה. קריב חזר וזעק מנהמת לבו מעל כל במה שניתנה לו, וראה עצמו כנציגו של העם היהודי החי והמוּמת:
הנני בנם ואחיהם של רבבות על רבבות מעונים עינויי תופת ומומתים מיתת תופת.. לא אדע לבבי. אך ריב דברים לי עמכם, סופרים עברים, אשר נשאתם דברכם על איש ישראל כמה יובלות בשנים… איש ישראל שבי קורא תגר עליכם, סופרים עברים, פרנסי רוחנוּ– רוח העברי החדש! (עטרה ליושנה, עמ' 9–10)
יצירתו של ברנר, כפי שראה אותה קריב במסתו “העטרה והקוצים”, שפורסמה ב־1960, שייכת אף היא כאמור, לדעתו, לאותה קבוצת יצירות שחינכו לשנאת עצמנו, והיא “מציגה אותנו ריקים ומרוקנים מכל מטען רוחני והיסטורי, ומכל הרגשה של חשיבות עצמית”.
קטרוגו של קריב היה בו הכרח היסטורי־תרבותי וגם אקולוגי־רוחני. הוא צדק מן הבחינה של האקלים הרוחני, אבל לא צדק מן הבחינה הספרותית־אמנותית. “הוא בא אל הספרות מן החיים, כדי לחזור אליהם לשם הסקת מסקנות לגבי הספרות”, כתב חוקר הספרות יצחק בקון.
אין ספק שלאברהם קריב יש חלק נכבד בשינוי היחס אל הגולה – מן השלילה הגדולה אל ההערכה, ובעיקר הסקרנות והרצון לדעת, להשתייך ולהכיר את השורשים, שינוי שאנו עדים לו בשנים האחרונות. ככל חלוץ היה חייב להיות קיצוני ובלתי מתפשר, “נביא” כהגדרתו של אחד העם, שאחריו יבואו ה“כוהנים”. לכן יש במתן פרס על־שם אברהם קריב לספר על ברנר משום סגירת מעגל ואיזון היסטורי.
להענקת פרס קריב לספרי יש גם פן אישי, וגם בו אני רואה סגירת מעגל ופתיחת מעגל, כחוליה בשלשלת הדורות.
אבי, ישראל כהן ז"ל, היה ידיד טוב וקרוב אליו, ובזכותו ניתנה לי ההזדמנות להכיר את קריב מקרוב, לשמוע את הרצאותיו ואף להיות עמו בקשרי מכתבים. הידידות בין השניים לא הייתה פשוטה וחלקה אלא מורכבת ומתוחה. שניהם היו בעלי השקפות עולם מגובשות, שעליהן נאבקו ברבים זה עם זה. ואף־על־פי־כן חרף חילוקי הדעות העמוקים והעקרוניים ביניהם, עמדה ידידותם האישית במבחן. שניהם הוכיחו שקִרבת לבבות אמִתית יש בכוחה להתגבר גם על ניגודים אידאולוגיים, בלי שאיש מהם יוותר על שלו. אדרבא, כל אחד יחזיק בדעתו, אבל יכבד את זכותו של השני לדבוק בעמדותיו ולהיאבק עליהן.
כמה וכמה מאמרים כתב אבי, ובהם התווכח עם דעותיו, ובעיקר עם שיטות הביקורת של קריב. בשום פנים לא קיבל את הנחות היסוד שלו, אם כי השתדל להציגן בצורה הנאמנה ביותר כדי לחזור ולהפריכן. אחת מטענותיו נגדו הייתה, שאינו נוקט קנה מידה היסטורי ומעריך תופעות מן העבר כאילו קרו היום. כן טען נגד השימוש בקנה־מידה מוסרי קיצוני בהערכת ספרות, תוך השמטה מוחלטת של ההערכה האסתטית. דבר שהוא בלתי־אפשרי כשמדובר ביצירות ספרות. גם בעיצומו של הפולמוס נהג בו כבוד רב והעריך מאוד את ביקורתו היוצאת מן הלב ונובעת מאהבה גדולה ל“כנסת ישראל”.
כעבור כעשרים שנה הקדיש אבי פרק זיכרונות מיוחד ומרגש ליחסיו עם קריב, בכפיפה אחת עם אותם אישים נבחרים שהשפיעו על חייו (פנים אל פנים, 1979). זהו פרק מאלף על כוחה של ידידות לגבור על חילוקי דעות אידאולוגיים, ודוגמה ליחס של כבוד והערכה הדדיים לבעלי דעות אחרות, תוך התנגדות הדדית חזקה לדעות עצמן. וכך כתב אבי בברכת אגודת הסופרים, במלאות לקריב שבעים וחמש שנים (אוגוסט 1975) שאותה קרא במסיבה לכבודו מטעם עיריית חיפה:
אין זה סוד שדעותינו חלוקות בעניינים שונים, אולם מחלוקת זו היא לשם שמים. אהבתי את משנתך, אהבתי את כתיבתך ואהבתי את הכותב.. הישגיך בביקורת העברית עצומים. כל סופר עברי שטיפלת בו, בין לשבט ובין לחסד, יזכה לחיי עולם הבא לא רק בזכות עצמו, אלא גם בזכותך… אנו מודים לך על הסערה שהקימות ועל הקערה שהפכת, כי הסערה היתה מטהרת והקערה היא קערת הרקיע הספרותי.
כעבור חצי שנה (מרס 1976) נפרד ממנו בהספדו עליו: “בעצבות גדולה אני נפרד ממך, ידיד יקר ואח גדול למשפחת הסופרים”.
במתן פרס אברהם קריב לספרי אני רואה סגירת מעגל נוסף, ספרותי ואישי, ובה בשעה פתיחת מעגל של שילוב דורות והמשיכות.
דברים בטקס קבלת פרס קריב של עיריית חיפה על ספרי "ברנר “אובד עצות” ומורה דרך (משרד הבטחון ההוצאה לאור), י“ב בחשוון תשנ”ד (27.10.1993)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.