אם ההגדרה של “דוֹר” מבוססת על כלל החוויות הקולקטיביות שעברו עליו, בנו את הביוגרפיה המשותפת שלו ועיצבו את זהותו – הרי שהביוגרפיה המשותפת של בני־דורי מבוססת על כלל החוויות הקולקטיביות שלא עברו עליו. זה דור ש“החליק” בין המלחמות, ונאחז בשולי ההיסטוריה הדרמאטית של זמנו. דור “האמצע”, דור־ביניים.
תיאור בני־דורי ב“תנועה המאוחדת” בתל־אביב הוא סיפורו של דור שלם מילידי הארץ וחניכיה, גידוליה של תל־אביב, שמאפייניו דומים בעיקר לאלה של חניכי תנועות־נוער אחרות, וגם של אלה שלא היו בתנועת־נוער כלל. על אף כמה סִימָנֵי־הֶכֵּר המיוחדים לחברי תנועת־נוער זו, הרי ברבות השנים מִטשטשים הפרטים המיוחדים לכל מסגרת ומתבלטים הקווים המשותפים. ויש לזכור שהמדובר באלפים מעטים בלבד, אז רוב מניינו ובניינו של הנוער, וכיום – מיעוט בתוך האוכלוסייה הכללית, אם כי מיעוט נִכָּר ובעיקר משפיע.
היה זה דור צעיר מכדי להתגייס לצבא הבריטי ולהשתתף במלחמה נגד גרמניה, ואף היה צעיר מכדי להשתתף במאבק בבריטים ובמלחמת העצמאות. ילידי ראשית שנות ה־30 עוד הספיקו להדביק כרוזים “בלתי חוקיים”, עם כל המתח הכרוך בכך; והבאים אחריהם עוד התאמנו בקפא“פ מאחורי חומת גן הדסה, ובא”ש־לילה במגרשים ובשדות שהיו אז במזרחה של תל־אביב ובצפונה, והיו בח“גם ובגדנ”ע – אף שהיה כבר ברור שאלה הם גילויים אנכרוניסטיים הנשמרים בכוחה של מסורת שהתאבנה, ולא מכורח מציאות לוחצת.
מלחמת סיני (1956) שדורנו לקח בה חלק, וספג אבֵדות – היתה קצרה מכדי להביא לשינוי של ממש בתפיסת המציאות הישראלית. ומכיוון שהסתיימה כפי שהסתיימה, הרי לא הטילה שינוי של ממש בעיצוב הזהות הישראלית.
זהו דור שנולד בתקופת המנדט, בשנות ה־30, שחוויות מלחמת העולם השנייה על כל מוראותיה עברו עליו בארץ כילד, שלא נתן עליהן את הדעת במלוא התודעה, ורק לימים, בשחזור לאחור, הבין מה חָוָה ומה עבר עליו וכיצד התנהג. בכיתתו למדו “פליטים”, “שארית הפליטה”, “ילדי טהרן”, והוא נבוך, ניסה לקלוט אותם כמיטב יכולתו במסגרת האווירה הכללית; היה עֵד להפגנות נגד “הספר הלבן” ובעד “עלייה חפשית! מדינה עברית!”, אך היה צעיר מהשתתף בהן בעצמו; התרגש לשמע הידיעות על ספינות מעפילים שהצליחו לחמוק מבעד למשמרות האנגליים, והצטער על אלה שנתפסו ונשלחו לקפריסין; ישב בבית בתקופת “העוצר” שהטילו הבריטים על תל־אביב, ושיחק בספורט הלאומי של “לשגע את הבריטים”, לצאת לרחוב מתחת לאפם, לעִתים תוך העלמת עין מצִדם, כדי לקנות חלב ומצרכי־מזון אחרים; ישב במקלט כשהופצצה תל־אביב בימי מלחמת העולם השנייה ואחר כך בתקופת מלחמת העצמאות; אסף “רסיסים” ולמד להבחין בין מטוס אויב למטוס “שלנו” לפי הזמזום. חוויות אלה עברו עליו בהתאם לגילו, כמי שנולד למציאות נתונה ומקבל אותה כמובן מאליו, בין משחק למשחק, כשהוא גדל ומתבגר בתוכן.
אותו העירו בלילה לשמוע את ההודעה של ה־29 בנובמבר 1947, והוא ראה את הריקודים הספונטניים עד השעות המאוחרות של הלילה, אולי בפעם הראשונה בחייו, בתחושת חרות שלא ידע את פִּשְרָהּ. הוא נדחק לראות את “המצעד שלא צעד” (מצעד צה"ל ביום העצמאות הראשון), ולא ידע לתת שם לחוויה של אכזבה מרגשת זו.
זה דור שהמדינה קמה לנגד עיניו, והוא דקלם נפעם ונרגש במקהלה מדברת את מגילת העצמאות (שידע אותה בעל־פה) בעצרות־עם, בטקסים – מתוקף צַו המבוגרים – יחד עם “מגש־הכסף” של נתן אלתרמן ו“הנה מוטלות גופותינו” של חיים גורי, כחלק מן האינוונטר הנפשי והרגשי הקבוע, שנהפך לחלק מהווייתו.
אלה ילדים וילדות מתבגרים, שעמדו בתקופות הקיצוב והצנע בתור לקרח, לנפט, למצרכי־מזון – אבל לא ידעו מעולם מהו רעב. עם זאת חונכו להכיר בקדושתו של המזון, בידיעה שיש ילדים רעבים, ובתחושה הקבועה שצריך שיהיו תמיד מצרכי־יסוד קבועים אגורים בארון בבית, על כל צרה שלא תבוא, למקרה של מחסור זמני או ארוך. הסוכר הגיע בגושים דמויי־קונוס עטופים בנייר כחול, שהיה צריך להכות בהם בפטיש כדי לפוררם לשימוש; סוכריות־על־מקל בצורת תרנגול אדום היו מושא תענוג לא־קל להשגה.
הרחובות המו רוכלים ערבים המכריזים על סחורתם: מראנצס, טאמאטס וקומפוט־סברס. משחיז־הסכינים סובב ברחובות עם גלגל־ההשחזה ורצועת העור, והציע בניגון קבוע את שֵׁרותו; כמוהו סובב גם הזגג עם סחורתו וניגונו, ומוכר הנפט עם פעמונו, וה“אלטע זאכן” שקרא במלוא גרונו, בטרם הסתייע ברמקול, כשריד מעולם אחר.
ההורים חסכו מעצמם הרבה, אבל נתנו לילדיהם את הכל, לבל יֵדעו חס וחלילה מחסור. הלעיטו אותם בכל מה שנחשב אז לבריא ולמזין: חמאה ובננה ותרד, וכבד ושמן־דגים. אותו דור של הורים שנסע לבתי־הבראה של קופת חולים כדי להשמין ולעלות במשקל, ועם שובו נתן דו"ח לסביבתו הקרובה ולשכנים כמה קילו הוסיף בבית־ההבראה.
זהו דור שנולד לתוך מציאות של ארונות־קרח, ועגלת מוכר הקרח עם הדקר שלו היו חלק מנוף הרחוב. תוך התעלמות מאיסור ההורים חטפו נִתזי־קרח שנפלו בשעת החיתוך וליקקו אותם בתאווה, כתחליף ל“אסקימו” (שלגון) הלא־מושג והיקר. הם היו עדים כיצד בתהליך אִטי עד מאד ומתוך מאמץ כספי רב הוכנסו מקררים חשמליים לבתים שנים לא־מעטות אחר־כך. מצלמות פרטיות היו נחלתם של מאושרים מעטים בלבד, שמיהרו להעמיד את עצמם לרשות הכלל, ולהם תודה על אותן תמונות שנשתמרו ושימרו את מראה הדור לעצמו ולדורות הבאים. זהו דור שמציאותו של טלפון פרטי בדירה היתה נדירה עד מאד, ומכוניות פרטיות כמעט שלא נראו. אותם המעטים שהיה בביתם אחד מפריטים אלה בגלל עיסוקו של האב – הרגישו מאד שלא־בנוח בשל כך.
יום־הכביסה השבועי המפרך היה הופך את סדרי הבית על פיהם. ערב קודם הושרו כלי־המיטה, ולמחרת עלו על הגג, או ירדו לחצר, והרתיחו את הכביסה יחד עם הכובסת התימניה בתוך דוד שמימיו חוממו בעצים ואש. מקל־עץ שימש להוצאת הכביסה החמה מן הדוד והעברתה לדוד המים הקרים, ולאחר מכן תלייתה על החבלים. וכל זה בתוספת “כחול של כביסה” להלבנה, עמילן להקשחת הכביסה, פיילות, “קרש” גלי ממתכת ששפשפו עליו את הכביסה המלוכלכת־יותר בעזרת סבון־כביסה, שנקנה בקוביות גדולות ולא הוסיף בריאות לעור הידים – אבל מי חשב אז על כך? לאחר מכן קיפול הכביסה הצחה והריחנית, גיהוצה והכנסתה לארונות. אמנם היתה זו הנאה מיוחדת לישון בתוך כלי־מיטה צחים וקרירים ומגוהצים, אבל האם היתה הנאה זו שווה בעמל הרב שהושקע בה? שאלות מסוג זה לא נהגו אז לשאול.
פעמיים בשנה הוזמנה תופרת ביתית, שנמדדה במספר השמלות שהספיקה לתפור או לתקן או לשנות, שכן רק מעטים קנו שמלות מוכנות, כל בגד עבר גלגולים אחדים. קניית נעליים פעמיים בשנה היתה מבצע משפחתי, יחד עם יועצים ומבינים, בחנות “פיל” שמשכה את הקונים הצעירים במתנות שחילקה להם: בלון, סִכַּת־ראש מקושטת, משרוקית, יו־יו.
היה זה דור שחי את המעבר מן הרדיו לרדיו־טרנזיסטור, מן העץ והנייר והמתכת אל הפלסטיק, מן העט והדיו אל העט הכדורי. שולחנות־העץ בבתי־הספר שמרו עוד שנים רבות על החור במרכזם, שהיה מיועד במקורו לקסת־הדיו בשביל עט־הצפורן. הנייר היה בהקצבה, ובבתי־הספר חינכו לחסוך בו: למלא שורות, ולכתוב על הדף משני צדדיו. עשו תעמולה לתוצרת הארץ, ושילמו “כופר־הישוב”. בבית הספר תרמו בכל יום ששי מיל או שניים, ולעתים חצי גרוש, לקופסה הכחולה של הקרן הקיימת (“כל פרוטה שנכנסה – אדמה גואלת”), והלכו בזוגות להתרים אנשים בבית וברחוב למטרות ישוביות שונות.
את הדוד למים חמים לאמבטיה הסיקו בנפט או בעצים פעם בשבוע, לקראת שבת. שְׂחִיָה למדו בבריכת גן־הדסה, שהיתה במקורה בריכת־השקיה של פרדס. בשביליו של גן זה, שגבל בגן החיות שאך־זה עבר לכאן, הלכו בחשש לא־מבוטל, כי הוא נודע לשמצה בשל זוגות “האוהבים” שמצאו להם מקלט על ספסליו, וביניהם קרוב לוודאי גם לא־מעט סוטי מין. היה זה דור שסבל מאנגינות; שהוציאו לו את השקדים בניתוח; שפרונקלים פרחו דרך־קבע בעורו; שעבר את כל מחלות הילדות לחרדתם של ההורים. היה זה לפני המצאת הפניצילין והאנטיביוטיקה, או לפחות לפני שתרופות אלה הגיעו לארץ.
בני הדור הזה קלטו את המתרחש סביבם מהקשבה לשיחות המבוגרים, מהאזנה לרדיו, מרפרוף בעתון, באותן שנים פורמטיביות של ילדותם ושל ראשית התבגרותם, ויחד עם זה היו עסוקים בכל אותן חוויות ילדות ונעורים המאפיינות גיל זה. זהו דור שצעד ברחובות תל־אביב במצעדי האחד במאי בחולצה כחולה ודגל, אבל לא בלי יותר משמץ של מבוכה. זה היה הקהל הטבעי של “המסכת”, אותו ז’אנר תיאטרוני שהִרְבּוּ להציג ולדקלם בו, בשילוב של מלל ותנועה, פתוס חלוצי, סוציאליסטי וציוני.
ההורים היו נבוכים בכל הקשור לחינוך ילדיהם: כיצד לגדל ילדים נורמאליים, בריאים, חזקים וחסונים בנפשם ובגופם, ויחד עם זאת לתת להם את התחושה שהם חלק מהתגשמות הציונות בארץ־ישראל, עם כל מה שכרוך בכך. האם לגלות להם את המתרחש באירופה, הקשור בהשמדת בני־משפחתם שלא הכירו, ורק שמעו עליהם, ולהסתכן בנזק נפשי שקשה להעריך את תוצאותיו; או לגונן עליהם, להסתיר מפניהם, כדי לא לפגום בחינוכם התקין, באמונתם בצורך וביכולת לתקן את האדם והחברה – אבל אז להסתכן בניתוק הקשר הפנימי עִם העָבָר, עִם עַמָּם, עם המשפחה שנשארה שם. ספק עם מִלְכּוּד חינוכי זה היה מודע, אבל כל משפחה התמודדה אתו ביחידות, ובדרך כלל השאירה את פתרון הדילמה החינוכית הזאת ליד המקרה.
הוא היה עֵד־ראייה, לפעמים עֵד־שמיעה (כששכחו על נוכחותו), בשעה שניצוֹלי השואה החלו להגיע לארץ ולהתאחד עם בני־משפחותיהם. הם סיפרו את מה שעבר עליהם אל תוך הלילה ליד השולחן המשפחתי, לאזניהם הנדהמות והמסרבות להאמין של ההורים, ובמיוחד על גורלם המר של כל יתר בני המשפחה, שאיש מהם לא שרד. שוב ושוב נשמעו השאלות, ושוב ושוב נשמעו התשובות הנוראות, שאי־אפשר, פשוט אי־אפשר היה להאמין שהן נכונות. בדרך כלל התנהלו השיחות ביידיש, או בשפת המדינה שבאו ממנה, בעיקר כדי שהילדים לא יבינו, כדי להגן על נשמותיהם הרכות. הספרים הראשונים על השואה התחילו להתפרסם, והזוועות פקדו את עולם חלומותיהם של הקוראים המתבגרים, ונעשו חלק מהווייתם. זהו דור שהִרְבָּה לשמוע מפי המבוגרים שאחרי המלחמה הזאת שוב לא תהיינה מלחמות נוספות, אבל למד על בשרו שאחרי המלחמה באה המלחמה הבאה.
בני הדור הזה חיו את המאורעות הגדולים, ששינו את פני ההיסטוריה והעם והארץ, כצופים מן הצד, כעדים תמימים, כמי שמקבלים הכל כמובן מאליו. הם חוו את החוויות מכלי שני: באמצעות שירי התקופה, שידעו את כל המִלים שלהם בכל הבתים בעל־פה; הסִיסמאות שהיו לחם־חוקם; הספרות הרפורטז’ית, שקראו אותה בשקיקה; התלבושת, שהיתה חיקוי לזו האמתית, של הלוחמים – כובע־גרב מצמר גס בצבע חאקי וכָּפִיָה. הם העריצו את אלה שלקחו חלק פעיל במעשים הגדולים, ושילבו כל זאת בתוך חוויות־היחד של בני נעורים החברים בתנועת־נוער על כל מאפייניה.
בצילומים מאותן שנים הם נראים לבושים אותה “תלבושת אחידה” שקיבלו עליהם מרצון, בצַו החֶבְרָה ודעת־הקהל בתנועת־הנוער, שהיו לה כללים נוקשים מאד מה מותר ללבוש ומתי: ביום חול, בליל־ששי (כלומר ליל־שבת), ב“פעולה”, ובהזדמנות חגיגית מיוחדת. רק אז מותר היה ללבוש חצאית כחולה וחולצה לבנה, רצוי שתהיה רקומה ברקמה תימנית. לַבָּנִים – חולצה רוסית רקומה בידי “החבֵרה”. עוד לבשו חולצה כחולה ומכנסי חאקי – מכנסיים קצרים עם גומי לבָּנות ומכנסיים קצרים באורך “שִׁיבֶּר” לבָּנים, חגורה טבריינית אדומה ארוגה מצמר, המהדקת את הגִזרה ומבליטה אותה אצל הבנות, סרפן כחול כהה עם שרוכים ומתחתיו חולצה לבנה עם שרוולים ורקמה תימנית, כָּפִיָה או מטפחת עם חרוזים זרוקה ברישול מכוון סביב הצוואר, נעליים גבוהות וגרבי צמר גסים, או סנדלים תנכיים שהמהדרין קנו אותם בחנות “נמרוד”. שיא המאוויים היה בטלדרס כחול כהה, עם כיסים אלכסונים וריצ’רץ' בתקופת החורף – לבּנים ולבנות כאחד. למוֹתר להדגיש כי לא רבים השיגה ידם לרכוש פריט־לבוש מבוקש זה.
לכל חוג היתה “שריקה” שהתייחדה לו בלבד, ובעזרתה היו קוראים זה לזה מן הרחוב אל המרפסת בתוך ציבור הומה. ניגון השריקה מזוהה על ידי רבים עד היום ומלווה אותם.
אין צורך לומר שעישון היה אסור, ונחשב להפרת־כללים חמורה ביותר, שדינה עד הרחקה, או כפי שקראו לכך אז “סילוק מן התנועה”, אחרי דיון בוועדה מוסמכת. שתיית יין היתה בכלל מחוץ ללוח החטאים, ועל סמים ידעו רק שהם קיימים אי שם בסמטאות סין הרחוקה.
דעת־הקהל הנוקשה והקיצונית לא תסלח למפר, ובמיוחד למפֵרה, את הכללים: איסור מוחלט על גרבי ניילון, שהחלו להופיע אז בשוק לצריכה המונית; אודם על השפתיים הוא בבחינת בל יִרָאֶה; ואין צורך להזכיר ענידת עגילים, שנחשבה ל“מנהג גלותי”. מכנסי גברדין ארוכים לגבר מעידים על מוצאו ה“בורגני” (מלת־גנאי איומה) של הלובש אותם, ועל השתייכותו ל“חוגים הלא־נכונים”. על הבלורית של הבנים כבר דֻבַּר והוּשַׁר, והמתהדרים היו מתגנדרים בתנועת־ראש צִדית, שהניפה את בלוריתם לאחור. אפילו צורת הקיפול של הגרביים היתה מבוקרת, וקיפולם שלא “כהלכה” העיד על מוצאו של המקפל, שאינו “משלנו”. אבוי למי שנראה כשהוא חורג מן הכללים. החֶברֶה לא חסכו את שבט לשונם ממנו, וזכרו לו את “חריגותו” שנים הרבה.
כל זה בלוויית כללי התנהגות ברורים בחברה: איזה ריקודים לרקוד, לצלילי איזו מוזיקה, וכלי־הנגינה (רק אקורדיון או מפוחית־פה), איך ועם מי לרקוד ומתי, כללי החיזור והחֲבֵרוּת, ההיירארכיה החברתית של “מיוחסים” ומיוחסים־פחות, של נותני הטון והנגררים. מי מרכיב את מי על אופניו אחרי “הפעולה” בתנועה – אם על ה“רמה” מלפנים כסימן לקִרבה, ואם על ה“סַבָּל” מאחור כביטוי לריחוק, או על הצירים הבולטים של הגלגל בעמידה כהפגנה של חברמניות יתרה. היה ברור מי מוזמן להשתתף בטיול בשבת בבוקר בירקון בסירת משוטים, או בסירת מוטור עד ל“שבע טחנות” – ועוד כהנה וכהנה, מערכת שלמה של חוקי “שולחן ערוך” תנועתיים לכל אירוע ולכל הזדמנות. חוקים אלה השתנו אך במעט בין עדה לעדה, בן קן לקן, בין עיר לעיר, ואפילו בין תנועת נוער חלוצית אחת לאחרת.
היה זה דור שתל־אביב שלו כבר לא היתה תל־אביב של חולות, אלא תל־אביב של “מגרשים”, אותן חלקות פנויות בין בית לבית שהעלו עשבים, פרחי בר מצויים, ועולם שלם של חגבים ובעלי־חיים קטנים אחרים. בתחילה עוד רעו שם עדרי כבשים ועזים, ולפעמים גם גמלים בלוויית רועיהם הקטנים, וליחכו את העשב הגדל בר במגרשים רחבי־ידיים אלה, אבל עד מהרה נעלמו אלה מן הנוף. לנגד עינינו הלכו המגרשים והתמלאו בתים על עמודים. החול בין המגרשים נכבש ונסלל לכבישים, תנועת האוטובוסים גברה והיה צריך להתחיל להיזהר בחציית כביש. שוב אי־אפשר היה להחליק בסקטים על הכביש, והיה צריך לעשות זאת על המדרכות עם חריציהן המכשילים. אבני־ציון כגון בית־החולים “אסותא”, “גן הנביאים”, הירקון, הבית האדום, בית פעילי ההסתדרות – שוב לא היו רחוקים מעבר להרי חול, אלא הלכו ונתקרבו, והעיר בלעה אותם לתוכה.
בתי הספר היו שונים זה מזה באופי הלומדים בהם, ואפשר היה לתת בכל אחד מהם סימני־הֶכֵּר סוציולוגיים מובהקים לפי היירארכיה מעמדית ואידיאולוגית. הקיטוב היה בין בתי־ספר “בורגניים” לבין כאלה של מעמד העובדים. ידענו להבדיל בין “הכרמל” ל“תל־נורדוי” ול“נס־ציונה”, ובוודאי ביניהם לבין “בית־חינוך” לשלוחותיו השונות, ובתוכו ההפרדה בין “בלי כלכלה” לבין “עִם כלכלה”. האחרונים מיועדים ל“ילדי מפתח”, לפי ניסוח מאוחר יותר, כאלה שאמותיהם עובדות, או שמתקשים לספק להם בבית ארוחת צהריים חמה ומזינה. הוא הדין גם ב“גימנסיות”, שלכל אחת מהן היה אופי שונה בהתאם לבתי ההורים ששלחו אליהן את ילדיהם, והכל הבחינו ביניהן היטב: “תיכון חדש” החדשני בבניינו הישן; “גימנסיה הרצליה” הבורגנית בבניינה המקורי; תיכון עירוני א', האליטיסטי בעיניו; וגימנסיה “שלוה”, מפלטם אל האחרים. וגם אם אוכלוסיית התלמידים בכל אחד מאלה לא היתה הומוגנית כפי שנוח לתארה, הרי התדמית כתמיד חזקה מן המציאות.
תכנית “כבקשתך” בשבת בצהריים, ששודרו בה השירים הפופולריים בלוויית ברכות אישיות, היתה אחת החוויות המרגשות, שרבים חיכו לה כל השבוע והקשיבו לה בדבקות.
העולם הגדול הגיע באמצעות התרגומים לעברית של הספרות הקלאסית האירופית ללשונותיה השונות, על סוגיה המגוונים. הספרייה הציבורית, ובמיוחד הספרן, שהיה “מוסד” של ממש, השפיעו על הרגלי־הקריאה ועל עיצוב עולמם הרוחני של הילדים והילדות. לא־פעם היה הספרן בוחן את העומד לפניו אם אכן קרא ואם הבין את הספר ששאל, ולא־פעם היה פוסל ספר שהלה השתוקק אליו. סדרת ספרי טרזן נקראה בשקיקה, וחוברות “הרומן הזעיר” הוחבאו בתוך המחברות והועברו מתחת לשולחן מיד ליד, תוך הרגשת הנאה חריפה על הפרת איסור מפורש של המבוגרים.
רשימת הספרים המשפיעים ארוכה מאד ומגוונת לא־פחות: ‘אגדות העולם’, ‘הלב’, ‘מכרות המלך שלמה’, ‘זקני בית הספר בוילבי’, ‘תום סויאר’ ו’הקלברי פין‘, ‘ילדי רב החובל גרנט’, ‘אנשי פנפילוב’, ‘באש ובחרב’, ‘בישימון ובערבה’, ספרי ז’ול ורן, הרומנים של גדולי הספרות הרוסית שתורגמו לעברית בשנות העשרים והשלושים, סדרות ארוכות של רומנים צרפתיים ואנגליים ועוד ועוד, רשימה ארוכה עד מאד. עם גיבורו של כל ספר נעתקה הנשימה, רבתה ההזדהות וגבר הרצון לחיקוי. לשון התרגום המליצית לא רק שלא הכבידה ולא הפריעה, אלא נראתה טבעית ביותר. לכל היותר תמיד אפשר היה לדלג על מה שהפריע לשטף העלילה. מן הספרות ה“גלותית” משך במיוחד שלום עליכם בתרגומו־עיבודו של י.ד. ברקוביץ, רק מעט מאד ספרים עבריים מקוריים עוררו כך את הרגש והדמיון, ובהם ‘לובנגולו מלך זולו’ של נחום גוטמן ו’אנשי בראשית’ של אליעזר שׂמֹאלי. חוברות ‘דבר לילדים’ השבועיות, שהגיעו כסדרן, סיפקו את הגיוון המאוזן הדרוש, לפי דעת המחנכים, בין מִבית למִחוּץ, בין החינוכי למהנֶה.
לצד הספר השפיע הקולנוע – לא כמתחרה אלא כמשלים – על עיצוב עולם החוויות ועל קליטת המושגים על העולם הגדול. ההליכה לקולנוע נעשתה בדרך כלל בחברותא, כחלק מאותה חברת־נעורים המרגישה בעצמאותה ובכוחותיה. כל בית־קולנוע וסרטיו האפייניים, כל קולנוע וכללי־ההתנהגות המיוחדים לבאים בשעריו. אינו דומה קולנוע “אסתר” המהוגן ל“בית העם” הפרוע, ואינו דומה “גן־רינה” הקיצי, הפתוח לשמיים, לפלאי הטכניקה של פתיחת הגג בקולנוע “מוגרבי” בימי הקיץ הלוהטים. מצוָה היתה “להתפלח” לקולנוע, ומי שקנה כרטיס דאג להסתיר זאת ולספר לחברה מנפלאות “התפלחותו”. כל קולנוע והשיטות השונות של ה“התפלחות” אליו: שיטת ה“אחרי” בקולנוע “אסתר”, והטיפוס על הגדר או החדירה בין הפרצות שלה ב“בית־העם”.
היה זה דור ש“קִלקל” את הלשון העברית המהוקצעת “התִקנית” שרכש בבית הספר אצל מוריו חניכי גימנסיות “תרבות” ואצל הוריו, במידה שאלֶה הביאו אתם את העברית שלהם עמהם ממזרח אירופה – והפך אותה ללשון מלאה שיבושי דיבור, וגם בכך המשיך את מעשי קודמיו, חניכי הגימנסיה “הרצליה”. אבל בה בשעה שוּנוּ ממש לנגד עיניו מלים לועזיות רבות ששימשו עד אז בדיבור (טכסי, סרז’נט, פנצ’ר ועוד הרבה־הרבה כאלה) והוחלפו במלים עבריות מקבילות, עד כי נשכחה המקבילה הלועזית. העברית נתרחבה וקלטה לתוכה את כל המונחים הדרושים לצורך ניהול מדינה וצבא, עד כי נדמה שהם שכנוּ בתוכה מששת ימי בראשית. השפה העברית החיה והטבעית בפיו יכלה לקלוט ולפלוט גלי סלנג שונים, שמקורותיהם בערבית, בצבא הבריטי, בקליטת הפליטים, במפגש עם הקיבוץ, במלחמת העצמאות, בגלי העלייה הגדולה, ועם הגיוס לצבא.
מאוחר יותר נפתח אל התרבות באמצעות “המועדון לתרבות מתקדמת”, שהדים מפעילותו הגיעו אל המעוניינים; מוזיאון דיזנגוף שבשדרות רוטשילד, שתערוכותיו הראשונות פתחו בפניו הזדמנות ראשונה לראות ציורים־של־ממש בסגנונות שונים; פעילותה של גלריה כץ ברחוב דיזנגוף סמוך לכיכר; וכיוצא בזה בְּלִיל השפעות מקריות ומזדמנות, שפעלו יחד לעיצוב עולמם התרבותי של הנערים והנערות המתבגרים.
ההשתייכות לתנועת הנוער, החל בכיתה ה' אצל המקדימים ובכיתות גבוהות יותר של בית הספר העממי אצל המאחרים, היתה חלק מאותה חווית־נעורים־והתבגרות, שהִקנתה הרגשת אחריות, עצמאות, בגרות וביטחון. העובדה שלכל אחת מתנועות הנוער היה גוון פוליטי קצת שונה, והיא היתה מזוהה עם מפלגה פוליטית מוגדרת היטב – לא מילאה אצל מרבית המצטרפים תפקיד חשוב. רק מעטים היו ערים עם כניסתם לתנועה להֶבֵּט הפוליטי המסויים שלה. רק מעטים מן ההורים השפיעו על ילדיהם שיצטרפו לאותה תנועת־נוער התואמת בדיוק את השקפת־עולמם. הרוב לא ייחס לכך חשיבות רבה, או שלא רצה להתערב, או שקצרה ידו מלהשפיע. המתחים בין דור ההורים לדור הבנים והבנות לא היו רבים, והצטמצמו בדרך כלל לנושאים מעשיים שעמדו על הפרק: להרשות או לא להרשות לצאת לטיול שנראה להורים מסוכן (במידה רבה של צדק, במבט לאחור…), להרשות או לא להרשות לחזור מאוחר בלילה (דאגת הורים בכל מקום בעולם), לצאת או לא לצאת למחנה צופי. הורים רבים אף תמכו בחברוּת בתנועת הנוער ועודדו את ההצטרפות אליה, מכל הסיבות האפשריות: מסגרת, חברה טובה, להיות כמו כולם, חינוך לעצמאות, להתערות בחברה הארצישראלית. גם אלה שלא רצו שבניהם ובנותיהם יֵלכו לקיבוץ הסכימו שיֵלכו לתנועה, ואת הדאגה של קיבוץ או לא – השאירו לעתיד לבוא.
החברוּת בתנועת הנוער היתה בראש ובראשונה אקט חברתי מובהק, מתוך רצון להשתייך לחברת צעירים המנוהלת על ידי צעירים, מחוץ למסגרות המנוהלות על ידי המבוגרים כמו בית הספר ובית ההורים. הבלטת ההשתייכות התנועתית באמצעות התלבושת היתה חלק מעיצוב הזהות וגיבושה: חולצה כחולה לתנועות הנוער החלוציות הסוציאליסטיות, וחולצת חאקי לאחרות. ובתוך התנועות נעשתה ההבחנה בעזרת השרוך או הכפתורים: שרוך לבן לשומר הצעיר, אדום – לתנועה המאוחדת, כפתורים לבנים למחנות העולים. היו גם הבדלים בין חולצה כחולה עם שרוך אדום עם כיסים (לתנועה המאוחדת) לבין שרוך אדום בלי כיסים (לנוער העובד) – אם לא בלבלתי ממרחק השנים בין “המדים”. וכמובן – העניבות למיניהן בתנועות הנוער האחרות, שלבשו חולצת חאקי כבסיס. הבחנות מסוג דומה, אשר “זר לא יבין אותן”, קיימות כיום ברחוב החרדי, כשהקבוצות השונות בתוכו נבדלות על פי הכובע וצורתו, הגרביים, המכנסיים ויתר האביזרים.
על החולצה התנוסס סֵמֶל התנועה, שהרקע שלו הבדיל לפי צבעו בין שכבות־הגיל השונות. הסמל והרקע הוענקו לחניך בטקסים רבי־רושם, עם כתובות־אש, קריאת סיסמאות פה־אחד ברוח התקופה, כשהמדריך קורא “עֲלֵה וְהַגְשֵׁם” וקהל החניכים צועק לעומתו: “עָלֹה נַעֲלֶה”. וכל זה מלוּוה בתרגילי סדר פרועים למדי, במצעדים מרושלים, ובחוסר־ארגון משווע, הראוי לרחמים. היתה זו יותר הפגנת־כוח, הרגשת יחד המקנה עוצמה, שאינך לבדך אלא הנך חלק מגוף גדול ומאורגן, הפועל יחד למען מטרה אחת נעלה.
והמטרה האחת הנעלה היתה בעייתית עד מאד. הכל התחנכו ל“הגשמה”, ל“הגשמה עצמית”, ל“הגשמה אישית”. הכל כוּוַן לקראת ההליכה לקיבוץ, הצטרפות למשק קיים, או – גולת־הכותרת ושיא־המאוויים – הקמת קיבוץ חדש! הגשמה זו תבעה את האדם כולו, ורבים כָּשְׁלוּ במעבר בין האידיאל להגשמתו. דור ילידי שנות השלושים כבר התגייס לצה“ל על מסגרותיו השונות, שזה עתה הוקמו, ונִתְנָה לו האפשרות לשמור על המסגרת החברתית המשותפת, ה”הכשרה" או ה“גרעין”, במסגרת הנח"ל. היה זה מעבר טראומטי עד מאד, וההתלבטויות והוויכוחים היו קשים ומרים, כל אחד בינו לבין עצמו, בינו לבין חבריו הקרובים, כשהחברה כולה מתערבת באמצעות ועדותיה, הנוטות מדרך הטבע לקיצוניות־יתר.
השֵׁרות בצבא, בבסיס הטירונים ובמסגרת הנח“ל, אִפְשֵׁר אמנם לשמור על המסגרת החברתית, אך היה בדרך כלל חוויה לא־קלה ולא־נעימה. המפגש של המורשת הפרועה של תנועת הנוער והרומנטיקה של האינדיבידואליזם החוגג של הפלמ”ח עם המסגרת הנוקשה של צבא מסודר – היה קשה. ביקורי הורים בבסיס הצבאי לא היו נהוגים אז. לא רק שלא היו להורים כלי רכב כדי להגיע למחנה האימונים, אלא שזה נחשב גם לחולשה, לפינוק, סימן לחוסר־בגרות אם ההורים באים לבקר. ומי שהוריו הגיעו בכל זאת הרגיש חובה להתנצל, וחילק את טובות־ההנאה שזכה בהן בין כולם כפיצוי.
היה זה צבא שהתגבשו בו המסגרות הראשונות של היחס לחייל, שהתבטאו ב“טרטורים” קשים, המיועדים לשבור את רוח הפרט ובמיוחד את אחוות החבורה כולה. העונשים היו קשים ומשפילים, ורק הרגשת ה“יחד” סייעה ליחיד להתמודד, ולא תמיד בהצלחה. ואף על פי כן הסכימו רק מעטים “ללכת לאחוזים”, כלומר להימנות עם המִכסה, שקבע הצבא בתיאום עם תנועות הנוער, של חברי־גרעין שיעזבו (זמנית?) את מסגרת הגרעין על מנת לשמש קצינים בצבא. רק שיחות־גרעין נוקבות אילצו את אלה שנבחרו לכך לעזוב וללכת לקורס מ“כים (הגרעין הוא שקבע, באורח דמוקרטי, מי יקודם בדרגה). לכן נשארו רוב מתגייסי גרעיני הנח”ל בדרגת טוראים. רבים כּשלוּ בשלב זה ופרשו כל אחד לעברו, ורבים עוד יותר עזבו עם תום המסגרת המחייבת של הצבא, ובדרך כלל הלכו ללמוד. אחרים המשיכו עוד זמן קצר או ארוך בקיבוץ שהגיעו אליו כ“השלמה”, ועזבו לאחר התנסות מסויימת בחיי קיבוץ. רק מעטים מאד עמדו במִבחן הקיבוצי ונשארו, והם מהווים עד היום את “הגרעין הקשה” של הקיבוצים שהם חברים בהם.
את הקיבוץ הכירו חברי תנועות נוער העירוניים לראשונה באמצעות “מחנות העבודה”, שנערכו בחופשות־הקיץ במשך כארבעה שבועות, החל מכיתה ט'. עם כל ההתרגשות לצאת מן הבית לתקופה ממושכת ולחיות עם “הַחֶבְרֶ’ה” בלבד, היה זה במרבית המקרים מפגש לא קל. ההסתגלות לעבודת הכפיים היתה קשה, תנאי המגורים הצפופים והדחוקים לוחצים ובלתי נעימים, השהות הממושכת בצוותא לא היתה קלה, והמשק הקולט לא תמיד ידע כיצד לקרב אליו את הבאים הנלהבים והתמימים בשעריו. מה שראו ושמעו בחדר האוכל ובמקומות העבודה השונים ניפץ לא־פעם את התמונה האידילית הנרגשת שהיתה לצעירים העירוניים על חיי הקיבוץ. ובעיקר – לא נוצר כל מגע עם הצעירים בני אותו הגיל, ילדי הקיבוץ וחניכיו, שהתנכרו לעירוניים והתנשאו עליהם, בעוד האחרונים, במידה שהצליחו להכיר אותם, לא בדיוק התפעלו ממה שראו, ובמיוחד ממה שנראה להם כעולמם המוגבל של בני הקיבוץ. לא נוצר כל דיאלוג, וכל חברה נסגרה בתוך עצמה וטיפחה את חייה בתוכה. עם זאת היתה זו חוויה אדירה ומהממת, שהשאירה את רישומה על כל מי שלקח בה חלק, ואפשר לומר ללא הגזמה: לכל ימי חייו.
הטיול היה מוסד קבוע במסגרת החֲבֵרוּת בתנועת הנוער, ושימש חלק מטקס ההתחנכות ה“שבטית” וה“אישית” לחישול הגוף והנפש. מי שהצליח לעמוד במאמץ הפיזי והחברתי הקשה “עלה כיתה” ונחשב בחברה, והאחרים נתפסו כחלשים, בלתי־ראויים ובלתי־נחשבים. לכל תנועה היתה סדרת מסלולי־הטיול שלה, כל מסלול בהתאם לשכבת הגיל. אבל דור שנות השלושים כמעט לא כבש גם כאן מסלולים חדשים ראשוניים, אלא המשיך במסורת של קודמיו, והילך במסלולים שכבשו הראשונים (אולי להוציא את ההעפלה ב“שביל הנחש” במצדה, שהתגלה רק עתה).
והמדריכים עצמם, שהלכנו אחריהם בעיניים עצומות, שכן הם כבר עשו זאת קודם, ובידיהם המפות הטופוגרפיות יקרות־המציאות, ורק הם, כך חשבנו, בני־בית במדבר – טעו בדרך לעִתים קרובות, טעויות שגרמו לכך שהיה צורך לחזור על עקבותינו מהלך שעות אחדות, ולא־פעם לישון באמצע הדרך ולא במקום שתוכנן.
אבל בסופו של דבר הכיר דור זה את ארץ־ישראל ברגליו, במסעות קשים ומפרכים עם משא כבד על הגב, עם משמעת־מים ותנאים קשים, שמקורם היה בחלקו במציאות של אותם ימים, אך חלקם לא היו נחוצים והם נבעו רק מאותה אידיאולוגיה שיש לחנך להכרת הארץ ואהבתה בדרך הקשה. יש לחשל את האופי ואת הגוף, לגבש את החברה, להיות בן־בית בשבילי המולדת, לגלות תושייה והתמצאות, לדעת לקרוא מפה טופוגרפית, לשלוף את הקטע המתאים בתנ"ך או אצל יוסף בן־מתתיהו, להכיר בעזרת מגדיר מתאים את הפרחים, הצמחים, בעלי החיים וסוגי הקרקע, להיות מסוגל ללכת שלושה ימים עם התרמיל על הגב, בנעליים גבוהות ולוחצות הגורמות ליבלות ברגליים, בחום הגדול והמעיק, בעליות, בתנאי מדבר – ולהמשיך לשיר. ללכת, לסבול – ולשיר. ובמקום להכיר את הדרכים, הרי בגלל תנאי ההליכה הקשים, שמטרתם להגדיל את כוח הסבל, נעץ כל אחד את פניו בקרקע, מתפלל לרגע ההפסקה – עשר דקות בכל שעה – ותוהה בינו לבין עצמו כיצד יגייס את כל כוחותיו להמשיך וללכת, ולא יישאֵר מאחור. נסענו אל אזור הטיול במשאיות ללא מושבים, או עם ספסלי־עץ קשים וארוכים, דחוסים בין עשרים ילדים מתבגרים עם כל הציוד, בכבישים משובשים, בנסיעה אִטית, בתנאים־לא תנאים.
חניכי תנועות הנוער יצאו למסעות המפרכים ברגל: להרי יהודה זמן קצר אחרי תום הקרבות, כשעדיין שרידיהם בשטח (מסוכן מאד!); מסע מִיָּם (תיכון) אל ים (כנרת); לנחל עמוּד; ועד לגוּלת הכותרת: העליה למצדה, בחנוכה, דרך הסוללה הרומית (וכעבור שנתיים שוב, הפעם דרך שביל הנחש, שזה עתה נתגלה); וכמובן – לאילת, שזה עתה נכבשה. החזרה מן הטיול היתה מלוּוה בהרגשת גאווה עצומה של הצלחה במשימה קשה, של סיפורים על הקושי של המסע, הרפתקאותיו האמתיות והמדומות, והשיזוף הרב שבלט למרחקים לעומת חיוורונם של אלה שלא לקחו חלק בחוויה ונשארו מאחור. כדאי היה לבדוק פעם ביסודיות את השאלה האם מסעות אלה אכן חישלו או הרתיעו, הזיקו לבריאות או חיסנו את המשתתפים בהם, וכן מה היתה השפעתם לטווח ארוך. בכל אופן טיולים אלה היו חלק מן הריטואל הקבוע של כל תנועות הנוער, ועובדה היא שמבין אלה שהשתתפו בהם יצאו אחר־כך מרבית הגיאוגרפים, הארכיאולוגים וההיסטוריונים ויתר העוסקים במחקר ארץ־ישראל לענפיו השונים.
חוויה מעצבת נוספת היה המפגש עם העלייה הגדולה של ראשית שנות החמישים, במפגשים יזומים שאורגנו על ידי המסגרות השונות: בית־הספר ותנועת־הנוער. יציאה למעברות באותו חורף גשום של שנת 1950 כדי לחפור תעלות ולהטות את מי הגשמים מן האוהלים ספוגי המים, וההתרשמות הקשה מתנאי חייהם של הדרים בהם; יציאה למחנה־עבודה בתקופת החופש הגדול למושב־עולים שזה עתה התיישב, בתנאים קשים עד מאד, במקום למחנה־העבודה המסורתי בקיבוץ, מה שהדגיש את סדר העדיפויות המשתנה במדינה שזה־עתה קמה; והדרכה בקרב ריכוזי־עולים ביפו, בגבעת־עליה (היא ג’בליה), בעג’מי – תוך תחושת שליחות אמִתית ורצון להביא את דבר התנועה לילדי עולים אלה ולשתף אותם מהר ככל האפשר בחוויה הקולקטיבית המקומית. מפגש קשה עם הוריהם המסתייגים, ללא שפה משותפת, כדי לשכנע אותם שירשו לילדיהם להצטרף לתנועה, לצאת לטיול, להשתתף באֵרוע תנועתי, לקנות להם חולצה כחולה.
לא קל היה להיות חבר בתנועת־נוער כמו “התנועה המאוחדת”, שדגלה ב“דרך־האמצע”, שלא היתה קיצונית, ושחינכה על האִמרה “בזכות המבוכה ובגנות הטיח”. בוויכוחים הנלהבים והקולניים בחצר בית־הספר ובמפגשים בין־תנועתיים היה קשה להגן על עמדות של פשרה ושל מתינות: סוציאליזם ללא אמונה עיוורת בקומוניזם ובברית המועצות, סוציאליזם בגוון הומניסטי המבקש להביא לאושר האדם ומתחשב באופי הטבע האנושי. ה“פעולות” נשאו אופי יותר של חינוך לתרבות ולערכים כלליים, תוך התנגדות ל“קולקטיביות רעיונית”. המדריכים עודדו ויכוחים, מחשבה עצמית ועצמאית, בדיקה מחודשת של ערכי־יסוד, הכֵּרוּת עם מושגי־יסוד ותורות־יסוד. היתה אמנם תכנית מחייבת שגובשה בהנהגת התנועה, אבל הפעלתה נעשתה ביוזמות מקומיות, הקשורות באופיו של המדריך ה“מעביר” את ה“פעולה”, נטיות לבו והשכלתו. המדריכים, שהיו בוגרים מחניכיהם כדי 3–4 שנים בלבד, ניסו להקנות להם ערכים שכללו בין השאר האזנה קולקטיבית למוזיקה, אם היה המדריך חובב מוזיקה, קריאת טקסטים פילוסופיים אם היתה למדריך נטייה כזאת, וכל זה בשילוב עם משחקי חֶבְרָה של פְּנים ושל חוץ, שירה בציבור ועוד.
לכל זה היה ריטואל כמעט קבוע: הפותחים בשירים, הרפרטואר, סדר השירים, שירים המתאימים למצבים שונים – עצובים או שמחים, ליד מדורה או במקומות אחרים, ומִשׂחקים שריגשו יותר או פחות, במיוחד בתחום שבינו לבינה. ניסו “להעביר פעולה” גם על “הבעיה המינית” לבנים ולבנות יחד, מה שגרם להתרגשות לא־מעטה, ולשיחות עקרוניות ותיאורטיות כביכול על מה שהעסיק מאד כל אחד באופן אישי. באותן שנים נוצרו גם “הזוגות” הראשונים, החֲבֵרוּיוֹת, עם כל הכרוך בכך, בתוך היחד הלוחץ והפולש לתחום היחיד באמצעות הנשק החד של הרכילות. לא מעט מחברויות אלה, יש להודות בשמחה, מחזיק מעמד עד היום בכוחה של אותה חוויית נעורים תנועתית משותפת, שצברה תנופה בחוויות־ההמשך בצבא ובקיבוץ.
בהשפעת האוירה הכללית קִיֵּם דור זה באדיקות ובמסירות חוויות שהגיעו אליו מכלי שני, כאפיגונים מובהקים: ה“קומזיץ” על כל אביזריו – תפוחי־האדמה הצלויים (הקארטושקעס), שהתפחמו בדרך כלל ולא צלחו למאכל, הקפה שבושל ב“פינג’אן” וגלש בדרך כלל עד שלא נותר ממנו הרבה, הצ’יזבאת שסופר בידי חסרי־כשרון כדי לשמר את הריטואל, ובמיוחד מחרוזת שירי המדורה שהיה להם סדר קבוע ונוקשה, והם הושרו בהתלהבות עם כל המִלים על ידי המזמרים הקבועים ובמיוחד המזמרות הקבועות, שהיסו כל הזמן את “המשתמטים הקבועים”, שהעדיפו מסיבות השמורות עמהם לא להצטרף לזִמרה הכללית.
חברי התנועה היו פחות הומוגניים ממה שרגילים לתאר. לא כולם היו משכבת האינטליגנציה העובדת האשכנזית, הקרובה למפא"י ולמפלגות הפועלים האחרות. אלה נתנו אולי את הטון והתבלטו יותר, ולכן יצרו רושם זה, אבל רבים מאד באו משכבות־אוכלוסייה אחרות. היו בהם בנים למשפחות ספרדיות ותיקות יותר ופחות, לבעלי־מלאכה ותעשיה זעירה, ליוצאי גלויות שונות, בתוכם כאלה ששפת־הבית לא היתה עברית, למשפחות מסורתיות וחילוניות, אמידות ועניות. באותן שנים דומה שלא היה הבדל, לא דובר עליו ולא הרגישו בו. כל אחד נתקבל כפי שהוא, ללא התחשבות במוצאו ובמעמדו. כל אחד נבחן בהתאם למקומו בחברה, אם כי מקומו זה נקבע כמובן במידה רבה על ידי תנאי חייו ואופן גידולו וחינוכו. רק בדיעבד, במבט לאחור ממרחק של שנים רבות, אפשר לחזור ולשחזר בקושי את המוצא, המעמד והאופי של בית ההורים של חברים לאותו חוג בתנועה. אבל בשעתו לא אלה היו קני־המדה להתקבלות בחברה, להגעה למעמד של השפעה ולסיכויי הִבָּחֲרוּת לוועדות הקובעות והמשפיעות. באותה שעה נראה שלכל אחד יש סיכוי שווה על פי המעמד שכבש לעצמו באותה חברה צפופה וסגורה ובהתאם לחבר התומכים שהצליח לגבש סביבו.
מה נשאר מכל זה? האם נשאר? מה נתנה תנועת הנוער לחבריה? האם נִכָּרִים חברי “התנועה המאוחדת” במשהו המייחד אותם ממי שהיה בתנועת נוער אחרת? וממי שלא היה כלל בתנועת נוער? אם יש תשובה – היא צריכה להתבסס על מחקר של ממש, הערוך לפי כל הכללים. אולם דומה שלא אשגה בהכללה אם אומר שבדרך כלל יצאו מתנועות הנוער אנשים הגונים, במלוא המובן של מושג זה, אם להתעלם מחריגים צורמים אחדים. התשובה האינטואיטיבית לשאלה מה נשאר היא, שאכן יש משהו משותף, משהו שנשאר, הניכר גם מקץ שנים רבות מאד, אבל קשה מאד להגדיר אותו “משהו” וקשה לדעת אם מקורו בהוויה הדורית המשותפת בכלל – ילדות ונעורים בתל־אביב של שנות השלושים – או בחוויה המשותפת של השתייכות לתנועת־נוער חלוצית בכלל ול“תנועה המאוחדת” בפרט. נשארו שירים, כמה דפוסי־התנהגות, מילון סלנג פרטי אשר “זר לא יבין אותו”, צחוק משותף מאותן בדיחות, זכרונות משותפים, ועוד כיוצא בזה קטלוג של פרטֵי הווי.
חברי התנועה מסוגלים לזהות זה את זה ברחוב, ואף בחו"ל, ללא הֶכֵּרוּת אישית מוקדמת, בעזרת אותם סִימני־הֶכֵּר נסתרים, שנחתמו בהם לתמיד.
ונשארו כמובן “זוגות” שהכירו זה את זה בתנועה והם היום משפחות ענפות, ועודם נושאים יחד את משא־הזכרונות התנועתי המשותף – הם וחבריהם לביוגרפיה הזהה. ההֶכֵּרוּת מתקופת התנועה, שבסיסה נעוץ בעבר בלבד, ספק אם יש לה משהו משותף מעבר לכך. אבל אותה ידידות שנמשכה והחזיקה מעמד במשך השנים, ואף טופחה במכוון ונוספו עליה חוויות בהמשך – עמדה במבחן הזמן ונעשתה חלק מאותו רכוש רב של חֲבֵרוּת־אמת שבני הדור זכו בו, ובכך חלק נִכָּר מכוחם, המסייע ליחיד לעמוד במבחני החיים השונים, הקשים והשמחים. אין ספק שכל אחד “עיבד” בצורה שונה את חוויות ילדותו והתבגרותו בבית ההורים ובתנועת הנוער, שבעזרתן עיצב את חייו, בחר את מקצועו וארגן את ביתו ומשפחתו. אלפי בוגרי “התנועה המאוחדת” ממלאים תפקידי־מפתח בחברה הישראלית, והם בדרך־כלל אנשי “הצווארון הלבן” שהגיעו אליו מן “החולצה הכחולה”, כביטויה של הסוציולוגית פרופ' רנה שפירא. ניתוח סטטיסטי מדוייק יגלה שיש ביניהם, כפי שכתב לי מיכה לבנה, “המון עורכי־דין, עובדי חינוך והוראה, מהנדסים. יש הרבה מאד מדענים במדעי הרוח והחברה, טכנולוגיה ומדעים מדוייקים. אמנים יש, אבל לא הרבה. אין גם הרבה קציני צבא, וגם לא הרבה בעלי־הון. אין כמעט סופרים מפורסמים, אבל רבים הם הכותבים בתחומים השונים: ספרי־מחקר, ספרי־ילדים, עיתונאים”. “התנועה המאוחדת” תרמה כמה שרים בממשלות ישראל, ורבים מבוגריה נושאים במשרות מרכזיות ובדרגות בכירות באוניברסיטאות, במשרדי הממשלה, בגופים ובמוסדות ציבוריים. ואין זה כמובן הניתוח השלם לעיסוקים ולמקצועות. יש לשער כי לחברוּת ב“תנועה המאוחדת” יש חלק בפורטרט הקיבוצי של בני־הדור, והיא משמשת כמרכיב אחד, מרכזי או שולי, בתוך המערכת הסבוכה של מרכיבים נוספים, הגורמים לפרט לבחור במקצוע שבחר, להתנהג כפי שהוא מתנהג, ולבנות את חייו ואת משפחתו כפי שבנה. בספר ‘כצמח השדה, ילקוט המחנות העולים’ – אותו מאסף רגשני, אם לא לומר פאתטי, שהתפרסם בתש“ז במלאת עשרים שנה ל”מחנות העולים" ושנה ראשונה ל“תנועה המאוחדת”, ומשתתפיו הם “הראשונים” ו“האבות המייסדים” האגדיים של התנועה – נכתב בין יתר ההגיגים ברוח התקופה, בחתימת “ויטה”:
שאלת אותי מה נותנת לי התנועה.
קשה לי לענות לך. את לא חיית בתנועה, ודברים אלה צריך לחיות כדי להבינם.
ההרגשת פעם את רגש הסיפוק לאחר שמגיעים לפסגה אחרי עלייה ממושכת וקשה?
או שמחה טהורה, שמחת יצירה של חברים לאחר עבודה קשה וממושכת כשהכל עומד נגדם, נלחם בהם, ולמרות הכל הצליחו לבנות וליצור [– – –]
או להפך, ההִרגַשת פעם הַרגָשַת עצב עמוק וכן על הִלָּקְחָם של חברים יקרים בלא עת וסיבה?
[– – –] החלמת פעם חלום כה יפה וטהור כמו חלום על מפעל חדש שאת עתידה לקחת חלק בהקמתו?
כל זה נתנה לי התנועה.
דומה שיש בכוחו של קטע זה למסור את רוח התקופה ואווירתה, כפי שהשפיעו על הדור שבא כבר אל ההתחלות שהוכנו על ידי קודמיו, ושהמשיך אותן בדרכו.
אב תשנ"ג
הערה ביבליוגרפית
– ‘עלה והגשם. ספר התנועה המאוחדת’, ליקט וערך: מיכה ליבנה; עורך מדעי: משה ליסק, הוצ' הקיבוץ המאוחד [ניסן] תשנ"ח [אפריל] 1998, עמ' 269–280. עוד בספר רשימות שלי מראשית שנות החמישים כפי שפורסמו בזמנן בעיתון שערכתי “עדתון” וכן תמונות ומסמכים מארכיוני הפרטי, לרבות על שער הספר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.