א. חשיבותו של ההומור – עיון ב“ראשים המוחלפים” לתומס מאן    🔗

הסיפור “הראשים המוחלפים”¹ אינו הסיפור היחיד משל תומס מאן, המתבסס על אגדה עתיקה או מסורת קדומה. “הנבחר”² מתבסס על אגדה מימי הביניים, האפוס “גרגוריוס” של הרטמן פון אואה³. הטטרלוגיה הגדולה “יוסף ואחיו”⁴ מתבססת על סיפורי בראשית, על אגדות מן התלמוד ומן המדרשים, ועל מסורות עמים קדמונים שונים מן המזרח התיכון. ב“ד”ר פאוסטוס“⁵ יש עקבות אגדות מימי הביניים – הגם שביצירה זו יש, בנוסף על כך, יסודות רבים ושונים, ומורכבותה של היצירה מונעת את שיבוצה במסגרת כלשהי. עיבוד אשר לא עלה יפה של המסורת התנ”כית אנו מוצאים בסיפור “החוק”; ייתכן שההזמנה המאולצת של הסיפור היא שגרמה. אולי אפשר למנות בין היצירות של תומס מאן המבוססות על אגדה גם את “לוטה בוויימר”⁶ שהרי דמותו של גתה הזקן כבר חרגה מתחום של ריאליה והגיעה לתחום המיתוס הגרמני.

כאמור, יש עוד יצירות של תומס מאן, מחוץ ל“ראשים המוחלפים”, הבנויות על אגדות. אך הסיפור “הראשים המוחלפים” הוא היחיד אשר ביסודו טמונה אגדה הודית. הנהייה לעבר הודו וחכמת החיים של המתבודדים והנזירים ההודיים אינה מבודדת במסגרת הספרות המערבית של המאה העשרים. ניתן אפילו לומר, שנהייה זו היתה אופנתית למדי. דוגמה בולטת הוא הרמן הסה, אשר תומס מאן העריכו כידיד וכסופר והכיר היטב את כל כתביו. הרמן הסה כתב “מסע להודו”⁷; הוא כתב את הנובלה “סידהארתא”⁸ שהוא מגדיר אותה כ“סיפור נוסח הודו”; ואחד ממהלכי החיים של יוסף קנכט, הגיבור המרשים של “משחק פניני הזכוכית”⁹, הוא מהלך חיים הודי. אמנם, הגישה של הרמן הסה למסורת ההודית (או לווריאציה שלו עצמו על המסורת ההודית) שונה לחלוטין מגישתו של תומס מאן, ועוד נגיע לכך. בהקשר למומנט ההודי אפשר להזכיר עוד סופרים אחרים, בולטים יותר או בולטים פחות, כגון וולדמר בונזלס, סומרסט מוהם, ועוד. ההתעניינות במקורות הודיים, אם כן, נפוצה למדי; שאלה אחרת היא, עד כמה סיפורו של תומס מאן הוא באמת סיפור הודי.

משעשע למדי הוא לעקוב אחר יחסו המשתנה של תומס מאן עצמו ליצירתו “הראשים המוחלפים”. מכיוון שנשתמרה חליפת מכתבים ענפה של הסופר, ומכיוון שהוא היה נוהג לכתוב למקורביו על יצירתו הספרותית, יש בידינו חומר רב. ביחס ל“ראשים המוחלפים” התבטא הסופר תחילה בלשון של המעטה. “לא רציני ביותר”¹⁰ – הוא כותב במקום אחד, והערות ברוח זו גם במכתבים אחרים. לאט לאט הוא משנה את הטון. לידידה שכתבה ביקורת נלהבת על הסיפור הוא כותב, כי היא כמעט ושכנעה אותו ש“הראשים המוחלפים” הוא יצירת מופת. וכאשר המבקר פאדימן מפרסם ביקורת שלילית על הסיפור, מעיר מאן במכתביו הפרטיים בצער שאכן פאדימן, המבקר רב ההשפעה, נחל כישלון חרוץ בהערכתו את הסיפור, וחבל. (הסיפור “הראשים המוחלפים” נכתב ונתפרסם בימי הגלות האמריקאית של תומס מאן, בשנת 1940). הערכה שלילית של סיפור תומס־מאני, אכן, היא כישלון חרוץ של המעריך – תומס הגדול מיהר לשכוח מה כתב הוא עצמו על סיפורו, בשלבים הראשונים.

יסוד ובסיס לסיפור “הראשים המוחלפים” שמשה אגדה הודית, אותה פרסם האינדולוג היינריך צימר¹¹. כדרכו, שומר לו תומס מאן את זכות השינוי והאינטרפרטציה, ואכן הסיפור “הראשים המוחלפים” סוטה בכמה נקודות מהותיות מן המקור ההודי. באגדה ההודית שני הגברים העורפים עצמם לכבוד שמה ותהילתה של האלה הגדולה הם הבעל והאח של הגיבורה; אצל תומס מאן שני הגברים הצעירים הם הבעל של סיטה יפת המותנים, וידידו של הבעל. אצל תומס מאן המעשה הנורא והעקוב מדם בבית המקדש של האלה קאלי מסתבר מתוך נימוקיהם הנפשיים והרגשיים של שלושת המשתתפים בדראמה. באגדה המקורית מעשה ההקרבה העצמית הוא פתאומי, ורק רמז קל קודם למעשה; הרמז הוא בדברי האח, המנסה להניע את הבעל מלהכנס למקדש, באשר אין בידיו מנחה נאותה לאלה. הבעל נכנס על אף הפצרות גיסו, וההקרבה העצמית מסתברת במידה מסויימת מן העובדה, שאין בידיו מתנה כלשהי לאלה, מלבד המתנה היקרה מכל – חייו. רמז אחר, המסב את תשומת לבנו לקיומה של איזו תקלה בחיי הגיבורים, הוא בדבריה של האשה הצעירה הרואה את בעלה ואחיה כרותי ראש במקדש האלה; “כל זה בגללי”, היא אומרת בצער. אולם מרמז זה שבאגדה ועד לסבך מחשבותיהם של גיבורי מאן, שרידמאן, נאנדה וסיטה במקדש האלה קאלי, עדיין הדרך ארוכה. יש עוד להוסיף שהאגדה הקצרה אינה מפתחת את אופיים של הגיבורים; שלא כמו הסיפור של מאן, המעמיד בפני הקורא דמויות חיות בעלות אופי משלהן.

אולם ההבדל החשוב ביותר שבין האגדה ההודית לבין הסיפור “הראשים המוחלפים” הוא בהיות האגדה מעשה עם מוסר השכל חד משמעי. הראש הוא החלק החשוב ביותר של האדם; האשה הצעירה היא אשתו של ראש בעלה, ואין חשיבות בדבר שבעקבות נס התחיה נתחלפו הראשים ונתחברו כל אחד לגוף לא לו. מסקנת האגדה היא ברורה וחדה, ואין לערער עליה. ואילו סיפורו של תומס מאן הוא דו משמעי בכל שלביו וגלגוליו. אפילו סצנות ומעמדות הנראים לנו בקריאה ראשונה כברורים וחד משמעיים, חושפים למקרא שני את רב גווניותם. ברצוני לעקוב כאן אחר המובן המשתנה, אחר ההומור המתגלגל לרצינות ואחר הרצינות ההופכת להומור.

משהו מן הדו משמעיות אנו קולטים כבר מן השמות המופיעים. סיטה, האשה, היא ילידת הכפר “קימור בית השור”. ואילו שני העלמים, שרידמאן ונאנדה, באים מן הכפר “שלום הפרות”. כאילו נתהפכו היוצרות, ואין הדברים קרויים בשם הראוי להם. חשובה מן השמות היא המשמעות המשתנה של כל מעמד ומעמד. הנה, למשל, מעמד קומי כביכול: שרידמאן קובל לפני נאנדה ידידו על מחלתו האנושה. שרידמאן שקוע כל כולו ביאוש שחור ומבקש מידידו החביב להעלותו על המוקד, באשר אין מרפא למחלתו ולצרתו. המעמד הרציני והרגשני מתנפץ עד מהרה מול גלי צחוקו של נאנדה, כאשר זה האחרון מגלה שמחלתו האנושה, חשוכת המרפא, של שרידמאן – אינה אלא אהבתו לסיטה יפת המתנים, אותה ראו שני העלמים שלא בידיעתה בהתרחצה ערומה במקדש האלה קאלי. שרידמאן, הרגיל לעמדת עליונות כלפי ידידו המלומד פחות והעממי יותר, נעלב לא מעט בשל עליצותו של זה האחרון. והנה נאנדה מציע תרופה מקובלת ביותר למחלת ידידו שרידמאן, תרופה שלא עלתה כלל על דעתו של הצעיר המאוהב: לבקש את סיטה מאביה, למען תהא אשה לשרידמאן. מן הסתם לא יסרב האב למשפחה כבודה כמשפחתו של שרידמאן, אשר מוצאה מן הברהמאנים. הקורא צוחק יחד עם נאנדה, וסבור כי מעמד קומי לפניו, וכי לבטיו המוזרים של שרידמאן נפתרו בדרך עממית־פשוטה. ואכן, שרידמאן מקבל את עצת ידידו, והמשפחות מגיעות לכלל הסכמה מהירה וחלקה. אולם ברבות הימים (והדפים) מסתבר לנו כי הפיתרון לא היה פיתרון, וכי צחוקו של נאנדה אכן לא היה במקום. בסוף הסיפור מוקם מוקד, עליו נשרפות גוויות שני הגברים המתים וסיטה יפת־המותנים, החייבת לעבור נסיון קשה זה בעודה בחיים. היסוד הטראגי־פתאטי התגלגל ליסוד הקומי, ואילו הקומדיה שוב פנתה מקומה לטרגדיה. ואם תחילה נראה היה, כי שרידמאן מסבך את המצב ללא כל צורך, וכי רצונו להשרף על המוקד אינו אלא הבל ורעות רוח של צעיר בלתי מנוסה בהווית העולם, – הרי בהמשכה של העלילה מתברר כי הדברים באמת סבוכים ללא תקנה, וגישתו הנבונה־המונית של נאנדה אין בה כדי לפתור את תעלומת היחסים שבין גבר לאשה.

הקורא דק־האבחנה יכול להבחין במוטיבים היסודיים של הסיפור מייד בדפים הראשונים. כבר בקטע השני מודגש פולחן האלה־האם הגדולה, ומייד לאחר מכן מופיעים שני הידידים המשלימים האחד את השני, נאנדה ושרידמאן. ההבדלים הרבים בין השניים, שרידמאן האריסטוקראטי והאינטלקטואל, ולעומתו נאנדה העממי, העליז והזריז, המדבר בשם ההיגיון הפשוט, היומיומי, והיחסים הסבוכים בין השניים, שאינם נטולים יריבות סמוייה – באים להכין אותנו לפרשה שאין עמה פתרונות קלים, ואולי אין עמה פתרונות כלל. שני הרעים רואים את סיטה יפת המתניים לראשונה רוחצת ערומה במקום רחצה מקודש לאלה קאלי, בשפת הנחל “זבוב הזהב”; על שפת הנחל מצוי גם מקדש קטן ובלתי יומרני, בנוי מעץ בלבד, של האלה. הרקע הוא אידילי־שלוו; הכל, כביכול, נאה ורגוע. אך בהמשך הסיפור אנו מגלים, כי המקדש על שפת הנחל “זבוב הזהב” (השם “זבוב הזהב” מעלה בקורא אסוציאציה של קלילות, רפרוף, עליזות; זהו שם של משהו בעל מימדים קטנים, בלתי־מזיק) הוא רק פן אחד בין מקדשי האלה הגדולה, ששמות רבים לה. האלה קרויה קאלי, גם שאקטי וגם דורגה. היא גם האם הגדולה, אשת האל שיבה, היא הכוח היוצר, והיא גם אלת המחלה, כגון האבעבועות השחורות, ואלת המות. יש פולחן נחשים המוקדש לה. היא שחורה ומוכתמת בדם, מרובת זרועות, חוגרת חגורת נחשים מתפתלים למותניה. ואם במקדש על שפת הנחל “זבוב הזהב” שכנה האלה האם, אלת הפריון והכוח היוצר, וסביב המקדש זרמו מים חיים, הרי שבמקדש השני של קאלי בו מבקרים הגיבורים, שוכנת האלה הנוראה, מוקפת קרבנות, נוטפת דם; דם, ולא מים, זורם בהיכל. גם הנוף המקיף שונה: המקדש נמצא על שפת יער עבות, והוא חצוב בסלע. ובכדי לתת רמז דק לקורא, מזכיר הסופר כבדרך אגב בהזדמנות זו את המקדש הקודם. אפשר להשתמש בדימוי נוצרי ולומר, כי אל המקדש הראשון הגיעו הגיבורים בהסח הדעת, מתוך תמימות, לפני החטא הקדמון. ואילו אל המקדש השני מגיעים שלושתם, נאנדה, שרידמאן ואשתו ההרה סיטה מתוך תעייה בכוונה, כשהם אבדו זה מכבר את תמימותם הראשונית וכשהם שקועים עמוק עמוק בחטא.

במעמד זה, הביקור השני במקדש האלה, מתפרצות כל התאוות המוצנעות עד כה על פני השטח. לא זו בלבד, שצדק שרידמאן בהיסוסיו ובפקפוקיו; גם נאנדה, שהקל ראש ברצינות הפרשה, נלכד ונסתבך ברשת. נושא השליח המבקש את ידה של הנערה עבור ידידו או אדונו, ונסחף בשל כך לסבך רגשי עם הנערה מצוי, בוואריאציות שונות, בהרבה מסורות ארופאיות וגרמניות. זהו הנושא המרכזי באגדת טריסטאן ואיזולט; סיפור מסובך למדי הוא כיצד זכה זיגפריד הגיבור בידה של ברינהילד אדירת הכוח ככלה למלך הבורגונדים, גינתר – חדל־האישים וכיצד כל הנוגעים בדבר עתידים היו לשלם ביוקר על עלבונה של ברינהילד, אשר סברה כמובן כי זיגפריד הוא בעלה המיועד. במחזהו של שקספיר, “הנרי השישי”¹², הרוזן היהיר ספולק משמש כמתווך לנישואי מרגרט מאנז’ו והמלך הנרי. כך זוכה ספולק באהובה מלכותית, בהשפעה ובשלטון, ובשל כך הוא נרצח. אגב, ההיסטוריונים מדגישים, שסיפורו של שקספיר אינו נכון מכל וכל: ספולק היה זקן מדי ונשוי מדי מכדי להיות מאהבה של מרגרט מאנז’ו.

אפשר היה להביא עוד דוגמאות נוספות; מכל מקום, הדוגמאות שהבאתי היו כולן, בהכרח, מוכרות לתומס מאן. ואכן יודע הסופר היטב מדוע הוא משגר את נאנדה לבקש את ידה של סיטה למען שרידמאן. מדוע מסכים שרידמאן לסידור זה – זוהי כבר שאלה אחרת. אפשר לראות כאן את תמימותו וריחוקו מהוויות העולם הזה, ואולי גם רצון פרברסי לעינוי עצמי; שהרי הוא חש ייסורי קנאה כבר לעצם המחשבה שהיתה קיימת איזו הכרות קודמת בין סיטה לנאנדה, כאשר נאנדה בחגיגת הכפר נבחר להניף את סיטה על הנדנדה אל השמש. שרידמאן, שאינו מצטיין בעדינות יתרה כשהוא בא להעריך את אישיות ידידו הטוב, אינו יכול להתאפק מלהדגיש שבחירת נאנדה לתפקיד הרם נתרחשה אך ורק בזכות זרועותיו השריריות, ובוודאי ובוודאי לא בזכות כל תכונה נעלה שהיא. ואילו נאנדה, כך מתקבל הרושם, מציע את תיווכו מתוך רצון תמים וכנה לעזור לידידו הנתון באקסטאזה של ריגוש עליון – או שמא גם נאנדה הטוב אינו כה תמים כפי שנראה הדבר?

ככל הארועים בסיפור, שהשמא מרובה בהם על הברי, כן גם המעמד במקדש האלה האם הגדולה, קאלי העקובה מדם, משתמע לכמה פנים. שרידמאן ונאנדה הכורתים את ראשיהם לכבוד האלה, וסיטה המנסה לתלות את עצמה כאשר מתגלה לפניה המחזה הנורא – נדחפים למעשי הייאוש (והגבורה) שלהם מתוך נימוקים שונים ואפילו סותרים. למרות שמתוארת כאן סצינת זוועה, עם שני קורבנות ועוד כמעט־קרבן, ולמרות שהרקע, המצוייר בהרחבה, הוא אימתני, הרי המעמד בכללותו הוא קומי. הקומיות נובעת בחלקה מן הסתירה שבין הטראגיות של המעשים לבין קלות הדעת של הכוונות והדיבורים. נאנדה, הרועד “כאוזנו של פיל” כאשר הוא מגלה את ידידו כרות הראש במקדש האלה, חושש שמא יגידו הבריות כי הוא שרצח את ידידו כדי לזכות באשתו. אמנם יש לו גם מחשבות נעלות יותר ביחס לידידות נאמנה וכיוצא בזה נימוקים נאצלים. אך בסיכומו של דבר הוא הולך בדרכו של שרידמאן בשל מה יגידו הבריות. אותם נימוקים תופסים גם לגבי סיטה יפת המותניים. כאשר היא מגלה במקדש האלה את הגוויות כרותות הראש של שני הגברים אשר אהבו אותה, עולמה נחרב עליה. היא רוצה להאמין, כי שני הגברים נלחמו עליה זה עם זה – אולם מציאות חרב אחת ושני גברים כרותי ראש אינה מחזקת השערה רומנטית זו (אמנם, אחר ככלות הכל, אהבתם של השניים לסיטה יפת־המותניים היא שהביאה אותם לסופם המר, כך שיש הצדקה מסויימת להרהוריה של זו האחרונה). ההחלטה לשים קץ לחייה ברובה נובעת מן ההשערה (שבוודאי אינה בלתי מוצדקת) שהאנשים לא יביעו התפעלות מיוחדת למראה אשה היוצאת לדרך עם בעל וידיד חיים וחוזרת לבדה, או בלוויית שתי גוויות, – ועוד גוויות כרותות ראש. לא נעים.

אולם המימד הקומי המודגש ביותר הוא בדברי האלה נוראת־ההוד. האלה השחורה, בעלת שמונה־עשרה הזרועות, המקושטת באיברים כרותים ושותה דם קרבנותיה, פותחת את פיה כאשר סיטה מבקשת לתלות את עצמה – ומילותיה הראשונות אל האישה הצעירה האומללה הן “עז פותה”. יש להודות, כי מילים אלה אינן בדיוק סיגנון הולם לאלה, ומה גם אלה אימתנית כמו קאלי, אשר זה עתה שני גברים צעירים כרתו את ראשי עצמם לכבודה! ושוב, הסתירה בין הופעתה של האלה והאופי הקשוח המיוחס לה, לבין הדיבורים העליזים, יוצרת מתח קומי מודגש. לא רק “העז הפותה” בדברי האלה משעשעת. האלה הגדולה מצווה על סיטה להוציא את ראשה תיכף ומייד מתוך עניבת החנק שהיא התקינה – שאם לא כן, תזכה סיטה למנת סטירות. אחר כך היא מעירה לסיטה יפת המותניים לבל תתיימר לחשוב, כי לכבודה קרה מה שקרה; לא כי, הקרבנות ניתנו לאלה, ולא לבת־אנוש. האם אנו באמת מגלים נימת קנאה בדברי הגבירה המלכותית, בעלת שמונה־עשרה הזרועות?

במקדש הבודד של האלה קאלי מתרחש האירוע הקובע את שם הסיפור – סיטה, אשר האלה הגדולה מבטיחה לה להחיות בשנית את החללים, מחליפה את הסדר הטוב ומחלקת את הראשים שלא כהלכה. מעתה נושא גופו של שרידמאן את ראשו של נאנדה, ואילו מה שהיה גופו של נאנדה מצורף לראשו המלומד של שרידמאן. האם עלינו להאמין לסיטה החמודה שהיא מתחרטת על המעשה הנמהר והמבולבל, או שמא האמת לאמיתה היא, שסיטה רצתה לזכות בטוב שבכל העולמות? תמיד היתה מתבוננת בהערצה בראשו המעודן של שרידמאן, ומגניבה מבטים חומדים לעבר גופו המושלם של נאנדה. עתה, בפחזותה, הצליחה ליצור אדם אחד המאחד בתוכו את כל התכונות הנכספות – וכן, כמובן, אדם שני העשוי מן השיירים הבלתי רצויים.

נושא הראשים המוחלפים הוא אף מרכז האגדה ההודית, ממנה שאב תומס מאן השראה ראשונית, אותה עיבד בצורה כה בלתי קונבנציונלית. וגם באגדה ההודית נדרש מישהו מן החוץ להכריע למי שייכת האשה, לאחר השינוי המרחיק לכת בצורתם של שני הגברים. האגדה ההודית, כפי שכבר אמרנו, היא חד־משמעית, עם מוסר השכל בסיומה; הראש הוא עיקר הגוף, וממילא האשה הצעירה היא אשתו של הגבר הנושא את ראש בעלה; וזהו סוף הסיפור. ואילו בנובלה של תומס מאן הגענו רק למחצית הדרך, ועל אף שהאיש הקדוש מכריע ברוח האגדה הקדומה, שהראש הוא הקובע, הרי שאין הכרעתו, בשום פנים ואופן, ברורה וחד משמעית. המעמד אצל האיש הקדוש, קמדמאנה, אשר חייב היה להיות חדור רצינות ויראת כבוד, הוא קומי במידה עליונה; כמו במעמד במקדש האלה, נוצר מתח בין המסגרת הרצינית־טראגית, לבין ההתנהגות הבלתי־צפוייה של האנשים הקדושים. קמדמאנה הקדוש אינו בודד בישימון. לא כי, היער הירוק בו הוא שוכן ממש שורץ אנשים קדושים, נזירים מתענים החוזרים בתשובה. למרות האיכלוס המירבי של אתר הקדושים, הרי שכול אחד מהם מבקש להחזיק בפיקציה (שמופרכותה ברורה) שהוא הוא הבן היחיד למקום, בלתו אין קדושים וחוזרים בתשובה ביער. מצב זה כמובן מקשה עד למאוד על שלושה המחפשים, אולם למרות הקשיים הם מגלים את קמדמאנה הקדוש, כשראשו וזרועותיו הרזות מזדקפים אל על מתוך שלולית בוצית. עם הופעת קמדמאנה הקדוש מגיעה העליזות לשיאים חדשים. האיש הקדוש מטאטא את השביל בו הוא צועד, למען לא ידרוך בשגגה על יצורים חיים קטנים. אך למען הרושם הוא מאיים במטאטא על אורחיו הבלתי קרואים, כשהוא מתעלם לפתע לחלוטין מן הסכנות הצומחות תוך כדי כך לאותם יצורים קטנים. נראה לי שבפרשה זו (המתוארת במספר שורות בלבד) הושפע הסופר מסיפור אגדה יהודי מימי הביניים, בו מגלה הגיבור החף מפשע המובל לתליה את הפושע האמיתי, משום שזה האחרון מתחסד עד כדי כך, שהוא נמנע מלדרוך בערמת אשפה, שמא ידרוס תולעת או חיפושית. מכל מקום, גם אם נקבל את כוונותיו של קמדמאנה הקדוש מטאטא הבוץ ברצינות גמורה, ולא נחשוד בו חס וחלילה בהעמדת פנים כלשהי, – גם אז עלינו להודות, כי דיבוריו מתמיהים לפעמים ביחס לקדוש וחוזר בתשובה. הוא מתעכב ללא כל צורך ובפירוט רב על מעלותיה הגופניות של סיטה יפת המותניים, כאילו כל הפרטים הללו אינם ידועים לשני מלוויה וכאילו זאת באו לשמוע מפיו. חמור מזה הוא פסק הדין. קמדמאנה הקדוש אומר דעה אחת ולאחר מכן דעה מנוגדת. הדעה השניה, שהיא הקובעת, אכן מדגישה את העליונות של הראש על הגוף. סיטה היא האשה של הראש של שרידמאן, אם גם מחובר ראש זה עתה לגופו של נאנדה.

ובכן, אחר תהיות רבות, הגענו אל מסקנתה של האגדה המקורית. דווקא דמיון זה הוא המבליט את השוני. וכאן אנו מגיעים שוב מתחום השחוק אל הרצינות, אם סבורים היינו שכאן טמון הפתרון האידיאלי ושרידמאן וסיטה יזכו באושר המוחלט, הרי מתברר לנו עד מהרה כי האושר המוחלט אינו קיים. מפתיע הוא שאגדה קלה זו לכאורה היא פסימית בהשקפת עולמה לא פחות מאשר “בית בודנברוק”, “המוות בוונציה” ו“ד”ר פאוסטוס". הגוף הנאה של נאנדה מאבד בהדרגה את צורתו ואת משיכתו לגבי סיטה היפה, ולא די בזה אלא שראשו המעודן של שרידמאן הולך והופך המוני יותר וגס יותר. מובן וברור לכולם שכל המעלות אותם מאבד שרידמאן – נאנדה, הנמצא במקום מרחקים, הוא הזוכה בהן. דעתי היא שאפשר למצוא כאן השקפה שלילית ביחס למגע הגופני בין גבר לאשה, השקפה שאינה מצויה בשאר כתבי תומס מאן, שהרי מהו שגוזל משרידמאן את יתרונותיו ומעניק אותן לנאנדה אם לא יחסי הגוף של שרידמאן ופרישותו של נאנדה. הנסיון האחרון של סיטה לעזוב את שרידמאן ולהצטרף אל נאנדה בגלותו נידון מראש לכשלון, שהרי אין כל אפשרות של זכיה באושר המוחלט. ואכן עובדה זו ידועה היטב לשלושת הגיבורים. פעמיים נגע גורל טרגי בגיבורים ונסתיים בהתפרקות קומית. הפעם הראשונה רצה שרידמאן לעלות על המוקד, בפעם השניה כרתו שני העלמים את ראשיהם לכבוד האלה קאלי (או לכבוד האשה סיטה). עתה הגיעה השעה לשלם את החשבון. שלושתם אינם יכולים עוד להימלט מגורלם. שני העלמים נופלים איש בחרב רעהו וגוויותיהם נשרפות יחד עם סיטה החיה על המוקד. לנחמת הצופים במחזה העצוב, והקוראים בסיפור, לא שוכח תומס מאן להעיר כי זעקותיה של סיטה יפת המותניים לא נשמעו עקב שאון התופים.

הסיפור “הראשים המוחלפים” נע מן הקומי אל הטרגי וחוזר חלילה. הצירופים הבלתי צפויים של היסודות המנוגדים הללו הם היוצרים את קסמו של הסיפור.

אוקטובר 1974

 

ב. בגידה, רצח, נקמה – בסגנון עתיק    🔗

ה“אורסטיאה” לאייסכילוס¹³ המבוססת, כרוב הטרגדיות היווניות ששרדו מן הזמן העתיק, על יסודות מיתולוגיים, הינה טרילוגיה. חלקיה הם: “אגממנון”, “נושאות הנסך”, ו“האוימנידות”. “אגממנון” מספר על חזרתו של אגממנון, מלך ארגוס, ממלחמת טרויה. טרויה נפלה ונהרסה כליל. אחר עשר שנות תלאה ומלחמה, חוזר הצי היווני הביתה. לוחמים רבים נפלו תחת חומות טרויה, ורבים עוד יותר בולע הים בנסיעתם חזרה. (אל הים, פוסידון, היה לצידם של הטרויינים, והוא מסדר בדרך זו את חשבונותיו עם היוונים). אך אגממנון, המפקד הגדול של הצבא המנצח, “רועה העמים”, כפי שהומרוס מכנה אותו – חוזר בריא ושלם לביתו. הוא סבור שגורלו היטיב עמו; זו טעות, שכן בביתו מחכה לו קליטמנסטרה אשתו, (אחותה החורגת של הלנה היפה, שגרמה כה הרבה צרות ליוונים ולטרויינים כאחד), שיש לה חשבון משלה עם בעלה המלך. כאשר ביקשו היוונים להפליג באוניותיהם המהירות לעבר טרויה, שקטו הרוחות, והצי לא היה יכול להפליג. נתברר, כי האלים דורשים קרבן – ודווקא את איפיגניה, בתם של אגממנון וקליטמנסטרה. אגממנון לא היסס הרבה, והעלה את בתו היפה לקרבן – וקליטמנסטרה נשבעה נקם. מן הראוי להוסיף כאן, כי האלה ארטמיס, הציידת הבתולה, חטפה את איפיגניה מעם המזבח והביאה אותה לאי רחוק, שם כהנה בת המלך בבית מקדש האלה מצילתה; אולם עובדה משמחת זו לא היתה ידועה לא לאגממנון ולא לקליטמנסטרה; וגם אייסכילוס מתעלם מנקודה זו במחזה – קליטמנסטרה מזכירה פעמים מספר את הבת שהוקרבה על ידי האב האכזר. לא זו בלבד שאגממנון שחט את בתה האהובה של אשתו, הרי הוא עוד מביא עמו במרכבתו מטרויה את קסנדרה נביאת השכול, אחת מבנותיו של פריאמוס המלך האומלל; בהביאו פילגש לבית אשתו החוקית מגלה אגממנון קוצר ראות פסיכולוגית מפתיעה. קסנדרה היא המשמשת לקליטמנסטרה עילא נוספת להצדיק את רצח בעלה הבוגדני; בדרך מחשבה נשית טיפוסית היא מתעלמת לחלוטין מן העובדה הבולטת, שמיום שאגממנון יצא לטרויה, מחזיקה היא עצמה בארמון מאהב, את איגיסטוס בן טיאסטס. לאיגיסטוס יש אינטרס משלו בכל העניין הזה: אטריאוס, אביו של אגממנון, וטיאסטס, אביו של איגיסטוס, אחים היו, אשר שנאת מוות שררה ביניהם. בכלל ההיסטוריה של בית טנטאלוס (סבם של אטריאוס וטיאסטס) עקובה מדם ורצופה אשם. מאז שחט טנטאלוס את בנו פלופס, קצץ אותו לחתיכות, עשה ממנו צלי והגיש אותו בתור סעודה חגיגית לאלים, – רבצה קללה על משפחה חביבה זו. אייסכילוס מזכיר ברמזים את העבר המסוכסך, המפיל את צילו המאיים על ההווה, על כן מוטב לו לקורא להיות בקיא במשפחיולוגיה של בית אטריאוס, על מנת להבין היטב את הנעשה.

הטרילוגיה כולה מכונה האורסטיאה, על שם אורסטס, בנו של אגממנון, העתיד לדרוש את דם האב מידי האם. “אגממנון” מספר על נקמה – נקמת קליטמנסטרה מאגממנון. החלק השני, “נושאות הנסך”, מספר על נקמת אורסטס ואלקטרה אחותו באמם ובאיגיסטוס. ואילו “האוימנידות”, החלק האחרון, מספר על המחילה הסופית, על ניקוי הבן מן האשם הכבד של רצח אם הרובץ עליו. שוב לא תחזור תנועת המטוטלת של רוצח – נרצח – נוקם־רוצח; חשבון האשם של בית טנטאלוס מסתיים, ואורסטס רשאי לחזור לנחלת אביו ליטול בידיו את השלטון, כשלצידו על כס המלכות יושבת הרמיונה, בתה של הלנה היפה.

שני החלקים הראשונים של הטרילוגיה מסורים לידי גיבורים בני תמותה; ואילו בחלק האחרון מופיעים האלים עצמם על מנת לפתור את הסבך ולהאבק על גורלו של אורסטס, יורש אחרון לבית אטריאוס. מובן מאליו שגם בחלקים הראשונים מוזכרים האלים, והם מהווים חלק בלתי נפרד של השקפת העולם; אולם בחלק האחרון הם נוטלים את מהלך הפעולה לידיהם ומופיעים לעיניו של הצופה המשתאה. אורסטס נצטווה לנקום את דם אביו על ידי האל אפולו עצמו. אפולו הוא הנותן לו הכשר למעשה נורא כל כך כרצח אם. אולם לאחר שנעשה המעשה, מופיעות הפוריות, אלות הנקם העתיקות האיומות למראה, ורודפות את רוצח־אמו. אפולו אמנם מתייצב לימין אורסטס, בן חסותו, אך ללא הועיל; הפוריות, עתיקות ימים יותר משוכני האולימפוס, אינן מקבלות פקודות או הוראות מפיו של אפולו. רק אתנה, אלת החכמה, מצליחה לבסוף להשלים בין הצדדים. מענין, שכאן, בפעם הראשונה, מופיע בית הדין של נכבדים, נכבדי העיר אתונה; עד כה הוצא כל משפט באופן שרירותי. אלת החכמה מפגינה את חכמתה בזאת, שהיא מעמידה בית דין, במקום לשפוט בעצמה; רק לאחר שהקולות שקולים, היא מרשה לעצמה להכריע את הכף לזכותו של אורסטס; והיא קוראת לזאת מעשה של חסד, ולא של דין. אתנה היא המוצאת דרך לפצות את הפוריות הנוראות, הזועמות על כי נמלט אורסטס מידיהן. מעתה והלאה תהפוכנה אלות הנקמה לאוימנידות, אלות שלווה וחסד.

כך מסתיימת הטרגדיה של בית טנטאלוס בנימת חסד ותקווה. אייסכילוס הטביע על המסורת המיתולוגית תפיסה דתית משלו; יש להניח, תפיסה מתקדמת יותר מזו של רוב בני דורו.

יוני, 1964

 

ג. המלך מת עם סתו    🔗

דומה שעמי קדם, מלבד העם העברי, חסרים היו את חוש האבסטרקציה. מכאן המיתוסים והאגדות העשירות, שבאו להמחיש תופעות ותהליכים, שנוצרו אצל העמים השונים ולא נוצרו אצל עם התנ"ך, באשר לא היה לו צורך בהם. אחד המיתוסים העתיקים ביותר הוא מיתוס השנה המתה והמתחדשת. מעגל השנה קשור למעגל רחב יותר, הוא מעגל החיים בכללותם. פולחן השנה החדשה קשור עם פולחן הפריון. ספרה האחרון של הסופרת האנגלית מרי רנו, “מות יומת המלך”¹⁴ מנסה לתת פרוש חדש ומפתיע לפולחן ולמיתוס העתיק.

מרי רנו ידועה כסופרת בעלת רמה זה שנים רבות. הטוב שבספריה, דומני, הוא “חזרה ללילה”¹⁵, סיפור עדין ורגיש של אהבה המתרקמת בין צעיר יפהפה הנתון כולו למרות אמו, לבין אשה קשישה ממנו בהרבה, הנלחמת לשחררו מן הכפיתות הבלתי טבעית. “מות יומת המלך” עורר הדים יותר מספריה הקודמים של הסופרת, והביא את שמה לחוגים רחבים יותר, ללא ספק, עזרה כאן האפנה של מציאת פנים חדשות באגדה העתיקה, שנקבעה בעקרה על ידי רוברט גרבס.

הגבור של “מות יומת המלך” הוא תזאוס, המלך האגדי של אתונה, בצעירותו. מתוך שלל הגיבורים המאכלסים את האגדה היוונית, תזאוס הוא אחת הדמויות המעטות ה“סימפטיות”, אם אפשר לומר כך. הרקלס היה בא כוחו של הכוח הגופני הגס; יסון היה בוגדני ונואף; מבין גיבורי האיליאדה בולט לטובה רק הקטור, שהיה טרויני ולא יווני. על תזאוס אין לומר, כי התנהגותו היתה תמיד ללא רבב; אך הוא נשקף אלינו אנושי מאוד ובעל רגש בכל תהפוכותיו. לאחר הצלחה מזהירה בימי עלומיו, רודף אותו הגורל בזקנתו. למוד סבל וקרבן בגידה, הוא יורד לשאול כשקללה בפיו. הטרגדיה של המלך המזדקן תזאוס ואשתו הצעירה פדרה המתאהבת בבנה החורג, שמשה נושא שהספרות הרבתה להפוך ולהפוך בו. אך זהו מעשה, שאינו קשור במישרין לאופיו של תזאוס; משקל השנים שחלפו רב במקרה זה ממשקלו של האדם. תכונה, המקרבת את תזאוס שמן האגדה לקורא המודרני, היא יחסו אל המלוכה. שעה שאותם גיבורים עתיקים רובם ראו בתואר “מלך” תואר כבוד לעצמם, הרי תזאוס ראה בתואר זה עצמו אחריות כלפי העם. האגדה מספרת על דאגתו ואהבתו לאתונה ולעמה. אף מיוחסות רפורמות מספר במבנה החברתי. רבים היו מעשי גבורתו. הגדול והחשוב שבהם, ההאבקות עם המינוטאורוס שבלבירינט בכרתים, שונה מהרפתקת גבורה סתם: תזאוס, למרות היותו בן המלך ויורש העצר, התנדב לצאת לדרך המסוכנת, יחד עם הנערים והעלמות עליהם נפל הפור, ברצונו להלחם במפלצת ולשחרר את אתונה לעולמים מעולה הכבד של ממשלת כרתים. אין, כמובן, להגזים באינטרפרטציה של דמותו של תזאוס: תאורו באגדה אינו חורג ממסגרת המושגים המקובלים של הזמן.

היה זה, ודאי, הרמז הקל למחשבה מתקדמת מעט שדבק במסורת על תזאוס, שהפנה את תשומת לבה של הסופרת לדמות זו. הספר מתאר את קורותיו של תזאוס הצעיר; ילדותו, נערותו, דרך ההרפתקאות אל אביו, אגיאוס מלך אתונה, ונקודת השיא: הנסיעה לכרתים והנצחון על המינוטאורוס. בתאור המסע חזרה ליוון מסתים הספר. באתונה, לאחר מותו של אגיאוס, מצפה לתזאוס המלוכה; תור העלומים, שהכשירו לתפקידו הנעלה, חלף. הספר מסתים בלילה האחרון לפני הגיע האניה לאתונה. דברים שבעתיד רק מרומזים.

תזאוס עצמו מספר את קורותיו. דומה, שמרי רנו בחרה בצורת הבעה זו בעקר מתוך הנימוק הבא: תזאוס הוא בן זמן קדום, בן תקופה עתיקה. סופר מודרני המתאר את העבר, עושה זאת מתוך נקודת ראות של זמנו הוא. תזאוס, לעומת זאת, זכאי להחזיק באמונות מסוימות, להביע מחשבות שונות שבן זמננו אינו עלול לקבל. כך, למשל, האמונה במוצא האלוהי. האגדה אינה ברורה כל צרכה ביחס למוצאו של תזאוס. היא מחלקת את האבהות באופן שוה, פחות או יותר, בין אגיאוס מלך אתונה, לבין פוסידון, האל הגדול והזועם של הים, המרעיש את העולם בשרביטו המשולש. תזאוס אינו הגיבור היחיד מן העולם העתיק שמוצאו מיוחס לאל ולאדם גם יחד. מסתבר שכבר אז היו שפקפקו באפשרות המוצא האלוהי. מכל מקום, בספר “מות יומת המלך” יודעת הסופרת לבנות בנין מלא מסתורין על יסודות המסורת החלוקה. והיא מצליחה בכך, באשר תזאוס עצמו הוא המספר והוא המאמין. שהרי, אם היה הסיפור נכתב בגוף שלישי, ע"י סופר עכשווי, אי אפשר היה להסתמך על אמונה מסוג זה כעובדה.

תזאוס המספר את תולדותיו, שוב אינו צעיר שההצלחה מאירה לו פנים. הגם שאין הוא מספר לנו על גורלו בימים מאוחרים יותר, הרי יש כמה הערות צד במספר מקומות. כבר בתחילת הספר הוא מזכיר כמה פעמים את בנו המת. הכוונה כמובן להיפוליטוס, בנם של תזאוס ומלכת האמזונות פדרה, האשה הצעירה של המלך המזדקן, התאהבה בבן, וכאשר זה לא השיב לה אהבה יחסה לו את רגשותיה שלה. המלך הנזעם קלל את בנו, ופוסידון, האל הפטרון של תזאוס, הגשים את הקללה. לאחר מעשה נמהר זה פנה המזל עורף לתזאוס. וכל החרטה שבעולם לא יכלה להחיות שוב את היפוליט, הבן האהוב, הבן היחיד. עם מותו של היפוליט נתקפחה גם שושלת המלוכה, ונסתם הגולל על כל תקוה לעתיד. בספר, כפי שאמרנו, מזכיר תזאוס כמה פעמים בעצב את העובדה, כי בנו מת. פעם הוא מספר לנו, שקוה כי בנו ינהל את מפגני ההתחרויות השונות לכבוד נשמתו, כאשר ימות הוא; אולם הבן מת לפניו. עתה אינו יודע מי יהא מוסמך לעשות זאת במקום המת. דאגתו של תזאוס אמנם מיותרת; הוא עתיד למות ביד בוגד בארץ זרה, וטכסי הקבורה המקובלים לא יקויימו. אולם זאת נבצר מתזאוס לדעת. יש כמה הערות צד, בהם מוסר לנו המלך יותר פרטים על מות בנו. כאמור, מדגישה הסופרת את הלך הרוח המתקדם של תזאוס, ואת תכונותיו האנושיות. על כן אין ליבה שלם עם תמונת המלך הזקן והזעף, המקלל את בנו בקללה נוראה. היא שמה בפיו של תזאוס דברים שונים. בשל קרבתו המיוחדת לאל פוסידון, מרעיד האדמה, היא מייחסת לו את היכולת לחוש ברעידת אדמה בטרם בואה. תזאוס מספר לנו על רגישותו זו. בפעם האחרונה שחש ברעה המתקרבת, היה זה ביום מות בנו. פוסידון זועם, אמר אז לבן. אולם, בכעסו על הבן, לא טרח להסביר את דבריו היטב. הבן ראה בדברי האב איום, ולא אזהרה. על כן יצא לדרכו לחוף הים, שם פגעו בו סוסיו האדירים של פוסידון, יצא ולא שב. מאז, אומר תזאוס, עזב אותו האל. שוב אינו שומע בקרבו את קול מגינו הגדול, קול כהמיית גלי הים. מובן שפרוש זה של המעשה אין לו כל סמוכין במסורת האגדה.

בין ההשלכות המועטות קדימה, לפרק זמן שעדיין אינו נכלל במסגרת הספר, נמצאות גם הערות מספר על היפוליטה, מלכת האמזונות, אשתו האהובה של תזאוס, אמו של היפוליט. רבות הנשים ששמן קשור בשמו של תזאוס באגדה; בעלי חשיבות הם שלושה מתוך השמות הרבים. הראשון הוא שמה של אריאדנה, בת מינוס מלך כרתים. “חוט אריאדנה” הפך לשם דבר, החוט הצבעוני בעזרתו מצא תזאוס את דרכו בנבכי הלבירינט. השם השני הוא שמה של היפוליטה, והשלישי – שמה של פדרה, אחותה החורגת הצעירה של אריאדנה, אשר בשאתו אותה חשב המלך המזדקן לשוא לכבוש שוב את אהבת נעוריו. רק לצידה של היפוליטה ידע תזאוס אושר. את אריאדנה דרש מידיו האל בכחוס, עוד בטרם הספיק לשאתה לאשה; שמה של פדרה היה לדיראון. לא בכדי בחר שקספיר ב“חלום ליל קיץ” דווקא בנישואי תזאוס והיפוליטה כמאורע המרכזי, המביא הרמוניה לעולם. אולם היפוליטה לא האריכה ימים. היא יצאה לקרב לצדו של תזאוס ונפלה. יש לציין כאן לזכותה של הסופרת, שבעזרת כמה מימרות קצרות של תזאוס היא הצליחה להמחיש את אהבתו הגדולה למלכה הגבורה, ואת כאבו על מותה. מרי רנו מנצלת במלואה את ידיעתו של תזאוס וידיעתו של הקורא את העתיד; ע"י שזור הסתמכויות על העתיד היא משיגה אפקט מיסטי כמעט; יש כאן שטה הדומה מעט לשיטתו של רוברט גרבס.

שמו של הספר מוזר במקצת. “מות יומת המלך”. במשך קריאת הספר מסתברת לנו הכוונה הטמונה בכותרת. עוד בהיותו נער קטן, מספר סבו לתזאוס על חובתו של המלך כלפי העם. לעיתים חייב המלך להקריב את חייו לטובת העם. המלך עצמו מרגיש בבוא שעתו, וחייב להקריב את קרבנו מרצון חופשי. בדרך נדודיו הארוכה לאתונה, אל אביו אגיאוס, עוברים על תזאוס העלם מאורעות הרבה. הוא עובר ברגל את האיסטמוס, ומתגבר על השודדים שמסכנים את שלום עוברי האורח. עד כאן עוקב הספר, בקויו הכלליים, אחר האגדה. הוא סוטה מן המסורת לחלוטין בבואו לספר לנו על מאבקו של תזאוס במלך קרקיאון. קרקיאון, כך מספרת האגדה, היה מכריח כל מי שעבר בממלכתו להתאבק אתו עד צאת נשמתו. בהיותו עז וכביר כוח, היה מכריע תמיד את היריב. וכך השתולל קרקיאון בממלכתו הקטנה, עד שבא תזאוס הגיבור והכריעו בקרב. בספרה של מרי רנו מקבל הסיפור צורה שונה לגמרי. קרקיאון אינו כלל וכלל אותה מפלצת קשוחת לב, שהאגדה מספרת עליה. הוא אינו אלא אחד מתוך שורה ארוכה ארוכה של מלכים הנקראים כולם בשם קרקיאון, והמשמשים כולם מלכים לשנה אחת. המלוכה מתקיימת בידי המלכה והנשים. הגברים כנועים להן, ורק במסעות המלחמה נמסרת להם ההנהגה. אומלל מכולם הוא המלך. מלך לשנה אחת, שבסופה הוא חייב למות בידי יורשו, אשר אף הוא יוכרע בבוא שעתו, כעבור שנה נוספת. לא יתכן כלל כי המלך יתמרד על גורלו, כי ינצח בהתגוששות אחרי שהוציא את שנת מלוכתו. ואילו המלכה נשארת, מנת חלקו של המנצח החדש. ולא עוד, אלא שהעם צופה בבעילה ראשונה, הסגולה לזריעת הזרע החדש באדמה. שוב תהיה שנה פוריה לאדמות הממלכה. “המלך חייב למות”. חלפה שנה, הדורשת את קרבנה. השדות הבלתי זרועים מצפים לטקס ההפריה. שנה שנה גוסס המלך הישן, שנה שנה מפרה מלך חדש את המלכה.

בדרך מקרה מזדמן תזאוס למקום ביום בו המלך חייב למות. בניגוד לרצונו עליו להכריע את קרקיון, ולהפוך לקרקיון החדש, מלך לשנה אחת. אלא שתזאוס מסרב לאבד את עצמיותו ולהבלע בשרשרת הארוכה של קרקיונים אלמונים. הוא מכיר בכך שיש שעות הרות גורל, בהן המלך חייב למות – אולם מעשה זה חייב לנבוע מרצונו של המלך, שאם לא כן, אין לו כל ערך. קרבן יש לתת מרצון, ולא מאונס. תזאוס משנה את סדרי הממלכה, מחזיר את הכוח לידי הגברים, ומבטל את הצוו העתיק, על פיו חייב המלך למות מידי שנה.

הסופרת חוזרת ומתארת פולחן דומה לקראת סופו של הספר. כידוע, עגנה אניתו של תזאוס בדרכו חזרה מכרתים באי נכסוס, שם דרש מידיו האל בכחוס את אריאדנה. הוא השאיר אותה באי, לפי פקודת האל, וחזר בלעדיה ליוון. מרי רנו מספרת לנו, – דרך המדיום של תזאוס – סיפור אחר. כאשר ירדה חבורת היוונים, עם תזאוס ואריאדנה בראשם, לחוף נכסוס, הוזמנו בכבוד גדול לבית המלך והמלכה, בשעת המשתה בארמון נתברר להם, כי למחרת יתקיים חגו של האל בכחוס, אל היין, השמחה וההוללות. לפי מראה המלך הצעיר, והמבטים שהוא תולה במלכה הקשישה ממנו, מסתבר לתזאוס, מעבר לכל ספק, שפולחן החג דורש את מותו של המלך בידי הבכחנתיות שכורות היין וההתלהבות. תזאוס נוטש את אריאדנה בנכסוס וחוזר לארצו בלעדיה, משום שהיא משתתפת בחג וחוזרת מכוסה דם קרוש ושכורה.

תזאוס אינו מסכים עם הפולחן הברברי והאוילי. אך הוא מכיר בעובדה היסודית, שהמלך חייב למות. הדבר קשור עם תפישתו את מהות המלוכה, או המנהיגות. עניין זה הוא מנסה תכופות להבהיר לקורא. בהתנדבו לצאת לכרתים, עם קבוצת נערים ונערות, הפך לעבד הכרתיים. שוב אינו מלך או בן מלך. המנהיגות העוברת בירושה, ללא התחשבות בתכונות היורש, אבדה לו. בכל זאת הוא “מוכתר” למלך על הקבוצה הקטנה. מנהיגות זו באה לו לא בשל זכויות ירושה, אלא בשל תכונותיו האישיות; בשל נכונותו לקבל על עצמו את האחריות לשלום כל האחרים. וזהו, לדעתו, יסוד המלוכה. יש שאחריות זו דורשת מן המלך למות למען עמו; רק אז הקרבן רצוי.

מתוך מה שאמרנו עד כה, מתבלטים קויו העיקריים של הספר: רעיון השלטון הנאור, רעיון ההקרבה העצמית, והכנסת הלך רוח מודרני לאגדות עתיקות. לא תמיד מצליחה הסופרת בהרכבת הישן עם החדש. יש שנוצר שעטנז בלתי אחיד. כך החלק הדן בשהותו של תזאוס בכרתים הוא החלש ביותר, בשל תערובת היסודות השונים והסותרים שבו. דברים שתזאוס משמיע על כוחו של הארגון הנכון, שיחות שלו עם מינוס מלך כרתים – אלה אינם מתאימים בשום אופן לתפישת התקופה; שעה שלעיתים הוא מסתמך על אמונות ודעות ששוב אינן מתאימות לתקופה המודרנית. ענין אחר, הטעון ברור, הוא עצם הנחת היסוד כי “המלך חייב למות”. אחת הנקודות המעורפלות היא תאור מחשבותיו של תזאוס עם סיום הספר. המלך אגיאוס אבד עצמו לדעת – קפץ לתהומות הים, וזאת באשמת רשלנות החוזרים מכרתים, ששכחו להחליף את המפרש השחור. תזאוס מנסה למצוא טעם ותכלית במעשה אביו. כביכול, היה באמת צורך במעשה זה ואי אפשר היה להמנע ממנו. והוא, תזאוס, לא החליף את המפרש בכוונה תחילה, משום אות שנתן לו פוסידון. הענין אינו מתבהר לנו כל צרכו. האגדה מספרת, שתזאוס מצא את מותו בשל מעשה בגידה שפל. מארחו מלך מקירוס הפילו מצוק סלע גבוה לתוך הים. מרי רנו רומזת לנו, בדרך מוסתרת אך ברורה, כי מעשה זה – תזאוס יעשנו מתוך רצונו הוא; להגשים בגופו את הרעיון לו הוא מטיף.

עם הסתירות, שרמזנו עליהן, הרי הספר רב ענין ומעורר מחשבות. ההדגשה על המעבר מפולחן עוור להקרבה מרצון, ממלך בדרך המקרה למנהיג בכוח האחריות בסיפורו של תזאוס מלך אתונה משאירה רושם בלב הקורא.

ספטמבר, 1960

 

ד. גרמנים, הונים, וכל השאר    🔗

“שירת הניבלונגים” או “סבלם של הניבלונגים” הוא אפוס גרמני עתיק, אשר גיבוריו נהרגים אחד אחד במשך העלילה עד שהסיפור מסתיים בשחיטה רבתי, שלאחריה נשארות בקושי ידים עובדות מספיקות כדי לקבור את החללים. האפוס נכתב בערך בשנת 1200. ככל הנראה, היה המשורר האנונימי אוסטרי. במשך השנים ניסו “להדביק” את האפוס ליוצרים שונים, אך אף אחת מן ההשערות והתיאוריות השונות בכיוון זה לא נתקבלה. שירת הניבלונגים בנויה על כמה יסודות: יש בה אגדות עתיקות משירת האדה; ומלבד היסודות האגדיים הטהורים יש בהם גם הדים למאורעות היסטוריים אשר במשך הדורות לבשו צביון אגדי. ואכן אין “שירת הניבלונגים” עשויה מקשה אחת. יש סתירות פנימיות, היחס לגיבורים השונים עובר שינויים, וגם על מידת ההיגיון הטהורה ניתן להתווכח. מבחינת העניין נחלק האפוס לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון מספר את תולדותיו של זיגפריד הגיבור; מעשי הגבורה הנפלאים שלו, נישואיו עם קרימהילד, קנאתה של ברונהילד, רצח זיגפריד ואבלה של קרימהילד אשתו. החלק השני מספר על נקמת קרימהילד ברוצחי זיגפריד. דמותה של קרימהילד היא העומדת במרכז החלק השני, שעה שבמרכז החלק הראשון עומדת דמותו של זיגפריד.

הסיפור פותח בתיאור קרימהילד היפה. קרימהילד היא אחותם של גינתר, גרנות וגיזלתר, מלכי ארץ בורגונדיה¹⁶. כבר בתיאור ראשון זה של נסיכה צעירה ויפה אשר גורלה שפר עליה, מופיעים צלילים מדאיגים: קרימהילד מתרחקת מאהבת גברים, משום ש“שכר אהבה הוא הסבל”. מוטיב זה שזור ביצירה כולה. מקרימהילד הנאווה עובר הסיפור לזיגפריד הגיבור, בנם של זיגמונד וזיגלינד, מלכי ארצות השפלה. זיגפריד הוא גיבור עשוי ללא חת ובעל לב נדיב. בצעירותו כבש אוצר מהולל, הלוא הוא אוצר הניבלונגים. אוצר זה אינו אוצר סתם, אוצר של מה בכך. האוצר כולל, בין השאר, מגבעת מופלאה ביותר: זוהי מגבעת ההופכת את האדם לרואה ואינו נראה, וכאילו לא די בזאת היא עוד נותנת בו כוח של שנים עשר איש. כפי שעוד נראה, לא הביא השימוש במגבעת מזל לזיגפריד; אבל אוצר הוא אוצר. מעתה והלאה זיגפריד הוא גם מלך הניבלונגים, ובמקומות שונים באפוס מוזכרים גיבורים ניבלונגים המלווים אותו בדרכיו ומלחמותיו. פשר המילה “ניבלונגים” אינו ברור כל צרכו. ייתכן שהמשמעות היא ילדי הערפל. השם קשור לאוצר. כאשר, לאחר רצח זיגפריד, גוזלים מלכי בורגונדיה את האוצר מאחותם האלמנה, זוכים הם לשם “ניבלונגים”. עניין זה מבלבל במקצת את הקורא, עד שהוא מצליח לתפוש את השיטה; הוא יכול להתנחם בכך שהטרחה הנגרמת לו היא כאין וכאפס לעומת האסונות אשר פקדו את כל אלה שזכו באוצר הניבלונגים.

מעשה גבורה אחר של זיגפריד הוא המלחמה בדרקון הנורא. לאחר שגבר זיגפריד על הדרקון והרגו, רחץ בדמו וכך נתחסן בפני כל פגיעה אפשרית – חוץ מאשר בנקודה בין כתפיו עליה נשר בשעת הטבילה בדם הדרקון עלה מאחד העצים (הלוא באותם ימים נהגו הדרקונים לשכון ביערות עבותים, משמע שלא היה מחסור בעלים). נושא הגיבור הבלתי־פגיע, שיש לו רק נקודת תורפה אחת, הוא נושא מקובל בעולם האגדות – ולראיה, עקב אכילס המפורסם. ממילא מובן, שהגיבורים הללו אחד דינם להפגע דווקא באותה נקודה מסוכנת. כדאי גם להוסיף, שלא תמיד הגיבור החיובי הוא זה הסובל מ“עקב אכילס”. לעיתים קיים איזה מרשם סודי להשמדת מפלצת זו או אחרת, ואז כמובן גילוי סוד זה הוא משימה מהוגנת ולא בגידה שפלה. אך נחזור נא לזיגפריד והדרקון המפורסם שלו. בשירת האדה, הקדומה משירת הניבלונגים, יש קשר בין כיבוש האוצר לבין מלחמת הדרקון, הדרקון הוא הוא שומר האוצר. על נוסח זה שמר גם ריכרד ווגנר, שהסתמך על שירת האדה הקדומה ב“טבעת הניבלונג” שלו; האפוס “שירת הניבלונגים” נראה לטבטוני זה מודרני מדי, רכרוכי מדי, והוא טען שיש לחזור למקורות העתיקים, הטהורים. ב“שירת הניבלונגים”, עליה אנו דנים כאן, אין קשר בין כיבוש אוצר הניבלונגים לבין המאבק עם הדרקון; אלה הם שני מעשי גבורה נפרדים של זיגפריד, ושניהם חשובים ביותר להמשך העלילה. אחר כל הדברים האלה שומע זיגפריד את שמע יופיה וחינה של קרימהילד, ולמרות תחינות הוריו יוצא לוורמס בירת בורגונדיה לבקש את ידה של היפה. מכאן באמת מתחילים העניינים להתגלגל. המלך גינתר, אחי קרימהילד, מבטיח לזיגפריד את ידה של אחותו באם זה האחרון יאות לעזור לו לגינתר לכבוש את ברנהילד הגיבורה לאשה. כדאי להוסיף שכאשר מגיע המספר אל ברנהילד ומתאר אותה ובמיוחד את השרירים שלה – מגיע הקורא למסקנה שדמות גיבורה גרמנית זאת אינה בדיוק זהה לנסיכת החלומות שלו. אך מסתבר שהמלך גינתר הוא בעל השקפה אחרת. זכותו. מכל מקום זיגפריד מבטיח את עזרתו, יוצא עם גינתר להכניע את ברינהילד, וכפי שעוד נראה כורה בכך לעצמו את הקבר השחור. כשהוא חובש את מגבעת הפלאים הוא עומד לימין גינתר במאבקים ובתחרויות עם עלמת החן בעלת השרירים, אשר זו האחרונה דורשת מבחיר ליבה לעתיד לעמוד בהם אם חשקה בה נפשו. גינתר, המתחיל יותר ויותר להתגלות כחדל אישים, אינו מסוגל כלל להתמודד עם ברנהילד הגברתנית. זיגפריד, העומד לצדו כרואה ובלתי נראה, הוא הוא המכניע את הסרבנית. לאחר שהוכתה בתחרויות של זריקת חנית ואבן, מסכימה הגברת הנאווה בעלת כוח האיתנים להנשא למלך גינתר, שהרי היא סבורה שהוא ניצח אותה. אלא שיש קוץ באליה. מלכתחילה סבורה היתה ברנהילד, כי זיגפריד הוא זה אשר בא לבקש את ידה. כדי למנוע ממנה טעות, מספר לה זיגפריד כי הוא רק נתין של גינתר וסר למרותו; שוב בולטת נדיבות ליבו של זיגפריד המוכן למחול על כבודו בכדי לעזור לבני בריתו.

בכללותו מעורר סיפור גינתר־ברנהילד־זיגפריד כמה תמיהות. כיצד זה זיגפריד בקי כל כך במסתרי הדרך לטירת ברנהילד; כיצד זה ברנהילד מכירה את זיגפריד; וחשוב מכל, כפי שעוד נראה בהמשך, מדוע ברנהילד מקנאה בקרימהילד ומבקשת לריב עמה? ועוד נגיע להתנהגותה של הגברת הטבטונית בליל החתונה עם גינתר. התמיהות הללו מסתברות ברובן עם העיון באגדה העתיקה יותר:

באותה אגדה ברנהילד היא אהבתו הראשונה של זיגפריד. הוא חוצה בגבורה את חומת האש בה האל אודין הקיף אותה, ומעיר את הגיבורה השקועה בתרדמה כבדה. השנים נשבעים אמונים ואהבה זה לזה. אולם אחר כך קורה את זיגפריד מקרה רע: בחצר המלכים הבורגונדיים משקה אותו אם המלכים, הקוסמת הזקנה, משקה כשפים המשכיח לו את אהובת ליבו. מכיוון שבדרך בלתי מהוגנת זו מתפנה ליבו של זיגפריד מאהבת ברנהילד, מתפנה הוא להערכת יופיה של קרימהילד ואף נושא אותה לאשה. השתלשלות מאורעות זו הופכת את שנאת ברנהילד לקרימהילד וזיגפריד לסבירה יותר. יש להניח, שמשורר שירת הניבלונגים בנה על ידיעה מוקדמת של פרטים שונים אצל שומעיו, כפי שמסתבר גם מן ההערות הרבות המנבאות את ההשתלשלות לעתיד; בסיפור מתח חדש הרי לא מספרים מראש מי הוא הרוצח.

בחצר המלך בוורמס בירת בורגונדיה חוגגים חתונה כפולה: זיגפריד וקרימהילד, גינתר וברנהילד. קרימהילד שמחה וברנהילד בוכה. בלילה מחבק זיגפריד לראשונה את אשתו הכשרה והצנועה. לא כן גינתר: הגברת הנאווה בעלת השרירים קושרת אותו בחגורה שלה ותולה את כל החבילה החמודה על וו על הקיר. למחרת שוב מבקש גינתר את עזרת זיגפריד. כרואה ואינו נראה מתלווה זיגפריד בלילה הבא לגינתר ומכניע את ברנהילד. הסיפור מסופר בפירוט רב ואין כל ספק שברגע הקריטי מפנה זיגפריד את המיטה לטובת גינתר – ומה גם שהוא עצמו אוהב רק את קרימהילד. לא שגינתר נהנה מכל הרחשים שעלו אליו מן המיטה ומסביבותיה; אבל בסיכום כל הטרחה היתה של זיגפריד וכל ההנאה היתה של גינתר. זיגפריד עושה מעשה שאין ברכה בצידו – הוא נוטל מברנהילד שלא בידיעתה טבעת וחגורה וברבות הימים נותן חפצי חן אלה לאשתו האהובה. עכשיו גינתר הופך באמת לבעלה של ברנהילד ועם אבדן הבתולים שכידוע הם נכס מאגי הופכת בעלת השרירים לאשה טובה וכנועה, ושוב לא שומעים על מעשי גבורה נוספים מצידה. במה הדברים אמורים, היא אשה טובה לבעלה; אך היא מקנאה בזיגפריד וקרימהילד ומתכננת נקמה בדרך הערמה, כאשה רגילה, ולא בכוח הזרוע, כבימי בתוליה הטובים.

זיגפריד חזר עם קרימהילד שלו לארץ השפלה, שם הומלך למלך ע"י אביו זיגמונד¹⁷. אחר שנים מצליחה ברנהילד לפתות את בעלה גינתר להזמין את אחותו וגיסו לביקור. ביקור זה, המתחיל בחגיגות מפוארות ובשמחה, מסתיים ברצח, במהומות ובצער. לאחר ריב רבתי בין שתי המלכות מוצאת לה ברנהילד אביר מבין אביריו של גינתר המלך, אביר שיש בו נאמנות עד אין קץ לברנהילד ושנאה עזה כשאול לקרימהילד. אביר זה קרוי האגן. זוהי דמות אפלה וקודרת, אשר המספר לא הגיע עם עצמו לעמק השווה ביחס לתכונותיה. מדוע פועל האגן בחמת זעם נוראה כל כך נגד זיגפריד ואחר כך קרימהילד, שלא עשו לו כל רע? שמא היתה לאשמאי הבלתי סימפאטי הזה חולשה לברנהילד? סתם המספר ולא פרש. האגן מחליט לרצוח את זיגפריד בערמה ובכדי לייעל את משימתו מוציא מקרימהילד את סוד המקום האחד הפגיע בגופו של בעלה. תחילה מסרב המלך גינתר להשתתף במזימה. כפי שניתן היה להניח, על פי הכרותנו עמו במשך העלילה עד עתה, הוא אינו עומד בסרובו זמן רב. לעומתו מתנגד האח הצעיר, גיזלהר, בכל תוקף, ואין לו כל חלק באשמה. מידת האשמה של גרנות, האח האמצעי, מוטלת בספק. בעת מסע ציד הורג האגן במרמה את זיגפריד וכדי לשמח את קרימהילד במיוחד הוא מניח את הפגר המת לפני הדלת שלה. זיגפריד המת מובל לקבורה אגב הרבה התעלפויות מצד קרימהילד המסכנה. למרבה התמיהה נשארת קרימהילד בחצר המלוכה של הבורגונדים, רוצחי בעלה האהוב, במקום לחזור לארצו של זיגפריד המת. למרות הבטחותיו החגיגיות של גינתר לאחותו האלמנה מתברר שזו האחרונה לא נהגה בחכמה בבחירת מקום מגוריה.

האגן משתלט על אוצר הניבלונגים השייך לקרימהילד אחר מות זיגפריד, – ומטביע אותו בנהר הריין; וזאת, בכדי שלא תוכל האלמנה לקנות באוצר דנן נוקמים לזיגפריד. אגב, מכאן והלאה ברנהילד יוצאת פחות או יותר מן התמונה, וקרימהילד היא דמות האשה היחידה החולשת על העלילה. ברבות הימים נמצאו סופרים שרצו לאזן את החשבון ועשו את ברנהילד לדמות מרכזית – אך בשירת הניבלונגים הבכורה הלוא היא שייכת לקרימהילד. ראוי להזכיר כאן שוב את ריכרד ווגנר אשר במרקחת המיתולוגית המעורפלת שלו ברנהילד תופשת מקום נכבד.

החלק השני של “שירת הניבלונגים” מספר על נישואי קרימהילד, אלמנתו של זיגפריד, לאצל (אטילה) מלך ההונים. אחר כמה שנות נישואין מצליחה קרימהילד לפתות את בעלה אצל להזמין לחצר מלכותו את מלכי בורגונדיה, גינתר, גרנות וגיזלהר, וכן את האגן. ובכן, כמו בחלק הראשון של השירה, לפנינו שוב הזמנה אשר מזימות רצח מסתתרות מאחוריה. כוונותיה של קרימהילד אינן טובות, וקשה לבוא על כך במשפט על האשה המסכנה. אף לרגע לא שכחה את זיגפריד שלה. ועוד, היא מתמרמרת על שלושת האחים שלה, אשר באשמתם היא נשואה עתה ל“כופר”. אמנם אין לומר, כי הגיבורים הנוצריים מגלים איזו שהיא רוח נוצרית, כולל גינתר, ברנהילד, האגן וקרימהילד. דווקא אצל (אטילה) הוא היחיד המתנהג ברוח נוצרית, הוא, הכופר שבין כל הנוצרים הטובים הללו.

מעתה והלאה הסיפור הופך לתיאור המאבק בין קרימהילד והאגן, האגן, אשר הופיע בחלק הראשון של השירה כדמות שולית, כמכשיר נקמה בידי ברנהילד ולא כפועל עצמאי, ונתגלה כמוג לב ערמומי ושפל בעת רצח זיגפריד, – הופך בחלק השני לדמות מרכזית, לאביר אימתני וזועם העשוי ללא חת. לשווא מנסה המלך אצל־אטילה להשקיט את המריבה בטרם יהיה מאוחר מדי. קרימהילד מתגרה בבורגונדים, ואילו האגן מעליב את קרימהילד ככל שמשגת ידו. בשעת משתה מפואר שעורך המלך פורץ לבסוף קרב גלוי. הפתיחה החביבה לקרב זה היא מעשה רב של האגן – הוא קוצץ את ראשו של בנם הקטן של אטילה וקרימהילד. עתה אנו שומעים על מהלך הקרב, ועל אלפי הגיבורים שמתו מכל צד. מכיוון שהקרב פרץ בשעת משתה באולם גדול, קשה קצת לתאר הכיצד כולם נכנסו לאותו אולם – מסתבר שהיה זה אולם באמת גדול. גם בעיצומו של הקרב, כאשר כבר רבים החללים משני הצדדים, חמתה של קרימהילד אינה שוככת. היא אינה נענית אף להפצרותיו של גיזלהר, אחיה הצעיר והאהוב (הוא עדיין צעיר כבתחילת העלילה, אף שבינתיים חלפו עשרים שנה ויותר) שאינו אשם כלל בכל ההשתלשלות העקובה מדם. במערכה הראשונה של הקרב מנצחים הבורגונדים את ההונים; יש נטיה להמעיט בדמותם של ההונים ולהציגם כפחדנים; נטיה זו מסתברת מאוד, מאחר שהגרמנים רצו לנקום לפחות בשיר את חרפת המכות שהוכו בידי ההונים. כדי להטות את הכף מצווה קרימהילד להדליק את האולם מבחוץ. כל הלילה משתוללות הלהבות ומחממות את הגיבורים הכלואים בפנים. למחרת מתחדשים הקרבות. (למרבה התמהון לא נשרף הבניין). הבורגונדים נופלים אחד אחד, עד שנשארים רק שניים, הלוא הם האשמים ביותר: גינתר והאגן. גם גיבורי ההונים נפלו במשך הקרב, ויש לשים לב שהגיבורים ששרדו ושמתגברים על הבורגונדים הם לוחמים גרמניים בשרות המלך אטילה.

הפרשה האחרונה אינה פחות עקובה מדם מאלה אשר קדמו לה. גינתר והאגן, שני האחרונים, מובלים כבולים בפני קרימהילד. זו האחרונה דורשת מהאגן את אוצר הניבלונגים. האגן מסרב, כל עוד גינתר חי. לדרישה זו נמצא פיתרון. קרימהילד מביאה את ראשו הערוף של גינתר להאגן. מאחר שהאגן עומד במריו, הורגת קרימהילד במו ידיה את רוצח בעלה. היא הורגת את האגן בחרבו של זיגפריד, החרב אשר האגן גזל בשעתו מן הגיבור המת. אך עדיין אין זה סוף המעשה. הגיבור הזקן הילדברנד, נתין של המלך אטילה, זועם על חוצפתה של קרימהילד; כיצד זה אשה, יצור ממדרגה שניה, מעיזה לפגוע בגבר, פאר הבריאה? ובכן כדי לאזן את החשבון הוא ממהר והורג את קרימהילד. נותר אצל־אטילה הטוב לבכות ולקבור את החללים.

סיפור זה, המלא שאון וזעם, יש בו כדי לספק לקורא הרהורים מספר. מעניין גם להשוות את שירת הניבלונגים לנוסחאות קדומות יותר. למשל, קיימים מקורות קדומים יותר בהם אטילה הוא הוא הזומם את אבדן הבורגונדים, וקרימהילד אשתו אשר רבה איתו בקביעות משך כל שנות הנישואין נוקמת בו את נקמת מות אחיה החביבים – היא מאכילה אותו את בשר ילדיו ורוצחת אותו במיטתו. אשר למאורעות היסטוריים, אשר ניתן לקשר ביניהם לבין שירת הניבלונגים, הרי מן הראוי לציין שבשנת 437 נפלה מלכות בורגונדיה לפני ההונים. הקרב היה בוורמס. אטילה היה מלך ההונים בשנים 445–453. הוא נפטר לאחר נישואיו עם גברת גרמניה בשם הילדיקו או אילדיקו. כנראה שהוא מת בליל החתונה בעקבות שטף דם פנימי. עד כאן המציאות.

אחת הנקודות המתמיהות ביותר בשירת הניבלונגים היא תיאור אטילה מלך ההונים. ניתן היה לצפות שדמות זו תהיה שלילית – והנה היא חיובית כולה. כפי שכבר ציינתי, הרי במקורות קדומים יותר שונה הגישה אל מלך ההונים, והוא מתואר כאכזר וצמא דם. יחד עם זאת, מקפידה השירה לתאר את הלוחמים ההונים כנופלים בהרבה מן הלוחמים הגרמנים. וכדי להדגיש תפישה זו, הרי הגיבורים בשרותו של אטילה שהם גיבורים אמיתיים – אינם אלא גרמנים שהצטרפו מסיבה זו או אחרת למלך ההונים.

זהו, ובכן, אפוס הניבלונגים. סיפור, הייתי אומרת, עם מוסר השכל מפוקפק במקצת.

אוגוסט, 1973

 

ה. אלים וגיבורים שירדו מגדולתם    🔗

האגדה היוונית מספרת לעיתים תכופות על אלים שהתחפשו לבני־תמותה פשוטים. ב“גיזת הזהב”¹⁸ לרוברט גרבס עומדים אנו בפני חזיון הפוך. לאלים, לחצאי האלים ולגיבורים נשאר מעט מזיוום הקדום. סיפור גיזת הזהב הוא אחד העתיקים ביותר במיתולוגיה היוונית. זהו סיפור על מסע בים. כמה גיבורים וחצאי אלים הפליגו באוניה בשם ארגו מיוון דרך ההלספונט והבוספורוס עד לים השחור. בחזרם הקיפו את יוון עד לקצה הים האדריאטי, ורק לאחר מכן חזרו בשלום (מלבד אלה שמתו בדרך) לעריהם ולבתיהם. כל האנשים שבקבוצה נקראו ארגונאוטים, על שם הספינה. יש להניח, כי האגדה נרקמה לאיטה, סביב מסורת אוטנטית על אחד (או אחדים) ממסעות הים הקדומים ביותר של היוונים. כך אנו מוצאים שמות גיבורים רבים וידועים ברשימת הארגונאוטים. למעשה רק המנהיג, יסון, מופיע במיתולוגיה היוונית אך ורק בקשר למסע ה“ארגו”. כל האחרים הם דמויות מרכזיות בציקלוסים שונים של אגדות, ושמותיהם ודאי שובצו בסיפור במשך הזמן להרבות את תהילת המסע. הרקולס הגיבור, התאומים קאסטור ופולוכס, הנגן אורפאוס – כל אלה ידועים, לפחות בשמותיהם, אף למי שאינו מצוי במסורת הקלאסית. כן עטרה האגדה את המסע בהילת גבורה והרפתקאות. מטרת היוונים היא להביא את גיזת הזהב, שהיא גיזת איל קדוש שנלקחה בשעתה מיוון, מקולכיס שעל גדות הים השחור, חזרה לארצם. כיבוש הגיזה דורש מעשי גבורה עלאיים. כך הפכה המסורת על תחילת המסחר היווני מעבר לימים לאגדה רבת יופי. הצעד הבא בהתפשטות ימית זאת היתה השמדת טרויה העיר, שעמדה לרועץ למסחר היווני; סיפור מעשה זה עוטר באגדות רבות עוד יותר ומצא את ביטויו השלם ב“איליאדה”. אך זהו סיפור מאוחר יותר, ולא מקרה הוא, כי אחד מן הארגונאוטים, פלווס, הוא אביו של אכילס, הגיבור המהולל של האיליאדה.

סיפור הארגונאוטים הפך בספרות לסיפורם של יסון ומדיאה; שכן יסון השיג את גיזת הזהב בעזרתה של מדיאה, בת איאטס מלך קולכיס, שנתאהבה בו. מדיאה היתה כוהנת של הקטה, אלת הלילה והירח, וכוחה רב בכשפים. יחד עם זאת היא צאצא של אל השמש, כי איאטס אביה הוא בן השמש (יחוס משפחתי מקובל למדי על מלכי קדם). בעזרה ליסון, מסתבכת מדיאה במעשי עוון: שקר, גזל, בגידה, ולבסוף גם ברצח. יסון, בוגדני וחלש אופי, מנסה להמלט מזכרונות אלה בדרך משלו: אחרי חזרתם ליוון, הוא מגרש את מדיאה ונושא את בת קריאון, מלך קורינת, לאשה, והופך בשל נשואיו אלה ליורש העצר של קורינת. איומה היא נקמת מדיאה: בכשפיה היא שורפת חיים את צרתה ואת קריאון, רוצחת את הילדים שנולדו לה וליסון, ונמלטת במרכבה של אש, בהשאירה את יסון אומלל משהיה גבר אי פעם. דמותה של מדיאה המיואשה והנוקמת היא שנמסרה לנו במחזהו של אווריפידס. הגם שאווריפידס מציין את הרקע שגרם למעשה הנקמה, ואינו מתאר את מדיאה כחסרת לב, הרי הקוסמת האפלה רחוקה מהיות דמות מלבבת. אף שהאשם הראשוני מונח ביסון, הרי אין עוד אשה שהתנקמה בצורה נוראה כל כך כמותה.

מהי הצורה שלובש המיתוס העתיק בסיפורו של גרבס? האם שומר הוא על הלבוש האגדי, או שמא הוא מתכוון לשחזר את הנסיעה המסחרית שסביבה נתרקמו האגדות?

מסתבר שגרבס אינו בוחר באף אחת משתי האפשרויות הללו. יש שהוא מוסיף פרטים גיאוגרפיים; יש שהוא מכניס הסבר רציונליסטי משלו לאגדות מסויימות – כך הוא מספר שהקנטאורים, המתוארים במיתולוגיה כחצאי אדם וחצאי סוס, הם אנשים מאחוות הסוסים, כלומר הסוס הוא החיה המקודשת בעיניהם ביותר, ויש להם גם מנהגים פולחניים מסויימים הקשורים באמונה זו; וכן חצאי האלים, המתימרים להיות בני אלים, אינם בעיניו אלא בנים לזונות המקדש של האל־האב. מאידך גיסא, הרי גרבס מדבר בהרחבה על מנהגים פולחניים ועל מסורות שונות, ולא עוד אלא שהוא עושה זאת בכובד ראש גמור ובלי סימני זלזול.

למעשה דרכו של גרבס היא יצירת מיתוס חדש משלו, שאנו כבר מכירים אותו בחלקו מספרו “האלה הלבנה”¹⁹. הוא מאמין בהאבקות הנצחית שבין האלה־האשה והאל־הגבר. והוא נותן יתרון אין ערוך לאלה האשה. האלה בעלת הכוח הרב ביותר, האלה העתיקה ביותר, היא האלה המשולשת. השילוש (!!) הוא: האם, הבת, הנכדה, הקרויות בפיו האם, הנימפה והבתולה; כלומר, שלושת הגילויים של האשה: האשה כאם, האשה כגלום האהבה, והאשה כבתולה – ואין לדעת באיזו צורה כוחה המאגי רב יותר. האמונה הנוצרית מאחדת באלוהות האשה את האספקט הראשון והאחרון, ומשמיטה את האמצעי. כשם שהאלה המשולשת הקדושה נעלה על זאוס אבי־האלים, כך גם הנשים בסיפור זוכות לתיאור אוהד יותר מאשר הגברים. אין לומר, כי המיתולוגיה היוונית מתארת את גיבוריה ככלילי השלמות. הגיבור הסימפטי היחיד באיליאדה הוא הקטור, הנקטל בידי אכילס שכוחו גופני בלבד; בין הארגונאוטים אין אנו מוצאים אישיות גדולה (או שמא נאמר, אישיות גדולה לפי מושגינו אנו) אך בכל זאת מעורר תאורם כבוד. הרקולס הוא סמל הגבורה; הגם שהוא מהיר חימה ויש שהוא בשגגה מרע לאוהביו, אינו רע באופיו ואינו משתמש בכוחו כלל וכלל לתועלתו הפרטית, ותמיד מוכן לעזור לנתונים בצרה. אצל גרייבס הרי הוא ענק מגודל שרירים, שכוחו העצום אינו נתון לכל ריסון שכלי; כדמות גדולה הוא הופך לדמות מגוחכת. מבלי משים הוא מרוצץ גולגלות ללא אבחנה מינימלית, ועזרתו לחלשים, בשל טפשותו, אינה מועילה תמיד. גרייבס נוהג בכתיבתו להסוות על אירוניה חריפה בכתיבה יבשה ועובדתית לכאורה. גיבורי המסע נקטלים, בעוקץ עטו, עוד לפני שהם נקטלים האחד בידי השני, לאחר חזרתם ליוון. יסון אינו אלא חסר אופי חלוש, שפניו יפים והוא סובל מדפרסיות כאשר עליו לפעול וקסמו היחיד קיים בעיני נשים; ואנו שואלים עצמינו, כיצד יכלו נשים אלה להתאהב בו, ומדוע גרייבס סבור שיש לכבד נשים אלו, שכוח אבחנתן קטן כל כך.

נסיים באומרנו כי ספרו של גרייבס משעשע, בעוד המיתוס היווני מרומם את הנפש.

1959