א. שתי הקדשות וסיפור הקשור לנושא 🔗
מאמר זה מוקדש לשני אנשים. הראשון, דוד דורון (ספקטור), חבר קיבוץ שמיר, שהקדיש את חייו לחקר האמת ההיסטורית על הפוגרום בקישינוב והוצאתה לאור. דוד דורון נולד בעיר קישינוב שבבסרביה ב־16.6.1916; עלה לארץ בשנת 1938 ומאז היה חבר קיבוץ שמיר. נפטר בקיבוצו שמיר בי“ט בכסלו תשס”ו (20.11.2005). משנת 1973 שבה החל לעסוק במקצועיות בנושא, חי דוד דורון מתוך שכנוע פנימי עמוק שליהודי קישינוב נגרם עוול גדול, וכי לפואמה של ביאליק “בעיר ההרגה” היה וישנו חלק נכבד בעוול זה, ולכן ראה חובה לעצמו לפעול לתיקונו. יותר משנלחם בפואמה של ביאליק, נלחם כדי להביא את העדויות המלאות על מה שהתרחש בקישינוב לידיעת הציבור, בכתב ובעל־פה, עדויות שהיו גנוזות בכספת של בית ביאליק במשך שמונים שנה. מאמציו הבלתי־נלאים נשאו פרי. בשנת 1991 הופיע הספר עדויות נפגעי קישינוב, 1903 בהוצאת יד טבנקין והקיבוץ המאוחד. מאז הפכה לנחלת הכלל הדעה שהפואמה של ביאליק לא ביטאה מציאות היסטורית. אדרבא, יהודים דווקא הגנו על עצמם, וביאליק ידע זאת, ובכל־זאת כתב אחרת.
האדם השני שאני מבקשת להקדיש לו את דבריי הוא מורי ורבי פרופסור דב סדן ז“ל. במכתבו לדוד דורון, מיום כ”א בתמוז תשל“ז (1977), חזר והעמיד על דיוקם דברים שאמר בעל־פה בהזדמנויות שונות על “בעיר ההרגה”: “יש הרבה באותה פואמה דברים שנוח להם שלא נכתבו משנכתבו, וחובה לקרוע עליהם. ואודה, כי שמיטתם הייתה חובתו ואם לא חש צורך בכך – הצער גדול”. יש להעיר, כי קדמו לדב סדן בהסתייגותו מהפואמה אחרים לפניו וגם אחריו. בראשם מנדלי מוכר ספרים שעל דעתו השלילית העידו אחדים. כאן יובאו דברים אלה כפי שתועדו בידי י”ד ברקוביץ ששמעם מפיו של מנדלי בז’נבה, בסוף שנת 1906 או בתחילת שנת 1907:
עד היום איני מוחל לו על מעשה קישינוב – כוונתי לאותו השיר, שכתב לאחר הפרעות בקישינוב והרעיש בו את העולם… שמעו־נא מעשה והשתוממו! נבלים ופריצי חיות, חלאת המין האנושי, התנפלו עלי ועל אשתי וילדי, הרגו ורצחו ועשו כל תועבה, התעללו בי בכל מיני ייסורים ועינויים, – והרי זה מתייצב אחר־כך, כמגיד־מישרים, ומטיף לי מוסר, זורה מלח על פצעי!… אני מתפלש בעפר, כולי מתגולל בדם, נענה ומושפל מכאב ומחרפה, והוא עומד על גבי והרצועה בידו – ומצליף, ומצליף… ריבונו של עולם, כלום לבך לב תתרי?… רוצה אתה להתנאות לפני, להראותני, כי אתה הגיבור ואני החלש, איש הירא ורך־הלבב – ולא מצאת שעה יפה לכך אלא כשאני מורדף באחת הפתחים, בבור אפל, מוטל כפות לפני זאבי־טרף?!… אף אני אינני מן הסופרים המתוקים, שרק נופת תטופנה שפתותיהם לעם. אף אני גורס את הפסוק: חושך שבטו שונא עמו… אבל במה דברים אמורים? כשאשם העם ואשמתו בקרבו!… השמעת כזאת מימיך! לא לך החרפה, כי אם למעניך!… (י“ד ברקוביץ, הראשונים כבני אדם, ספר שני, נדודים, פרק ארבעה־עשר: משלי הסבא, הוצאת דביר, תשכ”ד, עמ' קי) [חלקים מעדות זו שימשו מוטו להרצאתו של דן מירון בכנס: "מעיר ההרגה והלאה״.]
ובנוסח אחר:
… נו, ביאליק, הרי זה ביאליק שלנו! כשהוא כותב שיר, אני מוצא בו גם רגש וגם מחשבה. – אבל מצד אחר, אינני מוחל לו על מעשה קישינוב, על אותו שיר שכתב לאחר הפוגרום. – השמעת כזאת מימיך? לא לך החרפה, כי אם למעניך, פריצי־חיות, חלאת המין האנושי, שרצחו ועשו כל תועבה… (מצוטט לפי הרצאתו של דוד דורון, באפריל 1993, במלאות 90 שנה לפוגרום קישינוב)
והערה אקטואלית נוספת. סיפר לי שי חרמש, גזבר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, למחרת חזרתו מקישינוב בירת מולדובה, שבה התקיים טקס במלאות 100 שנה לפרעות קישינוב, ונחנכה אנדרטת זיכרון לזכר היהודים שנרצחו בפוגרום ב־1903, כי לפני נסיעתו לקח עמו תצלום של הפואמה “בעיר ההרגה” כדי לקרוא ממנה שורות אחדות בטקס. עוד מימי בית־הספר התיכון זכר שהפואמה מגיבה על הפוגרום, אבל לא חזר וקרא בה. והנה, בטקס, כשעמד לקרוא שורות אחדות מתוך השיר חשכו עיניו! איך יקרא פסוקים (שיתורגמו לרוסית), כגון: “וכאשר שנוררתם תשנוררו”, ועוד באוזני הגויים?! הפואמה, התברר – כך התוודה באוזניי – אינה מתאימה להווה, ובמיוחד לא לטקס שבו משתתפים גם לא יהודים.
וזו השאלה: איך לקרוא את הפואמה בהווה?
ב. ההקשר ההיסטורי נשכח – הפואמה נקראה כאמת היסטורית 🔗
הדיון כאן יהיה בהשפעתה של הפואמה לדורות, יותר מאשר בהשפעתה בדורה, אבל לא בפואמה עצמה.
אציג מיד את התזה המרכזית, לפני ההנמקות וההסברים: פואמה זו, יחד עם גורמים לא מעטים אחרים, הייתה אחת הסיבות לשלילת הגולה, לשלילת היהודי הגלותי וליחס המזלזל אליהם בקרב הנוער שהתחנך בארץ־ישראל ואחר־כך במדינת־ישראל. בעקבותיה לא הובנה השואה, ובעיקר לא קרבנותיה וניצוליה. יחס הבוז אל הניצולים והיחס המבזה אל הקרבנות מצד חלקים לא מעטים באוכלוסייה בארץ, קשור, בין השאר, גם בהשפעתה של הפואמה על קוראיה. “בעיר ההרגה” הייתה אחת היצירות הקבועות בתכניות הלימודים בבתי־הספר התיכוניים בארץ־ישראל ואחר־כך במדינת־ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. המתואר בה נתפס כאמת היסטורית; הפואמה הובנה כמבטאת יחס של בוז אל הקרבנות, ומַפנה את האצבע המאשימה אליהם. הייתה בה לא רק האשמה עצמית, אלא האשמת הקרבנות במקום האשמת רוצחיהם.
ההקשר ההיסטורי שהוליד את הפואמה, נשכח, נעלם, אבד. הפואמה נקראה מקץ שנים כפשוטה, כאמת היסטורית. קריאתה נעשתה מנותקת מן ההקשר ההיסטורי שהוליד אותה. האירוניה המושחזת והסטירה החריפה, שהיו ברורות לקוראים בני־הדור (אם כי, כאמור, גם בתוכם היו מי שיצאו כנגדה כבר באותן שנים) נתפוגגה כמעט לחלוטין במרוצת השנים. מקץ שנים, האירוניה של “בעיר ההרגה” שוב “לא עבדה”, כפי שנוהגים לומר היום. האירוניה הייתה טובה לדורהּ, אולי, אבל לא לדורות. כך, קרה, למשל, ל“שירי מכות מצרים” של נתן אלתרמן, כפי שהראה לאחרונה, עוזי שביט בספרו המרתק: שירה מול טוטליטריות. אלתרמן ו“שירי מכות מצרים” (הוצאת אוניברסיטת חיפה, זמורה־ביתן, 2003, עמ' 39, 46 ואילך). יש דוגמאות ספרותיות נוספות לכך, שיצירות שנכתבו בטון אחד, נקראו מקץ שנים בטון שונה, הפוך. כך, למשל, מה שנכתב במקורו כפרודיה, נקרא מקץ שנים כפשוטו, כשהמודלים של הפרודיה נשכחו, והאקטואליה של אותו דור נמחקה (כגון: “מגלה טמירין” של יוסף פרל).
אני רוצה לדייק: דבריי אלה אינם באים לפגוע בחשיבותה הפואטית של הפואמה ובזכויותיה ההיסטוריות. חשיבותה הספרותית וערכה האמנותי של הפואמה אינם שנויים במחלוקת. הישגיה האמנותיים נבחנו מזוויות רבות מאוד, ואין ערעור עליהם. זכויותיה של הפואמה בשינוי המציאות בדורה אינן שנויות במחלוקת. חשיבותה ההיסטורית עצומה, כגון: בהתארגנות “ההגנה העצמית” בעיירות ישראל בגולה; בהתעוררות הלאומית של יהודי רוסיה; בהגברת העלייה לארץ; בשינוי המגמה מפסיביות לאקטיביות: “בקישינוב נולד כוח המגן העברי” (יצחק מאור, מצוטט אצל גורן, עמ' 27, והערה 54) – כל אלה הם מן המוסכמות.
ג. התהייה על הסתירה 🔗
מיד עם הופעתה הראשונה של הפואמה בדפוס, תהו רבים עליה ועל ביאליק. איך ייתכן, שביאליק, שהכיר מקרוב את פרטי המציאות של הפוגרום, כחבר הוועדה, כתב שיר שהוא כולו, ברוחו ובתוכנו, מנוגד לעדויות שגבתה ועדה זו ולתיעוד שאספה. איך ייתכן שביאליק כתב פואמה זו בלי כאב, בלי רחמים ובלי הזדהות אישית? וכן, איך אפשר להסביר את הסתירה בין ההזדהות עם הקרבנות ב“על השחיטה” (אייר, תרס"ג), לבין הגינוי המוחלט שלהם ב“בעיר ההרגה” (תמוז–תשרי תרס"ד). קושי זה התעצם, במיוחד לנוכח העובדה שפרטי הזוועות שתיאר ביאליק בפואמה נשענו על מציאות קונקרטית שתוארה ב“מחברות העדות”, אבל – הופנתה כלפי הקרבנות עצמם. לעומת זאת, ניסיונות ההגנה העצמית של היהודים להדוף את הפורעים, שאף הם תועדו באותן מחברות־עדות, לא נזכרו בפואמה.
ההסבר לקושי הראשון, בין פרטי המציאות לבין רוח הפואמה, הוא עתיק יומין. רבים התחבטו בו, וניסו לתרצו, איש־איש בדרכו: “תוכחת אוהב” נעשתה למטבע לשון מקובל בניסיונות ההסבר הללו (ישראל לוין, 2003). הקושי היה גם בשל חשיבותו של ביאליק כמשורר לאומי, ובשל כוחה השירי של הפואמה, והשפעתה על הלבבות. היו אלה הסברים לאומיים ביסודם, מחויבי המציאות האקטואלית של אותה תקופה. אין, כמובן, אפשרות כאן להתעכב עליהם, ואפילו לא להביא מקצת מראי מקומות לכותבים הרבים בנושא זה. ריכוז הניסיונות להסבר זה אפשר למצוא למשל בהערה מס' 1 למאמרו של הלל ברזל “גאולה דרך תוכחה: אידיאלים והריסתם ב’בעיר ההרגה'” (1990), נכלל בשביט ושמיר (עורכים), עמ' 84.
מיכאל גלוזמן במאמר “‘חוסר־כוח – המחלה המבישה ביותר’ – ביאליק והפוגרום בקישינוב” (תיאוריה וביקורת, מס' 22, אביב 2003, עמ' 105–131), הציע הסבר אישי לסתירה זו שבין המציאות של קישינוב לאמת הפיוטית של “בעיר ההרגה”. זוהי השערה מפתיעה ונועזת, המסתמכת על חוויה טראומטית של אונס והשפלה שעבר ביאליק בילדותו, והקשר שלה לאופי שנתן ביאליק לפואמה, שבמרכזה: “חולשת הקורבנות”. בכך ניסה לתת “הסבר פסיכו־מגדרי” למה שהציק לרבים במשך עשרות שנים: “ההזדהות עם הקורבנות ב’על השחיטה‘, הגינוי המוחלט שלהם ב’בעיר ההרגה’” (עמ׳ 124).
אפשר אולי לשער, שההשראה להסברו של מיכאל גלוזמן מקורה בספרו של אלי שי משיח של גילוי עריות – היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2002), ולפיה בוצע בשבתי צבי הקטין מאורע טראומתי של “התעללות מינית פתולוגית קשה, בעלת אופי הומוסקסואלי ופדופילי. [– – –] כל ההשתלשלות המוזרה באישיותו לאחר מכן מהווה שרשרת של תגובות למאורע הזה. [– – –] השבתאות כדרמה של התעללות מינית מחזורית” (דברי אלי שי, ב“רב־שיח” שכותרתו “מיניות, משיחיות וגאולה – משבתי צבי ועד ימינו”, עיתון 77, שנה כ“ז, גיליון 279, אייר תשס”ג/מאי 2003, עמ' 16–24. הציטטה מעמ' 18). אבל גם הסבר זה, שיש עדיין צורך לבדוק את נכונות הנחת היסוד המונחת בתשתיתו, הוא הסבר תלוי־הקשר, והפעם תלוי־הקשר־אישי. אם מנתקים את הפואמה ממנו, כמו גם ניתוקה מההקשרים ההיסטוריים־הלאומיים, עלולה להסתלף משמעותה המקורית, ולהתהפך, כפי שאכן קרה במרוצת הדורות.
ד. ההתקבלות – שתי דוגמאות 🔗
הפואמה, בשל עצמתה הפיוטית ובשל פרסומה הרב, פעלה כשיר מכונן תודעה. אבל במקרה זה, ממרחק השנים, על דרך השלילה. בעיני הנוער הארץ־ישראלי נתפסה כמודל שלילי: אנחנו לא נהיה כמו קרבנות השואה בקישינוב. אנחנו לא נהיה פסיביים ובזויים כמותם. אנחנו נהיה אחרים: נתגונן, נילחם. ובכך נגזרה גזרה שווה בין “המציאות” בקישינוב, שתוארה בפואמה, לבין מה שקרה בשואה, והיחס אל קרבנותיה וניצוליה. הפואמה “אחראית” במידה רבה, יחד עם גורמים נוספים, ליחס השלילי של הנוער בארץ־ישראל אל הגולה ויהודיה לפני השואה, אבל גם אחריה, בעשורים הראשונים למדינת־ישראל [בהערת שוליים: אין ספק ששלילת הגולה הייתה “הכרח היסטורי” כתנאי להצלחת הציונות, אבל היא “הצליחה יותר מדי”: “התינוק נשפך יחד עם מי האמבטיה”. והדברים ארוכים וחורגים מן הנושא כאן].
למעשה כבר באותה תקופה, וכבר בעיירות ישראל בגולה, נתפסה הפואמה כמשקפת נאמנה את ההתנהגות הבזויה של היהודים בפוגרום, ובצירוף דברי התוכחה של ביאליק עליה, שימשו חומר לניגוח פוליטי. עם “אמת” זו הגיעו לארץ־ישראל, וכאן הוחרף מאוד הגינוי הכולל על רקע האווירה הכללית של “שלילת הגולה”. כך למשל בסיפורו של ברנר “מסביב לנקודה” (השילוח, תרס"ד/1904) בעיצומו של “ה’נשף' בבית קאצמאן” מגיעות השמועות על ה“פרעות”, והכוונה ל“פרעות קישינוב” שהתרחשו זמן קצר קודם־לכן, ונכללו בהווה של היצירה. אי־ההגנה של היהודים על עצמם, נתפסת כעובדה היסטורית:
– פרעות? – נעץ בה אברמזון את מבטו וקולו היה דומה להד.
– גם אתה כבר שמעת זאת?
– אני? לא. אני יודע כך. אני הלא יושב פה כל העת. אני לא שמעתי, אני יודע כך… [– – –]
– והיהודים היו כצאן־טבחה? – שאל שמואל – לא הגנו על עצמם?
– עתה ישתמשו הציונים במעשה זה – קרא גם חברשטיין – יקראו עצרה, ירבו בצבעים, יבכו את הדם, יראו את שנאת העמים אלינו… (פרק כב, עמ' 99, מהדורת 1964)
השימוש ב“כצאן לטבח” ו“קידוש השם” 🔗
אברמזון, לאחר ששמע מה ששמע, ולנוכח הוויכוחים הפוליטיים המתמשכים, נס מן הבית כדי “להימלט מגיא־ההריגה” (עמ' 100). לאחר מנוסה זו הוא נתקף בהזיות, הגובלות ב“יציאה מן הדעת” על “מעגל הקסמים”, המקיף אותו “ואין מעבר” (עמ' 101). בהמשך הוא רואה “כמין יהודי עובר ושק על שכמו”, מכנה אותו “משארית הפליטה”, ורוצה להסתתר “תחת הסמרטוטים – ולא יאבד ניר לבית יעקב” (עמ' 102). בסיום הוא חוזה חזות קשה על העתיד הנורא הצפוי ל“יעקב”: “ומַזוּריקים [רמאים; כּיָסים] ועמלקים ירדפוהו עד חרמה, אך השמד לא ישמידוהו וכלה לא יעשו בו” (עמ' 103).
כבר כאן מתהפך המושג החיובי של “כצאן לטבח” שביטא בעבר את הזכות ל“קידוש השם”, ואת גדולתה של ההקרבה העצמית היהודית, למושג גנאי, של פחדנות, של עליבות ושל חוסר־אונים. בביטויים אלה, שברנר מתאר בהם את “פרעות קישינוב” והתגובה עליהן, נעשה שימוש נרחב בתקופת השואה ולאחריה, ובמיוחד במשמעות השלילית של “כצאן לטבח”.
אחת הדוגמאות הראשונות להתקבלותה של הפואמה על־ידי “הנוער העברי” בארץ־ישראל, עוד בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, היא בסיפורו של יוסף לואידור: “יואש”. הסיפור פורסם לראשונה בשנת תרע"ב (1912) בכתב־העת החשוב והיוקרתי של הדור, השילוח, שהכול קראו אותו. זהו אחד הסיפורים המובהקים ביותר שבו נתקבעו סימניו של “הצעיר העברי החדש” לעומת בן־דמותו הגלותי. יש בסיפור זה עדות לדרך שבה התקבלה הפואמה על־ידי “הנוער העברי” בארץ־ישראל, לחלקה הנכבד בבוז לגולה וליהודיה ולהתנערות מהם. המשכם הישיר – ביחס אל השואה, אל קרבנותיה ואל ניצוליה. לואידור היה אחד ממבטאיה הראשונים של “הכנעניות”.
הסיפור מתחיל בתיאורו של יואש ההורג נחש ומתבונן בפרפורי המוות של “כאילו מבקש הוא שם את סוד החיים והמוות” (עמ' 64. מצוטט לפי יוסף לואידור, סיפורים, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים, 1976).
יואש לומד מדוד בן התשע־עשרה, העולה החדש, מהו פוגרום. תיאוריו של דוד הם פרפרזה על “בעיר ההרגה”:
– הם אינם מתייצבים כלל בפני אויביהם, כי גדול פחד הגויים עליהם. [– – –] ודוד לא קימץ בסיפורי עובדות נוראות ומחרידות על מוחות רצוצים, כרסות רטושים, שַׁדים כרותים וגופות ילדים גזורים לגזרים.
ותגובתו של יואש:
– חרפה! חרפה! לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו אנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כמו שרוצצים את גולגלות הנחשים! ואתה משתתף בצערם של אלה? בריות נבזות כאלו אינן ראויות להשתתפות בצער! (עמ' 72–73)
דוד מנסה להגן על היהודים:
– אבל, יואש, אילו היית ברוסיה וידעת את מצב היהודים שם…
ותגובתו הנחרצת של יואש:
– אחת היא! קרא יואש בחימה עזה – הלא גם הנחש מגן על עצמו! ויהודי רוסיה הלא בני־אדם הם, יהודים הם! אילו לכל הפחות, לא היו יהודים! אוי לחרפה זו! אוי ליהודים כאלה! (עמ' 73)
ובהמשך:
חייבים היהודים להשיב במלחמה על כבודם ועל זכותם על האדמה, שהם יושבים עליה. ואם לא – אסור לרחם עליהם, כי כתולעים הם הנרמסים ברגל! (עמ' 74)
יואש מבטא את הבוז לגולה וליהודיה, ואת הניתוק מהם:
– מה לי ולארצות־הגולה שלכם? – קרא יואש בכעס גדול – דבר אין לי ול’גלות' וליהודים שבגלוּת! כאן נולדתי וארץ־מולדת אחרת לא ידעתי! אם יהודי רוסיה בגלות הם, מה זה נוגע לי, כי אפחד תמיד ואחרד על כל צעד ושעל [– – –] (עמ' 86)
בסופו של הסיפור נהרג יואש במאבק עם הערבים על האדמה, “מטהר את נפשו מחרפת־הגלות ומת כעברי וכאדם בן־חורין” כדברי דוד חברו (עמ' 89), ובדמיו קונה “חזקה” על האדמה (עמ' 90).
חיזוק לדעתי זו שמעתי גם מפי פרופסור רחל אלבוים־דרור: “הנוער העברי: דור אדיר־כוח”, בהרצאתה ברדיו, ברשת א, במסגרת “אקדמיה באל”ף" בעריכת בני הנדל, ביום 25.6.2003.
ה. תיקון נזקים: לקרוא יצירה ספרותית בהקשר ההיסטורי 🔗
מאמר זה מטרתו, בין השאר, להפנות את תשומת הלב לכמה מאפיינים ולכמה סכנות, שאם יודעים אותם אפשר להימנע מתוצאותיהם השליליות. המאפיין המובהק ביותר הוא שגדול כוחה של התדמית מכוחה של המציאות. בלשונו של אחד העם: האמת ההיסטורית (התדמיתית בלשון ימינו) גוברת על האמת הארכיאולוגית (המציאותית, ההיסטורית, בלשון ימינו). כלומר בתודעה הקולקטיבית של הדורות, ובמיוחד בזו של ילידי הארץ וחניכיה, נשמר זיכרון הפוגרום מתוך הפואמה “בעיר ההרגה”, ונתקבעו מאפייניו: בוז ליהודי הגלותי, בוז לקרבנות והאשמתם. גם אם יש בפואמה חלקים אחרים, מנוגדים, לא הם שנשתמרו בזיכרון הקולקטיבי. ואם, כדברי בן־ציון דינור, במלאות 60 שנה לפוגרום, בהרצאתו: “פרעות קישינוב ומשמעותן ההיסטורית”, בעצרת עם בתל־אביב, בשנת 1963, שקבע: “פרעות קישינוב היו הפרוטו־טיפוס של השואה”, הוא הדין גם ביחס לקרבנות פוגרום קישינוב. יחס הבוז בשירו של ביאליק הועבר במישרין לקרבנות השואה ולניצולי השואה. יש להעיר שבן־ציון דינור אינו היחיד בקביעתו זו. ספרו של דוד דורון נקרא גטו קישינוב – הפוגרום הסופי (הוצאת קרית ספר, תשל"ו) וכותרתו של הפרק השני: “פרעות קישינוב – פרוטוטיפ לשואה ואות לתקומה”. אבל “בעיר ההרגה” של ביאליק אינה קישינוב.
הסכנה שיש להתריע עליה, בעיקר כדי להימנע מתוצאותיה השליליות בעתיד, עד כמה שהדבר אפשרי, היא סכנת ההוצאה מן ההקשר, או אף יותר מזה: הוראת יצירות ספרות בלא הקשר היסטורי כלל, מחוץ להקשר, בחלל הריק. כל יצירה ספרותית צריך לקרוא לפחות בשני מישורי זמן: זמן היצירה וזמן הקורא; הזמן ההיסטורי שבו פורסמה היצירה לראשונה, בהתאם לקוראים שאותם ראה הסופר לנגד עיניו; וזמן הקורא הוא זמן ההווה, שכן הקורא צריך לשאול את עצמו מה אומרת לו היצירה היום כאשר הוא מכיר, עד כמה שהדבר אפשרי, את הקשריה ההיסטוריים. קשה, קשה מאוד להכניס את הקורא היום לאווירת התקופה של אז, כל תקופה. ואף־על־פי־כן אסור לוותר. יש לעשות זאת בדרך הטובה ביותר האפשרית כדי למנוע גורל דומה מיצירות ספרות רבות הנקראות כיום, בלא הקשר, מחוץ להקשר ובהקשר מוטעה. אבל גם נושא זה חורג מן הנושא העומד לפנינו היום.
במרוצת הדורות הוצאה הפואמה “בעיר ההרגה” מהקשריה. האירוניה נעלמה והיא הובנה כפשוטה. הוראתה בבית־הספר בארץ־ישראל ובמדינת ישראל הביאה גם נזק. שלא ככוונותיו המקוריות של ביאליק, שהיו אולי טובות לשעתן. היא נתפרשה, ממרחק־השנים, כגינוי כולל של הגלות ויהודי הגלות, השניאה על דור הקוראים החדשים את הגולה ויהודיה, והביאה את הדור שגדל בארץ לידי התבדלות והסתייגות מן הגולה והגלות. למעשה גרמה להם לשנוא את עברם, את אבותיהם, ובכך גם את עצמם. אין מנוס מן ההרגשה, שליצירה זו היה חלק בתנועה הכנענית, או לפחות בחיזוק הרגשות ה“כנעניים” של חלק מילידי הארץ וחניכיה. בעיקר יש לה חלק נכבד באותה האשמה של “כצאן לטבח” שרווחה בקרב חוגים ביישוב, ביחס לקרבנות השואה, ורגשות של האשמה ואף בוז ביחס לניצולים. בהשפעתה נתפסו היהודים כעלובים, פחדנים, לא נאבקים, מתחבאים מאחורי נשותיהם, מפקירים אותן כדי להציל את עצמם, ואיני רוצה להמשיך במסכת האשמות קשה זו המתוארת בפואמה. זאת, כאמור, בניגוד לכוונותיה המקוריות של הפואמה, ובניגוד להישגיה ולחשיבותה בדורה.
ו. מסקנות לעתיד: איך לקרוא את הפואמה? 🔗
המסקנות מתיאור זה של הפואמה על נזקיה לדורות ועל מעלותיה וחשיבותה, הן:
1. יש להמשיך וללמד את היצירה, תוך הדגשת הקשריה ההיסטוריים;
2. תוכחה שהייתה טובה לשעתה, במיוחד, לפני השואה, לא בהכרח עומד לה כוחה לדורות;
3. אירוניה שהובנה בקלות על־ידי בני דורה, לא בהכרח עוברת בקלות לבני הדורות הבאים;
4. היצירה הספרותית איננה דוקומנט היסטורי; “בעיר ההרגה” איננה קישינוב; אין בפואמה אמת היסטורית (בלשוננו);
5. יש בפואמה אמת פיוטית, ובמיוחד אמת אישית של ביאליק. אמת זו טובה לדורה וליוצרה, ולא תמיד כוחה עומד לה לדורות.
בסיום הדברים מן הראוי לסייג במקצת את הטענה המרכזית.
דבריי כאן על הנזק שגרמה הפואמה לדורות במערכת החינוך הארץ־ישראלית והישראלית (לצד חשיבותה הגדולה והמוכחת בדורה), הם בגדר הרהורים בקול רם. מטבעה של קביעה מסוג זה, על הלך־רוח ואווירה, שקשה מאוד להוכיחה ולגבותה במסמכים. גם גביית עדויות בעל־פה ובאמצעות שאלונים, בקרב חניכי בית־הספר העברי, ממרחק השנים, מטבעה שאינה מדויקת. כדי לבססה או להפריכה יש מקום למחקר מפורט שיבדוק שאלה זו גם במסגרת שאלה כוללת של “היישוב נוכח השואה” כפי שנחקרה בספרה של דינה פורת: הנהגה במילכוד (הוצאת אפקים ועם עובד, 1986). בדיקת תכניות הלימודים בספרות בבית־הספר העברי, דרכי ההוראה של הפואמה על־ידי המורים, קליטתה על־ידי התלמידים, ספרי העזר הפופולריים שכללו את הפואמה בתוכם (דובשני, בן־אור), כל אלה ואחרים, יכולים לחזק או להפריך את הדעה שהובעה כאן.
הרחבת הדברים על הנזק נובעת מחשיבותה ומהשפעתה הברוכה שהן מן המפורסמות שאינן צריכות ראָיה.
ז. נושאים נלווים 🔗
מאמר זה יכול לשמש נקודת מוצא לדיון בשאלות רבות נוספות. לא נזכרו בו כל הנושאים הרבים הקשורים בפואמה זו, על כל היבטיה המגוונים שנדונו במחקר ובביקורת מאז פרסומה הראשון (וכן לא נזכרו מראי המקומות, הכוללים עשרות רבות של פריטים).
הדיון בפואמה בדורה ולדורות, מן הראוי שייכללו בו גם נושאים נוספים, שחלק מהם נדון בהרחבה מסוימת במחקר ובחלק נגע המחקר אך במעט, כגון:
– תהליכי התרקמות הפואמה; בדיקת נוסחיה; השוואת הנוסח ביידיש לנוסח העברי.
– קשריה של הפואמה ליצירותיו האחרות של ביאליק.
– יצירות נוספות המגיבות על פוגרום קישינוב בשירה ובפרוזה.
– איך נעשה המושג החיובי “כצאן לטבח” בזכות קידוש־השם, בזכות ההקרבה העצמית היהודית, למושג של גנאי, לפחדנות, לעליבות ולחוסר־אונים.
– האם וכיצד מחנכת הספרות? חינוך באמצעות גינוי? חינוך באמצעות שלילה? חינוך באמצעות תוכחה? גאולה דרך הביבים?
– ספרות ומציאות; אמת הספרות ואמת המציאות; אמת שירית ואמת היסטורית; ספרות כאמת שירית של היוצר; ספרות לשעתה וספרות לדורות.
– פרשת התקבלותה של הפואמה במרוצת הדורות; התמיהות ויישובן במרוצת הדורות; אישיותו של ביאליק וסמכותו בלא עוררין כחלק מקבלת־הדין של הפואמה וממאמצים לתירוץ הסתירה המטרידה שבה.
– כוחה של ספרות בשינוי מציאות; כוחה של תדמית ספרותית מול עובדות היסטוריות.
– הספרות כחלק מגילויי שנאה־עצמית; האשמה קבועה של הקרבנות והֶמשכה בספרות הישראלית; התנערות מן העבר הגלותי במזרח אירופה.
– תהליכים קבועים בהבנת ספרות הדורות הקודמים: תוקפם וכוחם של אירוניה, סטירה, פרודיה, סרקזם – ממרחק השנים. ממורכבות לפשטנות.
– חשיבות ההקשרים ההיסטוריים, החברתיים, הלאומיים, הביוגרפיים, הפואטיים, בקריאת יצירה ספרותית ובהבנתה ה“נכונה”.
אלול תשס"ג (ספטמבר 2003)
מקורות 🔗
הערה: באנתולוגיה בעריכת שביט ושמיר (1994) וכן במאמרו של מיכאל גלוזמן (2003) נרשמו מרבית המחקרים והמאמרים בנושא זה, ולא היה צורך לחזור עליהם. כאן נזכרו בעיקר דברים שפורסמו לאחרונה, וכן מחקרים ומאמרים שסייעו ישירות להרצאה זו, לרבוֹת עדכון.
אוריאל אבולוף, “בעיר ההרגה, 2003”, מעריב, כ“ז באב תשס”ג (25.8.2003), עמ' 7. במדור “דעות היום”.
שמואל אבנרי, “שברי מציאות והחלל האלהי. משא ההרגה של ביאליק: בין תיעוד לשירה”, הארץ “תרבות וספרות”, 22.4.2003, עמ' ה1–ה2. למאמר נוספו צילומים מן החומר התיעודי בארכיון בית ביאליק, ו“דפי עדות אבודים על פרעות קישינוב, שנתלשו ממחברות חיים נחמן ביאליק ופסח אוירבך, נגנזו בארכיון בית ביאליק ורואים כאן אור לראשונה”. תגובה על מאמר זה והחומר התיעודי שנלווה אליו: בתו של בן־ציון כ"ץ, עורך הזמן, שבו פורסמה הפואמה לראשונה, חדוה כץ: “הצנזור שאוכף את הצנזורה”, הארץ, 2.5.2003.
יוסף אורן, “המשורר כמנהיג. אין ממש בטענה כי בתקופה מסוימת איבד ביאליק כל עניין בבעיות הציבור”, ידיעות אחרונות, כ“ה בתמוז תשל”ה (4.7.1975).
אחד העם, “משה”, לראשונה בהשילוח, שבט תרס"ד. כונס במהדורות שונות.
שמחה גולדין, עלמות אהבוך, על־מות אהבוך, הוצאת דביר, 2002.
יעקב גורן (מבוא וההדרה), עדויות נפגעי קישינוב, 1903, הוצאת יד טבנקין והקיבוץ המאוחד, 1991.
מיכאל גלוזמן, “‘חוסר כוח – המחלה המבישה ביותר’: ביאליק והפוגרום בקישינוב”, תיאוריה וביקורת, מס' 22, אביב 2003, עמ' 105–131. כונס בספרו הגוף הציוני. לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ז/2007, עמ' 67–95.
דוד (ספקטור) דורון, גיטו קישינוב – הפוגרום הסופי, הוצאת קרית ספר, תשל"ו, בחסות האיגוד העולמי של יהודי בסרביה.
ישראל לוין, תנים וכינור. חורבן, גלות, נקם וגאולה בשירה העברית הלאומית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.
ישראל לוין, “קולות מן העבר בהווה. לחקר השפעת הכרוניקות והפייטנות האשכנזית מימי הביניים על שירתו של ח”נ ביאליק“, תעודה, כרך יט: מחקרים בספרות העברית בימי הביניים ובתקופת הרנסנס, אוניברסיטת תל־אביב, תשס”ג, עמ' 233–272.
דן מירון (עורך), בעיר ההרגה: ביקור מאוחר. במלאות מאה שנה לפואמה של ביאליק, הוצאת רסלינג, תשס“ה/2005. בקובץ נכללו מאמריהם של מיכאל גלוזמן, חנן חבר ודן מירון. תגובה על קובץ זה: אריק גלסנר, “כשחוקר ספרות שוכח את הספרות”, מעריב. מוסף שבת, כ”ט בתמוז תשס"ה (5.8.2005).
בעז ערפלי, “‘מאות בשנים ירקו אלה (הגויים) המתועבים בפנינו, ואנחנו מחינו את הרוק’: ביאליק, ברנר, אצ”ג", הארץ, “תרבות וספרות”, 10.10.2003, עמ' ה1; ה4.
דינה פורת, הנהגה במילכוד. הישוב נוכח השואה. 1942–1945, הוצאת ספריית אפקים, הוצאת עם עובד, 1986. במיוחד הפרק העשירי: “האם כצאן לטבח?”, עמ' 435–449.
שרה פיינשטיין, “מאה שנה לפוגרום קישינוב (תרס“ג–תשס”ג). השלכות ספרותיות והיסטוריות”, הדאר, כרך 62, גיליון 3, ניסן תשס"ג (אפריל 2003), עמ' 13–19.
עוזי שביט וזיוה שמיר (עורכים), במבואי עיר ההרגה. מבחר מאמרים על שירו של ביאליק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ד/1994.
עוזי שביט, שירה מול טוטליטריות. אלתרמן ו“שירי מכות מצרים”, הוצאת אוניברסיטת חיפה, זמורה־ביתן, 2003.
אניטה שפירא, “לאן הלכה ‘שלילת הגלות’”, אלפיים, קובץ 35, תשס"ג/2003, עמ' 9–54.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.