משה וויטיעס בספרו “מסות על ספרות” מגדיר את מהותה של המסה:

מסה פירושה נסיון, ניסוי. בניגוד להנחה היסודית הממצה או לטרקטט, הרי המסה היא נסיון ספרותי קליל ולא ממצה.

המסאי מדבר לקורא כדבר איש אל רעהו. אין הוא בעיני עצמו משיח אלהים, ולא “אורקל” שגישה חפשית לו למועצת האלים; לא הונחלה לו החכמה הכוללת ואין הוא מדבר מגבהים אולימפיים בדימויים סמליים מעורפלים אל שומעו האובד בתמהונו, המשתחווה לפניו ביראת כבוד נרעדת: אף כותב המסה כקוראו, ילוד אשה גלמוד, בן טבע, שהקיץ ביער הצללים הקדמון של מסתורין המלווים את החיים. על כן צודדים אותו כל הנתיבים הצדדיים והשבילים הנסתרים, אף כי הוא יודע שנידון לתעיה נצחית. הוא חולק עם שומעו כל התרשמות חדשה, כל השקף נשמתו אך יחוש בו. הוא מציץ לחדרי לבו ומגלה במקום את אפרוח־רעיונו אך נתבקע מקליפת אי־מודעו. יותר משהוא בעל מוח הוא בעל דמיון. הוא פייטן לירי בפרוזה וכמותו אין הוא מדבר בשם אישיותו אלא מסבך האני של נפשו הוא, בנעימת “אני הגבר”: אני עצמי גבור כתיבתי, אנכי מודיע כיצד חידת העולם, חלום העולם, משתקפים בפנימיותי שלי, בחיי הפנימיים הסוביקטיביים – הוא פייטן חפשי בספרות עמו, היוצר ליריקה של פרוזה מסאית על הנושא “אני והעולם”.

בעל מחשבות היה ראשון המבקרים בספרות יידיש שצודדו אותו כל הנתיבים הצדדיים והשבילים הנסתרים של ספרות זו. הוא היה מסאי־פיטן חפשי ראשון בספרות עמו; ראשון למחוללי פרוצסים חשובים בספרות יידיש אשר לן במעמקי אידאות ופילס דרך למבקרים הבאים אחריו.

הוא היה כדברי המשורר:

האוגר את הטל אגלים־אגלים

להפכם לצמרת וחרש.

ד"ר איזידור (ישראל) אלישיב, הוא בעל מחשבות, טבע מטבעות זהב ראשונות לבקרתה של ספרות יידיש והפך להיות לאבי הבקרת המודרנית.

היתה זו תקופת ההתעוררות של ספרות זו ובעל מחשבות היה המלווה הרציני הראשון, אשר חש את רוחה העממי, נשימתה היהודית ואת חכמת חייה.

מאחר וז’יטלובסקי הביא אותו לנחלה זו, הפך להיות אט־אט יושב קבע באהלה ועינו הטובה חפשה ותרה בחבה רבה אחר נצנוצי גבורה ועליה. ניתן לאמר, כי בעל מחשבות היה הראשון אשר זרע גרעיני אמון ברחוב היהודי, ליכלתה ולהתקדמותה של ספרות יידיש.

הוא עקב אחר היצירה כצמודה, ערה וקשובה לחיים מסביב. לא גר צדק (הפסבדונים שלו) היה בחיי ישראל. לא אדם אשר בא מרחוק, כי אם מעורה בכל שביליה ודרכיה, ע"כ ממרחיבי גבולותיה, מסוללי נתיבות חדשות, מפותחי אשנבים לעולם הגדול.

מבקר ליריקן היה בעל מחשבות.

התנ"ך מספר כי בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה. ויאמר אלהים: שאל, מה אתן לך? ושלמה ביקש מאלהים: ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע.

לא בקש החכם מכל אדם שכל, הגיון, כי אם: לב שומע לשפוט את העם. לב מבין. ומבוקשו ניתן לו: הנה עשיתי כדבריך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון –

בעל מחשבות היה בין אלה המבקרים אשר ניחן בלב שומע, בלב חכם ונבון.

הוא לא החזיק את אנך־הבנין הקפדני, המדוייק, התובע תביעות קפדניות, שמאיות, כי הוא ביקש משר ההיסטוריה חכמה אחרת, חכמת הלב.

עם זאת עינו הפקוחה היתה נטויה גם על אנך־הבנין, כי בלעדיו איננו יכול גם המבקר־הליריקן. בין שתי הרשויות האלה עשה את דרכו ובשתיהן היה כחו גדול.

בעל מחשבות היה מבקר לאומי אשר כרה אוזן להתלהבות, לצער, לזעקה של העם.

אחר מאורעות הדור עקב. אחר נפתולי התקופה צעד וחשף את פרכוסיה. בקיעיה. דילוגיה.

בעל מחשבות היה הפתעה מבקרת גדולה בראשית צעדיה של ספרות יידיש.

הפקחות היהודית בצבצה בשרטוטיו הליריים. כי עתיר נכסים היה.

ידען במכמני עולם ובמכמני עמו.

בעל מחשבות היה הראשון אשר כתב מאמרי בקרת ראשונים מצויינים על מנדלי, פרץ ושלום עליכם ולמד להבחין בין שלושת הקלסיקאים הדגולים של ספרות יידיש.

במאמרו “די זשארגאנישע ליטעראטור און אירע בעסטע שרייבער” (ספרות ז’רגון וטובי סופריה) כתב:

“… בפרקים הבאים נעסוק קודם כל בשלושה מן הגדולים ביותר: באברמוביץ' שבחן וחקר כמו במיקרוסקופ את גרעיני החיים הנסתרים ביותר של העם היהודי; בפרץ שביד זועפת וזריזה תלש חטיבות מן החיים היהודיים והשליכם לתוך פנינו ברגשי גועל מרים וזועמים; בשלום עליכם שצחק ולגלג עלינו, שהראה לנו את הכסיל והאתה בחרתוניק, את השוטה ואת המח החריף השנון היהודי”.

הדברים נכתבו ב־1902. קרי וכתיב: מלפני ששים שנה.

נ.מייזל כתב בספרו: י. ל. פרץ וסופרי דורו:

“בעל מחשבות אבי הבקרת המודרנית ביידיש פרסם חבור גדול “יהדות הדרום וספרות יהודית” (כלל פארלאג, ברלין 1922), ובו הוא מראה בין השאר, כיצד שינה המרכז הרוחני לעתים קרובות את מקומו והדבר השפיע על סופרי הזמן. למשל, מן המפורסמות הוא, כי במשך זמן מסויים בתקופת ההשכלה מילאה ליטא את התפקיד הספרותי הראשון במעלה. תפישת החיים של יהודי ליטא תפסה את המקום בראש, וגולת הכותרת של התקופה הזאת הוא מנדלי מוכר ספרים. אופיה המיוחד של תקופת ההשכלה בפולין, בד בבד עם נבטיה הראשונים של המגמה הלאומית מצד אחד ושל הזרם הרומאנטי היהודי מצד שני – הפכו את ווארשה למרכז רוחני ספרותי. וגם תקופה זו הוכתרה באישיות ספרותית גדולה, י. ל. פרץ. על דמותו של שלום עליכם היהודי הדרומי אין יכולים להאפיל אפילו לא אברמוביץ ולא פרץ. קודם כל הראה לנו שלום עליכם את היהודי, את היהודי שלו, את יהודי הדרום מצד אחר לגמרי. יהודי שיש בו תאווה לחיים… ההומור המופלא של שלום עליכם, חיוכו החביב והסלחני כלפי העולם היהודי הפותה, שבו מורגשת כבר השתחררותם ופדותם הפנימי של בני אדם שנזדככו – הוא אוצר יקר בספרותנו, שכל ספרות אחרת עתידה להתקנא בנו בגינו. אמירת “הן” לחיים כפי שאמר שלום עליכם בניגוד לאמירת ה”לאוו" משל אברמוביץ ושל רבים אחרים מן האסכולה שלו, כנגד ה“לאוו” של פרץ, למשל, – אותו “הן” שלום עליכמי המעלה קיום בשפל אך תמיד באורח אנושי – הוא גורם כל כך חשוב בהתפתחות ספרותנו, שאין אנו מסוגלים עדיין לראות היום אפילו שמץ מהשפעותיה".

הדברים נכתבו לפני 40 שנה.

כתיבה זו מתונה, שלווה, הצמיחה קורא אשר ידע להלך בעקבותיהם של מנדלי, פרץ, שלום־עליכם, לינוק ממקורות ההתלהבות שלהם, מעולם החסידות המופלא של פרץ, מהתיאורים הנועזים של מנדלי, מחיוב החיים שבתיאורי שלום עליכם.

הוא כפה על הקוראים הרציניים מלפני 60–50 שנה את הנאת הקריאה בכתבי הקלסיקאים, בהצצה לעולמם העשיר, בדרכי הניתוח שלהם, ברעיונותיהם ובנשמתם.

והרי נשמתם השתפכה באפיקי העם.

זכות זו תעמוד לו לבעל מחשבות, זכות מבקר אשר ראה והקשיב לזינוקים נועזים ראשונים וקירב את ההיכל של ספרות יידיש לפשוטי העם.

עינו החדה של בעל מחשבות גילתה את י. מ. ויסנברג, אשר החשיבו במיוחד וניבא לו עתיד מזהיר בספרות יידיש. הוא עקב בהתענינות עולה וגבורת אחר הצעיר פינסקי “מגדלה הפרולטריון היהודי בספרותנו”.

שמואל ניגר במאמרו “הבקרת, עיקר חשיבותה, מטרותיה, דרכיה ובעיותיה”, כתב:

– וכשם שיש מקום לבקרת השירה, כך יש מקום לשירת הבקרת. היזכרו נא באותם הדפים מ“כנסת הרומנטיקה” שבהם מפנה היינה העיתונאי את מקומו להיינה המשורר – כלום אין באותם דפים שורות אירוניות ליריות, שדוגמתן תמצאו בשירי האהבה שלו? ומסתו על “דון קישוט”, כלום אין היא בבחינת ליריקה? קראו נא בראשית מאמרו של זולא על בלזאק והודיתם בכך, שאמנות היא זו. הוא הדין ב“ביאוגרפיה ליטראריה” לקולריג'.

הווה אומר: בקרת וליריקה יכולות ואולי גם חייבות לדור בכפיפה אחת.

באותו המאמר המאלף אומר ניגר, כי ראשית חכמה למבקר – היותו קורא טוב, לאמור: קורא המפרה את היצירה, שממנה הופרה הוא עצמו; אבל עם זאת צריך שיהא ניחן בסגולה להאיר כלפי חוץ את חייו הרוחניים־הפנימיים ולהאירם כך, שהבריות יוכלו ואף ירצו לראותם. בעל מחשבות ניחן בסגולה זו. הבריות רצו וגם יכלו להסתכל בחייהם הרוחניים־הפנימיים של גבורי הקלסיקאים, גם כשכתב על תיאורי מנדלי ושלום עליכם, כתיאורי חיים ללא חזון עתיד ושייך את פרץ כנציג הדור של חזון רומאנטי.

גיאורג ברנדס כתב: “אפילו לאחר עבודה ממושכת ועקשנית ולאחר שהמבקר מוצא עצמו שליט גמור על מקצועו, עדיין אין הוא מגיע לאותו שלב, שבו אפשר לו לפתוח בעיקר עבודתו, ואין הוא מתחיל לכתוב אלא אם כן הוא מרגיש, כי בתוכו פנימה חיה אותה דמות, שהוא מבקש לעמוד על תכונותיה; ולעתים קרובות יצטרך לצפות לכך חדשים הרבה, אבל משהגיע לכך, יש ויצא מתחת עטו משהו, שלא תדמה לו ולא תשווה לו שום יצירה פיוטית”.

במסותיו של בעל מחשבות משתפך נהר הליריקה לים המחשבה וכן להיפך ועולים ערכי בקרת אשר מילאו את תפקידם הנועז לפני 50–60 שנה.

י. פיכמן ציין את בעל מחשבות כ“אינטליגנט מפונק”, עם הביטוי העייף “ההמלטי” בעיניו, כשהוא יושב ומרביץ בנו את השקפותיו המודרניות, כשביאליק היה שומע את תורתו בכובד ראש. אבל ה“אינטליגנט המפונק” הזה העלה מסות אשר אש פנימית בערה בהן, שהחיתה יוצרים, גבורים, דמויות; ל“אינטליגנט מפונק” זה היה שיח ושיג עם רבבות קוראים, עם יוצרים שדלה מיצירותיהם דברים, כיסופים, עולמות לא הגויים. י. י. טרונק כתב כי “בעל־מחשבות הראני את הדרך בה אלך. הרבה דברים, אשר בראשונה ראיתים תוך ועיקר באפשרויות האמנותיות שלי, נפקחו עיני לראותם כי אינם אלא כמיני תבלין וקולות ליווי. הכרח לי לעשות את חשבון נפשי מחדש ולנסות להתמצא במבוכי אפשרויותי”.

המסאי בעל מחשבות השאיר לנו ירושה שעוד היום ענין לנו לדפדף בדפיה מתוך התרגשות. נקשיב לדבריו ביובלו של פרץ בשנת 1901:

“ביובלו בשנת 1901 – לאמיתו של דבר יובל ממשי ראשון של סופר יהודי שהוחג ברוב פומבי, הפגנת כח ראשונה למען יידיש כלשון עם בעל עתיד ספרותי של חשיבות – שרה חבורת הסופרים בעת הסעודה את השיר החסידי “אונדזער רביניו” (“הרבי שלנו”). כבר אז היתה רווחת ההכרה המודעת למחצה, כי פרץ הוא בבחינת מדריך, מורה דרך, הבטחה לעתיד, רבי. מבחינת פעילותו הספרותית אפשר להשוותו לקרוב עשיר, שבא לעיירה וכיסיו מלאים מעות גדולות וקטנות. והריהו מפזר את מותרותיו ולא איכפת לו, שבין מטבעות הזהב והכסף מתערבות גם מעות של נחושת ואף פרוטות זעירות. גם הפרוטות סופן להביא תועלת למישהו; גם הן עשויות ליפול לידיים הנכונות, ועוד לתת למישהו את האפשרות לחלק בעצמו פרוטות לאחרים”. אכן את בעל מחשבות בעצמו אפשר להשוות לקרוב עשיר אשר פיזר את מותרותיו וגם פרוטותיו הקטנות הביאו תועלת, הן נפלו לידים נכונות.