ש. ל. ציטרון מספר בזכרונותיו על פגישה עם אייזיק מאיר דיק הזקן. ביום מעונן מהלך לו הסופר הזקן ברחובות וילנה וש. ל. ציטרון שואל: מאין אתה בא, ר' אייזיק מאיר?
– אני בא מאין שאני בא – משיב הזקן נרעש.
ולאן אתה הולך, ר' אייזיק מאיר?
– אני הולך לאן שאני הולך – משיב הזקן תוך אזלת יד ואפטיה.
דיאלוג זה מסמל את חסר האורינטציה וחסר דרך בהירה וקבועה של ספרות יידיש מלפני פרץ. היא לא ידעה להשיב: מאין – וכן לא ידעה לאמר: לאן. דרכים אבלות היו פרושות לפניה, דרכי יהודים בוססים בבוץ עיירותיהם, בהווי־חיים מנוון – וזו לא ידעה לאן להוביל את הסוסה היגעה מעמל הדרך.
עם הופעתו של פרץ מתגלית הדרך הרחבה של ספרות יידיש, נקבעת המגמה, ניתנת התשובה: לאן? היא מאמצת את שריריה ואוספת את כוחותיה, ע"מ להתמודד עם המציאות האפורה, כדי שתוכל לה; היא התחילה לחתור “אם לא למעלה מזה” ולראות בעטו של הסופר: שליחות.
מנחם באריישא – מתלמידיו הנאמנים של פרץ – כתב: יהודי לא ימצא בכל שירת־העולם כולה חזיון מופלא יותר מחזיון הסנה. בשורות המעטות המספרות עליו, – הותוותה, אחת לתמיד, שליחותה של המילה היוצרת: אהיה שלחני אליכם. שליחותה של ההווייה הנצחית לאדם, כדי שימצא את דרכו בסבכים. הליכה בעיניים פקוחות לגילויי הנסים הקטנים המתרחשים בדרך היומיומית – הנה שליחותו של המשורר. משורר – המשך נועז ל“ברכי נפשי”, לאגדות וכיו"ב.
כי רק ע"י כך – סבור היה מנחם באריישא – תהיה ספרות יידיש החדישה חוליה בשרשרת היצירות ההיסטוריות, אשר צורפו בכור היסורים של האומה.
הופעתו של פרץ – היתה הסנה במדבר חייהם של המוני ישראל בתפוצות. כאן הותוותה שליחות. כאן הופיעה כתבת ברורה של אדם בישראל. לא עיירה זו או אחרת חסרת כתבת: גלופסק, כתריאלבקה, יהופץ כי אם: בשר ודם: מנדל מקונסקיה וולה ב“סדר של כלבים”; באחת העיירות אשר בוולין נזדמן “עושה־נפלאות”; וחיים־יונה ויטלס הוא דמות קונקרטית שהיה עובר אצל הזקן לפני התיבה; ובקהילת הקודש טוראבין היה סבל ושמו טוביה, ואתו קרה המקרה עם הפקדון, עם שבע השנים הטובות; ובשברשין, הסמוכה לזמושץ, היתה אשה ומשה באשי־גיטל ולה היתה “התאוה לבגדים”; ובכפר סמוך לפראג היה איש יהודי ושמו יחיאל מיכל והיה מחזיק את בית היין שם (עינים מושפלות); ובטומאשיב העיירה שעל גבול גליציה נראה בבוקר לא עבות אחד בחור עני, זר ומשונה (שמע ישראל); ועל חוף ימה של מדינת הולנד בבית חימר רעוע גר יהודי דייג ושמו “סטייה”… יתכן על שם אחד מאבותיו “סעדיה” (נסים על הים) ובעיר צפת נודע לשם לפני כמה דורות איש יהודי עשיר גדול מצליח בכל דרכיו… (מסירות נפש). הוא – הסימבוליסט הגדול יוצר הדרמות הסימבוליות הגדולות: ב“לילות בשוק הישן”, “שרשרת הזהב”, הביא לספרות יידיש כתבת קונקרטית וקרא לאדם בשמו. הוא ידע להשיב: מאין? הוא ידע לאמר: לאן? הוא התדפק על שערי דורות ונענה. הוא הרים ריסי עינים מושפלות, הציץ במעמקי־מעמקיהן, קרא את הצער החבוי בתוכן ויהי להן למבע; הוא דובב נפשות אלמות ועמד למראשותיהם של גוססים וגילה את החג שבחייהם הטרופים והמושפלים. הוא הקשיב קשב רב, באזנו ולבו של יוצר דגול, לקולו של ר' לייבל “הרועד וסולד, ומתנפל לפני כסא הכבוד, ומפוצץ את הדום הכסא, ומתפורר להמון גרגרי כסף, רוחשים ומצלצלים והומים כהמון צפרי־קיץ, המתגעגעים ושואפים אל הלהב ונמשכים לתוכו, ונשרפים בו מתוך תענוג של יסורי אהבה”; הוא ראה את הדברים שבלב שבתוך עניי עמו אשר סובבו בחברת קבצנים בתפוצות ישראל, מעיר לעיר, מבית אורחים אל בית אורחים ובגדיהם קרועים ובלויים כבגדי שאר המחזרים על הפתחים; הוא גלה את העינים הטובות המתחננות והשפתים הלוחשות בקול דממה דקה ותבע: את שמך אל תשכח. כדברי י. פיכמן: היו לו בארות עמוקות – זאת היתה החכמה שבכחה כבש. וכבושו היה בכך, שלא ראה את ספרות יידיש כתלושה מהמשך המאבק והיצירה של דורות בישראל, כי אם צמודה למהלכה הנצחי, בשר מבשרה ודם מדמה, קשובה לדרכה ההסטורית. המשך לדריכותה, הישיגיה וכשלונותיה. מחרשתה של יצירת פרץ היתה נעוצה בתלמי דורות יהודים, שחפשו ניב לעצמם, שתרו אחר ניגונם העילאי. ספורי העם בשרו בשורה גדולה להמונים: יש טעם לחיים; יש טעם למאבק. אם גם היום האפור נישא על כנפי צער ויגון – מנצנצים בו על כל גוני־הגונים נצנוצי חג. הלחש של חיים יונה ויטלס הוא למעלה מן האמנות ולמעלה גם מן השכל. “שפל הקול, עד הדיוטא התחתנוה ירד; חיים יונה מתחטא לפני אביו שבשמים וקולו כל כך נמוך, כל כך רפה, כל כך רטוב – דמעות, עד שמדומה לך, תינוק חולה מוטל בעריסה ומתחנן ומתיפח לפני אמו: אמא, רחמים אני צריך, אמא, איני יכול לסבול עוד”…
ופרץ ידע להעלות הלחש הזה – ממש אבן מקיר… הוא טפח על כתפו של המט לנפול וזעק: הישר גוך, חצוב ממעמקי יסוריך את כוחותיך – המרחב לפניך…
יריעתו היתה – יריעת עם הנאבק על מחרו. יהדותו היתה כדברים במראשותיו של גוסס: טרוד היה בנחמת אבלים… גם את עצמו שכח, מבשרו התעלם… ראה, גם לתקן את גגו מעל לראשו לא היה לו פנאי. גם אהבת אשה לא בקש, ושם ושארית לא ישאיר אחריו. כל ישעו וחפצו היה לעזור דל, למחות דמעות אלמנה, לעודד יתום נעזב… הוא היה בין אלה שנקרא לעזרה וחש אליה בכל נימי נפשו. נופלים – להקימם, חולים – לחבוש להם, צמאים – לרוותם, רעבים – להשיבם נפש. והוא הלך כגבורו ב“מראשותיו של גוסס”: אל האומללים, אל הנענים, אל הנרדפים, אל הצועקים ואינם נענים, אל האובדים והנדחים, הטבועים, הנשרפים… אל הגיהינום… להושיע תקצר ידך, אך לסבול עמהם, להשתתף בצער – יכול תוכל…
פרץ חתר אל השרשים, אל מעינות השמחה והצער של המוני ישראל. הוא צבר ואגר לתוך דפיו נכסים וערכים של עמלים והקנה אותם לכל קשה־יום, לכל מתלבט ומחפש דרך. הוא היה כרז – הבטחון – והאמונה בספרות יידיש. תנועת הפועלים היהודית בפולין שאבה את כחה ומרצה מספורי העם וספורי החסידות של פרץ. דגלם המורד היה טבוע בחותמו, בחותם אורו ואישיותו. פרשיות־פרשיות הוא גולל את דרך המאבק של דורות בישראל והתווה נתיבים לעמלים: להרוס ישן ועל חורבותיו לבנות עולם זוהר אחר: “נישט מיין אז די וועלט איז א הפקר”… ראייתו במראות־הנוף של העבר היתה אחרת מזו של יוצרים רבים עד פרץ. פרץ הוא תופעה חד־פעמית בספרות.
סח לי פעם בניו־יורק הסופר דוד אינהורן מתוך כאב: ספרות יידיש החל ממנדלי מציגה את חיינו היהודיים בראי עקום. קריקטורה של חיים. אי אפשר לאהוב הווי־חיים כזה. אי אפשר להיות צמוד אליו. וכי אפשר לאהוב את גלופסק, קבצנסק, מוטקה גנב, גונבי סוסים, יאשע קאלב וכו'? ואשר לשלום עליכם – אין הילד היהודי באמריקה תופס בכלל את שנינותו. כל הומוריסט בעולם יבין. זר לו העולם היהודי הזה. האבא שמוצאו מגלופסק ומיהופץ אינו יודע איך להסביר לילדו אימרה שנונה של שלום עליכם. אולם את פרץ – מבינים. את פרץ – אוהבים. כי נוסף לכל – יש כאן אידאה נעלה. יש אידאה אוניברסאלית לבושה בלבוש יהודי. יש קפוטה עילאית. אגדה מושכת. הבאר־כולה משיש ובה משתברים קרנים. מבארו של פרץ ישאבו וישאבו. מפרץ אין להרפות. כאן – נפש יהודית גדולה, שגם הדור השני והשלישי באמריקה או בכל ארץ אחרת יכול להתגאות בה בפני כל שכניו. ביצירתו – אין לעג ליהודי. יצירה – שכולה עליה.
כי פרץ חשב בקטגוריות היסטוריות וצדק יוסף אופטושו: אחרי משה הס, פרץ הנהו בחיי היהודים דבר חדש, הוא הביא לכל בית בישראל: סערה מטהרת ומחדשת, אי־שקט. הוא הפר את ההרמוניה השקטה והסעיר. הוא הפך להיות מדריכם של סנדלרים וחייטים, בני העם הפשוט, אורגים ובורסקאים. אלה הרגישו במקובל מאמשוב וברבי מביאלי מרד־חיים גדול. המוני העם התחילו לראות את עצמם ואת אבותיהם כיהודים גאים, אמיצים שיש טעם ותכלית במאבקם, כי כחות סמויים מן העין תוססים בהם, וכי לא להכנעה נבראו הגורלות שלהם, כי אם לתקון חייהם ונפשם, להוויה מחודשת.
“פרץ העמיד מול חכמת־חייה של ספרות יידיש את האינטואיציה האינטלקטואלית שלו, דוקא הוא יצא לרחוב, לשוק. כבן בית לנעלבים ואינם עולבים הוא חפש ומצא את הישובים היהודיים הנידחים, ובמרתפיהם גילה משקאות ישנים חתומים. הוא פתח את הבקבוקים החתומים באמצע השוק, קרא לכולם, לבחור בית המדרש, לפועל, לעם כולו: בואו יהודים, לשתות! בחברותא השתיה פי כמה יותר עליזה” (אופטושו).
משתיה זו באמצע השוק השתכרו והוקסמו המוני ישראל בפולין. הם נגרפו בשפע כוחותיו, הם ניסו לחפש יחד אתו את ניגונם, גאוות חייהם היתה זקופה יותר, ידם לא היתה פשוטה לרחמנות, לבושם לא היה סמרטוטי כזה, כפי שהיה נראה להם לפני פרץ; בשמחתם – נפתחו הלבבות והנה כל כך הרבה אורות, כל כך הרבה מראות־נוף וניגונים; ביגונם – כל כך הרבה גוונים וגווני־גוונים ואין העצב מדכא, כי אם קורע אשנב לעלית הנפש, לעדוד, לאגדות חדשות מצמיחות כנפים.
ביאליק במסתו המפורסמת הלכה ואגדה כתב: “להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשיעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפיה בידה. זו – קליפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן – אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות. עד כאן – על הלכה ואגדה שבחיים; ועל שבספרות מוסיפים: כאן יבשת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גון אחד – שלטון השכל; וכאן לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים – שלטון הרגש”.
אם אחד־העם היה כולו שלטון השכל, הרי פרץ היה האגדה של ספרותנו החדשה, שכולה: תוך, נשמה, כוונה. יהדות פולין התרפקה על האגדה הזאת, פרשה לקראתה ידים, תרה אחר כל צירוף, קראה את האגדה הפרצית מנומרת בצבעים, שופעת להט ואמונה והתענגה עליה.
זה למעלה ממאה להולדתו וקוראיו בכל אתר ואתר רואים, כי האגדה לא נתאבנה, וכי שופעת היא עתה כחות נפשיים ויצירתיים. היא כולה שירה ולה קצב משלה. יד חזקה עצבה מציאות יהודית והאידיאה המכונפת מציצה מכל שרטוט, מכל ספור, מכל נובילה. איתנות כאן. שרשיות. הלב כולו נתן לגבור במאבקו, בגלגוליו השונים. אין לתחום תחום איפה מתחיל פרץ ואיפה גומר האדם שלו. כי נצמח האחד בשני ויהיו לבשר אחד. זו זכותו – כי אל המעין הגדול של העם ירד וללא התחכמויות יתרות נסך מצמאון העם ואגדתו מלא חפניים אמונה ובטחון. מרחבים גדולים פתח לפנינו. הוא טשטש את התחומים בין רצון ויכולת. לאמונתו הגדולה של פרץ מקשיבים ועוד יקשיבו רבות בשנים יהודים בכל אתר ואתר, למי רק הכשרון לשמוע משק כנפי אגדה גדולה.
וצדק אופטושו באמרו: ואם יבואו ויוכיחו לכם באותות ובמופתים, כי דברו היצירתי של פרץ אינו נקי, אינו קמח לבן, כי אם מהול בפסולת, זכרו כי מקמח זה אפו הנביאים את לחמם, כשיצאו למדבר לשוחח עם אלהים.
משנת 1925 היתה נמשכת שיירה ארוכה של ילדי ורשה לאהלו של פרץ. שנה שנה היו עומדים על קברו וקוראים קטעים מ“שרשרת הזהב”. בפעם האחרונה עמדו פועלים על קברו בימי כבוש הנאצים ב־1941 וממצבתו קראו את המלים החרותות: “מיר שטאלצע, שבת־יום־טובדיקע יידן”. הדמות נסכה אמונה גם בימים הקודרים ביותר, כי ע"כ ספרה את אגדת העם הדוויה: בדמיך חיי! רוחו של פרץ מפעמת עוד היום סופרי יידיש באשר הם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.