לא יפלא אם בתקופת שפל, עת המון חברים נתקף באכזריות על־ידי מכת בטלה מחסור ורעב, תישמע בציבור בקורת על סדרים מקובלים ונהוגים בהסתדרות, שבעיניו יד להם לסדרים אלה במכה זו, או שקיומם הנמשך והולך אינו מוצדק לנוכח צרת הרבים ושהקלה ידועה עלולה לבוא על־ידי שינויים. מובנה היא בקורת מעין זו ואנושי הוא מקורה. אין לדון לכף חובה את הרעב, כשלבו מתחמץ לנוכח המציאות של רעבים ושבעים במחנה האחד והרי הוא נוטה לתלות חלק מסבלו בסדרים ידועים, הנהוגים במוסדות, לגבי זכות העבודה וחלוקתה ולגבי עזרה הדדית בתוכנו. כל עוד לא נמצאה הדרך לחסל את הסתירה הטרגית הקיימת במחננו או למעט אותה, ולעלות על נתיב אשר יוליד להגשמת היסוד המקודש ביותר בתנועת פועלים: השויון – יש להתיחס בסבלנות לביטוי־התמרמרות זה, הבא בצורת בקורת קשה, מצד קהל חברים, ואין על מנהיגי הצבור אלא להסביר להם דברים כהויתם, נוסף על המאַמצים הגדולים ביותר לעזרה הדדית וליצירת תנאים אשר יקטינו ויחסלו את חוסר־העבודה.

אולם יש ושום הסברה או הוכחה לא תצליח לשכך את סערת הבקורת ולעקור מלב את הרגש של עוול ואי־צדק. ואם גם ירבו בהוכחות ובהחלטות של מוסדות מוסמכים בהסתדרות ובהסברות מצד אנשים ידועי־שם – הועל לא יועילו. לעתים נדמה שאחרי בירור רב נגמר הענין – ולא הוא. כעבור זמן־מה מבצבץ הוא שוב ועולה על במת הצבור, ומוסדותינו נדרשים שוב להפוך בו ולהפוך בו.

כמקרה הזה קרה בשאלה הידועה – שאלת “עבודת־הזוגות” אצלנו. מאז החל המצב הכלכלי בארץ מתגלגל במורד וחוסר־העבודה נתן אותותיו במחננו – עלתה שאלה זו על הפרק ושוב אינה יורדת ממנו עד היום הזה. שאלה זו עמדה לדיון במוסדות מרכזיים, הרבה מאמרים בעתונות נכתבו עליה, אף הובא לפני ועדת הבקורת המרכזית בהסתדרות – בכולם ניתן צידוק למצב הקיים ע"י הסברות רחבות והוכחות חותכות. כחוט השני בכל דברי הסברה והוכחה אלה עוברת הטענה, כי בערעור עבודת הזוגות יש פגיעה קשה ביותר בזכות העבודה של האשה; שהרי ברוב המכריע של מקרי ביטול עבודת הזוגות – האשה היא שתסבול מזה. הנימוק הזה סתם לכאורה את טענותיהם של המבקרים וסילק את השאלה הזו בכללה מסדר יומנו.

אך למעשה לא היה הדבר כך. ברחבי הצבור לא חדלה תסיסה מסביב לשאלה זו, על אף ההוכחות וההחלטות, ולא חדלה ההרגשה, כי כאן מתקיים מעשה עוול וקיפוח גדול בהסתדרות: מצד אחד משפחות, אשר שני ראשיהן עובדים ומשתכרים ומאַפשרים להן חיים מרווחים, ומצד שני משפחות, אשר שני ראשיהן בטלים מעבודה ומנת חלקן חיי רעב ומחסור ו“סיוע” וחרפה. לנוכח הפליה חריפה ונוקבת זו – מה הערך לנימוקים שבפרינציפּ, ויהיו חשובים כאשר הם, ומה כוחם להכשיר מצב כזה בתוך המחנה, הדוגל ביעודים חברתיים של צדק וגם חותר להגשימם ככל שידו מגעת!

ושוב הועלתה שאלת “הזוגות” במועצות האחרונות, של המפלגה ושל ההסתדרות. במועצות אלה, שנקראו במיוחד לענין חוסר העבודה ההמוני והעזרה ההדדית בקשר לזה, מן הנמנע היה שלא תתעורר שוב השאלה הכאובה הזו, אשר זה כמה פעמים הושתקה ולא נפתרה בשעה שנגולה לפני משתתפי המועצה. התמונה העגומה מאוד של משפחות רעבות, של משפחות מגורשות מדירותיהן, של חרפת הבטלה וחרפת חיי ה“סיוע” לאלפי אנשים צעירים, המשוועים לעבודה – אי־אפשר היה שלא יחזור ויצוף העוול הזה, הנמשך עד היום, של עבודת איש ואשה במשפחה האחת, הגוזלת לחם וחיי כבוד מהמשפחה האחרת, שבה גם האיש וגם האשה בטלים כאחד. ושוב לא הועילה עוד כל שפעת הנימוקים להכשרת עבודת הזוגות, שנשמעה למכביר עד עתה – מצפון התנועה עמד למבחן ואי־אפשר היה לדחות שאלה זו כאשר עשינו בעבר. ואי־אפשר היה להשמיע שוב את הטענה התמימה, שביטול עבודת הזוגות אין בידה לפתור את שאלת חוסר העבודה, כי מאימתי זלזלנו באמצעי, העלול לתת עבודה ולחם ולהחזיר את צלם דמות האדם לכמה מאות, או אפילו לכמה – עשרות משפחות? והעיקר, אי־אפשר היה לבטל את הערך השלילי הרב מבחינה מוסרית וחברתית שנודע לבעיה זו, כעמידתה היום, בהסתדרות.

התוקן מעוות זה בהחלטת המועצות? – סבורני שלא. כל אלה שביקרו קשה את המצב הקיים בנידון זה עד עתה – אין להם כל יסוד למצוא בהחלטות אלה תשובה מספקת לתביעה המצפונית שהעסיקה אותם עד כה. אם גם תתגשם ההחלטה של מועצת המפלגה על קביעת מכסימום של שכר, אשר משפחה עובדת רשאית להשתכר, בין בעבודת אחד ובין בעבודת שנים במשפחה – האם בזה תחדל ההפליה הנוקבת שבין משפחות העובדים, אשר האחת מהן נהנית – אף בשעת מצוקה – משולחן החיים וכבוד האדם ומעמדו בחברה במלוא הכף, בעוד שהשניה מגורשת משולחן זה ורק עצמות ה“סיוע” וה“משען” (ואם גם משען מוגבר ע“י הפחתת שכר ה”זוגות") מוגשות אליה?

תעודת כבוד גדולה היא לתנועת הפועלים לתקן מעוות זה בתוכה ולחסל את עבודת הזוגות – כל זמן אשר ישרור בארץ מצב של חוסר עבודה המוני ועד אשר ישוב מצב העבודה למסלול נורמלי. נכון, שלא קל הדבר לעשותו והוא כרוך בקשיים גדולים, והעיקר – זה עלול לפגוע בשורה של אנשים, העובדים במוסדות ובמפעלים, ורבים מהם ממלאים תפקידים נכבדים בהם. אך, יש לקוות, כי רובם ככולם ידעו לשאת מתוך הבנה וכבוד בחבלי השינוי הזה בחייהם, בידעם ראשית־כל את חשיבות המעשה וצדקתו לגבי חבריהם המובטלים ולגבי המצפון של התנועה, וכי הקושי הזה אינו אלא זמני.

ברור: ישנם מקרים שאין תמורה לאיש בתפקיד שהוא ממלא במוסד או במפעל, או שחליפתו קשורה בהפסד רב למוסד; אך מקרים כאלה הם בודדים, וצריך להתחשב בהם ולהשאיר את האיש במקומו, כיוצא מן הכלל, ובתנאי שעודף השכר למשפחה על הגובה שנקבע ילך למטרות “משען”. הרוב המכריע של מקומות העבודה, בהם עובדים בני הזוג, ניתן בלא ספק לחילופין ע"י חברים וחברות, בעלי יכולת וידיעה וכשרון, שלא מעטים מהם יימצאו בין המשפחות הבטלות.

נשאר נימוק אחד כבד־משקל, המכביד על ביצוע הענין הזה, והוא – הפגיעה שהוא עלול לגרום בזכות העבודה של האשה, כי אמנם אין לכחד שרוב המסולקים מן העבודה עקב ביטול עבודת הזוגות תהיינה נשים. נגד זה יש לאחוז באמצעים נמרצים, כי בכל המקרים שהדבר אפשרי יעזוב האיש את העבודה והאשה תישאר בעבודתה, וביתר המקרים אפשר לקבוע – כדי שלא לגרום לקיפוח עבודת האשה – כי במקום האשה העוזבת תבוא אשה אחרת משורות מחוסרות העבודה, אשר – כאמור – לא מעטות ביניהן בעלות השכלה, יכולת וכשרון ואשר גם חיו בעבר חיי עבודה וחברה, ויש ביניהן אשר מילאו תפקידים אחראיים בתנועה ובעסקנות ציבורית.

לא יחלוף מקרב צבורנו רגש ההפליה והעוול, מסביב לשאלת עבודת הזוגות, אלא אם יתוקן המעוות תיקון שלם.

ת"ש