שנת 1915. עברו חדשים מספר מאז כניסת תורכיה למלחמה העולמית וניתוק ארץ־ישראל מהעולם הגדול – וכבר נתנו את אותותיהם במחנה הפועלים: חוסר עבודה, מחסור ורעב. הפורענות שבאה על הארץ בעקב המלחמה – תשעה קבין ממנה נטל מחנה הפועלים הקטן. והוא עוד אז ללא הסתדרות חזקה וללא מוסדות כספיים בעלי יכולת, אשר יעמדו לו בשעת צרתו; ללא משק וקרקע תחת רגליו.

אז קמה התעוררות במחנה. מנבכי הצבור יצאו חברים בעלי רצון ומרץ, אשר היטו שכמם לעול – לעמוד בפרץ ולדאוג לשלומו ולקיומו של הכלל עד יעבור זעם. ואז, באופן אינטואיטיבי וכמעט בלי קשר ביניהם, הוקמו בכל אחד משלושת מרכזי הפועלים – יהודה, שומרון וגליל – מחסנים להספקת לחם לפועלים והונח בזה היסוד ל“המשביר”. הוא המפעל הנועז הראשון לעזרה הדדית בצבור הפועלים, אשר לידתו בשעת צרה, ותעודתו – להבטיח מלאי של צרכי מזון עיקריים לפועל, ולחם בעיקר.

לא היתה עוד מסורת, אף לא חוקה כתובה, אך הרגשה אלמנטרית אפפה את הציבור הקטן – אשר ראה את עצמו נתון לנפשו, אל מול נחשול מאורעות עולם אשר קצותם הגיעו לארץ. סוד עמידתו בתקופה זו היה בליכודו השלם ובהתאַזרותו המאוחדת לקראת הבאות. ואכן, מיטב הגילויים של חרדה לשלום הכלל ופעולת־מאַמצים מסורה לטובתו, באו לידי ביטוי בפתיחת מחסני “המשביר” ובמפעלים ראשונים של קבלנות ועבודות צבוריות לפועלים בתקופה ההיא. הן גם ניצני המפעל המפואר של עזרה הדדית בשעת מחלה – הלא היא קופת־החולים שלנו – נעוצים בימים ההם. אז קמו גם הקבוצות הראשונות לעבודה ולחיים משותפים בפתח־תקוה,¹ אשר אילו מהן היו אחר־כך בחלוצי התישבות העובדים.

כסמל לרוח ההדדיות והאחוָה שהשתררה אז במחנה הפועלים, תשמש הקומונה של פועלי פתח־תקוה, אשר הוקמה בימים קשים ביותר ושמטרתה היתה: לקיים את כל ציבור הפועלים במקום, כעובדים וכמחוסרי עבודה, בכוח עבודתם של החברים אשר ישיגו עבודה ובעזרה ידועה אשר תושג אולי גם מהחוץ. מזכרונם של אלה אשר היו בתקופה ההיא לא תמוש התמונה המרעידה לב ונפש, כשהחבר־העסקן, יוצר הקומונה ומטפחה, צועד בשעת בין־הערביים בדרך החול שמיפו לפתח־תקוה (כביש טרם היה) ועל גבו הכפוף שק קמח, והוא ממהר להביאו למטבח הפועלים בפתח־תקוה, למען ייאפה עוד הלילה לחם לציבור הפועלים הרעב שם. עד היום יזהיר בזכרון ויחמם את הלב המעשה האנושי־החברי הזה, המסמל את הנעלה והטוב שבאדם והמשמש אות ומופת ליסוד העזרה ההדדית והאחריות לכל־הציבור, אשר מילא את תחושת החברים העסקנים וציבור הפועלים בעת ההיא ואשר היה ליסוד מקודש בתנועתנו.

שנת 1940. זה חדשים רבים משתוללת מלחמת האיתנים באירופה, אשר עקרה והחריבה מליוני אדם – ואחינו בני ישראל ביחוד – והנה גם עד שערי הארץ הגיעה. הישוב נותק מהעולם ואין יודע מה ילד יום־מחר. רגע זה, אשר היה צפוי ימים רבים, מצא את הישוב – וציבור הפועלים בתוכו – ללא הכנה וללא הצטיידות כלשהי לקראת ימי־מסה חמורים. חוסר העבודה, אשר העמיק מחצו בקצות צבורנו זה זמן רב, הולך ומחמיר ומאַיים למשוך אליו חלקים רבים נוספים. הרעב הכבד מתדפק על שערינו, ושערי כל ציבור הפועלים במושבות ואלפי פועלים מובטלים בעיר בפרט.

עלינו לפגוש את המתחולל בעינים פקוחות, באומץ ובנכונות מלאה לעמוד בשער; אך ראשית־כל וקודם־לכל עלינו להכין לחם, ולהבטיח לבל יהיה רעב בתוכנו. לכך מחייבנו לא רק יסוד העזרה ההדדית והאחריות לכלל, המקודש בתנועתנו, שבלעדיו אין קיום לנו, אלא זהו גם הקובע ומתנה את יכולת עמידתנו בשעת־צרה זו, מלכד ומחשל ושומר מדימורליזציה, העלולה להביא חורבן וכלייה על הציבור ומפעלו גם יחד.

שלא כבשנת 1915 מצאו מאורעות העולם הפעם את פועלי ארץ־ישראל. ציבור פועלים גדול בן 120.000 איש, המאורגן בהסתדרות חזקה וענפה, על רשת מוסדות ארגוניים וכספיים בעלי יכולת רבה בכל ענפי החיים והכלכלה, בעלי נסיון עשיר ומסורת של פעולה בשטחים רבים ושונים.

ומה אנו רואים? בשעה זו עולם כמנהגו נוהג; כל מוסד ומוסד בהסתדרות עוסק בעבודתו הרגילה – וטוב שהוא נהג כך. אלא רע הוא שיחד עם זה אין הסתערות להתאים את הפעולה לצרכי שעת־החירום, כדי לצייד במידת האפשרות המכסימלית את הציבור, למען יוכל לעמוד בגל המאורעות הסוערים המתרגשים ובאים, ולמען לא ייסחף בהם עם מוסדותיו גם יחד.

ומאז ועד עתה הפך “המשביר” להיות המשביר המרכזי, מוסד בעל חשיבות כלכלית רבה בהסתדרות, הממלא פונקציות בעלות ערך גדול והולך בחיי המשק של העובדים, לאחר שחרג זה מכבר ממסגרת התעודה שהונחה ביסודו: השברת לחם לציבור. וטוב שחרג ממסגרת זו, בהתאימו את עצמו לתפקידים החדשים שהטילו עליו ימי השלום – ימי פריחת המשק העצמי של ציבור הפועלים, בהתיישבות ובכל מקצועות הכלכלה. אך הנה ימים באים, בהם נתבעת שוב תנועתנו – ובקצב ובמידה גדולה הרבה יותר, בגידול המחנה – לקדם את פני הרעה הנשקפת, לדאוג באופן הרציני ביותר ללחם לציבור הפועלים ולאגור מלאי הגון של בר, אשר יושבר לקהל החברים ביום רע. האם ידע “המשביר המרכזי” להקשיב לצורך המשווע ולהתאים בעוד מועד חלק גדול של פעולתו, מנגנונו ויכלתו למטרה זו – לשוב ולהיות אוגר הבּר ליום צרה בשביל כל ציבור הפועלים לשוב אל “המשביר” המקורי? ולא אשמת “המשביר המרכזי” בלבד היא, אלא ואולי עוד יותר – אשמת מוסדות ההסתדרות המרכזיים ומוסדותיה הכספיים, אשר לא ראו לשתף פעולה בעוד מועד עם הנהלת המוסד הזה ולצייד אותו בתכנית וביכולת טכנית וכספית לאגירת לחם בשביל כלל ציבור הפועלים בימים הבאים.

ומה בציבורנו פנימה?

“כמובן”, לא עת עכשיו לעסוק באיחוד התנועה הקיבוצית, לנוכח מאורעות העולם ושעת המצור בארצנו. כל הנאומים והדיבורים היפים על האיחוד בכינוסים של הקיבוץ המאוחד וחבר־הקבוצות אשתקד וגם ההחלטות שנתקבלו על כך – יישארו בבחינת נאה דורשים עד… מי יודע עד אימתי. אם לא עתה, שעת החירום שלא היתה דוגמתה, המאיימת לקעקע את הכל והגוזרת ליכוד ואחוה וקרבת הלבבות כתנאי הראשון לקיומנו – אם לא עתה הוא הזמן המתאים ביותר לאיחוד – מתי הוא זמן זה?

אך אם לא איחוד – לכל הפחות צריך היה לחכות להסרת מחיצות, להפסקת ההתבדלות ולשיתוף־פעולה למעשה בין כל הגושים ההתיישבותיים שלנו ברגע חמור זה. מה אנו רואים? – במקום להעמיס במשותף את שק הקמח הגדול על הכתף הכללית, למען הכין לחם לכל חלקי ציבורינו בלי יוצא מהכלל – לחברי המושבים, הקיבוצים והקבוצות, לכל גופי הפועלים שאינם שייכים לשום גוש ופועלי המושבה והעיר בכלל – הולך כל אחד מהגושים ומטפל לו בשק־קמח שלו, למען יהיה לחם לגופים הנמנים על דגלו, ולצבור הרחב והמחוסר כל גוש אין דואג – ולא יתבוששו! מרוב מצוות שקיבלו על עצמם הגושים ההתיישבותיים בבנין העם והמעמד – ויהיו ברוכים על כך – פרחה לה נשמת ההדדיות והאחוה והאחריות המשותפת לכלל ציבור הפועלים, אשר החייתה את ציבורנו מעת היותו, ותחתיה באה האינטרסנטיות הכיתתית, הדואגת אך לעצמה ובשרה והמבקשת לה מפלט ביום רע במפורד.

כל עוד ניתנה לנו אפשרות של נשימה – לא עבר המועד. התביעה הנמרצת של השעה הזו להסתדרות על מוסדותיה ולגושי ההתיישבות כולם: התאזר והתלכד, במטרה להבטיח בכוחות משותפים לחם לכל ציבור הפועלים בעיר ובכפר, ולהכין למענם ולמען משקם את המצרכים ההכרחיים ביותר, כאשר כעבור זמן, יקשה או אי־אפשר יהיה, להשיגם.

יחד עם כמה מהמשתתפים בבירור במועצה האחרונה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל אומר:

“יתר אחוה, יתר חיי תנועה בשעה זו!” יש להוסיף: יתר עזרה הדדית ואחריות משותפת לכלל ציבור־הפועלים אשר בארץ, לקראת ימי־מסה גדולים המתרגשים ובאים עלינו.

גבע, כ“ד סיון ת”ש.