בשנות מלחמת העולם השנייה ידעה תל־אביב אזעקות והפצצות, ותושביה ירדו למקלטים. לשנים אלה קדמו “מאורעות 1936–1939” שבהם התנפלויות על יישובים, רצח יהודים והפרעות לתחבורה בכבישים היו מעשים שבכל יום.
ג. שופמן שהגיע לארץ־ישראל ביולי 1938 מאוסטריה הנאצית, וחזה מבשרו את העולם שאיבד “את צלם האלוהים” ואשר “נחש הנחשים” “העמיק להטיל בו את ארסו הנורא” (“אחד במאי”, דבר, 1.5.1942) תיאר ביצירתו את הארץ הנתונה במלחמה ובמיוחד את השפעתה על החיים בתל־אביב.
הרגשתו הראשונה, עוד לפני פרוץ המלחמה, הייתה כמי שנפל מן הפח אל הפחת. ההשוואה בין שם לכאן אינה בהכרח לטובת הארץ, ואדרבא, אפילו מטה את הכף לשלילה: “הלא מכאן, ממקלט אחרון זה, שוב אין לברוח” (“בעיגול”, דבר, 16.12.1938).
למאות רשימותיו הסיפוריות משנים אלה (1938–1945) יש אופי של יומן אישי וקולקטיבי כאחד, וממרחק השנים, יש בהן עדות למהלך החיים בארץ בצל מלחמת העולם השנייה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחיי האדם ברחוב. רשימות אלה נכתבו בלא־פרספקטיבה, מתוך המאורעות ובלחצם, ונתנו ביטוי בו זמני להשפעתם המתמשכת והמצטברת על האנשים, עוד לפני שידעו על נוראות העתיד לקרות באירופה. רובן פורסמו פעמיים בחודש במוסף לספרות של דבר וכונסו בספרו בטרם ארגעה, בעצם ימי המלחמה (הוצאת עם עובד, תש"ב). הסיפורים חזרו וכונסו בכל כתבי ג. שופמן, כרך ג, הוצאת עם עובד, תשי"ב/1952, להוציא את הסיפור “חבלי מקלט” שלא כונס.
המלחמה לא שינתה את טבע האדם, שהוא בעיקרו רע מיסודו. כתמיד, כך גם בעִתות מצוקה ולחץ, ממשיך כל אחד לדאוג לעצמו, ולא פעם על חשבון הזולת. המחלוקות והמריבות נמשכות גם בזמן מלחמה וגם תחת האיום הממשי המשותף, ולעתים אף מתגברות. האחווה בין הבריות, אם אמנם היא בכלל קיימת, היא מאולצת, זמנית, קצרה ומדוּמה, ובדרך־כלל “איש לנפשו”. עם זאת, מבצבץ גם קורטוב האור מתוך החשכה. פה ושם מתגלה גם הטוב שבאדם, ומעט היפה מתוך המכוער, שבשבילם כדאי להמשיך ולחיות. ההווי התל־אביבי בימי חירום, בא לידי ביטוי בקבוצת רשימות סיפוריות אלה, שבמרכזן ההתנהגות האנושית במצבי לחץ בכלל.
לרשימה שפורסמה בקיצור בידיעות אחרונות ביום ח' באדר תשנ"א (22.2.1991) בתקופת “מלחמת המִפרץ הראשונה”, הקדים העורך זיסי סתוי, את הדברים הבאים, שפורסמו מתחת לכותרת:
“זה לא התחיל בינואר 91'. גם בשנות מלחמת העולם השנייה ידעה תל־אביב אזעקות והפצצות. הסופר גרשם שופמן תיעד ביצירתו את החיים בין הרחוב והבית לבין המקלט. המתח, הוויכוח על התועלת שבמקלטים, הלהיטות לחדשות ולעיתונים, דברי העידוד לעיר הסובלת. חלק מהדברים כאילו נכתב אתמול, לפני שבוע, לפני חודש”.
הארכיון העירוני, ידיעות עיריית תל אביב, חוברת 12-11, אב-אלול ת"ש, ו- אוג'-ספט' 1940
בין הנושאים המרכזיים: ההווי של ישיבה משותפת־מאולצת במקלטים עם שכנים, שהיחסים ביניהם בדרך־כלל אינם מתוקנים; הפחד בזמן ההפצצה; גילוי ממדי ההרס; המתחים בין האנשים; התנהגות במצבי לחץ; הניסיון להתעלם מן המלחמה ולהדחיקה; רואי השחורות ונביאי הנחמות המשמיעים את קולם; העיתונות וכתיבתה השגרתית “המדושדשת”; הלהיטות לקריאת עיתונים; גבורת הנשארים והלל לעיר הסובלת.
יש להעיר, שהקטעים המצוטטים אין בהם כדי לבטא את המשמעות הכוללת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפור השלם.
בנסיעה באוטובוס בדרכים תחת מטר אבנים, דואג כל אחד לעצמו –
הנה הוא נוסע באבטובוס המסורג (הימים ימי “המאורעות” בעצם כבדם) אל אחד הקיבוצים ומביט אל השדות השחומים, הצחיחיים – ונימה אינה זעה. גרמה לכך הרבה גם זו הרוח הרעה השורה בין הנוסעים הצפופים, זו ארשת הפנים המשונה שלהם; כולם יושבים שבת אחים ואויבים גם יחד – כל אחד ירא לנפשו ומקוה בסתר־לבו להיות מוגן בגוף שכנו… (“הנשיקה”, דבר, 15.3.1940)
שטניותו של האויב –
ניתך ברד הפצצות. מה שהשכל הבריא חייב מלכתחילה, נתקיים סוף סוף. כל ההשערות האחרות לא היו אלא אשליות־שוא. זו האיבה הגדולה, המפורשת!… עכשיו ברי: להשמידנו הם מתאווים. את החיוך השטני אני רואה, בו הריקו על קדקדינו את המטען האיום. (“תל־אביב”, דבר, 20.9.1940)
המתח בעת האזעקה –
והימים הם אלה שלאחר ההפצצה, כשהעוברים והשבים פזלו כלפי מעלה רגע רגע.
כל צפירת־אוטו זעזעה, כל נעירת־חמור [־ ־ ־]
אבל הנה צפירת אזעקה ממש. בהלה, התרוצצות, איש למקלטו. כהרף עין נתרוקן חלל־החוץ מכל נפש חיה. (“השלושה”, דבר, 7.2.1941)
הישיבה במקלט –
הדיירים, מקובצי כל התפוצות, רגילים לראות זה את זה ראייה חטופה, אגב פגישה במדרגות, אגב פתיחת דלת, אגב הצצה מרחוק. כל מיני פרצופים… אמירת שלום נימוסית – ניחא, אבל לשבת יחד במרתף? לשבת צפופים בכפיפה אחת? אולי במשך שעות?… קלושה מאוד האהבה ההדדית בתוך אומה זו! (“חבלי מקלט”, דבר, 12.7.1940)
והנה צפירת־אזעקה ממש. בא הדבר! לא אי־מתי בחיק העתיד, אלא עכשיו, עכשיו. כבר !… הורדת תריסים, והרחובות מתרוקנים מהמוניהם. אין נפש חיה בחוץ, איזה שקט, איזו שלוה! [־ ־ ־] ובמקלט פנימה, באפלולית – זרוּת בין המתלקטים, פיזול לא נוח, הסתייגות. [־ ־ ־] לכאורה הלא צריכים היינו עכשיו להתרפק איש אל אחיו. להתכרבל זה אל זה, אבל לא! התנכרות, התרחקות, השתמטות. (“הטוב שבידידים”, דבר, 26.7.1940)
שני לילות רצופים עם חצות שבנו ופקדנו את המקלט הקריר, העגמומי – אחרי ארבעת חדשי־נופש. שוב הסירינה הפראית, המטורפת, ובאישון לילה הלא תחריד שבעתים. שוב הצטופפות דיירים משוני־פרצוף בכפיפה אחת. ילדים תפוסי־שינה, שנעקרו ממשכבותיהם; האשה חולת־הלב, הזקוקה לטיפול. שוב!… (“הגם אתה אלהים?!”, דבר, 24.1.1941)
צפיפות במקלט עם דמדומי בוקר. חבלי שינה ושרידי חלומות נסוכים על פני בנות־השכנים הרכות בשנים. מבעד ללהג הרב קולטת האוזן כעין זמזום אוירון דק מן הדק. (“בטרם אות הארגעה”, דבר, 5.10.1941)
מחסור במקלטים –
בקושי רב באים הדיירים עם בעל הבית לכלל הסכם בנוגע למדת ההשתתפות בהוצאות. הדיירים ברובם אינם רוצים ואינם יכולים ליתן הרבה, התכנית של המהנדס עולה ביוקר. ישיבות ודיונים והתיעצויות – ומקלט אין! (“חבלי מקלט”, דבר, 12.7.1940)
הוויכוח על המקלט –
מי יודע אם זה יציל? פעמים נדמה אפילו, שדוקא בו, במקלט, כל הסכנה: דוקא כאן תהא קבורתך! (שם)
על אלה שאין להם מקלט –
מאין מקלט ממש בביתם זה הצטופפו הדיירים המעטים, רובם נשים, אחרי חצות, למטה, בחלל הכניסה. (“בין אזעקה לארגעה”, דבר, 20.6.1941)
ההפצצה הפוגעת –
התכנפות־הצטופפות במסדרון של בית זר. נשים זרות החזיקו בך עם הרעש הלא־אנושי המהמם, החדש לאוזן. נופלים הבתים הסמוכים?… עוד מעט, נדמה, וגם הבית הזה נפול יפול! (“תל־אביב”, דבר, 20.9.1940)
עם חצות בליל ירח, לא היתה האזעקה בכדי: זימזום רחוק־רחוק, דק־מן־הדק קלטה האוזן מבעד ללהג הרב. [־ ־ ־] ברי: האויב חג עכשיו ממעל לראשינו. והנה… נפלה פצצה בסמוך־בסמוך והרעידה את האדמה ואת הבית. הנשים צווחו באנחה והבנות נשתלבו־נצמדו נערה נערה בזרוע אביה. (“…!Vater”, מאזנים, תש"ב).
לאחר הארגעה –
בבהילות משונה נתפזרו האנשים, בני החסות המשותפת, איש לעברו משניתן אות הארגעה. שוב אינם רוצים להכיר זה את זה! (“תל־אביב”, דבר, 20.9.1940)
ממדי ההרס –
והנה הימים הראשונים אחרי הרעש. תלי מפולת. בתים הרוסים למחצה, לשליש ולרביע; בתים נטולי גזוזטרות. מתוך שלד־בנין מזדקר כלפי מעלה נדבך מדולדל, תלוי ועומד בפני עצמו, שמצטרף בצורתו אל בתרי העננים בשמי הערב. (שם)
הלהיטות לחדשות
היִשוּב לבו בחזיתות. דבר זה ניכר לא רק מתוך חטיפת העיתונים הקדחתנית, מתוך ההתגודדות אצל עתוני הקירות, הטיית האוזן לרדיו וכו', אלא גם ובמיוחד מתוך כך, שגם החנונים ובעלי האומנויות השונות אינם שומטים את העתון מידם. באחת ידם הם עסוקים במקצועם והאחת מחזקת העתון. כי גדלה המתיחות מאד. (“האוסטרלי הצעיר”, דבר, 25.4.1941)
להתעלמות מהמלחמה שתי פנים: ההתעמקות בגמרא, ולהבדיל בקלפים –
רק אחד, בעל “קיוסק”, שבין קונה לקונה הוא מעיין לא בעיתון, אלא… בגמרא. [־ ־ ־] את העתונים והחוברות החדשים הללו, שזה עתה יצאו מתחת מכבש הדפוס, הוא מוכר, ואילו הוא עצמו אין לו חפץ אלא בגמרא ישנה זו בלבד. פצצות נופלות – והוא שקוע בבבא בתרא! (שם)
כשהם יושבים מסביב לדלפּק, בפינת בית הקפה, ומצליפים בקלפים, אדישים בהחלט לכל המתרחש מסביב, הרי הם נראים כאנשים מעולם אחר, העולים בחכמתם על כולנו. [־ ־ ־] ינאמו שם מה שינאמו, יעשו שם מה שיעשו – אנו מבינים יותר; אנו משחקים בקלפים! [־ ־ ־]
מלחמה ושלום ושוב מלחמה… עולמות נבנים ונחרבים – והם בשלהם; משחקים בקלפים! (“קוביוסטוסים”, דבר, 19.9.1939)
מתחים בין אנשים בימי מלחמה –
התחילו הסכסוכים, החיכוכים, החשדות, ההתנקמויות, ואלה גררו אחריהם את הפירוד, את הפירוד הסופי. מזועזע עד היסוד, נטול־שינה, אץ אל מעונה בבוֹקר, אחרי ליל־זועה – אולי עוד יש להציל?… קשה כגורל עצמו קידמה את פניו הנערה, מתנכרת [־ ־ ־] והפכה לו עורף בשובה אל הפסנתר. [־ ־ ־] למטה, בפתח הבית, הבליחו “הוראות ההתגוננות”. “איך להתכונן בפני פצצות מבעירות?”…
אבל עכשיו למה להתגונן? לשם מה?! (“בת־אדם”, דבר, 27.3.1939)
אלה שאינם מפחדים –
"השלושה שאינם מפחדים מתוארים בטון של התפעלות. הם אינם מצייתים להוראות, אינם נכנסים למקלט, וממשיכים לשבת אדישים בבית הקפה על שפת הים “כאילו לא שמעו ולא ראו מאומה”, ומציתים “במנוחה” סיגריות. אבל, להם מותר, שכן “טייסים הם”. (“השלושה”, דבר, 7.2.1941)
מן הצד האחר, גם “ההיסטוריקן הזקן, הזקן המופלג” אינו מפחד
למחרת ההפצצה ביקרנו, אני וחברי, את ההיסטוריקן הזקן, הזקן המופלג במעונו. בקושי פילסנו לנו דרך מעבר באותה סימטה רעת המזל, בין עיי מפולת מזה ומזה. הבית, שהוא דר בו, לא נפגע – בדרך נס.
[־ ־ ־] מה אעשה – התאוננה [אשתו “הצעירה” בת השבעים] – והוא אינו רוצה לרדת למקלט. אתמול בשעת “הרעמים” “סחבתיו” למקלט, והוא לא רצה. מה אעשה?! [־ ־ ־]
– קודם כל – אני מתבייש להיכנס למקלט. [־ ־ ־] הרי אני כבן תשעים… [־ ־ ־] על חשבון ההיסטוריה התפרנסתי. “ועכשיו שבאה לידי”, עכשיו כשההיסטוריה עצמה נגעה עדי גם עדי – מפניה אסתתר?! לא, לא ארד למקלט, לא ארד!… (“ההיסטוריה עצמה”, דבר, 30.5.1941)
רואי השחורות –
אפילו בידיעות הטובות שהגיעו מן החזית, פישפש ומצא תמיד בין השיטין איזה רמז רע. כעורב הזה: רק רע, רק רע!! (“הנביא”, דבר, 21.6.1940)
גבורת הנשארים –
נכאים קולחת שיחת נשים עם חשיכה בסמטה הנפגעת. [ ־ ־ ־] נקברו החללים הרבים, בהם נערים ונערות בלבלובם, תינוקות, שוּטף הדם מעל גבי האספלט, והחיים שבים לאיתנם. [ ־ ־ ־]
כגבורים וגבורות גדולים נראים כל העוברים והשבים ברחובות, כל אנשי המעשה, כל בעלי החנויות והנערות והמוכרות. הלא בכל רגע עלול האסון להישנות – והם איש על כנו! (“תל־אביב”, דבר, 20.9.1940)
עידוד לתל־אביב בעת קשה –
בת תל־אביב השכולה, הנבעתה, המזועזעת, עתה עוד נתגברה האהבה אליך! (שם)
ההקבלה להלך הרוח הכללי בארץ היום ולתל־אביב המופצצת בטילים – אינה מקרית.
מלחמת המפרץ. אדר תשנ"א (פברואר 1991)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.