יש מחיר לאריכות ימים. אילו חלילה נפטר שופמן בגיל צעיר, כשני חבריו ל“שלישייה”, גנסין וברנר, ייתכן שהיה נשאר בזיכרון הקולקטיבי כצעיר נצחי. כיוון שזכה להיפטר מן העולם בגיל המופלג של 92 שנים (1972–1880), הפך עוד בחייו ל“מי שהיה”. דן בן־אמוץ, שמינה את עצמו לייצג את דורו, היה בין המובילים של הנתק בין “הדור הצעיר” לבין שופמן, וכלל באכזריות אפיינית ב“ילקוט הכזבים” (תשט"ז) שתי אנקדוטות ארסיות, המביאות לשיא את הלגלוג וההתנשאות על הסופר. שופמן היה בעיניו דוגמה טיפוסית לבן דור “אחר”, שאינו מדבר וכותב בלשון העכשווית, כלומר בסלנג הרוֹוח. במילה “כלי” הוא מתכוון לסיר לילה, ואילו “החברֶ’ה מתכוונים לכלי יריה” (“שופמן בעין־חרוד”); והוא גם חי באשליה, שהוא סופר מוּכּר (“הסופר הצנוע”). בדיעבד מתברר (ממחקרה של צילה יניב), שהיה בכך “מרד נגד האב”, או בלשון חריפה יותר “רצח אחד האבות”. שכן דן בן־אמוץ הושפע מאוד מסיפורי שופמן, קרא אותם בשקיקה רבה, והם נבלעו בתוכו; למשל בסיפורו הראשון “הידיד” שהושפע מ“אל הים, אל הים”, או בסיפורו “יצר השלטון” שנכתב בהשפעת “הערדל”, שניהם של שופמן.
בכך הצטרף דן בן־אמוץ לכמה סופרים, שיצירתו שימשה להם מקור השפעה, ישירות ובעקיפין, ביודעין ושלא ביודעין – ביניהם יהושע קנז, ומצעירי הצעירים גדי טאוב, אורלי קסטל־בלום ואתגר קרת, אם להזכיר שמות אחדים בלבד. דברים שנכתבו על גדי טאוב למשל (הדה בושס, הארץ, 11.5.1993) הולמים להפליא את האווירה, את הגיבורים ואת ההתרחשות בסיפורי שופמן: חוסר המעש המוחלט של הגיבורים הנעים “במרחב מחיה מצומצם למדי, הנושא במובהק אופי קלאוסטרופובי… במין חוסר מטרה טיפוסי בין דירה עלובה אחת לאחרת, בין מתווכי דירות עלומים לבעלי דירות טורדניים”. הנשים הצעירות ש“רובן ככולן מלצריות”, והגברים הצעירים אינם רוצים בעצם דבר ונתונים למצבי רוח, ועולמם “כמו התרוקן לפני שהפסיק להתמלא”.
הפואטיקה של הקיצור, המאפיינת את סיפוריו של שופמן, היא גם השקפת עולם. זוהי פואטיקה של ריבוי פערים, הסומכת על הקורא שישלים מדמיונו את הטעון השלמה. אין צורך להרבות דברים, די ברמז, בראשי פרקים, בסגנון “וידאו־קליפ” בלשון ימינו. כוחה של השתיקה גדול מן הדיבור, והמכוסה חזק מן הגלוי. הפרדוקס והפואנטה הם המכריחים את הקורא לחזור ולקרוא את מה שקרא קודם לפי תומו, ולגלות בכתוב את המשמעות, שהתהפכה בינתיים.
לשונו של שופמן נזירית ומדויקת, ישירה ופשוטה, מתרחקת מן המליצה, “לשון רזה” במונחי ימינו, ולכן גם חוק ההתיישנות של השפה כמעט לא חל עליה. במוּדע ובמתכוון נמנע שופמן מן העושר הגדול של הלשון העברית לרבדיה, הסתפק במועט, ולכן נפגע אך מעט מהנתק שבין הספרות “הקלסית” לבין דור הקוראים החדש, חניך בית־הספר העברי החילוני. “אובדן הצופן”, כפי שכינה משבר זה גרשון שקד, פסח עליו כמעט לגמרי.
אם תצליח מערכת ההפצה והפרסום של הוצאת עם עובד להביא את הקורא אל מבחר הסיפורים החדש, שלכת, בעריכתו של אוהב־שופמן הסופר חיים באר,1 אין ספק שימצא בהם סיפורים אקטואליים, מודרניים ואף פוסט־מודרניים, ברוח הזמן. ואם יקרא בקובץ עד תומו, בוודאי יגלה הפתעות רבות. זוהי כתיבה אירונית, סרקסטית, צינית, חסרת אשליות, אמיצה ונועזת בלי פשרות. כתיבה הבועטת במוסכמות, מסירה מסכות ומציצה בעיניים פקוחות אל התהום האנושית. העולם המתואר הוא אכזרי, אדם לאדם חיה טורפת, אסונו של האחד הוא שׂשׂונו של האחר. זהו עולם שבו מתקיימת מלחמת הכול בכול: מאבק המינים, המעמדות, הגזעים, הדתות, האידאולוגיות. בכל תחום עומד אדם מול אדם, מנצל מול מנוצל, רודף מול נרדף.
מסיבה בבית הנשיא זלמן שזר במלאות 90 שנה לג. שופמן
עם דוד זכאי, חיים הזז, ג. שופמן, נורית גוברין וישראל כהן
כ“ח באדר ב' תש”ל (5.4.70), צילום: פוטו רוס
הסיפורים מתארים אנשים במצבי לחץ, במיוחד במלחמה, ואת הדרך שבה כל אחד מגיב על המצוקה. המלחמה והסבל רק מוציאים מן הכוח אל הפועל מה שהיה טמון בכל אחד מלכתחילה. זהו הרגע שבו ניצב האדם היחיד עם עצמו, ומגלה לעצמו את טיבו. מ“הבנות הרכות בשנים” המוכרות את גופן “בעבור נעליים”, דרך בעלי (ובעלות) הבתים המפקיעים את שכר הדירה; וגמור בבעלי היכולת הקופצים את ידם ואינם עוזרים למי שגוועים ברעב (“במצור ובמצוק”). בה בשעה, פה ושם מתגלה גם “האדם הטוב”, כמעין נס בעולם דורסני ואכזרי, שבו שולט הפחד של החלשים מפני אכזריותם של החזקים.
בעולמו של שופמן התגלתה האנטישמיות במלוא כיעורה, בתוך “הטבע היפה”. בעולם זה “טובח” שוליית־הקצבים “נער נאה דווקא… עגל רך, נחמד” בסתמיות מעוררת חלחלה: “כאילו אני חותך לחם…” (“טבטונים”); ושבו מוֹלֵק ה“בירגרמייסטר” (ראש המועצה) את ראשי האפרוחים, בשעה שהם “בתיבה לבדם” ומבשלים מהם “גוּלש” (“אדם בארץ”). זהו עולם שבו האחווה האנושית, המושגת לרגע, נוצרת מכוחה של קטסטרופה משותפת. מחלת הסרטן, שאינה מבחינה בין יהודים ל“אנשי צלב הקרס”, יכולה להביא אפילו לידי הרגשה ש“הסרטן הוא דבר נפלא!” (“הסרטן”).
לספר נוספו דבריו המלבבים של חיים באר באחרית הדבר שלו.2 ועכשיו אולי יקרה “נס אפל”, ושופמן ישוב ויתחבר אל מחזור החיים הספרותיים, והקורא בן זמננו יחזור ויגלה אותו לעצמו כחלק מעולמו.
ח' בתמוז תשנ"ד (17.6.1994)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.