ברשימה “ישב בכפר אוסטרי” (מעריב. ספרות וספרים, 28.4.1995) האשים שלמה מורג את הסופר ג. שופמן ב“קו של נטיה גזענית, פרו־ארית”. הוא לא הסתפק בכך, אלא הגדיל והזכיר את שמו בנשימה אחת עם שמו של הסופר האנטישמי הפעיל לואי פרדינן סלין. ומכאן קצרה הדרך למסקנתו, שקשה “למצוא צידוק להופעת קובץ סיפוריו של שופמן בהוצאה מחודשת”.
מפאת כבודו של הכותב, חתן פרס ישראל ללשון העברית, ומורי באוניברסיטה, אנקוט לשון מנומסת כתגובה על האשמה נוראה, אבסורדית ומופרכת זו, ולא פחות על הגישה העקרונית העולה מהתרשמותו של קורא מזדמן.
האם ייתכן, שמי שאינו מכיר את העובדות, יבוא לפסוק הלכה ולהסיק מסקנות?! האם יש טעם לחזור על מה שנכתב בביוגרפיה המקיפה שלי, שהכותב מאזכר אותה אבל לא קרא אותה, ולהציג שנית את העובדות לאמיתן?! נדמה שזה גובל בחילול הקודש, לחזור ולפרט את הסבל האישי שסבלה משפחת שופמן מידי הנאצים שבכפר; להדגיש שאשתו של שופמן התגיירה, זמן קצר לאחר נישואיה, ובנו נימול כדת משה וישראל! אבל אולי לא מיותר לייעץ לכותב לחזור ולקרוא ביצירת שופמן, דבר שכנראה לא עשה, ולהכיר את הסופר “היהודי שביהודים”, ואת סיפורי הכפר האוסטרי שלו, שבהם תיאר את אנשי הכפר האכזריים, שהרוע טמון בהם מלידה. ואולי יש לחזור ולהדגיש ששופמן זיהה את האנטישמיות החבויה בהם כבר בשנות העשרים והשלושים (“יהודי זקן”), וכי לפי השקפת־עולמו היופי והמוסר צריכים לעלות בקנה אחד. לפיכך, משעה שאחד מגיבורי סיפוריו גילה שהאישה שהייתה יפה בעיניו, היא אכזרית, חדלה להיות יפה בעיניו (“אדם בארץ”).
אותה מוּבאה שייחס הכותב בטעות לאיגרותיו של שופמן, ושממנה “הסיק” על “קו של נטיה גזענית פרו־ארית”, לקוחה מסיפור של שופמן. מאוד לא נאה, שמי שמרשה לעצמו להסיק מסקנות, ולהביא מוּבאה כביכול, לא קרא אותה בהקשרה בסיפור, שממנו לוקחה, אלא ב“אחרית־הדבר” של חיים באר שבו שולבה.
מאוד מביך, שדווקא מוּבאה זאת, על “בנות גזע מעולה” ועל “יופיין הזר והבלתי נתפס” (כאילו כל מי שחומד נערה זרה וכותב על כך, מואשם באנטישמיות ובגזענות) אינה לקוחה מתוך סיפורי אוסטריה של שופמן, ואינה קשורה בנערות “אַרִיות” ואף לא בנערות אוסטריות, אלא מצויה דווקא בתוך אחד מסיפורי לבוב שלו, “טיול”, שפורסם בהמעורר בעריכת ברנר, בדצמבר 1906. למותר להוסיף, שאמירה זו היא אחד המאפיינים של אותו עולם זר ומנוכר, ששני גיבורי הסיפור היהודי הבודדים והאומללים סובבים בתוכו בלא מוצא.
והעיקר. האם צריך להסביר איך לקרוא ולהבין יצירת ספרות, שנכתבת מתוך כאב, ביקורת ואירוניה?
אם הקריטריון לפי שלמה מורג צריך להיות שכל מי שדרך חייו איננה מתאימה למודל שהוא מציב לו, ייפסל, מה יקרה לטשרניחובסקי שנשא אישה נכרייה, שלא התגיירה, כאשתו של שופמן? ומה עם גנסין ודוד פוגל, שהגיעו לארץ־ישראל וירדו ממנה? ורבים רבים אחרים? והיכן הגבול? ומי יקבע מהי הביוגרפיה? שופמן נשכח, נכון. הוא נמצא בתוך אותה חבורה מפוארת של סופרי המופת העברים, שאינם כיום חלק ממחזור החיים הספרותי: יל"ג, ברדיצ’בסקי, שניאור, למדן, גנסין, יעקב כַּהן, יעקב שטיינברג, אשר ברש, יעקב פיכמן ורבים אחרים. וגם טשרניחובסקי בתוכם.
אם שופמן והחבורה המפוארת שאליה הוא משתייך נשכחו הרי זה סימן רע לא לסופרים ולספרותם, אלא לחברה הישראלית ולתרבותה. במקום לעודד הוצאה מחודשת של כתבי קלסיקון עברי, שתרם לחידוש הספרות העברית ולרענון לשונה, מוטחת בו האשמת שווא נוראה כזו.
אייר תשנ"ה (מאי 1995) 1
תגובתו השנייה של שלמה מורג: “יש סימוכין בטקסט”, פורסמה לצד תגובתי לדבריו הראשונים, במעריב, ספרות וספרים, י“ב באייר תשנ”ה (12.5.1995).
-
במקור כתוב 1955. הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.