הסופר ק. צטניק, שנפטר לפני שבועות אחדים, עלה לארץ ב־1945, זמן קצר לאחר ששוחרר ממחנה ההשמדה אושוויץ. הסופר ג. שופמן היה אחד הראשונים שהתרשם עמוקות מאישיותו של ק. צטניק, הוא יחיאל די־נור, הוא יחיאל פיינר. שופמן, שערך את הקובץ מעט מהרבה. מאסף סופרי ארץ ישראל (1947), פרסם בו לראשונה את הפרק “אושוויץ” מתוך סלמנדרה של ק. צטניק, שהופיע באותה שנה בעברית בתרגום מיידיש של י"ל ברוך.

באחרית־דבר למאסף זה הציג שופמן את ק. צטניק לפני הקוראים בארץ: “המחבר, סופר צעיר, שעבר את כל דרך העינויים של הזוועה הנאצית עד לפתחו של הקרימאטוריון, נותן בספרו, הכתוב בצורת רומאן על רקע מעורב של כרוניקה ציבורית ומשפחתית, תיאור מקיף וממצה של נסיונותיו ונסיונות סביבתו. [־ ־ ־] חזון שברו של עם וחזון מפלצת־האדם בדורנו”.

שופמן היה אחד הראשונים שהעז לכתוב על השואה “מרחוק” והמשיך לעקוב אחר ק. צטניק, עמד עמו בקשרי מכתבים, והגיב מדי פעם ברשימות ביקורת על ספריו. הוא הקדיש לו לפחות שלוש רשימות בדבר ובידיעות אחרונות, שם היה לו מדור קבוע בשם “נצנוצים”.

עם נישואיו של יחיאל די־נור לנינה אשרמן, הקדיש להם שופמן את אחד ה“נצנוצים” (ידיעות אחרונות, 9.4.1948). רשימה נדירה זו, שלא כונסה בספריו, נתנה ביטוי לרושם העז של נישואים אלה. השניים נפגשו בעקבות סלמנדרה. נינה אשרמן, נערה צעירה ילידת הארץ, וכפי שתיאר אותה אורי סלע “צברית שופעת מרץ והומור… אחת מאלה שכל רואם לא היה מאמין כי שואת יהודי אירופה עשויה לגעת אל ליבם… קראה ב’סלמנדרה' וגמרה אומר כי הכר תכיר את הסופר אשר כתב שורות־אש אלה ויהי מה”. ברשימה קצרה ותמציתית, שאביא אותה להלן, נתן שופמן ביטוי עז לתחושתו, כי בנישואיה “כיפרה” נינה במשהו על החטא שחטאה החברה הארץ־ישראלית ביחסה לניצולי השואה.

ג. שופמן

                                          לנינה

ראיתים באושרם –

כשהם חולפים שניהם, שלובי זרוע, על פני חלונות הראווה המוארים ברחוב הראשי.

שבועות אחדים אחרי נישואיהם.

פליט השואה, הוא שעבר את כל מדורי התופת עד הסף האחרון, העלה את כל הזוועות ההן על ספר; ואת הספר הזה קראה הנערה, נפעמה, חיפשה את כותבו, מצאתהו, דבקה בו – ונישאה לו.

הבו גודל לה, לנערה יפת העיניים ויפת הנפש הזאת.

בצעדה זו כאילו חוננה את כולם, את כולם – – –

הבו גודל לה.