לכתבתה של דריה מעוז (בידיעות אחרונות. תרבות, ספרות, אמנות; 25.2.2000) אבקש להעיר, כדי להעמיד דברים על דיוקם.

דומה שזכות ראשונים לסיפורים בספרות העברית, שבהם מתוארים גיבורים הומוסקסואלים, שמורה לג. שופמן, בעיקר בשני סיפוריו “כחום היום” ו“יונה”, שפורסמו בספרו הראשון סיפורים וציורים, בשנת תרס"ב (1902).

סיפורים אלה ואחרים, שבהם מתואר ה’אחֵר' יחד עם דמויות משולי החברה, ביניהן זונות וסרסוריהן, ה’מאדאם' והגברים שפוקדים את בתי־הזונות כמו “הַניה” (1909); “קַטנוּת” (1905); ו“בקצווי הכרך” (1914) – עוררו את זעמם של קוראים, שאסרו על בניהם לקרוא בהם מחשש שיוציאו אותם ל“תרבות רעה” ויקלקלו את מידותיהם הטובות. כך העיד לימים דוד לאזר, מעורכי מעריב, שאביו, שמעון מנחם לאזר, עורך המצפה, החמיר מאוד בענייני מוסר בספרות ואסר עליו בפירוש את “ה’התעסקות' בסיפוריו של שופמן, אשר לפי דבריו, שום טובה ושום ‘תועלת’ לא תצמח מהם” (בספרו: מסה ומריבה, המנורה, 1971, עמ' 50–54).

וכך למשל, חשב גרשום באדר, שהאשים את שופמן לא רק ברמה אמנותית נמוכה, אלא בעיקר בהשחתת המידות המוסריות של קהל הקוראות בכתבו דברים בלתי־צנועים, ברשימתו, בעלת השם הבוטה: “זוהמה ספרותית” (המצפה, שנה ה, גיליון 30, ג' באב תרס"ח).

נושאים אלה מתוארים בהרחבה בספרי: מאופק אל אופק. ג. שופמן – חייו ויצירתו, הוצאת יחדיו (2 כרכים), תשמ"ב/1982.