מאת אברהם ב' יהושע

בשנת אלף תשע מאות חמישים ושבע סיימתי את השירות הצבאי ונשארתי בקיבוץ חצרים עוד כמה חודשים על מנת לצמצם מעט את “אשמת העזיבה” שהיתה מתוכננת לקראת שנת הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה תקופה התחלתי להרגיש שבפלייטונים שכתבתי, אם כתלמיד בתיכון, אם כחניך ומדריך בתנועת הצופים, ואפילו באלו שכתבתי לחברי בבסיס הטירונים או בגדוד הנח"ל של חטיבת הצנחנים, אולי טמון פוטנציאל ספרותי שחורג מן הרגעיות של הסיטואציה הפלייטונית הקשורה תמיד בזמן ובמקום ספציפיים, ובקבוצת נמענים מוגדרת.

וכך, בחדר עזוב במרומי מגדל המים הישן של קיבוץ חצרים, כאשר מסביבי מדבר, נשאבתי לניסיון הספרותי האמיתי הראשון שלי בכתיבה: סיפור קצר בשם “מות הזקן”. מעשה בישיש בעל גיל מופלג ביותר, בריא וחיוני, שאינו מראה שום סימן שהוא מתעתד למות אי פעם, עד שהפטרונית שלו, הגברת עשתור, בעזרת דיירי הבית המשותף ובמיוחד בסיועו של מספר הסיפור, דייר לא צעיר אף הוא, ספק משכנעים אותו ספק כופים עליו לזרז את הסתלקותו מן העולם ולהסכים להיקבר בעודו חי. סיפור זה היה בסדרה של סיפורים דומים ברוחם ובסגנונם שבסופו של דבר נקבצו יחדיו בקובץ הסיפורים הראשון שלי ­– “מות הזקן”.

המעניין הוא שלמרות שזה עתה יצאתי מניסיון צבאי אינטנסיבי, פעולות תגמול ומלחמת סיני, ולמרות שכנער, בעבר הלא רחוק חוויתי את מלחמת השחרור כילד בירושלים הנצורה, בנוסף לחוויות משפחתיות שיש לכל אדם, עדיין כל החומר העשיר הזה לא נחשב בעיני כמועמד לנושא ספרותי.

הנושאים והצורות הספרותית שגיששתי סביבם כסופר מתחיל נמצאו באזור שונה לחלוטין. הם התעלמו במידת היכולת מהמציאות הישראלית של אותם ימים ומהשאלות הפוליטיות והחברתיות שעמדו במרכז גיבושה של זהות המדינה הצעירה. השואה שניצבה כתהום שחורה ואיומה ברקע אולי היתה אתגר לעתיד לבוא אבל עדיין בלתי אפשרית כנושא ספרותי ממשי. לכתיבה העתידית שלי חיפשתי הדרכה מטאפיזית מעבר להוויה הישראלית המיידית ולכן במקביל ללימודי הספרות העברית באוניברסיטה בחרתי גם בלימודי הפילוסופיה הכללית. גם מקורות להשראה ספרותית לא חיפשתי בספרות דור מלחמת השחרור ואפילו לא בספרות הריאליסטית הקלאסית של המאה התשע־עשרה והעשרים, אלא דווקא באזור מסוים ביותר ביצירות ש“י עגנון, כגון “ספר המעשים”, או פרשת הכלב בלק ב”תמול שלשום" או “עידו ועינם”. וכמובן גם באקזיסטנציאליזם של ז’אן פול סארטר או באבסורד האסקטי של אלבר קאמי, של “הדבר”, או “גלות ומלכות”. אבל עדיין הראשון והחשוב מכולם כמקור השראה עבורי היה פרנץ קפקא.

כך מאמצע שנות החמישים, כסופר בתחילת דרכו, התחלתי לחוש מהופנט, כמו קוראים רבים ברחבי העולם, מיצירות קפקא שאט אט החלו להופיע בעברית. אבל כבר מראשית התוודעותי אל יצירותיו ניסיתי, כמעט מתוך עיקרון, להתעלם מזהותו היהודית. השם פרנץ קפקא כשלעצמו לא יצר אסוציאציה של שם יהודי, ולמרות שהביוגרפיה שכתב עליו ידידו הקרוב מאקס ברוד היתה ידועה לי, עדיין השתדלי לנתק אם לא את אישיותו של הסופר, אז לפחות את יצירותיו, מכל הקשר יהודי מוכר. העובדה שקפקא חי ונפטר לפני מלחמת העולם השנייה גם היא סייעה לי בכך. השילוב בין המטאפיזי והגרוטסקי בסיפוריו וברומנים שלו ואפילו ובמיוחד גם באפוריזמים הקצרים ביותר, קסמה לי, ריתקה והסעירה אותי, ולכן נמנעתי מלפרש ולצמצם את קסם ועומק כתיבתו כעוד מטאפורה או סמל לבעיה יהודית מוכרת, כגון שק' גיבור הרומן “המשפט” מבטא את הניכור היהודי, או ש“במושבת העונשין” נמסרת נבואה מוקדמת לגבי עינויי היהודים במחנות הריכוז הנאציים.

לאחר השואה, ההכרחיות של מדינה ריבונית ישראלית נראתה עבורי כה ודאית ומוצדקת שלבטיהם וספקותיהם הזהותיים של אינטלקטואלים יהודים לפני השואה לא העסיקו אותי. ובכלל מעניין לראות עד כמה המעיטה ועדיין ממעיטה הרפובליקה הספרותית הישראלית (למעט כמה יוצאים מן הכלל) לגלות עניין ביצירותיהם של סופרים יהודים שכתבו בלשונות זרות במאה העשרים.

גם מתוך הלהט וההשתאות שבהם קראתי את יצירותיו דחיתי את ההגדרה של קפקא כסופר יהודי, כלומר סופר שנושאיו ודמויותיו הם יהודיים למרות שלשונו איננה נכללת בלשונות היהודים. מיקומו המיוחד כיהודי יליד ותושב פראג שלשון כתיבתו היא גרמנית, רק חיזק בעיני את הטעם המיוחד ואפילו החד־פעמי של האוניברסליות שלו, שמאוד קסמה לי כקורא ומאוד היתה נחוצה לי כסופר. נראה לי שמבני דורי הספרותי הייתי אולי הקרוב והמושפע ביותר ממנו, ולמרות שבמהלך עבודתי הספרותית עברתי מכתיבה קפקאית מופשטת אל כתיבה ריאליסטית ששזורים בה נושאים חברתיים ופוליטיים, עדיין משובצים פה ושם בתוך הסיפורים והרומנים שלי מצבים קפקאיים מובהקים.

הסיפור “גאות הים” שנכתב ב־1960 יכול להדגים נכונה את ההשפעה העצומה של קפקא עלי גם לפני שהכרתי את רוב יצירותיו. אני זוכר שלאחר שהשלמתי את כתיבתו קראתי אותו בפני חברי עדי צמח. לאחר שסיימתי את הקריאה הוא שאל, האם אתה מודע לכך שהסיפור שלך דומה עד מאוד ל“במושבת העונשין” של קפקא? הייתי נדהם, כי עדיין לא קראתי את “במושבת העונשין”. כלומר, הסיפור “גאות הים” שיש בו אלמנטים מובהקים הדומים עד מאוד לסיפור של קפקא נכתב בהשפעת הרוח והנושאים של קפקא מבלי שהיה לי עדיין מגע בפועל לא רק עם הסיפור “במושבת העונשין” עצמו, אלא גם עם חלק נכבד מיצירתו. ועדיין הייתי נחוש לנתק את היהודי פרנץ קפקא מיצירתו. בבית הכנסת הספרדי ברחביה שאליו הייתי הולך עם אבי לתפילת הבוקר ביום שבת, היה מצטרף אלינו לתפילה גם הפילוסוף פרופ' הוגו ברגמן, שהעדיף את הנוסח הספרדי המהיר והקצבי על הנוסח האשכנזי המייגע. הוגו ברגמן ישב ממש לידי, ומפעם לפעם היינו משוחחים. ידעתי שהוא הכיר את פרנץ קפקא בפראג, ואף היה מיודד איתו, ובכל זאת היססתי לשאול אותו על אודות קפקא האיש, כאילו בתת- תודעתי הספרותית רציתי לשמר את הספרות של קפקא מחוץ לאיש היהודי עצמו. משאלה זו התבררה לי באופן מפתיע כמתאימה לתפיסתו של קפקא עצמו את כתיבתו שלו, כפי שדן מירון חושף באופן נוקב ומקורי בפרק “שלוש אי־האפשרויות של פרנץ קפקא”. כלומר ההימנעות מכל אזכור יהודי ביצירותיו באה מתוך עיקרון של קפקא עצמו שלא האמין ביצירה בעלת תכנים יהודיים במסורת ספרותית אירופית כלשהי.

ובכך אנחנו מגיעים ללב הספר הזה שנתבקשתי על ידי ידידי דן מירון לכתוב לו דברי לוואי קצרים, ובחשש מה קיבלתי על עצמי את המשימה. שכן בכמות העצומה של דברי פרשנות שנכתבו וממשיכים להיכתב על יצירתו של קפקא, אף אדם (ובזאת מודה אפילו דן מירון עצמו, שידיעותיו בספרות הן נרחבות באופן שאיני מכיר אצל שום חוקר ישראלי אחר) אינו יכול להתיימר להכיר את כולם. על אחת כמה וכמה אני עצמי, שלמרות שלימדתי כמה וכמה יצירות של קפקא בסמינרים באוניברסיטת חיפה, פרשנותי היתה תמיד צמודת טקסט באופן מובהק, פרשנות שנמנעה מכל הקשרים לגבי חייו האישיים של קפקא שנחשפו באלפי דפי מכתביו ויומניו. במובן הזה הייתי נחרץ בניסיון להוביל את הסטודנטים שלי להרגיש את עצמם כמי שקם בבוקר ומגלה שנהפך לשרץ, במקום לעטוף ולהקהות את עוצמתו של הסיפור “הגלגול” בפרטים מחיי קפקא, שגם בבגרותו בחר כמו גרגור סמסא להתגורר בבית הוריו.

ולכן דווקא מתוך הזיקה העמוקה שיש לי ליצירתו של קפקא ומתוך הרצון המודע האישי שלי להימנע מן הביוגרפיה שלו, כולל שאלת זהותו היהודית כפי שהוא הבין את עצמו וכפי שאחרים הבינו אותו, אני מרגיש שהעבודה היסודית והמקורית שעושה כאן דן מירון לגבי השאלה של הקשר בין זהותו היהודית של קפקא לבין יצירתו היא מהלך משמעותי, ייחודי וחשוב מאוד בחקר קפקא, גם מבחינת הבהרה ביקורתית לגבי ספקולציות שונות בנוגע לקשר בין יהודיותו לבין יצירותיו, וגם מבחינת דעותיו של קפקא עצמו על עניינים יהודיים, קשריו עם התיאטרון והספרות היידיים, דעותיו על הספרות העברית והערכותיו לגבי אי־סבירותה של ספרות יהודית בלשונות אירופיות. בכל אלה עוסק דן מירון ביסודיות ובאומץ אינטלקטואלי ולא מהסס להבהיר את חולשתן ושטחיותן של כמה מקביעותיו המכלילות של קפקא.

אבל כל הסוגיות האלו שנדונות בחלק השני של הספר מקבלות אופי דרמטי בחלק הראשון, בניתוח מפורט, עמוק ורחב ביותר של הסיפור הנשכח של קפקא “בבית הכנסת שלנו”, שהוא גם הסיפור היהודי היחיד בכל כתביו. ואכן הסיפור הנידח הזה, שלא היה ידוע לי וגם לא לרבים מאוהבי וחסידי קפקא, סיפור שתורגם לא מכבר בידי דן מירון והופיע במוסף הספרותי של עיתון “הארץ” באפריל 2009, עשה עלי רושם עצום, עד שנתתי לו ברומן שלי “חסד ספרדי” (2011) לבוש קולנועי של סרט ישראלי. אבל הרושם, ואפילו הזעזוע שגרם לי הסיפור הזה, פרדוקס טמון בו. מצד אחד הוא סדק את נחישותי רבת־השנים להפריד בין יצירתו של קפקא לבין זהותו היהודית, אבל מצד שני, בהיותו הסיפור היהודי המפורש היחיד בכל כתביו של קפקא, האם אין הוא בבחינת יוצא מן הכלל שמעיד שלכל שאר היצירה הקפקאית אין קשר לעניין היהודי? השאלה הזאת לדעתי נותרה פתוחה בספרו של דן מירון, ואינני יודע היכן הוא עצמו עומד בדילמה הזאת.

דן מירון חושף בסיפור ה“יהודי” הזה כמה מן האלמנטים המובהקים שמעניקים את הגדולה הספרותית של קפקא. ראשית, החיה המוזרה, יציר כלאיים נוסף לגלריית החיות של קפקא; שנית, הקול המספר, קולו של הקולקטיב, ובסיפור הזה ­– קהל המתפללים בבית הכנסת המתדיין בינו לבינו בסוגיית החיה. וכבר מן השורה הראשונה של הסיפור נדלק אותו חשמל מטאפיזי קפקאי, הדהוד של עבר קדום, שקודם לחוק או במקרה המיוחד הזה, החוק היהודי ­– ההלכה. וכל זה מתובל בהומור דק בדיונים משפטיים, בעלי אופי תלמודי־סכולסטי, שדן מירון חושף להפליא את המכניזם שלהם. כל זה לא רק נותן לספר הפרשני הזה חיוניות מיוחדת, ומעמיד את הפרדוקס הקפקאי כחי ומושך כתמיד, אלא באופן מיוחד גם מתגלה כרלוונטי לעיסוק האובססיבי האינסופי, עיסוק פוליטי ותיאולוגי שאנו עדיין מתבוססים בתוכו בשאלת הזהות היהודית הנאבקת בתוך הנורמליות הישראלית שהתיימרה לפתור אותה.

או אם יורשה לי לסיום לשוב לסיפור “מות הזקן”, שבו פתחתי את הקריירה הספרותית שלי בהשראת קפקא ­– אותו ישיש נצחי שנקבר חי, הגיח לאחרונה מקברו וביסודיות מדהימה הוא מתחיל לקבור חיים לא רק את גברת עשתור אלא גם את כל דיירי הבית שסייעו לה.

א"ב יהושע ­– 2016