(פרח על קברו של חברי)
…בדד, גלמוד, רחוק ממשפחתו, מקרוביו ומחבריו – מת יחיאל בן זאב. בדד, גלמוד, באפילת ליל שכב על מטתו, חולה אנוש, והגה את מחשבתו על עתידות עמנו. בחזיונו עברו לפניו כל המאורעות במשך שלושים שנות עבודתו המאומצת, המוקדשה במרץ רב, במסירות נפשית, בגיל-הלב לרעיון הלאומי האחד, הנעלה והנשגב.
הוא רואה בחזון עמו המון גולים, הולכים ונודדים בדרך מלאה חתחתים, בין צורי-מכשול וסלעי-מגור… ומה ארוכה היא הדרך הזאת, ומה איומה היא… הומה הסער, מיללת הרוח, רועש הרעש – והנודדים הצעירים יגעי-כח ועיפי רוח… מטפסים ויורדים, עולים ונופלים…
עננים כבדים כעופרת, ענני חשך ואפלה, כסו את כל מרחב אופקי-השמים… אדים מחניקים נישאים בכל חלל האויר, אף לא שביב אור אחד מאיר את ישימון דרכם… והנודדים הולכים, נדחפים, נרדפים ונהדפים אל כל אשר תשאם הסערה.
והנה עבר במחנה רחש חרישי, והלחש הולך וגדל – ויהי לקולות רבים, קולות קוראים לחיים חדשים, לתחיה, לחירות ולשחרור מן הגלות המרה.
והוא בין ראשי המתפרצים, בין הנואמים לתשועת העם בעזרתו העצמית, בין השואפים לנתק את חרצובותיה של האומה, את כבליה, להסיר את שיעבודה, הוא בין המחוללים מהפכה עצומה בחיי בחיי העם, בין האישים המהרסים את החורבות ומהמכוננים בנינים לאומיים חדשים…
שבלים בודדות הם מלקטים בשדה ישראל המכוסה חרולים וקמשונים, אבן אל אבן הם מאספים לבנין הנשגב… והתנועה הולכת ומתגדלת, הולכת ומתגברת וכובשת חוגי האומה המפולגה והמפוררה.
מחזות ממחזות חייו עוברים לפניו באפילת לילה ומשככים את יסורי גופו הרצוץ ואת אימת הבדידות.
הוא נזכר, איך עמד בראש הקבוצה הקטנה של חבריו, שהקדישו את מעיניהם ואת ידיעותיהם בעבודה עתידה למען תחית העם ותחית הארץ… הוא עומד על המשמר תמיד לארגן… לאגד ולאחד את פזורי הנחשלים בדרך תקוות העם… הוא אומר:
“התארגנותו והתאחדותו של העם העברי, התגברותה של הכרתו הלאומית – זוהי עכשיו שאיפתנו, יען כי כל אלה מובילים אותנו אל האידאל הנשגב – תחית העם בארצו!”
שנים עוברות וחולפות… שנות תקווה, שנות יאוש, שנות עבודה מתמדת, שנות שאיפה לרעיון הלאומי היחידי, להשגתו, להגשמתו…
שנים עוברות וחולפות… הנה הופיע איש הפלא, גדול הרוח ואדיר הפעולות… הוא מושך אחריו את כל הנחלים על שבר בת עמם, את כל הנאמנים לרוח עמנו… הוא הרים דגל לאומי נגדה נא כל אומות העולם וקרא את קריאתו הגדולה להעם הנודד, להעם המפוזר והמפורד, הבזוז והשסוי, להעם השקוע לחבלי הדעות-הזרות: התאגדו ואמצו את כוחכם, הסירו מכם את כבלי-עבודתכם, דרשו ותבעו את חרותכם, את ארצכם, מולדת אבותיכם, שתהא לכם למדינתכם!…
ושנים רבות עמד לימין החוזה הגדול… שנים רבות עבד את העבודה הלאומית במחיצה אחת עם החולם הנפלא, גאון עמנו, השתתף אתו בכל העמל הרב, חלם אתו את חלומותיו, ובנה יחד אתו את המבצרים לבצר את עמדתנו…
… כאב לב איום הוא מרגיש… מתהפך הוא על צדו… חזיונותיו אינם נותנים מנוחה ללבו הנדכא והנלאה…
ונזכר הוא ברגעים הקשים והעגומים, כשנדמה, שהמנהל של כל התנועה הלאומית נטה מן המסילה שסלל לגאולת עמנו… נזדעזע הוא וחבריו… כן! הם פרשו ובכו… היעזבו את המנהיג אשר כבדוהו כאיש עליון?… והוא עזב את המנהיג והיה קשור בו בכל נימי-נפשו…
עברו שנים מועטות… והנה הוא עומד על קברו של החוזה הגדול… רצוץ-נפש ומלא תקווה הוא מרים את הדגל, שנפל מיד המנהיג המנוח… והוא ממשיך את העבודה הקשה בלי הרף, בלי חשך, בלי ליאות.
הוא ממשיך את דפיקת הלב העברי, מרגיש את הגעגועים שבנפשו של העם, משפיע בנאומו, במאמריו, ומושך את העם אחריו בקסם מליו…
הוא אומר: “לא למראית עין יוודע לב-ישראל, – תגע בו יד אוהב, והנה נזדעזע הלב העברי… תעבור נא יד אחים על פני המיתרים – והנה נשמע קול רועד, קול משמיע תקווה”.
הוא פונה אל העם בכרוזיו ואומר: “עבדו במרץ פי שנים ושלושה את עבדתכם, גרגר אל גרגר קבצו ושאו נא אל אסמנו הלאומי ויגדל נא אוצרנו הלאומי… הגדילו את העבודה הלאומית פי עשרה, משכו אל עבודת הגאולה את כל אלה, אשר נפשם עדיין לא הוארה ולבם לא הוּחם באור רעיוננו!”
אנחנו נהיה הראשונים להכניס לארץ השוממה קולטורה, אור וחיים… עלינו לעשות את הדבר הזה בכוח יותר מאומץ: כל יום יקר לנו עכשיו: כל יום, העובר עלינו בלי מעשה לטובת רעיוננו הגדול – ייחשב לנו ליום עוון וחטאת"…
והגיעה השעה כשחבריו אמרו לו: “קח בידך את הגה התנועה”. והוא עוזב את עירו ומשפחתו ואת עבודתו כרופא מפורסם ובא לעיר נכריה לשאת עליו את משא הענינים של ההסתדרות… מדוכא ממחלה אנושה הוא מוסיף לעבוד עבודת-העם אף על פי שהיא מתשת את כוחותיו המעטים הנשארים לו…
מלחמת העולם… הרס, חורבן.. והנה נראה מרחוק אור… אור קלוש… היש תקוה להגשמת שאיפתנו? היש אפשרות להשיג את המטרה, אשר אליה שאף המנהיג המנוח, אשר אליה שאפו כל החולמים והלוחמים לתקות עמנו?… והרעיון שהיה לנו, לכולנו, כחלום, כחזון לב, כאגדה נפלאה, – אולי יתגשם, אולי ילבש צורה מדינית…
– אתה מחויב ללכת לונדונה, ששם יגזר גורל רעיוננו! – שומע הוא קול חבריו הנאמנים.
ובליל חושך ואפלה, ליל זועות, ליל מהפכה. ליל הרג, ליל מלחמה בין מפלגות מהפכנים – הוא הולך ברגל לבית הנתיבות, מלווה צעירים הנאמנים לבריתנו… עבר ארצות וימים, בכל המקומות שהסכנה אורבת לצוד אותו.
…והוא מוטל על ערש דווי, רגעי-חייו ספורים…
בדד וגלמוד שוכב הוא בחדר זר… משרטוטי פניו הרזים והקמוטים כאילו משקפים זהרי המחשבות הממלאות את הנפש…
הוא חש קור בכל גופו הרועד – כאילו נמלא החדר בקרח הנורא… אפלת-החדר מתגברת, מתעבה… דממה וחושך… המוות כבר עומד ממולו…
– את נפשך באתי לקחת – כאילו מאזין הוא קול לחש הולך ממרחקים.
– עוד רב לי הדרך… לא כליתי את פעולתי… לא גמרתי את שליחותי – לוחש הגוסס.
והמלאך עומד לפניו, עומד ומחכה…
דומיה… הקור הולך וגדל… האופל מתגדל ומתגבר… הנשימה קשה, חלשה.
אנחת נכאים יוצאת מפי הגוסס…
ופתאום נמלא החדר אור שבעתיים… זהרי-חשמל פרצו ומלאו את כל חלל החדר… ברקי אור מתפזרים, מבריקים ומזהירים בכל עבר.
ממרחקים נשמע לחש רנה ותפלה, קול מקהלה, קול שירה ספוג תוגה ויגון, צלצלי רננות מפכים מרחשי-לב ומהשתפכות הנפש…
ונשאת על כנפי כרובים יורדת השכינה אבלה ועצובה ותשב למראשותיו של הגוסס ותשם כף ידה הבחירה על ראשו.
– הרגע בני, אל תעצב… יש שכר לפעולתך…
– לא קויתי לשכר על עמלי שהקדשתי לעמי…
– שכרך – זוהי תשועת עמך הקרובה לבוא…
– מה רב אשרי ומה גדול צערי…
– אשרך בצערך… כל ימיך היית מאושר בהצטערך על עמך ובאמונתך לתשוועתו.
– ולא אראה בתשועה עמי!? – צעק הגוסס ויתנודד.
– גזירה היא… גזירה היא מדור דור… המנהיגים, מאשרי העם, מחוללי רעיונות נשגבים, יוצרי תקופות בחיי האומה – בוערים ואכּלים בלהבות אש אהבתם ומסירותם… נגשים אל הגבול, ואת הגבול לא יעברו…
– אהה!… ועבודת-העם מה תהא עליה?! – אנחה איומה בוקעת דומית-החדר.
– אם מאמין אתה, בני, ברוח עמך, בכוח רצונו החזק להשתחררותו; אם מאמין אתה, כי נשען העם בשדרותיו ובמפלגותיו על אחדותו, על רגשותיו, על שאיפותיו לחיים לאומיים, לחיי-חירות, לחיי פעולה גדולה, לתחיתו בארצו, אזי תשועתו תבוא!…
– אני מאמין!… – קורא הגוסס, ואותות הרוח חדוה מרחפים על שרטוטי פניו, זהרי אור נוצצים מעיניו הדועכות, חיוך נעים נראה בקמטי-שפתיו…
…ויד ענוגה ורכה עוברת ולופתת אותו… שפתי קודש נוגעות בשפתיו…
נשמתו פרחה…
דומיה מסביב… אפלת-לילה.
בדד, גלמוד, הרחק מקרוביו ומחבריו, נשא בשרעפיו לגאולת עמו בארצו נאסף אל עמיו יחיאל בן זאב צ’לינוב.
-
1 הדבר שנשאתי ביום י“ט בשבת, התרע”ט, יום פטירתו של יחיאל צ'לינוב, בנשף הערב המוקדש לזכרו, במוסקבה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.