“דגש קל” הוא שֵׁם שאוּל עִמנו. במקורו הרי זה שם מדור לדברי הגות מאת שלונסקי, שראשיתו המצערה – שתי רשימות בסך־הכל – התפרסמה בכתב־העת “טורים”, תרצ“ח (1938), ואחריתו השׂגיאה – 97 רשימות! – ראתה אור על דפי “הארץ” בשנים תש”ב–תש"ג (1942 – 1943)1. מדור זה, שנכתב בידי שלונסקי בנימת פיוט ושמץ משובה, הובעו בו דברי הגות שהזמן גרמם, על בעיות תרבות, הווי, נימוס, פולקלור, גילויי־לשון וכיוצא בזה בחברה הארצישראלית דאז, שהיתה נתונה בתהליך של בניה וגיבוש דפוסי חייה.
בבואנו עתה, במלֹאת עשרים שנה למות המשורר, לכַנס את החלק הקל של יצירתו – פִּזמוֹרים, זמירות, הִתלולות, פזמונים לבמה, חרוזים לעת מצוא, אִמרוֹת־כנף ושנוניות־לשון – לא מצאנו לאסיף העסיסי הזה שֵׁם נאה יותר מזה השאוּל עִמנו כאן: “דגש קל”, שכּן גם אם כמה וכמה דברים המכונסים בילקוט זה הובעו בדגש מיוחד, מכּל מקום, דומה, שעל מתכּוּנתם המחוֹרזת מנשבת בעיקרו של דבר
רוח־המשובה של מוּזת הקלילוּת.
בין הדברים הללו שנאמרו בדגש מיוחד, ראוי למשל לשים לב לחרוזי הסאטירה “עם ישראל טשא”י"2 (להקת “כל הרוחות” 1939), ולעומתם לפזמוני הפתיחה והסיום במחזה “כוכבים נודדים” על־פי שלום עליכם, שעיבדוּ להצגה מארק רזומני וזיגמוּנד טורקוב (“הקאמרי” 1950). עניָנם של החרוזים כאן וכאן הוא היחס הראוי למורשת התיאטרון היהודי בחיתוליו, לאותן מלודראמות נאיביות שהעלו להקות השחקנים הנודדות בשעתן, בעיירות מזרח אירופּה. הסאטירה דנה ברותחים את
ההתרפקות ה“טשוּלנטית” שפקדה אז את התיאטרונים בארץ, בהציגם, כדרך שהיה נהוג להציג בעבר, את “יושי עגל”, “המכשפה”, “מירל’ה אפרת” וכו'. כל אותו ז’אנר תיאטרוני שהיה אליבא דשלונסקי “התחלה עילגת, תמימה אף נלוזה, כתום עילגות העם”. כביכול אמרו התיאטרונים הארצישראליים – שהיו חייבים ממרחק הזמנים בִּראִיה היסטורית אחרת של הדברים:
מַה לִּי מוֹדֶרְנִיזְם,
מַה לִּי פוּטוּרִיזְם,
כַּפָּרָה אַלְפֵי פָּרִיזִים,
בְּעַד שֵמֶץ טְשׁוּלֶנְטִיזְם…
לעומת זאת, כאמור, היה המחזה “כוכבים נודדים” בבחינת פגישה אחרת עם ההוצמכים בחסד המקום והזמנים. שכּן, צו הזכרון ופלא המורשת אַל להם לעמוד בסימן חיקוי אלא ב“סוד מפגש דורות על דרך זה מול זה”…
פָָּן אחר של כובד ראש ־ בפירוש בלי מֵשׂים, רק לפי האינפורמציה האקראית הניתנת בחרוזים – ניבט מתוך חלק מן המוֹדעוֹת המחוֹרזוֹת של מפעלי־תעשיה וחברות מסחריות שונות, שהתפרסמו בשנות השלושים בכתבי־העת “כתובים” ו“טורים”3. מודעות אלו – רובן מעשה ידי שלונסקי ומיעוטן מעשה ידי לאה גולדברג ואלתרמן – שחוברו לצורך מימון הוצאת כתבי־העת הנ“ל, יש שמתגלָה מבּין שורותיהן אינפורמציה מרתקת, כגון החרוזים המוקדשים למפעלותיו של התעשיין ואיש העסקים יצחק הוז. אנו למדים מהן שכבר בראשית שנות השלושים, בימים הקודרים של ניתוק יהדות ברית־המועצות משאר חלקי העם היהודי, ימי הטרור הסטאליני, הצליח איש המעש הזה, מתוך אחריות עילאית ורגש של שליחות, לפרוֹץ פרץ בחומת־האיבה ולקשור קשרים עם החברוֹת המסחריות הסובייטיות “סוֹבְטוֹרגְפלוֹט” ו”טוֹרגסִין", ובאמצעותו של הקשר הזה הן לחלץ את מי שניתן לחלץ משם והן להושיט עזרה לנזקקים.
היבט נוסף לאותן מוֹדעוֹת מחוֹרזוֹת, החורג מן התכלית שלִשמהּ נתחברו, הוא במפגשן המשעשע עם ילדי בית־הספר של אותם הימים. דומה שלא נחטא לאמת אם נאמר כי שירי שלונסקי לא נמנו עם החומר הנלמד בו. ואף־על־פי־כן, היה להם, לאותם הילדים, מפגש אקראי, מפרה ולא מוּדע עם העברית השלונסקאית, וזאת משום איזה תחבּיב שרווח ביניהם לחפּשׂ ולאסוף, להשתעשע בצירופי־לשון לא שגורים, הן המצטיינים בעילגותם או דו־משמעותם והן המצטיינים בחריפות ניסוחם. הילדים, שכבר החשיבו את עצמם ל“גדולים”, כבר טעמו משהו מעץ־הדעת, כבר למדו פרק־מה בַּדקדוק העברי – פִּעל, פָֻּעל, התפעל – כבר שלטו כאילו בנטיות למיניהן, כבר סברו שהם יודעים מה ‘נכון’ בעברית ומה אינו ‘נכון’, – צדו בעניָן רב אותם צירופי־לשון חריגים ופיקנטיים שהילכו בשוּק.
ויש לומר כי תל־אביב הקטנה סיפּקה ממין זה בשפע, הן בחלונות הראוה ובשלטים של חנויות העיר והן בעתונים דאז. אפשר היה לקרוא, למשל, על גבי שלט של קיוסק מפוּרסם ברח' הרצל פינת שד' רוטשילד: “שתה את המיצים הטבעיים של האחים רוּבַּנֶנקוֹ”. או בחנות נעליים ברח' אלנבי: “אנחנו עושים נעליים גם מן העור של הקונה, הזוגות הזולות מצד יונה הנביא”; וכן, “תיקונֵי אמנותֵי וגם פּרעסן”, או, “כאן נפתחת תופרת”, וכיו"ב.
מאידך גיסא, כאמור, הופיעו, על דפּי העתון בעיקר, מודעות פרסומת מבריקות ושנונות־ניסוח, שנוּכּסו בידי הילדים באותה השקיקה עצמה, והפכו למעין פגמים בפיהם, כגון: “אפשר לרמות את בני־האדם אבל לא את בני־המעיים”, או “למה לכם שפת־יתר? הנעל הטובה ביותר היא כתר!” שלא לדבּר על אותם מכתמים מחורזים, כגון זה של “כרמל מזרחי” (בהטעמה מלעילית):
חֲסַל סֵדֶר פֶּסַח – וּכְבָר שָׁבוּעוֹת,
וְיַיִן אִם אַיִן – הַיּוֹם־טוֹב מִנַּיִן?
כִּי יַיִן בִּלְבַד הוּא אַלוּף הַשְּׂמָחוֹת, –
אֲבָל הַשְּׁאֵלָה הִיא: אֵיזֶהוּ הַיַּיִן?
אַךְ אֵין כָּאן מַחְלֹקֶת אֵין צֹרֶךְ בְּעֵד –
מוּדַעַת מֻסְכֶָּמֶת בַּכְּפָר וּבַכְּרַךְ הִיא:
– אֵיזֶהוּ הַיַּיִן לְחַג וּלְמוֹעֵד?
– רַק כַּרְמֶל מִזְרָחִי!
– רַק כַּרְמֶל מִזְרָחִי!
או הפרסומת ל“עסיס” – משקה חמצמץ־מתקתק שנמכּר בכוסות מדוּנגות בקיוסקים, בתיאטרון ובקולנוע לעת הפסקה – מכתם מחוֹרז אשר כל ילד ידע אותו בעל־פה:
נְאוּם הַסְּקוֹטִי: וִיסְקִי שְׁתֵה!
נְאוּם הַסִּינִי: סֵפֶל תֵּה!
נְאוּם הַגְֶּרְמָנִי: כּוֹס בִּירָה!
וְאַתָּה, עִבְרִי, תָּשִׁירָה:
"לִי לֹא בִּירָה, לִי לֹא וִיסְקִי!
הַמַּשְׁקֶה שֶׁלִי: ‘עָסִיס’, כִּי
הֶ’עָסִיס' לִבְנֵי עַמִּי
הַמַּשְׁקֶה הַלְּאֻמִּי!"
או הורה של “שֶׁמֶן”, שנתחבּרה ואף הוּשרה לפי המשקל של ההורה הנודעת “איזה פלא”.
חרוזים אלה וכיוצא בהם, ששבו במשובתם השלונסקאית את לב ילדי תל־אביב בשנות השלושים, לכאורה לא היה בהם אלא שעשוע בלבד; אף־על־פי־כן, בבחינה רצינית – גם חרוזים קלים זקוקים לבחינה רצינית – דומה שהיה בהם יותר מאשר שעשוע גרידא. אֶל נכון היתה בהם איזו רמיזה, איזו הצבעה על סגולת הגמישוּת הגנוזה בלשון העברית, איזו הרחבה של קשת הצבעים ואפשרויות הביטוי שלה.
אפשר שראוי להעיר כאן, כי תלמידי בית־הספר העברי בארץ בשנות השלושים חיו במין פיצול־אישיות לשוני: מחד גיסא לשון הספר המליצית, ומאידך גיסא לשון הדיבור שלא צייתה ואינה מצייתת לגַערות המורים לדקדוק. בחרוזי הפרסומת הקלים חשו כנראה הילדים איזה מהפּך לשוני שבּוֹ פלשה לשון החוּלין אל לשון־הקודש, שכּן, כאשר בכיתה קרא המחנך לפני תלמידיו – להנאתם השלֵמה –
פרקים מתוך “הלב” מאת אדמוֹנדוֹ דה־אמיצ’ס, בתרגומו של מבש“ן, בעברית של “…ויתפללו כשידיהם מוּשׂמוֹת אחת על אחת ועיניהם נשואות השמימה אך לבם לִבְלִילָם…” – כבר נקט שלונסקי בתרגומו הנפלא ל”טרטוף" של מולייר, שהוצג ב“הבימה” ב־1932 (!), עברית של: “…אָבִיהָ לָהּ טִרְטֵף טִרְטֵף וְהִיא כְּבָר מְטֻרְטֶפֶת”… היה זה כעין התהליך שאותו ביטא אלתרמן בלשונו שלו: “איך חלפנו קלים ופחותים / ובלבנו דבר הזמיר / שהרבינו עסוֹק בשטותים / והנה הקימונו גם עיר” – במקרה הנדון: הנה החיינו שפה!
ענין נוסף שראוי לשׂים אליו לב הוא מלות השנינוּת של שלונסקי, הברקותיו הלשוניות שהיה מפליא בהן תכופות אוזני שומעיו, והם הם שעשו להן כנפיים והפיצוּן ברבים. מדור זה בילקוט שלפנינו, עיקרו אכן לפי עדות שמיעה. כאן, דומה, מן הראוי להעיר כי הרושם שהיה מתקבל בדרך כלל אצל שומעיו, כאילו היו עדים ל“הופעת הבכורה” של אותה הברקה לשונית, כמו נולדה היא על־אתר, בנוכחוּתם – אינו מדויָק. הוּלדת ההברקה היא עניָן לעצמו. אדם, שחומר עיסוקו היצירתי הקבוע הוא המלים, תוהה תדיר על מפגשן, על צלצולן, ואלה מפעילים אצלו את יצר המשחק לצרף, להפריד, להוסיף, לגרוע, לשנות ניקוד וכו' (אגב, משחק יהודי עתיק יומין, שחז"ל, למשל, היו בו אלופים), ובאמצעות שעשוע זה לתת למלים משמעות אחרת, פיקאנטית על פי רוב, המעלה חיוך או צחוק. ואילו יישום ההברקה, אף הוא עניָן לעצמו: דבר זה קורה בדרך כלל כאשר מזדמנת לכך הסיטואציה המתאימה, הפרובוקציה. לכן אין תמה כי יש שאותן הברקות לשוניות מופיעות בוואריאציות שונות. הדעת נותנת שמחבּרן עשה בהן שימוש חוזר, בהזדמנויות שונות. במדור זה, לבד משנוניות־הלשון, מובאים אף פתגמים השגורים בשפות שונות, אשר שלונסקי שקד להלבישם לבוש עברי, ואשר כמה וכמה מֵהם הפכו כבר מזמן לחֵלק בלתי נפרד של לשוננו, כגון, “על טעם וריח אין להתווכח”, או “אותה הגברת בשינוי אדרת”.
“דגש קל” הוא אפוא ילקוט המחזיק חרוזים לבמה וכן דברי משובה, הִתלולה ושנוניות־לשון מאת אברהם שלונסקי, ששבוּ לב רבים בשעתם, וּודאי כי עוד ישבּוּ לב רבים וטובים כיום ובעתיד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.