“דגש קל” הוא שֵׁם שאוּל עִמנו. במקורו הרי זה שם מדור לדברי הגות מאת שלונסקי, שראשיתו המצערה – שתי רשימות בסך־הכל – התפרסמה בכתב־העת “טורים”, תרצ“ח (1938), ואחריתו השׂגיאה – 97 רשימות! – ראתה אור על דפי “הארץ” בשנים תש”ב–תש"ג (1942 – 1943)¹. מדור זה, שנכתב בידי שלונסקי בנימת פיוט ושמץ משובה, הובעו בו דברי הגות שהזמן גרמם, על בעיות תרבות, הווי, נימוס, פולקלור, גילויי־לשון וכיוצא בזה בחברה הארצישראלית דאז, שהיתה נתונה בתהליך של בניה וגיבוש דפוסי חייה.

בבואנו עתה, במלֹאת עשרים שנה למות המשורר, לכַנס את החלק הקל של יצירתו – פִּזמוֹרים, זמירות, הִתלולות, פזמונים לבמה, חרוזים לעת מצוא, אִמרוֹת־כנף ושנוניות־לשון – לא מצאנו לאסיף העסיסי הזה שֵׁם נאה יותר מזה השאוּל עִמנו כאן: “דגש קל”, שכּן גם אם כמה וכמה דברים המכונסים בילקוט זה הובעו בדגש מיוחד, מכּל מקום, דומה, שעל מתכּוּנתם המחוֹרזת מנשבת בעיקרו של דבר

רוח־המשובה של מוּזת הקלילוּת.

בין הדברים הללו שנאמרו בדגש מיוחד, ראוי למשל לשים לב לחרוזי הסאטירה “עם ישראל טשא”י"² (להקת “כל הרוחות” 1939), ולעומתם לפזמוני הפתיחה והסיום במחזה “כוכבים נודדים” על־פי שלום עליכם, שעיבדוּ להצגה מארק רזומני וזיגמוּנד טורקוב (“הקאמרי” 1950). עניָנם של החרוזים כאן וכאן הוא היחס הראוי למורשת התיאטרון היהודי בחיתוליו, לאותן מלודראמות נאיביות שהעלו להקות השחקנים הנודדות בשעתן, בעיירות מזרח אירופּה. הסאטירה דנה ברותחים את

ההתרפקות ה“טשוּלנטית” שפקדה אז את התיאטרונים בארץ, בהציגם, כדרך שהיה נהוג להציג בעבר, את “יושי עגל”, “המכשפה”, “מירל’ה אפרת” וכו'. כל אותו ז’אנר תיאטרוני שהיה אליבא דשלונסקי “התחלה עילגת, תמימה אף נלוזה, כתום עילגות העם”. כביכול אמרו התיאטרונים הארצישראליים – שהיו חייבים ממרחק הזמנים בִּראִיה היסטורית אחרת של הדברים:

מַה לִּי מוֹדֶרְנִיזְם,

מַה לִּי פוּטוּרִיזְם,

כַּפָּרָה אַלְפֵי פָּרִיזִים,

בְּעַד שֵמֶץ טְשׁוּלֶנְטִיזְם…

לעומת זאת, כאמור, היה המחזה “כוכבים נודדים” בבחינת פגישה אחרת עם ההוצמכים בחסד המקום והזמנים. שכּן, צו הזכרון ופלא המורשת אַל להם לעמוד בסימן חיקוי אלא ב“סוד מפגש דורות על דרך זה מול זה”…

פָָּן אחר של כובד ראש ־ בפירוש בלי מֵשׂים, רק לפי האינפורמציה האקראית הניתנת בחרוזים – ניבט מתוך חלק מן המוֹדעוֹת המחוֹרזוֹת של מפעלי־תעשיה וחברות מסחריות שונות, שהתפרסמו בשנות השלושים בכתבי־העת “כתובים” ו“טורים”³. מודעות אלו – רובן מעשה ידי שלונסקי ומיעוטן מעשה ידי לאה גולדברג ואלתרמן – שחוברו לצורך מימון הוצאת כתבי־העת הנ“ל, יש שמתגלָה מבּין שורותיהן אינפורמציה מרתקת, כגון החרוזים המוקדשים למפעלותיו של התעשיין ואיש העסקים יצחק הוז. אנו למדים מהן שכבר בראשית שנות השלושים, בימים הקודרים של ניתוק יהדות ברית־המועצות משאר חלקי העם היהודי, ימי הטרור הסטאליני, הצליח איש המעש הזה, מתוך אחריות עילאית ורגש של שליחות, לפרוֹץ פרץ בחומת־האיבה ולקשור קשרים עם החברוֹת המסחריות הסובייטיות “סוֹבְטוֹרגְפלוֹט” ו”טוֹרגסִין", ובאמצעותו של הקשר הזה הן לחלץ את מי שניתן לחלץ משם והן להושיט עזרה לנזקקים.

היבט נוסף לאותן מוֹדעוֹת מחוֹרזוֹת, החורג מן התכלית שלִשמהּ נתחברו, הוא במפגשן המשעשע עם ילדי בית־הספר של אותם הימים. דומה שלא נחטא לאמת אם נאמר כי שירי שלונסקי לא נמנו עם החומר הנלמד בו. ואף־על־פי־כן, היה להם, לאותם הילדים, מפגש אקראי, מפרה ולא מוּדע עם העברית השלונסקאית, וזאת משום איזה תחבּיב שרווח ביניהם לחפּשׂ ולאסוף, להשתעשע בצירופי־לשון לא שגורים, הן המצטיינים בעילגותם או דו־משמעותם והן המצטיינים בחריפות ניסוחם. הילדים, שכבר החשיבו את עצמם ל“גדולים”, כבר טעמו משהו מעץ־הדעת, כבר למדו פרק־מה בַּדקדוק העברי – פִּעל, פָֻּעל, התפעל – כבר שלטו כאילו בנטיות למיניהן, כבר סברו שהם יודעים מה ‘נכון’ בעברית ומה אינו ‘נכון’, – צדו בעניָן רב אותם צירופי־לשון חריגים ופיקנטיים שהילכו בשוּק.

ויש לומר כי תל־אביב הקטנה סיפּקה ממין זה בשפע, הן בחלונות הראוה ובשלטים של חנויות העיר והן בעתונים דאז. אפשר היה לקרוא, למשל, על גבי שלט של קיוסק מפוּרסם ברח' הרצל פינת שד' רוטשילד: “שתה את המיצים הטבעיים של האחים רוּבַּנֶנקוֹ”. או בחנות נעליים ברח' אלנבי: “אנחנו עושים נעליים גם מן העור של הקונה, הזוגות הזולות מצד יונה הנביא”; וכן, “תיקונֵי אמנותֵי וגם פּרעסן”, או, “כאן נפתחת תופרת”, וכיו"ב.

מאידך גיסא, כאמור, הופיעו, על דפּי העתון בעיקר, מודעות פרסומת מבריקות ושנונות־ניסוח, שנוּכּסו בידי הילדים באותה השקיקה עצמה, והפכו למעין פגמים בפיהם, כגון: “אפשר לרמות את בני־האדם אבל לא את בני־המעיים”, או “למה לכם שפת־יתר? הנעל הטובה ביותר היא כתר!” שלא לדבּר על אותם מכתמים מחורזים, כגון זה של “כרמל מזרחי” (בהטעמה מלעילית):

חֲסַל סֵדֶר פֶּסַח – וּכְבָר שָׁבוּעוֹת,

וְיַיִן אִם אַיִן – הַיּוֹם־טוֹב מִנַּיִן?

כִּי יַיִן בִּלְבַד הוּא אַלוּף הַשְּׂמָחוֹת, –

אֲבָל הַשְּׁאֵלָה הִיא: אֵיזֶהוּ הַיַּיִן?

אַךְ אֵין כָּאן מַחְלֹקֶת אֵין צֹרֶךְ בְּעֵד –

מוּדַעַת מֻסְכֶָּמֶת בַּכְּפָר וּבַכְּרַךְ הִיא:

– אֵיזֶהוּ הַיַּיִן לְחַג וּלְמוֹעֵד?

– רַק כַּרְמֶל מִזְרָחִי!

– רַק כַּרְמֶל מִזְרָחִי!

או הפרסומת ל“עסיס” – משקה חמצמץ־מתקתק שנמכּר בכוסות מדוּנגות בקיוסקים, בתיאטרון ובקולנוע לעת הפסקה – מכתם מחוֹרז אשר כל ילד ידע אותו בעל־פה:

נְאוּם הַסְּקוֹטִי: וִיסְקִי שְׁתֵה!

נְאוּם הַסִּינִי: סֵפֶל תֵּה!

נְאוּם הַגְֶּרְמָנִי: כּוֹס בִּירָה!

וְאַתָּה, עִבְרִי, תָּשִׁירָה:

"לִי לֹא בִּירָה, לִי לֹא וִיסְקִי!

הַמַּשְׁקֶה שֶׁלִי: ‘עָסִיס’, כִּי

הֶ’עָסִיס' לִבְנֵי עַמִּי

הַמַּשְׁקֶה הַלְּאֻמִּי!"

או הורה של “שֶׁמֶן”, שנתחבּרה ואף הוּשרה לפי המשקל של ההורה הנודעת “איזה פלא”.

חרוזים אלה וכיוצא בהם, ששבו במשובתם השלונסקאית את לב ילדי תל־אביב בשנות השלושים, לכאורה לא היה בהם אלא שעשוע בלבד; אף־על־פי־כן, בבחינה רצינית – גם חרוזים קלים זקוקים לבחינה רצינית – דומה שהיה בהם יותר מאשר שעשוע גרידא. אֶל נכון היתה בהם איזו רמיזה, איזו הצבעה על סגולת הגמישוּת הגנוזה בלשון העברית, איזו הרחבה של קשת הצבעים ואפשרויות הביטוי שלה.

אפשר שראוי להעיר כאן, כי תלמידי בית־הספר העברי בארץ בשנות השלושים חיו במין פיצול־אישיות לשוני: מחד גיסא לשון הספר המליצית, ומאידך גיסא לשון הדיבור שלא צייתה ואינה מצייתת לגַערות המורים לדקדוק. בחרוזי הפרסומת הקלים חשו כנראה הילדים איזה מהפּך לשוני שבּוֹ פלשה לשון החוּלין אל לשון־הקודש, שכּן, כאשר בכיתה קרא המחנך לפני תלמידיו – להנאתם השלֵמה –

פרקים מתוך “הלב” מאת אדמוֹנדוֹ דה־אמיצ’ס, בתרגומו של מבש“ן, בעברית של “…ויתפללו כשידיהם מוּשׂמוֹת אחת על אחת ועיניהם נשואות השמימה אך לבם לִבְלִילָם…” – כבר נקט שלונסקי בתרגומו הנפלא ל”טרטוף" של מולייר, שהוצג ב“הבימה” ב־1932 (!), עברית של: “…אָבִיהָ לָהּ טִרְטֵף טִרְטֵף וְהִיא כְּבָר מְטֻרְטֶפֶת”… היה זה כעין התהליך שאותו ביטא אלתרמן בלשונו שלו: “איך חלפנו קלים ופחותים / ובלבנו דבר הזמיר / שהרבינו עסוֹק בשטותים / והנה הקימונו גם עיר” – במקרה הנדון: הנה החיינו שפה!

ענין נוסף שראוי לשׂים אליו לב הוא מלות השנינוּת של שלונסקי, הברקותיו הלשוניות שהיה מפליא בהן תכופות אוזני שומעיו, והם הם שעשו להן כנפיים והפיצוּן ברבים. מדור זה בילקוט שלפנינו, עיקרו אכן לפי עדות שמיעה. כאן, דומה, מן הראוי להעיר כי הרושם שהיה מתקבל בדרך כלל אצל שומעיו, כאילו היו עדים ל“הופעת הבכורה” של אותה הברקה לשונית, כמו נולדה היא על־אתר, בנוכחוּתם – אינו מדויָק. הוּלדת ההברקה היא עניָן לעצמו. אדם, שחומר עיסוקו היצירתי הקבוע הוא המלים, תוהה תדיר על מפגשן, על צלצולן, ואלה מפעילים אצלו את יצר המשחק לצרף, להפריד, להוסיף, לגרוע, לשנות ניקוד וכו' (אגב, משחק יהודי עתיק יומין, שחז"ל, למשל, היו בו אלופים), ובאמצעות שעשוע זה לתת למלים משמעות אחרת, פיקאנטית על פי רוב, המעלה חיוך או צחוק. ואילו יישום ההברקה, אף הוא עניָן לעצמו: דבר זה קורה בדרך כלל כאשר מזדמנת לכך הסיטואציה המתאימה, הפרובוקציה. לכן אין תמה כי יש שאותן הברקות לשוניות מופיעות בוואריאציות שונות. הדעת נותנת שמחבּרן עשה בהן שימוש חוזר, בהזדמנויות שונות. במדור זה, לבד משנוניות־הלשון, מובאים אף פתגמים השגורים בשפות שונות, אשר שלונסקי שקד להלבישם לבוש עברי, ואשר כמה וכמה מֵהם הפכו כבר מזמן לחֵלק בלתי נפרד של לשוננו, כגון, “על טעם וריח אין להתווכח”, או “אותה הגברת בשינוי אדרת”.

“דגש קל” הוא אפוא ילקוט המחזיק חרוזים לבמה וכן דברי משובה, הִתלולה ושנוניות־לשון מאת אברהם שלונסקי, ששבוּ לב רבים בשעתם, וּודאי כי עוד ישבּוּ לב רבים וטובים כיום ובעתיד.

פִּזְמוֹרִים וּזְמִירוֹת

לֹא אִכְפַּת

הפזמור “לא אִכפת” (“תה ואֹרז יש בסין”) כתוּב בנוסח זמר־העם הרוסי הקרוי “צַ’סטוּשקָא”. הרי זה מין מִכתם, על־פי־רוב בן ארבעה חרוזים, ש“… חציוֹ מלא פִּטפּוּט / וחציוֹ סֶריוֹזִי (רציני)” כהגדרתוֹ של אש"ל. הִצטרפותם של פסוקי־שיר עממיים מרובעים אלה למין פִּזמוֹר שלם, שרירותית היא בדרך כלל ונטולה איזו עקיבות ורציפוּת הגיונית.

גמישות זאת מִתאשרת אף בשתי הגִרסות של “לא אִכפת” שלפנינו: גרסה ראשונה של פִּזמוֹר פופולארי זה הופיעה בדפוס ב“כתובים” ב־6.10.26; גרסה שניה, שנמצאה בארכיונו של שחקן ה“מטאטא” יעקֹב טימן, נרשמה על־ידי שלונסקי, לבקשת השחקן, לצורך הופעותיו בנשפי קריאה ומשחק שלו ברחבי הארץ.

שלונסקי, שהביא את נוסח הצַ’סטוּשקא אל הזמר הישראלי, מְצָאוֹ ראוי אף לבמת הרֶוויוּ הסטירי, והוא נקט בו בחרוזיו ללהקת “כל הרוחות” בסוף שנות השלושים.

תֵּה וָאֹרֶז יֵשׁ בְּסִין

אֶרֶץ הַנִּדַחַת.

וּבְאַרְצֵנוּ יֵשׁ חַמְסִין,

כָּל מִינֵי קַדַּחַת.

לֹא אִכְפַּת! לֹא אִכְפַּת!

בַּכְּפָרִים אָלִינָה!

יֵשׁ לִי פַּת, אֵין לִי פַּת –

לְמִי נָפְקָא מִנַּהּ?

לִכְאֵב בֶּטֶן – שֶׁמֶן קִיק

לְקַדַּחַת – חִינָה.

בְּלִבִּי כְּאֵב עַתִּיק –

מַה תְּרוּפָה אָכִינָה.

לֹא אִכְפַּת…

כָּל הַיּוֹם כָּבַשְׁנוּ כְּבִישׁ,

זֶה מְעַט לֹא נוֹחַ,

כִּי בָּעֶרֶב (עֵסֶק בִּישׁ!)

לְטַיֵּל אֵין כֹּחַ.

לֹא אִכְפַּת…

בַּמַּחֲנֶה אוֹמְרִים בְּסוֹד,

כִּי נֵלֵךְ חָרָנָה.

לוֹ יֵשׁ טְרוֹפִּיקָה וְעוֹד…

וְלִי – טֶרְצְיָנָה¹.

לֹא אִכְפַּת…

בַּמִּטְבָּח רוֹתֵחַ דּוּד,

וּבְלִבִּי – דּוּדַיִם.

יֵשׁ בָּחוּר נָאֶה בַּגְּדוּד

עִם יְפֵה עֵינַיִם.

לֹא אִכְפַּת…

תַּרְנְגוֹל בַּלּוּל מַבִּיט

אֶל הַתַּרְנְגֹלֶת,

יֵשׁ לַבַּחוּרִים בְּלוֹרִית

מַמָּשׁ כְּמוֹ כַּרְבֹּלֶת.

לֹא אִכְפַּת…

הָרוֹעֶה מַשְׁקֶה לַצֹּאן

מַיִם מִן הַשֹּׁקֶת.

בַּחוּרִי חוֹמֵד לָצוֹן:

לָמָּה לָךְ תִּסְרֹקֶת?

לֹא אִכְפַּת…

לִי תִּסְרֹקֶת לֹא נְחוּצָה,

לֹא נְחוּצָה לִי פּוּדְרָה.

אִם חָלוּץ לַחֲלוּצָה –

לֹא יִהְיֶה בַּגְּדוּד רָע.

לֹא אִכְפַּת…

יֵשׁ לִי עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת,

לְכָל אַחַת – צִפֹּרֶן.

כָּל הַבַּחוּרוֹת נָאוֹת

לַיְלָה עַל הַגֹּרֶן.

לֹא אִכְפַּת…

הַחוֹצֵב צוֹעֵק: “בָּרוּד!”

וּבְלִבּוֹ – רֵיאַקְצְיָה.

הוּא חָבֵר בַּהִסְתַּדְּרוּת,

וַאֲנִי – בַּפְרַקְצְיָה.

לֹא אִכְפַּת…

“לְבָבִי בּוֹעֵר כָּאֵשׁ”…

כְּבָר כָּזֶה שָׁמַעְנוּ!

אֵי, בָּחוּר אַל תְּקַשְׁקֵשׁ

בַּקּוּמְקוּם שֶׁלָּנוּ!

לֹא אִכְפַּת…

הַזָּנָב לַחֲמוֹרִים,

לַגְּמַלִּים – דַּבֶּשֶׁת;

וּלְכָל הַבַּחוּרִים –

אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת.

לֹא אִכְפַּת! לֹא אִכְפַּת!

בַּכְּפָרִים אָלִינָה!

יֵשׁ לִי פַּת, אֵין לִי פַּת –

לְמִי נָפְקָא מִנַּהּ?

“כתובים”, 6.10.26

תֵּה וְאֹרֶז יֵשׁ בְּסִין (גירסה 2 – בכתב יד)

תֵּה וְאֹרֶז יֵשׁ בְּסִין

אֶרֶץ הַנִּדַחַת.

וּבְאַרְצֵנוּ יֵשׁ חַמְסִין,

כָּל מִינֵי קַדַּחַת.

לִכְאֵב בֶּטֶן – שֶׁמֶן קִיק,

לְקַדַּחַת – חִינָה

עַל לִבִּי הַכְּאֵב מֵעִיק –

מַה תְּרוּפָה אָכִינָה?

כָּל הַיּוֹם כָּבַשְׁנוּ כְּבִישׁ,

זֶה מְעַט לֹא נוֹחַ,

כִּי בָּעֶרֶב (עֵסֶק בִּישׁ!)

לְטַיֵל אֵין כֹּחַ.

בַּמַחְנֶה אוֹמְרִים בְּסוֹד,

כִּי נֵלֵךְ חָרָנָה.

לוֹ יֵשׁ טְרוֹפִּיקָה וְעוֹד

וְלִי – טֶרְצְיָנָה.

בַּמִּטְבָּח רוֹתֵחַ דּוּד,

וּבְלִבִּי – דּוּדַיִם.

יֵשׁ בָּחוּר אֶחָד חָמוּד

עִם יְפֵה עֵינַיִם.

תַּרְנְגוֹל בַּלּוּל מַבִּיט

אֶל הַתַּרְנְגֹלֶת,

יֵשׁ לַבַּחוּרִים בְּלוֹרִית

מַמָּשׁ כְּמוֹ כַּרְבֹּלֶת.

הָרוֹעֶה מַשְׁקֶה לַצֹאן

מַיִם מִן הַשֹׁקֶת.

בַּחוּרִי חוֹמֵד לָצוֹן:

לָמָה לָךְ תִּסְרֹקֶת?

לִי תִּסְרֹקֶת לֹא נְחוּצָה

לֹא נְחוּצָה + קוֹסְמֶטִיקָה

בֵּין חָלוּץ לַחֲלוּצָה

פָּשוּט אֲרִיפְמֶטִיקָה².

יֵשׁ לִי עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת,

לְכָל אַחַת – צִפֹּרֶן.

כָּל הַבַּחוּרוֹת נָאוֹת

לַיְלָה עַל הַגֹּרֶן.

הַחוֹצֵב צוֹעֵק: בָּרוּד!

וּבְלִבּוֹ – רֵיאַקְצְיָה.

הוּא חָבֵר בַּהִסְתַּדְּרוּת,

וַאֲנִי – בַּפְרַקְצְיָה.

– “לְבָבִי בּוֹעֵר כָּאֵשׁ”..

כְּבָר כָּזֶה שָׁמַעְנוּ.

אֵי, בָּחוּר אַל תְּקַשְׁקֵשׁ

בַּקומקום שֶׁלָּנוּ

תֵּימָנִי אוֹמֵר סֻכּוֹת

שִכְּנַזִים – “סֻכּוֹת”³

הַשִכְּנַז מוֹכֵר גַזוֹז

תֵּימָנִי פִיסְטוּקֶס.

לִי הַיוֹם קָנָה אָבִי

בְּלִי שַׁרְווּל כֻּתֹּנֶת

בְּלִי יָדַיִם, חֲבִיבִי,

הֵן אֲנִי קְטַנְטֹנֶת.

הַזָנָב – לַחֲמוֹרִים,

לַגְמַלִּים – דַּבֶּשֶׁת;

וּלְכָל הַבַּחוּרִים –

אֶצְבַּע מְשֻׁלֶשֶׁת.

עֲשָׂרָה הֵם בְּנֵי הָמָן

עֲשִׂירִי וַיְזָתָא

וּמִנַיִן בָּא לְכַאן

מִיסְטְר קאפִירַטָה.⁴

פורסם ב“על המשמר”, ה' אדר תשמ"ג – 18.2.83

מִתּוֹךְ פִּזְמוֹר

הָרוֹעֶה צוֹעֵד לוֹ לְאַט,

וְעִזָּה וָעֵז לוֹ… –

אֵין אוֹמֵר לִי “הֲרֵי אַתְּ”,

וְרַק מְמַזְמֵז לוֹ…

אִם אָמוּתָה, אֶל קִבְרִי נָא

עַלִּיזִים הוֹפִיעוּ

נַקְנִיקִים וְיַי"שׁ בִּלְגִינָא

לִי מִנְחָה הָבִיאוּ.

(תרגום חופשי למקור הרוסי)

זְמִירוֹת

לבד מן הפִּזמורים, ההיתוליים־ממזריים באופיים, השואבים השראתם מן ה“צַ’אסטוּשקא” הרוסית, יש לו לשלונסקי ז’אנר קל נוסף, לירי באופיו, על גבול השירה ההגותית, המכוּנֶה בפיו בשם המסורתי “זמירות”, שנועד כדרך שיר־העם להיות מוּשר בפי הרבּים. ואכן זמירות אלו נוּכּסו בשקיקה על־ידי חלוציה עליה השלישית והיו מושרות בפיהם לרוב.

קְרוּעִים אָנוּ…

קְרוּעִים אָנוּ,

בְּלוּיִים אָנוּ –

לִכְבוֹד יוֹם־טוֹב נַעַד טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי.

הַלְלוּיָהּ!

הַלְלוּיָהּ!

הַלְלוּהוּ עַד בְּלִי דַי!

וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף,

וְהַלֵּב יָרֹן־יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.

וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף,

וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב.

רְעֵבִים אָנוּ,

צְמֵאִים אָנוּ –

לִכְבוֹד יוֹם־טוֹב נְקַדֵּשׁ עַל לֶחֶם צַר.

הַלְלוּיָהּ!

הַלְלוּיָהּ!

הַלְלוּ מִן הַמֵּצַר.

וְהַלֵּב פָּרוּעַ וְרָעֵב,

וְהַלֵּב יָרֹן־יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.

וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף,

וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב…

[חֶבְרַיָּא, בּוֹאוּ!]

– – – חֶבְרַיָּא, בּוֹאוּ!

מִתֹּהוּ אֱלֵי בֹּהוּ

אֶל בַּל־נֵדַע־מַה־שְּׁמוֹ־הוּא

יַנְחֵנוּ הַגּוֹרָל.

רַק רוּחַ סְתָו גּוֹנֵחַ

כַּכֶּלֶב הַקֵּרֵחַ.

מָחָר – עוֹרֵב פּוֹרֵחַ,

אֶתְמוֹל – אִי, לַהֲדָם!

הָא לַחְמָא – לֶחֶם עֹנִי

וּבְשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי

מִי עוֹד מְאֻשָּׁר כָּמוֹנִי –

אֲנִי כַּפָּרָתוֹ!

עוֹלָם הַזֶּה – כַּזַּיִת.

עוֹלָם הַבָּא – הוּא פַּיִט.

אַשְׁרֵי כָּל בֶּן־בְּלִי־בַּיִת,

אַשְׁרֵי כָּל אִישׁ גַּם־זוּ! – –

– – נִתְהוֹלֵלָה,

נִתְחוֹלֵלָה,

נִשְׁתּוֹלֵלָה,

אָמֵן סֶלָה!

בִּסְחַרְחֹרֶת:

לֵב שִׁכֹּרֶת,

כַּצִּפֹּרֶת

אֶל הָאֵשׁ.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ,

מִי שֶׁאֵין לוֹ –

פְּתַח אֶת פִּיהוּ,

יַיִן תֵּן לוֹ.

הֹלּוּ, חֹלּוּ

צַעַר גֹּלּוּ,

הַלְלוּיָהּ,

לֵב יָחֵף – –

(זמירות אלו התפרסמו ב“כתובים”, ג' סיון תרפ"ח – 22.5.28.)

אוֹי לִי, וַי לִי – –

שיר־זמר זה, תחת הכותרת “זמירות”, התפרסם ב“כתובים” ב־30.9.32 בלוויית הערת המערכת:

אנו מחדשים בזה את מדור ה“זמירות”, שהיה קבוע אצלנו לשעבר, ועשה פעולה חשובה להפצת זמירות חדשות של משוררים עברים. רוב הזמירות שפּרסמנון בשעתן מושרות עכשיו בארץ ובתפוצות. תוֵי הניגון של הזמירה הניתנת בזה יתפרסמו בגליון הבא.

מוּל הָאֹהֶל כָּל הַלֵּיל

תַּן כָּמוֹנִי מְיַלֵּל.

אוֹי לִי, וַי לִי, מַר לִי מַר,

הָבוּ יַיִן וְשֵׁכָר.

מְיַלֵּל הוּא וְנוֹהֵם,

כִּי גַם לֹא אֵין אָב וָאֵם.

אוֹי לִי – –

כִּי גַם לוֹ כְּמוֹ לְכֻלָּם

אֵין מָנוֹחַ בָּעוֹלָם.

אוֹי לִי – –

וְאוּלַי גַּם הוּא בִּנְהִי,

מִתְגַּעְגֵּעַ עַל הַהִיא.

אוֹי לִי – –

הִיא הָיְתָה הָאֲהוּבָה,

אַךְ אַחֵר בָּא וּגְנָבָהּ.

אוֹי לִי – –

יֵשׁ מִשְׁפָּט לְכָל דְּבַר חֵטְא,

רַק לַנֶּפֶשׁ אֵין שׁוֹפֵט.

אוֹי לִי – –

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ גֶּחָלִים,

לוֹהֲטוֹת הֵן, אַךְ לֹא לִי.

אוֹי לִי – –

וּמֵאָז הוּא הֶחָתָן,

וַאֲנִי בּוֹכֶה כַּתַּן.

אוֹי לִי, וַי לִי, מַר לִי מַר,

הָבוּ יַיִן וְשֵׁכָר.

[מַפּוּחִית בֵּין הַשִּׁנַּיִם]

מַפּוּחִית בֵּין הַשִּׁנַּיִם

וּבַזֶּמֶר חַג צוֹהֵל.

מַה יּוֹם לָנוּ מִיּוֹמַיִם

וּמַה לֵּיל מִלֵּיל.

הָבִי, מַפּוּחִית קְטַנְטֹנֶת,

עוֹד שִׁיר זֶמֶר אַחֲרוֹן

עֲלֵי לֶחֶם וְכֻתֹּנֶת,

עַל שִׂמְחָה וְעַל יָגוֹן.

דֹּם! הַקְשֵׁב! הַשִּׁיר עֲלֵה נָא!

וְנִזְכֹּר אִתְּךָ כְּעֵת

אֶת אֲשֶׁר עָבַר עַד הֵנָּה

עַל הַנֹּעַר־הָעוֹבֵד.

הִמְנוֹן הַחֶבְרֶ’ה טְרַסְק

המלים: אברהם שלונסקי

המנגינה: יוליוס פוציק

זו היתה חבורה עליזה של מעוררי שמחה. רובם משוחררי הגדוד העברי. כל אחד מהם טיפוס בפני עצמו. דברנים ושתקנים, פקידים עונבי ‘דג מלוח’ ופועלי בניין, רווקים ובעלי־משפחות, אנשי מעשה ותמהונים, בעלי הזיות.

ניצני החבורה נראו כבר בשנות העשרה. שלישיית הרווקים דושמן–אלדמע–קרצ’בסקי ונספחיה, הֶעֱליזה את חיי־הלילה של תל־אביב בנשפי שירה וריקודים עם ‘תמונות אש בנגלית’ (זיקוקין די נור). בסוף שנות העשרים צצה המהדורה השנייה, שקראה לעצמה ‘חברה טרסק (טרסק – רעש ומהומה). על מעשיה נחלקו הדעות. מחד – התמכרה החבורה למעשי קונדס, מתיחות ותעלולים שחרגו, לעתים, מגבול השובבות. מאידך נטלה חלק פעיל בחיי־החברה והתרבות של תל־אביב. ערכה ערבי הרצאות ומשפטים ציבוריים, הגיבה במנשרים (‘מניפסטים’) על ענייני דיומא, וחבריה היו נותני הטון בחגיגות ציבוריות. קהל רב נמשך אחריהם והתייחס בהבנה ובסלחנות למשובותיהם. בערבי השירה ובנשפי הפורים שארגנה החבורה, השתתפו כל ה’מי ומי’ של חיי־הציבור־והבידור. את פזמוניהם כתבו והלחינו אריה רובינשטיין, משה זמירי ומרדכי זעירא.

כעבור שנים אחדות, נילאו אחדים מאנשיה לשאת את המולת העיר ושאונה. בהשפעת רעיונותיהם של מיכאל הלפרין ואלכסנדר זייד על הקמת תנועת רועים עממית בארץ, עלו לאדמות שיך אבריק, רעו עדרים והניבו שירים (‘למדבר’, ‘במצלתיים ובתופים’) ונודעו בשם ‘קבוצת הרועים’.

“נשלח אצבע משולשת ונייחפה ונצפצפה על הכל”.

פוזה טיפוסית של ה’חברה טרסק' בתל־אביב. השקפת עולמם מצאה את ביטויה בהמנון שחיבר למענם אברהם שלונסקי. הוא ראה עצמו אחד מהם – ‘חד מחבריא’ והוא שם השיר במקורו – וכתר להם כתרי חיבה בכל הזדמנות. את המלים התאים לצלילי מרש כניסת הגלדיאטורים של פוציק, מנגינה שהיתה ועודנה נפוצה במופעי קרקס, ומן הסתם הלמה את מעללי החבורה.

שני עמודים מספרו האלבומי של אליהו הכהן

“בכל זאת יש בה משהו” – שירי הזמר של תל־אביב

הימנון הטרסק

הִנֵּה בָּאנוּ,

דֶּרֶךְ פַּנּוּ,

אָרְחֵי פָּרְחֵי,

הֶפְקֵר אָנוּ

“טְרַסְק” הוּא שְׁמֵנוּ

וְיָדֵינוּ הֵן בַּכֹּל!

לֹא נִשְׁאַל

לְאָן וּמֵאַיִן,

הָעוֹלָם

הוּא בֵּית־הַיַּיִן,

מִי פִּכֵּחַ פֹּה עֲדַיִן,

פְּרֹק הָעֹל!

לְכָל חַי

עֲלֵי יַבֶּשֶׁת,

נִשְֹׁלַח אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת,

וּנְיַחֵפָה,

וּנְצַפְצֵפָה,

עַל הַכֹּל!

אֲנַחְנוּ אֲסַפְסוּף פּוֹחֵח

הַבּוּז

לְכָל בַּטְלָן גּוֹנֵחַ.

וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ,

סִיסְמָתֵנוּ

לַעֲדֵי עַד!

סמל ה’חברה טרסק', שצייר יצחק פרנקל (פרנל)

הימנון הטרסק (גירסה 2 – בכתב יד)

הִנֵּה בָּאנוּ! דֶּרֶךְ פַּנּוּ!

אָרְחִי־פָּרְחִי – הֶפְקֵר אָנוּ.

טְרַסְק הוּא שְׁמֵנוּ

וְיָדֵינוּ

הֵן בַּכֹּל.

לְכָל חַי עֲלֵי יַבֶּשֶׁת

נִשְׁלַח אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת

נִתְיַחֵפָה

וּנְצַפְצֵפָה,

עַל הַכֹּל.

אֲנַחְנוּ אֲסַפְסוּף פּוֹחֵח

הַבּוּז לְכָל בַּטְלָן גּוֹנֵחַ

“וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ”

סִיסְמָתֵנוּ – לַעֲדֵי עַד!

לֹא נִשְׁאַל מֵאָן ולְאַיִן

הָעוֹלָם – הוּא בֵּית הַיַּיִן

מִי פִּכֵּחַ פֹּה עֲדַיִין –

פְּרֹק הָעֹל!

לְכָל חַי עֲלֵי יַבֶּשֶׁת

תִשְׁלַח אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת

תִתְיַחֵפָה

וּתְצַפְצֵפָה

עַל הַכֹּל.

אֲנַחְנוּ אֲסַפְסוּף פּוֹחֵחַ

הַבּוּז לְכָל בַּטְלָן גוֹנֵחַ

“וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ” –

הָבוּ גֹדֶל רָב לַטְרַסְק!

שִׁירֵי זֶמֶר וּפִזְמוֹר לַבָּמָה

שנות ה־30

בתל־אביב – 1938.

המחזה “טַרְטוּף” מאת מולייר, בתרגומו של שלונסקי, הוֹעלה על קרשי הבמה על־ידי תיאטרון “הבימה” בראשית שנות השלושים (הבכוֹרה, באולם “מוּגרבּי”, תל־אביב 27.2.32). שלונסקי הוסיף למחזה במערכה השלישית פזמון היתולי בשם “טַרְטוּפִיָּה”, וכן שיר סיום בסופו של המחזה המגיב אירוֹנית על פִּתרונו, היינו, מאסרו של הנוכל טרטוּף בידי שוטר המלך.

טַרְטוִּפִיָה

מערכה III

מעמד I

מאריאנה, כֻּלם

מאריאנה:

אֵיךְ אוּכַל – אִמְרוּ, הַגִידוּ –

לֹא לְהִטַרְטֵף הַיוֹם,

אִם אָבִי, אוֹרְגוֹן, יְדִיד הוּא

לְטַרְטוּף. – הֵן זֶה אָיוֹם!

מַר טַרְטוּף יִהְיֶה לִי בַּעַל,

וַאֲנִי – מַדַּם טַרְטוּף?!

אֵשֶׁת קוֹף וּבֶן בְּלִיַעַל?

קוֹף! מִפְלֶצֶת! בַּעַל גוּף!

כּלם:

א.

לֹא נָכוֹן! הוּא כְּלִיל תִפְאֶרֶת

מֵרֹאשׁוֹ עַד כַּף רַגְלוֹ,

וּמִן הִדִּבְּרוֹת עֲשֶׂרֶת

הוּא מוֹחֵק רַק אֶת הַ“לֹא”.

“לֹא תִּרְצַח” בְּלִי “לֹא” – רָצֹחַ!

“לֹא תַּחְמוֹד” בְּלִי “לֹא” – חָמֹד!

כִּי בְּלִי “לָאוִים” קַל וְנוֹחַ

לְקַיֵים אֶת הַמִצְווֹת.

ב.

“הַנוֹאֵף – חֶרְפַּת אֱלֹהַ”.

מַר טַרְטוּף עַל כֵּן יִשְׁאָף

בְּסוֹדֵי־סוֹדוֹת לִגְרוֹעַ

אֶת הַ“לֹא” מִ“לֹא תִּנְאָף”"

אֶת הַ“לֹא” הַזֶּה נוֹתֵן הוּא

לִי וְלָךְ וְלוֹ וְלָה.

הוּא? – יֵשׁ־לוֹ עִם אֱלֹהֵינוּ

בּוּכְהַלְטֶרִיָה כְּפוּלָה.

ג.

“כֶּסֶף־חֶסֶף – חַיוֹת טֶרֶף” –

נְאוּם טַרְטוּף הַמַעֲרִים

וְעַל כֵּן יִגְזוֹל בְּלִי הֶרֶף

אֶת כַּסְפָּם שֶׁל אֲחֵרִים.

אֵין זֶה גֶזֶל, אֵין זֶה רֶצַח!

אֶמְצָעִי הוּא מְצוּיָּן

לְהַצִּיל אֶתְכֶם לָנֶּצַח

מִמַּתֶּכֶת הַשָׂטָן!

ד.

הָעֵינַיִם – לַשָׁמַיִם!

אַךְ הַפֶּה, תוֹדָה לָאֵל,

אַפּוֹטְרוֹפּוּס לַמֵעַיִם –

הוּא זוֹלֵל, זוֹלֵל, זוֹלֵל.

הוּא זוֹלֵל – כְּדֵי לֹא לִשְׁכֹּחַ

שֶׁעָלָיו לָצוּם כָּל יוֹם –

וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כּוֹחַ

לְטַרְטוּף בִּשְׁבִיל הַצּוֹם.

מרינה:

הֵן אָמַרְתִּי עַל כָּל שַׁעַל

עוֹד בְּעֵת אַתֶּם תְמֵהִים: –

כִּי טַרְטוּף הוּא בֶּן בְּלִיַעַל

זֶד בְּחֶסֶד אֱלֹהִים.

הוּא נִדְבַּק פֹּה כְּסַפַּחַת:

מְסַכְסֵךְ, גוֹנֵב גוֹזֵל!

וְעַל כֵּן שִׁמְעוּ: רַק יַחַד

נְגָרְשׁוֹ לָעֲזָאזֵל!

כּלם:

הֵי, הָעַיִט הַצָּבוּעַ!

בֶּן בְּלִיָעַל! בַּעַל גּוּף!

אֵין דָבָר! עוֹד הַשָׁבוּעַ!

נִפָּטֵר מִמַר טַרְטוּף.

נִפָּטֵר! נִפָּטֵר!

רַק שָׁבוּעַ לֹא יוֹתֵר!

רַק שָׁבוּעַ! רַק שְׁבוּעַ!

סוֹף לָעַיִט הַצָבוּעַ!

סוֹף!

– בָּעֵרֶךְ כָּךְ נִגְמַר הַחִזָּיוֹן עַל פִּי מוֹלְיֶר;

אֲבָל – כְּשֶׁעַד הַסּוֹף הַזֶּה בַּחֲזָרוֹת הִגַּעְנוּ,

רָאִינוּ, כִּי צָרִיךְ לִמְצֹא סִיּוּם אַחֵר,

אֲשֶׁר יַתְאִים יוֹתֵר לַנִּסָּיוֹן שֶׁלָּנוּ.

הַאִם מֻתָּר? וְהַמְּבַקֵּר הַכֹּל יוֹדֵעַ

מַה הוּא יֹאמַר עַל מַעֲשֶׂה כָּזֶה?

אֵיךְ הַעִזּוֹתֶם לְשַׁנּוֹת מִן הַמַּטְבֵּעַ

אֲשֶׁר טָבַע לָנֶצַח הַחוֹזֶה.

– אָמְנָם, גָּאוֹן הָיָה מוֹלְיֶר וּמַבָּטוֹ הוּא חַד,

אֲבָל גַּם הוּא טָעָה טָעוּת אַחַת נִצַּחַת:

בְּדַמּוֹתוֹ, כִּי עַל־יְדֵי שׁוֹטֵר אֶחָד

הוּא יִפָּטֵר מִכָּל הַחֲנֵפִים גַּם יַחַד.

דּוֹרוֹת רַבִּים כָּל הַבָּמוֹת הִצִּיגוּ כַּכָּתוּב,

וּמַה הוֹעִילוּ הֵן תִּרְאוּ בְּעַיִן:

כְּבָר שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה אוֹסְרִים אֶת מַר טַרְטוּף

אֲבָל הַטַּרְטוּפִים חַיִּים עֲדַיִן…

טרטוף ואלמידה – י. ברטוֹנוֹב וא. גובינסקה

לִינָה (שרה):

פִּתְחוּ נָא הַשַּׁעַר, פִּתְחוּ נָא הַשַּׁעַר,

הָסִירוּ בְּרִיחוֹ מֵעָלָיו –

בְּרֶכֶב זָהָב הִיא נוֹסַעַת וּבָאָה

וּשְׁתֵּי צַמּוֹתֶיהָ זָהָב.

הָהּ, הַחֵרוּת בַּת הַשָּׁמַיִם

הָהּ, אַתְּ מַשְׂאַת נַפְשִׁי

הוֹפִיעִי נָא כְּהֶרֶף עַיִן

אֶל מְעוֹנִי הַחֲרִישִׁי.

מתוך מחזהו של רַייפִיש “מי יבכֵּהוּ”, פורסם ב“טורים” ב־4.12.34.

[גּוֹעֶרֶת אֵם בִּבְנָהּ הַנַּעַר}

גּוֹעֶרֶת אֵם בִּבְנָהּ הַנַּעַר

וּמַטִּיפָה מוּסָר לֵאמֹר:

הָהּ, אַל נָא בְּנִי תֵּלֵךְ לַיַּעַר

אֶת נַפְשְׁךָ מֵחֵטְא תִּשְׁמֹר,

אֲבָל הַדָּם בְּגוּף אָדָם

לוֹהֵט וְשָׁר לוֹ לַהֲדָם.

עַל כֵּן הַבֵּן אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ,

לְמִצְוַת אֵם וּלְמוּסַר אָב.

כִּי שָׁם בַּיַּעַר – הוּא יוֹדֵעַ –

עָלִים הֵכִינוּ לוֹ מִשְׁכָּב,

וְהוּא הַדָּם בְּגוּף אָדָם

לוֹהֵט וְשָׁר לוֹ לַהֲדָם.

נֵלֵךְ, כַּלָּה. וּמָה הַפַּחַד.

הֵן שׁוּם חָתָן מִשּׁוּם כַּלָּה

עוֹד לֹא הִצְלִיחַ שָׁם לָקַחַת

יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלָהּ.

וְהוּא הַדָּם בְּגוּף אָדָם

לוֹהֵט וְשָׁר לוֹ לַהֲדָם.

חֻפַּת הָעֵץ תְּפִלָּה לוֹחֶשֶׁת

וְהָרוּחוֹת הוֹמִים סָבִיב;

לֵאמֹר: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת

כְּדַת הַדָּם וְהָאָבִיב.

אָכֵן הַדָּם בְּגוּף אָדָם

לוֹהֵט וְשָׁר לוֹ לַהֲדָם.

פִּזמון מתוך המחזה “להד”ם“, מאת י' יוּרִין, שהוצג ב”המטאטא" פעמים אחדות בשנת 1934.

לפי הביבליוגראפיה על שלונסקי מאת ש' לחובר, הרי מחבּרוֹ של המחזה הוא שלונסקי עצמו. הבימוי נעשה בידי אוקסנברג ובהצגה נטלו חלק השחקנים: רודנסקי, אבא, טימן, סטרניצקה, פַרְקָל, גולנד, לונדון, בת דורי, אוקסנברג.

הלחן לפזמון חוּבּר בידי משה וילנסקי יבל"א.

שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ

א.

רַק אֲנָשִׁים גַּאַוְתָנִים לָכֶם יַגִּידוּ

כִּי לֹא כָּל אִישׁ צָרִיךְ לָדַעַת אֶת סוֹדָם

וְהֵם הִמְצִיאוּ אֵיזֶה תֹּאַר: אִינְדִיבִידוּם

שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, מְעַט דִּיסְטַנְץ בֵּין בְּנֵי אָדָם.

אַךְ תֵּל־אָבִיב – הֵן וַדַּאי כְּבָר הֲבִינוֹתֶם –

שְׁטֻיּוֹת כָּאֵלֶּה בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא תָּכִיל.

לְדַעְתָּהּ רַק לְהָרִיחַ בָּא הַחֹטֶם

וְהַשְּׂפָתַיִם – כְּדֵי לָלֶכֶת קְצָת רָכִיל.

שֶׁלִּי־שֶׁלְּךָ – הָהּ, נֹסַח תֵּל־אָבִיבִי

שֶׁלִּי שֶׁלִּי – הָהּ אִידֵיאָל נִשְׂגָּב!

פֹּה כָּל אָדָם הוּא נֶכֶס קוֹלֶקְטִיבִי

פֹּה שׁוּם אָדָם לֹא חַי רַק אֶת חַיָּיו.

ב.

יֵשׁ תֵּל־אֶ־גְרַף לְשֵׁם מִשְׁלוֹחַ טֶלֶגְרָמוֹת

יֵשׁ תֵּל־אֶ־פוֹן שֶׁהַפְּרוֹפֶסּוֹר בֶּל אָבִיו

אַךְ גַּם הָרַדְיוֹ לֹא הִצְלִיחַ מֵעוֹלָם עוֹד

רָכִיל לָלֶכֶת כֹּה מַהֵר כְּתֵל־אָבִיב.

בְּתֵל־אֶ־וְיִזְיָה קַל לִרְאוֹת גַּם אֶת קוֹרֵיאָה

גַּם כּוֹכָבִים אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בְּתֵל־אֶ־סְקוֹפּ –

אַךְ תֵּל־אָבִיב רַק הִיא רוֹאָה כְּבָר מִלְּמַפְרֵעַ:

אָדָם קוֹפֵץ שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לִצְעֹק עוֹד “הוֹפּ”.

שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ…

ג.

אִם לְמָשָׁל, אַחֲרֵי דָגִים שָׁתִיתִי מַיִם –

חָשׁ בְּמֵעָיו אֲזַי שְׁכֵנִי בִּקְצֵה הָעִיר,

וָאֵם אִשְׁתִּי, נֹאמַר, עוֹקֶרֶת לָהּ שִׁנַּיִם,

אָז הַשְּׁכֵנָה מִכְּאֵב צוֹוַחַת – אוֹי וֶוה־מִיר.

עוֹד לֹא עָקַץ אוֹתְךָ הַזְּבוּב, וּכְחֵץ מִקֶּשֶׁת,

כְּבָר מְמַהֵר לְהִתְגָּרֵד פְּלוֹנִי יָדִיד;

עוֹד לֹא אָמַרְתָּ לָהּ “הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת” –

וּכְבָר בָּאִים כָּל מַכָּרֶיךָ אֶל הַ“בְּרִית”.

שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ…

הפִּזמוֹן “שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ” נכתב להצגת המטאטא הל"ח (1935) בִּיזנֶס (אבִּירֵי האויר) מורה דרך ב־9 פרקים מאת מ' ליפשיץ; סִגנוּן: א' שלונסקי.

בתכנית זו היו עוד כמה שירים ופזמונים, כגון “למנצח על הביזנס מזמור שיר”; “אם כדאי זה לר' חיים…”; “שיר הספסל”; “אבּירי האויר” – אך כל אלה אל נכון פרי עטוֹ של מ' ליפשיץ, בסִגנוּנוֹ של אש"ל, ורק “שלי שלך” הוא מִשֶׁל שלונסקי ללא שותפים…

בִיים את ההצגה בנוֹ פרנקל. תפאורה: ע' עמנואלי. המוסיקה: דניאל סמבּוּרסקי.

מַכָּרִים וּמַכָּרוֹת

עֵת כִּי הָיִיתִי יֶלֶד חֶמֶד

וְלֹא יָדַעְתִּי עוֹד צָרוֹת,

כָּל מַכָּרַי אָז אֲהֵבוּנִי –

גַּם מַכָּרִים, גַּם מַכָּרוֹת.

עַכְשָׁו הָיִיתִי בֶּן בְּלִיַּעַל,

וּמִשְׁכָּנִי – בֵּית אֲסוּרִים,

כָּל מַכָּרַי פָּנוּ לִי עֹרֶף,

גַּם מַכָּרוֹת, גַּם מַכָּרִים.

שִׁיר הָאָסִיר

שֶׁמֶשׁ בָּאָה וְזוֹרַחַת,

וּבַכֶּלֶא אֲפֵלָה,

וְשׁוֹמְרִים יוֹמָם וָלַיְלָה

אֶת נַפְשִׁי הָאֻמְלָלָה.

מַה לָּכֶם, שׁוֹמְרֵי הַכֶּלֶא,

מַה לָּכֶם שׁוֹמְרִים עָלַי?

אֵיךְ אוּכַל מִפֹּה לִבְרֹחַ –

אֲזִקִּים עַל שְׁתֵּי רַגְלַי.

לַיְלָה

אוֹיָה לַיְלָה לִי, לֵיל צַלְמָוֶת הוּא –

עוֹלָמִי חָשַׁךְ בָּעֲדִי:

יְתוֹמָה פֹּה נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי.

אֵין לֹא אַבָּא לִי, אַף לֹא אִמָּא לִי –

גַּלְמוּדָה אֲנִי בָּעוֹלָם:

נָכְרִיָּה, מְיֻתֶּרֶת לְכֻלָּם.

יָבוֹא לַיְלָה לִי, לֵיל צַלְמָוֶת לִי,

בַּסַּגְרִיר תֵּצֵא נִשְׁמָתִי,

מִי יִסְפֹּד, מִי יִבְכֶּה אֶת מוֹתִי?

מָחוֹל

אִי, אַתָּה בַּרְנָשׁ, בֶּן כֶּלֶב, בֶּן הַכְּפָר,

נַפְשְׁךָ שַׁלָּמָּה שָׁחָה לֶעָפָר?

עַד מָתַי, אָחִי, גָּנוֹחַ מִמַּכְאוֹב!

כַּף אֶל כַּף! וְצֵא כְּרוּחַ אֶל הָרְחוֹב.

וּבָרְחוֹב – סַגְרִיר וְדֶלֶף וּשְׁלוּלִית,

אַךְ הַיֵּי"שׁ יַדְלִיק כָּל נֶפֶשׁ רַשְׁלוּלִית.

אֱלֹהִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם הוּא רָחוֹק,

וְשׁוֹטְרִים מַכִּים יוֹם־יוֹם עַל פִּי הַחֹק.

וְעַל כֵּן – הָרִימוּ רֶגֶל, ו־הוֹפַּק!

כָּל עוֹד נַעַל וּבַנַּעַל יֵשׁ פֻּזְמָק.

כָּל עוֹד פֶּה לִי, וּבַפֶּה לִי יֵשׁ גָּרוֹן.

כָּל עוֹד ווֹדְקָה, וּמִוּוֹדְקָה – שִׁכָּרוֹן.

לַפֻּנְדָּק!

הַכְנִיסֵנִי, הַכְנִיסֵנִי, הַכְנִיסֵנִי לַפֻּנְדָּק,

הַב בַּקְבּוּק וּבַקְבּוּקַיִם וַחֲזַק וְנִתְחַזָּק!

בּוּקִי, בּוּקִי בַּקְבּוּקַיָּא! בּוּקִי, בּוּקִי בַּקְבּוּקִי!

כּוֹסוֹתַיִם לָאוֹרֵחַ, כּוֹס אַחַת לַפֻּנְדָּקִי!

הִנֵּה בָּאנוּ

הִנֵּה בָּאנוּ לַמַּרְזֵחַ (ג' פעמים)

הַמּוֹזֵג בַּרְנָשׁ קֵרֵחַ

הוּא!

הֵי, מוֹזֵג בַּרְנָשׁ מִיטוּכָה (ג' פעמים)

בַּפַּרְצוּף עוֹד לֹא הִכּוּךָ –

הַךְ

אֶח, אַבְדוֹטְיָּה אֵשֶׁת חַיִל (ג' פעמים)

אֵיפֹה תִּשְׁכְּבִי הַלַּיִל –

אֵי?

בַּשֵּׁפֶל

(מזמור הסיום)

בְּסִמְטָה צָרָה, בְּקַצְוֵי הָעִיר,

בְּמַרְתֵּף אַפְלוּלִי, מְיֻתָּם

בַּעֲרֹב הַיּוֹם מִתְיַפַּח שִׁיר,

שִׁיר יָגוֹן וְעֶלְבּוֹן הָאָדָם:

– "מְנֻדֶּה אֲנִי, עֲבַרְיָן נִבְזֶה –

הָהּ, נַפְשִׁי מְקֻּלֶּלֶת הַדָּם! –

אַךְ גַּם לִי הַזְּכוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה

שֵׂאת הַתֹּאַר הָרָם: בֶּן אָדָם!"

הִנֵּה יוֹם יָבוֹא, יוֹם קִוִּינוּ לוֹ –

נַחֲמוּ כָּל בָּזוּי וּמָחֳרָם!

כָּל נִדָּח וָדַךְ אָז יִפְרֹק עֻלּוֹ –

מִנִּי שֵׁפֶל יוּרַם בֶּן אָדָם.

פִּזְמוֹן

לָךְ יֵשׁ כֶּסֶף רַב בַּיָּד,

בְּכִיסִי – אַפְסַיִם;

אַךְ אֲנִי בָּחוּר נֶחְמָד

עִם יְפֵה עֵינַיִם.

שְׁנֵינוּ יַחַד פֹּה נָלִין,

פֹּה נָלִין הַלַּיְלָה,

אַח, הַרְמוֹשְׁקָא, טִילִי־לִין,

גִּירִי, גִּירִי גַּי־לָא.

הֵי, תַּפּוּחַ, תַּפּוּחִית,

לְחָיַיִם – אֹדֶם.

וַאֲנִי בַּמַּפּוּחִית

אֲנַגֵּן כְּקֹדֶם.

אַח, נִמְאַס לִי כֹּל וָכֹל

כֹּל וָכֹל וְכֻלִּי!

הֵי־דָא, רֶגֶל, בַּמָּחוֹל!

הֵי־דָא חוּלִי, חוּלִי!

הַיָּמִין אֵינֶנּוּ שְׂמֹאל,

לֹא כָּל קֶמַח – סֹלֶת.

הוּא דוֹמֶה לְתַרְנְגוֹל,

הִיא – לְתַרְנְגֹלֶת.

בְּכִיסִי יֶשְׁנוֹ אַרְנָק,

בָּאַרְנָק – יֵשׁ נֶקֶב.

הַב לִי, בַּעַל הַפֻּנְדָּק,

יַיִן מִן הַיֶּקֶב.

“בשפל” מאיר מרגלית, חיה שרון

הזמירות והפזמונות נכתבו בידי שלונסקי לצורך העלילה (פרט ל“שיר האסיר” שתורגם מרוסית).

פִּזְמוֹן לְאַלְיוֹשְׁקָה

בַּחוּר־חֶמֶד הוּא אַלְיוֹשְׁקָה –

לֹא גָרוּעַ מִכֻּלָּם!

מְנַגֵּן לוֹ עַל הַרְמוֹשְׁקָא

וּמְצַפְצֵף עַל הָעוֹלָם.

עוּפָה, עוּפָה, נַאֲפוּפָה!

עוּפָה, עוּפָה, בַּעַל־גּוּף!

אֶח, הִרְבַּצְתִּי הַפַּרְצוּפָה

זָב הַצּוּף מִן הַפַּרְצוּף.

הֵי, נִמְאַס לִי כָּל וְכֻלִּי,

כָּל וְכֻלִּי, כֹּל וָכֹל – –

הֵי־דָא, רֶגֶל, חוּלִי, חוּלִי!

הֵי־דָא רֶגֶל, בַּמָּחוֹל!

עוּפָה…

אֶח, הַגִּידוּ: מַה בֵּין נַפְקָא

וּבֵין גְּבֶרֶת, בֵּין מָדָם? –

סָחָה נַפְקָא: כֶּסֶף דַּוְקָא,

וְהַגְּבֶרֶת – בְּחִנָּם.

עוּפָה…

בּוֹאִי לְינֵי פֹּה הַלַּיְלָה,

שְׁנֵינוּ יַחַד פֹּה נָלִין

לֹא אִכְפַּת לִי – גִּירִי, גֵּאיְלָה!

לֹא אִכְפַּת לִי – טִילִי־לִין!

עוּפָה…

פזמון זה, שלא הושר בהצגות “בשפל” של ה“אוהל” בשנות השלושים, חוּבּר בידי שלונסקי לקראת חידוש ההצגה בשנת 1948.

“בשפל” זאב ברבּן, שושנה ברנע

אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת

הפזמור “אצבע משולשת” נכתב על־ידי שלונסקי בקיץ 1939, לתכנית ג' של הלהקה הסטירית (במה להוּמור והווי) “כל הרוחות”, שעליה אמר: “אם ישאלו אותךָ לאן אתה הולך, אמוֹר: לכל הרוחות!”

לפי המסוּפּר בתכניה לתכנית ג‘, שנשאה את השם הגפִיר האמיץ יִחְיֶא, כתב שלונסקי, לבד מן הפזמור “אצבע משולשת”, שני קטעים (פזמורים?) נוספים. האחד: “תורת היחסות” – מוסיקה: מ’ זעירא; ביצוע: מ' רוזין. השני: 1+2 (וידוי באנאלי בחרוזים), שבוצע בידי מרים הורוביץ. למרבה הצער לא עלה בידינו למצוא את שני הקטעים הללו, אף עדויות שניסינו לגבּוֹת מאנשים שהיו מקוֹרבים ללהקת “כל הרוחות”, לא העלוּ דבר.

הפזמור “אצבע משולשת” הולחן בידי מרדכי זעירא והושר בפי שלי שרוֹנה ומתתיהו רוזין.

*

הַב לִי זֶמֶר, הַב מִזְמוֹר

לְהָנִיס יֵאוּשׁ, כִּי –

בְּעִבְרִית זֶה מִין “פִּזְמוֹר”,

בְּרוּסִית “צַ’סְטוּשְׁקִי”.

*

הוּא תּוֹסֵס אֲבָל פָּשׁוּט,

כְּמַשְׁקֶה גַזּוֹזִי:

הוּא חֶצְיוֹ מָלֵא פִּטְפּוּט

וְחֶצְיוֹ סֶרְיוֹזִי.

*

הַקָּפֶה מַשְׁקֶה טוּרְקִי

וְהַתֵּה הוּא סִינִי.

לִי יֵשׁ חֵשֶׁק עֲנָקִי

לְבָחוּר חַמְסִינִי.

*

מַה זֶּה חֹמֶץ בְּסֻכָּר,

זִפְת בְּשֶׁמֶן זַיִת?

– אִם אֲנִי הוּא קְצִין בֵּיתַ"ר…

– וַאֲנִי מַפַּא"יִת…

הוּא לַשָּׁוְא חָבַשׁ בֶּרֶט,

שָׁר לִי “הַכְנִיסִינִי”.

אֵין זֶה שִׁיר, כִּי אִם דֶּקְרֶט,

מַמָּשׁ מוּסוֹלִינִי.

יֵשׁ לָהּ הַצְלָחָה גְדוֹלָה –

מַמָּשׁ הִתְפַּקַּעְתִּי.

בַּחוּרִים בָּאִים אֶצְלָהּ

בְּלִי סֶרְטִיפִיקָטִים.

עַל עַצְמִי רַק לִי שְׁלִיטָה,

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת:

לְפִי כֹּחַ הַקְּלִיטָה

הַנְּשִׁיקָה מֻתֶּרֶת.

אַךְ אָמַרְתִּי לוֹ כָּזֹאת,

בְּעֵינָיו עָלִיתִי.

בְּנוֹגֵעַ לִנְשִׁיקוֹת

אֵין לָהּ קַו פּוֹלִיטִי.

*

יֵשׁ עוֹמְדִים עַל דַּעְתָּם,

יֵשׁ יוֹצְאִים מִמֶּנָּה.

יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁאֶצְלָם

הִיא בִּכְלָל אֵינֶנָּה.

*

רוּחַ. גֶּשֶׁם. פִּטְרִיָּה.

הַמַּצָּב הוּא קְרִיטִי.

אִם רָאִיתָ מִטְרִיָּה –

מַשְׁמָע זֶהוּ בְּרִיטִי.

*

הַמַּצָּב מְאֹד אָפוּר:

לַיִּשּׁוּב יֵשׁ כֹּפֶר.

כָּל הָאוֹתִיּוֹת “בַּלְפוּר”

אוֹתִיּוֹת שֶׁל “בְּלוֹפֶר”.

*

יֵשׁ חִסּוּר וְיֵשׁ חִבּוּר,

יֵשׁ חִלּוּק וָכֶפֶל.

מִדִּבּוּר לֹא בָּא עִבּוּר;

וַאֲפִלּוּ נֵפֶל.

*

הַיָּרֵחַ מֵעָלֵי,

וַאֲנִי כְּגֹלֶם –

אָנֹכִי וְהוּא אֲזַי

כְּמִין וָו עִם חֹלֶם.

יַחֲסוֹ אֵלַי כָּזֶה…

יַחַס לֹא־אִכְפַּתִּי.

הוּא, אָמְנָם, בָּחוּר נִבְזֶה,

אַךְ מְאֹד סִימְפַּטִּי.

יֵשׁ לִי בַּעַל, יֵשׁ לִי עוֹד…

עַד לִבִּי נָגַע לִי.

הוּא בָּחוּר נֶחְמָד מְאֹד,

אַךְ בִּלְתִּי לֶגָלִי.

כֹּפֶר⁵

אִם הַמַּחַט הִיא בְּלִי חוּט,

זֶה כְּמוֹ חוּט בְּלִי מַחַט.

רַע מְאֹד לִהְיוֹת לְחוּד,

טוֹב לִהְיוֹת בְּיַחַד.

טוֹב בְּיַחַד? לֹא! טָעִית…

זֶה גַם קְצָת קָשֶׁה כִּי…

לְמָשָׁל: אַתְּ לִיטָאִית,

וַאֲנִי הוּא יֶקִי.

טיוטת הפזמור “אצבע משולשת”

כפי שנמצאה בארכיונוֹ של שלונסקי

(נוסח שני, מתוך כתב היד, ראה תמונת הטיוטה)

חבורת סופרים יחדיו, חברה בע"מ

תל־אביב, רחוב פינסקר 38 – ת.ד. 1078

“טורים” שבועון / “יחדיו” – הוצאת ספרים

גֶשֶׁם. גֶשֶׁם. פִּטְרִיָּה.

הַמַצָב הוּא קְרִיטִי.

אִם רָאִיתָ מִטְרִיָּה, –

מַשְׁמָע: זֶהוּ בְּרִיטִי.

יש חסוּר ויש חבור

יש חִלוק וכפל.

מִדִּבּוּר לֹא בָּא עִבּוּר

ואפילו נֵפל.

אין ביצָה בלי תרנגול

בלי גמל דבשת

סוף שולחן אם הוא עגול⁶

אצבע משולשת.

יש לי בעל, יש לי עוֹד.

עד לבי נגע לי.

הוא בחור נחמד מאד,

אך בלתי ליגאלי.⁷

יש עומדים על דעתם

יש יוצאים ממנה

יש כאלה שאצלם

היא בכלל איננה.

דְבַש וְחֹמֶץ בְּסֻכָּר.

נֵפט בְּשֶׁמֶן זַיִת.

הַבָּחוּר הוּא קְצִין בֵּיתַר,

וַאֲנִי מַפַּאיִת.

הוא עומד חבוש בֶּרֶט,

שָׁר לִי “הַכְנִיסִינִי”.

אֵין זֶה שִׁיר, כִּי אִם דקרט,

מַמָשׁ מוּסוֹלִינִי.

דווקא שני עברי ירדן

לא פחות משנים.

אַך פתאם בלב נִפְעָם

בַיְתָה הבאתיהוּ

והבנתי: הַשָפָם

בלתי מפלגתי הוא.

אז ספקתי את כפי

הן אני מבנות מפאי ואתה בֵיתָרִי.

עַם יִשְׂרָאֵל טְשַׁא"י

הסטירה “עם ישראל טשא”י – טשולנט־ארץ־ישראלי" נכתבה על־ידי שלונסקי בשנת 1939 לתכנית ד' של להקת "כל הרוחות. בביצוע תכנית זאת השתתפו השחקנים: ברלינסקי, מתתיהו רוזין, משה ויס, מירה הורוביץ, סטרניצקאיה, ווֹלף.

א

1.

רַבּוֹתַי, אוּלַי לֹא נוֹחַ

לְבַלְבֵּל לָכֶם הַמֹּחַ –

הֵן תֹּאמְרוּ: “שַׂחֵק נָא, וְחַלַס!”

אַךְ לְפִי שֶׁיֵּשׁ חִדּוּשׁ פֹּה,

בְּהֶכְרֵחַ שֶׁדָּרוּשׁ פֹּה

דְּרוּשׁ קָטָן, מִין “קוֹנְפֶרַנְס” בְּלַעַז.

קָהָל נִכְבָּד, אַל נָא תִּרְאוּנִי שֶׁחָבַשְׁתִּי

מִין לַפְּסֶרְדַּק⁸ שֶׁל אֲחַשְׁוִרוֹשׁ אוֹ שֶׁל וַשְׁתִּי,

מַמָּשׁ כְּפוּרִים־שְׁפִּילֶר שָׁם, בָּעֲיָרָה; –

שִׁמְעוּ הֵיטֵב וַאֲסַפֵּר מַה שֶּׁקָּרָה.

2.

הֵן תֵּדְעוּ, כִּי יֵשׁ אֶצְלֵנוּ

הַמְצָאָה לְמוֹסְדוֹתֵינוּ,

כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לֹא נִפְסָד:

מְיַסְּדִים מוֹסָד בִּכְנַעַן,

אַחַר־כָּךְ גַּם “חוּג־לְמַעַן”,

מִין מוֹסָד לְמַעַן הַמּוֹסָד.

עַל כֵּן טָרַחְנוּ גַּם אֲנַחְנוּ וְלֹא נַחְנוּ

עַד שֶׁהִצְלַחְנוּ וְהִצְמַחְנוּ גַּם אֲנַחְנוּ

מוֹסָד חָדָשׁ וּמוּסִיקָלִי בְּמִינוֹ,

וְאַחַר כָּךְ גַּם “אֲגֻדָּה לְמַעֲנוֹ”.

3.

טְשַׁא"י הוּא שְׁמֵנוּ. שֵׁם זֶה פֶּלִי.

שֵׁם נָאֶה הוּא לְקַפֶּלִי!

אֵין כָּאן זֵכֶר לִטְשַׁאי…קוֹבְסְקִי כְּלָל.

זֶה רָאשֵׁי תֵּבוֹת. נִדְמֶה לִי:

טְשׁוּלֶנְט־אֶרֶץ־יִשְׂרְאֵלִי,

אַךְ בְּעֵרָבוֹן בִּלְתִּי מֻגְבָּל.

ב

וְהָעִנְיָן שֶׁל טְשַׁא"י בְּלֵב שָׁלֵם נִרְאָה לִי

דַוְקָא עַכְשָׁו דָּחוּף מְאֹד וְאַקְטוּאָלִי,

וְהוּא גַם הוּא יִהְיֶה רָצוּי וּבַר־מַזָּל,

כְּיוֹשִׁי־עֵגֶל וּכְמִירְ’ל אֶפְרָת⁹ זַ"ל.

4.

אַךְ כֵּיוָן שֶׁבַּתִּזְמֹרֶת

שֶׁל אַרְצֵנוּ יֵשׁ מָסֹרֶת:

לְהַקְדִּים לְכָל קוֹנְצֶרְט פָּרְשָׁן –

בָּאתִי גַם אֲנִי הַפַּעַם

לְהַסְבִּיר לָכֶם הַטַּעַם

שֶׁל הַטְּשׁוּלֶנְטִיזְם הַיָּשָׁן.

וּכְבָר הֵכַנְתִּי לִי נְאוּם אִינְטֶלִּיגֶנְטִי

עַל חִינְקִי־פִינְקִי וְעַל יֶנְטִי־טֶלֶפֶּנְטִי

עַל מוֹשְׁקֶה־חֲזִיר וְעַל מוֹטְקֶה־הַגַּנָּב

אַךְ נִתְבָּרֵר, כִּי שׁוּב אֵין צֹרֶךְ בּוֹ עַכְשָׁו.

5.

כִּי לְהִתְמוֹגֵג מִנַּחַת

יִשּׁוּבֵנוּ לֹא שָׁכַח עוֹד

מִן הָעֲיָרָה הַפַּשְׁטִידִית,

וּבִזְכוּת־אָבוֹת כְּסֶמֶל

עוֹד נִשְׁמַע אֶת קוּנִי־לֶמֶל,

אַךְ בַּהֲבָרָה הַסְּפָרַדִּית.

וְסוֹף־כָּל־סוֹף, עוֹד יֵשׁ גַּם “חַסְיֶה דִי יְתוֹמֶה”,

עוֹד יֵשׁ “שׁוּלַמִּיס”, “מְכַשֵּׁפֶה” וְכַדּוֹמֶה,

עוֹד יֶשְׁנוֹ גוֹרְדִין, יֵשׁ גּוֹלְדְפַדֶן – יֵשׁ וָיֵשׁ!

בָּרוּךְ הַשֵּׁם, אֵין לָנוּ מַה לְּהִתְבַּיֵּשׁ.

ג

1.

בּוֹאָה, קְהָלֵנוּ,

בּוֹאָה, שְׁמַע קוֹלֵנוּ,

כִּי בְּכָל כַּתְרִיאֵלֵינוּ

אֵין כִּטְשׁוּלֶנְט טְשׁוּלֶנְטֵנוּ.

מִזָּקֵן עַד יֶלֶד

בָּנוּ עוֹד מוֹשֶׁלֶת

סְגֻלָּתֵנוּ הַמְהֻלֶּלֶת:

– טְשַׁא“י עַל גַּבֵּי טְשַׁא”י!

טְשַׁא"י!

טְשַׁא"י!

טְשַׁא“י, טְשַׁא”י, טְשַׁא“י, טְשַׁא”י!

בַּחֲלוֹם וּבַמְּצִיאוּת

טְשַׁא"י!

טְשַׁא"י!

גַּם בַּיַּחַד גַּם לְחוּד –

טְשַׁא"י!

טְשַׁא"י!

טְשַׁא“י בָּרְחוֹב וטְשַׁא”י בַּבַּיִת,

צַפְצְפוּ עַל שֶׁמֶן־זַיִת!

אֵין מָנוֹס מִמֶּךָּ, טְשַׁא"י!

2.

מַה לִּי מוֹדֶרְנִיזְם,

מַה לִּי פוּטוּרִיזְם,

כַּפָּרָה אַלְפֵי פָּרִיזִים,

בְּעַד שֶׁמֶץ טְשׁוּלֶנְטִיזְם.

טְשׁוּלֶנְט הוּא חַיֵּינוּ,

הוּא נִשְׁמַת אַפֵּינוּ,

וְעַל כֵּן זֹאת סִיסְמָתֵנוּ:

– טְשַׁא“י עַל גַּבֵּי טְשַׁא”י!

ד

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר שִׁיר, כְּלֵי זֶמֶר,

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר שִׁיר לַטְּשַׁא"י,

שִׁיר מִזְמוֹר הוּא בְּאֵין־גֶּמֶר,

שִׁיר מִזְמוֹר הוּא עַד בְּלִי דַי.

לֹא לַשָּׁוְא נָשִׁיר עַכְשָׁו, חֶבְרַיָּא,

יֵשׁ מֵימְרָא שֶׁל גּוֹי מְפֻרְסָמָה:

אֵימָתַי הֵזִּ’יד סְפִּיוַאיָה? ¹⁰–

כְּשֶׁהוּא בָּאֲדָמָה.

וּמָתַי שָׁכַבְנוּ כְּמוֹ הַפַּעַם

טֵית אַמּוֹת בָּאֲדָמָה, אוֹי־וַי – –

וְעַל כֵּן, חֲזִיז וָרַעַם,

הָבוּ זֶמֶר, בְּנֵי הטְּשַׁא"י.

*

– אִם פְּלוֹנִי זִיֵּף שְׁקָלִים לָשׂבַע,

דַּוְקָא הוּא מוֹחֶה בְּמֶרֶץ רַב…

הֵן תָּמִיד בּוֹעֵר הַכֹּבַע

עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל הַגַּנָּב.

אִם מְאֹד הֵצִיק לָךְ בַּעַל־בַּיִת

וְהוֹסִיף לָךְ הוֹן עַל שְׂכַר דִּירָה –

אַל תִּהְיִי כָּל כָּךְ מַפַּא"יִת,

כִּי הַחֵטְא אֵינוֹ נוֹרָא:

הֵן הוּא צִיּוֹנִי מֵאֵין כָּמוֹהוּ,

סוֹף כָּל סוֹף, הַחֵטְא הַזֶּה – לְמִי?

רַק לַבַּיִת, שֶׁבֵּיתוֹ הוּא,

וְלֹא בַּיִת לְאֻמִּי.

טְשַׁא"י!

טְשַׁא"י!

טְשַׁא“י, טְשַׁא”י, טְשַׁא“י, טְשַׁא”י!

הַתַּרְבּוּת וְאָמָּנוּת –

טְשַׁא"י!

טְשַׁא"י!

הַסִּפְרוּת וְעִתּוֹנוּת –

טְשַׁא"י!

טְשַׁא"י!

וּבִזְכוּת שֶׁל רֵיחַ קְנאָבֶּעל¹¹

נְקַבֵּל עוֹד פְּרָס שֶׁל נוֹבֶּל –

אֵין מָנוֹס מִמֶּךָּ, טְשַׁא"י!

פַּלֶּשְׂתִּינָה אַ"יִת,

קְטַנְטַנָּה כַּזַּיִת

אַךְ כֻּלָּהּ פּוֹלִיטִיקָאִית

כַּפּוֹלִיטִיקָה הַטְּשַׁאִ"ית.

כִּי כֻּלָּנוּ טְשַׁאִ"ים,

טְשַׁא"י־פּוֹלִיטִיקָאִים,

וְעַל כֵּן, צְוַח טְשַׁא"י־וְקַיֶּם

עַם יִשְׂרָאֵל טְשַׁא"י!

טְשַׁא"י!

טְשַׁא"י!

טְשַׁא“י, טְשַׁא”י, טְשַׁא“י, טְשַׁא”י!

בְּמִשְׂרַד הָרַבָּנוּת –

טְשַׁא"י!

טְשַׁא"י!

בַּקּוֹנְגְרֶס וּבַסּוֹכְנוּת –

טְשַׁא"י!

טְשַׁא"י!

גַּם בֵּיתַ“רְנִיק, גַּם מַפַּא”יְנִיק,

שַׁלַפַּיְנִיק¹², הַאק־אִין־טְשַׁאיְנִיק¹³ –

אֵין מָנוֹס מִמֶּךָּ, טְשַׁא"י!

הֵן כֻּלְּכֶם רוֹצִים כָּמוֹנִי

דַּוְקָא טְשׁוּלֶנְט פִילְהַרְמוֹנִי –

כַּפָּרָה יֶהוּפֶּצִים מִילְיוֹן!

כִּי, תּוֹדָה לָאֵל, אֲנַחְנוּ

נְכָדִים שֶׁל בָּאבֶּע־יַכְנֶע,

וְאַשְׁרֶיךָ, הוֹצְמַךְ בְּצִיּוֹן!

עַכְשָׁו עַל וַיְצְמַן לֹא נוֹסִיף לְהֵעָלֵב, כִּי

גַם תֵּל־אָבִיב הִיא בְּעֵינָיו כְּמִין נָלֶבְקִי…

זֶה הַיְנוּ־הָךְ!

עַל כֵּן: מָסָךְ!

וְכֹה לֶחָי!

וְלַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר שִׁיר לִבְנֵי הַטְּשַׁא"י!

בּוֹאָה, קְהָלֵנוּ,

בּוֹאָה, שְׁמַע קוֹלֵנוּ,

כִּי בְּכָל כַּתְרִיאֵלֵינוּ

אֵין…

כִּטְשׁוּלֶנְטֵנוּ,

אֵין כְּצִימֶעסֵנוּ,

אֵין כִּיהֻפֶּצֵנוּ,

אֵין כִּטְשַׁא"יְנִיקֵנוּ…

אֵין כֵּאלֹהַיְנוּ…

*

הַכֹּל שְׁטוּת, הַכֹּל הֶבֶל!

קַיִן רוֹצֵחַ תָּמִיד אֶת הֶבֶל!

אַתֶּם אוֹמְרִים: לֵב, לֵב –

טוֹב הַלֵּב בְּתוֹךְ הַגֵּו,

וְהַגּוּף – נָגוּף.

וּכְשֶׁהַבָּשָׂר בָּרֶפֶשׁ –

לַעֲזָאזֵל הַנֶּפֶשׁ!

וְיֵשׁ שֶׁהַגּוּף אֶת הַנְּשָׁמָה יַחְתֹּך

וִיטַיֵּל כִּקְלִפַּת אֱגוֹז בְּלִי הַתּוֹךְ.

עַל כֵּן גִּבּוֹרִים אָנוּ שׁוֹכְנִי הַבּוֹר:

כִּי כָּל נָבוּב וָרֵיק – גִּבּוֹר.

תורגם על־ידי שלונסקי להצגת מחזהו של אביגדור המאירי השגעון הגדול, בביצוע תיאטרון “סדן” – 1937.

שנות ה־40

פזמונים מתוך המחזה “שַׁי לַחַיָּל” מאת ו' קטאיֶיב. ביים אוקסנברג, “המטאטא” 1944.

הפזמונים: “במחפורת”, “מטפחת כחולה”, “ערב על הים” תורגמו על־ידי אש"ל מרוסית.

בַּמַּחְפֹּרֶת

אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בָּאָח הַקְּטַנָּה

שְׂרַף־עֵצִים כִּדְמָעוֹת תְּלַחֵךְ

לִי תָּשִׁיר מַפּוּחִית בִּרְנָנָה

עַל עֵינַיִךְ שֶׁלָּךְ וּצְחוֹקֵךְ.

לִי הַשִּׂיחַ עָלַיִךְ לְאַט

עַל מוֹסְקְבָה בְּשָׂדוֹת לְבָנִים

מִי יִתֵּן, יַקִּירָה, וְשָׁמַעַתְּ

אֶת קוֹלִי הַמְזַמֵּר בִּיגוֹנִים.

אַתְּ עַכְשָׁו רָחוֹק רְחוֹקָה

וּבֵינֵינוּ שְׁלָגִים כִּתְהוֹמוֹת

כָּאן מִמֵּךְ פַּרְסָאוֹת עַד אֵין סוֹף

מִן הַמָּוֶת – רַק דָּלֶת אַמּוֹת.

שִׁירִי שִׁיר, מַפּוּחִית, לֶהָבָה

תְּנִי בַּלֵּב חֲלוֹמוֹת שֶׁל אָבִיב

הֵם לִי, הֵם לִי, כְּאֵשׁ אַהֲבָה

גַּם בַּכְּפוֹר הָאָיֹם מִסָּבִיב.

מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה

טֹהֵר וּכְחוֹל הַמִּטְפַּחַת

לֶטֶף וָזֹךְ שֶׁל הַיָּד

אַתְּ אָז אָמַרְתְּ לִי:

"לֹא, לֹא אֶשְׁכַּח עוֹד

אֶת פְּגִישָׁתֵנוּ לָעַד".

וַיְהִי הַיּוֹם,

אָנוּ נִפְרַדְנוּ פִּתְאֹם

אֵי הַמִּטְפַּחַת

קֻרְטוֹב שֶׁל נַחַת

אֵיהוּ אַיֵּה הַחֲלוֹם.

תַּמּוּ הַקֹּר וְהַדֶּלֶף

תְּכֵלֶת וָאוֹר מִסָּבִיב

בֹּקֶר וָשֶׁמֶשׁ, לַיְלָה וְאֶלֶף

אֶלֶף כּוֹכְבֵי הָאָבִיב!

וְשׁוּב הַיּוֹם

אָנוּ נִפְגַּשְׁנוּ פִּתְאֹם

כְּחוֹל הַמִּטְפַּחַת

קֻרְטוֹב שֶׁל נַחַת

וְנִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם.

עֶרֶב עַל הַיָּם

נָשִׁיר יְדִידֵי, מָחָר אֱלֵי קְרָב

נֵצֵא עִם עָנָן מִתַּמֵּר

כֻּלָּנוּ נָשִׁיר, עִמָּנוּ יַחְדָּו

גַּם רֹאשׁ הַפְּלֻגָּה יְזַמֵּר.

שָׁלוֹם עִירִי נֻחָמָה,

מָחָר נֵצֵא אֵי־שָׁמָּה,

מָחָר לִבְלִי חֹק

תַּזְהִיר כְּבַת־צְחוֹק

מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה מֵרָחוֹק.

שׁוּב עֶרֶב נָעִים, שׁוּב עֶרֶב פְּלָאִים

זַמְּרוּ־נָא אָחִי עַד בְּלִי דַּי.

עַל סוֹד הָרָעוֹת, עַל כַּת טַנְקָאִים

נָשִׁירָה בְּצַוְתָּא רְעַי.

שָׁלוֹם עִירִי נֻחָמָה,

מָחָר נֵצֵא אֵי־שָׁמָּה,

מָחָר לִבְלִי חֹק

תַּזְהִיר כְּבַת־צְחוֹק

מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה מֵרָחוֹק.

רוֹמַאנְס

אַל תַּקְשִׁיב הַתְּקוּפָה הַפְּרוֹזָאִית

עֵת אַגִּיד לָךְ סוֹדִי הַמַּעִיק!

מַצַּב־רוּחַ שֶׁלִּי – שֶׁמֶן זַיִת,

וּמַצַּב בְּרִיאוּתִי – שֶׁמֶן קִיק.

אִם לִשְׁמֹעַ מִפִּיךְ אֵין לִי שַׁאנְסִים

אֶת הַ“כֵּן”, הַמַּבְטִיחַ לִי אוֹר –

לֹא אוֹסִיפָה לָשִׁיר לָךְ רוֹמַאנְסִים

לִרְסִיסִים הַגִּיטָרָה אֶשְׁבֹּר.

פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה מָרָה לֵב נוֹקֶבֶת

הַמַּצָּב, כַּנִּרְאֶה, מְזֻפָּת…

אָז רִמְסִינִי, רִמְסִינִי רַכֶּבֶת

וַאֲנִי אֲצַפְצֵף: לֹא אִכְפַּת.

*

אַחֲרֵי הָאָסוֹן שֶׁקָּרָה פֹּה

אָקוּם וְאֶסַּע לְאָנַאפָּה

וְשָׁם עַל הַפְּלַאז' הַטָּרִי

אֵשֵׁב, וְאֶבְכֶּה אֶת שִׁבְרִי.

“רומאנס” – מתוך מחזהו של ו' שקברקין “הילד איננו” בבימוּיוֹ של משה הלוי, “אוהל”. בכורה: 21.1.42.

פזמונים למחזהו של אשר ביילין “בָּנִים לִגְבוּלָם” בבימויוֹ של צבי פרידלנדר, “הבימה”. הלחנים מאת א"א בוסקוביץ. בכורה: 24.12.1944.

קוּגֶעל

קוּגֶעל שְׁמוֹ הוּא

אֵין כָּמוֹהוּ!

אוֹי יִשַּׁק שְׂפָתַיִם.

וְאָכַלְתָּ

וְזָלַלְתָּ

וְקִלְקַלְתָּ הַמֵּעַיִם.

שִׁיר לֶכֶת

… שְׂמֹאל יָמִין

דָּם שָׁפוּךְ כַּמַּיִם,

עֶלְבּוֹנוֹת אָדָם וָעָם,

עוֹד נִקֹּמָה שִׁבְעָתַיִם

וְקָדוֹשׁ הוּא הַנָּקָם.

עַיִט עַל שְׂדוֹתֵינוּ,

בִּבְשָׂרֵנוּ צִפָּרְנָיו,

קוּמוּ, קוּמוּ בַּחוּרֵינוּ

קוּמוּ־נָא לִשְׂדֵה הַקְּרָב.

עוֹד נְכוֹנָה לָנוּ

עֵת יָגוֹן וּשְׁכוֹל וּכְאֵב,

אַךְ נִזְכֶּה לִרְאוֹת כֻּלָּנוּ

בְּמַפֶּלֶת הָאוֹיֵב.

וּבִנְפֹל אוֹיְבֵנוּ

מַפַּלְתּוֹ לְדֵרָאוֹן

אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ

אוֹר הַפְּדוּת וְהֶחָזוֹן.

לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה

שִׁמְעוּ לִי

שִׁמְעוּ לִי

אַחַי בְּנֵי־עַמִּי,

יְהוּדִים רַחֲמָנִים הַאֲזִינוּ

הַבִּיטוּ כִּי קָרוֹב,

קָרוֹב יוֹם יְשׁוּעוֹת.

אוֹר זָרוּעַ

אוֹר זָרוּעַ

לְגוֹיֵי הָאָרֶץ

עוֹד יָגִילוּ

עוֹד יָרֹנּוּ

כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ

רַק אֲנִי בּוֹכֶה עֲדַיִן.

הֲתֶחֱזֵינָה עוֹד עֵינֵינוּ

יוֹם נָקָם וָיֶשַׁע?

הַנְכוֹנָה פְּדוּת גַּם לָנוּ

עִם גּוֹיֵי הָאָרֶץ?

לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה

כִּי אֶחְיֶה.

דּוֹרוֹת רַבִּים בָּאָרֶץ

הַצַּו “רַחֵם” קֻדַּשׁ.

עַכְשָׁו כּוֹפֶה עָלֵינוּ

הַזְּמַן צִוּוּי חָדָשׁ:

נָקָם, נָקָם!

הַבּוּז לַמְרַחֵם

נָקָם, נָקָם

נָקָם וְשִׁלֵּם.

עַל רָשָׁע

עַל טֶרֶף

עַל דָּם שָׁפוּךְ בְּלֹא הֶרֶף

עַל עֶלְבּוֹנוֹת אָדָם

הִנָּקְמוּ

נָקָם!

לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה

לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה

כִּי אֶחְיֶה!

פזמונים להצגת “לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה” מאת דוד ברגלסון, בבימוי צבי פרידלנדר, תיאטרון “הבימה”. בכורה: 6.5.1944.

שִׁיר הַמַּיִם

הֲשָׁמַעְתָּ אֵיךְ בַּנֶּגֶב

אֶרֶץ מוּל שָׁמַיִם

מִתְפַּלֶּלֶת רֶגֶב־רֶגֶב

הָבוּ לָנוּ מַיִם!

מַיִם! מַיִם!

הָבוּ מַיִם!

כִּי צָמֵאנוּ;

– מַיִם!

כִּי צָמֵאנוּ;

מִי יַרְוֵנוּ

מִי יִתְּנֵנוּ

מַיִם!

כִּי צָמֵאתָ גַּם קִוִּיתָ

רֶגֶב רִגְבוֹתַיִם,

עוֹד נַרְוֶךָּ וְרָוִיתָ,

עוֹד נַרְוֶךָּ מַיִם!

עוֹד נַרְוֶךָּ עוֹד נִבְנֶךָּ

נֶגֶב, וְנִבְנֵיתָ!

תְּמוֹל נִכְסַפְנוּ עוֹד: אַיֶּךָּ?

וְהַיּוֹם נִגְלֵיתָ!

מַיִם! מַיִם!

*

אֵרַשְׂנוּךְ, אַדְמַת צִיּוֹת,

כַּאדוֹנִים וָעָבֶד.

בָּאנוּ הֵנָּה לְהַחֲיוֹת,

וְקִדְּמָנוּ – מָוֶת.

אַךְ יָדַעְנוּ גַּם נִשְׁבַּעְנוּ

לָךְ וּלְכָל שָׂדֶה בְּךָ,

לֹא לַמָּוֶת הֵנָּה בָּאנוּ

בָּאנוּ וְנִחְיֶה בָּךְ.

כִּי יוֹדְעִים זֹאת רַק הָרִים,

רַק שְׁבִילֵי שָׂדַיִךְ,

אֵיךְ נוֹפְלִים הַגִּבּוֹרִים

כָּאן עַל בָּמוֹתַיִךְ.

דּוּבִּינוֹבְקָה

דּוּבִּינוֹבְקָה עֲיֶרֶת לִי,

חֶמְדַּת מוֹלַדְתִּי,

זָכַרְתִּי לָךְ, דּוּבִּינוֹבְקָה

אֶת חֶסֶד יַלְדוּתִי,

זָכַרְתִּי לָךְ, נָדַרְתִּי לָךְ:

אָבוֹאָה אֵי־מָתַי

לְהִשְׁתַּטַּח, דּוּבִּינוֹבְקָה

עַל קֶבֶר אֲבוֹתַי.

הוֹי דּוּבִּינוֹבְקָה עֲיֶרֶת לִי,

דּוּבִּינוֹבְקָה

עֲיֶרֶת לִי, מַזְכֶּרֶת לִי

דּוּבִּינוֹבְקָה שֶׁלִּי.

הוֹרָה

כָּל סֶלַע,

כָּל רֶגֶב

מוֹלֶדֶת שֶׁלִּי,

נַצְמִיחַ עוֹד, נַפְרִיחַ עוֹד,

נָשִׁירָה לָךְ: עֲלִי!

הוֹי כָּל סֶלַע לִי,

כָּל רֶגֶב לִי,

מוֹלֶדֶת לִי

יַפְרִיחוּ עוֹד בָּנַיִךְ לָךְ

שֶׁשָּׁבוּ לִגְבוּלָם.

שנות ה־50

כוכבים נוצצים

רישומים מתוך התכניה.

כוכבים נודדים – הקאמרי. ערוך להצגה על־ידי מרק רזומני וזיגמונד טוּרקוֹב על־פי שלום עליכם. עברית: א. שלונסקי. הבמאי: ז' טורקוב, הצייר: ד"ר פאול לוי, המוסיקה: א' הלפרין. הבכורה: 30.4.50. הפרולוג והאפילוג מאת א' שלונסקי. שאר הפזמונים מאת איציק מאנגר על־פי גולדפאדן, עברית: א' שלונסקי.

פְּרוֹלוֹג

קָהָל נִכְבָּד! הֲלֹא תִּסְלַח סָלוֹחַ,

אִם נְדַקְדֵּק הַיּוֹם וְלֹא נוּכַל לִדְלֹג

עַל נֻסָּח מְסֻיָּם, בּוֹ נוֹהֲגִים לִפְתֹּחַ

מַחֲזוֹת בְּהַקְדָּמָה: מַה שֶּׁקּוֹרִין: פְּרוֹלוֹג.

וְהָעִנְיָן הוּא זֶה: הַפַּעַם כָּאן מֻצֶּגֶת

פִּנַּת־חַיִּים אַחַת, חַיִּים אֲשֶׁר אֵינָם,

אֲשֶׁר הָיוּ אֵי אָז: רַק הַתְחָלָה עִלֶּגֶת

תְּמִימָה אַף נְלוֹזָה, כְּתֹם עִלְּגוּת הָעָם.

הָעָם, אֲשֶׁר הֵעֵז לִמְרֹד בִּשְׁכוֹל, בְּעֹנִי,

וּבְעַקְמִימוּת חַיָּיו, אֲשֶׁר אֶבְלוּ מְאֹד,

לוֹמַר עוֹד לְנַפְשׁוֹ: “הִתְנַעֲרִי וָרֹנִּי!”

וּשְׁמֵי־חֲלוֹם לִפְרֹשׂ לְכוֹכָבָיו לִנְדֹּד.

וְהֵם יָצְאוּ, יָצְאוּ לְדֶרֶךְ לֹא־נִצְעֶדֶת,

לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה שֶׁבָּאָה עַד הֲלוֹם:

עִלֶּגֶת אַךְ נוּגָה, נִלְעֶגֶת אַךְ נֶחְמֶדֶת,

יַלְדוּת נִצְחִית שֶׁל עַם – זֶה דֶרֶךְ כָּל חֲלוֹם.

רָחַקְנוּ מִנִּי אָז, כִּרְחֹק חֻלְיוֹת שַׁרְשֶׁרֶת,

שַׁרְשֶׁרֶת הַזָּהָב חִשְּׁלוּהָ אָמָּנִים –

עַכְשָׁו נִפְגַּשְׁנוּ שׁוּב, אֲבָל פְּגִישָׁה אַחֶרֶת,

בְּחֶסֶד הַמָּקוֹם וְהַזְּמַנִּים.

נִפְלֵינוּ עַד מְאֹד, נִפְדֵּינוּ – עֲדֵי שֹׁנִי,

לִבֵּנוּ הַפָּדוּי: שׁוֹכֵחַ וְזוֹכֵר.

מַצִּיל כָּל קֶרֶן־אוֹר, אֲשֶׁר הִפְלִיא הָעֹנִי –

לְמַעַן הַהֶמְשֵׁךְ, שֶׁהוּא אַחֵר.

זֶה צַו הַזִּכָּרוֹן. זֶה פֶּלֶא הַמּוֹרֶשֶׁת.

זֶה סוֹד מִפְגַּשׁ דּוֹרוֹת עַל־דֶּרֶךְ “זֶה־מוּל זֶה”…

* * *

עַד־כָּאן, קָהָל נִכְבָּד! עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לָגֶשֶׁת

לְעֶצֶם הָעִנְיָן: לַמַּחֲזֶה.

שִׁירוֹ שֶׁל הוֹצְמַךְ

יְהוּדִים, יְהוּדִים, אִשָּׁה וָאִישׁ,

בּוֹאוּ הָעֶרֶב לַתֵּיאַטֶר חִישׁ!

הַיּוֹם לִפְנֵיכֶם נַעֲרֹךְ מַחֲזֶה,

לֹא בָּא עוֹד לְגוֹלְדְפַדֶן כַּבֹּשֶׂם הַזֶּה!

לִרְאוֹת וְלִשְׁמֹעַ,

לִצְחֹק וְלִדְמֹעַ,

קוּפְלֵטִין, דּוּאֶטִין,

טֶרְצֶטִין, קְוַרְטֶטִין,

כְּלֵי־קֹדֶשׁ, פַלְצֶטִין,

אֲהָבִים עִם גֵּטִין,

הַכֹּל יֵשׁ כָּאן, מִזַּן אֶל זַן –

אֵצֶל קַבְּצֶנְזוֹן אֶת הוּנְגֶרְמַן!

יְהוּדִים, יְהוּדִים חוּשׁוּ נָא חִישׁ!

אֲנָשִׁים וָטַף, אִשָּׁה וָאִישׁ!

עִוֵּר וּפִסֵּחַ,

בְּלִי עַיִן הָרָע,

אֲפִלּוּ מְעֻבֶּרֶת עִם עֻבָּרָהּ,

פּוֹרֵץ כָּל גֶּדֶר

כָּל כֶּבֶשׂ בָּעֵדֶר

כֻּלָּם כְּסֵדֶר

כֻּלָּם בְּלִי נֵדֶר

יִהְיוּ הַיּוֹם כָּאן

יִהְיוּ הַיּוֹם כָּאן

בְּ“קַבְּצֶנְזוֹן אֶת הוּנְגֶרְמַן!”

אֲמֵרִיקָה

(רביעיה)

פזמון חוזר: אֲמֵרִיקָה, אֲמֵרִיקָה,

הָבָה נְרַנְּנָה,

הֵבֵאנוּ לָךְ כְּאֶבֶן־טוֹב

אֶת תֵּיאַטְרוֹנֵנוּ.

כְּאֶבֶן־טוֹב, כְּאֶבֶן־טוֹב

אֶת תֵּיאַטְרוֹנֵנוּ.

איזאק: אֲמֵרִיקָה, אֲמֵרִיקָה,

הַלַּהֲקָה הַכִּירִי:

צוֹעֶנֶת הִיא, רוֹנֶנֶת הִיא,

נָדָה מֵעִיר לְעִיר הִיא.

כולם: צוֹעֶנֶת הִיא, רוֹנֶנֶת הִיא,

נָדָה מֵעִיר לְעִיר הִיא.

בריינדלה: אֲמֵרִיקָה, אֲמֵרִיקָה,

אַתְּ תִּמְחֲאִי כַּפַּיִם,

אָנוּ בְּכָבוֹד גָּדוֹל

נִשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם.

כולם: בְּכָבוֹד בְּכָבוֹד

נִשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם.

הנרייטה: דִּינָה הִיא כַּלָּה נָאָה

שׁוּלַמִּית יְפַת־תֹּאַר

וְקוּנִי לֶעמְל גַּמְגְּמָן

מִיַּלְדוּת וָנֹעַר.

כולם: גַּמְגְּמָן אוֹי גַּמְגְּמָן,

גַּמְגְּמָן מִנֹּעַר.

ניסל: לְפַּאפּוּס יֵשׁ זָקָן אָדֹם,

בַּר־כּוֹכְבָא פּוֹרֵץ פֶּרֶץ,

וְקַבְּצֶנְזוֹן אֶת הוּנְגֶרְמַן –

טֵית אַמּוֹת בָּאָרֶץ.

כולם: טֵית אַמּוֹת, טֵית אַמּוֹת,

טֵית אַמּוֹת בָּאָרֶץ.

שִׁיר הַשִּׁדּוּלִים

שִׁמְעִי לִי קְטַנְטֹנֶת, נִקְנֶה לָךְ שִׂמְלֹנֶת,

יִהְיוּ כָּל חַיַּיִךְ רַק אֹשֶׁר וָהוֹד,

נַעֲלַיִם, גַּרְבַּיִם, תַּאֲוָה לָעֵינַיִם,

בְּשֶׁפַע יִהְיוּ לָךְ זָהָב עִם כָּבוֹד.

רַקֵּדִי, זַמֵּרִי, אֶת שְׁמֵךְ תְּפָאֵרִי,

לִבֵּךְ יִתְמוֹגֵג לוֹ מִנַּחַת וָגִיל.

שַׂחֲקִי נָא אֶת דִּינָה, רֵחַיִם טַחֲנִי נָא,

קוֹלֵךְ נָא הַשְׁמִיעִי כְּקֶסֶם הַצְּלִיל.

הוֹי סֹבּוּ רֵחַיִם, מַה־טּוֹב שִׁבְעָתַיִם,

תִּרְאִי אֵיךְ חַיֵּינוּ יָפִים עַד מְאֹד,

שִׁירֵנוּ נִפְצַח נָא בִּקְהַל בָּאבֶּע־יַאכְנֶע

עִם “כֻּפְתָּא־כֻּפְתָּאוֹת, כֻּפְתָּאוֹת חַמּוֹת!”

תָּשִׁירִי “שׁוּלַמִּיס” לְאִידִישֶׁע מַאמֶעס

בְּעִיר וַעֲיֶרֶת וּבְכָל הַפְּלָכִים

וִיהִי אַךְ כְּפֶשַׂע בֵּינֵךְ לִפְרִינְצֶסָה,

בְּחֶסֶד גּוֹלְדְפַדֶן הַטּוֹב…

זֶה כְּדַאי

כָּל אָדָם, בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם,

בְּדָחְקוֹ יַשְׁחִית דְּרָכָיו.

פְּלוֹנִי יִפְשַׁע עַל לֶחֶם,

אַלְמוֹנִי בַּעֲבוּר זָהָב.

אֲפִלּוּ הַמֻּפְלָג בְּעֹשֶׁר

חוֹטֵא בְּיָד רָמָה.

פְּלוֹנִי, כִּבְיָכוֹל, בְּיֹשֶׁר,

אַלְמוֹנִי בְּדַרְכֵי מִרְמָה.

פזמון: וְזֶה כְּדַאי, אֲנִי יוֹדֵעַ,

אֲצַחֵק וְאֶתְפַּקֵּעַ – חָה־חָה!

סוֹפֵר בְּחֶסֶד מִמַּעַל

לִכְאוֹרָה מַשְׂכֻּרְתּוֹ כַּזַּיִת,

וְאֵיךְ זֶה, בֶּן בְּלִיַּעַל,

כָּל טוּב לוֹ מְלֹא הַבַּיִת?

כִּי עֵת יְמִינוֹ צוֹלַחַת

לִתְפֹּשׂ עֵט־סוֹפְרִים וְקֶסֶת,

שְׂמֹאלוֹ, הַלְּמוּדָה לָקַחַת,

גַּם הִיא הֵיטֵב תּוֹפֶשֶׂת…

פזמון: וְזֶה כְּדַאי, אֲנִי יוֹדֵעַ,

אֲצַחֵק וְאֶתְפַּקֵּעַ – חָה־חָה!

שִׁיר צוֹעֲנִי

אוֹרְחִים פּוֹרְחִים יוֹמָם וָלַיִל

אַךְ נָלִינָה – וְנִסַּע

אַךְ נָלִינָה – וְנִסַּע

לֵב יָחֵף שֶׁלֹּא רָוָה

וְהַמּוֹלֶדֶת – עֲרָבָה,

וְהִיא קָרְאָה אֵלֵינוּ: הַי!

מקהלה: הַנּוֹדֵד יוֹדֵעַ סוֹד

הָרוּחַ וְהַפֶּרַח,

כּוֹכָבִים בְּרִמְזֵיהֶם,

נַפְתּוּלֵי הַדֶּרֶךְ,

קוּמוּ צְאוּ, קוּמוּ צְאוּ

אַתְּ וָהִיא וְהוּא

וְכָל דִּכְפִין יָכוֹל לָלֶכֶת.

*

לֹא אֵדַע לִבִּי הַיּוֹם,

פְּתֹר לִי, רֵעִי, הַחֲלוֹם.

מָה עֲגוּמָה לִבָּתִי,

שֶׁמָּא הוּא שִׁיר יַלְדוּתִי,

שֶׁנִּגּוּנוֹ הַנָּעִים

הֵנִיעַ עַרְשִׂי לְפָנִים,

הַרְדֵּם וְהַנְעֵם, הַרְדֵּם וְהַנְעֵם,

וְהַכּוֹכָבִים בַּמָּרוֹם

כֹּה יָפִים, עוֹד יָפִים מֵהַיּוֹם.

הֲיָדַעְתָּ רֵעִי הִרְהוּרֵי הַלֵּבָב?

שֶׁהֵם נוֹדְדִים זֶה מוּבָן מֵאֵלָיו

אַךְ הַאִם יִפָּגְשׁוּ?

אַךְ הַאִם יִפָּגְשׁוּ?

אָח, הֵן אוֹ לָאו?

כָּל שֶׁיַּחֲלֹם בִּי הַלֵּב,

אֵין לוֹ חָרוּז אֶלָּא “כְּאֵב”,

מַה עֲגוּמָה לִבָּתִי

שֶׁמָּא הוּא שִׁיר אַהֲבָתִי

שֶׁנִּגּוּנוֹ הַנָּעִים

הִקְסִים אֶת נַפְשִׁי לְפָנִים,

רַנֵּן וְהַקְסֵם, רַנֵּן וְהַקְסֵם,

וְהַכּוֹכָבִים בַּמָּרוֹם

כֹּה יָפִים, עוֹד יָפִים מֵהַיּוֹם.

הֲיָדַעְתָּ רֵעִי הִרְהוּרֵי הַלֵּבָב?…

אֶפִּילוֹג

כָּךְ הוֹצְמַךְ מֵת… כָּךְ מֵתוּ הֵם… רָאִינוּ אֵיךְ נוֹשֶׁרֶת

בְּגַן־שַׁעֲשׁוּעֵינוּ זֶה, הָרַן וְהַתָּמִים,

שַׁלֶּכֶת עֲצוּבָה מְאֹד. נִשְׁכַּחַת. מְיֻתֶּרֶת…

אֲבָל רָאוּ נָא פֶּלֶא זֶה: שׁוּב תְּלַבְלֵב צַמֶּרֶת

בְּחֶסֶד הַמָּקוֹם וְהַיָּמִים.

אָכֵן הֵם רִאשׁוֹנִים הָיוּ, הַהוֹצְמַכִים הָאֵלּוּ,

וּכְכָל הָרִאשׁוֹנִים גַּם הֵם שְׂמֵחִים בְּדַלּוּתָם.

סְתָוִים הַרְבֵּה הִכּוּ בָּהֶם, וְהֵמָּה לֹא קָמֵלוּ,

וּבְכָל הַגִּלְגּוּלִים עָמַד הַנֵּס אֲשֶׁר חוֹלֵלוּ

בְּגַן הַשַּׁעֲשׁוּעַ שֶׁלָּעָם.

וְהוֹצְמַךְ בָּא. וְהוֹצְמַךְ מֵת. וְכָךְ, עָלֹה וָרֶדֶת,

מָסַךְ בִּימַת־הַזְּמַן גָּזַר: שִׁכְחָה וְזִכָּרוֹן.

קוֹרוֹת הָעָם גַּם הֵן נִדְמוּ כְּלַהֲקָה נוֹדֶדֶת,

עֲדֵי אָמַר הַקֵּץ, הַקֵּץ! וּבְחֶסֶד הַמּוֹלֶדֶת

אֲנַחְנוּ הַגִּלְגּוּל הָאַחֲרוֹן.

אֲנַחְנוּ דוֹר חָדָשׁ לָעָם. וְלֹא רַק לְמַזְכֶּרֶת

אֶת גּוֹרָלָם שֶׁל הוֹצְמַכִים הִצַּגְנוּ פֹּה הַיּוֹם.

כָּל דּוֹר הוּא גַּם אֲסִיר־תּוֹדָה, אַךְ גַּם קָרוּא לְמֶרֶד.

מַה טּוֹב כִּי כֹּה רָחַקְנוּ פֹּה – עֲדֵי הֱיוֹת אַחֶרֶת.

אַשְׁרֵינוּ כִּי הִגַּעְנוּ עַד הֲלוֹם.

פזמון מתוך “הָאַדֶּרֶת”

פזמון מתוך “הָאַדֶּרֶת” מאת יוּלִיאן טובים על־פי גוֹגוֹל, בבימויו של שמואל בּונים, “הקאמרי”. בכורה: 4.4.56

“האדרת” א. חלפי בתפקיד אקאקי אקאקייביץ'

רישום: ש. בונים.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת

אפרודיטוב: אֲדוֹנֵנוּ, כְּבוֹד הַשַּׂר

דּוֹ"ח מוֹסֵר לְהַקֵּיסָר.

הַקֵּיסָר – גָּפְרִית וָמֶלַח!

וְהַשַּׂר: “חֵן־חֵן, הַמֶּלֶךְ!”

קאנדילאברוב: בָּא הַשַּׂר זָעַף וָסַר

וְנוֹזֵף בְּתַת־הַשַּׂר

וְגוֹעֵר בּוֹ: גֹּלֶם! תֶּרַח!

וְהַתַּת: “כַּפְתּוֹר וָפֶרַח”…

פזמון: כִּי מִצְוָה הִיא זֹאת: לִשְׁמֹעַ

גְּעָרָה מִפִּי גָּבוֹהַּ;

הַתַּחְתּוֹן מִפִּי עֶלְיוֹן –

זֶהוּ סוֹד הַמַּנְגָּנוֹן!

ראסטופירקין: כָּאן מַגִּיעַ תּוֹר הַתַּת

לְגַדֵּף גַּם הוּא כַּדָּת

וְלִשְׁבֹּר אֶת הַמַּפְרֶקֶת

לִסְגָנוֹ, זֶה רֹאשׁ מַחְלֶקֶת.

חליסטקוב: זֶה רֹאשֵׁנוּ, כַּמּוּבָן,

גַּם מִתַּחַת לוֹ יֵשׁ סְגָן,

וְזַכַּאי גַּם הוּא מִמַּעַל

לְגַדְּפֶנּוּ: “בֶּן בְּלִיַּעַל!”

פזמון: כנ"ל

מילושקין: וְהַסְּגָן – אֶת מַזְכִּירוֹ.

פופרישצ’ין: הַמַּזְכִּיר אֶת לַבְלָרוֹ.

אפרודיטוב: הַלַּבְלָר אֶת… וְכָךְ הָלְאָה…

אקאקי אקאקייביץ': זֶה לְמַטָּה, זֶה לְמַעְלָה

– סוֹבְבִים בְּבִטָּחוֹן,

גַּלְגַלֵּי הַמַּנְגָּנוֹן.

פזמון: כנ"ל

(ריקוד־הפקידים – משהו מעין קונטראדנס)

שנות ה־60

פזמונים ל“השקיעה” מאת יצחק בּאבּל. ביים: שרגא פרידמן, צייר: נפתלי בזם, מוסיקה: מאיר נוי. “הבימה” 1965.

(בכתב יד)

לֹא לְחִנָּם כָּבוֹד הָגוּ לוֹ,

הוּא לֹא שִׁחֵת כֹּחוֹ לָרִיק!

פְּתַח פִּיךָ, מֶנְדְל בַעלַגוּלֶה.

הָגִיחַ ‘כּוֹיסֶה’, מֶנְדְל קְרִיק!

פזמון: אֵין אֲנִי אוֹמֵר שֶׁכָּל אוֹדֶסָה,

כָּל אוֹדֶסָה הִיא גְדוֹלָה מְאֹד; –

אַךְ בְּמוֹלְדָבַנְקָה וּפֶּרֶסִיפּ –

מְקַבְּלִים אֶת מֶנְדְל בְּכָבוֹד.

*

סוּסָיו שֶׁל מֶנְדְּל – חֵץ פּוֹרֵחַ,

סוּסָיו – כְּנֶשֶׁר בַּמְּרוֹמִים,

וְכִי יָבוֹא לְבֵית־מַרְזֵחַ,

כָּל הַבִּינְדְיוּזְ’נִיקִים¹⁴ קָמִים.

פזמון: אֵין אֲנִי אוֹמֵר שֶׁכָּל אוֹדֶסָה,

כָּל אוֹדֶסָה הִיא גְדוֹלָה מְאֹד; –

אַךְ בְּמוֹלְדָבַנְקָה וּפֶּרֶסִיפּ¹⁵ –

מְקַבְּלִים אֶת מֶנְדְּל בְּכָבוֹד.

לֹא לְחִנָּם כָּבוֹד הָגוּ לוֹ,

הוּא לֹא שִׁחֵת כֹּחוֹ לָרִיק!

פְּתַח פִּיךָ, מֶנְדְּל בַעלַגוּלֶה.

הָגִיחַ ‘כּוֹיסֶה’, מֶנְדְּל קְרִיק!

פזמון: אֵין אֲנִי אוֹמֵר שֶׁכָּל אוֹדֶסָה…

*

חָשַׁבְתִּי מַחֲשֶׁבֶת

בְּמֹעַל־עֵינַיִם:

מַדּוּעַ לֹא נֶשֶׁר

אֲנִי בַּשָּׁמַיִם?

אֲהָהּ, מִי יִתְּנֵנִי

כָּנָף, וְאוּכַל

לִזְנֹחַ הָאָרֶץ

לִפְרֹחַ אֶל עָל!

וַיְהִי עֶרֶב

א.

מַחְוִיר הַלַּיְלָה הַגּוֹוֵעַ.

מַרְקִיעַ אֹפֶק מַאֲדִים

וּבְמֵי הַשַּׁחַר הַבּוֹקֵעַ

רוֹחֵץ פָּנָיו הָאֱלֹהִים.

עוֹלֶה הַבֹּקֶר בַּשָּׁמַיִם.

יוֹצֵאת לַדֶּרֶךְ עֲגָלָה

וּזְמַן קַדְמוֹן עִוֵּר־עֵינַיִם

מַדְהִיר סוּסָיו בְּצָהֳלָה.

פזמון: וַיְהִי עֶרֶב

וַיְהִי בֹּקֶר

וּרְאוּ־נָא: הַיּוֹם עוֹד גָּדוֹל!

ב.

מַדְהִיר סוּסָיו. מַסְעִיר בָּרוּחַ

פַּרְעוֹת רֹאשׁוֹ שֶׁל הָרַכָּב.

הַעַד אֵין־קֵץ כָּל־כָּךְ זָרוּחַ

יִנְהַר עוֹלָם עַל מֶרְחַקָּיו?

כְּבָר דִּמְדּוּמֶיהָ אַט נוֹסֶכֶת

תּוּגַת הָעֶרֶב הַקָּרוֹב…

אַל יִתְעַיְּפוּ, הַזְּמַן, סוּסֶיךָ

בִּנְטוֹת יוֹמֵנוּ לַעֲרֹב:

פזמון: עוֹד לֹא עֶרֶב

עוֹד לֹא עֶרֶב

עוֹד אֶלֶף פַּרְסָה עַד הָעֶרֶב!

ג.

הַזְּמַן הוֹלֵךְ, פַּנֵּה לוֹ דֶרֶךְ!

אַכְזָר חֻקָּם שֶׁלַּזְּמַנִּים.

הַזְּמַן הוֹלֵךְ, פַּנֵּה לוֹ דֶרֶךְ!

שִׁכּוֹר מֵרֵיחַ הַגַּנִּים.

הַזְּמַן הוֹלֵךְ… כְּלַהַט חֶרֶב

כְּבָר מִתְהַפֶּכֶת אֲפֵלָה.

הַזְּמַן הוֹלֵךְ, יוֹרֵד הָעֶרֶב,

עֲמֹדוּ! סוּס וַעֲגָלָה!

פזמון: וַיְהִי בֹּקֶר

וַיְהִי עֶרֶב

וּרְאוּ־נָא: יוֹמֵנוּ שָׁקַע…

הוֹלְלִים כֻּלָּנוּ

פרי: הוֹלְלִים כֻּלָּנוּ

עַל כֵּן מוּטָב הוּא לָנוּ

לִישֹׁן בַּלַּיְלָה לְפָחוֹת מְעַט

(לִישֹׁן לִישֹׁן מְעַט)

בוני: הוֹלְלִים אֲנַחְנוּ

וּמַה מְּאֹד שָׂמַחְנוּ

לְכָל הַבַּחוּרוֹת שֶׁבַּתָּכְנִית

(כָּל הַבַּחוּרוֹת שֶׁבַּתָּכְנִית)

אַךְ הָעִיר צוֹהֶלֶת

הוֹלֶלֶת מִשְׁתּוֹלֶלֶת

וְאֵין מִמֶּנָּה לָאָדָם מִפְלָט

(הָהּ, אֵין מִפְלָט)

פרי: פֹּה, בֵּין הַקְּלָעִים הַלָּלוּ,

פֹּה חוֹשְׁקִים, נוֹשְׁקִים כֻּלָּם.

נְצַפְצֵף פֹּה, הָלְאָה, הָלְאָה

צַעַר הָעוֹלָם.

בוני: פֹּה אָנוּ כַּת הוֹלֶלֶת.

פרי: פֹּה כָּל זָקֵן הוּא יֶלֶד.

בוני: עֵת רַק מוֹפַעַת

וּמְשַׁגַּעַת

מִין יַלְדֹּנֶת־מֹתֶק שֶׁכָּזֹאת.

בוני פרי: אַתֶּן, בַּחוּרוֹת, בַּחוּרוֹת מִן השַּׁנְטָן,

אַתֶּן בַּלְּבָבוֹת כְּדָג בַּמַּיִם,

לָכֵן, הָאוֹהֵב בַּחוּרָה מִן השַּׁנְטָן

הֲרֵי זֶה מַזָּל לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם!

בוני: חַם פֹּה! טַרַרַם פֹּה!

וְזֶהוּ סוֹד הָרַמְפָּה!

וְלֵךְ הֱיֵה חָכָם פֹּה, רַבּוֹתַי!

(כִּי חַם פֹּה, רַבּוֹתַי)

אַתֶּן פֹּה! אֵיזֶה טֶמְפּוֹ!

אֶפְשָׁר לְהִתְחַמֵּם פֹּה.

אֶפְשָׁר לְהִטַּמְטֵם פֹּה, בְּחַיַּי.

(לְהִטַּמְטֵם פֹּה, בְּחַיַּי)

הוֹלְלִים אֲנַחְנוּ

וּמַה מְּאֹד שָׂמַחְנוּ…

חַם פֹּה, דָּם פֹּה, רַמְפָּה, קַבָּרֶה!

פרי בוני: פֹּה בֵּין הַקְּלָעִים הַלָּלוּ,

פֹּה חוֹשְׁקִים, נוֹשְׁקִים כֻּלָּם.

נְצַפְצֵף פֹּה, הָלְאָה, הָלְאָה

צַעַר הָעוֹלָם.

כולם: וּמַה יְּשׁוֹבְבֵנוּ

וּמַה יַּלְהִיב לִבֵּנוּ

עֵת רַק מוֹפַעַת

וּמְשַׁגַּעַת

מִין יַלְדֹּנֶת־מֹתֶק שֶׁכָּזֹאת…

כִּי הֵן בַּחוּרוֹת, בַּחוּרוֹת מִן השַּׁנְטָן,

נַפְשָׁן מִקִּנְאָה אֵינָהּ בּוֹעֶרֶת

אַךְ מִתְחַלֶּפֶת הַתָּכְנִית,

לִבְּךָ גַם הוּא רוֹצֶה שֵׁנִית,

וְהָבוּ, הָבוּ, הָבוּ לוֹ אַחֶרֶת.

הַיַה, הַיַה…

הַיַה, הַיַה,

בֶּהָרִים שׁוֹכֶנֶת מוֹלַדְתִּי;

אוֹ הַיַה, אוֹ הַי,

שָׁם חִבְּלַתְנִי אִמָּא־הוֹרָתִי;

שָׁם בִּמְקוֹם

שֶׁפַע אוֹר וּדְרוֹר,

שָׁם בִּמְקוֹם

הַשֶּׁלֶג וְהַכְּפוֹר,

הַיַה, הַיַה,

הַלְּבָבוֹת יוֹדְעִים לִבְעֹר

עֵת עַלְמָה מִקִּרְיַת־שֶׁבַע

תִּתְאַהֵב בְּךָ,

מִלִּנְהֹג בָּהּ קַלּוּת־דַּעַת

הִזָּהֵר לְךָ

אִם רַק שַׁעֲשׁוּעִים רָצִיתָ,

צֵא בַּקֵּשׁ נָא אֲחֵרוֹת.

אִם שֶׁלִּי – הֲרֵי עַד מָוֶת.

אִם שֶׁלִּי – עֲדֵי שַׁלְהֶבֶת.

אִם שֶׁלִּי – הֲרֵי בְּכָל מְאֹד.

אוֹלָה־לָה! סִילְבָה הִיא כָּזֹאת!

אוֹלָה־לָה! לַמְּחוֹלוֹת!

חַבְּקֵנִי! נַשְּׁקֵנִי!

כִּי הַמְנַשְּׁקֵנִי, הוּא, רַק הוּא בִּלְבַד

יִזְכֶּה בִּי לָעַד.

פזמונים מתוך סילבה נסיכת הצ’רדש מאת לאו שטיין ובּלה ינבּך, האופרטה הישראלית, תל־אביב 1965. ביים: ביטוש דוידוב, ניצח ותִזמר: לסלוֹ רוֹט.

סילבה

דּוּאֶט

(אדווין – סילבה)

אדווין: סִילְבָה, מָה אֲהַבְתִּיךְ!

אוֹתָךְ בִּלְבַד, אוֹתָךְ בִּלְבַד.

מִתְאַהֵב אָדָם לֹא פַּעַם,

אַךְ רַק פַּעַם הוּא אוֹהֵב

וּבְהַגִּיעַ זֹאת הַפַּעַם

אֵין עוֹד כָּל מָנוֹס לַלֵּב.

וְלַשָּׁוְא אָז תְּבַקֵּשׁ מָנוֹחַ:

“תֵּן מַרְגּוֹעַ, לֵב אֻמְלָל”

הוּא בְּלַעַג יַעֲנֶה: "לִבְרֹחַ? –

לֹא, לִבְרֹחַ לֹא תּוּכַל!"

סילבה: אַךְ לָמָּה זֶה, הַגִּידָה לִי,

בָּחַרְתָּ דַוְקָא בִּי?

אדווין: אַל תִּשְׁאֲלִי, כִּי לֹא אֵדַע

אֶת פִּתְרוֹנָהּ שֶׁל הַחִידָה.

בַּחוּרוֹת יֵשׁ כְּלִיל־תִּפְאֶרֶת,

הָאוֹהֵב – לוֹ אֵין אַחֶרֶת.

רַק אַחַת, שֶׁאֵין כָּמוֹהָ בָּעוֹלָם;

רַק אַחַת וְהִיא נִלְבֶּבֶת

רַק אַחַת הַנֶּאֱהֶבֶת

מִכֻּלָּם ־כֻּלָּם

הִיא הַנֶּחְמֶדֶת בָּעוֹלָם.

סילבה: כָּל סוּפָה – חֲזִיז וָרַעַם,

נִדְלָקִים הֵם וְכָבִים.

אַהֲבָה יֶשְׁנָהּ רַק פַּעַם,

כָּל הַשְּׁאָר הֵם אֲהָבִים.

אדווין: לוּ אֲהַבְתִּינִי כִּי אֲזַי

שָׁכַחְתְּ כָּל הִגָּיוֹן

הֵן תַּעַזְבִינִי בְּוַדַּאי

הַזְּמַן יַשְׁכִּיחַ כָּל יָגוֹן.

בַּחוּרוֹת יֵשׁ כְּלִיל־תִּפְאֶרֶת…

אֵשׁ בּוֹעֶרֶת אֵשׁ כָּל כָּךְ מַזְהֶרֶת

הִיא דוֹעֶכֶת חִישׁ מַהֵר

וּמִן הַשַּׁלְהֶבֶת הַסּוֹעֶרֶת

רַק הָאֵפֶר יִשָּׁאֵר.

פִּזְמוֹן שֶׁל בּוֹנִי

סוֹף לְכָל הָאֲהָבִים, בִּפְרָט וְגַם בִּכְלָל!

הָלְאָה כָּל הַבַּחוּרוֹת!

הָלְאָה בַּחוּרוֹת!

אֶלֶף לְבָבוֹת אֶשְׁבֹּר כָּאן – לֹא אִכְפַּת לִי כְּלָל!

עַל הָאֲהָבִים לָעַד

סְתֹם אֶת הַגּוֹלָל,

בְּעוֹדְךָ בָּחוּר נֶחְמָד,

קוּם, אֱמֹר: חֲסַל!

כָּךְ הֶחְלַטְתִּי כָּעֵת

וְלָעַד לֹא אֶתְחָרֵט.

אַךְ:

בְּלִי קְצָת אוֹרוֹת הֵן חֲשֵׁכָה בִּכְלָל,

בְּלִי בַּחוּרוֹת אֵין שׁוּם שִׂמְחָה בִּכְלָל,

וּמִשּׁוּם כָּךְ אֲנִי חוֹשֵׁק

לְהִתְחַבֵּק, לְהִתְנַשֵּׁק!

בְּשִׂמְחָה, סוֹף־סוֹף, הָיִיתִי מִתְחַתֵּן כַּדָּת –

הָלְאָה כָּל הַבַּחוּרוֹת! הָלְאָה בַּחוּרוֹת!

הֵן לְהִתְחַתֵּן עִמִּי תַּסְכֵּמְנָה לֹא מְעַט.

אַךְ אָמַרְתִּי לְעוֹלָם

אִישׁ רַוָּק לִהְיוֹת.

כִּי רַוָּק הוּא מוֹנוֹגַם:

גַּם וְגַם וָעוֹד…

גַּם בִּפְרָט וְגַם בִּכְלָל,

הֵן אַחֶרֶת לֹא אוּכַל –

כִּי

בְּלִי קְצָת אוֹרוֹת הֵן חֲשֵׁכָה בִּכְלָל,

בְּלִי בַּחוּרוֹת אֵין שׁוּם שִׂמְחָה בִּכְלָל,

זֶהוּ שֶׁאֵין לִי כֹּחַ

פֶּתַע מִכָּאן לִבְרֹחַ,

כֵּן – גַּם בִּפְרָט, גַּם בִּכְלָל…

לַשָּׁוְא יֹאמַר אָדָם לִרְדֹּף אַחַר הָאֹשֶׁר

סילבה: לַשָּׁוְא יֹאמַר אָדָם לִרְדֹּף אַחַר הָאֹשֶׁר

הוּא מֵאֵלָיו יָבוֹא תָּמִיד בִּשְׁעַת הַכֹּשֶׁר

בַּקְשֵׁהוּ בְּלִבְּךָ וְלֹא הַרְחֵק מִמֶּנּוּ

אֵין לָאוֹהֵב מָקוֹם שֶׁאֹשֶׁר בּוֹ אֵינֶנּוּ

הוֹ, מַה טּוֹב הוּא לֶאֱהֹב,

לַעֲצֹם עֵינַיִם,

הָבוּ יַיִן לִי בְּלִי סוֹף,

יַיִן לִי כַּמַּיִם!

לְחַיֵּי הָאַהֲבָה,

לֶהָבָה וָסַעַר –

זֶהוּ שֹׁרֶשׁ כָּל חֶדְוָה,

כָּל חֶדְוָה וָצַעַר.

אִם פִּתְאֹם אוֹתְךָ בְּכֹחַ

אַהֲבָה תּוֹקֶפֶת

אוֹיָה אִם תֹּאמַר לִבְרֹחַ

דַּעְתְּךָ נִטְרֶפֶת!

הֵי! אִם תֹּאמַר לְהִזָּהֵר –

תִּתְאַהֵב יוֹתֵר.

מִבַּת־שֵׁדִים כָּזֹאת

אַתָּה אֻמְלָל מְאֹד.

גַּם אִם הַרְחֵק תִּבְרַח,

לֹא תִּתְחַמֵּק מַפַּח.

אַתְּ בַּת־שֵׁדִים כֻּלָּךְ,

הָהּ. בַּת הַשֵּׁד, שֵׁד שֵׁד!

אַתְּ בַּת הַתֹּפֶת, הַתֹּפֶת וְהַשֵּׁד!

אֵיזוֹהִי שְׁאִיפָה, זוֹ כָּל אִשָּׁה שׁוֹאֶפֶת?

לִהְיוֹת הָאֲהוּבָה וְלֹא לִהְיוֹת אוֹהֶבֶת!

זֶה אֹשֶׁר הָאָדָם וְהוּא יְנַחֲמֶנּוּ.

אֵין לָאָהוּב מָקוֹם שֶׁאֹשֶׁר בּוֹ אֵינֶנּוּ.

אדווין: אָכֵן זֶה אֹשֶׁר הָאָדָם וְהוּא יְנַחֲמֶנּוּ.

אֵין לָאָהוּב מָקוֹם שֶׁאֹשֶׁר בּוֹ אֵינֶנּוּ.

בוני: הוֹי, נַפְשִׁי הַנִּסְעָרָה!

הוֹי, נַפְשִׁי נִרְגֶּשֶׁת!

אִם מָצָאתִי בַּחוּרָה

הִיא כְּבָר מְקֻדֶּשֶׁת.

אדווין: אֵיזֶה לַיְלָה! יַיִן הַב!

יֵין שַׁמְפָּן רוֹתֵחַ!

רַק אֶחָד זוֹכֶה בַּקְּרָב

מִי פֹּה יְנַצֵּחַ!

סילבה: שְׁמַע קוֹלִי וַאֲדַבֵּרָה,

אִם כְּבָר שְׁאַלְתַּנִי

הִזָּהֵרָה, הִשָּׁמֵרָה

מֵאִשָּׁה שַׁנְטָנִית.

ארבעתם: הֵי, אִם תּוּכַל עוֹד, קוּם וּבְרַח,

פֶּן תִּפֹּל בַּפַּח.

סילבה: מִבַּת־שֵׁדִים כָּזֹאת…

אַתֶּן, בַּחוּרוֹת

הבחורות: אַתֶּן, בַּחוּרוֹת, בַּחוּרוֹת מִן הַשַּׁנְטָן,

אֶתֵּן בַּלְּבָבוֹת כְּדָג בַּמַּיִם.

לָכֵן הָאוֹהֵב בַּחוּרָה מִן הַשַּׁנְטָן,

הֲרֵי זֶה מַזָּלוֹ מִן הַשָּׁמַיִם.

הֶאָח, בַּחוּרוֹת, בַּחוּרוֹת מִן הַשַּׁנְטָן,

כֹּה רַב הוּא קִסְמָן עַד אֵין לִשְׁכֹּחַ.

רְאֵה, בַּחוּר, וְהִזָּהֵר.

פֶּן תִּתְאַהֵב פֹּה חִישׁ מַהֵר,

עַד אֵין מָנוֹס לְךָ יוֹתֵר,

כִּי אִי אֶפְשָׁר מֵהֶן לִבְרֹחַ.

המקהלה: לַשָּׁוְא יֹאמַר אָדָם לִרְדֹּף אַחַר הָאֹשֶׁר

הוּא מֵאֵלָיו יָבוֹא תָּמִיד בִּשְׁעַת הַכֹּשֶׁר

בַּקְשֵׁהוּ בְּלִבְּךָ וְלֹא הַרְחֵק מִמֶּנּוּ

אֵין לָאוֹהֵב מָקוֹם שֶׁאֹשֶׁר בּוֹ אֵינֶנּוּ.

בַּחוּרוֹת יֵשׁ כְּלִיל־תִּפְאֶרֶת,

הָאוֹהֵב – לוֹ אֵין אַחֶרֶת.

רַק אַחַת, כִּי אֵין כָּמוֹךְ עוֹד בָּעוֹלָם.

כולם: רַק אַחַת וְהִיא נִלְבֶּבֶת

רַק אַחַת הַנֶּאֱהֶבֶת

אדווין: מִכֻּלָּם ־כֻּלָּם

אַתְּ הַנֶּחְמֶדֶת בָּעוֹלָם.

הָלְאָה יָגוֹן

מקהלה: הָלְאָה יָגוֹן,

שִׁירָה וָרֹן.

שׁוּט, בֶּן־אָדָם,

סְתָם בָּעוֹלָם.

סילבה: הָלְאָה, הָלְאָה יָגוֹן וְעַצֶּבֶת

הָבוּ לִי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת

רַק נֶפֶשׁ אוֹהֶבֶת

רַק נֶפֶשׁ אוֹהֶבֶת!

הוֹ, מָה טוֹב הוּא לֶאֱהֹב,

לַעֲצֹם עֵינַיִם.

אַךְ נִשֵּׂאתִי – בָּא הַסּוֹף,

אַהֲבָה, לְחַיִּים!

לְחַיֵּי הָאַהֲבָה

לֶהָבָה וָסַעַר

זֶהוּ שֹׁרֶשׁ כָּל חֶדְוָה

כָּל חֶדְוָה וָצַעַר.

מקהלה: אִם פִּתְאֹם אוֹתְךָ בְּכֹחַ

אַהֲבָה תּוֹקֶפֶת

אוֹיָה אִם תֹּאמַר לִבְרֹחַ

דַּעְתְּךָ נִטְרֶפֶת.

סילבה: הֵי, אִם תּוּכַל עוֹד, קוּם וּבְרַח –

פֶּן תִּפֹּל בַּפַּח.

עִם בַּת־שֵׁדִים כָּזֹאת

תִּהְיֶה אֻמְלָל מְאֹד

גַּם אִם הַרְחֵק תִּבְרַח

לֹא תִּתְחַמֵּק מִפַּח.

כולם: אַתְּ בַּת־שֵׁדִים כֻּלָּךְ,

הָהּ בַּת הַשֵּׁד, שֵׁד, שֵׁד!

בָּךְ אֵשׁ הַתֹּפֶת, הַתֹּפֶת בָּךְ,

הַתֹּפֶת בָּךְ,

הַתֹּפֶת;

לְפִיכָךְ:

קוּם וּבְרַח!

נַפְשִׁי מִצִּפִּיָּה בּוֹעֶרֶת

(דואט)

סטאסי: נַפְשִׁי מִצִּפִּיָּה בּוֹעֶרֶת טְרַה לַה לַה

מָתַי יִהְיֶה הָאוֹת?

אדווין: אַךְ בַּמְּצִיאוּת הַכֹּל אַחֶרֶת טְרַה לַה לַה

וְאֵין בָּהּ נִפְלָאוֹת.

סטאסי: תָּמִיד יַחְדָּו תָּמִיד בְּנַחַת טְרַה לַה לַה

תָּמִיד מִבְּלִי פֵּרוּד!

אדווין: תְּחִלָּה רוֹצִים לִהְיוֹת רַק יַחַד טְרַה לַה לַה

וְאַחַר כָּךְ לְחוּד.

סטאסי: אֲבָל אֲנִי אִשָּׁה אַחֶרֶת טְרַה לַה לַה

וּבְכֵן, כְּבָר אֶסְתַּדֵּר פֹּה כִּרְצוֹנִי.

אדווין: הַמְצָאָה זוֹ נֶהְדֶּרֶת, טְרַה לַה לַה

אֶנְהַג בָּהּ גַּם אֲנִי.

סטאסי: טוֹב לִחְיוֹת כְּזוּג יוֹנִים

זוּג יוֹנִים, לֵאמֹר:

אִם תִּשְׁמֹר לִי אֱמוּנִים

גַּם אֲנִי אֶשְׁמֹר.

כִּי הַתְּנַאי הוּא: רַק שִׁוְיוֹן!

וּמוּבָן מְאֹד:

אִם יַתְחִיל לִבְגֹּד הַיּוֹן,

הַיּוֹנָה תִּבְגֹּד.

אדווין: כָּל בַּעַל בָּעוֹלָם לְפֶתַע, טְרַה לַה לַה

נִכְשָׁל, וְגַם אֲנִי.

סטאסי: אֲנִי אֶהְיֶה תָּמִיד ז’וּלְיֶטָה טְרַה לַה לַה

לְרוֹמֵיאוֹ שֶׁלִּי.

אדווין: מָה מֵאִשְׁתּוֹ דּוֹרֵשׁ הַבַּעַל – טְרַה לַה לַה –

“הֲיִי לִי רַק יָדִיד!”

סטאסי: הָאַהֲבָה נִתְּנָה מִמַּעַל – טְרַה לַה לַה –

לִבְעֹר תָּמִיד, תָּמִיד.

אדווין: הוֹ אַתְּ תְּמִימָה, אוֹ מִתַּמֶּמֶת. טְרַה לַה לַה

מִשְׁקְפַיִךְ הֵם וְרֻדִּים מִדַּי.

סטאסי: אַי! נִשּׂוּאִין לְשִׁעֲמוּם. טְרַה לַה לַה

לְגַמְרֵי לֹא כְּדַאי.

דּוּאֶט

(סילבה – אדווין)

סילבה: נֶשֶׁף־כֶּשֶׁף, כַּת הוֹלֶלֶת,

וּמִקְהֶלֶת מִשְׁתּוֹלֶלֶת

בְּמִצְהֶלֶת צוֹעֲנִית.

אדווין: לַהַט־שַׁעַט – אֵשׁ בִּנְעֹרֶת,

קוֹל תִּזְמֹרֶת עַד אַשְׁמֹרֶת

בִּסְחַרְחֹרֶת שִׁגְעוֹנִית.

סילבה: אֵיזֶה אֹשֶׁר, אֵיזֶה פֶּלֶא,

וְזֵר כְּלוּלוֹת עִם קוֹל חָלִיל

אָכֵן, הָיוּ שָׁעוֹת כָּאֵלֶּה –

אֵיזֶה גִיל – אֵיזֶה פֶּלֶא!

שניהם: כֵּן, כֵּן, הָיוּ שָׁעוֹת כָּאֵלֶּה,

הָהּ, לֵב אֶל לֵב, וְיָד אֶל יָד.

אַךְ אֵי הָאֹשֶׁר, אֵי הַפֶּלֶא?

הֵם חָלְפוּ, הֵם חָלְפוּ לָעַד.

אדווין: הֲתִזְכְּרִי,

מָה רַב הָיָה אָז אָשְׁרֵנוּ

מַה נֶּהְדָּר

הַשִּׁכָּרוֹן הַמָּתוֹק.

הֲתִזְכְּרִי,

אֵיךְ צָהֲלוּ לִבּוֹתֵינוּ?

הֲתִזְכְּרִי?

הֲתִזְכְּרִי?

זֶה חֲלוֹמֵנוּ קָצָר.

אַךְ נֶהְדָּר!

שניהם: כָּל רוֹמָן קַלִּיל כָּזֶה –

שַׁעֲשׁוּעַ!

שׁוּם אָדָם לֹא מֵת מִזֶּה –

כַּיָּדוּעַ!

מִין רוֹמָן קַלִּיל כָּזֶה

מְגֻחָךְ הוּא!

זֶה חֲבָל, אַךְ:

כָּךְ הוּא, כָּךְ הוּא!

לֹא לֹא…

מְגֻחָךְ הוּא!

לֹא לֹא…

כָּךְ הוּא, כָּךְ הוּא!

כָּל רוֹמָן קַלִּיל כָּזֶה –

שַׁעֲשׁוּעַ!

זֶה יָדוּעַ

כְּבָר מִזְּמַן.

אדווין: אַךְ נִפְגַּשְׁנוּ,

נִתְיַדַּדְנוּ,

כְּבָר גֹּרַשְׁנוּ,

כְּבָר נִפְרַדְנוּ,

וְנִשֵּׂאת כְּבָר לְאַחֵר.

סילבה: אַךְ הָלַכְתָּ,

אַךְ יָצָאתָ,

כְּבָר הִצְלַחְתָּ

וּמָצָאתָ

יַעֲלַת חֵן נָאָה יוֹתֵר.

אדווין: כָּל הָאֹשֶׁר שֶׁאֻשַּׁרְתִּי

אֲזַי נִשְׁמַט מִתּוֹךְ יָדַי.

הָהּ מָה אָהַבְתִּי, מַה נִּסְעַרְתִּי

עַד בְּלִי דַי

אוֹיָה עַד בְּלִי דַי!

שניהם: הוֹ מֵאָשְׁרֵנוּ שֶׁזָּכִינוּ

לֹא עוֹד נִשְׁאַר דָּבָר הַיּוֹם,

הֵן כָּל הָעֹנֶג שֶׁרָוִינוּ

הוּא חֲלוֹם,

הוּא רַק חֲלוֹם!

סילבה: הַעוֹד תִּזְכֹּר?

מָה רַב הָיָה אָז אָשְׁרֵנוּ!

מַה נֶּהְדָּר

הַשִּׁכָּרוֹן הַמָּתוֹק.

הַעוֹד תִּזְכֹּר

אֵיךְ צָהֲלוּ לִבּוֹתֵינוּ?

הַעוֹד תִּזְכֹּר הַעוֹד תִּזְכֹּר

זֶה חֲלוֹמֵנוּ קָצָר.

אַךְ נֶהְדָּר!

הוֹ, מַה נִּכְסַפְתִּי

(פזמון)

אדווין: הוֹ מַה נִּכְסַפְתִּי

הוֹ מַה שָּׁאַפְתִּי

חֹמֶד, חֹמֶד שֶׁלִּי!

כִּי מַה טּוֹב עִמָּךְ בִּשְׁנַיִם

לְרַחֵף כְּעַל כְּנָפַיִם

וַלְס שֶׁלָּךְ – קַלּוּת כָּזֹאת וָרֹךְ!

אֵין עוֹד רוֹקְדוֹת כָּמוֹךְ.

בוני: אַה, מָה רוֹמַנְטִי!

מַה נִּתְחַרְבַּנְתִּי!

מוּצִי, פּוּצַי, שֶׁלִּי!

כִּי מַה טּוֹב יַחְדָּו לִשְׂמֹחַ,

כִּי מַה טּוֹב יַחְדָּו לִשְׂמֹחַ,

עַד שֶׁמִּתְבַּלְבֵּל הַמֹּחַ.

מֹתֶק, אַתְּ קַלָּה מַמָּשׁ כְּמוֹךָ,

אֵין עוֹד רוֹקֶדֶת כָּמוֹךְ.

סטאסי (לאדווין): יַקִּירִי, הַפַּעַם הִנְּךָ כְּמַלְאָךְ,

מֵעוֹלָם לֹא נִלְהַבְתָּ כָּל כָּךְ,

מַה יָּכוֹל כָּל בָּחוּר לֹא תָּמִים

מֹתֶק לִהְיוֹת לִפְעָמִים.

סילבה (לבוני): הֵן תַּסְכִּים: זֶה לְגַמְרֵי לֹא רַע,

אִם בָּחוּר מְחַבֵּק בַּחוּרָה,

כָּךְ עִמְּךָ אֶרְקֹד בְּשִׂמְחָה –

רַק עִמָּדְךָ, רַק עִמָּדְךָ.

ארבעתם: הֵידָד! הֵידָד!

רַק פַּעַם – לְחַיִּים

רַק פַּעַם – לֹא שְׁתַּיִם!

רַק פַּעַם – רַבּוֹתַי!

הֵידָד! הֵידָד!

נַשְּׁקוּ נָא חַבְּקוּ נָא!

בְּלִי סוֹף צַחֲקוּ נָא!

הֵידָד! וְכֹה לֶחָי!

“אַתָּה בִּלְבַד!”

“רַק אַתְּ, רַק אַתְּ”.

נִשְׁבַּעַת כָּל אַחַת,

נִשְׁבָּע לִי כָּל אֶחָד.

חֲטֹף וּרְקֹד נָא,

עוֹד וָעוֹד נָא,

כִּי הַזְּמַן הוּא מוּעָט!

עַל כֵּן כָּל עֶרֶב

שִׁיר בְּלִי הֶרֶף!

לֹא אִכְפַּת!

סִלְחוּ אַבָּא, סְטַאסִי

(פזמון)

אדווין: סִלְחוּ אַבָּא, סְטַאסִי, סִלְחוּ!

אַךְ שׁוּב אֵינִי אִישׁ פָּנוּי!

אָשְׁרִי לֹא פֹּה, אָשְׁרִי הוּא שָׁם

כִּי לֹא אֶל זוֹ לִבִּי נִפְעָם

וּמַה שֶּׁנֶּעְלַם, נִדְמֶה לִי,

מַה שֶּׁכְּבָר חָלַף־עָבַר,

הוֹ שׁוּב נִדְלַק בְּאֹרַח פֶּלִאי,

וְשׁוּב בְּתוֹךְ נַפְשִׁי גָבַר.

(ואלס) מַלְאֲכֵי מָרוֹם יָשִׁירוּ

אַהֲבָה

וּבַלֵּב הָעֵר יָעִירוּ

אַהֲבָה

אִם רַק אוֹהֲבִים הַשְּׁנַיִם

לְתֻמָּם,

אָז

זִוּוּגָם מִן הַשָּׁמַיִם

לְעוֹלָם.

סטאסי: אֱמֹר לְנַפְשְׁךָ: "רַק אַתְּ מוֹשֶׁלֶת בִּי,

רַק אַתְּ בִּלְבַד, נַפְשִׁי".

וְאִם תֹּאמַר: “מָצָאתִי כְּבָר אַחֶרֶת לִי” –

הֲרֵי אַתָּה חָפְשִׁי!

הֲרֵי אַתָּה חָפְשִׁי!

אֱמֹר לְנַפְשְׁךָ: "רַק אַתְּ מוֹשֶׁלֶת בִּי,

רַק אַתְּ בִּלְבַד, נַפְשִׁי".

גְּבִירוֹתַי!

(פזמון)

בוני: גְּבִירוֹתַי!

יֵשׁ גְּבָרִים רַב מִדַּי!

צְעִירִים וּזְקֵנִים,

גַּם דַּקִּים, גַּם שְׁמֵנִים.

יֵשׁ וָיֵשׁ, אֵין מַחְסוֹר!

וְאֶפְשָׁר לָךְ לִבְחֹר

כְּאַוַּת נַפְשֵׁךְ.

זֶה מוֹצֵא לוֹ חֲתַלְתּוּלֹנֶת,

זֶה מוֹצֵא לוֹ עַכְבָּר חָמוּד,

אַךְ חָלִילָה, אִם תִּזְדַּמֵּן לוֹ מִין שְׁפִיפֹנֶת,

אָז הַמִּסְכֵּן אָבוּד.

הפזמון: הָאַהֲבָה הִיא!

הוֹ מַה תְּמִימָה הִיא!

הִיא מְעַוֶּרֶת עֵינֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי־אָדָם.

אַךְ הַפִּקֵּחַ

חִישׁ יִוָּכֵחַ,

כִּי יֵשׁ נָשִׁים יָפוֹת כִּפְלַיִם בָּעוֹלָם.

סטאסי: רַבּוֹתַי!

יֵשׁ נָשִׁים (עַד בְּלִי דַי)

עִם מִשְׁקָל, בְּלִי מִשְׁקָל

כְּמוֹ אֲנִי, לְמָשָׁל –

יֵשׁ גַּם דְּבַשׁ, גַּם מָרוֹר,

וְאֶפְשָׁר פֹּה לִבְחֹר

כְּאַוַּת־נַפְשִׁי.

זֹאת מוֹצֵאת לָהּ כַּפְתּוֹר וָפֶרַח,

זֹאת מוֹצֵאת לָהּ רַק כַּפְתּוֹר,

אַךְ חָלִילָה אִם יִזְדַּמֵּן לָהּ אֵיזֶה פֶּרֶא

אֲבוֹי נָפְלָה בַּבּוֹר!

בוני: הָאַהֲבָה הִיא!

הָהּ מַה תְּמִימָה הִיא!

הִיא מְעַוֶּרֶת עֵינֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי־אָדָם.

סטאסי: אַךְ הַפִּקַּחַת

מִיָּד נוֹכַחַת

כִּי יֵשׁ גְּבָרִים יָפִים כִּפְלַיִם בָּעוֹלָם.

מִי יִדְמֶה לִי

(פזמון)

אדווין: מִי יִדְמֶה לִי

מִי יִשְׁוֶה לִי.

קְרָא בְּעֹז, קוֹלִי:

כִּי הַיָּפָה בַּנָּשִׁים הִיא

רַק שֶׁלִּי.

סילבה: נָא חַבְּקֵנִי

נָא נַשְּׁקֵנִי,

זֶה אָשְׁרִי כַּיָּם.

מִי מְאֻשֶּׁרֶת כָּמוֹנִי

בָּעוֹלָם!

אדווין: מַלְאֲכֵי מָרוֹם יָשִׁירוּ:

אַהֲבָה!

וּבַלֵּב הָעֵר יָעִירוּ:

אַהֲבָה!

בּוֹאִי, בּוֹאִי וְחַבְּקִינִי,

אַתְּ שֶׁלִּי! אַתְּ!

הֵן שֶׁלִּי אַתְּ זֹאת הַפַּעַם,

רַק שֶׁלִּי.

סילבה: אֵיזֶה אֹשֶׁר!

אֵיזֶה אֹשֶׁר!

אוֹ זֶה רַק חֲלוֹם!

אַח, מֵעוֹדִי לֹא אֻשַּׁרְתִּי

כְּמוֹ הַיּוֹם!

אדווין: נָא חַבְּקִינִי

נָא נַשְּׁקִינִי,

זֶה אָשְׁרִי כַּיָּם.

מִי מְאֻשָּׁר עוֹד כָּמוֹנִי

בָּעוֹלָם!

אדווין וסילבה: מַלְאֲכֵי מָרוֹם יָשִׁירוּ:

אַהֲבָה!

וּבַלֵּב הָעֵר יָעִירוּ:

אַהֲבָה!

בּוֹאָה בּוֹאָה וְחַבְּקֵנִי

בּוֹאִי בּוֹאִי וְחַבְּקִינִי

אַתְּ שֶׁלִּי

הֵן שֶׁלִּי אַתָּה הַפַּעַם

(אדווין: אַתְּ זֹאת הַפַּעַם)

רַק שֶׁלִּי!

אֶת הַמּוֹעֵד הֲרֵי לֹא אֵחַרְתִּי

אדווין: אֶת הַמּוֹעֵד הֲרֵי לֹא אֵחַרְתִּי

קַיֵּם אֲקַיֵּם עוֹד מַה שֶּׁנָּדַרְתִּי.

מַה שֶּׁהֶחְלַטְנוּ עוֹד לֹא שָׁכַחְתִּי.

אִם נָדַרְתִּי, אִם הִבְטַחְתִּי,

עוֹד אֲקַיֵּם!

סילבה: אֵינִי רוֹצָה לִדְרֹשׁ מִמֶּנּוּ

שֶׁיְּקַיֵּם דְּבָרוֹ.

וּכְדֵי שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בִּי אֶדְוִין,

פָּטוּר הוּא מִנִּדְרוֹ.

אֶת כְּבָלָיו אֶקְרַע לְפֶתַע,

שׁוּב אֶהְיֶה לְשַׁנְסוֹנֶטָה.

בוני: הָאַהֲבָה הִיא!

הוֹ מַה תְּמִימָה הִיא!

הִיא מְעַוֶּרֶת עֵינֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי־אָדָם.

כולם: הָאַהֲבָה הִיא!

הוֹ מַה תְּמִימָה הִיא!

הִיא מְעַוֶּרֶת עֵינֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי־אָדָם.

המקהלה: עַתָּה הוּא חָפְשִׁי,

חָפְשִׁי מִן הַכְּבָלִים.

קָרְבָּן הוּא לָהּ,

קָרְבָּן

שֶׁל אַהֲבָה גְדוֹלָה!

הַב, כְּלִי זֶמֶר

(פזמון)

פרי: הַב, כְּלִי זֶמֶר, הַב לִי זֶמֶר

עַל מֵיתְרֵי כִּנּוֹר

וּבְזֶמֶר עַד בְּלִי גֶמֶר

קְרָא לַנֶּפֶשׁ דְּרוֹר,

הַב לִי שִׁיר דִּמְעָה וּשְׂחוֹק,

שִׁיר מוֹשֵׁךְ לְמֵרָחוֹק,

מֵיתָרֶיךָ הַךְ, נַסֵּר

עַד בֹּקֶר אוֹר,

עַד הַנֶּפֶשׁ תִּסְתַּחְרֵר

הָהּ סְחוֹר וּסְחוֹר.

סילבה: הַב, כְּלִי זֶמֶר, שִׁיר נַגֵּן לִי!

שִׁיר שֶׁל לֶהָבָה!

כָּל אֲשֶׁר תִּרְצֶה נַגֵּן לִי,

רַק לֹא אַהֲבָה.

יוֹי, מַאִמַא! הָעוֹלָם

אֵינוֹ לְתָמִיד!

יוֹי, מַאִמַא! הָעוֹלָם

דּוֹמֶה לְיָרִיד!

לָמָּה אֵפוֹא תַּחֲרִישׁ,

חֲטֹף וֶאֱכֹל!

פֶּן מָחָר תְּאַחֵר

הַכֹּל!

שֶׁצֶף קֶצֶף

הַיְנוּ הָךְ!

שִׁיר שֶׁל לֶהָבָה נַגֵּן לִי,

שִׁיר צַ’רְדָּשׁ!

וּבִנְגִינוֹתֶיךָ תֵּן לִי

לֵב חָדָשׁ!

דּוּאֶט

(בוני – סטאסי)

בוני: אוֹר עֵינֵי

לִי עֲדַיִן לֹא דַי!

הָהּ נַשְּׁקִינִי, מַהֵר!

נִתְחַתֵּן עוֹד מְעַט

גַּם בִּכְלָל, גַּם בִּפְרָט,

זֶה פָּשׁוּט מְאֹד.

זֶה פָּשׁוּט מְאֹד.

זֶה פָּשׁוּט מְאֹד.

סטאסי: אַל בְּסַעַר! רַק בְּלִי יָדַיִם.

לֹא קָשֶׁה הוּא לְהִתְחַתֵּן.

הִשָּׁמֵר שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה זֹאת פַּעֲמַיִם.

אוֹיָה, בָּחוּר מִסְכֵּן.

רישום: שטינברג

שנות ה־70

התיאטרון העברי בארץ העלה על קַרשי־הבמה את מחזהו של ב' ברכט “אופרה בגרוש”, בתרגום אברהם שלונסקי, שלוש פעמים: “אוהל” – בשנות השלושים, “הבימה” – בשנות הששים, “התיאטרון העירוני חיפה” – בראשית שנות השבעים.

הפזמונים הניתנים בזה הם מתוך הגִרסה השלישית במנין, זאת שהוֹעלתה ב“תיאטרון העירוני חיפה”, שתוּקנה ושוּכללה בידי המתרגם כשנתיים לפני מותו.

הצגה זאת בוימה בידי עודד קוטלר.

“אוֹפּרה בגרוּש” – זירה של חֵן, שבהּ מתגוששים יצרי־אדם ורעיוני־אדם במשחק של צוּרוֹת, תחבּלני – ואף־על־פי־כן לא מכביד.

זוהי “מעלית”, המגביהה את הוויית האדם. מוּקיוֹניוּת? כן! משום שהאמנות היא מעשי־המוּקיוֹן והילד, שני השׂרידים בעולם האנושי, היודעים עדיין לבכות ולצחוק.

א' שלונסקי

רישומים לאופרה בגרוש: רות דר

בַּלָּדָה עַל מֶקִי סַכִּינַאי

לִזְאֵב־הַמַּיִם יֵשׁ שִׁנַּיִם,

וּמִיָּד רוֹאִים: זְאֵב!

אֲבָל מֶקִי סַכִּינַאי

סַכִּינוֹ מֻסְתָּר הֵיטֵב.

זְאֵב־הַמַּיִם דָּג זוֹלֵל לוֹ,

דָּם נִתָּז עַל סְנַפִּירוֹ.

אֲבָל מֶקִי זוּג כְּפָפוֹת לוֹ –

אֵין סִימָן שֶׁיַּסְגִּירוֹ.

יוֹם רִאשׁוֹן, עַל מֵי הַתְּכֵלֶת

צָף גּוּף־מֵת, וְאִישׁ חוֹמֵק.

וְהַכֹּל יוֹדְעִים לָבֶטַח:

הַחוֹמֵק קוֹרְאִים לוֹ מֶק.

נֶעֶלְמוּ עִקְּבוֹת שְׁמוּל־מַיֶר

וְכָמוֹהוּ – עוֹד וָעוֹד.

צְרוֹר כַּסְפָּם הָיָה לְמֶקִי,

אֲבָל מִי יוֹכִיחַ זֹאת?

וּמָצְאוּ אֶת גֶּ’נִי טוֹבְלֶר

וְסַכִּין לָהּ בֶּחָזֶה,

וּבַחוֹף פּוֹסֵעַ מֶקִי –

לֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם מִזֶּה.

יְלָדִים שִׁשָּׁה וְסַבָּא

נִשְׂרְפוּ בַּתַּבְעֵרָה,

וְרַק מֶקִי מִכָּל סוֹהוֹ

לֹא הֻזְמַן לַחֲקִירָה.

אַלְמָנָה כִּמְעַט בּוֹגֶרֶת,

שְׁמָהּ נוֹדָע בְּכָל הָעִיר,

מְקִיצָה וְנֶאֱנֶסֶת –

מֶקִי, מֶה הָיָה הַמְּחִיר.

זְאֵב־הַמַּיִם דָּג תָּמִים הוּא,

כִּי הִסְתִּיר שִׁנָּיו הֵיטֵב –

וּכְשֶׁאֵין רוֹאִים שִׁנַּיִם,

אֵיךְ תּוֹכִיחַ כִּי הוּא זְאֵב.

הִימְנוֹן שַׁחֲרִית שֶׁל פִּיצֶ’ם

קוּם, קוּמָה אָדָם! קוּם נוֹכֵל!

לִמְלֶאכֶת יוֹמְךָ, בֶּן־בְּלִיַּעַל.

הוֹכַח נַוְלוּתְךָ, וְהָאֵל

יִגְמֹל לְךָ חֶסֶד מִמַּעַל.

תַּעֲשֹׁק אֶת אָחִיךָ, רַמַּאי!

תְּסַרְסֵר אִשְׁתְּךָ, מְזֹהָם!

לֹא הֶבֶל וָרִיק אֵל־שַׁדַּי,

אֵימַת יוֹם־הַדִּין עוֹד תִּטְעַם!

שִׁיר הַ“לֹּא רוֹצִים…”

א.

פיצ’ם: אֲנָשִׁים

לֹא רוֹצִים

סְתָם לָנוּחַ לַיְלָה בְּמִטָּה חַמָּה

וְרוֹצִים הֵם

וְרָצִים הֵם

אֶל מַזְמוּט וְנֶשֶׁף־חֵשֶׁק

וְהַשֵּׁד יוֹדֵעַ מַה.

גב' פיצ’ם: זֶה הַיָּרֵחַ שֶׁל סוֹהוֹ

זֶהוּ “הֲתַרְגִּישׁ לִבִּי הַנִּפְעָם וְנִלְהָט”,

זֶהוּ "בַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אַתָּה, גַּם אֲנִי אֵלֵךְ, גּ’וֹנִי

כָּךְ עוֹלָה אַהֲבָה, וְיָרֵחַ שָׁט.

ב.

פיצ’ם: אֲנָשִׁים

לֹא רוֹצִים

לַעֲשׂוֹת תָּמִיד בְּשֵׂכֶל וְחֶשְׁבּוֹן.

וְרוֹצִים הֵם

וְרָצִים הֵם

אֶל כָּל צְחוֹק וְשַׁעֲשׁוּעַ

וְסוֹפָם חֶרְבּוֹן.

שניהם: אֵיפֹה “יָרֵחַ שֶׁל סוֹהוֹ”?

אֵיפֹה “הֲתַרְגִּישׁ לִבִּי הַנִּפְעָם וְנִלְהָט”?

אֵיפֹה “בַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אַתָּה, גַּם אֲנִי אֵלֵךְ, גּ’וֹנִי”?

כְּשֶׁתִּבֹּל אַהֲבָה, וְעִמָּהּ גַּם אַתְּ?

שִׁיר כְּלוּלוֹת לַמְבֻסָּסִים פָּחוֹת

בִּיל לוֹגֶן וּמֶרִי סוֹיֶר

הִתְחַתְּנוּ שִׁלְשׁוֹם – כָּל הַכָּבוֹד!

(שָׁלשׁ קְרִיאוֹת “הֵידָד”) הֵידָד! הֵידָד! הֵידָד!

כַּאֲשֶׁר בָּא לְהֵרָשֵׁם הַזּוּג,

לֹא יָדַע הוּא אִם שִׂמְלָתָהּ הִיא זוֹ,

אֲבָל הִיא לֹא יָדְעָה מַה שְּׁמוֹ שֶׁל בַּעְלָהּ,

הֵידָד!

– הֲתֵדַע, מָה אִשְׁתְּךָ עוֹשָׂה? – לֹא!

– וְאַתָּה, הֲתִסְתַּלֵּק מִזְּנוּת? – לֹא!

הֵידָד!

בִּילִי סַח לִי: "לָמָּה לִי כֻּלָּהּ?

אֶסְתַּפֵּק בַּחֲתִיכָה שֶׁלָּהּ".

חֲזִיר!

הֵידָד!

שִׁיר הַתּוֹתָחִים

א.

גּ’וֹנִי הָיָה שָׁם, וְגִ’ימִי גַּם הוּא,

וְג’וֹרְג' סַמָּל וּבֶן־חַיִל

אַךְ לַצָּבָא לֹא אִכְפַּת “הוּ אִיז הוּ” –

הוּא צוֹעֵד לוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיִל.

אַנְשֵׁי־הַחַיִל

יוֹמָם וָלֵיל

חַיִּים עַל הַתּוֹתָח.

וְאִם יוֹרֵד מַבּוּל,

וְהֵם רוֹאִים מִמּוּל

גֶּזַע בִּלְתִּי־יָדוּעַ

שֶׁעוֹר פַּרְצוּפוֹ צָבוּעַ,

וַדַּאי יְפַצְפְּצוּ אוֹתוֹ לְבִּיפְסְטֶק טַרְטָר.

ב.

גִ’ים חוֹלֵם עַל שְׂמִיכוֹת כִּי קָפָא

וְג’וֹנִי רַק עַל וִיסְקִי עִם קֶרַח.

ג’וֹרְג’י מַזְכִּיר, כִּי אַנְשֵׁי־הַצָּבָא

הֵם תָּמִיד בְּשַׂר־תּוֹתָחִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ.

אַנְשֵׁי־הַחַיִל…

ג.

גּ’וֹנִי בַּקֶּבֶר, וְגִ’ימִי בַּבּוֹר.

גַּם ג’וֹרְג’י כְּבָר נִרְקַב מִכַּף עַד לֶסֶת.

רַק הַדָּם עוֹדֶנּוּ אָדֹם.

וְשׁוּב לִשְׁכַּת־הַגִּיּוּס מְגַיֶּסֶת.

אַנְשֵׁי־הַחַיִל…

הַשִּׁיר עַל “כֵּן” וָ“לֹא”

א.

מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים, בְּעוֹדִי בְּתוּלָה,

גַּם אֲנִי הֵן הָיִיתִי כָּזֹאת.

חָשַׁבְתִּי: יֵשׁ יוֹם, וְאֵלַי הוּא יָבוֹא,

וַאֲזַי יֵשׁ לָדַעַת מַה לַּעֲשׂוֹת.

אִם יֵשׁ לוֹ כֶּסֶף רַב,

וְאִם חָבִיב הוּא,

וְנָקִי בְּיוֹם חֹל הוּא צַוְּארוֹנוֹ,

וְאִם יוֹדֵעַ הוּא, אֵיךְ עִם גְּבֶרֶת יֵשׁ לִנְהֹג –

לַמְרוֹת זֹאת הַתְּשׁוּבָה הִיא “לֹא!”

כָּאן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מְאֹד

וְלִשְׁמֹר עַל הַמֶּרְחָק

בֶּטַח הַיָּרֵחַ שָׁט וְשָׁט,

בֶּטַח הַסִּירָה גַם מַפְלִיגָה מְעַט,

אֲבָל לֹא יוֹתֵר מִזֶּה!

אִי אֶפְשָׁר כָּאן סְתָם לְהִשְׁתַּכֵּב אִתּוֹ,

אֵין בְּרֵרָה כָּאן אֶלָּא קֹר־לֵבָב.

כֵּן, יָכוֹל עוֹד הַרְבֵּה לִקְרוֹת כָּאן –

אַךְ הַתְּשׁוּבָה אַחַת הִיא: לֹא!

ב.

רִאשׁוֹן אֲשֶׁר בָּא גֶּבֶר־חֶמֶד הָיָה

כְּפִי שֶׁגֶּבֶר צָרִיךְ לִהְיוֹת.

שֵׁנִי – לוֹ שָׁלשׁ אֳנִיּוֹת בַּנָּמֵל,

וּשְׁלִישִׁי הִשְׁתַּגֵּע אַחֲרַי.

לָהֶם גַּם כֶּסֶף רַב

גַּם חֲבִיבִים הָיוּ

וְנָקִי בְּיוֹם חֹל הוּא צַוְּארוֹנָם

וְגַם יוֹדְעִים הָיוּ אֵיךְ עִם גְּבֶרֶת יֵשׁ לִנְהֹג

לַמְרוֹת זֹאת

לָהֶם הֲשִׁיבוֹתִי: “לֹא!”

כָּאן יָדַעְתִּי לִזָּהֵר מְאֹד

וְלִשְׁמֹר עַל הַמֶּרְחָק.

בֶּטַח הַיָּרֵחַ שָׁט וְשָׁט,

בֶּטַח הַסִּירָה גַם מַפְלִיגָה מְעַט,

אֲבָל לֹא יוֹתֵר מִזֶּה!

אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהִשְׁתַּכֵּב אִתָּם,

הֶכְרֵחִי היה כָּאן קֹר־לֵבָב

כֵּן, יָכוֹל הָיָה הַרְבֵּה לִקְרוֹת אָז,

אַךְ גַּם לָהֶם עָנִיתִי: לֹא!

ג.

אַךְ פֶּתַע־פִּתְאֹם בְּיוֹם קַיִץ בָּהִיר

בָּא אֶחָד וְדָבָר לֹא דָרַשׁ

הוּא תָּלָה אֶת כּוֹבָעוֹ עַל מַסְמֵר קָטָן בְּחַדְרִי,

וּפִתְאֹם לֹא יָדַעְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת.

וְהוּא אֵין כֶּסֶף לוֹ

וְלֹא חָבִיב הוּא

וּבְגָדָיו מְלֻכְלָכִים גַּם בְּשַׁבָּת

וְלֹא יָדַע הוּא גַם אֵיךְ עִם גְּבֶרֶת יֵשׁ לִנְהֹג –

לָזֶה כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לֹא.

כָּאן חָדַלְתִּי לִזָּהֵר פִּתְאֹם

וְלִשְׁמֹר עַל הַמֶּרְחָק.

הַיָּרֵחַ שָׁט וְשָׁט בְּלִי סוֹף,

הַסִּירָה אָז נִקְשְׁרָה לַחוֹף,

וְקָרָה מַה שֶּׁמֻּכְרָח לִקְרוֹת.

כָּאן הֶכְרֵחַ הָיָה לְהִשְׁתַּכֵּב אִתּוֹ –

אֵין בְּרֵרָה לִי אֶלָּא חֹם־לֵבָב.

כֵּן, יָדַעְתִּי כִּי זֶה יַגִּיעַ,

כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר כָּאן “לֹא!”

שִׁיר שֶׁל מֶקִי

לֹא כְּתַב אֵרוּסִין בְּלִשְׁכַּת הָעִיר

לֹא זֵר־כְּלוּלוֹת לִי לַעֲטָרָה

וְגַם לֹא יָדַעְתִּי, אֵיךְ הִיא בָּאָה לָךְ

שִׂמְלַת חֻפָּתֵךְ הַיְקָרָה.

לְגֹם אֶת הַיַּיִן, תִּשְׁתֶּה, עַד תֹּם,

וְלָעֲזָאזֵל הַקַּנְקַן!

הָאַהֲבָה הֵן תִּפָּסֵק פִּתְאֹם –

וּמַה זֶה חָשׁוּב – שָׁם אוֹ כָּאן.

בַּלָּדָה עַל הָעַבְדוּת לְסֶכְּסוּאָלִיּוּת

(גב' פיצ’ם)

א.

הִנֵּה שָׂטָן, נָבָל מִחוּץ לַטֶּבַע,

קַצָּב שֶׁכָּל אָדָם לוֹ שֶׂה לַטֶּבַח,

חֶלְאַת־אֱנוֹשׁ, הַנֶּפֶשׁ הַנִּתְעֶבֶת –

וְרַק אַחַת תִּמְשֹׁל בּוֹ – הַנִּשְׁכֶּבֶת!

יִצְעַק עַד לֵב שָׁמַיִם – זֶה אָבוּד!

זֹאת הָעַבְדוּת לְסֶכְּסוּאָלִיּוּת!

הוּא מְצַפְצֵף עַל הַתַּנַ"ךְ וּמִצְווֹתָיו,

הוּא אֶגוֹאִיסְט וּכְדֵי שֶׁלֹּא יֻכְשֵׁל,

הוּא לֹא יִתֵּן לְשׁוּם אִשָּׁה בִּכְלָל

לְהִתְקָרֵב לְדָלֶת אַמּוֹתָיו.

אַל יִתְהַלֵּל – בְּטֶרֶם בּוֹא הַלַּיְלָה,

יִרְצֶה אוֹ לֹא, הוּא כְּבָר נִשְׁכָּב מִלְמַעְלָה.

ב.

חַכְמֵי הַדּוֹר, כָּל אַלּוּפֵי־הַדַּעַת

מוּל הַנְּקֵבָה כֻּלָּם הֵם רַק תּוֹלַעַת.

הוּא מִתְעַקֵּשׁ שֶׁלֹּא לִהְיוֹת לָהּ עֶבֶד –

וּבְכָל זֹאת מִי מוֹשֵׁל בּוֹ? – הַנִּשְׁכֶּבֶת!

יִצְעַק עַד לֵב שָׁמַיִם – זֶה אָבוּד!

זֹאת הָעַבְדוּת לְסֶכְּסוּאָלִיּוּת!

אִם זֶה שׁוֹמֵר מִצְווֹת וְזֶה פּוֹרֵעַ חֹק

אֶחָד הוּא פְּרוֹלֶטָר, אוֹ בּוּרְגָנִי,

וּמִשִּׂנְאַת בָּשָׂר, כְּצִמְחוֹנִי

שׂוֹנֵא נָשִׁים – אֲפִלּוּ מֵרָחוֹק!

אַל יִתְהַלֵּל! כָּל זֶה עַד בּוֹא הַלַּיְלָה,

הַלַּיְלָה בָּא – וְהוּא נִשְׁכָּב לְמַעְלָה.

ג.

הִנֵּה בַּרְנָשׁ – הוּכָן כְּבָר הַגַּרְדּוֹם לוֹ,

וְעַל רֹאשׁוֹ מוּנָף כְּבָר הַקַּרְדֹּם לוֹ,

וְהוּא כְּמוֹ תָּמִיד, כִּבְדֶרֶךְ קֶבַע,

חוֹשֵׁב אֵיךְ מַגִּיעִים אֶל הַנִּשְׁכֶּבֶת?!

יִצְעַק עַד לֵב שָׁמַיִם – זֶה אָבוּד!

זֹאת הָעַבְדוּת לְסֶכְּסוּאָלִיּוּת!

הִנֵּה כְּבָר הַנְּקֵבָה הִצְלִיחָה לְמָכְרוֹ,

וּמְחִיר רֹאשׁוֹ טָמוּן לָהּ כְּבָר בַּחֵיק.

וּכְבָר בָּרוּר, בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל סָפֵק

שֶׁבּוֹר קִרְבָּה הָיָה לְבוֹר קִבְרוֹ.

וְהוּא יִרְתַּח יִרְתֵּח עַד בּוֹא הַלַּיְלָה,

הַלַּיְלָה בָּא וְהוּא כְּבָר שׁוּב מִלְמַעְלָה.

פִינָלֶה רִאשׁוֹן: עַל אִי־הַוַּדָּאוּת בִּתְנָאֵי הַחַיִּים שֶׁל הָאָדָם

פולי: חֲלוֹמִי הוּא, יְדִידַי,

שֶׁלִּפְנֵי בּוֹאִי אֶל קֶבֶר

אֶתְמַסֵּר לְאֵיזֶה גֶבֶר –

הַאֻמְנָם זֶה רַב מִדַּי?

הַאֻמְנָם זֶה רַב מִדַּי?

פיצ’ם (ספר תנ"ך בידו):

חַיֵּי אָדָם חוֹלְפִים כְּהֶרֶף־עַיִן

וְהוּא זַכַּאי לְאֹשֶׁר וּשְׂמָחוֹת,

לְכָל מֵיטַב הַלֶּחֶם וְהַיַּיִן

זַכַּאי הוּא הָאָדָם עֲלֵי הָאֲדָמוֹת.

חַיֵּי אָדָם חוֹלְפִים כְּהֶרֶף־עַיִן,

אוּלָם חֲבָל שֶׁבַּחַיִּים הַלָּלוּ

עוֹד לֹא מָצָאנוּ אִישׁ כֹּה מְאֻשָּׁר

שֶׁכָּל מַה שֶּׁמַּגִּיעַ לוֹ גַּם בָּא לוֹ,

כִּי הַמַּצָּב הוּא כָּךְ – שֶׁאִי אֶפְשָׁר.

גב' פיצ’ם: מֶה חָפַצְתִּי עַד מְאֹד

כִּי תִּהְיֶה לִי שְׁעַת־הַכֹּשֶׁר

לְהָסֵב לְךָ גִּיל וָאֹשֶׁר

אֵין שִׂמְחָה גְדוֹלָה מִזֹּאת.

אֵין שִׂמְחָה גְדוֹלָה מִזֹּאת.

פיצ’ם: לִהְיוֹת אָדָם טוֹב, מִי יַקְשֶׁה לִבּוֹ?

לִפְרֹס לַחְמִי לַדַּל – וַדַּאי, וַדַּאי.

כִּי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לֹא יָבוֹא

אֶלָּא בְּדוֹר שֶׁהוּא כֻּלּוֹ זַכַּאי.

לִהְיוֹת אָדָם טוֹב, מִי יַקְשֶׁה לִבּוֹ?

אַךְ צַר מְאֹד: הָאָרֶץ הִיא נַנֶּסֶת,

הַכֹּל מְעַט בָּהּ, וְאָדָם – אַכְזָר!

הָהּ, מִי זֶה לֹא יִרְצֶה לִגְמֹל רַק חֶסֶד?

אַךְ הַמַּצָּב הוּא כָּךְ – שֶׁאִי אֶפְשָׁר.

גב' פיצ’ם: וַדַּאי שֶׁהוּא צוֹדֵק – חֲבָל!

עוֹלָם כֹּה דַל, אָדָם נָבָל!

פיצ’ם: וַדַּאי צָדַקְתִּי, כֵּן, חֲבָל!

עוֹלָם כֹּה דַל, אָדָם נָבָל!

מִי לֹא יִרְצֶה גַן־עֵדֶן מְאֻשָּׁר

אַךְ בְּמַצָּב כָּזֶה: הַאִם אֶפְשָׁר?

לֹא, אִי אֶפְשָׁר הוּא, יְדִידַי!

הִנֵּה אָחִיךָ – אָח יָקָר!

אַךְ פַּת הַלֶּחֶם אִם תֶּחְסַר,

בְּפַרְצוּפְךָ יַרְבִּיץ וְדַי.

לִהְיוֹת אֲסִיר־תּוֹדָה? וַדַּאי!

אִשָּׁה נֶאֱמָנָה? – הַלְוַאי!

אַךְ אִם חֵיקְךָ הוּא בַּטְלָנִי,

וְהִיא תִּמְצָא לָהּ חֵיק שֵׁנִי,

בְּפַרְצוּפְךָ תַּרְבִּיץ וְדַי.

בִּנְךָ הוּא בֵּן מָסוּר? – וַדַּאי!

אַךְ אִם תֵּצֵא לַגִּמְלָאוֹת,

וְאָז קָשֶׁה יִהְיֶה לִחְיוֹת,

בְּפַרְצוּפְךָ יַרְבִּיץ וְדַי!

גב' פיצ’ם ופולי: נֹאמַר בְּפַעַם אֶלֶף

כִּי כָּאן קָבוּר הַכֶּלֶב

עוֹלָם כֹּה דַּל, אָדָם נָבָל,

מוּבָן שֶׁהוּא צוֹדֵק, חֲבָל!

פיצ’ם: וַדַּאי צוֹדֵק אֲנִי, חֲבָל,

עוֹלָם כֹּה דַל, אָדָם נָבָל,

מַה טּוֹב לִהְיוֹת אָדָם יָשָׁר,

אַךְ הַמַּצָּב הוּא כָּךְ – שֶׁאִי אֶפְשָׁר!

גב' פיצ’ם ופולי: זֶה הַמַּצָּב וְאֵין מִפְלָט,

עוֹלָם שֶׁל זֶבֶל מְזֻפָּת!

פיצ’ם: עוֹלָם כֹּה דַל, אָדָם נָבָל,

אָכֵן אֲנִי צוֹדֵק – חֲבָל!

כולם: נֹאמַר בְּפַעַם אֶלֶף

כִּי כָּאן קָבוּר הַכֶּלֶב

זֶה הַמַּצָּב וְאֵין מִפְלָט,

עוֹלָם שֶׁל זֶבֶל מְזֻפָּת!

זֶ’נִי אֲהוּבַת שׁוֹדְדַי־הַיָּם, אוֹ: חֲלוֹמוֹתֶיהָ שֶׁל נֵעֲרַת־מִטְבָּח

א.

רַבּוֹתַי, הַלַּיְלָה אֶשְׁטֹף תַּ’כֵּלִים

וְגַם מִטּוֹת לְכֻלְּכֶם אַצִּיעַ,

וְאַתֶּם תִּתְּנוּ לִי שְׁנֵי פֶּנִי, וַאֲנִי אוֹדֶה מְאֹד עַל כָּךְ,

וְאַתֶּם תִּרְאוּ סְחָבוֹת עָלַי וּמָלוֹן כֹּה מְלֻכְלָךְ,

וּמִי אֲנִי – אֶת זֹאת אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ!

וּמִי אֲנִי – אֶת זֹאת אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ!

אַךְ פִּתְאֹם בָּעֶרֶב קוֹל צְעָקָה בַּנָּמָל,

יִשְׁאֲלוּ: מַה הוּא קוֹל הַצְּעָקָה?

אָז יִרְאוּנִי פֹּה שׁוֹטֶפֶת וּמְחַיֶּכֶת,

יִשְׁאֲלוּ: מַה הִיא מְחַיֶּכֶת לָהּ?

וּסְפִינָה שֶׁל פִּירָטִים

עַל שְׁלשִׁים תּוֹתָחֶיהָ

תַּגִּיעַ לַחוֹף.

ב.

וְתֹאמְרוּ: יַלְדָּה, שִׁטְפִי אֶת הַכּוֹסוֹת!

וּשְׁנֵי פֶּנִי תִּתְּנוּ לִי שׁוּב.

וְאֶקַּח אֶת שְׁנֵי הַפֶּנִי וְאַצִּיעַ תַּ’מִּטּוֹת,

אַךְ שׁוּם אִישׁ לֹא עוֹד יִישַׁן בָּהֶן בְּלַיְלָה זֶה,

וַעֲדַיִן אֵין יוֹדְעִים אַתֶּם, מִי אֲנִי.

וַעֲדַיִן אֵין יוֹדְעִים אַתֶּם, מִי אֲנִי.

אַךְ בְּעֶרֶב זֶה תִּהְיֶה מְהוּמָה בַּנָּמָל,

וְיִשְׁאֲלוּ: מַה הִיא כָּל הַמְּהוּמָה?

אָז יִרְאוּנִי בַּחַלּוֹן פֹּה מִסְתַּכֶּלֶת,

וְיֹאמְרוּ: אֵיזֶה חִיּוּךְ מְרֻשָּׁע!

וּסְפִינָה שֶׁל פִּירָטִים

עַל שְׁלשִׁים תּוֹתָחֶיהָ

אָז תַּפְגִּיז אֶת הָעִיר.

ג.

וְכָאן רַבּוֹתַי לֹא תּוֹסִיפוּ עוֹד לִצְחֹק,

כִּי הַחוּמוֹת יִתְמוֹטְטוּ בָּרַעַשׁ.

כִּי עַד בֹּקֶר תִּמָּחֵק הָעִיר, תִּשָּׁחֵק עַד עָפָר,

רַק מָלוֹן אֶחָד עָלוּב יִנָּצֵל מִן הַחֻרְבָּן –

יִשְׁאֲלוּ אָז: בִּזְכוּת מִי נִצַּל הַבַּיִת?

יִשְׁאֲלוּ אָז: בִּזְכוּת מִי נִצַּל הַבַּיִת?

וּבְלַיְלָה זֶה יִהְיוּ כָּאן רַעַשׁ וּצְוָחוֹת,

וְיִשְׁאֲלוּ: מִי הִצִּיל אֶת הַמָּלוֹן?

וְיִרְאוּנִי אָז יוֹצֵאת אֶל סַף הַדֶּלֶת,

וְיֹאמְרוּ: זֹאת הִיא שֶׁגָּרָה פֹּה!

וּסְפִינָה שֶׁל פִּירָטִים

עַל שְׁלשִׁים תּוֹתָחֶיהָ

אָז תָּנִיף הַדְּגָלִים.

ד.

וּמֵאוֹת שֶׁל מַלָּחִים אָז יֵרְדוּ אֶל הַחוֹף

וְיִפְשְׁטוּ בָּרְחוֹבוֹת בַּסֵּתֶר,

וְכָל אָדָם יוֹצִיאוּ מִכָּל פֶּתַח בָּעִיר,

יַאַסְרוּ בִּכְבָלִים וְיָבִיאוּ לְפָנַי,

יִשְׁאָלוּנִי: מִי מֵאֵלֶּה בֶּן־מָוֶת?

(כֵּן, מִי מֵאֵלֶּה, מִי בֶּן־מָוֶת?)

וּבַצָּהֳרַיִם הַס יֻשְׁלַךְ בַּנָּמָל,

כְּשֶׁיִּשְׁאֲלוּ מִי וָמִי יוּמַת?

יִשְׁמְעוּ אוֹתִי אֲזַי אוֹמֶרֶת: כֻּלָּם!

וְעֵת הָרֹאשׁ יֻתַּז, אַגִּיד אָז: הוֹפְּלָה!

וּסְפִינָה שֶׁל פִּירָטִים

עַל שְׁלשִׁים תּוֹתָחֶיהָ

אָז תַּפְלִיג עִמָּדִי.

דַּל הוּא הָאֹשֶׁר

(שיר של פולי)

דַּל הוּא הָאֹשֶׁר

הָיָה וְאֵינֶנּוּ.

שַׂחְתִּי לוֹ חֶרֶשׁ –

“גּוּד בַּיי” לָנֶצַח.

לֹא צַעַר, לֹא דֶמַע

הוֹ, לֹא עוֹד יוֹעִילוּנִי,

צַר לִי, כִּי לֹא שָׁמַעְתִּי

בְּקוֹלָהּ שֶׁל אִמָּא.

הַבַּלָּדָה עַל רוֹעֵה הַזּוֹנוֹת

א.

מקי: הָיוּ יָמִים, הֵם לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד,

חָיִינוּ אָז בְּיַחַד, הִיא אִתִּי.

הָיָה זֶה כְּבָר, כָּל כָּךְ רָחוֹק הַיּוֹם:

אֲנִי הַבּוֹס וְהִיא מַטֵּה לַחְמִי,

אֶפְשָׁר אֵחֶרֶת – אֲבָל אֶפְשָׁר גַּם כָּךְ

וּכְשֶׁלָּקוֹחַ בָּא לְהִשְׁתַּכֵּב אִתָּהּ,

מִיָּד פִּנִּיתִי לוֹ מָקוֹם עַל הַמִּטָּה,

וּכְשֶׁשִּׁלֵּם הַמְּחִיר אָמַרְתִּי לוֹ “לְהִתְ'!”

אִם יִתְחַשֵּׁק לְךָ, תּוּכַל לָבוֹא שֵׁנִית.

שניהם: חָיִינוּ כָּךְ חֲצִי שָׁנָה כִּמְעַט

בְּבֵית־זוֹנוֹת, חַיִּים שֶׁל זוּג נֶחְמָד.

ב.

ז’ני: הָיוּ יָמִים, הֵם לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד,

הוּא חֲבֵרִי, אֲנִי חֲתִיכָתוֹ,

וּכְשֶׁאָזְלָה פְּרוּטָה מִכִּיס – כָּעַס,

צָרַח עָלַי: “אֶת טַבַּעְתֵּךְ אֶמְכֹּר”.

טַבַּעַת? טוֹב! אֲבָל אֶפְשָׁר גַּם בְּלִי…

אַךְ לִפְעָמִים הָיָה נִמְאָס לִי הָעִנְיָן,

“קוּם הִסְתַּלֵּק מִיָּד” – אָמַרְתִּי לוֹ – “מִכָּאן!”

אַךְ הוּא הִרְבִּיץ לִי פַּעֲמַיִם בְּשִׁנַּי,

עַד כִּי שָׁכַבְתִּי שְׁנֵי יָמִים בְּמַכְאוֹבַי.

הָיָה כֹּה טוֹב חֲצִי שָׁנָה כִּמְעַט,

בְּבֵית־זוֹנוֹת, שֶׁהוּא כָּל כָּךְ נֶחְמָד.

ג.

שניהם: הָיוּ יָמִים, הֵם לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד,

מקי: אַךְ זִכְרוֹנָם יִחְיֶה בִּי כָּל יָמַי.

ז’ני: גַּם אִם לִשְׁכַּב יָכֹלְנוּ רַק בַּיּוֹם,

מקי: כִּי עַל פִּי רֹב – בַּלַּיְלָה אֵין לָהּ פְּנַאי!

נָהוּג בַּלַּיְלָה, אַךְ גַּם בַּיּוֹם לֹא רַע.

ז’ני: וּפַעַם גַּם הָרִיתִי לוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ,

מקי: זְמַן־מָה שָׁכַבְנוּ אָז בְּשֶׁכֶב מְהֻפָּךְ

ז’ני: מִפַּחַד פֶּן יִמְחַץ אֶת הָעֻבָּר,

מקי: אַךְ הוּא נִמְחַץ מִמֵּילָא וְנִפְגַּר.

שניהם: וְאָז כְּתֹם חֲצִי שָׁנָה כִּמְעַט,

חָדְלוּ פִּתְאֹם חַיָּיו שֶׁל זוּג נֶחְמָד.

הַבַּלָּדָה עַל הַחַיִּים הַטּוֹבִים

(מקי)

א.

מַה טּוֹב הוּא גּוֹרַלְכֶם, אַנְשֵׁי הַיֹּשֶׁר,

אַתֶּם, הַמִּסְתַּגְּלִים לִחְיוֹת בְּנַחַת,

אֲפִלּוּ אֲכַלְתֶּם תָּמִיד קַדַּחַת –

אֲבָל אֲנִי יוֹרֵק עַל זֶה הָאֹשֶׁר!

חַיִּים כָּאֵלֶּה, לִי הֵם גֵּיהִנּוֹם!

לִחְיוֹת בְּחֹסֶר־כֹּל – זֶה לֹא עִנְיָן!

שׁוּם כֶּלֶב, אִם אֵינֶנּוּ סְתָם בַּטְלָן,

לִחְיוֹת כָּךְ לֹא יוּכַל אֲפִלּוּ יוֹם.

עַל כֵּן שִׁמְעוּ נָא: זֶה כָּל הַסּוֹד –

רַק מִי שֶׁחַי בְּטוֹב – חַי טוֹב מְאֹד!

ב.

הַרְפַּתְקָנִים, אֲשֶׁר רוּחָם כַּסֶּלַע,

אֲשֶׁר לֹא יַפְחִידֵם גַּם שֵׁד־מִשַּׁחַת,

וּלְכָל אָדָם יֹאמְרוּ אֱמֶת בְּלִי פַּחַד –

חַיִּים הֵם, לִכְאוֹרָה, הַפְלֵא וָפֶלֶא!

אֲבָל כָּל זֶה אָיֹם הוּא וְנוֹרָא.

וְסוֹף כָּל סוֹף, כְּכָל בָּשָׂר־וָדָם,

גַּם הֵם עוֹד לֹא הִצְלִיחוּ מֵעוֹדָם

לְהִסְתַּפֵּק בְּחֵיק אִשָּׁה קָרָה.

כִּי מִי זֶה לֹא הֵבִין עוֹד אֶת הַסּוֹד.

רַק מִי שֶׁחַי בְּטוֹב – חַי טוֹב מְאֹד!

ג.

הָיוּ יָמִים שֶׁגַּם אֲנִי שִׁעַרְתִּי

כִּי רַק גְּבוּרָה וָיֹשֶׁר – אִידֵיאָל הוּא,

אֲבָל מִשֶּׁרָאִיתִי אֶת הַלָּלוּ,

“הָעֵסֶק לֹא כְּדַאי לִי” – אָז אָמַרְתִּי!

בְּעֹנִי יֵשׁ גַּם יֹפִי, גַּם שִׁפְלוּת,

מֵעַז יוֹצֵא מָתוֹק, אֲבָל גַּם מַר…

עַל כֵּן אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: נִגְמַר!

מִמֵּילָא בַּנְתִי אָז אֶת כָּל הַסּוֹד.

רַק מִי שֶׁחַי בְּטוֹב – חַי טוֹב מְאֹד!

דּוּאֶט הַקִּנְאָה

א.

לוסי: הַיָּפָה מִסּוֹהוֹ – גְּשִׁי אֵלַי,

וְנִרְאֶה כַּמָּה יָפוֹת רַגְלַיִךְ!

פולי: בְּבַקָּשָׁה!

לוסי: נִרְאֶה סוֹף־סוֹף דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יֹפִי,

הֵן יָפְיֵךְ – אוֹמְרִים שֶׁאֵין בּוֹ דֹפִי!

פולי: נָכוֹן מְאֹד!

לוסי: תִּרְאִי: מִכָּזֹאתִ’י מֶקִי עַיִן לֹא גוֹרֵעַ!

פולי: כָּךְ אוֹמְרִים? כָּךְ אוֹמְרִים?

לוסי: כֵּן, אֶפְשָׁר מִצְּחוֹק לְהִתְפַּקַּע!

פולי: כָּכָה זֶה! כָּכָה זֶה!

לוסי: הָהּ, אֶפְשָׁר לָמוּת מִצְּחוֹק!

פולי: כֵּן, אֶפְשָׁר לָמוּת מִצְּחוֹק!

לוסי: אִם רַק מֶק יָשִׂים לָךְ לֵב!

פולי: אִם רַק מֶק יָשִׂים לִי לֵב!

לוסי: חַה, חַה, חַה, חַה, שׁוּם גֶּבֶר בָּךְ

לֹא יִתְעַנְיֵן בֵּין כָּךְ וְכָךְ.

פולי: נָא, הַגְּבֶרֶת עוֹד נִרְאֶה!

לוסי: נָא, הַגְּבֶרֶת עוֹד נִרְאֶה!

פולי: טוֹב, הַגְּבֶרֶת עוֹד נִרְאֶה!

לוסי: טוֹב, הַגְּבֶרֶת עוֹד נִרְאֶה!

יחד: מֶק וַאֲנִי, כְּזוּג יוֹנִים בְּיַחַד.

מֶק רַק אוֹתִי אוֹהֵב וְאֵין לִי פַּחַד.

וְאֵין אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת:

אַשְׁפָּה כָּזֹאת נִגֶּשֶׁת

לִגְזֹל אוֹתוֹ מִמֶּנִּי! –

מְגֻחָך!

ב.

פולי: הַיָּפָה מִסּוֹהוֹ – זוֹ אֲנִי.

וְאוֹמְרִים רַגְלֵי הֵן כְּלִיל הַיֹּפִי.

לוסי: אֵלּוּ הֵן?

פולי: כֵּן, הַבְּרִיּוֹת רוֹצִים לִרְאוֹת בִּי יֹפִי,

הֵם אוֹמְרִים שֶׁאֵין בִּי שֶׁמֶץ דֹּפִי.

לוסי: טִנֹּפֶת אַתְּ!

פולי: אַתְּ טִנֹּפֶת!

תִּרְאִי: מִכָּמוֹנִי מֶקִי עַיִן לֹא גוֹרֵעַ.

לוסי: כָּךְ אוֹמְרִים? כָּךְ אוֹמְרִים?

פולי: כֵּן, אֶפְשָׁר מִצְּחוֹק לְהִתְפַּקַּע!

לוסי: כָּכָה זֶה! כָּכָה זֶה!

פולי: אִם רַק מֶק יָשִׂים לָךְ לֵב!

לוסי: אִם רַק מֶק יָשִׂים לִי לֵב!

פולי: אַתְּ עַצְמֵךְ אָמַרְתְּ: שׁוּם גֶּבֶר בָּךְ

לֹא יִתְעַנְיֵן בֵּין כָּךְ וְכָךְ.

לוסי: נָא, הַגְּבֶרֶת עוֹד נִרְאֶה!

פולי: נָא, הַגְּבֶרֶת עוֹד נִרְאֶה!

לוסי: טוֹב, הַגְּבֶרֶת עוֹד נִרְאֶה!

פולי: טוֹב, הַגְּבֶרֶת עוֹד נִרְאֶה!

יחד: מֶק וַאֲנִי, כְּזוּג יוֹנִים בְּיַחַד.

מֶק רַק אוֹתִי אוֹהֵב וְאֵין לִי פַּחַד.

וְאֵין אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת:

אַשְׁפָּה כָּזֹאת נִגֶּשֶׁת

לִגְזֹל אוֹתוֹ מִמֶּנִּי! –

מְגֻחָך!

פִינָלֶה שֵׁנִי: בַּלָּדָה עַל הַשְּׁאֵלָה “עַל מָה יִחְיֶה אָדָם”

א.

מקי: אַתֶּם, הַמִּתְחַסְּדִים בְּשֵׁם שָׁמַיִם,

אַתֶּם, הַמַּטִּיפִים תָּמִיד מוּסָר –

רֵאשִׁית חָכְמָה: תְּנוּ לֶחֶם לַמֵּעַיִם!

כִּי זֶהוּ, כֵּן, רַק זֶה הוּא הָעִקָּר!

לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה אָדָם,

אֲבָל יֵשׁ לְהוֹסִיף כָּאן וְלוֹמַר:

כִּי סוֹף־כָּל־סוֹף, אֲנַחְנוּ רַק בָּשָׂר־וָדָם,

וּפַת לַחְמִי קוֹדֶמֶת לַמּוּסַר.

רֵאשִׁית, יוּכְלוּ גַם הֵם, כָּל בְּנֵי הָעֹנִי,

מִפַּת הַלֶּחֶם פְּרוּסָתָם לָקַחַת.

קול מאחורי הבמה: עַל מָה יִחְיֶה אָדָם?

מקי: עַל מָה יִחְיֶה אָדָם? –

אִם בְּלִי כָּל פַּחַד,

יַחְמֹס, יִרְמֹס, יִגְנֹב, יִשְׁדֹּד, בְּלִי הֶרֶף יִטְרֹף

עַל כָּךְ יִחְיֶה אָדָם,

כִּי מְסֻגָּל הוּא

לִשְׁכֹּחַ כְּלָל שֶׁהוּא אָדָם סוֹף־סוֹף!

מקהלה: אַל נָא תַּשְׁלוּ אֶת נַפְשְׁכֶם לַשָּׁוְא:

אָדָם תָּמִיד יִחְיֶה רַק מִפְּשָׁעָיו.

מקי: עַל מָה יִחְיֶה אָדָם? –

אִם בְּלִי כָּל פַּחַד,

יַחְמֹס, יִרְמֹס, יִגְנֹב, יִשְׁדֹּד, בְּלִי הֶרֶף יִטְרֹף

עַל כָּךְ יִחְיֶה אָדָם,

כִּי מְסֻגָּל הוּא

לִשְׁכֹּחַ כְּלָל שֶׁהוּא אָדָם סוֹף־סוֹף!

מקהלה: אַל נָא תַּשְׁלוּ אֶת נַפְשְׁכֶם לַשָּׁוְא:

אָדָם תָּמִיד יִחְיֶה רַק מִפְּשָׁעָיו.

הַשִּׁיר עַל הָאִוֶּלֶת שֶׁבְּמִשְׁאֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ

(פיצ’ם)

א.

יֵשׁ רֹאשׁ לַבֶּן־אָדָם

אוּלָם בְּרֹאשׁ אֶחָד

תּוּכַל בְּקֹשִׁי לְפַרְנֵס

בֵּיצֵי־כִּנִּים בִּלְבַד.

בַּחַיִּים הַלָּלוּ

כָּל גָּאוֹן הוּא לֹא־יֻצְלַח,

גַּם אִם יֵלֵךְ לָבֶטַח

הוּא נוֹפֵל בַּפַּח.

ב.

הַפְלֵא בְּתָכְנִיּוֹת

וּפְרֹשׂ כַּנְפֵי־דִמְיוֹן,

סוֹף כָּל הַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁלְּךָ,

לָרֶדֶת לַטִּמְיוֹן!

בַּחַיִּים הַלָּלוּ

שׁוּם אָדָם לֹא דֵי נָבָל.

וּמִשְׁאֲלוֹת־הַנֶּפֶשׁ

הֵן יָפוֹת, אֲבָל…

ג.

אַחֲרֵי הָאֹשֶׁר רוּץ,

אַךְ לֹא בְּמֶרֶץ רַב,

אָדָם אַחֲרֵי הָאֹשֶׁר רָץ,

וְהוּא – מֵאֲחוֹרָיו.

בַּחַיִּים הַלָּלוּ

שׁוּם אָדָם לֹא דֵי עָנָו

רַק אַשְׁלָיָה וָהֶבֶל

כָּל חֲלוֹמוֹתָיו.

שִׁיר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

א.

שָׁמַעְנוּ עַל חָכְמַת שְׁלֹמֹה

וְעַל סוֹפוֹ הַמַּר.

הוּא אֶת הַכֹּל הֵבִין בָּרוּר

אַךְ “הֲבֵל הֲבָלִים” – אָמַר,

וְאֶת יוֹמוֹ קִלֵּל – אָרוּר!

כַּמָּה חָכָם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה!

אַךְ מָה הַסּוֹף? – הָעֵת עָבְרָה,

וּבֵינְתַיִם נִתְבָּרֵר,

כִּי הַחָכְמָה גַּם הִיא צָרָה צְרוּרָה,

וּבִלְעָדֶיהָ טוֹב יוֹתֵר.

ב.

אוֹ קְלֵיאוֹפַּטְרָה הַיָּפָה,

שֶׁמַּר הָיָה סוֹפָהּ.

עַל שְׁנַיִם קֵיסָרִים שָׁלְטָה,

בְּרֹב קִסְמָהּ וְנִאוּפָהּ –

וְכָךְ זָנְתָה עַד שֶׁבָּלְתָה!

כֵּן, קְלֵיאוֹפַּטְרָה הַיָּפָה…

אַךְ מָה הַסּוֹף? – הָעֵת עָבְרָה,

וּבֵינְתַיִם נִתְבָּרֵר,

כִּי גַּם הַיֹּפִי הוּא צָרָה צְרוּרָה,

וּבִלְעָדָיו שָׁקֵט יוֹתֵר.

ג.

אוֹ יוּלְיוּס קֵיסָר הַנּוֹעָז,

בְּבוֹא סוֹפוֹ הַמַּר,

יָשַׁב עַל כֵּס־מוֹשֵׁל־עוֹלָם,

וּרְאוּ – בְּפִגְיוֹנוֹת נִדְקַר,

דַּוְקָא לְעֵת שִׂיאוֹ הָרָם.

וְהוּא נִזְעַק: “הֲגַם אַתָּה?!”

פָּשׁוּט מְאֹד, הָעֵת עָבְרָה,

וּבֵינְתַיִם נִתְבָּרֵר,

כִּי גַּם עֹז־רוּחַ הוּא צָרָה צְרוּרָה,

וּבִלְעָדָיו שָׁקֵט יוֹתֵר.

ד.

וּרְאוּ אֶת מֶקִי וְאוֹתִי,

וְאֶת הַסּוֹף הַמַּר.

הֵן תְּשׁוּקָתֵנוּ אֵשׁ אֵין־קֵץ,

אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵיךְ כָּל זֶה נִגְמַר:

שֶׁהוּא יִהְיֶה תָּלוּי עַל עֵץ?!

הָהּ, רְאוּ אֶת מֶקִי וְאוֹתִי!

כִּי כְּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְבָּרֵר,

שֶׁהַתְּשׁוּקָה גַּם הִיא צָרָה צְרוּרָה,

וּבִלְעָדֶיהָ קַל יוֹתֵר.

ה.

אוֹ בֶּרְטוֹלְט בְּרֶכְט הַסַּקְרָנִי,

חֲבִיב שׁוֹחֲרֵי הַשִּׁיר,

אַךְ הוּא תָּהָה עַל הַקַּנְקַן:

מִי הֶעֱשִׁיר אֶת הֶעָשִׁיר,

וְאָז אָמְרוּ לוֹ: “לֵךְ מִכָּאן!”

כַּמָּה סַקְרָן הוּא בֶּרְטוֹלְט בְּרֶכְט!

אַךְ מָה הַסּוֹף? – הָעֵת עָבְרָה,

וּבֵינְתַיִם נִתְבָּרֵר,

כִּי גַם הַסַּקְרָנוּת צָרָה צְרוּרָה,

וּבִלְעָדֶיהָ טוֹב יוֹתֵר.

שִׁיר שֶׁל פִּיצֶ’ם

אִם הָאָדָם חָצוּף,

הַרְבֵּץ לוֹ בַּפַּרְצוּף;

כִּי אִם תַּרְבִּיץ לוֹ בַּפַּרְצוּף,

כִּי אִם תַּרְבִּיץ לוֹ בַּפַּרְצוּף,

יֶחְדַּל לִהְיוֹת חָצוּף.

בַּחַיִּים הַלָּלוּ

הָאָדָם הוּא קְצָת חָצוּף –

אַל תְּפַחֵד וּתְקַע לוֹ,

תְּקַע לוֹ בַּפַּרְצוּף!

שִׁיר שֶׁל מֶקִי

הַקְשִׁיבוּ נָא לְקוֹל הַתַּחֲנוּנִים:

פֹּה נָח מֶקִי לֹא תַּחַת תְּאֵנָה,

לֹא תַּחַת גֶּפֶן, לֹא! כִּי אִם בְּבוֹר,

מֻרְדַּף גּוֹרָל, הַמַּר כַּלַּעֲנָה.

הַקְשִׁיבוּ אֶל דְּבָרוֹ הָאַחֲרוֹן,

הוּא שֶׁטָּמוּן כִּבְתוֹךְ קִבְרוֹ שֶׁל מֵת.

הֵן תִּשְׁאֲלוּ: “אֵיפֹה הוּא?”, יְדִידַי,

לַעֲפָרוֹ שָׁלוֹם! – אִם הוּא כְּבָר מֵת,

אֲבָל עִזְרוּ, אִם הוּא עוֹדֶנּוּ חַי –

הַאִם תִּרְצוּ שֶׁיִּתְיַסֵּר בְּלִי דַי? <…>

עַכְשָׁו רְאוּ, כִּי מַר לִי עַד מְאֹד.

וּכְבָר הִגִּיעוּ מַיִם עַד הָאַף,

אַתֶּם אֲשֶׁר חוֹלְקִים אֶת הַכָּבוֹד,

רַק לְאֵלֵי הַכֶּסֶף הַמְטֻנָּף –

הֲלֹא תִּרְאוּ כִּי הוּא יוֹרֵד לַבּוֹר!

בַּהֲמוֹנִים לְכוּ אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ,

עִם הַמַּלְכָּה דַבְּרוּ, אֲבָל בְּתֹקֶף!

וְרוּצוּ אַל נָא תִתְעַכְּבוּ לְרֶגַע!

אַל תִּזְנְחוּ אוֹתִי, עוֹדֶנִּי חַי!

הַאִם תִּרְצוּ שֶׁאֶתְיַסֵּר בְּלִי דַי? <…>

תָּלוּי פֹּה מֶק, שֶׁלֹּא פָּגַע בִּזְבוּב,

טָמַן לוֹ פַּח יָדִיד מִמַּאֲרָב.

עַל הָעַמּוּד הוֹקִיעוּ אֶת הַגּוּף –

חָשׁ צַוָּארוֹ אֶת כֹּבֶד אֲחוֹרָיו.

בַּלָּדָה בָּהּ מְבַקֵּשׁ מֶקִי אֶת סְלִיחַת הַבְּרִיּוֹת

אַתֶּם אֲשֶׁר תִּחְיוּ אַחַר מוֹתִי,

אַל נָא יִהְיֶה לִבְּכֶם קָשֶׁה כָּאֶבָן,

וְאַל נָא תִּצְחֲקוּ, עֵת גֻּלְגָּלְתִּי

לְעֵינֵיכֶם יוֹקִיעוּ עַל הַחֶבֶל.

אַל נָא בְּאַף גַּם אִם נַפְשִׁי פּוֹשַׁעַת,

אַל תִּזְעֲמוּ כְּזַעַף הַמִּשְׁפָּט,

הֲלֹא כֻּלָּנוּ פּוֹחֲזִים מְעַט,

הַרְפּוּ־נָא, בְּנֵי־אָדָם, מִקַּלּוּת־דַּעַת,

שִׁמְעוּ־נָא תּוֹרָתֵנוּ, רַבּוֹתַי!

יִסְלַח לִי אֱלֹהִים עֲווֹנוֹתַי…

נָשִׁים אֲשֶׁר חוֹשְׂפוֹת שָׁדַיִם

לָצוּד בָּרְחוֹב בָּחוּר מֵאֶלֶף,

הַגֶּבֶר, הַלּוֹטֵשׁ עֵינַיִם

אֶל הָאֶתְנָן וּמְחִיר־הַכֶּלֶב,

לִסְטִים, זוֹנֶה וּבֶן־בְּלִיַּעַל,

אַנָּס, כַּיָּס, זַנַּאי, רַמַּאי,

גּוֹרֵף־בִּיבִים, בֶּן שֵׁד וָמַעַל –

סִלְחוּ נָא לִי עֲווֹנוֹתַי.

רַק לֹא אַתָּה, מִשְׁטַר הַמֶּלֶךְ,

אֲשֶׁר לִפְנֵי אָדָם כָּמוֹנִי

מַשְׁלִיךְ רַק פְּסֹלֶת כְּמוֹ לְכֶלֶב

וּבִגְלָלְךָ דַּלּוּת וָעֹנִי –

הַאֲקַלֵּל אוֹתְךָ בְּזַעַם?

אֵינִי רוֹצֶה עוֹד בִּקְטָטָה,

אֵינִי רוֹצֶה לָרִיב הַפַּעַם,

עַל־כֵּן תִּסְלַח לִי גַם אַתָּה…

מִן הָרָאוּי הָיָה בְּכֹחַ

לְהַכּוֹתְכֶם בִּשְׁתֵּי יָדַי…

אַךְ לֹא כְּדַאי! מוּטָב לִשְׁכֹּחַ…

עַל־כֵּן סִלְחוּ לִי, רַבּוֹתַי!

זמר הרחוב: קָהָל נִכְבָּד, כָּאן סוֹף הַמַּחֲזֶה.

כָּאן הַגַּרְדּוֹם, וּמֶקִי יְגֻרְדַּם!

כִּי כָּךְ טִבְעוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה,

שֶׁאֵין פּוֹטְרִים מֵעֹנֶשׁ שׁוּם אָדָם!

אֲבָל תָּמִיד לְהִתְאַּכְזֵר –

אֲפִלּוּ אָנוּ לֹא נִרְצֶה!

עַל כֵּן הִמְצֵאנוּ סוֹף אַחֵר

מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.

בָּאוֹפֶּרָה אוּלַי יִקְרֶה הַנֵּס עוֹד

וּבִזְכוּתָהּ תִּרְאוּ עוֹלָם שֶׁל חֶסֶד!

עַל כֵּן עַכְשָׁו, רָכוּב עַל סוּס לָבָן,

שָׁלִיחַ שֶׁל הַמֶּלֶךְ בּוֹא יָבוֹא לְכָאן.

מקהלה: אַל נָא תַּרְשִׁיעוּ כָּכָה אֶת הָרֶשַׁע,

כִּי רַע וָמַר וְקַר פֹּה בָּעוֹלָם,

זִכְרוּ אֶת הַיָּגוֹן וְאֵין־הַיֶּשַׁע,

בְּעֵמֶק הַבָּכָא שֶׁל הָאָדָם.

מִזְמוֹרִים לְ“אֹהֶל” וּלְפוּרִים

חַג הַחֹמֶשׁ לָ“אֹהֶל”"

(שני נשפי סוכות באולם מוגרבי)

נֶשֶׁף הַשִּׂמְחָה! הִתְקַהֲלוּ וּבוֹאוּ!

שׁוֹפָרוֹת יָרִיעוּ: קֵץ לַאֲנָחוֹת!

פֹּה יוּחַג הַפַּעַם חַג לֹא בָּא כָּמוֹהוּ,

הַשִּׂמְחָה מֵאֶרֶץ הַשְּׂמָחוֹת.

שְׂמַח, קָהָל עִבְרִי, בְּיוֹם הֶחָג לָאֹהֶל!

מָה כִּי נֶעֱצַבְתָּ? בּוֹא וּפְרֹק הָעֹל!

חַג גָּדוֹל הוּא לָנוּ! צְהַל, אֵפוֹא, בְּצֹהֶל,

הֵעָלֵז בְּעֹלֶז וּבְהִלּוּלָה הֹל!

לֶחָג הַזֶּה הֵכִינוּ לְזָקֵן וְנַעַר

חִנְגָּה, שֶׁכָּמוֹהָ לֹא חִנֵּג עוֹד אִישׁ!

גֹּדֶל הַשִּׂמְחָה הַכְרִיזוּ נָא בַּשַּׁעַר:

הַחֹמֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְתֵיאַטְרוֹן חָדִישׁ!

חֹמֶשׁ שֶׁל בִּנְיָן, שֶׁל חִפּוּשֵׂי הַדֶּרֶךְ –

וְסֻכּוֹת – אָסִיף הוּא לְשָׁנִים חָמֵשׁ!

מִי פֹּה נְכֵה הָרוּחַ שֶׁלִּבּוֹ לֵב קֶרַח –

שֶׁמֶשׁ הַהִלּוּלָה יַדְלִיקֶנּוּ אֵשׁ.

לָאֹהֶל הֵאָסֵפוּ! בּוֹאוּ הָאֹהֱלָה!

אַל תִּפְנוּ לְעֶצֶב, וּפִרְצוּ כָּל סְיָג!

הֹלּוּ כִּי גָדוֹל הוּא חַג־הַחֹמֶשׁ, סֶלָה!

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר שִׁיר לֶחָג!

“כתובים, ערב סוכות תרצ”א, 6.10.1930.

האקרוסטיכון: נשף השמחה לחג החומש לאהל.

“אֹהֶל”־פּוּרִים

נשף א' ביום שני 2.3.31

נשף ב' ביום שלישי 3.3.31

בְּאוּלַמֵּי מוּגְרַבִּי

בְּכָל:

הָאוּלַמּוֹת וְהַהֵיכָלוֹת,

הַיְצִיעוֹת וְהָעֲלִיּוֹת,

הַגַּגּוֹת וְהַמַּדְרֵגוֹת,

הַגְּזֻזְטְרָאוֹת וְהַמִּרְפָּסוֹת –

וּבְכָל:

הַתָּאִים וְהַחֲדָרִים,

הַפְּרוֹזְדוֹרִים וְהַמִּסְדְּרוֹנִים,

בְּתַחְתִּיִּים וּבַשְּׁנִיִּים,

בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים –

לְמַטָּה וּלְמַעְלָה

אֵין אָנוּ נוֹתְנִים:

תִּמְרוֹת אָבָק מֵאֵין כָּמוֹהוּ

וְלֵב רֵיקָן וְרֹאשׁ הָמוּם,

אַנְדְּרָלָמוּסְיָה, תֹּהוּ־בֹּהוּ

וְשִׁעֲמוּם עָמוּם לֹא־מְאוּם.

אָנוּ נוֹתְנִים:

הִלּוּלָה־לָה מֵאֵין כָּמוֹהָ,

הִתְלוּלָה־לָה וּפְרִיקַת עֹל;

כֹּל־טָס, כֹּל־שָׂשׂ, כֹּל־זָז – כֹּל–נוֹעַ:

הַכֹּל בַּכֹּל־וּמִכֹּל־כֹּל.

*

כָּל פָּרָשַׁת הֶחָג אֵינֶנָּהּ

נִתֶּנֶת לְפִרְסֹמֶת כְּלָל,

עַל כֵּן נִתֵּן רַק שֵׁמֶץ מֶנָּה,

וְהַמֵּבִין יָבִין – וְדַ"ל…

א. הָאִשָּׁה עַל הַיָּרֵחַ:

נִסָּיוֹן מְבַדֵּחַ

שֶׁל פְּרוֹפֶסּוֹר פִּקֵּחַ.

ב. לַהֲקַת פּוּרִים:

פּוּרִים־שְׁפִּיל בְּלַעַז –

גַּם זֶהוּ נִסָּיוֹן נוֹעָז.

ג. יֶלֶד פְּלָאִים:

נֵס מֵאֶרֶץ הַנִּסִּים:

פּוֹרֵט עַל אֶלֶף קַתְרוֹסִים.

ד. הַתִּינוֹק הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר:

אֶצְבְּעוֹנִי הַמֵּעִיד עַל גֹּדֶל הַמָּרֶץ

שֶׁל אֲבוֹתָיו הַדּוֹאֲגִים לְתוֹצֶרֶת הָאָרֶץ.

ה. בַּסְקֶט־בּוֹל:

פֵּרוּשׁוֹ: כַּדּוּר שֶׁל סַל,

מִשְׂחָק עַלִּיז הוּא וּמְסֻלְסָל.

ו. מִשְׂחַק בֻּבּוֹת:

הֲתַלְתֹּלֶת מְאֹד פְּתַלְתֹּלֶת

בֵּין תַּרְנְגוֹל לְתַרְנְגֹלֶת

וְאֶפְרוֹחַ בְּלִי נוֹצָה –

כָּל זֶה יַחַד: הֲלָצָה.

ז. אוּשְׁכִּי־בּוּשְׁכִּי:

בּוּקִי־מוּקִי,

בּוּקִי־סְרוּקִי,

אֶשֶׁף־כֶּשֶׁף

לֵץ־בֶּן־לֵץ.

אֹשֶׁךְ־בֹּשֶׁךְ,

אוֹר־לֹא־חֹשֶׁךְ,

כָּל הַנֶּשֶׁף

עַד בְּלִי קֵץ.

ח. קְפִיצַת הַמָּוֶת:

קֶטַע־פֶּתַע,

לֹא הֶרְאֵיתָ

עוֹד כָּמוֹהוּ עַד הַיּוֹם.

הַחַלָּשׁ וְהַחַלֶּשֶׁת

מִתְבַּקֵּשׁ וּמִתְבַּקֶּשֶׁת

הָעֵינַיִם לַעֲצֹם.

ט. שְׁנֵי לֵצִים:

צֶמֶד־חֶמֶד

שֶׁכָּל קֶמֶט

מִפָּנִים הַקְּדוֹרָנִים

בִּבְדִיחוּתָא

וּבִשְׁטוּתָא

מְפַזֵּר כַּעֲנָנִים.

י. קוֹף אַפְרִיקָנִי:

קוֹף־בֶּן־קוֹף, פַּרְצוּף־מִפְלֶצֶת,

רֹאשׁ־פַּרְעוֹשׁ, זָנָב־שֶׁל־סוּס…

אַךְ בְּבַקָּשָׁה נִמְרֶצֶת,

כִּי יִהְיֶה זֶה סוֹד כָּמוּס.

יא. פָּנִים עֲצוּבוֹת:

לְאִישׁ שֶׁפָּנָיו עֲצוּבוֹת עַד מְאֹד

פְּרָס יִנָּתֵן שֶׁל יְקָר וְכָבוֹד.

יב. בְּחִירַת מֶלֶךְ:

“אֵין חָכְמָה לְאִשָּׁה בִּלְתִּי אִם בְּפֶלֶךְ” –

עַל כֵּן יִבָּחֵר לֹא מַלְכָּה, אֶלָּא מֶלֶךְ.

יג. גַּ’אז:

לֹא אַחַת הִיא הַתִּזְמֹרֶת,

לֹא אַחַת, כִּי אִם שָׁלשׁ.

אָלֶף: כְּלֵי־מֵיתָר – כִּרְכֹּרֶת;

בֵּית: כְּלֵי־הַקָּשָׁה – סְעַרְעֹרֶת;

גִּימֶל: כְּלֵי־שָׂטָן – סְחַרְחֹרֶת –

הָהּ, סְחַרְחֹרֶת לֵב וָרֹאשׁ.

גִּימֶל – זֶהוּ גַ’אז הַגַּ’אזִים,

לֹא סְפָרַדִּים, לֹא אַשְׁכְּנַזִּים –

רַק כּוּשִׁים וְכוּשִׁיּוֹת –

עוֹד מְעַט יִהְיֶה הָאוֹת!

*

רַק שֶׁמֶץ הוּא מִן הַהִלּוּלָה

אֲשֶׁר הַפַּעַם נֶחְרְצָה

לִקְהַל בְּנֵי חֶמֶד, צֹאן הַקֹּדֶשׁ

בְּאֹהֶל־פּוּרִים שְׁנַת תַּרְצָ"א.

אַזְהָרָה וּפְּרוֹקְלוֹמַצְיָה מֵאֵת הָאַדְמִינִיסְטְרַצְיָה:

וּבְכָל נֶחְשָׁל וּבְכָל נֶחְשֶׁלֶת,

וּבְכָל עַצְלָן וּבְכָל בַּטְלָן

מַתְרָה הַפַּעַם הַמִּנְהֶלֶת

בַּהַתְרָאָה כְּדִלְהַלָּן:

אִם תְּאַחֵר לִקְנוֹת חָלִילָה

כַּרְטִיס לְנֶשֶׁף הַפּוּרִים,

אַל נָא תָּבוֹא אֵלַי בִּדְחִילוּ

בַּקֵּשׁ סְלִיחָה וְכִפּוּרִים.

לֹא שׁוּם נִמּוּק, אַף לֹא שׁוּם טַעַם,

לֹא תַּחֲנוּנִים, לֹא הַמְלָצָה

לֹא יַעַזְרוּ לְךָ הַפַּעַם,

כִּי אֵין מוֹצָא וְאֵין עֵצָה

בְּאֹהֶל־פּוּרִים שְׁנַת תַּרְצָ"א.

אֶלָּא מַהֵר וְהִכָּבֵד

וּקְנֵה כַּרְטִיס בְּעוֹד מוֹעֵד.

הַחֻצְפָּה מֻתֶּרֶת

(הוא והיא)

לְאַרְצֵנוּ אַל תִּלְעַג,

הִיא פִּנָּה נִדַּחַת:

פֹּה הַפּוּרִים גַּם כֵּן חַג,

וּמַחֲלָה – קָדַּחַת.

– לִי הַיּוֹם עָצוּב יוֹתֵר

וַחֲבָל שֶׁבָּאתִי.

הַשָּׁנָה מַלְכַּת אֶסְתֵּר

אֵין לְאַגָּדָתִי.

– וְלִי גַּם כָּךְ הֶחָג חָבִיב,

וְלֹא הִתְיָאַשְׁתִּי:

אִם אֵין אֶסְתֵּר בְּתֵל־אָבִיב,

אֶסְתַּפֵּק בְּוַשְׁתִּי.

– בְּלִי יָדַיִם, מְנֻוָּל!

קְצָת נִימוּס לִגְבֶרֶת!

– אָח, גְּבִרְתִּי, בְּקַרְנָוָל

יֵשׁ חֻקָּה אַחֶרֶת.

אֲהַבְתִּיךְ בְּזֶה הַלֵּיל

וְנַפְשִׁי גּוֹעֶשֶׁת…

– אַל תֹּאהַב, פֶּן תְּקַבֵּל

אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת.

– נָא נַשְּׁקִינִי! – לֹא, לֹא, לֹא!

– נָא חַבְּקִינִי! – מֵילָא…

– הֲלֹא טוֹב לָהּ ( – וְגַם לוֹ?!)

בַּנְּשָׁפִים הָאֵלֶּה?

הַאֲמִינוּ, כִּי תָּמִיד

פֹּה חַיִּים אַחֶרֶת.

אַךְ בְּפוּרִים, כִּבְיָרִיד,

הַחֻצְפָּה מֻתֶּרֶת.

שֶׁלִּי – שֶׁלְּךָ

(הוא והיא ועוד אחד)

א.

הֲתֵדְעוּ כִּי שְׁמִי חֲבִיבָה,

אֶמֶשׁ בָּאתִי תֵּל־אָבִיבָה

בְּנִשְׁפֵי פּוּרִים לְהִשְׁתַּתֵּף.

כִּיס שֶׁל מֶשִׁי לִי קָנִיתִי

וּפִתְאֹם – אֲבוֹי! – רָאִיתִי:

בָּא בָּחוּר בַּסֵּתֶר וְגוֹנֵב.

אֶל הַשּׁוֹטֵר אֲשֶׁר בְּאַלֶּנְבִּי אָז רַצְתִּי,

גַּם בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת עָלָיו מִיָּד פָּרַצְתִּי:

– הַכִּיס שֶׁלִּי! שֶׁלִּי הַכִּיס, בַּרְנָשׁ נִבְזֶה!

אַךְ הוּא צוֹחֵק וְשָׁר לִי זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:

שֶׁלִּי, שֶׁלָּךְ – זֶה רַק בִּלְבּוּל־הַמֹּחַ…

שִׁמְעִי, חֲבִיבָה, בְּקוֹלִי:

אֶת הַשְּׁטֻיּוֹת בְּבַקָּשָׁה לִשְׁכֹּחַ –

שֶׁלִּי שֶׁלִּי, וְגַם שֶׁלָּךְ שֶׁלִּי.

ב.

פֹּה בְּנֶשֶׁף קַרְנָוָלִי

מַעֲשֶׂה מוּזָר קָרָה לִי…

מָה אַתֶּם, אַחַי, מְשַׁעֲרִים?

בַּחוּרָה אֵלַי נִגֶּשֶׁת,

עַל אָזְנִי בְּסוֹד לוֹחֶשֶׁת:

– הֵן הַכֹּל מֻתָּר בְּחַג פּוּרִים.

מִגֹּדֶל פַּחַד אָז עָמַדְתִּי בְּזִיעַ,

וְרַק בְּקֹשִׁי לָהּ יָכֹלְתִּי לְהַבִּיעַ:

– וּמַה תַּגִּיד אִשְׁתִּי שֶׁלִּי עִם בֹּקֶר אוֹר?

אַךְ הִיא צוֹחֶקֶת וּמְזַמֶּרֶת לִי מִזְמוֹר:

שֶׁלִּי־שֶׁלְּךָ – זֶה רַק בִּלְבּוּל־הַמֹּחַ!

שְׁמַע, חֲבִיבִי, בְּקוֹלִי:

אֶת הַשְּׁטֻיּוֹת בְּבַקָּשָׁה לִשְׁכֹּחַ –

שֶׁלִּי שֶׁלִּי, וְגַם שֶׁלְּךָ שֶׁלִּי…

ג.

– הִיא עָשְׂתָה מִמֶּנִּי קֶמַח.

– אַךְ גַּם הוּא הָיָה לֹא לֶמֶךְ.

כָּךְ רָקַדְנוּ יַחַד כָּל הַלֵּיל.

אַךְ לְפֶתַע – שֹׁד וָשֶׁבֶר! –

הִתְקָרֵב אֵלֵינוּ גֶבֶר.

– בַּעְלִי הוּא זֶה… – לַעֲזָאזֵל…

נִגַּשׁ – וְהַךְ לִי סְטִירוֹתַיִם עַל הַלֶּחִי.

“אָח, מְנֻוָּל…” אֲזַי אָמַרְתִּי לוֹ בְּבֶכִי:

הֵן הַלְּחָיַיִם הֵן שֶׁלִּי, סוּס בֶּן חֲמוֹר!

אַךְ הוּא מוֹסִיף לִסְטֹר וְשָׁר לִי שִׁיר מִזְמוֹר:

שֶׁלִּי־שֶׁלְּךָ – זֶה רַק בִּלְבּוּל־הַמֹּחַ!

שְׁמַע, חֲבִיבִי, בְּקוֹלִי:

אֶת הַשְּׁטֻיּוֹת בְּבַקָּשָׁה לִשְׁכֹּחַ –

שֶׁלִּי שֶׁלִּי, וְגַם שֶׁלְּךָ שֶׁלִּי…

“טורים” 28.2.34

וּבָא לְצִיּוֹן גֹּעַל…

(חרוזי הפרולוג של “וייצמן השני” בהצגת “אֹהל־פורים”)

… קָהָל אֲדַרְדָּרִי, קֹהֶלֶת חִנְגַּפּוּרִית!

בִּזְכוּת פִּרְפּוּרְפּוּרִים, בִּזְכוּת הַהוֹלֵלוּת

אָשִׁירָה נָא לָכֶם בְּבַת־קוֹל יַן־קִיפּוּרִית

פִּרְפּוּרְפְּרוֹלוֹג קָצָר, כְּאֹרֶךְ הַגָּלוּת.

חֲרַזְרוּזֵי מָבוֹא לְחוּכָא וְאִטְלוּלָא,

בָּהּ רֶמֶז רְצִינִי כְּחוּט שָׁנִי,

שֶׁמּוֹדָעוֹת בָּעִיר בְּרֹאשׁ חוּצוֹת קָרְאוּ לָהּ

בְּשֵׁם כֹּה עַדְלֹיַדְעִי: “וַיצְמָן הַשֵּׁנִי”.

אֵין לָנוּ עוֹד שֶׁקְסְפִּירִים, אַךְ כְּבָר יֶשְׁנָם שֶׁקְסְפּוּרִים,

כְּשֵׁם שֶׁאֵין עוֹד גֵּיטֶה, אַךְ גֶּטּוֹ – יֵשׁ וָיֵשׁ!

וּבְחֹמֶר רַב וּקְלַסִּי בִּשְׁבִיל “חֲלוֹם לֵיל פּוּרִים”

לֹא לַיְּהוּדִים, חָלִילָה, צָרִיךְ לְהִתְבַּיֵּשׁ!

הִנֵּה תִּזְכּוּ לִרְאוֹת בִּרְאִי עָקֹם שֶׁל “אֹהֶל”

(בְּפוּרִים כָּל רְאִי מֻכְרָח עָקֹם לִהְיוֹת!)

אֵיךְ בָּנוּ נִתְקַיֵּם “וּבָא לְצִיּוֹן גֹּעַל”! –

תִּצְלֹמֶת בּוּפוֹנָדִית שֶׁל “קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת”.

הַכֹּל פֹּה זַאֲטוּטִי, פִּטְפּוּטִי, לִילִיפּוּטִי –

אַךְ אַתְּ, קֹהֶלֶת־פּוּרִים, וַדַּאי לֹא תִּכְעֲסִי,

אִם, לְמָשָׁל, אֶת אַיְנְשְׁטֵין עִם מָרַת גְּלוֹרְיָה פּוּטִי

אֲנַחְנוּ נְשַׁדֵּךְ בְּאֹפֶן יַחֲסִי;

וְאִם דֶּה־פּוּטִי גְלוֹרְיָה תֹּאמַר לְהִיטְלֶר “דַּרְלִינְג”

וְגָד־גְּדוּד־יְגוּדֶנּוּ וְלָדִימִיר־רֹאשׁ־בֵּיתָ"ר;

וְהַבַּמַּאי מַכְּס רַיְנְהַרְט עִם קַפְּלָן־צַ’פְּלִין צַ’רְלִי

יִיצְרוּ מִכָּל זֶה סֶרֶט עִם “הֶפִּי־אֶנְד” שֶׁל סְטַאר.

לֹא אֲסַפֵּר הַכֹּל מֵאַלְפָא עַד אוֹמֶגָה,

אַךְ אִם תִּרְאוּ נוֹאֵם, הָרָץ רָצוֹא וָשׁוֹב,

מִי פֶּתִי בַּקָּהָל וְלֹא יָבִין בִּן־רֶגַע,

כִּי זֶה נוֹאֵם בְּפָתוֹס רֶבּ זַלְמַן רוּבָּשׁוֹב.¹⁶

וְאִם תִּרְאוּ פָּנִים מִתְמוֹגְגוֹת מִ“קְּרִי־שְׁמַע”,

וְעוֹד קְלַסְתֵּר־פָּנִים – שֶׁל רֶבִּיצִין וּגְבַר! –

הֲלֹא תֵּדְעוּ, כִּי הַשְּׁנִיָּה – הִיא מָרַת עָדָה פִישְׁמַן¹⁷,

וְהָרִאשׁוֹן? נוּ, הָרִאשׁוֹן הוּא זַכַּאי¹⁸ מִ“דָּבָר”.

לִפְנֵי תַּרְתַּ"ר שָׁנִים הָיָה פַּיְטָן פִירְדוּסִי –

בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הָמָן וּמָרְדְּכַי.

פִירְדוּסִי? – מִ“פַּרְדֵּס”! – נְאֻם חַוָּגָ’ה מוּסָה¹⁹.

וְסִימָנְךָ? אֲנִי – עוֹרֵךְ הַ“בֻּסְתְּנַאי”.

וְאִם תִּרְאוּ אֶחָד מַכְרִיז כְּמִתּוֹךְ טְרַנְס, כִּי

“תַּפּוּז, וְרַק תַּפּוּז – עִקַּר הָעִקָּרִים” –

רַק גֹּלֶם לֹא יָבִין, כִּי זֶה מֹשֶׁה סְמִילַנְסְקִי

בְּהִתְאַחֲדוּת אִכַּר הָאִכָּרִים.

וְעוֹד תִּזְכּוּ לִרְאוֹת תִּפְאֶרֶת הַפָּמַלְיָא:

פַּרְלָמֶנְט יְהוּדִי, כֻּלּוֹ מִיּוֹשְׁבַי רֹאשׁ,

שֶׁאֵין שָׁם וִכּוּחִים, שָׁם יֵשׁ רַק וַכְּחָנַלְיָה,

וְגַם שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ שָׁם – אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

וְעוֹד וְעוֹד וָעוֹד בְּרוּחַ עַדְלֹיָדָע

קִרְקַס הַיַּהֲדוּת… הַכְּלָל: בֵּיבָר הָגוּן!…

אַךְ הַפְּרוֹלוֹג נִגְמַר – עַכְשָׁו: הַבּוּפוֹנָדָה!

הֵי, מוּסִיקָה! נִגּוּן!

הַמֻּתָּר מְיֻתָּר

(מתוך תכנית המטאטא־פורים)

הַלְלוּ לָהּ לַהִלּוּלָה,

גַּלְגְּלוּ לָהּ גִּיל וָתֹף,

שָׁמָּהּ דָנוּ – כַּמָּה אָנוּ,

לָמָּה לָנוּ לָמָּה טוֹב?

מִן הָאָרֶץ הַקְּטַנְטֹנֶת,

הַיְחִידָה וְהָאַחַת,

הָבוּ זֶמֶר אַשְׁקְלוֹנָה

וְהַגִּידוּ גַם בְּגַת – –

וְהַרְנִינוּ רֶנֶן מֶרֶד

גַּם בֶּרְלִינָה, גַּם בַּגְדָּדָה,

וְסַפְּרוּ מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת

עַדְלֹיָדָע!

עַדְלֹיָדָע הִיא רַקֶּטָּה,

עַדְלֹיָדָע הִיא סִימָן,

שֶׁאֲנַחְנוּ נְרַקֵּדָה

עַל אַפּוֹ שֶׁל כָּל הָמָן!

לָךְ רַגְלַיִם – חֲלִילַיִם,

לָךְ עֵינַיִם – אֵשׁ פּוֹעוֹת!

מְלֹא חָפְנַיִם – הַיָּדַיִם,

אֵין פֹּה דַּיִּים – יֵשׁ פֹּה עוֹד!

לָמָּה, לָמָּה אַתְּ נִבְהֶלֶת?

לָמָּה תִּרְעֲדִי כָּל כָּךְ?

בַּחוּרָה תָּמִיד נוֹפֶלֶת

מִן הַפַּחַת אֶל הַפַּח.

אַל תִּבְכִּי, הָנִיפִי חֹטֶם!

יְרֻקָּה אַתְּ?.. הַסִּי, שֶׁקֶט – –

גַּם אֶסְתֵּר הָיְתָה מִקֹּדֶם

יְרַקְרֶקֶת!

עַדְלֹיָדָע הִיא רַקֶּטָּה,

עַדְלֹיָדָע הִיא סִימָן,

שֶׁאֲנַחְנוּ נְרַקֵּדָה

עַד שֶׁתִּמְצְאִי חָתָן!

הָלְאָה, הָלְאָה, קַרְנָוָלָה!

מָה אֻמְלָל הַמִּתְעַקֵּשׁ!

אָנוּ קֹמֶץ, לָנוּ אֹמֶץ,

גַּם בַּחֹמֶץ יַיִן יֵשׁ!

לֹא לַשָּׁוְא כְּלֵי זֶמֶר שָׁרוּ,

לֹא לַשָּׁוְא מֵיתָר נִתַּר – –

אִם כָּל הָאָסוּר מֻתָּר הוּא,

הַמֻּתָּר הוּא מְיֻתָּר!

אִם בַּלֵּב פּוֹרֵחַ וֶרֶד,

אִם לָרֹאשׁ שִׂמְחָה יָרָדָה,

זֹאת אוֹמֶרֶת, זֹאת אוֹמֶרֶת,

עַדְלֹיָדָע!

עַדְלֹיָדָע הִיא רַקֶּטָּה,

עַדְלֹיָדָע הִיא סִימָן,

שֶׁאֲנַחְנוּ נְרַקֵּדָה

עַד הַבֹּקֶר הַלָּבָן!

“הארץ”, י“ג אדר ב' תרצ”ה – 18.3.1935.

שַׁעַר הַהִתְלוּלָה

רישום מאת ראובן

אופוזיציה בחרוזים

“שער ההִתלוּלה”, אותן סאטירות מחוֹרזות בחתימת א. חָפְזִי (שלונסקי), שראו אור בשלהי 1930 ב“כתובים” (תרצ"א גליונות ג־ד) וכן ביטויי מרי שיריים קודמים, כגון המניפסט בחרוזים “לחִי החמור”, או “יסעוּרים”, דומה כי יותר מִשֶׁהם מורדים באוֹטוֹריטה השירית של ביאליק, מורדים הם ב“ביאליקיסטים” המסתופפים סביבו, אשר ניסו לכוף על הדור הצעיר את הנוֹרמוֹת שלהם בשירה, בשפה ובתרבות, בבחינת כזה רְאֵה וְקַדֵּשׁ. ואפשר שיכול להעיד על כך בין השאר גם שירו של שלונסקי “בוקה מבוקה ומבולקה”, המוקדש לביאליק במלאת לו ששים.

פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת

בּוּקָה־מְבוּקָה־וּמְבֻלָּקָה

(ליובל הששים של ביאליק)

בְּתוֹךְ מִדְבַּר בְּיַאלִיקִיסְטִים

מָשׁוּל אֵשֶׁל²⁰ לְאוֹאַזִיס,

עַל כֵּן יִפְזֹם שִׁיר־שֶׁל־“לִסְטִים”

בַּהֲבָרָה אַשְׁכְּנַזִּית.

שִׁיר שֶׁל “שׂוֹנֵא”, שִׁיר שֶׁל “חָצוּף”,

חַיָּב מַלְקוֹת, חַיָּב כָּרֵת…

אַךְ, כִּמְדֻמֶּה, תּוֹכוֹ רָצוּף

“כְּלוּם”, הָרָאוּי לְהֵחָרֵז.

טִפַּת נֹפֶת מְזֹג לְתוֹךְ כּוֹס,

בְּיֵין־מָרוֹר הִיא מְהוּלָה:

זֶהוּ פֵּשֶׁר פָּנִים שׂוֹחְקוֹת –

שַׁעַר קָטָן לְהִתְלוּלָה.

*

שִׁשִּׁים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים,

אַךְ יַכְחִידוּם תִּשְׁעִים קַבִּים

שֶׁל הַטּוֹחֲרִים בִּטְחוֹרִים,

הַמְּטִילִים מַיִם רַבִּים.

עוֹד לֹא יָבְשָׁה דְיוֹ בַּקּוּלְמוֹס,

עוֹד בְּכִתְבֵי־עֵת יְטֻיַּט,

עוֹד יְקֻלְמַס, עוֹד יְפֻלְמַס,

עוֹד יְסֻיַּט, גַּם יְפֻיַּט.

זֶה כַּחוֹל זִכְרוֹנוֹת יַרְבֶּה,

זֶה יִתְמוֹגֵג: אַי, אַי, בְּיַאלִיק – –

יְחַסְּלֶנּוּ עוֹד הָאַרְבֶּה,

וְהַיֶּלֶק עוֹד יְיַלֵּק.

כִּי הַחוֹב עֲדֶן לֹא סֻלַּק,

וְהַיְבוּל עֲדֶן לֹא לָקָה,

עוֹד יְיֻבַּל, עוֹד יְבֻלַּק –

בּוּקָה, מְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה.

וְאֵי רֵעַ, אֲשֶׁר כָּכָה

לְרַחַ"ן²¹ בִּלְחִישָׁה יֹאמַר:

– "עַכְשָׁיו בַּנְתִּי: נַפְשׁוֹ שָׁחָה

תַּחַת מַשָּׂא… נוּ… וְגוֹמֵר…"

כִּי בִּמְהוּמַת הַיְרִידִים

מִיַּבֶּלֶת לִבּוֹ יָמֵר:

"יָהּ, שָׁמְרֵנִי מִן הַיְדִידִים,

מִן ‘הַשּׂוֹנְאִים’ כְּבָר אֶשָּׁמֵר" –

“טורים” 22.6.33

בימי יובל הששים של ביאליק שאלו את שלונסקי: מה ברכה היית מברך את ביאליק ליום זה?

השיב שלונסקי: שלא יהיה בטל בששים…

המניפסט בחרוזים “לחי החמור” הושמע בנשף בשם “פָּנֵינוּ לַקָּהָל”, שנערך על־ידי חבורת “כתובים” בט' באדר ב' תרפ"ט – 22.3.1929 בתל־אביב.

את המניפסט הבלתי מחוֹרז והמפוֹרט השמיע באותו ערב אליעזר שטיינמן, בהכריזוֹ שם בין השאר כי “קבוצת ‘כתובים’ היא המיעוט הלאומי בציבור הסופרים העבריים, היא האופוזיציה למשטר הספרותי הקיים, אם כדאי לנו להשתמש במונחיה של הציבוריות”. דברי שטיינמן במלואם, תחת הכותרת “פנינו לקהל”, הובאו בגליון “כתובים” מ־28.3.1929 לצד המניפסט המחוֹרז “לחי החמור”.

אברהם שלונסקי ואליעזר שטיינמן, 1932

לְחִי הַחֲמוֹר

(מניפסט בחרוזים)

בִּרְשׁוּת אָמָּנִים וְסוֹפְרִים וּכְלֵי זֶמֶר,

בִּרְשׁוּת הַקָּהָל הַמְנֻמָּר בְּכָל נֶמֶר –

קְצָתוֹ מִבֵּית שַׁמַּאי, בְּנֵי מֶרֶד וָמֶמֶר,

רֻבּוֹ מִבֵּית הִלֵּל הָרַךְ מִנִּי צֶמֶר

גֶּפֶן סוֹרֶרֶת מִכֶּרֶם הַחֶמֶר

מוּל יַעַר שַׁלֶּכֶת, הַסְּתָו וְהַגֶּמֶר –

כִּי כֵן מִשְׁפָּטוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּכָל דּוֹר

עַתָּה יִפָּתַּח לִפְנֵיכֶם הַמָּדוֹר:

“לְחִי הַחֲמוֹר!”

גֹּב בִּרְיוֹנִים הוּא – וְלֹא בֵּית הַוַּעַד

לְכָל בֶּן הַמֹּרֶךְ וּצְנוּעַ הַצַּעַד

הַנָּס מִן הָאֵשׁ וְהַמֶּרֶד בְּרַעַד;

מְאוּרַת כָּל פָּרִיץ, שֶׁהַדָּם בּוֹ בָּזָק,

שְׁוָא נָע,

וָו־הַהֵפֶךְ

וְדָגֵשׁ חָזָק –

הוּא וְרַק הוּא לִמְאוּרָה זוֹ יֻזְעַק

קְרָב לְקַדֵּשׁ נֶגֶד מֶרֶד הָאוֹר –

בִּלְחִי הַחֲמוֹר!

אִם הַצָּגָה אוֹ קוֹנְצֶרְט יֵעָרֵכוּ –

פֹּה יִשָּׁפֵט עָלָיו: מַהוּ וְאֵיךְ הוּא?

פֹּה יִסָּקֵל כָּל בּוֹקֵר בִּקָּרוֹן,

פֹּה יִמָּגֵר כָּל חֲדַל כִּשָּׁרוֹן,

חָשׂוֹף יֵחָשֵׂף פֹּה כָּל שֶׁקֶר וָסֶלֶף

וְלֹא יִתְנַשֵּׂא בַּר־בֵּי־רַב לְשַׂר אֶלֶף,

וְכָל הַמַּשְׁחִית אֶת טוּב טַעַם הַדּוֹר

קָבוֹר יִקָּבֵר פֹּה קְבוּרַת הַחֲמוֹר.

כָּל אֶבֶן מִקִּיר לִי זוֹעֶקֶת: רַק מוּם בִּי!

וְאֶת הָאֱמֶת אֵין מַבִּיעַ בְּפֻמְבִּי.

רַק לַהַג, שְׂפַת חֹנֶף, בּוּקָה וּמְבוּקָה –

וְאוֹי לַמְבַקֵּר פֹּה וְאוֹי לַמְבֻקָּר!

הַגְּנַאי הוּא כְּחֵץ הַמָּשׁוּחַ בְּנֹפֶת,

וְהַשֶּׁבַח – אָיֹם מִכָּל עֹנֶשׁ הַתֹּפֶת;

כֶּתֶר יִתְּנוּ לְבֶן אַט־אַט וָפַחַד,

וּלְעַנְנֵי סַעַר יָקְשׁוּ פַּח וָפַחַת. וְחַד כִּי יִפְרֹץ פֹּה בְּסַעַר וּבְטֶמְפּוֹ –

מִי אֶת אָזְנָיו הַצְּנוּעוֹת לֹא אוֹטֵם פֹּה?!

מִי לֹא מֵגִיף פֹּה מִפַּחַד כָּל תְּרִיס

כְּלַפֵּי הַשֶּׁקֶר אֶחָד אִם יַתְרִיס?!

שָׂרַי הָעֵדָה פֹּה יוֹשְׁבִים בְּכָל שַׁעַר

בּוֹדְקִים כָּל אִישׁ־רוּחַ: אוּלַי אֶת הַסַּעַר

חֲלִילָה וְחַס לָן הֵבִיא זֶה הַנַּעַר.

– סִקְלוּהוּ!

– שִׁמְטוּהוּ!

– הַבְזוּהוּ!

– עַד תֹּם!

אַתָּה פֹּה בֶּן נֶכֶר, אַתָּה פֹּה יָתוֹם!

בְּזֹאת הַמַּמְלֶכֶת, בְּזֶה הַמִּשְׁטָר –

אַתָּה מְיֻתָּר!

כְּכֶלֶב נוֹבֵחַ, כְּיִלְלַת תַּן –

אַתָּה הַפַּיְּטָן!

רוּחַ נִרְדֶּפֶת, בּוֹדֶדֶת, מוֹרֶדֶת –

פֹּה – בַּמּוֹלֶדֶת.

הֵם לְעוֹכֵר יְשִׂימוּךָ וּבְטֶרֶם

תִּשְׁלַח אֲמִתְּךָ יְנַדּוּךָ בְּחֵרֶם.

בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת יֶאֶרְבוּ, וּמִקֶּשֶׁת

חִצִּים יִשְׁלְחוּ – עַל אֱמֶת לֹא נִדְרֶשֶׁת.

וְזֶה כָּל הַסּוֹד! וְזֶה כָּל הַלֶּקַח!

עִם חֶסֶד־עֶלְיוֹן – הֵם עוֹמְדִים עַל הַמֶּקַח:

– שִׁירֵי הֶחָצֵר הָבָה לָנוּ הַב עוֹד –

אֲנַחְנוּ נַקְטִיר לְךָ קְטֹרֶת כָּבוֹד!

רַק הֱיֵה לָנוּ עֶבֶד, רַק עֶבֶד, רַק עֶבֶד –

אוֹ אָז נַרְכִּיבְךָ בַּחוּצוֹת בְּמִרְכֶּבֶת!

נִסְתּוֹפֵף, נְתוֹפֵף, נָרוּץ רוּץ וְקָרוֹא:

כֹּה יֵעָשֶׂה לְפַיְּטָן שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים בִּיקָרוֹ!

וּבְהֵידָד־בְּהֵידָד נְרַפֵּד וּבְחֵן־חֵן בְּחֵן־חֵן נְקַטֵּר – –

נוּ?

לֹא!

אֲנִי מְוַתֵּר! מְוַתֵּר! מְוַתֵּר!

כִּי טוֹב לִי לִשְׁמֹעַ מִפִּיכֶם: – הַבּוּז!

מִתְּשׁוּאוֹת הַחֵן וּמִצִּלְצְלֵי זוּז!

מַה טּוֹב: מַיִם צַר! מַה נָּעַמְתְּ, פַּת בְּמֶלַח!

הָהּ, רַק לֹא יֵין־חֹנֶף מִשֻּׁלְחַן הַמֶּלֶךְ – –

עַל כֵּן תְּבֹרַךְ לִי מִדּוֹר וְעַד דּוֹר,

לְחִי הַחֲמוֹר!

אֶת שַׁדְמוֹתֵינוּ נַקֵּה מִן הַשַּׁיִת,

מִן הַבִּקֹּרֶת גָּרֵשׁ אֶת הָעַיִט,

מִן הַשִּׁירָה – אֶת סַפַּחַת הַפַּיִט,

מִן הַחֶבְרָה – אֶת כָּל “שֶׁמֶן הַזַּיִת”!

קוּם וְחַזֵּק פֹּה אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת,

וְהַצִּילֵנוּ מִמּוֹט וּמִמַּיִט –

שְׁמֹר וַעֲקֹר וַעֲדֹר וֶאֱמֹר:

לְחִי הַחֲמוֹר!

משחק־שח בתל־אביב הקטנה.

טִיף־טִיף – –

(נאום: ג. שופמן)

–… למי, למי יש צורך בשפע הזה? למי, למי יש צורך במים שאין להם סוף הללו?

–… המשורר האמיתי, “החוצב את שירו מלבו”, שורותיו ספורות. התמצית מעַטה. המרכז – נקודה. אבל באשר אין לב ואין תמצית ואין מרכז – שם (…) הצָפָה, שם שִטפון!

–… נסֵה נא לגשת אליהם ולבקש מהם הלוואה קטנה של 5 דולרים – לא יתנו!

–… שיא הלהג… פטפטן… להג שרלטני… כזבות…

(“שתים שלש שורות” – ג' שופמן. “העולם” – ל“ה, ל”ז, מ"ב)

חֲתַן יוֹבֵל²² אֲנִי, וְעַל רֹאשִׁי הַכֶּתֶר

לִי חֶסֶד אֱלֹהִים בְּאוֹתִיּוֹת פֶּטִיט –

אֲנִי הוּא אַלְטֶנְבֶּרְגְ’ל פֶּטֶר²³

בְּסִפְרוּתֵנוּ הָעִבְרִית.

אֲנִי שׂוֹנֵא אַנְשֵׁי הַשֶּׁפַע.

לִי יֵשׁ אֶקְדֹחַ’ל; פִּיף־פַּף – –

אֲנִי אוֹהֵב קוֹמָה שֶׁל טֶפַח

וַהֲגִיגְיֹנֶת שֶׁל חֲטָף.

אֲנִי טוֹבֵל קוּלְמוֹס בְּקֶסֶת:

צִיף־צִיף – וְהַקּוֹרְאִים נוֹהִים:

אֲנִי דוֹרֵשׁ גַּם גְּמִילוּת חֶסֶד

נוֹסָף עַל חֶסֶד אֱלֹהִים.

הֲלֹא גַּם “כֶּתֶר” הוּא מַטְבֵּעַ.

“הָאַיינְפַל”²⁴ גְּאוֹנִי! וּבְכֵן:

אָמְנָם, פְּלוֹנִי לִכְתֹּב יוֹדֵעַ

אֲבָל גַּם שִׁילִינְג לֹא יִתֵּן.

אִי, דּוֹסְטוֹיֶבְסְקִי, כְּבָר נִמְאַסְתָּ!

סְטֶנְדַּל, פְלוֹבֶּר, בַּלְזַק וְעוֹד…

אֲנִי אוֹהֵב רַק חוֹלֵי אַסְטְמָה,

שֶׁנְּשִׁימָתָם קְצָרָה מְאֹד.

לַשָּׁוְא, טוֹלְסְטוֹי, כֹּה הֶאֱרַכְתָּ –

מַשְׁמָע: אֵין־לֵב אַתָּה! לַסַּל!

מִלָּה – וּפְסִיק. שׁוּרָה – אֶתְנַחְתָּא.

פָּסוּק וָרֶבַע – וַחֲסַל.

זוֹ כְּתִיבָתִי – הַקְטִירוּ קְטֹרֶת:

טִיף־טִיף – וְדַ"ל. וְשׁוּב: צִיף־צִיף.

קִרְאוּ מַה שֶּׁכָּתְבָה בִּקֹּרֶת

מִיּוֹסֵף קְלוֹיזְנֶר עַד יַצִּיב²⁵.

הֵידָד. בִּקֹּרֶת, אִם בָּרוּר לָהּ

לְאָן לִבִּי נִכְסָף, נִכְסָף…

לְאָן? – עַיֵּן יְהוּדָה בּוּרְלָא

לִפְנֵי חָדְשַׁיִם בְּ“מוּסָף”.

אֲבָל אֲבוֹי לְאִישׁ הַחֶצֶף,

אֲשֶׁר יָעֵז קְצָת לְהַסֵּס –

מִקּוּלְמוֹסִי אַשְׁקֶנּוּ קֶצֶף,

וְיַצִּילֶנּוּ רַק הַנֵּס.

כִּי לִי יֵשׁ טוֹן שֶׁל אִישׁ הָרוּחַ,

וְנִימוּסֵי תַּלְמִיד חָכָם:

אֲנִי נוֹקֵם בִּשְׁעַת וִכּוּחַ

כְּמוֹ שֵׁם, כְּמוֹ יֶפֶת וּכְמוֹ חָם.

כְּבָר הִתְוַכַּחְתִּי, וְלֹא פַּעַם

הִנֵּה לָכֶם מָשָׁל קָטָן:

הַלָּה אוֹמֵר דָּבָר שֶׁל טַעַם,

אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: שַׁרְלָטָן!

וְכָל זֶה – בְּקִצּוּר, בְּלִי יֶתֶר,

בְּשׁוּרוֹתַיִם שֶׁל פֶּטִיט –

אֲנִי הֵן אַלְטֶנְבֶּרְגְ’ל פֶּטֶר

בְּסִפְרוּתֵנוּ הָעִבְרִית.

וַי, הֲוַי

הַשִּׁיר הַזֶּה מֻקְטָר־מֻגָּשׁ

לְכָל נֶאֱהָבַי –

כְּמוֹ אָלֶף רֵייזִין וּבָּרַשׁ

וּשְׁאָר סוֹפְרֵי הֲוַי.

הַפְּרוֹזָה שֶׁלָּכֶם הִיא נִפְלָאָה מְאֹד

וּנְגִינָתָהּ – כְּקוֹל גֵּרָה בְּהִלָּעֵס הַתֶּבֶן – –

וְלִכְאוֹרָה, צָרִיךְ הָיָה לִבְּכֶם לִהְיוֹת

לֵב צֶמֶר־גֶּפֶן וְלֹא אֶבֶן.

הֲרֵי כָּל כָּךְ חָלָק וְטוֹב וְאַט וְקָט

עִם בַּת הַשִּׁיר בַּלּוֹת שָׁעָה וָרֶבַע:

מְעַט כִּשְׁרוֹן, מְעַט זִכְרוֹן, וְגֵיאוֹגְרַפְיָה מְעַט

וְכָךְ־וְכָךְ חָכְמַת הַנֶּפֶשׁ וְתֵאוּר הַטֶּבַע.

וְזֶה נִקְרָא: סִפּוּר. וְזֶה נִקְרָא: רוֹמָן.

יֵשׁ חֹק וּמִשְּׁפָטִים גַּם בְּתוֹרַת הַפַּיִט.

אִם יֵשׁ “בָּתִּים” לַחֲרוּזֵי פַּיְטָן

הֲרֵי לִהְיוֹת סוֹפֵר יָכוֹל כָּל בַּעַל־בַּיִת…

נוֹשְׂאִים לְסִפּוּרִים יֵשׁ דֵּי, דֵּי וְהוֹתֵר.

כֻּלָּם רֵיאָלִיִּים וְלֹא תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה –

אֶל חוֹף הָעַרְפִלִּים רַק הַמְטֹרָף חוֹתֵר,

לָכֶם יֵשׁ חוֹף־הַנַּחַת מִיָּמִים יָמִימָה.

הִנֵּה סִפּוּר:

בַּעֲיָרָה פְּלוֹנִית יֵשׁ יְהוּדִי פְּלוֹנִי,

אַךְ, כַּמּוּבָן, עַל יַד בֵּיתוֹ צָרִיךְ לָגוּר הַכֹּמֶר –

זֶה הַיְּהוּדִי הוּא, כַּמּוּבָן, גְּרוֹגֶרֶת וְעָנִי,

וְזֶה הַגּוֹי – עָשִׁיר וּגְבַהּ־קוֹמָה כַּתֹּמֶר.

הַכֹּמֶר, כַּמּוּבָן, הוּא גְבַר, מַמָּשׁ גָּלְיָת:

וְהַיְּהוּדִי הוּא, נֶעבֶּעךְ, בַּעַל שֶׁבֶר.

לַכֹּמֶר, כַּמּוּבָן, יֵשׁ גַּן־פֵּרוֹת נֶחְמָד

וְלַיְּהוּדִי – לֹא בַּיִת אֶלָּא קֶבֶר.

אֲבָל לְעֻמַּת זֹאת יֵשׁ יֶלֶד לַיְּהוּדִי.

וְהוּא שׁוֹבָב וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ לַחֶדֶר.

הַיֶּלֶד, כַּמּוּבָן, רוֹכֵב עַל תַּיִשׁ אוֹ עַל גְּדִי

וּמִתְגַנֵּב אֶל גַּן הַכֹּמֶר בְּטַפְּסוֹ עַל גֶּדֶר.

וְהַיֶּלֶד, כַּמּוּבָן, עוֹלֶה עַל אֵיזֶה עֵץ,

קוֹטֵף אַגָּס, קוֹטֵף תַּפּוּחַ.

הַכֹּמֶר, כַּמּוּבָן, תּוֹפֵס אֶת זֶה הַלֵּץ

וּמְשַׁלֵּחַ בַּאֲבִי־אֲבִי־אָבִיו הָרוּחַ.

אַךְ בִּקְלָלָה אֵין דֵּי… הַכֹּמֶר, כַּמּוּבָן,

מוֹתֵחַ אֶת הַיֶּלֶד עַל גַּבֵּי הַבֶּרֶךְ

וּמַרְבִּיץ בַּאֲחוֹרָיו, כְּדֶרֶךְ כָּל אִיוַן,

נוּ, כָּךְ – חֲצִי שָׁעָה בְּעֶרֶךְ. –

וְכָךְ נִקְלָע הַיֶּלֶד מִסִּפּוּר אֶל חֲבֵרָיו

וּמִנּוֹבֶלָה אֶל נוֹבֶלָה,

וְהַכֹּמֶר הַשָּׁמֵן מַכֶּה בַּאֲחוֹרָיו

זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה – וְאֵין פּוֹדֶה לוֹ.

הַיֶּלֶד מִתְיַפֵּחַ: וַי, גָּדוֹל שִׁבְרִי!

הַיֶּלֶד מִתְחַנֵּן פֹּה בְּאָזְנֵי כֻּלָּנוּ:

– הַצִּילוּ נָא אֶת אֲחוֹרֵי הַיֶּלֶד הָעִבְרִי

מִן הַפְּרוֹזָאִיקִים שֶׁלָּנוּ!

כְּשֶׁאִידִילִיקָן נַעֲשֶׂה סָטִירִיקָן

(נאום ד' שמעונוביץ)

כְּבָר כָּתַבְתִּי פּוֹאֵמָה עַל אֵשֶׁת אִיּוֹב

וְאִידִילְיָה עַל בַּת כְּדָרְלָעֹמֶר…

לִי יֵשׁ בָּאַמְתַּחַת פּוֹאֶמוֹת לָרֹב

וּלְאֶלֶף אִידִילְיוֹת יֵשׁ חֹמֶר.

וְהוּא הַמְבַקֵּר – עַם־הָאָרֶץ וּבוּר –

אוֹמֵר כִּי אָנֹכִי בָּנָלִי!

אַחֲרֵי הַשְׁלִימִי חָק שִׁירַי – הֵן בָּרוּר:

הָיְתָה בְּסָטִירוֹת עֶדְנָה לִי…

בְּשִׁיר וּבְפוֹאֶמָה אֵינִי אַי־אַי־אַי?..

נוּ… מֵילָא… אוּלַי… מִי יוֹדֵעַ…

אוּלָם מִי כָּמוֹנִי כּוֹתֵב בַּחֲשַׁאי

מְשָׁלִים עַל כְּלָבִים וּצְפַרְדֵּעַ?

יֵשׁ, שֶׁבַח לָאֵל, לָפוֹנְטֶן וּקְרִילוֹב

וְאֶזוֹפּוֹס חֲכַם הַעֲלִילִיָּה.

הִנֵּה מֵעֲטִין הַסָּטִירוֹת אֶחְלֹב

גַּם אֲנִי – מְשׁוֹרֵר הָאִידִילְיָה.

יֵשׁ “רָז” וְיֵשׁ “פָּז” וְיֵשׁ “גָּז” וְיֵשׁ “אָז” –

הֵידָד, חֲרַזְרֹזֶת הַבֹּסֶר!

וּמָה אִם בְּהוּמוֹר, חָלִילָה וָחַס,

יֵשׁ חֹסֶר וּלְמַעְלָה מֵחֹסֶר?

הֲרֵי לֹא הַהוּמוֹר עִקַּר הַמְכֻוָּן,

עִקַּר הַמְכֻוָּן הוּא: הַכַּעַס…

חָפַצְתִּי פָּשׁוּט לְחָרֵף, אַךְ מוּבָן:

הַמַּצְפּוּן לִי אוֹמֵר: אַל נָא תַּעַשׂ!..

אֵינֶנִּי גִּבּוֹר וְאֵינֶנִּי עִלּוּי –

מְנֻמָּס – כְּמוֹרֶה בְּגִימְנַסְיָה…

הֲרֵי לֹא אוּכַל לְחָרֵף בְּגָלוּי,

אֲחָרֵף, לְפָחוֹת, בְּאִתְכַּסְיָא.

אֲנִי הֵן בִּכְלָל מֵאַנְשֵׁי הַנִּימוּס

הַשְּׁלֵוָה, הָאִידִילְיָה, הַיֹּשֶׁן –

אָנֹכִי בְּשֹׁמֶן הַשֶּׁקֶט עָמוּס

כְּפָרוֹת בַּבָּשָׁן אוֹ בְּגשֶׁן…

הַשֹּׁמֶן מַפְרִיעַ לִמְלֶאכֶת הַשִּׁיר,

אַךְ מִשְׁלֵי אֶזוֹפּוֹס אַמְטִיר עוֹד!

וְאִם־יִרְצֶה־הַשֵּׁם, לִי יוֹצִיאוּ בִּ“דְבִיר”

עוֹד כֶּרֶךְ שָׁמֵן שֶׁל סָטִירוֹת.

אִרְגּוּן

(נאום אלישבע²⁶)

“נָחוּץ כִּשְׁרוֹן לְפַיְּטָנָה?”

וְלֹא אָבִין לַחֲלוּטִין: לָמָּה?

הִנֵּה מִכּוֹס אַחַת קְטַנָּה

שָׁפַכְתִּי חָבִיוֹת רֵיקְלָמָה!

שָׁפַכְתִּי פֹּה, שָׁפַכְתִּי שָׁם –

בְּרוּסְיָה, פּוֹלִין, פָּלֶשְׂתִּינָא

הֲרֵי לֹא בִּי הוּא הָאָשָׁם

כִּי אֶת הַסּוֹד נַפְשִׁי הֵבִינָה.

וְזֶה הַסּוֹד: צָרִיךְ אִרְגּוּן!

וְרֵיקְלַמִּיאֵל²⁷ בַּעַל!

וְאָז מִמֵּילָא יֵאָרְגוּן

קוּרֵי פִּרְסֹמֶת עַל כָּל שַׁעַל.

הֵי הַמְבַקֵּר, יָדְךָ בַּכֹּל!

הַכֹּל בַּקֵּר־נָא וּבַכֹּל גַּע!

רַק לִכְבוֹדִי הָרִימָה קוֹל:

הֵידָד לָךְ, רוּת! הָהּ, רוּת מִוּוֹלְגָה

וְכִשָּׁרוֹן? וְחֶסֶד עָל?

וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה?

בְּאֵלֶּה אֵין כָּל צֹרֶךְ כְּלָל –

אוּלַי לְגֵיטֶה אוֹ לְהַיְנֶה?

וְלָנוּ דַי בְּכוֹס קְטַנָּה

וּבְחָבִיּוֹת שֶׁל מֵי־רֵיקְלָמָה

“נָחוּץ כִּשְׁרוֹן לְפַיְּטָנָה?”

אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה – לָמָּה? לָמָּה?

אֶת תְּהִלָּתִי מָלֵא עוֹלָם,

וְרַק “כְּתוּבִים” אוֹטְמִים אָזְנַיִם –

עַל כֵּן כְּגֹדֶל נִוּוּלָם

בָּהֶם נָקַמְתִּי בְּ“מֹאזְנַיִם” –

חֲרוּזֵי פִּרְסֹמֶת

רישום מאת ראובן – 1968.

משום הכורח למצוא מימוּן לעִתונים שערך, נאלץ שלונסקי לחזר על פתחיהם של חרושתנים ובעלי עסקים שונים בארץ ולהציע להם את שֵׁירוּתיו בתשלום, היינו, לחבּר חרוזי פרסומת בשבח תוצרתם. ויש לומר כי יזמתוֹ הניבה פרי הילולים: חרוזים אלה היו פופולאריים מאוד בזמנם ואף הועתקו מ“כּתובים” ומ“טורים” לעִתונים אחרים. רבּים מבני-הנוער בשנות השלושים ידָעוּם בעל-פה.

כַּרְמֶל מִזְרָחִי

חֲסַל סֵדֶר פֶּסַח – וּכְבָר שָׁבוּעוֹת,

וְיַיִן אִם אָיִן – הַיּוֹם-טוֹב מִנָּיִן?

כִּי יַיִן בִּלְבַד הוּא אַלוּף הַשְּׂמָחוֹת, –

אֲבָל הַשְּׁאֵלָה הִיא: אֵיזֶהוּ הַיַּיִן?

אַך אֵין כָּאן מַחְלֹקֶת, אֵין צֹרֶךְ בְּעֵד, –

מֻדַּעַת, מֻסְכֶָּמֶת בַּכְּפָר וּבַכְּרַךְ הִיא:

– אֵיזֶהוּ הַיַּיִן לְחַג וּמוֹעֵד?

– רַק כַּרְמֶל מִזֶרָחִי!

– רַק כַּרְמֶל מִזְרָחִי!

כַּתָּב

בָּרוּךְ מְשַׁנֶּה הָעִטִּים;

אַשְׁרֵי הַבּוֹדֵק וְקוֹבֵעַ:

אֵיזֶהוּ הָעֵט הַמַּתְאִים?

אֵיזֶהוּ הָעֵט הַנּוֹבֵעַ?

וְכָכָה עַל סְמַךְ בְּדִיקוֹתָיו,

יַבִּיעַ בִדְחִילוּ וּרְחִימוּ:

– הָעֵט הַנּוֹבֵעַ כַּתָּב,

זֶה מֶלֶךְ-מַלְכֵי-הָעֵטִים הוּא!

אֲרָרַט

הֵן גָּלוּי וּמְפֻרְסָם גַּם לְבוּר דְּאוֹרָיְתָא:

כְּתֹם הַמַּבּוּל, בְּחַפְּשׂוֹ לוֹ מִפְלָט,

גַּם נֹחַ לֹא אָץ כְּלָל לָלֶכֶת הַבַּיְתָה –

הוּא בָּא לְמָקוֹם אֲשֶׁר שְׁמוֹ אֲרָרַט!

עַל כֵּן גַּם אֲנִי, גַּם אַתֶּם, גַּם אֲנַחְנוּ

יוֹדְעִים זֹאת לָבֶטַח – בִּכְלָל וּבִפְרָט:

אַחֲרֵי כָּל מַבּוּל-הַטְּרָדוֹת עוֹד לֹא נַחְנוּ

מְנוּחָה נִפְלָאָה כִּבְקָפֶה אֲרָרַט!

“טורים”, י“ד בניסן תרצ”ח, 15.3.1938.

כִּבּוּשׁ עֶמְדוֹת

כִּבּוּשׁ עֶמְדוֹת – בִּיגִיעַ מֹחַ וְכַפַּיִם –

לְעַם בּוֹנֶה אַרְצוֹ רַק הוּא מִשְׁעֶנֶת עֹז;

וּבַכִּבּוּשׁ הַזֶּה מָנָה אַחַת אַפַּיִם

נָטַל בְּמִפְעָלָיו בָּאָרֶץ יִצְחָק הוֹז²⁸.

בְּהִתְנַכֵּל זָרִים לַחְתֹּר תַּחְתֵּינוּ חֶתֶר,

חֲרֹשֶׁת נְעָלִים מֵאֶרֶץ לְהִצְמִית –

מִכִּלָּיוֹן גָּמוּר הוֹשִׁיעַ לָנוּ “כֶּתֶר”

עָנָף חָשׁוּב שֶׁל תּוֹצָרָה עַצְמִית.

עַכְשָׁו רְאֵה, אֶזְרָח: עַל כָּל פְּסִיעָה וָשַׁעַל,

בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְנֶה הָעַיִן תַּעֲלֹז,

כִּי עַל אַדְמַת צִיּוֹן נוֹשֵׂאת רַגְלֵנוּ נַעַל

שֶׁהִיא כֻּלָּהּ עִבְרִית, הִיא נַעַל כֶּתֶר-הוֹז.

בְּעֵמֶק הַבָּכָא, בְּמֶרְחֲבֵי רוּסִיָּה,

כִּי יִתְעַנֶּה עַמִּי בְּצַעַר וּתְלָאוֹת –

מִי יְחַלְּצֵם מִשָּׁם, וְהֵנָּה מִי יַסִּיעַ,

הֲלֹא הוּא – יִצְחָק הוֹז, בָּא-כֹּחַ “סוֹבְטוֹרְגְפְלוֹט”.

כִּי מַר הוּא גּוֹרָלָם, מַטֵּה לַחְמָם גָּדוּעַ,

מִי מֵחֶרְפַּת רָעָב יוֹשִׁיעַ וְיָגִין?

אֵיךְ הָעֶזְרָה נוֹשִׁיט? – גָּלוּי הוּא וְיָדוּעַ

רַק עַל יְדֵי מַר הוֹז, בָּא-כֹּחַ שֶׁל “טוֹרְגְסִין”.

וְכָל פְּלִיטֵי חַרְבּוֹ שֶׁל הִיטְלֶר-צְלַב-הַקֶּרֶס,

הַזּוֹעֲקִים: אַיֵּה מוֹשִׁיעַ וְגוֹאֵל?

מִי בְּנוּסָם מִמַּשּׁוּאוֹת הַהֶרֶס

יוֹשִׁיט עָזְרָה בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל?

מִי יַעֲלֵם לַחוֹף? מִי יִפְטְרֵם מִמֶּכֶס?

בְּאֹמֶן וְעֵצָה מִי יְבִיאֵם לַמְּחוֹז?

וּלְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁאֵרִית הַנֶּכֶס

מִי יַעֲבִיר לָהֶם? – הֲלֹא הוּא יִצְחָק הוֹז!

וְאַחְרוֹן-אַחְרוֹן חָשׁוּב: כִּבּוּשׁ מֵאֵין כָּמוֹהוּ

לַעֲבוֹדָה עִבְרִית וְלַמִּסְחָר בּוֹ פְּדוּת –

כִּבּוּשׁ שֶׁאֵין עֲרֹךְ לְתוֹעַלְתּוֹ וּשְׁמוֹ הוּא:

חֶבְרָה בִּשְׁבִיל פְּרִיקָה וְסַפָּנוּת.

אָכֵן, כִּבּוּשׁ עֶמְדוֹת – בְּמֹחַ וְכַפַּיִם –

לְעַם בּוֹנֶה אַרְצוֹ, רַק בּוֹ מִשְׁעֶנֶת עֹז

וּבַכִּבּוּשׁ הַזֶּה מָנָה אַחַת אַפַּיִם

נָטַל וְעוֹד יִטֹּל הַגֶּבֶר יִצְחָק הוֹז!

בִּדְמִי הַיַּלְדוּת לָנוּ שָׁרוּ שִׁיר עֶרֶשׂ:

“תֶּחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן”.

כֻּלָּנוּ עָלִינוּ לִבְנוֹת אֶת הַהֶרֶס

בִּיגִיעַ כַּפַּיִם וְלֹא בְּפִגְיוֹן.

כִּי הֶעָמָל הוּא גֻלַּת הַכּוֹתֶרֶת.

צִיּוֹן עֲמֵלָה וּבוֹנָה, מַה יָּפִית!

לָךְ יֵשׁ מִצְווֹת וְדִבְּרוֹת יֵשׁ עֲשֶׂרֶת,

הַחֲשׁוּבָה הִיא תּוֹצֶרֶת עַצְמִית!

אָכֵן יֵשׁ מִצְווֹת גַּם בְּסַחַר וָמֶכֶר

הַכֹּל מִצְטָרֵף לְקִנְיָן וּלְמִנְיָן

וּמִי שֶׁקּוֹנָה מִתּוֹצֶרֶת הַנֶּכֶר

הוּא הַהוֹרֵס אֶת יְסוֹד הַבִּנְיָן.

זְכָר-נָא עִבְרִי אֶת נְבִיא יְרוּשָׁלַיִם,

עָמוֹס, שֶׁהוֹכִיחַ אֶת כָּל בְּנֵי עַמּוֹ

עַל מִכְרָם אֶת אַרְצָם בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם

בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם מִמּוֹאָב וְעַמּוֹן.

גַּם אָז אֶל נָכוֹן כְּבָר הַנַּעַל שֶׁל בַּאטַא²⁹

בְּשׁוּק יְהוּדָה לְבָשְׁתֵּנוּ מָלְכָה.

שְׁמַע נָא, אֵפוֹא, אִם עֲדֶן לֹא שָׁמַעְתָּ

אֶת צַו הַדּוֹרוֹת לָנוּ: “שַׁל נַעַלְךָ!”

שַׁל נַעַלְךָ – אִם זָרָה הִיא! שׁוּם הֶתֶר

לֹא יִמָּצֵא לְתוֹצֶרֶת נָכְרִית

הַנַּעַל שֶׁלְּךָ הִיא רַק נַעַל שֶׁל כֶּתֶר:

כֶּתֶר מַלְכוּת לְתוֹצֶרֶת עִבְרִית.

שֶׁקֶר הַחֵן הוּא וְהֶבֶל הַיֹּפִי

אַל יְפַתּוּךָ בְּמֶקַח הַזּוֹל

הַחֵן וְהַזּוֹל רַק מַסְוֶה הֵם לַדֹּפִי,

תּוֹצֶרֶת זָרָה תּוֹרִידְךָ אֱלֵי שְׁאוֹל.

עַל כֵּן כֹּה נָבוּז לְפוֹרֵץ אֶת הַפָּרֶץ

עַל כֵּן לֹא נֶחְדַּל מִלְּהַכְרִיז בְּגָאוֹן:

קְנֵה, יְהוּדִי, מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ

כִּי הִיא לָנוּ עֹז וּמִשְׂגָּב בְּצִיּוֹן.

אֹזֶן שִׂים כַּאֲפַרְכֶּסֶת,

עַם צִיּוֹן לַאֲלָפָיו,

שְׁמַע עַל פִירְמָה מְיֻחֶסֶת:

יִצְחָק הוֹז וְשֻׁתָּפָיו.

בְּקִצּוּר מִבְּלִי שְׂפַת יֶתֶר

(שְׁמַע, קוֹרֵא, וְהַאֲזִין!)

אֲסַפֵּר שִׁבְחֵי הַ“כֶּתֶר”

“סוֹבְטוֹרְגְפְלוֹט”³⁰ וְגַם “טוֹרְגְסִין”³¹.

הֵן כֻּלְּכֶם יוֹדְעִים כָּמוֹנִי

עַל רָעָב וּבַלָּהוֹת

שֶׁל אַחֵינוּ בְּכוּר-עֹנִי

שָׁם בְּאֶרֶץ מוֹעָצוֹת. –

מִי עוֹזֵר לָכֶם לִשְׁלֹחַ

עֵזֶר-מַה לְאֵם, לְאָב?

– ה“טּוֹרְגְסִין”! וְהַבָּא-כֹּחַ:

יִצְחָק הוֹז וְשֻׁתָּפָיו.

מִי עוֹזֵר לָהֶם מִתֹּהוּ

שׁוּב לְאֶרֶץ הָאָבוֹת?

יִצְחָק הוֹז וְשְוּת', כִּי פֹּה הוּא

הַסּוֹכֵן שֶׁל “סוֹבְטוֹרְגְפְלוֹט”.

וּכְשֶׁהֵם זוֹכִים לְהֶתֶר

וּבָאִים לְכָאן סוֹף-סוֹף,

מִי נוֹעֵל תִּנְעֹלֶת “כֶּתֶר”

לְרַגְלָם בְּמַזָּל טוֹב?

מִי?! – הַגִּידִי כָּל הַכְּנֶסֶת,

עַם צִיּוֹן לַאֲלָפָיו:

– הִיא הַפִירְמָה הַמְיֻחֶסֶת

יִצְחָק הוֹז וְשֻׁתָּפָיו.

“טורים” 22.6.33.

תל אביב, 15.6.33

לכ' ה' יִצְחָק הוֹז!

הִנְנִי לוֹבֵשׁ גְּבוּרָה וָעֹז

וְלֹא בְּעַל-פֶּה, כִּי אִם בְּאִגֶּרֶת,

בְּמַחְלְצוֹת הַמְּלִיצָה חֲרוּזָה וּמְפֹאֶרֶת,

כּוֹתֵב בָּעִנְיָן, הַפְּרוֹזָאִי מְאֹד –

כְּלוֹמַר, בְּקִצּוּר: בְּעִנְיַן מוֹדָעוֹת.

אֶל נָכוֹן כְּבָר שָׁמַעְתָּ אִם עוֹד לֹא יָדַעְתָּ,

כִּי בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ, כְּשָׁבוּעַ מֵעַתָּה,

יֵצֵא לְאוֹר הָעוֹלָם גִּלְיוֹן-בִּכּוּרִים

שֶׁל שְׁבוּעוֹן מְצֻיָּן, אֲשֶׁר שְׁמוֹ הוּא “טוּרִים”.

וְהַגִּלָּיוֹן הוּא גָדוֹל רַב כַּמּוּת וְרַב-עֵרֶךְ

ל“ב אוֹ ל”ו עַמּוּדִים בּוֹ בְּעֵרֶךְ

וְהִנְנִי בָּטוּחַ, כְּשֵׁם שֶׁאֶתְמוֹל הָיָה חַמְסִין,

כִּי בֵּין הַמּוֹדָעוֹת לֹא יֶחְסַר גַּם “טוֹרְגְסִין”

וְגַם מוֹדָעָה שֶׁל תִּנְעֹלֶת הַ“כֶּתֶר”

כָּל אַחַת אֲרֻכָּה לֹא פָּחוֹת מִשְּׁנֵי מֶטֶר.

וּבִמְחִיר הוֹגֵן, כָּךְ וְכָךְ בְּזוּזִים,

וַאֲנִי אֲחַבֵּר לִשְׁתֵּיהֶן חֲרוּזִים,

וְלִשְׁנֵינוּ רֹב נַחַת – אָנֹכִי בָּטוּחַ –

לָנוּ נַחַת חֹמֶר וְלוֹ נַחַת רוּחַ.

והנני בא על החתום בלי חרוז

בכבוד א. שלונסקי

שיר זה, בכתב ידו של שלונסקי, נמסר על-ידי אוריאל אופק לאורי סלע, והוא חותם את הספר “הגל הקל של השירה העברית”, אשר כינס אורי סלע והקדים לו מבוא (ספריית “פרוזה”, תל-אביב תשמ"ה).

אֶפְשָׁר לְרַמּוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם,

אֲבָל לֹא אֶת בְּנֵי הַמֵּעַיִם.

שֶׁמֶן

לֹא בִּמְלִיצוֹת רֵיקוֹת וְלֹא בִּשְׂפַת תִּפְאֶרֶת

עַל בֵּית חֲרֹשֶׁת “שֶׁמֶן” אַדִּיר הַתּוֹצָרָה

עַל כָּל אֲשֶׁר פָּעַל מִשֶּׁפֶר הַתּוֹצֶרֶת,

לְכָל קוֹרְאֵי “טוּרִים” נוֹדִיעַ בִּקְצָרָה.

אַתָּה, הַמִּתְרַחֵץ, מִפָּנַי הַחֹם יָרֵאתָ,

מִפְּנֵי צָרֶבֶת וּכְוִיָּה בְּעֵת שִׁזּוּף –

וַדַּאי שָׁמַעְתָּ כִּי שֶׁמֶן זֶה “וֶלְוֶטָה”,

הוּא סֶגֶל-הַסְּגֻלוֹת לִשְׁמֹר עַל עוֹר הַגּוּף!

וַדַּאי גַּם אַתְּ שָׁמַעַתְּ, גַּם אַתְּ, עֲקֶרֶת בַּיִת!

וְאֵין סָפֵק שֶׁכְּבָר הִסְפַּקְתְּ לְהִוָּכַח,

כִּי “שֶׁמֶן” לֵךְ נוֹתֵן מִשֶּׁפֶר שֶׁמֶן זַיִת,

וְהוּא לָךְ הַמּוֹעִיל לְכָל צָרְכֵי מִטְבָּח.

וְאִם לָךְ יְלָדִים – נִתַּן לָךְ שֶׁמֶן-בֶּשֶׂם

זֶה הַסַּבּוֹן, שֶׁהוּא, כִּשְׁמוֹ, “עָדִין”!

וּמָה עוֹד עֵזֶר לָךְ כְּעֵזֶר מִן הַ“קֶּסֶם”,

כֹּה קַל בּוֹ לְכַבֵּס, וְהַנִּכְבָּס מַלְבִּין.

כָּל אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כְּלוּם לֹא נוֹכַח עֲדֶנָּה,

אֲנִי אַתָּה וְהוּא, כֻּלָּנוּ וְכֻלָּם,

כִּי הַסַּבּוֹן שֶׁל שֶׁמֶן, בְּטִיב, בְּהִיגְיֶנָה,

הוּא בֵּין הַמְשֻׁבָּחִים בְּסַבּוֹנֵי עוֹלָם.

עַל כֵּן נֹאמַר: כָּל אִישׁ בָּעִיר, בַּכְּפָר, בַּקֶּרֶת,

בַּעֲצָתֵנוּ שְׁמַע, בְּעֹז וּבִקְצָרָה:

קְנֵה רַק אֶת הַמֻּבְחָר, רַק שֶׁפֶר הַתּוֹצֶרֶת,

שֶׁל בֵּית חֲרֹשֶׁת “שֶׁמֶן” אַדִּיר הַתּוֹצָרָה.

“טורים” 18.9.33.

מֶגֶד

אֶפְשָׁר בְּנָקֵל לְרַמּוֹת בְּנֵי אָדָם

אֶפְשָׁר לְאַחֵז הָעֵינַיִם,

אֲבָל לְעוֹלָם לֹא תּוּכַל, לְעוֹלָם

לָרַמּוֹת גַּם אֶת בְּנֵי הַמֵּעַיִם.

כִּי חוּשׁ לַקֵּבָה, כֹּה רָגִישׁ הוּא וָדַק,

וְהוּא לְעוֹלָם לֹא יִסְבֹּל אֶת

הָאֹכֶל, אֲשֶׁר כָּרָאוּי לֹא זֻקַּק

בְּזִקּוּק מְיֻחָד מִן הַפְּסֹלֶת.

עֲקֶרֶת הַבַּיִת, שִׁמְעִי נָא: אִם אַתְּ

לִבְרִיאוּת יְלָדַיִךְ דּוֹאֶגֶת –

דְּעִי: לְמִבְשָׁל יֵשׁ, רַק שֶׁמֶן אֶחָד

רַק שֶׁמֶן שֶׁל “שֶׁמֶן” – הוּא “מֶגֶד”.

“טורים” 20.4.34.

הוֹרָה שֶׁל “שֶׁמֶן”

הורה של “שמן” אוּמצה בחדוה על-ידי בני-הנוער בשנות השלושים, שנהגו לרקוֹד לפיה במסיבותיהם, לפי הלחן של ההורה הנודעת “איזה פלא, איזה פלא אם ישנם לילות כאלה”.

א.

אֵיזֶה פֶּלֶא, אֵיזֶה פֶּלֶא,

אִם יֶשְׁנָם שְׁמָנִים כָּאֵלֶּה,

אִם רַק “שֶׁמֶן” הוּא חוֹבָה

לִסְעֻדָּה טוֹבָה.

אֵיזֶה פֶּלֶא אִם נוֹהֶגֶת

כָּל אִשָּׁה לִדְרֹשׁ רַק “מֶגֶד”

אִם יֵשׁ פַּח בְּכָל מִטְבָּח –

שֶׁמֶן זַיִת זָךְ.

“שֶׁמֶן” – זֶהוּ תַּעֲנוּג,

מְלֹא הַפַּח וְהַבַּקְבּוּק,

לִבְרִיאוּת וּלְנִקָּיוֹן

הוּא תָּמִיד רִאשׁוֹן.

ב.

וְכָעֵת הֶמְשֵׁךְ הַהוֹרָה:

– "עוֹד נִזְכְּרָה, עוֹד נִזְכְּרָה

מָה אָהוּב וּמֶה חָשׁוּב

“שֶׁמֶן” לַיִּשּׁוּב.

אִם בַּשֶּׁמֶשׁ לֹא נִכְוֵיתָ –

תֵּן תּוֹדָה רַק לְ“וֶלְוֶטָה”,

אֵין כָּמוֹהָ לְשִׁזּוּף

וּשְׁמִירַת הַגּוּף.

“שֶׁמֶן” – זֶהוּ תַּעֲנוּג…

ג.

אֵין זֶה פֶּלֶא אֵין זֶה פֶּלֶא

אִם עַכְשָׁו, אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה,

כְּבָר דּוֹרְשִׁים גַּם שָׁם, גַּם פֹּה

אֶת אַבְקַת שַׁמְפּוֹ.

אֵיזֶה פֶּלֶא, פִּלְאוֹתַיִם –

“שֶׁמֶן” גַּם מִשְׁחַת שִׁנַּיִם

שֶׁרַק בָּהּ תֶּחֱזַק הַשֵּׁן

כְּמִבְצַר הַשֵּׁן.

“שֶׁמֶן” – זֶהוּ תַּעֲנוּג…

ד.

עוֹד נִזְכַּר כִּי גַם לַיֶּלֶד

יֵשׁ תּוֹצֶרֶת מְהֻלֶּלֶת:

“שֶׁמֶן” הוּא אֲשֶׁר הֵכִין

אֶת סַבּוֹן “עָדִין”.

לֹא נִשְׁקֹט וְלֹא נָנוּחַ –

הָבוּ “שֶׁמֶן” לְגִלּוּחַ!

רַק אוֹתוֹ צָרִיךְ לִבְחֹר

לִשְׁמִירַת הָעוֹר.

“שֶׁמֶן” – זֶהוּ תַּעֲנוּג…

“טורים” 17.8.34.

עָסִיס

נְאוּם הַסְּקוֹטִי: וִיסְקִי שְׁתֵה!

נְאוּם הַסִּינִי: סֵפֶל תֵּה!

נְאוּם הַגְֶּרְמָנִי: כּוֹס בִּירָה!

וְאַתָּה, עִבְרִי, תָּשִׁירָה:

"לִי לֹא בִּירָה, לִי לֹא וִיסְקִי!

הַמַּשְׁקֶה שֶׁלִי: ‘עָסִיס’, כִּי

הֶ‘עָסִיס’ לִבְנֵי עַמִּי

הַמַּשְׁקֶה הַלְּאֻמִּי!"

“טורים” 29.6.33.

עָסִיס

חָלְפָה עוֹנָה פֵּרוֹת חָלָפוּ,

פְּרִי עֵץ הָדָר כָּלָה מִשּׁוּק,

וְהָאֶזְרָח לַפְּרִי נִכְסָף הוּא

עַל כֵּן יִנּוֹעַ כְּעָשׁוּק.

וְכָךְ יִטְעַן אֶזְרַח בְּמֶרִי:

“מַה נַּעֲשֶׂה בְּאֵין פֵּרוֹת?”

אַךְ אֵין דָּבָר! מִטּוּב הַפֶּרִי

“עָסִיס” הֵכִינָה תּוֹצָרוֹת.

וְאֵלֶּה הֵן:

מִיצִים: תַּפּוּז, לִימוֹן, אַשְׁכֹּלֶת

רִבָּה: תַּפּוּז, אֶשְׁכּוֹלִיּוֹת,

בְּכָל בָּתֵּי מִמְכַּר מַכֹּלֶת

תּוּכַל לִקְנוֹת וְלֵהָנוֹת.

“טורים” 22.6.33.

בַּקַּיִץ פֹּה תִּלְהַט חַמָּה,

אֲבָל כָּל לֵב יָשִׂישׂ,

כִּי הוּא זוֹכֵר אֶת הַסִּיסְמָה:

“אֱכֹל וּשְׁתֵה עָסִיס!”

הָהּ, מִיץ תַּפּוּז! בּוֹ טוּב גָּנוּז,

הוּא כָּל עַיְפוּת יָנִיס,

עַל כֵּן אֶקְרָא מִבְּלִי הִסּוּס:

“אֱכֹל וּשְׁתֵה עָסִיס!”

כְּכֶפֶל שְׁתַּיִם הוּא אַרְבַּע,

אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יָעִיז

לִכְפֹּר בַּמִּיץ וּבָרִבָּה –

“אֱכֹל וּשְׁתֵה עָסִיס!”

“טורים” 29.6.33.

נֹחַ נִצַּל מִמֵּימֵי הַמַּבּוּל

מִפְּנֵי שֶׁעִשֵּׁן סִיגָרִיּוֹת “סְטַמְבּוּל”

סִיגָרִיּוֹת

“גָּלִיל”, “שָׁלוֹם אֶקְסְטְרָא”,

“נָדִיב”, “סְטַמְבּוּל”.

תּוֹצֶרֶת עִבְרִית עֲבוֹדָה מְאֻרְגֶּנֶת

טוּב טַעַם, תִּפְאֶרֶת לְהוֹן יִשְׂרָאֵל!

אָכֵן, כָּל אַרְצֵנוּ תָּמִיד מְעַשֶּׁנֶת

רַק אֶת אַרְבַּע הַסִּיגָרִיּוֹת הָאֵל!

נֹחַ נִצַּל מִמֵּימֵי הַמַּבּוּל –

מִפְּנֵי שֶׁעִשֵּׁן סִיגָרִיּוֹת “סְטַמְבּוּל”

וּמָרְדְּכַי הוּא נִצַּל מִן הָעֵץ –

מִפְּנֵי שֶׁעִשֵּׁן “שָׁלוֹם אֶקְסְטְרָא” בְּלִי קֵץ.

וְגַם חַרְבוֹנָה הָיָה כֹּה אָדִיב

מִפְּנֵי שֶׁעִשֵּׁן רַק סִיגָרִיּוֹת “נָדִיב”

וְכָל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע כָּלִיל

אִם נְעַשֵּׁן אֶת סִיגָרִיּוֹת “גָּלִיל”!

“כתובים” 14.3.30.

מכתב לק.י. סילמן

מכתב לק.י. סילמן – מארכיון סילמן ב“גנזים”

אגודת הסופרים והספרות העברית

“כתובים”

שבועון לספרות, תרבות ואמנות

בעריכת

א. שטיינמן

הכתובת: תל-אביב ת. ד. 238, “כתובים”.

לק. י. סילמן – בבית הכרם.

ובכן – בזאת תבחן ידידותך ל“כתובים”. אנו צריכים להשיג – ויהי מה! – את המודעה הגדולה של חברת האחריות אשר סוכניה הם כספי-דיסקין וכו‘. ההנהלה הראשית היא בירושלים. ב“דבר” וב“הארץ” באו המודעות הללו עם קלישאות, כאשר ראית בודאי. ולמה יגרע חלקם של ה“כתובים”? צריך, איפוא, למצוא איזו דרך של השפעה על “הגדולים” אשר שם. ואין ספק כי אם תטרח – תמצא. זה היה נותן לנו את האפשרות להוציא גליון בן 6–8 עמודים, גליון הגון עם הוספה. הרי טענות אתה מלא – כפרדס רמוֹנים. התמלא נא, ידידי, גם דאגה ממשית קצת! אדרבא! נקרנים ובדקנים וכל מיני “מבינים” היודעים רק לבקר וכדו’… – אלה מצויים ב"ה די והותר. ואולם בשעת דוחקא, בשעה שיש לעשות מעט – אין איש.

זכר איפוא, כי בזאת תבחן. –

שַׁנֵּס מָתְנֶיךָ הֶעָבוֹת מִמָתְנֵי רַבִּים

וְאַל תִזְחַל בְּצַעֲדֵי צַבִּים –

אֶלָּא עֲשֵׂה מַעֲשִׂים גְּדוֹלִים וְכֵן רַבִּים

לְמַעַן הַ“כְּתוּבִים” הַחֲבוּרִים עִצְבוֹנוֹת וַעֲצַבִים!

שֶׁהֲרֵי אֵינְךָ רוֹצֶה שֶׁנֵּלֵךְ עַל-קַבִים

וְנֵשֵׁב, חָלִילָה, אֶל עַקְרַבִים, –

אֶלָּא רְצוֹנְךָ לִרְאוֹתֵנוּ חֲזָקִים כְּפִילִים וּכְשֶׁנָהַבִּים,

וְגִבּוֹרִים כִּבְנֵי מַתִּתְיָהוּ הַמַּכַּבִּים!

זְכוֹר, אֵיפוֹא,: כִּי הַכֶּסֶף הוּא כַּמַּיִם הַמְכַבִּים

כָּל שִׂנְאָה וְכָל טִינָא וְכָל מְדָנִים, הַמְטַבְּעִים

אֶת כּוּלָנוּ בְּנַחְשׁוֹלִים הַזֵּידוֹנִים וְהָרַבִּים!

וְאִם יֵשׁ דּוֹרְשֵׁי שָׁלוֹם – עַל מָה הֵם מִתְחַבְּאִים?!

יָקוּמוּ נָא וְיִהְיוּ הַמְפִיחִים וְהַמְלַבִּים

אֶת אֵשׁ הָאַחֲוָה וְהָאַהֲבָה בְּמַחֲנֵה הַמִתְנַבְּאִים,

שֶׁתְּהֵא מֵצִיצָה מִכָּל הַחֲרַכִּים וּמִכָּל הָאֶשְׁנַבִּים. – –

ובלי מליצה וחרוז:

סילמן, וַחַבִיבֵנוּ, ודאי אם תרצה – תוכל למצוא מסילה אל לבם וכיסם של הממונים על מתן המודעה הנ“ל. זכור, איפוא, ועשה זאת למען ה”כתובים".

בשלום

א. שלונסקי

מז“ט וס”ט בשׁם רביה אוֹר על משפט שורצבורד!

חֲרוּזִים לְעֵת מְצֹא

בחדר עבודתו, בערוב ימיו.

שִׁיר עֲשֶׂרֶת הַלֵּצִים

(פִּזְמוֹן אַנְטִי-פָשִׁיסְטִי שֶׁל חַיָּלִים גֶּרְמָנִים)

אנו פורשים הפעם מן ה“כבד” אל ה“קל”. מן השיר המפורש אל הפזמון המתחפּשׂ, שלא על לב טוב הוא נִפזם, אלא כמַסוֶה מאונס, כנשק החלשים – פזמון בלתי ליגאלי".

הוא נמצא בכיסיהם של חיילים גרמנים – שבויים והרוגים, בכמה גזָרות שבחזית הרוסית, ובכמה גִרסאות, כדרך כל שירה-שבעל-פה שמחבּרהּ הוא האלמוני הקיבוצי.

יסודו בזמר העממי, שמהדורות לו בכמה אומות ולשונות. הלא תדעו את השיר היהודי “צען ברידער זיינען מיר געוועזן” – עשרה אחים היינו, אחר כך באה הפארודיה, שהזמן גרמהּ: “עשרה ציוֹנים היינו”. זה שלפנינו הוא גִרסה פארודיסטית על שיר הילדים הגרמני “צאֵן קליינה נאֵגאֵרליין” – עשרה כושים קטנים. (האם לא מעין טכניקה פזמונית כזו אתה מוצא גם ב“חד גדיא” ו“אחד מי יודע” של ההגדה שלנו?) זוהי אפוא הנוסחה הפוליטית, גִרסה פארודיסטית שהזמן גרמהּ. תגובה פזמונית על ההווי הנאצי – שבילוש הדדי ושעבוד ופחדים איש מרעהו הם האלמנטים העיקריים בו.

רק פזמון הוא זה, חרוזים קלים, מעשה כלאחר-יד – והמוּתר ללמוד מפזמונות?

ואף-על-פי-כן, אם עדוּת אין כאן, רמז יש כאן. רמז לעשרה לצים – – במקום “עשרה צדיקים שבסדום”? הישנם?!

על כל פנים פּוּק חֲזֵי מאי לצים שרים…³²,

פסל: ברלך

עֲשֶׂרֶת לֵיצָנִים, כְּטוֹב לִבָּם בַּיַּיִן,

שֵׁם גֶּבֶּלְס צִחְצְחוּ כָּאֶפֶס וְכָאַיִן;

אֶחָד הִפְלִיג כָּל כָּךְ,

עַד שֶׁנָּפַל בַּפַּח,

וְסוֹף-דָּבָר – רְאוּ:

תִּשְׁעָה רַק נִשְׁאֲרוּ!

תִּשְׁעָה לֵצִים שָׁתְקוּ… אֵיךְ שְׁתִיקָתָם יָפֵרוּ?

הֵן מַחְשָׁבוֹת לַחְשֹׁב מֻתָּר כָּאן רַק לַפִירֶר

אֲבָל אֶחָד יָשַׁב

וּבְכָל זֹאת, קְצָת חָשַׁב,

וְסוֹף-דָּבָר – רְאוּ:

שְׁמוֹנָה רַק נִשְׁאֲרוּ!

שְׁמוֹנָה לֵצִים יָשְׁבוּ, הֶחְזִיקוּ עֵט נוֹבֵעַ,

וּמַה דְּבָרִים כָּתְבוּ – רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ.

אַךְ הַגּוֹרָל רָצָה

וּכְתָב אֶחָד נִמְצָא –

וְסוֹף-דָּבָר – רְאוּ:

שִׁבְעָה רַק נִשְׁאֲרוּ!

שִׁבְעָה לֵצִים קִבְּלוּ אִישׁ פַּת-בָּגוֹ בִּדְחִילוּ,

וְזֶה לָזֶה קָבְלוּ: “כְּלָבִים בָּהּ יַאֲכִילוּ”.

אֲבָל אֶחָד לִקְבֹּל

הֵעֵז בְּקוֹל גָּדוֹל;

וְסוֹף-דָּבָר – רְאוּ:

שִׁשָּׁה רַק נִשְׁאֲרוּ!

שִׁשָּׁה לֵצִים יָשְׁבוּ, לָעֲתִידוֹת שָׁאָלוּ,

וְעַל הַ“פִּימְפְּף³³” אָמְרוּ: “הַפִּשְׁפְּשִׁים הַלָּלוּ!”

אֲבָל אֶחָד נִמְהָר

בְּקוֹל גָּדוֹל אָמַר,

וְסוֹף-דָּבָר – רְאוּ:

רַק חֲמִשָּׁה נוֹתְרוּ!

חֲמֵשֶׁת לֵיצָנִים נוֹתְרוּ יַחְדָּו מֵעַתָּה,

אֶחָד מֵהֶם נִגֵּן עַל הַפְּסַנְתֵּר סוֹנָטָה,

אַךְ – אוֹיָה לִי! – אָסוֹן:

הֵן זֶה שֶׁל… מֶנְדֶּלְסוֹן!

וְסוֹף-דָּבָר – רְאוּ:

רַק אַרְבָּעָה נוֹתְרוּ!

אַרְבַּעַת לֵיצָנִים מוּל “רַיְכְסְקַנְצְלֶר³⁴” עָמָדוּ,

“וּמַה שָּׁוְיוֹ שֶׁל זֶה?” – לֵצִים לָצוֹן חָמָדוּ.

הֵשִׁיב אֶחָד בִּנְאוּם:

“שָׁוְיוֹ קְלִפַּת הַשּׁוּם…”

וְסוֹף-דָּבָר – רְאוּ:

שְׁלשָׁה רַק נִשְׁאֲרוּ!

שְׁלשָׁה לֵצִים עַל לַי יָשְׁבוּ וְהִתְוַכָּחוּ,

אֶחָד אָמַר: “זֶה לַי רָשָׁע הוּא, כָּךְ-וָכָךְ הוּא!”

סִפְּרוּ עַל כָּךְ לְלַי³⁵,

סִפְּרוּ… וְאַלְלַי!

וְסוֹף-דָּבָר – רְאוּ:

רַק שְׁנַיִם נִשְׁאֲרוּ!

שְׁנֵי לֵיצָנִים קָרְאוּ אֶת “מִיתוֹס³⁶”. זֶה הַסֵּפֶר –

אָמַר אֶחָד – הוּא זִפְתְּ, פָּשׁוּט, עָפָר וָאֵפֶר!"

מִטַּעַם זֶה, וַדַּאי,

שׁוּב חֶסֶר, יְדִידַי…

וּרְאוּ זֶה סוֹף-דָּבָר:

רַק לֵץ אֶחָד נִשְׁאַר!

בּוֹדֵד נִשְׁאַר הַלֵּץ, בְּדִידוּת שֶׁאֵין לָהּ גֶּמֶר,

וּבְגֹדֶל בְּדִידוּתוֹ כָּתַב אֶת זֶה הַזֶּמֶר,

וְשָׁר אוֹתוֹ הַלֵּץ,

עַד שֶׁהֵקִיץ הַקֵּץ…

כִּי אֵלֶּה הַקִּצִּים

שֶׁל עֲשָׂרָה לֵצִים.

“הארץ” 15.5.43.

עַל דַּלּוּתָהּ שֶׁל הַקְּלָלָה הָעִבְרִית

בִּגְאוֹת הַמֹחַ עַל גְּדוֹתָיו וְיִבָּקַע מִגֹּדֶשׁ

וְלֵב מִזַּעַף-דַם פּוֹזֵל, –

מַה צַּר, כִּי הַגִּדּוּף כֹּה דַּל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ,

וְרַק – “חמוֹר!”, אוֹ – “לֵךְ לַעֲזָאזֵל!”

וְאִם בָּהּ יֵשׁ חֵרוּף – הֲרֵי “חֵרוּף-הַנֶּפֶשׁ”,

וְנֶפֶשׁ – מַה הִיא כִּי תָּעִיד

אֶת שִׁצְפּוֹנָה הַגֵּא בְּלַהֲגֵי הַטֶּפֶשׁ

בְּסַגְרִירִים וּבֶכִי לְהַתִּיז?

וְכֹה יַחְמוֹד הַפֶּה, בִּשְׁעַת חָרוֹן עַל נֶוֶל,

הַגֶּדֶף הַמַרְגִיעַ לְהַבְרִיד.

יִמַח זִכְרִי, אִם לֹא גַם קַיִן, בְּהָרְגוֹ אֶת הֶבֶל,

דִּבֵּר רוּסִית וְלֹא עִבְרִית. –

מִסִּים

רַק בְּנִסִּים

יוּכְלוּ מִסִּים

לָחוּס מְעַט עַל הַכִּיסִים.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל

אוֹהֵב מִמְשָׁל

אֶת הַכִּיסִים לָשִׂים לְאַל.

כִּי זֶה דִינָהּ

שֶׁל מְדִינָה –

מַסְמֵס בְּמַס אֶת נְתִינָהּ.

לְבִנְיָמִין³⁷

רָאִיתִי אֶת קֵיקִי,

בִּנְיָמִין גַּלַּאי,

וְחָשַׁבְתִּי: “הַפְסִיקִי!”

פָּשׁוּט! אַלְלַי!

אָמַרְתִּי לָרֵעַ –

שֶׁלִּי, הַוָּתִיק –

אַשְׁרֵי הַיּוֹדֵעַ

מָתַי לְהַפְסִיק.

עַל הַהֶבְדֵּל הַקָּטָן

רֶצֶנְזֶנְט עִיֵּן בְּסֵפֶר,

לֹא הֵבִין בּוֹ שׁוּם דָּבָר,

וְעָשָׂה עָפָר וָאֵפֶר

מִן הַשִּׁיר וּמִן הַשָּׁר.

לִילִיפּוּט בֵּין הִימָלָאִים!

נָא הָבִינָה הַמַּצָּב:

קַל כַּצְּבִי – וּנְכֵה-רַגְלַיִם…

(אוֹ אֵחֶרֶת: צְבִי מוּל צָב…)

כִּי הַכֹּל תָּלוּי בְּקֹרֶט,

בְּהֶבְדֵּל קָטָן-קָטָן:

בֵּין בִּקֹּרֶת לְנִקֹּרֶת,

בֵּין שׁוֹפֵט לְבֵין שׁוּפְטָן³⁸…

מכתב ברכה

הארץ עתון יומי / המו“ל: הוצאת “חיים” בע”מ / תל-אביב, רחוב מזא"ה 56, בית “הארץ”

טלפון 4212, 4213 תבת דאר 233 לטלגרמות: הארץ תל-אביב

לידידי, התורני המופלג, צנא דמלאי ספרי,

עוקר הורים ובוקר ספרים, פלפלן וסדרן,

פרצן וגדרן, וכן שאר מעלות טובות

הן והפוכיהן בזיווג שעלה יפה, כמוהר"ר

ר' מיכל רבינוביץ³⁹ נ"י

ידוע ידעתיך כחכם-דורשים, מוקיר ישנים ומחבב חדשים, שאף על פי שחדרי מוחך אוצרות בלומים, חדרי לבבך – גִנזי עלומים, ואיכה נואלו אישים ישישים ליחד מקומך בין בני הששים? אך אל נא, ידידי, אל תָרֵעַ, והוסֵף כמאז ומתמיד להתרוֹעֵעַ: עם בני התשחורת, שנפשם בגופם כאש בנעורת, הצעירים לימים לעולמי עולמים, כי דמם בלבבם כגחלי רתמים, כי לך נאה כי לך יאֶה לשתות מיינה של בחרות עילאה, כשותה ממבועא דלא פסיק לעולם; והנח למזקינים המרעישים בקולם ומושכים בקרן היובל למחולם גם אותך שקָטנךָ עָבָה מִגְדוֹלָם, כי “לא מרקיעם ולא מִשְאולָם”, כי מה לך יובל ומה לך יבלולית והמה רק מושכים מימיהם כשלולית, – עם צעיר תצטער, עם עֶלֶם תתעלם

לְרִבְקָה דָוִידִית

נַפְשִׁי דָבְקָה בְּשֵׁם אֶחָד

הוּא לְאָזְנַי יִנְעַם.

הַשֵּׁם: רִבְקָה. זִכְרִי גַם אַתְּ –

אֶת שְׁלוֹנְסְקִי אַבְרָהָם.

*

חָפַצְתִּי כְּתֹב לָךְ שִׁיר יָפֶה לְזִכָּרוֹן

אַךְ לֹא אוּכַל לָזוּז.

כִּי לַשֵּׁם “רִבְקָה” – קָשֶׁה עַכְשָׁו

לִמְצֹא חָרוּז.

אָמְנָם יֶשְׁנוֹ חָרוּז יָפֶה לְרִבְקָה:

אִבְקָה,

אַךְ זֶהוּ סַם,

וְלֹא יָפֶה

כִּי שְׁלוֹנְסְקִי אַבְרָהָם

בִּמְקוֹם פַּיְטָן –

יִהְיֶה רוֹפֵא.

“מֹאזְנַיִם”…

"הַזְּמַן בּוֹגֵד הוּא וְהוּא כְּמֹאזְנַיִם יַגְבִּיהַּ הַקַּל

וְיַשְׁפִּיל הַכָּבֵד". (צוואת הגר"א)

סָהֲדִי בְּדוֹרִי, סָהֲדִי בַּשָּׁמַיִם,

וְהַגְּרָ"א⁴⁰ בְּדַבְּרוֹ עַל הַזְּמַן הַבּוֹגֵד,

שֶׁאָמַר עַל הַזְּמַן, שֶׁהוּא כְּמֹאזְנַיִם:

יַגְבִּיהַּ הַקַּל וְיַשְׁפִּיל הַכָּבֵד…

חרוזיו של שלונסקי כאן – מוסבים ל“מאזנים”, כתב-העת של אגודת הסופרים.

מכתב בחרוזים ליעקב נאכט – מארכיון נאכט ב“גנזים”

(תרצ"ה – 1935)

לכב' ד"ר יעקב נאכט, שלום

הֲלֹא יָשַׁב אֲדוֹנִי בְּשֶׁבֶת תַּחכְּמוֹנִי,

וְלֹא לִזְעִירָא דְמִן חַבְרַיָּא וּקְטִינָא כָּמוֹנִי

לְגַלּוֹת לוֹ אֶת הַסּוֹד הַמּוּבָן וְיָדוּעַ,

כִּי לְכָל מָדוֹר בָּעִתּוֹן יֵשׁ עוֹרֵךְ קָבוּעַ.

וּבְפַמַלְיָא שֶׁל מָעְלָה הַמְכוּנָה מַעֲרֶכֶת

לֹא לִי הַמִּמְשָׁל וְלֹא לִי הַמַמְלֶכֶת

לְהַכְשִׁיר אוֹ לְהַטְרִיף אוֹ לִקְבּוֹעַ הַמְּחִיר

הִנְנִי בְּחֶזְקָה שֶׁל פָּקִיד וְשָׂכִיר.

עַל כֵּן-נָא אֹמַר לְנַפְשׁוֹ: "הַאֲזִינִי

וּפְנִי אֶל גָּבוֹהַּ מִמֶּנִּי – מֶדְּזִינִי…

כִּי גָדוֹל שִׁלְטוֹנוֹ כָּאן וְרָם פָּעֳלוֹ

וְהוּא הַפּוֹסֵק אֶת הַ“כֵּן” וְהַ“לֹא”…

בכבוד רב

א. שלונסקי

לְדֹב סַדָּן

(הקדשה על ספר – בהברה אשכנזית)

בַּת-שִׁירִי עוּרִי, אַל תַּחֲרִישִׁי

זוֹ נַפְשִׁי יוֹדְעָהּ וְרוּחִי בָּן,

כִּי הִנֵּה מָצָא סַדָּן פַּטִּישִׁי –

הַאֶת פַּטִּישׁוֹ מָצָא סַדָּן?

הזמנה לחתונת שלמה שולקיס ופניה מוכיח⁴¹

אָדָם עָשׂוּי סוֹף-סוֹף לְהִתְחַתֵּן,

“סוֹף” זֶה צָפוּי לְכָל נִבְרָא בְּצֶלֶם.

לְכָל בְּרָכָה סִיּוּם-תְּשׁוּבָה “אָמֵן”,

לְכָל עַלְמָה תְּשׁוּבָה טִבְעִית: הָעֶלֶם.

אַךְ לֹא נַרְבֶּה בְּהַקְדָּמוֹת כָּעֵת.

“כָּל חֵפֶץ בְּעִתּוֹ” (בְּאִם יֶשְׁנוֹ עֲדַיִן).

לְעֶצֶם הָעִנְיָן: הָ“אֹהֶל” מִתְכַּבֵּד

לְהַזְמִינְךָ לְחַג מָהוּל בְּיַיִן.

הַפַּעַם זוּג קִבֵּל תַּפְקִיד רָאשִׁי:

שְׁלֹמֹה, קְרִי שׁוּלְקִיס, פַנְיָה, קְרִי מוֹכִיחַ.

יֵשׁ בַּנִּשּׂוּאִין דְּבַר-מָה מְאֹד נַפְשִׁי,

וְהַשְּׁתִיָּה כַּדָּת וַדַּאי תּוֹכִיחַ.

שְׁתִיָּה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

בְּלֵיל שַׁבָּת כַּלָּה מִצְוָה וָקֹדֶשׁ;

הִיא מֶזֶג עֲלוּמֵנוּ תְּחַשְׁמֵל

לְמֶשֶׁךְ כָּל לֵילוֹת הַחֹדֶשׁ.

חָדְשֵׁנוּ זֶה, הַקַּר בֶּחֳדָשִׁים,

מִן הָרָאוּי לִפְרֹץ בּוֹ אֶת הַקֶּרַח

לִקְרַאת חַיִּים טוֹבִים וַחֲדָשִׁים

שֶׁל צֶמֶד-חֶמֶד – זוּג כַּפְתּוֹר וָפֶרַח.

לְכָל חֲבֵרֵי “אֹהֶל”

בְּמוֹצָ"שׁ 13.1.40 נָחֹג אֶת נֶשֶׁף הַכְּלוּלוֹת לִכְבוֹד נִשּׂוּאָיו שֶׁל חֲבֵרֵנוּ שְׁלֹמֹה שׁוּלְקִיס וּפַנְיָה מוֹכִיחַ בְּתוֹךְ כָּתְלֵי “אֹהָלֵ”נוּ. הַפְּתִיחָה בְּשָׁעָה 9.30.

לחתונת שחקן ה“אֹהל”, י' זְרֻבָּבֶל⁴²

בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר יִכָּתֵב וְנֶחֱרַת,

רוּצָה, הַכְּתָב, וְסִפַּרְתָּ,

כִּי בְּלֵיל הַשַּׁבָּת, בְּכַף-חֵת שֶׁבִּשְׁבָט,

בְּזֹאת הַשָּׁנָה, שֶׁהִיא שְׁנַת הֵא תַּרְצַ"ט,

חַג-כְּלוּלוֹת זְרֻבָּבֶל-בּוֹנַפַּרְטָה.

וּבַצְּרִיף שֶׁל הָאֹהֶל בִּרְחוֹב הַיַּרְקוֹן

נָרִיעַ כַּדָּת וְנַרְנִינָה,

כִּי אֵיךְ לֹא נָרִיעַ וְאֵיךְ לֹא נָרֹן

לִכְבוֹד הֶחָתָן, הוּא יוֹסֵף-נַפּוֹלְיוֹן,

וְכַלָּה, הִיא רִבְקָה-ז’וֹזֶפִינָה.

נְאֻם: הַשֻּׁשְׁבִּינִים

הקדשה לדוד כנעני על הספר “שירים”

אַבְרָהָם שְׁלוֹנְסְקִי

שִׁירִים

נדפס בישראל תשכ"ה (1965)

ספרית פועלים / ספרי מופת

הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה

לדוד כנעני –

עַל טוּב-טַעֲמוֹ וְיֹשֶׁר מֹאזְנָיו,

בְּשָפְטוֹ מִשְׁפַּט חוֹזֶה וַחֲזוֹנָיו,

הַשָּׂשׂ אֶל שָׂבְעוֹ, וְלֹא אֶל רְזוֹנָיו,

סֵפֶר-שִׁירַי עַל זָנָיו וַאֲזֵנָיו,

אוּלַי יִפְתְחוּ אֶת לִבּוֹ וְאָזְנָיו

וִישִׂימֵנִי לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב

בִּקְהַל מְשׁוֹרְרֵי יִשְׂרָאֵל וְחַזֲנָיו,

כִּי הֵם מִשְׂגַבָּיו ומָעֻזְנָיו.

בידידות

א. שלונסקי

הקדשה ללאה גולדברג

ללאה –

הִנֵּה כִּי כֵן הִגִיעָה עֵת

גַּם לִי לָשֶׁבֶת עַל מִלֵּאת

באהבה ורעוּת

אברהם.

סוף יולי, 47

אַבְרָהָם שְׁלוֹנְסְקִי

עַל מִלֵּאת

נדפס בארץ-ישראל 1947

ספרית פועלים

הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר מרחביה

אִמְרוֹת כָּנָף וּשׁנוּנִיּוֹת לָשׁוֹן

*

הַהֶכְרֵחַ אֱגוֹז קִשֵּׁחַ.

*

הַפֶּה הַמְלַבֶּה הוּא הַפֶּה הַמְכַבֶּה.

*

לְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מְרֵרָה עֲרֵבָה.

*

אוֹרֵחַ לְרֶגַע רוֹאֶה כָּל פֶּגַע.

*

בְּמַיִם חֲרִישִׁים שֵׁדִים מַחֲרִישִׁים.

*

לֹא כָּל זִיו זָהָב, לֹא כָּל כֶּתֶם פָּז.

*

עַל טַעַם וְעַל רֵיחַ אֵין לְהִתְוַכֵּחַ.⁴³

*

אוֹתה הַגְּבֶרֶת בְּשִׁנּוּי אַדֶּרֶת.⁴⁴

*

סוּסֵי חִנָּם אֵין בּוֹדְקִים בְּשִׁנָּם.⁴⁵

*

בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל גַּם לֵאָה כְּרָחֵל.

*

הָרִישׁ הוּא בִּישׁ, אַךְ לֹא מֵבִישׁ.

*

פָּתַח בְּקִדּוּשׁ וְסִיֵּם בְּקַדִּישׁ.

*

בָּא לְבָרֵךְ וְסָפַק עַל יָרֵךְ.

*

בִּקֵּשׁ רָקִיק וְקִבֵּל רְקִיקָה.

*

חוֹלֶה וּבָרִיא – בָּרִיא עָדִיף.⁴⁶

*

הִשִּׂיג שְׁנֵי צְבָיִים בִּמְרוּצָה אַחַת.

*

הָאֵט – וְלֹא תִּתְחָרֵט!

*

לֹא לְעוֹלָם חָלָב-וּדְבַשׁ.⁴⁷

*

אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַלָּצוֹן.⁴⁸

*

הָעוֹשִׂים מִפּוֹל פִּיל וּמִפִּיל פּוֹל.⁴⁹

*

לֹא מִדִּבּוּר עִבּוּר.

*

אִם הָאָסוּר מֻתָּר, הַמֻּתָּר מְיֻתָּר.

*

אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן צוֹחֵק.⁵⁰

*

דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְסָיו.⁵¹

*

פּוֹרֵשׂ רֶשֶׁת בְּמַיִם רְדוּדִים

וּמַעֲמִיד פָּנִים שֶׁל דּוֹלֶה מִמַּעֲמַקִּים.

*

אוֹרֵחַ שֶׁאֵינוֹ מֻזְמָן – רָשָׁע מֵהָמָן.⁵²

*

הַמֻּתָּר לְאֵלִים אָסוּר לֶאֱוִילִים.⁵³

*

מִפִּיךָ לְאֹזֶן שֶׁל מַעְלָה.⁵⁴

*

פָּתַח בְּלָשׁוֹן מְרוּטָה, וְסִיֵּם בִּלְחִי מְרוּטָה.

*

מוּטָב “בָּרוּךְ הַשֵּׁם” מֵ“אִם-יִרְצֶה-הַשֵּׁם”.⁵⁵

חִדּוּשִׁים לַפֹּעַל “שָׁגֹל”:

אֶשְׁגּוֹל עֲגָבִים

אִישׁ הָאֶשְׁגּוֹלוֹת

וְשִׁגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה

שָׁגוּל מֵרְבָבָה

שְׁגוֹל וְכִשָּׁלוֹן

עַם שְׁגֻלָּה

שִׁגּוּל-דַּעַת.

*

הָיָה מְבַעֵט בּוֹ בִּעוּטֵי מָוֶת.

*

דּוֹרֵס אוֹתוֹ כְּמִין חֹמֶר.

*

עוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ סָפְרָא דְאַרְעָא.

*

מִינִיסְטְרָא בִּלְגִינָא קִישׁ-קִישׁ קָרְיָא.

עִבְרִית עַכְשָׁוִית:

אַתָּה שׁוֹאֵל אָדָם: מַה נִּשְׁמָע? יְשִׁיבְךָ:

– כָּכָה.

– וּמַצַּב הָרוּחַ?

– כָּכָה כָּכָה…

– וּמַה שְּׁלוֹמְךָ?

– כָּכָה כָּכָה…

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ”…

*

עַל דַּרְכּוֹ שֶׁל בֶּן-גּוּרְיוֹן לְהִשְׁמִיט אֶת הַתֵּבָה “אֶת”:

– הַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלָּה “אֶת” עוֹשָׂה אֶת הַלָּשׁוֹן בִּלְתִּי אָתֵית. (“דָּבָר”, גַּל' 8051)

*

עַל פְּרִידַת שְׁנֵי עוֹרְכֵי “כְּתוּבִים”, א' שְׁטַיְנְמַן וְא' שְׁלוֹנְסְקִי, זֶה מִזֶּה:

– אֲנַחְנוּ כִּ“שְׁנֵי כְּתוּבִים הַמַּכְחִישִׁים זֶה אֶת זֶה”.

*

עַל עֲבוֹדָתוֹ בְּעִתּוֹן “הָאָרֶץ”:

– אֲנִי מְקַיֵּם אֶת הַבְּרָכָה: “הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ”.

*

עַל הַדִּיּוּק שֶׁל עוֹלֵי גֶרְמַנְיָה:

– הֵם הִכְנִיסוּ לְחַיֵּינוּ דָּבָר חָשׁוּב מְאֹד: אֶת הַדִּיּוּק!

– כֵּן, הַדִּיּוּק, הַדִּיּוּק הַיֶּקִי… הֵם מְדַיֶּקִים…

*

– הַיְלָדִים אוֹמְרִים (וְזֶה יָפֶה) וְגַם הַמְבֻגָּרִים (וְזֶה כְּבָר לֹא יָפֶה): “אָז הָלַכְתִּי… אָז אָמַרְתִּי לוֹ… אָז הוּא עָנָה לִי… אָז אֲנִי…” אֵיזוֹ לָשׁוֹן אַזְיָתִית!

– זְקַנְדָּל.⁵⁶

*

עַל נְצִיג מַפַּ"ם בְּוַעַד הַשָּׁלוֹם הַיִּשְׂרְאֵלִי, יַעֲקֹב מַאיוּס, שֶׁבִּקֵּר בְּסִין הָעֲמָמִית:

– מַאיוּס-צֶה-טוּנְג.

*

עַל מַאיוּס, שֶׁנּוֹדַע בְּאָפְיוֹ הַשָּׁקֵט, וְיָצָא מִן הַכֵּלִים עַד אֵין הַכֵּר מִשֶּׁנִּגְנַב מִמֶּנּוּ רִשּׁוּם שֶׁל פִּיקָסוֹ – שַׁי שֶׁקִּבֵּל מֵהַצַּיָּר עַצְמוֹ בְּקוֹנְגְרֶס הַשָּׁלוֹם בְּפָּרִיז:

– אָדָם נִכָּר בְּכִיסוֹ, כּוֹסוֹ, וּפִיקָסוֹ…

(מפי גרשון פלוטקין)

*

– בַּקַּיִץ אֲנִי אוֹהֵב לָלֶכֶת לְ“הַבִּימָה”.

–?

– קָרִיר שָׁם וְלֹא שׁוֹמְעִים…

(מפי שמואל בונים)

*

מִשֶּׁנִּכְנַס בְּיוֹם סְתָוִי גָּשׁוּם לְ“כָסִית” וּמָצָא שָׁם אֶת שַׂחֲקַן הָ“אֹהֶל”, יַעֲקֹב כְּנַעֲנִי, יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק בְּשַׁח:

– עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִין אֶת הֶחָרוּז שֶׁל שִׁירִי: “אֹהֶל שַׁח. וּסְתָו. וָדֶלֶף”.

(מפי שמואל בונים)

*

עַל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְוַתְּרִים עַל טִקְסֵי הַפְּתִיחָה שֶׁל תַּעֲרוּכוֹת הַצִּיּוּר, שֶׁהַדֹּחַק שָׁם אֵינוֹ מְאַפְשֵׁר לְהִתְרַשֵּׁם מִן הַיְצִירוֹת:

– “פְּתִיחוֹפָּאטִים”.

*

לִפְלוֹנִית שֶׁאָמְרָה – אֵינֶנִּי מְחַפֶּשֶׂת שַׁעֲשׁוּעִים בְּצַוְתָּא; אֲנִי מַעְדִּיפָה לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּדָד:

– הַרְשִׁינִי אֵפוֹא לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּדַּד הַשֵּׁנִי…

*

לִפְלוֹנִית שֶׁהִגִּישָׁה לוֹ פֶּרַח וְאָמְרָה – בְּבַקָּשָׁה, הִתְכַּבֵּד בַּפֶּרַח:

– בְּפֶה רַךְ אֲנִי תָּמִיד מוּכָן לְהִתְכַּבֵּד.

– אֲבָל זֶה בְּכָ“ף וְזֶה בְּחֵי”ת?

– אֶת הַחֵטְא אֲנִי נוֹטֵל עָלַי…

*

בְּצֵאתוֹ מִן הַהַצָּגָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַתֵּיאַטְרוֹן הַסָּטִירִי “הַמַּטְאֲטֵא”, שֶׁקָּם לְאַחַר בִּטּוּלוֹ שֶׁל הַתֵּיאַטְרוֹן הַסָּטִירִי “הַקּוּמְקוּם”:

– זֶה מְעַט הַתֵּה שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִן הַקּוּמְקוּם.

*

עַל יוֹצְרֵי קִיטְשׁ:

יֵשׁ בַּעֲלֵי כִּשְׁרוֹן, וְיֵשׁ בַּעֲלֵי כִּיטְשְׁרוֹן.

*

כְּשֶׁהִרְבָּה לְעַשֵּׁן:

– נֹחַ נִצַּל מִמֵּימֵי הַמַּבּוּל,

מִפְּנֵי שֶׁעִשֵּׁן סִיגָרִיָּה “סְטַמְבּוּל”

לְיָמִים, כְּשֶׁהִשְׁתַּכְנֵעַ שֶׁהָעִשּׁוּן מַזִּיק לַבְּרִיאוּת:

– אַל תִּפְתַּח פֶּה לַסַּרְטָן.⁵⁷

*

עַל הָאַרְכֵיאוֹלוֹגִים שֶׁלָּנוּ:

– מָצְאוּ שֶׁבֶר-חֶרֶס שֶׁכָּתוּב עָלָיו עֲקִיבָא, וּוַדַּאי לָהֶם, בְּלֹא שׁוּם סָפֵק, שֶׁזֶּה רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל יִתָּכֵן גַּם שֶׁזֶּה עֲקִיבָא גְּלוֹבְּמַן, לֹא?

*

עַל הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ לְכֵנּוֹת כְּלִי קִבּוּל לְאֹכֶל, שֶׁבּוֹ סִיר רוֹכֵב עַל גַּבֵּי סִיר וְכֻלָּם מְחֻבָּרִים לְיָדִית אַחַת?

– סִיר הַמַּעֲלוֹת.

*

עַל הַנִּטְפָּלִים לְזוּטוֹת וּמִתְעַלְּמִים מִן הָעִקָּר:

– “חִירִיקִיסְטִים”.

*

עַל הַטַּעֲנָה, שֶׁהוּא הֻשְׁפַּע מִמְּשׁוֹרְרִים אֲחֵרִים:

– מָה הַפְּסוּל בְּכָךְ? כַּאֲשֶׁר יוֹרֵד גֶּשֶׁם, בַּלָּטָה אֵינָהּ מֻשְׁפַּעַת, אֲדָמָה – כֵּן!

(מפי פרופ' יעקב רותם)

*

בִּתְגוּבָה עַל דִּבְרֵי מַרְצֶה, שֶׁהִקְטִיר קְטֹרֶת לְתַרְגּוּמָיו וְטָעַן, כִּי יֵשׁ זְמַנִּים שֶׁבָּהֶם אֲפִלּוּ חָשׁוּב יוֹתֵר לְתַרְגֵּם מֵאֲשֶׁר לִכְתֹּב מָקוֹר:

– הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ אָמַרְתָּ, שֶׁיֵּשׁ זְמַנִּים שֶׁבָּהֶם חָשׁוּב יוֹתֵר לִהְיוֹת גִּינֵיקוֹלוֹג מֵאֲשֶׁר לָלֶדֶת יְלָדִים…

*

עַל הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ לְתַרְגֵּם לְעִבְרִית אִילוּזְיָה:

– אִלּוּ זֶה הָיָה…

*

עַל הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ לְתַרְגֵּם לְעִבְרִית פְלִירְט?

– דֶּרֶךְ-עָגָב אוֹ מִטָּה חֲטוּפָה.

*

עַל הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ לְתַרְגֵּם לְעִבְרִית ד’קוֹלְט?

– אִם עַל דֶּרֶךְ הַחִיּוּב, הֲרֵי: פֶּתַח-תִּקְוָה.

*

עַל הַנִּגְרָר בְּלֹא הַבְחָנָה אַחֲרֵי בֶּן-גּוּרְיוֹן:

– בֶּן גְּרוּרְיוֹן.

*

“קַנְקַן”⁵⁸ עַל שׁוּם מָה?

עַל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ב' פְּעָמִים ק"ן טְעָמִים לְשֶׁבַח.

*

לְגַמְגֵּם – לִפְסֹחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים,

לוֹמַר גַּם זֶה וְגַם זֶה, בְּשָׁעָה שֶׁצָּרִיךְ לִבְחֹר: אוֹ זֶה – אוֹ זֶה!

*

עַל מְשׁוֹרֵר פְּלוֹנִי, אֲשֶׁר אֵשֶׁ"ל הָעוֹרֵךְ סֵרַב לְפַרְסֵם אֶת שִׁירָיו מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִרְאוּ בְּעֵינָיו, וְנִמְצְאוּ לְאוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר שְׁתַּדְלָנִים שֶׁנִּסּוּ לְשַׁדֵּל אֶת שְׁלוֹנְסְקִי

– “אִם לֹא בִּזְכוּת, כִּי אָז בְּחֶסֶד”:

– עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִין אֶת פֵּרוּשׁ הַבִּטּוּי מְשׁוֹרֵר בְּחֶסֶד…

*

עַל הַשּׁוֹפְטִים שֶׁפָּסְלוּ אֶת ס' יִזְהָר לְקַבֵּל אֶת פְּרַס בְּיַאלִיק:

– אֵלֶּה שׁוֹפְטִים מִלְּשׁוֹן שׁוּפְטָנָא.⁵⁹

*

עַל הַשִּׁקּוּלִים הַפְּסוּלִים שֶׁל שׁוֹפְטֵי הַפְּרָסִים הַסִּפְרוּתִיִּים:

– פְּרַסְטִיטוּצְיָה, מַפְרִיסֵי פְּרָסִים…

*

עַל מְבַקְּרַי סִפְרוּת וְאָמָּנוּת שֶׁאֵין בְּפִיהֶם אֶלָּא גִנּוּיִים וְקִטְרוּגִים:

– הַלָּלוּ מוֹצִיאִים זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁכֵּן עַל הַכֹּל אוֹמְרִים הֵם: זֶה רַע, זֶה רַע!

*

עַל הַסּוֹפְרִים הַנַּעֲנִים לְכָל עִנְיָן שֶׁל כְּתִיבָה וְדֶרֶךְ כְּתִיבָה, שֶׁהֵם נִתְבָּעִים לָהּ:

– עֵט לְכָל חֵפֶץ.

*

עַל קְצָת סוֹפְרִים וְעַסְקָנִים, הַמְגַדְּלִים זָקָן מִתּוֹךְ שֶׁהֵם סְבוּרִים כִּי יֵשׁ בָּזֶה לְוַאי לַחֲשִׁיבוּת:

– עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר בְּפִרְקֵי אָבוֹת: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּזְּקַנְקָן, אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ.

*

עַל אוֹתָם סוֹפְרִים הָרוֹאִים אֶת עַצְמָם נַעֲלִים עַל מַמָּשׁוּת הַחַיִּים, וּסְבוּרִים שֶׁמְּקוֹם מוֹשָׁבָם הוּא הָאוֹלִימְפּוּס:

– לֹא “עוֹלִימְפּוּס”, אֶלָּא “יוֹרְדִימְפּוּס”.

*

עַל מְבַקֵּר צָעִיר, מַבְרִיק, נֶחֱרָץ וּפַסְקָנִי, שֶׁאֵשֶׁ"ל חָלַק עַל פְּסִיקוֹתָיו הָאֶתִיּוֹת וְהָאֶסְתֶּטִיּוֹת, וּבָאוּ וְטָעֲנוּ כְּלַפָּיו – אֲבָל הוּא מֻכְשָׁר, הוּא מֻכְשָׁר!

– מֻכְשַׁרְלָטָן!

*

עַל סוֹפֶרֶת, מְשׁוֹרֶרֶת, מַסָּאִית וּמְתַרְגֶּמֶת נֶחֱרֶצֶת בְּדֵעוֹתֶיהָ, שֶׁתַּרְגּוּמָהּ הַשִּׁירִי לֹא נִרְאָה בְּעֵינָיו:

– פִּיל דָּרַך לָהּ עַל הָאֹזֶן.

*

עַל הַשְּׁאֵלָה: כֵּיצַד לְכַנּוֹת בֵּית-זוֹנוֹת בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה?

– גֹּב עֲרָיוֹת.

*

בִּמְסִבָּה בְּעֵין חֲרוֹד, כְּשֶׁהֵיטִיב לִבּוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְאַחַד הַנּוֹכְחִים טְרָדוֹ בִּשְׁאֵלוֹת:

– עַכְשָׁו אֲנִי פֶּסִּימִיסְט.

תָּמַהּ הַשּׁוֹאֵל:

– אַתָּה נוֹתֵן בְּפִיךְ מִשֻּׁלְחָן מָלֵא כָּל טוּב וְאוֹמֵר שֶׁאַתָּה פֶּסִּימִיסְט?

– הוּא שֶׁאָמַרְתִּי: עַכְשָׁו אֲנִי פֶּה-שִׂימְ-יִסְט.

(מפי זרובבל גלעד)

*

עַל מִשְׁקְפֵי הַקְּרִיאָה שֶׁלּוֹ, שֶׁלֹּא זָכַר אֵיפֹה הִנִּיחָם:

– אֵיפֹה הַמִּשְׁכָּחַיִם שֶׁלִּי?

*

עַל הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ לְתַרְגֵּם לְעִבְרִית “פִּישֶׁער’ל”? – מִשֶּׁהוּבָא לוֹ סִפְרוֹ שֶׁל אִיצִיק מַנְגֶּר “דאָס בּוּךְ פוּן גַּן-עֵדֶן”:

– מַשְׁתִּינוֹק…

(מפי שלום רוזנפלד)

*

עַל בִּקֹּרֶת הַתֵּיאַטְרוֹן הַקַּטְלָנִית שֶׁל מְבַקֵּר תֵּיאַטְרוֹן נוֹדָע:

– מַעֲשָׂיו מַעֲשֵׂי קַיִן וּדְבָרָיו דִּבְרֵי הֶבֶל.

*

עַל אוֹתוֹ מְבַקֵּר תֵּיאַטְרוֹן, שֶׁנִּסְטַר פַּעֲמַיִם עַל-יְדֵי מְבֻקָּרָיו:

– הוּא הוֹלֵךְ מִלְּחִי אֶל לֶחִי.

*

עַל אוֹתוֹ מְבַקֵּר תֵּיאַטְרוֹן, שֶׁטָּעַן כִּי הוּא אַלְפְרֶד קֶר⁶⁰ הַיִּשְׂרְאֵלִי:

– כַּקֶּר…

*

לְבֶּרְל כַּצֶנֶלְסוֹן, שֶׁפִּטֵּר אוֹתוֹ מִ“דָּבָר” וְנָתַן לוֹ לְיָמִים קֻפְסַת סִיגָרִיּוֹת בְּמַתָּנָה וְשָׁאַל אִם אֵין זֶה סִימַן אַהֲבָה:

– כֵּן, זוֹהִי אַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּ“דָבָר”…

*

עַל הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ לְכַנּוֹת בַּעַל שֶׁאִשְׁתּוֹ הִצְמִיחָה לוֹ קַרְנַיִם?

– אִם רַק פַּעַם אַחַת, הֲרֵי זוֹ קֶרֶן הַיְסוֹד; וְאִם כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, הֲרֵי זֹאת קֶרֶן-קַיֶּמֶת.

*

עַל תַּרְגּוּם “פַּן טָדֶאוּשׁ” מֵאֵת מִיצְקֶבִיץ בִּידֵי לִיכְטֶנְבּוֹים:

– הוּא הִצְלִיחַ לְתַרְגֵּם רַק אֶת הַקֶּבֶץ'; אֶת הַמִּיץ לֹא עָלָה בְּיָדוֹ לְתַרְגֵּם.

*

עַל הַמְתַרְגְּמִים עַל-פִּי הַיְצִירָה וְלֹא אֶת הַיְצִירָה:

– “עַלְפִּינִיסְטִים”.

*

מַסְבִּיר לְשׁוֹמְעָיו אֶת מַשְׁמָעוּת לָמֶד הַהֶדְגֵּשׁ:

זַעַף – בְּחִזּוּק וְהֶדְגֵּשׁ: זִלְעָף (רוּחַ זַעַף – רוּחַ זִלְעָפוֹת).

גֵּרְשׁוֹן פְּלוֹטְקִין: תֵּן עוֹד דֻּגְמָה.

פֶּגֶשׁ – אִם חָזָק וּבְהֶדְגֵּשׁ: פִּילֶגֶשׁ.

(מפי גרשון פלוטקין)

*

בְּתַרְגּוּם “דּוֹן ז’וּאַן בְּגֵיהִנֹּם” מֵאֵת ג"ב

שׁוֹ, לַמִּשְׁפָּט “בִּהְיוֹתֵנוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת, לְוָיָה שֶׁל יָדִיד אוֹ מַכָּר הָיְתָה תָּמִיד מְלֻוָּה בְּרֶגֶשׁ הֲקַלָּה, כִּי נִפְטַרְנוּ מִמֶּנּוּ סוֹף סוֹף”, הוֹסִיף שְׁלוֹנְסְקִי מִשֶּׁלּוֹ: “אִם כִּי בִּצְבִיעוּתֵנוּ הָאֱנוֹשִׁית אָנוּ אוֹמְרִים כִּי הוּא נִפְטַר”…

פְּלוֹטְקִין: אֲבָל זֶה אֵינֶנּוּ בַּטֶּקְסְט שֶׁל שׁוֹ.

שְׁלוֹנְסְקִי: הַאֲמֵן לִי, שֶׁאִלּוּ יָדַע שׁוֹ עִבְרִית הָיָה בְּעַצְמוֹ כּוֹתֵב כָּךְ.

(מפי גרשון פלוטקין)

*

מְבַקֵּשׁ מִטַּרְדָן פְּלוֹנִי שֶׁיַּנִּיחַ לוֹ וְלֹא יַפְרִיעוֹ לְהִתְרַכֵּז בְּמִשְׂחָק שַׁח עִם גֵּרְשׁוֹן פְּלוֹטְקִין.

הַטַּרְדָן: אֲבָל מַר שְׁלוֹנְסְקִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ בְּסַךְ הַכֹּל הַצָּעַת שֵׁם לַמִּפְעָל.

– הַיּוֹם אֲנִי אַנְטִישֵׁמִי.

(מפי גרשון פלוטקין)

*

עַל אָדָם מְתַקְתַּק עַד בְּחִילָה:

– טִנֹּפֶת צוּפִים.

*

עַל שְׁתֵּי צְעִירוֹת דַּדָּנִיּוֹת, בִּלְתִּי מֻכָּרוֹת לְיוֹשְׁבֵי הַקֶּבַע שֶׁל “כָּסִית”, שֶׁנִּכְנְסוּ לְבֵית-הַקָּפֶה:

– וַהֲרֵי הַחֲדָשׁוֹת, וְעִקָּרָן תְּחִלָּה…

*

בִּמְסִבָּה שֶׁנֶּעֶרְכָה לִכְבוֹדוֹ בַּאֲמֵרִיקָה הֻגְּשָׁה לוֹ מְנַת סְטֵיק אַדִּירָה, מַה שֶּׁקּוֹרִין “טוּ אִינְץ' סְטֵיק”.

שְׁלוֹנְסְקִי הִתְחִיל לַחְתֹּךְ נְתָחִים מִן הַסְּטֵיק וּלְהַגִּישׁ לַמְּסֻבִּים.

מִשֶּׁנֶּאֱמַר לוֹ כִּי כָּל הַסְּטֵיק מְיֹעָד לוֹ, הֵעִיר:

– אִם כָּךְ, הִנְּכֶם חַיָּבִים לְשַׁנּוֹת אֶת שֵׁם מְדִינַתְכֶם לְ“יוּנַיְטֶד סְטֵיק”.

*

וּלְעֻמַּת זֹאת, כְּשֶׁהִגִּישׁוּ לוֹ בְּמִסְעֶדֶת “קָלִיפוֹרְנְיָה” סְטֵיק זַעֲרוּרִי:

– זֶה לֹא סְטֵיק, כִּי אִם מִסְטֵיק.

(מפי גרשון פלוטקין)

*

בְּאוֹתָהּ הַמְּסִבָּה, כְּשֶׁהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ בְּרֹאשׁ הַשֻּׁלְחָן:

– הַיּוֹם אֲנִי כַּשֶּׂה לַשֶּׁבַח יוּבַל…

(מפי יעקב צביאלי)

*

לְרוּת שַׁפִּירָא, שֶׁעָבְרָה לְיָדוֹ בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב בְּ“כָסִית”:

– לִפְנֵי שָׁנָה לָקַחַתְּ מִמֶּנִּי סֵפֶר לְשָׁבוּעַ יָמִים וְלֹא הֶחֱזַרְתְּ. אָנָּא, הַסֵּפֶר דָּרוּשׁ לִי.

רוּת שַׁפִּירָא, שֶׁהָיְתָה טְרוּדָה בְּעִנְיָנֶיהָ וּבְמַצַּב רוּחַ רַע:

– שְׁלוֹנְסְקִי, הַנַּח לִי, אֲנִי הַיּוֹם אִישׁ רִיב וּמָדוֹן.

שְׁלוֹנְסְקִי הַמֻּפְתָּע:

– אַתְּ לֹא אִישׁ, כִּי אִם אִשָּׁה; לֹא רִיב, כִּי אִם רִיבָה; לֹא מָדוֹן, כִּי אִם מָדוֹנָה.

(מפי גרשון פלוטקין)

*

עַל הַבַּמַּאי שְׁמוּאֵל בּוּנִים:

– כָּל הָעִיר מַזְהִירָה מִפְּנֵי בּוּנִים; לְאָן שֶׁלֹּא תִּפְנֶה יֵשׁ שֶׁלֶט: “זהירות, כאן בונים”…

(מפי גרשון פלוטקין)

*

עַל אֵלֶּה שֶׁלְּכָל עִנְיָן יֵשׁ לָהֶם פָּסוּק מִן הַמּוּכָן:

– פְּסוּקִין סִינִים שֶׁכְּמוֹתָם! ⁶¹

*

עַל חִידוֹן הַתַּנַ"ךְ, שֶׁהוּא אֵרוּעַ שִׁטְחִי, נִשְׁעָן עַל זְכִירָה מֶכָנִית בִּלְבַד, לְלֹא נִתּוּחַ הַמַּשְׁמָעוּת וְכַדּוֹמֶה:

– וְאִם אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶת מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁל רָחָב הַזּוֹנָה, אָז מָה?

(מפי פרופ' יעקב רותם)

*

עַל שִׁירוֹ שֶׁל אַלְתֶּרְמַן “אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים”:

– אֶת זֶה הוּא כָּתַב בִּשְׁבִיל הַגּוֹיִים; בִּשְׁבִיל הַיְּהוּדִים – תְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!

*

עַל מַחֲלַת הַשַּׁפַּעַת:

– מֶזֶגְאֲוִירוּס – וִירוּס!

*

עַל הַחִקּוּי בָּאָמָּנוּת:

– כָּל חִקָּיוֹן בְּאָמָּנוּת הוּא קִיקָיוֹן.

*

עַל פְּלוֹנִי, שֶׁפִּתַּח “תָּכְנִיּוֹת לִטְוָח-אָרֹךְ” בִּנְאוּם צַרְחָנִי שֶׁנָּשָׂא בְּ“צַוְתָּא”:

– הוּא דִּבֵּר בִּצְוָח-אָרֹךְ.

(מפי פרופ' יעקב רותם)

*

עַל נִבְחֶרֶת הַכַּדּוּרְסַל הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁהִפְסִידָה בָּאַלִּיפוּת:

– נִבְחֶרֶת כַּדּוּרְזַ"ל.

*

עַל עֲטַלֵּפִים, שֶׁהִתְעוֹפְפוּ בְּסָמוּךְ לַסַּפְסָל שֶׁיָּשַׁב עָלָיו עִם נֶכְדָּתוֹ וְטִנְּפוּ אֶת הַמָּקוֹם:

– אֵלֶּה עֲטַנֵּפִים.

*

עַל זַלְמַן שְׁנֵיאוֹר, שֶׁעִבֵּד בְּעַצְמוֹ אֶת “נֹחַ פַּנְדְּרִי” שֶׁלּוֹ לְמַחֲזֵה “פַּנְדְּרִי הַגִּבּוֹר”, שֶׁהֻצַּג בְּ“אֹהֶל”:

– הוּא עִבֵּד עַצְמוֹ לְדַעַת.

(מפי אורי סלע)

*

בַּנֻּסָּח הָרִאשׁוֹן שֶׁל “אוֹפֶּרָה בִּגְרוּשׁ” (פּוֹלִי, לְאִמָּהּ, גְּבֶרֶת פִּיצֶ’ם, עַל מֶקִי סַכִּינַאי):

– אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ. הוּא אִישׁ יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, יוֹצֵא מִן הַכְּלָל!

– תַּגִּידִי, אַתְּ לֹא מִתְבַּיֶּשֶׁת? יַצְאָנִית מִן הַכְּלָל שֶׁלִּי!

*

הָרַוָּק הוּא מוֹנוֹגַם:

– גַּם וְגַם וְעוֹד…

*

עַל הַשְּׁאֵלָה: כֵּיצַד לְתַרְגֵּם אֶת הַפִּתְגָּם הָרוּסִי “טֶרְפִּי קָזָאק אָטָאמָנוֹם בּוּדְיֶשׁ” (הִתְגַּבֵּר, עֲמֹד בַּסֵּבֶל, קָזָאק! סוֹפְךָ שֶׁתִּהְיֶה אָטָאמָן, קְצִין קָזָאקים):

– חֲזַק קָזָק וְתִתְקַזֵּק!…

*

עַל אָדָם שֶׁהָאַהֲבָה קָטְלָה אוֹתוֹ:

– בּוֹר קִרְבָּה הָיָה לְבוֹר קִבְרוֹ.

*

עַל אָדָם שֶׁמִּפְּנֵי הַכָּבוֹד וְהַנִּימוּס – אוֹ מִפְּנֵי הַחֹנֶף, טוֹבַת הֲנָאָה וְכַדּוֹמֶה, אָנוּס לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הֶבֶל מְרֻבִּים וּמְשַׁעְמְמִים:

– מְשַׁלֵּם מַס אָזְנַיִם.