דומה שביאליק הוא המשורר שעליו נכתב הכי הרבה: ספרים, מחקרים, מאמרים, מסות, ביקורת, זיכרונות, שירים ומה לא?! לא פעם הייתה הרגשה, ששוב אין מה לחדש, שהמחקר והביקורת חוזרים על עצמם, וכי הדיון בהיבטים הרבים והמגוונים של ביאליק ויצירתו מוצה עד תום. והנה, מחקריה השיטתיים והמקיפים של זיוה שמיר מוכיחים שהדיון ביצירתו של ביאליק לא מוצה, ולא זו בלבד אלא שיש בה עוד פנים הרבה שטרם נחשפו ולמחקר יש עוד הרבה מה לעשות.

כל דור חוזר וקורא את היצירה של הדורות הקודמים מחדש, וחוזר ובוחן אותה לאור מה שנכתב עליה בעבר, וחוזר ומנסח לעצמו מחדש את יחסו אליה, את מעמדה בתוכו ואת פִּשרה לדורו. כל דור חוזר ובוחן מחדש את יצירות העבר, ושואל את עצמו אם אמנם עמדו במבחן הזמן והשתנות הדורות: האם ערכן היה לדורן בלבד ותש כוחן להתחדש, או שעדיין יש להן כוח לומר משהו בעל משמעות לקוראים בני הדור, והם מושפעים ממנה ושואבים השראה מתוכה. במבחן אכזרי זה של הזמן, כשלו רבים וטובים, ממיטב היוצרים והספרות, בצדק ושלא בצדק. מן הראוי להקדיש לנושא חשוב זה כנס מיוחד, שיעמוד על הסיבות של השכחה, והסיבות להישרדות. דומה, שביאליק הוא אחד המעטים שהוא ויצירתו עדיין עמנו כאן ועכשיו. תעיד על כך בין השאר ההתעניינות הציבורית הרחבה, האישית, ויש להודות הלא ספרותית, בפרשת אירה יאן שהתעוררה לחיים בשנה האחרונה. יש לשער, כי פרשה רומנטית מחייהם של זלמן שניאור, יעקב כַּהן, ויצחק למדן, אם להזכיר שלושה בלבד מתוך רבים מאוד, לא הייתה זוכה כמעט לשום תהודה ציבורית, ושום כתבה בעיתון לא הייתה נכתבת עליה. ביאליק האיש, כמו גם יצירתו, נוכחים בהוויה החברתית־תרבותית ישראלית, לא במעט בגלל מחקריה של זיוה שמיר, העוסקת בו בהתמדה בעשרים השנים האחרונות.

עבודת הדוקטור שלה בשנת תש“ם (1980), עסקה בכמאה משירי הביכורים של ביאליק, שנותרו ברובם גנוזים בארכיון. את השירים הגנוזים של ביאליק פרסם משה אונגרפלד בשנת תשל”א, בספר שייעד אותו לחוקרים, כפי שכתב בהקדמתו, וזיוה שמיר הייתה בין אלה שנענו לאתגר, וכיום היא בלא בספק בין המומחים הגדולים בחקר ביאליק, אם לא בת־הסמכא החשובה שבהם.

עיון במפעל חקר ביאליק המקיף של זיוה שמיר מגלה את המשותף לכל ספריה ומחקריה: קריאה אחרת בכלל יצירתו של ביאליק. יצירתו של ביאליק, לסוגיה השונים, מתפרשת לעיניה לא רק במובנה הגלוי והמפורש, אלא היא מוצאת בה “שכבה סמויה” “תחתית כפולה”, כביטויו של דב סדן בפרשנותו לעגנון. קריאתה קשובה ליצירתו של ביאליק, מפענחת אותה מתוכה, ובו בזמן מתוך הקשריה הרבים והענפים. הכרה יסודית של ההקשרים האישיים, ההיסטוריים, האידאולוגיים, הביוגרפיים והפואטיים, רק היא יש בכוחה להעמיק את הקשב ביצירתו של ביאליק בכלל ובכל שיר ושיר בפרט; רק מתוכה אפשר להיטיב ולהיפתח אל השירים ולהבין לעומקם את הנאמר בהם, בסמוי ובמרומז. בכך היא הולכת בעקבות קודמיה, ובראשם דב סדן, שהעמיקו בשירת ביאליק, וירדו לנבכיה, וחזרו והעלו את ההבנה המעמיקה שלהם ביצירתו. עם זאת, היא כובשת דרך משלה, ובה היא מרחיבה עד מאוד את המשתמע בשיריו על סמך קריאה קשובה בהם, והיעזרות בהיכרות נרחבת עם העולם החוץ־ספרותי שהקיף אותו. היא הופכת על פיהן מוסכמות והערכות שכבר נעשו לשִגרה, ומפריכה אותן. אפשר לראות בקריאתה את יצירתו של ביאליק “קריאה מחתרתית”, אלא שביטוי זה נשחק בשנים האחרונות, ומשתמשים בו הרבה, לצורך ושלא לצורך. לא פעם יש בקריאתה את יצירתו של ביאליק ובפרשנותה קריאה של “איפכא מסתברא”, כלומר: דווקא ההפך הוא הנכון. זוהי קריאה של מי שפרשנותו מביאה אותו לא רק לידי הבנה אחרת של המשמעות אלא להבנה שונה, מנוגדת והפוכה למקובל. היא מוליכה את הקורא צעד צעד, מתוך ניתוח הפרשנות הענפה של מי שקדמו לה, הפרכתה, ושכנוע מבריק ומקורי שהפרשנות שלה היא המבוססת והנכונה.

הדרך שבה זיוה שמיר קוראת בביאליק ומפרשת אותו היא “קריאה אחרת” במובן: “קריאה בסמוי מן העין”, כניסוחה של כותרת הפרק. שיטה זו של קריאה אינה חידוש כשהיא לעצמה, והיא מקובלת על חוקרים לא מעטים. זוהי למשל קריאתו של דב סדן בביאליק ובעגנון, ולאחרונה, שיטת הקריאה של ידידיה יצחקי ביצירתו של א"ב יהושע, כששם ספרו מעיד עליה: הפסוקים הסמויים מן העין (הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 1992). כמוטו לשם זה של ספרו, ובעיקר לשיטת קריאה זו, ציטט ידידיה יצחקי מתוך מסותיו של ביאליק עצמו:

“מאחורי כל לשון אמיתית של סופר או של משורר, עומדת לשון האבות ועומדים פסוקים נעלמים מן העין” (“לשאלת התרבות העברית”, הרצאה בסמינר של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, בנהלל. תמוז תרצ"ב, דברים שבעל פה, כרך א, עמ' רז–רח). וכן: “כל פייטן נסמך על פסוקים הסמויים מן העין. לא תמיד יכול הקורא למצוא פסוק. הפסוק עומד מאחורי הקורא” (“על האגדה”, בסניף המורים בתל־אביב, אייר תרצ"ג, דברים שבעל פה, כרך ב, עמ' נח).

ואם אפשר להסתייע באמירתו זו של ביאליק לקריאה מעמיקה וקשובה ביצירתו של א"ב יהושע, אין ספק שחייבים להסתייע בה ביצירתו של ביאליק עצמו, שנתן לקורא “הנחיות” כיצד לקרוא ביצירות הספרות בכלל וביצירתו שלו בפרט.

מתודה זו מצויה גם במחקריה של זיוה שמיר. כך למשל בספרה באין עלילה. סיפורי ביאליק במעגלותיהם (1998) נכתב: “עיקרו של הסיפור הביאליקאי נעוץ במה שמעבר לסופו, בעתיד המתנחש, הסמוי מן העין, שיתרחש רק ‘לאחר רדת המסך’” (עמ' 30).

זיוה שמיר אינה מסתפקת בבדיקת הזיקות הבין־טקסטואליות של ביאליק לטקסטים הספרותיים המגוונים של כל המערכת הספרותית שקדמה לו על כל רבדיה. היא מרחיבה את השיטה גם להקשרים שמחוץ למערכת הספרותית, ומכילה אותם גם על כל המערכת החוץ־ספרותית: הביוגרפית־האישית, ההיסטורית, החברתית. קריאתה בביאליק והבנתה את יצירתו נשענת לא רק על הטקסטים הספרותיים לדורותיהם המהדהדים ביצירתו, אלא גם על חומרים מן המציאות של חייו החבויים בה, ושבלעדיהם אי־אפשר, לדעתה, לפענחה ולהבין אותה הבנה נכונה. כוחה בכך, שאין היא משתעבדת לפרטי המציאות, אלא גם מצליחה לשלוט בהם, ולרתום אותם לניסוח המשמעות האמתית של יצירתו. דרך כתיבתה – עם שהיא נשמעת לכללי הכתיבה המדעית המתועדת ומבוססת על מראי מקומות מפורטים – מרתקת, פולמוסית, ומתיזה ניצוצות. התזות שלה מקוריות, מבריקות, נועזות, וגם בשעה שאין מסכימים להן, הן מעוררות מחשבה, ומחייבות להתמודד עמן.

גישה זו הסתמנה כבר בתחילת דרכה, ומראשית מחקריה על ביאליק:

כבר בספרה הראשון הצרצר משורר הגלות. לחקר היסוד העממי בשירת ח"נ ביאליק (פפירוס, 1986), התבלטו מילות־המפתח, העתידות לחזור בכל ספריה האחרים. מילים אלה הן: “הפוך”; “להיפך” ו“אור חדש” החוזרות שוב ושוב יחד עם מילים אחרות המביעות התנגדות למקובל: “כי אם”; “דווקא”; “אולם מסתבר” ודומותיהן. מילות־מפתח אלה מעידות על קריאתה ה“אחרת”, ההפוכה, קריאת ה“איפכא מסתברא” של זיוה שמיר. עם זאת, אין זו קריאה “דווקאית” עקבית, שכן היא מסתמכת על אותם חוקרי ביאליק שקדמו לה (ובהם: דב סדן, גרשון שקד, מנחם פרי, יוסף האפרתי), שאת גישתם היא מאמצת, ממשיכה ומרחיבה אותה ומוסיפה עליה.

התזה המרכזית בספרה הראשון הצרצר ומשורר הגלות היא, ש“רוב נסיונותיו הראשונים [של ביאליק] בתחומי הז’אנר העממי” הם “אחד מחידושיו העקרוניים הבולטים ביותר” (שם, עמ' 8), בניגוד לדעה המקובלת שראתה בהם “ספרות נמוכה”. זיוה שמיר הוכיחה תזה כוללת זו, בשפע של דיונים פרטניים בשירים עצמם ובפרטיהם. הנחת היסוד היא, שמה שיש בשיריו העממיים יש בשיריו הקנוניים, וכי בלעדי שיריו העממיים אי־אפשר להבין את חידושיו ואת גדולתו בשיריו “הגבוהים”.

דוגמה, אחת מרבות, לשיטת הדיון וההוכחה הנקוטה בספר זה, מתוך הפרק “‘התפארות בקינה’ – גלגוליה של דמות ה’אלזון' מן השירה הפסבדו־עממית אל השירה הקאנונית” (שם, עמ' 51). קריאתה מתמודדת עם הבנה חדשה ואחרת של גיבורי השירים העממיים, “הפשוטים” כביכול, ובד בבד עם הבנה חדשה של הגיבור בשירים הליריים הקאנוניים.

לעומת דמות ה“איירון, השוטה האומר דברי־הבל, המתגלים בסופו של דבר כדברי־טעם” (שם, עמ' 56) “עירוב יסודות בין זחיחות־הדעת ושפלות־הרוח מצוי בשירה המוקדמת של ביאליק” (שם).

לאחר הבחנה עקרונית כוללת זו, עוברת זיוה שמיר לניתוח הפרטני של שיר העם הידוע “יש לי גן”. ומסקנותיה:

די בדברים אלה כדי להכריח את הקורא לחזור ולהתעמק בשיר “פשוט” זה, המוכר לו היטב, ולגרום לו – אם לא לשנות את דעתו על טיבו, הרי לפחות לחזור ולהתמודד עם התובנה החדשה שלו. אבל אין קריאתה של זיוה שמיר נעצרת בנקודה זו, אלא היא ממשיכה, כדי להוכיח את “התזה הגדולה” והכוללת, כי מה שיש בשירי העם יש בשירים הקאנוניים, וכי הבנה טובה יותר של הראשונים, הכרחית להבנה טובה יותר של האחרונים.

לכן, בעקבות מנחם פרי ויוסף האפרתי, היא מוסיפה עוד שירים שבהם הולכת ומשתנה דמות הדובר, הולכת ומתהפכת מ“דובר שחוּח בתחילה, לדמות חזקה וגאה, כגון, בסופו של השיר ‘הולכת את מעמי’” (עמ' 61). מסקנתה היא, כי מדובר כאן בתופעה כוללת, ובלשונה:

בליריקה הקאנונית של ביאליק, כגון בשיר “חוזה לך ברח”, “מעמיד הדובר פני אדם נִקלה, מן הדיוטה התחתונה, ואילו הקורא משתכנע שלפניו דווקא אישיות אליטארית, מלאת הכרת ערך עצמה” (עמ' 64). הבנה זו הפוכה למקובל, הרואה שיר זה “כביטוי לענותו הרבה של הדובר־המשורר” (עמ' 65).

לתהליך זה היא נותנת את הכותרת “התפארות בקינה”, שאותה רשם ביאליק במו ידיו, והלקוחה מתוך “הטיוטה של שירו ‘שחה נפשי’” (עמ' 63). כך משמש הארכיון, חיזוק למה שהתגלה בשירים עצמם; ובד בבד הקשב לנאמר בשירים מתחזק בעקבות ההיכרות עם הארכיון.

בסיכום פרק זה מפרטת זיוה שמיר את מקורותיה המגוונים היהודיים והכלליים של “האמביוולנטיות שבין עליונות ונחיתות”, המאפיינת את השירה העממית של ביאליק, כמו גם את שירתו הקאנונית.

דוגמה ל“קריאה אחרת”, של “איפכא מסתברא”, נמצאת בספרה באין עלילה. סיפורי ביאליק במעגלותיהם (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998). בניגוד לראִייה המסורתית הרואה בסיפורי ביאליק סיפורים “מסורתיים” “המצטיינים בעלילה לינארית, במספר סמכותי, בגיבורים הרואיים ובסיום ברור וחד־משמעי” רואה זיוה שמיר בסיפוריו: “סיפורים פרומי־עלילה, שאחריתם סמויה מן העין” (ככתוב על עטיפת הספר). ובניסוח אחר: “ניתן למצוא בהן [ביצירותיו הארוכות של ביאליק בשירה ובפרוזה] עלילה מפוררת, סיום פרום וגיבורים אנטי־הרואיים” (עמ' 7). הנחת היסוד לקריאה זו בסיפורי ביאליק מסתמכת, כדרכה של זיוה שמיר בכל מחקריה, על הוכחות מחוץ ומבית. ב“מחוץ” – הכוונה לכל אותם הקשרים הנמצאים, כביכול, מחוץ לטקסט של הסיפור עצמו: דברי ביאליק בהקשרים שונים; הרקע הספרותי הכללי; הרקע הספרותי העברי; מחקר ביאליק לדורותיו. בין ההוכחות מחוץ היא מסתמכת: (א) על דברים שאמר ביאליק עצמו ולפיהם “רק עם בריא היושב על ארצו ועל מולדתו וחי חיים חופשיים וריבוניים יכול לכתוב אפוס של ממש” (עמ' 10); (ב) על מהלכים מקבילים בספרות העולם “במעברה מהמאה התשע־עשרה למאה העשרים”, באותו עולם מודרני, “היחסי והמפורר, שבו קרסו כל הביטחונות הבלתי מעורערים של העבר וכל הסדרים ההייררכיים הברורים והנחרצים של העולם המלוכני והקולוניאלי ההולך ונעלם” (עמ' 12); (ג) על ההתפתחות הפנימית שחלה בתוך הספרות העברית, שבה תיאר יל"ג דמויות של משכילים, “ומסקנתו היא, ששומה על היהודי לתקן את אורחות חייו [– – –] ולהיות ככל הגויים” (עמ' 14); ואילו “בשנות מִפנה המאה [– – –] בניגוד לרוב בני דורו, לא כתב ביאליק בסיפוריו ה’קאנוניים' על ‘תלושים’ ועל חלוצים צעירים, כי אם תיאר את ההווי היהודי של ‘תחום המושב’” (עמ' 15); (ד) על ניתוח מסלול התפתחותו של ביאליק הצעיר; (ה) על ניתוח הביקורת והפרשנות של קודמיה. אבל ההוכחות הנחרצות ביותר הן כמובן מבית ומבוססות על ניתוחים מעמיקים ומפורטים של הדמויות והעלילות בסיפורי ביאליק עצמם ומתוכם.

כך למשל בפרק על “אריה בעל גוף”, סיפורו הראשון של ביאליק (קיץ 1898), היא רואה בדמותו של הגיבור:

זוהי דמות סטראוטיפית וטיפוסית מצד אחד, “ומצד שני היא גם שוברת את כל הסטריאוטיפים הקבועים” (עמ' 42), ועוד הרבה. יחסו של ביאליק אל גיבורו הוא “יחס אמביוולנטי של השתאות וסלידה, של משיכה ורתיעה, בעת ובעונה אחת, ובשום פנים לא עמדה ברורה נחרצת” (עמ' 59). זאת ועוד:

מתוך ניתוח מקורי ומעמיק זה עולה המסקנה הכוללת:

מתוך ניתוח מקורי ומעמיק זה, בשיטת הקריאה בסמוי מן העין, או בלשונה של זיוה שמיר מתוך הסתמכות על ה־ subtext של הסיפור, עולה המסקנה האידאולוגית שלפיה:

השיטה והישגיה בולטות במיוחד בספרה האחרון לעת עתה של זיוה שמיר לנתיבה הנעלם. עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000). עשרות מכתביה של אירה יאן שנתגלו לאחרונה, שופכים אור חדש על פרשת היחסים בינה לבין ביאליק, ומחייבים לקרוא מחדש את יצירתו שנכתבה מאז הכיר אותה לראשונה ועד סוף חייו. זיוה שמיר עוקבת אחר רישומה של פרשת אירה יאן ברחבי היצירה הביאליקאית לסוגיה ולתקופותיה, ומגלה בהם פנים חדשות. היא הופכת על פיהן קריאות קודמות מסורתיות, ובמיוחד “תמימות”, ומפענחת את מה ש“באמת” נאמר בהן, על מי וכלפי מי. כך למשל היא קוראת קריאה חדשה באגדה המעובדת מסִדרת אגדות שלמה המלך: “משפט האלמנה עם הרוח”. בכך היא חוזרת לאחת התזות הראשונות שלה, על חשיבותה של היצירה “העממית” של ביאליק, ועל היותה שוות־ערך ליצירתו הקאנונית ומחזקת אותה. קריאתה החדשה רואה בדברי האלמנה, “האישה האומללה שכל מפעל חייה עלה בתוהו” ביטוי “לזעקת השבר” של אירה יאן. כפי שהוכח במחקר על חייה של אירה יאן, שהייתה לי הזכות לתרום לו את חיבור פרשת חייה ויצירתה של אירה יאן שעליו מסתמכים הכול (במחקרי בשנים 1983–1987 שכונסו בספרי דבש מסלע, 1989). עם שובה של אירה יאן לארץ־ישראל ממצרים מקום גלותה, “נתברר לה להוותה כי הסטודיו שלה נבוז וכל רכושה המועט היה כלא היה”, היא חלתה במחלת השחפת, ובתה היחידה שנסעה לבקר את אביה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה אבדה ועקבותיה לא נודעו (לנתיבה הנעלם, עמ' 176–177).

גם סופה של האלמנה באגדה, ששלמה המלך אסיר־התודה מושיב אותה “בלשכת הגזית”, לעסוק במלאכת הקודש, ולארוג את הפרוכות “יחד עם כל הנשים הכשרות”, רומז לאמנות הציור של אירה יאן ומבטא את יחס האשמה שהרגיש ביאליק כלפיה לאחר מותה. וכך, תחת מגע פרשנותה של זיוה שמיר, מקבלת האגדה הידועה והתמימה, המיועדת לקורא הצעיר, משמעות אישית מאוד. וזו רק אחת הדוגמאות מתוך רבות לפרשנותה החדשנית, הנשענת על אותה מערכת מסועפת של זיקות טקסטואליות ואישיות כאחד, ומתוכן מפענחת את יצירתו.

פרשנות חדשה ומפתיעה זו מנערת מחדש את כל יצירתו של ביאליק, מכריחה את הקוראים והחוקרים לחזור ולקרוא בהם, להתמודד עם התובנות החדשות שהוצגו לפניהם בכוח שכנוע רב, ואם לא לאמצן במלואן, הרי לפחות להביא אותן בחשבון בכל קריאה עתידית של יצירותיו של ביאליק.

זיוה שמיר בהתאם למסורת הארוכה של חוקרי הספרות העברית היא חוקרת מעורבת בעלת השקפת עולם מוצקה. בהתאם להשקפת עולם זו היא מאמינה ש –

הזהות הלאומית שלנו עוצבה בשנות הגלות, במאה ועשרים שנות ציונות ובחמישים שנות המדינה, באמצעות המורשת התרבותית היהודית־עברית־ישראלית, כשהספרות העברית היא הביטוי המובהק ביותר שלה. בימים אלה, כאשר החברה נקרעת מכל הכיוונים, ישנה סכנה גדולה למעמדה של הספרות העברית החילונית, שבשביל חלקים בחברה היא חילונית מדי, ולחלקים אחרים היא לאומית מדי (ראו רשימתה “ושכח שאיתו הצדק. על סילופים אלה ואחרים, או: מה על זהותנו שלנו”, הארץ, 8.10.2000).

במחקריה ובמאמריה היא נלחמת, כנגד הסילופים משני הקצוות: כנגד “לאומנות ואתנוצנטריות” מן הקצה האחד וכנגד “קוסמופוליטיות חסרת שורש” מן הקצה האחר. ובעיקר היא נלחמת בעד החזרת התרבות והספרות העברית למרכזה של החברה, מתוך הבנה נאמנה ונכונה של מורכבויותיה ועמדותיה, ולתפקידה העיקרי של הספרות, כיסוד בונה־זהות לאומית. מתוקף העובדה שמדובר בספרות, שהיא ענף מענפי האמנות, אי־אפשר לרתום אותה לצד זה או אחר. מטבעה מצויים בתוכה כל גווני הביניים הקיימים, ויותר משהיא נותנת תשובות פשטניות, היא מעוררת למחשבה ושואלת שאלות נוקבות.

נדמה לי שיהיה מתאים לסיים בשני בתים מתוך שירו המוקדם של ביאליק: “שירת ישראל” (תרנ"ד), הממחיש היטב את המורכבות האמביוולנטית של כלל יצירתו:

אֲדֹנָי לֹא קְרָאַנִי לִתְרוּעַת מִלְחָמָה,

גַּם רֵיחַ מִלְחָמָה מְאֹד יְחִתֵּנִי;

אֶלָּפֵת כִּי־אֶשְׁמָע קוֹל חֲצוֹצְרָה בָּרָמָה –

וְכִנוֹר וָחֶרֶב – לַכִּנוֹר הִנֵּנִי.

אַךְ אַשְׁרֵי הַגִּבּוֹר

הַחַי עַל חַרְבֵּהוּ,

שֶׁיִּשְׁלַח אֶת־יָדוֹ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים;

וְאוֹי לוֹ לַמְשׁוֹרֶר שֶׁחָלַל לִבֵּהוּ,

הַשָּׁר אֶת־שִׁירוֹתָיו עַל־לִבּוֹת עֲרֵלִים.

אני מבקשת לסיים בדברים שכתב אבי ז"ל, ישראל כהן, בזיכרונותיו על ביאליק, בספרו פנים אל פנים (הוצאת יחדיו, 1979), בפרק: “עם ביאליק בלבוב”.

בשנת תרצ“א (1931) כשהיה ישראל כהן בשליחות “החלוץ” בגליציה, ערך ביאליק מסע על פני פולין, בשם המו”לים העברים בארץ־ישראל, כדי להפיץ את הספר העברי בגולה. במהלך מסעו הגיע גם ללבוב והוזמן לדבר “במסיבה של נשים ציוניות בלבוב”. “הנשים הוציאו את עדייהן ממקום גנזיהם והתקשטו בהם בגודש רב. השפה שבפיהן היתה פולנית ורק מעטות דיברו יידיש וזעיר פה זעיר שם נשמעה גם עברית”. ביאליק התחיל ביידיש, ולא בעברית, למרות רצונו, אבל הרגיש שדבריו על הספר העברי אינם מובנים, כיוון “שהוא מדבר לפני קהל נשים, שרובן אינן יודעות ספר עברי כלל ואינן מבינות את דבריו”. ואז שינה את הטון ו“ירד” עליהן, ו“שטף אותן” כמו שאומרים. וכך אמר ביידיש, לפי זיכרונותיו של ישראל כהן:

אילו ביאליק היה נוכח ביום־עיון זה, היה בוודאי מתמלא נחת, לנוכח “התיקון” הגדול, למראה החוקרים והחוקרות העוסקים ביצירתו, ובמיוחד היה נהנה מן הקהל הרב, נשים וגברים, שוחרי שירתו, שנתכנסו יחד לכבודה.

טבת תשס"א (ינואר 2001)