“כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו”
(שמואל א, ל 24)
המוטו והכותרת 🔗
המוטו שבראש המאמר הונהג במקורו כהוראת שעה, במלחמות דוד, כדי לאחד את לוחמיו, ונשאר כחוק: “ויהי מהיום ההוא ומעלה, וישימה לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה” (שמואל א, ל 25). מוטו זה, בהשאלה לענייננו, מציג מצב רצוי, שאינו מתממש במציאות ואין נוהגים על פיו, מאז ועד היום בתחומים השונים, ובמיוחד במערכות ישראל. כותרת דברַי, שמקורה במוטו, מעידה על תפקידן של הנשים ועל מקומן השולי, אם בכלל, בתחומי החיים השונים.
למעשה, אפשר היה להקדיש דיון נפרד רק לביטוי זה, ולמלוא עומק משמעויותיה של המילה “כלים” כמו גם לצירוף נושא־כלים. שכן, המילה “כלים” בין שאר משמעויותיה: חפץ; בגד; כלי קיבול; אוכף; נשק; ובין צירופיה: “כלי־זין” – שפירושו לא רק נשק אלא גם כינוי ליופייה של האישה ולאיברי המין שלה ושלו. מספר הסומכים העבריים לנסמך “כלים” הוא עצום, וקשת משמעויות רחבה מגולמת בו: מן הגבוה ביותר (כלי־קודש) אל הנמוך ביותר (כלי – במשמעות סיר לילה); מדברי שבח (כלי מפואר) לדברי גנאי (כלי שאין בו חפץ), ואף כל מלחמת המינים מתבטאת בו.
אבל זה כאמור נושא נפרד לקשר שבין הלשון לבין תפקידי המינים בתוכה.
פרטי הסקירה ומסקנותיה 🔗
מאמר זה סוקר את רישומה של השתתפותן של נשים במערכות ישראל בגולה ובארץ־ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בספרות העברית לענפיה השונים: פרוזה, שירה, זיכרונות, דוקומנטציה, דברי עיון. הסקר מקיף ארבעה תחומים ומתאר את המציאות כפי שנקלטה במקורות הספרותיים השונים: עדויות הנוגעים בדבר, בלא מרחק; זיכרונות ממרחק השנים; תיעוד ומחקר – המציאות כחומר גלם ליצירות ספרות. יצירות ספרות יפה בלא מרחק וממרחק השנים.
ארבעה תחומים אלה הם: (א) חלקן של הנשים ב“כיבוש העבודה” בתקופת העלייה־הראשונה (1882–1904); (ב) השתתפותן של נשים במהפכה ברוסיה (1905; 1917); (ג) נשים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (1939–1945); (ד) נשים במלחמת העצמאות (1947–1948).
המאמר מבליט את המתח בין הרצוי למצוי, את הקשיים המיוחדים שהיו מנת חלקן של הנשים במערכות אלה, את מיעוט חלקן בתיעוד, במחקר ובספרות היפה, מלבד הקשיים “הרגילים”, כפי שהם משתקפים בעדויות הספרותיות לסוגיהן, בלא־מרחק וממרחק. המאמר ישׂרטט את המודלים התיעודיים, המחקריים והספרותיים שנוצרו בתקופות הראשונות ללא־מרחק, ונשארו כמעט ללא שינוי עד ימינו: נשים מתעדות נשים; נשים חוקרות נשים; ז’אנר הרומן התיעודי־בידיוני; נשים כקהל יעד.
מכל תחום תובאנה דוגמאות אחדות בלבד.
המאמר לא יכלול תחומים אפשריים נוספים כגון: נשים בעלייה השנייה והשלישית; נשים בתקופת היישוב; נשים בשואה ובמרד (פרטיזניות, ניצולות שואה) וכן היקלטותן של נשים מ“שארית הפליטה” בארץ־ישראל ודרכי השתלבותן במערכות החיים במדינה.
אם נקדים את אחת המסקנות לפרטי הסקירה, אפשר לקבוע כי רישומן של הנשים במערכות ישראל במקומות ובתקופות השונים הוא דל עד מאוד, ולמעשה, מספר יצירות הספרות היפה שהוקדשו להן, הוא כמעט אפסי. מה שעולה מן הסקירה הוא, שיש חומר גלם היסטורי, עשיר למדי, שטרם מומש, והמחכה למשוררים, למספרים ולמחזאים, שיבואו וינצלו אותו, וישתמשו בו לאבני הבניין ביצירות הספרות השונות. חומר גלם זה מצוי בספרות, במובנה הרחב ביותר, לענפיה הנלווים, שאינם בהכרח ספרות יפה: רשימות, זיכרונות, תיעוד, מכתבים, יומנים, מסמכים, כתבי־עת, מחקרים היסטוריים. חומר זה נכתב ברובו בידי גברים ומיעוטו על־ידי נשים.
הערות מתודיות 🔗
יש לקרוא ולהבין את הספרות בראש ובראשונה מתוכה. הספרות אינה פועלת בחלל ריק. יש לחקור אותה בהקשריה הרחבים: ההיסטוריים, החברתיים, הביוגרפיים, האידאולוגיים, הפואטיים. כל תופעה יש להבין בראש ובראשונה על רקע זמנה ומקומה. אי־אפשר להיות “חכם לאחור” ולבקרה מנקודת הראות של ההווה. ההסתכלות צריכה להיות תמיד כפולה: האחת – להבין את היצירה הספרותית מתוך העולם שבו נוצרה, בלא־מרחק, בלא־פרספקטיבה. להיכנס עד כמה שאפשר לאווירתה של אותה תקופה, מתוך היכרות רבה עמה; בה בשעה יש לקרוא את היצירה ולבחון אותה ממרחק השנים, מפרספקטיבה, מן המקום שהחוקר עומד בו כעת, כשהוא כמובן בן זמנו ובן תקופתו. אבל המסקנות והביקורת אסור להן להיות אנכרוניסטיות. אין לבקר את העבר מתוך ההווה, אלא להבין את העבר מתוך העבר. בה בשעה, יש צורך, כמובן, להביע עמדה מתוך ההווה. לשון אחר: אי־אפשר לבוא בטענות אל העושים במלאכה כלשהי, על שלא נהגו כפי שהיינו רוצים שינהגו היום. היום צריך להבין את התקופה מתוכה, ולשנות בהווה את שגיאות העבר. כך אי־אפשר לייחס ליוצרי העבר וליצירותיהם משמעויות שלא עלו על לבם, ושלא היו מסוגלים להן בתקופתם, שכן בזאת חוטאים ליצירה, לעבר ולהווה גם יחד.
אי־אפשר לשנות את העבר, מה שהיה – היה. אפשר לשנות את ההווה והעתיד, על סמך הניסיון הטוב או העגום של העבר. אי־אפשר להציג תמונת עבר מסולפת או אנכרוניסטית או מתוקנת. ההתמודדות עם העבר היא באמצעות שינוי ההווה והעתיד.
המינוח כאן הוא זה שהיה שכיח בעלייה־השנייה ואחריה: “כיבוש העבודה”; “כיבוש השממה”; “כיבוש הטבע”; “כיבוש הנוף” וכן “כיבוש עצמי” – במובן ריסון עצמי, התאפקות, הבלגה, הכנעת היצרים.
התחום הראשון: “כיבוש העבודה” 🔗
השתתפותן של נשים בייסוד המושבות בארץ־ישראל בתקופת העלייה־הראשונה תרמ“ב–תרס”ד (1881–1904) בספרות העברית 🔗
ההחלטה להתייחס לפרק זה בתולדות היישוב היא מכוונת. לפיה, מפעל־ההתיישבות בארץ־ישראל מראשיתו, החל מתקופת העלייה־הראשונה, היה חלק מ“מערכות ישראל”, ואכן, כך נתפס בעיני העושים במלאכה אז, ולאורך כל השנים – בתקופת היישוב והמדינה. גם המינוח, במונחים של מלחמה ומאבק, מעיד כל כך: “כיבוש העבודה”, “כיבוש השממה” ועוד הרבה. העלייה הראשונה הייתה בעיקרה עלייה של משפחות, והנשים היו שותפות מלאות לנשיאה בעול, ולא פעם עיקר העול נפל, כידוע, עליהן. כצפוי, ובהתאם לרוח אותו שנים, חלקן בזיכרון ההיסטורי ובדברי ימי היישוב היה מועט מאוד, ורישומן דל. אם היה בא מישהו מפלנטה אחרת ולומד על המציאות רק ממה שנשאר בספרי ההיסטוריה, היה יכול אפילו לחשוב שהמדובר בחברה של גברים בלבד. ובכל זאת, למרות שבכך המשיכו מסורת לא מפוארת של התעלמות מנשים והפניית הזרקור של הפעילות לגברים בלבד, נשאר רישומן של אותן ראשונות, נשות העלייה־הראשונה, בעיקר במושבות, בזכות אותם מעטים שטרחו להציב להן ציון. ולכן, יש לברך על כך. באותה מידה אפשר היה לבוא בטענות אל הנשים עצמן מדוע לא טרחו הן לכתוב היסטוריה־נשית? מדוע לא טרחו לתעד את עצמן ואת חברותיהן? אבל, כאמור, זו הייתה רוח הזמן, ולכן יש להעלות על נס דווקא את אלה שגילו רגישות, והשאירו שֵם וזכר גם לנשים. במסגרת זו, אפשר להביא דוגמאות ספורות בלבד. ואין ספק שהדוגמה המובהקת ביותר היא ארבעה הכרכים של משה סמילנסקי: משפחת האדמה (תש“ג; תש”ד; תשי“א; תשי”ג, הוצאת עם עובד). כותרת זו חרגה עד מהרה מהקשרה ההיסטורי ונעשתה לשֵם דבר, לביטוי נרדף לקשר עם האדמה, בעל חיים עצמאיים משלו. דומה, שאפשר להעניק למשה סמילנסקי זכות ראשונים בתיעוד עצם השתייכותן של הנשים ל“משפחת האדמה”, עם כל ההסתייגויות של הקורא בן זמננו מאופן כתיבתו.
מפעל תיעוד זה הופיע שישים שנה לאחר תחילת העלייה־הראשונה, עם כל הכרוך בתיעוד מאוחר זה. ב“מבוא” לכרך הראשון, פירט משה סמילנסקי את עקרונות בחירתו, למשל: “שׂמתי לי לחוק להזכיר רק את שמותיהם של אלה, אשר יחס נפשי קשרני אליהם, או אשר שמעתי עליהם מפי אנשים שאהבתים…” (עמ' 9). כמו כן הוא מפרט את מקורותיו, מהם כתובים, מהם מראה עיניים ומהם משמע אוזניים.
נדבר במספרים; בכרך הראשון: ארבע סדרות (הרביעית – מוקדשת לנשים); 46 גברים; 13 נשים. כל הנשים נזכרות בשמן הפרטי או בכינוייהן בלבד. מתוך 46 הגברים 13 מוזכרים בכינוייהם בלבד. מעוות זה תוקן במידת מה בסיום הכרך השני, שבו הובאו תוספות לכרך הראשון, ופוענחו כל שמות הנשים, יחד עם פענוח שמונה שמות של גברים מן הכרך הראשון.
בכרך השני: אין מדור מיוחד לנשים; 52 דמויות, מהן 3 נשים, המופיעות בדרך־כלל בשמן המלא.
בכרך השלישי: 29 דמויות; מדור מיוחד ל“אימהות” ובו ארבעה שמות (שלוש בשמן המלא, אחת בשם פרטי בלבד).
בסך הכול: מתוך 156 שמות, 22 דמויות הן של נשים. מובן שיש צורך בניתוח ומיון נוספים בנוגע למקצוען, תרומתן ומעמדן. אבל די בכך לסקר ראשון זה.
דוגמה אחת מני רבות, לדרך שבה כותב משה סמילנסקי על האישה: “מוטיליכה” הפותחת את הסדרה הרביעית המוקדשת לנשים, בכך הראשון של משפחת האדמה: “אשתו של ‘מוטיל פילוסוף’ הייתה. ודאי היה לה גם שם פרטי משלה, אבל איש ממכיריה לא ידע אותו: ‘פלג גוף’, ושמה על שם בעלה…” (עמ' 211). ודאי שפתיחה כזו צורמת לנו מאוד כיום, אבל יש לשבח את משה סמילנסקי, שלמרות שלא ידע את שמה, לא נרתע מלהציב לה ציון. ואכן, כאמור, בסוף הכרך השני תוקן המעוות במקצת, ונוסף “שמה”: אשת מרדכי דיסקין.
על כך שלוש הערות:
הראשונה: כל אחת מדמויות אלה בכלל, ודמויות הנשים בפרט, ראויה למחקר מיוחד, ולא פחות, להפיכתה לדמות ברומן מרתק שיתאר את האפופיאה של הראשונות. השנייה: יש כמובן עוד ספרות מכל הסוגים על ראשונות אלה, ועל חלקן במפעל ההתיישבות, ופה ושם גם ספרות יפה. רישום מלא מנקודת מבט זו מחכה למחקר מפורט. כגון: ספריה של רבקה אלפר: המתנחלים בהר (תש“ד; תשכ”ג); קורות משפחה אחת (תשט"ו); אנשי פקיעין (1960); וכגון: רוחמה חזנוב בספרה גדרות (תש"י); וכגון: ספריה של ברכה חבס, אם להזכיר שלושה שמות של סופרות מתוך רשימה לא ארוכה ביותר, אבל קיימת. השלישית: התיעוד והספרות על הנשים בעלייה־השנייה גדול מזה של הנשים בעלייה־הראשונה, מסיבות שלא כאן המקום להיכנס אליהן. אחד ממפעלי התיעוד הראשונים, המוקדשים לנשים בלבד בעלייה־השנייה, היו ספריה של עדה מימון: תנועת הפועלות בארץ ישראל (תרפ"ט); החלוצה בארץ ישראל (תר"ץ); וחמישים שנות תנועת הפועלות (הוצאת עיינות, תל־אביב, תשט"ו). ספרים אלה, ואחרים שבאו בעקבותיהם, ממחישים מודל של אישה־עורכת־ספר־על־נשים־בשביל־נשים. אם המדובר באוסף של מחקרים ומאמרים, רובם ככולם נכתבו בידי נשים. מאז ועד היום.
אם נעבור מן העבר לימינו אלה, אין ספק שהבולט ביותר הוא ספרה של שולמית לפיד גיא אוני (הוצאת כתר, תשמ"ב), שהופיע במלאות מאה שנה לעלייה־הראשונה. זהו ספר של “תיקון” לעלייה־הראשונה, ובמיוחד לתפקידן של הנשים בתוכה. במרכז הרומן הועמדה דמותה של אישה, פאניה, והוא מסופר מנקודת מבטה. התקבלותו הנלהבת של הרומן מעידה על הצורך וההכרח להפנות את תשומת הלב למקומן ולתפקידן של הנשים בכל “המערכות”. יש בו שילוב של דמויות היסטוריות ובדויות, וניתוחו חורג מתחום זה. פרק בספרי קריאת הדורות (כרך ב) הוקדש לרומן זה.
הרומן של שולמית לפיד הוא דוגמת־מופת לחומר הגלם שמציעה ההיסטוריה, שמצוי בתולדות היישוב בכלל ובתחום המוזנח של תרומת הנשים וחלקן במפעל ההתיישבות הציוני במיוחד. יש לקוות שבעקבותיו תבואנה עוד יצירות ספרות רבות.1
התחום השני: נשים מהפכניות 🔗
השתתפותן של נשים במהפכה הבולשביקית ברוסיה (1905; 1917) 🔗
בתחום זה מדובר, אולי לראשונה מאז תקופת התנ"ך (דבורה), על נשים לוחמות, פשוטו כמשמעו, לצד גברים ובאופן עצמאי.
השתתפותן של נשים במהפכה הקומוניסטית ברוסיה קשורה לתהליכים החברתיים שעברו על החברה היהודית; נשים יהודיות החלו להיות עצמאיות, עזבו את בית ההורים כדי לרכוש השכלה כללית, ללמוד מקצוע, ולהשתתף עם הגברים בתנועות חברתיות שונות. במקרה הצורך הן גם נלחמו על עמדותיהן. אם בפני הצעיר היהודי שיצא לעיר הגדולה עמדו קשיים עצומים, הרי שבפניה של הצעירה היהודייה – על אחת כמה וכמה. הספרות העברית באותן שנים של סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים מתארת, אולי לראשונה, את דמויותיהן של “תלושות” אלה, הן בחברה היהודית הן בחברה הכללית.
אולי זכות ראשונים, להפיכתה של האישה היהודייה לאישה מהפכנית ולוחמת בספרות העברית, שמורה לש. בן־ציון, בפואמה “רחל. חזון הימים” (אדר, תרס"ז), (העומר, יפו, כרך א, חוברת 1). בפואמה זו, שזכתה לביקורות “קטלניות”, סקר ש. בן־ציון את ההיסטוריה היהודית מקבורת רחל ועד ההווה שלו עצמו, 1905, שנת “המהפכה שנכשלה”, היא השנה שבה עלה לארץ־ישראל. בפואמה זו נהפכת רחל מאֵם־הרחמים לאֵם־הנקמות, מכִּבשׂה נאלמה ללביאה שכּולה. אולי משום שהדמות החדשה של המהפכנית היהודייה הייתה לנגד עיניו, יכול היה ש. בן־ציון לחולל שינוי דרמטי כזה בדמותה של רחל־האם, ולהפכה למעין ז’ן דארק יהודייה. ואולי (וזאת יש צורך לבדוק טוב יותר), אף עמדה לנגד עיניו דמות ממשית, דמותה של רחל לישנסקי, היא רחל ינאית בן־צבי (עליה בהמשך).
דמויותיהן של נשים מהפכניות אלה תועדו אך מעט, הן בתיעוד הכללי של המהפכנים היהודים, ועוד פחות, בתיעוד מיוחד המתמקד בנשים. עם זאת, כמה יצירות ספרות שבהן מעורבים בידיון ומציאות, מעין רומן דוקומנטרי, התפרסמו ברבות השנים, אך לא זכו לאריכות ימים, ולמעשה נשכחו כמעט כליל. רובן ככולן נסקרו ונזכרו במחקרי “מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית”, שפורסם לראשונה בשנת 1976 וכונס בספרי מפתחות (הקיבוץ המאוחד, תשל"ח). מתוך 46 סופרים שנזכרו במחקר, שש הן נשים: רבקה אלפר; אלישבע ביחובסקי; מירלה בלאנק [היא זינא רבינוביץ]; מרים ברנשטיין־כהן; שרה גלוזמן; יהודית מנש [בנארי]. כולן לקחו חלק במהפכה הראשונה (1905) או השנייה (1917) וכתבו עליה מתוך התנסות אישית. כולן עלו לארץ־ישראל, והמשיכו בתחום התרבות והספרות העברית.
נזכיר שני שמות נוספים: רחל ינאית בן־צבי ומניה שוחט. רחל ינאית בן־צבי (אחותה של הפסלת בתיה לישנסקי) (1886–1979), אישה רבת פעלים בזכות עצמה ולא רק “אשתו של” יצחק בן־צבי, לימים נשיא המדינה, נמנתה עם מייסדי תנועת “פועלי ציון”, ממשתתפי ועידת “פולטאבה” (שבה נערכה ועידת היסוד של מפלגת “פועלי ציון” בשנת 1905/6), ממקימי “השומר”, וממייסדות “תנועת הפועלות”. היא עצמה כתבה ותיעדה את עצמה ואת האחרים, אבל קודם שהפכה ל“גיבורת תרבות” ולדמות ברומן כראוי לה. אולי משום שהייתה מן הבולטות שבמנהיגות הציונית, בלא מרכאות, ומ“דור הנפילים” של תנועת העבודה. רבקה גורפיין, ברשימתה עליה בספרה מקרוב ומרחוק (הוצאת תרבות וחינוך, 1964) תיארה את הזדהותה האישית עם החוויה הלאומית, כיצד לבשה שחורים במשך שנה שלמה “לאות אבל על מותו של הרצל” (עמ' 477). במלאות שבעים שנה לעלייתה לארץ הוציאה הוצאת יד יצחק בן־צבי ביבליוגרפיה של כתביה (תשל"ח). בזאת הייתה אולי האישה היחידה שזכתה לביבליוגרפיה מסוג זה.
ונוסיף הערה: לרחל ינאית קרה מה שאירע גם לנשים אחרות (רבקה גוּבֶּר), שנעשתה דמות שלילית ברומן, יחד עם נשים אחרות (חנה מייזל ומניה שוחט) ממי שהיה לו “חשבון” עמה ועמהן, ונפרע ממנה ומחברותיה בדרך זו. הכוונה לרומן של אהרן אפלפלד מכוות האור (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם); כפי שכתב יגאל שוורץ:
דמותה של מנהל החווה החקלאית במכוות האור, המכונה בסרקזם “הרווקה”, עוצבה, קרוב לודאי, על פי דמויותיהן של המנהלות רחל ינאית וחנה מייזל, וגם על פי דמותה של מניה שוחט, שהרבתה לבקר במוסדות הללו [בית־הספר החקלאי מקווה ישראל; בית־הספר החקלאי בנהלל וחוות הנוער הציוני בירושלים – נ"ג].
על תקופת שהותו במוסדות הללו בכלל, ועל חוות הנוער הציוני בירושלים בפרט (כולל מעלליה של רחל ינאית ויחסה אליו), סיפר אפלפלד בריאיונות שהעניק לשמואל שניידר (תשמ"ב), לבילי מוסקונה־לרמן (1991) וליגאל שוורץ (1992) (יגאל שוורץ, קינת השבט ונצח השבט. אהרן אפלפלד – תמונת עולם, הוצאת כתר ומגנס, 1986, עמ' 132).
השנייה היא מניה וילבושביץ־שוחט (1880–1961), אשר הערך המוקדש לה בלכסיקון נשים בישראל (הוצאת עם עובד, 1991) מסתיים כך: “אישיותה הסוערת ודמותה הססגונית היו מקור לא אכזב ל’פרשות' שחלקן הנסתר מרובה על הגלוי עד עצם היום הזה”. משפט כזה מן הראוי שיסקרן כל סופר ויצוד את עינו ואת לבו, כדי שיקדיש לו את עטו. ואכן, מניה שוחט זכתה באחרונה, שיוקדש לה רומן דוקומנטרי, שכתבה רות בקי, שכותרתו: רולטה רוסית. קורות מניה וילבשוביץ־שוחט ברוסיה (משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1992). לא ברור מדוע, אבל הספר, שהושקע בו מאמץ מחקרי רב, לא זכה לתשומת הלב הציבורית, מחזאים לא המחיזו אותו ותסריטאים לא עשו ממנו סרט. (אגב, מניה וילבשוביץ־שוחט היא סבתהּ של אלונה איינשטיין, רעייתו לשעבר של אריק איינשטיין, המסתופפת כעת ברחובות שכונת מאה שערים ו“סוגרת מעגל”.)
נביא משפט אחד מתוך ספר זה:
כמעט מאומה לא נכתב על חייה ופועלה ברוסיה בתקופה בה צמח הטרור כשיטה מדינית, שהמאה העשרים מתמודדת עימה ללא הפסק. מניה לקחה בכך חלק, ואף ביצעה מעשה רצח במו ידיה; [– – –]. מניה בתקופתה זו הלכה כ’לפיד חי' [– – –] (עמ' 11).
ושתי הערות לסיום־לא־סיום של פרק זה, שכוחן יפה גם לפרקים האחרים:
האחת: אולי אין זה מקרה שנשים כותבות בין השאר ביוגרפיות על נשים מן הרפרטואר הארץ־ישראלי והישראלי. כגון: כרמית גיא על חנה רובינא; רות בקי על אולגה חנקין ועל מניה שוחט; נורית גוברין על דבורה בארון, אם להזכיר שלושה שמות בלבד.
השנייה: ספרות הילדים והנוער הקדימה את הספרות למבוגרים ו“התיקון” והאיזון לדמויות הנשים שבה נעשה זמן רב קודם. אולי משום שבין סופרי הילדים רבות הן הסופרות, והן שהקדישו תשומת־לב מיוחדת, אם כי לא בלבדית, לדמויות נשים מתקופת היישוב והמדינה, ונתנו פתחון פה גם לילדות ולנערות. כגון, אם להזכיר שם אחד בלבד, דבורה עומר, בספריה: שרה גיבורת ניל"י (1967 ועוד מהדורות); לאהוב עד מוות (1980) על זהרה לביטוב; דמעות של אש (1983) על צביה לובטקין; ועוד הרבה.
התחום השלישי: נשים מארץ־ישראל בחיל העזר הבריטי במלחמת העולם השנייה (WAAFS–ATS). 🔗
ככל הידוע לי זהו התחום העגום מכולם ואשר תועד פחות מכול. זהו התחום שלא זכה כמעט להתייחסות של ממש, לא בספרות היפה המובהקת ולא בספרות שעל גבול התיעוד והבידיון (הרומן הדוקומנטרי).
חנה סנש היא בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. עליה נכתבו סיפורים, רומנים, מחזות, ודמותה ושיריה נחלצו מאותה תהום עמוקה של שכחה. דמותה רק מעידה עד כמה גדול הפוטנציאל הגנוז בפועלן של נשים־לוחמות. עמה עולה דמותה של חביבה רייק, חברתה לצניחה, אבל היא לא זכתה לאותה תהודה.2
אפופיאה רבת הוד זו, של נשים מארץ־ישראל שהתגייסו לצבא הבריטי והשאירו מאחוריהן בית, בעל, ילדים, כדי “לתרום למאמץ המלחמתי” ולהיות שותפות למאבק בגרמנים, לא זכתה כמעט לשום הערכה והארה, להוציא כמה מן הנוגעות בדבר עצמן. אלה השאירו זיכרונות, שנשארו בגדר חומר גלם בשביל הדורות הבאים. מתוכן נזכיר את הפרק “פעמי המבשר” בספרה של רבקה גובר רק שביל (הוצאת מסדה, 1970).
אין מנוס מלחזור על ההערה הקודמת. קרה לרבקה גובר מה שקרה לנשים פעילות אחרות. פועלה לא הוערך כראוי בתחום זה, כמו גם בתחומים אחרים, ולא זו בלבד אלא שהיא הייתה מטרה להתקפות מרושעות וזדוניות. במקום להעלות את מעשיה על נס, נפלה גובר קרבן להתחשבנות פוליטית במסווה של דאגה לעולים מארצות המזרח. זוהי דוגמה אחת מני רבות לכפיות הטובה שמגלה החברה כלפי מי שהתנדבו למשימות הקשות ביותר בעבורה (יהושע בר־יוסף: אם הבנות, הוצאת מעריב, תש"ג, ואחרים).
נביא דוגמא אחת בלבד, מפתיחתו של הפרק “פעמי המבשר” בספרה של רבקה גובר המתאר את הוויכוח על גיוס נשים לצבא:
כיום קשה לתאר אפילו, שבזמנו התנהל ביישוב ויכוח סוער על חובתו של יהודי להתייצב לצבא הלוחמים נגד היטלר. רווחה אז הדעה, כי אסור ליהודי ארץ ישראל לעזוב את גבולותיה, כי הם־הם המגינים היחידים של היישוב. [– – –] על אחת כמה וכמה עורר גיוס הנשים סערת רוחות ממש: עוד לא נשמע כדבר הזה בישראל!… לא אחת הועלה בעתונים החשש לכבודן של בנות ישראל, אשר תשרתנה בצבא זר. (עמ' 22)
נשמע מוכר?! דומה שהספר המרכזי, ואולי היחיד, שנתן ביטוי מרוכז לחיל־הנשים הארץ־ישראלי בצבא הבריטי, הוא ספרה של ברכה חבס בנות חיל. ספר אי־טי־אס (הוצאת עם עובד, תשכ"ה).
מדובר למעשה בשני חילות נפרדים: האי.טי. אס הכללי והואפ"ס הקשור לחיל האוויר הבריטי. או בראשי תיבות, כפי שכונה אז והיום: ATS – Auxiliary Teritorial Service (אי.טי.אס); יחידות־עזר אזוריות בפלשתינה: שירות־עזר טריטוריאלי בפלשתינה (ארץ־ישראל). תחילה היה: ATSP אבל, ה־P של פלשתינה הורד מסיבות פוליטיות, כדי להרחיק כל רמז הבא לזהות את גיוס הנשים עם היישוב היהודי בארץ־ישראל (פלשתינה) ולכן נשאר רק: ATS. אבל היו גם שקראו להן P.A.T.S מלשון לטיפה (pat) ככינוי חיבה, המתאים לנשים (חבס, עמ' 45). וכן היה גדוד נשים מארץ־ישראל מסופח לחיל האוויר המלכותי שנקרא: WAAFS – Women Auxiliary Air Force Service (ואפ"ס).
מִספרים: באי. טי. אס היו 3,350 נשים; בואפ"ס – 600. מספר הגברים המתגייסים: כ־ֿֿ22,000. וזה מתוך יישוב של 600,000 בני אדם! לחיילי הבריגדה היהודים־הארץ־ישראלים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה הייתה גם להקה צבאית, שבחבריה היו גם שתי נשים: חנה מאיורצ’יק (מרון) ובתיה לנצט; יחד עם אליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז), יוסף ידין, משה זעירא, א. בן יוסף, יעקב אורלנד, יצחק יצחק, צבי פרידלנד (חבס, עמ' 245).
ספרה של ברכה חבס בנות חיל הוא, כמעט כצפוי, ספר של אישה על נשים, המיועד לנשים, ובעיקר למעורבות בדבר. אלה הם סיפורים פרטניים ולא היסטוריה רצופה וגם זה אפייני. לנשים המספרות אין שמות משפחה אלא שמות פרטיים בלבד, או שהן מופיעות בעילום שם. ההדגשה היא על הצד הרגשי. הרושם המתקבל הוא של “ספר פרטי”, אישה־אל־אישה, של נשים מתנדבות, שאינו מיועד לכלל הציבור, מתוך התפיסה (הנכונה אולי) שהציבור הרחב אינו מתעניין בנשים אלה ובקורותיהן ואף מזלזל במאמצן ואינו מעריך את הקרבתן.
וכך פותח הספר בהקדמה של העורכת, ברכה חבס, בלא כותרת ובלא חתימה:
הספר הזה נועד קודם־כל לך לעצמך. את ואלפי חברותיך, אשר כמוך נתנו גם הן לשירות אי־טי־אס שלוש וארבע ויותר מ“שנות חיינו היפות ביותר” – מן הדין ומן הצדק הוא, שיירשם גם הפרק שלכן לזיכרון. [– – –] סיפורן הכולל של אלפי אלמוניות הוא – המעשים ומניעיהם, המאמצים וסבלם, הצחוק והדמע, הנכר והגעגועים, החול והחג, הניסיונות והמבחנים, האכזבות וההישגים. ועל הכול – העבודה, בזיעת־אפים, לעיתים יומם ולילה, ללא מנוחה וללא חשבון. [– – –] ואולי דל הוא צירוף מלים כלשהו כדי להביע בו את המאמצים והעמל, סער החיים הלוהטים ותהומות הבעיות החריפות, אישיות ולאומיות, שבהם הסתכמה תרומתן המשותפת של ארבעת אלפי המתנדבות העבריות לניצחון במלחמת העולם השנייה. (עמ' 9–10 )
קשה מאוד לקרוא היום עדויות מרות אלה על מצבן של הנשים מארץ־ישראל בצבא הבריטי, על ההתנכלויות להן מכל הבחינות האפשריות, ועל מאמציהן ההרואיים להחזיק מעמד ובכבוד. קשה להבין איך לא הפכה פרשה זו לנושא לרומן, למחזה, לסרט; איך לא נהפכו המשתתפות בה לגיבורות תרבות? קשה לדעת. אבל אולי הגיע הזמן שכך יקרה. צריך לחזור ולקרוא שוב ספר מרגש זה, על עשרות העדויות שבו, כדי לחוות מחדש חוויה טוטלית זו.
אם אפשר להצביע על חנוך ברטוב כמי שנתן ביטוי ביצירתו לחייל הבריגדה היהודית, ובמיוחד ברומן פצעי בגרות (1965), ובצורה אחרת גם חיים גורי, הרי אין לי דוגמאות מקבילות של יצירות ספרות שהעמידו במרכז יצירתן את נשות האי.טי.אס. יוצא מן הכלל המעיד על הכלל הוא ספרה של רות בקי: תיק יוזפינה (משרד הבטחון ההוצאה לאור, תשנ"ד/1994), על החיילות המתנדבות בצבא הבריטי.
ברבות השנים, בהזדמנויות שונות, כגון תאריכים עגולים, פטירת אחת הנשים, מאורע כלשהו בחיל האוויר או בצה"ל, רואיינו כמה מן הנשים־חיילות בצבא הבריטי, ובני משפחותיהן, אבל, אין ספק שפרשה זו השאירה רישום דל מאוד, אם בכלל, בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.3
במאספים הספרותיים המיוחדים של התקופה, שהופיעו בשנות מלחמת העולם השנייה, נשאר רישום זעיר ביותר של התנדבות הנשים לצבא הבריטי. אזכורים מעטים וחטופים אלה נראים בעיקר כמס שפתיים. מאספים אלה, אם להזכיר שניים בלבד, היו “תרומתם” של הסופרים העברים ל“מאמץ המלחמתי”, ויועדו לשלושה יעדים: חוף (תש"ב) – לקהל הקוראים בארץ; באלה הימים; ובסער (תש"ג) ל“חייל ולחיילת העברים”. מאספים אלה, יחד עם אחרים שהופיעו בשנות מלחמת העולם השנייה, הם נושא למחקר מיוחד, ובהקשר זה נזכיר רק את התייחסותם להתנדבותן של הנשים להתגייסות לצבא הבריטי:
חוף [כך במקור. הערת פב“י], שעליו לא נרשם שם עורך אלא שם “האחראי: נ. בנארי”, הופיע בחיפה, בשנת תש”ב, בהוצאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל – סניף חיפה. בסיום החוברת, בת 110 העמודים, ברשימתו של יצחק טבנקין: “עם הימים (בתוך שיחה עם חברים שהתגייסו)”, הזכיר סוף דבריו את הנשים המתגייסות, תוך התייחסות לוויכוח שהתקיים בארץ בנושא זה:
ובנוגע למקומה של האישה בהגנה על הארץ, על עצמה וכבודה. הוויכוח הזה שנמשך עד עכשיו הנו מבייש. אנו יודעים לספר על גבורה של אשה ועל מסירות של אשה, ובכל זאת, כשאנו דנים בשאלה הזאת – אנו דנים עליה מתוך פסיכולוגיה של גברים. ניתן לאשה לקבוע את מקומה בהגנה לפי כשרונה ויכולתה. תקבע זאת הפיסיולוגיה והפסיכולוגיה של האישה, ולא של הגבר. (עמ' 104)
בסער הוגדר כ“מאסף”, ובשערו נכתב: “מוגש לחייל ולחיילת העברים מאת סופרי ארץ ישראל”. המאסף הופיע בתל־אביב בשנת תש"ג, בהוצאת אגודת הסופרים העברים, בעריכת יעקב פיכמן. בשורה הפותחת את דברי העורך נכתב:
עלים אלה, שסופרי ישראל מגישים שי לחיילת ולחייל העבריים, אינם עלים לתעמולה, [– – –] כי אם ספר על גורל ישראל, ובראש ובראשונה אות אהבה ואות הודיה עמוקה לאלה, ששמעו לקול לבבם וקדשו את שמנו והצילו את כבודנו [– – –].
שמואל הוגו ברגמן, במאמרו “שברי רעיונות בימים אלה”, מצטט מתוך גיליון של החייל העברי, ביטאונה של אחת מיחידות ההובלה העבריות, מיום ט“ו בטבת [תש”ב] את מכתבה של אישה, שחתמה בשם לאה, שהוא רואה בו את “התגובה הבונה־חיובית היחידה והראשונה לאסוננו”. אין ספק כי הכותבת היא אחת החיילות בצבא הבריטי, הקוראת: "ליצור רוח של התגייסות כללית: כל אשה ואשה, אשר תוכשר לשרת בצבא – לצבא, [– – –]. " וכן:
החלטת נשי ישראל לילודה המונית, בלי כל התחשבות עם המצב הכלכלי, קביעת נורמה של מספר ילדים שצריכה להיות למשפחה, לשחרר כל משפחה שעברה על הנורמה מכל נטל המסים, להעמיד את כל הנטל הזה על רווקים או נשואים בלי ילדים או פחות מן הנורמה. [– – –] אני מבינה שדבר זה יגזול מאיתנו, נשי ישראל, את העצמאות הכלכלית. תהיה תשובתנו להשמדה – תקומה, הקמת דור לעומת השמדת דור. (עמ' 258)
בסיום המאסף מובא במסגרת דבר “הוועד הלאומי”: “ברכת הישוב, לחייל ולחיילת ולכל בני הישוב המסורים למאמץ המלחמה”.
על־אף אזכורים אלה פה ושם, הסיפור הקולקטיבי של הנשים מארץ־ישראל בצבא הבריטי, כמו הסיפור האישי, טרם סופר בספרות היפה לענפיה.
בזמר העברי, המלווה את ההיסטוריה הארץ־ישראלית והישראלית, יש הד ניכר לשירי חיילי הבריגדה, והד קלוש, אם בכלל, לחיילות.4
אליהו הכהן, המומחה לזמר העברי, במכתבו מיום 28.12.2001, בתשובה לשאלתי בעניין זה כתב:
לא פחות ממאה שירים עבריים נכתבו על חיילי הבריגדה היהודית ועל כל ההווי שמסביב להתגייסות היהודית לצבא בנות הברית. אשר לחיילות הא.ט.ס. – בהחלט נכתבו שירים אחדים, גם כאלה שנכתבו לחיילת מסוימת וגם כאלה שנכתבו ליחידה כולה.
מרדכי זעירא כתב מלים ולחן של השיר “על יד הפירמידות” (ראוּ בנספח), שהוקדש לחיילות האי.טי.אס., ובנוסף לו היה גם המנון האי.טי.אס. (חיילות, גאה ורם לבנו / מנשים באוהל נבורך / המולדת שוב קוראת אלינו / אנו שוב עולות מהתנ"ך / חיילות, לפידנו דולק / אם קודר העולם ושותק / את הרימי קולך / חיילות, לא לבנו נמוג / לא אנחנו מדרך ניסוג / קדימה נלך). (ראו במלואו בנספח).5 וכן השיר שהזכרת, שמילותיו אינן תחת ידי [ “לאי.טי.אס. תתגייסנה בחורות”] וייתכן שעוד שניים שלושה שירים.
במכתבי ההמשך שלו, מיום 6.1.2002 ומיום 19.1.2002, חזר ופירט את עמדתו:
מבחינת השפה העברית אין שוויון בין חיילים וחיילות. כששיר מתייחס למתנדבת או לחיילת – תמיד הכוונה היא נטו לאשה. כשהשיר מדבר בלשון רבים [– – –] הכוונה לכלל הלוחמים גברים ונשים כאחד.
ולכן, מסקנתו, שתועדה בדוגמאות רבות במכתביו אלה היא: “המתנדבות במלחמת העולם השנייה זכו לייצוג הולם ואף מודגש” בכל הקשור לזמר העברי. אין ספק שזהו נושא מרתק העומד בזכות עצמו, ואני מקווה שאליהו הכהן יקדיש לו מחקר מיוחד.
התחום הרביעי: נשים במלחמת העצמאות 🔗
זיכרונות, תיעוד וספרות יפה 🔗
ב“הטור השביעי” המפורסם של נתן אלתרמן, “מגש הכסף” (דבר, מיום 19.12.1947, זמן קצר לאחר כ"ט בנובמבר 1947), ניתן תפקיד שווה לנערה ולנער בהקמת מדינת־ישראל: “אז מנגד יצאו / נערה ונער / ואט־אט יצעדו הם אל מול האומה”. שיר זה, כפי שכתב דן מירון, הוא “שיא יצירתו כמשורר ציבורי־עיתונאי” ועד היום הוא “עומד במרכזה של המודעות העצמית הישראלית”. זהו גם “המודל” ל“שירת מלחמת העצמאות” (דן מירון, מול האח השותק. עיונים בשירת מלחמת העצמאות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה וכתר, 1992, עמ' 65). ואכן, בתחום זה, של חלקן של הנשים במלחמת העצמאות, יש הרבה יותר חומר תיעודי וספרותי מאשר בשלושת התחומים האחרים שנסקרו כאן, ואף־על־פי־כן נשאר התיעוד הנוגע לחלקן של הנשים במלחמת העצמאות במיעוט בולט, כמו ביטויו בספרות היפה.
מן הראוי לבדוק את חלקן של הנשים בספר ההנצחה גווילי אש, שאנדה עמיר (פינקרפלד) הייתה בין יוזמיו ובין עורכיו, וכן את חלקן בספרי הזיכרון האישיים שהוקדשו בעיקר לנופלים ולא לנופלות.
מתקופה זו יצאו כמה ספרי תיעוד, מתוכם נזכיר שלושה בלבד: (א) על חלקן של הנשים בין הנופלים במלחמת העצמאות: אנדה עמיר (פינקרפלד): בחייהם… כליל דמויות ממלחמת השחרור (הוצאת עמיחי, 1961) בספר זה פרק מיוחד ל“הבנות שלנו”, ובו המשפט הקבוע: “רבות היו הבנות הלוחמות שכם אחד עם הבנים”. בהמשכו מתוארת “השֵׁדה הצהובה”, גבורתה ושמה ש“נישא כאגדת־אימים” בין ערביי הסביבה, הלא היא נתיבה בן־יהודה; (ב) נשים בין חברי “ההגנה”: חנה עירוני־אברהמי, אלמוניות בחאקי. סיפורן של חברות “ההגנה” בתל־אביב (הוצאת מלוא, 1989). כמה מחברות “ההגנה” שירתו קודם באי.טי.אס., כמו צפירה קטינסקי־עוגן (שם, עמ' 172–177), כמו מינה בן־צבי (נשים בישראל. לקסיקון, הוצאת עם־עובד, תשנ"ב/1991). בלקסיקון זה ביוגרפיות לא מעטות של נשים באי.טי.אס. וב“הגנה”; (ג) נשים בפלמ"ח: צביה כצנלסון בן־צבי, זה חוזר אלי – לוחמות פלמ“ח מספרות (סדרת לוחמים על שם יגאל אלון, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשרד הבטחון ההוצאה לאור, 1989). זהו סיפורן של שלוש לוחמות פלמ”ח: זיוה גולן, שושנה בקר והלה קליינברגר. המוטו לספר לקוח מדברי זרובבל גלעד, משורר ועורך, ובמיוחד עורכו של ספר הפלמ"ח; מתוך “ישראל במערכה”, תחת הכותרת: “נערה בקרב”:
הן היו עימנו בכל. כמונו לבשו את הבגדים האפורים הנוקשים ואת הקסדות הכבדות. כמונו נשאו את המשא המקצר נשימה על הגב ואחזו בפלדה הקודחת, ושמו ראשיהן על אבן בשדה בלילה. כל כך מעטים היינו באותם הימים, ואיך יכולנו לוותר על אוחז־נשק נוסף?!
דומה שלמותר להוסיף הערות־השוואה, כיצד נקראו הדברים אז (אוהדים ורוחשי־טוב), וכיצד הם נשמעים היום (פטרוניים עם לא מעט התנשאות)!
אחת המסקנות מספרים אלה ואחרים היא, שרובם ככולם נערכו לפי המודל של ברכה חבס בנות חיל. כלומר העורכת היא אישה; הספר הוא אוסף של סיפורי נשים פרטניים; קהל היעד – נשים; ובעיקר הנוגעות בדבר ובני משפחותיהן. אמנם ברבות השנים נעשתה הגישה מקצועית יותר, אבל המודל בעיקרו לא השתנה. וכך, אפילו בספר שהופיע ממש בימים אלה: העבריות החדשות. נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר (הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2001), שלוש העורכות הן נשים: מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן־רוקם, ומרבית המשתתפות הן נשים. אמנם אין בו סיפורים פרטניים (כמו שאין גם בספר חמישים שנות תנועת הפועלות), ואני מקווה שלא רק נשים תקראנה בו, אבל המודל בעיקרו נשאר.
הוא הדין בספרים לא מעטים שהופיעו בשנים האחרונות בנושא נשים ומגדר. למעשה, פועלת כאן התפיסה מחויבת המציאות, שנשים חייבות לתעד נשים, ושנשים חייבות לחקור נשים, כיוון שאחרים לא יעשו את המלאכה בשבילן. אם לא יעשו זאת, הן יישארו בחוץ, וזאת באשר לעצם התיעוד. לכך נוספה הדגשת נקודת המבט הנשית המיוחדת.
נחזור לספרות על נשים במלחמת העצמאות. אין ספק שאחד הספרים הידועים, שהתקבל בהתלהבות גדולה, היה ספרה של נתיבה בן־יהודה, 1948 – בין הספירות. רומן על התחלת המלחמה (הוצאת כתר, 1980). ספר זה הביא עמו חידוש מרענן של ממש, בין השאר משום שהיה ביטוי כמעט יחיד לקולה של אישה, לוחמת בפלמ“ח, יחד עם היותו “הסיפור האחר” על מלחמת העצמאות ודוגמה מובהקת ל”קול האחר" מזווית הראייה של אישה לוחמת. זהו רומן תיעודי־בידיוני, שנכתב ממרחק השנים, אבל נותן ביטוי “אותנטי” לחוויית “אישה בדורה” בגוף ראשון רבים, “אנו הצברים”, יחד עם גוף ראשון יחיד: “אף אחד לא ידע. אני לא ידעתי” (עמ' 93).
יש להעיר, כי גם ז’אנר הרומן התיעודי שכיח מאוד בספרות הנשית מסוג זה. ספרה האחר של נתיבה בן־יהודה, בעד העבותות (הוצאת דומינו, 1985), עורר הרבה פחות תגובות מקודמו, אולי משום שכבר פג החידוש שבו, אם כי גם הוא זכה לשבחי הביקורת.
לעומתו, ספר שיריה של אורה עתריה, מצולקות אהבה (יומן אישי) (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1996), כמעט לא זכה לשום תהודה. שמה של המשוררת, שלחמה עם הפלמ“ח בנגב, ושפרסמה חמישה ספרי שירה, לא נכלל בלקסיקונים למיניהם (קרסל, נשים בישראל, לקסיקון משוררים בישראל היום), זאת לתשומת לבן של כל חוקרות ספרות הנשים העברית והישראלית. נביא דוגמה אחת מן הבית האחרון של השיר: “קו האש” (עמ' 44) מתוך המחזור “זכרונות תש”ח”: “המלחמה הייתה מול פנינו. / הפעם היינו כולנו, / דוד / אוריה / ובת־שבע / בקו האש הראשון”.
ספרי התיעוד והזיכרונות של נשים שלקחו חלק פעיל במאבק לעצמאות היו מעטים, כגון גאולה כהן, סיפורה של לוחמת (תשכ"ב). אגב, בבדיקה של מחצית “הערכים” (עד האות יו"ד) בלקסיקון נשים בישראל, מצאתי כי יותר משלושים נשים התגייסו לצבא הבריטי והיו ב“הגנה”, בפלמ“ח, באצ”ל ובלח"י, אבל חוץ מגאולה כהן, לא נרשם שהן תיעדו את עצמן, הוציאו ספרים על פעילותן, או שאחרים כתבו על־אודותיהן.
דומה שהמגמה השלטת בקרב הנשים הסופרות, שהשתתפו בפועל במלחמת העצמאות – עמליה כהנא־כרמון (חברה בפלמ"ח), שולמית הראבן (חברה ב“הגנה”, חובשת קרבית), יהודית הנדל, אם להזכיר שלוש בלבד – הייתה ונשארה, לא לכתוב סיפורי־מלחמה ישירים במובן המקובל, ולא לתעד את עצמן כלוחמות.
בשנת תש“ח (1948) הופיעה בתל־אביב אנתולוגיה בשם למגֵן. פרקי שירה, כששמה מנוקד על הכריכה ובשער הספר, כדי למנוע טעות בהבנתו. את האנתולוגיה ערכה יהודית הנדל (“מלוקט בידי יהודית הנדל”) והיא הופיעה ב”הוצאת מחלקת־ההסברה של הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל". עצם הפנייה אל הסופרת הצעירה בראשית דרכה מעידה על ההערכה אליה ועל מעמדה המרכזי, יחד עם הרצון לשתף נשים יוצרות במערכות התרבות והספרות.
האנתולוגיה פותחת, בלא הקדמה, ב“שירת דבורה” ומסיימת ב“אשרי…” של חנה סנש, וכן בארבעה עמודים של ביאורי מילים. כלולים בה ארבעים וחמישה פריטים שנכתבו בתקופות שונות, על רקע מאורעות שונים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה. במשתתפים שלוש נשים: יוכבד בת־מרים, מרים סירקין, וחנה סנש (אם לא לכלול את דבורה הנביאה). אין בה כל התייחסות לנשים לוחמות, לא במלחמת העולם השנייה ואף לא במלחמת העצמאות, כפי שמעיד גם השם המופנה אל הגבר המגן.
ממרחק השנים, קל מאוד לבוא בטענות אל האנתולוגיה ואל העורכת. אבל מה שהתאים לרוח תש“ח אינו מתאים, כמובן, לרוח תשס”ב. גם במקרה זה, יש לראות אנתולוגיה זו על רקע זמנה, ולבדוק את הישגיה לפי מה שיש בה, ולא לבוא בטענות אל מה שאין בה. ומה שיש בה הם: עורכת; צעירה; שירים מתורגמים (אברהם סוצקבר; שמעון פרוג; הירש גליק; מרים סירקין); שילוב של משוררים ותיקים וצעירים; חיבור מאורעות הזמן להיסטוריה היהודית; התאמה לקהל הרחב ועוד.
סיכום ומסקנה 🔗
כיוון שזהו סקר ראשוני, אין הוא ממצה, וחסר בו לא מעט. המטרה הייתה להפנות את תשומת הלב לעצם הנושא ולצורך למפות את השטח מיפוי ראשוני: מי כתב מה? על מי? איך? היכן? לעודד מחקרים מקיפים וכוללים בתחומים אלה ואחרים, במה שכבר קיים בתחומי הספרות היפה לענפיה השונים, בתחומי הספרות הנלווית, ובתחומים אחרים, יחד עם ניצול חומר ארכיוני שטרם נבדק. ובעיקר, זוהי הזמנה, כמעט הייתי מסתכנת ואומרת “הזמנה סוציאלית”, ליוצרים וליוצרות, לנצל את חומר הגלם העשיר והמרתק, לתאר ביצירותיהם את הנשים במערכות ישראל השונות, ולהציבן במרכז יצירתם, כדי לקיים את הצו של דוד ללוחמיו: “יחדיו יחלוקו”. בלא נושאות הכלים, אין אפשרות לנושאי הכלים לפעול.
טבת תשס"ב (ינואר 2002)
נספח 🔗
-
בין הספרים הממלאים את החסר בתחום זה, שהופיעו לאחר פרסום המחקר: שולמית לפיד, חוות העֲלמות (2005); יוכי ברנדס, וידוי (2005); גבריאלה אביגורֿֿרותם, אדום עתיק (2007). ↩
-
“תיקון”נוסף: ספרם של תהלה עופר וזאב עופר, חביבה – סיפור חייה, שליחותה ונפילתה של הצנחנית חביבה רייק (2004). ↩
-
כך, למשל, רשימתה של אילת נגב “פלוגת סוניה”, 7 ימים. ידיעות אחרונות, כ“ט בטבת תשס”ז (19.1.2007), עמ' 48–52, היא ריאיון נדיר עם סוניה פרס, שבו סיפרה על תקופת שירותה בצבא הבריטי, יחד עם “בנות” נוספות, שציינו 65 שנה להתגייסותן. ↩
-
מרדכי נאור בספרו הטור השמיני. מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל־אביב, תשס“ו/2006, חשף שלושה שירים של נתן אלתרמן מתוך ”הטור השביעי“ שלו, בשבח הנשים המגויסות במלחמת העולם השניה: ”שירות העזר הטריטוריאלי“, לראשונה בהארץ, 26.12.1941 (נאור, עמ' 87 והערה 7); ”נערה עבריה“, לראשונה בדבר, 4.6.1943 (שם, עמ' 107–108); ”המצעד“ , לראשונה בדבר, 1.4.1955 (שם, עמ' 92–94 והערה 12). אלתרמן היה מן המשוררים המעטים שהקדישו שירים מיוחדים לנשים. ראו בפרק ”היא נפלה בשדות", בספרי קריאת הדורות, כרך ב, עמ' 198–227 והערה 20. ↩
-
תודה מיוחדת ליובל זעירא בנו של מרדכי זעירא על הרשות לפרסם את המילים והלחן של “ליד הפירמידות”, מתוך מרדכי זעירא, 111 שירים, ובמיוחד על הרשות לפרסם ברבים לראשונה את המילים והלחן של “המנון ל־ATS” מעיזבון המלחין. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.