בימים מיוחדים אלה כמו מתבקשת קידה קלה לפני עמי. כל הניסוחים המפותלים של התשובה לשאלה: מיהו יהודי, מאבדים הרבה ממשמעותם מול הניסוח שניסחה השבוע המציאות: זהו יהודי, שום התנשאות, שום “אתה בחרתנו” בתחומים אחרים, אבל בתחום זה של “ערבים זה בזה” – תחושה מפורשת של יתרון, כמעט אמרנו: עם־סגולה.

אנו יודעים כי בימים אלה של קידמה וחביקת־עולם במלכות האוניברסאליזם אסור לומר מלה של שבח וייחוד למורשה, למסורת המוסרית היהודית. אף כי לפעמים נשגב מן הבינה לתפוס מדוע אסור לו לעם, שנתן לעולם את הקוד המוסרי הבסיסי לחיי אדם ולהליכותיו, לראות עצמו חלוץ בעיצוב נורמות מוסריות ומדוע אסור לו להשתבח בזה. אבל היום, ביום מיוחד זה כמדומה, מותר.

ועל קרתנות קלה זו ימחלו לנו כל זקיפי־הקידמה – בני־ברית ושאינם בני־ברית – של ימינו. ככלות הכל: רק קדחת קלה של הערכת־עצמו, מצב דלקתי כלשהו, לא נורא, יחלוף, עד מהרה.

*

חמשת אלפים תמורת ששה, או רצונכם: ששה תמורת חמשת אלפים. וכי חייו של כל ישראלי שקולים כנגד חייהם של אלף יצורי־אנוש אחרים? וכי אין חייו של כל אדם, של כל ברוא־בצלם, שקולים כנגד כל העולם כולו? ודאי: שקולים, ונשמת כל חי היא נשמת הבריאה כולה ואין המוסר האנושי – ככל שהדברים אמורים בחיי אדם – יודע כלל מכפלה מהי ואין לוח־הכפל מעצים כלל את המוסר כשם שאין לוח־החילוק מחסיר ממנו כהוא־זה (אגב, באסונות המון־אדם, בקאטאקליזם אנושי, פעמים לוח־הכפל יותר משהוא מחריף את התחושה המוסרית הוא מקהה אותה ומוראות העבר היהודי הקרוב הם עדות ניצחת ומדכאה מבחינה זו).

אבל כך, כנראה, בעיניו בלבד, כך בעיני יהודים. אין אנו מכירים שום התנהגות כזו בעמים ובמימשלים אחרים. והדוגמאות, מן העבר הקרוב יותר והקרוב פחות, רבות מספור ולא נלאה בהן את הקורא.

מה מקורו של הייחוד הזה? מפני־מה מעשה זה שעשתה השבוע ישראל נדיר כל כך בפרקטיקה המדינית של עמים אחרים שעמדו בפני דילמות דומות? מדוע לא גילו זאת עמים נוצרים־לעילא שרוממות האהבה, החסד והחמלה בגרונם?

ניתוח אופיים והליכותיהם של עמים היה מעלה בוודאי הרבה סיבות לכך. אך ככל שהדברים אמורים בתשובה כוללת, אולי אפשר להסתפק בסיבה שרשית, מופשטת מעט: הם קוראים בלי־הרף בתפילותיהם הנוצריות את הציווי הנודע בספר תהלים “עולם חסד ייבנה” – אנחנו כתבנו אותו.

*

אכן, זר לא יבין זאת. זר לא יבין איך אומה הנלחמת על חייה, כפשוטו, חוזרת וחושפת עצמה לסכנות, שזה עתה יצאה להעבירן מקירבת גבולה, ובלבד להציל חייהם של ששה מבניה; זר לא יבין את הפאראדוכס התהומי הזה שמצד אחד מוכנה אומה לשלוח – ואף שלחה – בנים אל האש ואל סכנת האבדן כדי להעביר מן העולם הגיאוגרפי הסמוך את אלפי המתנכלים לחיי אזרחיה, ומצד שני היא מוכנה להחזיר אותם. להחזיר את אותם האלפים עצמם אל טווח הסכנה לחיי עצמה ולחיי אלפים סמויים שלה, כדי להציל ששה צעירים מסויימים מאד: את רפי ואת דני ואת אלי וראובן ואבי א' ואבי ב' שחרב מונחת על צווארם לא על דרך ההשאלה אלא על דרך הממש והדם. לעשות למענם הכל. אף כי דרך נפילתם בשבי מעוררת בפי רבים שאלות ותמיהות.

משונה? חסר־הגיון? סתירה בגוף הענין? ודאי: עוד חזיון בלתי מוסבר בצד הבלתי נתפס, של האופי הלאומי היהודי, של המיוחד והסגולי – ופעמים: המבורך – במיבנה הנפשי של העם ההפכפך הזה.

*

אלא שהקידה לסגולות העם היא ענין אחד ואילו זרי־הדפנה לממשלתו הם ענין אחר לגמרי. כי הפאראדוכס הזה איננו חסר מוסר־השכל גם בקצהו האחר:

מידה זו של התעלות מוסרית, שיקלול מענה של ערך־החיים ונטילת סיכונים לאומיים, שגילתה ממשלה זו השבוע – אילו גילתה אותה לפני שילוחה של סופת המלחמה אל מעמקי הלבנון, יתכן שהיתה חוסכת לנו לא רק את החילופים המשמחים־המדאיגים האלה אלא גם את השדרה המחרידה של מאות התלים הרעננים בבתי־העלמין הצבאיים של ישראל.

אשר עשתה הממשלה בשבוע שעבר הוא – כניתוחו הנכון של חבר־הכנסת יצחק רבין – המעשה היחיד שאפשר היה לעשותו במצב חד־משמעי זה של “אין־ברירה”. לבד מן האימפרטיב המוסרי הכופה של הצלת־חיים, שום ממשלה לא היתה יכולה להתייצב לפני העם אילו הפקירה־מדעת חייהם של ששה בנים במערבולת־הדמים של טריפולי הנצורה. אבל יש לזכור כי “אין־ברירה” זה גופו נוצר על ידי אותה ממשלה עצמה. היא בנתה אריח־על־גבי־אריח את חוסר־הברירה הזה. במלחמת לבנון בימים שבהם יכול היה השכל הצלול, השיקול המחושב – לא ריחוּפם של סהרורים – וההכרעה הרצונית הברורה למנוע את היווצרותו מלכתחילה. עתה, מתוך השיחרור הבלתי־נמנע הזה של אלפי מחבלים ואסירים בטחוניים בתנאי האילוץ שנוצרו בשבועות האחרונים בטריפולי, היא חזרה ויצרה לעצמה ולעם מצב חדש של “אין־ברירה” שאין לדעת כלל מה הוא עשוי לתבוע מאתנו בעתיד ומה עלול להיות מחירו בקרבן. כשם שאין לשער כלל מה מזימות עלול להוליד לוח־המחירים ההתחלתי, החד והמצמרר, שנקבע מעתה לחייהם של בני־ערובה יהודים.

ימי־הקלה הם ימי־הקלה ואיש אינו ממהר להכביד אותם באישומים על העבר ובהרהורים נוגים על המצב החדש שנוצר עם שיקומו של כוח־מחבלים שזה עתה שולם מחיר כה יקר כדי לפוררו. אבל ימי־הקלה אלה הם גם ימי החשבון השמור, המתאגר, והוא רק חוזר ומקיים את אשר למד העם היהודי לאורך כל קורותיו כי אין לך שמחת־יהודים שאין תוגתה העמוקה בצידה.

*

נס חג־החנוכה הקרב סימנו, כידוע, עמידה־בקרב של מעטים מול רבים. כשאתה מהרהר בהסכמתה של ישראל להתיר כחמשת אלפים אסורים כנגד פדיון ששה שבויים ומנסה לשכוח את זוויות־הראיה הפוליטיות־פנימיות – אתה מגלה משמעות נוספת, היא המשמעות המוסרית העמוקה, שאקט ישראלי זה משווה למטבע “מעטים מול רבים”. אין זה רחוק כלל מן ההגיון ואף לא מחוקי הסיבה והמסובב, כי העוז המוסרי הסגולי הזה, שהביא את כולנו להשלים עם עיסקה מדהימה כזאת של “מעטים כנגד רבים” – הוא־הוא המפרנס את כוח־העמידה של המעטים נגד הרבים גם בשדה המערכה, והוא־הוא עדיין לוז כוחה האמתי של מדינת היהודים.

*

ושתי הערות בשולי הנושא:

א. אין עיננו צרה בשום אומה שמחמיאים לה על עזרתה לישראל בעת מצוקה, אבל ההפלגה בשבחים ל“הומאניזם הצרפתי המסורתי”, שעל פיו, כביכול, נזדעקה צרפת לעזרה בחילוץ השבויים, היא מוגזמת קצת, אם לא קרתנית־מעט, והיא שייכת לאבדן חוש־המידה השכיח כל כך בהנהגת ישראל שאינה יודעת שום מילת־ביניים מתונה לשיבוח או לגידוף זולת הסופרלטיב – ואותו בלבד.

ודאי, כל השבחים לצרפת על עזרתה הלוגיסטית בהעברת השבויים והעצורים ועל תיווך – לדעת המעורבים בכך, לא משמעותי כלל – במגע עם המחבלים. אך האם ניסתה, מקירבתה לערפאת לסייע במידה כלשהי למתן מעט את המחיר הנורא ששילמה ישראל תמורת שיחרור ששה מבניה? – לאו דווקא. לכן תודה על סיוע טכני. אבל מה זה שייך ל“המסורת ההומנית הנמשכת מימי המהפכה הצרפתית וכו'”? – דברי־הבל נישאים שאמרם־מי־שאמרם במעוף דמיונו בנמל בן־גוריון, ואולי אין אדם נתפס על צהלו.

שר־החוץ הצרפתי מר קלוד שאסון – שלהטו ההומאניסטי עוד מימי המהפכה הצרפתית לא העביר אותו מעולם על קור־רוחו המדיני העכשווי המגושם־מעט – לא הסתיר כלל את ציפייתו לגמול מדיני מן המעורבות הצרפתית הזאת, לפי התבטאויותיו כל הימים. יאסר ערפאת של 1983 והמהפכה הפלשתינאית קרובים היום לתודעתו יותר מרובספייר ומהפכת 1789.

לכן זכוּר לטוב, אדרבה, כמעמדו של חרבונה, לא פחות אבל גם לא הרבה יותר, ומי שיירד סוף־סוף מתרבות־הסהרורים הזאת. בדיבור כבמעשה, עשוי אולי, באמת, להתחיל להיטיב קצת עם העם.

ב. נאמנת עלינו עדותו של ליובה אליאב – טהר־הלב וחלוץ־השליחיות – על מאמציו של ברונו קרייסקי, ואף שהאחרון איננו מחובר בטבורו אל המהפכה הצרפתית דווקא, לו אנו חייבים, כנראה, הרבה על חלקו במאמץ לפדיון־השבויים. שהוא שני רק לחלקו של ליובה אליאב עצמו ולקבוצת האנשים במשמרת הבאה – מרינסקי, תמיר ואחרים – שבאו להחליפו, אנו רוחשים לו תודה וגם – נקווה כי ימחל לנו – מעט חמלה.

באיש המומר הזה, שפחד כל כך מפני איזכור עברו או עבר ביתו היהודי כמו מפני ליבוט־הכנפיים של עטלפים ליליים, נתגלה פתאום זיק לוחש של מהות יהודית שהוזכרה בראשית הטור הזה. הזליג דמעה – סיפר אליאב? אם אמנם עשה זאת בהקשר האנושי־היהודי הזה, הבגיד עצמו לעולמים, ללא תקנה.

סוציאליסט? שוחר־שלום? רודף צדק? – ימחלו לי: הבלים, יהודי מומר, שונא עברו – אבל יהודי.

אחינו אתה היום, מר קרייסקי, אין ברירה, אבל אל דאגה: לשעה־קלה, לשעה קשה אחת בלבד.

28 בנובמבר 1983