לא, לא ייתכן, לא ייתכן בשום פנים שהדילמה היחידה שלפניה עומדת ישראל הנוקזת דמיה בלבנון, היא: או קטל יום־יום בדרכי צידון או קאטיושות לילה־לילה בקריית־שמונה. לא ייתכן שסיטואציה שנוצרה במעמקי לבנון – במידה מרובה תוך התפתחות ממציאות שלילית שאנחנו במו־ידינו בראנו אותה – תיהפך לנקודת־מוצא מכרעת בכל שיקולינו על הישארותנו או אי הישארותנו שם. כשם שלא ייתכן שצירוף מיטב־המוחות של ישראל – שהיכתה עד כה בחכמת־מגן ובתחבולת־קרב את כל אויביה – לא יגיע לנוסחת־פתרון שגם תמנע את הקטל היומי בדרכי לבנון וגם תעביר את סכנת הקאטיושות מן הקריה המיוסרה בגליל.

אמרנו “צירוף מוחות” שהרי לא ייתכן כלל – פסיכולוגית, מהותית וגם פוליטית – שחבורת־החבושים המחזיקה עתה בקרנות המימשל בתאוות־חיים של שכיב־מרע שלטוני; לא ייתכן שקבוצת־חבושים זאת, והיא בלבד, תוכל להתיר את עצמה – ואותנו – מבית־האסוּרים הלבנוני שהיא עצמה כוננה אותו.

*

איספו, איפוא, קבוצה של טיכוס־עצה מידי, חירומי; איספו מנין או שני מנינים של מצביאים וחכמי־מדינה מכל שדרות המחשבה הבטחונית והמדינית של ישראל־הציונית והציבו לפניהם חד־משמעית לא את השאלה אם יוצאים מלבנון אלא איך יוצאים ממנה – היום, מחר – במינימום של תקלה בטחונית ומדינית.

חשוב מאד מה תאמר אמריקה; חשוב ביותר מה תעשה סוריה. חשוב מכל: מה אומר הדם הניגר ללא פשר, ובתוך ישראל גופה חשוב, כמובן, עד־אין־קץ מה אומר פת למודעי ודוד לוי לשמיר ושמיר לאגודת ישראל, אף על פי כן חשוב מכל: מה אומר בן מישראל לאמו ומה אומרת ישראל לעצמה ולבניה.

שום שיקול של כבוד, שום שיקול של בושה. אין שום ישראלי צריך לשלם בדמו את מחיר הפחד של השלטון מפני בושת־פני־עצמו. ראש הממשלה לשעבר, המתבודד במצוקתו, כבר מכריז על הכשלון האיום הזה קרוב לארבעה חדשים בחישוק־שפתיים אילם עד להחריד. הגיע הזמן שחבריו – שאיש מהם איננו מחניכי מנזר־השתקנים – יקראו בפשטות טעינו. טעינו טעות איומה. אנו נאלצים לעצור עצירת־פתאום – ולעצור מיד. ואף שכל עצירת־פתע היא מסוכנת – אין ברירה, חייבים לעצור, עכשיו, בעצם הדהירה.

*

לא נבקש מהם שום קידה של בקשת־מחילה לפני העם. אם ימחל העם לשליטים או לא ימחל להם זאת נדע בוודאי מן הקלפי שסופה לבוא ביום מן הימים – ואם נזכה, אולי תקדים לבוא. אף כי יש להודות שחידת העם בימינו סתומה לא פחות מחידת מנהיגותו ותעלומת המשך קיומו של השלטון הכושל הזה חדלה להיות מסתורין של מהות השלטון ונהפכה לחידה גדלה ומתערפלת של רצון העם המחזיק בו.

אלא שלענין מסויים זה של ההשתהות בלבנון ובשעה מסויימה זו – לא באנו לעשות מאזן כולל ועתידי, אלא את חשבון הדם הניגר היום חשבון הנעורים, והאמהות, והכלות, וחשבון אביבי־החיים שלא יהיו עוד. ועוטה את כל אלה החשבון הנוקב והמכריע: יש או אין ברירה.

*

אם יבואו טובי המוחות ויוכיחו לנו – לא מפחד כבודם האבוד, לא מפחד משרותיהם הנתונות בסכנה ולא מאטאוויזם פוליטי של ניפוח ויוהרה – כי אין ברירה; כי אין שום אפשרות לקיים חיים שלווים־יחסית בגליל אם אין יושבים בצידון ואם אין מחזיקים בלבנון את כל הכוח היהודי העצום – והחשוף – הזה; אם יגיעו למסקנה כזאת מתוך בחינת הדברים לגופם – בלבד – נרכין ראשנו במועקה גדולה אבל נקבל את הפסק האכזר של מציאות מרה ושל הגיונה. אם הישיבה במעבה לבנון גם היא בגדר “בדמייך חיי” – נלך חבוקים בצדקתנו, גם במשעול הצר הזה, אם גם הוא הסתעפות הכרחית מנתיב־הענות של תקומת ישראל.

השאלה “הלנצח תאכל חרב” יש בה כדי לקרוע לבו של עם ושל כל יחיד בתוכו. לא נאמר אמת אם נאמר כי יש בפינו כבר עתה תשובה מוחלטת ומרגיעה לשאלה זו כאן, על האדמה הזו. כשם שאין בפינו תשובה לשאלה הנוראה ממנה: הלנצח תאכל המשטמה ליהודים בכל מקום שמחוץ לכאן. אין בפינו תשובה אך יש בלבנו ידיעה ברורה מה ההבדל המהותי בין הקרב האמור להבטיח בתחנת־זמן כלשהי את עתידו וגורלו של העם היהודי לבין מלחמה נגד משטמה, דיכוי וגם רצח, שאפילו היא נושאת פה־ושם פרי חלקי אין היא משנה מהותית את גורלו ואת הצפוי לו בחביון העתיד.

*

אחת אנו יודעים: לא ייתכן ששאלת המשך שהייתנו בלבנון תיהפך לעוד שאלה אחת בין שאר השאלות העמוסות על סדר־יומה של ישראל הנצורה – כמו מס־נסיעות או אש"ל של חברי הכנסת – ושלא תהיה לשאלת המוקד והגורל של חייה עתה. לא ייתכן שהמארבים והסריקות והחיבור הכמו־ישיר הזה בין דרך־צידון הקוטלה לבין דרך־ציון האבלה – החיבור של הרף־עין בין מסע־האבדן בסבכי־השיחים של לבנון לבין מסע־היגונים לקרית־שאול; לא ייתכן שכל אלה ייהפכו לחלק מובן־מאליו של היום־יום השיראלי. לא ייתכן שמדד־המוות המחריד הזה ישוזר בריקמת־החיים של ישראל כמו מדד־המחיה המטורף שלה. לא ייתכן שהמתרחש בלבנון ייפרש לפנינו כמו תמונת־רקע רחוקה שעליה נעים ומרצדים החיים הרגילים – והמסואבים מעט – של ישראל, החוגגת, אגב, בשעת כתיבת־טורים אלה בתאוותנות מגושמה את חג המולד של מושיע צידקם.

*

התמיהה: “אין זאת כי שכחונו שם למטה” – שורה שהבאנו בפתח דברינו – איננה, איפוא, עוד שאלה ריטורית של משורר אלא תיאור הוויית־חיים של עם שאיננה מדכאת פחות מהוויית־הקטל של בניו.

באחד הפרקים של “מסדה” שואל יצחק למדן בפי “המוּקע המתהלךְ”: “מִי הֲלוֹם שְׁלָחַנִי וַיְצַו עָלַי לְבַל אָחוֹר אַבִּיט?” מי שלחנו ללבנון – אנו יודעים. אך מה הדבר המצווה עלינו שם “לבל אחור נביט” – נשגב, לפי שעה, מבינתנו. כך או כך חובתם של מי ששלחו אותנו אל מעבה לבנון להסביר את פשר ההתמדה ב“צו” הזה, ורב מזה, על פי שיקול מעמיק אך מהיר, לבטלו ולהחזיר את ישראל ואת בניה אל הקו השפוי של הגנת ביתם.

2 בינואר 1984