“מהוּגנים כפי שהננו, לעולם אין חושינו קהים במידה כזוּ שלא נשמח קצת לכשלונו של ידיד” – ובכן, בניגוד לאימרה סארקאסטית זו, הנפוצה בשמו של ברנרד שאו, אין אנו מהוגנים או קהים במידה קיצונית כל כך גם לא לכשלונו של יריב.

נשים איפוא נפשנו בכפנו ונפתח בשורות אחדות של לימוד־זכות אל מענו האישי של אזרח ישראל, איש חוות־הבוקרים בנגב, הנאבק על מה שהוא רואה כצידקו – או כמוניטין של צידקו – בבית־דין של מושבעים בניו־יורק. אחר־כך נפנה אל חומרת מעורבותו של שר בישראל – על מחלצות השררה והילתה – בדינו ובעניינו של אותו אזרח עצמו, בכפל־הזהות.

ובכן: בדיעבד, אנו עוקבים באהדה – אחרי מאבקו האישי העיקש של האזרח שרון נגד השבועון “טיים”, כדי לטהר שם־עצמו ממה שהוא סבור כי זאת דיבה ותמצית הדיבה היא, כידוע, דברי כתב ה“טיים” בישראל – במפורש או במרומז – כי שרון ידע מראש על הטבח העומד להתחולל בסברה ובשתילה ואולי אפילו המריץ ברמיזה את משפחת ג’מאייל למעשה־נקם.

אם דברי “טיים” אינם נכונים, רצון כולנו הוא – כל יושבי ישראל, ידידים כיריבים – שהדברים יוכחו כדיבה. לא מפני שאין לנו, כישראלים, סיבה מיוחדת לאהוב את “טיים” ולא מפני שאנו מחפשים סיבה נדירה לאהוד את שרון, אלא משום שדבר הצדק עצמו יקר לנו ומשום שכיהודים אנו יודעים טעמה של דיבה ומה היא עלולה להצמיח לאו־דווקא – ולא רק – בשעת הפרחתה.

לפיכך, משעה שהדבר הובא לערכאות ועל טעמן של ערכאות רחוקות אלו עוד נאמר מה בהמשך – אנו מייחלים יחד עם שרון להצלחתו במשפט.

*

מבחינה זאת, דווקא המאמץ הפיסי והנפשי שהוא משקע כדי לטהר שמו מן האשם הנורא הזה; דווקא מאמץ זה מעורר איזו איוושה של חסד. ואפילו יבקש אחר־כך להוון את זיכויו היווּן פוליטי בישראל, עדיין הדבר מישני לגבי עצם הדחף האנושי המפעים אותו להוכיח כי נבלה זו הוא לא עשה. רגישות זו אף היא מידה מסויימת של זכות לגבי אנשים שלא ניחנו במידות מופלגות של אצילות־הרוח או של אנינות מוסרית.

מה יעשה אחר־כך שרון בישראל אם ינצח – זוהי, כמובן, שאלה אחרת לגמרי היא שייכת לתחום כוח־ההתגוננות הפוליטי והמוסרי של החברה בישראל. היא תלוייה בעוצמת הנוגדנים שחברה זו פיתחה בקירבה כדי לחסום את הדרך בפני המגוּשמוּת, ההזייה, הקהוּת המוסרית והסיכלות המדינית. כוח־ההתנגדות הזה צריך לעמוד לה בלי קשר לתוצאות המשפט בניו־יורק, שהרי תכונותיו של שרון, הפוסלות אותו – בעינינו – להיות שותף בהנהגת ישראל, הן תכונות אימננטיות, מובנות בתוך אישיותו, ואינן מושפעות כלל ממה שיתחולל או לא יתחולל בבית המושבעים במנהטן.

עד כאן עניינו האישי של האזרח הישראלי אריק שרון.

עד כאן – הטבילה.

*

מכאן ואילך – השרצים.

כי אם יש דבר המאפיל על גילוי חיובי במעשהו של האזרח שרון, הריהו גרירת המדינה כולה ועירוב הכהונה הרמה והפעילה של שר בישראל במלחמה על המוניטין האישי הזה. כלומר: עירוב של הילה ומחלצות־כּהוּנה, שאינן מגוּף ההוכחות של הצדק, במערכה האישית נגד הדיבה.

זוהי זכות שאריק שרון נוטלה לעצמו ושבה הוא קונה לו עדיפות על פּני כל אזרח אחר, אזרח נטוּל כל שׂרד וכוֹתפוֹת, שהיה, יוצא למערכה על צידקו. הופעתו בבית המשפט האמריקני בענינו שלו כשר פעיל בממשלת ישראל, היא לא רק הפרה חמורה של נורמות חברה ומדינה, אלא גם נסיון להטיל על כף־המאזנים – פסיכולוגית ומעשית – משקלם של גורמים חוּציים שאינם שייכים כלל לעצם בחינת עובדות החיוב או השלילה, האמת או היפוכה, שבגוף המעשים והאירועים.

העיקשות האטומה הזאת להופיע בבית המשפּט לא כאחד־האדם הלוחם לצידקו אלא כשוֹע ישראלי, בכל הדרו ועצמתו השלטונית, מעיב על כל מלחמתו ומטיל פגם חמור בטהרתה.

וכבר נאמר מה שנאמר על “המשתמש בתגא” – היינו: העושה את הכתר קרדום לחפור בו. אפילו יטען כי הוא מבקש לחפּור בּו אמת, חמורה לא פחות – והיא כשרץ נוסף בידי הטובל – הטלת המחיר החמרי של המאבק האישי הזה על כתפי המדינה.

אדם שצידקו, או שמוניטין של צידקו, יקרים לו עד כדי כך שהוא נכון לערוך גלות לימים ארוכים אל מעבר לים כדי להיאבק עליהם – הדבר הראשון שמחובתו לעשות הוא להיות לאזרח מן השורה, להשיל כל מחלצות־שררה, להופיע לפני הדין כאחד־האדם, בלי שום תגי־שרד; לגייס כל כוח־האדם שבו וכל כוח־החווה שלו כדי לנהל מלחמתו בטוהר, בלי להעמיס את עצמו ואת מחיר המוניטין האישי שלו על שכם מדינה הכורעת בלאו־הכי תחת משא עצמה.

*

ויש בחינה של סידרי־מינהל שבמהותה, בהקשר־דברים, אף היא בחינה מוסרית מובהקה.

המערכה על הצלת המשק הישראלי ממִיט – מאבטלה ליושבי ישראל ומסתימת מקורות לקליטת עולים – היא היום מערכת־גורל לישראל. המלים: “עיסקת חבילה”, “הזרמה”, “טקסטיל אתא”, אינן עוד מלים טכניות השאובות מן המילון המסחרי והפיננסי בישראל של ימינו אלו מלים של אש, הפקרת החזית הדלוקה הזו באחד ממיגזריה הרגישים והקובעים ביותר – מיגזר התעשיה והמסחר – איננה רק עבריינות מינהלית, מה שנתעוות – ומוסיף להתעוות – בישראל בין היצרן, הספּק והצרכן; בין רווחת השועים ומצוּקת הדלים והחלוקה המפלה של עומס ביניהם – הוא עיוות הממוטט אשיות חברה, הפקרת המערכה הזאת בעיצומה, כמוה כנטישת מפקדה את החזית באחד מרגעיה הקריטיים – דבר שלא נמנה דווקא מעולם עם תכונותיו של אריק שרון כמצביא.

גילוי אגוצנטרי זה של “אני ומוניטין שלי – ואפסם עוד” הוא פשע מוסרי השקול כנגד כל המלחמה הצעקנית בשם הצדק על גדות ההדסון. ואם מלחמה זו היא בעיני שרון מלחמת־מצווה, הרי זו מצווה הבאה בעבירה חמורה מאד שעיקרה מעילה בשליחות שהטיל עליו הציבּור.

*

אלא שחמורה מכל, מבחינה ממלכתית ומוסרית כאחת, היא ההתעמרות הצינית בכבודם של ממשלת ישראל ואזרחיה.

סכום של רבבות דולרים מתקציב המדינה המרוּדה הזאת יוּצא לכלכלת השר וּפמלייתו באחד ממלוני הפאר של ניו־יורק, ולא שהשר הלוחם לצידקו ביקש מממשלת ישראל מפורשות להקציב לו סכום־תועפות זה לצורך ניהול מלחמתו “על כבוד העם היהודי”, אילו הציג זאת גלויות היה מניח בידי הממשלה שיקול וברירה להחליט אם אמנם גם היא רואה במשפט זה את חריצת דינם וכבודם של העם והממלכה. אך הדרך שבה נהג היא התחכמות נלעגת הגובלת בציניות אם לא בהונאה: שהותו בארצות־הברית, שלו ושל בני־לוויתו, היא ברוּבה – כדבריו – “לצרכי הפּעילות כּשר המסחר והתעשייה”. היינו: משם, מלב־ליבה של מנהטן, יפעיל את תיעוש אפקים, ושדרות, ונתיבות; משם יפקח על תנועת המחירים בישראל; שם יציב סכר נגד האבטלה במצפה־רמון וממלון יוקרה בניו־יורק בשום פנים לא יתן לסגור את “אתא”.

אילו נלכד באחיזת־עינים מפורשה כזו לבלר מלבלרי המדינה שאיננו שר, קרוב לוודאי שהיה נתוּן מכּבר ברשתו של בנימין זיגל, לא כן שר המפיל חיתיתו – חיתית “העליה בטנק על משרד ראש הממשלה” – על חבריו לתנועה הרועדים לכסאם, וממילא, באמצעות חיתיתם שלהם, על הממשלה כולה.

כל צדק שייעשה למוניטין האישי של אריק שרון לא יהיה שקול כנגד העיוות המוסרי הזה שבביזוי ישראל והנהגתה וביזוי שכלו השפוי של העם. בדרכו לטבילה אל בית־המשפט בניו־יורק מוליך, איפוא, שרון עימו כמה שרצים מוסריים הקשורים באופן המאבק על צידקו. ככל שנפלל ביחד עימו להוכחת טיעונו־צידקו, לא נוכל, לדאבוננו, להתעלם משיירת הזוחלים הזאת המלווה אותו – ולא רק בדרכו אל הדין במנהטן.

*

מזלו של העם היהודי שנתן לנוצרים את אחד מבניו והם עשאוּהוּ לבן־אֵלים. בזכותו של אותו יהודי צלוב יש לנוצרים עילה לחוג יום הולדת – ולצאת לפגרה, בזכות פגרה זו בניו־יורק יזכו, כנראה, יהודים בישראל לראות כאן את השר ההולך לפניהם קודם שובו אל מלון שבתו במנהטן. אך לא ינצל הזדמנות זו כדי להשיל מעליו את בגדי השרד. אולי תהיה זו שעת־כושר טובה לומר לו, עם כל צערו שבדבר, כי מה שמחכה לו בישראל איננו עוד כס בממשלה אלא האוכף בחוות־הבוקרים.

אשר לכבוד ישראל, שאריק שרון כה חרד לו, הן כבוד זה – ביחד עם טובי בניה של ישראל – תקוּעים זה החורף השלישי בארץ הארזים, וידוּע גם מי תקעם בעומקי הארץ ההיא, לחלץ את כּבוד ישראל מחילול ואת בּניה ממצוקה, אפשר רק שם. מכל מקום: לא במחיצת ששה אמריקנים בּוֹהים בבית־המוּשבּעים של ניוּ־יורק.

13 בינואר 1984