סביב הבית החדש שבו ישב זוג צעיר, איש ואשה, היה גן־פרחים ופירות, שבעל־הבית, האיש הצעיר, נטע אותו בשעה שגמר את בנין ביתו. הוא פאר את הגן בכל מיני פאר ועשה בו קנים לכל מיני הפורחים. בתוך הגן היו כורות לדבורים ושובך ליונים והבית הקטן עמד בתוך הגן כקן בני אדם בתוך יתר הקנים, ובו ילדה קטנה אשר הוליד הזוג הצעיר כשנה לאחר חתונתם ולאחר גמרם את בנין ביתם החדש.
ושעשוע היה לזוג הצעיר הגן החדש והבת הראשונה שזכה אותם אלהים בה. אביב היה אז בארץ ואביב היה גם בלבם. כל העולם כאילו יצא מחדש מתחת ידי היוצר. הטבע פשט מעליו את בגדיו הבלים והרטובים, את בגדי החורף של זמן הפשרת השלגים, ולבש בגדים צבעונים מבריקים, וגם השמש כאילו נתחדשה ויצאה אל חוג השמים כשהיא מלוטשה, ממורטה, מזהירה ושוטפת אור וחום. כל העולם צחק את צחוק הילדות הטהורה והתמימה. צמחי האדמה שגשגו והתרוממו לנוכח השמש, והשמש הציפה אותם בקרני זהבה וחומה. הצפרים צפצפו ונתרו, פרפרי הרקמה רטטו ועפו, הדבורים זמזמו ויצור־הרמש רחשו בדשאים הכל קם לחיים חדשים.
הילד, שיצא לאור העולם בראשית האביב, חי ביחד את חיי צבא האדמה. בבקר התעורר ומחלומו והתחיל שולח מבטים לעבר פני החלון, אל קרני השמש ופרחי הגן, ממלמל בשפתיו הדקות ומוציא מפיו הקט מיני קולות ופטפוטים של שמחת החיים. הוא פרכס בגופו הקטן, התרומם מעל העריסה ובעט ברגליו הקטנות והעגולות בשמיכת־המשי הכחולה וצחק צחוק תוֹם בעיניו הכחולות, שאיזה אד פרוש עליהן. בצהרים עמדה לה העריסה בתוך הגן והילד צמח לו ביחד את יתר הצמחים, גדל ושגשג את כל נצני האדמה. השושנה פרחה באדם צבעה בנשוק אותה קרן השמש ולחי הילד האדימה. זבובי הרקמה והדבורים מצו שתו את עסיס הפּרחים, הפּרחים בלעו לתוכם את חומן וברקן של קרני השמש והילד ינק אל קרבו ביחד את חלב אמו, גם את אבק הפרחים וריחם וגם את חום השמש. נראה היה הילד הקטן כצמח חי בתוך צמחי הגן וכצפורת מפרכסת, ובבא הערב ונדמו הצפרים ורחישת הפרפרים נפסקה, הפרחים הורידו ראשם, עליהם התכּוצו והתקמטו וחלום הערב פרש את ממשלתו על הגן – ועצם גם את עיניו וחלם את חלומו עד אור הבקר.
ובבא הסתיו וקמלו גבעולי הפרחים, יבש מקור העצים, מתו זבובי הרקמה. הצפרים, יש שעפו לארצות החמות ויש שהתחבאו בקניהן. הדבורים הסתתרו בכורות. נעלמו מיני הרמשים השונים. השמש אסף את נגהו – ונעלם גם הילד, הוא הובא אל קנו הוא, אל חדר סגור ומסוגר, בעל חלונות סתומים וגג מאפיל. ושם ישב לו עד שוב קרן־אביב הראשונה.
ורק חי לו היצור המדבר ביחד את יתר הצומחים והמתנועעים. הוא צמח לו בין יתר צמחי האדמה והיה לאחד מקרבם: בריה חיה אחת בין יתר הבריות החיות והפורחות.
ההבדל שנבדלו היצורים האלה זה מזה היה רק הבדל צבע, הבדל גון, הבדל קול וצליל. וכן – נבדלו גם בתוך חייהם. היו כאלה, הפרפרים, אשר תור חייהם נמשך רק יום קיץ אחד: נולדו, טסו לנוגה השמש, מילאו את האויר ברטט חייהם, נזדוגו, ועם בא הערב מתו; היו כאלה, הפרחים, אשר חיו במשך שבועות מספר, פרחו, שגשגו, יפו, ערגו לשמש ומלאו את האויר בצבע חייהם הנפלאים, עד אשר באה יד אכזריה וקטפה אותם, או שקמלו, נבלו ומתו על גבעוליהם; היו כאלה, הצפרים, אשר היו מספר ירחים או שנים, צפצפו, עלזו, ששו ומלאו את האויר בשורת חייהם העליזים; והיו ביניהם, העצים, אשר הטבע מנה להם מספר שנים למאות. הם צמחו, גדלו, עתקו ועשו חיל הביאו פירות למכביר, ואחר־כך נזדקנו גם הם, הרקבון בא אל קרבם, נכפפה קומתם, חדלו מעשות פרי עד שגם נפלו בנופלים. והילדה גם היא פרחה וכשהגיעה למספר שנים ידוע ובגרה נגלתה בכל עושר יפיה ושפעת צבעיה; היא פרחה כתמר, עלתה כשושנת הגן, עיניה כחולות כתכלת השמים וכצבעי פרחי הזכריות, שני שדיה כאשכולות וקולה כקול הזמיר, שמחת החיים בלבה ועיניה קרנו ברשפי אהבה. היא הביעה את רחשי לבבה העמוקים ועליזות חייה המלאים ברטט גוה הענוג והרענן, בצבעי עיניה המקסימות ובשירת קולה שהשתפך בחלל הגן כצלילי כנף־רננים, פרחי הגן פארו את חזה המרומם ונשיקות דודים מלאו את האויר, עד אשר מצאה את בן־זוגה וילדה גם היא כדמותה וכצלמה ובהגיעה למרום האושר, התחילה לרדת מטה. גזה שמחת החיים ומקומה לקחה הכרת החיים ומלוא דרישותיהם, נעלם אודם פריחת הלחיים והשפל הוד הקומה, היא חיה עוד מספר שנים עד אשר העמידה את הדור הבא אחריה וגועה בבוא עת חליפתה.
ומעט מעט נתרוקן הגן מן הדור הראשון: מת בעל הגן אשר נטע אותו, מתו אחד אחד שרשי גבעולי הפרחים והנצנים; מתו עצים אחדים אשר יבש מקורם או אשר תוכם נעשה ונבוב וחדל מעשות פרי, ומת גם היצור המדבר. וכך נעלם כל הדור הראשון מבלי שוב עוד עד עולם.
אבל לא מתה האדמה והחיים אשר עליה. ובבוא האביב החדש ונראו שוב בעלים חדשים בתוך הבית אשר בגן. האדמה הוציאה מקרבה פרחי־חן חדשים שעלו והתרוממו למעלה לנוגה קרני השמש והתנועעו בשלל צבעיהם הנפלאים, ועצי־פרי טפחו בקרבם את ילדיהם־פירותיהם. האויר נתמלא שוב טיסת פרפרים זמזוּם זבובי־רקמה, שמלאו אותו בשירת חייהם היפים וביניהם גדל וצמח פרח מדבר, ילדה קטנה ויפה, בעלת עינים כחולות ושפתי־חן, והוא גם הוא הביע את שירת חייו בפרכוסי אבריו העדינים ובמלמול שפתיו הדקות והעולם נמלא שוב שירה וחיים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.