לזכרון נשמת ילדתי ריזלי.
חבצלת ענוגה וצחורה אני תוחב בנקב בגדי אל מול לבי.
על קברךְ, ילדתי, צמחה החבצלת הזאת; על קברך עלתה, פרחה, שגשגה ותהי לתפארת.
עמוק, עמוק טמונה גויתךְ הפעוטה והזכה; עמוק, עמוק בתוך חיק האדמה, והחבצלת הזאת ינקה את ליח האדמה שרוטבּה מלשדך ודמך, והרי היא נושאת בחבה את תמצית הויתך, טוה הלאה את חוט חייךְ, החוט שנקטף בקצהו, שוֹזרת הלאה את שרשרת החיים, שהולכת ונמשכת דור דור מאבותי הקדמונים עדיך, ילדתי.
וטהורה היא, החבצלת, כטוהר בשרך הרענן, רכה כלחי פניך, וצבע לה כצבע הדמעה שנפלה מעיניך בבקשך את שד אמך, וזכה כזך עיניך התמימות.
אך כעין אד אפור מתוח על פניה, וריח לה, ריח רוה־מות, וזה מזכיר את סוד יניקתה; החידה הגדולה, חידת החיים והמות, הנובעת ממנה ושרויה בתוכה…
הגביע אשר בראש החבצלת עוד לא נפתח, העלים עוד לא התפתחו די צרכם, עוד חבויה היא הנשמה בתוך תוכה, מתחת לארג הגלוי, כי גם המקור שממנו הם יונקים, טרם הספיק לשלוח את בדיו ואת גידיו לאורך ולרוחב; כי טרם הספיק לערות את מקורו – המעין שממנו הם נובעים.
והרי אני נושא על לבי, זה מקור החיים, את החבצלת הצחורה הזו, ומטיל אני לי בשדרות הגן, בין אנשים שקועים בתוך החיים או חולמים את חלום החיים, ועוברים על פני עלם ועלמה, אוהב ואהובה, שמים מבטם בפני החבצלת, ועורגים הבחורים בלבם את רעננותה וטהרתה, לשים אותה על חזה העלמה המכה גלי אהבה, והיא, החבצלת, נעשית סמל ליפי החיים, יסודם ומקורם.
ולא לחנם היית את, חבצלתי, לצבי העלמות ולחלום העלמים. כי עולה את על יתר החבצלות, בנות מינך, ברקמת עצביך ובארג קורי תאיך, כי הרבה יסודות נתלכדו בשרשך, יסודי החי והדומם התערבו והתמזגו ביצירתך:
דמעות מלוחות שנזלו מעיני אב ואם על גבי קבר הגויה הפעוטה והגויה בעצמה – הן הן שעזרו בצמיחתך, הן הן שהוסיפו קורי רקמה בארג ישותך.
ומסתננים הם, קוי השמש, דרך עלי החבצלת והעלים נעשים על־ידם זהרוריים ושקופים; וחודרים אליהם מבטי עיני העלמים, והם סופגים מבטים חולמים ותאוניים אלה, והכל מתמזג שם, בתוך החבצלת, היונקת את יניקתה ממקור המות, לרקמה חדשה, לארג־יצירה חדש, שסוד קיומו בתוכו.
והגידי נא, חבצלתי, מה האזינה אזנך שם בתוך מעבה האדמה? איזה קול הגיע עדיךְ ממעמקים? האם לא שמעת שם קול צפצוף קורא: א… מ… א… האם לא נקלט שמה הפחד בלילות הסער והזעף, בשעה שהאם פשטה את זרועותיה וחבקה את החלל הריק, והאב התלבט במטתו בהסתכלו בערש הריק שהלבין בתוך חלל החדר האפל והדומם?… האם לא נשמע שם קול בכי דק עולה מתהום?…
אבל לא. הלא את חבצלתי, הנך אותם החיים שנקטפו, את קלטת אל קרבך את תמציתם והם רק התלבשו בךְ בצורה אחרת, בלבוש אחר. והרי אני נושא על לבי את המשך החיים האלה, ואנחנו שלשתנו הננו אותו חוט החיים שקצותיו נוגעים ונשזרים זה בזה…
הלא חיה אַת בי, ילדתי היפה!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.