בפנה נסתרה, מוקף קורי־עכביש, הוא תלוי, השעון הישן, ירושת אבי.

מעוך הוא כבר ובלה. משקלות הברזל שלו כבדות וחלודה רובצת עליהן. המטולטלת והמחט מכוסים איזו קלפה עבה בלי שום צבע: כלי־המכונה הנם של ברזל והם גדולים וחזקים, כל אשר בו אומר: יושן.

אבי היה אומר: כי את השעון הזה קבל בירושה מאבי־זקנו, ולאבי־זקנו בא בירושה מאת זקנו הוא. הוא התגלגל מיד ליד, מדור אחד לשני עד שהגיע לידי - הנכד מדור הרביעי.

ועוד מסורה בידי מאבי: שזקנו מסר לו, כי במשך ימי קיומו של השעון לא היה צריך תקון אף פּעם אחת.

ומזה היו דבריו תמיד: בני הדור הישן היו בריאים וחזקים בגופם ובנפשם. הם לא ידעו כלל חולשה מהי, רק בהגיע האדם לימי זקנה היה מת מאפיסת כּחותיו, ולכן גם מעשי־ידיהם ופרי־רוחם חיים וקיימים לדור־דורים. הם לא ידעו את הזיוף, לצפות חרס בצפוי של זהב. הכל היה אצלם בריא וטבעי. ורק דורנו אנו, המתאמר לדור־דעה, יודע להונות את עצמו ואת אחרים: הוא כולו מזויף והכול בו רק למראית עין. אנשים מוצצים את לשד החיים במלוא פיהם בפעם אחת, עד שאין להם עוד כח לחיות גם להבא… ולכן הם נחלים, מזדקנים ועוברים מן העולם. וכשם שכל חייהם הנם רק לרגע אחד, כך מעשי־ידיהם ופועל־רוחם הנם רק לצורך השעה: נוצצים ונובלים מאירים לרגע – ועוממים.

ביום, בשעה שהחיים שוטפים בעוז, מנסרים בחלל־העולם בקול אדיר ומחרישים את קולו העמום של העבר, הריהו, השעון החדש, היפה והמבריק, משתיק בקולו הצלול והחזק את הטיק־טק הנחר של השעון הישן: בשעה זו אני מסיח את דעתי הימנו ושוכח את מציאותו בבית. רק בלילה, בשעה שהחיים מחרישים ובני אדם שקועים בתרדמה עמוקה, יש ואני נזכר בישותו של השעון הזקן, שבהכרת־ערך־עצמו הוא ממלא אז את חלל הבית בטיק־טק היבש שלו, הנשמע בדמי הלילה באופן מוזר כה ונפלא…

ואז אני מתבונן בו היטב ומקשיב בכל נימי נפשי לספורי מעשיוֹתיו מימים עברו. והוא מספר הרבה, הרבה מאד, מאשר ראה, שמע וספג אל תוכו במשך דורות שלמים. הרבה מעשים עברו עליו, מאורעות רבי־הערך של שעה ודורות, והוא לא עמד עליהם אף רגע ולא פסק מלשיר את שירתו העגומה והעצבנית… הוא עורר את אבי־זקני בחצות הלילה לתקון־חצות, והוא היה עד־ראיה בהתעוררו כארי לעבודת הבורא ובשפכו דמעות כמים על חורבן בית־המקדש ועל גלות השכינה… והשעון כאילו ספג אל קרבו אנחותיו של הזקן, דמעותיו, קולו הצרוד והבכיני. לאבי זקני היה הוא עוד למורה־דרך. על פיו היה קם בלילה ״לתקון" ובבוקר – להתפלל תפלת ותיקין. מקומו של שעון היה אז בחדר הקטן, אשר שם האלהים היה נשמע בו תמיד בצניעות ופרישות, בכותל המזרח, בין ה“שויתי” ותמונת משה רבנו ברדתו מן ההר והלוחות בידו.

ומספר הוא לי גם מחיי בנו של אותו זקן. הוא לא ערךְ עוד תקון־חצות, רק התעורר בלילה לפני האשמורה האחרונה, הלך וטבל את עצמו במי המקוה ולמד אחר־כך את הזוהר בדחילו ורחימו, ברתת ובזיע, והיה מתנועע ומתפתל, צועק וגונח ועובד את ה' בכל רמ"ח אבריו. ותפלתו היתה בקולי קולות, בגניחות ושברים, בשירה ונגינה ובהתפקקות כל החוליות בשדרה, והיה כורע ומשתחוה, זוקף ויורד ומוחא כף בכל מלה ומלה, – הוא עבד את ה' בשמחה…

בתוך ארבעת הכתלים של החדר ההוא שבו היה השעון תלוי נשמעו תמיד ספורי־תורה המלאים רזין, ספורי מעשיות המסופרים ברמז. ביום חג ומועד היה הבית מלא חסידים, שהיו מרקדים רקידות של מצוה ושמחים בשמחת מצוה. אז ספג השעון לתוכו את השירה הרכה, המלאה עצבון ורוך ואת הזמירות המעודדות, המשמחות והמחזקות את לב האדם לעבודת הבורא. אז היתה מסגרת השעון מלאה תמיד “קמיעות”, “סגולות”, ו“לחשים” ומקומו – ליד תמונת ר' שניאור זלמן מלאדי.

ועוד סיפורים בפיו מבית אבי. שם כבר ראה לפעמים ראשים מגולים וזקנים מגולחים. ביום היה אויר הבית מלא עניני משא ומתן, עסקי מקח וממכר, ובלילות החורף הארוכים – עשן הפפירוסות ואותו הריח המיוחד לקיבה של משחקים בקלפים. גם שם נשמעו לפעמים אנחות, אבל אלו היו אנחות צרודות, ש“החולין” היו מבצבצים מתוכן, אנחות בשל איזה עסק שלא עלה יפה וכדומה. החדרים היו מלאים רהיטים חדשים מכל המינים, החלל היה גדול וריק. איזו קרירות וקפאון נשבו בהם מכל פנה ופנה…

ואז הובא לו מתחרה: שעון חדש ויפה, על פי המודה האחרונה, נתון בתוך ארון־עץ מחוטב ומהוקצע, בעל מטולטלת מבריקה ונוצצה, מחט וכלי־מכונה של מחושת ממורטה. והוא לא היה מורה שעות בלבד, אלא השתמשו בו גם לתשמישים אחרים: למורה הרוחות, למודד האויר וגם לתיבת־זמרה. הוא היה תלוי מעתה בחדר המרווח והיפה ואת “הזקן” השקיעו במטבח, בין הפּארור והמעריך.

ואני מסתכל היטב בשעון התלוי כיום בביתי ואני מקשיב בלב רועד אל הטיק־טקים שלו, שכל אחד מם טבול באבק דורות שלמים, ושכל נדנוד וזעזוע שלו מספר דברים הרבה… כּל כּךְ תנועות המטוּלטלת לווּ את נגינות כּלי־הזמר בּחתונות אבוֹת־זקני ואת אנחותיהן של אמוֹת־זקנוֹתי בּעת כּרען ללדת… מנוּ את רגעי חייהם, קצבו מספר לשעות עבודתם ושנתם וגם לווּ את נשמוֹתיהם למקוֹר העליוֹן… הטיק־טק הזה גרד באויר בעת התפּרפּרם בּיסודי גסיסה. טיק־טק - והאיש חי, טיק־טק – והאיש מת: בּין טיק לטק הנשמה פּרחה…

והשעון מספר הכּל, את רגעי השמחה והיגון, בטון אחר שקט וּבטוח. הוא לא ימהר לרוץ ולא ידדה לאחוֹר: קר הוא כּכּפור ואין דבר שישאיר רוֹשם בקרבו. אכזרי הוא כּהזמן בּעצמו שהוּא עומד לשרתו, ועוֹבר על הכּל בתנוּעוֹת שוקטות. טרגדיוֹת החיים אינן מחרידות אותוֹ. הכּל אצלו מדוּד שקול, מודרג. תנוּעוֹת קבועוֹת כּתנוּעוֹת הגלגלים. אחת הוּא לו: נוֹלד ילד – טיק־טק, מת ילד – טיק־טק. הוא על משמרתּוֹ יעמוֹד.

ומשתּפּכת בחלל הבּית הדומם שירתו העגוּמה, שירה מונוטונית אכזריה, נוגעת בּמיתרי הלב ומרעידה את נימי הנפש, והיא נשמעת כּמו איזה קול בּודד, שנעקר משורש הבריאה ומנסר בּחלל העולם להזכּיר ליוֹשבי חלד את קטנותם ואפסותם. ותועה היא שירתו בּחלל החדר כּנשמה ערטילאית, כּשירה יתומה, וּבדומית הלילה היא זורעת שוב מסביב את סוד הנצח…

ואני יודע כי גם את מעשי אני הוא מונה, סופר, חושב וסופגם אל קרבו: ואני יוֹדע כּי בכּל הוא צופה ואין נסתר ממנו. גם מקרי החיים הנשכחים כבר מלבי, בלבו הוא – הם שמורים לזכרון, ולאחר מותי, יודיעם לבני, לדור הבא אחרי. הוא יטוה הלאה את החוט, שראשיתו תקועה לפני דורות רבים ושאני הייתי רק חוּליה אחת מחוליותיו הרבות. ובלב מלא יראת הרוממות ופחד טמיר אני מביט אליו, אל ירושת אבותי, שיהיה גם ירושתי אני. –

מזכיר הוא הפחם את התקופות הגיאולוגיות הרבות שעבר על האדמה שלנו, אשר מי יודע כמה עצמים ויצורים מלוכדים ומעורבים בתוך הגושים השחוֹרים האלה, כמה דם ובשר, גידים ועצמות, חיים ותנועה ממוזגים באותם הרגבים הקשים אשר לפנינו…זה מוציא אותנו מתקופת העולם שאנו עומדים בה עכשו ומכניסנו לתוך תקופת הערפל שלפני ההיסטוריה: מזכיר הוא לנו כי הננו רק גרגירי חול פעוטים בתוך גרמי הבריאה, וכשאנו לעצמנו איננו ולא כלום, אין לנו כל מטרה בחיים וגם החיים בעצמם הנם בלי מטרה, וכי בעוד דורות רבים או מעטים יהיו גם הגרגירים הקטנים אשר ישארו מגופינו טפלים אל איזה גוש של חומר עכור ומדובקים בו ובני אדם ישתמשו בהם לצרכם ולהנאתם.

הוא מוציא אותנו ממצב המנוחה הנפשית וההרמוניה השלוה אשר האדם בן־תקופתנו נתון בהן: עוקר אותנו מהסביבה הקולטורית אשר בן־זמננו תקוע בה, אוחז בציציות ראשנו ומושכנו מן פנתנו החמה ומראה לנו תהום עמוקה של שאלות מרות, שאול אפל של חידות העולם, תופת שחורה של סוף האדם. –

גוש דומם עכור בלי חיים ובלי תכלית…

וגם אני וגם אתה, ידידי, ואת, ידידתי היפה והגרציוזית, וכל אלה האנשים הלבושים הדר על־פי המוֹדה האחרונה ונהנים מן החיים, וכל אלה המהודרים והנעימים, הבוראים את הסביבה הרוחנית החמה – כל אלה יתמזגו עם רמשים ושקוצים ורפש ובוץ ושאר מיני חמרים ויקבלו צורה של איזה חומר גס.

פחם – מזכיר הוא ריח־עשן זה בתי־נתיבות גדולים, שמסעות יוצאים מהם ושבים אליהם בכל שעה, וביחד עמם יוצאים ונכנסים אנשים חדשים, שונים ומשונים, המזכירים מקומות רחוקים וסביבות רחוקות, מאויים גדולים, קשרי־משפחה חזקים עם אותה החמימות, הרכות והלטיפה המשפחתית, צער הפרידה של נאהבים, שעוד מעט והמסע יעשה את דרכו הלאה ויעזוב את כל אחד מהם לנפשוֹ עם יגונו ועם צערו ועם געגועיו: נשיקות חבוקים, דמעות, אנחות של פגישות ופרידות – עולמות שלמים.

מזכיר הוא ריח־עשן זה מרחקים גדולים זרועים פסי־מסלה ארוכים, נוצצים, עם חוטי־טלגרף נמתחים, עם שדות זרועים ויערות עבותים: מזכיר הוא את תאי־המסע המיוחדים, שכל אחד מהם הוא מדור לאלפי רגשות ומחשבות, שאנשים שונים ונבדלים נפגשים בהם ואלפי עולמות שונים מתלכדים ומתערבים זה בזה.

מזכיר הוא לנו את רעינו האהובים המפוזרים במקומות שונים על פני כדור הארץ ושאפשר בנקל לנסוע אליהם, ללחוץ את ידם ולנשקם: מקשר הוא אותנו עם מיליוני האנשים הנמצאים על פני כדור העולם כולו, מאחד אותנו למשפחה אחת גדולה, ואת כל הכדור – למישור אחד גדול ורחב.

מזכיר הוא בתי־חרושת ענקיים, שאלפי אנשים משקיעים בהם את דמם ולשדם בשביל צרכי בני־אדם החיים, את ארובות־העשן הגבוהות והמפוחמות, הבוקעות את חלל העולם והנראות כשדי שחת העומדים על המשמר: את ההלל השורק בקולו המלא מסתורין באויר הלח של בוֹקר קר, בשעה שהרחוב מלא ערפל עב של טחב ושל אלפי הפועלים עם אותות הגעגועים שעל פניהם לשוכבת־חיקם ולילדיהם.

מזכיר הוא, ריח הפחם הזה, את הגודל, את המרחב, את הכח את המרץ ואת העוז…

בית – ד' אמות של ימי חיי האדם תחת השמש, הפנה המיוחדה לו בימי חלדו עלי אדמות. הגבול שהגבל לו לאותו הזמן ההולך ונמשך מרגע הלידה עד לרגע המיתה.

בית – מקום החלומות, הזיות, שאיפות הילדות, תקוות הבחרות ומאויי השחרות, מחשבות הזקנה ורעיונות המות.

הוא עובר בירושה מאב לבנו, מדור לדור. את הבית בנו על ככר ריק ושמם, וכיום הוא קבוע במסגרת צרה של שורת בתים העומדים לו מימינו ומשמאלו.

מתו הבנאים, מתו הנגרים, מתו הפועלים. נושאי החמר והלבנים, מת בעל־הבית וקם בנוֹ תחתיו ומת גם הוא, ומת גם הנכד – שלשלת ארוכה של ילדות וזקנה, חיים ומות.

ובין תהו לבהו, בין הלידה והמות של אלה האנשים, חיו בו הבעלים והשקיעו בו את רגשותיהם, את מאוייהם השונים, את צערם ואת שמחתם, אשרם ויגונם, עליות נשמותיהם וירידותיהן השקיעו בו את חייהם…

כלם מתו כבר והנם שקועים בתוך אותו התהו הסודי, בתוך המסתורין המחריש, הנקרא: מות, ורשמיהם וזכרונותיהם נשארו בתוך ארבעת הכתלים האלה, כאילו הפקד עליהם, על הכתלים, להסתיר בחוּבּם את החידה הגדולה ואת הפליאה הנשגבה שנתהווּ בתוך חללם. להחריש ולחכות עד סוף כל הדורות.

ובני הרחוב רואים יום יום את הבית תקוע בּתוך שורת הבתים העומדים לאורך הרחוב, נוצץ וּמבריק בשלל צבעי שמשוֹת חלונותיו בהשתבר בהן קרני השמש הלוהטות ביום זוהר חם, ועטוף אבלות ונסוך עצבון בשעה שהשמים מתקדרים בעבים ועננים כבדים זוחלים על פניהם ומאפילים על אור היום; בית ככל הבתים.

ועד חי הוא, הבית, לכל מה שנתהוה ונתרקם, נארג ונשזר בו על־ידי אנשים שחיו ומתו בו: מצבה חיה לעולמות נולדים ונחרבים. כל אחד מכליו ורהיטיו קשור באלפי נימים במקרים ידועים מחיי בעליהם. גם אופן סדור הרהיטים וחצוניותם מאוגדים במאורעות משפחה שונים במשך דורות רבים. ספוג הוא, הבית, כלי זכרונות ורשמים. הכל, למן הרצפה והתקרה עד כלי הבית וקורי־העכביש שבפנות, מדבר אלינו, בני הדורות החדשים, בשפה אלמת, אי־מובנה, אבל – מורגשה…

וגם עדיו תגיע הזקנה: הבליה העולמית לא תפסח גם עליו ותראה בו את אותותיה בנפילת גזרת טיח, בשבירת קורה, בסדק לבנה, בעשבים והמוך שיעלו על הקבר החי - ונכרתו אחד אחד שברי־רגשות, רסיסי־זכרונות, גזרי־מאויים, קיסמי־ירושה גדולה, השקועים בתוך השברים, הסדקים והבקיעים. קשה יהיה לזקן לשאת על כתפיו את המשא הכבד של הירושה הענקית ומט לנפול, להוריד את ראשי תשח עד שיכמש בתוךְ תוכו, עד שהבליה תגיע עד נפשו, ואז תרגזנה המסגרות ממקומן והבנין יתמוטט ויפול בנופלים מכובד משאו ויתפורר וישבר לאלפי שברים ויפוזר להמון שבבים ורסיסים עפים – לארבע רוחות השמים.

והעובר על פניו בשעת הריסה, בראותו את ידי הפועלים העסוקות בהסעת שירי החורבה הנופלת, בשעה שתשמע חריקת הקרשים העמומה, הכאת הפטיש על שיורי הברזל המחלד ונפילת יתר הפליטה: בשעה שהאבק, אבק טבול בחיי דורות שלמים, ימלא את חלל האויר – יגש אל אחד הפועלים וישאל אותו למעשיו אלה, והלז יענהו בהשפה רפה ובתנועת־יד קלה:

משואות־מפולת אנחנו מהרסים.

ועבר העובר והלך לו לדרכו…

פרח מתולע ויפה, המתרומם בתוך הגן מעל לכל הפרחים, רבּי הצבעים, הגונים והריחות.

בבוקר־קיץ, בעת התאדם המזרח וקו אור הראשון חודר דרך החלון הפונה אל הגן, אל חדר־השנה של הנערה הרעננה מלאתי עוז־החיים, הישנה במטתה חשופת־שד וצואר, תפושה בחלום־נעוּרים, מלא קסם – וטפס קו האור על חלקת שד־הבדולח ומשם על שפתיה ועל פיה הקטן ויבהיק את לובן שניה־שיש, ומשם על הפנים ויאדים את רעננות הלחי, ועוד קפיצה – והוא על עיניה, ורקמת־החלום שבמוח הילדה נפסקת פתאם והיא פוקחת את עיניה ומבטת סביבה אחוזת־שנה ומבטה הראשון נופל על הפרח, המתרומם בגן מול פני החלון, והוא מתנוֹעע אז לנשיבת הרוח הקל ואגלי הטל אשר עליו נוצצים מנשיקת קרן האורה, אשר נשקה אותם עם בּוֹקר ותפזר להם שפע מרגליות ופנינים.

וברדת היום והגיע זמן בין־השמשות והמערב המתלקח הולך הלוך וחור וחלל העולם הלוך ומתערפל וחדר־הנערה נעשה מוצף צללים אפלולים, העוטים את הכל – ונעשו אז פני הנערה מארכים קצת ועצובים, ריסי עיניה מורדים, השערות שחורות כשחור הלילה, השד מתרומם ויורד חליפות ואת הלב לוחצת תוגה מתוקה, המובעת על פי דמעותיה הנוזלות מעיניה - וימלא אז החדר צלילי נגינה ערבה הבאים מלב מתגעגע וכמה ותשתפך הנגינה ותבלע בצללים הזוחלים ותהי הנגינה נגינת צללים, נגינת עצב ויגון חרישי, ותתפרץ הנגינה אל תוך הגן ויגיעו הפרחים בראשם ויספגו אל קרבם עם טל הערב את תצוגת הנגינה וגעגועי לב ילדה הומה…

ובחצות הלילה והלבנה, כלה צנועה נגוהת־פנים, מטילת ברום שמי־סמיט כחול, החצובים מדרגות מדרגות של אבני ברקת אשר עין תכלת להן ותצף את חלל העולם אור מכסף ירקרק – וירדם הפרח תחת קרניה הקלושות של הלבנה החורה והקרירה וירגע אז לב הנערה בשכבה על מטתה־משי מול החלון הפתוח, וקרני הירח מכסיפות את שדה החשוף המתרומם ואת תלתלי שערותיה המפוזרות על כתפיה, העינים תסגרנה הזרועות הערומות תורדנה על השמיכה, כולה שטופה ברבבות קרני־כסף ותפושה ברקמת־פלאים של חלומות קלים, נוחים, מרפרפים, המחרישים את המית הלב והמשתיקים את סערת הנפש.

ויחשק לב הנערה בפרח הגן ותקטוף אותו בעודו באבּוֹ ותשם אותו על חזה הרענן, המכה גלים, ויתנודד הפרח על החזה בעת יסתער הלב, כאשר התנודד על גבעולו בנשוב עליו הרוח: וירדם הפרח בעת ירגע הלב כאשר נרדם על גבעולו בשפוך עליו הירח את קרניו הקלושות והמכספות. וספג הפרח אל קרבו את אנחות לב הנערה, את עצבונה ואת יגונה החרישי, וחי הפרח את חיי לב הנערה וימולל ויכמש בבוֹא הסתיו, בעזוב התקוה האחרונה את הלב.

ובבוא האביב ופרח לב הנערה ויראו הנצנים הראשונים על גבעול הפרח אשר בגן…

במצב הבדידות והיגון של האדם יש שישאר לו לפעמים לפליטה רק רע אחד, נפש אחת העומדת תמיד לשרתו, למלא את פקודתו, המקשרת אוֹתוֹ אל העולם אשר מסביב לו: רק עבד נאמן אחד, העומד תמיד על המשמר, וּמזכּירו את החיים והמות וזרמתם.

טלפון –

חבל דק תּקוע בכּותל, שפורפרת צרה, ארגז קטן – והרי זה צנור החיים, החוּט המאגד את האדם אל העולם כּלוֹ. רוחב החיים ועמקם יש שנמסרים מפה לפה, דרך שפוֹפרת צרה זו.

בשעות ערבים עם חשכה, בשעה שבחדר שורר חצי־אופל וממשלת הצללים כובשת לה זוית אחרי זוית אז יש אשר יגיח מאיזו פנה חבויה במסתרי הלב יגון חבוי עמוק, נסתר, והוא פורש כפיו על הנפש ומאפיל עליה. ונדמה אני כי מת על העולם, מתו החיים, אפסה כל נפש מחוץ לכתלי החדר ופתאום – דזין, דזין, וקול אדם מדבר אליך, ואתה מרגיש כי עורק החיים טרם נפסק, כי מחוץ לארבעת הכתלים האלה הומים החיים ורועשים. ואז ירוח הרבה לליבך וסרה מעליךָ מועקת הבדידות.

ובחזיונות־ליל מבהילים, בשעה שהמוח נענה וסובל יסורים נוראים מהמון המחזות המוזרים, הבאים ומתיצבים לנגד עיניךָ ואתה נתון בתוך מעגל־קסמים נורא, אשר אין מוצא ממנו רואה מראות מבהילים אשר יסובבוך ויחנו עליך כדור, והנך מתהפך מצד אל צד, פוקח עינים וסוגרן שוב, בלי אשר תמצא נקודה בהירה אחת אשר תאחז בּה, אז בא אל הטלפון, הנשמע בחלל האפל, ותאורנה העינים, משא הלב יוקל, הצללים ינוסו, החדר כאילו נמלא פתאם תנועת־אדם ושאון־אנשים, וחפץ יבוא ללב לגשת ולנשק את החבר הנאמן הזה, המוציא אותך מיד מענים ומחבלי־נפש אכזרים לאור עולם…

ובכל זמן ובכל שעה שחפץ בא אל לבך לדבר את אדם לשמוע קול איש, די לך לגעת בצנור־החיים הלזה ולנענע את היד נענוע קל והרי הוא, צנור זה שופע חיים ומקלח, מקשר אותך עם כל אדם, כל השערים נעשים פתוחים לפניךָ ואתה נכנס אל חדר חברך בלי נטילת רשות, מרעיש את אויר חדרו ומשנה את המצב, מצב הרוח, בביתו.

ותנועת ידך זאת גוררת אחריה המון מעשים חדשים ומקרים חדשים מוסיפה טעם וצבע לחיים או מחסרת מהם טעם וצבע, אבל משאירה רושם…. בבית שבוֹ ישמע הד־קול תנועת ידך תחלץ אשה מזרועות בעלה, נערה מחבוקי עלם, ממציא מעבודת המצאתו החדשה, ורצו ובאו לשמע את הד־קולך, ובתוך כדי ריצה יש אשר יתקלו בכסא והוא יפול או יש אשר גם ילד יפול מעליו, תנוק יעזוב את שד אמו ויפקח את עיניו לרוחה, חולה יתהפך על ציריו ויאנח - ידך עשתה כל זאת…

ואם יטילו החיים עליך שעמום בצוחתם הטפשית ושאונם והמונם, המחרישים את האזנים, וללבך יגיע החפץ ללעוג לחיים האלה, טפלים ונלעגים, ולהאריך לשון למולם, הרי אתה קם לך ומדבר את דבריך על־ידי הטלפון לכל מי שיעלה על לבך באותה שעה, מדבר אליו מתוך פהוק, במצב חצי־נים, והוא קם מכסאו מתיצב לפניך ומאזין לדבריך. החייט עוזב את מחטו והחנוני את פנקסו והם באים ומתיצבים לפניךָ, ולדבריך הם שומעים, שומעים לפעמים מתוך קמיטת מצח ומתוך צפית חרדה ואתה יושב לך בהרחבת־הדעת ושוחק במלוֹא פיך וחושב: כמה נלעגים הם כלם, שפלים ועלובים…

וצנור־חיים זה הוא עורק חי, הנמשך מלב ללב, המבשר בשורות טובות ורעות, משמחות ומדכאות מעורר את לב האדם לאהבה ולאיבה, הגורם לשנויים וחליפות בין רגע, מעכיר את העינים וּמאירן, נותן תקוה ומשולל תקוה, בונה עולמות ומחריבם.

• “בא, אהובי, היום בערב הגנה, אני מחכה לך שם” – מודיעה עלמה את העלם.

– “בא הלילה אל ביתי, בעלי נסע למרחקים” – מודיעה אשה לעוגבה.

• “הבהילו את מרכבת ‘ההצלה המהירה’, איש התעלף ברחוב”. – “אינני חפצה עוד לשמוע את שמעך. אתה עשית אותי לאומללה בחיים”.

כל זה נעשה במשך דק אחד…

ורועדים הם חוטי־הברזל של הטלפון, נמתחים הם באויר ומזדעזעים מקול המונם של החיים, ואין איש יודע את הצפון בלבבם, את הסודות הגנוזים בחביונם, איזה זרם הוטל בהם, זרם חיים או מות…

ובלי הפסק עובדים החוטים את עבודתם. אף רגע לא ישבותו, שפת המנוחה זרה להם. כל זמן שלב העולם חי – חיים גם הם, ממלאים הם את שליחותם כל זמן שיש משלח. נתונים הם בתוך גלגל העולם וכל זמן שהגלגל מנסר, מנסרים גם הם ונשמע קולם…

ורץ הוא, האדם, לעבודתו נדחק ונדחף, נסחף בזרם האנשים הממלאים את הרחובות, או יושב הוא בבית אל שלחן עבודתו ועושה את מעשיו ואינו יודע ואינו מרגיש את השואה ההולכת וקרבה אליו או את הבשורה הטובה השלוּחה אליו ונמצאת כבר בלב החוטים אשר עוד מעט ותשמע.

ואחוזים הם, האנשים, בשנה עוקה בלילות הארוכים ושבים הם מן בתי־המשתה ונשפי־החשק באישון לילה, ומתהלך הוא הנודד־הבודד ברחובות הריקים בקריה הגדולה בשעה שדממת הלילה פרושה על הכל, וכל אלה אינם שומעים כלל את קללות החיים הנשאים ממעל לראשם בתוך חוטי־הברזל הנטוים באויר…

עומד לו העץ ביער בין יתר העצים, גבוה וחסון ישר וגא מביט אל פני השמים הרחבים והעמוקים, הנטוים ברום, כאילו חפץ הוא להתרומם ממעל ליתר העצים, בני גילו, ולהתנשא מעלה מעלה עד גובה העננים: עומד הוא בגאון בצמרתו הגבוהה הירוקה תמיד, ועיניו – רק לשחקים.

בנשוב רוח חזקה, בנהום עצי היער ובשרוק חלל האויר בתאניה מרגזת, ועמד לו העץ בגבהו ובתקפו ורק נוע יתנועע אט, יוריד מעט את ראשו הממורם והשיב אוֹתו – אל השמים, אל מרומי העבים: גשם כי ירד או שלג ועמד לו העץ בצבעו ובגופו לא ידבק מאום, כי חסר־אברים הוא, אין ענפים או זיזים יוצאים מצידי גופו הזקוף, ולכן ראשון מורם למעלה, כאילו אין לו צורךְ ביתר האברים המפריעים בעד זקיפת־הקומה. רק מחשבה אחת עמוקה לו וסוד אחד צפון בקרבהו: להתנשא על ולהגיע אל מרומי השחקים.

צעיר היה העץ לפנים, קטן ויפה ככל הקטנים, ומראהו כמנורה בעלת קנים רבים היוצאים מצדיה וכלם פונים אליו, אל הקנה האחד האמצעי. צעיר היה עוד וחלש ולא יכֹל לעמוד ולהתקיים לבדו בלי עזרת יתר האברים ולכן הקיף את עצמו המון ענפים, בדים, עורקים ושריגים, שיעמדו תמיד לעזרתו ויצילו אותו מפגעים הנועדים לצעיר בלתי־מנוסה בנסיונות החיים. וכיום הסתלק מהם ופטר אותם אחד אחד עד שנשאר לבדו רם ונעלה.

על חורבות יער שב ומסוּבך, זקן ובא בימים, נטעו אותו את היער הצעיר: על חורבות עולם מלא עם מחשבותיו הצפונים בו, והיער הצעיר יונק עוד את ליחו משד אותה האם אשר הניקה גם את המת, והריהו, היער הצעיר, כבן

זקוּנים לאם זקנה…

בתוך היער עובר כביש, וחוטי טלגרף מתוחים על גב עמודי־עץ לארך הכּביש ועוברים ושבים, הולכי רגל או נוסעים במרכבה, מצויים תמיד אצלו. ונראה כאיל יד גסה ואכזריה באה וחללה את הקודש, בהעבירה פה דרך מלאת־חול ואבנים חדות, שורטות. הנה שאון גלגלי מרכבות ושעטת פרסות סוסים מחרישים את קול נהימתו הסודי של היער ומגלים לעין כל את החבוי בסתר נשמתו. ונראה כאילו עצי היער לשני עברי הדרךְ זוממים לעמודי העץ, הבנים הבוגדים, שינקו משד אם אחת והיו אחים נאמנים, וכיום עזבו את יתר אחיהם ונושאים על גבם את חוטי הברזל. –

והעוברים והשבים רבים. יש אשר יעבור איש עני רגלי מקלו בידו ותרמילו על שכמו, והוא הולךְ לו כפוף ושחוח ביום קיץ לוהט ובא אל היער ונגש אל העץ העומד לא רחוק מהכביש, את תרמילו יסיר מעל שכמו, את מקלו יניח מידו ישב לו לפּוש על יד העץ ולבבו ידפּוק בחזקה, ושמע העץ את קול דפיקות לבו: יש אשר תעבור מרכבה מלאה נוסעים עליזים הם צוהלים ושמחים וכפעם בפעם סועדים הם את לבם במיני ממתקים, ובאו הנוסעים אל היער ונגשו אל העץ כשפיהם מלא שחוק וצהלה וישמע העץ את קול שחקם ותרועת שמחתם. ויש אשר עובר אורח, הנוסע למקום ידוע, למטרה ידועה, וראה את העץ בלב מלא עצב או שמחה, תוגה או תקוה והשליך עליו מבט ויסע לו לדרכו. והנסיעות רבות ותכופות והמטרות רבות ושונות – והעץ על עמדו יעמוד והקשיב ללב כּולם וסופג את מבטי כּולם, עצובים והשמחים, הקודרים והמאירים… – ורבים הם הנוסעים, ובין נסיעה לנסיעה הם מתים וכלים ואחרים באים על מקומם, והעץ על עמדו יעמוד, זקוף ומרומם…

ובאים עֶלם ועמה בערב יום קיץ ויגשו אל העץ וישבו על האדמה השרוגה חוטים ובדים, עורקי העצים, ותתמוֹך העלמה את ראשה בעץ והעלם יסתיר את ראשו בחיק העלמה וישבו שניהם דוממים ומחרישים ורק אנחות בודדות ומשק שפתיים לוהטות מפריעות כפעם בפעם את רז־הדומיה ושפכו הצעירים את לבם המלא איש בחיק רעהו ואת צקון לחשם ישמיעו, ושמע העץ וספג אל קרבו את אנחותיהם ויניע בצמרת ראשו ורעד יעבור בבדי עורו…

ומוכה שחפת אשר ימיו ספורים יבוא היערה, יגש אל העץ, ישב על רפידה קטנה אשר על פני האדמה הרטובה, בעיניו פחד המות, בלבו יאוש אכזרי וקול שעולו הנחר ממלא את חלל האויר, ויחרד הער וינהום והעץ רעד ירעד עד אשר יפיל את עליו–חוטיו על גוו הרזה של החולה.

ושני צעירים, נער ונערה, יבואו היערה. בשני דרכים יבואו, לבל תשורם עין אדם, ויגשו ויבואו עד העץ, הוא יפשוט את מעילו ויעשהו רפידה בשבילה, ועיני הצעירים מלאו זיקי־אש ועל ראשם טל־עלומים, והיה העץ עד לשפעת הרגשות של שני לבבות צעירים, לקלוחי אש־תאוה של לבבות זורמים ודופקים בחזקה…

אולם גם הוא, העץ, בכל גדלו וגאונו, שיך לבעלים… ואף רגע לא פסקה עוד עין האדם מהתבונן בו, מהסתכל בארכו ורחבו, מלמוד אותו באמה ומהעריך אותו על־פי מחיר. הוא, העץ עומד לו על עמדו, אבל בלי שאל את פיו ובלי נטילת רשות ממנו, הוא עובר מיד ליד, מקונה לקונה, מבעל לבעל. הנוטע הראשון כבר מת וקמו תחתיו בעלים אחרים אשר קנו אותו בעד בצע כסף.

וסוף סוף הגיע היום אשר בו הרהיב האדם להרים גרזן על גו העץ ולכרות אותו. כמכיר בערכו עמד לו העץ בלי נוע, נוהם ונאנח, אבל בלי בקשה ותחנונים ובלי להוריד את ראשו המורם, כאילו צוחק הוא למעשי האדם. רק יתר העצים רעשו וקול המיתם הגיע עד לב השמים, ועם כל הכאת הגרזן וחריקת המגרה בגו העץ ענה היער בהד קול נורא ומרגיז שהחריד את האויר. אולם כאשר נגע החתךְ אל לבו, נפל במלא קומתו על פני האדמה כגבור מלחמה על שדה קרב.

ואז באו בני אדם וטפלו בו, נתחו אותו לקרשים ונסרים, מדדו אותו באמה ובזרת, חדרו אל תוך פנימיות לבבו, חטטו בנפשו, בדקו אותו בשבע בדיקות והוציאו ממנו כלי־שמוש שונים לצרכם ולהנאתם. וכך אירע הדבר, כי לאחרי מותו נתגלגל העץ דרך גלגולים שונים.

קרשים אחרים שמשו לארון המת, שנאקות, גניחות ויללות מלוות אותו: קרשים אחרים שמשו לתשמישי־קדושה: עץ־חיים שלחן הקריאה ועמוד, אשר בחורים צעירים שופכים את לבם המלא באותיות הגמרות המונחות עליו: אחרים שמשו לתשמישי־שמחה: לכלונסי־חופה או כלי־זמר המרעידים בנגינתם את נימי הלב. היו גם כאלה, ששמשו לצרכי־בית פשוטים, לארון, ספסל מעריךְ וכדומה, שיש גם אשר ידים מזוהמות ממשמשות בהם.

ותפקיד לכֹּל הכלים האלה, ומטרות ידועות לכל אלה הנסרים שנעקרו מגזעם, השבבים שנעתקו מיסודם, האברים שנכרתו מן הגוף, הנצוצות שנתזו מנשמה אחת, הגזרים של ישות אחת גדולה.

ונמשכים הם החוטים. חוטי התולדה. ומאגדים את כל אברי המשפחה המפוזרים, מקשרים אותם, מזילים בהם את ליח מקורם, שרשם וגזעם. ובאישון לילה, בשעה שכל העולם שקוע בתרדמה עמוקה, בשעה שאפס כּח יד האדם למשול – מוסרים האברים המדולדלים האלה, הבנים שגלו מעל שלחן אמם הפרצופים השונים שנאצלו מקלסתר אחד, את סודותיהם ורזיהם זה לזה וחולמים בצותה את חלום העבר הגדול שלהם – חלום היער הנשגב…

ראי – זכוכית פשוטה וקרה, שבה משתקפת צורת כל דבר: לוח חלק המחקה את כל הנעשה לפניו. אכן אין אשר יערוך כיאות את ערכו הגדול ואת תכונתו הנפלאה.

ראי – צל האדם, אבל לא צלו השחור החד־גוני, אלא צלו האמתי, הבהיר, רב־הצבעים.

על־פיו יודעים בני האדם את קלסתר פניהם, צבע עיניהם, צורת גופם. לולא הוא לא היה איש יודע את פרצוף פניו עד יום מותו.

ועומדת לפני הראי כלה קודם שנכנסת לחופה והיא כוחלת ומפרכסת את פניה, מטיבה את שערותיה, מתקשטת בבגדי כלולותיה, ובהביטה אל הראי עיניה נוהרות מגיל פנימי ופניה מביעים אושר ותקוות מזהירות לעתיד.

והראי מביא גם את בשורת הזקנה. הנה נצבת לפניו אשה ועיניה מפיקות עצב ואימה, בראותה את הקמטים המסתתרים בקצה פניה, אשר עוד מעט ויצאו ויתפשטו ויגלו לעין כל, את חוטי־הכסף שהתגנבו אל תוך עבי שערותיה.

הראי שומע את מצהלות העלם החסון בעמדו לנגדו מלא כח־עלומים ובהבּיטו אל פניו הפורחים: הוא מאזין לאנחת החולה המסתכל על־פיו בפניו הדלים ופחד המות מרחף לפני עיניו.

משתמשת בו היפיפיה כל הימים מבקר עד ערב ומערב עד בקר. על פיו היא לובשת את שמלותיה ומתקשטת בתכשיטיה להוסיף יופי על יפיה. והראי בא לעזרה גם לזו, שאלהים מנע ממנה את החן ואת הקסם לצודד את העין ואת הלב…

ובבואךָ אל נשף־חשק או משתה־שמחה, ולעיניך כל ההוד והיופי שמסביב, ולאפּך יגיעו הריחות הנעימים של הבשמים והתמרוקים ונפשך תלךְ שבי אחרי העינים המבריקות, הפנים המאירים והבגדים המפוארים – וידעת כי חלק גדול לראי בכל אלה…

ומלוה הוא, הראי, את האדם כל ימי חייו בּכל אשר יפנה כצל היא מחקה את מעשי האיש, נדנודיו, תנועותיו, העויותיו, חיי האיש נשנים שתי פּעמים: בּו בעצמו ובראי…

ובמות האדם ובא הקץ גם לחיים שבראי… ואז – הופכים את פניו אל הקיר – –

מנורת נחושת־קלל ממורטה ומבריקה, הנשקפת דרך הזכוכיות של ארון־כלים העומד על יד הכותל.

והמנורה עתיקה, עתיקת־יומין מאד. היא ספגה אל קרבה חיי דורות אחדים והיא בצביונה נשארה: ממורטה ונוצצת.

ותפקיד לה, למנורה, בשעות הגדולות של חיי האדם, בשעת עליות הנשמה וזכוך הלב. בשעת הפשפוש במעשים ונתינת דין־וחשבון, בּשעת הפשטת החומר העכור וקבלת הארה עליונה.

אדם כי ימות – מדליקים את נרות המנורה ושלהבתם מלוה את הנשמה למקור העליון. יללות ובכיות מסביב, וקולות נוראים של הנשים המיבבות ואנחות כבושות ודמעות מתפרצות מפי אנשי הבית. קשה להם, לאנשים, ההכרה כי זה כל האדם, כי זה יקרה גם אותם. ובאותה שעה תעלה להבת הנר וקפצה ועלתה וחרכה את החלב והשמיעה קול זמזום קל ורחישה דקה והפיצה סביבה אור־מסתורין אדמדם. – והנער הקטן אשר התגנב אֵל הבית לראות מה יעשה בקרבו, יפקח את עיניו בהשתוממות ופתאוֺם – וסוד המות יברוק בהן ועמד תחתיו רגע ונפשו מרגישה כי איזה דבר מבהיל נעשה פה וילחץ לב הנער ועזב מהר את הבית להיחבא מתחת לסנוֹר אמו ולשפוך בחיקה את דמעותיו, דמעות ילד טהורות, הגבאות מהכרת הסוד הנורא… ועובר אורח יעבור על פני הבית לתומו וראו עיניו בעד החלון נרות דולקים ושמעו אזניו קולות־יללה נואשים ונע לב העובר וזכרון המות יעלה על לבּו ושכח רגע את מטרת לכתו ומחוז חפצו…

ואדם כי יולד וקשתה האם בלדתה והתנגשו בחלל הבית: המות והלידה, הכליון והצמיחה: והתרוצצו לבות האנשים בין שמחה ופחד, תקוה ויאוש, והתפללו לאלהים והדליקו את המנורה ונלותה שלהבת הנר אל קולות התפלה יחד עם הנשמה החדשה שירדה לעולם – ועמד זקן הבית בפנת החדר ועלתה רגע מחשבה במחו: כי גם בהולדו הוא לפני דור שלם הדליקו מנורה זו ונדמה לו כאילו שלהבת הנר רומזת לו וקורצת אליו: עוד מעט ושלהבתי תסגור את עיניךָ, זקן… ובאותו רגע – ובחלל הבית קמה שמחה גדולה, נשמעו צלצולי נשיקות נשים, שחוק עליז של ילדים וקול מיבב ומתיפח של הרך הנולד.

האם מתיפח הנולד לצל מחשבת הזקן שבפנת הבית?… מי יודע?

ובמשתה־שמחה ובנשף־משפחה ויצאו במחול מהזקן והצעיר, הנער הרך ואיש השיבה, ויתערבו בני דורות שונים ויתהוללו וישמחו ויתלכדו ויתאגדו אברי־המשפחה לשלשלת אחת בעלת חוליות רבות, שהקשר ביניהן הוא המנורה…

ומתחרה אור המנוֹרה עם אור השמש. ובאותן השעות הגדולות, שעת עליות הנשמה וירידותיה, שעה של טהרת־הלב והזדככות־הנפש, שעות של צער גדול או שמחה גדולה – והדליקו את המנורה לעיני השמש, בעצם היום והיא, בשלהבתה הקטנה הרועדת והקוֹפצת, תסיח את דעת בני אדם מאור השמש הגדולה והמזהירה.

מלאכתו – מלאכה פשוטה, כמלאכתו של החיט, הסנדלר וחרש־מסגר. אבל נותני לחמו, קוניו, הנם מסוג אחר לגמרי. וגם הוא בּעצמו נבדל בּמדה ידועה מיתר בעלי־המלאכה.

יש שצעיר לימים מלא כח־עלומים נותן את לבּו אל חלדו לעת ערוֹב שמשו. הוא חושב אז, כי בשעה שיעמוד על מפתן הקבר יחפוץ להתבּונן בּקלסתר פניו הצעירים, להיות חי עוד הפעם את החיים המלאים תנועה, מאויים ושאיפות, יחפּוץ לזכור את כל מה שעבר עליו מעת ההיא, מה היו תוצאות עבודתו, שאיפותיו ותקוותיו. ויש להפך, שזקן שבע־ימים שקרב קצו והוא רוצה שאחרי מותו ישאר ממנו איזה זכרון, שתשאר דמות דיוקנו על גבּי כוֹתל אחד החדרים – והם הולכים לצלם ומצטלמים ומוסרים את תמונותיהם לבניהם, נכדיהם או חבריהם.

ויש ששני אחים מבּטן או שני רעים קשורים־בנפש מתפּרדים לשני קצוֹת העולם והם חפצים שבּאותה העת שהם בּעצמם יהיו שקועים בּכל חושיהם בּחיים הסוערים והמתגעשים בּמקומותיהם השונים – תהיינה תמונותיהם תלויות על הכוֹתל בּפנים מחרישים, דוממים, במנוחה גמורה… ובאמצע הבהלה הקדחתנית של שטף החיים יעמוד תחתיו רגע איש מהם ויזכור כי שם הרחק הרחק, באיזו פנה נסתרה, בחדר צר, מרחף צלו… והוא ימות, יקבר באדמה ותמונתו תשאר על פני הכותל וילד קטן בעל עינים תמהות יעלה על כסא ויחליק באצבעותיו הקטנות והרכות על פני התמונה ויצפצף: “דוד” – והם הולכים וּמצטלמים ומוסרים זה לזה את תמונותיהם.

ובתוך הארגז הקטן שלפני בית הצלם, המשמש שלט, תקועות תמונות אנשים שונים, נתונות בתוך מסגרות שונות, במספר רב מאד: זקנים וילדים, גדולים וקטנים, בני עמים שונים ומעמדים שונים. ואנשים עוברים ומסתכלים בהן ובשרטוטי פניהן בשעה שהפנים האמתיים, הפנים של בעלי התמונות, נרקבים, אולי, כבר בתוך האדמה…

ותלויה תמונה בעלת פנים שמחים ועינים שוחקות מלאות־חיים, ובקצה העולם, באיזו פנה רחוקה, יושב לו בעל התמונה, פניו צומקים, מקומטים, בלים, ועיניו קרות, מתות; ותלויה תמונת נערה, בעלת פנים עגוּלים, יפים, זויות־הפה מבקשות נשיקה והעיניים מביעות להט־החיים, ובעל התמונה – פניה חרושים קמטים, זויות־הפה עקומות, הרקות זרועות גידים כחולים והעינים אדומות ולחות…

ועובר לו איש זקן לפני התמונות טרוד בעסקיו הפרטיים ואינו יודע כלל כי בין התמונות נמצאת גם ילדותו… תמונתו בשעה שהיה עוד צעיר לימים. והוא, בפניו הסמרטוטים ועיניו הקרות, מסתכל בפני התמונה הצוחקים ואינו יודע כלל כי אל פניו הוא הוא מסתכל…

ובא בימים גם הוא, הצלם, במשך שנות עבודתו ברא כבר עולמות שלמים, שאחד אחד הם נחרבים ונופלים. באצבעותיו הגסות והמלוכלכות, בזכוכית הקרה ובסממנים הפשוטים הוא יוצר עלילות ומעשים והוא אינו חש כלל בדבר.

וימות הצלם וקם תחתיו בנו למלא את מקומו ולהמשיך את עבודתו. ונערמו גלים שלמים של תמונות, של צללי אנשים, של שלדי נפשות. והתמונות תגענה זו בזו, תנתנה זו על גבי זו, ויתנגשו העולמות השונים והמשונים האלה ויתרוצצו ויתנגחו זה בזה. ויפרפרו הצללים וירעדו, ואיש לא ירגיש את שפתם האלמת, המספרת לדורות דברים כל כך רבים, רבים…

העת – הנרתיק הכולל בקרבו את כל ההויה, המסגרת של הבריאה, הספוג הסופג לתוכו את החיים ומקרי החיים.

העת – מושג המתקים בלי גבול, בלי ראשית ואחרית, היא היתה קודם בריאת העולם ותהיה גם לאחר חורבנו. היא נתפשה בחושינו ביחד עם בן־זוגה: המקום.

היא התהותה באפסי האופק של דמדומי ההויה האין־סופית ביחד את יסוד הבריאה. והיא עושה את דרכה בצד הכח האלהי המהוה את כל היקום. היא טפלה אליו ומחוברה בו ביסוד האלהי, ממוזגה במקורו ומעורה בנשמתו כחום בשלהבת, כאור באש וכקרנים בשמש. היא והכח – אחד. אלא שבמח בני אדם הם מושגים בתור הופעות שונות; דוּ פרצופין של מקור אחד נשגב.

וכשם שהיא כלולה בתוךְ כל ההויה, כן היא כלולה בתוךְ כל החזיונות והמראות הבאים ושוטפים מן היסוד, בתוך הגונים, הצבעים, הצורות והפנים השונים של הבריאה. לא יתכן אף נדנוד קל בלעדיה. קשורה היא גם בגרגיר חול הנפזר לרוח, במוץ כמוש הנשא בסערה וברטט דק של היצור הכי־קטן.

אין נסתר ממנה. היא עומדת על המשמר וצופה במעשי עולם, שוֹחקת לפעולות האדם ולקטנות מעשיו. מזילה טפה קטנה של הנצח לתוך כל מקרי העולם והחיים; מראה את הפעוטות שבחיים, את ההבל שבמעשי בני אדם; מראה כי כל העולמות הנולדים והנחרבים הנם רק חוליוֹת חוליוֹת של השרשרת הגדולה ההולכת ונמשכת מאפסי התהו עד לאין קץ.

הכל שוטף. אין עמידה ואחיזה בעולם ובחיים. אין מנוחה אף לרגע היותר קל. הכל הולך וזורם, צומח ומתפתח, פורח ונובל, חי ומת, פושט צורה ולובש צורה, משתנה ומתחלף בחצוניוּתו, כי הכל תלוי בחוט הנצח שלעולם לא ינתק – העת.

אין דבר שלם כשהוא לעצמו, כי הכל קשור ומחובר אל מה שלפניו ונתון כקלפה בתוך קלפה. אין דבר בודד בתבל, כי כל ההופעות הנן רק גלויים שונים של ישות אחת, פנים שונים של סוד אחד.

הכל נכלל באחד ואחד בהכל. לכל סבה יש מסובב, וקצות הסבות נוגעים ונשזרים זה בזה והולכים ונמשכים עד לנבכי תהום האפס.

היא מראה את החדלון שבהויה ואת ההויה שבחדלון, את האפס שביש ואת היש שבאפס, את הנצח שברגע ואת הרגע שבנצח.

נמאסה עליה הבטלה הממושכה בשממון האין־סופי והלכה וכללה את עצמה בתוך יסודה ובראה את החיים, שיהיה לה מקום על מה לחול, שתהא מושגת במוח בני־אדם וקלוטה בתוך רגשותיהם.

ועל־ידי הבריאה נודע לה קיומה בעצמו; על־ידי מעשי ידיה הכירה את מציאותה; מהותה נגלתה לה מבעד מסך היצירה.

והיא מקילה מעט את תפישת הרעיון האלהי בכל עמקו, מעירה על צד אחד של הבלתי־מושג.

והיא משרה מקצת ממהותה בכל מקרי־התבל, בכל מאורעות העולם והחיים; מראה, כי לכל דבר יש גבול בתוך העת; גבול לרעה כמו לטובה, גבול ליסורים ולפרעניות כמו לאושר ולתענוגים. גבול לכל הנברא.

נוֹעצת היא את שניה החדות בכל עצם המתקים בעולם, יורדת לתוך יסודו ומפוררתּוֹ לחלקיו עד אשר תמחה כליל צורתו הראשונה, ממוללת ומביאה כליה בכל מעשי בני־אדם.

ובאים האנשים ונלחמים בה. בונים מצבות־אבן ואבני־זכרון, מציגים אנדרטות של ברזל ועשת, מעבידים רבבות איש להקים פירמידות ומצודות־קברים, להציל את העבר וההוה משני העת, האוכלות והמשחיתות. וגבולות שמו לה, לעת, חלקו אותה ליובלות ושנים, לחדשים ושבועות, ימים ורגעים, בחרו בזמנים ידועים וקבעו אותם לחגים ומועדים, ימי אבל ושמחה, הכניסו בהם איזה רעיון מיוחד ותכן מיוחד, לפי מושגיהם וקצר דעתם. במלחמתם התמידית את הטבע חפצו להכניע גם את המתקים ממעל להטבע, להכניס את זרם העת השוטף בלי סוף לתוך גבולות צרים של שכלם הקט ומושגם המוגבל.

אך העת שוחקת להם, למעשיהם ומלחמותיהם, מקעקעת את היסודות, מפילה את האשיות, מביאה הרס בבניני־ענק, טוחנת אותם לאפר דק ומקק רקב, עוקרת אותם משרש, שוטפת ועוברת על פני יובלות ושנים, עמים ומדינות, סוחבת אתה בדרכה את חוקי בני אדם ותחומיהם, מטשטשת את הגבולים עד אשר לא ישאר מהם זכר על פני האדמה.

היא מלמדת את האדם: לראות, להשתומם – ולהחריש.

אין לבכות ואין לשמוח, אין להתיאש ואין להיות שכור־התענוגים, כי על הכל תעבור חרב העת ויהיה כלא היה. דברים העומדים ברום העולם, אשר עמים וארצות נלחמים עליהם ומתנצחים אדותם, בשטף העת תופסים הם מקום כטפות דלות בים האוקינוס. היא מכה ומרפאה, מוחצת ושולחת מזור, מביאה פגעים ונותנת תקוה בלבות חללי החיים.

היא – התקוה בעצמה. התקוה המחיה את לב האדם, המעודדת אותו לפעולות, הנותנת כח ואיל לעמים רצוצים, המאירה עינים עכורות, המרפאה לבבות נשברים והמרנינה רוחות נדכאים.

העת – זוהי גלוי אחד של סוד האלהים, נצוץ קטן של אור אלהי, גלוי טפח של העתיק־יומין, מעט מאלהים…

צל – דמות דיוקנו של כל דבר, של כל עצם, של חי, דומם וצומח.

צל – קלסתר כל נמצא; קלסתר שלא חל בו צבע אחר מלבד – שחור.

מרבדי השדות הירוקים, שבלי הקמה הצהובות, פרחי השדה המוזהבים, חכליל־לחיה של נערה רכה, לבנת השלג, אדם השושנה, רד של פרח, בהירות־בדוֹלח של דמע בעין הילד, אגל טל בגביע השושנה – מראה צלם: שחור.

בּכּל הוא מושל, הצל; על הכל הוא רובץ, את הכל הוא מחקה. הוא ראי כל תנועה, כל נדנוד, כל זעזוע.

במקום השמש – שם הצל, בּמקום קרן אור – שם קו שחור. חסר הוא, הצל, רק בממשלת החשךְ.

במאמר אחד, בדבּור אחד נברא העולם וצלו, האדם וצלמו.

מושג הצל נקלט במה בני האדם בעת הברא האור. בלי אור אי־אפשר להשיג את מהות החושך – הצל.

מתי אפשר היה לחוש: “וחושך על פני תהום”? בשעה שאמר אלהים: “יהי אור! – ויהי אור!”

ויהי אור – ויהי גם צל.

ויחי הצל את חיי העולם. בכל חזיונות החיים פועל את פעולתו גם הצל. בהחרב עמים וארצות, ממלכות וגוים, בפלוט לוע הר־שרפה לבת כליון ושואה – גם יד הצל בּאמצע. הכל נשנה ומשתקף בּו. ובהשמע על משואות החורבות קול קורא לחיים חדשים – גם קול הצל ישמע.

ובמות האדם – לא ימות עמו הצל; בהחרב עולם – לא יחרב צלו, כי נשארים צל המות וצל החורבה.

בלי סתירה אין בנין, בלי צל אין חיים.

בעמקי חביון לב העולם, במסתרי נפש החיים הוא חי הצל; בפרכוסי נפש היותר דקים, בזעזוּעי הנשמה היותר טמירים הוא נמצא. בעלות מחשבה במחוֹ של בּן־אדם ועלה עמו גם הצל, ברעוד הלב רטט הרגשה וירעד גם צל ההרגשה. הוא נולד ומת חבוי מן העין, במקום המחשבה והרגש שאינו מסתמן בשום גון מבחוץ.

מלא הוא העולם ממשלת הצל. בכל זוית ופנה, סדק ובקיע, הוא נמצא. אבל הוא נראה רק במקום קרן אור.

וגם נוחם ומרפא, ישע ותקוה, הוא מביא. הוא ערש החלומות, מקור הדמיונות וההזיות, מעין המסתורין, משא הנפש וחזון הלב, מעטה הסוד, לבוש העצבון, ארג הרזים.

בעבי החורשה, בצל אלון רב־הענפים והבדים יוֹשבים להם הוא והיא בערב יום קיץ, בשעה שהצללים הולכים ומגיחים מכל צד, מתפּשטים, מתפּתּלים, מתעקלים, ועוטים את החורשה במעטה כהה מלא סוד. שותק גלגל החמה המנסר בעולם, מחרישים שאון העולם ודכיו. עטופת־צל עומדת הבריאה, רעננה וטהורה, ובחיקה – רזי עולם. נשמעת זמירת צפור בודדת, לחש גלי הנחל בהתערפּלם. קולות בודדים נשאים בעבי היער, הנפסקים לרגעים, והוא והיא שופכים את לבם המלא, איש בחיק רעהו, ודמעות זולגות מעיניהם מבלי דעת מדוע, והן נופלות לתוך חיק הערב השחור.

ובירכתי הסלון, לנוכח תמונות וציורים התלויים על הכתלים, בּינות לעציצי פרחים הפורשים צל רוה־רכות ונעימות על כל אשר מסביב, בפנה חבויה, נשענת על משעות כסא מרופד, יושבת לה עלמה רכה בראש מפשל לצד הכתף בעינים חולמות בּלב מלא געגועים, ואת כליון נפשה היא שופכת בזמירות ערבות, הבוקעות ועולות מתחת חלילי הפסנטר. הקרנים האחרונות של השמש השוקעת חודרות דרך החלונית, מסתננות בּעד הוילונים המרוקמים אל תוך הסלון פורשות רקמת־אורים פנטסתיים שמעט־מעט הם הולכים הלוך וכהה, הלוך וקרר, ומשרים על הכל צללים אפלולים־עצובים, רכים, נוחים כלטיפת אצבּעות של אחות טובה; והנגינות, מתוקות ומלנכוֹליוֹת, פּורצות ועולות וממלאות את חלל הסלון מזיגה של צבעים ונגינה, כּאילו היה חדר־שנה של שדה עוגבת. או חדר בת מלכה מתגעגעת לדוד נעוריה כי אבד.

הצל – געגועי הלב, המית הנפש, כליוֹן הנשמה, צמאון שאינו פוסק, עריגה נצחית.

הצל – בּן־זוגו של השמש. השמש – עצמת החיים הלוהטים והמלאים, חוזק החיים, עוזם ותקפּם; הצל – סודות החיים, חלומותיהם, דמיונותיהם והזיותיהם.

בּין־השמשות – אור וצל משמשים בערבוביה.

צבע – החלק החצוני של כל דבר. כל עצם כל נברא: החלק הכי־נכבד במערכת הטבע; חלק השיך לעינים, למח וללב. בנגוע איזה רעיון בהכרת האדם, בצבעו הוא נוגע, בּצבעו הוא נתפש, בּצבעו הוא מושג.

כל הנברא – בצבעו נברא, ועם מהלךְ התפתחותו מתפתח גם הצבע. צבע אחר לילדוּת, שחרוּת וזקנה של כּל עצם; צבע לצמיחה, לגדול, לכמישה ולמות.

צבע גם לרקמת־חלום, לארג־הזיה, לטוי־דמיון; צבע לצלצול, לשריקה, להד, לנגינה.

פּרח תכול כתכלת השמים הטהורים, שושנה אדומה ולוהטת כאש, חבצלת לבנה מבהיקה, מרבדי שדות ירוקים, שמים שקופים ובהירים, יער סבוך שחרחר, פני נחל כהים; אודם־שושן בלחי נערה, להט־דם בפני עלם, שלל־צבעים ברסיס טל, בּגביע פרח, בּנטף מים, באבעבועה של בּורית, בּמכתת חרס, בּשבר זכוכית, בּנקודת ראי, בּכנף צפור, בקשת השמים – ובּבוא הסתיו ונבלה הבּריאה ונבלו גם צבעי הבּריאה.

צבע – צדו המאיר של כל נמצא, צדו הבהיר, העז והחי; הצד השני של הצל.

אם־הצבעים – השמש, שלוחיה – הקרנים. מושלים הם, הצבעים, בּממשלת האור ונגוזים – בּבוא הלילה, בהגיע זמן ממשלת החושך – הצל.

החיים הנם רשת של רבבות צבעים שונים: עזים, חודרים, נוצצים, מבהיקים, שחורים, עגומים, קודרים, קלים, נוחים, כהים־מרפרפים, עצובים־ערבים. אולם למות רק צבע אחד, שחור, צבע הצֵל.

מהות ותוכן החיים הנם הצבעים; בלעדיהם, הכל מונוטוני, עכור, דהה, דלוח, בעל גון אחד בלתי משתנה – מות.

ויותר שהאדם או העם אוהב את הצבעים, יותר הוא מלא־חיים, מהיר־תנועה, רתוח־דם, מפעפע ומכה גלים.

ותפקיד להם, לצבעים, לכל המקרים, המאורעות והחזיונות שבחיי האדם. לכל מקרה שמחה או אסון צבע מיוחד. צבע לאבל ולחג; צבע לשר, לכהן, למלך, לעבד; צבע לארץ, לעם, למפלגה, לשבת ולכתה.

צבע גם לדגל העם, הארץ, המפלגה והמדינה, ולשמו אנשים נלחמים, שופכים דם, מראים גבורות נפלאות, מוסרים את נפשם בשמחה והולכים לקראת המות בפנים צוהלים.

הצבעים – תוכן החיים, גרעין ההויה; מזיגה של צבעים, הרמוניה של צבעים – חלום החיים, נשמת ההויה, רעידת הנימים היותר דקים שבנפש האדם, הפשטת החומר העכור וקבלת זיו עליון.

יושב לו הבודד בחדרו הצר. מלא הוא יגון קודר ועצב לוחץ את הלב. מתיאש הוא מן העולם והחיים ושקוע ברעיונות נוגים והרגשות מעיקות. ופתאום – את חדרו ממלאת רשת צבעים הבאה מקרני השמש המתפרצות מתוך מפלשי העבים הכהים, ויוקל אז ללב הבודד ותאורנה עיניו ויתעורר בו חשק החיים.

ובין שדרות האלונים העבותים בגן העיר מטיל לו העלם אשר היאוש מקנן בלבו והמות נשקף מתוך עיניו העכורות, ופתאם – ותראה השמש מתוך עיבי השמים והלבישה את הגן רקמה, מרבדים מרהיבי עין ומרפדי סדינים צבעונים של פרחים בעלי גונים לאלפים והתנגשו הקרנים וחדרו לתוךְ מפל־המים והזהיבו את הגלים ואת הקצף הלבן ושטפו רסיסי־אש וזהב והיו המים לנחל זרוע מרגליות והשתברו הקרנים ברסיסי המים בנפלם ויראו קשתות הזהב והכסף מעוּלפות באש־פלדות ואור־נוגה – ויתעודד לב העלם למראה העולם הנפלא אשר מסביב ותחי רוחו.

ועל מטתו, מטת דוי, שוכב לו החולה ומתהפך מצד אל צד ממכאובי גוף ונפש ומרגז עצבים קשה, ובעלות השחר ינץ החמה הראשון יגע אל עיניו ועולם ה' יתמלא צבעים ושירת צפרים ויחרד לב החולה מרוב התרגשות וישכח את צערו ואת מכאוביו.

השפעה להם, לצבעים, על מרוּץ הדם, על מבטי העינים, על פעולות החושים ועל דפיקות הלב. ותפקיד מיוחד והשפעה מיוחדת לכל צבע וצבע שבמערכת הצבעים, תפקיד לצבע אדום, שחור, ירוק וכדומה.

מלך הצבעים: בדומם – האבן הטובה, בצומח – השושנה, בחי – הטוס, במדבר – האשה ומושל על כלם – השמש.

האשה – מרכז הצבעים והגונים, החליפוֹת והתמורות; נקודת־שרפה של כל חליפוֹת־המראה, חליפות ברוח כמו בבשר פושטת צורה ולובשת צורה, סמל וחיים השוטפים והמתחלפים ברבבות צבעיהם, קסם החיים, גרעין הבריאה – אם העולם.

הד – צל הקול, צל ההברה, צל הצלצול והנגינה, הקשקוש והדפיקה; בבואה של קולות עצמי הבריאה.

וכקול כן צלו. בהד משתקף צבע הקול, צלצולו, מזגו, תנועותיו, איכותו ומהותו. הוא אינו מת, דומם, חסר־צביון, עכור ובלי־צבע כצל העצמים, אלא ראי בהיר, מראה מלוטש, אספּקלריה מאירה, המוסר לנו את כל מה שקלט לתוכו בלי חסר אף שמץ קל, קו בודד; בו מסתמן מקורו, הקול, בכל צביונו.

אבל לא בכל מקום הוא נשמע לקול, אינו משועבד תמיד למקורו. יש לו גם מאוייו שלו. אוהב הוא את הרום, את העומק, את המרחב ואת המרחק; אוהב הוא את עבי היער, את רוחב השדה, את עומק הבור ואת רום ההר וכל עצם זר – זר לו ומפריע בעדו.

מתגלגל הוא כל מיני גלגולים, דרך כל מיני מחלות עולה ויורד, מתרומם ונופל, משתרבב לרבוי רבואות הדים עבים ודקים, ברורים וצרודים, מצלצלים ועמומים, מתפשט במלוא רוחב האויר ועושה נפלאותיו; אך בהפגשו בדרכו באיזה עצם ממשי, חומר מציאותי, הוא מתדבק בו ונטפל אליו, גווע כרגע ונאלם דום.

בא הוא גם מן החומר היותר גס, יונק הוא גם מן המקור היותר עכור; מן הכאת הקרדום, מן חריקת המגרה וקשקוש הצלחת, אולם מן הרגע שחוּט הקול נגע בו הוא פותח את החרצובות האוסרות אותו אל המקור ונעשה חפשי בתנועותיו ובמהלכו.

זר לו הבלתי־אורירי, המוצק והקשה. שונא הוא את דמות הגוף.

ועצומה היא השפעתו על האדם. מקסים הוא את לבות האנשים כשהוא יוצא מתוך כלי־נגינה ערב, האויר נעשה אז מלא סודות וכשפים, נימי הלב רועדים ברטט קדוש והעינים מתחילות דומעות משפע הרגשות עצובות, רכות, מתוקות ומלטפות; מעורר הוא את בני־האדם להתנפל כחיתו־טרף וכזאבי־מדבר על בני אדם כמוהם בהשמע הד קול החצוצרה, קול ענות גבורה על שדה הקרב, ומשגיב את רוח האדם ומביא בלבו יראת הרוממות ופחד טמיר ושגיא בהשמע הד קול מפל המים על צוקי סלעים חדים.

“בראשית היה הדבור” – ועם הדבור הראשון של בריאת העולם נברא גם הדו.

“בהבל פיו של הקב”ה נברא העולם" – הוה אומר: בהד פיו.

ומאז הוא מתגלגל עמו, את הדבור, נטפל לו ונלוה אליו, מרחיבו, מעמיקו, נותן לו חוזק וצלצול, עוז וברק, מתנועע בתוך תנועות גלי האויר ומגיע למרומים.

וכשם שהיה הראשון לבריאה כן יהיה גם האחרון לבריאה. ולאחר קול־הרעש האחרון של כליון העולם וגסיסת נשמתו עוד יצלול רגע באויר הד הכליון והד הגסיסה.

לזכרון נשמת ילדתי ריזלי.

חבצלת ענוגה וצחורה אני תוחב בנקב בגדי אל מול לבי.

על קברךְ, ילדתי, צמחה החבצלת הזאת; על קברך עלתה, פרחה, שגשגה ותהי לתפארת.

עמוק, עמוק טמונה גויתךְ הפעוטה והזכה; עמוק, עמוק בתוך חיק האדמה, והחבצלת הזאת ינקה את ליח האדמה שרוטבּה מלשדך ודמך, והרי היא נושאת בחבה את תמצית הויתך, טוה הלאה את חוט חייךְ, החוט שנקטף בקצהו, שוֹזרת הלאה את שרשרת החיים, שהולכת ונמשכת דור דור מאבותי הקדמונים עדיך, ילדתי.

וטהורה היא, החבצלת, כטוהר בשרך הרענן, רכה כלחי פניך, וצבע לה כצבע הדמעה שנפלה מעיניך בבקשך את שד אמך, וזכה כזך עיניך התמימות.

אך כעין אד אפור מתוח על פניה, וריח לה, ריח רוה־מות, וזה מזכיר את סוד יניקתה; החידה הגדולה, חידת החיים והמות, הנובעת ממנה ושרויה בתוכה…

הגביע אשר בראש החבצלת עוד לא נפתח, העלים עוד לא התפתחו די צרכם, עוד חבויה היא הנשמה בתוך תוכה, מתחת לארג הגלוי, כי גם המקור שממנו הם יונקים, טרם הספיק לשלוח את בדיו ואת גידיו לאורך ולרוחב; כי טרם הספיק לערות את מקורו – המעין שממנו הם נובעים.

והרי אני נושא על לבי, זה מקור החיים, את החבצלת הצחורה הזו, ומטיל אני לי בשדרות הגן, בין אנשים שקועים בתוך החיים או חולמים את חלום החיים, ועוברים על פני עלם ועלמה, אוהב ואהובה, שמים מבטם בפני החבצלת, ועורגים הבחורים בלבם את רעננותה וטהרתה, לשים אותה על חזה העלמה המכה גלי אהבה, והיא, החבצלת, נעשית סמל ליפי החיים, יסודם ומקורם.

ולא לחנם היית את, חבצלתי, לצבי העלמות ולחלום העלמים. כי עולה את על יתר החבצלות, בנות מינך, ברקמת עצביך ובארג קורי תאיך, כי הרבה יסודות נתלכדו בשרשך, יסודי החי והדומם התערבו והתמזגו ביצירתך:

דמעות מלוחות שנזלו מעיני אב ואם על גבי קבר הגויה הפעוטה והגויה בעצמה – הן הן שעזרו בצמיחתך, הן הן שהוסיפו קורי רקמה בארג ישותך.

ומסתננים הם, קוי השמש, דרך עלי החבצלת והעלים נעשים על־ידם זהרוריים ושקופים; וחודרים אליהם מבטי עיני העלמים, והם סופגים מבטים חולמים ותאוניים אלה, והכל מתמזג שם, בתוך החבצלת, היונקת את יניקתה ממקור המות, לרקמה חדשה, לארג־יצירה חדש, שסוד קיומו בתוכו.

והגידי נא, חבצלתי, מה האזינה אזנך שם בתוך מעבה האדמה? איזה קול הגיע עדיךְ ממעמקים? האם לא שמעת שם קול צפצוף קורא: א… מ… א… האם לא נקלט שמה הפחד בלילות הסער והזעף, בשעה שהאם פשטה את זרועותיה וחבקה את החלל הריק, והאב התלבט במטתו בהסתכלו בערש הריק שהלבין בתוך חלל החדר האפל והדומם?… האם לא נשמע שם קול בכי דק עולה מתהום?…

אבל לא. הלא את חבצלתי, הנך אותם החיים שנקטפו, את קלטת אל קרבך את תמציתם והם רק התלבשו בךְ בצורה אחרת, בלבוש אחר. והרי אני נושא על לבי את המשך החיים האלה, ואנחנו שלשתנו הננו אותו חוט החיים שקצותיו נוגעים ונשזרים זה בזה…

הלא חיה אַת בי, ילדתי היפה!…

סביב הבית החדש שבו ישב זוג צעיר, איש ואשה, היה גן־פרחים ופירות, שבעל־הבית, האיש הצעיר, נטע אותו בשעה שגמר את בנין ביתו. הוא פאר את הגן בכל מיני פאר ועשה בו קנים לכל מיני הפורחים. בתוך הגן היו כורות לדבורים ושובך ליונים והבית הקטן עמד בתוך הגן כקן בני אדם בתוך יתר הקנים, ובו ילדה קטנה אשר הוליד הזוג הצעיר כשנה לאחר חתונתם ולאחר גמרם את בנין ביתם החדש.

ושעשוע היה לזוג הצעיר הגן החדש והבת הראשונה שזכה אותם אלהים בה. אביב היה אז בארץ ואביב היה גם בלבם. כל העולם כאילו יצא מחדש מתחת ידי היוצר. הטבע פשט מעליו את בגדיו הבלים והרטובים, את בגדי החורף של זמן הפשרת השלגים, ולבש בגדים צבעונים מבריקים, וגם השמש כאילו נתחדשה ויצאה אל חוג השמים כשהיא מלוטשה, ממורטה, מזהירה ושוטפת אור וחום. כל העולם צחק את צחוק הילדות הטהורה והתמימה. צמחי האדמה שגשגו והתרוממו לנוכח השמש, והשמש הציפה אותם בקרני זהבה וחומה. הצפרים צפצפו ונתרו, פרפרי הרקמה רטטו ועפו, הדבורים זמזמו ויצור־הרמש רחשו בדשאים הכל קם לחיים חדשים.

הילד, שיצא לאור העולם בראשית האביב, חי ביחד את חיי צבא האדמה. בבקר התעורר ומחלומו והתחיל שולח מבטים לעבר פני החלון, אל קרני השמש ופרחי הגן, ממלמל בשפתיו הדקות ומוציא מפיו הקט מיני קולות ופטפוטים של שמחת החיים. הוא פרכס בגופו הקטן, התרומם מעל העריסה ובעט ברגליו הקטנות והעגולות בשמיכת־המשי הכחולה וצחק צחוק תוֹם בעיניו הכחולות, שאיזה אד פרוש עליהן. בצהרים עמדה לה העריסה בתוך הגן והילד צמח לו ביחד את יתר הצמחים, גדל ושגשג את כל נצני האדמה. השושנה פרחה באדם צבעה בנשוק אותה קרן השמש ולחי הילד האדימה. זבובי הרקמה והדבורים מצו שתו את עסיס הפּרחים, הפּרחים בלעו לתוכם את חומן וברקן של קרני השמש והילד ינק אל קרבו ביחד את חלב אמו, גם את אבק הפרחים וריחם וגם את חום השמש. נראה היה הילד הקטן כצמח חי בתוך צמחי הגן וכצפורת מפרכסת, ובבא הערב ונדמו הצפרים ורחישת הפרפרים נפסקה, הפרחים הורידו ראשם, עליהם התכּוצו והתקמטו וחלום הערב פרש את ממשלתו על הגן – ועצם גם את עיניו וחלם את חלומו עד אור הבקר.

ובבא הסתיו וקמלו גבעולי הפרחים, יבש מקור העצים, מתו זבובי הרקמה. הצפרים, יש שעפו לארצות החמות ויש שהתחבאו בקניהן. הדבורים הסתתרו בכורות. נעלמו מיני הרמשים השונים. השמש אסף את נגהו – ונעלם גם הילד, הוא הובא אל קנו הוא, אל חדר סגור ומסוגר, בעל חלונות סתומים וגג מאפיל. ושם ישב לו עד שוב קרן־אביב הראשונה.

ורק חי לו היצור המדבר ביחד את יתר הצומחים והמתנועעים. הוא צמח לו בין יתר צמחי האדמה והיה לאחד מקרבם: בריה חיה אחת בין יתר הבריות החיות והפורחות.

ההבדל שנבדלו היצורים האלה זה מזה היה רק הבדל צבע, הבדל גון, הבדל קול וצליל. וכן – נבדלו גם בתוך חייהם. היו כאלה, הפרפרים, אשר תור חייהם נמשך רק יום קיץ אחד: נולדו, טסו לנוגה השמש, מילאו את האויר ברטט חייהם, נזדוגו, ועם בא הערב מתו; היו כאלה, הפרחים, אשר חיו במשך שבועות מספר, פרחו, שגשגו, יפו, ערגו לשמש ומלאו את האויר בצבע חייהם הנפלאים, עד אשר באה יד אכזריה וקטפה אותם, או שקמלו, נבלו ומתו על גבעוליהם; היו כאלה, הצפרים, אשר היו מספר ירחים או שנים, צפצפו, עלזו, ששו ומלאו את האויר בשורת חייהם העליזים; והיו ביניהם, העצים, אשר הטבע מנה להם מספר שנים למאות. הם צמחו, גדלו, עתקו ועשו חיל הביאו פירות למכביר, ואחר־כך נזדקנו גם הם, הרקבון בא אל קרבם, נכפפה קומתם, חדלו מעשות פרי עד שגם נפלו בנופלים. והילדה גם היא פרחה וכשהגיעה למספר שנים ידוע ובגרה נגלתה בכל עושר יפיה ושפעת צבעיה; היא פרחה כתמר, עלתה כשושנת הגן, עיניה כחולות כתכלת השמים וכצבעי פרחי הזכריות, שני שדיה כאשכולות וקולה כקול הזמיר, שמחת החיים בלבה ועיניה קרנו ברשפי אהבה. היא הביעה את רחשי לבבה העמוקים ועליזות חייה המלאים ברטט גוה הענוג והרענן, בצבעי עיניה המקסימות ובשירת קולה שהשתפך בחלל הגן כצלילי כנף־רננים, פרחי הגן פארו את חזה המרומם ונשיקות דודים מלאו את האויר, עד אשר מצאה את בן־זוגה וילדה גם היא כדמותה וכצלמה ובהגיעה למרום האושר, התחילה לרדת מטה. גזה שמחת החיים ומקומה לקחה הכרת החיים ומלוא דרישותיהם, נעלם אודם פריחת הלחיים והשפל הוד הקומה, היא חיה עוד מספר שנים עד אשר העמידה את הדור הבא אחריה וגועה בבוא עת חליפתה.

ומעט מעט נתרוקן הגן מן הדור הראשון: מת בעל הגן אשר נטע אותו, מתו אחד אחד שרשי גבעולי הפרחים והנצנים; מתו עצים אחדים אשר יבש מקורם או אשר תוכם נעשה ונבוב וחדל מעשות פרי, ומת גם היצור המדבר. וכך נעלם כל הדור הראשון מבלי שוב עוד עד עולם.

אבל לא מתה האדמה והחיים אשר עליה. ובבוא האביב החדש ונראו שוב בעלים חדשים בתוך הבית אשר בגן. האדמה הוציאה מקרבה פרחי־חן חדשים שעלו והתרוממו למעלה לנוגה קרני השמש והתנועעו בשלל צבעיהם הנפלאים, ועצי־פרי טפחו בקרבם את ילדיהם־פירותיהם. האויר נתמלא שוב טיסת פרפרים זמזוּם זבובי־רקמה, שמלאו אותו בשירת חייהם היפים וביניהם גדל וצמח פרח מדבר, ילדה קטנה ויפה, בעלת עינים כחולות ושפתי־חן, והוא גם הוא הביע את שירת חייו בפרכוסי אבריו העדינים ובמלמול שפתיו הדקות והעולם נמלא שוב שירה וחיים…

בין ערוגות פרחי־הגן, סובאי אור שמש בצהרי־קיץ שגשגה שושנה אדומה כדם, בעלת עלי־קטיפה ענוגים, שאבק נוצץ פרוש עליהם. בקומה זקופה עמד הגבעול וגביעו מפנה כלפי מעלה; שותה הוא את זהרורי השמש, מתהדר באדם לחייו והוד תפארתו כמלךְ הפרחים.

הגן היה אז מלא פריחה ולבלוב, שטוף אור חמה, משגשג וחי. שפע של חיות, רעננות ולשד היה שפוך על הכל. נראית היתה היד, המכה על ראש כל ציץ וצמח ואומרת לו: גדל! כל החלל היה זרוע קרנים לוהטות ומלא קול זמזום, לחש ורחש של הפרפרים, הדבורים, זבובי־רקמה ויתר מיני היצורים המזמזמים שרחשו באויר ומלאו את החלל בשירת חייהם. סוד היצירה והודה היו שפוכים על כל.

ואיזה שכרון־אהבה תקף את כלם. כל אשר בגן הלך הלוךְ ונמשך, עורג וצמא, כמה ומתגעגע, רועד ומרתת אל זהר החמה השופעת, מפרפר ומפרכס לסבוא את קרני הפז הלוהטות ההולכות ומשתפכות, מציפות וממלאות את חלל העולם. הכל היה מלא להט־אהבה; כל ציץ וחי התגעגע להיות נבלע ונמוג ברשפי הזוהר. הכל היה חי בסערה ועולה בסערה למקור האור והזוהר – השמש.

אני ישבתי אז על אחד הספסלים שבגן, חי את החיים אשר מסביב לי. כולי מלא שירה רוממה להוד מלכות היצירה. נפשי מלאה על גדותיה שירת החיים וסער החיים, – ואתבונן אל פני השושנה, העומדת רוממה וזקופה מעל חברותיה, והנה מבין חיל הרמשים, הדבורים, זבובי־הרקמה ופרפרי־הפז, פרש לו פרפר אחד רקום־כנפים, עזב את עדת חבריו ועף לו יחידי, חג לו חוגה באויר, פרכס רגעים בכנפיו, כמבקש לו אחיזה באיזה מקום שהוא, ופתאם בא עד השושנה האדומה וטבע בגביעה. אחר התרומם קצת, פרכס בכנפיו, רחף וטס ממעל לשושנה, נוגע ואינו נוגע, כיוצא במחול, וכעבור רגע שב עוד פעם אל השושנה ונשאר דבוק בה, השושנה התנועעה אט ונראית כצמח חי נשא בלהב…

כיום תמים ארך לו שכרון־החיים הלזה, אך הנה רד היום, השמש כאילו התחמקה לאט לאט, כאלו יראה פן תעכור את שמחת היצירה שתקפה את החיים. אך הנה בא הרגע והיא הלכה ופנתה לפאת מערב, שלהט רגעים מספר כנהר די־נור. היא שפכה על־פני הגן אדם דם הפרידה, ואחר־כךְ התחור כולו. רגע עמד הכל כמשתומם ומלא־סוד הגויעה ופליאות־החזון אשר נגלה לעינים. חידת המות באה אל לב העולם ורז־פחד דבק בכל. השמים חורו והלבינו מעט מעט והברק שלהם נעשה חור ועמום כלובן העינים של מת. רוח קל בא מאיזה עולם לא־ידוע ורעד עבר בין פרחי הגן, כאלו נמסר עתה מעלה לעלה הסוד הנורא של חדלון החיים. גז להט החיים וחשק האהבה נאסף. והנה אסף השמש גם את קו־נגהו האחרון ויעלם, הפרחים הורידו ראשם, עליהם התכוצו ונראו כתלויים באין־אונים. צללים השתרעו לארך ולרחב והליטו בכנפיהם את פני כל הגן. האויר נעשה כחול־שחור ואחר כך חשך לגמרי. רגע נדפו עוד ריחות־נחוח של הפרחים בנשימה האחרונה שלפני המות ואחר כך נשקע הכל ונדם.

נגשתי אל השושנה, שעמדה מכווצה ורועדת, וארא בגביעה הצוחל והיבש פרפר מת. הוא מצה את כוס החיים עד תומה והוציא את נשמתו ביחד את קרן השמש האחרונה…

* * *

על יד חלון חדרי הפתוח, הפונה הגנה, ישבתי ואביט את תוך הלילה, שפרש את ממשלתו על פני הארץ. איזה סוד נורא עמד לו שם בעבי הגן ונשמות מתים כאלו רחפו באפלה הכבדה ויצקו את לחשם אל תוך הדממה הכבדה שקמה מסביב.

אך הנה גם בחיק הלילה השחור רחשו החיים, חיי הלילה. פרחה הליבקוניה ועלי־הריזדה זלפו את ריחות בשמם, קמלו פרחי החמה ופרחי־הזוהר ובמקום עלו פרחי הלילה ורחשי־הנשף שרטטו בחיק הלילה.

והנה מן שחור־הגן פרש לו פרפר לבן־כנפים, נשא על גלי האויר הקלושים והתפרץ ביעף וברשרוש־כנפים דרך החלון אל תוך חדרי: הוא התחיל מרטט סביב הנר הדולק, שעמד על השלחן. איזה כח אדיר משך אותו אל שלהבת הנר מבלי הפרד ממנה. רגע עזב את אור הנר, טס לו באויר החצר, נאחז בוילוני החלון השזורים, זחל על השלחן וגם עף לו החוצה, אך עד מהרה והוא שב בכל עוז מעופו, סבב את החדר לארבעת כתליו, דפק בכנפיו הדקות על פני התקרה ושוב התנפל על להבת הנר באיזו עצמה מיוחדת, בנהימת־זמזום ובמשק־כנפים אדיר כשכור־חושים וזולל־אור. וכל כמה שהתקרב אל להט האור, פרפר יותר בגופו הדק והמארך ודפק יותר בכנפיו העדינות, עד אשר נגעה האש בקצה הכנף האחת, והוא בכל־זאת, לא נרתע לאחוריו, אלא הוסיף לחול את מחול־המות סביב מזבח האש והוסיף למלא את חלל החדר בזמזומו ובמשק כנפיו המתלבטות, כאלו לא קרה דבר.

כשעה שלמה ארך מחול־השגעון של הפרפר הלזה, עד אשר נאחזו כנפיו בשלהבת הנר והוא עלה בלהב על מוקד האש.

רגע נתמעט אור הנר, עד אשר נדמה כי כבה כוּלוּ, אך עד מהרה עלתה השלהבת ביתר עוז והגוף החרוך והשרוף נפל על השלחן בקול משק קל והיה לאפר דק.

בתחלה היתה דממה כבדה ומעיקה, שקולה נשמע באויר כהד אלפי פעמונים. הדממה היתה קשה. נדמה כאילו נשמעו עוד עקבות משק הכנפים והתלבטות הגוף הענוג, ואחר נדם הכּל.

כשעה קלה נשארתי על מקומי. החזיון הנפלא, אשר התהוה נגד עיני, לקח את כל לבי, וכל חושי בי נדמו. אך לאט לאט נעשתה הכרתי צלולה ואדע כי הפרפר נפל חלל על מזבח שאיפתו העצומה ותשוקתו העזה לאור; הוא נפל לקרבן על שלא יכול נשוא את האור החור והקלוש אשר מסביב ונפשו נשרפה בלהב־האהבה ותשוקת האור…

* * *

ירדתי הגנה, קטפתי את השושנה הזקופה, אשר בגביעה היה חבוי גוף הפרפר, שמת מיתת נשיקה, ואקח את אפר פרפר־הלילה, שעלה על המוקד ומת באשו, ואפזר אותו על פני עלי השושנה ואשלחה לבחירתי בצירוף אגרת קטנה, שבה היה כתוב לאמר:

“בין אפר לבבות שני הפרפרים האלה מפרפר לב שלישי – לבי אני…”

• אסנת אלטר
• אודי מנור
• שלי אוקמן
• לאה ברזילי