מלאכתו – מלאכה פשוטה, כמלאכתו של החיט, הסנדלר וחרש־מסגר. אבל נותני לחמו, קוניו, הנם מסוג אחר לגמרי. וגם הוא בּעצמו נבדל בּמדה ידועה מיתר בעלי־המלאכה.
יש שצעיר לימים מלא כח־עלומים נותן את לבּו אל חלדו לעת ערוֹב שמשו. הוא חושב אז, כי בשעה שיעמוד על מפתן הקבר יחפוץ להתבּונן בּקלסתר פניו הצעירים, להיות חי עוד הפעם את החיים המלאים תנועה, מאויים ושאיפות, יחפּוץ לזכור את כל מה שעבר עליו מעת ההיא, מה היו תוצאות עבודתו, שאיפותיו ותקוותיו. ויש להפך, שזקן שבע־ימים שקרב קצו והוא רוצה שאחרי מותו ישאר ממנו איזה זכרון, שתשאר דמות דיוקנו על גבּי כוֹתל אחד החדרים – והם הולכים לצלם ומצטלמים ומוסרים את תמונותיהם לבניהם, נכדיהם או חבריהם.
ויש ששני אחים מבּטן או שני רעים קשורים־בנפש מתפּרדים לשני קצוֹת העולם והם חפצים שבּאותה העת שהם בּעצמם יהיו שקועים בּכל חושיהם בּחיים הסוערים והמתגעשים בּמקומותיהם השונים – תהיינה תמונותיהם תלויות על הכוֹתל בּפנים מחרישים, דוממים, במנוחה גמורה… ובאמצע הבהלה הקדחתנית של שטף החיים יעמוד תחתיו רגע איש מהם ויזכור כי שם הרחק הרחק, באיזו פנה נסתרה, בחדר צר, מרחף צלו… והוא ימות, יקבר באדמה ותמונתו תשאר על פני הכותל וילד קטן בעל עינים תמהות יעלה על כסא ויחליק באצבעותיו הקטנות והרכות על פני התמונה ויצפצף: “דוד” – והם הולכים וּמצטלמים ומוסרים זה לזה את תמונותיהם.
ובתוך הארגז הקטן שלפני בית הצלם, המשמש שלט, תקועות תמונות אנשים שונים, נתונות בתוך מסגרות שונות, במספר רב מאד: זקנים וילדים, גדולים וקטנים, בני עמים שונים ומעמדים שונים. ואנשים עוברים ומסתכלים בהן ובשרטוטי פניהן בשעה שהפנים האמתיים, הפנים של בעלי התמונות, נרקבים, אולי, כבר בתוך האדמה…
ותלויה תמונה בעלת פנים שמחים ועינים שוחקות מלאות־חיים, ובקצה העולם, באיזו פנה רחוקה, יושב לו בעל התמונה, פניו צומקים, מקומטים, בלים, ועיניו קרות, מתות; ותלויה תמונת נערה, בעלת פנים עגוּלים, יפים, זויות־הפה מבקשות נשיקה והעיניים מביעות להט־החיים, ובעל התמונה – פניה חרושים קמטים, זויות־הפה עקומות, הרקות זרועות גידים כחולים והעינים אדומות ולחות…
ועובר לו איש זקן לפני התמונות טרוד בעסקיו הפרטיים ואינו יודע כלל כי בין התמונות נמצאת גם ילדותו… תמונתו בשעה שהיה עוד צעיר לימים. והוא, בפניו הסמרטוטים ועיניו הקרות, מסתכל בפני התמונה הצוחקים ואינו יודע כלל כי אל פניו הוא הוא מסתכל…
ובא בימים גם הוא, הצלם, במשך שנות עבודתו ברא כבר עולמות שלמים, שאחד אחד הם נחרבים ונופלים. באצבעותיו הגסות והמלוכלכות, בזכוכית הקרה ובסממנים הפשוטים הוא יוצר עלילות ומעשים והוא אינו חש כלל בדבר.
וימות הצלם וקם תחתיו בנו למלא את מקומו ולהמשיך את עבודתו. ונערמו גלים שלמים של תמונות, של צללי אנשים, של שלדי נפשות. והתמונות תגענה זו בזו, תנתנה זו על גבי זו, ויתנגשו העולמות השונים והמשונים האלה ויתרוצצו ויתנגחו זה בזה. ויפרפרו הצללים וירעדו, ואיש לא ירגיש את שפתם האלמת, המספרת לדורות דברים כל כך רבים, רבים…
העת – הנרתיק הכולל בקרבו את כל ההויה, המסגרת של הבריאה, הספוג הסופג לתוכו את החיים ומקרי החיים.
העת – מושג המתקים בלי גבול, בלי ראשית ואחרית, היא היתה קודם בריאת העולם ותהיה גם לאחר חורבנו. היא נתפשה בחושינו ביחד עם בן־זוגה: המקום.
היא התהותה באפסי האופק של דמדומי ההויה האין־סופית ביחד את יסוד הבריאה. והיא עושה את דרכה בצד הכח האלהי המהוה את כל היקום. היא טפלה אליו ומחוברה בו ביסוד האלהי, ממוזגה במקורו ומעורה בנשמתו כחום בשלהבת, כאור באש וכקרנים בשמש. היא והכח – אחד. אלא שבמח בני אדם הם מושגים בתור הופעות שונות; דוּ פרצופין של מקור אחד נשגב.
וכשם שהיא כלולה בתוךְ כל ההויה, כן היא כלולה בתוךְ כל החזיונות והמראות הבאים ושוטפים מן היסוד, בתוך הגונים, הצבעים, הצורות והפנים השונים של הבריאה. לא יתכן אף נדנוד קל בלעדיה. קשורה היא גם בגרגיר חול הנפזר לרוח, במוץ כמוש הנשא בסערה וברטט דק של היצור הכי־קטן.
אין נסתר ממנה. היא עומדת על המשמר וצופה במעשי עולם, שוֹחקת לפעולות האדם ולקטנות מעשיו. מזילה טפה קטנה של הנצח לתוך כל מקרי העולם והחיים; מראה את הפעוטות שבחיים, את ההבל שבמעשי בני אדם; מראה כי כל העולמות הנולדים והנחרבים הנם רק חוליוֹת חוליוֹת של השרשרת הגדולה ההולכת ונמשכת מאפסי התהו עד לאין קץ.
הכל שוטף. אין עמידה ואחיזה בעולם ובחיים. אין מנוחה אף לרגע היותר קל. הכל הולך וזורם, צומח ומתפתח, פורח ונובל, חי ומת, פושט צורה ולובש צורה, משתנה ומתחלף בחצוניוּתו, כי הכל תלוי בחוט הנצח שלעולם לא ינתק – העת.
אין דבר שלם כשהוא לעצמו, כי הכל קשור ומחובר אל מה שלפניו ונתון כקלפה בתוך קלפה. אין דבר בודד בתבל, כי כל ההופעות הנן רק גלויים שונים של ישות אחת, פנים שונים של סוד אחד.
הכל נכלל באחד ואחד בהכל. לכל סבה יש מסובב, וקצות הסבות נוגעים ונשזרים זה בזה והולכים ונמשכים עד לנבכי תהום האפס.
היא מראה את החדלון שבהויה ואת ההויה שבחדלון, את האפס שביש ואת היש שבאפס, את הנצח שברגע ואת הרגע שבנצח.
נמאסה עליה הבטלה הממושכה בשממון האין־סופי והלכה וכללה את עצמה בתוך יסודה ובראה את החיים, שיהיה לה מקום על מה לחול, שתהא מושגת במוח בני־אדם וקלוטה בתוך רגשותיהם.
ועל־ידי הבריאה נודע לה קיומה בעצמו; על־ידי מעשי ידיה הכירה את מציאותה; מהותה נגלתה לה מבעד מסך היצירה.
והיא מקילה מעט את תפישת הרעיון האלהי בכל עמקו, מעירה על צד אחד של הבלתי־מושג.
והיא משרה מקצת ממהותה בכל מקרי־התבל, בכל מאורעות העולם והחיים; מראה, כי לכל דבר יש גבול בתוך העת; גבול לרעה כמו לטובה, גבול ליסורים ולפרעניות כמו לאושר ולתענוגים. גבול לכל הנברא.
נוֹעצת היא את שניה החדות בכל עצם המתקים בעולם, יורדת לתוך יסודו ומפוררתּוֹ לחלקיו עד אשר תמחה כליל צורתו הראשונה, ממוללת ומביאה כליה בכל מעשי בני־אדם.
ובאים האנשים ונלחמים בה. בונים מצבות־אבן ואבני־זכרון, מציגים אנדרטות של ברזל ועשת, מעבידים רבבות איש להקים פירמידות ומצודות־קברים, להציל את העבר וההוה משני העת, האוכלות והמשחיתות. וגבולות שמו לה, לעת, חלקו אותה ליובלות ושנים, לחדשים ושבועות, ימים ורגעים, בחרו בזמנים ידועים וקבעו אותם לחגים ומועדים, ימי אבל ושמחה, הכניסו בהם איזה רעיון מיוחד ותכן מיוחד, לפי מושגיהם וקצר דעתם. במלחמתם התמידית את הטבע חפצו להכניע גם את המתקים ממעל להטבע, להכניס את זרם העת השוטף בלי סוף לתוך גבולות צרים של שכלם הקט ומושגם המוגבל.
אך העת שוחקת להם, למעשיהם ומלחמותיהם, מקעקעת את היסודות, מפילה את האשיות, מביאה הרס בבניני־ענק, טוחנת אותם לאפר דק ומקק רקב, עוקרת אותם משרש, שוטפת ועוברת על פני יובלות ושנים, עמים ומדינות, סוחבת אתה בדרכה את חוקי בני אדם ותחומיהם, מטשטשת את הגבולים עד אשר לא ישאר מהם זכר על פני האדמה.
היא מלמדת את האדם: לראות, להשתומם – ולהחריש.
אין לבכות ואין לשמוח, אין להתיאש ואין להיות שכור־התענוגים, כי על הכל תעבור חרב העת ויהיה כלא היה. דברים העומדים ברום העולם, אשר עמים וארצות נלחמים עליהם ומתנצחים אדותם, בשטף העת תופסים הם מקום כטפות דלות בים האוקינוס. היא מכה ומרפאה, מוחצת ושולחת מזור, מביאה פגעים ונותנת תקוה בלבות חללי החיים.
היא – התקוה בעצמה. התקוה המחיה את לב האדם, המעודדת אותו לפעולות, הנותנת כח ואיל לעמים רצוצים, המאירה עינים עכורות, המרפאה לבבות נשברים והמרנינה רוחות נדכאים.
העת – זוהי גלוי אחד של סוד האלהים, נצוץ קטן של אור אלהי, גלוי טפח של העתיק־יומין, מעט מאלהים…
צל – דמות דיוקנו של כל דבר, של כל עצם, של חי, דומם וצומח.
צל – קלסתר כל נמצא; קלסתר שלא חל בו צבע אחר מלבד – שחור.
מרבדי השדות הירוקים, שבלי הקמה הצהובות, פרחי השדה המוזהבים, חכליל־לחיה של נערה רכה, לבנת השלג, אדם השושנה, רד של פרח, בהירות־בדוֹלח של דמע בעין הילד, אגל טל בגביע השושנה – מראה צלם: שחור.
בּכּל הוא מושל, הצל; על הכל הוא רובץ, את הכל הוא מחקה. הוא ראי כל תנועה, כל נדנוד, כל זעזוע.
במקום השמש – שם הצל, בּמקום קרן אור – שם קו שחור. חסר הוא, הצל, רק בממשלת החשךְ.
במאמר אחד, בדבּור אחד נברא העולם וצלו, האדם וצלמו.
מושג הצל נקלט במה בני האדם בעת הברא האור. בלי אור אי־אפשר להשיג את מהות החושך – הצל.
מתי אפשר היה לחוש: “וחושך על פני תהום”? בשעה שאמר אלהים: “יהי אור! – ויהי אור!”
ויהי אור – ויהי גם צל.
ויחי הצל את חיי העולם. בכל חזיונות החיים פועל את פעולתו גם הצל. בהחרב עמים וארצות, ממלכות וגוים, בפלוט לוע הר־שרפה לבת כליון ושואה – גם יד הצל בּאמצע. הכל נשנה ומשתקף בּו. ובהשמע על משואות החורבות קול קורא לחיים חדשים – גם קול הצל ישמע.
ובמות האדם – לא ימות עמו הצל; בהחרב עולם – לא יחרב צלו, כי נשארים צל המות וצל החורבה.
בלי סתירה אין בנין, בלי צל אין חיים.
בעמקי חביון לב העולם, במסתרי נפש החיים הוא חי הצל; בפרכוסי נפש היותר דקים, בזעזוּעי הנשמה היותר טמירים הוא נמצא. בעלות מחשבה במחוֹ של בּן־אדם ועלה עמו גם הצל, ברעוד הלב רטט הרגשה וירעד גם צל ההרגשה. הוא נולד ומת חבוי מן העין, במקום המחשבה והרגש שאינו מסתמן בשום גון מבחוץ.
מלא הוא העולם ממשלת הצל. בכל זוית ופנה, סדק ובקיע, הוא נמצא. אבל הוא נראה רק במקום קרן אור.
וגם נוחם ומרפא, ישע ותקוה, הוא מביא. הוא ערש החלומות, מקור הדמיונות וההזיות, מעין המסתורין, משא הנפש וחזון הלב, מעטה הסוד, לבוש העצבון, ארג הרזים.
בעבי החורשה, בצל אלון רב־הענפים והבדים יוֹשבים להם הוא והיא בערב יום קיץ, בשעה שהצללים הולכים ומגיחים מכל צד, מתפּשטים, מתפּתּלים, מתעקלים, ועוטים את החורשה במעטה כהה מלא סוד. שותק גלגל החמה המנסר בעולם, מחרישים שאון העולם ודכיו. עטופת־צל עומדת הבריאה, רעננה וטהורה, ובחיקה – רזי עולם. נשמעת זמירת צפור בודדת, לחש גלי הנחל בהתערפּלם. קולות בודדים נשאים בעבי היער, הנפסקים לרגעים, והוא והיא שופכים את לבם המלא, איש בחיק רעהו, ודמעות זולגות מעיניהם מבלי דעת מדוע, והן נופלות לתוך חיק הערב השחור.
ובירכתי הסלון, לנוכח תמונות וציורים התלויים על הכתלים, בּינות לעציצי פרחים הפורשים צל רוה־רכות ונעימות על כל אשר מסביב, בפנה חבויה, נשענת על משעות כסא מרופד, יושבת לה עלמה רכה בראש מפשל לצד הכתף בעינים חולמות בּלב מלא געגועים, ואת כליון נפשה היא שופכת בזמירות ערבות, הבוקעות ועולות מתחת חלילי הפסנטר. הקרנים האחרונות של השמש השוקעת חודרות דרך החלונית, מסתננות בּעד הוילונים המרוקמים אל תוך הסלון פורשות רקמת־אורים פנטסתיים שמעט־מעט הם הולכים הלוך וכהה, הלוך וקרר, ומשרים על הכל צללים אפלולים־עצובים, רכים, נוחים כלטיפת אצבּעות של אחות טובה; והנגינות, מתוקות ומלנכוֹליוֹת, פּורצות ועולות וממלאות את חלל הסלון מזיגה של צבעים ונגינה, כּאילו היה חדר־שנה של שדה עוגבת. או חדר בת מלכה מתגעגעת לדוד נעוריה כי אבד.
הצל – געגועי הלב, המית הנפש, כליוֹן הנשמה, צמאון שאינו פוסק, עריגה נצחית.
הצל – בּן־זוגו של השמש. השמש – עצמת החיים הלוהטים והמלאים, חוזק החיים, עוזם ותקפּם; הצל – סודות החיים, חלומותיהם, דמיונותיהם והזיותיהם.
בּין־השמשות – אור וצל משמשים בערבוביה.
צבע – החלק החצוני של כל דבר. כל עצם כל נברא: החלק הכי־נכבד במערכת הטבע; חלק השיך לעינים, למח וללב. בנגוע איזה רעיון בהכרת האדם, בצבעו הוא נוגע, בּצבעו הוא נתפש, בּצבעו הוא מושג.
כל הנברא – בצבעו נברא, ועם מהלךְ התפתחותו מתפתח גם הצבע. צבע אחר לילדוּת, שחרוּת וזקנה של כּל עצם; צבע לצמיחה, לגדול, לכמישה ולמות.
צבע גם לרקמת־חלום, לארג־הזיה, לטוי־דמיון; צבע לצלצול, לשריקה, להד, לנגינה.
פּרח תכול כתכלת השמים הטהורים, שושנה אדומה ולוהטת כאש, חבצלת לבנה מבהיקה, מרבדי שדות ירוקים, שמים שקופים ובהירים, יער סבוך שחרחר, פני נחל כהים; אודם־שושן בלחי נערה, להט־דם בפני עלם, שלל־צבעים ברסיס טל, בּגביע פרח, בּנטף מים, באבעבועה של בּורית, בּמכתת חרס, בּשבר זכוכית, בּנקודת ראי, בּכנף צפור, בקשת השמים – ובּבוא הסתיו ונבלה הבּריאה ונבלו גם צבעי הבּריאה.
צבע – צדו המאיר של כל נמצא, צדו הבהיר, העז והחי; הצד השני של הצל.
אם־הצבעים – השמש, שלוחיה – הקרנים. מושלים הם, הצבעים, בּממשלת האור ונגוזים – בּבוא הלילה, בהגיע זמן ממשלת החושך – הצל.
החיים הנם רשת של רבבות צבעים שונים: עזים, חודרים, נוצצים, מבהיקים, שחורים, עגומים, קודרים, קלים, נוחים, כהים־מרפרפים, עצובים־ערבים. אולם למות רק צבע אחד, שחור, צבע הצֵל.
מהות ותוכן החיים הנם הצבעים; בלעדיהם, הכל מונוטוני, עכור, דהה, דלוח, בעל גון אחד בלתי משתנה – מות.
ויותר שהאדם או העם אוהב את הצבעים, יותר הוא מלא־חיים, מהיר־תנועה, רתוח־דם, מפעפע ומכה גלים.
ותפקיד להם, לצבעים, לכל המקרים, המאורעות והחזיונות שבחיי האדם. לכל מקרה שמחה או אסון צבע מיוחד. צבע לאבל ולחג; צבע לשר, לכהן, למלך, לעבד; צבע לארץ, לעם, למפלגה, לשבת ולכתה.
צבע גם לדגל העם, הארץ, המפלגה והמדינה, ולשמו אנשים נלחמים, שופכים דם, מראים גבורות נפלאות, מוסרים את נפשם בשמחה והולכים לקראת המות בפנים צוהלים.
הצבעים – תוכן החיים, גרעין ההויה; מזיגה של צבעים, הרמוניה של צבעים – חלום החיים, נשמת ההויה, רעידת הנימים היותר דקים שבנפש האדם, הפשטת החומר העכור וקבלת זיו עליון.
יושב לו הבודד בחדרו הצר. מלא הוא יגון קודר ועצב לוחץ את הלב. מתיאש הוא מן העולם והחיים ושקוע ברעיונות נוגים והרגשות מעיקות. ופתאום – את חדרו ממלאת רשת צבעים הבאה מקרני השמש המתפרצות מתוך מפלשי העבים הכהים, ויוקל אז ללב הבודד ותאורנה עיניו ויתעורר בו חשק החיים.
ובין שדרות האלונים העבותים בגן העיר מטיל לו העלם אשר היאוש מקנן בלבו והמות נשקף מתוך עיניו העכורות, ופתאם – ותראה השמש מתוך עיבי השמים והלבישה את הגן רקמה, מרבדים מרהיבי עין ומרפדי סדינים צבעונים של פרחים בעלי גונים לאלפים והתנגשו הקרנים וחדרו לתוךְ מפל־המים והזהיבו את הגלים ואת הקצף הלבן ושטפו רסיסי־אש וזהב והיו המים לנחל זרוע מרגליות והשתברו הקרנים ברסיסי המים בנפלם ויראו קשתות הזהב והכסף מעוּלפות באש־פלדות ואור־נוגה – ויתעודד לב העלם למראה העולם הנפלא אשר מסביב ותחי רוחו.
ועל מטתו, מטת דוי, שוכב לו החולה ומתהפך מצד אל צד ממכאובי גוף ונפש ומרגז עצבים קשה, ובעלות השחר ינץ החמה הראשון יגע אל עיניו ועולם ה' יתמלא צבעים ושירת צפרים ויחרד לב החולה מרוב התרגשות וישכח את צערו ואת מכאוביו.
השפעה להם, לצבעים, על מרוּץ הדם, על מבטי העינים, על פעולות החושים ועל דפיקות הלב. ותפקיד מיוחד והשפעה מיוחדת לכל צבע וצבע שבמערכת הצבעים, תפקיד לצבע אדום, שחור, ירוק וכדומה.
מלך הצבעים: בדומם – האבן הטובה, בצומח – השושנה, בחי – הטוס, במדבר – האשה ומושל על כלם – השמש.
האשה – מרכז הצבעים והגונים, החליפוֹת והתמורות; נקודת־שרפה של כל חליפוֹת־המראה, חליפות ברוח כמו בבשר פושטת צורה ולובשת צורה, סמל וחיים השוטפים והמתחלפים ברבבות צבעיהם, קסם החיים, גרעין הבריאה – אם העולם.
הד – צל הקול, צל ההברה, צל הצלצול והנגינה, הקשקוש והדפיקה; בבואה של קולות עצמי הבריאה.
וכקול כן צלו. בהד משתקף צבע הקול, צלצולו, מזגו, תנועותיו, איכותו ומהותו. הוא אינו מת, דומם, חסר־צביון, עכור ובלי־צבע כצל העצמים, אלא ראי בהיר, מראה מלוטש, אספּקלריה מאירה, המוסר לנו את כל מה שקלט לתוכו בלי חסר אף שמץ קל, קו בודד; בו מסתמן מקורו, הקול, בכל צביונו.
אבל לא בכל מקום הוא נשמע לקול, אינו משועבד תמיד למקורו. יש לו גם מאוייו שלו. אוהב הוא את הרום, את העומק, את המרחב ואת המרחק; אוהב הוא את עבי היער, את רוחב השדה, את עומק הבור ואת רום ההר וכל עצם זר – זר לו ומפריע בעדו.
מתגלגל הוא כל מיני גלגולים, דרך כל מיני מחלות עולה ויורד, מתרומם ונופל, משתרבב לרבוי רבואות הדים עבים ודקים, ברורים וצרודים, מצלצלים ועמומים, מתפשט במלוא רוחב האויר ועושה נפלאותיו; אך בהפגשו בדרכו באיזה עצם ממשי, חומר מציאותי, הוא מתדבק בו ונטפל אליו, גווע כרגע ונאלם דום.
בא הוא גם מן החומר היותר גס, יונק הוא גם מן המקור היותר עכור; מן הכאת הקרדום, מן חריקת המגרה וקשקוש הצלחת, אולם מן הרגע שחוּט הקול נגע בו הוא פותח את החרצובות האוסרות אותו אל המקור ונעשה חפשי בתנועותיו ובמהלכו.
זר לו הבלתי־אורירי, המוצק והקשה. שונא הוא את דמות הגוף.
ועצומה היא השפעתו על האדם. מקסים הוא את לבות האנשים כשהוא יוצא מתוך כלי־נגינה ערב, האויר נעשה אז מלא סודות וכשפים, נימי הלב רועדים ברטט קדוש והעינים מתחילות דומעות משפע הרגשות עצובות, רכות, מתוקות ומלטפות; מעורר הוא את בני־האדם להתנפל כחיתו־טרף וכזאבי־מדבר על בני אדם כמוהם בהשמע הד קול החצוצרה, קול ענות גבורה על שדה הקרב, ומשגיב את רוח האדם ומביא בלבו יראת הרוממות ופחד טמיר ושגיא בהשמע הד קול מפל המים על צוקי סלעים חדים.
“בראשית היה הדבור” – ועם הדבור הראשון של בריאת העולם נברא גם הדו.
“בהבל פיו של הקב”ה נברא העולם" – הוה אומר: בהד פיו.
ומאז הוא מתגלגל עמו, את הדבור, נטפל לו ונלוה אליו, מרחיבו, מעמיקו, נותן לו חוזק וצלצול, עוז וברק, מתנועע בתוך תנועות גלי האויר ומגיע למרומים.
וכשם שהיה הראשון לבריאה כן יהיה גם האחרון לבריאה. ולאחר קול־הרעש האחרון של כליון העולם וגסיסת נשמתו עוד יצלול רגע באויר הד הכליון והד הגסיסה.
לזכרון נשמת ילדתי ריזלי.
חבצלת ענוגה וצחורה אני תוחב בנקב בגדי אל מול לבי.
על קברךְ, ילדתי, צמחה החבצלת הזאת; על קברך עלתה, פרחה, שגשגה ותהי לתפארת.
עמוק, עמוק טמונה גויתךְ הפעוטה והזכה; עמוק, עמוק בתוך חיק האדמה, והחבצלת הזאת ינקה את ליח האדמה שרוטבּה מלשדך ודמך, והרי היא נושאת בחבה את תמצית הויתך, טוה הלאה את חוט חייךְ, החוט שנקטף בקצהו, שוֹזרת הלאה את שרשרת החיים, שהולכת ונמשכת דור דור מאבותי הקדמונים עדיך, ילדתי.
וטהורה היא, החבצלת, כטוהר בשרך הרענן, רכה כלחי פניך, וצבע לה כצבע הדמעה שנפלה מעיניך בבקשך את שד אמך, וזכה כזך עיניך התמימות.
אך כעין אד אפור מתוח על פניה, וריח לה, ריח רוה־מות, וזה מזכיר את סוד יניקתה; החידה הגדולה, חידת החיים והמות, הנובעת ממנה ושרויה בתוכה…
הגביע אשר בראש החבצלת עוד לא נפתח, העלים עוד לא התפתחו די צרכם, עוד חבויה היא הנשמה בתוך תוכה, מתחת לארג הגלוי, כי גם המקור שממנו הם יונקים, טרם הספיק לשלוח את בדיו ואת גידיו לאורך ולרוחב; כי טרם הספיק לערות את מקורו – המעין שממנו הם נובעים.
והרי אני נושא על לבי, זה מקור החיים, את החבצלת הצחורה הזו, ומטיל אני לי בשדרות הגן, בין אנשים שקועים בתוך החיים או חולמים את חלום החיים, ועוברים על פני עלם ועלמה, אוהב ואהובה, שמים מבטם בפני החבצלת, ועורגים הבחורים בלבם את רעננותה וטהרתה, לשים אותה על חזה העלמה המכה גלי אהבה, והיא, החבצלת, נעשית סמל ליפי החיים, יסודם ומקורם.
ולא לחנם היית את, חבצלתי, לצבי העלמות ולחלום העלמים. כי עולה את על יתר החבצלות, בנות מינך, ברקמת עצביך ובארג קורי תאיך, כי הרבה יסודות נתלכדו בשרשך, יסודי החי והדומם התערבו והתמזגו ביצירתך:
דמעות מלוחות שנזלו מעיני אב ואם על גבי קבר הגויה הפעוטה והגויה בעצמה – הן הן שעזרו בצמיחתך, הן הן שהוסיפו קורי רקמה בארג ישותך.
ומסתננים הם, קוי השמש, דרך עלי החבצלת והעלים נעשים על־ידם זהרוריים ושקופים; וחודרים אליהם מבטי עיני העלמים, והם סופגים מבטים חולמים ותאוניים אלה, והכל מתמזג שם, בתוך החבצלת, היונקת את יניקתה ממקור המות, לרקמה חדשה, לארג־יצירה חדש, שסוד קיומו בתוכו.
והגידי נא, חבצלתי, מה האזינה אזנך שם בתוך מעבה האדמה? איזה קול הגיע עדיךְ ממעמקים? האם לא שמעת שם קול צפצוף קורא: א… מ… א… האם לא נקלט שמה הפחד בלילות הסער והזעף, בשעה שהאם פשטה את זרועותיה וחבקה את החלל הריק, והאב התלבט במטתו בהסתכלו בערש הריק שהלבין בתוך חלל החדר האפל והדומם?… האם לא נשמע שם קול בכי דק עולה מתהום?…
אבל לא. הלא את חבצלתי, הנך אותם החיים שנקטפו, את קלטת אל קרבך את תמציתם והם רק התלבשו בךְ בצורה אחרת, בלבוש אחר. והרי אני נושא על לבי את המשך החיים האלה, ואנחנו שלשתנו הננו אותו חוט החיים שקצותיו נוגעים ונשזרים זה בזה…
הלא חיה אַת בי, ילדתי היפה!…
סביב הבית החדש שבו ישב זוג צעיר, איש ואשה, היה גן־פרחים ופירות, שבעל־הבית, האיש הצעיר, נטע אותו בשעה שגמר את בנין ביתו. הוא פאר את הגן בכל מיני פאר ועשה בו קנים לכל מיני הפורחים. בתוך הגן היו כורות לדבורים ושובך ליונים והבית הקטן עמד בתוך הגן כקן בני אדם בתוך יתר הקנים, ובו ילדה קטנה אשר הוליד הזוג הצעיר כשנה לאחר חתונתם ולאחר גמרם את בנין ביתם החדש.
ושעשוע היה לזוג הצעיר הגן החדש והבת הראשונה שזכה אותם אלהים בה. אביב היה אז בארץ ואביב היה גם בלבם. כל העולם כאילו יצא מחדש מתחת ידי היוצר. הטבע פשט מעליו את בגדיו הבלים והרטובים, את בגדי החורף של זמן הפשרת השלגים, ולבש בגדים צבעונים מבריקים, וגם השמש כאילו נתחדשה ויצאה אל חוג השמים כשהיא מלוטשה, ממורטה, מזהירה ושוטפת אור וחום. כל העולם צחק את צחוק הילדות הטהורה והתמימה. צמחי האדמה שגשגו והתרוממו לנוכח השמש, והשמש הציפה אותם בקרני זהבה וחומה. הצפרים צפצפו ונתרו, פרפרי הרקמה רטטו ועפו, הדבורים זמזמו ויצור־הרמש רחשו בדשאים הכל קם לחיים חדשים.
הילד, שיצא לאור העולם בראשית האביב, חי ביחד את חיי צבא האדמה. בבקר התעורר ומחלומו והתחיל שולח מבטים לעבר פני החלון, אל קרני השמש ופרחי הגן, ממלמל בשפתיו הדקות ומוציא מפיו הקט מיני קולות ופטפוטים של שמחת החיים. הוא פרכס בגופו הקטן, התרומם מעל העריסה ובעט ברגליו הקטנות והעגולות בשמיכת־המשי הכחולה וצחק צחוק תוֹם בעיניו הכחולות, שאיזה אד פרוש עליהן. בצהרים עמדה לה העריסה בתוך הגן והילד צמח לו ביחד את יתר הצמחים, גדל ושגשג את כל נצני האדמה. השושנה פרחה באדם צבעה בנשוק אותה קרן השמש ולחי הילד האדימה. זבובי הרקמה והדבורים מצו שתו את עסיס הפּרחים, הפּרחים בלעו לתוכם את חומן וברקן של קרני השמש והילד ינק אל קרבו ביחד את חלב אמו, גם את אבק הפרחים וריחם וגם את חום השמש. נראה היה הילד הקטן כצמח חי בתוך צמחי הגן וכצפורת מפרכסת, ובבא הערב ונדמו הצפרים ורחישת הפרפרים נפסקה, הפרחים הורידו ראשם, עליהם התכּוצו והתקמטו וחלום הערב פרש את ממשלתו על הגן – ועצם גם את עיניו וחלם את חלומו עד אור הבקר.
ובבא הסתיו וקמלו גבעולי הפרחים, יבש מקור העצים, מתו זבובי הרקמה. הצפרים, יש שעפו לארצות החמות ויש שהתחבאו בקניהן. הדבורים הסתתרו בכורות. נעלמו מיני הרמשים השונים. השמש אסף את נגהו – ונעלם גם הילד, הוא הובא אל קנו הוא, אל חדר סגור ומסוגר, בעל חלונות סתומים וגג מאפיל. ושם ישב לו עד שוב קרן־אביב הראשונה.
ורק חי לו היצור המדבר ביחד את יתר הצומחים והמתנועעים. הוא צמח לו בין יתר צמחי האדמה והיה לאחד מקרבם: בריה חיה אחת בין יתר הבריות החיות והפורחות.
ההבדל שנבדלו היצורים האלה זה מזה היה רק הבדל צבע, הבדל גון, הבדל קול וצליל. וכן – נבדלו גם בתוך חייהם. היו כאלה, הפרפרים, אשר תור חייהם נמשך רק יום קיץ אחד: נולדו, טסו לנוגה השמש, מילאו את האויר ברטט חייהם, נזדוגו, ועם בא הערב מתו; היו כאלה, הפרחים, אשר חיו במשך שבועות מספר, פרחו, שגשגו, יפו, ערגו לשמש ומלאו את האויר בצבע חייהם הנפלאים, עד אשר באה יד אכזריה וקטפה אותם, או שקמלו, נבלו ומתו על גבעוליהם; היו כאלה, הצפרים, אשר היו מספר ירחים או שנים, צפצפו, עלזו, ששו ומלאו את האויר בשורת חייהם העליזים; והיו ביניהם, העצים, אשר הטבע מנה להם מספר שנים למאות. הם צמחו, גדלו, עתקו ועשו חיל הביאו פירות למכביר, ואחר־כך נזדקנו גם הם, הרקבון בא אל קרבם, נכפפה קומתם, חדלו מעשות פרי עד שגם נפלו בנופלים. והילדה גם היא פרחה וכשהגיעה למספר שנים ידוע ובגרה נגלתה בכל עושר יפיה ושפעת צבעיה; היא פרחה כתמר, עלתה כשושנת הגן, עיניה כחולות כתכלת השמים וכצבעי פרחי הזכריות, שני שדיה כאשכולות וקולה כקול הזמיר, שמחת החיים בלבה ועיניה קרנו ברשפי אהבה. היא הביעה את רחשי לבבה העמוקים ועליזות חייה המלאים ברטט גוה הענוג והרענן, בצבעי עיניה המקסימות ובשירת קולה שהשתפך בחלל הגן כצלילי כנף־רננים, פרחי הגן פארו את חזה המרומם ונשיקות דודים מלאו את האויר, עד אשר מצאה את בן־זוגה וילדה גם היא כדמותה וכצלמה ובהגיעה למרום האושר, התחילה לרדת מטה. גזה שמחת החיים ומקומה לקחה הכרת החיים ומלוא דרישותיהם, נעלם אודם פריחת הלחיים והשפל הוד הקומה, היא חיה עוד מספר שנים עד אשר העמידה את הדור הבא אחריה וגועה בבוא עת חליפתה.
ומעט מעט נתרוקן הגן מן הדור הראשון: מת בעל הגן אשר נטע אותו, מתו אחד אחד שרשי גבעולי הפרחים והנצנים; מתו עצים אחדים אשר יבש מקורם או אשר תוכם נעשה ונבוב וחדל מעשות פרי, ומת גם היצור המדבר. וכך נעלם כל הדור הראשון מבלי שוב עוד עד עולם.
אבל לא מתה האדמה והחיים אשר עליה. ובבוא האביב החדש ונראו שוב בעלים חדשים בתוך הבית אשר בגן. האדמה הוציאה מקרבה פרחי־חן חדשים שעלו והתרוממו למעלה לנוגה קרני השמש והתנועעו בשלל צבעיהם הנפלאים, ועצי־פרי טפחו בקרבם את ילדיהם־פירותיהם. האויר נתמלא שוב טיסת פרפרים זמזוּם זבובי־רקמה, שמלאו אותו בשירת חייהם היפים וביניהם גדל וצמח פרח מדבר, ילדה קטנה ויפה, בעלת עינים כחולות ושפתי־חן, והוא גם הוא הביע את שירת חייו בפרכוסי אבריו העדינים ובמלמול שפתיו הדקות והעולם נמלא שוב שירה וחיים…
בין ערוגות פרחי־הגן, סובאי אור שמש בצהרי־קיץ שגשגה שושנה אדומה כדם, בעלת עלי־קטיפה ענוגים, שאבק נוצץ פרוש עליהם. בקומה זקופה עמד הגבעול וגביעו מפנה כלפי מעלה; שותה הוא את זהרורי השמש, מתהדר באדם לחייו והוד תפארתו כמלךְ הפרחים.
הגן היה אז מלא פריחה ולבלוב, שטוף אור חמה, משגשג וחי. שפע של חיות, רעננות ולשד היה שפוך על הכל. נראית היתה היד, המכה על ראש כל ציץ וצמח ואומרת לו: גדל! כל החלל היה זרוע קרנים לוהטות ומלא קול זמזום, לחש ורחש של הפרפרים, הדבורים, זבובי־רקמה ויתר מיני היצורים המזמזמים שרחשו באויר ומלאו את החלל בשירת חייהם. סוד היצירה והודה היו שפוכים על כל.
ואיזה שכרון־אהבה תקף את כלם. כל אשר בגן הלך הלוךְ ונמשך, עורג וצמא, כמה ומתגעגע, רועד ומרתת אל זהר החמה השופעת, מפרפר ומפרכס לסבוא את קרני הפז הלוהטות ההולכות ומשתפכות, מציפות וממלאות את חלל העולם. הכל היה מלא להט־אהבה; כל ציץ וחי התגעגע להיות נבלע ונמוג ברשפי הזוהר. הכל היה חי בסערה ועולה בסערה למקור האור והזוהר – השמש.
אני ישבתי אז על אחד הספסלים שבגן, חי את החיים אשר מסביב לי. כולי מלא שירה רוממה להוד מלכות היצירה. נפשי מלאה על גדותיה שירת החיים וסער החיים, – ואתבונן אל פני השושנה, העומדת רוממה וזקופה מעל חברותיה, והנה מבין חיל הרמשים, הדבורים, זבובי־הרקמה ופרפרי־הפז, פרש לו פרפר אחד רקום־כנפים, עזב את עדת חבריו ועף לו יחידי, חג לו חוגה באויר, פרכס רגעים בכנפיו, כמבקש לו אחיזה באיזה מקום שהוא, ופתאם בא עד השושנה האדומה וטבע בגביעה. אחר התרומם קצת, פרכס בכנפיו, רחף וטס ממעל לשושנה, נוגע ואינו נוגע, כיוצא במחול, וכעבור רגע שב עוד פעם אל השושנה ונשאר דבוק בה, השושנה התנועעה אט ונראית כצמח חי נשא בלהב…
כיום תמים ארך לו שכרון־החיים הלזה, אך הנה רד היום, השמש כאילו התחמקה לאט לאט, כאלו יראה פן תעכור את שמחת היצירה שתקפה את החיים. אך הנה בא הרגע והיא הלכה ופנתה לפאת מערב, שלהט רגעים מספר כנהר די־נור. היא שפכה על־פני הגן אדם דם הפרידה, ואחר־כךְ התחור כולו. רגע עמד הכל כמשתומם ומלא־סוד הגויעה ופליאות־החזון אשר נגלה לעינים. חידת המות באה אל לב העולם ורז־פחד דבק בכל. השמים חורו והלבינו מעט מעט והברק שלהם נעשה חור ועמום כלובן העינים של מת. רוח קל בא מאיזה עולם לא־ידוע ורעד עבר בין פרחי הגן, כאלו נמסר עתה מעלה לעלה הסוד הנורא של חדלון החיים. גז להט החיים וחשק האהבה נאסף. והנה אסף השמש גם את קו־נגהו האחרון ויעלם, הפרחים הורידו ראשם, עליהם התכוצו ונראו כתלויים באין־אונים. צללים השתרעו לארך ולרחב והליטו בכנפיהם את פני כל הגן. האויר נעשה כחול־שחור ואחר כך חשך לגמרי. רגע נדפו עוד ריחות־נחוח של הפרחים בנשימה האחרונה שלפני המות ואחר כך נשקע הכל ונדם.
נגשתי אל השושנה, שעמדה מכווצה ורועדת, וארא בגביעה הצוחל והיבש פרפר מת. הוא מצה את כוס החיים עד תומה והוציא את נשמתו ביחד את קרן השמש האחרונה…
* * *
על יד חלון חדרי הפתוח, הפונה הגנה, ישבתי ואביט את תוך הלילה, שפרש את ממשלתו על פני הארץ. איזה סוד נורא עמד לו שם בעבי הגן ונשמות מתים כאלו רחפו באפלה הכבדה ויצקו את לחשם אל תוך הדממה הכבדה שקמה מסביב.
אך הנה גם בחיק הלילה השחור רחשו החיים, חיי הלילה. פרחה הליבקוניה ועלי־הריזדה זלפו את ריחות בשמם, קמלו פרחי החמה ופרחי־הזוהר ובמקום עלו פרחי הלילה ורחשי־הנשף שרטטו בחיק הלילה.
והנה מן שחור־הגן פרש לו פרפר לבן־כנפים, נשא על גלי האויר הקלושים והתפרץ ביעף וברשרוש־כנפים דרך החלון אל תוך חדרי: הוא התחיל מרטט סביב הנר הדולק, שעמד על השלחן. איזה כח אדיר משך אותו אל שלהבת הנר מבלי הפרד ממנה. רגע עזב את אור הנר, טס לו באויר החצר, נאחז בוילוני החלון השזורים, זחל על השלחן וגם עף לו החוצה, אך עד מהרה והוא שב בכל עוז מעופו, סבב את החדר לארבעת כתליו, דפק בכנפיו הדקות על פני התקרה ושוב התנפל על להבת הנר באיזו עצמה מיוחדת, בנהימת־זמזום ובמשק־כנפים אדיר כשכור־חושים וזולל־אור. וכל כמה שהתקרב אל להט האור, פרפר יותר בגופו הדק והמארך ודפק יותר בכנפיו העדינות, עד אשר נגעה האש בקצה הכנף האחת, והוא בכל־זאת, לא נרתע לאחוריו, אלא הוסיף לחול את מחול־המות סביב מזבח האש והוסיף למלא את חלל החדר בזמזומו ובמשק כנפיו המתלבטות, כאלו לא קרה דבר.
כשעה שלמה ארך מחול־השגעון של הפרפר הלזה, עד אשר נאחזו כנפיו בשלהבת הנר והוא עלה בלהב על מוקד האש.
רגע נתמעט אור הנר, עד אשר נדמה כי כבה כוּלוּ, אך עד מהרה עלתה השלהבת ביתר עוז והגוף החרוך והשרוף נפל על השלחן בקול משק קל והיה לאפר דק.
בתחלה היתה דממה כבדה ומעיקה, שקולה נשמע באויר כהד אלפי פעמונים. הדממה היתה קשה. נדמה כאילו נשמעו עוד עקבות משק הכנפים והתלבטות הגוף הענוג, ואחר נדם הכּל.
כשעה קלה נשארתי על מקומי. החזיון הנפלא, אשר התהוה נגד עיני, לקח את כל לבי, וכל חושי בי נדמו. אך לאט לאט נעשתה הכרתי צלולה ואדע כי הפרפר נפל חלל על מזבח שאיפתו העצומה ותשוקתו העזה לאור; הוא נפל לקרבן על שלא יכול נשוא את האור החור והקלוש אשר מסביב ונפשו נשרפה בלהב־האהבה ותשוקת האור…
* * *
ירדתי הגנה, קטפתי את השושנה הזקופה, אשר בגביעה היה חבוי גוף הפרפר, שמת מיתת נשיקה, ואקח את אפר פרפר־הלילה, שעלה על המוקד ומת באשו, ואפזר אותו על פני עלי השושנה ואשלחה לבחירתי בצירוף אגרת קטנה, שבה היה כתוב לאמר:
“בין אפר לבבות שני הפרפרים האלה מפרפר לב שלישי – לבי אני…”