השיטנה הבזויה – לא אזכור איה שמעתיה, או ראיתיה בדפוס – כי כוח המושך של שהקונגרס בלונדון לא היה צפון בקונגרס עצמו ברעיון הציוני עצמו, כי אם בלונדון, כי איוותה נפש האנשים לראות את לונדון ולטייל ברחובותיה, העלתה על לבי זכר שני טיילים כאלה, עומדים לפני כמו חי, ואינם זזים עד שאתארם, למצער ב“יד כהה”. האחד הוא מן השנה השלישית – האשכנזי היה אומר במקום הזה: יאהרגאנג 3 – והשני הוא מהשנה הרביעית של הקונגרס.
אחרי הקונגרס השלישי ואוותר אני ועוד שרידים אחדים בבאזיל. כחום היום עברנו את הגשר הראשי על פני הרהיין. כל יודעי באזיל יזכרו את המקום היפה ההוא. חסין הנהרות שוטף שם כזרם קיר, כמפל מים במורד, סוער ומתדפק אל גדותיו כמחי קבל. באשכנז הוא כשוכן כלא, כובש יצרו, שאנן, רצוף דודים, מתעלס באהבים. פה הוא רץ אל ההרים, פה הוא בוקע צורים, ואזני העובר תצילנה משאון חשרת מים. והתכלת לא תכלת נוגה, לא צעיף תרדמה, אך כתונת אור, נוצצה ולוהטת, שנונה כחיצים, מלאה ואומץ. ומשני עברי הנהר באזיל הראשית, העתיקה, עם ראשי מגדליה וצריחיה הנחפים בזהב קרני השמש ו“באזיל קטן”, חדשה, רעננה, רחבה, בלי מפלאות הבניה, בלי מפעל יד חושב, אך שקט ורווחה לשואפי רחבה, בלי מפלאות הבניה, בלי מפעל יד חושב, אך שקט ורווחה לשואפי צל, באזיל של הגבירים החדשים. אבא רהיין סוען גועש, כמו יתקצף על אשר נועזו בני היבשה להעמיס על שכמו את הגשרים הכבדים האלה, שמש שופכת חום רב, פלגי להט! אנחנו עייפים ויגעים מעבודת הקונגרס. על הגשר הכביר יש במקומות אחדים כסאות חצובים באבן ומחסה פרוש עליהם.
ישבנו לנוח מעט, אני וראובן בריינין. אינני זוכר מי היה עמנו עוד. הנני זוכר: אז עבר לפנינו איש, וכמו חפץ לגשת אלינו וכמו החל לדבר אלינו. הוא היה כבן חמישים. קומתו היתה ישרה כקומת איש אשר עבד ימים רבים בצבא, ואולם באחרונה תחת משא השנים, או העבודה, או הצרות נכפפה מעט. הכפיפה היתה קלה וכמו אך החלה, הפנים הפיקו עוז מכבר, וכמו צל חולשה ורפיון, מדווה או מצוקה היה פרוש עליהם. הפנים היו שזופים מאד. גם בלי בקיאות יתירה בחכמת הפרצוף יכול כל איש להכיר, כי זה הוא איש חזק, בריא, אשר זה עתה החל העש: זיקנה או עוני, לאכלו. לא ידענו מי הוא. בגדיו היו כבגדי פועל או כבגדי איכר, בשווייץ אין מפלגות העם בדלות בבגדיהן, פועל העובד הרבה או איכר פולח ובוקע – שנסתחפה שדהו. אם כה ואם כה חשבנוהו ליליד הארץ.
למה ניגש אלינו ומה הוא סח? המבטאים בשווייץ רבים מאד, ואם ידבר איש יהודית-אשכנזית במבטא ברדיטשוב, גם אז לא ייבדל הרבה ממבטא חור או ברן. מי שיודע את כל המבטאים ההם יודע יותר משבעים לשון. מה בעל המבטא הזה חפץ? כי האיש העומד לפנינו הוא יהודי, לא עלה אף על לבנו. הכל יכולנו לשער זולתי זאת. כבר ראינו טיראָלים, קוזקים, חינאים, שבאחריתם נתגלו כיהודים. אך האיש הזה, בעל הפנים האלה, לבוש בגדים כאלה – יהודי?
ואמנם הוא היה יהודי, והוא בא אל הקונגרס הציוני. הוא היה אחד הטיילים! הוא חפץ לראות את באזיל, הוא השתוקק לראות את התמונות מעשי ידי באגלין ואת הרהיין ואת המינסטר! הוא בא ברגליו – אולי זוכר אתה, בן לוויתי, את המקום אשר משם בא? שמענו אז את כל הפראים, ראינו את כל האותות והמופתים.
אגדת היהודי הנצחי על גשר הרהיין! לא הרחק מהמקום הזה נמצאו שלבי המדרגות ששם היו מחולות המוות בימי הביניים, ששם גילגלו את היהודים מראש צוק כשעיר המשתלח. האבנים ההן יודעות וגם מי הרהיין יודעים את האגדה הזאת, ואנחנו שמענו עוד הפעם, שמענוה אחרי הקונגרס, והיא אולי היתה עמוקה הרבה יותר מדרשות רבות שנשמעו בלשכות הקזינא. אליהו נראה לנו והוא מספר אגדה? לא! יהודי חי וקיים, יהודי יהודי מארץ ביהמן!
אדם פשוט, חזק, גס מעט, בלי תחבולות, בלי פיקחות יתירה – ובכל זאת יהודי. אך העור החיצון היה גס, ואולם עמוק מן העור כבר נמצאה דקותו, כבר נמצאה רוחניותו היהודית. הוא אדם פשוט, אין חלק לו במלומדים, ברבנים, בחוקרים, ובכל זאת יש אשר הוא עובר לפני התיבה להתפלל, יש אשר הוא קונה לו ספר לקרוא בו, יש אשר הוא הוגה, יש אשר הוא חותם על מכתב עתי. בן כפר – זאת סיבת פשטותו וגסותו. הוא ואבות אבותיו גרו בביהמן. הם גרו בערי השדה, בכפרים. זה מאות בשנים הם יושבים שם. יושבים ועובדים – די היה לראות במעוף עין קלה את האיש הזה למען היווכח לדעת, כי לא הלך בטל – עושים בכל מלאכה, מסיעים משאות, מובילים עגלות, סוחרים רוכלים. אין אף אחד עשיר ביניהם. בסביבות מקום מושבו הם יושבים משפחות משפחות בכל כפר, בכל עיר קטנה, רחוקים ממרכז היהודים, רחוקים ממקור הדעה והתקווה אשר יהודים, ובכל זאת יש אשר יגונב אליהם דבר והשתאו והתעוררו.
מאין באו שמה? לבנו לא הלך אחרי חקרי קדמוניות, להלאות את נפשנו ואת נפש האיש הדובר בנו בשאלות כמו אלה. לא קדמוניות חקרנו. ההווה עמד לנגד עינינו, ההווה בכל עצבו ורגזו בתבנית היהודי הזה. בוא באו היהודים שמה כאשר יבואו אל כל מקום. הסער נשא את המוץ על כנפיו ויביאהו למקום ששם, לפי שעה, לא היה סער. כן ישבו, נולדו, מתו, ועוד פעם נולדו – יהודים שונים, דורות שונים, ועם אחד. סער לא היה וישבו. והנה התחולל הסער. המקרים הידועים פרצו בביהמן. המקרים – ההוא ידע אותם? האם היהודי הזה ושכניו יודעים את מוצא הסער? אך אחת המה יודעים, כי היסוד שעליו הם עומדים החל לנוע תחת רגליהם. גם ידוע לא ידעו; הם חשו זאת בנפשם, בלחמם. עם הארץ החל להינזר מהם, האנשים החלו להלעיב בהם, הנערים השובבים החלו ליידות בהם אבנים. והיה כאשר תפגע אבן באיש ואמר בתחילה אך מקרה הוא, אמנם גדול הכאב, אמנם זב דם, אך כאלה וכאלה יקרו. ואולם בפגוע אבן שנייה ושלישית ורביעית הלא יתבונן ואמר בלבו: לא במקרה פגעה האבן בי.
ויהי התופרים אשר תפרו בגדים בעד האיכרים, ויאמרו להם האיכרים יום אחד: לכו לעזאזל ואת בגדינו יתפרו לנו אחינו, והרצענים אשר תפרו את הנעלים והבונים אשר בנו בתים והפועלים אשר עברו במלבן והעגלונים אשר נהגו בסוסים והרוכלים אשר קנו או מכרו וכל איש ישראל אשר היה לו מסחר ומלאכת עבודה נשא ונתן עם האיכרים ועם האלופים, ראו כי האנשים האלה נסוגים מהם וידחפם בחזקה או יהפכו להם עורף. ויאמרו האנשים בתחילה אך חולי הוא ונשאנו, שוט שוטף יעבור, וישבו יחיל ודומם ויאכלו את שארית חילם וימעיטו את צרכיהם ואת צרכי ביתם הלוך והמעט עד הגבול1 ומעיינות הכלכלה הלכו הלוך ודלל, הלך והיחרב, עד אשר כלאו, ואז נהרס איש וביתו; ויהי איש אשר לו בנים והוא נותן אותם למורים ללמדם ואגורה אין בכיסו לשלם שכר ויבטל את הבנים מלימודם ויקבלם לעזור לו בעבודתו ויעבדו האבות והבנים יחד לרוח, כי גם עבודה לא הביאה כל שכר, כי מאס בהם עם הארץ, נמוטו מוסדי מעמדם, ויפנו כה וכה ויתאוננו ויתחננו וידברו רכות וידברו קשות; והעשירים מקרב אחיהם, והאנשים אשר מלים יפות על לשונם דיברו מהתלות: שבו וחכו, הדור דור נאור, העת עת חדשה, מוקשי מדינה המה. ויהיו להם כל הדברים האלה כדברי אבזרים לועגים לרשים וכתנחומות איש שבע, אשר ינחם את הרעב לחכות עד שנות הדור את תפקידו.
ואז החלו האנשים לנדוד לארבע רוחות השמים. לא ידע איש בשבתם ובנודם. לא ידע איש את היהודים אשר ישבו בכפרים בסביבות פולנא, כי גם את שם פולנא לא ידע איש לפני המקרה הרע. והאנשים אנשי כפר, גם עבוד עבדו בצבא, גם עשה עשו בכל מלאכה, גם את בניהם נתנו לבית הספר, גם שפת הארץ היתה שגורה בפיהם; והאיש אשר לפנינו בכבידות דיבר אשכנזית ויהי מבטאו כמבטא עמקי שפה שבשוויץ, כי אך טשכית דיבר. גם פניו כבר היו פני בן כפר, וידיו ידי עשיו, גסות, חזקות, כשירות לכל עבודה – לכו ועשו אותם לפועלים, לעובדי אדמה, לאנשי כפרים. אבל כבר הם פועלים, עובדי אדמה, אנשי כפרים, כבר לא יכולנו להכיר את היהודי ההוא כי הוא יהודי. חוטם כזה – את חצי הונם נתון נתנו במחירו משתוקקי התבולל. וגם חוטם זה כבר היה למאושר ההוא. גם בית ואחוזה היו לו מכבר. ביהמי שבביהמים! ושם בקרן זווית, בפינה נכחדה, שם עוד יוכלו היהודים להתבולל. שם אין המונם רב, שתים שלוש משפחות בעיר, בכפר, שתים שלוש למאה לחמישים משפחות אחרות. השיעור שיעור טוב: מלוא הכף לרפואה שלמה. והנה סער בא ואוחז רכושם, ויזרם בארצות וינערם כאשר ינער הארבה.
שלום עליכם ר' יהודי – ובכן לקונגרס, לבאזיל?
כן, לקונגרס, לבאזיל. לשווייץ באתי. הנני נודד. פראג-ווין. האנשים לא ידעו במה להושיע. חשבתי לצאת לאמריקה. הדרך רחוקה. חשבתי דרכי לשווייץ. ידעתי את דבר ציון. ידעתי… הנני אוהב… לא אוכל הביע זאת במו פי. ראיתי… מכתב עתי… הוא יוצא בווין… כן, באתי הלום. הפרוטה כלתה מן הכיס. באתי ברגלי. העוד אראה פה את הד"ר הרצל? איה הקונגרס? הוי, סלחו נא לי, כי אבקשכם לתת אותי לשבת מעט.
הלכנו “אל החסידה” (צום שטארכען). השקינו את האורח הייגע ספל מים. אורח מביהמן! הוא בא אל הקונגרס באסרו חג של הקונגרס. הוא חפץ לראות את הד"ר הרצל, שכבר נסע מפה. חובה היתה לנחם מעט את האיש ההוא.
בפונדק “אל החסידה” נשארו אך עשרה אחרונים. אולם במהרה נעשה נס קיבוץ גלויות. הנודד מביהמן הוקף מכל עבר. הוא לא ראה את הקונגרס, אך חפצנו להראותו את שייריו המעטים. לא יכולנו להושיע לו, ונחפוץ להראותו אהבה ואחווה. זהו יותר מצדקה: אין הצדקה מתחשבת אלא על החסד שבה. הקונגרס הוא מקור אהבה כזאת. האומלל לא זכה לדלות מן המקור, ונחפוץ להטעימו אך נטף אחד, אך רסיס טל אורות. הוא ראה עינים מלאות חמלה, הוא שמע שפת יהודים, הסגנון, הטעם המיוחד ליהודים גם אם ידברו בכל שפות תבל. הוא שמע כי יש יהודים מרחמים איש על אחיו וכולם יחד על העם. לא בתקוות שוא בא האיש הזה, הוא ידע כי לא לו ללכת ארצה כנען, אך אולי לילדיו, אולי לאחיו הרחוקים, אולי לדור יבוא. אולי יבוא יום אשר אז לא יסוער רגש ישראל כמוץ מגורן וכעשן מארובה. ישנם אנשים חושבים, עמלים הוגים, ולוא גם חולמים, אבל ישנם, לא אמרו נואש, לא נסו מן המערכה, לא בגדו בדגל. הוא חפץ לראות זאת. הוא, רעב, צמא, עייף ויגע – אנחנו השקינוהו כוס מים. גם חלם האכלנוהו. אך לא לזאת כיתת את רגליו מהא לעמק, מעמק להר, תחת קרני השמש הלוהטת, עדי בא אל הגשר בבאזיל ועדי פגשו יהודים אחדים. עוד ידיו לא רפו, הכוח אשר מכבר אזל, הקן חרב, הבנים במחצית דרך לימודם הושבו אחור, האשה… אך עוד יש שארית כוח, ואם יצום איש יום ואם יצום יומיים, עוד לא ימות יהודי אחד בן כפר מסביבות פולנא. כאלה וכאלה ימותו. הוא חפץ לראות הקונגרס! לכו נא אליו בעלי חשבון ושימו לפניו את שאלות הכלכלה. הקיבה שלו והרעב שלו. הוא יודע את אשר הוא חפץ. גם לו לב!
זה דבר “הטייל” הראשון, אשר בא – האין זאת? – “לראות את באזיל”. לא קין כל דאגה אחרת, זולתי לראות את באזיל. סתם, באזיל היא עיר יפה, השוק, הגשר, בית המועצות, המינסטר, בית משכית, ויבוא אורח מסביבות פולנא לראות את ההוד וההדר. האין זה ברור “כשמש בצהרים”? אנוכי לא אשיב על השאלה הזאת – ישיבו נא בעלי השטנה, הפרוקוראטורים, אשר לנו והליצנים השנונים. הם בקיאים בחכמת הנפש; הם יודעים למה אדם נוסע אל הקונגרס. אנה נדד היהודי הביהמי ההוא מבאזיל והלאה – לא אדע. גם לא אדע האראהו עוד בחיים. תמונתו חקוקה על לוח לבי, לא כתמונה פרטית, אך כסמל רעיון. כתבנית דבר כללי. הגלות מביהמן דיברה אלינו על גשר הרהיין בבאזיל. לא אתפלא על אשר בימים מאז סיפרו ויאמינו, כי לינו נגלה לפלוני ולאלמוני. יש פגישות שהן כמעט כגילוי אליהו.
עברה שנה ואני על מכסה האניה השטה מאסטנדה לדאוור. עוד הפעם קונגרס, עוד הפעם “טיילים” יוצאים “לראות את הערים היפות”. הים מאסטנדה לדאוור איננו נורא מאד, ובכל זאת הלא הוא ים. בעוד האניה צפה במנוחה, בעוד החוף נראה, המסע הוא אך שעשועים; אך בעלות האניה על במתי ים תחדלנה המהתלות, והעצמות תחלנה לרחף מעט, גם עצמות האנשים שהסכינו לנסוע באניות בים, ומה גם עצמות הנוסעים בפעם הראשונה, הים איננו זועף, וח היום צח, מבין עבי שחקים אך זה השקיף השחר באור יקרות, חופי בלגיה הולכים הלוך ונמוג, עוד הם נשקפים כמו במעטה חלום, כמו בעד וילון הרקיע, ונעלמים ואינם. אך פאת מזרח כתכריך צבעים רקמה. אין רעמי רעש, אין נהמת סופה ויילל צלמוות, הגלים אך ישיחו את סוד שיחם. ואולם מי יודע אם לא יהפך צוף אימרותיהם לשאון מדנים, למפץ וכלי זעם; מי יודע את העולם הנעלם ההוא אשר אך את פניו אנו רואים. אך שעות מספר לנו לנסוע, ואולם מה יוכל לקרות במשך שעות מספר – אלהים אדירים יודעים זאת.
אז ייאספו כל האנשים היראים מסביב לכל איש אשר לא יירא. במלכות העיוורים יוכל גם בעל עין אחת למלוך. “הסגולות” ידועות: שבת על המכסה, שבת באמצע האניה. הננו חשים לכבוש לנו את המקומות המסוגלים ההם. אני “הגיבור”, אני הנני חשוב קצת אצל השר של ים אם יתחולל סער, ודאי אהיה אנכי המשתדל להמתיק את הדינים. בים הצפוני הלא הנני קורטוב של בעל בית, רוחץ זה כמה, נוסע הנה והנה זה כמה. הנני מרגיע את רוחות המפחדים, הנני מבטיחם כי אין דבר, והם מתדבקים ונאחזים בי. רופא אחד אשר “טייל” מרוסיה הדרומית ישב לימיני ויאמצני אל לבו. נפלא הדבר, כמה חיבבני האיש הזה חיבה יתרה לפתע פתאום. לשמאלי – סוחר או עורך דין, אם לא אשגה, מעיר ריגא. הגלים נערמו יתר ויתר; לגלים כאלה יאמרו הספנים: תנועה קטנה. מתנועה קטנה עד גדולה רב הדרך, מטלטול עד נחשול רב הדרך, אבל גם תנועה קטנה דייה להלבין את פני הרופא אשר לימיני.
הוי דוקטור, איה תרופותיך? – לזה אין תרופה – אבל חזק ואמץ, אל תשם לב, אל תחשוב! טוב הדבר. הרופא מתאושש, גם הסוחר מריגא אשר לימיני מחזיק מעמד. המניין שלי בקו הבריאה. רק אחת יראתי, פן תפגע המחלה בי בעצמי, בה“גיבור”. זאת חרפה גדולה, אחרי הבטחותי וגבורותי. אך לא נתביישו בי שולחי ולא אני בהם. מהחדרים של מטה העלו אלינו את חבר מסענו, את ידידנו ב. מאודעסא. שם החל להעלף מעט. פניו חוורו מעט. הושבנוהו על כיסא כל המכסה ויירגע. על שפתיו ועל תווי פניו צחוק מעושה, כמו דבר אליהם, ולא זר כל עת המסע. וחבר מסענו ס-טש, זה ס-טש שהיה בכל העולם כולו, אדמירל ממש, מתהלך על האניה כהולך בחליל, כאותו במהלך בחינת “פישוט ידים ורגלים” שהמלחים האנגלים רגילים בו.
כשנזכה – אומר אחד מבני חברותא – והיה לנו צי על הים התיכון, אז נמנה אותך אדמיראל.
אסכים להיות גם בר-תנורא וקושר חבלים, ובלבד שיהיה לנו דבר מה. ההיתולים יוצאים מקירות לב. הם אך מהשפה ולחוץ. סוף סוף אין אדם נוטה ללצון ולשיחה במעמד ההוא, רצוני לאמר בטלטול ההוא.
זה היה המניין שלנו. אך היו עוד מניינים אחרים. מי יודע מי הם. הן לא בשביל הציונים לבדם הולכות האניות הבלכיות מאסטנדה לדאוור. עוד יש אנשים, עסקים, וגם “טיילים” בתבל זולתי הציונים. וכאשר הבטנו מחוג המניין שלנו וחוצה, ראינו עוד אגודות אגודות. שם היה זקן אחד, בתחילה ישב במנוחה, אחרי כן לבשו פניו קדרות, לא קדרות היבשה, אך מין צבע מיוחד, מין “צבע מיתה משונה”. ואחרי כן… כבר ראיתי חולי ים שונים, אך כאשי הזה כמעט לא ראיתי. הייתי בהלגוֹלאנד בשנה העברה. אין זה כגדות הים, כמקומות הרחצה הנודעים, אך סלע, שרטון בלב ים. שם אין לרחוץ בלי נסוע באניות, כי מקום הרחצה הוא ממול הסלע. הרוצה לראות בית תעלה לחולי ים ישב בהלגולאנד ונסע כמעט בכל יום באניות. שם יש “חומר רב בקליניק” כפתגם הרופאים. נסעתי מסילט להלגולאנד, בשעה שפרשה בים, עמדו הנוסעים על המכסה עליזים ושמחים, מתלוצצים ומתענגים. “שפת הים” היתה שקטה, ורוח הנוסעים טובה מאד. שם היה לעמנו איש שנודיע שהוא רופא, כי הוא נוסע כל ימיו באניות, כי יש לו מאה סמי תרופה למחלת הים, ולא עברו עשרים רגעים, ובעל מאה סמי תרופה אלה נפל כבכול עץ וישכב כל עת המסע עד הלגולאנד. ומי לא ראה את הנשים אשר כמעט תחלינה תמיד? אך הזקן הזה – לא ראיתי כמוהו. דונג ועפר – כן נהפך מראה פניו, חוטמו, מצחו התעוותו, ועיניו קמו בחוריהן. הוא התאפק בכל כוחו, הוא נלחם ברגש הגיעול, וככל אשר הוסיף להתאמץ ולכבוש את טבעו כן נשחת מאדם מראהו. באחרונה נבהל אל מסגרת האניה להוריד ראשו המימה. יש אשר המחלה הזאת מעוררת צחוק. הזקן פירפר כולו כאחוז שבץ, נאנק, געה, התכווץ.
אשי לא יכול לעמוד מנגד לנגע האיש ההוא. מי הוא הזקן הזה ומדוע כה כבדה מחלתו? הוא כבר נסע פעמים רבות באניה. – הודיעו לנו יודעיו הקרובים אליו, אלה אשר טיפלו בו, ואם כבר נסע פעמים רבות, איך חלה באופן מבהיל כזה? – הוא חולה בכל פעם אשר הוא נוסע באניה – נפלא הדבר, אל מדוע הוא נוסע? – שאלה נבערה. אין זאת כי אם דבר נחוץ לו.
הרגעים יארכו, השניות עוברות, כבר עברו שתים, ועוד שתים, ואולי עוד שלוש. האנשים מביטים מתבוננים איש וקרן חזות בין עיניו. כבר רואים, כבר חושבים הם לראות את חופי אנגליה. אך נפש הזקן כמעט יוצאה. יין, מים אבק להריח, טיפות – אין כל עצה ותחבולה! האיש הזקן איננו רואה, איננו שומע, רך בפעם הוא גונח מלבו, וראשו נופל אחורנית, ואיש איש מאתנו אומר בלבו: הוי, מתי נבוא לדאוור להוריד את האיש הזה אל היבשה. צער וגם תלונה! למה נוסע הזקן הזה, למה נתנוהו לנסוע? אין זאת כי אם ענין נחוץ לו, איש זקן, היודע, כי יחלה בכל פעם אשר יסע באניה – למה הוא נוסע?
שאלות ותשובות, תמיהות ותירוצים! איש ישראל אוהב לחקור ולדעת. פתאום, ואיש נגש אלינו מן “המנין” ההוא, ואומר לנו: אבל האין אתם יודעים מי הוא הזקן ולמה הוא נוסע? הלא הוא ציוני, ציוני מארץ ביהמן, והוא נוסע אל הקונגרס.
לא יכולתי לשוחח עם הזקן כאשר שוחחתי עם בן ארצו שהתוודע אלי על הגשר בבאזיל בשנה העברה. לא איש דברים היה הזקן הזה בשעה שראיתיו אני וחברי באניה מאסטנדה לדאוור. אך פניו הנעווים, המלאים יסורים ורגש תיאוב וגיעול, פני חולה מסוכן נשארו חרותים על לוח לבי. ומי מכם לא יזכרהו, ידידנו הר' ב-ש, הר' ס-טש, ואתה הרופא מרוסיה הדרומית, שישבת לימיני, אתה אשר אמרת, כי פני הזקן הזה כפני חלל?
בשאון, במהומה, במרקחה, במבוכה, בעבודה הרבה והנוראה שהיו לנו בלונדון שכחתי גם את האיש הזה, ועד אלפי דברים וחזיונות שאדם רואה בימי מסעותיו. אך פעם אחת, לא אזכור אם במיטינג של קבלת פנים או על המשתה שאחרי הקונגרס, או בקונגרס עצמו, או באחד הוועדים, אך הנני זוכר כי הייתי עייף מאד מרוב שמיעה, מרוב ראיה, מרוב דיבור, פתאום, בהיסח הדעת, הזהירו לנגד עיני פנים נודעות לי. הזקן מן האניה! והפנים מאירות, מלאות נחת וחדווה. ברגע אחד הכרתי כי האיש ההוא הקשיב הרבה, כי הוא מדושן-עונג. הושטתי לו את ידי. מה שלומך? – חן חן! אני שלום. – כבר עברה מחלתך אשר חלית בים? – עיניך הרואות, כי הנני בריא ומאושר. – כן, אבל עליך להיזהר לבל נסוע באניה אחרי אשר נוסית במסה. – לא נעלם הדבר הזה ממני, מוכן הייתי למחלת הים, אבל אחת אמרתי – לנסוע אל הקונגרס. וכל עוד רוחי בי אשוב ואשוב.
ובעת אשר שמעתי או קראתי את השיטנה הנמבזה, כי הציונים נסעו לקונגרס לשם טיול ולראות את לונדון, עמדו שני אנשים כמו חי לנגד עיני: הנודד מפולנא על הגשר, והזקן החולה על האניה.
ויש אשר יעלה הרעיון על לבי לירוק בפני דוברי השיטנה, ואחריו יעלה רעיון על לבי: דוברי כזב ושיטנה אינם ראויים אף לירוק בפניהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.