ב. יוסיל “המשוגע”

[א]

המרגלית הכי מזהירה במחרוזת חלוצי-הגלות שלי היא: יוסיל מינץ, או כמו שהיו קוראים לו בעיירה שלו: יוסיל “המשוגע”.

העיירה של יוסיל לא היתה רחוקה מעיר מולדתי שלי בפולין, ועל כן היו “שבילי דנהרדעא” הללו נהירים לי יותר מאשר לחברי בנסיעה ההיא, הסופר המנוח י. ל. פרץ. במחוז לובלין היה הוא המומחה, ואני – בגלילות מזוביה. חוץ מחלוקת התחומין, הותנה בינינו גם לחלק את העבודה. הוא היה בעל מקצוע לדברים “שבינו לבינה”, למנהגי המון העם, לנימוסי ערכאות (הוא היה בנעוריו עורך דין פרטי), לסכסוכים עם הבולשת; אני נתמחיתי יותר לבחורי בית המדרש, לאברכים, לחסידים למשכילים. יוסיל “המשוגע” עלה במצודתי. עד היום הזה לא נגעתי בזכרון הזה הקדוש לי. עתה בא הזמן.

מגמתנו הרשמית היתה, למצוא את “האיכרים היהודים”, וביתר דיוק, את “שרידי הקולוניסטים היהודים” בפולין בעד י. ג. בלוך, שעסק בכך לשם סניגוריה, “להראות העמים והשרים”, שהיהודים עוסקים ביישובו של עולם. מטרתנו הפרטית היתה, לשוט בעולם היהודי, לחדש את הגירסא דינקותא ולקלוט רשמים חדשים. ביחס אל הסניגוריה, היו דעותינו שוות, אבל מזגינו לא היו שווים. שנינו ראינו מראש, שהסניגוריה היא יגיעה לריק. ותועלתה כתועלת משקפיים לנולד סומא, או קרני דאומנא לבר מינן; אבל פרץ המשורר, בתחילה התעורר, התרגז, ואחרי כן קפא תוך כדי התגעשות. לשנינו היתה העבודה תכלית, ולא אמצעי. אני אז מכווץ כפקעת בעבודה ספרותית וציבורית; רציתי להרוס את דפני בית כלאי ולפרוץ החוצה, להתאוורר קצת; ככה זינק גם פרץ ממחבואו לאותו “סבוב ר' פתחיה” מרובה-הגוונים, שעשינו במקצת יחד, ובמקצת בצוותא חדא עם חברים אחרים, הלוך וטוס מעיר לעיר ומכפר לכפר. היתה זו נסיעת דון קיחוטים יהודים מעניינת עוד יותר מחזיונו של מנדלי מוכר ספרים משונה-ההעוויות.

בתוך “סמוך”, היתה מצודתי פרוסה ביחוד על העיר… ששם נזדמנתי עם פרץ לפנדק אחד, ועד שניגשנו אל התפקיד העיקרי: לחפש איכרים יהודים, הקדמנו להתחקות על העיר בעצמה. תרנו בה כל רחוב, כל סימטא, כל קרן זווית וכל חצר. בתים רבים, רובם של עץ נמוכים, ישנים, חבויים בצילם, עומדים ומתקיימים משריפה לשריפה, מכווצים, נדחקים, בלי סדרים, קצתם אינם מתכוונים לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליפים; הרבה משעולים מדרונות, נקיקים, גדרות, משוכות; שוק עם בתי חומה מועטים, קודרים ומביעים חשיבות, כבוד מדומה והתנשאות של הבל. – כארבע מאות משפחות יהודיות. הרבה בעלי מלאכות, כעשרים בעלי-עגלות, עגלות משא ומסע, כחמישים מלמדים, מקרי דרדקי ומלמדי גמרא, אופים אחדים, שוזרי חבלים, עושי כובעים, חייטים, סנדלרים, רב, דיין, שלושה שוחטים, חמישה שמשים, חזן, כורך ומוכר ספרים יחד, שלושה מורים ושני חצאי מורים, מתקני שעונים שנים, והשלישי הוא גם מתקן מטריות ומלמד קצת וסופר קצת ולוחש לפעמים על עין הרע, סופר סת“ם, אורג טליתים, זגגים אחדים, ויש שהם בימות הגשמים זגגים, ובימות החמה סיידים, שלושה ארבעה נושאי סבל, שפחות ומיניקות כארבעים. שנים שלושה עשירים, אחד מהם קבלן לכבישים, ולו כעשרה עוזרים קבועים, בין שיש בין שאין עבודה, ומתפרנסים בכבוד, כי האיש טוב והגון ומקיים “וחי אחיך עמך”; היתה טחנת קיטור, אך נשרפה, ולא תיבנה עוד. חוץ מאלה יש ספסרים וסרסורים, עמילים וסוכנים, יושבים בערים אחרות ומשפחתם כאן, ולפסחים הם באים לביתם. יש הרבה משפחות שכל נפשותיהן עובדות בזיעת אפים, ויש שאין לדייק את הכנסותיהן. האב עוסק בשטרי גורלות. ב”צטלך", ביין לקידוש, בשמרים, והאם מוכרת פירות בסל, או מתקנת שקים, סורגת גרבים, מורטת נוצות, תופרת, מטליאה, כובסת.

אבל הדבר הקובע את החותם על העיר היהודית, הדבר הנסקר בסקירה אחת הוא ריבוי החנויות, הקובות, האיטליזים, האיצטבאות והקטלזקין. החנויות! איש איש עומד בחנותו, בייחוד בימי כניסת האיכרים לשוק, ומחכה לקונים, והאיכר הולך מחנות לחנות, אולי ימצא סחורה בזול מן הזול. החנווני מסתייע באשתו המינקת או המעוברת, לפחות, ולפעמים גם בבניו הנפטרים ליום ההוא משיעורם, והבנות אינן יכולות לבשל אז, ואם יש מבשלת, באה גם היא לעזור או להשגיח על האיכרים, האוהבים לפעמים להדביק לידם דבר בחשאי. עפ“י רוב, ה”בריה" בחנות היא האשה. היא יודעת לדבר את האיכרים ואת האיכרות, עת לברך ועת לקלל, לקרוא לאיכר “אהובי, יקירי” ולתקוע כף ל“שלאכציץ”, והעיקר, להשתכר פת לחם. הכל גועש, רותח והומה; מלחמת-תחרות מיואשת, יורדת עד לחיים. בחנויות תמעט הסחורה ותגדל הדלות, בתחילה ממלאים את הטבלאות בקרדונקות ובתיבות ריקות, אבל סוף סוף הדלות בוקעת ועולה, הכתלים ריקים ואין במה למלאותם. יום השילום הגיע, חרב מונחת על הצוואר, אין פרוטה! אז – “גמילות חסד”! ליום, לשעה, לרגע, עד אשר מן השמים יבוא עזר, הראש סובב כגלגל, האנשים מתהלכים קודרים ושחוחים תחת נטל החיים המרים והמאררים; ההוצאות מרובות: דירה, חנות, תעודת-מסחר ושוב תעודה ושוב תעודה, מוצצת המלכות את טיפת הדם האחרונה, שוחד לפקידים, שלמונים לשוטרים, כל גוי שיש לו אדנות ושררה כל שהיא, כל “יוון” שיש לו אבק של משרה ופקידות, צריך לשלם לו בעד כל מה שהוא עושה, ועפ"י רוב בעד כל מה שאינו עושה, אפילו עני המתפרנס מן הציבור. אילך – התקציב הפנימי: עצים להסקה, מלמדים, הלבשה, לפחות, לשבתות וימים טובים, ולבנות שהגיעו לפרקן, וגם לאכול משהו צריך אדם חי, וגם פרוטה לצדקה; הבנים הם עוד “חצי צרה”, בשעת הדחק ילכו לאמריקה, ילכו לעבוד בצבא (כבר עובדים בן ר' זרח הגבאי ובן ר' איטשה מאיר’ל ונכד הקבלן), אבל הבנות, הנדוניא, החתונה, “קסט!” התגרנים עפים ובאים מכל הצדדים, מתרוצצים, מטפסים, מקפצים, תופסים, חוטפים זה מזה לא באגרוף, אלא בפקחות (אח כמה פקחות, כמה מיני בדיחות ולגלוגין וחידודין מנקרים ודוקרים, נוקבים ויורדים עד יותרת הכבד!), ולא בסטירות, תלישות וצביטות בידים, אלא בהמצאות, דקות מן הדקות, שהולכות ומתחדדות מדור לדור במשך אלף שנים ויותר על המשחזת של ההכרח ושל חוק מלחמת החיים, ויותר נכון: החיונה.

כל הצבעים והגוונים, כל מדרגות היחס, כל מיני העושר והפרנסות, כל סוגי המלאכות, צרכי ציבור, כל אופני עניות ומסכנות, כל הלכות צדקה וחסד ומעשים טובים, ענווה וגאווה, פזרנות וציקנות, קנאה וסבלנות, חכמה וערמה, אף שמחה והוללות, כל טרדות עולם הזה ויסוריו ותענוגיו אינם נימוק החיים ותכניתם. נימוק החיים ותכניתם הם – בבית המדרש, מסביב להרב, מסביב להדיין, בהישיבה, בהחדרים, בשבתות וימים טובים, או בשעה שבעלי הבתים הולכים לבית המדרש, ותיק הטלית והתפילין תחת בית-שחיים ובניהם הצעירים וחתניהם הולכים אחריהם, כסמל חי הרומז על המשכת האומה והמסורת; והחסידים בתקופה ההיא, כובעי קטיפה בראשיהם, על פדחתם, נפשלים פנים ואחור, ושתי פאות, מסולסלות כקלפיות היוצאות מתחת הרהיטני, תלויות מזה ומזה, נבדלים לנוסחאותיהם, לסגנון נגינותיהם ולאופן חגירתם (יש חוגרים על טבור בטנם, ויש מגביהים את החגורה, וסח לי טרייטל רבי, שמגביהי החגורה סופם לצאת לתרבות רעה) – הכל בשביל עבודת הבורא. זוהי התכנית; כל השאר – כלים, קליפות, צעצועים…

ואין נפקא-מינה, שנמצאות שם כאלף משפחות לא יהודיות: עולם בפני עצמו של רוחניות אחרת, של גשמיות אחרת, עולם של עירונים, של פקידים, של בעלי מלאכות מהגויים. אפילו בעלי מלאכה אחת הם דומים זה לזה כדמיונו של פקיד הפוסתא, אנדרז’י זבולינסקי, אל ר' אהרון בעל תוקע, או כדמיונו של הרב אל הגלח – שני עולמות שאמנם יש ביניהם הרבה יחוסים של משא ומתן, מיקח וממכר, אדנות ושיעבוד, שלום והשתתפות, קטטות והתפרדות, אבל אין ביניהם יחוסים פנימיים. ההבדל איננו מצטמצם בענינים נוגעים אל הדת. למרות התהום המפרידה בין הדתות, אפשר לו לכל צד להבין, שיש להצד שכנגדו דת אחרת, ושלי שלי, ושלך שלך. אבל כל עיקרון של ההשקפות על חיים, על מוות – היא נחלקת לשתים. מה “גמילות-חסד”, מה “קסט”, מה “אדם יושב ולומד”, “תלמיד חכם”, “קרוב עני”, “מחותן”, “בחור”, “אברך” – כל השמות האלה אמנם ניתנו להיתרגם לשפות אחרות, אבל הבנתם מטושטשת וביאורם אין להלום לכל מי שלא חי את החיים ההם, מפני שהשמות האלה אינם מלים אלא מושגים של צורות-חיים מיוחדות, של השקפות ומנהגים מיוחדים, שנארגו ונרקמו במשך דורות רבים.

ביקור העיר היה הקדמה לביקור הכפרים אשר מסביב, בכל מקום אשר היו שמה קולוניסטים, ראשית צריך היה להתחקות על שורשי רגליהם, אי מזה באו, ועל פי רוב הם באו מעיר סמוכה. התאמצנו בכל כוחנו להיות ככל האפשר “רואים ואינם נראים”, התהלכנו בחשאי, שוחחנו בלחש, נתארחנו באכסניה קטנה במסכנות ובצמצום. כל זה לא הועיל. כהרף עין יצאו לנו מוניטין מסוף העיר ועד סופה. ביום המחרת לבואנו, כל מי שיש לו זוג ידים תקע לנו “שלום עליכם”; עוד מספר ימים, כבר היינו לשיחה בפי הבריות בבית המדרש בין מנחה למעריב, במרחץ על האיצטבאות, בכל החנויות בשוק, בזמן שאין קונים, ובפי הנשים, כשהן יושבות בזמן בין השמשות על הכבש בין הבתים וסחות על דבר מאורעות היום. זר של הגדות השתזר מסביב לראשינו: היו בו פרחים נאים, כמו: “בלוך”, “ברון הירש”, “טובת הכלל”, דברים מעוררי-סקרנות ומתסיסי תיאבון, אבל היו גם קוצים: “שרייברלך”, “דייטשן”.

כשנכנסנו לדברים, נמוג הקרח, אבל עד שנכנסנו לשיחה, היה רושם חיצוניותנו מוזר. עמי עוד אפשר היה להתפשר; אבל שפמו של פרץ, שפם קצת ניטשה וקצת טאראס-בולבא, היה מרגיז ומפחיד, למרות בת-הצחוק של חיבה ונחת, של חכמה וחדווה, שהיתה מסלסלת את השפתיים העבות, שהיו עתים תכוליות ועתים אדומות. חוץ מהשפם התובעני והמטיל אימה על היהודים, היה פרץ עוטה פקרט, או כתפיה קצרה תלויה לו על כתפותיו ופרופה ורכוסה רק בצווארונה. התחננתי אליו: "חוסה על עמלנו! מין בגד שכזה לא יובן בעיר היהודית ההיא, קוצים אתה מטיל בעיני הבריות, כל שליחותנו תקלקל – והוא התעקש, דוקא כתפיה; ואשר יגורתי בא לנו – הלומדים שבעיר פקפקו, אם מותר לשאת כתפיה בשבת, מפני שאין לה שרוולים, וכשהרוח מנשבת היא מתנפנפת כמפרש של ספינה, ואינה מחממת כלל, ושמא יש לה דין משא; ובעל בית מתון אחד, מהובהב-השכלה (מפני שהיה חש בכבדו, ונסע פעמים אחדות לחמי קרלסבד, ומדי שב מחוץ לארץ נתרחב אופק הסתכלותו) אמר לי: “בגדים ארוכים או קצרים, מנהג יהודי או “חוקות הגוי” – אלה הם דברים של מה בכך; אני אינני מקפיד, אבל מין בגד זה אין הדעת סובלתו!” – ומי יודע, כמה יותר התקרבות מצאנו שם, לולא עיכב שאור זה שבעיסה – הכתפיה הפרצית! אין עצה…

איך שהוא המשבר של מה בכך זה עבר, קנינו לנו הרבה חברים, וכל אחד מהם השתדל להמציא לנו ידיעות, להדריכנו, ללמדנו פרק במילי דמתא ובהלכות פרנסה, שלא היה לנו עסק עמהן כלל, ולהטעותנו ככל האפשר. אחד משלושת המורים העברים, ה' ליבוביץ, חניך בית המדרש בז’יטומיר, בעל גוון ארוך וצנום, איש שהכל הפך לו תפל וחסר ענין, אחרי שנפסל מרבנות מטעם… ונתגלגל לעיר יהודית בפולין וחשב את עצמו לרוסי, והיה תועה בחללו של עולם ככוכבא-דשביט, ולא מצא שום נקודה להסתכל ולהתייחס ממנה אל העם הזה, זולתי שהם “פנטיקי”, מלה שהיה מבטא תדיר בגיעול ותיעוב מפורש ומתוך עיוות-פנים; המורה השני, ה' ליפשיץ, שהיה מסביב לבית המדרש בווילנה, איש כבן ששים, קטן הקומה ופזיז התנועה, ועיניו משוטטות בחוריהן, בעל לב רך וטוב ומעורב בין הבריות, התאמץ להכניס לתוך רשימותינו בתור עובדי אדמה את ארבעת הגננים היהודים, אבל אחרי חקירה ודרישה, נודע לנו שהם זגגים החוכרים גַנות מדי שנה בשנה מאת בוצך גרוז’ינסקי, עירוני חצי-איכר ובעל אחוזות רבות, וזו כל גננותם, שהם מלקטים אגסים ותפוחים ושזיפים ומוכרים אותם בסיטונות. המורה השלישי, ה' פרנקל, צעיר מלבב, בעל תלתלים, כולו אומר יום טוב, מאושר, טרוד שתקן, מצוין במרץ עז אך לגבי דבר אחד, חולה אהבה לשפה העברית ולהדפסת מאמריו שלו יותר מאשר לקריאת מאמרי זולתו. היה מסבב את כל ההיכרות לשמש לו פרוזדור ואפוטרופסות לתיאבונו הדפוסי.

מהמורים ההם לא נבנינו כלל. הרבה יותר נבנינו מהסרסור חייקל. זה היה יהודי חד וחרוץ, פנים קמוטים כגוויל עתיק, עיניים זעומות וקרות, קטנות ואפורות, מפיצות אש ירוקה כעיני חתול על טרפו. בקרב יהודי זה תסס וחילחל ופיעפע דבר מה, כאילו התחבא בו בן-שטן זעיר וזורק מתוכו זיקי לצון. כל הזמן היה לנו רושם בטוח, שהסברת פניו והמחמאות והחן והתמימות שלו הם מעין “מה יפית”, מפני שהוא חשב אותנו למין “פריצים” או “קרובים למלכות” – ו“הווה זהיר בגוי קטן” (מילתא זוטרתא? אנשים באים מווארשה ומטיילים לפעמים עם ממונה הפוסתא ועם הרוקח ועם הנוטריוס!), אבל בסתר לבו היה מתגאה, ולועג לנו, וחושב אותנו ל“דייטשען” שעוסקים בשה“י פה”י. בכל זאת משך יהודי זה את לבנו יותר מהאחרים, מפני שהוא ידע דבר מה, הוא היה בקי לא רק בהעיר עצמה, אלא גם בסביבותיה, מפני שהיה רגיל אצל סוחרי-צמר ואצל סוחרי-יערות.

הוא היה הראשון שסיפר לנו, שלפני שנים רבות, בזמן שהממשלה נתנה קרקעות ליהודים, כדי שייסדו להם קולוניות, יצאו כמה משפחות לכפרים, למקומות פנויים, ועל שאלתי: “והיכן הם עתה?” ענה בקול שהיה בו קורטוב של בדיחה: “נתבדרו כגל של אגוזים…”

זה היה קצה החוט, שאחזנו בו וששימש לנו “חוט של אריאדנה” בתוך המבוך ההוא.

להיכן נתבדרו? כמה שנים ישבו בקולוניות? האם ירדו מנכסיהם וברחו לאמריקה? והקולוניות – האם בטלו, או יש עוד שארית הפליטה כל שהיא? איזה שטח תפסו? אדמה דלה וכבולה, או מוכשרת לעיבוד? אדמת החצר, או קרקעות של איכרים זעירים? האם עבדו והצליחו, או לא הצליחו מפני שלא עבדו?

הרצינו את מקצת השאלון, שהיה שגור בפינו כ“אשרי”. פרץ כבר הוציא מילקוטו את קונטרס רשימותיו, והיה מוכן ומזומן לעבודה. סוף סוף מצאנו את “הימים במדבר”!

אז נתגלה לעגו הטמיר של יהודי זה. ההתקפה הראשונה היתה כנראה, מבוהלת. ביחוד, קונטרס הרשימות הרתיע את חייקיל לאחוריו. נרתע כאילו ליסטים מזוין תקפוֹ פתאום.

רגע שמר מחסום לפיו, כאילו הוא מתאמץ לאסוף את נפוצות זכרונותיו. אחרי כן אמר בהברה של ביטול: “כל אלה הם דברי הבל”, ושוב נשתתק.

נתתיו להרהר מעט, ורמזתי לפרץ לטמון את קונטרסו, ואחרי הפסקה קצרה פתח פרץ:

“לדידך אלה הם דברי הבל”, אבל לדידן, בשביל הדבר שאנו עוסקים בו, אלה הם דברים עומדים ברומו של עולם. הגע בעצמך, סוחר עצים מבקש אותך למצוא בשבילו יער של עצי-ליבנה, ואתה כשאתה לעצמך, אינך צריך ליער שכזה, אבל הוא הוא צריך! אז הלא מוכן אתה לחפש בשבילו. שער בנפשך, שאנחנו עוסקים בידיעות על-דבר קולוניסטים יהודים, ואנחנו שותפים לריווח ולהפסד בענין זה, ואנחנו מוכנים לשלם לך שכר עמלך, וכי אין זה עסק הגון?"

“אין הנידון דומה לראיה, יערות יש ויש לרוב, ואפשר למצוא יער עצי ליבנה, ואפשר למצוא ‘פריץ’ הרוצה למכור יער שכזה במקח השווה, אלא שהדבר טעון טירחה, ובכן אני טורח, ולפעמים אני מצליח ובא על שכרי, אבל קולוניסטים יהודים עברו ובטלו מן העולם ואין דרכו של סרסור לחזור אחרי דברים שאינם” העיר חייקל ביישוב הדעת ובאבק לעג.

כשנטתה השיחה לצד בלתי נעים, התערבתי בה בהטעמת נימוק יותר קרוב אל הלב מאשר אל הכיס.

“ר' חייקיל, – אמרתי בלי התרגשות, ובהברה יותר משפחתית – אין אנו מבקשים ממך למצוא את הקולוניסטים, שלפי דבריך, ספו-תמו, כי אם ידיעות על דבר הקולוניסטים, והידיעות ההן בודאי אפשר למצוא בין הזקנים ובין יושבי הכפרים הסמוכים. הידיעות נחוצות הן – הוספתי לאמר באופן מסוים ובסגנון של הוראה – לטובת הכלל, לסתום פי צוררי היהודים; ואם תעזור לנו למצוא ידיעות נכונות ומדוייקות, לא לנו תעזור, אלא לענין כלי, להוציא דבר אמת לאמיתו.”

רגע אחד או יותר הוסיף חייקיל לחשות ולשקוע במחשבות. אחרי כן חלף רושם הלעג מעל פניו, וכנראה, הכריע את פקפוקיו, ויען לאט ובקצת מבוכה: “הבינותי, הבינותי! אתם רוצים בידיעות, אבל הלא הידיעות, שאתם רוצים בהן, לא סתם ידיעות הן לשם האמת. אתם רוצים לכתחילה בידיעות מוכיחות דווקא, שהיהודים הם מוכשרים לעבודת האדמה, ואני יודע שאינם מוכשרים” – ופתאום עצר במלים, כמו נבהל מרוח פיו, ויוסף לאמר בהעוויה משונה של זווית שפתיו הימנית: "ולאמתו של דבר, אין לי עסק בכך, הרי אני יהודי פשוט, בלי תחבולות, וכלום אני מתערב בעניינים שנחלקו עליהם הגדולים שלנו. סרסור שכמותי צריך להיות מקובל על הבריות, ולא לנטות לצד זה או לצד אחר. עוד יאמרו עלי – רטן בין שיניו – שאני תוחב את חוטמי לעסקי הקהל. אם אציע לפני סוחרי יערות וסוחרי צמר שלי, אשר מהם לחמי נמצא, שיתהפכו לאיכרים, אז יאמרו: “חייקיל קריינא דאיגרתא ליהווי פרוונקא! כל אדם צריך להתחיל מעצמו…”

המלים התגלגלו משפתי חייקיל שוטפות ומרטטות. היה בהן עוקץ של רמז קטרוג חד כנגדנו: מדוע אין אתם עושים את ההתחלה? “קשוט עצמך!…”

אמרתי לו בקול שקט: “טעית, ר' חייקיל! לא אנחנו מוכנים לאיכרות, ולא אותך אנו רוצים להפוך לאיכר. אבל אם יש לך בנים, ואתה מבקש בעדם תכלית, ואם תזדמן לך – הגע בעצמך! – היכולת להושיבם על הקרקע לעבוד ולהתפרנס, האם לא היית רוצה בכך? צער גידול בנים! ‘חייב אב ללמד את בנו אומנות’, ‘עתידים כל בעלי אומנויות לעמוד על הקרקע’, ‘מי שאין לו קרקע איננו אדם!’…”

הוא הניע ראשו פעמים אחדות לימין ולשמאל, כאילו רצה לאמר, שאין מקום לשאלה בנידון זה. רק בסוף העיר בשפל קול: “אם בשביל כך באתם, חבל על הטורח!”

“לא בשביל כך באנו” – גערתי בו בקוצר רוח – איוולת כזאת לא עלתה על לבנו. באנו רק לחקור את הדבר, ולא יותר. אם יש לך ידיעות – טוב, ואם לא – ידינו מסולקות ממך!"

בדברי את דברי, שבה לאט לאט המנוחה ללב הסרסור, וחזות פניו העידה בו, כי ניחם על המלים שהתמלטו מפיו, ויחזק בידי ויאמר: “חלילה לי לחשוד בכשרים שכמותכם. אך לחקור אתם רוצים – הבינותי! ברגע זה אין לי מה לספר. אבל אשאל, אחקור” – ונפרד ממנו בקידת ראש עמוקה, ניכר היה, שהנשמה פרפרה בקרבו לעשות סחורה.

זאת היתה התוצאה הראשונה של שיחתנו. ביצאו, סקר עלי פרץ סקירה של שאלה, שפירושה היה: הישוב זה עוד? עניתיו בסקירה: כן! ישוב! ואוסף לאמר: הפתיון שלי לא צידד – אתה הוא שהעלית אותו בחכה: לא “טובת הכלל” אלא… חמישה רובלים. צדקת ממני!

[ב]

ביום המחרת בא אלינו חייקיל מתנשף ונושף כמפוח. ביאתו לבדה אף בלי אומר ודברים צווחה ככרוכיא: ידיעות יש לי בשבילכם! נעניתי לכם!

אפשר שנמלך בהרבי שלו, שהיה סמוך לעירו, וזה התיר לו; אפשר שרצה לייקר את סחורתו, ועל כן סירב בתחילה; אפשר ששאל את זוגתו, והיא הפצירה בו לבל יסתלק מן הריווח; הרבה שליחים למקום.

כרגע רשרש על השולחן קונטרס-של-כיס הפרצי.

חייקיל ישב על הכסא בענווה וביראת הכבוד, ישיבה של אורח ביישן, הניח את רגלו הימנית על השמאלית ויתופף באצבעותיו על ברכו הימנית, צלל במחשבותיו רגעים אחדים. אחרי כן התחיל מקריא:

"ברק מוטיליביץ, בן ארבעים, אשתו ינטה, בן אחד, חמש בנות, תגר-של-קמח מראצונז'.

אנשיל הנדלרז' בן שלושים וחמש, אשתו זלאטה, שני בנים, שלוש בנות, חנווני של מיני מזונות מדוברין.

ירוחם ליטנציהיר, בן חמישים, אלמן, שתי בנות, אחת עגונה ואחת בתולה, שם האחת חנה ושם השניה גנינדיל, מלמד מליפנא".

הפסקנוהו. “מה אלה? קולוניסטים? היכן הם? שמות אנשים בלי תיאור אופיים ומעשיהם אינם אומרים כלום. הנח את רשימת השמות, ותננה אחרי כן! ראשית, ספר דבר מה על אודותיהם!”.

חייקיל עזב מקומו בחיפזון, כמו יד נעלמה נגעה בו ותטלטלהו ממושבו. קימט את גבות עיניו, ואמר בהברה של כעס קל: “יום תמים וחצי לילה רצתי כמשוגע מרחוב לרחוב ומכפר לכפר לאסוף את השמות האלה. דבר זה עלה לי בדמים יקרים, ועכשיו אתם טוענים, שהשמות האלה אינם אומרים כלום! הלא ביקשתם ידיעות, ואני מביא לכם כל מה שנודע לי!”

“טוב, טוב, ר' חייקיל, אל תכעס! – הרגעתיו – גם השמות נחוצים לנו, אבל העיקר: מה היו מעשיהם של האנשים האלה, מה היה סדר עבודתם, היכן התיישבו, מה נשאר מהם, מדוע לא נתקיימו, כיצד התנהגה הממשלה עמהם, ועוד ועוד”.

וחייקיל, כאילו לא שמע, קפץ כנשוך נחש, ופטפט בחצי קול: “רובל למשפחה, עשרים קופיקה לגולגולת, יש לי שלושים משפחות, מאה ושבעים וחמש נפש, בסך הכל ששים וחמשה רובל”.

פרץ עשה תנועת יד, כאילו רצה לאחוז בעורפו של הסרסור ולגלגלו מכל המדרגות מהקומה הראשונה אל המסדרון למטה.

תנועה זו לא נעלמה מעיניו החדות של חייקיל. הרכין ראשו, כפף קומתו, הבליט עורפו כמו לטעינת משא כבד, קינח בקצה שרוולו את הזיעה מעל פניו האפורים והעייפים, ואמר בקול תחנונים מהול בערמה דקה: “האנשים האלה התיישבו, קצתם לפני חמישים, קצתם לפני שלושים. לפני עשרים, והיו מהם שנאחזו לפני עשר שנים בבולובקה, במילודרוז, בדומברובקה, בגרילובקה, בצ’ארני בורי…”

עוד הפעם הפסקנוהו: “הנח את השמות, נקבל ממך את הרשימה אחרי כן. הגד אם אפשר לראות, לפחות, אחד מאלה!”

התכווץ כקיפוד, הצליף סקירה של פיוס, בתחילה כלפי ידינו, ואחרי כן לנוכח פנינו, וגמגם: “כן יכולים אתם לראות אותו בקולוניה שלו הסמוכה לגרילובקה, לא הרחק מנובה-מיאסטו, או דרך ביילסק לקירניז’ה… יושב באחוזתו… יהודי שנהפך לאיכר… יוסיל המשוגע… אבל דין עסק ביש…!”

הבטתי אל פרץ. עיניו נוצצו כלפידי אש מבעד לגבותיהן. בחושו החד הרגיש, כי זה הוא ענין! קצה החוט שבידינו נתעבה ויהיה כמעט לחבל. אף אני בערתי כולי. תקף אותי רטט של תאב דעות.

“ספר ר' חייקיל, ספר! משוגע? ‘עסק ביש’? כיצד יכול משוגע להיות לעובד אדמה? המוכן אתה להוליך אותנו אל האחוזה ההיא?” שמתי ידי לתוך כיס בגדי…

גם את הרמז הזה הבין חייקיל. רוק נקווה בפיו. אחרי רגע של שתיקה, הניע את שפתיו כאילו דיבר עם לבו, ולחש: “משוגע… לא משוגע ממש, אלא נוהג בשגעון… יוסיל מינץ… קוראים לו ‘משוגע’… יוסיל הוא… בן הדיין ר' אבלי, זכרונו לברכה… גם ר' אבלי – אל נא אחטא בשפתי! – היה מין בפני עצמו… היו אומרים עליו, שיש לו מיחוש במוחו… אבל הוא היה בוצינא קדישא… ר' אבלי מינץ… שלשלת היוחסין… בקי בש”ס ופוסקים… בעל יסורין… יהודי יקר פששש… ויוסיל, בעוונותינו הרבים, יוסיל… יוסיל" סיים באנחה כבדה.

“ומה יוסיל?” – הוספנו להפציר – “פקר? נשתמד? ספר ר' חייקיל!”

“לא, חס ושלום!… אבל אין מדברים פה על אודות יוסיל משום כבודו של אבא… אמרתי לכם אתמול, שאין אני יכול להתערב בדברים האלה… אסור לדבר!… כבר דיברתי יותר מדי… עכשיו יכולים אתם לחקור ממקום אחר…” ושוב נשתתק.

רמזתי לפרץ, שכדאי לתת לחייקיל מנה יפה ולפטרו לפי שעה. הסכים פרץ. הושטנו לחייקיל מטבע הגונה. נטל אחרי קידה, ואיננו.

עמדנו על סף פרק של חקירה מסוימת: ר' אבלי הדיין ז"ל, יוסיל המשוגע, קולוניה סמוכה לגרילובקה! לא התחרטנו על הטיפול המייגע עם סרסור זה.

אז גייסנו את שלושת המורים העברים וחצי תריסר בחורים משכילים, והידיעות התחילו לבוא בשפע, בייחוד אחרי שהבטחתי לה' פרנקל בנוסח המו"לים בישראל, “יבואו נא דבריך וכיבדנום”, כלומר, אם חלילה תיפול דליקה בעיר, והוא יודיע, לו יהיה משפט הבכורה, מונופולין לשריפות.

הרי תמצית הידיעות שבאו לידינו, ושנמצאו בדוייקות אחרי שנפנו אותן בשלוש עשרה נפה:

ר' אבלי היה גאון וצדיק נעלם, והיה שואף להתבודדות גם בחיים גם במחשבה, ורק לעתים רחוקות היה מתפרץ פתאום בתאווה בלתי צפויה מראש, למחות ולקרוא תגר נגד אי אלה דברים לא הגונים. בתור גאון, הנקל היה לו להתקבל לרב בקהילה הכי גדולה, אבל הוא לא רצה לשמש ברבנות אף בעיר מולדתו; ורק כאשר אכף עליו הצורך למצוא מחיה דלה לביתו, התרצה לקבל את הדיינות; אבל בדרכיו ובמחשבותיו נבדל מכל הדיינים ומכל הרבנים. הוא היה מחמיר על עצמו עד לאין שיעור. היו אומרים עליו, שהיה מדקדק אפילו ברצועה שהבהמה יוצאת בה בין קרניה בשבת, שמא תתהפך והיה לה דין משא, ובודק את הפרומביא של סוס, שמא היא שעטנז; מקפיד בנטילת ידים, עד כי לוּא יהיה לו קורטוב של מים שיספיק לו לרוות את צמאונו או ליטול את ידיו, אז יבחר להיענות בצמא מלזלזל בנטילת ידים; ומקפיד אף על הסכין, שהוא חותך בו לחם כל השבוע, לבלי חתוך בו בשבת משום מוקצה, והיה כורת את הכפיסים של עץ לעשות אשר תעידינה על נטילת צפרניו מלוח עץ מיוחד ועשוי לדבר – וליצני בית המדרש היו אומרים, שאת הלוח הזה עתידים לתת לתוך ארונו אחרי פטירתו; ואולם במידה שהיה מחמיר על עצמו היה מקל לאחרים. בשאלות – היה מקל לעניים ומחמיר לעשירים קמצנים, ומרגלא בפומיה: תורה חסה על ממונם של ישראל, מפני שרוב ישראל עניים הם. יש שהיו מערערים עליו, שנתכוון לפסוק הלכה לא כדברי האחרונים, וכאשר העיר הרב, שהיה למעלה ממנו במשרה, ולא הגיע לקרסוליו בתורה, שהלכה כאחרונים, אדם רך, צנוע ועניו זה התגעש פתאום וקרא: אני פוסק כהרמב“ם ז”ל! האם לא די לנו להיות במחיצה אחת בגן עדן עם הרמב“ם ז”ל ובני דורו? וכשהציע הרב לפניו לעשות “שאלות ותשובות” בנידון זה עם גאוני הדור, התעצם ר' אבלי ועמד על דעתו בכל קשיות ערפו: גוזרני – ונגמר. אין אני זקוק לגאוני הדור. שואלים כשיש ספק, כשהדעת איננה מכריעה, כשהלב מהסס, אבל אני בטוח!

ואמנם היה עוד טעם אחר לדבר. הוא לא כתב שאלות ותשובות, מפני ששנא את תארי הכבוד. כמה רמייה, כמה צביעות, חנופה, עלבון כבוד האמת יש בתארים האלה – היה קובל, כשהוא גונח מלבו; וכשקיבל בעצמו איזה מכתב עם תואר ארוך, היה סולד כאילו נכווה ברותחין, ומשום כך נעשה לו עניין קבלת מכתבים מאוס, ואחרי שאי אפשר היה לו להימנע לגמרי מקריאת מכתבים, היו עיניו מדלגות על השורות הראשונות. לכתוב אל גאונים ולהימלך בלבו מקודם מי הוא שעטרת “עמוד הימני” הולמתו, ומי הוא כדאי להיקרא “פטיש החזק” – זה היה בעיני ר' אבלי דבר נורא ומגונה.

הוא היה זורק מרה ברבנים מפורסמים ומלגלג: סוחר של תורה! גביר של תורה! יש לו מחסן גדול ושקים מלאים תורה, חנות מיוזנת מוכר, נותן בהקפה! לא, רבותי! או סוחר, או בן תורה! פרקמטיא של תורה זוהי ביטולה!

כל אדם, כשהוא בן תורה, אז הוא לומד מה שהוא לומד בשביל עצמו, ורק בשביל עצמו, כדי לקנות שלימות ותיקון הנפש.

כל אדם לומד לפי נטיית רוחו והשגתו, ואיננו רשאי לגזור על חברו שיחשוב לפי מוח זולתו. “גברא אגברא קא רמית?” למה הדבר דומה? למי שעומד ביער ומסתכל מסביב ואומר: אילן זה הוא גבוה ביותר, וזה מגדל עלים, וזה נושא מחטים, אני רוצה שהכל יהיה שווה. טיפש שכמותו! איננו מבין, שהכל צריך להיות לפי טבעו. יכולים אנו לטפח אילן חלוש, לרפאותו, לזמרו, לתמכו, להשוותו, אבל אין אנו יכולים להפוך ארז לאלון. הכל כדרכו וכטבעו.

כל אדם צריך להזדרז ולהתחזק להגיע לאותה המדרגה העליונה, אשר אז יאמרו עליו הבריות, לא לשם חנופה, אלא מתוך הרגשה של כיבוד חיובי: הרי זה יש שלם! או: הרי זה בריה בפני עצמה! (בשפתנו החדשה היינו אומרים: זוהי אישיות, או לאדם זה יש אישיות, בלשון אשכנז: פערזנליכקטייט).

והיה ר' אבלי מוסיף לבאר: מה טיבו של יש זה? יש הרבה פירושים למלה זו, אבל הפירוש העיקר הוא: אדם שרישומו ניכר, ושמהותו היא נבדלת ומצויינת, שאיננו בטל אפילו באלף אלפים.

ועוד היה אומר: כשאני מעמיק לעיין בענין היש, מוצא אני שהוא אחת מבחינות העדר הפחדנות: כלומר, היש הוא לאין שיעור יותר מבחינה זו, ויש בו מעלות ומדרגות דקות וגבוהות, שונות ומשתנות לפי טבעם של בני אדם יחידים, שנבדלים זה מזה בפרצופיהם, בדיעותיהם ובמידותיהם; אבל היסוד של כל הסגולות המציינות את האדם, שאומרים עליו שהוא יש שלם, הוא העדר הפחדנות שבו. והיה מבאר את ענין “אל תירא עבדי יעקב”, ואומר: חוסר פחד זה אינו דומה לרוח העוז, שאנו מוצאים אצל סתם בעלי חיים, או לההעזה של בני אדם ידועים; ואין צורך לומר, שאין לו דוגמה בתכונתם של בני אדם, שדרכם להיות מרוצים מעצמם וששים ושמחים על כשרונם ועל הצלחתם, או של בני אדם הרוצים להתנשא על זולתם ולשלוט עליהם בתחבולות. לא זהו חוסר הפחד, ולא זהו היש האמיתי של אנשי הסגולה.

העדר הפחדנות, שאנו רוצים בו, היה מוסיף להסביר, הוא סמכותו הברורה של בן אדם להיות מוכן כל צרכו לכל מאורע ולכל ענין, שהוא ממתין להם, או שיבואו עליו בהיסח הדעת – להתנהג כלפי כל מאורע בתקיפות ובגבורה פנימית; הרי זה שוויו של אדם לכל אדם זולתו, ולכל מאורע מחוץ; הרי זו הכשרה טבעית להשפיע רצון ודעת אל אחרים, להזדמן בלי פחדנות עם בני אדם אחרים או עם כל מיני מאורעות והרפתקאות בלי פחדנות, אלא לחשוב, לדבר ולפעול כמו שההכרה היחידית גוזרת, ויבוא מה שיבוא. כי כמו שיש הדרת פנים לגוף, כך יש הדרה פנימית לאדם. משהו של הדרה, משהו של מנהיגות, משהו של חן, הרבה רגש עוז והרבה כוח – אלה הם החלקים שמהם מורכב היש של אדם בעל צורה. היש הזה הוא רק ירא שמים. מכלל הן אתה שומע לאו: איזהו ירא שמים? מי שאיננו ירא מפני שום ילוד אשה ושום מקרה זמני, אלא מפני החכמה העליונה, כפי שהיא נגלית לו מן הלימוד ודעת התורה, מן המוח והלב.

ויותר שאדם למד וקנה שלמות – היה מסיים – יותר הוא צריך להיות רק ירא שמים, ולא פחדן אכול-ספקות, מסתכל לכל צד אם יתרצה לזה, ואם לא – יתפייס לאחר.

וקבע דבריו כחומה: אין הדין עם הרבנים האומרים שהם יראי הוראה. אם הם יראים, אל יהיו מורים, ואם הם מורים אל יהיו יראים! לפחות מי שהוא רב חייב להיות “יש שלם”, בוטח בנפשו, תקיף בדעתו. זוהי השמינית שבשמינית של גאווה, שתלמיד חכם צריך לה. הרי זה אחד מחלקי היש. וכן גם – הוסיף – חולקני על המימרא: “עכשיו שאין אנו בקיאים בכך וכו'”. מדוע אין אנו בקיאים בכך? מה בין עכשיו ולפנים? לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ולא ניתנה לתקופה אחת. נלמוד, והיינו “בקיאים בכך”. הרי זו פחדנות.

ועל דבר ההשכלה אשר שמעה שמע מרחוק היה אומר: באי-אמונת ייהרס עם, וביראת ה' ייבנה ויתכונן. בדעת יקרא לו חלונות, וחדריו יימלאו אור יקר. גם מעט הזיה ואמונת אופל דרושים לעם, סוככים כיריעה לחלונותיו מלהט שמש צהרים, פן יביטו בה רפי ראות, וכיהתה עינם והוכו בסנוורים, ואבדו דרך. אך לא רבים יחכמו לתת מידה וקצב ליריעות האלה, ולדעת את עתן, משפטן ומעשיהן. יש אשר יגיף עם גם את תריסי חלונותיו מהנשף עד הנשף, ובחושך ילך, וכנפל טמון לא יראה אור. מי חכם ויבן זאת, כי עת להרים היריעה ועת להשפילה ולהטותה כנטות היום.

פעם אחת היתה מריבה בארץ, ואמר: ממשלת האדם באדם לרע לו או לטוב לו, כלום היא יכולה לשנות טבעו של אדם! למה הדבר דומה? למי שרוצה לכלוא את הסילון המתפרץ מתחת לאדמה. הרי הוא צריך לחתור למעבה האדמה, ולא לרפרף על פני השטח החיצון. התורה, לפחות רוצה לעשות זאת.

כשקבלו עליו החסידים, שהוא מרבה ללמוד דברים שונים וחכמות חיצוניות, אמר להם: שוטים שבעולם: מכמה חוטים שזורה פתילה שבנר, וכשהנר דולק הרי אור אחד הוא! וכמה מתגוונים צבעי הקשת, ומה מתוך זוהר הקשת! וכמה שבילים צרים ומשופעים מתפתלים לפני מי שמטפס ועולה לראש הר, בכמה מקומות נשפים וחלקלקים עליו לעבור עד שהוא עומד על ראש ההר, שן צור, אשר שם הוא קרוב יותר להשם יתברך מתוך דומיית הטהרה והבדידות!

הוא לא רצה להצטמצם במקצוע אחד. כל ימיו שאף אל הכל הגדול. היה אומר: הים הוא הדבר היחידי שאין בני אדם יכולים ללכלך. אנא מזרעא דזבולון קאתינא.

“והני מיליא יהון לרקיעיא” (במזמור של האר"י הקדוש לשבת) – אמר, שאין הכוונה, שהמלים תעלינה לשמים, אלא שתהיינה לשמים, מפני שכל מלה משמשת לבוש וכלי לאיזו מחשבה, וכל מחשבה גדולה היא בחינת שמים: גובה, היקף, אופק, בהירות, זכות, כגון זה ש“י עולמות שהקב”ה עתיד להנחיל לכל צדיק, הכוונה היא שהצדיקים והחכמים בוראים ע"י גאוניות צדקתם וחכמתם עולמי עולמות. והוסיף ואמר: בין חסידי ישראל בין חסידי אומות הולם, בין חכמי ישראל בין חכמי אומות העולם.

פעם אחת אמר: בקושי גדול, על ידי סגולות נפשיות מיוחדות ובהתאמצות המוח והלב אנו זוכים לפעמים להיות לקברניטי ספינה השוחה על הזרם, – מתי נצליח להיות לקברניטי הזרם בעצמו?

היה עוסק פורתא בחכמת התכונה, וכששאלו אותו, אם הוא לומד חכמה זו בשביל חשבון העברונות, ענה: לא! אלא משום שחכמה זו היא התרופה הכי טובה למחלת הגאווה.

אבל רוב פתגמיו היו על דבר התורה.

אדם צריך לחיות את התורה, ולא רק ללמוד אותה. אורייתא בעי היי, תורה שאין חיים אותה, היא מלאכה או רמאות. לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

לא דא עקא, שאין אנו יודעים את התורה. אנו יודעים אותה אולי יותר מדי. גם אין רע, שלמדנו מעט, דא עקא, שאין אנו רוצים ללמוד עוד מה שלמדנו מכבר. בכל גיל אדם מבין את התורה באופן חדש.

הכל יודעים את התורה, יודעים אותה בעל פה כהתינוק את ה“מודה אני”, אבל היא לא נעשתה להם לחיים אמיתיים – עוד לא!

עשה את עצמך בן תורה! – לא חילוק, דרשה, חיבור; כל זה נמצא די והותר! אבל אין בני תורה במספר מספיק. עשה בן תורה! עשה את עצמך!

על כן אין אותם בני אדם הצוברים רק תבואה באסמם יוצאים ידי חובתם. צריך לדוש את התבואה, לטחנה לקמח, לאפות פת ולחלק. חלילה לאוסם הדגן להביט בגאווה ובבוז על הריחיים והעריבה והמלוש! גם בלי אלה אין העולם יכול להתקיים.

האם יש לתמוה, שמי שנזרקו פתגמים הללו מפיו, אמרו עליו, שיש לו מיחוש במוחו?

לא רק בפתגמיו, אך גם בהנהגתו של ר' אבלי היו הרבה דברים זרים ומתמיהים. הוא היה חסיד, אבל לא היה לו שום אדמו"ר נקדש ונערץ, שנתדבק בו להיגרר אחריו ולנסוע אליו. היה אומר: “רבי אחד – זהו מנהג של שטות. כשאנו לומדים ספרי הנביאים, אנו לומדים את כולם; כשאנו לומדים ש”ס או ראשונים או ספרי מוסר, אנו לומדים מפי אלפי חכמים והם הם רבותינו. פולחן אדם אחד בפי החסיד הוא מין דמיונו המשונה להגדיל שמו של אותו איש אשר חמד לו, והוא סמל הקנאה המַקנה להתכבד בקלון אחרים, שבחרו באיש אחר. אילו הסכימו הכל על רבי אחד, אז לא היתה ברירה: חד בדרא! אבל “מאה חד בדרא’ים!”.

והתוצאה ההכרחית היתה, שכל כיתות החסידים שנאו אותו שנאה מיוחדת במינה, כמו שהוא היה יחיד במינו, יחיד ברשות הרבים! צדיק שיש לו מדור בפני עצמו, בריה שאפילו באלף איננה בטלה.

לפעמים אי אפשר היה להבין אותו כלל. למשל, הוא היה אומר: אם לא חטאתי בפועל, שמא הרהרתי, והרהורי עבירה קשים מעבירה, או שמא הייתי כעבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס, או שמא לא היה לי יצר הרע? – המשפט לאלוהים הוא, לו לבדו!

חסיד ותיק ומהדר מן המהדרין שכמותו לא הניח תפילין של הרבינו-תם! היה אומר: “אין להתנשא על הציבור! יהודי עלוב שכמותי יעמוד ויצעק: גברא רבא אנא? הלא יודע אני בנפשי, שהנני כקליפת השום. מה אני “חשוב לפני רש”י ז”ל? לרש“י הספיקו תפילין שלו, ולי אינן מספיקות”? מטעם זה לא היה אוכל מצה שמורה. “כשתהיה מצה שמורה בעד כל הציבור, אז אשתתף עמהם” – היה אומר.

היו גם שמועות, שהוא מעיין בספרים חיצונים. איזה מיני ספרים קטני הקומה – איש לא ידע לקרוא את שמותיהם – היו מונחים לפעמים על שולחנו בגלוי, לא טמונים, לא “נושרים מחיקו”. אמרו עליו, שהיה מצאצאי מהר“ם מפאדובה, ושבין ספריו נמצא תנ”ך דפוס ויניציה עם “תרגום לאטיין”, שממנו למד “לאטיין”. אחד ממכיריו המקורבים העיר את אזנו, שהדבר יוכל להביא לידי הרינון, ומה איכפת לי אם ירננו? יקיימו בו מצות תוכחה! הוא מיאן להיות מגיד פשע לאחרים. “על מי אדברה ואעידה ואוכיח דרכו על פניו – ואני עפר ואפר” היה אומר כאברהם אבינו.

כל ענין הקנאות וחיפוש חטאים וריח אפיקורסים ומינים, שתכפו מעט בימיו ובמקומו – היה רחוק מלבו ומדעתו, לא מתוך ניגוד שכלי, אלא מתוך חוש איסטניסי דק ומפותח. הוא היה מתעב את הריגול משום כיעור שיש בו ריח גניבה, ואת האפוטרופסות על עולם הבא של אחרים – משום יהירות והתחצפות. לעומת זה היה מקפיד מאד על מצוות שבין אדם לחברו. מכיוון שלא יכול היה לעזור בכסף, היה משתדל לעזור בגופו, אף על פי שהיה לקוי ופגום בבריאותו. “עזוב תעזוב” היתה המצווה החביבה עליו, ודרכו היה ללכת לחצרות, ששם עומדים בעלי העגלות ולעזור להם בטעינת משאות. מכיוון שבעלי העגלות היהודים היו מכירים אותו, והיו פונים לצדדים, ולא נתנוהו לעזור להם, היה הולך בהיחבא למקום שאיכרי הכפר עומדים שם אולי תזדמן מצווה זו לידו, וכמה פעמים נזדמנה, וזכה לחדווה גדולה. “מצווה זו – היה אומר – היא גדולה עוד יותר, מפני שנאמר: כי תפגע שור אויבך, כי תראה חמור שונאך וגו', מפני שדרכו של יצר הרע הוא לעורר תאוות נקם, לכן פירש הכתוב שצריך להבליג על תאווה זו”. ועל כן מיום שעמד על דעתו לא ישב לסעודה בלי אורח. ודווקא אורח זר, היותר עני והיותר בזוי בין הבריות. משהתחילו בני ליטא, ומהם שלא שמרו כלל את המצוות, לבוא לעיר מושבו ולעסוק בהוראות שעה ובכתיבת מכתבי בקשה בשכר בשפת הממשלה, ונזדעזעו חסידי העיר, וצווחו עליהם, שהם מכניסים מינות לעיר, היה הוא משתק את הקטיגורים, ואומר להם: “כמה קלקלות יש לכם, בכמה עוונות ופשעים אתם נכשלים, האין ביניכם כת לצים, כת חנפים, כת שקרנים, כת מספרי לשון הרע? כמה לאווין שבתורה אתם דשים בעקבכם, פשפשו במעשיכם!” – אף המורה ליבוביץ הגאיוני, הקר ככפור והחד כאיזמל, סיפר לי דבר זה בהתרגשות גדולה, כי גם לו היה ר' אבלי למגן כשפגעו בו קנאים.

אמרו עליו, שחיבה יתירה היתה לו לחכמת הניגון. שבע חכמות – היה אומר – הן סמוכות במדרגה לתורה, והן גם כן מן השמים ובאות לידי גילוי ע"י הנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל, ואם כן ההתעסקות בהן גם היא מעין פולחנא-דקדוש ברוך הוא. הוא היה מצטער וקובל על עצמו, שלא זכה ללמוד כל שבע החכמות. “הניגונים הם צירופי קולות, והקולות הם סמוכים לרוחניות, ויש בהן רזין וסתמין דאורייתא, ואדם מקבל מהן נחת רוח כמו מהשיר שהלוויים היו אומרים, לוויים לאו דווקא, אלא הם היו הנבחרים ביותר, וה’ניצוץ' נמצא בכל אדם. בית המקדש היה המקום הנבחר ביותר, אבל גם בכל העולם כולו יש ניצוץ בית המקדש, כמו שנאמר: השמים ושמי השמים לא יכלכלוך”. קולו היה ערב מאד, וניגוניו – בינו לבין עצמו – היו מלאים כוונה ורמז, צהלה וגעגועים ורוח חן מתעטרת ברזי קודש.

כל שאיפתו היתה להוציא את הניצוץ מהקליפות, ואת הניצוץ היה מוצא בכל אדם, בכל חי וגם בכל צומח ודומם. אמרו עליו, שכשהיה פוגע בכלב מוקרח ושדוף-צד היה טורח ומוצא בשבילו חתיכת מזון, שהיה מביא בנרתיק נייר תחת אצילי ידיו וזורק לו ומלטף על דבלולי שערותיו. לא חש כל פחד וכל גועל לבעל חי. צער בעלי חיים היה נוגע עד עומק לבו. דומני שדבר זה בדו מתנגדיו מלבם, כדי להתל בו.

אדם אחר מעין זה היה בוודאי מוחזק למין ואפיקורס, אבל קשה היה להדביק טלאי שכזה אל ר' אבלי – לא מפני שהסכימו על דעותיו, אלא מפני שגם המתנגדים פחדו מפניו אימת מוות. אמרו עליו, שיש לו “כוח” גדול, ושמא יקלל… לפיכך הסתפקו בדיאַגנוזה: “מיחוש במוח”, הרי זה כמו שרוצים לפטור מן הדין פושע, שחטאו הוברר, ואין עצה אחרת בלתי אם לחפות עליו, שדעתו נטרפה. מוטב שיהא שוטה, ואל יהא רשע.

הוא היה כבר בחור זקן – כלומר כבן עשרים – כשנשא אשה. אחרי למדו אצל הגאון רבי משה אהרון מקוטנא ואצל הגאון רבי מאיר אוירבאך מקאליש (קודם עלותו של זה האחרון לארץ ישראל) ואצל הגאון רבי אברמיל מצ’יחאנוב, חזר לעיר מולדתו. וגם בנידון הנישואין היתה לו דרך מיוחדת. בכל צניעותו וחסידותו המופלגת, לא רצה לקדש אשה קודם שיראנה, וקודם שתדבק נפשו בה. יתום היה מאבותיו, לקרובים ולאפוטרופסים לא נזקק (אביו היה לפנים גביר חוכר אחוזות, ואחרי המרידה בפולין בשנות הששים יצא נקי מנכסיו), והוא התוודע ליתומה בת טובים, ממשפחה מיוחסת, גולדה שמה, ולקח אותה לאשה וחי עמה באהבה רבה, וניסה בתחילה להתפרנס ממלאכת כריכת ספרים, שלמד ונתאמן בה בשקידה רבה בקאליש, כדי להתפרנס מיגיע כפיו, למרות ה“סמיכה” שהיתה בידו מבחרותו. אך המלאכה לא הספיקה אף למחצית פרנסה בצמצום, ומוכרח היה לקבל את הדיינות אחרי פטירתו של הדיין הזקן.

הפרנסה היתה בדוחק גדול. ההכנסה המועטת באה משני מעיינות: מאת הבלן ומאת חוכר השמרים, ושניהם אחזו בכל מיני תחבולות להמעיט הכנסה זו; וכשבאה לידו, ופגע בו עני, היה נותן לו רוב המטבעות שבכיסו, אף על פי שהיו האחרונות. גולדה היתה לפנים יפה מאד. נקל היה לראות זאת גם אחרי שבאה בימים, בפניה, אשר על גביהם חרשו החיים את כל חרישם, בסקירת העינים המלאה תוגה, שהיתה כובשת את זוהר ברקן, בהורידה את ריסי העינים למטה. קומתה הזקופה והישרה, הארשת השקטה והחשובה של פניה המביעים כבוד ונכוחה, הקול המצווה והמוחלט – נתנו לאשה זו מעין הוד של גבורה. ואמנם היה בה שיעור מופלג של מידת הגבורה הפנימית. היא ידעה ימים ללא לחם ושבועות ללא בשר, לא די אור ולא די אוויר בחדר, אבל היא מילאה את חסרון האור והאוויר ביפיה, בעדינות מזגה, בבטחונה; עיניה היו תמיד מאירות, אף יום אחד לא כהו ולא דעכו, ומעולם לא חלחלה מהן הבעת כפן ותלונה. היא היתה שמחה ומאושרת בבעלה, בתורתו, בחסידותו במרגליות שיצאו מפיו ובסלסולי נגינותיו הלוקחות נפשות, המחיות רוח שפלים והמפיחות אמונה ותקווה בלבות נואשים. ועוד יותר מאושרת היתה, כאשר פקד אותה אלהים, ותלד בן. מה יפה, מלא, שמן ואדמוני היה הרך הנולד! לחיים בריאות לו ומלאות! ועיניו של הפעוט! ממש עיני אבלי! הפנים הזעירות הפיקו תבונה מבוגרת כחכם זעיר אנפין! אור חדש בא לעולמה של גולדה. קראו לו יוסף, ובנוסח הרגיל: יוסילי. האב לא הראה את שמחתו גלוי כהאם, אבל גם הוא שמח מאד, כל נים מנימי נפשו היה ספוג אושר, אבל שמחתו היתה צנועה ובישנית, “גילה – ברעדה”, מפני שלא התיר לעצמו להיות מאושר יותר מזולתו, גם חושש היה שמא יבלבל האושר את מחשבותיו ואת עבודתו. אך כל יצורי פניו הפיקו שובע שמחות וקורת רוח.

למרות האושר הפנימי של שלום נפש, של שלום בית ושל נחת הורים היו החיים שלשלת של עינויים ומצוקות, בהכרח וברצון. המחסור הלך הלוך וגדול; ר' אבלי נעשה בודד יותר ויותר; מכובד מאד, אבל בלתי מובן; לפעמים מובן מעט, אבל בלתי רצוי ובלתי מקובל על הבריות. מין צפנת פענח; גאון שמשמש בדיינות ולא ברבנות, ושאין לו מגע ומשא עם הגאונים; חסיד, שאיננו שייך לשום “עולם” של חסידי רבי זה אחר; אדוק במצוות מאין כמוהו, שמקל לאחרים – מין בריה בפני עצמה! אז התגלעו ריבות, סכסוכים חשאיים, שנינות, לעז. כך עברו שנים אחדות. יוסיל היה כבן שלוש, מדדה אחרי אמו. בר נש קטנטן זה הלך והתקרב לתקופת תינוקות של בית רבן.

פתאום חלה ר' אבלי, הוכה בצינה. במשך ימים אחדים היתה מחלתו קלה, והוא אמר, ש“איננו לגמרי בקו הבריאות”, שהוא מרגיש איזו דקירות בצלעות, מעט כובד נשימה, חש מעט בראשו, ובקרבו איזה קרירות עם רעד האיברים ודפיקת לב חזקה ומהירה. שיעול צרוד ועמוק תקפו בלילות, ויזעזע את כל המיטה ואת החדר הקטן, וקולו נשמע גם בשכנות. ביום השלישי קראו לרופא. הרופא בדק, מישש, מדד, הקשיב, ומצא קדחת גבוהה וחשד מחלת הטיפוס. למחרת היום ההוא היתה תקיפת הקדחת עזה כל כך, עד שמן ההכרח היה להחזיק בידיו וברגליו של החולה, לבל יפול מתוך המיטה. התקיפות האלה החלו לבוא תכופות. אחרי כל תקיפה כזאת, הגיעה חולשת החולה עד כדי אפיסת הכוחות, והסכנה גדלה מיום ליום. החולה היה מוטל בלי כוח, חרט צלמוות על פניו, ועל שפתיו צחוק חן. קראו לרופא אחר, ערכו מועצה של רופאים. כשבועיים נמשכה המחלה. לבסוף הורגשה כעין הרווחה קטנה. החולה שכב בלי מלים, בפה פעור, זיעה קרה כיסתה את מצחו, וימינו היתה צנוחה ברפיו. פניו שונו מאד. נראה כזקן מופלג, והוא היה אך כבן ארבעים. כל זמן המחלה לא זזה גולדה מהמיטה. היא חשה את השיעול, כאילו חלק מגופה כאב ופירפר; היא חשה כמדחום מדוייק כל עליה וכל ירידה של הקדחת. ההרווחה הקטנה הביאה דעה צלולה ומעט כוח לדבר, ואז דיבר ר' אבלי דברים חביבים, דברים קדושים, ביקש את הסידור “קרבן מנחה”, קרא בו בלחש. גברה העייפות. נחרה קלה נשמעה מגרונו, ואיזה פרפורים משונים תקפו את איבריו. הבהילו את ה“חברה הקדושה”, והמון רב באו, הקיפו את הבית הקטן. נפטר ר' אבלי! נשמע קול מקבת השמש דופקת על פתחי השערים ועל הבתים אשר בני ישראל יושבים שם – פעמיים, סימן למלאך המוות שבא לעיר.

העיר נבוכה. הלווייה כזאת עוד לא היתה שם מעולם. נסתלקו התריסין וננעלו החנויות, וכל בני הקהילה ונשיהם וטפם ועבדיהם ואמהותיהם התאבלו אבל כבד מאד. נשמע בכי רב, קול גדול ולא יסף, המו אנחות כקול תרועה או שברים. התחילו לספר ניסים ונפלאות על דבר ר' אבלי. סיפרו עליו, שהיה מתענה בשני וחמישי, שובבי“ם, ת”ת ¹, הפסקות, ערב ראש חודש, יום כיפור קטן, יום שמת בו אביו, יום שמתה בו אמו, תענית חלום בעד עצמו, בעד אחרים, נוסף על תעניות הציבור; שהמית עצמו באהלה של תורה, ורצה להביא את משיח, אלא שלא הספיק.

[ג]

עברו ה“שבעה”, ה“שלושים”, בכיות, הספדים, אנחות, סיפורים. מעט מעט נבלעו כל הדברים האה בתוך רעש החיים. נשארה האלמנה ה“דיינית”, אשה חזקה! נדהמה, נתבלבלה, התעלפה, צעקה, רצה כמשוגעת, נדמתה כאבן, ולבסוף הריעה את כל הייסורין. יוסילי! התינוק היה אצל שכנים, אצל קרובים. החזירתו לביתה, ושנקעה כולה בחינוכו.

והקהל הקדוש קראו לאסיפות בדבר הספקה לאלמנתו של ר' אבלי. הכל זמזם כמו בכוורת. הדיינית והיתום, הדיינית והיתום! אפשר היה לחשוב, שיצפו אותם זהב טהור. נמנו וגמרו לייסד בעד הדיינית קופה של רוכלות, הלא “בריה נפלאה” היא, וצריך רק “להעמיד אותה על רגליה”. נוסד ועד מיוחד. הגביר ר' זימילי נתעטר בעטרת אפוטרופוס ראשי, סוחר היערות זילברברג קיבל כתר גזבר, הקבלן קופלמאן היה לגבאי. גם הרב ממעון קדשו נתן קולו לאסוף כסף. היו הרבה כרובים סוככים, אבות יתומים ודייני אלמנות. הסכימו לאסוף סך עצום, חמש מאות רובל. אספו מאתים. החנות נוסדה. מיני מזונות.

ומכוון שהאלמנה היתה באמת “בריה” – התפרנסה, לוותה, שילמה, כתבה, מחקה. במשך הזמן נתפרדה חבילת הוועד. נשארה הדרת הקודש לשמו של ר' אבלי, זכותו יגן עלינו, עם פחד גדול, ביחוד, כשהוא עתה בעלמא דקשוט. ר' אבלי היה מעט מעט אחרי פטירתו, לרבי, שכל החסידים מעריצים אותו. והדיינית היא “בריה”, אין כמוה אשה חשובה. ויוסילי, אח, יוסילי, לכל הקהל הקדוש יש חלק בו. יוסילי בוודאי עתיד למלא מקום אביו… מילתא זוטרתא? יוסילי ר' אבלי’ס! השם לבדו כישכש כזוג, כענבל. הכל היו מבטאים אותו בהטעמה של פינוק וחיבה.

עברו שנים, ו“הנער נער”. נתערבו בו יפיה של אמו ועדינותו ומתיקותו של אביו. גיזרתו היתה מחוטבת יפה, קומתו היתה גבוהה לפי הערך, בן חמש, כבן עשר, בן עשר כבן חמש עשרה, פנים עגולות, לחיים צחות עם נטיה לארגמן חיווריין, כשנתעורר מעט; עינים חכלכלות, גדולות, עמוקות, חכמניות, שפתים דקות, אדמוניות, שערות הראש סדורות תלתלים בידי אמא, אבל מהר הסתבכו והיו לבלורית, ושם, מתוך בלורית זו פיכה איזה ביטוי של גבורה, של עזות פורצת מתוך הילדות התמימה והנעימה. בכל תוויו וגווניו, קוויו ושרטוטיו של יוסילי היה סימן זה ניכר ביותר, מפני שסימן זה היה מיוחד לו. לא היה בו החן הצנוע של אביו. הגבורה של מרת גולדה, שנתבטאה בכשרון “בריה” ופה עמדה, – גבורה זו עלתה אצל יוסילי הרבה מדרגות, והגיעה למדרגת מרידה קובלנית והתמרמרות, בלי שום רפרוף של צער ודכדוך הנפש, שהיה מקדיר את פני האב ומעריב ערבים אפורים של דאגה על פני האם.

בחדר התחילו, כביכול, מגמגמים עליו: נער שובב קצת, פיסת פרא אדם; אבל בביטויים האלה לא היה טעם לגנאי, יתר על כן: טעם לשבח. ידעו, שיש עילויים שובבים קצת, ויוסיל עילוי היה בלי שום ספק. הכל נקלט במוחו, ונשתגר תיכף על לשונו. בן שמונה היה כמעט בקי בתורה ובנביאים, בן עשר כבר שחה עם דגי הרקק בים התלמוד; כשנעשה בר-מצוה כל “כלומר” ו“דוק” לא עממוהו, וכבר “צלל במים אדירים”, והיה מעלה מרגליות של חידושי-תורה. מבוכה, ולפעמים עלבון שלא במתכוון, היה גורם לכל מלמדיו. הלמדן הכי מובהק לא מצא תשובה על כל שאלותיו. שעה אחת ביום היו מורים בחדר גם את מלאכת הכתיבה, וגם שם היה יוסילי ריש-בריוני. הפעוטים האחרים למדו בקושי. כל קוץ ותג נדמה להם כהר, וכל טיפת דיו כשלולית עקומה, ועומדים ומריבים, טיפה זו מה תהא עליה, אם צריכה היא להיקרא לפנים או לאחור, וליבוביץ עומד ומתרגז, ואָלָה פיהו מלא והוא נותן בקולו: קצ’ורטו (לעזאזל)! הכותב הזה, כתב ידו מטורף, אות זו היא בעלת חטוטרת, וגבה כדופן עמוקה, מי יודע אם היא A – או B; והמורה פרנקל, משכיל וטוב-לב, עומד ודורש: “האותיות לא מעלות ולא מורידות, אלא פירוש המילות!” – “שטות! גוער ליבוביץ, פירוש המילות תלוי באותיות, וההבדל בין A ל- B רחוק כרחוק מזרח ממערב!” – ומוסיפים להתקוטט, מר אמר חדא ומר אמר איפכא, וקופץ יוסילי, וכהרף עין הוא מתקן את האותיות שכתבו כל חבריו שלא כהוגן. במהירות חץ מקשת, עד שלא הספיקו המורים לראות, והוא מכריז בניצחון, “טעות היתה! בשלמה הרעש?” וליבוביץ ופרנקל מצחקים, וכל החדר מצחק. יוסילי!

הסכסוכים העוקצים והחידודים בינו ובין מלמדיו הלכו הלוך והסתבך. בהיותו בן שלוש עשרה למד גמרא ופוסקים עם מספר מצומצם של תלמידים מצויינים מפי הרב דמתא. הרב היה בטלן ופחדן, רך כדונג, יושב בסתר עליון בחביון עוזו, קודר דוגר, שקוע בעיונים והרהורים, אוהב צללים, מילים, חצאי מילים, רמזים, “אדם אוירו” במחשבה, לא למדן על-אתר, שמראה באצבעו על המקום שבדף, אלא חריף ובקי מחוץ, קושר נימא בנימא וחבל בחבל בדמיון הפלפול, ומקשה מהרשב“א על הריטב”א ומהמרש“ל על המהר”ם שיף; אפילו האותיות היו מגושמות בעיניו יותר מדי. כל דבר של ממש, כל דבר בולט היה מפחידו ומרתיעו לשוב אל האוויריות, אל התפשטות הגשמיות. הוא נרתע באיסטניסות סולדת מכל מגע ממשי של המציאות. הוא היה רך, מוג-לב, צועד בחשאי, מעופף בדמיון, כקש לפני רוח. כשהיו “ראובן ושמעון” באים אליו כ“צדדים” לדון ביניהם, היה לו הטיפול ב“ראובן ושמעון” לעוֹל ולמשא; ואילו אפשר היה לפסוק הלכה ולהורות סתם לתוך חללו של עולם, ולהכריע בין הש“ך ובין ה”טורי זהב" בהלכות טוען ונטען, אזי, ל“חידודי בעלמא”, היה שמח בפלפוליו ובהמצאותיו. אבל הפגישה עם הממשות הטילה עליו אימה, מפני שכאן נפגש עם איזה ניגוד, מפני שכל דבר של ממש עושה ניגוד, תופס מקום, ויש לו קצוות ובליטות. לא זו אף זו: כשהביאו לו “שאלה” למשל, קורקבן שניקב, וצריך לבדוק את הממשיות, ה“קורפוס דליקטי” של גוף הדבר המעיד על הקלקלה המוטלת בספק, – בדיקה זו, הדורשת הסתכלות מסויימת ואומנות יד, היתה מאוסה עליו, לא מחמת גיעול אלא מחמת יציאה מעולמו האווירי לעולם המוחש, הבולט והמגושם. אילו אפשר היה לפלפל בדמיון עם הפוסקים הראשונים והאחרונים ועם מאה שאלות ותשובות על דבר הקורקבן – שפיר ושפיר! אבל הקורקבן ממש, התנגשות זו עם המציאות היתה לו כמחט בבשר החי. כיצד בדק שונא-המציאות הזה ריאות כחולות נפוחות, כיצד העביר צפורן אצבעו על חלפים חלקים, חדים ומבריקים? אינני יודע! ודאי היה נזהר בזה, ודאי היה מחמיר יותר מכל המחמירים, ודאי שהיה ירא שמים עוד יותר מאשר היה ירא-הממשות. אנוס היה לעשות את כל הדברים האלה, באין ברירה ובשעת הדחק “בעד הפרנסה המרה”.

לעומת זה, בשיעורו היה מתנקם באותה המציאות השנואה לו, והיה טוחן הרים אוויריים זה בזה, והתלמידים היו צריכים לעוף עמו בין העננים של תיובתות ואסתפקתות וסתירות (אמיתיות או מדומות) בין מימרות, סברות, השערות, חששות, אומדנות של כל המפרשים שהיו בעולם, מששת ימי בראשית ועד עתה. מקצת התלמידים לא יכלו לעוף עמו, מפני שכנפיהם היו חלושות ונשברו בדרך; מקצתם דאו ורפרפו בקושי גדול, אחד היה אשר לא רצה לעוף: יוסילי! יוסילי היה ההפך המוחלט מרבו זה; הוא אהב את המציאות, ורק את המציאות! לומדים מסכת סוכה, והרב מתלל פאר-עמוד של עשרה מפרשים ועשרים שאלות ותשובות, זה סובר כך וזה רומז כך, ונמצא שהדברים סותרים זה את זה וצריך לבטל כל סתירה, וצריך להראות שכל המפרשים צדקו יחד – לא איכפת ליוסילי, איכפת לו הסוכה בעצמה, כיצד בונים אותה, כיצד סומכים אותה לכותל, כיצד מסככים עליה באופן שתהיה צילתה מרובה מחמתה, באיזה זרדים – “רבי, הראה את הזרדים! טול ובנה את הסוכה, ואנחנו נעזור ונדייק שלא תהא גבוהה מעשרים אמה וכו' וכו'!”.

הרב התמים החריש רגעים אחדים כאיש איננו מאמין למשמע אזניו, רצה לתת התנוך לתוך אזנו, לבל ישמע דברים מחוצפים כאלה. כעס עלה בקרבו עד לגרונו כדי חניקה, נהם ורטן לתוך זקנו: אוי לאזנים שכך שומעות! אך כבש את כעסו ואמר: “יוסילי, זו היא תורה! את כבוד התורה אתה מחלל! אנכי מוחה פשעך הפעם, אבל אל תוסיף לשאול שאלות כאלה!” הרב היה, למרות מתינותו, נרגז ומורתח.

אבל יוסילי, מכיון שהתחיל לשאול שאלה לא זז ממנה, עמד במרדו והחזיק בעזותו, היתה בו ממידת קשיות העורף של אביו ואי אפשר היה לדחותו בקש, הוא באמת לא חשב לחלל כבוד התורה.

“הרשני, רבי, לשאול אותך שאלה אחת!” – אמר יוסילי בקול של כבוד ונימוס, בלי פחד.

“שאל!” – ענה הרב בקורטוב של קוצר רוח.

“התורה ציוותה” – אמר יוסילי בניגון גמרא – “לבנות סוכה, וכשאני רוצה לבנות, לסכך, לדעת באיזה ענפי אילנות מסככים, וכיצד בונים בנין זה, באופן שיהא דירת-ארעי, ולא דירת קבע, ושבכל זאת לא יתערער הבנין, ולא יפול על ראש היושבים בו; וכשאינני מסתפק באמירה בעלמא, אלא רוצה לעשות מעשה, הרי אני עוסק בדבר של תורה! אפילו כשאני מסדר את הקרשים ומסתתם ומצרפם, הרי אני עושה הכנה למעשה של תורה! יש בנוגע לזה הלכות ידועות – טוב! למדתי בספר ‘יד חזקה’ של הרמב”ם. אבל לדעת את כל סברותיהם והשערותיהם של האנשים שכתבו על ענין זה בכל הדורות ולהקשות מזה על זה ולתרץ תירוצים שרובם דחוקים, בלי הניע אצבע לבנות סוכה – האם לזה אתה קורא תורה?"

הרב נזדעזע, “אנשים שכתבו על ענין זה, אתה אומר? – צעק בקולו הדק והרועד מפחד – הרשב”ם, המהרשש“ך היו ‘אנשים’? הלא הם היו ארזי הלבנון, אדירי תורה, אילי תרשישים, אבות העולם!”

“אני לא אמרתי – הוסיף יוסילי להפציר – שהרשב”ם והמהרשש“ך לא היו אבות העולם. אפשר שהיו אבות העולם, לא על זה אנו דנים! בודאי היו הם רבנים במקומות ידועים ובזמנים ידועים. גם אבא ז”ל היה רב, גם כבודך כבוד רב, וגם עליכם יאמרו, שהייתם אבות העולם. עוד מאה, מאתים, חמש מאות שנה יפלפלו, יכתבו – עוד רבנים, והתלמיד העתיד למוד מסכת סוכה בעוד כמש מאות שנה, האמנם צריך יהיה לזכור את דברי כולם ולהקשות מזה על זה?"

בתור תשובה עשה הרב איזו תנועה של מחאה ויקם ממושבו, ויתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדר. יגע במוחו ומצא מופת שאין להרהר אחריו, כדי שיסתתמו כל הטענות.

“כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הלכה למשה מסיני!” – קרא בקול של נצחון וחגיגיות.

“יודע אני מאמר זה” – ענה יוסילי בנחת – שנאמר על צד ההפלגה, כדי לתת ערך גדול לחידושים שוותיקים מחדשים, מפני שהתורה לא ניתנה לקפוא כחומרא על דרדייא, אלא להתחדש. וזהו יתרון מעלתה. הדין עמך, מורי ורבי! אבל, ראשית, במאמר זה יש הגבלה. לא אמרו: תלמיד סתם, אלא תלמיד ותיק, ועדיין אין אנו יודעים, מי ראוי לשם זה, ולא כל הרוצה את השם יבוא ויטול. שנית, הלא יודעים אנו, שיש רק הלכות ידועות שנסמכו בפירוש כ’הלכה למשה מסיני', לאפוקי שאר ההלכות".

הרב סגר את כרך הגמרא הפתוח לפניו, כאילו חשב לעוון, שהגמרא תהיה פתוחה, בשעה שדברים נוראים ומחוצפים כאלה נשמעים. התלמידים נבוכו. יוסילי לבדו לא נתבלבל. במנוחה תקע את ידו לכיס החזה של בגדו ויוצא משם גליון גדול, ויפרשהו לפני הרב. “אותיות מחכימות!”

“מה זה” שאל הרב בחלחלה.

“זה הוא תו-הבניה של סוכה” – השיב יוסילי בשקט ובתמימות – אני עשיתי את המרשם הזה, בדיוק, עפ“י הדינים, ורצוני לחטוב גם תבנית קטנה בעץ; ואני רוצה לדעת מפיך, רבי, אם סוכה זו תהיה כשרה?”

מראה הצורה של בנין וזכר העץ גדשו את הסאה. הרב עיקם את פניו, כיווץ את לסתותיו, הבליט את חוטמו, קיפל את זוויות פיו, וירק על הרצפה. אח“כ תפס את הגליון בימינו הרועדת מכעס, ויקרעהו לקרעים דקים, ויזרם על השולחן אשר לפניו. קרעי הנייר רפרפו טסו כרצי שלג. “אלמלי חסתי על כבוד אביך ז”ל, גזרתי עליך נידוי! מכיוון שאני חס, אני רק מזהירך, יוסילי, חזור בך!”

יוסילי קם ממושבו, ואמר בקול של חשיבות והכרת ערך עצמו: “בודאי אחזור, כלומר אעשה מרשם חדש תחת זה הקרוע”. במלים האלה עזב את החדר, ויסגור את הדלת אחריו.

לא עברה שעה קלה, והקול נשמע בעיר, עם הרבה הוספות וגוזמאות. העיר היתה כמרקחה – “אקאָך אין שטעטיל”! יוסילי! יוסילי! הרב גירש את יוסילי מביתו. מאחורי יוסילי עמד הצל של רבי אבלי ז"ל כחומה. אבל הרב! סוף סוף “מרא דאתרא”! יש גבול אף למשובה ולדרור של עילוי.

מבוכה! ר' זימילי נכנס בעובי הקורה, ולא הועיל. חייקיל פזז, התרוצץ, השתדל לפשר וקלקל עוד יותר. פרנקל התהפך מסיבות בתחבולותיו, ריגל, תיווך, בעיקר בשביל “קורספונדנציה”, צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, וגם ה“קורספונדנציה” ירדה לסל המערכת. רק הדיינית האלמנה תיקנה הכל, השלימה בין הצדדים. “יוסילי לא נתכוון לפגוע בכבודו של הרב, להפך, הוא מכבד את הרב, ופיו ימלא תהלתו שלא בפניו. הוא היה עייף מאד אחרי שעסק בעבודת ציור הסוכה במשך לילות אחדים. הוא אוהב לצייר! עתה הוא שוב עוסק בציורים. הוא מדקדק מאד במצוות, אולי נזרקה מפיו מילה של כהוגן, הרי הוא רק נער צעיר. ילמד, יתבגר, יבוא לכלל דעת. הלא זה אך היה לבר מצוה! הוא עומד על דעתו קצת, אבל כוונתו טובה. גם בעלי ז”ל היה עומד על דעתו".

המלים האחרונות הזכירו את הרב, שר' אבלי היה פוסק כהרמב"ם בשביל עניים ושהיתה לו בנידון זה קטטה קלה, ושאי אפשר היה להזיז את ר' אבלי מדעתו. הוא זכר, שהיו אומרים אז, בחייו של ר' אבלי, שיש לו מיחוש במוחו. לוא יעיז עתה אדם לאמר זאת, יקרעוהו כדג. הוא בעצמו פחד לא רק להשמיע דבר מן השפה ולחוץ, אך גם להרהר, אבל הלא זה היה קלא דלא פסיק. ויוסילי כרעא דאבוהי. אולי זה הוא מום משפחה. סוף סוף עילוי הוא, וקשה טיפולם של עילויים. בזכרונו עלו תמונות עילויים שהיו לחרדה לרבנים זקנים במשובתם ובעזותם. יש שרב זקן מרציא לפני עיליו פלפול ארוך, והלה משיב לו ברגע אחד: “שטות!” “כיצד שטות?” שואל הרב הזקן. והעילוי הולמו כרעם במימרא מהירושלמי שסותרת את כל הבנין. אמת, ליוסילי יש דרכים אחרות… הוא עוקר את הכל… הוא בא בציורים… הוא מבקש כל דבר בעין… סוכה? הבה סוכה!… הוא איננו יודע שדברים כאלה אינם מונחים על כף היד, אינם צריכים להיות מונחים על כף היד, מפני שבאופן זה לא יהיה מה לישא וליתן ותורה מה תהא עליה?… והוא איננו עז ושחצן… לא! הוא איננו פרא כלל… הוא מתון ועקשן, שאין עקשנותו ניכרת מתוך מתינותו… הוא נוהג בנימוס ודרך ארץ נוח לבריות… לא התריס כנגדו אף מלה קשה אחת… ובכל זאת הכעיסני הרבה יותר מאשר אילו היה מחרף ומגדף אותי. זהו המיחוש שבמוחו… עילוי שנתייתם. סוף סוף, צער…

מתוך הרהורי מוסר אלה נתפייס הרב, ויוסילי חזר לשמוע את השיעור.

אבל ימי השלום לא ארכו. הרב נתפייס מפני שקודם לכן כעס. יוסילי לא נתפייס, מפני שלא כעס כלל. הוא רק עמד על דעתו כנד לא ימוש. הוא היה חותר לעצם הדבר. כשלמדו הלכות טרפות, ביקש לעמוד על בוריו של ניתוח הבהמה; למדו מסכת עירובין התכונן למדוד תחומין, מחיצות, ביקש לראות כרמלית; למדו מסכת ראש השנה, נקב, ירד עד תהום במחלוקת שבין חכמי ישראל וחכמי אומות העולם בדבר המזלות; לא רצה להציק להרב. להיפך! הוא כיבדו וגם אהבו. אבל הוא רצה לעמוד על עיקרי הדברים. הרב היה צוער ברב כוחו לדיני ממונות. הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, אבל יוסילי לא מצא חפץ במקצוע זה. הוא חשב גם מקצוע זה לתורה, אבל רק לחלק קטן של צורה. ראובן הלווה לשמעון, שמעון לא פרע וטוען פרעתי; לוי הפקיד משכון ביד יהודה, ויהודה היה שומר חינם, שומר שכר – כל העסקים האלה היו בעיני יוסילי תחבולות השוק, שהלומדים עוסקים בהם, לא משום שהדברים כתובים בתורה, אלא בשביל שהיהודים בשוק עוסקים בהם עכשיו.

בתורה משה ענין זה תופס מקום קטן מאד, לא אחד ממאה בערך לדיני קרבנות; בספרי הנביאים כמעט אין זכר, בגמרא יש מסכתות כאלה, אבל יש הרבה מסכתות אחרות; ועוד: אז היו פוסקים אפי"י דין תורה – עתה אין פוסקים דין תורה כלל. הוא שמע, שאביו ר' אבלי היה תמיד מפציר בהצדדים לעשות שלום. למרות הספיקות האלה, למד גם דיני ממונות, וגם בהם רצה לעמוד על עיקרי הדברים, והיה שואל את הרב שאלות, שהר לא יכול היה להשיב עליהן. הוא שאל, מדוע יש כל כך דינים על דבר שור נגח תם ומועד? האם בימי קדם היו השוורים מנגחים כל כך? לפעמים היה שואל שאלות של תמימות גדולה. כמו: מדוע יהיה אדם שומר חינם? – הרב היה ממטיר עליו שמות: כך כותב “קצות החושן” וכך כותב “האורים ותומים”, אבל כל הדברים האלה היו לו כזורק אבן לחמת. הוא לא נלאה לשאול: מדוע? נטייתו הטבעית היתה לראות כל דבר בחוש. כששמע את השם “קצות החושן”, ראה חושן ממש וקצותיו, עד שכבר רצה לנגוע בו. ברגע ההוא אמר בלבו: זהו רק שם ספר, וראה בעיניו הפנימיות ספר של נייר נדפס. ספר כזה קודם שנדפס, נכתב על ידי אדם אחר, וראה בדמיונו אדם שכתב, ואמר לעצמו: אדם זה שימש ברבנות וכתב ספרים, חזקה על אדם שכזה, שכיוון אל האמת, אבל כולנו רוצים למצוא את האמת. כמה אלפי רבבות דורשי אמת היו בעולם! מה לי לדעת מה שכתב פלוני או אלמוני? רוצה אני לדעת את עצם הדברים.

ככל העילויים, גם יוסילי בכיר היה, כלומר, הקדים להתבכר. בן ארבע עשרה הגה, חקר, דיבר וכתב כבן ארבעים, דלה דלה את כל ספרי התנ“ך עד תומם. ידיעתו בתלמוד היתה רחבה; חוץ מזה למד רוסית, פולנית; מלאכת החשבון עלתה לו בנקל; לידיעת גלילות הארץ וקורות הדורות עזר לו כוח זכרונו, שהיה כבור סוּד שאינו מאבד טיפה; יותר מכל משכו את לבו לימודי הטבע. לא היתה שום נקודת מגע בינו ובין המשכילים או האפיקורסים שבימיו ובמקומו. שום ספרי השכלה לא גונבו אליו, ולא נזקק להצפינם. השכלתו לא עשתה קפנדריה, אלא הלכה, ישר מלימודיו המורגלים. הוא חונך על התלמוד, ודעותיו החפשיות באו מהתלמוד, לא פחות מדעותיו הדתיות. כל כת היא לקויה במידה ידועה של חד-צדדיות. האדוקים המתאמרים שהתלמוד נפל להם לנחלה ועלה כולו בחלקם, הם בוחרים להם מאמרים ידועים ונשענים עליהם, כאילו רק המאמרים ההם נמצאו, ולעומתם המשכילים, וביחוד אלה מהם הבקיאים בתלמוד, מורים פנים אחרות באותם המאמרים, או נשענים על מאמרים אחרים. המראים הם פנים שלא כהלכה? מה שהוא “שלא כהלכה” אליבא אלה הוא “כהלכה” אליבא אחרים. יוסילי היה מאמין-באלהים נלהב, בכל רגשי נפשו היה נכסף ועורג לעבוד את האלהים, וביחוד “להידבק במידותיו של הקב”ה”, אך לא יכול היה להשתעבד למה שבני אדם אומרים, או מוסרים בקבלה בנידון זה. קרח הכפירה של ליבוביץ העיר בקרבו התמרמרות; הרב היה קרוב לרוחו יותר, אך את אווירתו לא סבל, ועיקר מחאתו כנגד הרב היה, שהרב השתעבד למימרות ידועות, ומסיח דעת ממימרות אחרות, ושהוא משתעבד למימרות בכלל, בעוד אשר באמת צריך לתפוס את הדברים בעצמם, כמו שבעלי המימרות היו תופסים אותם כראוי, או שלא כראוי. פרנקל המציא לו ספר “אהבת ציון” של מאפו, והוא בלע את הספר הזה בתיאבון, אבל זה היה רק תיאבון רגע. על בחורים אחרים פעל ספר זה כמין גילוי שכינה חדש, לא מפני שנכתב באמנות דקה או גרועה, חיקוי טבעי או מעושה של סגנון המקרא, אלא מחמת חידושו, ומפני שהתמונות המתוארות בו מעוררות לתור ולמצוא את האורגינלים שלהן, את השדות ואת ההרים ואת העמקים ואת בני האדם ואת בנות האדם ביפיים, במשחקיהם, ברעשם, בהמייתם, במרוצתם, בשמחתם וביגונם הפשוטים, הטבעיים והנבדלים כל-כך מכל הסביבה שהיתה מקפת את הקורא במקום מושבו; אבל ביוסילי התרקם העולם ההוא קודם לכן, כמו שבוודאי התרקם בדמיונו של מאפו קודם שכתב את ספרו.

בין ספרי אביו מצא כמה ספרים שהשפיעו עליו יותר, למשל, ספר “לישרים תהלה” לר' משה חיים לוצאטו, שאצל עליו השפעה של קדושה ובהירות, ספר “מאור עינים” לר' עזריה מן האדומים, שפתח לו אפקים חדשים – אבל, בעיקר, היתה השכלתו מקורית, תנ“כית, תלמודית. בין הנביאים היה ירמיהו סמל אדיר-חפצו, לא מפני שחשב, שפתגמיו של נביא זה הם על צד שלימות גבוהה יותר משל נביאים אחרים, אלא מפני שהנביא הזה היה איש מעשה ועסקן בדברים: טרח, “נתנסה בהרבה נסיונות, הוכה, הגן על עצמו; נתגלגל ממצב ונתאמץ באלהים. חיים! מעשים! כאביו היה גם הוא חסיד, אך לבו לא הילך אחרי הרבי’ים השונים האומרים “תורות”, עפ”י רוב, זה בשם זה, “הוא ז”ל היה אומר”, ו“הוא שליט”א אומר“. אך המעשים של הבעש”ט פעלו עליו הרבה, – אם הם מדוייקים או לא, אבל אלה היו מעשים, או חושבים שהיו מעשים. הבעש"ט נסע, גלה, נתעכב בדרך, פגע בבני אדם, עשה מופתים. תנועה, שטף, מלחמה, יגיעות, חיים בהירים, מלאים אור, חדווה, יסורים, תקווה עצמית, אישית, עשירי-צבע, שואפים והולכים בדרכיהם הם, חפשים ממראי-מקומות ומציטטים, מתחילים, ראשונים… אף הוא השתוקק להיות מתחיל וראשון, לוא גם במידה זעומה, לוא גם משהו, קורט של יוצר בראשית… הוא חרג-ערג למעשים.

זה היה עולמו הפנימי של יוסילי, משא נפשו מנגינתו, חייו, תוך תוכו.

[ד]

אין קפיצין למלאכי השרת של הטבע. נער בן ארבע עשרה, אפילו כשהוא עילוי שבעילויים, אינו יכול למלט משא כבד של כל כך הון ועושר רוחני, עילוי שכזה – או שובת פתאום וקופא על נקודה אחת, או מתבלבל וחוזר לתוהו. זוהי הטרגדיה של העילויות. התלקחות שלהבת גדולה, ופתאום דעיכה וערימת אפר, הוי, כמה צריך לשמור על ניצן שכזה לעצור בעד פזיזות גידולו ופזרון לשדו!

אם לא אירע ליוסיל מה שאירע להרבה ילדי פלא שכמותו, סיבת הצלתו היתה סגולה מיוחדת שהיתה בו: ילדות רעננה. הוא עמד בילדותו עוד ימים ושנים. אם בבחינה ידועה דמה לבן ארבעים, בבחינה אחרת דמה לבן עשר, וכל ימיו לא חדל מהיות כבן עשר. על כן לא נפגע מבכירותו. להיפך! הוא הוסיף כוח, בריאות ועזוז.

תאוותו של יוסילי היתה: הטבע. שאיפתו הכי חזקה והבלתי מנוצחת בשום אופן היתה – אל מחוץ לעיר! שמה היה אץ רק בכל פעם שהשעה היתה כשרה לכך.

ים שיבלי זהב בשדות, ענפי השיחים, טרפי הסוף וגבעולי הקנים על שפת הנחל, האילנות המאוושים וההומים, המחטים החדים של זמורות האורן, המחשוף הלבן של עץ הליבנה, עשב האפר הרך והרענן, הקנים הדקים והגמישים המעלים קיסוס, כל מיני אדמה, אפילו אדמה פרומה ושטופה שנסחפה ע"י המטר, העושה קרחות קרחות גדולות, שאין עליהן אף קלח אחד, אדמה מדרונית עם בריכות לצד שיפוע המדרון, העושה זוויות משונות ושקיעות מדולקות ומפותלות, מתגלגלות, חוזרות ומשתערות חוזרות וקופצות, מתפרפרות, מתבלטות לצדדין, שוב מתגלות בנצחון, כאילו הריעו תרועת חדווה; הידד, הרי אני אדמה! ועונות לתרועה זו להקות להקות של צפרי רון, ומעל לכל אלה פרושה כיפת שמי תכלת לאין סוף – אלה היו חלומותיו והרהוריו של יוסילי.

כאן מצא בעל חוב קטן זה מקום לגבות את חובו, שהתורה נשארה חייבת לו; את המציאות, את הממש! תוך מעשי בראשית אלה שרתה עליו שכינתו!

היה יוסילי הולך ועושה לו אבוב מנצר רק ושורק עליו את ניגוני ירוחם וניסן בלזר, וקופר ושלוסברג, ופיינזינגר והווילנד יונגרמאנצ’יק, או בעל-בית’ל, שאהב מאד (הוא היה אוהב זמרה כאביו). סדק את הקליפה, קדח מעין צינור, עשה נקבים כמו בכברה, אהב את האצה המלאה לחלוחית, שמח לראות, כיצד רקמה עציונית פנימית מקלחת זרם היוצא דרך זימים וסיבים הנמצאים בתוך הגבעולים, הרגיש שהזרם הזה עולה מן השרשים דרך הצמרת והענפים, והזרם הזה – יכול היה להישבע על כך – נכנס גם לגופו!… אז תבוא בו נשמה יתרה ונחת רוח מעין עולם הבא.

והפרחים! הוא לא למד אותם, הוא – אם אפשר לומר כך – חי אותם, ראה שיש בהם חלקים פנימיים וחיצוניים, עליונים ותחתונים. כך וכך עלים צבועים בצבעים ידועים צומחים בראש, וכך וכך עלים למטה. כל פרח, כל עשב יש לו מלאך מיוחד שמכה אותו ואומר לו גדל… כך ציווה הקדוש ברוך הוא! הראשונים דומים לעטרה, והאחרונים הם כעין כוס; ובתוך הפרח בעצמו – אי אלו גידים או עורקים, עמודים, גרעינים, תלתולים, גבשושיות כעדשים, כפתורים קטנים מבצבצים בדקות סמויה מן העין, בדומיה אטומה מן האוזן, והנה הם פורחים בענוות הפריחה – זו היא הלכה קבועה! – ונובלים ונושרים בעונת הכמישה, החלקים העליונים תחילה, ואחריהם התחתונים, ומשהו נשאר ומתקיים, והוא לא יבּול ולא יקמל, אלא מתחיל צומח וצומח וסופג לשד ולובש צורה ידועה ומסויימת, והנה יפה פרי תואר!…

לכל הנסים והנפלאות האלה היה יוסילי נמלט מהסימטאות הצרות והמזוהמות של העיירה-המדמנה, מהמשעולים הנרפשים והמגואלים, מהחנויות, מהשוק עם “חכמותיו”, וסלחו נא לפשע שפתים! – גם מספרי-הנייר ומאנשי-הנייר… והיה מטייל ורואה לפעמים שדות כחושים, עשבים דלים, זמורות יבשות על קרקע טרשים של כפרים מדולדלים, נדמים כעיי מפלה, בלי צהלת-חיים והד תרועת העובד השמח בחלקו, עטופים זלעפות רעב ויגון, כאילו לחשו לו באזניו את תרעומתם המרה, שהם פושטים בקרקע, ואינם ניזונים ממנה כל צרכם, ומקוננים על רישם, ערירותם ושממונם, שהרי גם הם רוצים להינות מזיו החמה, וקפץ עליהם המדבר – וחונקם ודוקרם בקמשונים והופך את חלב-כליותיהם לאשפה, ובכה עמהם בתחנוני סליחות וקינות; ושדות אחרים – שטיחים נהדרים, יריעות צבעונים, בגדי מלכות של האדמה, מישורים מכוסים בר אומרים שובע ושפע כל טוב, והם מרננים באזניו הימנון של נצחון, ונפשו נעשית עוגב מפליא קולות, והוא מתמלא שירה כים… שכח את הממרורים ודאבון הלב אשר שבע לרוויה בין חובשי בית המדרש!

לא היו ליוסילי ימים טובים כהימים אשר אז יצא לקטוף ערבות באבי הנחל להושענא רבא. תחילת סתיו. גוונים שונים נקודים וברודים, והולך וגובר עליהם צבע אדום, שעטנז של גוונים מנומר מאין כמוהו, מלא כוונה ורמז, סוד וגעגועים, סוף חיי הצמחים מתוך הליקוי המתחיל, מעין התלהבות של “נעילה”, והחמה אורגת את רקמת זהבה על הצבעים הקסמים המהבהבים, חיצי-אקדח יירו, סילונות של אש וניצוצות ניתזים על גדות הנחל והשלוליות היוצאות ממנו, ומקלחים הזהרורים על הערבות המעודנות הדקות והנכפפות ויוסילי עומד ביניהן כמלך בגדוד וקולט לתוכו את צבעיהם. למקצת הערבות יש עגילי פרחים צהובים חוורים כעין קלא-אילן, או כעין הקצף על פני גלי-הים כשהם מתדפקים אל החוף, ומעורבים עוד בחול שלא הספיק לרדת, וקצתם ירוקים כעין האזמרגד, וכל עגיל ועגיל איננו פרח אחד אלא צרור פרחים, ובכל פרח בולט קשקש קטן שעיר עם זוג של זרים כעין מספרים קטנטנות. הוא שב לבית המדרש טעון ערבות, והבחורים מכינים את עצמם לשבת באור ליום הושענה רבה כל הלילה לקלוע ערבות והדסים, ובית המדרש העלוב, המסכן, העירוני, נעשה כולו בושם ונועם, והבחורים מדברים אל יוסילי, ושואלים אותו שאלות בדיני ההכנות להושענות, והוא מתעורר וכועס, מפני שהפריעו את הרהוריו; הוא מהרהר בעגילי פרחים וקשקשים והם – בדיני חיבוט ערבה, אפילו היום בבית המדרש שנהפך ליער הוא קורא אליהם: הדיוטות, הסתכלו בפרחים הללו, בקשקשים הללו – נחבוט, נחבוט, טוב, ג' חביטות, ז' חביטות, קלעו לימין קלעו לשמאל את הטבעות של ההדסים, אבל הסתכלו בערבות בעצמן, והוא עומד כעין פן, אליל היער, טרפי שיחים, שבבי סנסינים, נשורת של עלים, כפיסי זרדים על בגדיו, על כובעו, על שערותיו – מזורז מורתח, כמעט שיכור מחדווה.

איזה כישוף, דיבוק, גלגול? מי זה הביא את היער ושדרותיו וצפריריו וצהריו ומנוחות ערביו ואוירו ספוג-השרף הזולף עדנה ורעננות לבין כתלי בית המדרש? הכי היה “האלמימר” לחורשה מאַוושת עטופת-סוד?

אז ילחש יוסף חיים, הגדול שבבחורים, תלמיד מובהק של הרב, קרוב לסמיכה; הרי זה שוטה לירקות!

בלחש יען כי בקול רם יש, אמנם, לא סכנת נפשות, אבל “למיחש מיהו מיבעי” – סכנת קבלת מכת לחי מידו של יוסילי. ליוסילי זה היו ידים ממש! אוי לו, למי שפגעו בו ידים הללו! אימת מות הרעידה את הבחורים הצנומים למראה קומתו הגבוהה ואבריו החזקים והגמישים. מעשה, ובאו שלושה סיידים לסייד את בית המדרש ולא יכלו להזיז את ארון הספרים הישן ממקומו – ובא יוסילי והזיזו ביד אחת. עוד מעשה, וזרקו נערים נוצרים ושברו את שמשיות החלונות בבית המדרש, ונתבלבלה הקהילה: מה לעשות? עמד יוסילי וקרא: “אל תעשו כלום, אני אעשה”, וביום המחרת ארב לנערים ההם וחטף שניים מהם ונתן להם מכות נאמנות, והשאר ברחו. ופעם אחת כטוב לבו, אמר לעשות סעודה לכל הבחורים, מה עשה? קנה אילן אגסים (הוא הרויח אז מעט כסף מציורים שעשה בשכר) שהיה נכפף תחת משא פירותיו המבושלים, ונתכנשו כולם מסביב להאילן, והאילן היה גבוה, ולא נמצא שום סולם או חבל, ועמדו הבחורים ופניהם כלפי מעלה, ואומרים פה אחד: אי אפשר, וקפץ יוסילי וקרא “מה שייך אי אפשר?” וטיפס ועלה במהירות של חתול והשיר את הפירות, וכשהשתאו אליו הבחורים ואמרו: זה מעשה גוי, לעולם לא יעלה יהודי באילן בלי סולם, מלא פי צחוק ואמר: “הדיוטות! שלמה המלך עליו השלום גוי היה או יהודי? “אעלה בתמר אחזה בסנסניו”. ותמר הוא גבוה יותר מאילן-אגסים!”

ובכל זאת אותה אמירה בעלמא “שוטה לירקות” נפלה כאש בנעורת. בחורים אחדים ישבו בחשאי ויתלחשו עם יוסף חיים. ישבו כדיינים שיושבים בערב ראש השנה להתרת נדרים, ובעלי הנדרים הרוצים בהתרה באים לפניהם בענווה ובחרטה: ציירו להם בדמיונם, שיוסילי בעצמו יבוא ויאמר: מטורף בדעת הייתי, עסקתי בקש ובגבבא, נתחייבתי בנפשי מפני שאמרתי: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה. אמרו בלבם: יוסילי הוא, סוף-סוף בן קדושים וגדול בתורה, אי אפשר להתעצם עמו במאמרי חז"ל אי אפשר לנצחו בהלכות, מפני שהוא בקי יותר, אבל הוא יעשה תשובה, המאור שבתורה יחזירו למוטב.

אבל יוסילי לא חזר למוטב. הוא היה בא לעתים קבועות ללמוד; בכלל היה טרוד מאד, קרא הרבה, צייר ורשם הרבה, ולמרות עבודתו והתמדתו, היה יוצא כמעט בכל יום ליער הסמוך לעיר. יער זה היה לו תחת אביו, תחת אחיו. הוא היה לו לחיים, לאושר ולחברה. חברותא חביבה ולבבית עשה גם עם כל מיני החי שביער, עזר להם, הספיק להם צידה, היה מלטף על גבם, ויש שהיה גם קובר את מתיהם, כשראה שגוויותיהם מתגוללות בעפר. חיבה יתרה היתה לו אל האילנות: אל עצי האורן הזקופים והמעודנים, אל האלונים החשובים והכבדים בבלוטיהם, אל הליבנות הענוגות; הוא כמעט הבין את שיחתם כשהרוח עלעלה את טרפי עפאיהם, ומדי מצא איזה פרח-הבר היה מסלסלו, מפנקו ומטפחו על מרבדי הדשאים הירוקים במין חיבה ועידון, תמימות וכוונת הלב שאין לשער. הוא התמזג והתרקם מיום ליום יותר ויותר עם הטבע, ונדמה לו, שרק באופן זה יכול אדם לזכות לקירבת אלהים. יחד עם זה נעשה גם גופו יותר רענן, תנועותיו יותר נוציות, שריריו יותר גמישים, ומבטו יותר נעור ומזהיר. נהר די נור נפק ונגיד מעיניו התכולות, כשישב לקצה יער ומסתכל בחמה ושמח על הירוק הרך שבשדות ועל שעשועי הפרפרים ועוד על אלף דברים של מה בכך כאלה המתרחשים מסביב. זה היה חשוב לו יותר אפילו מהלימודים שלמד ושאהב מאד. העמידה אצל שיח-ורדים פורח היתה קדושה ונשגבה בעיניו כעמידת כהן על דוכנו. רטט חלף בכל גופו, כשהוא סופג לתוכו את שפע היופי. לעומת זה כצל בנטותו נֶהֱלַך בעיר, כאילו היה מרוחק ומנודה, נזוף ומוחרם מן הצבור, ערער אובד ונדח, וכשהשמיעו מכיריו את דעתם בנחת, שאין כדאי לטפל בדברים בטלים אלה, לא נכנס עמהם לדין, לא מחה ולא התווכח. הם היו בעיניו כעיוורים הנותנים דופי באור השמש וכחרשים הלועגים למנגינה, או ככסילים בוזים לחכמה. רגלו אחת היתה בתחום ורגלו אחת מחוץ לתחום: זו שבתחום נגררה בעצלתים, זו שבחוץ לתחום צעדה באומץ על הקרקע.

עמעמו עליו בבית המדרש בין מנחה למעריב, אם יש לו חלק לעולם הבא או לא. אילו ידעו הכל, אזי בוודאי החליטו ברגע אחד לחומרה. אבל הם לא ידעו הכל, היו עוד דברים בגו – סוד כמוס, שנתגלה רק אחרי ימים ושנים: יוסילי שגה באהבת עלמה!

כעילוי, היה אצלו כל דבר קודם לזמנו. גם היתוש המכשף של אהבה החל לנקר בו בילדותו, ובבחרותו כבר נעשה היתוש לתולע ענקי מקרקר ומערער. כשהיה תינוק של בית רבן, הובילהו ריש דוכנא עם הפעוטות שבחדר לדירתו של שמואלקה יאנובר לקרוא קריאת שמע אצל מיטת אשתו היולדת שרה-לאה שילדה לו בת. שמואלקה יאנובר היה יהודי אמיץ ומוצק, שניגד וחישל בכל הפטישים והקורנוסים על סדן עבודת הצבא של ניקולאי הראשון קיסר רוסיה, ואמרו עליו, שהיה קנטוניסט, שנחטף מעריסתו, ונטבל, ונמסר מ“דיאדקא” ל“דיאדקה”, תחת כל ה“נאגאיקות” שברוסיה, בריסוק אברים וגלגול מחלות, ויבלה את כל המכים והמכות, ובסופו חזר ליהדותו ולעיר מולדתו, ונשא לאשה את שרה לאה, שהיתה בת עני משמש בהקדש, ודרו בשכנות אצל הדיינית בחדר קטן. שמואלקה שמח שמחה גדולה, כשילדי החדר באו אל אשתו היולדת. הוא הכין בעדם כעכים, תופינים ודובשניות, ובעצמו שתה כוס י"ש, וביחוד שמח ביוסילי, ועכבוהו בחדרו יותר מכל הטפליא, והוציא ממיטת היולדת את התינוקת בחיתוליה, והראה לו, ואמר: עתידה זו להיות אשתך, הרי היא מקודשת לך! וקרץ בעינו האחת לצד יוסילי, ובעינו השניה לצד אשתו המוטלת במיטה בפנים חיוורים כשלג ובעינים גדולות, חולמות וצוהלות, רועדות ומדמדמות. נדמה לו ליוסילי, שהתינוקת, פרצופון אדמדם כחלחל, צורת וולד עם קרקפתית אצבעות סגלגלות, נצנצה אליו בעיניה כמרגליות קטנטנות שחורות, וכל המחזה הזה נקבע במוחו הרופס של יוסילי, עם הדובשניות ועם הפזמון הנמרץ והמצלצל, שהשמיע שמואלקה בקול חיל גיבור ונורא, קבליר של גיאורג הקדוש מהלגיון הטמבובי של ניקולאי הראשון קיסר רוסיה. ביחוד, לא שכח את המרגליות השחורות והזעירות של אותה בריה קטנה אדמדמת, כשהציצה אליו. התינוקת נקראה אחר כך בשם פירילי, כמו על שם אותן העינים הקטנות.

ומכיון שיוסילי היה עילוי, ולא יכול לשכוח שום דבר, היו העינים הקטנות ההן סוקרות ממצמצות ומלוות אותו על כל דרכיו, הולכות אחריו מהחדר הדרדקי של חומש לחדר הגמרא, ומחדר הגמרא לבית המדרש וכן הלאה דרך כל המסכתות והפוסקים הראשונים והאחרונים – לא זזו ממנו! ואם כלל קבעו מקצת הציירים, שציור נוף סתם איננו מספיק, אלא צריך לשים בו גם כן נפש חיה, פירילי היתה רוח החיה בכל אותם הפרדסים עם וורדיהם, האפרים עם פרפריהם. האברש עם ריח הקורנית, המישורים עם שדי הזהב שלהם, לבבוהו, סקרו אליו, החיו את רוחו בזוהר, ברעננות וצחצחות, נשקו את נפשו נשיקות של אהבה!

אהבה? יוסילי היה צנוע מאד. גם אחרי שנתבגר אף בגופו בגיל מוקדם. פשיטא, שהוא לא ידע דרך גבר בעלמה; הוא כמעט כרת ברית לעיניו, לבלי התבונן אל אשה; אבל אותה תינוקת, שעליה קידש אביה שמואלקה בזמנו, לא נשארה ימים רבים בחיתוליה. היא הלכה וגדלה, ותהי למופת בתפארתה. פניה היו מעודנים, מלאי אצילות, שערות ראשה שחורות עם רפרוף של חום כעין הערמון עם נימין של זהב, בלוריותיהן שופעות לפנים על רקותיה הזכות כעשת שן, וגולשות מאחור בשתי צמות קלועות ארוכות נוצצות משחרות. סקור סקר אליה יוסילי, בהיותה בת עשר, והוא בן חמש עשרה, כשהיא הולכת לבית הספר, וסל קטן בידה המכיל כלי כתיבה וגם כלי תפירה – כי מבית הספר היה דרכה אל חנה’לי התופרת. כסבור אתה: ילדה, פלא יופי, אבל ילדה! אכן יש רגע, אשר בו בתולה קטנה עולה ופורחת כהרף עין, ונעשית כבתולת הוורד. עוד אתמול עזבנוה כתינוקת, והיום כבר אנו מוצאים אותה סכנת נפשות! עברו אך שנים מועטות, והנה פריילי הדורת קומה, חסינת גוף ומלאת חזה עם כל השרטוטים הצודדים של אשה כדבעי – בפרק המעבר ההוא, אשר אז הקסמים העצומים האלה עודם מזוגים ומעורבים עם החן והנועם של ילדות תמה! על עור פניה היתה נדיפה קלה של גוון הזית, חיוור בשעת מנוחה, אך ברגעים של התעוררות משהי, היה צבע דמשק עמוק עולה ושופך על הגוון הטבעי ההוא חלום של יופי, שהיה מעין חידה ושיר גם יחד. עיניה השחורות כוסו בשמורות ארוכות, ותתנה לה צלם מנוחה. גבות עיניה היו כגבות של מידליה חקוקה בשיש בידי גלף אמן. הלחיים כאלו נעשו מחבצלות, לובן מתאדם, ארגמן בתוך שלג, פה מלא חן, שיניים כשלג חיוור, בת-צחוק הופיעה עליהן כזוהר חמה, והקול יצא מביניהן כנגינה ערבה. קומתה היתה זקופה, אבריה, הגמישים מאד, רמזו על הסתדרות עצבית דקה מעודנת שבמעודנת. כפות הידים והרגלים היו שייכות עדיין לתקופת הילדות, אבל המבט השאנן והקורן של העינים השחורות המלאות חיים ושכל, והשרטוטים הברורים והמוחלטים של הפה בשרו החלטה של נפש ישרה ומלאת עוז. היה לה לפירילי גוף של ילדה גדולה ובת צחוק של אשה גמורה.

גם ריבה זו היתה, במובן ידוע, עילוי, לכאורה, פלא הטבע, אבל באמת לא פלא כלל, “כל דבר נפלא הוא פשוט, כשמסתכלים בו בפשטות”. היא היתה פרי אפיל של גבר בא בימים, גיבור מעונה על דתו, שצמצם את כל כוחותיו וגעגועיו עד ששב אל אלוהיו ואל עירו ונשא אשה יהודית. שמואלקה היה אז כבר כבן ששים, אבל לכוח היה כבן ארבעים אפילו בין החיילים בטאמבוב, והאם שרה לאה, היתה אשה יהודית, כואבת, צנועה, מלאה יהדות, אותה היהדות ההמונית, העמוקה, ההגדית שבסמטאות ובהקדש! זיווג זה של הקנטוניסט מטאמבוב עם ההקדש בעיירה זו בפולין עלה יפה. שמואלקה היה שואב מיו, חוטב עצים, הוא עשה כל מלאכת עבודה קשה, אשר לא רק החנוונים, אך גם בעלי המלאכות היהודים לא היו מוכשרים לעשות. הגדרה מדויקת עוד יותר למקצוע של שמואלקה היא: שהוא היה עושה כל מלאכת עבודה אשר בלעדיו היו היהודים נזקקים לגוי שיעשנה, חוץ מיום השבת. הוא היה לקוי קצת ב“אותיות הקטנות”, אבל כמה שידע – בן ששים התחיל ללמוד! – מלמל ברתת ובזיע. אין ספק, שבנידון יראת שמים היה שמואלקה עמוק יותר מכל ארבע מאות משפחות ישראל שבעיר, עם הרב דמתא וכל כלי הקודש שבכלל. כמה דשו את בשרו, כמה מצצו את דם תמציתו, כמה חנקו את ילדותו, הרעילו את בחרותו, כמה פסעו על ראשו בעוון יהדות! את חטאינו נשא ומפשעינו חולל. ואמנם היהודים בעיר זו היו מתייחסים אל שמואלקה בתחילה בדרך ארץ, בכבוד ובחיבה. זה היה ענין סמבטיוני, גר צדק, אנוס, שהיה משוקע במ“ט שערי טומאה, ואחר כך חזר ליהדות. דבר פלא! וההתייחסות היתה כמו אל דבר פלא, זאת אומרת: גוי, הלא בעל כרחו נתמשך, בעל כרחו או לא בעל כרחו חי כגוי גמור, ואעפי”כ חזר ליהדות. “אעפי”כ" זה הוא אמת-מידה מיוחדת אשר לא כל אדם מבין. ישנם דברים שחולקים להם כבוד פשוט, גמור, במידה שווה, או אין חולקים להם כבוד כלל במלים מיוחדות, אלא מכבדים אותם סתם, וישנם דברים אחרים, שחולקים להם כבוד בפירסום, אבל אין זה כבוד מוחלט, אלא יחוסי ותנאי. מכבדים את שמואלקה בתור דבר פלא, ולא עוד אלא גם סולחים לו בבדיחות-דעת ותרנית כשנכשל פעם אחת ואכל גבינה יחד עם נקניק של בשר, מפני שחשב כי רק חלב אסור אבל גבינה מותרת – היכן יוכל זה לזכור את כל הדינים? – מחבבים אותו, מפנים לו מקום בבית המדרש בספסל האחרון, מזמינים אותו לסעודה של מצווה יחד עם השמשים בתור הוספה. הוא איננו הולך – רגשי גאון של פרש גיאורג הקדוש, או בוחר לשבת, אחרי גמרו עבודתו, עם שרה לאה, – אבל מזמינים אותו! זהו יחס מיוחד, מלא כבוד וחיבה, אבל מיוחד. זהו האעפי"כ. אולם כשיִגַע הדבר לענינים פשוטים, למשל, להתחתן עם שמואלקה, ינסה נא, שדכן להציע, לא לפני הרב או לפני ר' זימילי, אלא לפני חייקיל הסרסור, שאיננו לא יחסן ולא “מר בר רב אשי” כלל, שיתחתן עם שמואלקה, אז לא הייתי רוצה להיות תחוב בעורו של השדכן ההוא. הרי זה כמי שיאמר: שתוקי נתערב בעשרה יוחסין, או בת מלכה שנישאה לגורף ביבין! בתו של שמואלקה יאנובר לבנו של ר' אבלי מינץ – מלאך שהיה מכריז דבר שכזה יכול היה להיות רק מלאך חבלה. אין זה סתם רעיון רע, זהו רעיון מבהיל! ובעיקר, אין זה רעיון כלל. זוהי מהפכה גמורה, מהפכת סדום ועמורה! עולם הפוך! אין שכל אדם משיג, כיצד אפשר להם לבני אדם לחיות בעולם שכזה…

ואמנם יוסילי שהיה פוגש לפעמים את פירילי וסח עמה מלים אחדות, לא בהיחבא – הוא לא עשה שום דבר כזה בהיחבא, אלא דרך העברה בעלמא, כמכיר מאז, – יוסילי זה לא רק לאמו לא גילה, אך גם לעצמו לא גילה. הוא לא חשב כלל. זה היה עמוק יותר ממחשבה. תמונת פירילי כאור מאיר, כמלאך ישועה האירה אליו, ואך אותה זכר ותהי לו לששון לב, ולמענה נכון היה לשאת ולסבול כל עמל החיים בשמחת לבב. לפעמים שכח תבל ומלואה, ויהי הוגה בה בטיילו ביער ובשדה. כשלא פגש אותה, היתה נפשו משוללת ממה שהיתה מחבבת ומפנקת, ונשארה כמדינה שהופקרה לבוזזים, מלאה עיי מפלה. הלך לו אביבו, ומרחפת לפניו רק תמונה חיוורת שבזכרונו, כמו ריח נודף של שערותיה השחורות הסדורות תלתלים ושל שמלתה הקלה. אהבתו של יוסילי היתה אושר אי-מגואל, לא רק בחטא, אך לא גם בהרהור חטא. הוא היה שבוי אהבה באופן מייאש, – מלא הכרה, זריז ועליז. הוא היה בתקופה הראשונה העזה והצודדת אשר בה הנפש מתחילה להתעורר ולערוג בכוח גדול. הכל אבד! זכות אבות, עילוי, ספרים – כל מיני ספרים, קודש וחול, ציורים – הכל חלף, עבר. יוסילי אהב עלמה. גורלו נכנס לתוך תחום הלא נודע, הבלתי צפוי מראש. גורלות שתי נפשות נתקשרו באופן טמיר.

כן, יוסילי היה מלא הכרה. פירילי צדדה אותה באותו “אל תקרב אלי” ו“אל תגע בי”, אשר כל קומתה וכל גיזרתה וארשת אבריה היו אומרים. לבו ניבא לו, שהיא אוהבת אותו. הוא ניסה לחטוף את סקירתה, כשהיא סוקרת אליו. היה יום אשר אז התחילה השערתו מדמדמת, שהיא אולי מתענינת בו, ופתאום דמדם, שהיא – לא שהוא חשב על אודותיה, אלא שהיא מעורבת בהוויתו. אהבה זו הלכה בקרבו הלוך וגדול, כאשר יגדל היום מעלות הבוקר עד הצהרים – באין מעצור.

אך לטייל בשדות וביער הוסיף עוד יותר מאז.

[ה]

אף האלמנה גולדא העלתה פילים בקופא דמחטא, טחנה הרים זה בזה, נעצה סוף מסכתא בתחילתה כפלפול “חריפי פומבדיתא” בין גדולי הגאונים בפולין – בחנות מיני-מכולת שלה. הפרנסה היתה קשה – ה' ירחם! הראש חשב להתפוצץ! בין הבתים הקטנים המתגודדים והמצטופפים והמקופלים יחד מסביב לבית הכנסת היתה החנות ההיא כבושה וחבויה. כלפי חוץ היה עולה ממנה ריח של סלתניות, ציר של דגים, קורטוב של עטרון, ריח של צנון וחזרת וחמציץ כבוש. בפנים – קופסאות ותיקים של עץ שבור ושל נייר שהושחר מזוקן, שקים שצריך היה שיהיה בהם קמח, אבל הקמח אזל (“עוד רגע אחד יביאו קמח חדש!”), שקים מופשלים מקופלים, ועל קרקעיתם מעט בולבסין, כלי פח, לפנים של נפט, ועכשיו משמשים בתי קיבול למלח, לפלפלין, לספוגים מיובשים, לכרכום, לקפה, לתה, לקנים של סיס, לאבק או חתיכות של סוכר, וכיוצא בזה. כן של עץ, או שרפרף, עמד בביאה, שם היתה האלמנה יושבת כשרגליה עייפו מהליכה, מעליות וירידות, טפיפות והצלפות, ואז היה מוחה עובד, אז היתה מפלפלת…

עפ“י חוקי הטבע, ובהתאם לכל כללי הכלכלה המדינית, ערך ההספקה אל הדרישה וכו‘, וכו’, קופה זו אי אפשר היה שתתקיים אפילו יום אחד. הרי זה, כמי שביקש, שבעזרת השם יתקיים בלי לב ובלי דם ובלי שום רוח חיה. לא יכולה היתה חנות זו להתקיים אפילו בתחילתה, מפני שהיתה מיותרת, אחרי שכבר היו בעיר ההיא ובסמטא ההיא חנויות אחרות די והותר, אבל – עוד חנות אחת! “מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק!” השם יתברך יעזור! אם יש מקום לעשר חנויות, יהיה מקום גם להאחת עשרה. חוץ מזה, נוסד העסק הזה בעיקרו על בסיס נפשי, נימוק – לא של חשבון, אלא של רגש, ובאתרא דארעא ורקיעא נשקו אהדדי, יש מקום לכל הדברים שהם למעלה מן הטבע. “הקונים יקפצו על סחורתה של אלמנת ר' אבלי”. הרי זה דבר שהוא למעלה מן התחרות; אפילו החשבון, בר-סמכא אכזר הלז, שהלכה כמותו בכל מקום, הרי הוא בחינה שפלה ותחתונה לגבי דרגא זו. כל זה היה, אבל כל זה איננו עוד! אילו גם יכולה היתה חנות זו להתקיים בקושי, בתור חנות אחת עשרה, אבל עתה, משנפתחו עוד עשר חנויות ממין זה, בעיקר מתוך הגירוי שנתעורר מן ה”הצלחה" וה“שפע” של חנות זו, ש“שואבים בה זהב ממש”, נתמזמזה ההשערה הבטחונית הראשונה: “עוד חנות אחת”, והעיקר, כוח המושך המוסרי, שבתחילה הראה איזה זעזועים קלים, בהמשך הזמן הופג ופס כולו, לא מפני שהערצת שמו של ר' אבלי לקתה; להיפך, ר' אבלי היה ברבות הימים למין עיר וקדיש משמיא, ואפילו קשי הלב, שחצנים וקמצנים, בין מתנגדים בין חסידים, הקדחת השביעית היתה תוקפתם ומזעזעת את מעיהם לפגוע אף כמלוא נימא בקדושת שמו של הצדיק ז“ל; אבל במידה שהקדושה עלתה לעילא ולעילא, בה במידה הלכה ונתרחקה האיקונין של הקדוש, בתור בר נש שהניח אחריו אלמנה ממש, שצריכה לחיות ממש מחנות ממש. כל ענין ר' אבלי נעשה למושג מופשט ומעורטל מן העולם השפל, דבר “שאין לו דמות הגוף ואינו גוף”. אגב, קיפח הדבר את חידושו. אמת, גולדא היא אשה חשובה, אבל אשה חשובה לחוד, ומקח וממכר לחוד; ועוד, יש הרבה קרובים, מכירים, שיש להם חנויות, וגולדא הלא היה “בריה נפלאה”, מוכשרת אשה זו לעזור לעצמה. נוח היה להאמין בגולדא ולהתרשל, מאשר לבלתי האמין בה ולשקוד לקנות רק אצלה. ובכן נשמט הבסיס מכל אותה החנות, עפ”י דיני אדם ודיני שמים, עפ“י חשבון-המספר וחשבון הנפש – אבל הלא יש אלהים בארץ והאלהים עשה את המוח היהודי, ואפילו את מוחה של היהדות – לפלפל, להמציא המצאות, לכרכר לא רק על קורי עכביש, אלא אפילו על בבואה דבבואה של קורי עכביש, ל”חטוף גמילות חסד", ללוות ולפרוע (אין מדקדק בפרעון כעני בישראל!), לתת בהקפה ולהמתין, להשתתף בצרתם של הלווים ולקוות עמם יחד שייארע איזה נס, “לצבוט לחי ולהראות צבע”, להעמיד פנים כאילו הכל טוב ויפה ומתוקן, ולכבוש את כל הצער והיסורים בעומק הלב. הרי זה גם כן בחינת פלפול וחידוד, תליית הרים בשערה, רקימת חבל מחול, עפיפה באוויר, ובאופן זה נתקיימה חנותה של גולדא במשך מספר שנים.

נתקיימה? כיצד נתקיימה, יכול אדם לראות בסקירה אחת כשיסתכל לדירתה של האלמנה מאחורי החנות. שלושה חדרים ד' על ד' (אחד מהם היה לפנים מושכר לשמואלקה, ועכשיו הסתדר בו יוסילי עם ספריו וגליונותיו). אזוב טפסן עולה ומבצבץ בין סדקי הקרשים ופוקק את החריצים ומשתרג בם בצניעות פחדנית, ומתפשט מסביב, ומגפף ומלפף את הכתלים כתלתולים ויבלות שעל שרשי צמחים. ריח תסיסה, טחב ורקבובית של תפוחי בוסר המשתמרים תחת מצע התבן במיטתה של גולדא ומהבילים ומתנדפים (את תפוחי הבוסר היה יוסילי מביא מטיוליו חוץ לעיר). בקרן זווית – זרדים יבשים בשביל לעשות מדורה, אבל רק לעתים רחוקות נעשתה מדורה. היו ימים, שהעשן לא היה מיתמר ועולה מהמעשנה, ואז היתה גולדא אומרת לשכנותיה: יוסילי שלי הוא אכלן מצומצם –“אקנאפפער עסער”. אגב, הוא לוגם לפעמים משהו בבית-המדרש ואני – אין לי תיאבון כלל. באמת, ליוסילי, שהיה בחור כארזים, אפילו אכילה בינונית היתה סעודה שאינה מספקת – אבל מה לעשות? – על הכותל, בחדרה של גולדא, מזרח, רקמה שזורה ומקלעת חוטים לבנים דקיקים, צפרים, עופות פלאים, ולמעלה “שוויתי” וכתר תורה, מלאכת גולדא בנערותה, גם מנורת חנוכה של פליז שדהתה מרוב ימים עם גולות זעירות להדלקת פתילות בשמן, תמונות ר' משה מונטיפיורי ור' דובעריש מייזלש, שידה עם מנורות של עץ אשוח ששטחו הולך ונקלף, מיטה נמוכה דלה, שני כסאות מרופדים שרפידתם שקעה עמוק, עד שמי שישב בהם ישב על מנת להשתקע. מהתקרה השתלשלה וירדה מנורת פליז רחבת כרס, וצפית רחבת מידה עשויה פח נוצץ מאהילה עליה. זאת היתה חטיבת ההוד שבחדר.

וחדרו של יוסילי, מה נפלא היה, מה מנומר בתכנו! תילי תילים של ספרים מרוטים ובלואים, קצוצי פאה ומרוטי סוף, ביניהם ספר “מורה נבוכים”, שירש אותו במצב זה כבר מאביו, דפוס ישן, חסר מגבו, קרוע מצדדיו, ואותיותיו כמעט פורחות באויר, ואותו חומש דפוס ויניציה עם תרגום לאטיין – בלה כמה דורות, טולטל בכמה גלויות, ויבלה את כולן! אילך, המיטה – נסרים אחדים מונחים על גבי סדנים של גזעי עץ, ועליהם שמיכה, אדרת שער מרוטה. ועוד אילך, קופסאות מלאות גרגרים וצבעים, חבילי חבילין של עשבים, שבלים של חטים מיובשים, קלחים של שיפון, עלים שונים: של תפוח כחצי ביצה עגולה, של אגס – עגולים ומחודדים מעט מבשרים בתבניתם צורת הפרי שהם מוכנים לגדל, רשתות של קורי ירקרק שארית האביב, ניצנים, ציצים שונים (על אלה היה יוסילי אומר: זו היא שיחת חולין של הקדוש ברוך הוא שנתגשמה, וצריכה לימוד), ועיטוף תוך עיטוף וקיפול תוך קיפול בתוך תאים קטנטנים מבעד לחרכי שיבכות ששיקד בעצמו בעץ של אגוז – כמו ביבר שלם של פרפרים בהדר תפארתם ופלאי עדינותם – סימפוניה של צבעים! זה היה היכל מלכותו הבודדת של יוסילי. זה היה הזבול של שתי אהבות שיוסילי דבק בהן ושהן בעומק שרשן אהבה אחת, אהבה לטבע, ליופי, לממשות ועריגת נפשו לאותה ריבה שמלכה על מלך זה. בחדר זה היתה אותה ריבה מוטלת מחותלת בעריסה כצעצוע, כפסל שעשועים, הרמז הראשון של יופי העתיד לבוא; ואחר כך, כשגדלה מעט, היתה רצה בחדר זה הנה והנה בשמלתה הקצרה והלבנה, קורטוב זעיר של אנושיות, טופף, ומדדה. זה היה קודש הקדשים של יוסילי. לא איכפת ליה, שהדלות המנוולת צרצרה מכל זווית, ואם היתה הרצפה מרוסקת ומאובקת בקיץ ונרפשת בחורף, וגם אם יזיעו הקירות הטחובים – מה בכך? הכותל הדק והרעוע שהיה חוצץ בין שני החדרים היה מבדיל כחומת מבצר בין שני עולמות: מעבר לכותל – עוני שאין לו סיכוי, עולם שנשאר מר' אבלי, עולם מלא קדושה עמוקה ועינויים של רעב עם מלחמה בעד הקיום – המקום ירחם! – בתחבולות של נרדף, במוחין – דפקחות מכל פקחות; ופה, בחדרו של יוסילי: בית נכות של ממש, נראה כגל של אשפה אבל מאשפה זו צריכים וורדים לפרוח, צריכים מעיינות מעיינות של חיים חדשים, בריאים וצוהלים לפכות.

איה הגשר בין שני העולמות האלה?

בלי דעת, בלי הכרה ברורה, אפילו בלי שער את כל ההבדל הזה, היתה אותה יהודית זקנה יושבת ובונה גשר בדמיונה, וכמנהג גוברין יהודאין – גשר של נייר.

עניינים רבים היו לה לחשוב ולדאוג על אודותיהם, חבילי חבילין, כל בו, ולא ידעה במה להחל. היא נתנה להעניינים ההם לעבור לפניה בעצמם, כאשר יעבורו. היה לה כאילו מישהו ממשמש שם במוחה, מעלה ומוריד, מקרקר ומנסר, מדליק ומכבה, בונה וסותר. פתאום הוא משסה ורודף מן הסבך עדת זאבים, הרהורי דאגה כזאבים טורפים. נשארה חייבת בעד שק של עדשים… זה כחצי שנה… האיכר אנטק דוחק… התחייבה, נשבעה לשלם חלק… אי אפשר לחנות של מכולת בלי עדשים, אף קמח לא יקנו… וקמח, הוי קמח!.. זה כחודש ימים אין אפילו כף אחת… צריך לתת בעבוט אפילו הכר של מראושתיה, ובלבד שיהא קמח… חייבת לירוחם בעל מחסן הקמח עשרים רובל… הכר כבר ניתן בעבוט… ושכר דירה… “גמילות חסד”… כבר השיגה מר' זימילי, אבל צריכה היתה לפרוע לחיה יוטא מוכרת השמרים… אי אפשר להשמיט את חיה יוטא… גם היא אלמנה עניה, וזה כל רכושה… ור' זימילי גם הוא נוגש – בעד מלח הלא צריך היה לשלם במזומנים… חטפה “גמילות חסד” מהחייט טודרוס… הלכה אל גרונם הקצב… זה אדם קשה… “גמילות חסד” בפעם הראשונה… אם לא תפרע בזמנו, לא ילווה שנית… בכגון דא צריך להישמר ולהיזהר… לזה צריכה לפרוע ויהי מה… קשיותו של זה ופיו הרע…

רגע אחד היה מוחה לנייר חלק. היתה אבודת עשתונות. פתאום התעוררה: יוסילי!.. זה העיקר!.. קמח, עדשים, החנות… השכר עולה בהפסד… משתכרת אל צרור נקוב… מה תדאג לדברי הבל שכאלה? ישועה תבוא… כמה פעמים כבר חשבה, הנה כלו כל הקצים, ובהיסח הדעת באה ישועה מהשם יתברך… אבל יוסילי! היתה לה שיברות הלב מהקטטות שלו עם הרב, עם הבחורים, מנהגיו משונים, מטייל, מלקט פרחים… אבל הוא זהב טהור, מזג טוב, משי… גם אחרי אבלי ז"ל היו מרננים… ראש ברזל… קדוש וטהור… יוסילי שלי… צריך להשתדל בדבר יוסילי… צריך להשיא לו אשה מהוגנת… ועבודת הצבא… עוד ששה חדשים ושני שבועות, והוא בן שמונה עשרה… חול המועד סוכות… אחד, שנים, שלשה וכו'… כן, עוד רק ששה חדשים ושתי שבתות… ואחר כך עוד רק שתי שנים… עבודת הצבא!..

והמחשבה הזאת נתקעה במוחה כמסמר ברזל כבד וחד.

“יוסילי הוא בן יחיד – הוסיפה להרהר – אבל לפעמים לוקחים גם בנים יחידים… כל גופה רעד, ואגלי זעה קרה פרצו על מצחה העשוי קמטים ותלמים – הלא בשנה זו לקחו את בנו של זלמן הצובע!.. בחור מבית המדרש לא יתנו לקחת לצבא… הלא יוסילי הרבה לו שונאים… ומי יודע?”

פתאום זכרה: קונים קולוניה ועל יסוד זה פוטרים מעבודת הצבא! הרעיון הזה, אדיר ומנצח, גירש פתאום את כל ההרהורים והספקות. הוא כבש את כל מוחה, וישלוט בה שלטון מכריע, בלתי מוגבל: כן! צריך לקנות קולוניה. יונה חיימוביץ קנה קולוניה, זלמן השוחט קנה קולוניה. חוטפים קולוניות כעוגות רותחות. במהרה חדל הרעיון הזה להיות סתם רעיון, ויהי להחלטה, לצו מוחלט: קולוניה. כל המרץ הטבעי, כל הזריזות וכל הפיקחות, כל מסירת הנפש וכל הגבורה של גולדא נצטמצמו בהחלטה זו. שריר וקיים: קולוניה.

אילו היה אדם מסתכל באשה זו מקודם ועכשיו, לא היה מכירה: זקנה זו כאילו נעשתה צעירה. היא קמה מהשרפרף, קמה כלביאה: קולוניה.

אבל אותו המלאך הנעלם הממונה על הזיכרון ארב לה. הוא חתר להחריב פתאום את כל הבנין בהטילו בה ברק של רעיון שחור: והכסף?

מלאך אכזרי זה לא הצליח הפעם. היא ענתה לעצמה: “כסף… לדבר גדול כזה מוכרח להימצא… עוז וחיל, גולדא! – מה? לא אמצא כסף? אלווה… כלום אינני ‘בעל בטוח’?… בלי עין הרע… חנות… פרנסה… כלום פשטתי את הרגל?.. אלווה… לא ‘גמילות חסד’… אלווה… ברבית!.. אשלם אפילו את הרבית הכי גבוהה… כדאי… יש שכר בטוח… אלווה!..”

וצפצף אותו מלאך רע: “ממי?”

שוב ישבה גולדא אל השרפרף, אבל בפעם הזאת – בשקט ובבטחון. חשבה, חשבה: ממי? ונצנץ רעיון במוחה. “פשיטא, ממלווה! כלום אין מלווים בעירנו?”… ופתאום עמדה לפניה תבניתו המגושמת של פישל שטיין. “הלא היא מכירה אותו… יהודי לא נעים… אטו כולא עלמא יכולים להיות נעימים?.. אבל יהודי חרוץ… אומרים, שהוא עשיר… מטופל… יש לו שני בנים ושבע בנות…” ומסתר קיפולי המוח נצנץ פתאום רעיון חדש: “אולי שידוך בעד יוסילי?.. הלוואה ושידוך!.. ההלוואה תעזור להשידוך, והשידוך לההלוואה… הא בהא תליא!.. בתו הצעירה, כמדומה, לאה… לא יפה… ומה בכך?.. פישל שטיין יתן נדוניא… יסמוך את יוסילי על שלחנו… ירווהו מדשן ביתו… לפני גדולים ינחהו… זהו יסוד… אן אנהאלט…”

המוח החד צר צורות מפליאות, בקע ועלה פלפול חד וחזק! הכל אתי שפיר! אמנם רגע אחד זחל התגנב למחשבותיה ספק נתעב ונאלח: “שמא אין זה יחוס?.. יחוס… יחוס”. אבל פתאום, כברוק ברק, זרח ובקע רעיון חדש מכל חדש, מנצח, מכריע, מרחיב הרוח ומנשא הנפש: “חכו רגע! פישל הוא בנו של איטשילי, איטשילי מגוסטינין היה גיסו של יעקב גולדשטיין, ויעקב גולדשטיין הלא היה שני בשלישי עם אבלי ז”ל". נסתתמו כל הטענות. הרי זה גם שידוך הגון! הרעיון הזה הדליק בעיניה נרות של ליל יום טוב. שביבי זיו עליז התלקחו מתוך רמץ היאוש. תכנית המעשים הולכת ומתבדלחת.

ויצאה גולדא כגיבור היוצא למערכות מלחמה. ביקשה את שכנתה חיה יוטא להרשות לבתה הקטנה לעמוד בחנות. והיא יצאה לפעלה.

שידוך, ואחר כך ההלוואה, או ההלוואה ואחר כך השידוך? – החליטה לעשות את שני הדברים האלה בבת אחת. צריך לדבר עם שדכן. צריך למצוא קולוניה.

יוסילי היה טרוד בחדרו שתי שעות בסידור הצמחים, ושתי שעות עיין בספרים. אחר כך התהלך בחדרו כשעה קלה הנה והנה. את פרילי לא ראה זה כשבועיים. תקפו עליו הגעגועים! בקרבו מנקר כאב חרישי.

גולדא היתה טרודה כל השבוע. השדכן חיים ליב עשה את שליחותו בהצלחה גדולה – פישל שטיין קיבלהו בסבר פנים יפות, סח עמו בנעימות וביקשהו לבוא ביום המחרת. הלך חיים ליב ביום המחרת, ואמר לו פישל שהוא רוצה להתראות עם גולדא – הלכה אליו גולדא, ונתקבלה בכבוד גדול. פישל שטיין הסכים. באותו זמן חקרה ודרשה גולדא על דבר קולוניה. נמצאה קולוניה אצל כפר גרילובקא. שמחה וששון! אין צריך לעבוד בהקולוניה. מחכירים אותה לערל, והולכים שמה לפעמים, ביחוד כשנשמע שתהיה “ריביזיה”. כך הוא המנהג. צריך להתוודע עם הפוליציה, וליתן מנה יפה לאיזה “אדון בפקדך”. אבל תחילה צריך לשלם. דורשים מאה רובל תיכף וארבע מאות לשיעורים. היא כבר רמזה בנידון זה לפישל, ופישל עוד לא נתן את הכסף, אבל הסכים. הוא הבטיח גם כן לתת חמש מאות רובל נדוניא ושלש שנים מזונות. הכל שריר וקיים. אשרי עין תראה כל אלה. הלא למשמע אוזן תתענג הנפש.

כל זה הותנה והוסכם, בלי הודעה כל שהיא ליוסילי. האם פחדה גולדא להודיע לבנה, או רצתה לפַתאם אותו בבשורה ודאית ולהעמידו כלפי מעשה עשוי? קשה לפתור חידות לב אם, אבל מעשה שהיה כך היה. גולדא סיפרה ליוסילי בנשימה אחת ובלי שום הכנות, שהוא יהיה לחתן להכלה לאה בת פישל שטיין, ושיקנו לו קולוניה וכו', ושבמהרה יכתבו תנאים. יוסילי נדהם. ענין זה כל כך לא התאים לכל הלך רוחו ואופן מחשבותיו והרגשותיו, עד כי גם להתנגד לו היה זר בעיניו. הוא אהב עלמה אחרת בכל לבו ונפשו, אבל עוד אף רגע אחד לא חשב לקחת אותה לאשה. בכלל, לא חשב אף רגע אחד על דבר נישואין. ניגוד בין אהבתו הקדושה לו ובין הרעיון המוזר הזה של לקיחת איזו לאה בתו של איזה פישל שטיין לאשה – לא היה. הוא לא ישא את בתו של פישל שטיין לאשה – זה ברור. אבל כאן התחיל ענין של אם. כששתק, נבהלה האם מאוד, פניה חוורו, ברכיה כשלו, כמעט נפלה ארצה, לולא החזיק אותה בזרועותיו, ובעד אמו מוכן היה להקריב את חייו בכל רגע. לענין השידוך הפרא הזה לא היה לו שום יחס, אף לא יחס של ביטול.

“מה את רוצה ממני?” – שאל יוסילי. “אני רוצה שנכתוב תנאים! הכל טוב וישר! לאה היא בתולה הגונה, פישל הוא עשיר, נדוניא, מוהר ומתן ומגדנות כיד המלך, מזונות ג' שנים, קולוניה!” אמרה גולדה בקול חוגג.

“טוב נכתוב תנאים!” ענה יוסיל. “מתי? היום? מחר? בכל יום שייטב בעיניך!”.

הוא אמר “נכתוב תנאים” באותה ההברה שבה אומרים “צפרא טבא!” – ביטוי בעלמא בלי שום כוונה. אף רגע אחד לא חשב לקחת את לאה לאשה!

דרך להזיז קולות, ומהר נודע הדבר בעיר, וברגע אחד כל אויבי יוסילי הָשלמו לו. חתנו של פישל שטיין! הרב דמתא שמח (רח"ש), הבחורים שמחו. יותר מכולם שמח השדכן חיים ליב. יוסילי קיבל גם מתנות; שעון של כסף (היו קוראים לו “בצל”), ושרשרת מוזהבת ובתים לתפילין של כסף. במהרה התחיל יוסילי ממשמש בפנים השעון, כדי ללמוד הלכות שעונים, וקלקלוֹ.

התנאים הוחגו בהוד והדר ויד רחבה. “רצדו הרים בקודש!” החתן יוסילי היה כאבל בין החתנים. אמרו, שזה דרך העילויים כשכותבים בהם “תנאים”.

גם הקולוניה הסמוכה לגרילובקה נקנתה. לצבאותיה של רוסיה נעדר חיל יהודי אחד.

מעשי תקפה וגבורתה של האלמנה גולדא מוכיחים במראה ולא בחידות, שהיא היתה ארכיסטרטיגוס כאלכסנדר מוקדון, כחניבעל, כנפוליון, כמולטקה; אבל כל המצביאים הגדולים שהיו בעולם, גאונים נפלאים היו בתכסיס, ותלמידים שלא הגיעו להוראה בחכמת הנפש, פרופיסור אשכנזי אחד כתב על זה ספר בשני כרכים “די פסיכאלאגיע דער סטראטעגיק”.

מה שגולדא טעתה בענין המחותן פישל שטיין הוא מעציב מאד, ותוצאות הטעות ההיא נעשו במהרה בולטות, אבל בדברים שכאלה – מה אנו? חכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל! אין אדם יודע עסקיו של בר נש מַלווה ברבית, עסקים מעורבבים ומסובכים. אסמכתות מפותלות ומעוגלות! מלווה שכזה הוא לווה בעצמו, ומשלם ריבית מועטת, ונותן הלוואה לאחר, ונוטל ריבית גבוהה, וכשאין הלווה האחרון הזה פורע, גם הוא איננו יכול לפרוע, ואז הוא נכון למועדי רגל ונשבר הכד על המבוע; לפעמים הוא מלווה למי שהשקיע מעותיו בעסק חדש, הצליח העסק – טוב, לא הצליח העסק, גם המלווה גם הלווה לוקים כאחד. בספרות או על במת התיאטרון ובשיחתן של בריות כל מלווה ברבית מעשיר, בחיים – רוב המלווים יוצאים מעסקיהם אלה ב“שן ועין”, ועלולים גם לעונשים חמורים בעד חטאים שחטאו באמת ובזדון, או שחטאו בשוגג, או שמאשימים אותם בטעות. העסק בכסף הוא דבר שאין כלכלת המדינה עפ"י הסדר הנהוג יכולה להתקיים בלעדיו. כל הבנקים מלווים בריבית, וגובה הריבית הוא דבר תלוי בזמן ובמקום. מה שנחשב לריבית מועטת בתקופה ידועה, נחשב לריבית חמסנית בתקופה אחרת. גם לא כל המקומות שווים, ובעיקר, לא כל העסקים שווים. במקום שהדלת פתוחה לפני לווים בריבית מועטת, כל אדם שיש לו מסחר מאושש וקיים, מסחר שיש צורך ממשי בו, והוא צריך לממון למסחרו, ויש בידו להרוויח הרבה, הולך אל הבנק ומקבל הלוואה על שטרו – לא ילך אל המלווה בריבית ולא ישלם ריבית גבוהה כשהוא יכול לקבל הלוואה בריבית נמוכה. אבל כשאין אשרתא בזול, אז המצב הכללי מביא לידי כך, שעסק ההלוואה בריבית גבוהה מתפתח. הרי זו רעה הכרחית. לא הא ולא דא הוא רע עוד יותר. אז הכל מונח כאבן שאין לה הופכין.

פישל שטיין ה“אכזר” ה“רוצח” לא נמנה בין אותם המלווים הרמאים, שמלווים ל“פריצים” בזבזנים, שיודעים ומכירים בהם, לכתחילה, שיפזרו את הכסף לתענוגותיהם, או ל“פריצים” צעירים, קודם שהגיעו לבגרותם בדין. הוא היה מלווה בריבית בתוך עמו, ומצודתו פרוסה על הסוחרים שבעיר. הוא היה חלק של אותו הבנין הרעוע מתוכו, שקלקלתו היתה בזה, שנוסדו חנויות פי עשרים יותר מן הצורך. בעלי החנויות האלה לא יכלו להתקיים, ועל כן גם המלווה הסומך עליהם נידון בהכרח להפסד ולכיליון. כלפי חוץ עדיין היה פישל שטיין כעין תל תלפיות, ונחשב ל“רוצח”, מפני שהיה כופה הר כגיגית על הלווים שישלמו, ואמרו עליו, שיש לו “ממון קורח”, אבל כלפי פנים כבר היה עני מדוכא שחובותיו היו מרובים מהונו. כשהסכים על השידוך במהירות כל כך פזיזה, סיבת הדבר היתה, שהוא כבר ידע את עניו, ורצה לפטור בעוד מועד את בתו הצעירה, נדוניא – נדוניא, מזונות לשלש שנים להזוג, קולוניה – קולוניה. אפילו על תנאים יותר קשים הוא הסכים כרגע. הוא היה שרוי אז במצב של אדם, שהחבל מסביב לצווארו מתהדק והולך, והרגשה של חנק מתחילה להציק. עברו חדשים אחדים, והחבל נעשה כעבות העגלה, והחניקה הכבידה את הנשימה. עד שהעיניים כמעט יצאו מחוריהן, ואגלי זיעה קרה של יאוש טפטפו מפניו האפורים כפני מת, וזכר שהוא “מטופל” ונבהל ותהה ופרפר בסתר, ונכנסה בו רוח שטות, ועשה איזה מעשה שלא כדין – אומרים ששרט איזה שריטה בשטר – ובמהרה הודיע מי שהודיע לערכאות, ותפשוהו והושיבוהו בכלא… נזדעזעה כל העיר! פישל שטיין בכלא! נתקלקל קצת. גולדא היתה שרויה בצער. השוק, הרחובות, החנויות, בית המדרש, בית הרב זמזמו, אבל במשך שבוע אחד חזר שיווי המשקל לאיתנו. אמרו: מקרה רע, לפישל שטיין לא יאונה כל אוון… ישב מעט… יזכה בדין… “ממון קורח”. גולדא הבליגה על יגונה.

מאורע שכזה לא יכלה גולדא לראות מראש. אבל היא נכשלה בטעות אחרת, שלא היתה נכשלת בה אילו היה בה ניצוץ של חכמת הנפש. מה לעשות, גזירה היא, שאין המצביאים יודעים יצר כל יצורים.

הטעות היתה, שלא הבינה גם את “הסכמתו” של יוסילי. “הסכמה” זו היתה מבוהלת יותר מדי, ואין הברכה שורה על הסכמות מבוהלות. הסכמות כאלה הן קשות מניגודים גלויים וממחאות עזות. תוצאות ההסכמה הנמהרה נתגלו במהרה. יוסילי נשתנה מאד, נעשה נוח לכעוס (קשה לרצות היה גם מכבר); רק בחזקה יכול היה לעצור בעד רגשותיו והמיית לבו. נסגר בפינתו הבודדה עם שממון נשמתו, בודד ערירי בצרותיו וגורלו. לפעמים היו שפתיו תכולות מהתרגשות ורועדות מכעס, ופניו לבנים כסיד, היה מחכך את כפות ידיו זו בזו, היה שוכח (מקודם לא ידע מה זאת שיכחה) חפצים, שהידים ממשמשות בהם בכל שעה, אבדו לו, ולא יכול היה למצוא אותם; גם רעיונות אבדו לו אבידה שאין לה חליפין. דרך כל ראשו, כמעט גם דרך שערותיו, היו איזו רוחות מנשבות מרטטות, אף כשהאויר מסביב היה בלי נוע. התחבט והתלבט בין כתלי חדרו, כפרפר מפרכס בתוך קופסא של בדיל. הגיע לאותה נקודה של הזדעזעות נפשית, אשר אז אדם מיטמטם מחוש המציאות, ואיננו שוקל את דבריו בפלס כלל, אם הם מכוונים להרגשותיו המתגעשות, או מפריזים על המידה, ואם אינם עלולים להכאיב את לב שומעיהם אף יותר משהוא רצה. לבו היה דופק בתמידות כהולם פעם. לפעמים התחבט לבו במהירות גדולה כל כך, עד שנשימתו נעשתה קשה. בהתרגשותו זאת נטפל לפעמים לדברים, אשר לפנים לא היו מעסיקים אותו כלל, למשל, אגב המאורע בפישל שטיין, תקפו כעס נורא כנגד המלווים בריבית, כעס שהרתיח את כל דמו בהתמרמרות של שנאה. בבית המדרש, בחברת הבחורים, צעק: “מדוע אנו סובלים את היהודים המלווים בריבית?”, וכשאמר לו יוסף חיים בנחת: “מה אנו יכולים לעשות? יש גם גויים מלווים בריבית! אין אנו אפוטרופסים להלוואות”, הרים את שתי כפות ידיו ותקע אותן לתוך שערות ראשו, כאילו רצה למרוט אותן, וקילל קללות נמרצות כל כך, עד שאזני השומעים צללו. אז אדמו פניו מכעס, כאבן המוטלת בכבשן; תנועותיו והעוויות פניו היו כמו של משוגע, רתח כולו כסיד וצעק: “אתם אומרים: מה אנו יכולים לעשות דבר! השטן מדבר מפיכם! פושעים! עוכרי ישראל!.. ואם תראו יהודי נכשל בעבירה אחרת, הלא תתנפלו עליו, ועל כל פנים תפסלוהו מצירוף לדברים שבקדושה! והלא כתוב בתורה: “ולאחיך לא תשיך!” מי נתן לכם הרשות להיות ותרנים לדבר אחד, וקנאים לדבר שני? שקר! צביעות!” נתבלטו הגידים על עור רקותיו, ומעייפות נוראה צנח על הספסל.

טעות היתה לחשוב, שהיחוסים בינו ובין בית המדרש יומתקו ע"י אותו שידוך של אונס ותחבולות מחוכמות. הנסיון הראה מהר, שהיחוסים נתחדדו ונסתבכו עד בלי מוצא משני הצדדים: יוסילי – דווקא לרגל ההנחה שעשה עד כדי פשיטת-רגל נפשית, עד כדי כפירה בעצמו. אמו הפצירה בו שיסכים לכתוב תנאים, כי בנפשו הוא. הסכים, ומפני שהסכים על עשיית תכסיס חיצוני זה, שהיה בטוח בו, שלא ימשוך אחריו מעשה, נתגבר בו מאליו הצד שכנגד האונס הזה: אהבתו לטבע, אהבתו לפירילי וחופש דעותיו, המחאה כנגד הנושן, ההתקוממות על המורגל. וגם יחס בית המדרש ובית הרב אליו נשתנה שינוי נמרץ. מקודם היה בעיניהם עילוי חפשי, פרא אדם, במובן ידוע: בחור שאיננו מן הישוב. עכשיו, משנעשה חתן קשור בעבותות התנאים עם בתו של פישל שטיין, התחילו מביטים עליו כעל אחד משלהם, שנקבע וקנה שביתה, ואפשר לפסוע על ראשו.

על כן התחילו מביטים אחריו יותר, ונתגלו להם דברים משונים. ראו שיוסילי מתפגש עם שמואלקה ומטייל עמו ארוכות ארוכות וקצרות. במה יוסילי נושא ונותן עם אותו זקן בעל תשובה, שמגריס את שיניו בחצץ “עברי” של עץ שלו, סולדאט מארץ הסולדאטים ומין נפש משונה? סיפרו לגולדא. גולדא מצאה פתרון: בעלי ז"ל היה גם כן רגיל ללכת אל נושאי הסבל לעזור להם. “יש לישב בדוחק”. אבל כמה פעמים ראו, שהוא פוגש את פירילי ברחוב ועומד ומדבר עמה. איזה “עזוב תעזוב” יש כאן? סיפרו לגולדא. גולדא אמרה: “זו היא היכרות מימי הילדות”. אבל תשובה זו היתה רק מהשפה ולחוץ. גולדא נבהלה מאד…

עברו כששה חדשים. פישל שטיין הוצא מהמאסר בערבון. התחיל מסדר מעט את עסקיו המסובכים, וגם את עסקי משפחתו; שמואלקה היה נושא על כתפו שקים מלאים קמח, דליי מים, תילי לבנים לבנין, מפשיל שיפולי מעילו ושרווליו ומטעין על כתפותיו הרי הרים של משאות, גלימתו טלאי על גבי טלאי, ואיזור על מתניו; פירילי הולכת לפרקים קבועים בדיוק – מה יפו פעמיה! – אל התופרת חנה’לי; הכלה לאה, עגלה תמימה עם זוג עינים כשתי גולות זכוכית, יושבת אצל חלון חדרה בבית אביה ומשקיפה החוצה, יושבת ומשמינה כאווז פטום; גולדא יושבת על השרפרף ואורגת רעיונות על דבר “גמילות חסד”. הכל מחוסר גוון ותפל; ובתוך ריקנות זו הומה ותוסס יוסילי לבדו כהר שריפה, עשן כולו, חורק את שיניו מכעס, נושך את שפתיו, לפעמים קופץ את אגרופיו, כאילו רצה לתת סטירת לחי מצלצלת לכל העולם כולו, סטירת לחי אחת, גדולה מקפת, עד שהעולם כולו יצנף, יתקפל, יתגלגל לשאול תחתיה… מפרכס להשתחרר… אבל הוא היה כסנונית אשר אסרו רגלה בחבל-כלא. לשוא תרים כנפיה לצאת לרחוב, כי מעוף חפשי לה רק כמלוא אורך חבל מלכודתה.

ברגעים הכי נוראים היה רץ אל היער, וביער היה באמת כמשוגע. היה רץ עד חוסר נשימה, רהוט והתרוצץ בין האילנות, צועק בקול, או שתוק וצדוד את הלחשים הטמירים, או השתטח ושכוב על האוכָּם בין העשבים והשיחים, מסתכל כלפי מעלה. אז נדמה לו שאיזה דבר נפלא, בלתי עשוי להיות נקרא בשם, מרפרף בתוך היער, ונדמה לו שזהו רוח אלוהים. הים של עלים מתנדנד טובל בחמה, ים של ירוק בתוך ים של אש, מלא חדווה וסודות, מנצנץ רמזים – “שוויתי” גדול, תגא של גדלות, כהונה, הוד… הוא תופש מהותה של התגלות זו… אין כאן מילים, שאמר בשר ודם זה או אחר… זהו עצם הדבר… כאן, ביצירה זו, נקייה מכלאים של דברים שעברו מפה לפה, מתגלה השכינה ומדברת אלינו החכמה העליונה באופן ישר… מעשי אלהינו…

הוא היה ביער כמו בבית גדול, בלי קץ וגבול, וכל הבית ההוא היה שלו… שם היכה שורש… שם הוא מכהן פאר… שם מצא חן, קדושה וזוהר.

אבל אין אדם יכול לשבת כל ימיו ביער. צריך היה ללמוד הרבה, והוא התמיד בלימודים מאין כמוהו. היה מוסיף והולך לשמוע את שיעורו של הרב. אף עם כמה בחורים, למרות הכעס והסכסוכים, הוסיף לעסוק יחד בכמה מקצועות שבתורה.

לפעמים זיק אחד מביא חבית מלאה ברוד לידי התפוצצות.

למדו מסכת שבת פרק במה מדליקין: “לא בלכש לא בחוסן ולא בכלך”. הרב מכורבל במעיל משי שחור ארך-השוליים ורחב-השרוולים, זקנו השחור יורד על פי מידותיו, ובכף ימינו ממחטת-צבעונים, שהוא מעלה ומוריד בה מחוטמו ולמטה, ונראית על פני הזקן כורדא סומקא על שונרא אוכמתא, מסנן בין שיניו את המלים בכובד ראש ובהטעמת הניגון המעורר והמיישן כאחד, וחוזר ושונה וחוזר ורוטן ומסלסל בקצת רתת ובקצת גנדרנות וחידוד שבחידוד, ורוצה לחטט ולהעמיק ולהגיד איזה דבר חידוש, אבל אין לו בסוגיא זו שום בית אחיזה לפלפול, ועוברת ההטעמה השקלא-וטריא’ית העיונית להברה נכנעה, שיש בה משום תפילה, ושהולכת וקולחת בגוון דחילו ורחימו, והולך ומושך כשהוא מחליק על קצוות זקנו: “ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בשעווה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה” – ושם, לנכחו, אורבות עינים גדולות ועמוקות, שאומרות בסקירה: אני אראה לכם, שעמי הארצות אתם! – ובוער ניצוץ של התמרמרות כבושה, כמעט תאוות נקם.

– "מה זה לכש? וחוסן וכלך מה הם? ומה פתילת האידן ופתילת המדבר? – הפסיק יוסילי בקול שהביע כעס וערמה.

והרב, מלא הכרת-חשיבותו ושרוי עוד במצב הרוח של יראת-שמים, שהברת התפילה השרתה עליו בנהימותיו הענוותניות האחרונות, ענה בתמימות ובגוון קל של הקפדת ריש מתיבתא שהפסיקוהו באמצע: “גם זו שאלה? לכש הוא לכש, וחוסן וכלך הם חוסן וכלך… רש”י… תוספות… הרי“ף…”!

ותיכף נשמע קולו של יוסילי, יותר פוזז ומפציר: “כלום אני שואל: רש”י, תוספות והרי“ף? אני שואל מה לכש? מה חוסן וכלך! לא אזוז מכאן, עד שאדע מה אלה”.

מבוכה בין הבחורים. עזות פנים כזאת לא נשמעה עוד. מורד ברבו! הרב כעס אך כבש את כעסו ואמר בקול של מוכיח ומגיד מישרים: “לא נפקא מינה ולא מידי. אלה הם דברים שאין מדליקים בהם – ודי. כך למדנו מרבותינו. דהו דרך הלימוד, ואין לשנות. יוסילי! הנח את החקירות האלה! אפילו הלמדן היותר מופלג לא יגיד מה לכש, ומה חוסן וכלך. אין אנו בקיאים בכך! חזור בך, יוסילי, עילוי שכמותך, חתן-בחור, אנו לומדים עכשיו ‘פשוט גמרא’, אין זה שיעור! נלמד אילך!…”.

וחזרו הבחורים לזמזם. אך שביב מבשר רע נוצץ בעינו השמאלית של יוסילי, שביב של לעג והיתול מר, ובקול חד וחותך, שלא היה רגיל בו מכבר, קרא: “אם הלמדנים היותר מופלגים שלכם אינם מבינים את פירוש המלות, הרי הם עמי-הארצות! אם כן צדקו הבדחנים המתלוצצים המתרגמים: לא בלכש, ניט מיט אמחותן, לא בחוסן, ניט מיט אשווער, לא בכלך, ניט מיט אכלה, ומניין שלכש הוא מחותן? מכיון שחוסן הוא חותן, וכלך הוא כלה, בוודאי לכש הוא מחותן – ולא בפתילת האידן, אין ניט מיט א פסול’ן אידען… אם אין מתרגמים את המלים כראוי, מה פלא, שהבדחנים עושים את התורה הקדושה חוכא ואטלולא? אני רוצה לדעת מה לכש ומה חוסן וכלך! תורה היא וללמוד אני צריך! אני רוצה לראות לכש וחוסן וכלך! לי יש עשבים, שאני משער, שהם לכש וחוסן וכלך! אני מצאתים ביער! שם אני לומד! רציתי לדעת מה אתה חושב, מורי ורבי! לא אני אפיקורס הלועג על דברי חכמים! אני אינני רוצה למלמל מלים שאינני יודע פירושן!… אתם אפיקורסים ופושעים, מפני שאתם עושים דברי חז”ל כמין זמר! אתם עשיתם תורה לעצמכם, תורה מהסמטאות שלכם, לי יש תורת אמת כמו שהיתה…"

עוד זה צועק ומתגעש והרב קם ממקומו, ויסגור את הגמרא הפתוחה לפניו, ויקרא אף הוא בקול בלתי רגיל אצלו: “שקץ!” כל עצמותיו רעדו.

ויוסילי קפץ ממקומו, צחוק גדול התפרץ מפיו, כאילו יצא מדעתו, וירץ החוצה, רוץ וצעק: “גועל מחנק נפש. סמרטוטים בלים!” – הוא היה אז עליז, צוהל, אמיץ, יוצר, מחדש – בעיני עצמו. שיחרר את נפשו הכבולה.

אז כלו כל הקצים: “יוסילי אפיקורס! יוסילי יצא לתרבות רעה!” לא עמעמו עוד; נמנו וגמרו שאין לו חלק לעולם הבא. שערי רחמים ננעלו.

הקול נשמע בעיר. שמע פישל שטיין כשהוא עסוק בסידור עסקי משפחתו. החליט לבטל תיכף את השידוך. שמע חיים ליב השדכן ושמח: נוספו שני שידוכים חדשים. שמע שמואלקה – לא הבין כלל. שמעה פירילי לא הבינה היטב, אך עיניה זלגו דמעות של שמחה. אבל העיקר: שמעה גולדא!

בערב היום ההוא ישבו האם ובנה בחדר מאחורי החנות. ידיה הרזות והמושחרות לא נגעו בשערות ראשה המדובללות, להשיבן אל סדרן ולהחליק על גבן. הפנים הקופאות של האם פנו אל פני הבן, שעליהן ניכרה ההתעוררות והתגעשות עצבים כמו בקדחת גבוהה. סקירת האם נפגשה עם סקירת הבן. שתי הסקירות חקרו זו את זו; שתי הנפשות הבינו ומדדו זו את זו בדיוק. מדדו את התהום המפרידה ביניהן.

האם הוציאה מחיקה את התנאים הקרועים, הניחתם על השולחן, בלי הניד עפעף.

יוסילי קם, הוציא מכיסו את השעון-הבצל המקולקל, תלש מעל החזיה את השרשרת המוזהבת, הוציא מהקופסא את הבתים של כסף לתפילין, והניחם על השולחן.

אף מלה אחת לא נשמעה. כעבור רגעים אחדים אמרה גולדא: “מחר יעשו בדיקה בהקולוניה! צריך לתת מנה יפה להפוליציה. אין לי אף פרוטה אחת!” קול מרוסס יצא מתוך לבה. ניכר היה, שעולמה חזר לתהו ובהו.

אז קם יוסיל, העביר את כף ידו על שערות ראש הפרועות, כאלו התאמץ לשים סדרים במוחו המבולבל, ואמר: "אמא! אף פרוטה אחת לא אתן להפוליציה! אני אעשה את הקולוניה!… הוא דיבר בקול חזק ומלא התעוררות. ככלותו לדבר יצא כמעט רץ מהבית. רץ אל שמואלקה, ואמר לו: “סבא, אנו הולכים יחד אל הקולוניה… תיכף!”

שמואלקה קם כחיל מהלגיון הטאמבובי של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה: “שומע אני – אנו הולכים!” – גם את פירילי לקחו עמהם.

ביום המחרת בבוקר עמדו שם בבית האיכר החוכר. שמואלקה קרא בקול מצווה: “רֶבְּיַטַא (ילדים)! לעבודה!”. התחילו זורקים לחוץ את פירורי האשפה שבדירת האיכר, מסדרים עצים למערכה, כשבאה הפוליציה, כמעט פקעה מכעס. הנשמע כדבר הנורא הזה? יהודים עובדים בקולוניה, ואיזה יהודי זקן רוסי. לא יכלו השוטרים לעמוד על בוריו.

בעיר היתה מהומה נוראה. יוסיל המשוגע! גם את אמו לקח אחרי ימים אחדים להקולוניה.

ומנו וגמרו, לבלי דבר בענין זה עוד – משום כבודו של ר' אבלי. על כן אמר חייקל: “דין עסק ביש!”

ומה מצבו של יוסיל עכשיו? – הוספנו לחקור.

יוסיל נשא את פירילי לאשה (הוי, זילותא דמילתא!…) שמואלקה חי עוד חמש שנים. עד יומו האחרון עמל ויגע בשדה בחשק נמרץ. הוא היה בקי בפלחה מימי עבודתו בצבא. היה חוטב עצים ונוהג בסוסים. “מחיה” היה לראות את הסוסים חבושים ברסניהם וענודים בצוואריהם, וזקן זה, בן שמונים, נוהג בהם ומדבר אליהם “יוונית”.

אמנם נפלא היה שמואלקה זה.

בבוקר בבוקר היה הוא הראשון לניעורים בבית. בימי החורף היה משכים עם חשיכה, ומגשש ויורד במדרגות להלעיט את הסוסים, ובימי הקיץ היה קם עם דמדומי חמה, מעורר את השפחות, ואת כל מי שנזקק להשכים. בערב בערב היה שב לחדרו, כשבני הבית קוראים ספר או עתון, או סחים על עניני המקום, או על מילי דעלמא. הוא ידע קרוא, אבל לא היה קורא דבר זולתי התפילות. מדי ניסה לקרוא, מיד באה השינה, ותאחז את שמורות עיניו. בשבת היה מתאמץ להקשיב למי שקרא בקול רב, והיה תומך את ראשו בידו ואת מרפקו הציב על דף השולחן; אבל כעבור רגעים אחדים, תקפתו השינה. אז גלש המרפק הלאה על הטבלא החלקה הלוך וגלוש לאט עד השפה, ומשם למטה מהשפה. זיזה, הזחה: הראש התנדנד, העינים קרצו, שוב הושם המרפק על טבלת השולחן לאט, כמו כל המשמר, וכן הענין התחיל שוב מבראשית. אחרי אי אלו חזרות ממין זה נכנע הסבא מעט מעט, וילך לישון כדבעי.

מראהו עשה רושם בלוי. שולי מכנסיו היו סרוחים על נעליו. הוא לא רצה ללבוש בגדים חדשים, מפני שחס על הממון, ויהי לובש את הבגדים של בני המשפחה אחרי בלותם קצת. יש אשר הוא תוקע את שתי כפות ידיו לעומק שני כיסי המכנסיים מזה ומזה, ומשפשף את תלבשתו על בשרו הנה והנה. תנועה זו לא היתה מעודנת ביותר; הוא היה מתרחץ אך לעתים רחוקות, ואיבריו היו משוגדים, ועור בשרו נוטה לחיכוך. הוא היה שומר את הבגדים ואת המכנסיים הקרועים, את הכובעות הבלים, ואת הנעליים המפורקים בזוית הגורן בשביל הקלחת. וזה דבר הקלחת: כשבאה תקופת תמוז, כשהקרצים מתחילים לנשוך, והסוסים בועטים לכל עבר, וקופצים מעל ליצול (כשהם רתומים) היה שמואל’קה מדליק אש תחת הקלחת בעץ גפרי ובזרדים יבשים מאד, והיה נותן על המדורה את בלואי הסחבות ואת קרעי הנעלים, עד שעלו ממנה משואות עשן צהובות ומבאישות שהיו מבריחות את הקרצים.

נשתנה שמואל’קה. שערותיו השחורות לא הלבינו, אלא נעשו דלילות. פיו עם שיניו דמו ליער מבורא. כשלא היה צורך לחרוש או לקצור, היה מוביל עצים בעגלה, יום יום, במעלה האדמה, במורד האדמה: אלונים, גפרים, אשוחים, גלמושים, או עצים שכבר עמדו לקרשים, אדני מסילת הברזל, עצי בנין, ובשעת הדחק אף עצי הסקה. הוא היה מוביל אותם מהיערות אל בתי המשורות, מבתי המשורות אל הקונים ואל המחסנים, מכל מקום אל כל מקום, על דרכים סלולות ועל דרכים עקלקלות, על משעולים צרים ביערות ועל אדמות קרח בחורף, בכל מזג אוויר ובכל שעת היום, בקריאות “ביו! פרר!” עם הברות רוסיות שונות. מילונו של מואל’קה היה, בכלל, מצומצם. הוא לא יכול להגן במנוחה על השקפותיו, ולפעמים היה מתפרץ לחוות את דעתו, ואז היו לו רק מלים מועטות עומדות לפקודתו, רובן רוסיות, וקצתן מעורבות בקללות נאלחות, שנזרקו מפיו בלי שום כוונה. לפעמים היה מדבר כתליין; ואולם באמת היה מזגו רך וענו ונחמד. כרוצח היה מנפנף את השוט עד עור הסוס היה מגעו רך כמגע הפרפר.

כמה מילין נסע. התנדנד ויטולטל על עגלת העץ הכבדה והקשה, מחוסרת הקפיצים והמפרכת את גוף הנוסע בה; כמה כברות עבר ברגל לצד העגלה הטעונה והמלאה, החורקת והנאנקת! ידוע ידע שמואל’קה הזקן את כל היערות ההם עם שביליהם ועיקוליהם, עם אגמיהם ושלוליותיהם, את פעוטי האילנות ואת היער הזקן והגבוה עם אפרי תותי השדה, עם משוכות תותי השיח ועם שיחי אגוזי הלוז.

ברבות השנים החלו השרירים המובלטים להציק לו מאד, ועבודתו בהסעת עצים נתקלה במכשולים. הסוסים הרגישו בחולשתו של העגלון, ויהיו לפעמים נרגזים ורצים ממקומם עם הצמרת הקשורה בהם, כששמואל’קה מתלבט ורץ אחריהם וצועק עד שכל היער המה בהדי הדים; וכשהצמרת הסחובה פגעה באחרונה באיזה גזע חבוי, היה שמואל’קה מושך בכל כוחו את הסוסים לאחור, עד שלפעמים ניתקו החבלים והסוסים עמדו. – “מראש אמרתי” – קרא הזקן אל הסוסים (המלים האלה היו פתגם קבוע בפיו, וכל מקרה אשר קרה, הוא ראה מראש). כוחותיו הלכו הלוך וחסור, בסוף ימיו לא יכול היה להוסיף לעבוד עוד בעגלונות חוץ מהפלחה. מהפלחה לא חדל, ויהי גם עושה מלאכות קטנות בבית. לפנים, בעיירה, נתרככה ונתעדנה גסותו החיילית; אבל בשדה חזרה וניעורה גַייתו שנדבקה לו בימי ניקולאי פלקוביץ (כך היו היהודים מעקשים את הפבלוביץ), ומדי הציק לו החיכוך השגדוני היה מתקוטט ומקנתר עם השפחות, וכל דבר שנעשה לא לפי טעמו היה מעורר את חמתו, ושוב היה אומר: “מראש ראיתי”. ובין הערביים היה יושב על המדרגות אשר לפני הבית כשעיניו חציין סגורות.

ויהי היום, ועבודה רבה היתה ביער, ברא, גדע בשביל תיקון גדר שנפרצה ועגלה שנתרסקה, ונסחף שמה שמואל’קה בזרם תקיף וכביר של המשק העומד על נפשו במלחמה מיואשת, ויחגור שמואל’קה את שארית כוחו, וירד היערה עם יוסיל חתנו והאיכרים העוזרים על ידו, והגרזן בידו, והוא מוליך ומביא, מעלה ומוריד, כורת עזע עץ כבד ומשריש, ופתאום נפל מת, והגרזן בידו, כאילו רצה להרוג את מלאך המוות.

האלמנה גולדא – לא נודע אם היא עוד בחיים או לא; אבל נודע שעזרה שם הרבה במלאכת הבית, ונתנה צדקה לעניים בכל הערים הסמוכות, שלחה משם שלש מאות רובל, לקרן קימת להדליק נרות בהאוהל על קברו של ר' אבלי ז“ל ביום זכרון פטירתו. פירילי היא “בעלת בית זהבית”, והוסיפו באנחה: “מהלכת בשערותיה שלה” אף בלי פיאה נכרית… יוסיל נהפך לאיכר ממש… למד שחיטה ושוחט בעצמו, וגם בודק בעצמו, איננו פונה בשאלה לשום רב, אומר שהוא פוסק לעצמו… ראש חד… אבל אפיקורוס גמור… עבריין… עקשן… איננו נוסע לשום רבי… אבל לומד כמעט בכל יום… אפילו ספר הזוהר… בהתעוררות עצומה, אבל לפעמים בגילוי ראש… גוי ממש!.. פשוט, משוגע… הגויים בעצמם חושבים אותו למשוגע… יהודי משים עצמו “חם”… זה שלא כדרך הטבע… מילא, קולוניה, לעבוד משהו, להעביד אחרים… יגיע כפיך כי תאכל… זיל קרי בי רב הוא… אבל להיעשות איכר פשוט… זהו שגעון גמור!.. ראיות אתה מבקש? תא שמע!.. מעשה נורא ביוסיל זה… ה”פריץ" אשר בכפר הסמוך קנה בחוץ לארץ מכונת דייש, זהו מנהג ה“פריצים” עכשיו, רוצים לעשות הכל על ידי מכונות. ה“פריץ” שילם בעד המכונה הון רב. הביאו את המכונה מחוץ לארץ, בא עמה אומן אחד מומחה למכונות, איזה מין “מייסטער” ממדינת אשכנז, זקף וכונן את המכונה, והמכונה מתנועעת ודשה – מעשה פלא! – יותר מעשרים איכר. שמחה גדולה בחצר. כל ה“פריצים” מסביב באו לראות דבר פלא זה. אבל משנסע ה“מייסטער” – עמוד! המכונה עומדת כגולם! קראו לאומנים מוורשא, באו, משמשו, הפכו, גלגלו, והלכו להם בפחי נפש. אין תנועה למכונה. ה“פריץ” היה קרוב ליאוש. אמרו לו ננסה לקרוא ליוסיל, הוא מומחה לכל דבר, קראו לו, ובא, והוציא איזה גלגלים ותיקן איזה חלקים, והמכונה התחילה להתנועע, ועד היום היא עובדת, והיא מפוארת בכל המדינה, אבל קרה אסון ליוסיל: מתוך שלא היה רגיל בכך, או לא נזהר, חטפה המכונה את ידו הימינית וקטפה את הבוהן… ענין נורא!.. וצריך היה לנסוע עמו לוורשא… ניתוח… פרופיסור… משוגע!.. אמרים, שרצה להראות, מה יהודי יכול לעשות, ושיהודי איננו בטלן… שטות!.. מה לו ולמכונה של “פריץ” אבל די לדבר בזה… משוגע עומד בשגעונו… יש לו בן יחיד, נקרא אבלי על שם אביו ז“ל… אומרים שיש לו מוח טוב כלאביו… החזיק בשבילו מלמדים, מורים, ולבסוף גירש את כולם ומלמדו בעצמו… מטורף בדעת… מה שאדם הוא בילדותו הוא גם בזקנתו… סאני שומעניה!.. אין אנו מזכירים את שמו… נוח לנו לשכוח כל אותו עסק… רק למענכם… למענכם…”

גם לנו היה די. ידענו כל מה שעבר על הגיבור שלנו מכבר. על דבר ההווה – לא רצינו לשמוע; רצינו לראות. אבל צריך היה לחקור עוד בכפר הסמוך לקולוניה: בגרילובקה.

ובכן נסענו לגרילובקה.

[ו]

ערב אביב. עוד אין ציפור, עוד לא פרחו וורדים, השמים אינם עוד כעין התכלת, העננים עודם אפורים, ובכל זאת כבר אנו מרגישים בנפש, ששירה קדושה נארגת והולכת והיא אומרת לנו בכל צליל וצליל, שהאביב הנחמד הולך ובא. כבר מתעוררת החדווה בלב, החדווה האמיתית אשר לא נודע מאין היא באה ולאיזו “מטרה” היא מתעוררת. הנשמה כבר מסתכלת כלפי מעלה, היא מחבקת ומנשקת את הגוף. האימה השחורה נמוגה וחולפת. ולאט לאט באה מרחוק עונת החיים המלאים. החורף העז חלף לו בסקירות מוצלפות-לאלכסון מקפיאות. הזמיר עוד לא תשיר, אך חולמת שיר; האדמה השחורה חולמת פרחים, היער האילם – חולם. המון ציפרים כנפי רננים מעופפות ומתיפיפות בצלצלי נועם. זהו חלום השנה, קסמו הולך ומתרקם.

בעיר עצמה ומסביב לה, ששמה היינו עושים טיסות ארעיות לשאוף אויר קצת, היתה המלחמה בין החורף והאביב קשה יותר. פעמוניות השלג הגיחו זחלו מהאדמה הרטובה, והיו כל כך לבנות כאילו נפלו מהשמים; המרגניתות פקחו את עיניהן המנומרות, והדליות הדקות של האילנות התחילו מעלות את פיטמיהן ומפיקות את לבלביהן. ששת ימים היה שלום בארץ, ביום השביעי התעורר החורף וישתער למלחמה. כי עוד מאוששים ועמוקים באדמה היו מבצרי משגביו. הוי, כמה געש, התחולל זה בחללו של עולם בעוז פרא, צפון ודרום, מזרח ומערב, כמה רצו כל הרוחות, חטפו, גרפו והפנו את השלג, רגע הוא עושה פסגות מכודנות, רגע הוא משתרע בשיכבה עבה, וכהרף עין הוא רודף והודף וגונח! זאת היא התפרצותו האחרונה. החורף ניצח, וישתמש בנצחונו כלוחם אמיתי. שלושה ימים כבש את האדמה בחרצובות קרח. ביום הרביעי שב האביב במחנה יותר כבד, ויגרש את הכובש! כל זה היה בעיר, ועתה בשדה, בדרך – כמעט אביב!

הדרך היתה נפלאה. כל הפינה הנחמדה, בהיקף של איזה פרסאות, לא היתה אלא שורה אחת של תמונות מרהיבות עין ונופים עליזים מצחקים בהן, החופים המשופעים של הנחל הזך השוטף שם, חופי החול, השיחים הדלילים היורדים מהגבעות אל המים, הבקעה האלכסונית עם הפלג הזורם בקרקעיתה, יער קטן של ארנים עולי ימים אושר שבאושר מרפרף במין עידון וטהרה של ששת ימי בראשית וסוקר סקירות שיש בהן סודות כמוסים – הכל כאילו צורף במתכוון, אחד לאחד, להרמוניה ענקית. אניצים וקישות של עננים קטנים וחוורוורים הוסיפו חזון להתכלת הבהירה והעמוקה של הרקיע, והשמש הצליפה שרביטי להט רענן על הדרכים והשדות. הרוח מפאת מזרח. אין לך דבר מגוון ומאַרגמן לחייו של אדם כהמזיגה הנפלאה של רוח זו המצויה בפולין באותה תקופה, עם הזיו החם של שמש צעיר, ז.א. מהשעה האחת עשרה עד הצהרים. יחלוף ענן קל כחלום על פני השמש והקדירה, אז כרגע תרעד מקור, ואז צריך אתה לנוע וחם לך. הסנוניות הראשונות טרודות בבנין. קודם כל: קן!

כל אלה עשה רבון העולם עד הכפר גרילובקה. גרילובקה נעשתה בידי בני אדם – לפנים אדונים – עבדים – קנין הגוף – “מה שקנה עבד קנה רבו” – “קנין פירות” – חכירה; עכשו – “שלכטא ישנה”, “שלכטא דקה”, שרידי “פריצים” – מהדורה חדשה, ואיכרים, איכרים! כמעט הכל נחלק, נתחם. פרצלציה, סרויטוּטים, מקום לבעלי דינים לחלוק.

כפר פולאני, כמו שנשתקף בעיני ונתרשם במוחי – עם כל הקווים המסַמנים של קלסתר זה: בתים, רובם של עץ, כפופים מגובננים, עומדים רווחים, מכוסים סכך של תבן כבושה וסדורה שנתפחמה. אדריכלות הבתים מרושלת, מנמנמת, חנוטה, בלי ניצוץ של דמיון חדש, בלי דעת יחד, כך היו בונים, כך הולכים ובונים. לפני הבתים, פה ושם, חצר הרחבה מרווחת, בלי קמצנות וצמצום המקום, אך גם בלי קווים של איזה צורה, סתם מקום, מעט עופות, חזירים. סמוך לבית לפעמים מעט פרחים, חמניות, פרג, לפעמים יש מרפסת קטנה; סמוכים לשם אסמים, אורוות, רפתים, לא צרים, להפך רחבים ביותר, רק נראים, מוזנחים, שברים ובקיעים בכותל, אם יש דלת – היא מעוקמת, אם יש מנעול, על פי רוב הוא מקולקל. עבודת הניקוי, הגידור והשפשוף, שנשי אשכנז מבלות בהן רבע ונשי הולנד מחצית ימי חייהן, איננה חשובה שם הרבה (בשנים האחרונות נשתנה הדבר קצת). אותו: “למאי נפקא מינה”, שהוא נימוק-במנהיג בנוגע לענינים כאלה אצל היהודים שלנו, מי יודע, אם לא קיבל יניקה מהטבע הסלווי הנוח להתרשל מעט. הקירות, השערים, הדלתות, החלונות לעולם הם מגואלים, ועל כל פנים לא מצוחצחים מאד. – לפני הבית, מין שוקת או רהט להשקות את בהמות הבית. הפרה היא “יש” גדול, כשפרה מתה, חושך בכפר. אסון גדול יותר ממיתת נפש אדם… אילך, ערמות של שברי אבנים. חצץ, גזעי עץ שבורים, חול שנצטבר. כמעט בקביעות, כבסים תלויים על חבל מתנפנפים ומתגלשים לפני הרוח ומתיבשים לפני הבתים. לצידי דרכים – צפצפות פשוטות, לא גבוהות, ועוד שרטוט מצויין מיוחד: צלבים, צלבים, צלבים; לפעמים בנין חומה קטן, נמוך, כמין ארון, מגורע באמצעיתו על ידי חלל מארך, ובתוכו עומדת תבנית מחוטבת של “אם אלוהים”, ועל הבסיס זרי פרחים שנזרקו עליהם מי קדשים ושנתיבשו, עששיות קטנות – נוגות – דולקות. אילך, מסבאה, בית חומה לבן, עכור קצת, אבל מלבין בתוך הכהוּת שמסביב, מיושב בקצת רווחה, מביע פומביות, ציבוריות; לפניו מגרש מרווח, עגלות רבות רתומות לסוסים. ריח זפת, רשוֹנה. אילך, פה ושם, שובך של יונים, כוורת של דבורים. לפעמים חנות קטנה, שלט למעלה, כתובות בשתי שפות: רוסית ופולאנית – הרוסית בשיבושים מגוחכים. לפעמים גם טבלת-פח מעין שלט לצדדים, צורת אדם, רמז של תוגר, מעלה עשן ממקטורת ארוכה. מידת הראש של קוף או של פיל עם רגלי תרנגולת, פירסום של טבק. באמצע הכפר בית-פולחן שלהם. כנסיה קאתולית, צבע לבן, לבנים ושיד, השיד מתפורר קצת, לצד הבית מגדל הפעמונים, על חזית הבנין העליונה – אורלוגין מצלצלת השעות. על פי רוב – דומיה עמוקה, כשהגברים ומקצת הנשים טרודים בעבודה מחוץ או בגרנות ומקצת הנשים אצל עריסות התינוקות ובמטבח. אבל יש סימפוניה מיוחדת: גרגור של יונים, שריקת החסיל, צרצור הצפרדעים באגם בהפסקות מדודות, זמזום זבובים, איוושת טרפי האילנות, צהלת סוסים, קריאת התרנגול, המולה מעורבבת ולפעמים צעקות שיכרון מבית המרזח, צליל פעמוני בית הכנסיה, ולפעמים מלמעלה כמו המיית חלילים של מקהלת צפרים נעלסת רננים – ועל כל אלה הקול הטיפוסי, ממושך כמשוך בקרן היובל, רב-הדים, נוהם, נכנע ומכריז, מכה גלים ארוכים ושקטים באויר: “ולדק! ולדק! אנטק! מאריס’יו!”

כסבור אתה: כל זה הוא שיעמום מעיק, חדגוונוּת מיישנת, תשישות, אולי גם גסיסה. – טעות! יש באלה אמת וטבע, גבורה והתמדה ממין מיוחד, אומץ עצלני, אבל כבד נוקשה ושלו, מרכז בתוך עצמו. יש באלה דברים עמוקים ותוכיים, שאין העין הכהה יכולה לראות ושאין האוזן הערלה יכולה לשמוע. צריך אדם להיות דעתן ועמקן, ועוד יותר טוב: להיות אמן דק-ההרגשה, כדי לתפוס את מהותם המיוחדת של הדברים האלה. כסבור אתה, מספר בתים דלים, הללו חרבים והללו נבנים, אילנות, שיחים, עשב, הרבה אשפה – טעות! זהו אורגניזמוס מקושר בדלילותו ומסודר בערבובייתו, חי ודופק, לוחם וסובל, עם ילקוטי צרותיו ואוצרות תענוגיו. אלף שנים צמח והתפתח בתוך התרשלות זו, בצבעים וריחות וקולות הללו, עמד בפני הרבה כובשים, שריפות, שנות בצורת. אם נתקיימה פולין, ואם נתחדשה שוב, אפריון יַמְטֵי הפולנים לכפר זה. כמה שיהיה מרוסק, מדולדל, מרושל. זה הוא דבר מה!.. בלעדי זה נהרסו שתותיה.

חשוב חשבו אנשים טובים להכניס יהודים לכפר זה. “אנשים טובים, אבל מנגנים גרועים”. רואים בתים, שדות, יערות, סומכים על הלכות מדידה ותחומין. היהודים הם זריזים, אוהבי עבודה, מוכשרים לכל דבר – יישר כוחם של מליצי יושר! כל מליצת-יושר זו מיותרת ולא מועילה. היהודים הם עוד יותר זריזים, אוהבי עבודה וכל מה שאומרים הסניגורים. לא זו היא השאלה. האשכנזים – לית מאן דפליג, שהם זריזים, אוהבי עבודה וכו', ובכל זאת כשנתיישבו מקצתם בפולין, אף על פי שהיו בקיאים ומנוסים בפלחה יותר מהפולאנים, וסוף סוף הם היו גם נוצרים, ומקצתם קתולים, ואותו המרכז הרוחני של הכפר: בית הכנסת הקאתולי היה קדוש גם להם – לא קלט אותם הכפר, והלכו ונעשו קולוניסטים באגודות אגודות מיוחדות, כעם לבדד ישכון. ובימים, בדורות, אשר אז ישבו מספר יהודים בתוך הכפרים, היו נסבלים וגם רצויים לרבים, מפני שהיו להם תפקידים מיוחדים בחיי כלכלת הכפר ובעיקרי צרכיו. הכפר בעוצמתו האורגנית, בשורש נשמתו, בעומק הווייתו מעולם לא עיכל את ה“ארנדרים”, את “השוויגרים” ואת שאר מיני ה“ישוב’ניקים” היהודים. לגבי היהודים העירוניים היו אלה כאיכרים (בכ"ף הדמיון); לגבי האיכרים עמדו ונתקיימו ביהדותם. “Zyd”, ודי! יש שלא היה זה דווקא גנאי; אבל זה היה דבר מיוחד. היו תקופות אשר אז נחשב הדבר המיוחד הזה לסניף מועיל, ללוויה, להוספה. אבל לתוך גוף הדבר לא נכנס דבר זה מעולם, כמו שלא נכנס איכר מעולם לתוך תוכו של רחוב בית הכנסת, אף על פי שאפשר לשער, שהוא שכר שם דירה ופתח חנות, ורוצה להיות בעל דבר בקרב היהודים.

שעה קלה עמדנו לפוש בגרילובקה. טיילנו בין הצפצפות, סרנו להמסבאה, התוודענו אל ה“וואיט”. נדברנו עם ה“סולטיס” ²– על דבר מזג האוויר ומצב התבואות, ולבסוף שאלנו אותו על דבר יוסיל, “Zyd Josek” השיב בלי כוונת נאצה “יושב מהלך חצי שעה מהכפר”. נכנסנו שוב להמסבאה – בחברת ה“סולטיס”.

“בקבוק י”ש! כוסות! תיכף!"

אחרי כוס ראשונה שאלתי את ה“סולטיס”: המכיר אתה את Josek? ומה דעתך על אודותיו?"

שוב התחיל: “zyd Josek”…

הפסקתיו: Zyd" או לא Zyd! – אין אני שואל. גם אנחנו שנינו הננו Zydy!".

נתבלבל, הסתכל בנו בעינים תוהות. שפמו של פרץ… מזגתי לו כוס ב'. אחרי שהריק אותה בגמיעה אחת, אמר: “אין אני מגנה אותו שהוא Zyd. הלואי שיהיו ריבם כמותו. ישר, הגון, נותן לעניים… פת וכוס טה לכל מי שיבוא לביתו… צרור עצים להסקה… גם זהובים אחדים… וכותב בעד כל איכר מכתב בקשה חינם… פיקח, אוי פיקח יותר מכל ה- “Zydy” (כאן נשך את קצה לשונות – שכח!); אבל…”

“מה אבל?” – שאלתי. מזגתי לו כוס ג'. כהרף עין נתרוקנה.

הוא משוגע קצת – ענה ה“סולטיס” בקצת בדיחות הדעת, ותיקן תיכף: רציתי לומר: הוא משונה כל כך. לפני זמן מה נפלה דליקה בכפרנו, להבות אש עלו עד לב השמים… שם, בקצה הכפר… כל בני הכפר והכפרים מסביב באו לכבות… זה בא בכדו וזה בא בחביתו… פעמוני הכנסיה מצלצלים, מצלצלים… מהומה… יוסק בראש… פתאום, מצ’קובה צועקת בקול נורא: וַלֶרקָא נשארה בבית… תינוקת… אָלָא בָּגָא, אָלָא בָּגָא!.. מה אתם חשובים?.. קפץ יוסק לתוך הדליקה, ממשל לתוך הדליקה כמו שאני אוהב את האלהים, לתוך הדליקה, ומוציא משם את התינוקת, שכמעט כבר ליחכה אותה האש… ניצלה!"

“איזה שגעון הוא זה?” שאלתי בתמיהה. סיפורו של ה“סולטיס” משך את לבי. שכחתי למזוג לו כוס ד'. מזג לו בעצמו, וכך היה מוזג והולך. הותרה הרצועה שבלשונו.

לא זה הוא השגעון – השיב ה“סולטיס” בהסברה של השתפכות הנפש מתוך אלכוהול – אבל יש לו שגעונות אחרים… הוא מאסף אליו איכרים ומוכיח אותם לבל ישתו משקים חריפים… הודיע הפונדקן להפוליציא, שהוא מעורר את האיכרים למרוד במלכות… באו השוטרים, תפשוהו. הובילוהו לעיר הפלך… הפקיד אמר: זה ענין לא טהור!.. יוסק העיז פנים וצעק: העמידו אותי לדין!.. אני לא כנגד המלכות, אלא כנגד יי“ש… החזיקוהו איזה ימים ופטרוהו… והוא עומד במרדו… מתקוטט עם הכומר… נגנבה תרנגולת מהאלמנה יאנובה… תרנגולת יפה… מטילת ביצים… היו הרבה גניבות כאלה… רץ אל הכומר, ביקש שהכומר יטיף מעל הבמה להזהיר על הגניבות… השמעת העזה כזאת?… כשלא שמע לו הכומר שלנו, נסע אל הקאנוניק, אמר שיסע אל ה”בישוף"…

מזג כוס ה' והוסיף לספר:

“מילא, עוסק בפלחה – מנהג משונה! Zyd נעשה איכר, אבל הוא רוצה ללמד את האיכרים, כיצד יעשו פלחה… מציע להם, כמו שהוא אומר, להשביח את הקרקע על ידי זיבול… כיצד קוראים לזה: קימי, נימי, חימי?… יודע השד!.. אמת, תחת ידו צולחות נטיעות ופירות… דבר תמוה, משונה… Z yd… מגל על שכמו, הולך לקצור שחת באחו… שם… שם… (הראה בעד החלון בכיוון למקום רחוק)… משתמש במגלו באופן חדש… הולך, מוציא אבן, משחיז את להב המגל… צלצול נשמע על פני השדות מסביב… אז הכל יודעים, זה קול המגל של יוסק… פורש ידיו על שטח גדול… מתחיל קוצר… והדשא צונח… נופל… פעם אחת ראיתיו אוחז סכין גדול, וחורט בו מקלות לבנים, חורט, וחורט. “מה אתה עושה, יוסק?” – אני שואל אותו… מעודי לא ראיתי איכר חורט המקלות… והוא אומר: המקלות הללו הם עשויים לסעוד את גידול הפרחים… משוגע לפרחים?.. למה לנו גידול פרחים?.. מי יקנה פרחים?.. צורכי אוכל נפש… מזונות – כן! – פרחים למה? – שוב מאסף את האיכרים ודורש להם על דבר פרחים… מסיים בפרחים, שוב שגעון אחר – כיצד קוראים לזה?.. שכחתי!.. חכו רגע! – משטר? – כן! משטר החילוף המשולש! – כך צריך לזרוע בשנה זו, כך בשנה שלאחריה…”

לשונו של ה“סולטיס” התחילה מתלבטת קצת. במוחי נתעוררו הרבה שאלות, אבל ראיתי, שה“סולטיס” כבר איננו מוכשר להבין מה שידברו אליו, אלא, בקושי, מה שהוא מדבר והולך כמזמור. אבל שאלה אחת לא יכולתי לכבוש.

“מה בדבר מכונת הדייש?” – שאלתי. סיננתי והדגשתי את המילים יפה-יפה.

הוא הבין. גמע את שיירי הבקבוק, והשיב בהתפעלות גדולה: “כן מי ציווה לו?.. נקטעה אצבע ידו… המכונה עובדת… והוא אומר שאיננו מתחרט כלל. למד להשתמש במכונת דייש… משוגע! – הוא אומר ששילם שכר לימוד”.

עיניו הירוקות של ידידנו זה נסגרו פתאום. נתנמנם. האורלוגין של בית הכניסה השמיעה את השעה הי"ב בצהרים. עזבנו את ידידנו המנמנם, כל ראשו נשען על ארכובות ידיו ופניו על שני אגרופיו הקפוצים, ונלך אל הקולוניה.

[ז]

מהלך חצי השעה נמשך שעה, אבל היה לנו שכר הליכה, ביפי הנוף וחליפותיו שעוררו בקרבנו – לא די להגיד: התפעלות – הערצה! שעה עברה עד שהגענו אל המקום ממש, אבל לתוך חוג מבטנו נכנסה הקולוניה בדיוק אחרי חצי שעה. נראתה מרחוק מפני שעמדה על רמה שטוחה כמין טבלא גבוהה, וגם מפני שהיו לנו סימנים מגרילובקה. אמרו לנו שם: סמוכים לשם עצי אוג גבוהים. קרבנו. בית לבן באמת, מרובע, גג מכוסה רעפים אדומים ונוצצים מרחוק, בית – לא חדש ולא ישן, באמצע שנותיו, גורן, אורווה, רפת, מגרש גדור מסביב, על גבו מין גג קל, דומה למכסה של עגלה, כמדומה, של בד שחוף שאין המים עוברים בו, ושם מונחים כסדר: משדדה, מקצרה, איזה גלגלים (שבידיעתי הדרדקית בחקלאות לא ידעתי מה הם משמשים), טרבל, מלמד ודרבן, סלים גדולים עגולים עם כברות, שבודאי היו משמשים מזרעות, מלמד ודרבן פשוט, כלי עץ עם קלשונות מהרגילים בזמן ההוא, מגלי יד גדולים (זכרתי את סיפורו של ה“סולטיס”); מכושים וגרזנים ועוד. כל אלה נראו כחדשים, התיזו ניצוצות כלפי שמש הצהרים, שמש סוף ניסן! סמוך להבית, סחור סחור, ערוגות, אוגיות של פרחים, מדודות, משורטטות, עם חריצים וקנים וקיסמין, כמעט כל טפח הוא מסומן ומתוחם, כמין טבלא של שחוק האישקוקי, אלא שתחת שני הצבעים לבן ושחור, עתידים להיות על טבלא זו עולמות של צבעים. לפי שעה מהבהב רק הירוק, פה ושם מתלהט האדום קימעא קימעא, בפירוש מתעורר מחלום שנתו התכול. ברי לי, שהבית הלבן הזה, עוד חודש יהיה טבול בים של פרחים ובשלל צבעים מרהיבי עין בכבוד עשרם.

דפקנו על הדלת. נתבקשנו להיכנס. חדר גדול, מרווח, בהיר. בקרן זווית שני שקים. אחד מלא חיטים ואחד מלא שיפון. החיטה היא קשה. זגגית שחמתית; השיפון ארוך ומלא. לצד הקיר מימין שתי מיטות, וחופות משי כחול פרושות עליהן. לצד שמאל מלתחת בגדים, מזנון, ספה רכה מצופה עור, באמצע – שולחן של עץ האגוז, משוקד עגול, גדול. בזווית הסמוכה לשולחן – ארון גבוה ורחב עם שמשות, בו ספרים רבים. בינו ובין השולחן שני כסאות-הסב מרופדים, ופה ושם כחצי תריסר כסאות מקולעי תבן. על הקירות תמונות של ציורי נוף פיתוחי עץ ופלדה נאים מתקופת שנות הששים בפולין, בזווית על שולחן קטן סיר המים פליז מבריק, ירושה משמואל’קה ז"ל.

יוסיל! אילו ראיתיו בחוץ, ואילו הייתי בקי בחכמת הפרצוף די הצורך להכיר מהחוטם והשפתיים, מהמצח והלחיים, מהגבות והעיניים את הלך נפש האדם ומשא רוחו, ולשער גם את קורות חייו על פי שרטוטים מתואר פניו ומזיו איקונין שלו, אזי צריך הייתי להכירו כרגע בין אלף אנשים, שהוא יוסיל מינץ, הוא ולא אחר! הוא היה נוסח דמיוני של מין מלך ישראל, כמו שהוא חקוק במוחנו, או לפחות של מלך אשור, לפי שהוא מתואר על הפיתוחים הקדמונים. כתיפות רחבות, ועליהן התנשא ראש אדירי, ראש אריה, שערות ארוכות, מסתלסלות מעט, שחורות נוצצות, פנים עם חוטם נשר נטוי ונאה בנטייתו, מפיקים מרץ ועוז מצווה, עיניים עמוקות, חדות, שחורות, חודרות, מדברות, ריסין עבות מעל לעיניים, זקן שחור ירד על החזה הרחב והמוצק, כפות ידיים שחומות ונוקשות… ביטוי הפנים היה צירוף תום של כפרי, של מזג טוב עם תקיפות של דן-יחידי במלכות קטנה זו, מושל בכיפה, עושה כל מה שהוא רוצה, בזמן שהוא רוצה, ובאופן שהוא רוצה, הדר וגאון, נועם וענוות חן ריחפו על כל תנועותיו.

כרגע ושלא במתכוון נצטרפו המספרים בזכרוני בקווים כלליים… הוא נולד… ודאי בשנות החמישים… כבן עשרים יצא להקולוניה… יושב פה בודאי קרוב לעשרים שנה – עכשיו אמצע שנות התשעים – יש לשער, שהוא עתה כבן ארבעים וחמש.

זכרתי כל מה שסיפרו לי על אודותיו, ובקושי כבשתי את התרגשותי, אם כל העולם, מן חייקיל הסרסור עד ה“סולטיס” מגרילובקה אומרים “משוגע”, גם כשאתה איש חיל נלבב, לא תימלט מהרגשת איזה אי-נוחות קלה… אבל היו לי כל כך נקודות מגע ויחוסים פנימיים לבן אדם זה, משעה שנודעו לי קורות חייו, אף-על-פי שלא ראיתיו ולא ידעתיו מכבר וגם את קיומו של שיערתי מקודם…

אבל קודם כל צריך להכיר היטב את הסביבה, את המקום, ששם יהיה הדו-קרב בינינו. איזו השערה תססה בקרבי, שיהיה דו-קרב. היו לנו לפי המסופר – הרבה דעות מתאימות, וכל מקום שיש דעות מתאימות – נקוט כלל זה בידך! – הסכסוכים הם קשים ביותר, מפני ששינוי מוחלט אין, אלא סמיכת דברים דומים בכלל, ולא דומים בפרט, ודווקא לרגל הסמיכות ההתנגשויות הן הכרחיות.

היבטתי מסביב, האשה! כן, גם השתא אתי שפיר! יופי שהיה! סקרתי אל העינים. המרגליות השחורות גדלו, נעשו כמין שקדים או אלמוגים; להט עמוס וכבוש. על השפתים שהיו עוד די רעננות, בת צחוק של חן לקבלת פנים. הוא היה לבוש בגדים פשוטים וקלים, בהירי צבע, נקיים מאד, אעפ"י שנראו עליהם רשמי עבודה. היא – שמלה ארוכה עם חולצה של מלמלה מסורגת, מגוונת בצבעים בהירים, תמונות כלניות אדומות עם זרים לבנים על האריג, צבעים בהירים כפריים. על הראש סודר ירקרק בהיר, מכסה רק מקצת השערות הנהדרות, שגלשו מסביב לערפה ברפרוף זיו שחור וזהב רך, ריחני ומגרה. ידיה בשרוולים מופשלים, חשופות עד הקיבורת, כאילו זה עתה חזרה מהעריבה של כובסין, זכות, אבל גם חזקות ומגויידות, כפותיה אחזו עתה, כשישבה אל השולחן, בקני תיל דקים וארוכים, עוסקות ברקימת מעשה רוקם של חוטים צבועים על גבי מפה של בד, והיא סופרת ומונה את שזירי החוטים, שנאחזו בפקעות עגולות וגדולות בצבעים שונים על קרנות הקנים, חגורה היתה סינור של כותנה רקומות ציצים כחולים.

אחרי חליפות ברכות השלום הנימוסיות, שאל בעל הבית – בקול שהביע הרגשת-כבוד ששייכת לאורחים, עם דגש מעשי-עסקי: “מה האדונים מבקשים?”

היה לי רושם כמעט ברור, שהערכתו בסקירה ראשונה עפ"י טביעות עין לכאורה, היתה: סוחרי תבואה מוורשה – או בעלי אחוזות – או סוחרי יערות…

הרציתי לפניו בלי אקדמות מלין של פילוסופיה את ענין שליחותנו. מתענינים אנו ביהודים עובדי אדמה. מאספים אנו ידיעות ממקור ראשון. שמענו הרבה על אודותיו. רצוננו להתוודע אליו, ולדעת אם הוא מרוצה מעבודתו. אגב, אם יודע הוא עוד יהודים זולתו שעברו מן העיר לקולוניות, מה מעשיהם, מצבם, מספרם. הטעמתי את ערך תוצאות החקירה הזאת לטובת הכלל.

נדמה לי, שיוסיל מעמיד פניו כאילו הוא שומע בקולי, כאילו איננו מבין היטב וכאילו, בכלל, אין דעתו פנויה להתעסק בסוגיא מסובכת זו. תשובותיו הראשונות היו כמו שהאשכנים מספרים בהגדתם ע“ד הד”ר פויסט, שהיה רגיל להשיב רק אחרי ששאלוהו שלוש פעמים. ואז היה מכעכע, מגמגם, משיב על שאלה שאלה אחרת, ומשמיע ביטויים מהססים מפקפקים, כמו, למשל: “יוכל היות” או “מדוע לא?”

לעומת זה נדמה לי, שעל בעלת הבית עשתה הרצאתי רושם יותר חיובי. היא קמה ממקומה, נגשה אל המזווה, תהתה שם רגעים אחדים על קנקנים שצלצלו. חזרה והביאה משם כוסות חלב קרוש עם שמנת, חריצי חלב מחובצים, פרושים מהנסיוב, שעדיין לא גובנו – קוּם – קישואים – מלפפונים – עגילים של תרבתור, והציגתם על השולחן בארשת פנים של הכנסת אורחים לבבית.

תשובתו הראשונה של יוסיל היתה: “אם כבר סיפרו לכם על אודותי, בודאי אתם כבר יודעים הכל, ואין לי מה לספר עוד. הענין הוא פשוט. כשהייתי זוטר ודרדק היו לי סכסוכים גדולים עם בני עירי. לא יכולנו להבין זה את זה. אמרתי: חנוונים ומלמדים נמצאים כחול הים, רציתי להיות אחר. והנה אני כאן!”

“דווקא בשביל זה, אנו מכבדים אותך – אמרתי בפשטות, מפני שהרגשתי שבעל דבבי זה שונא כל מיני חגיגיות ופומביות – זה היה רעיון חדש וחשוב”.

גם זה היה יותר משהוא יכול היה לסבול: “רעיון? – שנה אחרי בהעוויה שגלתה מעט את הקפדתו הפנימית – רעיון גרידא ולא כלום! מה שאיננו מתקיים הוא… שטות!.. יש אמת רק במה שעומד ומתקיים!”

חיפשתי ברוחי איזו מלה להרגיע את תלונתו של בעל הבית, ולא מצאתיה תיכף, וגם אחרי אשר מצאתיה לא נתן לי להשתמש בה, יען כי הוא הוסיף לדבר, כמו לשים קץ לכל השאלות: “אני מגדל חיטים, שיפון, שיבולת שועל, תפוחי אדמה. אינני לא עשיר ולא עני. אני מתפרנס. שנה אחת טובה, חברתה רעה. אשתקד היה רע מאד. אפרי המרעה היו תחת המים כבר בתחילת תמוז. בהרבה מקומות היו איכרים אנוסים לחדול מלרעות בקרם וצאנם, ולמכרם בחצי חינם מאין מרעה. כמה הזהרתי אותם מקודם להכין חבילי קש כבוש! גסי מוח! אומרים, הבהמות אינן רגילות! הם בעצמם אינם רגילים! אוויר קר וגשום היה לנו כל ימי התמוז. אחר כך הוחם מעט, אבל מאוחר. תבואת החורף לקתה, תפוחי האדמה נתמעטו, הירקות היו דלים וצנומים… אתם רוצים לרשום כל זה בפנקסכם? רשמו! אין סודות! – אבל… מדוע אינכם טועמים כלום? בבקשה! עשו ברכה”, וכמו לזרזנו, נטל בעצמו כוס חלב, ורמז לנו לשתות.

שתינו. נעשינו שנינו מקורבים מעט יותר, מפני שראינו שיוסיל, מדי דברו, התחילו שרטוטי פנים להשתנות באופן נפלא ונעים, התבהרו והתרככו. נשימתו נעשתה קלה ומלאה חדווה יותר. ראיתי שעיניו הגדולות, העגולות והנפלאות של פרץ לוהטות כאבוקות. מסביב לנו הכל נעשה נוח, חמים, נחמד, משפחתי. דומה היה, שאנו מכירים זה את זה שנים רבות, שאנו אוהבים זאת את זה. אבל, מאידך גיסא, מקצועיותו של יוסיל הביאה אותנו במבוכה. עמי-הארצות דאורייתא בחקלאות, בצמחים, אמנם לא היינו, אבל מה אנו יודעים, למשל, על דבר חבילי קש למאכל בהמה? היינו בטלים ומבוטלים בעיני עצמנו. עיכבה המומחיות של יוסיל.

הסיבותי את השיחה לצד קל, שווה לכל נפש, מפני שהוא אך פורמלי: "סליחה! – אמרתי – זו רק שאלה קטנה בשביל הסטטיסטיקה לדורשי רשומות: “כמה נפשות? המשפחה?”

בתשובה על זה קרא בעל הבית בקול רם: “אב’לי!”

מהחדר הסמוך נכנס צעיר טוב תואר, לחייו מלאות חן-עלומים רב-קסמים, כבן שמונה עשרה, קומתו היתה גבוהה מבינונית, והכישות הזהביות, שהבהבו על שפתו העליונה, רמז ראשון לשפם ולבגרות, היו בהירות יותר משערותיו, שהיו מראה חום עמוק ומעיניו הנאות והענוגות, שהיו מראה חום של אגוזי-לוז. שיניים יפות ושפתים אדומות מאד, הוא היה מחוטב יפה, זקוף עם ידים גמישות, פרקי אברים דקים, עם אצבעות ארוכות הולכות ומתחדדות בקצותיהן. אזנים קצרות. גזע. זרעא-דאבא.

“הנה המשפחה!” קרא בעל הבית בבדיחה קצת, כמי שאומר: ברגע אחד אתם יכולים לכתוב בפנקס: יוסיל, פריל, אב’לי – ונגמר! מה אתה חוקרים עוד? אכלו מלפפונות!

כל כך הרבה שאלות היה לי לשאול אותו עוד! מוחי היה כשובך שהיונים יוצאות ונכנסות בו. פחדתי מפני… “חבילי הקש הכבוש”… לבסוף שאלתי: “במחילת כבודך, האם בנך גם הוא עובד אדמה?”

בעה"ב לא ענה דבר, אך לחץ את שפתותיו זו אל זו, וינע בידו לאט מצד לצד. לא הבינותי לתומי, שבאופן זה הביע רגש של חמלה על חשבון הבערות שניכרה מתוך שאלתי.

הוספתי לשאול: “אני רואה, שבנך הוא איתן בגוו, ודומני, שאי אפשר להיות מפותח כל כך בגיל זה בלי עבודה גופנית. נאה הדבר להמשיך מעין מסורת. האב קולוניסט, גם הבן יהי קולוניסט…” נפלתי לתוך בוץ של ביטויים ספרותיים רק מחמת מבוכה.

“מסורת? – ענה כשואל, בגוון של מחאה – מפני שאני קולוניסט, גם הוא מחויב להיות קולוניסט? משועבד לאיזה דבר? מושבע ועומד? והוא בעצמו, היכן הוא? אדם צריך להיות קולוניסט מתוך עצמו! כל אדם יכול להיות מה שהוא רק ברצון עצמו ובכוח עצמו. אני לא ביקשתיו, הוא בעצמו רצה לחרוש, לזרוע, לנטוע. כלל גדול הוא לי, שיש לכל אדם יחס כל שהוא לעבודת האדמה, מפני שיש לכל אדם יחס כל שהוא להאדמה – חוסן גנזי הטבע ואוצר מטמוני היצירה. יכול אתה לשער, שאדם פלוני אין לו שום יחס לעסק של חנות, או אפילו למלאכה זו או אחרת; אבל איננו יכול לשער, שיש אדם בעולם, שאין לו שום יחס אל האדמה. זה העיקר, ואח”כ העבודה. צריך לעבוד, כדי לאכול את הפירות. הייתכן, שאחרים יעבדו, ואנחנו נאכל את הפירות?… צריך ללמוד הרבה, צריך להיות אדם, ולא בהמה. גם אני למדתי, גם הוא לומד. היו לו מלמדים, מורים, שלחתיו לערים גדולות, אבל לבסוף, אני לומד עמו יחד… לא אני מלמד אותו, אלא אנו לומדים יחד…"

בדבריו אלה פתח לי שער. אמרתי לו במלים מדודות ובכובד ראש: במטותא מינך! אין בינינו ולא כלום! – דעתי כדעתך לגמרי… זה יפה והגון, שבנך עוסק בלימודים, חוץ מעבודת האדמה. כן גם אין מחלוקת בדבר, שמוטב, שאדם יעשה דבר ברצון עצמו, ולא מפני שכך עשה אבא. אינני יודע, במה אנו חלוקים. ודוקא מפני שכך הוא, רציתי לשאול אותך: הקולוניסטים היהודים, שנמצא מהם מספר הגון מכבר, היכן הם? אם יש בכל אדם “ניצוץ” של עבודת אדמה, מה קרה לאותו “ניצוץ”, למה הוא הולך ודועך בתוך בטלה ועצלות, שממון מעיק ויאוש? איה התחדשות החיים וחילוף הכוחות?…"

אדם זה, שהיה עד אז מוחה קצת, לועג משהו, אבל סוף סוף מנומס, ולרגעים גם עליז פורתא, התרגש פתאום, הוא לא דיבר, אלא צעק: “מפני שרוב האנשים היו חלושי גוף וחולים בנשמתם! יהודים פזיזי שכל, שנוני בדיחות, רותחים, מפעפעים, מפקפקים, מנקרים, בעלי עוקצין ופחזנות, נקרנות וסכסוכים קטנים, רגילים בעצלות, חולמים! צריך היה לבחור נפחים, חוטבי עצים, מסתתי אבנים, אנשים שעבדו בצבא, לדוגמה, חמי שמואלקה! באו רובם בטלנים, חולנים, צנומים, משכילים, לא דא ולא הא, אנשים אשר לא יצליחו לכפר… חוץ מזה חלק לבם, ונקרעו לקרעים אין מספר. כל אחד התאמר ליחסן, זה מזה בן מזה, וזה אחשתרן בן הרמך בעצמו. בעיר היו רגילים במחלוקת ע”ד הרב, המגיד, החזן, השוחט, הבלן, הגבאי, העליות, האפיקורסים. המחלוקת היתה צורך פנימי, כמו הרעב, הצמא, וכדומה מצרכי הגוף. צריך להתעורר, להתרגש, להזדעזע. מפני שבלאו הכי החיים הם שוממים, תפלים, הבטלה מביאה לידי מחלוקת, שהיא גם כן מין פלפול – לא כלפי פנים, אלא כלפי חוץ. פלפול מתקיף, מתנפל על אחרים. אבל הן לא היו רב, חזן ושוחט! סבורים אתם, שלא היתה עוד מחלוקת בשל אלה? שגיתם! היתה מחלוקת בשל היעדרם: מדוע אינם? – טיפלתי מעט באנשים האלה, אך הבאתי עלי קללה ולא ברכה. כמו שבימי עלומי היו הבחורים קוראים אחרי מלא, ויתנו עלי בקולם: “עוכר ישראל, מין ואפיקורוס!” מפני שדרכיהם לא היו דרכי, כן גם אלה דנוני לכף חובה, ונמנו וגמרו, שפעולותי לרעה ולא לטובה, ושאני מחרף סדרי הנהגות ישראל והופך את הקערה על פיה. הָשע עיניהם בגובה אפם לבלי יכירו את מומיהם ומחסוריהם, ורק חונף וחלקות הם אוהבים. במשך ימים ושנים ניחרו בי וימררוני וישטמוני, אבל מדי באו מים עד נפש, היו באים אלי, סופקים כפיים, וצועקים מרה: הושיעה, הושיעה!… עוד זה ניסיתי ונתון אל לבי: המון עמנו רגילים לדרוש יותר ממי שאיננו מתנהג כמוהם בדינים ובמצוות מאשר הם דורשים ממי שהוא אחד מהם, כאילו הנבדל הזה צריך לשלם להם כופר נפשו, פדיון מכל חטאיו… טוב… לא הקפדתי על כך, קפצתי דיי… אבל סופי היה תמיד כגורל השעיר לעזאזל, נושא כל חטאת בני ישראל… אל תחשבו, שהאנשים ההם לא עבדו!… טעות…! הם עבדו לפעמים עבודת פרך יותר מדי… אבל סדר ומשטר עבודה לא היה להם, והתמדתם היתה קצרה – שלוש ארבע שנים אינן חשובות כלום באיכרות! – צריך להתמיד דור אחרי דור! – והעיקר: סדר, וכל דבר בזמנו בלי דיחוי, בפשטות בלי “חכמות”. ההתחכמות היא בעוכריהם, ההפרדה היא אצלם חזקה מן ההרכבה… הוי, כמה צרות סבלתי מהם! – כשצריך לפלח את רגבי האדמה ולתחחם בדקרים, הם עומדים ותוהים…! כשצריך לחפור באר ולכוון את שעת הקדיחה בזמן שהקרקע הוא רטוב ורך ומחלחל, הם מסתובבים וממתינים – לכל הרוחות! – עד שהקרקע נעשה צחיח וחסום כברזל; כשצריך לזבל… יש שהיו חוסמים את נחירי אפיהם במוך, או מצליפים סקירת עיניהם אלכסון, כדי שלא לראות, ואז אין הזבל משתטח כראוי – מפונקים, לכל הרוחות! – ושם, בסמטא, היה גן עדן של ריחות! – אין מקום לבטלנים סמרטוטים! קולוניה צריכה לגבורה, לעזות, לרצון אדיר, לרוח יצירה ועוז הגוף והנפש!"

הדברים האלה שפרצו מפי יוסיל כזרמי לבה נפסקו באמצע ע"י כניסת נער משרת, שבא בבהלה להודיע, שהסוס הערמוני הצעיר בועט ברגליו, ושמא ישבור את האבוס. לא אמר בפירוש, אבל ניכר היה, שהוא מבקש את האדון לבוא בעצמו אל האורווה.

“אסרוהו בעבותים, או הוציאוהו החוצה! – קרא יוסיל אל הנער, ויוסף לאמר: הקרוא תקרא לי גם כשהסייח יכשכש בזנבו? שוב אל האורווה! אב’לי לך אחריו!”

הנער יצא ואב’לי אחריו.

“זה הוא שימק (שמעון) בן העגלון ישראל’קה מהעיר הסמוכה – אמר יוסיל בפנותו עתה אלינו – יש לנו כל כך בעלי עגלות!: זהו מין יהודים שאפשר לסגלו לעבודה, רגילים אצל בהמות; אבל בחור זה עוד לא הסתגל. רגיל בסוסים עירוניים ולא כפריים. אוויר הקולוניה ופת קיבר שלנו יחזקוהו”.

כעבור רגע שב אב’לי. רמז לאביו שהערמוני נכנע.

אז חזר יוסיל וקשר את חוט השיחה שנפסק: “לבם לא הלך לאחוז את ומחרשה, רק עניים ומרודם אלצום, וכמעט עלתה בידם להותיר מעט כסף מממכר תבואתם נפזרו לכל רוח – לא כולם אך רובם. המעוררים הראשונים לא ראו מראש, כמה קשה הדבר, כמה נוראים הם המכשולים, ויבחרו חלוצים מכל הבא בידם, בלי בחון אותם, אם ראויים והגונים הם לעמוד בקשרי המלחמה, כי אמנם זאת היא מלחמה! כמעט פרץ המשבר הראשון נסו רובם מהמערכה, וידי הנשארים רפו…”

הוא טרם כילה לדבר, ופתאום נשמע רעש המון גלגלים של כרכרה ושעטות פרסות סוסים דוהרים ונחרתם. הכרכרה עמדה לפני שער הבית. וממנה ירדו אנשים אחדים.

יוסיל הציץ בעד החלון. “הממשלה שלנו” – אמר בקול אי-נפקא-מינאי, כאילו היה רגיל בכך; ובפנותו אלינו הוסיף: “ביקורים כאלה הם מעשים בכל יום. ביקור זה לא יימשך. בבקשה שבו תחתיכם!”.

שני מיני נפשות נכנסו ברעם ורעש. הנַצַ’לנִיק זֶמְסְקוֹי סטַרז’י לוּפטקין ועוזרו גַנֶבסקי. הסתכלתי בצלם דמות תבניתם. הראשון – ענק-הקומה, ראשו עליו כאבטיח גדול, גרגרותיו בשתי מכפלות, ערפו עורף פר, בטנו ערמת חטים, גובה לו כעוג מלך הבשן, קצפּ עם עינים אמוּצות, עייפות, לא מביעות מאומה, מאומה, הרות שכרון; והשני – חוליגן קטן ואיתן, שבע עורו כמראה קליפת הבצל, שני קצות שפמו כשני מטאטאים של שערות סוס, עיניים ירוקות, דוקרות, חוחול או פולאני מרוסס, שניהם לבושים בגדי צבא, וכפתורי מעיליהם נוצצים כעין נחושת קלל.

הקצפּ נשף כדוד של קטר. צנח בעבי גביו על כסא-ההסב של בעל-הבית שקם ממקומו. משמן בשרו עצר בעד נשימתו. החוחול, שריחו היה נודף י"ש עם זפת, ישב על אדן החלון. זה האחרון העיף עלינו מבט אורב של מרגל חרש.

רגעים אחדים היה כל הבית כמהפכה. הגברת ואב’לי קמו ממקומם, ויסוגו אחור ויתלחשו. אך יוסיל ישב במנוחה על כסא אשתו שעזבה את מקומה.

“במה אוכל לשרת לפניך, אדוני הנצ’לניק?” שאל יוסיל בקול נימוסי קר; התמרמרותו הפנימית היתה כבושה.

“ראשית” הריע הנצ’לניק זמסקוי סטרז’י בקול עב וצרוד – רעבים וצמאים אנחנו! מקוז’יא-בּולקא אנו באים – יקח השטן! אין עקבות מסבאה – יקח השטן! אדם עשוי למות ברעב – יקח השטן! – זאת היא ארץ גזירה – יקח השטן!".

החוחול נענע בראשו לאות הסכמה.

יוסיל רמז להגברת, והיא הגישה לשני האורחים האלה צנצנת חלב עם פת לחם חיטים ונתח דג מלוח לכל אחד. לגימה זו נבלעה ברגע אחד. תוך כדי לעיסה וגמיעה בידח הנצ’לניק: “אין אף טיפה של י”ש בביתך – יקח השטן! כנראה, הנך עומד עוד במרדך כנגד משקים חריפים, אדון יוסק!..".

“כן, אדוני הנצ’לניק!”.

“ועתה – הרעים יֶבוֹ ביסוֹקוֹרוֹדיה ³– ניגש אל העסק בעצמו! גנבסקי! הפרוטוקול!”.

החוחול משמש בכיסו, ויוציא גליון מקופל לרביע: “בפקודת הוד קיסריותו… אנחנו וסילי ניקיפורוביטש לופטקין… ביקרנו בקוז’יא בולקא, גמינה של גרילובקה… בקולוניה של יהודי מוטיל טודרוסוביטש זילברפלד… ולא מצאנוהו עובד… הקולוניה היא עזובה…”.

ואחרי כלות גנבסקי לקרוא את הפרוטוקול, הפנה יבו ביסוקורודיה את אבטיח-ראשו אל יוסיל, ויאמר בכל הדגש החזק עד כדי השראת כובד נשמתו: “אדון יוסק, אתה ערבתוֹ, ואתה תשלם בעדו, או תשב בכלא!”.

יוסיל ענה בקול שקט: “כן הדבר, אדוני הנצ’לניק, אני ערבתיו, ואני אשלם, אם יחייבני בית הדין, אני רוצה אך לבאר לך את סיבת הדבר”.

“אין לי כל עסק לדעת סיבת הדבר, אתה רגיל להפך תמיד בזכותם של היהודים שלך!” – צווח הלה בקול שלטוני ובאבטוריטה של כפתוריו הנוצצים.

“אדוני הנצ’לניק!” הוסיף יוסיל בעקשנותו המורגלת – הנני נכנע למסירת מודעתך, שאין לך עסק לדעת סיבת הדבר. לך אין עסק בזה – טוב! אין אני רוצה להציע לפניך, אדוני הנצ’לניק, שיהיה לך עסק בזה. אבל מכיון שכותבים פרוטוקול, חשבתי שצריך להוסיף כל מה ששיך לאותו עניין…"

יבו ביסורוקודיה הואיל לכעכע. הוא אמר בלבו: “יקחהו השטן”, אבל בפיו אמר: “ובכן!;…” השיב אמן חטופה, וגלוי היה כי ליבו בל עמו.

גנבסקי פרש את הגליון, התחיל מגרד ושורט וממשמש בקולומוסו, ומחכה להקראתו של יוסיל.

ויוסיל הקריא: “מעיד אני על זילברפלד ועל משפחתו שעיבדו את אדמתם באמונה במשך עשר שנים… התנהגו כהוגן… התפרנסו בקושי גדול… שילמו את חובותיהם… כולנו חייבים בכבודה של משפחה הגונה זו – אך אשתקד היתה שנה רעה… בחצי חודש יוני עוד היה שלג אשר קילקל את נבטי צמחי התבואה… השיפון צמח כקומץ תלתן… החיטה לא עלתה כלל בחרבוני קיץ… השעורה גידלה קלחים נמוכים וצהובים… שיבולת השועל קשקשה ברוח בשלטיה ריקי הגרעינים… עשבי המספוא היו דלילים כל כך, עד שהמגל לא תפס אותם… מיסים וארנוניות צריך היה לשלם”… החוחול הפסיק. “זהו כתב דלטוריא כנגד הממשלה” – שרק בקול חד מביע לויאליות נעלבת.

“לא כנגד הממשלה, אלא על דברים כהווייתם אני מעיד” ענה יוסיל בקול שהיה גילגול אותו הקול אשר בו דן בימי עלומיו עם רבו, כשזה קבל עליו, שהוא פוגע בכבוד המפרשים – אני מעיד, שהוא צריך היה לשלם, וגם שילם. כולנו משלמים. אבל לא נשארה לו אף פרוטה אחת לפרנסה, ביקש הלוואה, ולא קיבל. על כן ערבתיו, וגם אשלם, אם יחייבוני השופטים. רוצה אני רק לברר את האמת, שהעלוב הזה לא התעצל בעבודתו ולא ברח… הוא שגה רק באחת, שלא הצטייד מקודם בצרכי אוכל נפש ובתבואה לזריעה… אבל גם הרבה איכרים ממש נידלדלו… ברחו… אנטק בידא, מרצ’ין שפרן, סטפן אולדק… ינדרז’י לוקטק התנפל לתוך הנהר וטבע… ין סלונצ’ק תלה את עצמו על אונקלא בעליית הגורן!"

הנצ’לניק קם בחמתו, ריסס בין שפתיו הצבות אי אלה ביטויים בלשון לא נקיה, ויצא, בסגרו את הדלת אחריו בחזקה, אך גנבסקי נשאר עוד, משמש, כאילו חיפש איזו אבידה, שוב ישב על אדן החלון, שוב קם ומשמש, שוב ישב, הסתכל אל יוסיל, הסתכל מסביב. שאל: “ועתה מה?” יוסיל לא ענה דבר. אז קם החוחול, ויצא גם הוא.

כאשר טהר החדר, פנה אלינו יוסיל, ואמר: “זוהי הממשלה שלנו! אתם יודעים למה נשאר זה… הרי זה הוא סניף לפרק הקולוניזציה שלנו. מן הטמיון באה ואל הטמיון תרד, בעטיה של רשעות זו ושחצנות זו, הכל ילך לאבדון… נעשינו ביד השיכורים האלה למין קוביא לשחק בה וכעין לימון לסחיטה…”

אם כן למה אתה מתאונן על אחינו הקולוניסטים? – שאלתיו בתוקף הרושם האחרון שהתחקה בלבנו מהביקור הזה. “טוביה חטא וזיגוד מינגד?”

“זה לחוד וזה לחוד” – השיב יוסיל. “הממשלה הרעה היא מכת מדינה, בעוון בצעה ועריצותה צרות רבות מצאונו, ואין עצה. אם לא נילחם בעוז לנפשנו ולרכושנו תעשה בנו הממשלה כלה. אנו מחוייבים להילחם. בהתמדה ובתיקונים יכולים אנו להחזיק מעמד, גם אותי תקפו תלאות רבות, ביחוד מפני שאני עומד בדעתי לבלי תת שוחד אף פרוטה אחת, ואתם רואים, שאני חי וקיים. אחוזתי קטנה, אבל אני מתפרנס. השבחתי את הקרקע, הגדלתי את שטח הירקות, הכנסתי שכלולים לענף הנטיעות, גידלתי סלק, גזר, כרוב, צנון. התקשרתי עם שוקי ממכר שונים, שקדתי על זמירת העצים וסיודם, כן צריך לעשות. אך לא שמעו בקולי!…”.

לא הספיק לכלות דברו – רשרוש וצלצול חדש. מה קול השאון עולה? ז’נדרם נכנס. בריה גבוהה, צהוב שער, פנים שמנים וטוחים מלאים אבעבועות שחומות, עינים מביעות תביעה שתקנית, וכמו מדיגות במכמורת, חוטם – תרטימר בשר, מופשל כלפי מעלה, טיפוס מונגולי – תלבושת השרד בלה קצת. פנה אלינו: “מכתבי מסע! ומה מעשיכם פה?”.

הראינו לו את מכתבי המסע ואמרנו, שהננו מאספים ידיעות על דבר קולוניסטים יהודים, ושיש לנו רשיון מהגוברנטור. בתחילה כעס, ואחר כך נבעת. הגוברנטור ורשיונו – זה היה הסילון של צונן שהוצף על ראשו. נסתלק, כנראה, אומלל ואובד עצות – לא זה היה הדבר אשר ביקש.

הגברת גמלתנו בבת צחוק של נחת רוח. אף היא היתה מרוצה שיש לנו רשיון מהגוברנטור. היה לי הרושם, שבעל הבית איננו מרוצה ביותר. כשרות זו לא היתה לפי טעמו. “כל מיני עסקים כאלה – רטן – היזקם מרובה מתועלתם..היודעים אתם, בשלמה כל החיטוט הזה? בשביל שיתחבו להם מטבע לתוך הכף, בשביל זלילה וסביאה. באמת אין רשות כלל לה”זמסקאיא סטרז'" לרגל את הקולוניסטים. זו היתה איזו פרוצידורה בשנות הששים, אך פקחו מעליה את הגל, אחרי שכבר נקברה, משום בצע וליסטות. לא רציתי להציגכם לפני הנצ’לניק, שמא יסתבך הדבר עוד יותר. כנראה, נזדרז גנבסקי להבהיל הנה את הז’אנדרם, שהיה עמהם כמאסף למחנה. נצא מפה החוצה, שמא יבוא עוד מין נפש חדש – ה“בויט גמיני” – לכל השנים השחורות! – גם זה משחר לטרף… תמה אני שלא בא עוד… בודאי יבוא… גיהנום כלה, והם אינם כלים…"

הדלת נפתחה ברעש – נכנסה, לא נכנסה, אלא פרצה קשקא. נערה פולאנית, לבנבנת שער כעין הפשתן שפחה מה“פרות”. בשורה! “העקומה המליטה עגל!”

“בשעה טובה ומוצלחת”; חייך יוסיל, עוד סיבה אחת ליציאה. לרגע אחד אסור אל הרפת. פירילי! שפתי את סיר החמים תחת האוג! נטייל מעט, ואחר כך טה!"

יצאנו עם בעל הבית. אב’לי נלווה אלינו. הגברת נשאה את סיר המים.

[ח]

“חווה פעוטה זו, עם רכושה החי ורכושה הדומם הריהי מילתא זוטרתא – פתח יוסיל אחרי שובו מהרפת, וכשישבנו כולנו מסובים לפני שולחן קטן תחת האוג, ששם זמזם ורתח סיר החמים – אבל כמה טיפול וטורח יש בה! ה’עקומה' ילדה קודם זמנה… דבר זה מעביר קו על כל חשבון המשק שלי, בנוגע לחלב… אבל כל דעביד רחמנא לטב עביד… המספוא… אינני בטוח השתא בשפע של מספוא. בקציר טוב אני בטוח – עד כמה שאדם יכול לבטוח במזג האוויר… אבל השחת… אחרי שנת שידפון ובצורת. הגב אב’לי! – פה אל בנו הבחור היושב עמנו – הראית, שהעשב איננו גבוה כמו לפני שתי שנים בעת הזאת, ושהוא עלול לצמיחת יבלית מרובה?”

“אין רע אבא! אבא רואה בעבים! כיצד אפשר לדעת כבר עתה שיבלית תצמח?” שאל אב’לי.

דומיה. יוסיל צלל במחשבות. הגברת מזגה את הטה.

חשתי בנפשי, שקשה יהיה להזיז את יוסיל מהמקצועיות, ולשקלא וטריא בדבר פרות היולדות לפני הזמן ועל דבר סכנת יבלית במספוא לא היינו, לא מוכנים ולא מעוניינים כלל – מצאתי לנחוץ, לנסות התקפה חדשה. חיפשתי ובדקתי בזכרוני את כל הנימוקים בדבר שליחותנו. אמרתי לו, שאין אנו משתוממים כלל, שהקולוניזציה היתה קשה, ועדיין היא קשה, ושיש להם לאיכרים מרי יומם וצרת פרנסתם, וביחוד היהודים העירונים, עד שנתמחו בעבודתם לחרוש, לטעת, גם לרכוב, לשחות, לירות, לצוד וכדומה, ושיש דרכי מחשבה ומנהגי חיים אשר הסכינו בהם בעיר, ושם היו יפים בזמנם ובמקומם, ובשדה נהפכו להם כלי נשק למלחמת הקיום האלה לרועץ. אין לתמוה – הוספתי בהתרגשות קצת – כי רק מעטים בודדים יוצאים מן הכלל ניסו לעשות את השינוי העז הזה בחייהם, הניסיון לשנות את טבעם מתחילת ברייתו. כיצד? בעד שעל עפר, בעד נזיד עדשים יצאו מהעיר, מהקהילה, מכל עולמם למדבר בין הגויים? המשטים אנו בהם? “המבלי אין קברים?” – וברתת וזיע סיימתי – על כן בואו ונחזיק טובה לאותם המעטים שעשו את ההתחלה, וגם אם היו בין אלה מקצתם, שלא היה להם אורך רוח או דייקנות “לעסוק – כמאמר חז”ל בניכוש בשעת הניכוש ובעידור בשעת העידור" אין לאמר נואש. ההתחלה נעשתה, ועתה – “פרצידא דתותי קלא כיוון דנבט נבט” ⁴. התנועה הזאת היא כללית. חיבת ציון… קולוניות בארץ ישראל… קולוניות באמריקה הצפונית, בארגנטינה, רצוננו לשמוע את דעתך בענין זה.

ראיתי כשהזכרתי את ארץ ישראל נזדעזע אב’לי ועיניו התיזו ניצוצות. היה לי רושם כהה, שהחלק הנאומי של דברי החטיא את מטרתו לגבי יוסיל. ורק מאמרי חז"ל עברו עליו כגירסא דינקותא וכזכרון נעים. לא עברו רגעים אחדים והשערתי זאת נתאשרה עוד יותר מדי!

“ראו מה ביני וביניכם!”, אמר כשהוא מעלע את הטה מכוסו, אתם, סופרים ועסקני כרכים, רגילים להביט בסקירה אחת מסוף העולם ועד סופו, ואני איכר אדוק בערוגתו שאינו יודע מכל הנעשה מרחוק, ושהוא בבחינת אדם קדמאה. אתם באים מעולם האצילות והרעיונות, ואני איש מעולם המוחש וההוויה. אתם בזים לקטנות, ואני מטפל אך בקטנות. אני מבקש – לא את הטעם, לא את הכוונה, אלא את הממש. אינני יודע לא את אמריקה הצפונית ולא את ארגנטינה, ואינני יכול לפסוק בזה הלכה. מפני שאין דרכי להחליט בענין שאינני בקי בו; על פי אומד הדעת אני משער, שהאנשים אשר לא יצלחו לעבודה פה, לא יצלחו גם שם. אין גן עדן בעולם הזה. החיים קשים לעובד אדמה בכל מקום, ואם אין שם יסורים של מלכות הרשעה יש תלאות אחרות. והאדמה – יתנו חנם או לא? כל חקלאי יודע, שהאדמה בעצמה חשובה מעט. העיקר – העבודה, שהפלח משקיע לתוכה. הדבר קשה – אמר מר – ואין להתפלא על העירונים שמיאנו לצאת, או על האנשים שלא התמידו ולא דייקו. האם אני אמרתי, שיש לתמוה? הקמתי עליהם כקטיגור להעלותם לגרדום? אני אך ביררתי את הקלקולים כהווייתם. ובנוגע לארץ ישראל – ודאי היא חביבה ויקרה בשעתה ולדורות ולעתיד לבוא. אבי ז“ל רצה לעלות לארץ ישראל, ולא זכה, וככל יהודי אני בוכה, מצטער, חולם עורג לארץ ישראל – אבל מה אני יודע על דבר ארץ ישראל? שאלו את אב’לי!” המלים האחרונות נשמעו בהברה של בדיחה, אב’לי התעורר. אותו אב’לי, אשר כל היום, במשך השיחות והמאורעות הקטנים, התייחס אל אביו בהדרת כבוד שהגיעה עד ביטול היש, היה פתאום לאדם בפני עצמו.

“במחילת כבודך, אבי מורי! – קרא אב’לי בהתרגשות עצומה ובקול חודר לב – המפורסמות אינן צריכות ראיה! ביל”ו ואחרים עלו לארץ ישראל, והם הראו שאונו הפנימי של עמנו לא עזבהו, ורוחו הכביר עוד חדש עמו, עוד דמו חם בקרבו, ואותות חיים ניכרו בו. תקוה אחת נשארה לנו, והיא, לעבוד על אדמת ארץ ישראל. זהו לפי שעה אך זיק, אבל הזיק הזה עתיד להיות שלהבת-יה! חובה לתת עוז ותעצומות למתחילים שמלאכתם מלאכת שמים. חובה לחגור את כל מאמצי כוחנו ולהצטמצם רק בדבר הגדול הזה, ולא לבזבז את כוחנו ביגיעות שאין בהן נפשות. שם אנו בטוחים, שהצעירים אשר יגדלו יהיו בנים נאמנים לעמם, כבני כל עם בארצו. חיבת הארץ תקל את העבודה הקשה. פזיזות וקוצר רוח מהגלות מוצאם, ובגלות תישארנה. לארץ ישראל לא ינהרו העצלים האחוזים בחבלי עבותות מנהגיהם, שמה ינהרו החזקים, האמיצים, הרעננים – ולדבר הגדול הזה יעזרו כל היהודים, מחוייבים כל היהודים לעזור! ואם לא – כוחות אדירים וחיים רעננים ילכו לאבדון, ותקוות ישראל תדעך בחשכת יגון ואפילה נצחת. אך לא! לא אבד נצחנו! נצח ישראל לא ישקר!.."

על שפתי יוסיל רפרף צחוק קל עם ארשת פני איש המקשיב לפטפוט תמים של תינוק.

“כמה פעמים שאלתיך, ועתה הנני שואל אותך עוד הפעם: מאין אתה יודע כל זאת? ההיית בארץ ישראל? העבדת שם את האדמה?” – תמה יוסיל.

“מאין אני יודע? – הוסיף אב’לי להתרגש – ממקום שכל העולם יודעים! מהעתונים, מהספרות!” – והתחיל למנות שמות בני-סמך מפוארים, שורה של סופרים, דגל מחנה “חובבי ציון”.

“בני, בני – השיב יוסיל – איסתרא בלגינא קיש קיש קריא ⁵, כשאתה מצלצל בשמות, עולה בזכרוני המחלוקת שהיתה בימי בחרותי בבית-המדרש: כשהיו מזווגים בפלפולים ביצה שנולדה ביום טוב עם המגרש אשתו ראשונה שהמזבח מוריד עליו דמעות וכדומה. גם שם על כל שאלה פשוטה ותמימה ששאלתי עופפו על ראשי כלהט החרב המתהפכת שמות רבנים וראשי תיבות שלהם, ואני לא נתפעלתי כלל, ואדא אפקוני מבי מדרשא, ואתה אומר לנצחני בשמות!”

ואלינו פנה, ויאמר בשקט-רוח: “כל חלש יסמוך אל הקיר. מילדותי ועד היום הזה הריני חי נושא את עצמו ולא חלש נשען. בבחינה זו, דרכי דרך אבי ז”ל שהיה דיין. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. לא הייתי בארץ ישראל ואין אני יודע, אם מוכשרת הארץ ההיא לעבודת האדמה, וגם את האנשים העובדים שם לא ראיתי ולא ידעתי".

ידעתי שהדברים היו אמת לאמיתה לפי הכרתו של איש הממש הזה, שנתגשם בעיני כמחאה חיה וקיצונית כנגד העיוניות שלנו העניים במעש והעשירים בהרהורים. הכרתי זאת מהנצנוץ שבעיניו, מהצלצול שבקולו.

השיחה נפסקה על ידי המשרת בן העגלון ישראל’קה, שבא להודיע, שסוחר התבואה ר' יואל פינקלרויט בא עם שותפו לראות את פני בעל הבית. באו. מזגו להם טה, שקלו וטרו על דבר התבואה. במשך אותו רבע שעה נתרחקנו לטייל פורתא עם הגברת ועם אב’לי שהיה נרגז מאד.

אחרי שובנו, אמר יוסיל: “הסוחרים האלה הציעו לפנינו גם הם עסק שכזה, למכור להם את התבואה קודם שצמחה. אמרתי להם: אין אני מוכר דבר שלא בא לעולם, אפילו תבואה בשבליה בקמה אין דרכי למכור. אני צריך לראות את התבואה מקודם!”

שבנו אל הבית. השיחה נמשכה. רציתי לעזור לאב’לי, וניסיתי להעמיד את יוסיל על נקודת הראות הנכונה. אמרתי לו: “הדין עמך בעניינים שבין אדם לחברו, ואולי גם בבית המדרש. אבל כלום זו היא אמת המידה המתאימה לעניינים לאומיים? העם שואף לארצו, העם מחליט, ולא דיין זה או אחר אחרי אשר בחן וראה! – צריך להסתכל בעניינים כאלה במבט היקפי וכולל… לא לפוצץ ולהפריד אותם לרסיסים…”.

יוסיל התהלך בחדר הנה והנה, שלוב ידים לאחוריו. פניו הביעו חבלי לידה של מחשבות קשות. “קראתי זאת אלף פעמים. יודע אני לשון זו, אבל אין זו לשוני שלי. עם! – מה טיבו של עובר זה? – היכן הוא? האתם נפגשים עמו, ראיתם אותו, מיששתם – האם הוא עומד מאחוריכם או מוטל בחיקכם”.

רגע חשבתי, שהוא באמת מטורף קצת, אך הוא לא נתנני להתמיד בהשערה מעליבה זו ויוסף לדבר, כאילו הרהר בקול רם: “עם הוא – כל היהודים, או רוב היהודים שבעולם. צריך הייתי לראות אותם ולדבר עמהם מקודם…”

הקנה שנעצתי הפעם העלה שרטון. צריך היה לחזקו. אמרתי: “היהודים הרבים האלה רוצים בעבודת האדמה. ביחוד בארץ ישראל. הלא יש מספר יהודים עובדי אדמה בביסאראביה!”

“כן! – ענה – שמעתי, וגם רציתי לראות אותם. אבל זה רחוק כל כך!”

אז נגעתי בפצע הכואב: “צרות ישראל, חורבן! ההשתוללות האיומה, הדווים והעלובים, בני ישראל טובעים בים צרה!” רציתי לדעת את התיחסותו לכל אלה.

יוסיל לא אמר כלום, אף על פי שחיכיתי לתשובתו. דומיה.

“ואין אתה מציע שום דבר?” – שאלתי.

אחרי רגעים אחדים עמד מלכת, נזדקף משהיה זקוף כרגיל, קפץ את אגרופיו, וצווח בקול עוז, הולך וחזק, יורד ומעמיק, מרעיש בכוחו את הבית ומלואו: “אני, כאמור, הייתי מתנפל עליהם במגל שלי! הייתי קוצר את הרוצחים ההם כתבן! שערות ראשי סומרות כשאני שומע, שאחינו בני ישראל נרצחים ואינם עומדים על נפשם!” ויוסף לצעוק בקול נורא: “הייתי נותן מגל לכל אחד מהם, הייתי הולך בראש! יעיזו נא לנגוע בי או בחברי! לכל הרוחות שבעולם! מה אנו? יתומים קטנים? עפר לדוש? הפקר? הותרה הרצועה? אם רבים הם ממנו – ירצחונו, אבל במלחמה!”; כל דמו עלה אל פניו בדברו, ש רידי ידיו נמתחו, בלורית ראשו השחורה התנפנפה כצמת ארי. בנו עמד מאחוריו נפעם, נלהב, מנענע ראשו לכל מלה ומלה, קולט לתוכו כל הברה, קריצה, כל העוויה של אביו הנישא כענק נורא-הוד.

סיפרתי לו את דבר נסיונות בולמוס ההגנה העצמית. הוא שתה את דברי בצמא. נתיישבה עליו דעתו קצת. “עושים כל מה שאפשר, אבל מבקשים ארץ… אתה צריך לראות את הארץ!”

ישב ודיבר כמו לעצמו: “רחוק כל כך! מה אעשה? – על אשפותי שלי אגמור חיי! לא אמוש ממקומי!”

ושוב נשתקע בחקירותיו, ואמר: “אני על המשמר פה… כלום יכול אני להניח את עבודתי?.. גם זו היא מלחמה! אמנם בלי מלחמה אי אפשר… עוד אי אפשר… אף על פי שלפעמים נדמה לי, ששום דבר לא יוסיף לבוא… עולם כמנהגו ינהוג… אבל הדבר הכי קשה הוא ההכרח להתלבט תמיד עם הבריות. מי יפלה עתה בין ברי לבב ובין נעווי לב? מבשרי חזיתי אלה, והנסיון דובר מתוך גרוני… אינני יודע מה משפט העם במרחקים, אבל פה אני יודע… ראיתי… כל האנשים רוצים דבר אחד… לסדר את החיים באופן הכי קל, הכי משמח, הכי יפה, והם הם בידיהם עושים את החיים האלה כל כך מגונים… רק על ידי דברים פעוטים וקנאה בזויה, ובמאסם בכל דבר שאיננו מביא להם תועלת תיכף ומיד… סנוורים עלו על עיניהם… אינם יכולים לנצח את עצמם… אינם יכולים לזוז מדעת החנוונים: “טוב גוזל אחד בידים מאלף תורים ברקיע השמים” – תחת לחשוב בגדלות, תחת לחשוב סך הכל, תחת לדרוך קשת אל מטרה, מעבר לגבול היום והמחר… יש שהסבלנות נפקעת, וחיי אדם נהפכים לקטב מרירי, כשהוא מוכרח להיכנס במשא ומתן עם הבריות ולהיות להן לקליטה… יש שאני שואל ומסתכל… כן, שואל אני, יען כי לאמיתו של דבר רוצה אני, למרות כל מה שאני מדבר בגנותם של בני אדם, רוצה אני, שלא אצדק… אבל אינני דורש עוד משום אדם, שיהי נגרר אחרי, או שילמד עלי זכות – לא זו ולא זו… אינני דורש מזולתי, מה שאני דורש מעצמי… מניח אני לכל איש לחיות את חייו, כמו שהוא חושב לנכון… רוצה אני להיות רק מה שהנני… סכתי את בשרי בדם של סלמנדרא, ואין עוד האור שולט בי… זו מלכותי הדלה היא רק ד' על ד'… אבי ז”ל היה אומר: עשה את עצמך!.. עשיתי את עצמי כך… כך הנני… קוראים לי בעיר מולדתי ‘יוסיל המשוגע’… טוב… אולי צדקו… אבל זה הוא עולמי שלי… אגמור את חיי על אשפותי!.."

הוא היה אדם כבוש, סגור בתוך עצמו, ובפעם אחת כמה התגלות לב! ניכר היה שהוא מוציא את כל רוחו, שהוא מביע את מחשבותיו הכי טמירות.

יוסיל התעורר כמו מתרדמה. קם ואמר אלינו בפנים שוחקות ובחדווה של הכנסת אורחים: “סליחה! אתם נגעתם במקומות כואבים בלבי – שלא במתכוון, והנה השתפך כל הווידוי הזה. אני מתחרט, אבל אין להשיב… התוודענו איש אל אחיו! בבקשה לינו פה!.. אורחים הגונים שכמותכם!..” ובפנותו אל אשתו אמר: “הלא תכיני ארוחת ערב הגונה?”, ואלינו אמר: “ערב וראיתם מה פרילי יכולה להכין גם בהיסח הדעת. בשר אין לנו משבת לשבת, אבל יש ביצים שתלכנה ישר מהלול אל המחבת, וחלב לא יחסר… הלוואי, ריבונו של עולם, לכל היהודים!”. בשמחה הסכמנו להזמנה.

לַנוּ שם בלילה, ואחרי כן עוד יום ולילה. ביום המחרת עשינו כולנו יחד טיול של עונג לכפר דמבובקה. עברנו דרך חורשה, אחוזת אותו “פריץ” של מכונת הדישה, אלא שבתוכה היו מקומות קטנים מוקצים להאיכרים בדין “סרביטוטים”. החורשה היתה קבוצת כלאיים של הרבה מיני אילנות. היו שם אלונים, היו עצי ליבנה, צמחו כמה וכמה מיני צפצפה, אבל רוב האילנות היו עצי אורן נושאי מחטים, בני פורת מצוינים עטופי הוד ירקרק, גאים ופשוטים. למטה סמוך לקרקע, התפתחו שיחים וחישות שבעים ודשנים, האורן הירוק ככרתי, קורנית-השדה בעבתה, עץ רכיך חווריין חלבוני. משם והלאה בואכה אל הכפר, הלכה החורשה הלוך והשתרג, הלוך והצטפף עד שהיתה ליער מסובך, מעורבב ומעוקל כבעל בית גדול מטופל במשפחה, עתיר נכסין, שעסקיו וצרכיו, הצלחתו ודאגותיו מלפפים אותו. עולם קטן! לרגלי הארנים הגמישים ורמי הקומה – אותו צמח ממין האברש, שקורים לו שם רפשון (Bahum) או פרחון שהיה ננסי דל ורזה עם תפרחת חוורוורת, מפתח ומבלבל במיצו ובצבעיו החולמים, שבשביל כך מכנים אותו גם בשם “יועזר היערי”, סקר בפחדנות וכמו בבושת פנים ממטה למעלה את כותרות אמירי המחטים החובשים את פארם ברום קרנם ובשאת הדרם; אילך, חזיז יבש-הטרפים המהדק כנואש וכתינוק הצריך עוד לאמו – אל האם האדמה; שיח הדובדבניה השחורה, צמח זעיר צנוע, שנברא לשמש מזון לתרנגולות-הליבנה. להלן צצו רק עצי השרך כרבלות נוציות, צנופות, מקופלות, מקומטת, על חוטרים דלים, נתפשטו ככנפי עופות, מתוחים למעוף, גבוהים כאמה אחת מעל הקרקע, נראים כמתכוונים לחסום את הדרך בפני עוברי אורח וכמכריזים באוושת דליותיהם הצנומות: עד פה תבואו ולא תוסיפו! אך לא השגחנו בבת קול זו. יוסיל ומשפחתו הבקיעו לנו דרך בתוך המסבּך הזה, ויוודע לנו, שכאן מתחלת כיברה קטנה של “סרביטוט”, כלומר, שפיסת יער זו היא אחוזת איכר. זה מקרוב נפלה שם דליקה, והאש גילחה כמו בתער-הגלבים את תחתית היער, או כמו שאומרים שם בלשון ציורית: את ביטנת היער על שטח שתים עשרה מידות שדה, הפכה לפחמים ולאפר את הצאצאים ואת הצפיעות של האילנות, ואחר כך הלכה וליחכה ופיחמה קצת בלשונות הלהבה שלה את ה“פני” ו“החשובים”, ה“מרנן ורבנן”, חבורתא רברבא של אילנות גדולים וזקנים בגובה מידות גיזרה אחדות, הלוך ועלה משרשיהם לצמרתם, אך לא יכלו לטפס למעלה משם. עכשיו בצבצו על מקום התבערה בני אורן עלובים מושחרים כשולי קדירה, כותרותיהם כקרקפות גזוזות סמוך לבשר, מחוסרי מחטים. אילך, עצי כופר גאיונים זקופים עם מחשוף מפוחם פטפטו זה עם זה בלשונם, ועליהם עוף הקיכלי – פייטן שאינו פוסק – שרק את שירת תוגת נשמתו לאין קץ. ממשטח האפר של העשב הנשרף בצבץ עשב חדש, רך פורה, שופע, ירוק שבירוק.

עיני יוסיל התיזו ניצוצי נחת למראה העשב הזה, וכפות ידיו זעו כאילו הרגישו דגדוג ענוג: “מחיה”! באיזו חדווה הייתי מעביר מוליך ומביא את חרמשי כאן! איזה מעדנים בשביל העגלים!.. הוי מיאזגא (זה היה שם בעל ה“סרביטוט”) הטיפש! “הנשרף”. למה הוא צועק בקולי קולות? למה הוא קופץ את אגרופיו כנגד מי ששרף את יערו? שריפה שכזאת הלא היא ישועה, ולא אסון, כל מקום שהאש ליחכתו – הרי כמו נולד מחדש. רק סומא אינו רואה זאת. אדמת היער מתפנה מנשורת, מגבב, מזרדים, מכל מיני סחי וחלאה; שקצים ורמשים כלים, וטרף חדש מתווסף לבהמת השדה האיכרית הרעבה… וכמהין ופטריות גדלים אחר כך בפזיזות קדחתנית! הנה, למשל גם עכשיו, ראו! הרי כל האדמה מסביב כבר מנצנצת. הכמהין הן עדיין כעוּבּרים במעי אמן, אבל בעוד מעט יבצבצו קדקדיהן. הביטו שמה! הנה הם! כבר בקעו ועלו! אלא מה? הייתי בטוח, שמקצתם כבר עלו! אב’לי! חיש! גש הנה! הגש סל! מה! אין סל! פרילי, הסינור! סינור מלא כמהין יספיק יותר מלסעודה אחת. הבה, ילדים, נלקט כמהין! כולנו התכופפנו, התחלנו ללקט. המשפחה ליקטה יפה יפה, אני ופרץ הצלחנו מעט. תחת כמהין עלו בידינו טרפי עלים. יוסיל צחק. “ראו את אשר עוללתם! העליתם טרפי עלים, ואת הכמהין דרסתם ברגליכם! לא כך, לא כך! אב’לי הראה להם כיצד צריך ללקט. הצליבו, הפשילו רגליכם תחתיכם כישיבת ישמעאלים, ועיינו היטב, הבחינו בין עלי טרף ובין כמהין! אוי, אוי, עירונים, סופרים, חכמי חרשים, יועצי מדינות, מדלגים על הארצות, מקפצים על חלקי תבל, אמריקה, ארץ ישראל!… ראו!.. היודעים אתם פטריה זו? אתם מסתכלים בה, במחילה, “כתרנגול בבני אדם”, הלא זו היא שועלנית – הלאה! שועלנית לא תצלח… איננה מאכל אדם… וזו? – זו היא מה שקוראים “זוללת הגבינה”, ראויה לעלות על שולחן מלכים!..”

פטפוט, צחוק, חדווה. הסינור נתמלא. “זהו שפע ברכה מבורא העולם” קרא יוסיל בהתפעלות דתית, ואחר כך סיים: “כמה טיפש הוא אותו מיאזגא!”

במידה שקרבנו לכפר דמבּובקה, בה במידה נתרבו הנחילים של דבורים. אני יראתי את עקיצות הדבורים, שהתחילו מעופפות מסביב לנו, וביקשתי איזה אמצעי הגנה. תחת דבורה אחת שהתנכלתי אליה להרגה, באו מה מחברותיה. יוסיל נסתכל בי בחמלה, ואמר: “לא, אל תעש מלחמה עם דבורים, עוקצות הן ביחוד את הנלחם בהן. צריך להבין את הדבורים!” מדי לכתנו, ובהמשך השיחות, הוברר לי, שהוא בקי בהלכות דבורים כמו בש"ס. הוא הכיר את הנחילים וידע גם כן למי הם. על האורן הדק והקווצני, ששתי זבליגות היו לה בבלוריתה, היו שתי כוורות מגופות במוט עץ גדול, בין הענפים, כוורות פשוטות בחללו של אילן. “אלה שייכות לפוטולסקי” ביאר לנו. על גזעו של האורן ההוא, כארבע מידות גיזרה בגובה מעל הקרקע, משך את עיני איזה דף מדרס, שלא ידעתי, מה הוא משמש. “זהו סכר או בלם להגן על הכוורת מפני אותו טורף מזיק שקוראים לו: זאב או דוב זולל הדבש – מין גשר של נסרים מבוקעים, מהודקים לארבע כלונסאות שטוחים לרוחב, מוצלבים ומצומדים לאילן”, ביאר יוסיל, ויוסף בבדיחה קלה: “מכאן נתבארה לי סוגיא קשה במסכת עירובין שכל המפרשים נתקשו בפירושה, מפני שלא ראו דבר זה מעולם… כשנשוב הביתה אראה לך את הסוגיא, כדי לשמוע דעתך על זה… סדן זה הוא מהודק בקרקעיתו להכוורת ומסור ביתדות חדות. זוהי הגנה בדוקה ומנוסה כנגד החמסן – הרעבתן היערי הלהוט אחרי דבש. כשהוא מטפס ועולה, הוא רואה את הסדן המסומר, ואז הוא שב בפחי נפש. עקבות פרסותיו על מחשוף העץ מעידות אחר כך על נצחונה של הפיקחות האיכרית… אל תדמו, שכל מה שהאנשים הפשוטים האלה עושים הוא תמיד ולחלוטין נבער ומיותר… יש להם מנהגים טובים ואמצעים מעולים שנקנו להם בנסיון של אבות אבותיהם מדורי דורות, ולפעמים צריך ללמוד מהם… אזלת לקרתא הלך בנימוסיה…” אילך, על עץ הכופר המשתרג בתבנית מזלג מתרפקת אל האילן כתינוק אל חיק-אם הכוורת של האלמנה האיכרית ינדז’יובה. “מכוורת זו יצאו נחילים לאין מספר ודבש לאין שיעור”. ראיתי שיוסיל מסתכל בכוורת זו כמעט בהדרת כבוד. היא היתה מכווצת, שקועה, סירבות תוך סירבול, ובשיפולי קרקעיתה השתטח בלם, שכנראה הוא הולך ונרקב, סמוכים לה עוד שני קיני דבורים, ומתחתיהם בלם חדש מבריק בלבנונית עצו קלוף-המחשוף. “ינדז’יובה היא איכרית זריזה… כנראה, ניזוקה הכוורת, על כן עשתה בלם חדש… כדאי ללמוד ממנה” – רטן יוסיל מדי עברנו.

היער נתרווח – נראתה דשאה קרחה, ועליה עקבות תלמים שנתלמו מכבר. אי שם, מרחוק, השמיע קיכלי את קולו בברכו בגעגועי צער את ברכת הפרידה כלפי הזהרורים האחרונים של השמש השוקעת והעננים משובצי הזהב עם גווני ארגמן מהבהבים, המגבילים ממרחק את שולי האופן, כשהם מסתלסלים על ידי רוחות, המעלעלות את קרעי מפלשיהם. דמבובקה ממשמשת ובאה. קולות זמר, געיית בקר וצאן, נביחת כלבים הודיעו לנו שיישוב בני אדם מתרגש. עוד שתי דשאות וחורשת ליבנות, ואחריהן אי אלו בניינים. מאחורינו נשאר יערו של “הפריץ” עם האלונים העצומים, החוורים, הלכשׁ (lyko לפי דעת יוסיל), הדשאות הרחבות והמקומות המוקצים ואיכרים עם ה“סרביטוט” הנשרף של הטיפש מיאזגא – סמוך לכפר, אך השמים, אותם השמים בעצמם, פרושים גם על היער גם על הכפר, תכולים עמוקים ושקטים.

דמבובקה! כשמונים “חלופות” (בקתות), בנויות בשורה אחת ברחוב אחד, אורך, אבל צר, תחילתו קו ישר, ואחר כך כאילו חשש לפשטות יתירה, כפוף קצת אל הצד. כל הבתים חתומים בגושפנקא של דלות, אינם גבוהים הרבה מעל הקרקע, גגיהם עשויים כלונסאות עקולים סדוקים, נוחים מאד להרוחות החזקות לשחק בהן כשהן מנשבות, ולשרוק ביניהן כחלילים, ולעשות עמהן כל מיני לגלוגים; הכתלים מצומדים מזמורות קנים סתומות ופקוקות באוכּם בין פצים לחברו וכלות בפאותיהן בקרנות וזוויות של קורות מוצלבות. מסתכלות הן בקתות הללו אל הרחוב, שבארות חמר או גלי אשפה מיובשת נמצאים בו בקביעות, דרך שמשות של חלונות דלים, שהשמש זרעה עליהן מתוך סקירותיה הארוכות, שהיא סוקרת בהן תמיד, כעין תבלול מחוספס של פרג, תערובת אבק ומוץ, שאפילו המטר איננו מספיק לנקות. מעשינות זקופות והגונות נמצאות רק על בתים מועטים הבנויים כל עיקרם באופן אחר, בעלי קומה, לפעמים עם עליית גג – שם יושבים האיכרים העשירים, “עלוקות” הכפר. לבתים אחרים של הרוב, הפרוליטריון הכפרי, יש רק כמין סלי ערבה קלועים מחוזקים מסביב, לפעמים טוחים בשיד ולפעמים חשופים, ומהם מיתמר העשן. על כל “חלופה” למטה מן הדלפה צמודה אל הכותל טבלית קטנה, ועליה צורת אחד הכלים המשמשים לכיבוי דליקה: כאן – דלי, שם אונקלא, גרזן, ויש גם מזלף. כשדליקה נופלת חייב כל איכר להביא את הכלי שעלה בחלקו, וכך מתלקטים כל הכלים האלה ועבדו קרבותא עם האש. כך היה המנהג מקדמת דנא, עד שנוסדו חברות המכבים המתנדבים. על “חלופה” של איכר אחד ראינו ציור חבית. “החבית היא תמיד ריקה”, אמר לנו יוסיל, ומתמלאת רק כשיש גשמים מרובים. יוסיל טרח הרבה ליסד שם חברת מכבּים, אבל לופטקין חשש מעט ל“מיוטז” (התקוממות), וגנבסקי פחד להתמעטות הכנסותיו. הוא היה עושה “בדיקות”, כדי לראות אם נמצא כל כלי במקומו, ואם החבית היא מלאה מים כדין או ריקה, וזה היה מקור להכנסות הגונות, והמקור הזה עלול היה להידלל כשתיווסד חברה מסודרת עם מחסן של כלי הצלה וכדומה. “הנצ’לסטבו” לא יכלה לעכב בגלוי, מפני שמהמקומות הגבוהים באו פקודות “לאחוז באמצעים” כנגד הדליקות שהזיקו להטמיון, ותעכב בסתר… עפו מגילות ממשרד למשרד, והענין לא זז ממקומו. יוסיל נכנס בעובי הקורה, אחרי השריפה שהיתה בגרילובקה, אשר על אודותיה סיפר ה“סולטיס” ששם הציל בחירוף נפש את התינוקת ולרקא. ה“סולטיס” השיכור סיפר את הדבר הזה בלשון עלגים, אבל ממקורות אחרים נודעו לי כל פרטי השריפה הגדולה ההיא, ושיוסיל נחרך באופן מסוכן, ושהובילוהו אל הרופאים בוורשא ועוד ועוד (הוא בעצמו לא הזכיר את כל המאורע הזה אף בחצי מלה). בקיצור, אחרי הניסיון המר ההוא השתדל יוסיל בדבר חברת מכבים, וכשעמדה לו ה“נצ’לסטבו” המקומית לשטן על דרכו, פנה הרבה פעמים אל הרשות בעיר הפלך. וכבר עלתה בידו לקבל הבטחה לרשיון גמור, אלא שהוועד המייסד נסתבך בשאלות התקנות והצטרפות החברים והמנהיגים – דברים שלא היה להם ערך כלל בעיני יוסיל.

הוא היה מתעניין בעצם הדבר, ולא בכל המקיפים והלבושים והצירופים. עצם הדבר, שהאיש המכבה יהי חזק וחרוץ, שהמים יהיו מצויים די הצורך, ושהכדים והחביות יהיו שלמים. אם אנטק ויאן ייבחרו על ידי קלפי באופן ישר או מהופך, וכיצד יצטרפו, ואיזה ועדים ייסדו, ויחוסו של ועד לוועד אחר – את כל הדברים האלה לא הבין יוסיל, ולא רצה להבינם, כמו שבימי ילדותו לא רצה להבין את הפלפולים מסביב ל“שור שנגח את הפרה”, אלא עמד על עיקר הדבר. בין כה וכה, חברה של מכבים עדיין לא היתה, והרי שוב היתה שריפה של “סרביטוט” אצל מיאזגא. הטיפש אומר, שה“לשניטשי” (יערן) של הפריץ שלח אש ב“סרביטוט” שלו, בכוונה, בזרקו שמה פפירוסה בוערת. ושהוא יתנקם. טיפש!… מה הפסיד?… ולמה הוא מאיים בנקמה?..

כוכב הערב התלהט במערב, אחרי שקיעת החמה, נשתתקו השקשוקים האחרונים של מחבוטי הכובסות היחפות הכפופות על השלוליות של מים, או נסתבכו יחד עם סלסולי קולות הנערות הכפריות הגומרות את עבודת היום שלהן אצל מלבני העפר המקיפים את הערוגות בגינות הירק. הכפר התחיל סוער, תוסס, רותח אחרי גמר העבודה בשדה. ברחוב התרוצצו התגודדו צאן ובקר וכל הפמליא המנומרת של איכרים בעלי-בתים, שכירי יום פועלי שדה וסתם המון-עם של כפריים. בראשונה בא הרועה הזקן של הכפר, ושוט ארוך בידו להאיץ את הבהמה, ועתה לסיום העבודה, הוא מפוצץ ומקשקש בו באוויר בחדווה של נצחון. על רגליו היו מכנסיים של בד רטובים, מכסים בקושי את השוקיים ואת הירכיים. מתנדנדים ומתדפקים מעל לנעלי הסחבות, הקטנות שברגליו. לאחוריו נרתעת כמעורה לכתנתו חבילה של חפציו וסמרטוטיו הצרורים יחד. על פני הרועה נראו עקבות אדמדמות של יבחושים הרוגים. אחרי הבקר עף ובא מהיער נחיל של צרעות וזבובים קטנים עם ענן של שער פלומה עם מעט מוץ ומוך וקרעי עלונים וגרגרי חול. הצרעות גזרו בלי רחמים, והפרות הטעונות חלב רב נפנפו בלי הרף את ציציות זנבותיהן הדלים ולא יכלו להן. נפתחו המשפתיים, הגדרות, והאיכרות עשו-חשו לקבלת פנים לקראת משפיעות המזון שלהן.

“עגלה את שלי, עגלה את שלי, חביבה, יקירה!”, צדדו אותן בנחת-רוח ובפינוק, ובראותן, שהפרות הפליטו מעט חלב מעטיניהן שמלאו יתר מדי, התחילו מתריזות כלפי הרועה.

“הוי סבא, סבא! למה איחרת היום להביא את העדר להדָבְרו? אם זקן אתה ודל כוחך, לא היה לך לקבל על עצמך עבודה זו!”

“דל כוחך, דל כוחך” – התלונן ויתמרמר הרועה בלחש, הלוך ורטון בין שיניו, כשהוא הולך לצד שדמת האפונים, ששם סוכתו. “הרחקתי היום, למען מצוא מרעה טוב, הא לך “יום טוב”. אני “סבא”! כאילו הן עודן כולן צעירות… הוי, פי נשים”.

מהשדה שבו החורשים גלויי ראש וחשופי חזה, פניהם עיפות, רפרפה עליהן אדמומית שקדרה עם חשכה, ביטוי של כוח גס וצורך הכרחי של שביתת השרירים אחרי עבודת פרך. ידיהם היגעות אוחזות בידות המחרשות הנמשכות על ידי שוורים; רגליהם היו יחפות, לא צועדות באון ולא נגררות – דבר מה בין שני מיני הליכה אלה – וכתנותיהם מופשלות מעל למכנסיהם.

דבר אחד משך את עיני. ראיתי שם כמהלך שלש מאות אמה מקצה הרחוב – החצר הישנה, חורבה, תל של אבנים, רגבי חומה מכוסים עשבים וחוחים. הדרך אשר בא באו החורשים מהשדות עברה לפני החצר ההיא, אך החורשים – כשעברו הקיפו את הדרך סחור סחור, כאילו מיאנו להיות אף רגעים אחדים סמוכים אל החורבה.

שאלתי את יוסיל על דבר זה. הוא המחני אצל הגברת ה“בקיאה בכך”; והגברת אמרה לי: "האיכרים מספרים שבחורבה ההיא מתהוללים אימים. אומרים, שבלילות נראית שם איזו “פריצה” לבנה, רצה כחץ מקשת מסביב לחצר, ומייבבת בקול אשר לשמעו כל השערות תיסמרנה. לפעמים רואים את הפריץ הזקן שמת לפני מאה שנים, ושעל אודותיו מספרים שהיה רוצח נורא, מכה והורג, ושהיו מותחים לפניו את האיכרים על העמוד והוא חובטם בפרגולים ודש את בשרם בחרוצות הברזל, מפני שכל רגש חמלה היה זר ללבו, וענשו מן השמים עתה הוא להתחבט שם בחצר הישנה, וכשהוא יוצא כל הכלבים שבכפר נובחים, ומי שלא תקפתו עוד שינה אוטם את אזניו ועוצם את עיניו, ואומר ז' פעמים: “מרים, אם האלהים, הושיעי לי”, מפני שלבו הוגה אימה, פן יראה או ישמע איזה דבר נורא, ואז יבולע לגופו או לנשמתו. לפעמים רואים, כעלות השחר, חתול שחורה עולה ומתפרצת מבין האבנים והולכת ורצה במהרה מהחצר הישנה לשדות האיכרים, ואחרי עבור היום ההוא, אז בלילה שלאחריו קרוב לחצות, שומעים איזה קול, יש אומרים קול אדם ויש אומרים קול עוף הינשוף, והוא רוצע אזנים וקורע לב, ואז רומזות האיכרות הזקנות באצבעותיהן על החצר הישנה, ואומרות: “הרי שוב מתחיל!”

זכורני, שפרץ התענין מאד בשיחה זו. עשה ממנה מטעמים אחר כך בסיפוריו ומשליו.

אני אמרתי: “מקום שכבר יש בו הגדות מקומיות, הוא מקום חשוב”.

“ואני אין לי עסק בהגדות – העיר יוסיל בקרירות שכלית – אני רציתי להראות לכם טפח מגולה של חיי הכפר. מפחדים מפני חורבה “ופריצה לבנה” ו”חתול שחורה“; זוכרים, שה”פריצים" היו דשים את בשרם; שונאים את ה“יערן” של ה“פריץ”; חושדים זה את זה בהבערת בעירה, וחורשים מזימות נקם; וכשיש צורך לייסד חברה של בני איכרים לאיזה מטרה מעשית, אז הם מתנגחים ומתחבטים – אבל על כל פשעיהם יכסה דבר גדול אחד: הם עובדים! כך עבדתי עשר שנים. רק מתוך כך אפשר לו לאדם לפעמים לעלות מעט יותר ולבנות לו בית במקום יותר גבוה. עשר שנים ישבתי בקצה הכפר הזה… שם… שם… סמוך לחצר הישנה. במקום שהאיכרים מפחדים לגור.. הוכרחתי לגור שם, יען כי כשבאתי עם חותני ועם אמי ז“ל ועם אשתי, עוד היתה הקולוניה שלנו מוחכרת, והבית שבו ישב החוכר, דמה לבקתות הללו (הוא הראה בידו על בתי הרחוב שבכפר), ועד שבניתי את הבית, שאנו דרים בו עתה, עבדנו בשדותינו, אל ישבנו שם, בבית הקטן ההוא, ששם היתה המחלבה הישנה. ועתה בעליו משכירים אותו לקייטנים… זה בית-הקיץ שלנו, כשהחום מתגבר מאד בקולוניה – והשמש לוהטת במקום גבוה… אנו יוצאים שמה לחודש אחד, מפני ששם קריר קצת מהחצר הישנה… אגב יש לי עבודה בריחיים הסמוכים לשם… זו ינדז’יובה האלמנה, שהראיתיכם את כוורתה על קרקע ה”סרביטוטים" ביער, זו האיכרית החכמה, כשראתה אותי בפעם הראשונה – יהודי איכר, מגודל זקן – נזדעזעה, ואצבעותיה משמשו במחרוזת האלמוגים, “זר שושנים” שלה, ושפתותיה נעו איזה לחש של השבעה… ועוד היום… עוד היום… אבל אין רע… נתרגלו קצת… אין אני מתערב בענייניהם, אלא כשמושכים אותי בכוח וכשיש איזה ענין כללי, כמו אש, או נהר, אשר אז אי אפשר לו לשום “גוספודרז'” להתבודד ולבנות במה לעצמו… חובת הציבור… אבל, בעיק, אין אני מוכשר לציבור… מה ציבור? ערמה, אלומה, סך הכל, הרכבה של דברים שונים… אם כל אחד בפני עצמו הוא טוב ויפה, הרכבתם תהיה עוד יותר יפה…"

היינו כל כך עייפים, עד כי לא יכולנו להשתתף אף בשיחה, "ידעתי זאת מקודם – אמר יוסיל – ועל כן הקדמתי וצוויתי לשלוח הנה עגלה עם סוסים. כשהוא לעצמו, היה שב ברגליו בדרך אשר באנו. איזה כוח, איזה קלות, איזה בחרות רעננה ותמימה!

שבנו כולנו יחד בעגלה מרווחת רתומה לסוסים דהורים. אחד מהזוג היה ה“ערמוני”. יוסיל נגש אליו ולטף על גבו: “שגץ, איזה עובדות אתה שוב עושה? שוב בעטת היום!”. ה“ערמוני” כאילו הבין, הניע את רעמתו וצהל צהלה גדולה. הנוהג בסוסים היה שימק. הוא הראה את כל אומנותו ואומנות אביו. “בחור זה, אמר יוסיל, צריך באמת להיות בעל עגלה. כך בוודאי הכריז עליו המלאך ברגיע; אבל מה לעשות? כבר יש לנו בעלי עגלות עשרת מונים יותר מהצורך – כמעט כמלמדים; צריך להעבירם לאומנויות אחרות”. האידנא היו אומרים “אומשיכטען” והיו מפלפלים בדבר פשוט זה בנוסח מדעי. כשבאנו אל הקולוניה, כבר כבשו אותה צלילי הלילה, והלבנה עלתה מתוך ענני חופתה בהינומת ערפל וצעיף זהבהב של עננה קלה ושקופה, הולכת דומם בהליכתה העולמית ומציצה בקסם רז מבעד לענפי העצים.

אחרי הסעודה עם פטריות “זוללות הגבינה” וחביצות וביצים ישר מן הלול, וחלב ישר מן הרפת וכל מיני פַּנָג שהספיקה האדמה מסביב, שפך אב’לי שיחו על הכינור ויַפלא קולות שרוקמו מקרני אהבה ועדן ויפי-טוהר של חובב ציון שואף צעיר מתחילת התקופה. לפרקים הרגיז את המיתרים ויזעזע את הנימין בכעס של אמן, ונדמה לי, שבלשון זו, הדגולה משבעים לשון, הוא מוחה וקובל כנגד אביו ומשיב על כל קושיותיו של זה בנוגע לישוב ארץ ישראל. הוא ידע פרק בשירה באופן מצוין.

פרץ שח עם הגברת בלישנא דאמא מתוקה שלו. ההגדה של דמבובקה לקחה את לבו, ורצה לשמוע עוד הגדות כאלה, שהגברת היתה בקיאה בהן באמת, כמו שכבר העיר יוסיל. אוצר גדול לקח עמו משם.

אני צללתי עם יוסיל בים התלמוד מסכת עירובין בהלכות לחי וקורה. פירושו ומסקנתו, על פי הכוורת של טופולסקי. ניצחני אף על פי שניסיתי להגן על דעות המפרשים. אחר כך שיחקנו במשחק האשקוקי. על כל פנים במשחק זה ניצחתיו. “לא היה לי פנאי לעסוק במשחק הזה די הצורך” – אמר. האמנתי לו, לעומת זה בהלכות יער ושדה למדתי מפיו ביום אחד יותר משלמדתי במשך חודש מתוך ספרים. ואפילו ממראה עינים פה ושם.

לַנוּ שם עוד לילה. וביום השלישי בבוקר יצאנו. פרידות מועטות היו קשות עלי בימי חיי כאותה פרידה. צידה לדרך, ברכות, לחיצות כפים. כשהושיט לי יוסיל את כף ימינו, הרגשתי, שהבוהן חסרה. יוסיל לא הזכיר מאורע זה במשך כל שיחותיו. שתיקתו זו עשתה עלי רושם גדול יותר מכל דבריו.

בילקוטו של פרץ נשארו הלוחות המשורטטים כהלכתם למחלקות ולמשבצות, לכתוב בהן את מקומותיהם ואת שמותיהם של הקולוניסטים. הסכמנו שלא לכתוב את שם המשפחה הזאת כלל. נראה לנו כחילול הקודש להבליע פרק-של-עילויות זה לתוך סטטיסטיקה. “אף לא מלה אחת בעתונים” – העיר פרץ. “אפילו ברומנים” הוספתי אני. “זהו אחד מהל”ו" אמר הוא. השיבותי: “מסופקני, אם יש לנו ל”ו כאלה בין השלושים אלף שבסטטיסטיקה".

הדרך בחזרה היתה נעימה בעגלתו של יוסיל, ושימק נהג. האוויר היה צח ומבושם, ריח ניחוח. לבבותינו היו, לאמיתו של דבר, טובים עלינו ומתרוננים, – אבל בתוך כל החדווה, איזה צער טמיר צבט את לבבותינו – רוח הקודש או ניחוש רע?

רוצה הייתי לסיים בכי טוב כאן, אבל הקדוש ברוך הוא לא רצה לשים את הקץ במקום הזה… לא הוספתי לראות את יוסיל ואת משפחתו. כל השאר – קטעים של ידיעות שקיבלתי, מקצתן ממנו, מקצתן מאחרים על אודותיו.

כעבור שנה היה מין “משבר” במסחר התבואות, ומתוך כך – במצב יושבי הכפרים. חורשי מזימות בפרקמטיא זו התנכלו להעלות את מחיר תבואות השדה. הפיצו שמועות, שהממשלה תעלה את המכס, וילכו אל הכפרים לאסוף את היבול. כל הכפרים נתמלאו סרסורים, והמונם ושאונם היה כמשק גבים וכאסוף נמלים נצים על רגבי עפר. יוסיל התעקש ולא רצה למכור. אחר כך ירדו המחירים פלאים. הפסיד כמעט כל קצירו ואסיפו. אחר כך העלתה הממשלה את המכס. מצב עובדי האדמה, בעלי אחוזות גדולות וקטנות, נידלדל כל כך, עד שהממשלה הוכרחה לדאוג להקלת האשרתא החקלאית, או כמו שקראו לה לפעמים: האשרתא המיליורציונית, כלומר, הנועדה להשבחת הקרקעות. אז היתה מהפכה קטנה במכולת המדינה ובמחיית עם רב. נוסדו בנקים חקלאיים. הלוו לאיכרים, והאיכרים לא יכלו לפרוע בזמנם, העמידו את אחוזותיהם על המקח בפומבי, והרבה בעלי אחוזות ירדו מנכסיהן. נפתל יוסיל נפתולים ונאבק עם מכשולים נוראים, מצא מפגע ושטנה מצד ה“נצ’לסטבו” בהלוואות, לבסוף השיג מילווה ופרע את השיעורים במועדם. יצא בשלום מן ה“משבר”.

עברה עוד שנה. סוף קיץ. יוסיל ומשפחתו ישבו ב“בית הקיץ” שלהם בדמבובקה. בסביבות הכפר היתה עבודה מרובה ליוסיל. עתה שבו אל הקולוניה, ששם נשארו אך העובדים והעוזרים, ושימק מנצח עליהם. יוסיל השיא אשה לשימק, בת חייט יהודי מהעיר הסמוכה, והזוג היה מצויין בחריצות. הקיץ היה רותח. מכבשונו של חודש אב רצה נשימת להט, ותייבש את הנוף. עוברי אורח בתוך אבק הדרכים הבלתי כבושות, ה“פולאניות” היו בוססים בקמח של שיד ובגלים של חול. האפרים השתרעו חרוכים. השמים התלהטו במראה חוור-אָפוֹר, מתכות נמוגה. במשך שבועות לא היה אף נטף מטר. לא היתה אף עב קטנה על הרקיע. השרב הבליח בתוך היער; נפש המיץ הירוקה שלו התכווצה, שוקקת ועורגת. קיטורים ספוגי שרף עמעמו. טרפי העלים הקדימו יותר מדי לנבול, להצהיב ולהשחים. סתיו מזוייף התגנב לתוך היער ודקר לתוך לב האילנות במחטי שמש יוקדים, הנחל הקטן העובר שם נצטמצם לשלולית שהעלתה הבל; מרוצו הדק חילחל ועבר דרך תילי אבנים. גם בנהרות הרחוקים מעט יותר מסביב, שמהם פלג זה שותה, בלטו שרטונים של חול עגום.

יוסיל ומשפחתו עברו ביער ההוא, ששם עברנו כולנו לפני שנתיים ימים, יצאו מן הדשאות, נכנסו למעבה “הסרביטוטים”, ופתאום הריחו ריח עשן חריף. בוודאי נפלה דליקה באחד הכפרים – אמר יוסיל בלבו. אין פלא בחום עז כזה. הוסיפו לנסוע. עברו על פני הכוורות, ולעיניהם – תמרות תמרות עשן כבדות. יוסיל עצר את העגלה. ירד ועמד כהלום רעם: העשן בא מתוך יערו של ה“פריץ”! ומשם והלאה הקולוניה! התאושש, ציווה לאשתו ולבנו לשוב תיכף לדמבובקה, וייפרד מהם בחזקה, וירץ לנוכח פניו. הוא רץ לתוך היער. לרגעים נכשל בשרשים עקומים, בסירים סבוכים, בקמשונים וחרולים, המעיד פעמיו על חלקת מחטי אורן. רץ כברק אל הנחל הקטן, ששם היה שואף מים – יבש! הוא גנח מלבו, רקותיו תופפו. הפחד לקולוניה נתן לו אבר, הצמרות התיזו את ענפיהן אל פניו. – פתאום, שחור ואדום יחד, כמו סער סומא, שובב ופרא, סער אדום, היער בער! גלגלי אש הרעימו, נחשי להבה זינקו התגוללו בחושך, גמאו שיחים, תפשו את האלונים, המו והתפרצו בזעף בתוך אמיריהן. הוא נטה הצידה, רץ ועשה קפנדריא לקצה היער, הגיע למקום שמשם רואים את הקולוניה, וירא את ביתו – מדורת אש. הוסיף לרוץ בכל שארית כוחו, הגיע אל המקום, צעק: זרו עפר! הבדילו בחפירה! עוד הספיק לראות את הפועלים, האיכרים, המון גדול, שימק רץ מסביב, מפקד – ויפול מלוא קומתו ארצה, ולא ידע דבר עוד.

אך ביום המחרת ראה את עצמו בחדר הבית הדמבובקה, ואצל מיטתו – אשתו, בנו, ואחדים מאיכריו. כשפקח את עיניו, היתה שאלתו הראשונה: הנשרפה איזו נפש אדם? – “לא!” היתה התשובה שהחייתה את רוחו. אז קם ויבקש לתת לו דין וחשבון. סיפרו לו, שהיתה שריפה גדולה בהיער, וממנה נפלו כידוני אש אל ביתו. הבית נשרף כולו. האורוות והרפתים וכל נפש חיה ניצלו. עמד יוסיל ויברך את האלהים.

עוד ביום ההוא שב לעבודתו עליז, צוהל. “נבנה בית חדש!”. הוא הצטער אך על היער הזקן. אמרו לו, שתפשו את מיאזנא, בשפכו נפט על האילנות. וברור הדבר שהוא היה המבעיר את הבערה. “לבי ניבא לי זאת – אמר בכעס עצור – הטיפש! בעד הסבך שלו, שיצמח מהרה על קרקע האפר, שלח אש ביער שכזה, שברכה מרובה היתה בו בעד כל המחוז, למען קחת נקם מה’פריץ', ומפני שבלבו תססה שנאה אל הייערן! ‘חם שכזה!’…”

יוסיל מכר מספר משדדות ומחרשות שהיו מיותרות: הוביל לשוק סוס, שלא היה לו צורך בו; הקציר הכניס מעט בקיץ ההוא, בצמצום די מחיית ביתו ובשביל זריעה, אבל פרי העץ צלח, וממנו מילא את החסרון. הותיר לעצמו פירות שימור, והשאר מכר. גן הירק היה במצב טוב, מפני שדאג בזמנו לכלות את היבלית ואת הטפילים. רצועה אחת של קרקע, שנשארה בוּר מראשית התיישבותו מפני החול והחרולים הרבים, הוכשרה על ידי זיבול מלאכותי, וכבר העלתה עשב גבוה ותעזור למרעה בהמות העבודה, והיה בטוח, שתקופה של פוריות יותר חשובה מתרחשת לבוא גם לרצועה זו. נאזר בתוצאות הללו, יכול היה לפנות אל הבנק ולבקש מלווה של מחצית הוצאות בנין הבית החדש, מפני שהמחצית הראשונה היתה כמעט מונחת בקופסא. הלך וקנה עצים ולבינים במחיר השווה, כמעט בזול, מפני שהפרוטה לא היתה מצויה אז, ורבו הקופצים על ממון מזומן מהקופצים על סחורה. המרץ הטבעי, הממלא את הווייתו מכבר, התחדש משקרב לעבודת הבנין. הזמין תכנית אצל אדריכל מומחה, שכר בונים, פועלים, פחחים, זגגים; הוא ובנו ואשתו פקחו על כל פרט ופרט שבעבודה, היו הראשונים בבוקר והאחרונים בערב על המגרש. הוא לא שינה את מקום הבית, בנה אותו סמוך למקום, ששם עמד הבית הנשרף, מפני שהאוג המהודר עמד רענן רם ומתנשא כמאז בקומתו הגבוהה, וקול הרון והזמר של מאות חוגאים במקהלותיהם בין הענפים וטרפי העלים הענוגים נתן לו עוז ונחת. עמד הבית החדש! האיכרים מסביב באו, השתאו למראה הבנין החדש הזה אשר בנה Zyd Josek, ה“פרובושץ” הצעיר, עממי ועסקן מקוראי ה“רולא” (שבועון אנטישמי בוורשה) אמר בדרשתו על הבימה ביום א' לשבוע: “ראו! מה בין ‘נשרף’ שלנו ל’נשרף' שלהם! מיאזגא ויוסק! קחו מוסר!”. פוטולסקי, האיכר החשוב, שבהשפעת יוסיל נדר מן היי"ש, בעמדו בקרב המון האיכרים בשעה שהסתכלו בבית החדש, אמר: “הרי זה איכר בעל בית כדבעי!”. מקצת הזקנים הסכימו, אך הצעירים רטנו. “מה אתם רוטנים?” – צווח פוטולסקי – “האין יוסק יהודי הגון? הלקח מכם דבר?”, “אבל” – הוסיפו לרטון – מלה שיש בה גם הסכמה גם מחאה.

שלום ונחת בבית החדש, אך כעבור שנה קיבלתי ידיעה מעציבה מאד. פירילי מתה! צינה אחזתה, נפלה למשכב, הבהילו את החובש, המחלה קשתה, הביאו את הרופא מהעיר הסמוכה, התהפכה כשבועיים בחבליה, דלקת הריאה – מתה! מעודו לא היה ליוסיל מכאוב כמכאוב הזה. רוחו חובלה. אשת נעורים, אהובת הילדות! היא היתה חברתו ואשת בריתו, ויישען עליה כעל מבטח עוז, כעל חומת ברזל, והנה בלהה! לוקחה ממנו בדמי ימיה וימיו! יכול היה להוסיף לנהל את המשק בשדה וביער, כי המשק היה ערוך בסדרים טובים, דבר דבר בעתו, על כנו ועל מקומו, אך הבית נשאר כאניה שנשברה בלב ים באין משוט ובאין מלח, ספינה שאבד קברניטה! האסון הזה עכר את שארו ויקדר את חייו.

לפצעו הנורא הזה יכול היה למצוא צרי ותעלה אך באהבת בנו אב’לי, אשר נפשו היתה קשורה בנפשו, ובעבודתו בשדה וביער, ואולם כמו מסך ומחיצה הבדילו בינו ובין יחידו! אב’לי לא פסק מלדבר על לב אביו לעזוב את כל האחוזה ואת הארץ ולעלות לארץ ישראל. אב’לי לא חדל לספר על דבר ציון, ועל שפתי יוסיל רפרפה בת הצחוק הבלתי נעימה של ספק ואי אמונה. התווכחו. גם אב’לי היה עקשן, גם הוא באחד ומי ישיבנו. פגע החרמש בצנור! – “לא המקום גורם אלא האדם, עשה את עצמך! – הסתגלת פה, ילכו אחרים ויסתגלו בארץ ישראל, אני לא אמוש ממקומי ועליך החובה לעבוד פה, אדמה זו גידלתך, בה מונחות עצמות אבותיך, חַבתּ בעבודה”, והלה: “זה הבל ומעשה תעתועים – לעולם לא יתהפכו בני עמנו לאיכרים פה – ארץ זו איננה צריכה לאיכרים חדשים – האיכרים לא יחפצו בנו – אחד, שנים, שלשה, אולי יעשו מעשה רב כמוך – זהו דבר מעושה, מלאכותי, מין מופת – אין כאן רעיון כללי – רעיון כללי שיש בו נשמה הוא שאיפת העם לארצו – אנו צריכים למפלגת איכרים משלנו על אדמתנו שלנו… למה ניגרע?.. אדמה זו גידלתני וגידלה עוד מאה רבבות יהודים – אני מחבב אותה – אבל האדמה ההיא גידלה את עמי הגדול, את עם ישראל! בארץ ההיא אני מתגאה!”.

ולא יכלו להתפשר. יוסיל כעס, אב’לי הלך קודר ושחוח מכאב לב. כלפי חוץ היה הכל בסדר, עבדו יחד; כלפי פנים תכפו עליהם צרות הנפש, וכאילו נעשה ביתם קברם. חדלו מדבר זה עם זה. התחוללה מלחמה חשאית עמוקה.

המאורעות התרגשו במהירות מיוחדת. כמאסף לכל מחנה התלאות קרה מקרה מוזר, שבמקומות אחרים היה מהמעשים בכל יום, אך שם, בכפרי פולין, היה חידושו מבהיל… יהודים הוכו בגרילובקה. פוגרום? חס ושלום! פוגרומים לכל חוקותיהם ומשפטיהם, כמו ברוסיה, לא היו אז בפולין, חוץ ממה שאירע לפני קרוב ליובל שנים (מעתה) בוורשה, ואז היו הבריות אומרים, שהמלכות הרשעה הכינתו. ובוודאי היה בהחלטה זו יותר מקורטוב של אמת. אבל בגרילובקה! ואיזה יהודים? ולמה? – אמנם הוברר הדבר, שפוגרום לא היה, אלא מה? חבול חיבלו מעט ביהודים! ומי חיבל? תינוקות חיבלו! כיצד? באמת היה זה דבר קטן, ישבו במסבאה, כנהוג, המון עם רב, איכרים ואיכרות מבני המקום וגם מהסביבות. לרובם לא היה מקום לשבת, ובכן עמדו באמצע החדר וצווחו ונהמו ושרקו ודחפו זה בזה. באו שמה כחמישה ששה יהודים, משיירי הקולוניסטים, ביניהם היה גם זילברפלד, אותו זילברפלד שיוסיל היה ערב בעדו, באו לראות את הקולוניה של זילברפלד שהיתה עזובה אחרי שנת הבצורת, ולראות אם יש מקום להשתתף. ישבו גם הם סמוך לשולחן המוזג, שתו טה, שוחחו בלחש. במקרה נמצא שם בן דלת העם – האיכר בּרטק דרוֹנג. ברטק היה שותה רק לעתים רחוקות יותר מחצי רובע יין שרוף, ולכל היותר שני חצאי רובע, אבל כדאי היה לראות אותו כששָכר. הוא היה אחד מאותם האיכרים, כשהם פיכחים – טול והנח אותם לרטייה על הפצע, אבל כשהם סבואים – צריך לסגרם בשבעה מנעולים. כך היה טבעו של ברטק, שאחרי השכרון הראשון נתפכח, וחזר ושתה עד שכרון, הלוך ורע, עד שלבסוף היה מכה את כל הבא בידו בלי שום הבחנה. ברטק כילה לגמוע את חצי הרובע שלו, הוציא את מקטרתו מבעד לכרע-המגף שלו, מילא אותה טבק, הדליק לאותה חבורה של יהודים, ואחרי רגעים פרץ ריב משום מה, וצעק ברטק וצעקו עמו האיכרים האחרים, והתחילו דוחפים את היהודים בתחילה מהספסל, ואחר כך חלקו להם איזה מכות משום צחוק, ויצאו היהודים מהמסבאה. ולפני המסבאה ישבו נערים בני י“ב–י”ג שנים, תעלולים פרחחי הכפר, והעז שבהם קפץ וחטף את כובעו של זילברפלד מעל ראשו, ואחריו השני תלש בזקנו של יהודי אחר, וסטר זילברפלד לנער הראשון על פניו, וכרגע רצה איזו אשת כסילות הומיה לתוך המסבאה וקראה בקול מבהיל: היהודים הרגו בן איכר, ותפרוץ כל חברת האיכרים, ויתנפלו על היהודים ויכו בהם מכה רבה.

ויוסיל נשקף אז מבעד חלונו, וירא נער רץ כאיילה שלוחה, והוא בן החובש מורדקא, נער יהודי שנזדמן במקום המעשה, בא וקורא אליו: מכים את היהודים! וכרגע חבשו את סוסיהם הוא ואב’לי ויחושו שמה, וימצאו את ההמון סוער, והשיכור ברטק בראש, ויהודים מוכים, וזילברפלד פצוע בראשו. למראה יוסק נסוגו אחור רגע, אך לא עברו רגעים מועטים, ואבן פגעה בזרועו הימנית, והוא מרגיש דם חם קולח מפצעו בשרוולו, הוא עומד ומוכיח את האיכרים: “מה אתם עושים?” ובא הז’נדארם עם פני האבעבועות, ויתפשהו אותו ואת בנו, ויובילם העירה, וגם את זילברפלד הפצוע לקחו, וישימום קודם כל במאסר. כחודש ימים ישבו האב והבן במאסר, וזילברפלד היה מוטל בבית החולים כחצי שנה עד שנרפא פצעו.

הרי זה היה רק מקרה קטן, והוא לא עשה רושם כלל על יוסיל. מילא, ברטק השיכור בן בוז משפחות, נערים שובבים! – אבל הדבר שעשה עליו רושם היה, כשהלך אל ה“פרובושץ” ואמר לו: “אלוהים יבקש את הנרדף ועושה משפט לעשוקים, הלא מטיף לאלהים אתה בקרב עמך, ועליך החובה לעצור בעד שערוריות כאלה”, אמר לו ה“דוברודז’יי” במתק שפתים: “זה היה ענין של תינוקות, ואין להרעיש עולמות בשל מקרה שכזה”. לשמע הדברים האלה צללו אזני יוסיל, ולבו התחמץ בקרבו. אבל גם הרושם הזה עבר. מאורע חדש התרגש לבוא.

בבוקר אחד לא בא אב’לי אל הגורן, כנהוג. האריך לישון? דבר זה לא קרה מאז. נכנס יוסיל לחדרו של אב’לי. איננו! – על השולחן גליון נייר, וכתוב עליו באותיות גדולות: “אבי מורי! סלח לי! אינני יכול להישאר פה עוד. יצאתי לארץ ישראל. לקחתי עמי מעט חפצים ומעט כסף. להתראות בארץ ישראל!”.

ברח!

יוסיל יצא מן הבית ויבט מסביב. בפעם אחת ניתקו מזימותיו. בית? שדות? יער? – מה כל אלה? – כלתה אליו הרעה – עמד כגולם, ועיניו פתוחות כעיני מת – נדמה לו ש“עבר זמנו ובטל קרבנו”, שהוא עתה סרח עודף, נותר פיגול – גבעול תבן מעוך – נופץ הקן, נדדו, כולם נדדו – קדרה עליו חשכת המבוכה – התאמץ לתת דין וחשבון לעצמו – האשה איננה – הבן הלך – פתאום נצנץ רעיון במוחו: זילברפלד פצוע… הגיגו התהפך בקרבו: חובתי היא לפקח על זילברפלד – לא! – אני לא אזוז ממקומי – ולא די היה לו שהרהר את הדבר בלבו, פתח את פיו וקרא לעצמו בקול רם: “לא! אני לא אזוז ממקומי!”.

ובאותו יום שב לעבודתו בזריזות קדחתנית. נסע לעיר הסמוכה, ביקר את זילברפלד, הניח כסף לרופא, לחובש – שב, ותיכף יצא אל השדה ואל היער, כמעט לא ישב בביתו, וכן יום יום – כחודש ימים. לשימק ולאשתו ציווה להעתיק את מושבם מדירתם הקטנה אל הבית, לחדרו של אב’לי.

הכל היה טוב ומתוקן – אך דבר אחד היה חסר: השינה! יוסיל לא יכול היה לישון בלילה. מתהפך היה במיטתו, קם, שכב, קם שנית, ניסה לשכב על הספה, על כסאות, על הרצפה, על המרפסת בחוץ – אין שינה!

הסתכלו בו הבריות וראו, שגבות עיניו אדמו מאד. האיכרים אמרו בלשונם הציורית: שגבות עיניו דומות לגבות עיניהן של חולדות הסנאים. אפילו האָמָה קשקא הביאה עצות: “צריך להניח על העינים אספלנית של עלה דרדר הדוב, שתולשים אותו בלילה בתחילת החודש, ולשרותו במים עם מלוא חפניים של קנה בושם”. יוסיל צחק צחוק נוגה. לא רצה לדרוש ברופאים, אף כשהיה דווי וחלוש מאוד. עברו עוד ימים. וראו, שפניו עמוקים והולכים להם, ושהוא מהלך שחוח על משענתו. ובאמת, מעשי ידיו, צעדי רגליו, סקירות עיניו, מבטא שפתיו, קולו – הכל, הכל נשתנה.

איש לא ידע שאב’לי ברח. חשבו שנסע לאיזה מקום בפקודת אביו. יוסיל לא השמיע אף מלה אחת לאיש. ניסה ללון ב“בית הקיץ” בדומבובקה, אולי יישן, אך גם שם היה נדוד שינה. טייל בלילה, סר לחורבת ה“חצר” הישנה, וכשיצא משם דמה באמת לקאת מדבר, והסבתות שבכפר ראו זאת, ומוראים חדשים נוספו על ההגדה הישנה. לא היה עוד ספק בדבר שיוסק יצא מדעתו.

ביום אחד הוטבו פניו מעט. התחילו מכתבים באים מאת אב’לי – עיני יוסיל, אשר כלו מייחל למכתבים, אורו למראה כתב יד בנו.

קטעים של המכתבים ההם:

“הנני ב’ראשון לציון'. זה מקום נחמד ופינה יקרה! ולי מה יקר המקום הזה! – הנני עובד במושבה הקטנה ‘נחלת ראובן’, שהערבים קראו לה לפנים ודי חנין… נפשי מעלה אבר כנשרים… ברק נוגה השמש מתרוצץ ומשעשע סביבותי… חזיונות נפלאים לא יתארם הצייר בשרדו ולא יכתבם סופר מהיר בעטו… שמש המזרח!.. שמים לבנבנים, גבוהים מאד”.

יוסיל שמח לקבל מכתב אבל תוכן המכתב לא פעל עליו.

במכתב השני:

“אבי! לוא ראית זאת! – שטחי קרקע גדולים מכוסים כמו שני עם עדנים, עדויים רקמה וכלילי יופי… אלה הם הפרחים הגדלים מאליהם, פרחים בידי שמים, והם מקוטרים כל ראשי בשמים”.

הידיעה הזאת עשתה רושם קל – לא עברה בלי רושם. פרחים!.. גדלים מאליהם!.. גם פה יש גדלים מאליהם, אבל הם מינים גרועים, כדאי היה לראות את הפלא ההוא.

פעם אחת כתב אב’לי:

“אבי! אתה אמרת שלא ראית את העם. סלח לי אבי, לא ראינו אינו ראייה. אני ראיתי פה את האני, את העצמיות של העם. רק פה אפשר לראותו. זוהי עדת אנשים מצערה, אבל דווקא עדה מצערה ונאמנה לדעותיה ומגשימתן במעשים היא מוכשרת לתקן עולם… עובדים פה יחד, בכרמים, בגינות, יהודים אשכנזים ויהודים ספרדים… יהודים, אפילו זקנים, רוכבים על סוסים… דוקטורים עובדים עבודת משא בכתף… הייתי בגדרה… בני ביל”ו… המושבה של חובבי ציון… איקליפטוסים… אילנות נפלאים, פזיזי גידול, קולטי לחות, מכלי קדחת… אין אתה מכירם… כדאי שתראה אותם… הייתי בעקרון, ביסוד… הכל היה מדבר, ורק עתה מתחיל לפרוח… כל הטוב והיפה הנמצא פה הוא אך מתנת אלהים – מה שעשו בני אדם, מוטב היה לוא לא היו עושים דבר, אבל הם השחיתו כל חלקה טובה, ומידם זאת לנו שהארץ ברובה מציגה תבנית שוממות דור דור וסמל דממת נצח… לוא ראית את המחרשות ואת המגלים שלהם! – האח, אילו באת והבאת עמך את מחרשותיך ואת מגליך!.."

במשך ימים אחדים תקף את יוסיל רושם השורות האחרונות של המכתב: ללכת שמה עם המחרשות והמגלים. בנפשו של יוסיל התחיל צומח ועולה עובּר של רעיון, שהיו בו סימנים של יופי וגדלות וגבורה.

וזה הכלל: הדברים העיוניים והמופשטים המרחפים באוויר הדמיון, לא פעלו על שכלו המעשי של יוסיל. כשאב’לי כתב פעם אחת, למשל, על דבר תנועת הישוב: “זהו דבר הכרחי שאי אפשר לעכבו, כמו שאי אפשר לעכב את זריחת החמה או את שקיעתה”, קרא יוסיל מסקנה זו ומירמר בהעווייה בדוחה: “אם כן אין אנו צריכים לעשות דבר, כי גם זריחת השמש ושקיעתה אינן מחייבות אותנו לשום מעשה”, – וכשכתב אב’לי: “אמנם זה (מעשה הישוב) הוא מהלך איטי, אבל גם שבלול זוחל יקדים את הארנבת היושבת, החושבת בפיקחותה, שטוב לה לחכות עד שהכל יהיה מוכן” – נהם יוסיל דרך חיבה: “השובב – שוב מתווכח, בארנבת זו הוא רומז אלי ובוטה כמדקרות חרב”. יותר מזה פעלו ידיעות חיוביות, אף דברי ביקורת, אבל שהיה בהם משום זירוז לאיזה מעשה, כמו, למשל: “כרמי החמד שלנו שותים אך מטל שמים, אבל זה לא מספיק. כרמים טעונים השקאה מעולה. וזו דורשת כסף מרובה. ואין לכסף מוצא… במקום שהיתה השקאה כהלכה, ראיתי אחר כך גפני עסיס מתולעות באשכולות ביכוריהן, ובלי השקאה ראיתי באושים וסורי הגפן נכריה”, או כשכתב פעם אחרת במלים ברורות עוד יותר מהנ"ל: “נחוץ להמציא לבני גדרה עוד אדמה, להוסיף להם סוסים, כי עתה יש אך צמד סוסים לשני איכרים – ולעשות זאת נחוץ לעזור, לא מעט מעט, כי אם פעם אחת, אז יקומו, יעמדו על רגליהם” – אז התעורר ביוסיל כל חושו המעשי עם אותה המרידה של יושר שהיתה בלבו, והעוּבּר-של-רעיון, שהתרקם בלבו, לבש גידים ועצמות כשיפודים של ברזל, ויעמוד לפניו פתאום, מראהו כענק מצווה: חרפה – צעק הענק ההוא – שהיהודים הרבים בעולם אינם משתתפים בדבר גדול שכזה, חרפה ושערוריה! מטפטפים נדבות! אין זה ענין של נדבות! חובה להעמיד את האנשים על רגליהם בפעם אחת! כן, אב’לי! זהו דבר שאני צווח עליו כל הימים פה! קפאון, שוויון נפש, בערות, העדר רגש הכבוד, צער כבודנו… מה, בסך הכל עלתה בידי?..

שריריו, אגרופיו של יוסיל מתכווצים. רגע הוא חולם קצת, אבל טבעו החסון ומלא הלשד הפורץ איננו סובל אפילו רגע של הזייה. הוא רוצה לעשות איזה מעשה – בעצמו ובחשאי, בלי טענה ומענה של מקריב עצמו לטובת הכלל – אין לו עסק עם הכלל. הוא מכיר רק עצמו, והאחרים צריכים גם כן להכיר את עצמם, ומתוך כך יצטרף הכלל מאליו, או – אם נחוץ דווקא לעשות מעשה צירוף זה, יעשו אחרים, הוא איננו בקי בכך. בין כך וכך שימק בא וחזר ובא לשאול שאלות מעשיות, מאותן השאלות, שהוא טרוד בהן כל ימיו: המוט של הבאר הגדולה חורק – שמא נתקלקל? צריך לקרוא לנגר! – הפרה “סטאשא” התחילה ממעטת בחלבה, מה לעשות? – זילברפלד כבר יצא מבית החולים והוא עתה בביתו. קיבלהו לשבת עמו ולעזור לו, החליט לקרוא גם למשפחת זילברפלד לבוא הנה. ביקש את זילברפלד לבדוק את המוט החורק ואת “סטאשא”, לפנים היה עושה כל פרט ופרט שכזה בעצמו, עתה הוא טרוד.

מכתב חדש מאת אב’לי. הוא כותב דברים שונים על אודות תפוחי זהב, על אודות הקדחת, ושוב על אודות איקליפטוסים. יוסיל קורא ואינו קורא. “אין אנו בקיאים בכך”. כמו שאומרים הפוסקים האחרונים, “מה אני יודע על אודות תפוחי זהב? איקליפטוסים מאן דכר שמיה?”. אבל היה שם כתוב אחד שמילא את כל חדרי לבו: “את התנ”ך החילותי להבין אך פה. בחוץ לארץ מבינים את התנ“ך אך ‘בעד הערפל’”. התעורר העילוי שביוסיל, יוסלי מבית המדרש! סוף סוף התנ“ך היה שורש נשמתו, והפסוקים הקשים להלמם היו לפעמים עפים ורודפים אחריו ותופסים אותו בפרסות ברזל ומענים ודורשים באורם. “התנ”ך וארץ ישראל, אף המשנה וארץ ישראל – הלא צדק אב’לי!” ליפפו רגש של נוחם דוקר: חטאתי בילד! זכר את ה“אינצידנט” בבית המדרש בדבר לכש וחוסן וכלך, וגיחך במרירות קלה: שם בוודאי רואים לכש וחוסן וכלך, ואינם פורחים באוויר.

ומכיוון שנפשו לא היתה עשויה להרהורים ולהתנודדות של סתם חרטה והשתקעות בעשתונות ושרעפים וספקי ספיקות ועננים של מלים, מכיוון שכל חייו היו מחאה גדולה אחת כנגד הנקרנות והפלפלנות האווירית ומלחמה ארוכה אחת לממשות, נתגבשו רפרופי הרעיונות בבדולח ההחלטה: “כן! חובה לנסוע לארץ ישראל”. התחיל הדבר מתברר במוחו. כל תאי המוח התנדנדו. הרעיונות היו עוד מחוסרי צורה שלימה, מחוסרי מלים, אבל הם היו, היו. הוא הרגיש אותם בכל הוויתו. הם היו נפלאים ביפיים, גדולים, ובין כך, בתור מלים מפורשות היו רק המלים האלה: “לנסוע לארץ ישראל”. לא, לא זאת לבד! “לנסוע בשביל לעבוד את האדמה שם?”. שוב, לא זאת לבד היתה במוחו! כל קינין שבמוח רטט, לא נתן לישון, הלכה המחשבה הלוך והעמק, הלוך והתרחק לאיזה דבר גדול, גדול עד לאין חקר, דבר שאין מלה בשפת האדם להביעו. פתאום כאילו איזה צוהר נפתח במוחו: “היהדות החיה, היהדות של ממש, אדם צריך לחיות את התורה” – זכר את הפתגם שסיפרו לו בשם אביו… את התורה כמו שהוא הבין אותה – כמו שהוא איננו מבין אותה – להבין אותה בשלימותה, לחיות אותה עם חדשי אביבה וביכוריה ואסיפה ומקראי קדשה וחזון נביאיה. החליט!

הרעיון הזה כבש את נפשו, ומוחו עבד במשך ירחים אחדים, בגיל חרישי, ההולך וגדל מרגע לרגע, פינק אותו. ההחלטה העמיקה לפני ולפנים בחדרי לבו. אך כנגדה עמדה ההחלטה מאז: “אגמור את חיי על אשפותי פה”. שתי ההחלטות האלה התנגשו, התאבקו… פה או שם? יוסיל או אב’לי? העבר או העתיד? – רגע חלף רעיון במוחו, כרוח קלה שמעלעלת שיבלי קמה: גם פה גם שם, אני פה והוא שם… התנודד. לא! הוא מאס בפשרות: או פה או שם. אין לתפוס את החבל בשני ראשיו.

עברו חודשים אחדים. מאורע חדש. יוסיל קיבל מכתב מאת בנו!

בין יתר הדברים כתב אב’לי: “אבא! בשורה! לקחתי אשה. אי אפשר לרווק לסדר משק כראוי. לקחתי אשה, אחרי אשר נפשי דבקה בה. עלמה מצויינת, בת טובים, יופי הצנע-לכת, והעיקר: תשוקת שנינו עולה למקום אחד ודרושה לחפץ אחד: בית בישראל ובארצנו”.

צמרמורת חלפה בגופו של יוסיל, צמרמורת של שמחת אב, וזעזועי נשמה מתוך אושר, ויחד עם זה צער עמוק ואין אונים. יום בשורה זה, היה יום טוב גדול, ובאותה שעה גם יום נחלה וכאב אנוש. הרגיש רגש של בדידות גמורה. מקודם הרגיש את עצמו כאינבאליד, כנמוש נחשל, אומלל; עכשיו הרגיש את עצמו כמגוחך. בבחינה זו עוד לא הרגיש את עצמו מעודו ועד היום הזה. מגוחך כתרנגולת הרובצת על ביצי ברווזה, ואפרוחיה פורשים כנפים לשחות בנהר ושוחים עליזים, והיא עומדת על החוף מתייפחת, כי לא תוכל לשחות אחריהם. לסבול את העלבון הזה – דבר זה היה למעלה מכוחו.

על סדן הדבר הזה רודד ויחושל ויחוסן רצונו כטס של עשת ברזל מוצק. אסע – החליט בלבו – כמודה ועוזב. עניין זה של ארץ ישראל – הוסיף להגות – הוא יותר מחקלאות, יותר מהבנת התורה, יותר מהחיים, כולל את כולם, ונוסף עליהם הכבוד. רגש כבוד דוחף אותי ללכת שמה, כבודי ומרים ראשי. כשביקשתי כל ימי חיי את הממשות, בלא יודעים ביקשתי את ארץ ישראל, עתה יודע אני, מה שביקשתי, לא את הגאווה אך את הכבוד. והסתכל בבוהן ידו החסרה, ולחש לעצמו: “חפצתי להראות, שהיהודי איננו פחדן ועצלן, ושהוא יכול להניע מכונה, שאחרים תהו עליה ויפחדו למשמש בה. בשביל ‘פריץ’! ועכשיו אני מפקפק? אני מפחד לנסות כוחי בתנאים חדשים, ומכונת הדייש מה היתה?”

ההחלטה הראונה ניסתה עוד אך התקפה אחת: האב שבך החליט. יען כי בנך לקח אשה, זה רגש אב. אין זאת החלטת גבר. האתה האיש, ששדרתו איננה נכפפת, אלא נשברת? יש גם באצילי הרוח רגש גאווה מיוחד, גאווה של קדושה… אז נוסף דבר קטן, שאנחנו עתה אולי נוטים לחשוב אותו למין בטלנות, אבל זה, ובייחוס למלחמה נפשית זו, שאנו נוקבים ויורדים עד תהומה, היה לו ערך טיפה גודשת הסאה. התלקחה אז המלחמה בדבר אתרוגי ארץ ישראל ובדבר השמיטה. הגאונים המתונים התירו, הקנאים אסרו, שקלא וטריא, פסקים, מחאות, היער הקטן של עלי העתונים רעש.

נתעורר העילוי המורד – מאחורי המחרשה! “הסוס, שלפנים היה הודוֹ במלחמה, סוס הגיבורים, כשמשך בעגלה, שמע קול חצוצרת מלחמה, ויזדקף וישבור את סמלונו וישלך את מושכותיו וירץ”. איש המלחמה של בית המדרש התאזר עוז. “אני אראה להם!”. אז החליט באחרונה, והמיית לבבו שקטה. “אני אראה להם מה הוא טעם ארבעת המינים בחג האסיף? איזה יחס יש לענף של תומר עם הדס ועם ערבה ולשלשתם עם אתרוג? ומדוע בתקופה זו של השנה? ילך אדם כאן ויטול תפוח ארגמן ושוכת אורן ממין הארנים הקטנים, שהנוצרים נוטלים לחג הלידה שלהם! או אם הוא רוצה בפרי יקר בחוץ לארץ, ותפוח זהב איננו מספיק לו, ילך ויקנה קשטה (אנאנאס), שהוא פרי נפלא וטעמו טוב מטעם אותו הלימון המהודר והמורכב שמביאים אותו סוחרי הקדושה מלופף במוך מקורפו ותוהים עליו ומתלחשים, והלמדנים מפלפלים: כך כתב מהרמ”ק ומהרש“ק! טוב, אבל, קודם כל, מה טיבו, טעמו, יסודו ושורשו של ענין זה אצל משה רבנו קודם למהרמ”ק ולמהרש"ק? מה כל הרבנים האלה יכולים לחדש ולספר לנו על דבר עיקר הענין? אם הם יודעים דבר-מה, אז צריכים הם לדעת, שעיקר הענין הוא להזכירנו את ארץ ישראל, את טבעה ואת פירותיה ואת תקופות שנתה, הארץ אשר נתן ה' לאבותינו ובחר בה להיות למקום לעם סגולה. אין זה חוק של “פרה אדומה”, שאמרו עליו, שאין לעמוד על טעמו, אבל זה חוק יפה ומשובח, סמל פשוט ומובן של צמחי ארץ אבות, שהבנים שגלו מעל שולחן אביהם בכל ארצות פזוריהם מתקשטים בהם ומברכים עליהם באותם הימים שהם בארץ ישראל ימי חג האסיף הטבעי! כיצד אפשר לסרס ולעוות דבר חביב וקדוש ופשוט שכזה במיני עקמומיות והמצאות של בני אדם מדורות מאוחרים שנהגו להביא אתרוגים מקורפו, מפני שהם מהודרים יותר? מה נעשו הבטלנים ההם פתאום אוהבי יופי? אני אראה להם אפרסקים שהם יפים עוד הרבה יותר! הלא ברור הדבר לכל בר בי רב דחד יומא על פי השכל, בלי עקמומיות והמצאות התורות החדשות של הגלות, שתורתנו הקדושה רצתה להשריש את האהבה והדביקות לארץ ישראל, ובשביל כך נעשו כל הזכרונות והסימנים, וזה כל תוכן החגיגות והדינים של זכר ליציאת מצרים והישיבה בסוכות, וכל השמחה על יציאת מצרים מה זו עושה? רק משום שממצרים באו לארץ ישראל! אני אראה להם! – מה לי פה ומי לי פה? אמת, אוהב אני אדמה זו אהבה טבעית, רוצה אני שקולוניה זו תתקיים, אולי אשוב הנה לאיזה זמן, אייעץ כיצד לנהל אותה – זילברפלד הוא מומחה ומסור – הלוואי שיהיו יהודים רבים כמותו – אבל מה לי פה? להתווכח עם הפרובושץ בדבר הצדק האנושי? אין אנו מבינים איש את רעהו, הרי אנו אנשים מעולמות שונים. אני צריך להתווכח עם הרבנים! זהו עולמי שלי! ביליתי הרבה זמן להטות את לב האיכרים, שינהיגו אצלם את מחזור הפירות המשולש. אבל זאת יוכלו אחרים לעשות! ישנם פולאנים לאלפים, מלומדים, עסקנים, קרובים אל העם, מה לי, בנו של ר' אב’לי הדיין לענין זה בדמבובקה ובגרילובקה? יש לי יחס לענין זה בכלל, ענין של טבע, של חקלאות, וזהו עניין השמיטה. אני אראה להם את דבר השמיטה עד כמה אנחנו חייבים לקיים מצווה זו, וכיצד צריך לקיימה בזמן הזה ברוח תרבותנו! – בהגיגו של יוסיל בערה אש ממש. הוא שכח הכל וראה עתה לפניו את תעודת חייו – גדולה, בהירה, טבעית.

זאת היתה גולת הכותרת. אז יצאה ההחלטה למעשה כמו יד ממעל אחזה בציצית ראשו ותנידהו. בדעה צלולה ובחשבון סידר יוסיל את כל עסקיו, החכיר את הקולוניה למוטיל זילברפלד, הפקיד את שימק למשגיח, מכר חלק מתבואותיו, לקח עמו סך הגון, חבילה של חפצים, מחרשה חדשה ומגל – אותו המגל, שהוא היה קוצר בו, עשוי לפי תכניתו – שה“סולטיס” בגרילובקה סיפר לי על אודותיו נפלאות. נסע לארץ ישראל דרך אודיסה. החליט לבקר בדרך את מושבות היהודים עובדי האדמה בפלך חרסון.

כאן נפסק החוט. מכאן ואילך ידיעותי הן מקוטעות ולסירוגין, והנני מביא רק את עיקריהן: יוסיל לא בא לארץ ישראל; עפו טלגרמות מאת בנו לפולין, לאודיס, לחרסון. איש לא ראה את יוסיל מינץ, עקבותיו אבדו.

רק אחרי דרישות וחקירות מרובות הוברר הדבר, שיהודי בעל קומה, רחב הכתפים, כנראה, איכר, ביקר את המושבות, סח בבקיאות גדולה עם הקולוניסטים על דבר חקלאות, ואז, פתאום נשמעו קולות חורבן, רעמים וזוועות מעיר גדולה סמוכה, שמה, ויפרד מהאנשים יושבי המושבה ויסע אל העיר ההיא, שם – כאילו טבע במים שאין להם סוף.

ביקשו ומצאו שם בין היהודים חללי הפרעות יהודי בעל קומה, גולגלתו רטושה מכדורי יריה אחדים, כיסיו נתרוקנו, בוהן כף ימינו היתה חסרה, על צוואריו ענובה היתה מטפחת משי תכולה שקנה לפנים על היריד בעיר הסמוכה להקולוניה בעד אשתו פירילי – ולצדו מגל שבור. אב’לי בא מארץ ישראל ויכר את כל הסימנים. – אמרו, שיוסיל הלך להגן על היהודים במגלו ושם “על במותיו נפל חלל”.

לונדון, מרחשוון התרפ"ט

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

א.

משה הגדול

[א]

יש זכרונות כדלף טורד וכנהר שאינו פוסק. על סביבותיהם הם שבים ועולים במחשבה, באופן נפלא ובעקשנות נמרצה, מבלי אשר ידע בעליהם, במה כוחם גדול להאריך ימים, מה סוד עלומי-נצחם ומדוע הם מתעוררים פעם בפעם, מלאי חיים, – ויתר על כן: מחודשים ומזהירים ביתר-עוז, מאשר היו בימים הראשונים… וראה זה פלא, שלפעמים הם דברים, שבאו לו לאדם בדרך מקרה, חסרי-ערך – בהשקפה ראשונה, בלי קשר כל שהוא עם שאר חייו של האדם די-הצורך לקבעם ולהשרישם בכוח גדול שכזה. ובכל זאת אינם כלים, בעוד אשר הרבה מעשים ומראות ומקרים נכבדים צוללים בתהום השיכחה, והרבה מאלה שנחשבו לפנים כדברי עדי-עד, אשר זכרם לא יסוף, הולכים ומתעטפים בצעיף של העבר הרחוק.

אחד מזכרונותי אלה קשור ב“משה הגדול”. הוא ישב בתור חוכר-אחוזה בכפר. עשיתי שם אני וביתי, שתי תקופות של ימות החמה, לקיים מצות-עשה של קייטנים.

הוא היה אז כבן שבעים. קומתו של בשר-ודם זה היתה לערך שבע רגל. זרועות עצומות כמטילי ברזל, רגליים של פיל. גליית יהודי שכזה לא ראיתי מימי עד אז. לפיכך היו קוראים לו “משה הגדול”. הנני זוכר גם את שאר פרטי פרצופו: הפנים עור-קלף שזוף פרוש על מפלי בשר גושיים ומצקים; עיניים בולטות-עגולות, תכולות-אפורות, ענקיות, מפיקות תום כביר, עם חנינה וחביבות מיוחדת; צורת חותם של תקיפות ומרץ בלתי-רגיל. הזקן – על גוף אחר היה נראה כארוך, אבל, על פניו של “עוג מלך הבשן” זה נראה כפחות מבינוני. זרקה בו גם בבלורית ראשו – עדיין זקופות היו הבלוריות! – שיבה קצת, שהדהתה את הצבע הצהבהב הטבעי שמכבר ותעשהו צבע-ספק, בין-השמשות של צהוב ושחוף. בפה הרחב נראו שיניים מועטות, אבל חזקות מאד. השיניים ההן היו טוחנות חבילי-חבילין של ירקות, ככרות לחם, דייסות של גבינה, ובשבתות וימים טובים גם ראשי דגי-אברומה ותרטימר של בשר. “משה הגדול” אכלן היה, והיה אוכל לתיאבון, לפנים משורת הדין; הקערות הגדולות והגדושות היו חוזרות אל המטבח – ריקניות, כאילו לחָכתן החתול.

ובמטבח – משלה זוגתו בכיפה, אשה כשרה שקטה, צדקנית בחשאי, בעלת-בית “זהבית”. כבדה, עבה, ובערך אל בעלה – ננסת בקומה. עיניים של חסד וצער. הפנים היו חסרי-ארשת, כעין דף לבן של שולחן. מעודה לא היתה נאה. משלה שם במטבח בנחת, בקול רק וצרוד קצת. הילוכה היה כאווזה. בשעות הפנאי היתה טווה ציציות בעד “ארבע כנפות” של נערי “התלמוד-תורה” של העיירה הסמוכה.

ואני אהבתי את הזוג הזה. התבוננתי אליהם בחיבה גדולה.

ראיתי – היה האיש “על הרגלים” מהשעה החמישית בבוקר עד התשיעית בערב. בתשיעית – שכב לישון, אבל שנתו נדדה, לרגל שתי סיבות: ראשית, היה חש ברגלי הפיל שלו – כל הגדול מחברו יסוריו מרובים; ושנית, למרות עייפותו, דאגותיו לא הניחו לו לישון. קצר מאַצ’יק את החציר, או לא? קצר – עסק ביש! החציר לא היה גבוה כל צרכו ולא יתן קש וגבבא כראוי; ואם תמצא לומר: לא קצר, הצרה היא גדולה עוד יותר, שמא ירדו גשמים…

יש בכל שאלה חקלאית מה שקוראים בשם: “מעשה לסתור”. באופן זה – רע; באופן שכנגדו – רע עוד יותר. קרח מכאן וקרח מכאן!

חוץ מזה – שתי הפרות אינן לגמרי בקו הבריאות (אימתי פרות הן לגמרי בקו הבריאות?), ובסוס פרחה צרעת-משהו; ומזג האויר, אמנם, יש בו טעם לשבח לגבי זרעים, אבל טעם לפגם בנוגע לקצירה. והאכרים – מאַצ’יק ואוטק – הוי, צרות צרורות! התפוחים גמלו, בלי עין הרע, מלאים; אבל השזיפים! דלים כענבי-סנה, גרעין ועור! “יסור יסרני יה” בשזיפים כאלה… צריך היה לגרוף ערמה של זבל מסביב לאילנות – ושכחו. ומתהפך “משה הגדול” על מיטתו, מרובת-הכרים-והכסתות, מצד אל צד, וברגע שהשינה מתחילה חוטפתו, עולים על לבו הבולבסין. מי יודע, אם יעשו יפה? בולבסין, בולבסין – ומתוך כך, בפעם אחת, קול נחרה! עבר משה בשאון מן התעורה אל השינה, ודאגת הבולבסין עברה לעולם החלומות.

אני אז צעיר ומלא כוח, ואני הולך בטל כבן מלכים. קייטן, כביכול! הולך בטל, מטייל, עושה יום-טוב, וסמוך אלי, במקום שעשיתי לי “sans-souci”¹ זה, – זוג של זקנים, בלי רגע של מנוחה, שהם צריכים וזקוקים לו! חשתי מעין דקירה של מרדות בלב.

בדקתי ומצאתי: מצבם החמרי היה טוב. הבנים הלכו, הבנות נישאו לאנשים; נכד אחד היה בעיר הסמוכה, ומספרים עליו מעשי נסים; בקרוב יהיה ל“בר מצוה”, והזמינו בשבילו בתים-של-כסף לתפילין. פרנסה בריווח, ומעט הון נתון למשמרת – עם יכולים להתיר לעצמם לקנות בתים-של-כסף לתפילין – מסתמא מצבם טוב. נבהלים להון גדול? לא! אנשים פשוטים, אבל לא היה שום סימן של קמצנות וצמאון לרכוש. מעודם לא הלוו מעות ברבית; מעודם לא עשו סחר-מכר. אינם יודעים מה טיבו של בנק; והמצאת “ספר השיקים” טרם היתה בארץ. שמרה סבתא איזה סכום מפוזמק, וסבא היה מלווה לפעמים הלואה כשרה (בדידי הוה עובדא!). למה הם עובדים בפרך?

סבור הייתי לכאורה שהם אוהבים עבודה לשם עבודה. לא מצאתי פתרון אחר. האם למדו, שיש מצוה: “בזעת אפיך תאכל לחם”? כשהתינוקות היו בבית, היה מלמד סמוך על שולחנם ומלמד את התינוקות חומש – אולי שמעו אז? ועל כן נותנים את זיעת האפיים לנזול, עד שהם כמעט טובעים וטובעים בה, עד שתבוא זיעת-המות לשחרר אותם?

המאושרים הם? לא! האומללים הם? לא! המרוצים הם? לא! המתאוננים הם? לא! אם כן, מה הם? טרודים! בכלל, אין בהם הווייה, אלא עמל וטורח, עמל וטורח.

והסיבותי אני את לבי לחקור (כל יהודי הוא חקרן קצת; ופנאי היה לי די והותר, ובכל חקרתי!). עשייה זו – יש בה תועלת! אולי יש בה תועלת מרובה מזו שיש לכל חקירותי. הרי יחוסים בהירים בין הקדוש ברוך הוא והאדם. הרי עבודה, פשוטה כמשמעה, נושאת פירות ממש: תפוחים, שזיפים וכדומה. אין אלה העסקים שבעיר, שנתרחקו מהאדמה, המלאים עקיפין ונפתולים ושרברובים, עד שכמעט כבר אין אדם יודע, בשביל מה הם נעשים, ואם יש צורך בהם.

כל זה – אמרתי הוא יפה. אבל הדאגות! עשרים שדות צמחו יפה, והעשרים ואחד לקה, ו“משה הגדול” מתהפך על מטתו בנדודי שינה, שרוי בצער ודואג דאגת מחר.

הוא עובד. אשתו עובדת. מאַצדיק ואוטק עובדים. מה ביניהם? לא כלום!

סליחה! יש ביניהם הרבה והרבה! כשהצאן והבקר נתעייפו מעבודה ואחרי כן אכלו לשובע, אז הם רבוצים במנוחה, שואפים אוויר, מלוא-הריאה, ומלקקים בלשונותיהם. אבל כש“משה הגדול” נתעייף ואכל לשובע, הריהו שוכב ודואג על שדהו העשרים ואחד. הופגה דאגה זו – תיכף תבוא אחרת, וכן לאין קץ.

הפייטנים אומרים: הכפר הוא גן עדן. גוזמה! אבל זהו עולם בפני עצמו: עולם אשר בו מושך השור בעול, וסופג הצלפות ודחיפות, והאווזה כלואה במסגר ומתפטמת ומגדלת בשבילנו כבד-של-אווזים, בחינת אמן היוצר מתוכו בעד הדורות הבאים; ו“משה הגדול” הולך מבהמה לבהמה, מחליק על גביהן בחיבה, ותוחב לו לשה חביב אחד צרור של ירקות לחים לתוך פיו, ומוסרו למחרת לאותו שוחט בעל הזקן הצהוב, שהיה בא לפרקים מהעיירה הסמוכה. הכל הוא פשוט כל כך, אפילו העוולות שבטבע. לא! אין זה גן עדן, אלא עולם כמנהגו, ישר ולא מסובך.

ובכל אלה לא נתקררה דעתי. עובדים לשם עבודה – יחוסים פשוטים – עולם כמנהגו – אני הולך ומשנן לעצמי את “השיעור” הזה, ועדיין אני מתקשה – לא לחינם למדתי גמרא הרבה! – בשביל מה טורח “משה הגדול”? על מה דואג ומיצר ענק זה?

חידה זו – לא אני פתרתי אותה. פתרונה נודע לי מאת השוחט, בעל הזקן הצהוב.

[ב]

אתא שוחט, ונכנסתי אתו בדברים.

יהודי קטן-קומה ופזיז תנועה, פיקה של גרגרת בולטת ומתנדנדת תחת סנטרו, פושט את קצווי זקנו הצהוב והארוך, זה לסטרא דימינא, וזה לסטרא דשמאלא (“יש פנים לכאן ולכאן!”), נטפל אלי, בלי הקדמות, צבט בין שתי אצבעותיו אחד מכפתורי מעילי, ואמר: “טובה קטנה אני מבקש ממך, האברך!”.

מכל מלה ומלה בצבצה גאוות זקנו הארוך והחשוב, כלפי חתימת-זקן דרדקית שלי.

“מה אני יכול לעשות בשביל מר? האם נוגע הדבר לשחיטה?” – גמגמתי בקורטוב של תמיהה.

הוא שתק רגע, בצמצום-המחשבה, כאלו השחיז את החלף, ואח"כ אמר, בקצת סלסול-הניגון, כאלו למד עוד את הפרק הראשון של מסכת חולין:

“לא בשחיטה עסקינין, באיתתא ²עסקינין. ‘הפלונית’ שלי היא חולה, לא עליכם, מיחוש בכליות, אבנים, צריכה לנסוע לקרלסבד. אני, בלי עין הרע, מטופל. הפרנסה היא בדוחק. אבל – פיקוח נפש. מוכרחת לנסוע. נשארנו בעירום ובחוסר כל. “כלו כל הקצין”. חובלים רופאים! אין עצה אלא קרלסבד”… – סיים בהברה שונה לגמרי מההטעמה הבטוחה, שפתח בה. וכפתורי כל-הזמן מנודנד בין אצבעותיו, העביר לגופי רטט-עצבים, כמו קדחתני. ניכר היה, שמתוך הסיפור ע"ד היסורין נשתנה מצב-רוחו.

הרגשתי בצערו של זה, ובמוחי נצנץ חשבון, כמה נחוץ לו, וכמה יש בידי במזומנים. אבל עד שגמרתי חשבון זה, הוסיף לאמר בקול עמוק:

"יודע אני, שאתה “כל ולך” אצל “משה הגדול” – ותיכף הכיר בתווי פני, שאני מוחה קצת כנגד החלטה זו, ואז הרים את קולו מעט יותר – “כן, יודע אני! הוא אמר לי זאת בעצמו. עולם ומלואו הוא אוחז ממך. אתה תפעול אצלו הכל. איזה מאות זהובים להוצאות הדרך ולרפואה שם. לא מתנה, חס וחלילה, – הלוואה!”

עניתיו, מתוך רחמים: “מצטער אני על טעותך. אני מכיר את החוכר הזקן, מפני שאני שוכר דירה אצלו. יש שאנו מטיילים קמעא. או כשהוא יושב על המרפסת, סמוך לבית, בשעה שהבהמות חוזרות מן המרעה, אז אני נלווה לו לפטפט קמעא. מעודי לא ביקשתי ממנו צדקה. הלוואות? כן יודע אני, שהוא מלווה לפעמים הלוואה כשרה. לך והצע לפניו! דומני, שהוא איש טוב, ואולי לא ידחה אותך. הלא הוא מכיר אותך מכבר – ואני, זו לי היכרות ארעי. אינני בקי בעסקיו, אני רק רואה אותו מתמיד בעבודתו. – זקן, גונח לפעמים מלבו, ומוסיף לעבוד. עובד כשור פר, דומני, שאיננו עני, ובכל זאת הוא עובד כל כך. האמן לי, אינני יכול להיות מליץ בעדך לפני איש שאינני מכיר כל הצורך. האם הוא, בכלל, בעל צדקה?”

“ב-ע-ל צ-ד-ק-ה? – שנה אחרַי השוחט וחפן בכפו את קצה זקנו הימני – וכובע הסמיט של חסידות פולנית נשפל לו לאחור – כלום אתה יודע, שכל העולם ניזון מ”משה הגדול“? כל העיירה שלנו – משה, כל העיירות מסביב – משה. ה”חברה קדישא“, החברה “ביקור חולים”, “הכנסת אורחים”, “תלמוד תורה”, “הכנסת כלה”, “קופת ר' מאיר בעל נס”, “חברה ש”ס”, “חברה עין יעקב”, “חברה תהלים”, בית הכנסת ובית המדרש והישיבה וכו' – הכל מושך שפע מהצינורות של משה – ואתה כאילו לא ידעת?"

באמת לא ידעתי. ראה ראיתי לפעמים יהודים שונים יוצאים ונכנסים. אמרתי: סוחרי תבואה, או סרסורים של סוחרי תבואה, או… סתם יהודי מבקש נדבה. אבל “מרכז” לא פללתי. רגשי הכבוד שלי ל“משה הגדול” עלו בפעם אחת למרום המדרגה. כמה שיחה הרביתי עם אותו זקן, ואף פעם אחת לא רמז לי, שהוא לא רק עסקן בצדקה, אלא כמו שאומרים עתה, איזה מין מוסד.

“ואם כן, בטח לא ידחה אותך!” – אמרתי בשפה רפה כמבקש לנצחו בכלי נשק שלו.

“בודאי ידחה” – משיב הלה, בהעברת הכף על קצה זקנו השמאלי – “לפעמים הוא מתעקש ואומר שאין לו!”.

“ואולי באמת אין לו?” – שאלתי בתמימות, שבעל-דברי חשב לערמה. השוחט בא מתוך כעס במבוכה, ומפיו נזרקו מלים מקוטעות “אין לו! אין ל”משה הגדול" איזה מאות זהובים! “חכמות” שכאלה! – מלתא זוטרתא: “משה הגדול”! – כל החברות, כל הצדקות, כל העולם! – אטו שייך לומר: אין לו סכום שכזה? – משטה אתה בי! – אם כן, אין אתה רוצה לעזור! הגד שאין אתה רוצה לעזור!" – ובין שיניו רטן עוד מלים חטופות, חציין בלועות, שלא יכולתי לשמוע, מפני ששקעו בתוך גניחות וכעכועים, כאלו נחנקו…

ודווקא אלה פעלו עלי. פשטתי ידי אל השוחט ואמרתי: “אלך”!

בלי שהייות הלכתי אל “משה הגדול”, ובלי הקדמות סיפרתי לו את ענין השוחט.

הפגישה והשיחה היו על המרפסת. הוא הקשיב לי בבת-צחוק נוחה, נכנס לחדרו ושב משם, והסך הדרוש בידו, ויושיטהו לי.

חפצתי להודות לו, אך הוא הפסיקני.

אמרתי לו: “האיש רוצה לקבל סך זה רק בתות הלוואה. הוא רוצה לתת שטר”.

“אין ערך גדול לשטרותיו של השוחט – השיב בחיוך – אבל אם זה הוא משום כבודו – טוב”.

וזאת היתה סרסרותי הראשונה. מכאן ואילך הלך עסקי החדש הזה מחייל אל חייל. מספר הלקוחות שלי עלה משבוע לשבוע, ואח“כ מיום ליום. יצאו לי מוניטין בעולם, שאני חשוב אצל “משה הגדול”. כעבור שבוע, בא החזן הזקן, שקולו נחבא וכלו לו שנותיו! אחרי שבועיים, באה עגונה, שבעלה נעלם במדינות הים; בשבוע השלישי באו, בבת אחת, שני משולחים מישיבות; ברביעי – באה עדה שלמה של “נשרפים”. לא אלמן ישראל! התחילו נוהרים אלי מלמדים מחוסרי “קנעלונג”, שדכנים, שאינם מצליחים לזווג זווגים, בדחנים, שאין להם חתונות, “יורדים”, אבות, שבניהם נקראו לצבא, או שבנותיהם הגיעו לפרקן וכו' וכו'. קיצור הדבר, שלוות הקייטנות ומשכן-הקיץ שלי נהפכו ליריד ברא הומיות. ו”משה הגדול" היה נותן ונותן – בתחילה בשיעור מופלג, ואח“כ מעט, תמיד בפנים שוחקות ובחדווה של מצוה. אבל קרה גם כן, שהתמלטו מפיו מלים כמו: “אין האדם יודע, איפה הנעל לוחצת את חברו”, או: “ארבע רגלים לסוס, ובכל זאת לפעמים ייכשל”. עצבי התחילו מזדעזעים. בין ה”נצרכים" הרבים התגלגלו אלי גם מסמרטוטי-חצופי-הקבצנים. מין נפש שכזה, שלא יכולתי לקבץ בשבילו כמה שתבע, אמר לי בעזות: “אותו ישוב’ניק הוא כלב שבכלבים!”. ואז ברגע אחד השיאני יצרי לסטור לו על פיו, אך משלתי ברוחי והראיתי לו את הדלת, והוא קפץ את אגרופו למולי ויצוא יצא וקילל. נלאיתי נשוא משרה כבודה זו. אז הבינותי את מאמר חז"ל: “אין אדם מתמנה פרנס על צבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו”.

אנוס הייתי לסגור חנותי זו, שנפתחה בהיסח הדעת. אבל בין כך וכך למדתי לדעת, מה טיבו של “משה הגדול”, עבודתו, נדודי שנתו ואנחותיו. הוא ואשתו היו עובדים בעד כל העם הזה מסביב. זאת היתה גם קודם לביאתי שמה, ואני אולי רק הרחבתי את העסק הזה מעט, ולפי שעה. הוא היה צביון ודמות של אותו האליל, שהיוונים היו קוראים לו אטלס, הנושא על שכמו את כדור הארץ. פעם אחת אמר לי, כשהיה אנוס להשיב את פני ריקם: “אם אתן לכל פושט-יד, אז חוששני שאהיה בעצמי פושט-רגל”. אבל הקהל מסביב לא האמין לו. “עשיר כקורח” היו אומרים, והיו פושטים ממנו רצועות רצועות, ומוצצים קורט אחר קורט. כל הצדקות הלכו מאת הענק העובד הזה: מכל קוזזה של קרקע, מכל ביצה של רקק, מכל ערוגה ותלם, מכל שורש וקלח ינקה איזו עיירה סמוכה, עם התל-של-נמלים שבה. ו“משה הגדול” לא הצטער על זה; להיפך, הוא שמח, ואשתו שמחה, אלא מתיירא היה, שידולדל מנכסיו, שלא יוכל להוסיף לתת, ש“יישאר בעל-חוב”. אימה זו נפלה על “משה הגדול” לרגעים; אבל חוץ מזה – עבד, עבד לא רק לשם עבודה. הוא עבד בעד העיירות שמסביב, הוא היה בשבילן “המוציא לחם מן הארץ”.

ואמנם יצא זה נקי מנכסיו – אבל בלי חובות, לא מפני שקופתו היתה שופעת כסף בשפע רב, ולא בעטיין של העיירות שמסביב: אין אדם מידלדל מתוך צדקה, אבל באו פגעים אחרים!

[ג]

לא הוספתי ללכת לעונת הקיץ לכפר ההוא. נהפך לי המקום ההוא למקום רועש, מזעזע-העצבים יתר מדי. עברו שנים אחדות. אני ביקרתי, אחת-שתים לשנה, את הענק משא-נפשי, שהלבין ונכסף מעט, אבל עיקר צורתו לא נשתנה. הולך הוא משדה לשדה, מהגורן אל הרפתים ואל האורוות, משגיח מהמרפסת, והזקנה עפ“י רוב במטבח, ב”גוספודא" – הכל כדאתמול. ובאים האורחים במקלותיהם ובתרמיליהם, ולפעמים הגבאים, והמרנן ורבנן, חברותא קדישתא, אנשי השם והפנים היפות, ומקבלים – זה מנה יפה, וזה – זעומה, ויש גם יוצא בידים ריקות – לפי מצב האחוזה והקופה. לא נבראה כל אחוזה זו והחוכר שלה אלא לשמש לעיירות שמסביב. ככה נמשכו הדברים במשך מספר שנים, בשנות התשעים למאה שעברה. פתאום…

ואמנם פה יכולתי לסיים את הפרק, או להיפטר באיזו שורות. ברוסיה, בשנות השמונים ואח“כ, גורשו היהודים מהכפרים; בפולניה הרוסית של אז לא שלטו “חוקי מאי” ³. אבל היתה תקופה, והיו מקומות, ששם נגזרו גזירות שכאלה, וחוץ מזה נסתבך הדבר גם באיזו גזירה ישנה ע”ד ישיבת היהודים על קרקעות של איכרים, שהיתה בשעתה הגבלה מיוחדת במדינה זו. בקיצור, יצאה שם הגזירה. הברה נפלה, שיש סכנה גם ל“משה הגדול” החוכר. חוכר? הוא יושב שם כחמישים שנה. דומה שגם אבותיו ואבות אבותיו היו “חוכרים” כמוהו של אחוזה זו או אחרת. מין זה של “ישוב’ניקים” או “ארנדרים” היה נפוץ מאד לפנים. הפחותים שבהם היו חוכרי המחלבות, החזקים שבהם היו מחזיקים אחוזות ב“דז’ערז’אווא” (חכירה), והיו ביניהם אנשים, שהיו עובדים בעצמם יותר מכל האיכרים והפועלים שלהם והיו בקיאים מאד בחקלאות, עד שהשכנים הנוצרים היו נמלכים בהם. “משה הגדול” היה אחד האחרונים של הטיפוס ההוא, בצורה כמעט נפרזת על המידה. בעיירות הקטנות מסביב לא האמינו, שאפשר הדבר, שיעלה בדעת הממשלה להחריב את הכפר ההוא. עבר איזה זמן, ולא הזיזו את “משה הגדול” ממקומו. אריכות ימי הקלעים, ארג המזל כעכביש את קוריו… באחד הימים באה המשטרה לתפסו, כאשר ייתפס האויב מחוץ, המתחבא בארץ בעת מלחמה, ובכל אותו חומר-הדין ובכל אותה הנחיצות והבהלה והאכזריות והתענוג של פראים, כשהם רואים בקלקלתו של המנותח הנתפס. על היהודים מסביב נפלה בהלה; בתחילה רצו כברקים, ושתדלנים ייחפזון מפקיד לפקיד, המלצות, תחנונים, כרכורים, נתינות נעלמות, הבטחות, העלמות, תחבולות – כל הארסנל של הגנה עצמית ע"י המוח, כל מיני התרפסות והתחטאות והתחבבות וריצוי והשבעות ולחישות של המומחים. לאותה מלחמת הקיום המשונה רצדו הרים בקודש – ולבסוף, צידוק הדין, וצער אילם, וייאוש אין קץ. האחד, שלא הבין דבר, היה “משה הגדול” בעצמו. הוא היה מחוסר הכרה, כילד לא נדכה ולא נפוג ואחור לא נסוג, וכל המכשולים אשר התנגשו בו רגליו לא הכשילו כוחו. עד הרגע האחרון לא האמין, שיגרשוהו מן הכפר, שחייו היו קשורים בו, ושבו השקיע את כל כוחו ומחשבותיו, ויעשהו למשק של מופת ולמקור הכנסה בעד כל העיירות שמסביב. כשהרגיש, שאוחזים בערפו, – דחף פתאום את אחד השוטרים, עד שהלה התגלגל מהחדר הפנימי אל המרפסת, ומהמרפסת במדרגות היורדות אל הגינה לפני הבית; ושוטר שני, שבא לעזרת הראשון, כאלו היה בולבוס נרקב. מאורע-אגב זה הרע את כל המצב. ערכו פרוטוקול. “משה הגדול” נהפך לפושע “בעד התנפלות על שוטרים בשעה שהם משמשים בכהונתם”. נוסף על פשעו העיקרי: שהוא יהודי וחייב גלות. הסתבכות מסוכנת. נמצאו שם עוד שוטרים, לגיון של בולשות – כנגד יהודי זקן זה! תפשוהו, הוליכוהו אל העיר הסמוכה. רצו להושיבו במאסר. קיבלו סך כסף לעירבון, הניחו לו לשבת אצל בתו הנשואה בעיר. האחוזה כמעט שנחרבה, ההון המועט נפזר לכל רוח.

זה הכל, – בודאי זה מעציב מאד; אבל לא הייתי מספר דברים שכאלה – מפני סיבה פשוטה: לא הייתי זוכרם! דברים שכאלה היו מעשים בכל יום. וחורבן של משפחה, גירוש, דלדול קהילות שמסביב – איזה חידוש יש בכל אלה? אפילו אותו טיפוס יקר-המציאות של ישוב’ניק, של חוכר קרקעות, ידוע הוא לכל, אם לא בתבנית ענקית, על כל פנים בתבנית זעיר-אנפין. אם נשארה צורה זו חקוקה על לוח לבי, בלתי עשויה להימחק, אין זאת בשל קטע של אותן הטרגדיות, שהיינו חוצים דברים נוראים יותר; יכולתי להתחרות עם דנטי, אם לא בעוז השירה אשר ב“תופת” שלו, על כל פנים בתיאור הריאלי של תופת לא דמיונית, אלא ממשית, שעברנו בה במשך דור שלם.

זכרון זה היה חווריין-עתיק, אלמלא לא היה בו קו בוער כאש ואדום כדם, ניצוץ חי ומבריק של מזג אנושי עמוק ואמיתי, ניצוץ טבעי של האדם-שביהודי.

אני התבוננתי אל “משה הגדול” בעיר מושבו, אחרי חורבנו, אחרי התגלגלו בערכאות ודינים, בעוון היאבקו עם השוטרים וכו' וכו' בהשתוחח קומתו הענקית יותר ויותר, בהיראותו כמין אלון רטוש, או עץ קצפה, או צוק-סלע רם הלום-רעם, שמתפורר והולך. ראיתי את האיש הזה שהיה נותן כל ימיו ודואג ומיצר כל ימיו, כיצד יוכל להוסיף לתת, נהפך לעני, סמוך על שולחן בתו. ראיתי את בני העיירות שמסביב, שניזונו ממנו ושהיו נהנים מעטיני נדבותיו, הם וחברותיהם וקופותיהם עוברים לפניו בשוויון נפש כמו לפי חורבה, שהיתה ארמון לפנים, ועתה אין להם עסק בה. ראיתי… ראיתי… אבל גם זה רושם עובר! מה לא ראה אדם שכמותי, שהיה כל ימיו במרכז התנועה והחיים? אבל היה דבר מיוחד אחד, החוזר ועולה על זכרוני ופועל עלי בכוח אדיר עד היום הזה, ורק בזכותו אני זוכר את כל הדברים הצדדיים: האביזרים.

דירת בתו היתה בת ארבעה חדרים, ופינו לו שם חדר אחד, בשותפות עם נכדו אשר אהב מאד. אך הוא לא יכול להיות בחדר: הוא היה כחציר גגות, אשר לא שורש בארץ גזעו. צר היה לו המקום, הוא סבל, בלי השמיע מלה, כחיית-יער אחוזה בכלוב, בעולם זר, לא עולמו שלו. הוא הרגיש בנפשו, שלא ישחרר את עצמו מפה לעולם, שלא ישוב הביתה לעולם, שלא יריח עוד את ריח האדמה והעשב, שלא יפקח עוד על הצאן והבקר. התכנס והצטמצם בתוך עצמו, סגור ומסוגר, ועל פניו שפוך היה מין צער צורב-לוהט, נוגה כקרן-שמש אחרונה, שמתכרכמת על מפרש של אמנית-שיט המטורפת בים, ויורדת במצולות עם כל הנוסעים בה, שנפשנו קשורה בהם, ועגום – כצפצוף צפורים, אשר זה אך עתה התעוררו, לאזני-איש גווע… ניכר היה, שהתקרה כפוייה עליו, ומעיקה על ראשו כסלע, שארבעת הקירות לוחצים אותו כמין מכבש, שהוא כלוא במאסר, מוטל בבור עמוק, צבוט בתוך צבתות, מפרפר כדג בתוך רשת, והולך ונחנק לאט לאט. מה נשמע שם בשדות, שנשארו בלי השגחתו? הבהמות היו רגילות בו, הכבשים במכלאות, הסוסים והפרות באורוות, הגדיים החביבים, הרועים באגם. לעולם לא תקח עוד שיו “לולו” מידו גרעיני אגוזים, כשהיא מלחכת בלשונה! – ואם אין עתה קציר חדש ממשמש לבוא? – חכו! – חצי תמוז עבר – עוד מעט, והתפוחים ייגמלו… ופתאום הוא זוכר, איפה הנהו עתה. לא שדה, ולא יער, אך בתים ורעש! – הוא משתוקק לראות רצועה של אדמה, אדמה פשוטה, בלי רצפת אבנים – היא כל כך רכה ושקטה, כחלומו של הקדוש ברוך הוא, כשהעננים מרחפים ועוברים על מצחו, אין אדמה ואין שמים! בחדר, שם בקומה הרביעית אין אף פס קטן של שמים: פה ברחוב, הוא יכול על כל פנים לראות פיסת-רקיע קטנה, אבל איזה שמים הם אלה? – שם, כשאדם הולך דרך שדה-קמה, והקלשונים מבריקים, והמגלים והחרמשים מזהירים, והעמרים טעונים על העגלות, ונוסעים עמהם אל הגרנות – שם יש שמים! הוא נפגע במין מרה שחורה, שעשתה עמו כלה. כלו כל הקיצין. העבודה נמאסה עליו, הטיול יגעהו, הבדידות הביאה לו עייפות, חברת בני אדם הרגיזה את עצביו: הטבע הרחב שהיה לפנים מלא תמונות, אורות, קולות, נחמות, אספקלריות, אופקים – היה עתה ריק בעיניו. הוא ראה את כל תקוות חייו קבורות.

בימים הראשונים התהלך כמו במצב-רוח של חלומות; הוא חשב תמיד, שבעוד מעט יתעורר משנתו, ונוכח לדעת, כי כל אשר קרה מסביב לו, לא קרה באמת כי אם בעולם הדמיון. חלום – אבל מה איום ומכוער הוא חלום זה של חיי האדם! ובמבוכת נפשו – כלפי הבלתי-מובן, חשב, שכבר מיצה את קובעת כוס התרעלה. אבל מי יודע את תחתית הקובעת ואת קיצה! הרבה נטפי רעל בלתי צפויים מראש מכילה כוס החיים. מות אשת נעוריו מילא את נפשו קדרות שחורה של אבלות. איזה צעיף כבד ירד על עיניו. הוא הרגיש את עצמו מרוסס עד עומק הוויתו. בקרב נפשו נבעה פרץ רחב, ניקרת תהום, ומעבר לניקרה זו, הרחק הלאה, השתרעה ארץ השלווה והאושר, הארץ אשר לא יגיע אליה לעולם. בתו ספרה לי, שלפעמים הוא מפשיל את שרוולי כותנתו וגוללם עד ממעל לקבוֹרת, כאיש הניגש לעבודתו, ואחרי כן זרועותיו נשמטות ונופלות, כאילו התעלף. ולפעמים – ככה הוסיפה עלובה זו לספר, כשהיא גועה בבכיה, הוא קם ממטתו בלילה, ויורד ברגליו הכואבות, בצעדים כבדים, במדרגות, ויוצא החוצה, ומסתכל כלפי מעלה אל הכוכבים. ויש אשר הוא יוצא ביום, ועומד לפני שער הבית, כשידיו תחובות בכיסי בגדו, ומסתכל הרחק – הרחק, מעל לגגות הבתים, הלאה, הלאה, לאותו צד, ששם היה כפר אחוזתו: ורואים היו השכנים את קומתו הגבוהה, כפופה, מנודנדת, מתנשאת – אדם שכבר עבר ובטל מן העולם, ונשארה ממנו רק תבנית משונה זו. ושומרי הליל היו רואים, ברחובות ההם, שנעשים רחבים כימים שחורים מבריקים, בשעה מאוחרת, כשהחנות האחרונה נסגרת, יהודי משונה זה, ששכח את השינה, בלי מעיל בהילוך של סהרורי, יוצא מן השער ותועה בחוצות, הלך ותעה, בשעה מאוחרת זו, ברחובות הרחבים האלה, קודר, מחפש ועל עיניו צלמוות.

ככה “חי” האיש הזה, כלומר, ככה גסס – התענה – גווע, שנים אחדות. אך באחד הלילות, אחרי טיול שכזה שב, ונפל על משכבו – רועד, קודח, בהכרה עמומה. בהלה, – צעקה – הרופא! בא הרופא, בדק ומצא דלקת-הריאה. הנכד בא בבהלה לקרוא לי. מיהרתי ללכת עמו, לבקר את הסבא החולה. נכנסתי אל החדר, ולעיני נראה מחזה יגון ויאוש. הזקן שכב במיטתו, דל-פנים, לבן כסיד, וסקירת עיניו כעין הזכוכית. מגופו נָשמה דומיה מפחידה, אשר בה דפקו הלבבות מסביב בקול רם יותר. כל הנאספים זעו מפני הדומיה השחורה הזאת. היא כמו חדרה גם לתוך הרהיטים וכלי החדר, ותּך אותם בשיתוק. על כל השפתים רחף חיוורון בהלת-המוות. נמצא שם איש מ“החברה קדישא”, שדר שם בשכנות, ויגמגם בשפה רפה ובקול עמום, איזו פרשה שבתהלים. הבת היתה נמוגה בדמעות ורועדת כולה. הזקן לא נע: נשימתו היתה כבדה וגונחת… הרופא נסוג אחור ממטת החולה… מעל פני הזקן סרה הדומיה המאובנת, ריסי העינים נעו, הידים הכחושות עשו איזו תנועה, לתוך העינים התפרץ אור, וכמשתומם הביט מסביב. אז שם האיש מ“החברה קדישא” את ידו תחת ראש החולה, כששפתיו מלחשות את פסוקי התהלים, להרימו מעט.

הוא אמר בקול רך: “כיצד אתה מרגיש את עצמך, ר' משה?”

החולה הביט עליו בעינים בוחנות, כאילו קשה היה לו להבין, אחרי כן השיב בעייפות, ובקולו כבר רעד צליל לא מעולם הזה: “אני מרגיש את עצמי בטוב, – אך מדוע אתם בוכים מסביב, ילדים חביבים?”. ואז נפל ראשו לאחור, כאילו יגיעת-מחשבה זו החלישה אותו. עוד הפעם סוגרו שמורות עיניו, עצמות לחייו שופו עוד יותר, ומשקעיהם העמיקו. הוא ציפצף: “נצא השדה… אל תבכו ילדים חביבים…”, וכף ידו מיששה ותחפש את כף יד בתו.

האור האחרון של שקיעת החמה הזהיר לתוך החדר, והזקן נרדם. על כנפי הערב המדמדם עפה לה נפש זו למרומים בהירים.

הלכתי לבית העדה לבקש קבר הגון, בעד המת הזה. כמה פעמים הייתי המליץ לפניו, בעד יהודים אחרים: זאת הפעם – הפעם האחרונה – הייתי המליץ בעדו, לפני יהודים אחרים. סידרנו הלוויה ענוותנית, דלה, עם המשפחה הקטנה. מהעיירות לא בא איש: אולי גם לא ידעו ע"ד פטירתו. חלף המטייל-בלילות מהרחובות הרחבים! הוּשב אדם זה לעפרו.

מן העת ההיא, בכל פעם שאני שומע את הוויכוחים, אם מסוגל הוא היהודי להידבק בטבע, ולהרגיש געגועים אל האדמה, או את המשא והמתן השגור, אם מוכשר הוא היהודי לעסוק בחקלאות, או כשאני שומע את הבשורות ואת הנחמות, כי הנה עתה ניסו להעביר מספר יהודים מהערים אל הכפרים, והם יכולים לנהל משק אחוזה – עולה לעיני כאוֹב מארץ תבניתו הענקית של “משה הגדול”, חייו וקיצו. היהודי הוא מסוגל לאהוב את האדמה – איש מהשכנים הרבים של “משה הגדול” מן הגויים, לא אהב את האדמה כמוהו. ההיה עובד בעצמו, או ע“י פועלים? אנחנו כעת מכניסים פוליטיק למקצוע זה. בימים ההם עדיין היו הדברים פשוטים. היו אנשים שעבדו, והיו שלא עבדו, והיו שעבדו גם בעצמם, גם בידי אחרים. כדבר הזה היה גם בחקלאות, גם במלאכות, גם בעסקי מסחר. היו עצלים מתפנקים, מתקשטים בנוצות של זרים, מתמלאים מחורבנם של חבריהם, ועוזריהם, והיו אחרים – זריזים וחרוצים לעשות כל דבר בעצמם, ולזרז גם אחרים לעבוד עמהם. כל הקרקעות, הגרנות, עדרי הצאן והבקר, הסוסים, כלי העבודה היו תחת השגחתו ופקודתו של החוכר” הוא שקד, שמר, ניהל, זכר כל פרט ופרט, דאג לכל דבר; הוא היה גם המדריך, גם המפקח, גם המומחה, בלעדיו היתה כל העדה הזאת של איכרים-פועלים מתפוררת לפרורים; רוחו היא קיבצם, וע"י הכדור הזה נמצא לחמו של כל אחד, הכנסה מרובה לבעל האחוזה, ולו לעצמו – נהמא דכריסיה – וצדקה ונדבות בעד העיירות הסמוכות.

מה אנו יודעים ע"ד חלק גדול של יהודי פולניה לפנים: הישובאים (ישובניקים)? ההיסטוריה שלנו מחרישה. על הציורים אצל הסופרים שאינם-יהודים אין לסמוך, מפני שהם ציורי-זוועה, חוכא ואיטלולא. יכולים אנו לציירם לנו רק על פי סיפורי זקנים והשערת הלב. לי אני אין ספק, שהיו בתקופות שונות המונים המונים של יהודים בכפרים – מקצתם בעלי מלאכות, מקצתם תגרים וסרסורים, מקצתם חוכרי מחלבות ומוזגי משקים, ומקצתם גם חוכרי נכסים, וביניהם איכרים שבאיכרים, אשר ניסו דור אחד, שנים-שלושה לעבוד עבודה פוריה, ובכל פעם נטרדו מאדמת מכורתם, בתוקף גזירה זו או גזירה אחרת, שחוזרות ובאות כחוק הכרחי, שאין להימלט ממנו.

ואני חקרתי מעט את אופן משקו של החוכר, שאני עוסק בו. לא היה זה משק, עם כל ההמצאות והחידושים המדעיים, שברובם הם מוציאים ולא מכניסים: אבל גם לא היה זה משק נושן, קדום, מרושל. זה היה משק עם מחזור-תבואות מדוייק. כל השדות היו זרועים: פרדס גדול של עצי פרי; חורשה של ארנים וליבנות – הכל במצב נאה והגון. האיכרים לא סבלו שום מחסור: לא נראו ביניהם רעבים, או לבושי קרעים. החוכר לא הרשה לפתוח חנות של משקים באחוזה. הוא לא יכול היה לעכב את האיכרים האוהבים לתת בכוס עיניהם מלכת או לנסוע לפונדק בכפר הסמוך; אבל בתוך האחוזה לא הרשה. ובכן – גם השכרון היה מוגבל מאד. סמוך לכפר היה בית-כניסה קתולי, והאיכרים עם נשיהם וילדיהם הולכים שמה ביום הראשון לשבוע – בלי שום התערבות מצד החוכר. שמעתי, שכמה חוכרים יהודים במקומות אחרים היו מזרזים את האכרים ללכת לבית כניסתם; הוא לא היה – לא מזרז ולא מוחה: היה לו הטקט הנכון, לבלתי היכנס במקצוע זה. היה שם כומר זקן, שכיבדוהו מאד, והיה בא אליו לשיחה קצרה. הוא לא ביקש מעודו שום טובת-הנאה מאת הכומר, אך להיפך – ובכל זאת עשה “משה הגדול” את בקשת הכומר. סבל סבלו רק מהמלכות הרשעה, אבל מחוץ לזה – היה המצב החמרי, הצבורי, המוסרי – לא אידיאלי, אבל טוב משהוא עתה. עברתי בכפר ההוא מספר שנים אחרי הגירוש. התרשלות ועניות – על כל צעד. הבית, ששם גר “משה הגדול” כארבעים שנה, נהפך לבית מרזח מונופולי. כל זמן שמסחר המשקים היה ביד היהודים, לא פסקו השיטנות והצעקות, שהיהודים משכרים את העם: משנמסר לידי הגויים, נתגדל השכרון לאין שיעור, ואין פוצה פה ומצפצף. עברו שנים אחדות, וכל הכפר הזה הועמד על המקח בפומבי: בעל הכפר היה במקום רחוק – על הריביירה, ולא רצה לגלגל באחוזה זו, ואחרי שפסקה ההכנסה עם גירושו של היהודי, לא היה בידו לשלם את השיעורים לחברת אפותיקי של קרקעות, וכשעבר הזמן, וגם הארכא ועוד ארכא, הכריזה החברה מכירה בפומבי, ולבסוף קם לה כפר זה לאחוזה, ותשלח שמה שני אגרונומים, וגנן אחד, וייערן אחד, ושני משגיחים, ורואה חשבון וגזבר, ומשבאו כל האחשדרפנים והפחות האלה, התחילו לעשות “תיקונים” וסוף כל התיקונים היה – מכונה גדולה של אדמיניסטרציה, עם מכונות לכתיבה, ועם דינים וחשבונות “בלשון צח” ועל ניר עב וחלק – וגרעון ההכנסות מן ההוצאות צומח, כמו “על שמרים”. ואח"כ נלאתה חברת האפותיקאות לקבל את הדינים ואת החשבונות, ותסלק את ידיה מכל העסק הזה, ותשאירהו הפקר, כלומר, התייאשה מההון שהפסידה, ולא רצתה להשקיע יותר, ונשאר הכפר ביד האיכרים – חירות! ואני חקרתי מעט מפי מכירי שביקרו את המקום, ואמרו לי: הכביש נתקלקל; מסביב – בארות בארות חימר, האיכרים הזקנים מתו; בין הצעירים יש הרבה “בנדיטים”, העושים התנפלויות; רק בית-המרזח הוא מצליח – חירות!

“משה הגדול” היה בן תקופה שעברה, השריד האחרון של מין יהודים שהיו מכבר.

א

לא מ“ילדי הגיטו” או מ“נכדיו” אשר חזה זנגוויל, כי אם מאלה אשר ראיתי בעיני בווייטשפל אשר בלונדון ואשר אתאר לפי רשימותי, אציגה לפניכם נערה קטנה. שמה ליזא. החדר שבו נולדה ושבו היא יושבת עוד עתה הוא במכפלה הראשונה של בית, ובה ארבעה חדרים כאלה, ברחוב מרחובות העניים במזרחה של לונדון. מספר הבתים ברחוב ההוא כארבעים, ובאשר כי כל משפחה דרה בשני חדרים, מספר יושבי הרחוב ההוא כמאה משפחות. במושבות העניים אין רחוב זה עני, ולפיכך, לפי הערך הוא מצויין בעושר ובריווח. החצרות, המסדרונים, המדרגות, המקומות שלפני הבתים מלאים ילדים. שם מטיילים, רצים, משעשעים, אוכלים, מריבים הילדים והילדות בקיץ ובחורף, כאילו לא ידעו קור וחום. הם מכוסים סחבות; ראשיהם גלויים, רגליהם וברכיהם יחפות. לצחוק ושעשוע יש להם איזה גזר עץ או קליפה ועצמות מהחומטים אשר בים ובנהרות. אין הם חסרים דבר זולת זה. החדר שבו ישבה ליזא הוא ערוך בכלים כהוגן, לפי טעמם וצרכם של הוריה. שולחן אחד, שני כסאות, מלתחת קומודא של עץ ועל לוחה העליון עומד כדור של זכוכית ובו צרור פרחים מלאכותיים. התכשיט האחרון הזה הוא היופי שבחדר. משני עברי כדור הזכוכית, מרכז היופי, עומדות קערות וכוסות וגם כל צלוחיות סמי התרופה ריקות, מפני שתוכן כבר הורק והן נשמרות משום נוי. הקופסאות השוממות במלתחה מליאות איזה כלי לבן ובגדים שאין בני המשפחה לפי שעה נושאים אותם על בשרם. על השולחן קדירת תה, גלגול סאמובאֲר בתמונה מזוייפת מאד, זכר למקום שמשם יצאה המשפחה, איזה פיתותי לחם וקערה מלאה חמאת מארגארין המצוייה מאד בין היהודים בלונדון. ואולם מדי תגדל ליזא היא רואה שקופסאות הקומודא מתרוקנות לפעמים ושהקומודא בעצמה מתעלמת לפעמים מן העין למספר שבועות. כשהפרוטה כלה מן הכיס וכשאין עבודה נשמטים כלי הבית לאחד אחד ומובלים אל המלווה.

משפחתה של ליזא איננה מן האביונות שבאביונות. לפיכך, באביה מתקנאים רבים. קרוביו ורעיו בעיר מולדתו שמשם יצא, כשבנותיהם מגיעות לפרקן, כותבים אליו תחנונים ומכנים אותו בשם “גביר אדיר”; ואולי הוא באמת גביר אדיר בערך השתוות עמהם. מלאכתו מלאכת חייט באחד מבתי החרושת. לוא לא היה צריך לשלוח מעט כסף לעיר מולדתו בעד סיפוק צרכי אמו הזקנה ואחיותיו הבוגרות ולוא היתה עבודתו כל השנה קבועה ולא נפסקת בשביתת המלאכה, כי עתה השתכר די שכון במעון מרווה יותר. אבל גם עתה אין אשתו וילדיו מתענים תחת יד המחסור. הוא מלבישם, מנעילם, מאכילם לפי הערך ברווח ולא בצמצום. מסכת ערכין זאת היא רבת הפרקים.

אמא של ליזא איננה מפנקת אותה מילדותה. אווירה של לונדון מקשה. בחודשים הראשונים ללידתה כבר היא גומעת פתותי לחם שרויים במים חמים; בת שנה כבר היא אוכלת שיורי בשר ושחולת של תבשיל דגים. כבר טועמת היא אז טעם שיכר הפשוט, החביב על הנשים הנכריות והיהודיות בלונדון המזרחית, עליהן ועל זרען. ליזא מתרגלת בשתיית שיכר, והיא מבכרתו על התה הצבוע. מנהג זה נעשה לה ברבות הימים כטבע שני.

בת ארבע וחמש תחל לבקר באסכולא. יש שם כמה וכמה אסכולות לנערות בנות ישראל. היא הולכת לאסכולא הסמוכה לבית משכנה. היא לומדת שם שלושה דברים; לשמוע בקול נגיד ומצווה, לשבת במנוחה ולהיות טהורה מחלאה וזוהמא. בייחוד מדקדקים בכל חומר הדין בנוגע ללימוד האחרון, כלומר לסדר וטוהרה. עד אז היו רוחצים את הילדה אחת לשבת. עתה היא טעונה רחיצה בכל יום. בבואה לבית הספר מזוהמת תגורש. היא מבקרת בבית הספר שנות מספר, אבל איננה לומדת שם הרבה. יש והיא עוזבת את בית הספר ולא תדע קרוא וכתוב כהלכה, אבל היא למדה לנהוג בסדר, בטהרה ובדרך ארץ. זאת היא כל השפעת ההשכלה האנגלית בדיוטא התחתונה, ודבר זה לא יהא קל בעינינו. מלבד זאת למדה ליזא בבית הספר מעט קריאה עברית ותרגום איזה ברכות ותפילות ותשכח את כולן במהרה.

בת ארבע עשרה שנה כבר השלימה את חוק לימודיה. מבנה גיווה הולך וחזק, תווי פניה עזים מעט, אך לא רעי מראה. היא נראית כמלאה חיים ובריאות, נכונה בכל רגע לצחוק, נכונה בכל רגע לרקוד. בהישמע קול מנגנים על תיבת חלילים ברחוב, היא ראשונה מעוררת את החברים ואת החברות לחוּל שם במחולות. בימי קיץ, לפני בתי היהודים בווייטשפל, נראים מחולות כאלה לעתים קרובות מאד. עליצות נחמדה ושובע שמחות לילדי העוני. על כל אשר ייאמר לה היא משיבה במהירה וקולעת אל השערה חץ שנון. יש בה בגלל תנועותיה המהירות, עיניה הנעות תמיד בחוריהן ובהבטתה מן הצד בסקירה מפיקה חשד, מעין פרג (שפערלינג) שברחוב – העוף האחד שהיא יודעת. במזגה היא טובה ונדיבת לב, אך את תועלתה ואת בצעה לא תסיר מנגד עיניה רגע. היא לא תגדף את אחיה בגלל שתותו לפעמים לשכרה או הכותו אותה. דברים שכיחים כאלה לא יוכלו לעורר בה קצף גדול.

זה יודעת היא מן העולם החיצון. בבית הספר לא למדה דבר. היא לא תדע גם את לונדון, כי מעודה לא יצאה מן הרובע אשר בו נולדה. אבל אין היא חסרה עניינים לשוחח על אודותיהם. היא משוחחת עם חברותיה על דבר העתיד, על דבר ימי האושר אשר אז תוכל גם היא כאחיותיה הבכירות להתהלך באשר תחפוץ, ללשכת המנגנים “מיוזיק הולל” , לאחד התיאטראות, או לטייל ברחוב הגדול שבווייטשפל חבוקת זרוע עם ארושה. גם על דבר השמלות ומגבעות ורדידים היא מרבה שיחה. וסוף סוף יש עוד אלף מקרים ממקרי הרחוב לשיח בהם; מחלות, תקלות, קטטות, משפטים בערכאות. היא מדברת לשון שרובה אנגלית ומיעוטה יהודית שנתאנגלה.

נערה בת ארבע עשרה במשפחה כזאת בווייטשפל לא תלך בטלה. בא לה מועד לבחור אומנות. היא תוכל לעשות כפיסי גפרית, לרחוץ צלוחיות, לחתוך נייר, להכין צעצועים לסעודות של חתונה. אבל אין היא חפצה במלאכות אלה. אמה ואחיותיה עבדו בבית מלאכת התפירה, וגם היא תלך לעבוד את העבודה הזאת. ליזא חייבת לבוא בכל יום בשעה השביעית ומחצה בבוקר אל מדור רחב ידים, ששם עובדות נשים ונערות רבות מאד. בתחילה חביבה עליה המלאכה. היא אוהבת את הקהל הגדול ורב-המינים-והצבעים הזה; משק מכונות התפירה ערב לאזנה; פני העובדות הרבות ותנועותיהן הסדורות נעימים לעיניה. אבל ביחוד אוהבת היא יום השילוּם, אז היא מקבלת מטבע של כסף ויכולה לשימו למשמרת.

בתחילה היא משתכרת חמישה שילינג לשבוע. מהסך הזה היא מוציאה לבגדים, לתספורת ולקליעת שערות ראשה, חלק לצרכי בית הוריה, ויישארו לה איזה אגורות ליום לארוחת ה

צהרים. היא אוכלת בצהרים עם חברותיה בקירבת בית המלאכה. בית מזון מגואל, מכוער, וכתוב עליו “כשר”. בעלת בית המזון היתה לפנים עובדת בבית המלאכה ההוא, ואחר כך נישאה לאיש ויפתחו שם בית מזון. ליזא אוכלת שם לתיאבון, ועל פי רוב היא רעבה עוד בקומה אחרי כלותה את הארוחה.

ב

מעט מעט תהיה עליה העבודה למשא. היא מתאוננת בשמעה אחרים מתאוננים, אבל זה הוא מן השפה ולחוץ. לא כל עיתותיה נתונות לעבודה. בימי החורף היא נפתרת בשעה השביעית ובימי הקיץ בשעה השישית לעת ערב. גם ביום השבת מן שעת הצהרים וביום הראשון לשבוע כל היום פטורה מעבודה. בעל בית התפירה איננו שומר שבת, אף על פי שכבר ביקשו, הזהירו, הוכיחו. גם הורי ליזא אינם מדקדקים. לאביה יש, במקרה, עבודה בבית מלאכה ששם שומרים שבת. רגש הדת קהה מאד, וגם המון העם שאיננו חופשי בדעותיו, כיוון שעבר ושנה נעשה לו כהיתר. מה ליזא עושה בעיתות מרגוע? מנהגה כמנהג כל חברותיה. בערב היא מטיילה ברחוב הראשי של הרובע ההוא לארכו ולרחבו, ידיה משולבות מאחוריה, וחברותיה מימינה ומשמאלה. מדי עברה ופגשה צעירים וקרצו אליה עין ודברו אליה מלים או חצאי מלים או הברות שיש בהן חלקת שפתים או עזּות, והיא יודעת להשיב, לפעמים מפטפטת עמהם וגם שותה עמהם כוס של שיכר כאשר לבה טוב עליה. לפעמים היא הולכת ל“מיוזיק הוֹלל” ויושבת עם חברותיה ומפטפטת יותר משהיא שומעת. ברחוב היא מתבוננת אל כל תיגרה מתהוללת, ויש שהיא מתערבת לפשר, או להגדיל את הריב.

משנת השבע עשרה עלתה עד רום מדרגת התפתחותה השכלית והרוחנית. היא כבר יודעת את החיים מכל צד; משתכרת תכלית השתכר, שכר שאין עוד למעלה ממנו. מזגה כבר נתבכר וכבר הוא עשוי; דעות ברורות לה ע“ד הטוב והרע בעיניה. כשהיא נוהגת חירות מרובה לפעמים בעת טיול ובעת משתה תחוש אח”כ מעין מררוּת בלבה. היא מכרת טובה, היא נכונה לעזור, אך נתון לא תתן להשיג את גבול חירותה, ועמידתה ברשות עצמה. ליזא בתור לאומית – פחותה משווה פרוטה. אין ספק שהטבע שלה עברי. בפרצופה ניכר החותם העברי, אבל המושג ע"ד המולדת והלאום כמוהו כאין. היא יודעת שהיא Jewess ושאין זה עוון גדול ושבמקומות אחרים רודפים אבל בלונדון מרחמים ושטוב לה לנערה שאיננה Jewess, אבל הנעשה אין להשיב. המושג הדתי הוא כהה מאד. הנערות הנוצריות הולכות לבית תפילתן, וזאת היא לכן חובה. התפילות בשפתן, הקריאה בשפתן, “הבייבל” לא תזוז מהן, לא תפסוק מעל שולחן הוריהן בבית ומשיחתם כל ימי החופש. הנערות העבריות פטורות מלכת לבית הכנסת. השפעת בית הספר לטובת הדת היא חלושה מאד, אף כי חפצים לטעת שם את הדת. דבר זה איננו יוצא מכלל נוסך ישן. השפעת הפבריק היא מעשה-לסתור ולא לבנות. השפעת בית-ההורים גם היא כאין, ראשית יען כי בבית ההורים אין מדברים על דבר עניינים רוחניים ונאצלים והמצוות המעשיות הולכות ונשכחות, ושנית יען כי אין בני הנעורים שם נזקקים להורים. בראש השנה וביום הכיפורים ליזא הולכת עם חברותיה לעמוד בקרבת בית הכנסת הסמוך. הן עומדות שם בחוץ ומפטפטות ומתלוצצות.

בת שמונה עשרה היא מוצאת “אוהב”, עושה מלאכות כובעות – בן נודדים, שנולד באנגליה וישב עד עתה בלידס. הוא כבן עשרים וארבע. הישיבה הקבועה בלידס היתה עליו למשא ויבוא לונדונה “עם עשר אצבעותיו” וישוטט ויבקש וגם מצא מלאכה בבית עושי כובעות. באחד הימים לעת ערב פגש את ליזא עומדת בחוץ בשעה שניגנו שם על תיבת חלילים.

אדמה שכבר זכיתי לראותך מיס, באחד המקומות, אך לא אזכור את שמך. שמי ליזא ראבינזון. פתיחה קצרה, ואחרי כן פרקים הולכים ורבים. בעוד יום אחד חברותיה רואות אותה מטיילת ברחוב עם “החתן” אשר לה. ביום הראשון לשבוע הם הולכים לראות את מחנות הצבא מדי עברם בחוץ, וכשהפרוטה מצוייה הם נוסעים יחד מסע של טיול אל מחוץ לעיר במסילת הברזל או באניית הקיטור.

עברו שלושה ירחים וליזא באה בברית הנשואין. חופה וקידושין בבית הכנסת הסמוך. היא לבושה בגד סטין צבע הליוטרופּ ועל ראשה מגבעת סמט גדולה ואדומה ומקושטת מאד. גם שושבינאות יש לה מן הנערות, והן לובשות בגדי משי ירוק, אדום או תכלת. אחרי החופה הולכים המחותנים והחתן והכלה הקרואים לבית אבי הכלה ואוכלים ושותים ומרקדים עד אור הבוקר.

עוד במשך זמן מה תלך ליזא לעבוד בבית המלאכה, ואחרי כן תחדל, והרחוב יתעשר עוד בשלושה ארבעה זוגות של ילדים וילדות, שעתידים גם הם כאמם לשעשע ברחוב, ואח“כ לבקר בבי”ס, ואח“כ – לעבוד בבתי המלאכה שברובע ההוא. כן יעברו כל ימי חייה, מצומצמים בתוך אופק הרחוב ההוא ועוד איזה רחובות סמוכים. וכאשר תמות יבואו השמשים העטופים שחורים והובילו את גווייתה לבית עלמין, וחסרונה לא יהיה מורגש ברחוב. הרשימות והציונים על דבר הצער שבווייטשפל רבים מאד מאד בילקוטי. אבל בכוונה מניח אני את ה”טרגדיות" ואת הפורעניות הקורעות לב, ומתאר את הצד השאנן, כלומר המאושר והפשוט, שאין בו מייסורי הסכסוכים; אין פה איש מתאונן, הכל הולך למישרים, הכל כשורה. אבל פה יש הצער הגנוז. הננו מרגישים כי דבר מה הולך וכלה בפשטות החיים, בפשטות הנוראה של החיים האלה. ליזא היא נכדת רבקה פעריל אשר אותה ידעתי בעיר קטנה במדינתנו. במקרה ידעתי גם את אבי אביו של בעלה. בעלי מלאכות הגונים ודלים בעיר קטנה. גם בחיים ההם היו צער ודלות; פה, בחיים האלה יש לא רק צער, אבל גם כמו אותות רקבון וכליון. הדבר שהיה מתפרד לחלקיו וריח רע נודף מההתפרדות ההיא. אתה רואה את פני היהודים והיהודיות בווייטשפל, פנים ידועות מתמול שלשום, אבל כמו נשוכות משן ההרס אשר החל לסול אליהם את ארחות אידו. צורות מטושטשות, דמדומי טיפוס חדש, צביון בין השמשות…

השיטנה הבזויה – לא אזכור איה שמעתיה, או ראיתיה בדפוס – כי כוח המושך של שהקונגרס בלונדון לא היה צפון בקונגרס עצמו ברעיון הציוני עצמו, כי אם בלונדון, כי איוותה נפש האנשים לראות את לונדון ולטייל ברחובותיה, העלתה על לבי זכר שני טיילים כאלה, עומדים לפני כמו חי, ואינם זזים עד שאתארם, למצער ב“יד כהה”. האחד הוא מן השנה השלישית – האשכנזי היה אומר במקום הזה: יאהרגאנג 3 – והשני הוא מהשנה הרביעית של הקונגרס.

אחרי הקונגרס השלישי ואוותר אני ועוד שרידים אחדים בבאזיל. כחום היום עברנו את הגשר הראשי על פני הרהיין. כל יודעי באזיל יזכרו את המקום היפה ההוא. חסין הנהרות שוטף שם כזרם קיר, כמפל מים במורד, סוער ומתדפק אל גדותיו כמחי קבל. באשכנז הוא כשוכן כלא, כובש יצרו, שאנן, רצוף דודים, מתעלס באהבים. פה הוא רץ אל ההרים, פה הוא בוקע צורים, ואזני העובר תצילנה משאון חשרת מים. והתכלת לא תכלת נוגה, לא צעיף תרדמה, אך כתונת אור, נוצצה ולוהטת, שנונה כחיצים, מלאה ואומץ. ומשני עברי הנהר באזיל הראשית, העתיקה, עם ראשי מגדליה וצריחיה הנחפים בזהב קרני השמש ו“באזיל קטן”, חדשה, רעננה, רחבה, בלי מפלאות הבניה, בלי מפעל יד חושב, אך שקט ורווחה לשואפי רחבה, בלי מפלאות הבניה, בלי מפעל יד חושב, אך שקט ורווחה לשואפי צל, באזיל של הגבירים החדשים. אבא רהיין סוען גועש, כמו יתקצף על אשר נועזו בני היבשה להעמיס על שכמו את הגשרים הכבדים האלה, שמש שופכת חום רב, פלגי להט! אנחנו עייפים ויגעים מעבודת הקונגרס. על הגשר הכביר יש במקומות אחדים כסאות חצובים באבן ומחסה פרוש עליהם.

ישבנו לנוח מעט, אני וראובן בריינין. אינני זוכר מי היה עמנו עוד. הנני זוכר: אז עבר לפנינו איש, וכמו חפץ לגשת אלינו וכמו החל לדבר אלינו. הוא היה כבן חמישים. קומתו היתה ישרה כקומת איש אשר עבד ימים רבים בצבא, ואולם באחרונה תחת משא השנים, או העבודה, או הצרות נכפפה מעט. הכפיפה היתה קלה וכמו אך החלה, הפנים הפיקו עוז מכבר, וכמו צל חולשה ורפיון, מדווה או מצוקה היה פרוש עליהם. הפנים היו שזופים מאד. גם בלי בקיאות יתירה בחכמת הפרצוף יכול כל איש להכיר, כי זה הוא איש חזק, בריא, אשר זה עתה החל העש: זיקנה או עוני, לאכלו. לא ידענו מי הוא. בגדיו היו כבגדי פועל או כבגדי איכר, בשווייץ אין מפלגות העם בדלות בבגדיהן, פועל העובד הרבה או איכר פולח ובוקע – שנסתחפה שדהו. אם כה ואם כה חשבנוהו ליליד הארץ.

למה ניגש אלינו ומה הוא סח? המבטאים בשווייץ רבים מאד, ואם ידבר איש יהודית-אשכנזית במבטא ברדיטשוב, גם אז לא ייבדל הרבה ממבטא חור או ברן. מי שיודע את כל המבטאים ההם יודע יותר משבעים לשון. מה בעל המבטא הזה חפץ? כי האיש העומד לפנינו הוא יהודי, לא עלה אף על לבנו. הכל יכולנו לשער זולתי זאת. כבר ראינו טיראָלים, קוזקים, חינאים, שבאחריתם נתגלו כיהודים. אך האיש הזה, בעל הפנים האלה, לבוש בגדים כאלה – יהודי?

ואמנם הוא היה יהודי, והוא בא אל הקונגרס הציוני. הוא היה אחד הטיילים! הוא חפץ לראות את באזיל, הוא השתוקק לראות את התמונות מעשי ידי באגלין ואת הרהיין ואת המינסטר! הוא בא ברגליו – אולי זוכר אתה, בן לוויתי, את המקום אשר משם בא? שמענו אז את כל הפראים, ראינו את כל האותות והמופתים.

אגדת היהודי הנצחי על גשר הרהיין! לא הרחק מהמקום הזה נמצאו שלבי המדרגות ששם היו מחולות המוות בימי הביניים, ששם גילגלו את היהודים מראש צוק כשעיר המשתלח. האבנים ההן יודעות וגם מי הרהיין יודעים את האגדה הזאת, ואנחנו שמענו עוד הפעם, שמענוה אחרי הקונגרס, והיא אולי היתה עמוקה הרבה יותר מדרשות רבות שנשמעו בלשכות הקזינא. אליהו נראה לנו והוא מספר אגדה? לא! יהודי חי וקיים, יהודי יהודי מארץ ביהמן!

אדם פשוט, חזק, גס מעט, בלי תחבולות, בלי פיקחות יתירה – ובכל זאת יהודי. אך העור החיצון היה גס, ואולם עמוק מן העור כבר נמצאה דקותו, כבר נמצאה רוחניותו היהודית. הוא אדם פשוט, אין חלק לו במלומדים, ברבנים, בחוקרים, ובכל זאת יש אשר הוא עובר לפני התיבה להתפלל, יש אשר הוא קונה לו ספר לקרוא בו, יש אשר הוא הוגה, יש אשר הוא חותם על מכתב עתי. בן כפר – זאת סיבת פשטותו וגסותו. הוא ואבות אבותיו גרו בביהמן. הם גרו בערי השדה, בכפרים. זה מאות בשנים הם יושבים שם. יושבים ועובדים – די היה לראות במעוף עין קלה את האיש הזה למען היווכח לדעת, כי לא הלך בטל – עושים בכל מלאכה, מסיעים משאות, מובילים עגלות, סוחרים רוכלים. אין אף אחד עשיר ביניהם. בסביבות מקום מושבו הם יושבים משפחות משפחות בכל כפר, בכל עיר קטנה, רחוקים ממרכז היהודים, רחוקים ממקור הדעה והתקווה אשר יהודים, ובכל זאת יש אשר יגונב אליהם דבר והשתאו והתעוררו.

מאין באו שמה? לבנו לא הלך אחרי חקרי קדמוניות, להלאות את נפשנו ואת נפש האיש הדובר בנו בשאלות כמו אלה. לא קדמוניות חקרנו. ההווה עמד לנגד עינינו, ההווה בכל עצבו ורגזו בתבנית היהודי הזה. בוא באו היהודים שמה כאשר יבואו אל כל מקום. הסער נשא את המוץ על כנפיו ויביאהו למקום ששם, לפי שעה, לא היה סער. כן ישבו, נולדו, מתו, ועוד פעם נולדו – יהודים שונים, דורות שונים, ועם אחד. סער לא היה וישבו. והנה התחולל הסער. המקרים הידועים פרצו בביהמן. המקרים – ההוא ידע אותם? האם היהודי הזה ושכניו יודעים את מוצא הסער? אך אחת המה יודעים, כי היסוד שעליו הם עומדים החל לנוע תחת רגליהם. גם ידוע לא ידעו; הם חשו זאת בנפשם, בלחמם. עם הארץ החל להינזר מהם, האנשים החלו להלעיב בהם, הנערים השובבים החלו ליידות בהם אבנים. והיה כאשר תפגע אבן באיש ואמר בתחילה אך מקרה הוא, אמנם גדול הכאב, אמנם זב דם, אך כאלה וכאלה יקרו. ואולם בפגוע אבן שנייה ושלישית ורביעית הלא יתבונן ואמר בלבו: לא במקרה פגעה האבן בי.

ויהי התופרים אשר תפרו בגדים בעד האיכרים, ויאמרו להם האיכרים יום אחד: לכו לעזאזל ואת בגדינו יתפרו לנו אחינו, והרצענים אשר תפרו את הנעלים והבונים אשר בנו בתים והפועלים אשר עברו במלבן והעגלונים אשר נהגו בסוסים והרוכלים אשר קנו או מכרו וכל איש ישראל אשר היה לו מסחר ומלאכת עבודה נשא ונתן עם האיכרים ועם האלופים, ראו כי האנשים האלה נסוגים מהם וידחפם בחזקה או יהפכו להם עורף. ויאמרו האנשים בתחילה אך חולי הוא ונשאנו, שוט שוטף יעבור, וישבו יחיל ודומם ויאכלו את שארית חילם וימעיטו את צרכיהם ואת צרכי ביתם הלוך והמעט עד הגבול1 ומעיינות הכלכלה הלכו הלוך ודלל, הלך והיחרב, עד אשר כלאו, ואז נהרס איש וביתו; ויהי איש אשר לו בנים והוא נותן אותם למורים ללמדם ואגורה אין בכיסו לשלם שכר ויבטל את הבנים מלימודם ויקבלם לעזור לו בעבודתו ויעבדו האבות והבנים יחד לרוח, כי גם עבודה לא הביאה כל שכר, כי מאס בהם עם הארץ, נמוטו מוסדי מעמדם, ויפנו כה וכה ויתאוננו ויתחננו וידברו רכות וידברו קשות; והעשירים מקרב אחיהם, והאנשים אשר מלים יפות על לשונם דיברו מהתלות: שבו וחכו, הדור דור נאור, העת עת חדשה, מוקשי מדינה המה. ויהיו להם כל הדברים האלה כדברי אבזרים לועגים לרשים וכתנחומות איש שבע, אשר ינחם את הרעב לחכות עד שנות הדור את תפקידו.

ואז החלו האנשים לנדוד לארבע רוחות השמים. לא ידע איש בשבתם ובנודם. לא ידע איש את היהודים אשר ישבו בכפרים בסביבות פולנא, כי גם את שם פולנא לא ידע איש לפני המקרה הרע. והאנשים אנשי כפר, גם עבוד עבדו בצבא, גם עשה עשו בכל מלאכה, גם את בניהם נתנו לבית הספר, גם שפת הארץ היתה שגורה בפיהם; והאיש אשר לפנינו בכבידות דיבר אשכנזית ויהי מבטאו כמבטא עמקי שפה שבשוויץ, כי אך טשכית דיבר. גם פניו כבר היו פני בן כפר, וידיו ידי עשיו, גסות, חזקות, כשירות לכל עבודה – לכו ועשו אותם לפועלים, לעובדי אדמה, לאנשי כפרים. אבל כבר הם פועלים, עובדי אדמה, אנשי כפרים, כבר לא יכולנו להכיר את היהודי ההוא כי הוא יהודי. חוטם כזה – את חצי הונם נתון נתנו במחירו משתוקקי התבולל. וגם חוטם זה כבר היה למאושר ההוא. גם בית ואחוזה היו לו מכבר. ביהמי שבביהמים! ושם בקרן זווית, בפינה נכחדה, שם עוד יוכלו היהודים להתבולל. שם אין המונם רב, שתים שלוש משפחות בעיר, בכפר, שתים שלוש למאה לחמישים משפחות אחרות. השיעור שיעור טוב: מלוא הכף לרפואה שלמה. והנה סער בא ואוחז רכושם, ויזרם בארצות וינערם כאשר ינער הארבה.

שלום עליכם ר' יהודי – ובכן לקונגרס, לבאזיל?

כן, לקונגרס, לבאזיל. לשווייץ באתי. הנני נודד. פראג-ווין. האנשים לא ידעו במה להושיע. חשבתי לצאת לאמריקה. הדרך רחוקה. חשבתי דרכי לשווייץ. ידעתי את דבר ציון. ידעתי… הנני אוהב… לא אוכל הביע זאת במו פי. ראיתי… מכתב עתי… הוא יוצא בווין… כן, באתי הלום. הפרוטה כלתה מן הכיס. באתי ברגלי. העוד אראה פה את הד"ר הרצל? איה הקונגרס? הוי, סלחו נא לי, כי אבקשכם לתת אותי לשבת מעט.

הלכנו “אל החסידה” (צום שטארכען). השקינו את האורח הייגע ספל מים. אורח מביהמן! הוא בא אל הקונגרס באסרו חג של הקונגרס. הוא חפץ לראות את הד"ר הרצל, שכבר נסע מפה. חובה היתה לנחם מעט את האיש ההוא.

בפונדק “אל החסידה” נשארו אך עשרה אחרונים. אולם במהרה נעשה נס קיבוץ גלויות. הנודד מביהמן הוקף מכל עבר. הוא לא ראה את הקונגרס, אך חפצנו להראותו את שייריו המעטים. לא יכולנו להושיע לו, ונחפוץ להראותו אהבה ואחווה. זהו יותר מצדקה: אין הצדקה מתחשבת אלא על החסד שבה. הקונגרס הוא מקור אהבה כזאת. האומלל לא זכה לדלות מן המקור, ונחפוץ להטעימו אך נטף אחד, אך רסיס טל אורות. הוא ראה עינים מלאות חמלה, הוא שמע שפת יהודים, הסגנון, הטעם המיוחד ליהודים גם אם ידברו בכל שפות תבל. הוא שמע כי יש יהודים מרחמים איש על אחיו וכולם יחד על העם. לא בתקוות שוא בא האיש הזה, הוא ידע כי לא לו ללכת ארצה כנען, אך אולי לילדיו, אולי לאחיו הרחוקים, אולי לדור יבוא. אולי יבוא יום אשר אז לא יסוער רגש ישראל כמוץ מגורן וכעשן מארובה. ישנם אנשים חושבים, עמלים הוגים, ולוא גם חולמים, אבל ישנם, לא אמרו נואש, לא נסו מן המערכה, לא בגדו בדגל. הוא חפץ לראות זאת. הוא, רעב, צמא, עייף ויגע – אנחנו השקינוהו כוס מים. גם חלם האכלנוהו. אך לא לזאת כיתת את רגליו מהא לעמק, מעמק להר, תחת קרני השמש הלוהטת, עדי בא אל הגשר בבאזיל ועדי פגשו יהודים אחדים. עוד ידיו לא רפו, הכוח אשר מכבר אזל, הקן חרב, הבנים במחצית דרך לימודם הושבו אחור, האשה… אך עוד יש שארית כוח, ואם יצום איש יום ואם יצום יומיים, עוד לא ימות יהודי אחד בן כפר מסביבות פולנא. כאלה וכאלה ימותו. הוא חפץ לראות הקונגרס! לכו נא אליו בעלי חשבון ושימו לפניו את שאלות הכלכלה. הקיבה שלו והרעב שלו. הוא יודע את אשר הוא חפץ. גם לו לב!

זה דבר “הטייל” הראשון, אשר בא – האין זאת? – “לראות את באזיל”. לא קין כל דאגה אחרת, זולתי לראות את באזיל. סתם, באזיל היא עיר יפה, השוק, הגשר, בית המועצות, המינסטר, בית משכית, ויבוא אורח מסביבות פולנא לראות את ההוד וההדר. האין זה ברור “כשמש בצהרים”? אנוכי לא אשיב על השאלה הזאת – ישיבו נא בעלי השטנה, הפרוקוראטורים, אשר לנו והליצנים השנונים. הם בקיאים בחכמת הנפש; הם יודעים למה אדם נוסע אל הקונגרס. אנה נדד היהודי הביהמי ההוא מבאזיל והלאה – לא אדע. גם לא אדע האראהו עוד בחיים. תמונתו חקוקה על לוח לבי, לא כתמונה פרטית, אך כסמל רעיון. כתבנית דבר כללי. הגלות מביהמן דיברה אלינו על גשר הרהיין בבאזיל. לא אתפלא על אשר בימים מאז סיפרו ויאמינו, כי לינו נגלה לפלוני ולאלמוני. יש פגישות שהן כמעט כגילוי אליהו.

עברה שנה ואני על מכסה האניה השטה מאסטנדה לדאוור. עוד הפעם קונגרס, עוד הפעם “טיילים” יוצאים “לראות את הערים היפות”. הים מאסטנדה לדאוור איננו נורא מאד, ובכל זאת הלא הוא ים. בעוד האניה צפה במנוחה, בעוד החוף נראה, המסע הוא אך שעשועים; אך בעלות האניה על במתי ים תחדלנה המהתלות, והעצמות תחלנה לרחף מעט, גם עצמות האנשים שהסכינו לנסוע באניות בים, ומה גם עצמות הנוסעים בפעם הראשונה, הים איננו זועף, וח היום צח, מבין עבי שחקים אך זה השקיף השחר באור יקרות, חופי בלגיה הולכים הלוך ונמוג, עוד הם נשקפים כמו במעטה חלום, כמו בעד וילון הרקיע, ונעלמים ואינם. אך פאת מזרח כתכריך צבעים רקמה. אין רעמי רעש, אין נהמת סופה ויילל צלמוות, הגלים אך ישיחו את סוד שיחם. ואולם מי יודע אם לא יהפך צוף אימרותיהם לשאון מדנים, למפץ וכלי זעם; מי יודע את העולם הנעלם ההוא אשר אך את פניו אנו רואים. אך שעות מספר לנו לנסוע, ואולם מה יוכל לקרות במשך שעות מספר – אלהים אדירים יודעים זאת.

אז ייאספו כל האנשים היראים מסביב לכל איש אשר לא יירא. במלכות העיוורים יוכל גם בעל עין אחת למלוך. “הסגולות” ידועות: שבת על המכסה, שבת באמצע האניה. הננו חשים לכבוש לנו את המקומות המסוגלים ההם. אני “הגיבור”, אני הנני חשוב קצת אצל השר של ים אם יתחולל סער, ודאי אהיה אנכי המשתדל להמתיק את הדינים. בים הצפוני הלא הנני קורטוב של בעל בית, רוחץ זה כמה, נוסע הנה והנה זה כמה. הנני מרגיע את רוחות המפחדים, הנני מבטיחם כי אין דבר, והם מתדבקים ונאחזים בי. רופא אחד אשר “טייל” מרוסיה הדרומית ישב לימיני ויאמצני אל לבו. נפלא הדבר, כמה חיבבני האיש הזה חיבה יתרה לפתע פתאום. לשמאלי – סוחר או עורך דין, אם לא אשגה, מעיר ריגא. הגלים נערמו יתר ויתר; לגלים כאלה יאמרו הספנים: תנועה קטנה. מתנועה קטנה עד גדולה רב הדרך, מטלטול עד נחשול רב הדרך, אבל גם תנועה קטנה דייה להלבין את פני הרופא אשר לימיני.

הוי דוקטור, איה תרופותיך? – לזה אין תרופה – אבל חזק ואמץ, אל תשם לב, אל תחשוב! טוב הדבר. הרופא מתאושש, גם הסוחר מריגא אשר לימיני מחזיק מעמד. המניין שלי בקו הבריאה. רק אחת יראתי, פן תפגע המחלה בי בעצמי, בה“גיבור”. זאת חרפה גדולה, אחרי הבטחותי וגבורותי. אך לא נתביישו בי שולחי ולא אני בהם. מהחדרים של מטה העלו אלינו את חבר מסענו, את ידידנו ב. מאודעסא. שם החל להעלף מעט. פניו חוורו מעט. הושבנוהו על כיסא כל המכסה ויירגע. על שפתיו ועל תווי פניו צחוק מעושה, כמו דבר אליהם, ולא זר כל עת המסע. וחבר מסענו ס-טש, זה ס-טש שהיה בכל העולם כולו, אדמירל ממש, מתהלך על האניה כהולך בחליל, כאותו במהלך בחינת “פישוט ידים ורגלים” שהמלחים האנגלים רגילים בו.

כשנזכה – אומר אחד מבני חברותא – והיה לנו צי על הים התיכון, אז נמנה אותך אדמיראל.

אסכים להיות גם בר-תנורא וקושר חבלים, ובלבד שיהיה לנו דבר מה. ההיתולים יוצאים מקירות לב. הם אך מהשפה ולחוץ. סוף סוף אין אדם נוטה ללצון ולשיחה במעמד ההוא, רצוני לאמר בטלטול ההוא.

זה היה המניין שלנו. אך היו עוד מניינים אחרים. מי יודע מי הם. הן לא בשביל הציונים לבדם הולכות האניות הבלכיות מאסטנדה לדאוור. עוד יש אנשים, עסקים, וגם “טיילים” בתבל זולתי הציונים. וכאשר הבטנו מחוג המניין שלנו וחוצה, ראינו עוד אגודות אגודות. שם היה זקן אחד, בתחילה ישב במנוחה, אחרי כן לבשו פניו קדרות, לא קדרות היבשה, אך מין צבע מיוחד, מין “צבע מיתה משונה”. ואחרי כן… כבר ראיתי חולי ים שונים, אך כאשי הזה כמעט לא ראיתי. הייתי בהלגוֹלאנד בשנה העברה. אין זה כגדות הים, כמקומות הרחצה הנודעים, אך סלע, שרטון בלב ים. שם אין לרחוץ בלי נסוע באניות, כי מקום הרחצה הוא ממול הסלע. הרוצה לראות בית תעלה לחולי ים ישב בהלגולאנד ונסע כמעט בכל יום באניות. שם יש “חומר רב בקליניק” כפתגם הרופאים. נסעתי מסילט להלגולאנד, בשעה שפרשה בים, עמדו הנוסעים על המכסה עליזים ושמחים, מתלוצצים ומתענגים. “שפת הים” היתה שקטה, ורוח הנוסעים טובה מאד. שם היה לעמנו איש שנודיע שהוא רופא, כי הוא נוסע כל ימיו באניות, כי יש לו מאה סמי תרופה למחלת הים, ולא עברו עשרים רגעים, ובעל מאה סמי תרופה אלה נפל כבכול עץ וישכב כל עת המסע עד הלגולאנד. ומי לא ראה את הנשים אשר כמעט תחלינה תמיד? אך הזקן הזה – לא ראיתי כמוהו. דונג ועפר – כן נהפך מראה פניו, חוטמו, מצחו התעוותו, ועיניו קמו בחוריהן. הוא התאפק בכל כוחו, הוא נלחם ברגש הגיעול, וככל אשר הוסיף להתאמץ ולכבוש את טבעו כן נשחת מאדם מראהו. באחרונה נבהל אל מסגרת האניה להוריד ראשו המימה. יש אשר המחלה הזאת מעוררת צחוק. הזקן פירפר כולו כאחוז שבץ, נאנק, געה, התכווץ.

אשי לא יכול לעמוד מנגד לנגע האיש ההוא. מי הוא הזקן הזה ומדוע כה כבדה מחלתו? הוא כבר נסע פעמים רבות באניה. – הודיעו לנו יודעיו הקרובים אליו, אלה אשר טיפלו בו, ואם כבר נסע פעמים רבות, איך חלה באופן מבהיל כזה? – הוא חולה בכל פעם אשר הוא נוסע באניה – נפלא הדבר, אל מדוע הוא נוסע? – שאלה נבערה. אין זאת כי אם דבר נחוץ לו.

הרגעים יארכו, השניות עוברות, כבר עברו שתים, ועוד שתים, ואולי עוד שלוש. האנשים מביטים מתבוננים איש וקרן חזות בין עיניו. כבר רואים, כבר חושבים הם לראות את חופי אנגליה. אך נפש הזקן כמעט יוצאה. יין, מים אבק להריח, טיפות – אין כל עצה ותחבולה! האיש הזקן איננו רואה, איננו שומע, רך בפעם הוא גונח מלבו, וראשו נופל אחורנית, ואיש איש מאתנו אומר בלבו: הוי, מתי נבוא לדאוור להוריד את האיש הזה אל היבשה. צער וגם תלונה! למה נוסע הזקן הזה, למה נתנוהו לנסוע? אין זאת כי אם ענין נחוץ לו, איש זקן, היודע, כי יחלה בכל פעם אשר יסע באניה – למה הוא נוסע?

שאלות ותשובות, תמיהות ותירוצים! איש ישראל אוהב לחקור ולדעת. פתאום, ואיש נגש אלינו מן “המנין” ההוא, ואומר לנו: אבל האין אתם יודעים מי הוא הזקן ולמה הוא נוסע? הלא הוא ציוני, ציוני מארץ ביהמן, והוא נוסע אל הקונגרס.

לא יכולתי לשוחח עם הזקן כאשר שוחחתי עם בן ארצו שהתוודע אלי על הגשר בבאזיל בשנה העברה. לא איש דברים היה הזקן הזה בשעה שראיתיו אני וחברי באניה מאסטנדה לדאוור. אך פניו הנעווים, המלאים יסורים ורגש תיאוב וגיעול, פני חולה מסוכן נשארו חרותים על לוח לבי. ומי מכם לא יזכרהו, ידידנו הר' ב-ש, הר' ס-טש, ואתה הרופא מרוסיה הדרומית, שישבת לימיני, אתה אשר אמרת, כי פני הזקן הזה כפני חלל?

בשאון, במהומה, במרקחה, במבוכה, בעבודה הרבה והנוראה שהיו לנו בלונדון שכחתי גם את האיש הזה, ועד אלפי דברים וחזיונות שאדם רואה בימי מסעותיו. אך פעם אחת, לא אזכור אם במיטינג של קבלת פנים או על המשתה שאחרי הקונגרס, או בקונגרס עצמו, או באחד הוועדים, אך הנני זוכר כי הייתי עייף מאד מרוב שמיעה, מרוב ראיה, מרוב דיבור, פתאום, בהיסח הדעת, הזהירו לנגד עיני פנים נודעות לי. הזקן מן האניה! והפנים מאירות, מלאות נחת וחדווה. ברגע אחד הכרתי כי האיש ההוא הקשיב הרבה, כי הוא מדושן-עונג. הושטתי לו את ידי. מה שלומך? – חן חן! אני שלום. – כבר עברה מחלתך אשר חלית בים? – עיניך הרואות, כי הנני בריא ומאושר. – כן, אבל עליך להיזהר לבל נסוע באניה אחרי אשר נוסית במסה. – לא נעלם הדבר הזה ממני, מוכן הייתי למחלת הים, אבל אחת אמרתי – לנסוע אל הקונגרס. וכל עוד רוחי בי אשוב ואשוב.

ובעת אשר שמעתי או קראתי את השיטנה הנמבזה, כי הציונים נסעו לקונגרס לשם טיול ולראות את לונדון, עמדו שני אנשים כמו חי לנגד עיני: הנודד מפולנא על הגשר, והזקן החולה על האניה.

ויש אשר יעלה הרעיון על לבי לירוק בפני דוברי השיטנה, ואחריו יעלה רעיון על לבי: דוברי כזב ושיטנה אינם ראויים אף לירוק בפניהם.

קולו הצרוד נשמע כקול פעמון שבור מתוך רעש הגפת בעל תריסין ושאון צעקות החנוונים והרוכלות, המוכרים, המפצירים והקונים המסרבים, ברחבה אשר בעיר ב-גי, בעצם יום השוק.

הוא עמד בצל סוכה, ואולי עוד פחות מסוכה: לחי וקורה ומין מחצלת, ולפניו שולחן, ועל השולחן כלים שונים, “שכיות החמדה” שהוא מזכה בהן את הבריות, והימים ימי סוף התקופה, כשיחתן של בריות: שלהי דהילולא, אחרית “הסיזון”, ואז עמלים הרוכלים בכל עוז למכור את שארית סחורתם, את השחולת.

והוא עומד ונוהם כארי יגע, מתוך קופת צעצועי אפע אשר לו, במבטא מוזר ומגוחך, אשר בו יבטאו האיטלקים את השפה האשכנזית: סורו, אתיו הנה, אדונים גבירות, פה שער המצבה למעשי יוצר ולפעלי-חרשים, מערכה גדולה מהמערכה הפאריזית, חפצים מתנוססים כלבנת הספיר, צמידים יקרים מעולפי אבני יהלום ואקדח, אבני שוהם גדולות כבוהן-יד, כפתורים, נזמים, רצפת תשבץ, מאזאיק!!

והאיש גבוה ורחב הכתפות, פניו תפוחים, ועורם שחום, זקנו מגולח ושפמו עב ושופע, עיניו שחורות והבטתו חדה כשיפוד ושפתותיו מרחישות ודובבות בלי הרף, על ראשו כיפה קטנה ומעוכה, ועל צווארו תלה שֵיר – והוא מ“שכיות החמדה” שהנהו מוכר – וכולו כרוז אחד, כולו צועק ומפרכס – “רוכל איטלקי”!

והוא יודע את עיתו ומכיר את מקומו וייבן, כי אם לא יצעק – אז יצלול כעופרת במים האדירים האלה; בלוע יבלענו השוק, ולא ייוודע כי בא אל קרבו.

כי לא בשל הכפתורים והאלמוגים ורצפת התשבץ האיטלקית כל השוק הזה בב-גי, כי אם בשל סחורה אחרת, סחורת מדינה, מעשי יד הפועלים והאיכרים והאיכרות, שהשתבחה בהם ארץ בלגיא, בשביל השזורים העשויים לא מעשה מכונה כי אם מעשה ידי אדם.

ו“הרוכל האיטלקי” חותר בכל תחבולותיו ובכל מרמת חינו לצוד צייד: עלמה יפה כלבנה ועדינה כחבצלת! קני נא את המחט היקר הזה בעד בחירך, חצי חינם! – כאלה וכאלה הוא קורא ועיניו משקרות מסביב.

ואנחנו הולכים לשוק ההוא לקנות שזורים. לקנות או לעמוד על המיקח. היום הראשון והיום הששי ימי השוק המה, ואז יוצאים, “יושבי מנוחות שאננות ומשכנות מבטחים” הרוחצים בים, והנשים לפניהן – הנשים, אשר בעצתן תנחינה אותנו מישור, הנשים המבינות, בעלות הטעם, היודעות להבחין בין מעשה מכונה ומעשה אדם.

אך פרא-בודד-לו ייבדל מן המחנה, ומדי ילכו עדרים עדרים כעלות השחר לשוק, עיניו תקדמנה אשמורות לבדו על חוף הים ולשיח לבדו עם הזקן ההוא, אשר לסיפוריו אין קץ.

אחרי מיאון וסירוב משכוני גם אני. פה מעשה בראשית: הים, ויש אשר הוא עשוי תלמים תלמים, ויש אשר הוא מרודד, ושם, כמהלך עשרה רגעים, שוק, תל של נמלים, שוקקות, משקרות, עוסקות, גם מחוכמות מאד.

ואלך גם אני לבקש שזורים ואמצא אלמוגים, כי צוד צדני “הרוכל האיטלקי” כציפור. עברתי לפני האיצטבא אשר לו: מא-זא-יק! רגע אחד עמדתי ואפול בידיו. הוא השיגני בין המצרים. הבטתי רגע על רצפת התשבץ אשר הוא מוכר. הסחורה נמבזה ונמס, קלוש ורפה כעשב “אל תגע בי”. – מה מחיר הכפתור הזה? – אני נגעתי בכפתור וירעשו הסיפים. מקור הדבר נפתח. כאשר עיניך תחזינה מישרים – החל “הרוכל האיטלקי” לטייל ארוכות – אין ערוך לכפתור הזה בכל הארצות ובכל העמים. אם חבל זה יפול לך בנעימים, אז יתקנאו בך באי שער עירך, כל יושבי ארצך, כל יושבי תבל. הוא יהיה כחותם על לבך. שורה נא את האבנים האלה איך צורפו, איך התלכדו ולא התפרדו ומה נאווה שלל הצבעים ומה חברבר ומה מתוק האור לעינים, זה כברוק ברק וזה כשרף מעופף… מה מחיר הכפתור? – הוספתי לשאול. מחירו לא ייערך. לא אדרוש מידך את כל מחירו, אך חלק אחד ממנו. כי גם כה גם כה אישמט. אתה תתן לי חמישים פראנק…

ואשיב אותו שתי מילים: שבעה פראנק. הלא כן, איטלקית תדבר? אמנם לא נאווה לאנוש כערכך להתל באיש אשר את שפתו תשמע. דבר נא אלי בשפת אמת ולא בשפת לעג. ועוד הפעם החל להבטיח ולהישבע ולהתפאר ולהפציר. זרם מליצה השטיף עלי, ולקץ השיבותיו שנית את שתי המילים: שבעה פראנק.

בהפנותי שכמי ללכת החל להעתיר עלי דבריו בנוסח אחר, נוסח של צער ויגון עמוק: האמנם תאמר להרסני ממעמדי? בידך אפקיד רוחי ונפשי, אל נא תעש עמי כלה, כן תרבץ בי אָלה כאשר נאמנים דברי, כי לא אוכל למכור לך את המחט גם במחיר חמשים פראנק, אך למענך אעשה זאת, וגרעתי מהמחיר עוד חמשה פראנק.

ו“החברה” אשר עליה נלוויתי לקנות את השזורים התענגה על הפגישה הזאת ועל תשובתי הקצרה והמוחלטת: שבעה פראנק.

ואנו מתהלכים פעם בפעם לרוח היום בשוק ההוא, ותשובתי: שבעה פראנק היתה למשל, כי בכל פעם ארב “הרוכל האיטלקי” על כל הליכותי לשמור את עקבי, ובכל פעם הכביר עלי במילים, ויהי הוא פותח והולך וכבר גרע עד עשרים פראנק, ואני באחת: שבעה פראנק. ולא נגמר המיקח יען כי חדלתי לצאת לשוק אך אמור אמרו לי הנשים, אשר לא חדלו ללכת שמה, כי שאל “האיטלקי” לשמי ולבית מלוני, ואומר: אין זאת כי אם בוא יבוא הלום הרוכל המסתולל בכזביו ודרש ממני שבעה פראנק בעד הכפתור רצוף האבנים הצבועות, שייפא וסומקא, שאיננו שווה גם המחצית.

וילכו הימים הלוך וקצור והנשים הלוך וחסור, גם בתי המשתה נסגרו והתענוגות חדלו, וישארו אך “עשרה אחרונים” – והים!

ובראש השנה התלקטנו למניין להתפלל. בעל בית המזון הכשר היה בעל שחרית, והשוחט המתנדב – בעל מוסף, ומנגן אחד – בעל תוקע. מניין קטן ומנומר מאוד.

וכשנקראתי לעלות לתורה ואעל ואחכה שם עד אשר יכלה בעל העליה שלפני את עניניו, כי האריך השמש לטפל בו ולברך ברכת מי שבירך אותו ואת אשר לו, ברכה ברכה לכל נפש, והוא שואל אותו בכל פעם: כמה, והנודר לוחש לו בקול צרוד ובמבטא זר, ואז נגע אלי הקול הזה והמבטא הזה כמו נודעו לי מכבר, ואתבונן אל המברך, והנה… “הרוכל האיטלקי”.

והוא נודר חמשה חמשה פראנק בעד אביו, בעד אשתו, בעד ילדיו.

ואושט לו את ימיני. ויראני ויכירני וצחוק חדווה נראה על שפתיו.

“הרוכל האיטלקי!” גם בחלום לא שיער לבי, כי זה הוא יהודי אשר יבוא להתפלל ואשר יעלה לתורה ואשר ידור חמשה חמשה פראנק לדברי צדקה.

ואתבונן עוד הפעם אל “הרוכל האיטלקי”. גם עתה היו פניו תפוחים ועורם חום ועיניו שחורות ודוקרות. אך על ראשו מגבעה הגונה ועל שכמו טלית של משי ובידיו סידור של תפילה עם העתקה איטאלקית: “יום טוב”. ואגרופו אשר הושיט לי היה כאגרופו של עוג מלך הבשן.

כמתביישים היינו איש בפני חבירו, ולא דברנו דבר זולת זה.

ובצום גדליה בא אלי עבד בית המלון ויודיעני כי איש אחד, גדול, עב, בעל פנים תפוחים, מבקש לבוא אלי.

אמרתי בלבי: כלה ונחרצה; הוא בא לגבות שבעה פראנק בעד הכפתור אשר בו יזכני. הוא שב להיות את אשר היה אז בימי השוק, וביד אכזריה יקרע את וילון השירה והיופי, שכבר החל להתרקם מסביב לו, בעת אשר ראיתיו מתפלל ומברך ונודר.

קיבלתי את פניו בכבוד, כמו לא אזכור את השוק, אך את המניין. והוא הוציא מצלחתו את כפתור התשבץ…

וייחל לדבר… וקולו לא היה עתה צרוד, אך רך ונעים מאד, ויאמר:

לא בתור רוכל באתי אליך. נשאר קומץ סחורה. התקופה לא היתה טובה, אך בעבודה רבה הנני מוצא די סיפוקי. לי הורים זקנים, ואשה וילד – בויניציאה, ומעוני שם ב“גיתו-ווקיא”. שם יש לנו חמשה בתי כנסיות, ופה אין אף אחד. חרפה תשבר לב יהודי למראה מניין כזה בקרן זווית. נחוץ הדבר לאסוף מעט כסף לשכור פה בית קבוע לתפילה. כעת יש אורחים מעטים, אבל בכל שנה יבואו, ואם נאסוף בכל שנה, ונקבץ תוכן הכסף במשך שנות מספר. אין פה עדה, אך נמסור את הכסף לאחד האנשים הנאמנים בעיר הקרובה. הרם נא את תרומתך גם אתה בעד הכפתור הזה – לבית הכנסת העתיד להיבנות.

– שונא מתנות אנכי – השיבותי – את הכפתור אקנה מידך במחיר אשר תשית עלי, ולבניין בית הכנסת אתן לבד.

לא, למכור לא באתי, כי אך בשוק אני מוכר, ועל הפתחים אינני מחזר. ביני לבינך אגיד לך, כי הכפתור איננו שווה הרבה. אך לוא גם לקחתי הרבה במחירו לא העשרתי, כי כאלה וכאלה יישברו, יכלו, יאבדו, ומכל רכולתנו נמצא אך לחם צר ומים לחץ. קחה את הכפתור למזכרת ותנה את נדבתך. מעולם לא נתתי “נדבה” בשמחה כשמחתי אז. “רוכל איטלקי” בתור עסקן במצוות לבנות בית כנסת בעיר חוף הים בבלגיא, מניין של יהודים מלוקטים כאלה מן הארצות השונות, מן השווקים ומן האומנויות, זאת היא מאזאיק, זה מעשה תשבץ חי.

ואם יש טיפוסים כאלה גם בעמים אחרים – לא אדע.

*

ואם באחד הימים, באחת השנים, יעמוד על תילו בית-תפילה ליהודים בעיר ב–רגי הידעו האנשים אז כי “רוכל איטלקי” וסופר עברי מארץ הצפון היו מן הראשונים לירות את אבן הפינה, ואיך לא הכירו שני האנשים האלה, ואיך לקץ, מצאו איש את רעהו?

בכל פעם אשר אגע במיתר ההוא אשר בכנור זכרונותי חיל ורעדה יאחזוהו והשמיע קול אנחה מרה ועמוקה, כקול הענבל אשר בפעמון שטבע בנבכי תהום וקולו עולה ממצולות. באחד הימים, באחת השנים – מספר הגון של שנים – בא אלי איש צעיר מעיר קטנה אשר במדינת ליטא בדרך עברוֹ פה ופניו מועדות ברלינה, פאריזה, או לכל מקום, ששם יש בית מדרש מדעים ללימוד. מטרה קבועה לא היתה לפניו. כל מורשי לבו יחד ניתכו להגיון אחד: ללמוד. ההיתה חכמה זו או אחרת משאת נפשו – לא ידעתי וגם הוא לא ידע. הוא היה כעובּר מקופל בתוך עצמו. דבריו – כחלום ברוב ענין. הוא טרם למד אחת השפות די באר בה את מחשבותיו דבר דבור על אופניו. דעתו עניה, ומלאה ערב רב. הוא למד מעט תלמוד, קרא בספרים עברים – משכיל! איש כזה הוא חכם מרחוק. עוד ספרותנו בחיתוליה וכתב איש כזה מכתבים מעירו והיכה בשבט מוסר את ראשי העדה, או ישא משא בשם העם, והכביד, עבטיטעל ה“שאלות” “העומדות ברומו של עולם”, והיכה את הקוראים התמימים בסנוורי קסם לחשוב כי אדם גדול וחכם מכל בני עירו מדבר אליהם, וכי יבוא איש כזה ופתח שפתיו לדבר, וראיתם, כי עוד לא קרא ולא שנה די צרכו. הנחני נא בעצתך והורני דרך למען היות לדוקטור! איזה דוקטור? אחת היא, אך למען היות לדוקטור! אתה תוהה על קנקנו והבור ריק: אין בו לימודים סדורים. ויש אשר לא למד אף חוקי שפה אחת כהלכתה, אף לא את כללי החשבון לכל משפטיהם, אף לא ראשי פרקים מגלילות הארץ, אף לא ראשית לימודים מדברי ימי העולם, ויש אשר לא למד גם לדבר בנימוס ודרך ארץ ולהשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי לא חונך, אפס כי הוא במרום ימריא, ותחת אשר דל חלקו במדעים, בדקדוק ובסדרים, שמן חלקו ב“סברות” וב“נקודות הראות”, כי למד מעט לחקור וילקק מעט מפתגמי הלימודים הרמים, והוא משמיעם לצורך ושלא לצורך. ויועץ בליעל אתה אם תעוץ לאיש כזה “ללכת ולהיות לדוקטור”. חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. היו ימים – יש יוצאים מן כלל, עילויים – אך על הרוב לא יוכלו אלה גם לדרוך על מפתן החכמה באין ראשית ויסוד, באין כוח הסבל כביר מאד ללמוד ביגיעה את הדברים הראשונים והפשוטים, ובאין כסף לכלכל מחסוריהם. ואני משמיע וחוזר ומשמיע, באזני השואפים, את הנוסח הקשה והאכזרי: אל תתהלכו בגדולות! פנו ולמדו ראשי פרקים, לפי שתים או שלוש מחלקות אשר בבית הספר, או מלאכה! ואולם לאיש הצעיר, אשר בא אלי אז, לא יכולתי לאמור את הנוסח הזה. מבבות עיניו נשקפה נפש נקיה וזכה כיום היוולדה, ובתוך התהום הזה נשקף אומץ אשר אין להביע אותו בדברים. רשפי גחלים בוערות, חיצי קלע! לא תפארת אדם, אך עינים כאלה לא חזיתי מעודי; הלחיים שופו, וחוטם כביר, נמרץ, כמגדל השן, מפיק אומץ נפש, והמצח מצח חושב, והקמטים כחושות ועמוקות. לא! איש כזה איננו שואף, אך יפרק הרים וישבר סלעים; הוא לא ישב יחיל ודומם ולא יתרפּק ולא יתגעגע, אך יפרוש ארובות ידיו לשחות ולחתור אל החוף מחוז חפצו עד אשר יגיע אליו. אך למותר הזהרתיו להתאושש ולאזור חלציו למלחמה כבדה. בקולו העמוק אמר אלי: אני אהיה לדוקטור, אהיה ויעבור עלי מה. ויסע לדרכו. עברו שנים ואפגשהו בעיר הגדולה פ. והוא כבר ביקר אז את המחלקה הראשונה ללימודי הרפואה, וחבריו אמרו לי: זה הוא אבן שאיננו נימוח וברזל שאינו מתפוצץ! הוא התגלגל תחת שואה גלגול מחילות עד בואו אל העיר היא, ובבואו בידיים ריקות ובמוח ריק ומבולבל ובקיבה ריקה, בלי דעת שפת הארץ, נדחף ונהדף נעלב ומנואץ על כל צעד, ממושך וממורט, רעב וצמא, החל ללמוד את אשר ילמדו ילדים. ויהי חורש תחבולות תמיד להונות את קיבתו ולהיפטר גם בלי לינה וללכת לפעמים מהלך ארבע שעות מאחד הפרוורים אל התמחוי ויהי גורף ביבין ביום ושומר נשף ללמוד אז את כללי הדקדוק של שפת רומי, ויעמוד פעם ושתים על המבחן להיכנס לאחת המחלקות הגבוהות מבית הספר ויקבלוהו ואחרי כן גירשוהו מן גו, כי עוד היה מבטאו משובש ועוד היה חסר פרקי לימודים, ובאחד מימי החורף, באין מחסה מקרה ואור לשבת נגדו היה רץ ברחובות וחוזר על לימודו, עד אשר קיבל תעודת הבגרות. זה הוא אחד מצורי קדם, איתן, אדיר, מענה את נפשו, מכניע את כל צרכיו אל רעיון אחד, אל הרוח המושל בנפשו. וכהר אשר תחתיו חרבוני קיץ ועליו נטוי הקרח הנורא כן חזיתיו בעקת נסיונותיו וצרותיו ובמנוחת גבור שהיתה שורה על פניו. לא ידעתי, ההוא מַכפין עוד את נפשו או כבר יש לו קב חרובין די שבעה. איש לא ידע מה אתו, כי לא פנה אל אדם מעודו להושיעו בהיום אידו, ומסך היה מבדיל בין עניניו ובין עיני הקרובים אליו. והוא מתהלך אז עם עלמה אחת מבנות היהודים אשר בעיר ההיא, והעלמה רבת חן וטובת שכל, והיא נודעה לו מתמול שלשום, כי נתן לקח לאחיה הקטן דעת שפת עבר בבית הוריה. עלמה בתפארת נעוריה, והוא בחור אשר לא שמח מעודו בילדותו. גיבור – ושאננה, סלע – וחבצלת. ואולי על כן משוך משכו ההפכים האלה איש את רעהו. ואשמע כי הגיבור הצעיר השלים את לימודו ויהי לרופא! וכי נתנו לו יד ושם באחד מבתי התעלה, וכי נשא את העלמה האהובה לו לאשה, ואשמח על הנצחון הזה, ואולם הנצחון הזה עוד איננו אחרית החזון. ובהיותי שנית בעיר ההיא הביאני בצל קורתו ויציג לפני את אשתו ויראני את חדרי מעונו ואת ספריו ואת כל ביתו, בסדרים ורווחה וטוב טעם, נווה ישרים, קן העבודה והתום, הכשרון והכבוד, וכל זה מיד איש אשר עזר לנפשו ואשר התנשא ויעל בכוחו ובגבורתו, בשקידתו ובחריצותו מתחתית המדרגה – ואני אוהב את האנשים האלה, והם אדירי-כל-חפצי-בם. ואני לא אדע, גם אין מלים לבאר זאת – אך כמו פרוש היה מעטה כהה על כל האושר ההוא. וכמו פס יד כתבה שם בכתב שאיננו נקרא כי אם מרחף באוויר, נראה ולא נראה; מנא מנא תקל ופרסין! ההיתה זאת בגלל אשר פני הגיבור חוורו עתה מאוד, בגלל אשר קולו לא היה עמוק ועב כלפנים, כי אם דק וקרוע, או בגלל אשר בירכתי לחייו היו כתמים אדומים,ככתמי אש שקדחה בעצמותיו, או בגלל אשר נראתה לי האשה הצעירה כנוּגה ועצובה. הנני זוכר כי כעין הענן היה פרוש על המעון ההוא – הצל אשר ישליך לפניו האסון הממשמש לבוא. ובהיותי בפעם האחרונה בעיר ההיא ואשאל לשלום הד“ר י-ן, ויתאנח מכרי, שאותו שאלתי, ויאמר: הטרם תדע, כי הד”ר איננו, וגם אשתו מתה אחריו? כן – הוסיף חברי לספר – גבורתו הספיקה לו עד המטרה, ולא ממנה והלאה. הוא הקריב את חלבו ודמו כליל בעת עניו ומרודו, בעת עבדו בפרך, בעת למדו ברעב. הוא הרגיל את קיבתו לסבול רעב, הוא הרגיל את עיניו ואת עצביו להיפטר משינה, וכאשר נמצא לו אחרי כן אוכל ומועד לשינה, כבר לא יכול לאכול ולישון. הוא המית את עצמו בפרוזדור לאט לאט, ויפול בהיכנסו לטרקלין. ואיך היה הדבר הזה? – שאלתי בצער ויסורין מעין חנק. תיכף להשלימו חוק לימודו ולחתונתו החל לכעכע מעט, ולא שם לבו לזה. איש לא נועז לקרוע את המסך, כי צנוע ומכסה-דבר היה, אך ראה ראינו כי עייפה נפשו, כי לבנת פניו מוסיפה וחוטמו מתחדד והולך והברק אשר רוצצו עיניו אור מוזר היה לו, אור מפחיד. אז ידענו כי אין שלום בעצמיו, אך הוא לא נמלך באיש. ומה היתה לגבורת רוחו? גם בדבר הזה היה לאיש אחר. שווה בנפשך, כי הגיבור הזה, אחרי הגיעו למטרתו, היה כגיבור אין איל וכאיש אובד עצות. כי עליך לדעת, כי לא החכמה לגמור בבית מדרש המדעים. המלחמה תחל מן הוא והלאה, המכשולים התחבולות, התחרות, הדקירות הקטנות, ולאלה כבר אזל הכוח, כבר הוציא את כל אשר לו בטרם הגיע אל המטרה, וכן נידף ממעמדו, ותחת אשר לפנים אִבּר את לבו לנצח אף את חוקי הטבע לא יכול עתה להסיר מעל דרכו גם אבני חצץ ששמו לו משטיניו. יותר מדי היה לפנים נרמס, מעונה, רעב ומדוכא, כי יוכל להיות לבן חורין מתהלך קוממיות ונלחם בקמיו. ומה היה לאשתו? היא היתה ילידת המקום, חינוכה וגידולה בסדרים ובדעת אך לא למדה להשתכר, ולא חלמה חלום לעשות תורתה המועטת אומנותה. ויהי הוא חולה וכושל, והעוני בא בשבט עברתו, והוא לא יכול עתה לשאת את העוני, וגם להילחם קצרה ידו, ולאשה אין כל עזר, כי מתו הוריה, ותחל היא לעשות כמעשיו לפנים ותרץ יום יום לתור עבודת תופרת ולהעלים את העוני ולסבול רעב במסתרים, ואולם היא היתה חסרה את כוח הסבל אשר היה לו, אחרי שתי שנות עמל הורידה השחפת אותו דומה, ואחרי שלוש גוועה היא בקרן זווית אחת, צנועה ונעלמה, ואיש לא ידע. הנה כן נימוח האבן ויתפוצץ הברזל.

“בקרבת בית הבנק נתפש חלפן יהודי”– זה היה כל נוסח “הידיעה”, ועוד פירוש קצר, נופך מאת ה“קוריער”: יש תקווה כי יבערו משם את הבירזא של יושבי קרנות.

לפי חשבוני קיבל המודיע את שכרו 15–10 קופיקות בעד “מאמרו”, והוא שבע רצון. זו היא מערכת! משלמין טבין ותקילין…

מדוע נגע הדבר הזה עד לבי? המבלי אין אסונות נוראים מאלה נכתבים ונזכרים? אכן רוח הוא באנוש. יש אשר יתעורר רעיון האדם על דבר מה והוא לא ידע מדוע.

באחד מערבי החורף ראיתי בפעם הראשונה את האיש ההוא. פניו לא היו כפני סמל אבירים וכיוון צלמיהם, צלמי הוד, אשר יתארו סופרי חיזיון. גם תוכו גם ברו לא לקחו לב. הוא עטה מעיל ארוך ובית צוואר של עורות כבשים שחורים זר לו סביב ועל ראשו כובע מעוך אשר צבעו נהפך מרוב ימים לירקון. לפעמים נראה כבן ארבעים, לפעמים כבן חמישים ויותר. בעמדו שחוח ויגע, קפוא וקודר מני קרח היו פניו כפני זקן. ובשמעו פעם אחת קול קורא אליו באהבה: ר' הלל– הסב פניו ועיניו הבריקו משמחה וכמו חידש כנשר נעוריו בהיוודע לו כי יש פה איש אשר ידעהו בשם.

בשמעי קול דברים מאחורי היבטתי אליו גם אני, כי מי זה יביט על פני חלפן? אנשים כאלה מבוקר לערב יוכתו על רצפת הרחוב הנה והנה ועצרו בעד כל עובר ולחשו באזניו: היש לך שטרות לחליפין?– בעת אשר עברתי ברחוב מעטו העוברים והשבים, אך שני אנשים ראיתי מתהלכים אחרי והכרת פניהם ובגדיהם ענתה בהם כי הם סוחרים שבאו מעיר קטנה, ואחד מהם קרא את החלפן בשמו, וכעבור רגע, כאשר לא ענהו החלפן דבר, כונן אליו את אמריו שנית:

השלום לך ר' הלל, כמעט לא הכרתיך!

אך אני הכרתיך מהר, ר' שמואל – השיב החלפן בלחש, ועל פניו נראו אותות תימהון ומבוכה ושמחה גם יחד. מדוע לא התוודעת אלי כאשר הכרתני? מה מעשיך פה? הבין החלפנים תימנה? מי מילל לי לראותך בכך!

ר' הלל השיב דבריו בלאט, והסוחר מהעיר הקטנה המטיר עליו שאלות רבות: מתי באת הלום? מאז עזבת את עירנו אבדו עקבותיך. שמעתי אומרים שהסתפחת על הכהונה בבית מסחר, מני אז אבד חזון.

מבית המסחר גורשתי, ומאז באתי הלום, והודות לה' חסדו כי מצאתי מקור למחייתי. חלפן אנוכי.

ואשתך? ובניך? אשתי מתה…

את שתי המלים האלה הוציא החלפן מפיו בדממה דקה ובאנחה מסורתית, כמו חפץ לחדול לדבר עוד בדבר הזה. כרגע נאלמו שניהם דומיה, כי המלה מוות השליכה עליהם הס.

ויסב החלפן את פניו ויאמר להיפרד מעל מכירו.

אל נא תנוס – אמר הסוחר – עוד כשעה אחת פנויה לי, נתהלכה מעט וסיפרת לי את כל המוצאות אותך;

חלילה לעמוד כאן על מקום אחד. אסור…

אם כן נלך לשוח על יד הגן.

לא אוכל לסור מפה, כי עוד לא השתכרתי היום אף אגורה אחת.

האם לא אראה עוד את פניך? – שאל הסוחר וייפרד מעל החלפן.

ברגע ההוא עבר איש ברחוב וימהר אליו החלפן ויגש אליו וילחש באזניו: היש לך שטרות לחליפין? ויהדפהו האיש בנחת וישיבהו ריקם. אז ראיתי לאור המנורה את פני ר' הלל. עיניו קמו בחוריהן, ואותות פניו העידו בו כי הוא נושא דעו למרחוק, לימים טובים שכבר חלפו, לימי אשרו ומשושו.

מני אז ראיתי את החלפן לעתים קרובות. לרגל עניני נקריתי ברחובות ההן כמעט יום יום, ומדי עברתי לפניו ניגש אליו וישאלני: היש לי שטרות לחליפין? נפשי נכספה לבוא בדברים עם האיש האומלל ההוא, על כן לקחתי אתי לפעמים איזה שטרות אשכנז או אוסטריא לחליפין. בתיתי לו שטרות לחליפין היה מבקש אותי לחכות לו, והוא מיהר אל השולחני אשר בחנות הקרובה ויחלף שם את השטרות ויבא לי את תמורתם. בתחילה לא יכולתי להציל מפיו דבר על אודות קורותיו, אך ברבות הימים היינו לאנשים אחים.

הוא נולד בעיר…על ברכי הורים מיוחסים. אביו היה רב העיר, ויותר שהיה נכבד בתור רב, אהוב וחביב היה בגלל מעלות רוחו. הבן הזה היה יחידו ומחמדו, בו נפגשו כל סגולה וכשרון טוב, והגביר… הגדול בעשירי העיר שש כמוצא שלל רב ברצות הרב הנכבדות אשר דיברו בבנו לתת לו את בת העשיר, ואחרי מספר שנים מת חותנו, והעסקים הרבים נפלו חבל להלל. כל הימי אשר חי הגביר היה כל פה מלא

סיפורי נפלאות על כבוד עשרו ואוצרותיו, אך כמעט שסגר את עיניו וגלגל מסחרו עמד מלכת, קמו הנושים ויקיצו המזעזעים, ולוא היה הלל כאחד הסוחרים אזי “שם משטרו” על הנושים לתת להם משה ידם אחד לאחד ולהספיקם במועט, אך הוא לא מצא את ידיו ורגליו, גם לבו היה ישר ולא ידע רמייה ויחלק את ההון לכל הנושים בו עד בלי נשאר מאומה. עוד מעט התאושש, אך בראותו כי אין לו מעמד, ועד כה ועד כה מת עליו אביו, פנה נסע משם עם ביתו. חליפות רבות עברו עליו מאז בצוק העיתים, חליפות אשר לקחו את כל מחמדיו וגם את אשתו; גל אל גל הדפו עד אשר הוקא אל החוף הזה אשר בקרבת בית הבאנק. הוא ניסה לשרת במשמרת בית מסחר, אך גם בן חורין היה ולא יכול למלט משא משמרת, ומה יעשה איש כזה ולא יהיה לחלפן?

ואולם אין חלפן בלי פרוטה. והלל אנוס היה לשחר ולבקש את השולחני הקרח ועב הכרש היושב ממולו בחנות מבעד לשבכה נהדרה, להחליף לו ולפעמים גם להלוות מעט כסף. השולחני היה מביט בבוז על החלפן הזה ועושה לפעמים את רצונו, ועוזר השולחני, עלם מגוהץ מאד, היה גוער ומהתל בו.

אני מתהלך ברחובות ההן ובידי צרור שטרות מחוץ לארץ. שמחתי שהזמין המקרה לידי להמציא משכורת-מה לחלפן ואשים פני לרחוב ההוא. בבואי עד פינת הרחוב ראיתי נערה קטנה ממהרת ללכת וקרבה אל מיועדי החלפן. היא היתה לבושה אדרת קלה מאד לימי הקור והקרח אשר היו אז, וכפיה אשר אדמו מקור נשקפו מבתיהן הקצרים. כראות אותה החלפן מיהר לגשת אליה וָאָחֶש גם אני את צעדי לגשת ולשמוע את דבריהם, ואשמע את הקטנה אומרת לאביה בקול בוכים: “הקדחת גברה; יענקיל חדל להכירני וכל פניו עלו אבעבועות קטנות ואדומות”.

לכי וקראי לרופא – אמר החלפן, וכרגע זכר כי כסף אין בידו ויעצור במלים.

ברגע ההוא ניגשתי אליו ואומר: ידידי, אולי אוכל להושיע לך במעט? והחלפן זקף את קומתו הכפופה וילטוש אלי את עיניו. ראיתי כי הוא חפץ לומר: לא אביון אנוכי, אך הוא זכר כרגע את מצבו וימתק את תשובתו ויאמר: תשואות חן לאדוני, לא אוכל לקבל ממך נדבה.

ואני לא אתן לך נדבה. הנה נא לי שטרות כסף מחוץ לארץ, החליפם וקבל שכר.

ויקח את השטרות מידי ויבוא אל החנות אשר ממולו ואלך גם אני אחריו שלא במתכוון.

עמוד! עמוד! העיוור אתה ולא תראה כי טרוד אני כעת?

נשאתי את עיני לראות אל מי נקראה הקריאה וארא לפני את הפרחח אשר בחנות השולחני מתגולל ומתנפל על החלפן.

העיוור אתה ולא תראה כי אדונים מחכים פה וידי מלאות עבודה ואיך נועזת להידחק ביניהם בבגדיך הסרוחים? שובה לרחוב פרנצישקאנסקא כי שם מקומך – הוסיף הפרחח לקרוא, ומבטאו ונגינתו לא רק העידו אך צווחו ככרוכיא כי גם הוא מרחוב פרנצישקאנסקא בא.

על פניו היתה שפוכה רוח העזות המיוחדת, שהגויים קוראים אותה “עזות של יהודים” שאין למצוא את עקבותיה ביו היהודים אשר בגיטו כי אם בין פליטי היהודים, בין הקופים שבהם, בין המסתתרים והקופצים בראש,בין השחצנים המגוהצים, בין הטווסים המתהדרים,

שאין להם חן טבעי, יופי טבעי, חן של ענווה ופשטות, כי אם התייפות, ולא רגש כבוד והכרת נפש, אלא משחו היפך העבדות והזחילה – החוצפה כמי שנפלו לו נכסים בהיסח הדעת ואינו יודע מה לעשות בהם, כמי שהיה עבד ועתה ניתנה לו נשיאות. וה“סובייקט” הזה היה מן הנאורים, לאמור: הוא היה לבוש בגדים קצרים ומיופים מאד, גם כן בלי חן,בלי פשטות, אך בהתהדרות, ממין הנקרא בפי הפולאנים בחקותם את לשון היהודים grojseszyk. הוא התייצב לנוכח החלפן כמו אמר לרמסו ולבטלו בעצמת גאונו ורום עיניו. מי אתה ומה אתה.

נשאתי את עיני אל ר' הלל. לבנת מוות ואגלי יזע על פניו. שפתיו היו לחוצות ומהודקות בכח, כמו עצר בשארית אונו בעד המלים המתפרצות לצאת מפתחי פיו.

– סלח לי אדוני, לא ראיתי…

הוא השמיע את בקשת הסליחה הזאת כמי שכפאו שד. קולו רעד וכמעט שנשמע.

המענה הרך לא השיב את חמת קוף הרחוב פרנצישקאנסקא המתנפל על איש הרחוב פרנצישקאנסקא.

איך תאמר לא ראיתי – והוא חיקה את מבטאו ומן החיקוי היה ניכר כי גם לשונו לשון עלגים – הלא עינים לך לראות!

ועל כן אבקש את סליחתך, שא נא לי!

ראיתי כי מעיני החלפן לפידים הלכו, אך הפרחח המתנשא לא שקט ויוסף לקרוא בקול:

דום! מה לי ולסליחה! אנכי אתן צו לשימך במשמר אם תוסיף להלאות אנשים עוברים ושבים ברחוב. כמוך כבר הוגו רבים מחבריך מן המסילה.

אז ראיתי כי פני החלפן אדמו מאד ובמהרה ישובו חוורו וישובו וייאדמו ויפן ויצא וישב לי את כספי, וכאשר שאלתיו מדוע אינו רוצה ללכת את שולחני אחר, ענני כי השולחני האחרון הזה, אשר עוזרו גירשהו, הוא האחד להחליף לו את השטרות בדיוק מכוון אל השער, למען יוכל להשתכר מעט שכר הליכה, כי האחרים מחליפים לו כמו לכל איש זולתו ואינם מניחים לו פרוטה להשתכר.

אל עבר פני נשבה רוח קרה ורצי שלג. עוד הפעם ראיתי את הילדה ואת כפיה הערומות והאדומות. בתי היד הם קצרים יותר מדי. הרוח הקרה אשר נשבה פתאום על אם הדרך, במפגש כמה רחובות, חדרה אל בתי היד הקצרים ותצנף את כל הגוף הקטן הזה. דימיתי כי רואה אני מרחוק את יענקיל ועל פניו אבעבועות קטנות ואדומות. אין אם בבית – זכרתי. ואחרי הרגע עף רעיון במוחי: אבל האיש הזה מבטא את המילה “ראיתי” ( WIZALEM ) לא כהלכה, כותבים עליו מהתלות בכתבי העתים בספרים ובחזיונות צחוק שהוא מבטא, רבונו של עולם, “ראיתי”. גם המשרת הבזוי ההוא, שכל ארחו ורבעו לא עוררו בי כעס, כי אם רגש גיעול ושאט נפש, עד כי זיהמתיו גם להכות על ראשו בקצה נעלי, גם המשרת ההוא לועג לו…זה הלל הוא בער-מאדם, “חָשוּך”, ואלה הם עוטים אור כשלמה… הם פקחים והוא שוטה…למה הוא לובש את בגדיו הארוכים ולמה הוא חובש לראשו כובע נמוך ומעוך…ואחרי רגע הבריק רעיון אחר: ואיזה רשות יש לי לצוות על איך ילבש ומה הכובע אשר יחבוש לראשו… בשם החופש?… וגם הוא חפץ להיות חפשי לנפשו ובעיניו טוב הדבר כן… ובעיקר, מה יהיה אם תבנית בגדו וכובעו תשונה?… ואם הוא לא יבטא “ראיתי”– כי “ראיתי”– כך… הפילוסוף שבי נוקב ויורד עד התהום ואיננו יכול למצוא בזה את סוד ההשכלה, אך הבלשן והמדקדק שבי אומר לי: אבל יפה ומדוקדק יותר לבטא כך, ואיש הקהל, ואיש הרבים, הפובליציסט שבי מוסיף ולוחש לי דברים רבים, מאמר ראשי שלם. יש – יאמר לי המלאך הזה – קשר ויחס בין עניותו של החלפן הזה ובין חינוכו. בחברה מסודרת, במדינה שיש בה נימוסים, אין מקום לחלפנים כאלה. המשרת הוא דבר אחר – אבל בעיקר העניין, אין שומרי הסדרים יכולים לתת רשות לחלפנים כאלה לטייל. מה הוא זה? לשולחני אין לו הון, אומנות לא למד. הוא אחד מחללי החינוך, אחד מרבבות…

ועוד פעם אני נושא את עיני אל החלפן ואל בתו הילדה אשר ממולו. היא מחכה עוד והוא נשען על קיר בית.

ניגשתי אליו ואפצר בו לקבל מלווה מידי. עוד הפעם אדמו פניו. לא אוכל לקבל מלווה מיד איש לא ידעתיו, וגם לא אדע אם אוכל להשיב לך.

אבל הילד החולה בבית, וגם הילדה העומדת פה תחלה מקור!

“לא, לא אקבל נדבות. אין אתה מכירי. אין אני אחד מאלה האביונים, כמו שאתה חושב. ברוך השם, עוד אתן לי עצה”. לולא אותו ה“יונגאטש” יכולתי למצוא כלכלתי. הראית את התנפל עלי? ומה עשיתי לו? “עוד אתן לי עצה”.

נדחקתי– קרא– אבל לא נדחקתי כלל ולא נגעתי לרעה באדונים שעמדו שם… אדונים! כולם אדונים. ממש רשע, לא יוכל לסבול כי ישתכר יהודי איזה פרוטות… כן, הקדחת גברה, יענקיל לא יכיר עוד; על פניו– אמרו– אבעבועות אדומות, ה' יודע…

בריינדיל! קרא אל הקטנה, נלך הביתה.

כה עזבני וילך.

---

וביום המחרת קראתי בעיתון את הבשורה ההיא… החלפן בקרבת רחוב… וגם את הפירוש לבשורה ההיא.

אפוס יהודי פולני מן העבר הקרוב

ר' מיכאל ביז’ונסקי, הרב של בעלי-מלאכות

פרק ראשון: ליב’קה החייט ומצ’יה ורובל

אחת השעות של אחר הצהרים ביום מלא בושם של ירח זיו לשנת תק"ץ – למניין שאנו מונים, ולשנת 1830 – על פי תאריך הנוצרים.

שני אנשים נסעו בעגלה מהכפר רמבובו לעיר ווישוגרוד; ליב’קה מלאַבר, או כמו שהיו קוראים לו בווישוגרוד: ליב’קה החייט – על שם אומנותו, ופן קז’ימירז' ז’אביצקי, שהיה עוזר לראש האזרחים בויישוגרוד, היהודים שם היו קוראים לו, שלא בפניו: אדיונקט (משנה, עוזר) ובפניו פניה בורמיסטשו (אדון, ראש העיר).

ליב’קה היה איש בא בימים, גוף צנום, חזה שקוע ומצומק, פנים כחושים וחיוורים, זקן עגל מנצנץ נימי שיבה, עיניים שחופות, תרוטות מעט, עם גבות עבות-אפורות, נצמדות וחברות אשה את אחותה, ומתוות על המצב הנמוך והמקומט כמו תו-ענן של דאגת קבע. מצמוץ עיניו המצליפות, מגמת הכפיפה מרוב הנענועים הדקים של ראשו, ידיו מהירות הנפנוף עם אצבעותיהן המאורכות והמששניות קבעו עליו את חותם מלאכתו. הוא היה לבוש בגדי יהודי פולין: גלימה ארוכה, אזור של חבל כהה במתניו, ועל ראשו מצנפת שעירה מעוכה. פן קז’ימירז' ז’אביקצי היה הרבה יותר צעיר מליב’קה. הוא היה גבה קומה, אך שכמו היתה כפופה קצת לרגל כתיבה תדירה, ומתוך הרגילות ההכרחית להרכין ראשו, כשהיה לו עסק לדבר עם בני אדם שפלי קומה יותר ממנו. שערות הראש היו בהירות צהבהבות כעין הפשתן עם בלורית גנדרנית קצת. גוף נאה, גמיש, פנים מביעים מרוּת, חשיבות וחשבון. ניכר: פקיד היודע לרדות במי שהוא למטה ממנו, ולהירדד לפני מי שהוא למעלה ממנו. הפנים האלה היו יפים, לולא סקירותיהן החודרות של העיניים מראה חום-ירקרק, לולא הקמטים המרובים מסביב לעיניים ההן, שלא היו לפי ערך שנותיו של אדם זה; ולולא החוטם המחודד יותר מדי, שעשה לפעמים רושם של מקור עוף טורף. מי שהוא בקי בחכמת הפרצוף היה מנחש בנקל, שאדם זה הוא, חוץ ממשרת פקודתו, כילי סופר את דינריו, או קבוסטוס להוט בצחוק הקלפים. הוא היה לבוש בגדי אציל פולני בדרך: מעיל קצר, שחוף צבע, מכופתר עד הצוואר, מהודק, מגפים עם בתי כרעים גבוהים עד הברכיים. הכובע המוקף סרט אדום מסביב ומקושט בחליץ מעל למחצה, ישב על גולגלתו דרך חרות, עקום קצת – מה שהפיג את חריפות רשמיותו. ז’אביצקי נסע לרמבובו בפקודת אדונו, ראש האזרחים, פאן תיאופיל קמינסקי, לסדר עניין מסובך בדבר גביית ארנונא לתיקון דרכים, וליב’קה השתמש בשעת כושר זו לארוח לחברה את מיטיבו ואיש חסדו.

האדיונקט נסע בשביל הרשות, לטובת הטמיון; החייט – לרגל המלאכה אשר לפניו; אבל שניהם לאיש אחד נתכוונו: אל הסנטר של כפר רמבובו, האיכר הגדול מצ’יה וורוּבּל.

מצ’יה וורובל היה, לאמיתו של דבר, לרגל אי אלה זכויות מיוחדות, ספק איכר ספק בן חורין. זה היה אך הצד הרשמי, בשביל ערכאות ותעודות, שאין להן ערך פנימי. בפועל, במנהגי חייו ובהכרת ערך עצמו היה מצ’יה וורובל איכר שבאיכרים ומצ’יה המצ’יהים. כמו ציוּן עתיק יומין, שנשאר לפליטה מתקופת הפיאסטים מלכי פולין. קלסתר פניו דמה בשרטוטיו הכלליים לפני הנשר של דנטי גלופים בנחושת קלל, אפס כי היו גסים וקשים ומוצקים; חסרים היו את הפיתוחים הדקים מן הדקים שהתרבות מפתחת, אבל היתה בהם מידה יתירה של אי-אמצעיות, של פרצוף טבעי עומד על שלו – מין איתן האזרחי איכרי. ניכר היה, שאדם זה צמח מתוך אדמה אמיצה, שמגדלת חיטה משובחת (רמבובו מצויינת בחיטיה הקשות, היבשות וכבדות המשקל). ככה הוא יושב בצל קורתו שלו על מעניתו שלו בתוך ירקרק גינתו שלו. אבל יותר משאדמה שייכת לו, הריהו שייך לה, הריהו גידול קרקע. ככה הוא גם בבית הכנסיה המקומי, כשהוא מתפלל מתוך סידורו הישן, או כשהוא צועד בהדר בין צירי החברות המוקדשות לכניסה, נושאי-הדגלים עם תמונות הפטרונים הקדושים, ו“גרומניצה”, נר ארוך ועב של שעווה בידו, או כשהוא צועד עם הקסיונדז פרובושיץ', הכומר הראשי, ידו של זה תחת זרועו של זה, בתהלוכה בסך שהיא תפילת מוספם. והוא – דווקא! – לבוש סגוס של אריג גס, תוצרת רמבובו.

לא שיחקה השעה לז’אביצקי בשליחותו. רמבובו היתה עקשנית, ורצתה לעמוד ברשות עצמה. תיקון הדרכים – טוב ומועיל; אבל לא בשותפות עם אחרים. “עוד תמשכנו אותנו בעד ארנוניות, בעד שֶרוורקים (אנגוריות)!” מסורת בידם מימים קדומים לתקן את הדרכים לבדם. שטר זכויות היה להם מאת המלך ולדיסלב וורננצ’יק בן ולדיסלב יגיללו מהמאה החמש עשרה, והכתב היה מונח בקופסה של עץ, וישמרוהו עד הזמן האחרון. עד המאה השמונה עשרה שלטו ברמבובו חוקים מיוחדים. אמנם כל זה חלף עבר, בייחוד מעת אשר באו המוסקאלים, אבל… “לא ניתן לנצל אותנו, לא ולא!”

מצ’יה הזקן היה נרגז מאד. בעל רכוש, אבל מטופל גדול ושקוע בדאגות. מה אירע לו? הנסתחפו אפריו משטף הווייסל שעלתה על גדותיה? הנשדפה תבואתו מן הברד? ההיתה מכת-מדינה, והחגב אכלה את פרי העץ? ההשחיתו התולעים את הירקות? היה קצירו דל? החתרו גנבים באורוותו, וגנבו את בחיר סוסיו? השלח שכנו את בעירו, וביער בשדהו? – מי יבוא בסוד האיכר הזקן, בעל משפחה גדולה ועבודה רבה ושדות ואפרים דשנים ורזים וסנטר של רמבובו?

ליב’קה אמר: “אלו הם הבנים! קספר איננו לובש עוד סגוס, ולא חמילה באביב, ואין צריך לומר, שאיננו נועל עוד הטנות כאבות אבותיו, אלא עוטה מתניות וכתפיות קצרות, שמביאים לו מפלוצק בדמים מרובים, ונועל נעלים דקות ומצוחצחות!”

“איזה עוף השמים הוליך אליך את הקול הזה?” – שאל ז’אביצקי, בתקעו את שתי כפות ידיו בשני כיסי מכנסיו, ובכפפו את ראשו בתנועה שנפנפה את הבלורית מעל למצחו.

“האם בכדי אני מכיר את מצ’יה מימי נעורי?” – ענה ליב’קה כשעיניו קורצות, ואצבעות ידיו האחזניות מרטטות, כאילו אחז גזר אריג וכל ומודד – כל עסקי ביתו הם גלויים לי. גם מיינדרק אין לו נחת, וצעירת הבנות, קסקא! אינני רוצה לנבל את פי… האם לא תפרתי להם בגדים זה עשרים שנה? הלא בשביל כך ביקשתי את כבודך לקחת אותי עמך? קיוויתי למצוא אצל מצ’יה עבודה מועטת, קורטוב של הזמנה, לא בשבילו, הוא יכול לשאת את סגוסו עשר שנים: אבל הבנים, לאסוני “חמים” הללו נעשו “יולד”ים – “מה אירע לקסקא?” הפסיק ז’אביצקי בסקרנות תאוונית.

ליב’קה הוסיף כאילו לא שמע: “קיוויתי שיזמיו איזה בגד חדש, ונתנו לי את סמרטוטיהם להטליא. לחם שאלתי וחצץ נתנו לי להגריס את שיני. איך אומרים הבריות? בא ההר עד משבר, ויולד עכבר! לא היה כדאי לבוא הנה שביל לתקן סחבות…”

ועוד הפעם שסעהו ז’אביצקי: “ומה בדבר קסקא?” – בהברה של הפצרה.

לא לי לפטפט בדברים כאלה. כלום יש לי ראש לכך? כלום אין לי דאגות אחרות? ולכבודך אין דאגות אחרות? מה יענה הבורמיסטש, כשתשוב בידים ריקות?

ז’אביצקי הוריד לארץ ראשו בפנים נזעמים וברוח נכאה. הוא ידע איזה ערך נתן אלופו לשליחות זו. מן הרגע ששב בפחי נפש מביקורו בבית הסנטר, היה אומלל וחסר עזרה. “מה לעשות? מה לעשות?”

פרק שני: מצ’יה וורובל מקרוב

ליב’קה צלל במחשבות על דבר המצב.

ה“פריץ שלו גוי שוהם (דימנט)! – לא השיג דבר מאת מצ’יה. הוא בעצמו גם כן לא השיג כלום. אבל הוא רגיל בכך. “יגעתי ומצאתי תאמין” – אמר רבו, ר' מיכאל, “אין הכוונה יגיעה אחת, אלא מאה יגיעות”. מאה פעמים בעל מלאכה מחפש הזמנה ואם הוא מצליח פעם אחת הוא שמח בחלקו. אולם “פריץ”, שליחו של ראש עיר שנסע בשביל עסקי מדינה, לטובת הכלל, שיגורש ב”חרפתנו“, הרי זה מעשה נורא!… והוא משער שגם קבלת הפנים לא היתה בכבוד כלל. אותו, את החייט הדל, קיבל מצ’יה על כל פנים בחיבה. “אח, ליב’קה, זה חבילה של שנים לא ראיתיך!” רק כאספנלית לשים על גבי מכה. לבסוף דחה בנעימות, וכמדומני, לא לחלוטין, וכשהפצרתי מעט, הציע לתת לי את כל הסחבות להטלאה. אילו הפצרתי עוד יותר, מי יודע אם לא הזמין סוף סוף גם בגד חש. אלך – לא אלך עוד הפעם? מה אני יכול להשתכר? “כדי צורך מים בשביל הקפה?” מה אני יכול להפסיד? מה יעשה לי מצ’יה? יקראני:מפצע אגוזים קטן” (“קנאקניסטל”)? ברם, “הפריץ” שלי – דין עסק ביש! לוא יכולתי לעזור!… הוא בעצמו, מכיוון שהיתה לו “מפלה” פע אחת, אין לו תקנה, ואפשר שאיננו מסוגל לכך… רוצה הוא להצליח בשליחותו. בזה אין ספק. אבל כאשר אך שמע את שמע של קסקא, תיכף שכח אולם ומלואו, והתחיל אותו שם בורג במוחו. “פריץ” ו“קלף קטן” לא יזדמן לו לכאן? הרי זה “נכדו של עושה הקלפים” ממש… נוטל ממון וזורק לאשפה… וקבצן, רחמנא ליצלן. “שאפשר להטילו לתוך האוזן”, ואשה… וילדים… ובכל זאת הלא הוא פריץ מלומד ומזג טוב. צדק ר' מיכאל: “חוזק לא היה טיפש כלל אלא שאירעו לו מאורעות של טיפשות”. והיה ליב’קה מאריך עוד בחשבון נפש זה, לולא הפסיקהו ז’אביצקי עוד פעם במלים פשוטות וקצרות שיצאו בלי ספק מלבו:

“אם היה בידך, ליב’קה להושיעני הפעם, תברכך נפשי באמת”.

ליב’קה נענה בראשו וענה: “אלך” – בהברה של רופא מנתח, שאומר קודם למעשה: אעשה את הניתוח, מפני שאין ברירה, אבל בעד התוצאה אינני ערב.

ככה ניצב עוד פעם ליב’קה לפני סנטר הרמבובואי. ובפעם הזאת עמד ליב’קה באמת לפני הסנטר, מפני שהלך לרגל עסק רשמי. זה היה ניסיונו הראשון של ליב’קה בדפלומטיה.

מצ’יה קבל את ליב’קה בביתו, בפעם הזאת בלי אקדמות מלין ונוסחאות של קבלת פנים. הוא ישב בחשיבות גדולה במלוא זוהר טפוסיותו.

כבר רשמנו את צורתו בשרטוטים מקיפים. נסתכל בו עתה יותר מקרוב.

פניו כמו יצוקים ארד. ארשת רהב וגבורה, שמביעה לא רק מרץ, יציבות, התמדה, כוח סבל, עוז רוח ובריאות גוף כביר, אך גם במידה ידועה, מחשבה – לא מחשבת חרש חושב, כי אם מחשבת איש טבעי, איש האדמה, ראש נישא ונהדר דומה לראש אלון זקן מגודל אוּשנה זיפית מסומרת, או לפסגת צוק ענקית של אבן הגרעינית, או לסלע מגור של שחם שזוף להט השמש ונשוב סער מתחולל. עינים קודרות, ומתוך קדרותן רובות ברקים וממליטות זיקים, ולפעמים גם שביבי חימה מבריקים כרסיסי כפור דק ודוקר, מתחת לגבותיהן השחומות והשקועות. מצח רחב כטבלה של נחושת, חרוש תלמים אשר חקקה בו מפסלת הזמן עמוק עמוק, שפתים כבירות, שפתי שר מצביא, אשר כמו לא ידעו צחוק ואם צחקו – צחקו רעמים, וכמו לא השמיעו זמירות, ואם השמיעו – נשמע הקול כקול מים רבים. אבל ניכר שגם הפה הזה שתה מיצה במשך שנים רבות, חליפות כוסות עדנים וכוסות תרעלה, כי זקן האיש, ושנת השבעים עבר זה עידן ועידנים, והרבה זיעה מהולה בדם, והרבה דמעות צורבות נזלו מעל הפנים האלה וזעיר פה וזעיר שם כבר הכסיפה שיבה בזוויותיה, ויהיה מראה כמראה עלים חוורוורים על האלון בראשית שלכתו, לפני בוא החורף.

כי גם הפנים אלה, אשר כמעט דמות פסל להן, היו לפנים חכלילות, מבהירות ורעננות, וגם הפה הזה חילל לפני באבוב של רועים סלסול. זמירות צוהלות ומנצחות הילולים על פני נאות דשא, על ההרים ועל העמקים, על הנהרות ועל היערות. כמה עשיריות שנים עברו מעת אשר הפנים האלה היו פני שליא דאיכר, “פאַרבּק”, עם שפם דק צהבהבי, שהיה מוליך ומביא אל הניר מכל אהלי החמר וביקתות העפר של האיכרים הזעירים את המחרשות הכבדות, את המזרעות ואת המשדדות, את המכושים ואת הגרזנים, את הקלשונות ואת המגבים, את המלמדים החדים ואת הדרבנות הדוקרים ואת החרמשים ואת מגלי היד. והיה פוסע אט ובכבדות אחרי הבקר ואחרי החושים, ועוזר לערער ולפורר את האדמה הגלולה; ומדי עמדו לפוש רגע – ראה את החוגות הדואות למעלה משתפכות בשיר, שהשתזר עם זמירותיו הוא, שהיה מזמר לזרז את השוורים הקטנים והחביבים שימשכו בעול, ויהי שבוי כשפים! וכמה עשיריות שנים עברו מעת אשר היו הפנים האלה פני איכר צעיר, ומלגוסיא לצידו – נפש, חיים, אש להבה, “הרוד בּבָּה!” (אשת חיל).

כל זה עבר. עתה הפנים הם פני סבא ענקי, אבל סבא! הבנים והבנות גדלו, דור חדש קם. יש לו למצ’יה די לחשוב, ודי לדאוג. מילתא זוטרא סנטר של רמבובו! ואותו משלח –" “החסר פגעים אנכי? הנה המשלחת!”

בת צחוק היתולית תעתה על שפתי מצ’יה. אך בעיניו הגדולות, הכהות והעמוקות ארב יגון אלם – כשנכנס ליב’קה.

שני בני אדם, כביכול, שני עולמות, עמדו לערוך קרב. ארי ומפגיע? איש תמים ואיש ערום? לא! שניהם היו תמימים. ובכל זאת שני עולמות. ההבדל הוא עמוק יותר מכדי אפשריות ההגדרה.

“איזה חדשות אתה מביא, ליב’קה, הן לא יכולת עוד לכלות את מלאכת ההטלאה, ולמה אתה שוהה פה?” – קרא מצ’יה בקול נגיד ומצווה, שאוזן בחונה יכולה היתה להכיר בו בת-בת-קול של השתתפות, שהוא רוצה להעלים.

“אדוני הסנטר – השיב ליב’קה בנחת – אם תרשני אגיד לך כל אשר עם לבי, כי קשה לי לעזוב את המקום הזה, בטרם אעירך על כמה דברים, שלפי הנראה לי נכשלת בטעות. אם תכעס עלי – אשתוק ואלך לי”.

“דבר כל אשר בלבך”! ציווה מצ’יה.

“יש לי שני דברים לדבר אליך על אודותיהם: עסקי משפחתך ועסקי העיר. אתחיל בראשון ואסיים באחרון”.

“מה לך ולעסקי ליב’קה?” צווה הסנטר, וניצוץ של גאווה נדלק בעיניו.

“לי אין דבר לעסקי ביתך אבל אתה בעצמך הבאת אותי בסוד עסקי ביתך, כשהתאוננת באזני על תהלוכות בניך, על מריים ועל הכעיסם אותך. אמרתי בלבי, זקן שכמותך איננו עשוי להוציא דבריו לרוח. בספרים הקדושים שלנו כתוב בשם מלכנו החכם: “דאגה בלב איש ישיחנה”, ואת זה ביאר לנו רבי, שאין הכוונה רק זה שהדאגה בלבו יודיע אותה לרעהו, אלא שרעהו ישיב לו אף הוא את עצתו”.

“אני רציתי אך לאמור שדרכי לעשות כל דבר כהלכה, אמרת לי, שבניך פשעו בך” – המשיך ליב’קה.

“לא יס’יק בן זקוני, זה ילד יקר, אך קספר ויינדרק, ביחוד קספר, מי יתן ולקחוהו השדים”… הפסיק מצ’יה.

“ידעתי, ידעתי” – הוסיף ליב’קה – “הכא במאי עסקינן? בילדים? כל ילד הוא טוב; הקלקול מתחיל רק ברבות הימים” – אמר רב מיכאל – אני דיברתי עם קספר ועם יינדרק, ונוכחתי שאינם אשמים, ושאין השד נורא כל כך, כמו שמציירים אותו. רצונך, אביאם אליך ויבקשו ממך סליחה – הוכחתים על פניהם"…

“אינני רוצה לראות אותם” – ענה מצ’יה במרירות.

“הרשני לאמר לך, שלא צדקת” – אמר ליב’קה בכובד ראש – "אין אב רשאי לדחות את בניו, כשהם רוצים לבקש ממנו סליחה. הנח להם! הם עולי ימים, צעירים שלא שמחו כל צרכם, ושתבונתם לא בכרה. הנוער תוסס בהם. יבואו ימים, יינסו במסות, אז ישכילו ויצליחו כמוך. איש מאתנו לא נוקה מחטאות נעורים. איך אומר רבי? “הזקנים עבדו וסבלו עד שנתמחו בידיעות ובנסיונות, בחיים קשים ובהסתפקות במועט, והצעירים החדשים אנוסים אף הם להתחיל מבראשית את העינויים והשגיאות והספיקות, עד אשר יבואו לידי אותה ההכרה, שאבותיהם הגיעו אליה בשעתם”.

הענק התפרפר, התנער בכל כוחו, אבל עקשנותו פקעה. סוף סוף נעים היה לו שליב’קה מהפך בזכותם של בניו: “אני לא אקרא להם, אבל אם יבואו – אקבלם”. הוא שאף רוח כמו הוסרה אבן מעמסה מעל לבו.

“ואתה העניין האחרון – הוסיף ליב’קה – והוא שליחותו של האדיונקט ז’אביצקי…”.

שוב נזדעזע הזקן וצווח: “אל תעיז לדבר בזכותו של הבורמיסטרז' הווישוגרודי, המתנכל לשעבד לו את רמבובו! היה לא תהיה!”.

“מראש לא בסתר אמרתי, שאם תאסור לי את הדבר, אדביק לשוני אל חיכי”.

“טפס ועלה על עץ אגס, וקטוף ואכול כרפס – רטן מצ’יה בבדיחות הדעת – הבאת לספר לי ‘חכמות’ יהודיות מן הבוז’ניצה (בית הכנסת)?”.

“סלח לי אדוני הסנטר! אם אתה נותן לי רשות לדבר, אני יכול לדבר רק כמו שאני רגיל. אינני אלא חייט בלי שום ‘חכמות’ אבל אוהב אני חתיכה של עבודה עשויה בצדק וביושר, תפרים חזקים אשר גם ביד חזקה לא נקל לנתקם… זה מקרוב נכנס אברכון של משי לביתי, וחבילה בידו. התיר את החבילה, ופרש לפני את גלימת האטלס שלו. מה אתה רוצה? אני רוצה שתדביק אל הגלימה שרוולים חדשות במקומן של הבלות! ובבקשה לעשות תיכף… אמתין… הלא זה דבר של מה בכך! – מה שאדביק? כמדומה שחייט יכול להדביק שרוולים לבגד ברוק אליבא דריקנא! בלי מספריים, בלי מחטים, או כדאמרי אינשי, שבסדום היו תופרים במחטים בלי קופות?”.

מצ’יה גהר וישתער על מושבו, ויפרוץ בצחוק אביר אשר לקולו נעו אמות הספים: “כמו שאני אוהב את האלהים, אלף תענוגות בליב’קה זה! ובכן, הבה תפור כראוי!”.

פרק שלישי: מסה ומריבה בשלום

ליב’קה הציב לו למטרה להשיב לב בנים אל אבותם. בשביל זה הלך וראה את שני הוורוּבּלים הצעירים: את קספר המתגנדר בלבוש שלכצ’יצי ואת יינדרק, שבזבז ממונו של אבא במסבאות. הוא הכירם מילדותם, והיה תופר בעדם כשהיו קטנים, ומביא להם צעצועים, ואף כי עברו מאז שנים רבות, היה יהודי זקן זה חביב עליהם; והוא העיר למוסר אזנם בדרך חיבה, ויעורר בלבם געגועי ילדות, בהזכירו להם את אמם המתה, שהיתה מטפלת כל כך בגידולם, ואת אביהם איש השיבה, שהם חייבים בכבודו, ושעוונם גדול מנשוא בהכאיבם את לבו, ודברי המוסר, שהשמיע ליב’קה בנחת, נגעו עד לב הבנים הסוררים, ויעוררו בהם הרהורי תשובה, ויבטיחו לפייס את הזקן ולהיטיב את דרכיהם.

“ישוע-מרים! נלאיתי נשוא! יקחוך השדים! דבר!”, קללה זו היתה בעיקרה ביטוי של חיבה.

כמדומני – השיב ליב’קה בקול נוח – שלא דייקת כל צרכך להבחין באיזה בורמיסטש' אתה מדבר. אין לפסול את הבורמיסטש’ים סתם, ולחתום בחדא מחתא. כמו שאינה דומה חתיכת אריג קשה, שמשקשקת במגע, לחתיכת משי רך; כמו שאינו דומה צמר נקי לגז שעטנז, דוקר בזיפיו וכולו שער, כך אינו דומה בורמיסטש' לבורמיסטש'. האדון קאמינסקי הוא אדם שקט ונוח לבריות, שונא בצע ואוהב את רמבובו, לא פחות משהוא אוהב את ווישוגרוד. הוא אוהב את המדינה כולה, ומה לו התם? אטו רמבובו היא עולם בפני עצמו? ועוד: אין כאן משא ומתן בדבר קאמינסקי, כי אם בדבר תיקון דרכים. הרשני לאמר לך, אדוני הסנטר, שאילו הייתי אני סנטר של רמבובו, הייתי נותן את כותנתי האחרונה בשביל תיקון הדרכים…"

“מה החרדה הזאת פתאום?” – שאל מצ’יה בהשתוממות קובלנית.

“לא פתאום” – השיב ליב’קה – נגע ישן הוא, אבל הלא חובה לרפאו פעם! מדי נסעתי מווישוגרוד לרמבובו עמדתי על קלקלה זו; בפעם האחרונה תהיתי עליה עוד יותר. משני צידי הדך שדרות עצים מצינות, הייתי אומר: שתי שורות של כפתורים צובאים כחיילים מזה ומזה; אבל הדרך בעצמה – גומות ובקיעים, כפפים ופרצים, בליטות ושקערויות, שקיעות בשיפוע ובעקלתון, פרצים עמוקים, שרטוני חולות, גבנוני רפש, בימות הגשמים – מטוייטים וחלקלקים, ובימות החמה – מעלות ענני-אבק; וגם אין שום הגנה מפני הצפה, והוויסל הלא היא קרובה…"

“הוויסלקא היא דומה לאל, לוקחת מזה ונותנת לזה” – הפסיק מצ’יה בקול מוכיח ובפתגם שגור בפי העם.

“חוששני, שלקיחתה מרובה מנתינתה, וסבורני, שהקדוש ברוך הוא ברא אותה רק כדי לתת טובה לעולם. כשיש כביש, אז מגינות התעלות שמשני הצדדים מהצפה או תנהו עניין למאורע אחר, שהוא ההיפך מזה; אש! כשדליקה נופלת, ובני הכפרים הסמוכים צריכים לחוש לעזרה ולסייע לכבות, והם נתקלים בדרך שכזו!…”

“פלורין הקדוש הוא מכבה שריפות!” העיר הסנטר, לא בלי קורטוב של היתול. זוהי אמונת ההמון בפולין, שנוסדה על הגדה עתיקה.

ליב’קה לא נתן את עצמו להעלות בחכה של היתול, ויען בתמימות: “כבודו של פלורין הקדוש שלכם במקומו מונח, ואם הוא סך את בשרכם בדם של סלמנדרא, שלא תהא האור שולטת בכם – תבוא עליו ברכה! אבל הלא בכל זאת אין אתם סומכים על הנס, וחובה עליכם, על פי נימוסי המדינה, להכין כדים וחביות וגיגיות וסולמות וכל מיני כלי-כיבוי. וכיצד תובילו אלה מכפר לכפר באין דרך סלולה?”

“חדל מדבר על מקרי אסון יוצאים מן הכלל! לא בכל יום עולה נהר על גדותיו, ולא בכל יום נופלת דליקה. הרי אנו חיים פה, ועולם כמנהגו נוהג”.

“כן דיברת, אדוני הסנטר, גם זה עולם כמנהגו, ואם תפגר רמבובו בתיקון הדרכים, סופה להידלדל. לעומת זה –לשתהיה מסילה – תהיה תנועה, פרנסה; האיכר יקבל מחיר גבוה, התגרנים יעופו ויבואו מכל הצדדים…”

מצ’יה נלחץ בין המצרים. “אבל אין לנו כסף!”

“הרי זו הלכתא אחרת! – התחיל ליב’קה משנן בנחת רוח, כאילו בטח שנצחונו ממשמש ובא, ויוסף לאמור בהפסקות מדודות: בשביל כך לא היה שום נימוק שבעולם לדחות בקש את האדון האדיונקט ולהביא לידי סכסוך ונאצה עם הבורמיסטש' הווישוגרודי… הייתי אומר: אין לנו כסף, ואם כן יחדיו נמתיק סוד… גם לווישוגרוד אין כסף, גם לצ’רוינסק אין כסף… בכלל למי יש כסף מן המוכן?. אם אין כסף די הצורך לעשות דבר גדול בפעם אחת ובמהרה, עושים חלק, ואחרי כן עוד חלק… ואם אין מזומנים, משתדלים לקבל בהקפה… הרי אני רק חייט… רוצה אני לתפור בגד חדש ממיטב האריגים, אבל כשאין לי – אני מהפך, מקצר, מאריך, מוציא חדש מישן… ווישוגרוד תתמלא מחורבנה של רמבובו?… אדרבא, בשביל כך אתה סנטר, והאדון קאמינסקי הוא בורמיסטש' והרי שליחו בא לשם זה הנה, ומהנכון לדבר עמו, וצריך היה להתוועד בווישוגרוד… ובודאי כדי לעשות כביש; תמסור הרשות את הדבר לקבלן… קבלן כזה ישנו בפלוצק… חיימוביץ… מנשה חיימוביץ… הוא עשה הרבה כבישים… נפלא הדבר לראות… מפררים את האבנים לפירורים קטנים, מגלגלים ומחליקים אותן, קובעים אותן באדמה, מיישרים את הרכסים ומשווים את הגבשושיות, והרי כביש!… רצונך באיש שיתווך בינך ובין הקבלן? – אולי ברוך אטלס – לא!… זהו בעל עסקים יותר גדולים!… זוסמן לוסטיג… הנה האיש!… בזוסמן אפשר לבטוח בעינים עצומות אבל כלום סרסור אני?… אולי טוב בלי שום קבלנות… סתם עבודת המלכות… כך אמר רבי ר' מיכאל, כששנה לנו פרקו על הפסוק: סולו סולו פנו הדרך – אמר: ראשית כל ישוב וכל התחדשות ישוב היא – דרך!…”

פרק רביעי: דמדומי זכרונותיו של מצ’יה

תורתו של החייט, ובייחוד פתגמי רבו, שהיה מזכיר פעם בפעם בסילודים היו למשא קצת למצ’יה. ויקרא דרך ביטול, כמו סירב להאמין בכל אלה. ואחרי כן הרעים בכעס מעושה: “מה אתה ממטיר עלי מימרות של ‘רבין’, כאילו נהפכתי לז’יד והלכתי עמך לבוז’ניצה (בית תפילה) שלכם? שוטה שכמותך! ואני חשבתי מאז, שפיקח אתה!”

“סליחה! זה הוא רבי, ר' מיכאל, איש קדוש וחכם נפלא, ועל פי הדת שלנו חייב אדם לומר בלשון רבו”.

“מי הוא זה? ההוא הרבין של ווישוגרוד?”

“לא! הוא איננו רבין, אבל הוא יותר מרבין. הוא הרבין שלנו! של בעלי המלאכות כלומר: מגיד… לא! לא מגיד! הוא פשוט, מקריא לפנינו… הוא איש נפלא…”

“מדבר פולנית?”

“כן, כמים… הבורמיסטש' מכבד אותו, הכל מכבדים אותו, מבקשים ממנו עצה, ולפעמים כשיש ריב בין יהודי ונוצרי, אז על פי רוב הנוצרי בעצמו מפציר שילכו אל ר' מיכאל. רצונך להתפשר עם הבורמיסטש' – אין טוב מאשר על ידו. חכמה שכזו אין עוד לזולתו בעולם… כלום לשבחי הוא צריך? אין אני ראוי אף להתיר שרוך נעליו… המפורסמות אינן צריכות ראייה. לא עלה על דעתי כלל להלאות את כבודך בדברי ‘רבין’ שלי, אלא זה דרכי… מה שעל הכבד הוא גם על הלשון… ומכיוון שבא העניין לידי כך, הרי זה עתה נצנץ הרהור במוחי: כדאי שתימלך ברבי זה. הוא מלומד במפת הארץ, בקי בדרכים, ביערות. הרבה פעמים הוא מספר לנו מנסיעותיו מטיולי”.

“יצאת מדעתך לגמרי, ליב’קה, בוודאי מתוך שהנך משוגע לרבין שלך. האני אלך לדרוש ברבנים? כסבור אתה, שאתגייר לעת זיקנה?” ועוד פעם מילא מצ’יה את פיו צחוק, ובתום רגע שאל: “ואיפה דר רבין זה שלך?”

הוא דר בבית חותנו מנוח ר' לייבוש ברסלר ז“ל, הנודע בשם ר' לייבוש נגיד” – ענה ליב’קה.

פני מצ’יה הסמיקו. ניכר היה, שאיזו התרגשות בלתי צפויה מראש תקפה אותו בהיסח הדעת.

“לייבוש הגבוה? – מי שהיה לו בית חומה באמצע השוק, ועוד בית סמוך, לנקיק המבדיל את העיר לשני חצאים, ויורד ומשתפע אל הווייסל! אותו לייבוש שהממשלה נתנה לו תואר כבור וגם כן רשות לנסוע במרכבה רתומה לארבעה סוסים? זה היה יהודי כביר! לוא היו כל היהודים כמוהו! בכל פעם שנסעתי ליריד או לסליחות מכרתי למטבח שלו מעט ירקות, מעט ביצים, והוא היה שואל אותי: נו, מצ’קו, מה נשמע בשדה? חיטים נעשו יפות? מה מנבאים: שנה גשומה או שחונה? והריב בין הדזי’זיצ’ים (הבעלים) של ברנובקה ושל וילקלטוני בדבר שני האפרים אוגרודז’יסקה וגושצינה, כיצד נגמר? הוא ידע כל שעל אדמה בהיקף רחב, והוא סייע בכספו לסול את הדרך ממלניק לקוכנובקה, כי שם כרת עצים. פעם אחת אמרתי לו: ‘רוצה הייתי לקנות פרה-זוטרא. קשה בבית בלי טיפת חלב’. ‘זוטרא?’ – שאל בצחוק! ולמה לא רברבתא, עם דדים עצומות כדיבעי?' עמדתי תוהה ומבוייש. עני הייתי באותה שעה: פלח בעל שלושה צמדי שדה. הוא דפק בכפו על שכמי, ואמר: קנה פרה יפה! איכר בלי פרה לאו איכר הוא! אלווה לך כמה שאתה צריך. ריבית אינני נוטל. אינני מלווה בריבית, אלא לווה בשביל עסקי מסחרי, והדבר הולך מעט מעט, די שתחלוב את הקרן, ריבית לא תסחוט אפילו מפרה של נכסי חרביה ליצ’ינסקי. כשיעזור לך האלהים, תשיב לי, לזכרון תתן לי שטר. אני עדיין לא יכולתי אז לחתום את שמי; חתמתי בסימן הצלב. יצאתי לשוק שהיה במגרש, מעבר לגשר הנקיק ממול הר הארמון, קניתי פרה – פלאי פלאים, והוא שילם, הפרה היא העמידתני על רגלי. באה פרה באה ברכה לביתי. מלגוסיא שלי רקדה משמחה. כשהבאתי את הפרה. זאת היתה לפני יום מרטין הקדוש, ולערך יום מתתיהו הקדוש, כבר שילמתי ללייבוש את המחצית הראשונה, וליום יוחנן הקדוש – את השניה. כל ימי לא אשכח זאת. אמרו עליו שהוא אהב איכרים, אלא מה”פריצים" הוא מפשיט רצועות. אמרו, שהוא עשיר יותר מהחרביה ליצ’ינסקי. ההניח הון גדול? בוודאי מיליוני מיליונים! כל התבואות וכל העצים מברז’זינקה, מרדבנוביצה, מדוביה, מפיסארי עד גראבוב הלא נמכרו על ידו? ורבין זה, שאתה אומר שהוא חתנו, הלא הוא בוודאי עשיר?" – סיים מצ’יה.

“רבין זה” – השיב ליב’קה באותה ארשת הפנים של יראת הרוממות, שהיתה לו. בכל פעם שהזכיר את רבו – הוא עשיר בדעת, בשמחה, במצוות; אבל חוץ מזה אין לו כלום. גם כל עניין המיליונים של ר' לייבוש נגיד, הוא ‘עורבא פרח’, כהרצועות ששמעת, שהיה משפיט מה’פריצים‘, לפי דברי האיכרים, ומהאיכרים לפי דברי ה’פריצים’. כל זמן שהיה רבי לייבוש בחיים נהג ביתו ברמה, חי בעצמו ונתן לאחרים לחיות. זרע צדקות, הצמיח ישועות חינך וגידל בנים הגונים, השיא בנותיו לבחורים מצויינים; אבל כשנפטר לעולמו – בדקו ומצאו נחלה קטנה ויורשים רבים. המחזור היה גדול, והקרן – כקופא דמחטא. אגב, החתן ההוא שכתב את השטר בשבילך – הזוכר אתה את מראהו? היה יפה תואר? היו לו לר' לייבוש ארבעה חתנים, והרי אני מכיר את כולם: אהרון ימפולסקי מלובלין, זליג פרנקיל מביאלא, אברהם ליפשיץ מבריסק דליטא ור' מיכאל ביז’ונסקי מסביבות קרקא, אשר שורש משפחתו הוא מביז’ון. היכול אתה לתת לי אי אלה סימנים?"

“זה זמן כל כך רב” – השיב מצ’יה מתוך קמיטת מצחו – “זכורני שהיה יפה עיניים, ושהיה לבן פנים מאד. אצלנו היו אומרים על איש לבן פנים כזה, שנתגדל על חלב עזים”. “אם כן”, קרא ליב’קה ברגש, “זה היה ר' מיכאל, הוא ולא אחר! ואם רצונך לבקר בביתו – אוליכך אליו כאשר תסור לעירנו. תראה גם את אשתו מרת חיה’לי, בתו של המנוח ר' לייבוש נגיד ז”ל. הלא נעים הדבר לראות מכירים מאז, ולעורר זכרונות מימים עברו. הן לא תבוש בזה, שראשיתך היתה מצער, ושנהנית פעם מטובו של ר' לייבוש, ועתה עזרך האלהים והנך בלי עין הרע, עשיר ומנהיג במקום מושבך".

“חלילה!” – מחה מצ’יה, ופניו הביעו שובע רצון. “אשמח לראות את הרבין שלך, שאתה מרבה כל כך בשבחו, וזכרון חותנו הוא יקר לי. לא אסתייעא מילתא עד היום, והרי שעת הכושר! בכוונה לשם דבר זה אסע לווישוגרוד. אח, כמה שנים, כמה שמחות, כמה צרות, כמה זכרונות! תודה רבה, ליב’קה! תודה רבה לך באמת! ברייה נפלאה שכמותך! הבה, אזמין אצלך סגוס חדש! ‘כמו שאני אוהב את האלהים’, אזמין אצלך תיכף, אלא שיהא מרווח! זה שלי הוא צר מעט. אדם משמין – למאה שדים! תשתה עמי כוס קטנה? מריסיא, הבי מן הסטארקא (יין שרף ישן) מהן ששלח לי וולודק מזאקרוטשים!”.

כרגע באה נערה צעירה, מחלפות ראשה כעין הפשתן, ויחפה, ותושט על מגש בקבוק, סטארקא, עם שתי כוסות, מצ’יה מזג לעצמו ולליב’קה.

“אינני שותה משקים חריפים – אמר ליב’קה – אבל אתה אדוני הסנטר, שתה ואני אברכך לבריאותך – וגם להצלחת עסק תיקון הדרכים”.

“שוב אתה חוזר אל הדרכים! הלא נתתי לך הזמנה לתפור לי סגוס חדש… אולי אחדשהו בשביל הביקור בבית רבך – לך תפור! מה לך אצל דרכים?”

“אני מכיר לך טובה, אדוני הסנטר, בעד ההזמנה, ואתאמץ בכל כוחי להפיק ממך רצון. אבל סגוס ותיקון דרכים הם תלויים זה בזה. כשתהיינה הדרכים מתוקנות נקבל יותר הזמנות, כי כל איכר יוכל להזמין לו סגוס. כמה חוות ושכונות נידחות כעיי מפלה, בלי צהלת חיים והד תרועות העובד השמח בחלקו, ראיתי בעברי בדרך, מפני שאין מסע נוח ותנועת רצוא ושוב בין המקומות! צריך לעקוף את הדרך, לנטות הצידה, אך כשתהיה דרך סלולה ירווח גם לאיכרים גם לבעלי מלאכות. כשתתחיל עבודת הסלילה, תהיה עבודה לפועלים, למשגיחים. בנך קספר הולך בטל – הבטלה היא אם כל רע ובליעל! – תפקידהו על חלק של העבודה, ולא ישעה בדברי הבל. הסכמת לדבר עם ר' מיכאל בדבר אפני ההשתוות עם ראש האזרחים בווישוגרוד. זה דבר טוב, טוב מאד. אבל עיקר בקשתי הוא שתצווה לקרוא לז’אביצקי האדיונקט ולישא וליתן עמו בראשי פרקים. המסכים אתה?”

“היודע אני?” רטן מצ’יה. הוא רצה לעשות את תנועת היד הטיפוסית להתגרד קצת בגבחתו; אבל ידו נשארה באמצע הדרך מחמת נימוסו.

זאת היתה אחרית הקרב. בברכה ובתקיעת כף נפטר ליב’קה לביתו!

פרק חמישי: חזרת המשלחת מהכפר לעיר

פן ז’אביצקי חיכה בחדר המלון אשר בבית הפונדק לתשובת ליב’קה, ואחרי עבור שעה ושעתיים, וליב’קה לא שב, ארכה לו העת ונכנס לפונדק בעצמו להתבדר קצת, ופגש שם חבריא ממכריו, ושתו קמעא לכבוד הפגישה “לדוש משחק זעיר”, ודשו כל אותו הלילה; ונתרוקן ז’אביצקי מהמעט שהיה לו, ועוד לווה ונשאר חייב יותר ממשכרתו לחודש תמים.

אך בבוקר שב ופניו עייפים, והבלורית על מצחו שמוטה ומדובללת וליב’קה כבר היה אחרי התפילה והפת של שחרית; תיכף אחרי כניסתו, שאל ז’אביצקי את ליב’קה בקוצר רוח ובלב חרד על דבר מוצא ביקורו בבית הסנטר, וליב’קה סיפר לו על רגל אחת את תמצית הדברים.

הנקודה המרכזית היתה תשובתו האחרונה של מצ’יה. מה פירושה לא הן ולא לאו! ואפשר גם הן? הן של איכר, הרי זו שגרא דלישנא. השאלה היתה: להשתדל עוד אצל מצ’יה, שיזמין את ז’אביצקי, או לא? ליב’קה אמר: “אל תקרא האָפּ בטרם תדלג שור” (אל יתהלל חוגר כמפתח); אבל כמדומני שניצחנו. אני הפצרתי שיקבל את כבודך עוד הפעם, והוא השיבני את תשובתו האחרונה, אך לא זה העיקר. העיקר הוא, שהוא הבטיח להימלך בר' מיכאל, וכלום יש ספק בדבר, שר' מיכאל ייעץ לתקן את הדרכים, בצוותא חדא עם ווישוגרוד?

ושכח ז’אביצקי את תבוסתו בקלפים ואת “ילל החתול” שלו, ויסתובב כגלגל על סוליית נעלו הימנית, וקרא בהתפעלות: “ליב’קה חביבי, חביבי! ואחרי כן נתיישבה עליו דעתו, ואמר: דבר אחד אינני מבין. מדוע אותי דחה, ולך נענה? האם יש לו איזה תרעומת מיוחדת עלי? או יש לך איזה שליטה עליו? אפשר שתגלה לי רז זה?” – “אין כאן לא סוד, ולא כישוף” – השיב ליב’קה – “הדבר הוא פשוט מאד. האשם איננו בך, אלא בכובעך. כובע זה, עם הסרט האדום מסביב לו, ועם החליץ שעל גבי מצחייתו, הוא הוא שהביא עליך את כל הקללה הזאת. וכשאני אומר “כובע”, כוונתי לא רק על כובע ממש, אך גם על אופן הדיבר, שבוודאי היה גם הוא בחינת כובע, עם סרט אדום. אתה דיברת אליו כפקיד, בלי לחלוחית של הסברה ורגש וארשת הלב – ממשלה! ופגע החרמש בצנור, והתחילה הטינה שבלבו של הסנטר תוססת, כי גם הוא ‘ממשלה’, וידוע שכמו שאדם קורא לתוך היער, כך עונהו היער בהדו. לא כן אני הדל. דיברתי אליו כיהודי לאיכר. דיברתי אליו, כמדומני, דברים של טעם, בלי שום ערמה, כי באמת אני מאמין בנחיצות תיקון הדרכים ותועלת התחברות שלטונות הערים למטרה זו, ואגב – זאת היתה מעין סיעתא דשמיא! – סייע לי הדבר שעלה מתוך השיחה, שר' לייבוש נגיד, חותנו של ר' מיכאל, עמד לו למצ’יה בשעת דחקו”. שניהם הסכימו, לבלי לעשות שום נסיון של השתדלות, ולהניח הכל לר' מיכאל.

“אם כן נחוץ להבין את ר' מיכאל, ועלינו לשוב מהר לביתנו” אמר ז’אביצקי.

“נושב תיכף לביתנו” – ענה ליב’קה – “אבל בדבר ר' מיכאל, אל נפרוץ עלינו פרץ! ר' מיכאל שונא כל המלצה וכל שוחד דברים. הוא דן על כל דבר לפי נטות רוחות ורגש היושר שבלבו. נחוץ רק להודיע לו על דבר מצב הדרכים וההוצאות הדרושות לתיקונם, והחלק השייך לעיר זו ולעיר אחרת, ואז ידין בצדק. הלא זה כל רצונו של ראש האזרחים?”.

עוד הם מדברים, ומריסיא באה כחץ מבית הסנטר להודיע שאדונה ישלח תיכף עגלה רתומה ל“בעל הצמה” החביב שלו – להוביל את ליב’קה לווישוגרוד. “פן ז’אביצקי” לא נאמר אלא “ליב’קה” – עב קטנה ככף איש, אבל חלפה מהר.

העגלה הרתומה לבעל הצמה באה. יס’יק נהג. סימן חדש של חיבה יתירה. בן הזקונים! רביא קיפח, בהיר השער והעיניים, פנים שוחקות נוח להתרועע. הוא חייך אל ליב’קה. ולנוכח פן ז’אביצקי אחווי קידה בדרך ארץ. הוא הביא גם חבילה של בד גס ותכול, אריג ביתי רמבובואי, בעד הסגוס, שאבא הזמין, ומסרו לליב’קה.

שני הנוסעים ישבו בעגלה, יס’יק עשה הצלפה ונפנוף בשוטו הארוך, שגזר את האוויר בקול משרוקיתא חד וקובל, ולקול הזה נזדקר בעל הצמה בבהלה ובעזות, עד כי נחוץ היה אך לבלמו ולאטט את חפזונו. הרבה עניינים היו עוד לשני הנוסעים לענות בהם, וכולם סבבו על ציר אחד: שליחותו של ז’אביצקי, שאלת הדין והחשבון שיש לתת לראש האזרחים קאמינסקי ניקרה במוח. אבל השיחה שהיתה כמעיין המתגבר בשעה האחרונה באכסניה לפני הנסיעה, דללה וחרבה אחרי כן משלושה טעמים: (א) יען כי הכל נשאר תלוי ועומד, עד שייכנס ר' מיכאל בעבי הקורה, ובנוגע לר' מיכאל, מומחיותו של ליב’קה מכרעת והוא שאמר: לעט לו לר' מיכאל, אל תהי לפניו כעורכי הדינים, וסייג לחכמה שתיקה, בלתי אם הספקת ידיעות מדוייקות, והן מוכנות ומונחות בקופסא בבית המועצות, טול ושלח אל רבי מיכאל; ואין מה להתווכח בכך; (ב) אין לדבר בענין זה באזני יס’יק בנו של מצ’יה; והאחרון הכביד, והוא (ג) ז’אביצקי, אחרי ליל נדוד השינה והמפלה שהיתה לו בקלפים, והשמחה וההתרגשות שמילאו את לבו עתה, היה הלום והמום ועייף כל כך, עד כי כרגע נרדם.

אחרי החליפו אי אלו פתגמים עם יס’יק בדבר אבא ובדבר האחים, נשאר ליב’קה יושב לבדו עם רעיונותיו, והתחיל מהרהר, ומתוך הרהורים תקפה שינה גם אותו ויירדם ויחלום.

בימים האחרונים היה מסור כולו לעניין שליחותו של ז’אביצקי, וביגיעה רבה עשה את סרסרותו; אבל סוף סוף, כלום אין לו דאגות אחרות? חייב יהודי לשים לב לעסקי משפחתו. משפחה גדולה, והפרנסה בדוחק. לא כן היה לשעבר! ליב’קה מלאבר היה חביב על היהודים ורצוי לרוב הנוצרים. הוא היה חייט פשוט, אבל לא היה דבר אשר שגב ממנו באומנות זו, לפי מצבה בימים ההם. הנקל היה לו להוציא משמלת גבר, שלא נשאר בה מתום, שמלת אשה, מעולם לא הטיל איש פגם במלאכתו; מעולם לא אמר אדם: צר לי אותו התפר, הארכת במקום שראוי לקצר, או הפרוץ מרובה על העומד, או: יום ב' הוא ארוך מיום א' (שהגלימה יותר ארוכה מהמעיל העליון), כאשר יקרה לחייטים אחרים. לא! הכל היה מתוקן ומקובל.

אך לעיתים רחובות מאד קרה, שמפי מישהו מלקוחותיו נזרקו המלים "ילמדני נא ר' ליב’קה, האם לא קצר המקום הזה? האין זאת? "

“אלהים עמך! קצר? – תמה ליב’קה – ומה בקשתך ותיעש? האתפור שק על גלדך? האני אחראי בדבר, שה' חננך קומה דקה וגבוהה?”

“אני אך גיליתי את אזנך, אבל בשביל הלכה למעשה סומכני על דעתך” – הצטדק הלקוח.

"העמקת הרחבת מאד את מעילי, ר' ליב’קה! הלא יש מקום למניין של יהודים כרסתנים להתעטף בטלית שאין לה סוף כזו! – קבל אחד הליצנים.

“זה מעיל, ולא דפוס ומכבש מהדק וחונק; החכם עיניו בראשו. הגע בעצמך, שאתה רוצה ללבוש מתחת למעיל זה עוד בגדים תחתיים, שניים ושלישיים, הלא אז תמצא חפץ שהנחתי לך מקום להתגדר בו, ושאין איברי גופך דוחסים ונכנסים בדוחק לתוך הבגד, ואחרי כן בולטים ומתגבננים על פניו בחבורות…”

ככה היו תשובותיו של ליב’קה תמיד מעין הטענה, הלוך להרגיע את לקוחותיו. ואם קרה לו שעשה מבגד עדים ישן זיג של קיץ, שמהדקים אותו על מתני האיש, אשר לא יושמו בגדים אחרים תחתיהם, ושאלו האיש, בשלמה הרחב הרחיב גם בגד זה מכדי מידתו? גם אז לא ננעלו לו שערי תשובה; והיה אומר כי רבות הן חליפות האוויר, ולפעמים גם בתקופת תמוז איכא יומי דעבא, והמעדיף לא יחסיר

החכם עיניו בראשו".

אמנם ימים טובים היו – לא נזקק החייט למעשה חושב ולכשרון חרש, והיה כאשר יעשה את הבגד רחב ומרווח, שלא יהיה המצע צר מהשתרע, ומצא לו. ובימי רעה ובמצב קשה, כשאדם בא לתוך משעול צר, הנה ההיתול היהודי משמש לו עוגן הצלה וחוט אריאַדנא המוציא מן המבוך. מקצתו בא לו לליב’קה מטבעו, ומקצתו, אבל רק אחד מששים ובצורה מהודייטת קצת, – מאת רבו ר' מיכאל. לא היתה מצודה שממנה לא יצא ליב’קה בצחוק ובנחת.

והיו מספרים בעיר, שפעם אחת הזמין אצלו הרב דמתא איציטלא דרבנן, אדר היקר של אטלס. ההזמנה ומדידת שיעור הקומה נעשו בחמשה עשר בתמוז, והמעיל נועד להיגמר ולהימסר להרב לשבת נחמו. עבר יום שבת נחמו, והבגד לא הובא. כעס הרב, ושלח את השמש אצל ליב’קה. ליב’קה התנצל: לא הספיק. עברה עוד שבת ועוד ועוד, אין איצטלא ואין ליב’קה. שום הבטחה לא נתקיימה, ושום איום לא הועיל. כבר נתייאש רבנו מהמלבוש; אך בערב ראש השנה בא ליב’קה, ופרש את השמלה, הלביש את הרב, מדד משמש, האטלס הבריק כראי מלוטש, תאווה לעיניים, תענוג למישוש, והקיפולים והשליבות והכריכות מה מתאימים! כמה יופי וכמה נוחות! רבי, דומני שאתה שבע רצון! אמר ליב’קה. הרב היה שבע רצון, אבל התרעם: “עשרה שבועות, ליב’קה! הנשמע כזאת, שבעל מלאכה יאריך כל כך?” “מלאכה קשה היתה, רבי, ורציתי לעשותה כתיקונה” – התנצל ליב’קה. “טוב” – ענה הרב – רחם נא: עשרה שבועות, הלא בששת ימים ברא אלהים את כל העולם" – “כן” השיב ליב’קה – אבל הסתכל נא רבי בהעולם, מה מראהו, והסתכל באיצטלא זו ודמות תבניתה!" ולא פסק חוכא מפומיה של הרב כל היום ההוא.

פרק ששי: חלומות והרפתקאות בדרך

כן! דמות קבועה ופרצוף מסויים היה ליב’קה בווישוגרוד. נעים היה לראות אותו בחדר עבודתו. ועוד יותר – לשמוע אותו. בשעת מלאכה היה מפשיט את גלימתו הארוכה, ונשאר יושב במין פקרס של בעל מלאכה מבוטן במוך עב ומגיע עד הברכים, ובקיץ – בטלית קטן שציציותיו היו תלויות למטה ותוחמות צורה של ארבע קרנות מרובעות; ועל גבחת ראשו כומתא למדנית עשויה מן הייתור, שהיה נוטל בכשרות גמורה וברשות בעלים. על שולחן העבודה לפניו – מספריים גדולות וקטנות, ערימות של דוגמאות מגלומי-ארג, גיזרי בד ופשתן וגוח, פקעות של חוטים ונימים, סכינים ארוכים מרוטי להב עם קתות של קרן, מברשות לשפשוף, בתי אצבע של פח, כלי גיהוץ וכלי החלקה, נוצות רכות וספגניות כצמר ועמילן ורשויה צמיגים ומתדבקים. הוא ישב על כן של עץ בלתי מהוקצע כעין גזע כרות, ושני בניו, זיסל וסנדר, יושבים על שרפרפים, וראשי כולם כפופים; וכמה שעות? גם הם לא ידעו גם איש לא ידע – כל השעות שבזמן, חוץ ממה שאדם נוטל כזית ואוכל, וגם ישן מעט, והעיקר, התפילות ופרק משניות ושיעוריו של הרבי ר' מיכאל.

והיה ליב’קה תופר ודוקר ותולש וגוזר, מתוך נהימת קטעי ניגונים מ“הימים הנוראים”, קורטוב מ“היום הרת עולם”, של החזן הלובליני, קורטוב מ“היה עם פיפיות” של קשטן, ומשום מה – בוודאי יש טעם לזה בדברים בגו של עולם הניגון – היה ליב’קה מאחה קרעים תמיד מתוך זמזום הניגון הבכייני של “הנני העני ממעש”, לא של חזן, כי אם של בעל תפילה מצויין, שיצאו לו מוניטין בעולם: ר' חיים אלעזר מליפנא. והיה ליב’קה רץ כל יום להשכמה בחדווה שאינה פוסקת, וכשהצליח לפעמים לעבור לפני התיבה ולחטוף “מלפניו” אחד (א פון פארענט’ל), אז נתחדשו בו כוח העלומים וערבות ימי הנעורים, וכל חללי דעלמא לא היו שווים בעיניו כלום בערך הנאה זו שנהנה מזיו השכינה. ביחוד היה ליב’קה בעל “תהילים”. מזמורי תהילים היו שגורים על פיו, ומהם היה שואב מוסר נחמה ואמת ואמונה. גם נדיבות רוחו היתה מצויינת. איטשה אידלמן, העסקן הראשי בחברת “ביקור חולים” היה אומר: “לפעמים אתה מוצא חייט נדבן יותר מכמה בעלי בתים. כשאני מחזר על פתחיהם של בעלי הקהילה לגביית נדבות בשביל ‘ביקור חולים’, חייט עני קופץ ונותן לי בעין יפה ובשמחה, וכמה מבעלי הבתים איכא בשוקא, שנהרגים כבני נח על פחות משווה פרוטה. למשל, העשיר נחמן שטינהרץ, שהיה מניח לנקר שתי עיניו בעד פרוטה אחת – מהראוי שיקח מוסר מחייט זה” – חייט זה היה ליב’קה.

ככה ארג לו ליב’קה החייט את חוט חייו עד קרוב לשנתו הששים.

כל זה היה לשעבר. עתה בא ליב’קה בימים, והתחיל יורד מעל הדוכן, ואת מקומו התחילו לרשת צעירים, והצעירים האלה, הוי, מי יעמוד לפניהם במלחמת התחרות? חדשות הביאו לעיר, תופרים על פי תמונות שלוחות מוורשה לפלוצק ומפלוצק הנה, ואין פונה אל ליב’קה; ואם יקרה מקרה שאדם מן השוק יסור לחדר עבודתו מחמת רגילות, אז, כשאינו מביא את הסחורה מן המוכן, הוא דורש למצוא בשבילו איזו התוואה של אריג שאיננה בנמצא, וכשסחורתו בידו – הוא מבקש צורות חדשות של גיזרה וחיתוך. רוב מלאכתו היתה מהאצילים הזעירים ומבני הכפרים האמידים, והרי רמבובו! לפעמים היתה הפרנסה מצויה משם בשפע. ועתה – כמה גלגולים וכמה לבטים, ולבסוף קיבל הזמנה אחת! כן! ניצוץ אור אחד. מהלקוחות מאז נשאר פריץ זה, אבל הוא איננו משלם. ליב’קה נעשה חשוב אצלו. הוא נעשה בשנים האחרונות למין “קרוב מלכות”. אדם צריך ל“מטריקה” (תעודת לידה), ל“קונסנס”, ובא אל ליב’קה. הולך ליב’קה אל האדיונקט ומשיג את המבוקש. דבר זה נותן למצבו הרופף של ליב’קה חיזוק משהו, אגב, מתוך כך הוא מוצא לפעמים עבודה מועטת. אין בזה משום שוחד. ליב’קה לא היה מתווך עוזר לרעה ומסייע בידי עוברי עבירה; וגם ז’אביצקי, אף על פי שהוא להוט אחרי קלפים, איננו נוטל שוחד. הוא בעיקרו, פקיד נאמן. אבל דעתו קלה לגבי קלפים וגם העסקים בין ליב’קה וז’אביצקי לא היו מאותם העסקים, שהיו שווים שוחד, ובעלי הדברים לא היו מאלה שיש להם כסף לשלם. היחס בין ליב’קה וז’אביצקי היה מין פשרה חשאית; אני אתפור בגדים לך ולמשפחתך, ואתה תאציל עלי מהודך, שאצא ואבוא בערכאותיך, שאעשה טובה לבריות, בדרך זה נהנה וזה לא חסר, ועל ידי זה מצבי שלי, מצב חייט מזקין ויורד מתחזק מעט. רצה להתחמם מעט לאורו של פקיד זה; אבל קשה הדבר. הנה הנסיון ברמבובו! שם היה הדבר להיפך. הוא לא נסתייע בזכותו של הפקיד, אך הפקיד נסתייע בזכותו הוא. על זה איננו מתחרט. הרי הדבר, שהפקיד מציע, הוא דבר טוב, ואם ר' מיכאל ישפיע על מצ’יה תהיה עבודה, והדבר הזה ירים את קרן ז’אביצקי, ומקור פרנסה ייפתח להרבה משפחות, וחיתה גם נפשו בגלל כל אלה.

השם יעזור, הלא מוכרח השם לעזור – מי יתן אך כוח לחכות! קשה - קשה. זיסל וסנדר כבר עזבו את אביהם, הלכו – זה לפלוצק, וזה לוורשה, ואין לו, ברוך הדם, להתאונן עליהם. הם בנים טובים. אינם מוציאים אף פרוטה אחת לבטלה, יושבים מהבוקר עד הערב על עבודתם, ושולחים כסף מועט בכל חודש, חושכים מפיהם ושולחים – הלוואי שיהיו בריאים – הלוואי שיהיו בריאים וחזקים! ומה אני מבקש? אין רע, הזמנה קטנה כבר יש ובהמשך הזמן יהיה יותר… יש תקווה שהעסק בדבר הדרכים יבוא לידי גמר. – ראש האזרחים ישמח – פן ז’אביצקי שלי יעלה מעלה מעלה – הוי, הקלפים, לוא אפשר היה לרפאותו ממחלה זו! – אולי ידבר עמו ר' מיכאל, אבל קודם כל צריך שר' מיכאל יתמנה על ידי הקהל – זה כמה שנים הוא מורה לעדתו בעלי המלאכות, מלאך אלהים ממש – ועוד מתנגדים לו! הוי, זוהי הגדולה שבצרות! – בזה אני צריך להשתדל – כולנו בעלי המלאכות נעשה קשר – נרעיש עולמות – נכבד את הקריאה –

ופתאום נתקלה העגלה באבנים גדולות, וקפצה, ושני הנוסעים הקיצו משנתם כשנרתעו לאחור בדחיפה חזקה כל כך, עד שהכובע עם הסרט האדום נפל מעל ראשו של ז’אביצקי, וליב’קה נתבלבל לרגע, מפני שמוחו היה טרוד בשאלת הקהל וחברת החייטים, והתמנותו או אי התמנותו של ר' מיכאל – דבר שנגע לעומק נפשו יותר מכל שאר דאגותיו, והנה נפסק החוט!

מה קרה? איפה אנחנו יס’קו?"

“לא קרה דבר, אך נתקלנו באבנים. עלינו לרדת מהעגלה. עוד רק כברת ארץ לווישוגרוד” – ענה יס’יק.

ירדו – יס’יק התחיל לבדוק את העגלה, ורצה להרימה מעל לאבנים. ז’אביצקי וליב’קה ניגשו לשני צידי העגלה מזה ומזה לעזור להזיזה ממקומה. פתאום נשמע כמו קול שבר. בדקו ומצאו ששני גלגלים נשברו. – נתבקעו מקודם על ידי התנקשם באבנים, ועל ידי דחיקתם בהתאמצות האנשים להרים את העגלה – נגמר שברם.

“אמור לזקן שלך” – קרא ז’אביצקי – ”באיזה מצב נמצאות דרכיו, שהוא מסרב להשתתף בתיקונם. עתה שקיל למטרפסי…"

“בספרי הקודש שלנו כתוב – העיר ליב’קה – ששמשון הגבור אמר: 'לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי/, והפעם לא בעַגלה כי אם בעגָלה. ומצאנו – לא חידה, כי אם דבר גלוי וידוע לנו מקודם. ואתה אדוני האדיונקט סלח לי, שגגה יצאה מלפניך. כבר אנו סמוכים לתחום ווישוגרוד, והאבנים האלה הן מאבני המקום הזה, ואין רמבובו אחראית בעדן”. ואל יס’יק פנה אמר: “יס’קו, אל תצער את אביך חכה פה עד שיבואו בעלי עגלות, ועזרו לך להביא את העגלה לווישוגרוד, ואנו נלך אל העגלון חייקיל, וקנינו גלגלים חדשים, ולא יהיה נזק לאביך. לא נעזבך לבדך פה, אך נישאר עמך עד שנסדר את העניין של העגלה השבורה”.

האדיונקט הניע בראשו לאות הסכמה. הוא אהב את משליו של החייט היהודי הפיקח, שנפלו על ציית רשמיותו היבשה ועל חירחור תאוות קלפיו כנטפי טל של תחיה. יס’יק התאושש ויינחם מיגונו אשר גבר עליו בתחילה, אף ה“גרז’יוטש” הרים ראשו, וינער בעליצות את צמחו, כאילו הבין את הדברים.

לא עברו רגעים מועטים, וקול שוט ושעטות פרסות סוסים ושקשוק מרכבות נשמע מרחוק. בעלי עגלות באו מדרך בודזנוב, אורחת עגלות, שיירה מלאה תנועה. כעבור רבע שעה כבר היו פה, והנוסעים סיפרו להם את דבר המקרה. מששמעו שהעגלה שייכת להאדון וורובל, הסנטר של רמבובו, ושיס’יק זה הוא בנו הסנטר – נזדעזעו מיראת הכבוד. גם הסרט האדום בכובעו של האדון ז’אביצקי עשה את שלו. אין לך דבר שאין לו שעה. את ז’אביצקי בעצמו לא הכירו בעלי העגלות, כי אנשים זרים היו, רובם מפלוצק, ומיעוטם מזאקרוטשין, מליפנא, מוולוצלאווק; במהרה לקוח יס’יק אחר כבוד אל תחת מחסה בעלי העגלות, והעגלה בעצמה נקשרה ונכרכה והפצעים החתלו, וליב’קה ציווה להוביל ישר אל העגלון חייקיל.

וז’אביצקי וליב’קה לא רצון לנסוע בעגלות ההן, ויחליטו ללכת משם ברגליהם העירה.

פרק שביעי: קסמי אביב בשדה ויער

במרומי ערבות שטו-העפילו עננים כעין רכסים תכולים ולבנים בים האוויר העליון! ולמטה חיק האדמה ערב וחם, ורוח עדנה ולשד, ספוג רעננות, כורע ללדת, רטט, נזדעזע וקדח מתוך פירפורים וסילודים וייסורין של אהבה שמלפפים ומגפפים את התקווה להיות לאֵם.

שני מלאכים דאו בחללו של עולם: המלאך הממונה על ערב אביב, שחל במקומות ההם בניסן, עונה גשומה, שמים, עתים בהירים עם אור מתוק, ועתים, מעוננים עם אור קודר; אך זה נפשרו השלגים ונמסו תילי הקרח, וכנפיו של מלאך זה – פעמים מבריקות ופעמים מיטשטשות; – והמלאך הממונה על האביב הגמור, הפורח והמבושם, המופיע עם “עשרה ראשונים” שבפרחים ובניצנים הזריזים והמהדרים לבוא “להתפלל בהשכמה”.

שני המלאכים הללו מתנגשים ועבדו קרבותא. ובסופם נבלעים זה בזה.

הדרך מן הכפר רמבובו לעיר ווישוגרוד, במקום ששם חדרה אז לתוך מעבה יער סמוך לעיר, יכולה היתה להתפאר בשלשלת יוחסין עתיקה; אבל “המשלחת” לרמבובו לא הפריזה על המידה בתלונותיה על החתחתים המרובים. דרך זו היתה באמת מאותן הדרכים שנכבשו בתחילת יישובם של בני אדם בפולין, לצורך הנסיעה בעגלות; לא מסילה, ולא כביש, רק בקושי וכמו לשבר את האוזן, נקראה זו “דרך”. היא התפתלה והתעקלה כנחש עקלתון מסביב לאילני איתן, אשר האילנות הנמצאים שם כעת – אם עוד נמצאים? – אינם אלא ניניהם ונכבדיהם העלובים, בנים קטנים של הורים איתנים: בוקיצות, לוזים, גלמושים, אלונים בני מאות שנים, נאדרי מלכות, מוצקים ענקיים, מסוקסים, שהשמש הצליחה לפעמים ליידות בהם אך אין אלו כידודי להט בודדים דרך כיפות כותרותיהם החסומות, ומעל לשרשיהם המצופים תַחְלֶה שחוף, רחש אז יוכל קליל ובדולחי ברשרוש חרישי, כמין רז ניגר.

פה ושם, בהפסקות, התפשטו והתכווצו מגרשים פתוחים עם שיפון-בר גלי, עם עשב התלתן ודשא התאו, שעליהם ירו קווי השמש אלומות זיקי זוהר זהוב כתום, כחול, וסגול; ולצידם – פה ופה, כדי פשיטת היד, מקומות עמומים ועטופי יגון כל כך, עד כי במשך דורות אף קוצו של גבעול לא שגה מתוך קומניתם השחורה, הדוממת והזועפת. לצידי הדרך, מזה ומזה, ריחות של קיסוס של יועזר ושל דנדנה, נתמזגו באוויר עם בשמי ניצי החלבץ החדשים.

נתעטף הקדוש ברוך הוא והבריק זיוו ביום ההוא, יותר מבכל ימי השנה. זה היה אחד מאותם ימי האביב, אשר אז המלאך הממונה על האביב הגמור שולט בכל תקפו, ודומה, שאין להטבע שום עמל ודאגה, ושכל מטרתו ותעודתו לראות בטובה ולשמוח. מתוך התפילה בלחש, כביכול, אשר בה השתתף הריחוש של השדות והיערות, בקע ועלה, באופן מסתמן יפה, קול הומה והוגה כיונה. הפרפרים הראשונים של האביב רפרפו על פני הוורדים המוקדמים. כל היצירה הופיעה בחידושה, חלק חלק וקורט קורט, בטהרתו, כמו מששת ימי בראשית – העשבים, הטחלבים, טרפי העלים, הריחות וכל מיני בשמים וקווי הזוהר. דומה היה, שהשמש זורחת כמו שלא זרחה עוד מעולם. החצץ שעל הדרכים וגרגירי החול המרובים מן החצץ, התיזו ניצוצות. ציפורים, אשר אך זה לבשו נוצה והעלו אבר, סלסלו את רקמת קולותיהן מן העפאים, או רפרפו מענף לענף, כשהן בוחנות ומנסות את גפיהן החדשות, ומתלמדות להגביה עוף.

היתה שם אסיפה המונית ענקית ופיטפוטיה ציבורית של ציפורי החוחית, השרוני, הירגזי, הנקר, הטרד והתאה. ניצני הלילך, חבצלות אייר והגרגרנית כרכמו את האֵַב הרך בשלל צבעיהן. מכל מקום ששם נדלל ונתרווח סכך האילנות הסמיך – סקר הרקיע התכול, והציץ מן החרכים עד לעמק. דומה היה שבת קול של נשיקות בל חזו-שמש, נשיקות משפתים-צפריריות-אוויריות, ממלאות את חללו של עולם. במקום ששם היה זעיר ישוב של בני אדם ואי אלו בניינים, עטה כגל קיר ישן ציבים של פרחי הכרנפול. עצי השזיף והדרמסקין עמדו בעצם פריחתם, פורשים סוכת שלום וצמרותיה הלבנות והצהובות, הזהירו מבעד הדליות המשורגות. כל באבּים וטרפי העלים החדשים היו ירוקים וטריים. פתח האביב, המכניס אורחים, את שעריו לרווחה גם לבעלי כנף הבאים מקרוב ומרחוק, וכחלוצים הופיעו הסנוניות בעדנת נוצתן כתלג חוור. אגודות סבכי-רותם ארגו גדילי-אמרות לירכתי מדרונים במקומות ריקים בצפיה מראש לקבוצת סירי העוזרד, המתרגשים לבוא. העוזרד עודנו מקופל כעובר במעי אמו האדמה, ולאוויר העולם טרם יצא, אך הרותם כבר הרגיש בו והתכונן לקראתו.

יופי ופשטות נפגשו, הדר וענווה, עזוז ודקות, כבירות וזעירות – נשקו דבר דבר על כנו ובמסגרת המתאימה לו, אחד באחד יגשו, אחת לאחת למצוא חשבון, ושכולה אין בהן, והכל “אתי שפיר”. אף צליל דק מן הדק לא עומם בתזמורת הגדולה של היצירה, רסיסים של יופי ירוקים, וסמויים מן העין, תפסו את מקומם גם הם בתבנית העולמית, אשר בה היה הכל נשקף צלול וספירי כמו במים זכים שמזהירים כלבנת הכסף. בכל מקום שפע יה, רגש מסתורי של דבר מה משתרע ומתמתח, ניחוש או תחושה ברורה, שבכל התנועה הזאת מפעם איזה רעיון חי עולמים, עוז עליון ומרכזי, אשר לא ישיגוהו משיגי הגוף. דברים נוצצים – נוצצו הפעם כמו יותר מהרגיל; נפשות אוהבות הוסיפו רוך ועדנה. המנון מתוק זמר בקרב הפרחים, ובצלילי האויר נגה זיו. היצירה היתה פתוחה כפתחו של אולם, ותרק את ברכותיה, כמו בכוונה מיוחדת לצדקת-פזרון. כל היצירים שחשו בקרבם זעזוע נצנוץ חיים חדשים, הזמינו את היצירים האחרים להשתתף עמהם. האתערותא דלתתא ודלעילא דפקה את כל הלבבות המוכשרים עוד לגידול ולתחיה. הפרח ניבא על הפרי, והילד על האהבה. עונת האירושין והנישואין בעולם. בי-הלולא של אביב. האור זרח בתוקף עצום, חם ונחמד. מאחורי משוכות האיכרים וכרי הדשא בקרב הכפרים, נראו ילדי האיכרים מצחקים ומתהוללים בשעשועיהם. עצי הפרי מילאו את הגנים שפעת פרחים. בשדה הזהירו פרחי הבכורות, המפתחנים, הבירוניקות, היקנטונים והסגלים. המוכס התכול והאירוס הצהוב שפעו בפרחי הכוכבונים, הוורדים היפים והזעירים, הצומחים תמיד אגודות אגודות, אשר על כן הם נקראים בפי העם בפולין: “חברים”, הבוצלן הבייתי צמח בטלאים ארגמניים על סכך הגגות של בתי האכרים, נחילים של דבורים זמזמו באוויר – עוד לא את שירת הקיץ הרווה, כי אם את שירת האביב החולמת.

ישנם בחיי האדם רגעים של התחדשות הנפש והתרוממות אשר אז יחדל, השחוור המאובן והחנוט בין השטרות והניירות שבערכאותיו, או החייט הכפוף עמוס התלאות, אסיר המחט והמספריים, המוזקן בלא עת, להיות מה שנהיה לרגל מסיבות חייו והריחיים שבצווארו, ולשוב להיות כאחד האדם, או ביתר דיוק, עוד פחות מזה, כסתם עצם חי – הם שבים להיות מה שהם בטבעם, מתחת למפתן ההכרה, ומה שהוא דופק ותוסס, כרגש סמוי וכמוס, במעמקי נפשם, מתחיל פורח ופורח. אלה הם הרגעים, שבהם חוזר אדם אל בסיסו, קשה להבין דבר זה, אבל מעשה שהוא כך הוא. קטנות האמונה והפקפוקים ביחס אל עובדה זו, הם כקטנות האמונה ופקפוקים בנוגע להחיים בעצמם. כן הוא הדבר – ודי. מדוע? אין תשובה נכונה מאת השכל. הכל ניתן להיתפש בצבתותיו, לכל עמק יכולים להיברג במקדח, חוץ מסוד האדמה והיחס בינה לבין האדם.

רגעים כאלה עברו על ז’אביצקי וליב’קה. נשירת הקליפות, הסתלקות המחיצות, התפשטות – לא הגשמיות, אבל התפשטות השכבות העליונות והחיצוניות עם חתירה אל דמות הדיוקן של אדם קדמון, וכל זה – לא מתוך סילודי נפש וחרדת קודש בפקודת מישהו, ועל פי חוק או מנהג, שיחידים או דורות חקקו והנהיגו, כי אם, בלי כל כוונה וחשבון, ברוח היצירה ועוז החיים וכוח איתן העושה את דרכו בחשאי במעמקי הנפש. אז ישכח ז’אביצקי את פנקסיו, את תקנוניו – אף את קלפיו; אז ישכח ליב’קה את מספריו, את מגהציו – וכמעט אף את רבו ר' מיכאל, והשתובב הגוי הצעיר כסייח גאוותן, והיהודי הזקן, למרות זיקנותו אמנם לא יתהולל כל כך – עופרת הזיקנה והגזע מכבידה את המעוף, אבל אף הוא ינער ויגהר ויתמודד למצער, כסוס גזעי יקר מולדת שעוד נרדמת וגנוזה בו סייחות המייחלת רק להתעוררות על ידי הטבע. שניהם היו כגברים עברם יין.

הציצו בחלל הריק וראו עשן מיתמר ומתאבך מעל לגג של תבן, שדמות, ששם צרצורים מנגנים כמו על זעירי כינורות, חורשה כורעת מודים, שדרות של צפצפות לצידי דרכים כשושבינים עוברות בסך לחופה. הרוח המנשבת הביאה משם ריח חציר רך, שאך זה כוסה, ולפעמים ריח לחם שאך זה נאפה – חווה זו נקראת אז “מאלה דמבּי”. הלכו כמו בעולם הדמיון למאלה דמבי, עברו דרך יער קטן, שקראו לו אז פוֹדוֹטוֹניה. ישבו על מצע אפר סגור מכל עבריו, והיער המה מסביב. רצה האדיונקט לסדר לעצמו את הדין וחשבון בעד רבונו: “היות ו… לא! – בשים לב ש…” – וישרוק הכיכלי מעל עץ הכּרמש אשר ממולו, וכמו סקר אליו ויצחק ויחקה אותו וישנה אחריו וילגלג: “בשים לב ש… בשים לב ש…” – נטל וזרק על מצע הדשא את כובעו הנאזר בסרט אדום – בא הכחלן (הציפור הכחלחלת הירוקה, התוספת מקום חשוב בכל ההגדות הנוגעות אל היער בפולין) ויעמוד עליו וינתר. עזות! נעשה כובע של פקיד למדרס תחת רגלי ציפור! הפך ז’אביצקי פניו שלא לראות בקלקלת עצמו, ונדמה לו שהזרזיר העומד על שוכת העץ מהעבר השני מציץ בו בקלסה ומצפצף: “היות ו… בשים לב ש… שוטה שכמותך! שרוק וצפצף! רקוד וקודם כל, פשוט את מעילך! –”. ממש חוכא ואטלולא!

והוא פושט את מעילו וזורקו הלאה. ומטיח בבעיטת רגל בכובעו הרשמי, עד שכמעט פרחה נשמתו של הכחלן, וייעף הרחק הלאה; והנה מוטל האדיונקט של העיר ווישוגרוד פרוע בלורית, פשוט מעיל, מתגלגל בעשב כמין פרחח, שברח מבית הספר, שורק בשפתיו ומוציא קול חד ועז מבין שתי אצבעות כפופות ונוהם מחוטמו. הפך פרא כאדם היערי.

ולא הרבה נבדל מגורלו של ז’אביצקי גורלו של ליב’קה, שישב בקירוב מקום על בול עץ. אף הוא הסיר את כובעו השעיר, ונשאר יושב בכומתה, אבל הכומתה המעוכה, הכומתה של ייתור החייטים, נראתה כחדשה, ככומתה עשירה, ככומתה של הגביר נחמן שטיינהרץ, גאוותנית, צווחת: “אני ואפסי עוד”, ככומתות של יהודים חשובים, שיושבים וסועדים במשתה חתונה בין הפרקים של בשר ודגים, כל ה“כלי-זמרים” מנגנים לפניהם, והם מקשיבים מתוך כוונה עצומה וקמיטת מצח כשראשיהם נשענים על ארכובות ידיהם. וככה הוא יושב ומסתכל ומאזין ורגע נדמה לו, שציפור השרקרק ניצבה עליו והזמינה אצלו בגד אטלס, אבל צבע שרק. “אין צבע כזה כאן” – הוא מוחה, והיא עפה וחזרה ולבשה אטלס שרק. מעודו לא ראה אטלס שרק כזה. מנהגים, חייטים, צבעים לא שערום אבותינו! והוא מזמזם את ה“הנני עני ממעש” של ר' חיים אלעזר מליפנא, ובא ציפור ההדר, וסטרה לו על קצה חוטמו: הנח את הקינות הללו! – סטייטש, ר' חיים אלעזר, ר' חיים אלעזר" – הוא קורא וההדר מחייך: “לא, “הנני העני ממעש” ידענא, ולא ר' חיים אלעזר ידענא, אנא יער ידענא; – פה שרים”; ופצה כל היער רנה, והריעו העלונים, וזמזמו הזזפונים בדיבוריהם, והגירוּת השלימה את מנין בני התזמורת בתופפה, כשהיא מתדפקת על אילנות ערירים זקנינים ונגועי רקב, ומנדנדת את חרטומה כעין הברג, ונזקפת עליהם כרופא זה, שנזקף על גבי חזהו של חולה לבדוק ולמצוא את סימני מחלתו, ולכוון את מקומה.

ובלבלו ריחות היער וריחיו וצליליו גם את שכלו של ליב’קה ונשמטה כומתתו לאחוריו, ושכח את מחטיו ממש ואת מחטי צרותיו הדוקרים עוד יותר. שום דבר לא זרק מרה בטיול-חלקו. לרגעים ניטשטשה גם צורת רבו; אבל אך לרגעים. בתמידות בערה לפניו תמונה זו כהלכה בהירה, יען כי רבו זה היה דורש לעיתים קרובות כל כך על דבר שדה ויער… כיוון מצ’יה אל האמת באמרו, שר' ליבוש נגיד היה סוחר יערות, ומצודתו היתה פרושה על ברז’זניקה, על רבדובנוביצה, על דוביה, ועל פיסארי. בעת ההיא היה חתנו ר' מיכאל מלווהו בנסיעותיו אל היערות, ועל דבר הנסיעות ההן היה מספר לבעלי המלאכות סיפורים מושכים את הלב.

פרק שמיני: הפגישה עם זוסמן הסרסור

פתאום ניתקו עשתות שאנן אלה, כי מרחוק נשמע שאון אורחת בעלי העגלות, שהסיעו והובילו עמהם את עגלתו של יס’יק, ויס’יק עצמו רכב על בעל הצמה באמצע השיירה, כשבוי מלחמה שנוהגים בו כבוד בין חיילות מנומסים, ונזדרזו ז’אביצקי וליב’קה להתנער מרישולם ולקום ולהתלבש ולהמשיך את הילוכם. והנה בהיסח הדעת וברגע אחד פגעו בזוסמן לוסטיג. ידידו של ליב’קה מווישוגרוד, אשר גם ז’אביצקי ידעהו. הוא כמו צמח ועלה בפעם אחת מן האדמה.

זוסמן לוסטיג היה יהודי שפל קומה, דק פזיז ומזועזע ככספית, טרוד תמיד, סרבן, מתדבק לאדם כזפת, צהוב שער, פנים רזים עם שרטוטים עמוקים, אף מעוקל, זקן דלול וגולש על החזה, סקירת תחמס וחוש השמע של עגור. יודע כל דבר חדש קודם לאחרים. מתעסק בכל מה שיזדמן לו, אבל לא מזיק כלל. להיפך, הוא היה איש טוב, משתתף בצערן של בריות, מבקר כל חולה, מנחם כל אבל, ומחזר אחרי אורחים להכניסם לדירתו הדלה ולפרוס להם מפיתו. הוא רבץ תחת משא משפחה גדולה. היו קוראים לו: זוסמן מקלר (סרסור). הוא היה גם בר אוריין קצת. היה לו קול נעים וחיתוך הדיבור כהלכה והיה עובר לפעמים לפני התיבה בשבתות, ונמצאו מבינים שאמרו, שתפילתו של זוסמן חביבה עליהם יותר מתפילתו של הש“ץ. ל”ימים נוראים" היה עוזב את ביתו ונוסע לאיזו עיר אחרת, וחשבו שהוא נוסע אל רבי מהל"ו צדיקים שנודע רק לו, ובאמת נסע להתפלל בעיר אחרת בראש השנה ויום הכיפורים בשכר, ובסכום שקיבל שילם את חובותיו מהקיץ, ועוד נשאר בידו מעט לפרנס את ביתו בתחילת החורף. הוא היה ביחוד מעורב בדעת עם בעלי המלאכות העניים, והיה ממקורביו של ר' מיכאל.

“מה מעשיך פה, זוסמן?” שאלהו ליב’קה מתוך תקיעת כף עם “שלום עליכם” רחב.

“מטפל אני השיב זוסמן במלמול מהיר ובנשימה אחת – בפרדסו של פן מאלינסקי, כלומר, אינני מטפל בו, רוצה אני לטפל בו. אני מסתובב בעניין זה. הפרדס הוא גן עדן התחתון ממש, וכמו שאדם הראשון גורש מגן העדן, כן גורש פן מאלינסקי מהפרדס הזה, כלומר לא גורש על ידי אחרים, אלא מגרש את עצמו, מפני שאין לו פנאי לעסוק בפרדס זה, שהרי יש לו אחוזות ונכסים כל כך! ולקה הפרדס, ואין לו ממנו שום הכנסה, כלומר הכנסה יש לו, אבל אינה מספקת, כלומר אינה מספקת לו, אבל לזולתו היתה מספקת. מחפרת של זהב! מי איננו יודע את פירותיו? כבר היו קולוניסטים אשכנזים מהסמוכים לווישוגרוד, מהאיים בהוויסל ינוּשוֹבסקה קמפי, והציצו, ומשכו בכפתוריהם, ועיקמו חוטמיהם, ואמרו, שהם היו מרחיבים את הפרדס ממקום הגשר הקטן שאיננו, ושהם היו עוקרים הרבה עצים, ונוטעים מיני עצים אחרים תחתיהם. שמע פן מאלינסקי ונבהל. תחת מסור את הפרדס לשוואבּים, לעשות בו מעשי תעתועים – מוטב שיישאר ברשותו ולא יכניס. דוק ותבין: לא יכניס די הצורך בשבילו, אבל, בכלל, יכניס, מילתא זוטרתא – הפרדס של פן מאלינסקי? על כן אני רוצה להציע לפניו שיחכיר את הפרדס בשביל קטיפת הפירות…”

ליב’קה ששמע ולא שמע את הסוגיא המסוכסכת הזאת, שזוסמן השמיע בניגון, בלוויית נענועים ונדנודים של ידיו וראשו, התעורר לשמע המלים האחרונות, ושאל:

“להחכיר למי?”

“למי?” – שנה אחריו זוסמן בהברה קובלנית – גם זו שאלה? מי הוא זה, ואיזה הוא יהודי, אשר לא ירצה לחכור קטיפת פירות בפרדס שכזה? אני בעצמי הייתי רוצה לחכור! למה לא ארצה לחכור? הכי זהו מהרש“א קשה, רמב”ם חמור? תורה רבתא! קטוף פירות ומכור! ברם, חוששני, שלי לא יחכיר, יכול הדבר להיות כשגעון בעיני הפריץ, שזוסמן מקלר יחכור פרדס. חושבים אותי לסרסור! לתוכו של דבר – איזה סרסור אני? בעוונותינו הרבים! ברוך אטלס הוא סרסור; אבל מה אני? יהודי עני שמסתובב אילך ואילך, ומחפש חתיכה זוטרתא של פרנסה. נפקא מינה גדולה – פרדס, או עורות קטנים של ארנבות? אמת, יש מכשול גדול. זוגתי, לא עליכם, חולנית כל הימים, לרבות כל הלילות, היא מכעכעת ומשתעלת, וכי זהו מעשה לסתור? איפכא מסתברא! הדירה בחדשי הקיץ בפרדס בוודאי יפה לה – אמר הדוקטור דרסקי. אלא מאי? הפריץ לא ירצה לשמוע על אודותי בתור חוכר, ונמצא כל ענין החכירה בטל. צריך להחזיק במנהג, עולם כמנהגו נוהג: פרדס בשביל קטיפת פירות מחכירים לבעל מלאכה עפ“י רוב לחייט, מפני שכלי אומנותו מועטים ומלאכתו נעשית בחשאי, והוא יוצא במחטו ובמספריים שלו, מעמיד לו שולחן בצלו של אילן, או בתוך סוכה קלה שניתנה להיטלטל, וקובע לו דף או דרגש של עץ, ויושב לו, כמלך בגדוד, ותופר בגדי מלכות, מתוך נחת רוח דרך חירות; וכשהאגסים והתפוחים נתברכו כל צרכם, ופניהם נתכרכמו, הוא מפסיק מלאכתו, מטפס ועולה על האילן, ואם קשה לו לטפס, הוא מביא סולם ועולה לכל צד, ואוחז בענפים ומנדנדם ומשיר מהם את הפירות, או כשאין לו פנאי לכך, הוא מעסיק טפליא שלו, ומה גדולה החדווה לחבריא הקטנה לטפס על אילנות, לאחוז בסנסניהם ולהניעם ולהוריד כאין ברד של פירות. כד הוינא טליא היו כל הפרדסים בזמן הקטיף נחכרים לחייטים יהודים, גרונם הזקן חכר את פרדסו של טורצ’ינסקי מרחוב המנזר, אבא שניידר – את פרדסו של סונצ’יק, בדרך לבודזאנוב, והכובעאי החרש זונדל תפס כל ימיו את פרדסו של הסנטר פיראלי מסניאטינק…”

“מה הוא מפטפט כל כך?” – הפסיק ז’אביצקי, שהבין מכל השיחה היהודית הזאת רק את כינויי המשפחה הפולנים שנודעו לו מספרי הפקודים במשרדו, אעפ"י שזוסמן עיוות אותם קצת בלהגו באופן מגוחך.

“הוא מציע לפני, עם הקדמות ארוכות, לקחת בחכירה את פרדסו של האדון מאלינסקי” – ענה ליב’קה בפשטות, בלי סחור סחור.

“כלום אני מציע לפניו” – קפץ זוסמן ומחה בפולנית, ובפנותו אל ז’אביצקי – פאני בורמיסטש’ו! אני רק מדבר בעדי ובדרך כלל. אני אומר רק שנטילת פרדסו של האדון מאלינסקי בחכירה הוא עסק טוב ופרקמטיה חריפה, ואם יטול ליב’קה – יטול. קשה רק לפעול אצל האדון מאלינסקי שימסור בחכירה. רק בהסכמתו תליא מילתא".

מתוך שיח ושיג מלאים התעוררות לא שמו ז’אביצקי וליב’קה לב ששטו מהדרך הקצרה, וילכו בדרך הארוכה. זוסמן שיכל את צעדו ללכת בדרך ההיא. הם עברו דרך מקום, קרחת באמצע היער, ויגיעו לעמק מלא קוצים קצרים וחשופים, אבנים מפוזרות, תילי תילים של גיזרי גזעים שבורים, וגבנוני חול שחון ולא פורה, שנצטבר שם על ידי רוחות מנשבות מצד הווייסל, ונערמו, יען כי לא היה להם מוצא, כי חסם עליהם היער: עוד כברת ארץ עברו, ויגיעו אל סכר עמוק של בריכה, במקום שם לגלוגים-שבמים צמחו בשפע כביר, והמים היו שקטים ושלווים, והשמים נשקפו בהם כבראי מלוטש, ועל שפת הבריכה סוּף גבוה וסמיך. ובירכתי גדות הבריכה, מקום שם תם הסוף, השתקפה חורשת עצי מֵילה ועצי השרך עם טרפי עליהם הנהדרים. ויסובו את הבריכה, ויבואו אל החורשה וישאפו מלוא חזיהם את זרמי האוויר הקלילים הנושאים ברסיסיהם קרירות נוחה, ויפגעו בשדרת שיטים שטופות אור בהיר וריח מתוק, ופתאום מבין השיטים הופיע לעיניהם פרדסו של מאלינסקי, כמו זנק ממחבואו פתאום. מרחוק נראה כאלו היה חבוי בפינת-מצל נסתרה, אך מקרוב נפתחה תמונת הנוף, ותהי כמראה כר נרחב. כל יושבי העיר וסביבותיה ידעו את הפרדס הזה, אך לעתים רחוקות מאד הקדימו לבקר בו בעונה זו, בטרם בכר את פריו; וגם אם ביקרו בו לא קרבו אליו מצד המשעול העקלקל הזה. כי אם בדרך המלך, ואמנם מן הצד הזה הופיעה תפארתו ביתר שאת. עצי הדובדבניות עמדו כלילי לובן בתפארתם, התפוח חנט פגיו, האגס לבלב, הלוז סלסל את עפאיו, השיחים הוורידו – הכל שר, חגג, נצח.

זוסמן לוסטיג הצליף את סקירת-התחמס אשר לו אל ליב’קה. הבהב בה ניצוץ של סקירת חנווני כלפי הקונה, כשהוא מראה את סחורתו הכי משובחת.

האדיונקט נהפך עד ארגיע לפייטן, ואמר: “כל הרהור של עסק לנוכח ההוד הזה נראה לי כמעט כחילול קודש” – אבל כעבור רגע הבליג על התרגשותו ואמר: “לאמיתו של דבר, רעיונו של זוסמן הוא טוב מאד! וכדאי להשתדל אצל האדון מאלינסקי, שיחכיר לך את הפרדס הזה, כי ממנו יהיה לך סיוע גדול לפרנסתך – האין זאת, ליב’קה?”.

פרק תשיעי: פן מאלינסקי החכיר פרדסו לליב’קה

לא הספיק ליב’קה לנענע בראשו ולאמר הן, כשהופיע לעיניהם במרחק הגון – די ראות בלתי היראות – תמונת איש עומד על יד כרכרה יפה רתומה לשני סוסים נהדרים, בתוך חבורה קטנה של אי אלו אנשים, ומצידה השני של הכרכרה – רכב לבוש בגדי השרת של רכבי האצילים. האיש שבאמצע בני החברה היה משכמו ומעלה גבוה מכולם. הכרכרה עמדה על יד שער הגן.

“האדון מאלינסקי!” – קרא זוסמן בקול כבוש. ז’אביצקי מיצמץ את עיניו, סקר יפה יפה, ויאשר את החלטתו של זוסמן, זה היה באמת פן מיקולאי הנודע לו מאז. הם למדו יחד בגימנסיית הכמרים בפלוצק.

האדון מאלינסקי היה אציל צעיר לימים גבה קומה, בנוי איתן ודל בשר, צהבהב שער עם פנים ארוכים וצרים. הוא היה לבן פנים ומגומש, וגבות עיניו הדקות והצהובות-לבנות התקמרו בגובה מעל לעיניו הצחות והבהירות שחופות, שעשו רושם של עייפות ומרידות אור, לא מצד עצמן, כי אם יען שריסי העינים היו וורודות אדומות, וגם מתוך שהיה לו שיקור עין מיוחד, ומצמוץ עיניו נמשך יותר משל בני אדם זולתו. מצחו היה גבוה, ומעל לרקותיו היה מעוגל מאד וצח ובהיר, אפו צר עם קו כפול קל וכמעט בלתי ניכר, וגם סנטרו היה צר ומחודד, אך פיו היה יפה, צבע שפתיו וקוויהן נוחים וישרים ושיניו קטנות ולבנות. אך לא אלה נתנו את הארשת המיוחדת לפה זה, כי אם בת הצחוק המוזרה וההיתולית המציינת אנשים טובים ומעודנים, אבל שרגש הכרת ערך עצמם לקח ביותר משמינית שבשמינית של גאווה.

הוא היה אציל, ויכול היה להתפאר בשורה ארוכה של אבות גיבורי מלחמה בווֹייבוֹדים ושמבלנים. מאבותיו ירש הון, אחוזות נחלה ונכסים בהרבה מחוזות במזוביה. “מפתחו” (קבוצת אחוזות) היה סטארא-ויס – חווה נהדרה, קרובה יותר לפלוצק מאשר לווישוגרוד, שהיתה מפוארת בזמנה, ונמחתה מעל פני האדמה אחרי כן במרידת 1831. מאלינסקי כבר היה אז נשוי, והגברת נחשבה למיוחסת עוד יותר ממנו. היא היתה בת משפחת הראַדצקים שישבו על אדמת ברטוצ’יק. הפרדס הסמוך לווישוגרוד היה חלק של לסקובייץ, כפר שהיה קרוב שמה, אבל לסקוביץ נמכרה זה מכבר, והפרדס נשאר ברשותו של מיקולאי מאלינסקי. אביו, שר האלף פרנצ’יסק היה אומר: “פיסת אדמה זו לא אמכור ולא אמיר באחרת. היא שופעת לשד, כוח ופוריות מאין כמוה בפולין”, ועל שולחנו עלו רק פירות לסקוביץ (הפרדס נקרא על שם הכפר הסמוך) לפיכך היה לפרדס זה ערך נפשי לגבי בנו וכל משפחתו. אבל כשניטל מהפרדס ה“הינטרלנד” הטבעי שלו (קרקעות לסקוביץ) קשה היה לפקח מסטארא ויס על פרדס בודד בקרבת ווישוגרוד; וכל הנסיונות על ידי גננים ומשגיחים עלו בתוהו. כל הסיפוק, שהפרדס היה נותן לבעליו, היו פירותיו לצורך עצמו, ו“פעם אחת ביובל” כמו, למשל בפעם הזאת, טיסה של טיול זיווני שהיה עושה לפעמים עם הגברת תירזיה, ולפעמים היה מזמין שמה את מי שרצה להזמין; ויש שפגע שם באנשים שלא הזמין, באורחים לא קרואים, כאשר נראהו גם עתה.

אחרי אשר צעדו ז’אביצקי, ליב’קה וזוסמן עוד מספר צעדים, הכירו גם את שאר פרצופי בני החבורה, שמאלינסקי עמד בתוכם. ראשית, הכירו את ראש האזרחים מווישוגרוד, פן תיאופיל קאמינסקי. כשראה ז’אביצקי את אלופו עמד תוהה ובוהה. הוא הביט לפניו, וכאילו לא ראה כלום; לא ידע, מה עליו לעשות: לגשת, להתעלם, ליתן דין וחשבון תיכף, או לדחות את הדבר לווישוגרוד? על שפתיו עלתה בת צחוק, אבל היא היתה עלובה ומעושה כל כך, עד כי כרגע ניכר זיופה מתוכה. אחרי כן הכירו את שר האלף הרוסי יגור דמיטריטש גלומוב, שהיה מצביא חיל המצב הרוסי בכל המחוז מסביב. נשארו עוד שלושה פרצופים, אי מסויימים, איכרים-לא-איכרים, עירוניים-לא-עירוניים. חידה!

ראש האזרחים קאמינסקי עשה על כל רואהו רושם טוב, תיכף בראיה בעלמא. איש צעיר לימים, טפוס סרמטי מהמשובחים שבמין זה: ראש עגול, עינים תכולות, שערות צהובות בהירות, רכות כמשי, גלוח זקן ושפם לא מחוצץ, כי אם מתון ומסולסל מעט בפנטסיה. ניכרו הרמוניה נפשית ומזג טוב. שרטוט של פטרירכאליות למרות הנוער: אבא דמתא!

גם יגור דימיטריטש גלומוב לא הצריך את הבקיאים בחכמת הפרצוף יגיעת עיון ארוך, כדי לעמוד על אופיו, הפנים הרוטפשים, חסרי כל קו, כל פיתוח דק, החשופים בהערבה אי-קץ, העידו על טבעו, “הרחב”, השפתים העבות והלחות תמיד רמזו על לבו של זה, שאיננו אלא כעין פרוזדור לקיבתו, ועיני הזכוכית, עם חוריהן, שהיו כעין מערות פריצים, הביעו שכרון קבע ותאוות בצע, אשר לא תדע שובע.

אופן ההתיחסות של כל אחד מהפרצופים האלה למקומותיהם לא לדין היה צריך. הוא ניתן מאליו. הנקל להעריך איש איש מהם לבדו; אבל חבורה זו, בצוותא חדא, על יד הפרדס, היתה נמנעת ההערכה לז’אביצקי ולליב’קה, האחד אשר החליט, שמצא פתרון לחידה זו, היה זוסמן לוסטיג.

זוסמן אמר: “שלשת הגויים העומדים שם בתוך החבורה בוודאי הם קולוניסטים אשכנזים מינושובסקה-קמפי, הרוצים לקחת את הפרדס בחכירה. הם הביאו עמהם את הפולקובניק גלומוב לסייע להם בענין החכירה. ברי לי, ש”מרחו" אותו כראוי. נודע להם, שהאדון מאלינסקי יבקר בפרדסו, ונתכוונו להשתמש בשעת הכושר. הפולקובניק שומר את צעדיו של מאלינסקי על ידי מרגליו, מפני שמאלינסקי הוא בכלל חשוד בעיניו לרגל השמועות שנתפרסמו שהוא בקושרים כנגד הממשלה. אפשר שהפולקובניק יאיים על מאלינסקי. הוא מקרב את הקולוניסטים האשכנזים, מפני שיודע הוא שהם לא יתערבו במרידה, וביחוד חביבים הם עליו אם תקעו לו, ופשיטא שנתנו – לתוך היד.

“והאדון קאמינסקי?” – שאלו ז’אביצקי וליב’קה בבת אחת – “מה מעשהו שם?”

"האדון קאמינסקי – השיב זוסמן מיניה וביה – “הוא האחד שנקרא על פי האדון מאלינסקי לבוא להיפגש עמו לראות את הפרדס היפה בעונת האביב, ואחרי כן יזמינהו לסעודה. האחרים באו שלא בידיעתו, לשם הפרדס”.

זוסמן לא דיבר דבריו אלה בדרך השערה ואומדנא בעלמא, אך העמיד דבריו כחומה, בלי בבואה של פקפוק, ואמנם כל דבריו קלעו אל השערה ולא החטיאו. ז’אביצקי וליב’קה הסכימו תיכף, ניכרים דברי אמת.

ובכן – מה לעשות?

מועצת-המלחמה התחילה על אתר, ונגמרה במשך רגעים אחדים; ראשית, לא ילכו יחד. ז’אביצקי לא התבושש בליב’קה שלו; אבל במצב הנוכחי, זיווג זה לא עלה יפה מכמה טעמים, ואין צריך לומר, שזוסמן לא יכול להיות בן זוגו. אפילו ליב’קה וזוסמן לא ילכו יחד, מפני חשד איזו קנוניא.

להציע בדבר חכירת הפרדס תיכף, או לדחות את הדבר לשעת הכושר? החליטו תיכף!

ליתן דין וחשבון על דבר השליחות לרמבובו – לראש האזרחים תיכף, או לאחר זמן? שוב החליטו: תיכף!

השאלה האחרונה היתה: מה קודם למה? נימנו וגמרו: דין וחשבון רמבובו קודם.

ההחלטות האלה נתקבלו פה אחד, והוצאתן לפועל התחילה. נתפרדה החבילה למראה עינים, אבל הקשר היה אמיץ.

בהתאם להחלטות הללו הוסכם, שז’אביצקי “יחטוף” את ראש האזרחים, כדי לספר לו על דבר הנצחון ברמבובו; שליב’קה יהיה מוכן למלא אחרי דבריו ולבאר לו את הענין על דבר ר' מיכאל, באשר אך הוא יודע לבאר זאת היטב; שאח“כ ידבר ראש האזרחים אל מאלינסקי בדבר החכירה, ובאחרונה ידבר אליו המרא דעובדא, ליב’קה, הרוצה לחכור – בשביל זוסמן לא נשאר שום תפקיד, אעפ”י שממנו היו תוצאות לכל תכנית זו. זה היה גורלו מאז, הוא היה תמיד הממציא, המחולל, המתחיל. גמרו אחרים.

כעבור מספר רגעים נראתה מנקודת המצפה של הרואים ואינם נראים דנן – תנועה בתוך החבורה שעל יד הכרכרה. שלשת האנשים הבלתי ידועים עשו קידה של ברכה, והלכו. נשארו אך מאלינסקי, קאמינסקי וגלומוב. עוד רגע וחזרו לתוך הפרדס.

קפץ זוסמן ויבאר תנועה זו: “הקולוניסטים האשכנזים נידחו, והלכו בפחי נפש. הפולקובניק יוצא כעת “לתפלה ולמלחמה” עם האדון מאלינובסקי לטובת האשכנזים. מאלינסקי וקאמינסקי רוצים להיפטר מחיה רעה זו, אבל החיה הרעה נגררת אחריהם. נוח היה לו לה”יוון" לדבר עם הדז’דזיץ (בעל הנכסים) ביחידות, ולאיים עליו, ולכופו ע“י איום. אבל קאמינסקי מעכב. הדז’דזיץ הוא בלי ספק שבע רצון מנוכחותו של איש אחד; ועוד יותר שבע רצון היה, לוא נלווה אליהם עוד אחד, יען כי היחיד עם החיה הרעה הוא מסוכן. לפיכך תהיה הפגישה עם האדון ז’אביצקי למשיב נפש לדז’דזיץ. השעה משחקת”.

זאת הפעם מחה ליב’קה בכל תוקף: “למה לנו כל ההמצאות האלה? הרי אנו עומדים פה כמרגלים. דבר זה הוא מאוס בעיני. דרכים כאלה הם דרכי סרסור. וכלום מתרעם אני עליך זוסמן, שאתה רגיל בכך, בשביל לתווך בין סוחרים – אבל כאן אין שום צורך בריגול ובסודות. מתבייש אני בפני עצמי לעמוד פה כמו במארב, לשמור צעדים של בני אדם שלא ראו אותנו. מה לי ולכל הריגול הזה ולכל הפירושים שלך, זוסמן? הנני בעל מלאכה!”

“אבל הלא רוצה אתה לחכור את הפרדס?” טען זוסמן.

“כן ענה ליב’קה – אני רוצה, אבל בלי שום תחבולות. אלך אל האדון מאלינסקי ואציע לפניו. יסכים – טוב; לא יסכים – אסלק ידי מזה. הרי אני בעל מלאכה!”

על שפתי זוסמן רפרפה בת צחוק של רחמים. הוא אמר בלבו: כמה תמים הוא חייט זה! הוא שוכח שישנם אשכנזים שנתנו עיניהם בפרדס. הוא שוכח שישנו פולקובניק…

ז’אביצקי הפסיק את הוויכוח הבלתי-נעים באמרו: “אבל הלא הסכמנו, שאני אתן תחילה דין וחשבון לראש האזרחים על דבר שליחותי, ואחרי כן… ואחרי כן… ככל אשר החלטנו”.

כנגד זה לא מחה איש. ז’אביצקי הלך ונכנס לפרדס.

עצם העניין היה קצר הרבה יותר מן ההכנות. זוסמן כיוון אל האמת בכל פרט ופרט ודבר מדבריו לא נפל ארצה. אבל למעשה – ניצחה פשטותו של החייט.

ז’אביצקי נתקבל בשמחה על ידי האדון בעל הפרדס, שקרא לו “קוליגה” (חבר), ועל ידי האדון קאמינסקי שוויתר וקרא לו אף הוא “קוליגה”. בין שני “קוליגים” כאלה חש את עצמו בטוח כיהודי המאמין ששני מלאכי השרת מלווים אותו. משום דרך ארץ נזקק לעשות הכרה עם שר האלף, שתקע לתוך כפו עם האצבעות הארוכות של פקיד כתבן ושל מצחק בקלפים – את כפו הוא – הענקית, השמנה וקצרת האצבעות. שר האלף רטן, שנעים לו מאד להתוודע, ובלבו שלח אותו לכל הרוחות, יען כי עתה אפסה תקוותו לדבר הפעם ביחידות עם מלאינסקי. מכל תנועותיו של זה, מהעוויות פניו והחיבה היתרה שהראה ל“חברו” ז’אביצקי (אשר לחלק גדול ממנה גרם הוא בעצמו) הכיר שהנהו כאן שלא במקומו ושלא בזמנו, ושיוכל להחזיק עמדתו רק כשהיפוך את קערת הנימוסים על פיה, ויתנהג באופן גס, כמו שהיה עושה לפעמים בעסקיו עם אצילי פולין, אבל באופן זה היה מכעיס את מלאניסקי ומקדיח את התבשיל ומקלקל את העסק עם האשכנזים, אשר את מחירו כבר הקדים לקבל – וכבר בילה. על כן החליט לדחות את הדבר ולהשמיטו לזמן אחר, ויפן אל מאלינסקי ויאמר:

“היום אני טרוד מאד. אקווה לראות את פניך בקרב הימים ואז עוד נשתעה בענין הפרדס”.

תקיעת כפים וקידות ראש מאיש לאיש. להתראות! להתראות! (ובלבו הרהר מאלינסקי את הפתגם: לך ושבור את המרפקת!)

הרים משהו מעל ראשו של מאלינסקי. הצעתו של גלומוב בדבר הפרדס היתה לו – לא רק למורת רוח, אך גם לגועל נפש. השנה היתה שנת 1830 – ערב מרידה – אשר אז בערה כאש השנאה בין הפולנים וחיל המצב הרוסי. כל שר אלף או שר מאה רוסי שלט כעריץ קטן וכל מה שאיש כזה הציע היה לכתחילה נהפך לפסול ואסור בהנאה. חוץ מזה, ידוע היה, ששר האלף היה פרוע מוסר, סובא ואכזר, ובוצע בצע מאין כמוהו; וגם מוזר היה הדבר בעיני מאלינסקי לעשות את הפרדס שהיה מחמד בית אביו לסניף לינושובה-קמפי. אבל הוא ידע את כוחם של שרי האלף הרוסים, ומה הגיע לאלה מחבריו האצילים שהתגרו בהם ריב. כמעט מוכן היה לתת את הפרדס במתנה למישהו, למען הימלט מהמצודה הזאת ומה גם למסרו בחכירה, לוא גם ליהודי.

על כן היה הדבר נוח וקל – לא מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן.

הדין וחשבון על דבר רמבובו שהביא ז’אביצקי נתן שמחה בלב ראש האזרחים הווישוגרורי. ז’אביצקי סיפר את פרשת מעשי ליב’קה, ולא כיחד, כי החייט בפיקחותו השיג את התוצאה הזאת.

אז נקרא ליב’קה לבוא. וימלא אחרי דברי ז’אביצקי; והמסקנה היתה, מעתה מסור הדבר לידים אמונות, לידי ר' מיכאל ביז’ונסקי.

“זהו מוח כביר” – קרא ראש האזרחים אשר הכיר את ר' מיכאל. “אני בטוח בו, שיביא את העניין לידי גמר”.

כשנגמרה השיחה הזאת, צריך היה, עפ"י התכנית שנתקבלה לכתחילה, לבקש את ראש האזרחים להיות למליץ יושר לפני מאלינסקי בדבר חכירת הפרדס, או שז’אביצקי יקדים דברים של המלצה והסברה. אבל ליב’קה דלג על כל אלה, ויציע את הענין בעצמו במלים פשוטות: היות והמנהג הוא מקדמת דנא, שבעלי מלאכות יהודים, וביחוד חייטים, לוקחים גינות בחכירה לעונת קטיפת הפירות וכו' וכו‘, ואמנם הוא שהנהו חייט מנעוריו עד היום הזה, מעודו לא הוזקק לכך, מפני שמלאכתו היתה מרובה וכו’ וכו‘, אבל עתה נתמעטה המלאכה, לפיכך הוא מוכן לקבל על עצמו עסק כזה, והוא מוכן גם כן לשלם דמי חכירה כאשר יושת עליו וכו’ וכו' וגם ישמור את הפרדס כל הימים שיתגורר בו, וגם אשתו הזקנה תעזור לו וכו'.

“אני אערבנו” – קרא ראש האזרחים בהתנדבות עצמית, בלי שום בקשה.

“אני מודה לך, אדוני ראש האזרחים!, בכל לבי בעד החסד הגדול הזה, שאתה רוצה לעשות עמדי, אך אין אני יכול לקבלו. מעודי לא היה איש ערב בעדי. אם הנני עצמי בעל בטוח די הצורך – טוב, ואם אין לסמוך עלי, תהא הצעתי בטילה ומבוטלת. הנני בעל מלאכה!”

ויושט לו מאלינסקי את כפו, ויאמר: “הנני מוסר לך את הפרדס בחכירה. אלפיים זהובים לשנה תשלם לי. זהו החצי ממה שהציעו אחרים”.

– “לא אדוני – השיב ליב’קה – אם אחרים הציעו ארבעת אלפים, זאת אומרת שהחכירה היא שווה ארבעת אלפים, ואם כן אדוני נותן לי אלפיים לשנה במתנה. אינני יכול לקבל מתנות”.

“אלהים עמך!” קרא מאלינסקי בהתרגשות “זכה לך! לא נריב! קאז’יו! – קרא אל ז’אביצקי – אתה תכתוב, ואנחנו נחתום. שטר חכירה עד שנת 1835”.

נכתב ונחתם שטר חכירה כדת, והעד עדים, קאמינסקי וז’אביצקי. מהרגע ההוא היה ליב’קה החייט לחוכר פרדסו של האדון מיקולאי מאלינסקי מסטארא ויס – ולידידו.

ברגע האחרון, בזמן הפירוק והברכות ההדדיות, אמר מאלינסקי: “היום הזה יצאתי מגדרי: עשיתי עסק בעצמי בלי ידיעת סרסורי, אשר על פיו ישק כל ביתי: ברוך אטלס. מזה תצמחנה לי צרות צרורות. אבל – עלי ועל צווארי! מה שעשוי עשוי!! גם גלומוב יתפקע מכעס – אין בכך כלום! – מזל וברכה ליב’קה!”.

פרק עשירי: אייזיק הרצען

קו שמש אייר נושא חיים ומשפיע אור בהיר. צוהל ועליז, חתר בהיחבא, ויבקיע ויעבור בשבילים צרים ומתפתלים, בין שורות צפופות של בתים קטנים, מכווצים כפקעות של חוטים סבוכים, במבואות אפלים ודלים, ויחדור חדור וברוג עד שמשת חלון זעיר של מדור תחתון כמין מרתף, ויפרוץ לתוך קיטונית לחוצה ואטומה, ויט את כידונו הדק והנוצץ על פני טבלא נמוכה ומקורטפת עם מכשירי מלאכת הרצענות: מרצעים, מקדחים, יתידות, מלקחיים, משורים קטנים. אונקלות של ברזל, קרסים, ווים, קולן, עם ציבורים של גיזרי עורות גסים ומעובדים, צנפות וחוטים פסות לבד, מברשות של זיפים ושפופרות מסוי נגר ומתך – וילטף קו השמש ויבהק את זקנו השב של הרצען, שישב על חצובה בעלת שלש רגלים, שפילה מן הטבלא, אשר ראשו ורובו היו מוטים וכפופים על גבה. הוא הרים את ראשו המכוסה כופיה ספוגה מלמולי זעה, עשויה קטיפה נטולת צבע, הפריד את רגליו, שהיו מוצלבות זו בזו, הזקיף את שידרתו השחורה, כיוון את עיניו אל הצוהר שבחלונו אשר דרך איזה חגיו או חריץ בו, אף כי החלון הקטן היה מוגף ומהודק בחזקה, או דרך גזר קט של זכוכית, שהיתה שקופה כל צרכה, הבקיע הסילון של אור, שמילא את כל החדר נחת ואושר.

אייזיק הרצען – כינוי משפחתו היה דוביצקי – היה איש לבן ודק בשר. גידיו ונימיו נשקפו מעור בשרו כמעשה-רשת תכול. שער ראשו היה אפור כהה, גבות עיניו עבותות וסרוחות על עיניו הנוצצות כתערים מלוטשות. חוטמו דק ומעוקל, וזקנו הסבוך, אשר שיבה זרקה בו בלא עתו – כי הוא היה אך בן חמישים, ירד על פי מידותיו. הוא היה לבוש מתניה של כותנה, שהגיעה עד הברכיים, סינור של כביר-עור מעוך, ונעול אנפילאות דרוסות וגרורות, עם גרביים גסות וגבוהות.

על שפתיו הדקות והמאומצות שעשעה בת הצחוק הקלה, המשמשת קבלת פנים ושלום עליכם, מדי שנה בשנה לאורח זה כשהוא בא בזמנו – לקו הזוהר המחיה והמפנק; אפס כי בפעם הזאת הועמה בת הצחוק מעט, ואיזה הבהוב חווריין אדמדם רפרף ודקר את עיניו העייפות, כשפגעו בברק קרן השמש; וקשתות וגלגלים זעירים של גוון ירקרק אפור טסו לנגד עיניו, בהסבו את ראשו בחיבה כלפי גננדל אשתו שטיפלה בקרן זווית בין משכבי הנסרים המונחים על גבי חמורים של עץ, כשהיא טרודה, פעם במטאטא ויעה, ופעם בכף לסטרין, מציעה את מכסה הלבד על גבי הנסרים, ממשמשת באלות של קיסמין, ומקישה אותן להוציא אש, ומכינה את התבשיל אצל הקירה הקטנה; ואחרי כן הרכיב על חוטמו את המשקפיים של זגוגיות סגורות קרן, שהיו מונחות לפניו על הטבלא, ויסקור בהן, כשהן צונחות ונשמדות למטה עד קצה חוטמו, אל שלושת בניו, אנשיל, פסח ושמחה, שישבו עמו מסביב לטבלא, רוצעים, דופקים חובטים בקורנס, חותכים עורות, מנסרים ממשמשים, ומצליפים תכופות את סקירות עיניהם אל אבא המפקח, כבעל מגיה על טעויות דפוסם, המתקן את קלקוליהם והמדריכם במלאכה.

אייר! יהי שם ה' מבורך! בא הקץ לקור וקרח; ספו תמו לפי שעה הדאגות מייבשות המוח ומוצצות הדם על דבר מעט עצים, לפחות, על דבר צרורות זרדים וקיסמין, על דבר איזו שמיכה כבידה, פיסת פרווה, תבשיל חם, שבלעדיו קופאות הידיים, ונגלדות וכואבות העצמות, והדם שבגוף נקרש. עתה נשארה הדאגה למזונות מועטים, והרי ירקות נמצאים בזול, ויהי רצון וישלח ה' איזה איכר טוב, שצריך לזוג של נעלים, ומעט מעט ההזמנות עתידות לבוא, הזמנות של ממש, קורטוב של פרנסה.

“אין רע, גננדל! ה' יעזור!”

ועובדים. הלמות, חביטה, תיקתוק. אין כאן הד לזמירות החזנים. אצל החייט מאווש הבד מרשרש המשי, מלחשת המלמלה הדקה; הגוח והמוך אינם משמיעים קול כל עיקר. הרי הם כאדמה תחוחה. הנקל לחייט לזמר. המחט דוקר בחשאי, ומכונות תפירה טרם תהיינה בארץ. אבל הרצענות היא בעצמה קולנית. קשה החומר; לא כל כך נוח לכוף, להיתפר. צריך לרצוע לחבוט. ניגון הרצענות הוא ניגון העבודה בעצמה. מחליק הרצען את העור המלא גוהות וקיפולים וקמטים כספוג. וחומר גס זה מתרכך ומתלפף ומקבל צורה סגלגולת מאורכת, נוטל את בליטותיו ואת גבנוניותיו, ויתאימהו לרגל אדם בשיעור נערך ומדוייק, מנגד את הנעל על סדן האימום, ומוציא את האימום ממנו עם גמר מלאכה, אז יבער גם בו ניצוץ חדווה של פועל יוצר, שעשה דבר מועיל ונחוץ לבני אדם, ואז ישיר את שירת הרצענים:

"תחת ענף הנעל בעקב מלמטה,

אצמיד עור בעד עור, עדי יהיה לגבע;

גבהו כאשר תחמוד לך, כחפצך אתה;

אם כזרת תמים, או חציהו, או רבע;

מעורות עיזים תמצא, אף מעור עגל,

מעור אייל וצבי, אף מעור פרוויים;

מהם קצרים המכסים אך תחתית הרגל,

מהם ארוכים וגבוהים עד השוקיים.

אייזיק דוביצקי היה דבק במלאכתו כשלהבת בפתילה. הרבה רצענים היו בעיר; אך אייזיק היה הרצען, בה"א הידיעה. וכשהיו הבריות משחין ברצענים, סתם רצען היה אייזיק. לא היה איש משכל ידו לתפור נעלים כמוהו גם ביפיים גם בחזקם. באיזה טיפול רך וטיפוח נעים היה ממשמש את העורות שהביאו, ואומר: סחורה זו טובה, מעובדת עיבוד משוכלל, זמשה ממש – או פוסל אותה בחומר הדין כשנתייבשה, כשנשקעה, כשנקרמה, כשמצא בה עיקולים וכפיפות, כשוחט המוצא פגימות בהסכין! באיזו זהירות וחשק עבודה של אומן חובב עבודתו היה גוזר גליון נייר לגזרים – כשהוא מקבל הזמנה, וברך על ברכיו, ומדד את כף הרגל ואת גבהה וגם את הקולית, ויש אשר יזהירהו האיש אשר הוא לוקח את מידת כפות רגליו, לבל ייצר את צוואר הנעל או לבל יקשה את העקב; ואז הוא אך ינע בראשו ויצחק, ולא יענה דבר; והרי זה כאילו אמר: למה אתה מזכיר אותי את אשר עלי לעשות? ולוקח את העור ושטחהו על הטבלא ופלש את עקמומיותו, דומה, שעור גולם זה כבר הוצק בדפוס, וכאילו שירטט בסרגל. לא אומן, אלא אמן היה אייזיק בנעלים. “גלגול של ר' יוחנן הסנדלר”, היה מיכאל אומר עליו.

“אין רע, גננדל, ה' יעזור!”

אך לפי שעה עוד אין הזמנות. בלתי אם נעלים עקודים נקודים וטלואים מעוקמים ויוצאי דופן, ובהם סדקים כפיות פעורים, מפעפעים טיט ושורקים כחלילים. והריהו אוחז עתה בידו סנדל בלה טעון-הטלאה וכריכה וחיתול בדקים. בשל נבילה זו טרח וחדר קו שמש אייר זה? לא! לא כדאי היה…

אייזיק הפך והפך בסנדל המרופש, תהה על חריציו, בדק את פצעיו בכפות ידיו המיובלות ובתנועות זהירות וענוגות, כמי שאוחז בידו ביצה רכה. הוא הבטיח לתקן – ואל תהי בז לכל דבר! הנערים גם הם מטליאים מיני סחורה כאלה. מה ישלמו בעד העבודה? הריהי חביבה; אבל הפרנסה – על כל שונאי ציון!". מחיר העורות עלה, היתידות של ברזל והסיכות של עץ, הוי כמה נתייקרו! וכשלוקחים בהקפה, אז המחיר הוא גבוה יותר. האימומים נתיישנו. נכפפו ונתרווחו, הרצועות – אף של עור עגל, נקפלו ונתייבשו. הרצענים מתרבים, כל שוליא שלא למד ולא שימש, אם אך יש לו פרוטות מועטות בכיסו, קופץ ופותח לו עליל; והלקוחות אינם מתרבים. כשמצב האיכר הוא טוב, הוא נוסע העירה ומזמין לו זוג נעליים פעם אחת לשנה. אך בשנת בצורת הוא נותן את נעליו להטליא; וההזמנות של הפריצים הן פוחתות והולכות, כי נוסעים הם לערים הגדולות, ומביאים להם נעליים משם. אדם עובד כל ימיו, והנערים שקודים בעבודה, ואי אפשר להשתכר אף כדי כף מרק. מה נורא היה החורף! – והעינים דוקרות וכואבות. הרופא ציווה לשאת משקפיים, וצריך היה לקנות. עוד זאת הייתי חסר!… על ביש גדא גשמים יורדים… אך כל זה הבל. העיקר – הזקנה שלי… מימי החורף היא משעלת ומשעלת: העלובה! מי יודע מה היה לה!

ועוד הפעם נזדקר סילון של אור דרך זגוגית החלון כתשובה על כל דאגותיו של אייזיק הרצען, וכאלו לחש לו: גננדל לא תשעל עוד, ואתה לא תוסיף להטליא סנדלים בלים ונרקבים. גננדל תבריא, ואתה תתפור נעלים נהדרות של עור זמשה בעד האנשים שישלמו טבין ותקילין. ונעליים בחינם בעד כל ילדי תלמוד התורה!.

אייזיק כילה את מלאכתו. הזוג של סנדלים יצאו מתחת ידיו מתוקנים. נתן להם את הליטוש האחרון, שפשף וצחצח אותם במטלית, ויעמידם על יד הטבלא מבריקים וחזקים. “המלמד מאוסטרובצה יהלך בהם עוד שנה תמימה” – לחש אייזיק ויתאנח. עיניו נתערפלו. ויהיה להן ביטוי של איש חולם בהקיץ.

פרק אחד עשר: טל ילדות במעבדה של אייזיק

הדלת נפתחה, ודוד’ל הקטן, בנו של המלמד מאוסטרובצה, ילד בן שמונה, תכול עינים וזהוב תלתלים, נכנס במרוצה וטפיפה אל החדר.

זה האיר עוד יותר מקרן שמש. ילד! “האח, דוד’ל!”

נתיישרו הקמטים המקופלים על מצחו של אייזיק, ועיניו המעורפלות התנוצצו בשלהבת חדווה. גננדל זעה אף היא מעסקי המשק שלה וצהלה לקראת הילד בחיוך חם וחביב; ותיכף נשמע קשקוש בין הקערות וחיפוש למצוא שם איזה פירור של טעם כ“כיבוד” בעד הילד. נשמט מידי אנשיל המרצע, ומידי פסח ושמחה צנחו הרצועות. עמד גלגל העבודה לרגע לשמח את התינוק.

“באת לקחת את הסנדלים של אבא דוד’ל! הנה הם… חדשים כמו מתחת המרצע” – קרא אייזיק אל הילד בנחת-רוח, ובאותה בדיחות הדעת המיוחדת, שבה זקן מדבר אל ילד.

הילד הציץ בסנדלים המתוקנים, ואחר-כך – בעיניו של אייזיק, ואמר כילד שנון המרצה את שעורו: “אבא מבקש לדעת… כמה…”

“שיטא-זוטא! כמה-כמה – לא כלום”. השיב אייזיק בצחוק של שמחה ובמבטא-הילדים. הילד לא זז ממקומו, כאילו עוד לא גמר את עסקו.

כעבור רגעים אחדים השלים את שיעורו, בהוסיפו לאמר: “אבא בקש את ר' אייזיק לבדוק את הנעליים שלי” – ויור באצבעו על הנעליים הזעירים בכפות רגליו הקטנות.

“הנה כי כן” – קרא אייזיק כלו מתרונן בנצחון – “טוב הדבר! בוא הנה דוד’ל! הנה, הנה, עוד יותר קרוב… כך – נבדוק נראה – נתקן – דוד’ל! הראני את הסוליים שלך, אם אין לעשות בהן דבר? היתכן, שילד שכמותך בא לבית אייזיק הרצען, ורץ מכאן לאור-העולם עם נקבים-נקבים בקרסולי נעליו? היה לא תהיה!”

ונזקק הילד להרים את רגליו הקטנות ולפשטן כלפי אייזיק, שלקח כל נעל בידו, ויבחנהו בטביעות-עין של תלמיד חכם (מבית מדרשו של ר' יוחנן הסנדלר); וימצא שהנעל השמאלית היתה כמעט שלימה, אבל הגילדה התחתית של הנעל הימנית היתה במצב עלוב, והפרוץ היה מרובה בה על העומד, כי סדק עמוק נבעה לרחבה, וגם שתי הסוליים לקו בנפתולי-מדרס, ונכפפו אנא ואנא.

“מראש שיערתי זאת, דוד’ל חביבי, ששמה למטה אצלך אין הדברים לגמרי כתיקונם. ובכן שלוף, דוד’ל! את הגרוטאות הללו, והושיטן הלום! הבה ננעיל את הסוסון בפרסות-ברזל – ושעט ודהר כראוי לו!”.

גם מכבר לא היתה כל הגילדה התחתית שווה הרבה, ועתה התנוססה במקומה מהר גילדה חדשה ומנצנצת על הנעל הימנית, ויסמרנה הרצען הדק-היטב במסמרות זעירים “עכבר-ראשים” (ראשי עכברים – על שם תבניתם).

וכשפירק הרצען את הסוליים הדרוסות-אלכסון, ויפרדם מהנעלים, וכשחתך באולר הליטוש, שקתו היתה מצופה עור, ויכונן סוליים-של-עור חדשות, שאל את דוד’ל:

“ותורתך דוד’ל! מה עליה? אתה בודאי מצליח בלימודיך, – האין זאת?”

“עדיין אינני יכול ללמוד אצל “אבא” – ענה הילד באמץ לב –אבא אומר שעוד לא אבין… שיעור ופוסקים עם הבחורים… אבא אומר, שבעוד שתי שנים… עכשיו אני עוד בתלמוד תורה – אבל כבר אני לומר פשוט גמרא”.

ה“תלמוד תורה” היתה נקודת המגע הכי סמוכה בין אייזיק ובין הילד, ועתה לא נשאר עוד שום דבר חוצץ ביניהם. ה“תלמוד תורה” היתה ה“אלמה מטר” של אייזיק. כמה סטירות, הטחות, תלישות אוזן, צביטות, היה סופק מיד המלמד; אבל כמה פטפוט נעים, כמה שעשועים וכרכורים! ומה מתוק היה טעם החירות המועטה שהפסיקה את העבדות! וכמה רגש גאון וחרדת קדש פעם בלבות הילדים, כשעמדו על הגזוזטרות הגבוהות בבית הכנסת – הן עומדות שם עד היום! – העשויות בשביל הילדים לענות משם “אמן”! כשעמד אייזיק בבית הכנסת עתה על מקומו הקבוע, בין הדלת ומזוזה, סמוך לגזוזטרות הילדים, עוד היום חש את עצמו כילד… עוד היום היה מתכוון לענות “אמן” עם הילדים… נוסף על אהבתו לאשתו, לבניו ולמלאכתו, היתה לו בכלל חיבה יתרה לילדים, אולי יען כי יתום היה מילדותו, ונתחנך בין ילדים1 ואחרי כן, כששירת בחצרו של ר' לייבוש נגיד, והיה שוליא דרכב שהיו קוראים לכך אז: דופק סוסים (“אשמייסר”), קודם שמסרו ר' לייבוש למאניש הרצען ללמדו מלאכה, היה ממונה על הילדים בחצר. בטח יעדהו הטבע להיות לאמן פדגוג.

רֵע-ילדים כזה בוודאי נסתגל להיות למופת לפדגוגים. כל כך רוך ועדינות היו בו ביחס לילדים, – ובאו מסיבות החיים, ונתנו לו מלאכה קשה שמטפלת בעורות וברצועות, במרצע ובקורנס. רק מדי נפגש עם הילדים ננערו שיכבות נפשו, ונתרומם ממעמקים משקע הפינוק וגעגועי הילדות. היו גם מקרים של תקלות וקטטות לרגל מנהגו של אייזיק להתערב על ריב ילדים. הקטטה עם ריש-דוכנא אחד, שנשא ילד אל “החדר” כדרך שנושאים שה (באראנצ’יקעל), והילד מפרפר ברגליו על שכם נושאו, והנושא השיב לו באגרופו. וראה אייזיק ויתנפל על ראש-הדוכנא, וכמעט עשהו לגל של עצמות – קטטה זו נשארה בבחינת דברים שבגו. “בקרב המשפחה”, כלומר, בין יהודי לחברו. אבל היה גם מכשול עם שוטר גוי, שתלש באזנו של ילד נוצרי קטן – לעיני אייזיק, ונכנס לו אייזיק לתוך הפרצוף, והיה רעש גדול, והאדיונקט ז’אביצקי עם ליב’קה צריכים היו להיכנס בעובי הקורה, ובניסי ניסים נפטר אייזיק ממאסר של חודש ימים – רק בנימוק זה, שהוסכם לפי דעת הפוסקים המקומיים בחכמת הרפואה שיש לו לאייזיק “מיחוש” במוחו, אשר לרגליו הוא “שוטה ילדים”, ואין שוטה נפגע.

הכניס אייזיק את הנעל השניה אל תחת רצועת הברך וירצע בה במרצעו חור אחר חור, ובאותה המהירות קבע בה גם מסמר של עץ זה אחר זה, ובמכוש אחד של הפטיש הטביעם לתוך העור, עד שלא נודע כי באו לקרבו. הילד עמד והביט. אח, כמה היה רוצה אף הוא לחבוט ככה חבטה אחרי חבטה. היה מבקש מחילה מ“הפשוט גמרא”, וחובט ככה…

נעל הקטן את נעליו בתיקונן; ואת החבילה, שהסנדלים של אבא היו כרוכים בה אחז בידו, ועדיין לא זז ממקומו. עוד הפעם שאל: “כמה?” –

“אין פנאי דוד’ל, אבא מחכה לסנדליו, ואתה צריך לשוב אל ה”תלמוד תורה" – כלום כתבות היא זו? שמא יכעס הרבי… קח ולך – יומא טבע, דוד’ל". הרצען ובנו אנשיל תיקנו להקטן את החבילה תחת זרועו; וגננדל באה ותעניקהו דבר מה, ותתקע לתוך כיס בגדו הקטן – וישלחוהו הביתה מנועל ומצוייד.

הפעם מצא אייזיק סיפוק לאחת מ“אהבותיו”. כי היו לו לאייזיק עוד “אהבות”, וגם “שנאות” וגם “חסרוני התעניינות” – לגבי דברים ידועים.

ככה למשל כאהבתו את הילדים היה אוהב… מגידות. לא היה אף מגיד אחד בא לעיר, שאייזיק לא יהיה מעשרה ראשונים ומעשרה אחרונים לשמוע את דרשתו. חשב חשבוהו ל“מבין” למגידים. בהדרשות לא אהב את העיקולים ואת הבריגות ואת החיטוט והניקור, אך את הבולט והבהיר והתיאורי. פעם אחת דרש משולח מארץ ישראל וסיפר על דבר חברון וכותל המערבי, ובמשך ימים ושנים מאז והלאה תססו בקרבו אותן התמונות, ואי אפשר היה לו לשמוע דרשות אחרות. שוב פעם אחרת בא משולח של ישיבה, וסיפר על דבר ילדי הישיבה הסובלים רעב וקור, ואז אחז בולמוס של בכי את אייזיק; וממחרת היום הביא לו, לאותו משולח י"ב זוגות נעליים למכרם, ולמסור את הכסף לטובת הילדים ההם. כנראה, נבעה אהבתו למגידות מאותו מקור הגנוז שממנו נבעה גם אהבתו לילדים: שאיפת הנפש לטהרה ולתום, שאינם בעולם המציאות היום יומית, כי אם בילדים ובהגדות.

ומכל מיני מגידות, אהב אייזיק ביותר את זו של ר' מיכאל. אח, כמה היה זה מאיר עינים ומושך את הלב! ר' מיכאל היה מתאר את ארץ ישראל, ואתה רואה אותה. היה מבשר את מלך המשיח, ודומה שמשיח עומר מאחר הכותל.

אך לאהבתו זו עוד לא מצא סיפוק. העניין של ר' מיכאל איננו עוד מסודר. תיכף נראה זאת.

ו“שנאותיו” של אייזיק לא נופלות היו מתקפן מ“אהבותיו”. שני דברים היה שונא לחלוטין: את מכירת העליות בבית הכנסת ואת חיפוש החטאים, שבעטיים ילדים מתים. המנהג הראשון נחשב לו כחילול הקודש, והיה אומר, שאפילו נעליים לא היה מעמיד על המיקח בפומבי באופן כזה – “יבוא מי שרוצה לקנות ויקנה, הצעת סחורה למי שישלם יותר היא דרך התגרים הכי גרועים”. כשאמרו לו. “אבל מהיכן יתקיים בית הכנסת?” – השיב: “צריך למצוא מוצא לכסף באופן הגון”, וכשניסו ללמד זכות על הדבר, שהוא מנהג ישן, ענהו: “אם איזו קלקלה היא ישנה, אין כאן ראייה שאיננה קלקלה”.

ועוד יותר רתח בו דמו, כששמע את לחישותיהם של האדוקים, שבעוונותיו של פלוני ואלמוני – ילדים מתים – היה מחליט – מפני שאין מכלכלים אותם כהוגן, מפני שאין מטפלים בהם, ואין מקפידים על נקיונם, ואין מגינים עליהם מפני מחלות מדבקות, ולא מפני שפלוני ואלמוני עברו עבירה! אם הם עברו עבירה, צריך הקדוש ברוך הוא להמיתם, אם הוא רוצה בכך, ואיזה יושר יש בדבר להמית בשבילם ילדים נקיים, שלא טעמו טעם חטא? והיה מסיים: העבירה הגדולה ביותר היא חיפוש עבירות הזולת.

מחאה זו בעיקרה באה מאהבה לילדים.

ושני דברים חשב אייזיק למיותרים בעולם, ולא ידע למה ברא אותם הקדוש ברוך הוא: היבלות שבבהונות הרגל ו“היוונים” (הרוסים) בפולין. הוא לא בא עליהם בטרוניה, והיה מתייחס אליהם כמו אל דבר שאי אפשר לשנותו. היבלות קילקלו את מלאכתו וכל תחבולותיו לתת להן ריווח או לצפות את הנעליים מבית באיזה דבר רך – לא הועילו. ואם נרפאו לזמן מה, חזרו וצמחו אחרי כן ברגלי רבים מלקוחותיו – ואין עצה. הנבראו לענות את הבריות?

ובדבר הרוסים היה אומר: יש לנו בפולניה גויים שלנו, ומי צריך עוד לגויים אחרים שבאו מרחוק? אלו נמלכו הרוסים בו, אז אולי היה אומר להם: “היכבד ושב בביתך”; אבל סכנה היא להשמיע דבר כזה. “גוי מרחוק מקצה ארץ כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע את לשונו” – כמו שכתוב בה“תוכחה”; ויהודים בתוך העם הנרדף, כאופן בתוך האופן, במצב דומה למי שמנעליו צרים ומציקים, ומשימים עליהם ערדליים עוד יותר צרים ומציקים.

אוהב ילדים זה היה בעצמו כילד תמים בעניני מדינה. היה לא אך נסיון רע אחד לפני כמה שנים. יהודי קבלן בא מפלוצק, והזמין אצל הרצענים היהודים איזה מאות זוגות מגפיים בעד החיילים הרוסים בגדוד אשר חנה בסוכאטשיב. כל המגפיים נתקבלו ושלו נפסלו. הוא לא ידע מדוע. הוא חשב ששלו היו טובים משל אחרים. כשחקר את הדבר אמרו לו, שצריך היה “למרוח” והוא חשב לתומו, שצריך למרוח את הנעליים, ואולם דבר זה היה כנגד שיטת מלאכתו, והוא שנא את המגפיים המזופתים שהחיילים הרוסים היו רגילים בהם, ולא הבין, שהכוונה היתה לתת שוחד ל“פרויומשצ’יק” (מקבל הסחורה). אז הניע בראשו, ורטן לתוך זקנו: “הם והם – והשטן ביניהם”; ומאז והלאה התייחס לדבר זה ממש כמו אל היבלות. הנה הם נמצאים – ואין עצה. צריך רק להתרחק מהם ככל האפשר.

כשני דורות אחרי כן קבע טולסטוי את המונח: “התנגדות בלי מעשה”. עיקרו של זה כבר היה במוחו של אייזיק הרצען.

אמנם ביום ההוא חש אייזיק את עצמו קליל ועליז.

פרק שנים עשר: בעיירה עתיקה

ריקם יצאו קזימירז' ז’אביצקי והחייט ליב’קה מלבר מווישוגרוד לרמבובו ומלאים שבו: ז’אביצקי עם הבטחתו – כמעט הבטחתו של הסנטר מצ’יה וורובל: לעשות חוזה עם שלטון העיר ווישוגרוד לתיקון הדרכים; וליב’קה – עם שטר חכירה בכיסו, כחוכר פרדס לסקוביץ מידי פן מיקולאי מאלינסקי.

העיר העתיקה ווישוגרוד (פירוש השם: כרך גבוה) על חוף הווייסל הימיני, על רחוב נישא מעט מעל פני הנהר, המלחך את קצות גבנוני החול, המגבילים אותה מפאת גדותיו, על אם הדרך – 65 ויורסט מוורשה, 29 – מפלוצק, 8 מצ’רויינסק, עם המול-פנים שלה: הכפר קאמין על החוף השמאלי, עם מספר הנפשות, שכבר עלה בשנת 1827 לארבעת אלפים נפש מישראל, לפי ערך הימים הם עיר חשובה, וקהילה נכבדה – העיר הזאת הופיעה עתה לעיני האדיונקט והחייט בהדר מיוחד.

האביב אצל עליה מהודו; וגם שובע רצונם של הפרוונקים האלה מילא אחרי הטבע להציג לעיני דמיונם את עיר מושבם הקטנה והענוותנית באספקלריה מאירה. כשנסעו במרכבתו של פן מאלינסקי שהשאיל להם – והוא נשאר עם פן קאמינסקי ליום אחד בחצרו מאז בלסקוביץ, שהיה עתה אחוזת האציל אוריל גרבוביצקי, שהזמינם לסעודה – נהדרים בכבוד על המרכבה; וכשהלכו הלוך וקרוב לווישוגרוד, נדמתה להם ככרך.

ואמנם, לפנים היתה עיר זו מעין כרך בפולין, כרך – לא קיקיוני, לא שפוץ ומטולא בחיפזון, לא מוקרץ ומודבק בן לילה, מעשה מכונה, אך כרך שבצבץ וצמח-צמח-צמח, וגם נכמש וחזר וצמח; כרך שיש לו דברי הימים, וגם מה שהוא יותר בלתי נהרס מכל בניין ומכל אנדרטה: הגדות. לא נודע בדיוק מתי נבנתה העיר; אבל ברור הדבר, שבמאה הי"א לתאריך הנוצרים, כלומר לפני אלף שנים, כבר עמדה עיר זו על תילה, וביתר דיוק: כבר עמד על תלו איזה ארמון על גבנון – הריהו עתה מושפל ונחות דרגא, לרגל הרוחות המנשבות ושטף הנהר – הנקרא עד היום: הר הארמון. כבר בשנת 1065 השליט בולסלב הנלבב מלך פולין, את הכמרים הבנדיקטים ממוהילנה על מעשרות התבואות. משמע, שהיתה שם עיר עם תושבים רבים; וכבר זרעו וקצרו, וכבר כדאי היה לכמרי מוהילנה, שהיא רחוקה מרחק רב מווישוגרוד, לחזור שם על הגרנות. בלי ספק היה זה קרן בן שמן.

ובשנת 1240, כשעלו המונגולים כפרץ מים רחב על מחוזות רייסן (או רוס) בפולין, וכשבאה העיר האליטש (עיר הקראים) הקרובה ללבוב, במצור ובמצוק, נמלט הנסיך דנילו משם על נפשו, וימצא מקלט בארמון ווישוגרוד, הבנוי כמו רמים ונכון בראש ההר, אשר שמה אספוֹ קונרד הראשון, נסיך מאזוביה.

בימים ההם היה הארמון ההוא של עץ; אולם העובדא, ששימש מקלט לנסיך דאנילו מוכיחה, שהיה בנוי באיתן כעין מבצר. ובכן, עופל ובוחן היו ערשה של עיר זו.

ובא קז’ימירז' הגדול מלך פולין – אשר בימיו עלתה הארץ למדרגה גבוהה, ולהיהודים היתה מידה מרובה של חופש בערך למצבם בארצות אחרות – וייבן את הארמון הזה חומת אבנים גבוהה, אשר אותה ראה עוד המשורר הפולני קלוֹנוביטש, שחי במאה הי"ז לספירתם, וישר עליה: “מקום שם מימין – מבצר מאד נעלה – שחקים קרע” – ויהיה זה ארמון נסיכי מאזוביה, ומסביב צמחו אז – האקלים היה רך יותר, ובוודאי היו שם גם מקומות מכוסים, מעין חממיות – כרמי גפן שהספיקו יין רב; אך בימי שלטון הפרוסים בפולין, בתחילת המאה שעברה, כבר היה הארמון חרב, ובשנת 1798 מכרו הפרוסים את שרידי החרבות. לפי ההגדה קנו אז היהודים מאבני המקום, ויכונו במקצתם את הכנסת היפה העומד עד היום בעיר – גלגול אבניו של קז’ימירז' הגדול אוהב היהודים לבית הכנסת של יהודים – אותו בית הכנסת עם הגזוזטרות בעד הילדים, שנפשו של אייזיק הרצען היתה קשורה בו, העומד ממול בית המדרש, ששם היה ר' מיכאל ביז’ונסקי שונה את פרקיו; אותו בית הכנסת, שההגדה מספרת עליו, כמו על כמה בתי כנסת אחרים, שהאדריכל, שבנה אותו, ברגע גמרו את מלאכת הבנין – נפל ומת, לבל יוכל לגלות את סוד הבניין ההוא.

בית הכנסת קמור-כיפה, ובראשו באמצע, נפנפת, מראה את נטות הרוח. וממולו – “הר הארמון”; והעומד שם רואה את הווייסל עם שרטוניה, וביניהם שרטון הקושרים, ששם התחבאו הקונפדרטים של מחוזות מזוביה בזמן התגרות והסכסוכים בעיר באר; והוא רואה גם את הנהר הקטן בּזוֹרה במימיו השקופים הכחולים המשתפכים אל הווייסל, והנבדלים ממנה בצבע אי-מתמזג, מושך עין כל אורח ומעורר תמהון מסתורי בנפש כל ילד, שאביו מראה לו את הפלא הזה; ומוצא המים מאצל הכפר קמין, ששם היתה לפנים מלחיה מווייליצ’קה, והרבה יהודים, משפחות אמידות ועשירות, שנקראו בשם הכפר הזה, ויובילוהו עמהם לכל תפוצות ישראל.

בימות השלגים והגשמים, אותו “הר הארמון” תפס מקום בדמיונם של המאחרים לשבת בלילות בבית המדרש אשר ממולו. בדברי הימים אין זכר למלחמות מימי נסיכי מאזוביה או מימי קז’ימירז' הגדול, אך הדמיון בית המדרשי אהב לראות את “הר הארמון” כראות שדה מלחמה ישן; ובאמת היו מוצאים שם במעבה האדמה ובין שיכבות החול והעפר חודי חיצים וטבעות, סירות, קערות, סכינים, קרדומות, לוחות ברזל בעד מגיני העיר, מקלות עם בתי-יד של נחושת, כלי רתמה ורכובות, כלי צייד ודיגה, סרטים של עורות חיות, קומקומים, בדים של אהלים, פחי בדיל מרוקעים, שברי עמודים של שחם. ועוד היו מספרים, שכל מיני שדים ורוחות משחקים מתלבטים שם בלילה ובאפילה עמוקה, והם דקים ואויריים כל כך, עד שהם סמויים מן העיר אף ביום, אבל מי שנזדמן לו במקרה להיות שם סמוך מאד שמע את קול נהמתם.

ואולם עתה – אביב לא רק מחוץ לעיר, אך גם סמוך לה, ובתוכה. אף לא עב אחד ברקיע, אך שמש נוצצת וחמה, שמילאה את כל הכפר מסביב אור בהיר. פקעים של ירקרק ענוג, פה ושם עם טרף עלה חציו פתוח, כיסו את ענפי הצפצפות הרבות, ואת השריגים הסוגים באשנה היוצאים מן הצמרת, ואת עצי הבוציקה שכבר נעטרו בכותרות פרחים. כולם היו היום מלאים זיו ואדמדמים, ורוח הומיה עברה ביניהם ותשא ברכה בכנפיה.

כשנסעו לתוך העיר, היו עיני ז’אביצקי נטויות אל בית העיריה, ועיני ליב’קה – אל בית הכנסת, שהיה אז חדש “כמו מתחת המחט”. הוא התבונן אל ציפורי האנקור, המעופפות מסביב לגג הבית ולחלונותיו הגבוהים. כנראה אחזתן קדחת חדוות האביב. הציפורים הרגיעו ודאו צמדים צמדים, כאילו ריגלו את כל המקום מסביב. אחת מהן החליקה וחדרה לתוך חור באבני החומה, בין פצים לחברו, ורעותה מיהרה אחריה לחדור שמה גם היא. כתום רגע, שבו לעוף החוצה, ותטסינה עוד הפעם בנוגה השמש, או הרגיעו אל זיו של חומה ערף כנגד ערף, ותביטינה אל הארץ מטה; ואחרי כן שבו להתעופף עם חברותיהן במעגל מסביב בלי מנוח. קולות הציפורים נשמעו יותר ויותר, וערך קולותיהן הוסיף תֶבֶל; ויהיו באזני ליב’קה כמין זמר של מקהלת-חזנים-תינוקות-פלא. עוד רגע – וירא כנופיות גדולות של ציפורים עולות כנשמות לבנות אל תכלת הרגיע, ובעופן במרום, כמו נתלהבו ועשו תנועות מלאות סילודים כקהל חסידים של הרבי, ר' בונים מפשיסכה, שהתחילו אז לייסד אגודות אגודות בווישוגרוד ובכל הערים מסביב.

ליב’קה הצליף מבטו בסקירה מפנקת כלפי בית המדרש. אם היה בית הכנסת מעין אב מכובד, נקדש, ולפעמים גם נורא וקר, היה בית המדרש מעין אם רחמניה וחובבת תמיד. אם אולי לגבי בית הכנסת היה איזה פתחון פה (ובאמת רק פתחון פה) לאותה המעטת הדמות, שהיהודים המתבוללים החזיקו בה בדור שאחרי הימים ההם, ש“היהודים הם אך בני הארץ כדת משה”, ולא יותר, לגבי בית המדרש היה ביטול-יש כזה שקר מנקר את העיניים; יען כי בית המדרש היה לא רק מקום פולחן, אך גם מקום לימוד ושיחה, בית ועד ואכסניה, פרלמנט וקלוב של עם חי ונלחם לקיומו, פתוח יומם ולילה, פתוח לכל, מוסד עממי, שאין דוגמתו, ושהיה שקול כנגד כל המוסדות האחרים בכוחו ובהשפעתו להחזיק את העם. היהודים המתבוללים שבתקופה המאוחרת מזו, יכלו להישאר, וגם זאת בקושי גדול, יהודים מתפללים, אבל לא יכלו להישאר יהודים לומדים, יהודים סחים זה עם זה, ו“לוקחים עמהם אורח לביתם”. בית המדרש לא יכול להתקיים; ובית הכנסת נשאר עוד יותר סגור ויותר קר, טכסי ורשמי מאשר היה מקודם.

בית המדרש היה אז ככוורת. רטינה, רשרוש, שריקה – נפסקים על ידי צחוק קל, על ידי קטטה לרגע, או אנחות, שבהן צערו של יהודי מבקש חופש ונשימה – והמרקע היסודי של כל שינויי הקולות היה הניגון התלמודי, המלא חסד ודביקות, השוקע והטובע בעומק העיון והמאחד את יגיעת המוח עם ארשת הלב. הקו המסמן, שנתבלט ביותר בקלסתר בית המדרש ההוא, היה ערך מעלת הלמדנים. היו מראים באצבע: זהו בעל תנ“ך גדול, זהו – מומחה לאבן-עזרא, זהו בקי בש”ס; והגדולים האלה היו כמו נקודות של גן עדן במרחב אין סוף של הישימון עם-הארצי, (שמשמש לנו רק כמו ציור ערכי בלתי מוחלט, יען כי באמת היו שם עמי-ארצות מועטים מאד). ובתוך הנקודות המאירות – אם מותר לראות צבעים בדמיון – נמשכה רצועה רעננה וירקרקת תמיד כמו של איזמרגד, שהיינו קוראים לה: “רצועתו של ר' לייבוש נגיד”. הזקן נפטר לבית עולמו זה מכבר, אבל הבנים והחתנים, יהודים כארזים עם עטרות של כסף בראשי טליתיהם, עמדו שם מדור לדור – איש איש וכנו לפניו, וביניהם האיש הצנוע והנחבא אל הכלים ר' מיכאל ביז’ונסקי.

בבית המדרש הזה שפעה עדת החיים ומתיקות ההרמוניה של המשפחה; שם היו שיעורי ההסתכלות בעד הילדים (שאנו מתאמצים להמציא איזה דבר במקומם, ועדין לא מצאנו), שם היו שרשי הקהל היהודי, לא קהל בני אדם מן השוק שהתלקטו במקרה, או שקובעים גוף קבוצי אחד, מפני שהם מתפרנסים זה מזה, ותלויים זה בזה לרגל צרכי הקיבה, אלא זרם חי, מלא רגש ורוממות והכרה עמוקה, מכוון ונהוג על ידי ממשלה פיקחית מלכּיאלית, שאורה עם צלליה היו גנוזים בתוך ספרים, ומשם הובלו על ידי צינורות שונים לכל ענפי המעשה, מן המצע הנפשי של הטיפוסים השונים. זאת היתה המשתלה.

המשתלה – עם כל הקלקלות של סָרָבים וסילונים, של חוסר אוויר חפשי, העדר קרקע, צפיפות, פיקחות שנתחדדה עד לערמומיות, התרבות הצבעים האפורים הכהים והפנים המקומטים על הגוונים הבהירים והפנים המאירות והמסבירות. ומתוך כך הסייגים והגדרים המתפתלים והמכסים את הנטיעות. הצוקים הזקופים של חוקים ומעשים ומנהגים המתקיימים רק בכוח ההרגל וההסכם שתום-העינים, רגבי מפולת של משטרים עתיקים ותילי תילים של עיים ושברים, חשלון והפגרה מהתפתחות שנתכבשה ונתגבשה; אבל היסוד היה איתן ובריא, שאיפה נפשית לזיכוך החיים, לאצילות המחשבה, לנדיבות הרוח. וזה היה תוכן עבודתו של ר' מיכאל – להרים את המון העם למדרגה גבוהה על ידי השפעה – לא תורה סתם, אך המאור שבתורה, ועל כן, מדי עבר ליב’קה לפני בית המדרש, היה לו הרושם כאילו עבר לפני ביתו שלו, כי בבית המדרש היה ר' מיכאל שונה את פרקיו באזני בעלי המלאכות בשבתות ובימים טובים. פה היה שורש נשמתו של החייט.

כשעברו סמוך לשוק, – הביטו אל שורות הממגורות, האסמים והמחסנים לכינוס תבואות השדה. המקצוע הזה נגע במידה שווה אל שניהם. המסחר הראשי של העיר היה מסחר התבואות. בימים הטַבגַדים, כשהמסחר הזה השתער וגלגליו הסתובבו על ציריהם – היה כל העולם שרוי בנחת, נתרבו הדרישות בחנויות ובמעבדות ובבתי המלאכה שבני אדם רצו ליהנות – לאכול ולשתות וללבוש יפה יפה, לעומת זה – כשהיה מסחר זה לקוי ופגום, נתמעטו הכנסותיהם של כל בני העיר, אף של אותם עוסקים במקצועות אחרים, וחלף אודם הארגמן מעל לחיי החנווני על פנקסו וחובש בית המדרש על ספסלו, והרב אב“ד על כסא רבנותו, ואף ניגוני החזן דמתא נעשו יותר נכאים ושקעו בנבכי תהומות. היתה כאן ערבות ענקית, בלתי ניכרת, אבל עמוקה מאד בין היהודים והנוצרים, בין העניים והעשירים, הפועלים והבטלנים, בין יושבי השדה ובין העירונים. קרוא קראו אז לעיירה זו “דנציג הקטנה” – כמו על יסוד שיטת היחסיות. לגבי פולין, הווייסל היתה מעין ים, וחוף הווייסל היה מעין חוף הים, ומווישוגרוד היו מטעינים את הספינות ואת הסירות ואת האַרחות “הברליניות” בתבואת השדה, ומשם שטו הארחות האלה, בהפסקות ידועות ועל פי משטר מסויים לדנציג, מקום שפך הווייסל לתוך הים. והיו ספנים אשכנזים בריאי בשר, שזופי פנים, עולים מן החוף על העיר, מציצים לתוך הממגורות, ושבים ויורדים אל החוף ומציצים ב”ברליניותיהם" הענוגות שם, שעל גבי גגותיהן השטוחים היתה ה“פרוי” כובסת וסורקת וסוחטת כל לבן תמיד; והנגידים היהודים היו מהלכים בהדר כבוד מסביב להאסמים, וכל מיני פועלים ונושאי כלים וכתפיים נחפזים ומתרוצצים, ובימי הטעינה התפרצו המוח והכח היהודי כמין לבה, שהיתה קפואה בימי המנוחה, ואחרי כן התבקעה, ושבריה נפוצו נפזרו לכל עבר.

זאת היתה המכונה הכלכלית של עיר זו וכל הערים מסביב לה. כדי להבין את טיבם של הפרצופים השונים ושאיפותיהם וניגודיהם ופשרותיהם, עם כל השרברבים והתלוליות והחוליות – צריך להעסיק להכיר מכונה זו עם גלגליה ופרקיה, אשר עמהם היו היהודים מאורגנים ומשוזרים.

ז’אביצקי הביט אל בית העיריה. מה בית העיריה אומר? חשבונות של מיסים וארנוניות, תעודות לידה, פקודות מלכות, דברים של מה בכך, נוסחאות בלי תוכן. שם מונחת תעודה על דבר “ליב’קה מלבר החייט” ועל דבר “מיכאל ביז’ונסקי עירוני”. חיי העם היהודי, כשהם משוקפים בשפופרת זו, הם חד-גוונים, משעממים, פעוטים, ועיקרם חסר מן הספר. את החיים האלה אפשר לראות רק מבפנים. החוץ היה ברשותו של ז’אביצקי, הפנים – לא ברשותו של החייט היהודי, כי הוא היה חסר את ההשקפה המקפת, אבל הוא היה אחד הגלגלים הקטנטנים שבפנים, על כן היתה חזרתו של ליב’קה לווישוגרוד יותר “חזרה הביתה” מחזרתו של ז’אביצקי. ז’אביצקי חזר אל משפחתו הקטנה ואל השולחן המכוסה בד ירוק שבמשרדו; ליב’קה שב לתוך תוכה של ווישוגרוד עולמו, מלאכתו ותורתו.

פרק שלושה עשרה: סיר נפוח

ראשית כל רץ ליב’קה אל חייקל העגלון לתקן את עגלתו של מצ’יה, ולראות, מה עושה שם יס’יק בן מצ’יה, וסוסו בעל הצמה.

הוא מצא שם הכל כשורה. כבר הוכנו שני גלגלים חדשים. יס’יק היה שמח טוב לב. הסוס עמד אצל האבוס בסמוך למעבדתו של העגלון, ואכל את בלילו לתיאבון.

ליב’קה נתקבל במעבדת חייקל בכבוד גדול, שהפליאוהו מעט. מראש חשב, שיהיו איזה דין ודברים בינו ובין חייקל, כי כיסו היה ריק, והוא נזקק לבקש את חייקל שיתן לו את הגלגלים בהקפה. אבל עד שלא הספיק להוציא מלה מפיו, קדמהו חייקל בגילוי דעת, מתוך חיוך מרובה הרמזים, שכל מה שיזמין – יעשה תיכף.

ליב’קה לא הבין מה פירושו שלחיוך זה, ובזכות מה היה פתאום לבעל בטוח גדול כזה בעיני העגלון, שכל היכרותו עמו היתה מכבר “צפרא טבא – שנה טובה”?

חידה זו נפתרה תיכף.

אחרי גמר ענין העגלה, רץ ליב’קה לביתו, אל הסבתא שלו.

כמעט פתח את הדלת, והסבתא שלו קיבלה את פניו בחגיגיות וב“מזל טוב” מתוך דיצה וחדווה, כמעט בכתה משמחה.

– “חכרת את הפרדס הלסקוביצי – באלפיים זהובים לשנה – לחמש שנים – מאת הפריץ מאלינסקי – בפני הריש עירין והאדיונקט”.

“מאין את כבר יודעת את הדבר הזה לכל פרטיו?” – שאל ליב’קה וישתומם.

“מאין אני יודעת?” – השיבה אשתו מעין השאלה – כל העיר כבר יודעת. זוסמן…

טלגרפים וטלפונים טרם היו בארץ בימים ההם. אף הדואר היה אז עוד בחיתוליו. אבל זוסמן לוסטיג…

עתה סיפר ליב’קה לאשתו את פרטי המאורעות בדיוק.

החליטו לכתוב אל הבנים: אל זינדל בפלוצק, ואל סנדר בוורשה, שימהרו לשוב. פרדס – וגם עבודה תהיה. למה יעבדו בבתי אנשים זרים?

בין כך ובין כך, קמו שני אויבים לעסקו של ליב’קה, כמו שראה פן מאלינסקי מראש; שר האלף הרוסי יגור דמיטריטש גלומוב והסרסור היהודי העשיר אטלס.

שניהם חשבו את החכרת הפרדס לליב’קה לשערוריה מבהילה, כל אחד מהם מנקודת השקפתו. גלומוב כעס, גידף וקילל, ולא יכול להבין איך נועז “ז’יד” מזוהם להפיר את עצתו ולהוציא את בלעו מפיו ולהביא מבוכה גדולה בין תושבי ינושובסקה-קמפי, בשעה שהיה בטוח שהעסק יעשה עמהם; וברוך אטלס התחלחל ורץ הנה והנה כמטורף, יען כי, כרגיל, היו כל עסקיו של מאלינסקי נחתכים על פיו, וזאת היתה הפעם הראשונה, שמאלינסקי, הפריץ שלו, עשה עסק – לא רק שלא בהסכמתו, אך גם שלא בידיעתו. שניהם היו בהולים על כבודם ועל ממונם. בדמיונו של גלומוב בצבצו גם הרהורי חשד של מרד – כי ימי מרד הפולנים התרגשו אז לבוא – ובדמיונו של אטלס עלו גם כן רעיונות לא ברורים על דבר התחצפות המון העם ובעלי המלאכות, על דבר זוסמן לוסטיג שנחשב בעיניו לא כסרסור אחראי כי אם כצרצור פעוט “שתוחב את חוטמו” לכל עסק; וליב’קה מלבר ואייזיק דוביצקי וכל החבריא של ר' מיכאל ביז’ונסקי, שכבשו להם מקום בבית המדרש עם חברותיהם ותקנותיהם ותורותיהם, היו שנואים לו מאז, והמקום האחרון של הסגת גבולות היה אך מעין טיפה אחרונה שמילאה את הסאה. כי אמנם ענין חכירת הפרדס, כשהוא לעצמו, לא היה חשוב כלום. זה היה באמת מנהג בעלי המלאכות מימים קדמונים. אך הדבר הזה היה לייתד לתלות עליה שאלות אחרות, שנתעוררו בדמיונם של שני בעלי הכוח; גלומוב במשרת ממשלתו, ואטלס – במקצועו שחשב למונופולין לעצמו.