¹

בימים הקשים האלה רעיון אחד מנקר במוחי. שכחתי תבל ומלואה. רעיון אחד לא יתן דמי לי: המולדת במצור.

המולדת? מה אתה סח? הלא על “בלתי ציונים” אתה נמנה, ומנין לך הפראזיאולוגיה הזאת של ציונים רשמיים?…

אבל… ילכו לעזאזל כל התורות התלויות בשערה. שומע אני לקול שבלב והקול הזה אומר לי: המולדת שלך ארץ־ישראל… תוכל להדגיש בכל כוחך, כי המפעל בארץ־ישראל אך נסיון הוא, נסיון ולא יותר. אבל יודע אתה כי הדברים המתרחשים לוקחים את כל לבך. ארץ־ישראל היא חלק גדול מישותך.

ובאמת העיני לבך תנקר? כאשר אך תקום משנתך חוטף אתה עתון יהודי ומדלג על כל הדברים העומדים ברומו של העולם המדיני והכלכלי ומבקש אתה לדעת אך דבר אחד, מבקש אתה לדעת מה נשמע בארץ־ישראל, מה נשמע בארץ הרחוקה, אשר מעולם לא ראיתיה והיא קרובה ללבך כל כך? מתי יתמו ימי המצור?

מניח אני את הניתוח של רעיונותי הכמוסים לפּסיכולוג, ועלי להודות כי דווקא בימים הקשים האלה אני מתחיל להבין מה ארץ־ישראל לנו, לכל שדרות עמנו, מהפּועל היושב אל מכונת התפירה ועד אלו המלמדים לכל בני העמים פּרקים במלחמת המעמדות ואומרים כי לפועלים אין מולדת… ואמנם יש מולדת לנו: ארץ־ישראל. ארץ־ישראל שנקנתה בעבודה וארץ־ישראל שנקנתה בקרבנות עצומים כל כך.

קטן הוא לעת עתה הישוב בארץ־ישראל. קטן ודל, אבל דווקא הישוב הקטן גילה לעיני כל העולם את הכוחות הגדולים הגנוזים בעם ישראל. דווקא בישוב הקטן מתגלה שר האומה:

צעיר הוא הישוב בארץ־ישראל. מרחוק הצללים נראים ביותר. אבל מה גדולים מפעליו. המפעלים הגדולים בארץ־ישראל שמו לאל את כל העלילות אשר טפלו שונאינו עלינו מכל הצדדים.

שונאינו מעלילים עלינו, כי כולנו אך פאראזיטים היכולים לחיות אך על חשבון גופות זרים. מעלילים עלינו כי אך פרנסות קלות אנו מבקשים. מראים, כי אלוהינו הוא אך עגל הזהב והריווח, ואין דברים אחרים לוקחים את לבנו. והנה הראה הישוב הצעיר הזה בארץ־ישראל, כי כל דברי שונאינו אך מדוחי שוא ותפל הם.

היהודים השקיעו מיליונים בארץ עזובה וחרבה לא לשם ריווח אך לשם אידיאַל. החלוצים שלנו באו לארץ עזובה והפכו מדבריות לשדות נושאי בר. הצעירים שלנו מקריבים חייהם על אף התושבים הפּראים של הארץ ועל אף כל פּגעי הטבע לא למען בצע, אלא להשיג בעד עמם הנרדף בכל ארצות תבל מקלט בטוח, בו יוכלו להתפּתח כוחותינו הלאומיים. לא לשם כיבוש אוצרות לארץ, אשר היתה שוממה במשך מאה שנים אלא לשם כיבוש העבודה. לא חלפנים חפצים חלוצינו להיות, אלא חוטבי עצים ושואבי מים.

ארץ־ישראל הוא הסמל של כל עם ישראל. אך טוב עשו היהודים בארץ, אשר היתה שוממה כל הזמן והיתה עזובה מבניה. היהודים השמידו כל המחלות וכל הפגעים של השממון והחורבן. על־ידי קרבנות נתקדשה הארץ עוד יותר. על־ידי עבודה של בנינו נבנתה הארץ והיתה לשלנו. והישוב בארץ־ישראל הוא סמל גם בזה, שכל ילדי השטן התאחדו להאבידו. אבל לבי אומר לי: כל כלי יוצר עליך לא יצלח. “כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא”, כל החתולים, הנמרים וכל מיני חיות רעות התאחדו נגד הישוב.

היטלר בעצה אחת עם הקומוניסטים. חשמנים קתולים הם בצוותא חדא עם המופתי של המוסלמים. פאשיסטים איטלקים שופכים שמן על המדורה, שהציתה האמונה העיוורת של הפּראים. הקומניסטים עושים תעמולה נגד פּועלים הלא אך עובדי ישראל הם. ואלה אשר הבטיחו לנו מקלט בטוח עומדים מרחוק. רוחצים את ידיהם כפונטוס פּילאטוס בשעתו ואומרים: “ידינו לא שפכו את הדם הזה”.

וכמה שכואב הלב נוכח כל הקרבנות הנופֿלים בידי אורבים רוצחים פּראים, כמה שהלב מתמלא חרדה וזוועות אבל יש בכל החזיון הזה דבר של מסתורין. מבעד הרציחות של קרבנות נקיים הלב מתמלא רגשות קדושים. שר האומה מתגלה בעד השריפות של הרכוש ואבדן הנפשות היקרות.

יפה אמר הפילוסוף פויארבאך: האדם בורא את אלוהיו בדמותו ובצלמו. באגדות של העם מתגלה שר האומה. כמה יפה היא האגדה על אנשי כנסת הגדולה שהחזירו את העטרה לישנה ושבו לאמר: “האל הגדול הגבור והנורא”. הן הן גבורותיו, הן־הן נפלאותיו, שאלמלא מוראו, איך היתה אומה קטנה וחלשה יכולה להתקיים בין שונאים רבים כל־כך?

והגבורה היותר גדולה היא בכיבוש הכעס. הגבורה היותר גדולה שמראים בני הישוב כפּרובוקאציות כאלו – היא ה“הבלגה”. “הבלגה” איננה מלה יפה לכסות דבר מכוער: מורך לב, אלא גבורה אמתית, שאין בה “תיאטרליות” איננה גבורה שבתפארת, כי־אם גבורה שבגבורה.

נלחם הוא הישוב. נלחם הוא באמונה העיוורת המתלבה ועל־ידי הסתה של קומוניסטים על־ידי כסף של מוסוליני, קני רובים של היטלר, צביעות של אלה המתאמרים לאוהבינו. מלחמה כבדה להישוב. אבל דווקא בימים קשים אלה הראה הישוב את כוחו. בונה הישוב, בונה קני עבודה ביבשה ונמלים על הים – ומחזק את תקות ישראל בכל הארצות.

ארץ־ישראל היא מולדתנו, ממנה לא נסור. המולדת במצור, אבל היא תתיזק ותתגבר על כל שונאיה ותשא תקוה לעם ישראל.