(חומר היסטורי)

ההסתדרות של הפּועלים היהודים בישראל נתפרסמה לתהילה בקרב הפּועלים היהודים המאורגנים פה באמריקה שברובם הם כרוכים אחרי הסוציאליזם. המלה “הסתדרות” נהיתה למלת־קסם גם למנהיגי הפּועלים היהודים גם להמונים. רבים אולי אינם משערים לאפשרות הסתדרויות אחרות. להם המלה הזאת מיצגת את פּועלי ישראל. הם מכירים המפעלים הכבירים שיצרה הסתדרות זו ומתגאים בהם.

ומכיון שמכירים במפעלי ההסתדרות הם נעשו חביבים להם והפּועלים היהודים פּה אינם יוצאים ידי חובתם ברגשות אהדה ואהבה גרידה: רגשות האהבה מתבטאים במעשים של עזרה ממשית לאחיהם המאורגנים בישראל. כל המוסדות המסתעפים מתנועת הפּועלים היהודים, לרבות רובם של הסניפים מה“ארבעטער־רינג” (חוג הפּועלים), משתתפים באופן פּעיל בבנין ישראל ותורמים לכל המגביות למען ישראל העובד בעין יפה ולא עוד, אלא שהפּועלים המאורגנים בעצמם קיבלו על עצמם ליצור מפעלים כבירים בישראל, שאם יתגשמו במלואם יביאו תועלת מרובה למדינה ישראל בכלל ולהפועלים בפרט.

אחד המפעלים למען ארץ־ישראל העובדת שעומד להתגשם פּה באמריקה בעזרת הפּועלים גם משאינם בני ברית, הוא המפעל של “שיכון” שהציב לו למטרה להכין דירות לנודדים שבאים לישראל מכל תפוצות הגולה. במפעל משתתפים איחודים של פּועלים שעדיין נושאים עליהם חותם יהודי וגם איחודים כלליים שנמשכו אל עבודה זו בהשפּעת מנהיגים יהודים. בעזרת הפּועלים המאורגנים כאן נוסדה חברה שהונה היסודי עולה לעשרת מיליונים דולרים. הפּועלים המאורגנים התחיבו להפיץ אגרות חוב (באָנדס) של החברה על סכומים עצומים. ביצוע של המפעל יהיה הדורן היותר יפה של הפּועלים היהודים שהם במפעל רוח החיה לאחיהם בישראל.

העובדה כי בהשפּעת תנועת הפּועלים היהודים נתקרבו גם מנהיגים נוצרים לפעולת עזרה ליהודים. הוא נכבדה מכמה בחינות. ההשתתפות של תנועת הפּועלים הכללית בפעולות עזרה ליהודים בכלל ולמדינת ישראל בפרט הביאה לתוצאות נכבדות מאד. המנהגים של הפדרציה של העבודה האמריקאית (“אמעריקאן פעדעריישאן אָוו לעיבאָר”) גרין ומטיה וואָל הצילו ממש מבאר שחת מאות סוציאליסטים יהודים ולא־יהודים. תפקיד נכבד ביותר מצאו המנהיגים הכלליים גם ביסוד מדינת ישראל. הם עזרו לרכוש לב הנשיא טרומן לרעיון זה וטרומן הפיח בו רוח חיים למרות כל המכשולים שפגש בדרכו.

בקשר עם מעשי העזרה שעושים המנהיגים למען ישראל, מתהלכת בין הפּועלים שלנו הלצה, שהמליט, כפי שאומרים, אנטוניני, מנהיגם של הפּועלים האיטלקים, והוא אחד מהסגנים ליושב ראש של האיחוד הענקי של תופרי בגדי נשים, הנקרא בקיצור “אינטערניישאָנעל”. מספּרים כי בשעה שאנטוניני הציע לחהרי הסניף של “אינטערניישאָנעל” שכולו מורכב מאיטלקים לעזור לתנועה הציונית, נימק את הצעתו בדברים האלה: “אנחנו האיטלקים, יוצאי ירך הרומאים, החרבנו את ציון ולכן מוטל עלינו חוב קדוש לעזור בבנינה”. ההלצה עשתה כנפים. אינני אחראי בעד אמיתות הסיפּור, אולם הלצה זו מציינת את היחסים הטובים ששוררים לעת עתה בין האיטלקים שנתרבו בתעשיית בגדי הנשים ובין היהודים שיצרו תעשיה זו וגם יצרו כתבלין נגד התקלות, שצמחו בתעשיה, את האיחוד הענקי, את ה“אינטערנאציאָנאל”. עד מתי תמשך אידיליה של אחדות בין־לאומית זו הימים הבאים ידברו. מכל מקום עלינו היהודים, המוקפים שונאים מכל צד, להכיר כל טובה שמראים לנו. לעת עתה עדיין ישנם פּועלים משאינם בני ברית שרוחשים רגשי תודה ליהודים שיסדו הסתדרות כבירה זו שמגינה עליהם מניצול ומחסור. ועלינו לשמח על זה.

ההתענינות של תנועת העבודה הכללית בענינים יהודים יש גם כן לזקוף לזכות של מנהיגי הפּועלים היהודים. הם באמת נתקרבו לאחיהם בישראל בעבותות אהבה אף שרבים אינם עוד יודעים זה בעצמם ואהבה זו מעוררת אותם למעשים להפיק תועלת לחלוצי עבודה בישראל בכל הזדמנות שהיא. רבים מתנצלים ואומרים שנותנים עזרה לפועלי ישראל לא בתור ציונים אלא בתור דימוקראטים טובים. מה שיהיו כוונותיהם, מעשיהם רצויים לכל הדעות. לכאורה היחס האדיב נראה להיות יחס טבעי ואין שום סבה להתפּעלות. פּועלים יהודים באמריקה עוזרים לאחיהם בישראל ומגשימים במציאות הרעיונות שנשאו הסוציאליסטים בכל הארצות, ומה הרעש? אולם המוציא משפּט כזה אינו מכיר במכשולים שפּגעו על דרכם אלה שהטיפו ליחסים פּשוטים כל כך. ביחסים של הפּועלים היהודים למפעלים בישראל בא שינוי כביר במשך עשרים וחמש שנה ובאמת יש מקום גם להשתוממות ששינוי כזה בא בזמן קצר בערך. והשינוי בא אחרי הכשרה קשה של חלוצים יחידים שדרכם לא היתה סוגה בשושנים כלל.

אין הדבר הזה כלל בגדר סוד, שהפּועלים היהודים שנתפסו לסוציאליזם התיחסו ברובם הגדול לשאיפות הציוניות בשויון־נפש ובביטול ולפעמים גם בשנאה כבושה. מיום שנוסד ה“בונד” בשנת 1897 ועד עכשיו היתה התנגדות לציון מהעיקרון של ה“אני מאמין” שלו. ציון, לדעת הבונדאים, היא מעין גיטו ל“יהודי הנצחי” בעת שהתכנית שלהם היתה לשחרר היהודים מכל הגבלות ומכל גיטות… ההתנגדות לציון נעשתה להם מעין מסורה ולכל מקום שגלו הבונדאים המסורה הזאת גלתה עמהם. בקרב הסוציאליסטים היו גם כיתות מפּועלי ציון מכל הסוגים שדגלו בגלוי בציונות, אולם הפּועלים הציונים היו מיעוט קטן. בתוך שישים מתנגדי ציון היה אחד מחסידי ציון ונתבטל בשישים, ובכלל היתה השפּעת פּועלי ציון בתוך הפּועלים היהודים המאורגנים זעירה ולא התחשבו עמהם כלל.

ה“בונד” פרש כנפיו בנפות פּולין, ליטא ורוסיה ומשם עבר לגליציה ורומניה. בארצות הברית של אמריקה נפלשו מסורות ה“בונד” ביחד עם ההמונים היהודים שהיגרו לכאן על מנת להשתקע. צריך להודות כח הבונדאים עשו הרבה בעד תנועת הפּועלים פּה מארץ.

הסבות שהביאו לכך שה“בונד” יתנגד לשאיפות ציוניות הן רבות ואין פּה המקום לפורטן. אולי הסיבה הכי חשובה היא החסרון הלאומי שלנו מימים קדמונים והוא אי־סבלנות לדעת אחרים. חסרון שהוא אולי פּרי הגלות או להיפך הגלות ריפאה אותנו ממנו. ידועות הרדיפות שסבלו החסידים ממתנגדיהם ומעשי אָבות סימן לבנים. אולם יהיו הסיבות מה שיהיו עובדה היא כי התנגדות לציוניות בקרב הבונדאים קבלה לפעמים צורה מכוערת והביאה, ביחוד בפולין, להתנגשויות רציניות או תוצאות לא נעימות בין הבונדאים והציונים. גם פּה באמריקה לא רפתה ההתנגדות אף כמלא נימא.

עד כמה היתה ההתנגדות למפעלים ציוניים מצד בונדיסטים מושבעים נוכל לשפוט מהצעדים הראשונים, לקרב את הפּועלים מכאן לעבודה עזרה של הפּועלים בארץ־ישראל.

ב“צוקונפט” בחוברת מאי 1930 (עמוד 322) יש מאמר שנקרא “חמש שנה של מגבית הגעווערקשאפטן”. במאמר יש סיפור אופיני שזורק הרבה אור על השנאה הפּטלוגית לציון מצד חוגים ידועים.

הדבר היה בשנת 1921, אחרי הצהרת בלפור הידועה, שעוררה תקוות כמוסות בלבות יהודים שונים לגאולה. אולם יחידים ממנהיגי הפּועלים שנתעוררו בלבותיהם רגשות יהודיים החליטו להחל מעשי עזרה לעזור להחלוצים שבאו לארץ בעירום ובחוסר כל. ההחלטה קבלה צורה של מגבית של “כלי עבודה” ונקראה בשם “געצייג־קאַמפּיין”.

מחולל הרעיון של מגבית זו היה ד“ר מגנס היהודי הטוב שרכש שם טוב בקרב הרדיקלים על פי יזמתו. הוציאו “קול קורא” לעורר הפּועלים היהודים מכאן למעשי עזרה בעד אחיהם בארץ ישראל. על “קול הקורא” היו חתומים מנהיגים של פּועלים ידועים, סופרים וסוציאליסטים מפורסמים. להוציא את הרעיון לפעולות ולציין תכנית העבודה של עזרה עם כל הפרטים, נקראה אסיפה בביתו של ד”ר מגנס. כל החתומים להמגבית על “קול הקורא” נקראו לאסיפה לתת להתכנית צורה מסוימת.

האסיפה נגמרה באכזבה גדולה. איש לא בא אל האסיפה זולת לסין. כל אחד מהקרואים שהיה חתום על “קול הקורא” הודיע על ידי הטלפון שמסיבות בלתי תלויות בן ושלא היה יכל לראותן מראש "איננו יכל לראותן מראש “איננו יכל לבא אל האסיפה ומצטער על זה מאד”. כמובן היו הסיבות "הבלתי תלויות איומים מצד חוגים שונאי ציון.

כך היה מצב הדברים אז לפני שלשים שנה בערך: הציונות היתה למפלצת והיו מפחידים אָז את הפּועלים היהודים באמריקה ב“כותל מערבי” וב“קבר רחל”. עכשיו מצבות זכרון אלה אינן מטילות עוד אימה גם על סוציאליסטים ותיקים ונהפּוך הוא. קדשי האומה מעוררים בקרבם געגועים לציון ומצטערים שרידי סגולה אלה אינם עוד לעת־עתה ברשות שלנו.

המצב נשתנה עכשיו מן הקצה אל הקצה. אָמנם ישנם עוד שרידים שנקראים “גדולים” בפי ההמונים – וגדולים הם משום שהם עומדים על כתפות אחרים, וכל ננס העומד על כתפות אחרים נראה מרחוק כענק – ו“גדולים” אלה עוד חושבים התנגדות לציון לעיקר גדול ב“גדולתם”. אולם גדולים כאלה בראשי הפּועלים מתמעטים והולכים. מספּר גדול בהם שמסורים בלב ונפש לחלוצי העבודה בישראל שמכינים מקלט בטוח לאלה היהודים הנרדפים בשביל יהדותם. עכשיו הסתדרות הפּועלים בישראל כשרה גם למהדרים מן המהדרים ולא עוד אלא שמצווה גדולה היא לעזור לכל פּעולה ציונית. הזמנים משתנים ואנחנו עמהם. ומה שלא יעשה השכל יעשה הזמן.

עתידות של תנועת פּועלים היהודים פּה באמריקה לוטות בערפל, אולם הפּועלים מהווים גם עכשיו חלק נכבד באוכלוסיה היהודית ולכך עמדתם לבעיות קיום האומה חשובה היא מכל בחינה ומכל מקום יש לתנועה זו ערך היסטורי גדול וחושב אני כי כדאי לעמוד על הרעיונות שתססו בתנועה זו אם גם אך ללמוד לקח טוב להבא, עכשיו נשתנה היחס לשאיפותינו הלאומיות. זה ברור והשאלה היא איזו גורמים הביאו לשינוי יסודי זה.

נוכל לשער בנקל כי השינוי בא בעקב המאורעות האיומים. השואה הנוראה שבאה כחטף על עמנו בארצות של יבשת אירופּה וגם בחלקי תבל אחרים גרמה כמובן להריסות דעות מקובלות. אולם השואה הביאה לידי יאוש ורפיון ידים. המאורעות הפּילו עלינו אימה חשכה גדולה עד שנתעוורו עינינו ולא יכלנו מבעד העלטה לפיד האש המאיר שמראה לנו פּתח תקוה. נחוצים היו לנו מורי דרך לרפא אותנו מן היאוש המכלה לב ונפש ולהראות על החוף המקווה שבו נוכל למצוא מנוחה. מורי דרך כאלה באו מאלה שניבא עליהם ביאליק: “חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת” ועל החולמים היה מוטל החוב ללבוש את “התפארת” בלבוש מעשים. וגם בין הפּועלים המיואשים הופיעו חולמים יחידים שהצליחו להעלות ניצוצי אור התקוה בתוך האפלה שהקיפה אותנו.

בתנועת הפּועלים היהודים משתגשגים עכשיו איחודים מקצועיים ענקים שנהיו לכח גדול. האיחודים עומדים ברשות עצמם ויש להם דעות בלתי תלויות באחרים. הם תופסים עתה מקום גדול והמנהיגים שלהם הם ראשי המדברים בכל בעיה חשובה. אולם לפני שלשים שנה עוד לא תפסו המקום שתופסים עכשיו. לפני שלשים שנה היה “חוג הפּועלים” (ה“ארבעטער רינג”) מעין מרכז רוחני ומורה דרך באידיאולוגיה בתנועה, – תפקיד שממלא עכשיו ועד הפּועלים (אַרבעטער קאָמיטעט) מיסודו של וולאק המנוח. ודעת לנבון נקל, כי נציגי ההסתדרות בישראל עשו כל דבר שבכחם להשפּיע על “חוג הפּועלים” למשוך אותו לקשר ידידות עם המפעלים בארץ־ישראל.

הדבר לא היה קל. אף כי לחוג הפּועלים יש תכנית להכניס כל הפּועלים מכל המפלגות אם הם אך נאמנים למעמד הפּועלים ושאיפותיו, – העובדה היא כי חוג הפּועלים נתיסד בכוונה לפשר במחלוקות הכיתות הראדיקליות שהרעישו רחוב היהודים לפני ששים שנה בערך ויש בחוג הפּועלים גם סניפים אנארחיסטיים שונים וסניפים סוציאליסטים ריבולוציונים שאינם מודים בתורת מרקס. חוג הפּועלים הוא להלכה בלתי מפלגתי אולם למעשה יש לו מסורות של ה“בונד” וחברים רבים של החוג הם בונדאים מובהקים לשעבר. בשביל מסורות ה“בונד” היה ה“ארבעטער רינג” מבצר של ההתנגדות לציון.

היו נסיונות לשנות את עמדתו של ה“אַרבעטער רינג” שלא הצליחו. בכל זה אלה שהיתה להם זיקה לציונות לא נתיאשו וסוף כל סוף הצליחו לרכוש לבות של חברי ה“ארבעטער רינג” אף כי בדרך רשמית המסדר עוד לא הכריז על התקרבותו לשאיפות הפּועלים בישראל.

לקרב לבות חברי המיסדר לעניני ארץ ישראל לא היה נקל ביותר. דרושה היתה סבלנות להתחזק על הליבוטים שהתלבטו ידידי ארץ ישראל נגד אלה שהתנגדו לכל הופעה אשר יש לה זיקה ציונית. מהליבוטים האלה יכול אני לספּר פּרטים אחדים שלדעתי הם מענינים מבחינה ידועה. הפּרטים ידועים לי אחרי אשר אני בעצמי השתתפתי בפעולות אחדות למען העובדים בציון, פעולות שהביאו לי תוצאות לא נעימות.

הפּעולות למען ההתקרבות של יהודים פּועלים לאחיהם גירו את היצרים הרעים וההתנגדות להתקרבות זו עברה לפעמים גבולי הנימוס. אולי צריך לחפּש סיבות להתנגדות חריפה זו לא בדעות אלא בטעמים חמריים שהם כידוע ליודעי חן המניעים הראשיים בכל הופעות החיים – קלות כחמורות… אפשר שהיו מתנגדים לרעיון תמים זה פּשוט משום פּרנסה. לחנם מתאוננים בעלי מרה שחורה שפּרנסות פּוריות הולכות וכלות מרחוב היהודים. הדבר הזה לא נכון. רואי שחורות רואים את צל ההרים כהרים. האמת היא, כי פּרנסה פּוריה הולכת ופרנסה פּוריה אחרת באה… ליהודים אחרים יש פּרנסה מעבודה למען ציון ויהודים אחדים מוצאים את פּרנסתם בכבוד בעבודה נגד ציון… התנגדות לציון היתה לסחורה מהלכת בין יהודים שנתחנכו על מסורות ה“בונד”. על סחורה כזו היו קופצים רבים והיו מומחים שנתמחו בהכנת מטעמים כאשר אוהבים הקונים; ואדונים אלה פּשוט יראו שמא תתקפּח פּרנסתם, אם רעיון ציוני באיזה צורה יתפּשט ברחוב הפּועלים היהודים ועשו כל להפריע בעד סכנה זו… יש דברים טרגיים בתבל שהם גם מגוחכים.

המתנגדים עשו הרעיון הפּשוט של תמיכה בידי עובדים חלוצים לענין מסובך שריח “שונד” נודף ממנו. לדעתם פּעולות למען ציון היו מעשי שטן, מעשים של הסטרא אחרא שמעכבים את הגאולה האמיתית. מעשה פּשוט ותמים נעשה לסיפּור של מאורעות איומים שעלולים להפוך את העולם לתהו ובהו.

והסיפּור פּשוט בתכלית הפּשטות. הסיפּור הוא ספּור אהבים שמושך את הלב. מעשה בבחור בעל שרירים חזקים, מגושם קצת, עם לב של זהב, שהלך למדינות הים. במרחקים נעשה פּועל שמצא פּרנסתו בכבוד ומעבודה עשה חיל בחייו. במצבו הטוב לא שכח את קרוביו במרחקים והיה תומך ביד נדיבה. בבחור זה נתעוררה אהבת נעורים שנטעה בקרבו הסביבה היהודית, אהבה ישנה שאיננה מעלה חלודה. בבחור נתעוררה אהבתו לבת ציון השחורה והנאוה. על אהובתו עשו בלבולים, שלא האמין בהם ורצה “להשתדך” לה, אולם אנשי מזימות רעות שהשידוך לא היה ניחא להם עשו כל דבר להפריע לו. נמצאו שדכנים אנשי שם מפורסמים לטוב אצל חברי הפּועלים, אנשים כלסין, מ. פיין, שיפלקוב, אברהם מילר, זריצקי ועוד, שרצו להוציא את השידוך מכח אל הפּועל והם התנגפו במכשולים ששמו אנשי מזימות. השדכנים לא הצליחו אף להביא לידי ראיון של ה“מדוברים” ולפיכך באו שדכנים מפורסמים מעבר לים: זלמן רובשוב, מרמינסקי וגם בן גוריון בכבודו ובעצמו והם לא הצליחו הרבה… אנשי מזימות יצרו בכישוף אחיזת עינים והחתן לא היה ביכלתו לראות את הכלה כמות שהיא, הענין התנהג בכבדות אולם הכל טוב שנגמר בכי טוב. החתן נפל בזרעות הכלה והשידוך הובא לידי גמר טוב למזל ולברכה. לסיפור יש גם עפּילוג. המחותנים הראשים על החתונה היו אלה אנשי מזימות שהפריעו בעד השידוך או כנראה הנאהבים הם אנשי סליחה ומחילה או אין להם כח הזכרון…

במצב מאושר כזה לא נאה לזכור נשכחות, אולם בכל זה יפה לדעת איך היו הצעדים הראשונים של שידוך זה. הצעדים הראשונים של אהבה תמיד מענינים. בועידות של האיחודים המקצועיים היתה לשדכנים קבלת פּנים קרירה אך מלאה נימוס. ודוקא בועידות של ה“אַרבעטער רינג” ימים רבים לא נתקבלו השדכנים כלל ונחוצה היתה עבודה רבה עד להביא גם “חוג הפּועלים” לידי התקרבות לפּועלים בארץ־ישראל.

הפּעם הראשונה שהופיע על במת “חוג הפּועלים” שליח מהסתדרות העובדים בארץ־ישראל היתה על ועידת קליוולאנד בשנת 1927. השליח היה זלמן רובשוב שידוע עכשיו בשם שזר. הופעתו של רובשוב היתה ממין שבירת הקרח ביחסים של הסוציאליסטים לפועלים בארץ־ישראל.

הועידה של קליוולאנד ראויה להזכר מכמה טעמים. ועידה זו היתה ועידת החסול של הנטיות הקומוניסטיות, שכמעט החריבו המיסדר. הקומוניסטים הוכו על ידי “חוג הפּועלים” שוק על ירך ושלחו שליח מיוחד לועידה עם עלה זית של שלום בפיו… השליחים של ה“בונד” בפּולין היו עהרליך ואלתר שנהרגו על קדושת דעותיהם באופן אכזרי על ידי הבולשיביקים.

האחוד הענקי “אינטערנישאָנאל” היה אָז במצב רעוע ופנה לעזרה ל“חוג הפּועלים”. זיגמן ודובינסקי היו השליחים בקליוולאנד. ימים אחרים היו, כאשר היתה ועידת הפועלים בשנת 1927.

בועידת “חוג הפּועלים” בשיקאגו בשנת 1929 היה שליח של הסתדרות הפּועלים בא“י ל. מרמינסקי, איש בעל נסיונות החיים ומיושב בדעתו. מרמינסקי התקרב אלי ויחד הכינונו תכסיסים למשוך את “חוג הפּועלים” לעבודה למען ארץ ישראל. התכסיסים היו ברוחו של המאמר “לתולדות החיוב והשלילה”, שכתב אחד העם. לפי תכסיסים אלה אמרנו שאין אנו סותרים כלום בתכנית של תנועת הפּועלים היהודים אלא מוסיפים לתכנית סעיף של התקרבות גם לפּועלים בארץ ישראל ואנו החשבנו כל הנחה קלה כראשי נצחון. במאמר שנדפס ב”דבר" ושאני מדפּיסו, עוד הפּעם, אני מזכיר את התכסיסים ברפרוף.

בשנת 1935 על הועידה של “חוג הפּועלים” בניו־יורק הופיע שוב זלמן רובשוב. בשנה זו כבר יכלנו להראות על הישגים ממשיית. אז כבר התקימה התאחדות של סניפים רבים מ“חוג הפּועלים” לטובת הפּועלים בארץ ישראל. התאחדות נהיתה לחלק נכבד של מגבית ה“גוורקשאפטן” שנקראה עכשיו מגבית ההסתדרות.

ברוח בטחון לעתיד פּרסמתי מאמרים ב“דבר” וה“קעמפער” והנה קפץ עלי רוגזו של אחד מותיקים ב“פּועלי ציון” שהסתתר בשם בנימין. הסופר ההוא ביטל בהבל פּיו כל הישגים של “חוג הפּועלים” למען ארץ ישראל. הוא תפס מרובה. לדעתו צריך היה “חוג הפּועלים” לקבל התכנית של בזל במלואה.

על הועידה של “חוג הפועלים” בשיקאגו בשנת 1941 היו ויכוחים סוערים ביחסים של המיסדר לפּועלים בארץ ישראל. הויכוחים היו אופינים בעד שרידי ה“בונד”… אחד הסופרים שהענינים של היהודים כל כך קרובים ללבו אָמר מהחלט, כי עתידם של היהודים אך באירופה בעת שהיהודים בארץ ישראל עומדים על “הר געש” ועל “עברי פי פחת”. חכם רואה את הנולד, זה אָמר בדיוק כדברים האלה בעצם ימות המלחמה כאשר צרפת התבוססה בדמיה ושחיטות של יהודים נוראות כבר החלו…

על אף כל המכשולים ובלי הצהרה מפורשת נתקרב בכל זה “חוג הפּועלים” לפּועלים בארץ ישראל. בשנת 1949 ביקר ישורין, שהיה אָז נשיאו של המיסדר את ישראל ובפרישת שלום שהביא משם אמר בפה מלא, כי הפּועלים בארץ ישראל סוציאליסטים טובים. הנשיא הנוכחי ל. ארקין וגם גוסקין מסורים לעניני ארץ ישראל מכבר.

במאמרו המצוין “לתולדות החיוב והשלילה”, שנזכר לעיל, אומר אחד העם דברים של טעם שמתאימים גם למלחמות הקשות שהיו לידידי הפּועלים המאורגנים בארץ ישראל. הוא אומר: “גם השינוי היותר קל באחד מענפי החיים, למשל חילוף אות בכתיבת איזו מלה, אינו נעשה כי אם על ידי מלחמה ונצחון”.