¹

בימים הקשים האלה רעיון אחד מנקר במוחי. שכחתי תבל ומלואה. רעיון אחד לא יתן דמי לי: המולדת במצור.

המולדת? מה אתה סח? הלא על “בלתי ציונים” אתה נמנה, ומנין לך הפראזיאולוגיה הזאת של ציונים רשמיים?…

אבל… ילכו לעזאזל כל התורות התלויות בשערה. שומע אני לקול שבלב והקול הזה אומר לי: המולדת שלך ארץ־ישראל… תוכל להדגיש בכל כוחך, כי המפעל בארץ־ישראל אך נסיון הוא, נסיון ולא יותר. אבל יודע אתה כי הדברים המתרחשים לוקחים את כל לבך. ארץ־ישראל היא חלק גדול מישותך.

ובאמת העיני לבך תנקר? כאשר אך תקום משנתך חוטף אתה עתון יהודי ומדלג על כל הדברים העומדים ברומו של העולם המדיני והכלכלי ומבקש אתה לדעת אך דבר אחד, מבקש אתה לדעת מה נשמע בארץ־ישראל, מה נשמע בארץ הרחוקה, אשר מעולם לא ראיתיה והיא קרובה ללבך כל כך? מתי יתמו ימי המצור?

מניח אני את הניתוח של רעיונותי הכמוסים לפּסיכולוג, ועלי להודות כי דווקא בימים הקשים האלה אני מתחיל להבין מה ארץ־ישראל לנו, לכל שדרות עמנו, מהפּועל היושב אל מכונת התפירה ועד אלו המלמדים לכל בני העמים פּרקים במלחמת המעמדות ואומרים כי לפועלים אין מולדת… ואמנם יש מולדת לנו: ארץ־ישראל. ארץ־ישראל שנקנתה בעבודה וארץ־ישראל שנקנתה בקרבנות עצומים כל כך.

קטן הוא לעת עתה הישוב בארץ־ישראל. קטן ודל, אבל דווקא הישוב הקטן גילה לעיני כל העולם את הכוחות הגדולים הגנוזים בעם ישראל. דווקא בישוב הקטן מתגלה שר האומה:

צעיר הוא הישוב בארץ־ישראל. מרחוק הצללים נראים ביותר. אבל מה גדולים מפעליו. המפעלים הגדולים בארץ־ישראל שמו לאל את כל העלילות אשר טפלו שונאינו עלינו מכל הצדדים.

שונאינו מעלילים עלינו, כי כולנו אך פאראזיטים היכולים לחיות אך על חשבון גופות זרים. מעלילים עלינו כי אך פרנסות קלות אנו מבקשים. מראים, כי אלוהינו הוא אך עגל הזהב והריווח, ואין דברים אחרים לוקחים את לבנו. והנה הראה הישוב הצעיר הזה בארץ־ישראל, כי כל דברי שונאינו אך מדוחי שוא ותפל הם.

היהודים השקיעו מיליונים בארץ עזובה וחרבה לא לשם ריווח אך לשם אידיאַל. החלוצים שלנו באו לארץ עזובה והפכו מדבריות לשדות נושאי בר. הצעירים שלנו מקריבים חייהם על אף התושבים הפּראים של הארץ ועל אף כל פּגעי הטבע לא למען בצע, אלא להשיג בעד עמם הנרדף בכל ארצות תבל מקלט בטוח, בו יוכלו להתפּתח כוחותינו הלאומיים. לא לשם כיבוש אוצרות לארץ, אשר היתה שוממה במשך מאה שנים אלא לשם כיבוש העבודה. לא חלפנים חפצים חלוצינו להיות, אלא חוטבי עצים ושואבי מים.

ארץ־ישראל הוא הסמל של כל עם ישראל. אך טוב עשו היהודים בארץ, אשר היתה שוממה כל הזמן והיתה עזובה מבניה. היהודים השמידו כל המחלות וכל הפגעים של השממון והחורבן. על־ידי קרבנות נתקדשה הארץ עוד יותר. על־ידי עבודה של בנינו נבנתה הארץ והיתה לשלנו. והישוב בארץ־ישראל הוא סמל גם בזה, שכל ילדי השטן התאחדו להאבידו. אבל לבי אומר לי: כל כלי יוצר עליך לא יצלח. “כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא”, כל החתולים, הנמרים וכל מיני חיות רעות התאחדו נגד הישוב.

היטלר בעצה אחת עם הקומוניסטים. חשמנים קתולים הם בצוותא חדא עם המופתי של המוסלמים. פאשיסטים איטלקים שופכים שמן על המדורה, שהציתה האמונה העיוורת של הפּראים. הקומניסטים עושים תעמולה נגד פּועלים הלא אך עובדי ישראל הם. ואלה אשר הבטיחו לנו מקלט בטוח עומדים מרחוק. רוחצים את ידיהם כפונטוס פּילאטוס בשעתו ואומרים: “ידינו לא שפכו את הדם הזה”.

וכמה שכואב הלב נוכח כל הקרבנות הנופֿלים בידי אורבים רוצחים פּראים, כמה שהלב מתמלא חרדה וזוועות אבל יש בכל החזיון הזה דבר של מסתורין. מבעד הרציחות של קרבנות נקיים הלב מתמלא רגשות קדושים. שר האומה מתגלה בעד השריפות של הרכוש ואבדן הנפשות היקרות.

יפה אמר הפילוסוף פויארבאך: האדם בורא את אלוהיו בדמותו ובצלמו. באגדות של העם מתגלה שר האומה. כמה יפה היא האגדה על אנשי כנסת הגדולה שהחזירו את העטרה לישנה ושבו לאמר: “האל הגדול הגבור והנורא”. הן הן גבורותיו, הן־הן נפלאותיו, שאלמלא מוראו, איך היתה אומה קטנה וחלשה יכולה להתקיים בין שונאים רבים כל־כך?

והגבורה היותר גדולה היא בכיבוש הכעס. הגבורה היותר גדולה שמראים בני הישוב כפּרובוקאציות כאלו – היא ה“הבלגה”. “הבלגה” איננה מלה יפה לכסות דבר מכוער: מורך לב, אלא גבורה אמתית, שאין בה “תיאטרליות” איננה גבורה שבתפארת, כי־אם גבורה שבגבורה.

נלחם הוא הישוב. נלחם הוא באמונה העיוורת המתלבה ועל־ידי הסתה של קומוניסטים על־ידי כסף של מוסוליני, קני רובים של היטלר, צביעות של אלה המתאמרים לאוהבינו. מלחמה כבדה להישוב. אבל דווקא בימים קשים אלה הראה הישוב את כוחו. בונה הישוב, בונה קני עבודה ביבשה ונמלים על הים – ומחזק את תקות ישראל בכל הארצות.

ארץ־ישראל היא מולדתנו, ממנה לא נסור. המולדת במצור, אבל היא תתיזק ותתגבר על כל שונאיה ותשא תקוה לעם ישראל.

(חומר היסטורי)

ההסתדרות של הפּועלים היהודים בישראל נתפרסמה לתהילה בקרב הפּועלים היהודים המאורגנים פה באמריקה שברובם הם כרוכים אחרי הסוציאליזם. המלה “הסתדרות” נהיתה למלת־קסם גם למנהיגי הפּועלים היהודים גם להמונים. רבים אולי אינם משערים לאפשרות הסתדרויות אחרות. להם המלה הזאת מיצגת את פּועלי ישראל. הם מכירים המפעלים הכבירים שיצרה הסתדרות זו ומתגאים בהם.

ומכיון שמכירים במפעלי ההסתדרות הם נעשו חביבים להם והפּועלים היהודים פּה אינם יוצאים ידי חובתם ברגשות אהדה ואהבה גרידה: רגשות האהבה מתבטאים במעשים של עזרה ממשית לאחיהם המאורגנים בישראל. כל המוסדות המסתעפים מתנועת הפּועלים היהודים, לרבות רובם של הסניפים מה“ארבעטער־רינג” (חוג הפּועלים), משתתפים באופן פּעיל בבנין ישראל ותורמים לכל המגביות למען ישראל העובד בעין יפה ולא עוד, אלא שהפּועלים המאורגנים בעצמם קיבלו על עצמם ליצור מפעלים כבירים בישראל, שאם יתגשמו במלואם יביאו תועלת מרובה למדינה ישראל בכלל ולהפועלים בפרט.

אחד המפעלים למען ארץ־ישראל העובדת שעומד להתגשם פּה באמריקה בעזרת הפּועלים גם משאינם בני ברית, הוא המפעל של “שיכון” שהציב לו למטרה להכין דירות לנודדים שבאים לישראל מכל תפוצות הגולה. במפעל משתתפים איחודים של פּועלים שעדיין נושאים עליהם חותם יהודי וגם איחודים כלליים שנמשכו אל עבודה זו בהשפּעת מנהיגים יהודים. בעזרת הפּועלים המאורגנים כאן נוסדה חברה שהונה היסודי עולה לעשרת מיליונים דולרים. הפּועלים המאורגנים התחיבו להפיץ אגרות חוב (באָנדס) של החברה על סכומים עצומים. ביצוע של המפעל יהיה הדורן היותר יפה של הפּועלים היהודים שהם במפעל רוח החיה לאחיהם בישראל.

העובדה כי בהשפּעת תנועת הפּועלים היהודים נתקרבו גם מנהיגים נוצרים לפעולת עזרה ליהודים. הוא נכבדה מכמה בחינות. ההשתתפות של תנועת הפּועלים הכללית בפעולות עזרה ליהודים בכלל ולמדינת ישראל בפרט הביאה לתוצאות נכבדות מאד. המנהגים של הפדרציה של העבודה האמריקאית (“אמעריקאן פעדעריישאן אָוו לעיבאָר”) גרין ומטיה וואָל הצילו ממש מבאר שחת מאות סוציאליסטים יהודים ולא־יהודים. תפקיד נכבד ביותר מצאו המנהיגים הכלליים גם ביסוד מדינת ישראל. הם עזרו לרכוש לב הנשיא טרומן לרעיון זה וטרומן הפיח בו רוח חיים למרות כל המכשולים שפגש בדרכו.

בקשר עם מעשי העזרה שעושים המנהיגים למען ישראל, מתהלכת בין הפּועלים שלנו הלצה, שהמליט, כפי שאומרים, אנטוניני, מנהיגם של הפּועלים האיטלקים, והוא אחד מהסגנים ליושב ראש של האיחוד הענקי של תופרי בגדי נשים, הנקרא בקיצור “אינטערניישאָנעל”. מספּרים כי בשעה שאנטוניני הציע לחהרי הסניף של “אינטערניישאָנעל” שכולו מורכב מאיטלקים לעזור לתנועה הציונית, נימק את הצעתו בדברים האלה: “אנחנו האיטלקים, יוצאי ירך הרומאים, החרבנו את ציון ולכן מוטל עלינו חוב קדוש לעזור בבנינה”. ההלצה עשתה כנפים. אינני אחראי בעד אמיתות הסיפּור, אולם הלצה זו מציינת את היחסים הטובים ששוררים לעת עתה בין האיטלקים שנתרבו בתעשיית בגדי הנשים ובין היהודים שיצרו תעשיה זו וגם יצרו כתבלין נגד התקלות, שצמחו בתעשיה, את האיחוד הענקי, את ה“אינטערנאציאָנאל”. עד מתי תמשך אידיליה של אחדות בין־לאומית זו הימים הבאים ידברו. מכל מקום עלינו היהודים, המוקפים שונאים מכל צד, להכיר כל טובה שמראים לנו. לעת עתה עדיין ישנם פּועלים משאינם בני ברית שרוחשים רגשי תודה ליהודים שיסדו הסתדרות כבירה זו שמגינה עליהם מניצול ומחסור. ועלינו לשמח על זה.

ההתענינות של תנועת העבודה הכללית בענינים יהודים יש גם כן לזקוף לזכות של מנהיגי הפּועלים היהודים. הם באמת נתקרבו לאחיהם בישראל בעבותות אהבה אף שרבים אינם עוד יודעים זה בעצמם ואהבה זו מעוררת אותם למעשים להפיק תועלת לחלוצי עבודה בישראל בכל הזדמנות שהיא. רבים מתנצלים ואומרים שנותנים עזרה לפועלי ישראל לא בתור ציונים אלא בתור דימוקראטים טובים. מה שיהיו כוונותיהם, מעשיהם רצויים לכל הדעות. לכאורה היחס האדיב נראה להיות יחס טבעי ואין שום סבה להתפּעלות. פּועלים יהודים באמריקה עוזרים לאחיהם בישראל ומגשימים במציאות הרעיונות שנשאו הסוציאליסטים בכל הארצות, ומה הרעש? אולם המוציא משפּט כזה אינו מכיר במכשולים שפּגעו על דרכם אלה שהטיפו ליחסים פּשוטים כל כך. ביחסים של הפּועלים היהודים למפעלים בישראל בא שינוי כביר במשך עשרים וחמש שנה ובאמת יש מקום גם להשתוממות ששינוי כזה בא בזמן קצר בערך. והשינוי בא אחרי הכשרה קשה של חלוצים יחידים שדרכם לא היתה סוגה בשושנים כלל.

אין הדבר הזה כלל בגדר סוד, שהפּועלים היהודים שנתפסו לסוציאליזם התיחסו ברובם הגדול לשאיפות הציוניות בשויון־נפש ובביטול ולפעמים גם בשנאה כבושה. מיום שנוסד ה“בונד” בשנת 1897 ועד עכשיו היתה התנגדות לציון מהעיקרון של ה“אני מאמין” שלו. ציון, לדעת הבונדאים, היא מעין גיטו ל“יהודי הנצחי” בעת שהתכנית שלהם היתה לשחרר היהודים מכל הגבלות ומכל גיטות… ההתנגדות לציון נעשתה להם מעין מסורה ולכל מקום שגלו הבונדאים המסורה הזאת גלתה עמהם. בקרב הסוציאליסטים היו גם כיתות מפּועלי ציון מכל הסוגים שדגלו בגלוי בציונות, אולם הפּועלים הציונים היו מיעוט קטן. בתוך שישים מתנגדי ציון היה אחד מחסידי ציון ונתבטל בשישים, ובכלל היתה השפּעת פּועלי ציון בתוך הפּועלים היהודים המאורגנים זעירה ולא התחשבו עמהם כלל.

ה“בונד” פרש כנפיו בנפות פּולין, ליטא ורוסיה ומשם עבר לגליציה ורומניה. בארצות הברית של אמריקה נפלשו מסורות ה“בונד” ביחד עם ההמונים היהודים שהיגרו לכאן על מנת להשתקע. צריך להודות כח הבונדאים עשו הרבה בעד תנועת הפּועלים פּה מארץ.

הסבות שהביאו לכך שה“בונד” יתנגד לשאיפות ציוניות הן רבות ואין פּה המקום לפורטן. אולי הסיבה הכי חשובה היא החסרון הלאומי שלנו מימים קדמונים והוא אי־סבלנות לדעת אחרים. חסרון שהוא אולי פּרי הגלות או להיפך הגלות ריפאה אותנו ממנו. ידועות הרדיפות שסבלו החסידים ממתנגדיהם ומעשי אָבות סימן לבנים. אולם יהיו הסיבות מה שיהיו עובדה היא כי התנגדות לציוניות בקרב הבונדאים קבלה לפעמים צורה מכוערת והביאה, ביחוד בפולין, להתנגשויות רציניות או תוצאות לא נעימות בין הבונדאים והציונים. גם פּה באמריקה לא רפתה ההתנגדות אף כמלא נימא.

עד כמה היתה ההתנגדות למפעלים ציוניים מצד בונדיסטים מושבעים נוכל לשפוט מהצעדים הראשונים, לקרב את הפּועלים מכאן לעבודה עזרה של הפּועלים בארץ־ישראל.

ב“צוקונפט” בחוברת מאי 1930 (עמוד 322) יש מאמר שנקרא “חמש שנה של מגבית הגעווערקשאפטן”. במאמר יש סיפור אופיני שזורק הרבה אור על השנאה הפּטלוגית לציון מצד חוגים ידועים.

הדבר היה בשנת 1921, אחרי הצהרת בלפור הידועה, שעוררה תקוות כמוסות בלבות יהודים שונים לגאולה. אולם יחידים ממנהיגי הפּועלים שנתעוררו בלבותיהם רגשות יהודיים החליטו להחל מעשי עזרה לעזור להחלוצים שבאו לארץ בעירום ובחוסר כל. ההחלטה קבלה צורה של מגבית של “כלי עבודה” ונקראה בשם “געצייג־קאַמפּיין”.

מחולל הרעיון של מגבית זו היה ד“ר מגנס היהודי הטוב שרכש שם טוב בקרב הרדיקלים על פי יזמתו. הוציאו “קול קורא” לעורר הפּועלים היהודים מכאן למעשי עזרה בעד אחיהם בארץ ישראל. על “קול הקורא” היו חתומים מנהיגים של פּועלים ידועים, סופרים וסוציאליסטים מפורסמים. להוציא את הרעיון לפעולות ולציין תכנית העבודה של עזרה עם כל הפרטים, נקראה אסיפה בביתו של ד”ר מגנס. כל החתומים להמגבית על “קול הקורא” נקראו לאסיפה לתת להתכנית צורה מסוימת.

האסיפה נגמרה באכזבה גדולה. איש לא בא אל האסיפה זולת לסין. כל אחד מהקרואים שהיה חתום על “קול הקורא” הודיע על ידי הטלפון שמסיבות בלתי תלויות בן ושלא היה יכל לראותן מראש "איננו יכל לראותן מראש “איננו יכל לבא אל האסיפה ומצטער על זה מאד”. כמובן היו הסיבות "הבלתי תלויות איומים מצד חוגים שונאי ציון.

כך היה מצב הדברים אז לפני שלשים שנה בערך: הציונות היתה למפלצת והיו מפחידים אָז את הפּועלים היהודים באמריקה ב“כותל מערבי” וב“קבר רחל”. עכשיו מצבות זכרון אלה אינן מטילות עוד אימה גם על סוציאליסטים ותיקים ונהפּוך הוא. קדשי האומה מעוררים בקרבם געגועים לציון ומצטערים שרידי סגולה אלה אינם עוד לעת־עתה ברשות שלנו.

המצב נשתנה עכשיו מן הקצה אל הקצה. אָמנם ישנם עוד שרידים שנקראים “גדולים” בפי ההמונים – וגדולים הם משום שהם עומדים על כתפות אחרים, וכל ננס העומד על כתפות אחרים נראה מרחוק כענק – ו“גדולים” אלה עוד חושבים התנגדות לציון לעיקר גדול ב“גדולתם”. אולם גדולים כאלה בראשי הפּועלים מתמעטים והולכים. מספּר גדול בהם שמסורים בלב ונפש לחלוצי העבודה בישראל שמכינים מקלט בטוח לאלה היהודים הנרדפים בשביל יהדותם. עכשיו הסתדרות הפּועלים בישראל כשרה גם למהדרים מן המהדרים ולא עוד אלא שמצווה גדולה היא לעזור לכל פּעולה ציונית. הזמנים משתנים ואנחנו עמהם. ומה שלא יעשה השכל יעשה הזמן.

עתידות של תנועת פּועלים היהודים פּה באמריקה לוטות בערפל, אולם הפּועלים מהווים גם עכשיו חלק נכבד באוכלוסיה היהודית ולכך עמדתם לבעיות קיום האומה חשובה היא מכל בחינה ומכל מקום יש לתנועה זו ערך היסטורי גדול וחושב אני כי כדאי לעמוד על הרעיונות שתססו בתנועה זו אם גם אך ללמוד לקח טוב להבא, עכשיו נשתנה היחס לשאיפותינו הלאומיות. זה ברור והשאלה היא איזו גורמים הביאו לשינוי יסודי זה.

נוכל לשער בנקל כי השינוי בא בעקב המאורעות האיומים. השואה הנוראה שבאה כחטף על עמנו בארצות של יבשת אירופּה וגם בחלקי תבל אחרים גרמה כמובן להריסות דעות מקובלות. אולם השואה הביאה לידי יאוש ורפיון ידים. המאורעות הפּילו עלינו אימה חשכה גדולה עד שנתעוורו עינינו ולא יכלנו מבעד העלטה לפיד האש המאיר שמראה לנו פּתח תקוה. נחוצים היו לנו מורי דרך לרפא אותנו מן היאוש המכלה לב ונפש ולהראות על החוף המקווה שבו נוכל למצוא מנוחה. מורי דרך כאלה באו מאלה שניבא עליהם ביאליק: “חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת” ועל החולמים היה מוטל החוב ללבוש את “התפארת” בלבוש מעשים. וגם בין הפּועלים המיואשים הופיעו חולמים יחידים שהצליחו להעלות ניצוצי אור התקוה בתוך האפלה שהקיפה אותנו.

בתנועת הפּועלים היהודים משתגשגים עכשיו איחודים מקצועיים ענקים שנהיו לכח גדול. האיחודים עומדים ברשות עצמם ויש להם דעות בלתי תלויות באחרים. הם תופסים עתה מקום גדול והמנהיגים שלהם הם ראשי המדברים בכל בעיה חשובה. אולם לפני שלשים שנה עוד לא תפסו המקום שתופסים עכשיו. לפני שלשים שנה היה “חוג הפּועלים” (ה“ארבעטער רינג”) מעין מרכז רוחני ומורה דרך באידיאולוגיה בתנועה, – תפקיד שממלא עכשיו ועד הפּועלים (אַרבעטער קאָמיטעט) מיסודו של וולאק המנוח. ודעת לנבון נקל, כי נציגי ההסתדרות בישראל עשו כל דבר שבכחם להשפּיע על “חוג הפּועלים” למשוך אותו לקשר ידידות עם המפעלים בארץ־ישראל.

הדבר לא היה קל. אף כי לחוג הפּועלים יש תכנית להכניס כל הפּועלים מכל המפלגות אם הם אך נאמנים למעמד הפּועלים ושאיפותיו, – העובדה היא כי חוג הפּועלים נתיסד בכוונה לפשר במחלוקות הכיתות הראדיקליות שהרעישו רחוב היהודים לפני ששים שנה בערך ויש בחוג הפּועלים גם סניפים אנארחיסטיים שונים וסניפים סוציאליסטים ריבולוציונים שאינם מודים בתורת מרקס. חוג הפּועלים הוא להלכה בלתי מפלגתי אולם למעשה יש לו מסורות של ה“בונד” וחברים רבים של החוג הם בונדאים מובהקים לשעבר. בשביל מסורות ה“בונד” היה ה“ארבעטער רינג” מבצר של ההתנגדות לציון.

היו נסיונות לשנות את עמדתו של ה“אַרבעטער רינג” שלא הצליחו. בכל זה אלה שהיתה להם זיקה לציונות לא נתיאשו וסוף כל סוף הצליחו לרכוש לבות של חברי ה“ארבעטער רינג” אף כי בדרך רשמית המסדר עוד לא הכריז על התקרבותו לשאיפות הפּועלים בישראל.

לקרב לבות חברי המיסדר לעניני ארץ ישראל לא היה נקל ביותר. דרושה היתה סבלנות להתחזק על הליבוטים שהתלבטו ידידי ארץ ישראל נגד אלה שהתנגדו לכל הופעה אשר יש לה זיקה ציונית. מהליבוטים האלה יכול אני לספּר פּרטים אחדים שלדעתי הם מענינים מבחינה ידועה. הפּרטים ידועים לי אחרי אשר אני בעצמי השתתפתי בפעולות אחדות למען העובדים בציון, פעולות שהביאו לי תוצאות לא נעימות.

הפּעולות למען ההתקרבות של יהודים פּועלים לאחיהם גירו את היצרים הרעים וההתנגדות להתקרבות זו עברה לפעמים גבולי הנימוס. אולי צריך לחפּש סיבות להתנגדות חריפה זו לא בדעות אלא בטעמים חמריים שהם כידוע ליודעי חן המניעים הראשיים בכל הופעות החיים – קלות כחמורות… אפשר שהיו מתנגדים לרעיון תמים זה פּשוט משום פּרנסה. לחנם מתאוננים בעלי מרה שחורה שפּרנסות פּוריות הולכות וכלות מרחוב היהודים. הדבר הזה לא נכון. רואי שחורות רואים את צל ההרים כהרים. האמת היא, כי פּרנסה פּוריה הולכת ופרנסה פּוריה אחרת באה… ליהודים אחרים יש פּרנסה מעבודה למען ציון ויהודים אחדים מוצאים את פּרנסתם בכבוד בעבודה נגד ציון… התנגדות לציון היתה לסחורה מהלכת בין יהודים שנתחנכו על מסורות ה“בונד”. על סחורה כזו היו קופצים רבים והיו מומחים שנתמחו בהכנת מטעמים כאשר אוהבים הקונים; ואדונים אלה פּשוט יראו שמא תתקפּח פּרנסתם, אם רעיון ציוני באיזה צורה יתפּשט ברחוב הפּועלים היהודים ועשו כל להפריע בעד סכנה זו… יש דברים טרגיים בתבל שהם גם מגוחכים.

המתנגדים עשו הרעיון הפּשוט של תמיכה בידי עובדים חלוצים לענין מסובך שריח “שונד” נודף ממנו. לדעתם פּעולות למען ציון היו מעשי שטן, מעשים של הסטרא אחרא שמעכבים את הגאולה האמיתית. מעשה פּשוט ותמים נעשה לסיפּור של מאורעות איומים שעלולים להפוך את העולם לתהו ובהו.

והסיפּור פּשוט בתכלית הפּשטות. הסיפּור הוא ספּור אהבים שמושך את הלב. מעשה בבחור בעל שרירים חזקים, מגושם קצת, עם לב של זהב, שהלך למדינות הים. במרחקים נעשה פּועל שמצא פּרנסתו בכבוד ומעבודה עשה חיל בחייו. במצבו הטוב לא שכח את קרוביו במרחקים והיה תומך ביד נדיבה. בבחור זה נתעוררה אהבת נעורים שנטעה בקרבו הסביבה היהודית, אהבה ישנה שאיננה מעלה חלודה. בבחור נתעוררה אהבתו לבת ציון השחורה והנאוה. על אהובתו עשו בלבולים, שלא האמין בהם ורצה “להשתדך” לה, אולם אנשי מזימות רעות שהשידוך לא היה ניחא להם עשו כל דבר להפריע לו. נמצאו שדכנים אנשי שם מפורסמים לטוב אצל חברי הפּועלים, אנשים כלסין, מ. פיין, שיפלקוב, אברהם מילר, זריצקי ועוד, שרצו להוציא את השידוך מכח אל הפּועל והם התנגפו במכשולים ששמו אנשי מזימות. השדכנים לא הצליחו אף להביא לידי ראיון של ה“מדוברים” ולפיכך באו שדכנים מפורסמים מעבר לים: זלמן רובשוב, מרמינסקי וגם בן גוריון בכבודו ובעצמו והם לא הצליחו הרבה… אנשי מזימות יצרו בכישוף אחיזת עינים והחתן לא היה ביכלתו לראות את הכלה כמות שהיא, הענין התנהג בכבדות אולם הכל טוב שנגמר בכי טוב. החתן נפל בזרעות הכלה והשידוך הובא לידי גמר טוב למזל ולברכה. לסיפור יש גם עפּילוג. המחותנים הראשים על החתונה היו אלה אנשי מזימות שהפריעו בעד השידוך או כנראה הנאהבים הם אנשי סליחה ומחילה או אין להם כח הזכרון…

במצב מאושר כזה לא נאה לזכור נשכחות, אולם בכל זה יפה לדעת איך היו הצעדים הראשונים של שידוך זה. הצעדים הראשונים של אהבה תמיד מענינים. בועידות של האיחודים המקצועיים היתה לשדכנים קבלת פּנים קרירה אך מלאה נימוס. ודוקא בועידות של ה“אַרבעטער רינג” ימים רבים לא נתקבלו השדכנים כלל ונחוצה היתה עבודה רבה עד להביא גם “חוג הפּועלים” לידי התקרבות לפּועלים בארץ־ישראל.

הפּעם הראשונה שהופיע על במת “חוג הפּועלים” שליח מהסתדרות העובדים בארץ־ישראל היתה על ועידת קליוולאנד בשנת 1927. השליח היה זלמן רובשוב שידוע עכשיו בשם שזר. הופעתו של רובשוב היתה ממין שבירת הקרח ביחסים של הסוציאליסטים לפועלים בארץ־ישראל.

הועידה של קליוולאנד ראויה להזכר מכמה טעמים. ועידה זו היתה ועידת החסול של הנטיות הקומוניסטיות, שכמעט החריבו המיסדר. הקומוניסטים הוכו על ידי “חוג הפּועלים” שוק על ירך ושלחו שליח מיוחד לועידה עם עלה זית של שלום בפיו… השליחים של ה“בונד” בפּולין היו עהרליך ואלתר שנהרגו על קדושת דעותיהם באופן אכזרי על ידי הבולשיביקים.

האחוד הענקי “אינטערנישאָנאל” היה אָז במצב רעוע ופנה לעזרה ל“חוג הפּועלים”. זיגמן ודובינסקי היו השליחים בקליוולאנד. ימים אחרים היו, כאשר היתה ועידת הפועלים בשנת 1927.

בועידת “חוג הפּועלים” בשיקאגו בשנת 1929 היה שליח של הסתדרות הפּועלים בא“י ל. מרמינסקי, איש בעל נסיונות החיים ומיושב בדעתו. מרמינסקי התקרב אלי ויחד הכינונו תכסיסים למשוך את “חוג הפּועלים” לעבודה למען ארץ ישראל. התכסיסים היו ברוחו של המאמר “לתולדות החיוב והשלילה”, שכתב אחד העם. לפי תכסיסים אלה אמרנו שאין אנו סותרים כלום בתכנית של תנועת הפּועלים היהודים אלא מוסיפים לתכנית סעיף של התקרבות גם לפּועלים בארץ ישראל ואנו החשבנו כל הנחה קלה כראשי נצחון. במאמר שנדפס ב”דבר" ושאני מדפּיסו, עוד הפּעם, אני מזכיר את התכסיסים ברפרוף.

בשנת 1935 על הועידה של “חוג הפּועלים” בניו־יורק הופיע שוב זלמן רובשוב. בשנה זו כבר יכלנו להראות על הישגים ממשיית. אז כבר התקימה התאחדות של סניפים רבים מ“חוג הפּועלים” לטובת הפּועלים בארץ ישראל. התאחדות נהיתה לחלק נכבד של מגבית ה“גוורקשאפטן” שנקראה עכשיו מגבית ההסתדרות.

ברוח בטחון לעתיד פּרסמתי מאמרים ב“דבר” וה“קעמפער” והנה קפץ עלי רוגזו של אחד מותיקים ב“פּועלי ציון” שהסתתר בשם בנימין. הסופר ההוא ביטל בהבל פּיו כל הישגים של “חוג הפּועלים” למען ארץ ישראל. הוא תפס מרובה. לדעתו צריך היה “חוג הפּועלים” לקבל התכנית של בזל במלואה.

על הועידה של “חוג הפועלים” בשיקאגו בשנת 1941 היו ויכוחים סוערים ביחסים של המיסדר לפּועלים בארץ ישראל. הויכוחים היו אופינים בעד שרידי ה“בונד”… אחד הסופרים שהענינים של היהודים כל כך קרובים ללבו אָמר מהחלט, כי עתידם של היהודים אך באירופה בעת שהיהודים בארץ ישראל עומדים על “הר געש” ועל “עברי פי פחת”. חכם רואה את הנולד, זה אָמר בדיוק כדברים האלה בעצם ימות המלחמה כאשר צרפת התבוססה בדמיה ושחיטות של יהודים נוראות כבר החלו…

על אף כל המכשולים ובלי הצהרה מפורשת נתקרב בכל זה “חוג הפּועלים” לפּועלים בארץ ישראל. בשנת 1949 ביקר ישורין, שהיה אָז נשיאו של המיסדר את ישראל ובפרישת שלום שהביא משם אמר בפה מלא, כי הפּועלים בארץ ישראל סוציאליסטים טובים. הנשיא הנוכחי ל. ארקין וגם גוסקין מסורים לעניני ארץ ישראל מכבר.

במאמרו המצוין “לתולדות החיוב והשלילה”, שנזכר לעיל, אומר אחד העם דברים של טעם שמתאימים גם למלחמות הקשות שהיו לידידי הפּועלים המאורגנים בארץ ישראל. הוא אומר: “גם השינוי היותר קל באחד מענפי החיים, למשל חילוף אות בכתיבת איזו מלה, אינו נעשה כי אם על ידי מלחמה ונצחון”.

¹

עם של משיחים אנחנו. כולנו מאמינים בני מאמינים; כולנו מחכים לנסים. בחסידינו וב“ראדיקאלינו” בזקנינו ובנערינו מחכים אנחנו לביאת המשיח, אשר יביא אותנו לארץ שכולה טובה, לגן־העדן התחתון.

ואם אנחנו מתגודדים ומתפּלגים לימין ושמאל – מאוחדים אנו בענין אחד: כולנו מחכים לנסים ומצפים למשיח שיבוא.

כולנו – אַף כי יש הבדל גדול בחלומותינו. יש מתארים להם את המשיח בתור עני רוכב על חמור לבן ויש מתארים אותו בתור פּרוליטאריון רוכב על חמור אָדום, אבל אלה ואלה מודים, כי משיח יבוא רכוב על חמור…

גם אני יהודי ולפיכך גם אני מחכה לביאת המשיח. יודע אני, כי אמונה זו החזיקה וחיזקה את מעמדנו בים התלאות והפורענויות. יעוד המשיח היה לנו ככוכב מזהיר להאיר לנו את הדרך הארוכה והאפלה בגלותנו. יעוד המשיח היה לנו סם חיים – אבל גם סם מוות. קצרי־רוח, מחוסרי סבלנות אנחנו לחכות עד אשר יבוא המשיח האמתי, ולפיכך יופיעו משיחי שקר ויעשו שמות בנו. משיחי־שקר מכל המינים מ“אותו האיש” ועד שבתי־צבי וכל המון המשיחים האחרים, ביחוד אלה אשר באו בסופת המהפּכה הבולשבית, רוסיה הסוביטית.

עוד לא שכחנו את הטובות והישועות אשר צמחו לעם ישראל ברוסיה אחרי מהפּכת הבולשבים ושוב תוקעים שם בשופרות של משיח. ישועות ונחמות מן הארץ הקדושה של המועצות, “רגע היסטורי” כביכול. זו הבשורה החדשה בפי כל הנביאים. אבל הפּעם רוכב משיח על חמורים אדומים. שומעים אנחנו את צעדיהם וצליל־הפּעמונים, רואים אנחנו את פּניהם, אבל את פּני משיח אין אָנו רואים. אולם עם ישראל – עם של מאמינים בני מאמינים ותרועה עוברת במחנה. ימות המשיח ממשמשים ובאים. מקרימל תצא תורה ודבר־חכמה ממוסקבה…

לפי שעה מקשקשים הייבסקים בקופּת רבי מאיר־בעל־הנס של הריבולוציה. “צדקה־תציל”… – צועקים הקשקשנים האדומים בקול, ולשם הכסף מוכנים הייבסקים לנשוק ידי פּרוליטאריים כיוליוס רוזנוואלד וחבריו. קופּת־צדקה – היא התכסיס הנאמן של הריבולוציה.

ובעת הזאת היהודים ברוסיה – זמירות אחרות משמיעים. יהודים אלה – שאינם מכירים טובה, כידוע… – נאנחים מעוצר רעה ויגון. ולא יוכלו הסופרים ברוסיה להרחיק עדותם. מעבר ענני המליצות הנפוחות אָנו רואים את האמת הערומה כמות שהיא ורעד עובר בבשרנו. מה שלא יכלו הצארים ומשרתיהם ברדיפותיהם, עושים הבולשביים בישועותיהם…

מונח לפני ספר קטן, “התיישבות היהודים בארץ המועצות”. הספר יצא על־ידי חברת “אזעט” בשנת 1926 ומחבר הספר הוא פינקל – קומוניסטון כשר, שאין בו פּגם. המחבר הוא מן המאמינים, כי לפֿני המהפכה היה כל העולם במצב של תוהו ובוהו. החושך כסה ארץ וערפל – לאומים, והנה בא היום הגדול: “מהפּכת אוקטובר שמה קץ לצרות היהודים. ממשלת העובדים לא תוכל לסבול עבדות לאומית. לכל אחד ואחד יש זכות על מכשירי העבודה, על האדמה, וביחוד יש לכל יושב ברוסיה זכות על עבודה”.

זכות העבודה, זכות למכשירי העבודה, זכות על האדמה – אם כל חי. חביבי, מה תחפּוץ עוד?

זכויות נאות מאד, אבל… הלא תזכרו את הספור על הקמצן מליטה. לא חפץ האיש לפרנס את אשתו. והיא רעבה ללחם. באו השכנים וטענו לפני בעלה הכילי: הכיצד? מדוע לא תתן מזונות לאשתך? השיב הלה: מה הרעש? למה תתנפּלו עלי? כלום רע לאכול לחם ודגים, לחם וגבינה? כן –ענו השכנים. – לחם ודגים טובים מאד, גם לחם וגבינה טובים. אַתה הרי לא תתן לה אַף לחם יבש.

אָמנם כן, הזכויות טובות מאֹד, אסל זו הצרה, שאין אלה נתונות לנו.

מדברי פינקל נודע לנו, כי משלשת מיליוני היהודים אשר נשארו תחת ממשלת המועצות, אַך אחד־עשר למאָה שייכים לאגודות הפּועלים, כלומר – חיים על זכות העבודה. יש כשלשים אלף משפּחות עובדי אדמה מאלה אשר כבר היו בימי הצאר מאלה החדשים אשר התיישבו בשנים האחרונות. בכלל יש כמאה וחמישים אלף נפש המוצאות את מחיתן מעבודת אדמה, אבל בימי הצאר היה מספּר עובדי האדמה כמאה ושבעים אלף – לפי דברי המחבר עצמו. מספּר עובדי האדמה לא נתרבה מאשר לפני המלחמה… בכלל, רק חלק קטן של יהודי רוסיה חיי חיים פּרודוקטיביים והשאָר הם עניים מרודים. המאושרים חיים בסכום שמונה ועד חמשים רובל לחודש, אבל הרוב הגדול חי בעניות נוראה, עניות המעברת אותם על דעתם ועל דעת כל הנימוסים האנושיים. נורא מצב היהודים ברוסיה תחת ממשלת המועצות. נורא גם מצב ישראל בפּולין, אבל שם לפֿחות אין מפֿריעים להם בדתם ויהדותם ואילו בארץ המועצות עם ה“זכויות” שלה, נשלחים יהודים לארץ גזירה בעד החטא היחיד שלהם: כי לימדו את בניהם עברית.

פינקל, הנמצא ברוסיה, רואה את המצב כמו שהוא, אבל כקומונאי כשר הוא גומר בפּזמון הידוע “ובא לציון גואל”. הוא מבטיח לנו על אַחריותו ובהן צדקו, כי בעוד שלשים שנה יעמדו מאָה אלף משפּחה על הקרקע… אשרי המאמין. אבל מה תעשו עם שאר היהודים? מה תעשו עם קורבנותיכם אַתם על מזבח הבולשביות? לפחות היו צריכים האשמים להוריד את ראשיהם בבושה ולהתחנן “על חטא” על החורבן אשר הביאו על עם ישראל ברוסיה. אַך הם מוסר לא לקחן. רוב עמנו ברוסיה טובע בים של צרות, בים של יאוש וכליון – והם מריעים ותוקעים בשופרות של “משיח”.

בתנאים כאלה כל אשר מביא עזרה מן החוץ – תבוא עליו ברכה. ולדעתי, יפה עשתה אגודת הסופרים על שם י. ל. פרץ, אשר הוציאה כרוז לעזור לאומללים. אבל יותר יפה היה אלמלי לבשה האגודה עוז וגערה בנזיפה בייבסקים אשר עשו שמות בבני ישראל ברוסיה. ועוד יותר יפה היה אלמלי תארה, בכרוזה, את המצב כהוויתו ולא לבוא במבול דברים על ישועות ונחמות שם.

והייבסקציה הרימה עתה ראש. וביתר שאת ירדפו עתה הציונים והמלמדים תורה לילדים. הכשר ניתן להם מאגודת הסופרים היהודיים. הכשר יש להם מ“זקן הסופרים העברים” ראובן בריינין.

לא ציוני אני ואַף לא מחובבי שפת עבר המושבעים. פּה אין השאלה: למי משפּט הבכורה – לעברית או לאידית. חביבה עלי השפה האידית, שפת האם, וחביבה לי השפה העברית, שפת ישעיהו בן אָמוץ ורבי יהודה הלוי, שפֿת ביאליק ואחד העם. אבל לוא הייתי ממתנגדי השפה העברית, אָז גם אָז לא יכולתי להבין, כיצד אנשים, האוהבים את עמם – ומי כסופר ישראל אוהב את עמו? – יכולים לראות בשויון נפש יהודים נרדפים על אמונתם ותרבותם? איני מבין מדוע זה הזניחו שעת־כושר כזו לצאת במחאָה עצומה נגד הגזירות והרדיפות של הייבסקים, העולות על גזירות אנדריינוס שחיק עצמות? אבל הם לא יצאו במחאָה, וגם בריינין, המשמש בתגא של סופר עברי כארבעים שנה, מצדיק את הדין על רדיפות הציונים, אלה אשר קבעו אולי שיעורים בסתר לקרוא ספרי בריינין…

כי יש רדיפות על הציונים ברוסיה – זו מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. קראו בגליונות ה“עמעס”. שאלו את “צעירי־ציון”, אלה האימפּיריאַליסטים, שותפיהם של באלפור. שאלו את מאכס פּיין, מנהיג הפּועלים זה כאַרבעים שנה, אשר היה ברוסיה. אבל אנו בימות המשיח. פּיין הסוציאַליסטון הציל ציונים מידי ה“טשיקה” כאשר היה ברוסיה; ובריינין לא רק שלא יצא במחאָה, אלא גם הצדיק עליהם את הדין, באָמרו, כי הציונים – קונטר־ריבולוציונרים הם… האם לא נשתנו עלינו סדרי בראשית?…

הבו גודל לבריינין. אומץ רוח לו. אַרבעים שנה שימש בכהונת הספרות העברית ולבסוף נעשה ייבסקי. כן, ייבסקי אמתי עם ערמתם ועם יתר המדות הטובות שלהם.

גם הקומוניסטים שוחקים על בריינן ואומרים, כי הגדיש מעט את הסאָה. הוא עבר את הגבול. בריינין הונף עתה לייבסקים שהשעה משחקת להם. אבל הקומוניסטים האלה ממלאים פּיהם שחוק לחניפות בריינין, אבל אנו אל נשתאה. בריינין הוא בעל־תשובה, וידוע, כי במקום שם בעלי־תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, פשוט מריחה של התשובה…

אבל נניח לו לבריינין. הנרדפים והנענים מאמינים, כי רווח והצלה יעמוד להם ממקום אַחר. עם קשה עורף ישראל והוא יודע לסבול, לשאת –ולהאמין.

אבל ישמחו הקומוניסטים בחתנם בריינין והוא ישמח בהם. כל זה לא מעניני. כמדומה לי, כי המעולים שמסופרים מתחרטים על הכרוז אשר הוציאו. לא עת כרוזים לנו עתה. רע ומר מצב היהודים ברוסיה ואך מלח זורים על פּצעיהם בהבטחות שוא.

כל מי שיש בידו לעזור והוא עוזר לאַחים אומללים ברוסיה – תבוא עליו ברכה. אבל, במטותא מכם, אל תתקעו בשופרות של משיח. לא על חמורים־אדומים מדם יבוא משיח. ולא מהקומוניסטים יוושע ישראל.

¹

(הסתדרות העובדים בועידת ה“אַרבייטער־רינג” בשיקאגו)

השאלה על יחס אגודת הפועלים באמריקה “אַרבטר־רינג” לארץ ישראל העובדת לא תפסה באופן רשמי מקום נכבד בסדר היום של הועידה. שמעו בשים לב את ברכת ציר הסתדרות העובדים הכללית הח' מרמינסקי. הרצאתו עוררה מחיאות כף סוערות מצד רובם של הצירים בועידה. הועידה הביעה תודה לציר ההסתדרות ובלי וכוחים עברה לסדר היום. אלה הם הפרטים הרשמיים של המאורע. אבל כל האומר להוציא מסקנות מהפרטים הפעוטים האלה יבוא לכלל טעות. ההחלטה הצנועה שנתקבלה היא באמת צעד גדול להתקרבות הפּועלים היהודים באמריקה – לחבריהם בארץ ישראל.

ההחלטה היתה: להביע תודה לא רק לההסתדרות העובדים בארץ ישראל אלא גם לההסתדרויות האחרות אשר ברכו את הועידה איש איש בשם הסתדרותו. בועידה השתתפו אלטר מה“בונד” בפולין, סינגלובסקי מהאורט ועוד. נתגלגלה זכות על ידי זכאי: בזכותו של ציר הסתדרות העובדים הכללית הה' י. מרמינסקי נתברכו כל יתר הצירים. אם לא יטעני זכרוני הרי מנהג זה להביע תודה בעד ברכות, חדש הוא לגמרי בועידת הארבייטר־רינג והמנהג הזה נתקבל אך ורק מפני שלא מצאו דרך אחרת. לא חפצו להוציא את הציר של ארץ ישראל העובדת מכלל המברכים. הוא הוזמן למסור את ברכתו. ודבריו חייבו תשובה מצד הועידה, על כן בחרו בצורה כללית זו, כאילו התכוונו בזה לא לתת פּרסום גדול, אם כי באמת מהפכנית היא, בתנאינו אָנו, וסימן לשנוי ערכים.

אינני לוקח רשות לעצמי לספּר דברים מאחורי הקלעים. חושב אני כי אין זה מן הנמוס לדבר בקהל על פּרטים השייכים רק לאגודה. אבל זאת אוכל להגיד בבטחון, כי ההחלטה הצנועה הזאת נכבדה מאד לקביעת יחסים חדשים בין חברי האגודה ובין ארץ ישראל העובדת. הצעד הראשון להתקרבות נעשה. עתה נוכל לקוות כי בקרב הימים רגשי הידידות והכרת האחדות יתבססו יותר ויותר.

אין לטעות על דבר היחס הנוכחי של הארביטר־רינג לארץ ישראל. גם אחרי שנתקבלה ההחלטה עוד רחוקים המנהיגים ת“ק פרסה מכל רעיון ציוני בכל גלוייו. אמנם האגודה הזאת המונה 79,000 חברים מאורגנים ששבעים אחוזים מהם פּועלים פשוטים הם – איננה אגודה פּוליטית, אבל אם מגמות פּוליטיות אין לה הרי טרדיציות פּוליטיות יש לה. הטרדיציות הן של הבונד, מסורת בונדאים המתיחסים בשלילה גמורה לא”י ולעובדיה. תשעים אחוזים למאה מצירי הועידה הם חברי הפארב. הסוציאליסטי העומד בדברים רבים גם עתה תחת השפּעת המסורת של ה“בונד”. והמסורת הזאת עודנה חזקה מאד. את העובדה הזאת אינני דורש לגנאי. מספּר אני דברים כהויתם בלי שום פּירושים. אמנם יש בונדאים כשרים המתיחסים באהבה רבה לדברים הגדולים שנעשים בא“י. אבל עד עתה היו הבונדאים אלה מעוט שבמעוט. רובם של המחזיקים במסורת ה”בונד" עודם עומדים על הנקודה שעמדו עליה לפני עשרים וחמש שנה. התורה אשר קבלו ב“בורסות” שבוילנא ומינסק, הומל ודוינסק עודם שומרים עליה לכל דקדוקיה וכוונותיה. והתורה הזאת מלמדת כי הרעיון הציוני בחזקת טריפה הוא לכל פּועל שיש לו “הכרה עצמית” של מלחמת המעמדות. אם נזכור זאת ונוכל לשפּוט על שנוי הערכים המשתקף בהחלטה הצנועה שנתקבלה בועידת הפועלים בשיקאגו. ההחלטה הזאת הסירה את האסורים והקונמים אשר שמו על עצמם חברי האגודה משום מסורת של ה“בונד”. ידוע כוחו של יצר הרע: היום הוא מסתפק בברכה צנועה ומחר – מי יודע עד היכן כוחו יגיע.

מנקודת ראות זאת יש לשמוח על ההחלטה. אמנם האגודות המקצועיות עוזרות כבר לא“י העובדת לא בברכות בלבד כי אם בדברים ממשיים יותר. אבל באגודות המקצועיות לא היתה מעולם המסורת הבונדאית חזקה. מכס פיין זה המנהיג של הפּועלים הפּשוטים, אמנם היה סוציאליסט טוב ואהב כדרכו גם את הבונד אבל אהבתו לבונד לא קלקלה מעולם את השורה. הוא התיחס באהבה לא רק לבונדאים אלא גם לסוציאליסטים אחרים ולו גם לאלה החיים ועובדים בא”י. שיפלקוב סוציאליסט אמריקאי הוא, שמעולם לא היתה לו מסורת בונדאית. לא כן הוא למשל כנין מזכיר הפארבאנד. כנין סבל הרבה על דעותיו הבונדאיות. מטבעו הוא איש טוב ואיש רעים ובלבו הוא גם רוחש חבה לצבור העובדים בא“י, שהראו גבורות גדולות בעבודתם החלוצית בא”י השוממה אבל חיבה לחוד ודעות פּוליטיות לחוד, ובדעותיו הפּוליטיות הוא מתנגד גדול לכל גלוי ציוני. לכנין היתה השפּעה גדולה על צירי הועידה של הארביטר רינג בשיקאגו ואם הוא יכול היה להסכים לשלוח ברכה להסתדרות העובדים הכללית בא“י סימן מוחלט הוא כי גם הבונדאים הכשרים מתקרבים יותר ויותר לפועלים בא”י. ראוי לשים לב כי גם צביון הסכים לברכה הזאת. קשה לקוות כי צביון יהיה בזמן מן הזמנים לציוני אבל גם הוא בחושו הבריא מכיר את הערך הסוציאליסטי שיש לחלוצים בארץ ישראל ולעבודתם.

ההחלטה לברך את ההסתדרות העובדים הכללים עברה דרך גלגולים רבים מרמינסקי בנאומו בועידה תיאר בצבעים בהירים את המפעלים הגדולים אשר נעשו בא“י בפנות רבות וביחוד בעמק. נאומו עשה רושם. הוא מתחילה, כנראה, קוה כי הועידה תקבל החלטה המביעה לא רק רגשי תודה, כי אם רגשי סולידריות גמורה כשם שקבלה זאת לפני שנה ועידת תופרי בגדי נשים שהוא השתתף בה. אבל לא כן היתה דעת הצירים של הועידה בשיקאגו המתיחסים אמנם בחיבה אל המפעלים הסוציאליים של העובדים בא”י אבל יודעים היטב את מצב הרוח השורר בין רובם של הצירים העומדים תחת השפּעת הפאַרבַנד. הם ידעו היטב כי להחלטה אשר ריח ציוניותה בולט אין תקוה להתקבל ובמקום תקון של היחסים עוד יכול לבוא קלקול. אחרי מועצה מיוחדת אשר דנו בה על כל הפּרטים, באו להסכמה להגיש החלטה של פּשרה המביעה ברכה להסתדרות במלחמתה הקשה נגד הריאקציה בכל גלוייה ומביעה עוד ברכה להצלחת המפעלים של ההסתדרות בא“י הנעשים ברוח סוציאליסטי, הרוח השוררת באגודת הפּועלים מראשית קיומה. ראוי לשים לב כי על ההחלטה הזאת היו חתומים כארבעים ציר. החלטה זו שנשלחה לועדת ההחלטות היתה אגוז קשה לאלה שלא חפצו בשום אופן לעשות פּרסום לעבודה בא”י. ובאו לפשרה: לשלוח אל ההסתדרות של העובדים הכללית בא“י בין שאר ההסתדרויות את ברכותיהן. בתנאים כאלה היו הצירים המתיחסים באהדה גמורה לעובדים בארץ שבעי רצון. בתנאים ששררו בועידה – החלטה ציונית זו נצחון גמור הוא לידידי החלוצים בא”י. נצחון שלו נכונו תוצאות רבות.

אם אגודת הפּועלים מברכת את הסתדרות העובדים הכללית בא“י בהצלחה גמורה, על הפּועלים בא”י גם לדעת את מפעלי האגודה שנתיסדה ע“י הפּועלים ומתנהגת גם עתה ע”י הפּועלים החיים על עבודה פּרודוקטיבית. אגודת הפּועלים באמריקה השיגה באמת תוצאות גדולות במפעליה ובמפעלים האלה יכולים להתפּאר גם החלוצים בא“י. בכוחות פּועלים עצמיים בלי שום עזרה מבעלי בתים נעשו באמריקה ע”י האגודה דברים גדולים. די להזכיר, כי הון הארביטר רינג מגיע ל־5 מיליון דולר, כי בית ההבראה למוכי שחפת מיסודו של הארביטר רינג הוא מהטובים אם לא הטוב יותר לא רק באמריקה אלא בכל העולם כולו, לפי עדותו של רופא מומחה.

הועידה של האגודה בשיקאגו הראתה לכל העולם מה יכולים הפּועלים היהודיים לעשות. החלוצים בא"י הראו רוח גבורה גדולה. קשה מאד הדרך אשר בחרו להם אבל הם מקימים שם מפעלים כבירים. אם יש הבדל של דעות בין שדרות שונות של פּועלים בארצות שונות אבל רוח אחת מחיה את כולם, רוח האידיאל הסוציאליסטי, רוח של אחדות הכוחות הפּרודוקטיביים של פּועלי ישראל באשר הם שם.

¹

בשנת תרע“ד החל הירחון האידי החשוב “די צוקונפט” להופיע בעריכתו של המשורר אברהם לסין. משעה שהירחון הזה נמסר לרשותו של לסין, מצא את תיקונו הלאומי. ה”צוקונפט" נועד מלכתחילה להפיץ את הרעיון הסוציאליסטי בין הפּועלים היהודים. בעריכתו של לסין נשאר הירחון להיות שופרה של תנועת שחרור הפּועלים. אבל ביחד עם זה נהיה גם לשופרה של גאולת ישראל.

באמת נכבד הירחון הזה לא אך בתולדות הסוציאליות ברחוב היהודים, זו התנועה הנפֿוצה עתה בין כל שדרות הפּועלים היהודים בכל מקום שהם בפּולין, בארגנטינה, בארצות הברית של אמריקה ובארץ־ישראל, כי־אם ואולי עוד ביתר שאת, בתולדות התפתחותה של המחשבה היהודית בכלל והתפּשטות הרעיון הלאומי בקרב ההמונים. היהודים, הדוגלים בדגל הסוציאליסטי, בפרט. ה“צוקונפט” נתיסד בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה ומופיע כבר כארבעים שנה – בהפסקות. היו לו לירחון זה עורכים שונים; אבל עד העת אשר לסין קיבל עליו את האחריות בעד עריכתו, היה הירחון לקוי בחסרונות רבים ולא מילא את התפֿקיד הגדול שהוטל עליו.

בראשית הווסדו היתה מגמת הירחון לבסס את הסוציאַליות על יסודות מדעיים. ערבוביה גדולה היתה במוחות הסוציאַליסטים היהודים בראשית צעדיה של התנועה הזאת. האנארכיזם דר בכפיפה אחת עם הסוציאליזם, עד שבא פּליכנוב הרוסי ובעטו השנון ובנאומיו המזהירים כבש את לבות בני הנעורים לפני הרעיון המארכסיסטי. קסם היה לפּליכנוב וגדולה היתה השפּעתו על הנוער והעמיד תלמידים רבים, חלק גדול מן המהפכנים הרוסיים קבל את תורתו בהתלהבות עצומה, וזו ההתלהבות לתורתו של מארכס מצאה לה הד כביר גם בקרב האינטליגנטים היהודיים, שנידחו לארצות־הברית. המהגרים האלה חשבו אז את עצמם לא למהגרים כי־אם לגולים רוסים הנכונים לשוב לארץ מולדתם בהזדמנות הראשונה. ה“גולים” הללו החלו להרביץ את התורה המארכסיסטית בקרב הפּועלים היהודים וה“צוקונפט” היה לכלי מבטאם.

המארכסיזם, בתור תורה כלכלית, מצטיין בעמקות רבה ובניתוח גאוני של התנאים הכלכליים במשטר הרכושני. בתור תורה חברותית מעמידה השיטה הזאת את כל הבניינים התרבותיים והרוחניים על יסוד כלכלי, כלומר: על יסוד ריאלי, ובתור תכסיס של תנועת הפּועלים היא מעמידה את מלחמת המעמדות. אבל הסוציאַליסטים היהודים שהחלו להרביץ את תורת מארכס ברחוב היהודים, לא שמו לב להרעיון העקרי של רבם – לאותו הרעיון המבסס את מחשבת האדם על יסוד כלכלי: הם לא שמו לב להתנאים הכלכליים של ההמון היהודי. הם חפצו להלביש איש חלוש ודל במדי ענק. והתוצאות היו שהמחשבה הסוציאַליסטית היתה לרעיון ערטילאי ברחוב היהודים, רעיון מבלי יסוד ריאלי.

ה“צוקונפט”, אשר נועד להיות כלי המבטא של הרעיון הסוציאליסטי היהודי, לא טוהר גם הוא מרעיונות ערטילאיים, גם לאחרי שנתקבלה תורת מארכס בקרב ה“גולים הרוסים דוברי אידית”. הירחון שם לו למטרה לבסס את הרעיון הסוציאַליסטי על יסודות מדעיים, אבל את היסוד המדעי האמתי קיבל ה“צוקונפט” רק בעריכתו של לסין. הוא הסוציאליסטן בכל נימי נפשו אבל אינו שוכח אף לרגע את התנאים המיוחדים של הסביבה היהודית.

ה“צוקונפט” של לסין מלא וגדוש תמיד במאמרים ודברי ספרות. לסין אינו מבדיל בין עניינים אנושיים ויהודיים אלא כל שאלה משאלות היום מוצאת אצלו מקום בירחון הזה; ואף־על־פּי־כן העניינים היהודיים הם שתופסים שם את המקום בראש. ביחוד מצטיינים המאמרים הראשים של העורך בעצמו כשם שהוא מצטיין בשיריו. בימי הרת עולם אלה, בימים אשר ההיסטוריה יושבת על האבנים ועומדת להוליד עולם חדש, עומד עורך ה“צוקונפט” על משמרתו כחוזה חזון עמו הצופה הליכות תבל והתהוות עולם חדש שאמנם נקנה לנו היהודים על ידי יסורים מיוחדים אבל נכון הוא גם לנו בנוגה שבעתים לעתיד לבוא. רבים ממאמריו תורגמו לעברית ונתפּרסמו בעתוני ארץ־ישראל ובעתונים עבריים בחוץ לארץ ועשו רושם גדול. ב“צוקונפט” של לסין משתקפים החיים של עולם התרבות, אך ביתר שאת – החיים היהודים.

לסין הטביע את ה“צוקונפט” בחותמו חותם של משורר ממדרגה הראשונה, של לוחם אדיר בעד הצדק. מאמריו הפּובליצסטיים הם פּרקי שירה ושירתו צרופה בשלהבת אש־יה של האהבה לאדם והחמלה לעמו היהודי. ויש שמאמריו הראשיים של לסין מעוררים נגדו קטרוגים ואף התמרמרות. אבל לסין אינו שם לב להם. הוא הולך בדרכו שסלל לו בעצמו. כל מכיריו של לסין יודעים, כי הוא לא רק יהודי גדול ומסור לענייני עמו בכל נפשו כי־אם גם סוציאליסטן וותיק ונאמן, לסין נלחם כל ימיו בעד רעיון גאולת העולם וגם סבל הרבה בעד הרעיון הזה – סבל גם חרפת רעב ומחסור אולם אין גאולת העולם לפי לסין בלי שתהא גאולת ישראל בצדה. סוציאליסטן נאמן הוא, אך גם יהודי נאמן וגורל עמו נוגע עד נפשו. מתנגדיו מצד שמאל אומרים עליו, שהוא “יותר מציוני” – וזה אמת. אחרים מציינים אותו כחסיד מטיפוסם של החסידים הראשונים ש“אהבת ישראל” היתה יסוד נשמתם. אף אני אומר שלסין הוא יותר מציוני. הוא יהודי.

עוד בטרם שהיה לסין עורך ה“צוקונפט” עמד כבר בין הלוחמים בעד הרעיון היהודי הטהור. מימי שחרותו נלחם בעד רעיון הלאומיות של ישראל. הוא נלחם על זה בקרב ה“בונד” ונלחם כמו־כן בקרב הסוציאליסטים היהודיים באמריקה. כל ימי חייו נלחם על היהדות בתור אומה, בעלת דמות וצביון של לאום תרבותי והיסטורי, והוא זכה לראות את הנצחון של דעותיו אף בחלק גדול של המחנה אשר התנגד להן מתחלה…

לסין עוד לא נערך כראוי בספרות העברית. פה ושם אמנם שיבחוהו סופרים עבריים אלה ואלה, אבל עוד טרם הופץ האור הנכון על פּעולתו הספרותית ולא קם עוד המבקר אשר יעריך את הישגו השירי הגדול ואת הרכוש הרוחני הרב אשר הוריש לנו בשיריו הנפֿלאים ובמאמריו המצויינים. וככה טרם הובררה לקהל העברי הרחב חשיבותו של לסין ופעולתו בעד הרעיון של היהדות הטהורה.

מאמריו ושיריו של לסין חדורים רוח עברי יותר ממאמריהם ושיריהם של כמה משוררים עברים וותיקים, אף כי כתב לסין עברית אך מעט. לסין לא השתחווה לאלוהי נכר בשירתו כי אם נאמן היה לאלהי ישראל דווקא “אהיה אשר אהיה” כפירוש חז"ל – זהו הסמל של חזונו. יפיפותו של יפת אמנם אינה זרה לו והוא השתמש במשלי היווניים ויצוריהם במאמריו ושיריו; אבל רק לשם גילוי המאור שבאהלי שם. לסין הוא משורר ההיסטוריה היהודית והוא מומחה בה, אף כי אין היא אומנותו. בשיריו מתחשף הצער הגדול של עם היהודים, הטראגדיה האיומה של תולדות היהודים והחזון הגדול של תקוותיהם לעתיד לבוא. אלא שהוא רואה עתידו המזהיר של עמו כשהוא שלוב ומלוכד עם עתידו הנגאל של העולם כולו.

במאמרו המצוין “בשעה זו” שכתב ביאליק אחרי עלות היטלר לגדולה, אמר משוררנו כדברים האלה:

“אני מעיז לחשוב, שהסוציאליות בצורתה הטובה והעליונה, היא פרי הרוח היהודית ופרי השקפת העולם של הנביאים. הם היו הסוציאַליסטים הראשונים שהטיפו לחופש, לדרור, לשוויון ולהכּרת ערך האדם “אל אחד לכולנו, אל אחד בראנו” – כל דברי הנביאים הם קריאה לשוויון ולצדק”.

בסגנון אחר מטיף גם לסין לרעיון כל ימי חייו עלי אדמות, משעה שעמד על דעתו ו“החל להתבונן בתהפוכות העולם ושקריו חלפה מאתו השלווה ושלומו הופר” [תרגום קלוש של חרוז אחד בשירו של לסין]. ולסין החל להלחם נגד השקר הזה, נגד הצביעות והעבדות. הוא כואב את מכאובי כל האומללים, החלכּאים והנרדפים בעולם, אבל ביתר שאת כאב את כאב בני עמו ולבו יהמה המית נכאים וגאון כאחד לקראת “הישרים והתמימים שמסרו נפשם על קדושת־השם”. זוהי הנעימה היותר חזקה בשירת לסין – נעימת המארטירולוגיה, הסבל והיסורים של עם ישראל – ותקוותיו לעתיד לבוא. מראשית צעדיו בספרות ועד היום עומד לסין על הבמה ומטיף נפלא של עם ישראל, אשר כסנה הוא “בוער באש ואיננו אוכל”. הוא מטיף להבנת החזיון ההיסטורי הגדול של עם ישראל והאור הגדול היוצא ממנו לכל העולם. לסין לא בא מעולם בטרוניה על עם ישראל גם בשל פּשעיו, כי יודע שגם אלה הן תוצאות היסורים הגדולים שבאו עליו. במאמרו על מארכס הוא אומר: “פּרומיטיאוס הוא הקדוש בלוח הפילוסופי של מארכס. מארכס קידש את שמו של פּרומיטיאוס. אך האם כל התולדה של עם ישראל איננה מלאה גבורי ענק כפּרומיטיאוס? – הרי מארכס עצמו הוא פּרומיטיאוס; אף הוא סבל בעד יהדותו אף כי לא הכיר בזה”. באמת הרי מארכס גורש כעת מארץ מולדתו כיהודי; הוא הגלה משם יחד עם שאר גולי ישראל…

הסינתיזה של תורת הסוציאליות ותורת היהדות הטהורה הוא חוט השני העובר את כל מחשבותיו של לסין. היו וויכוחים גדולים בספרויות האידית והעברית על “חיוב הגלות” ו“שלילת הגלות”. יתכן לומר שלסין הוא משוללי הגלות, כאחד הציונים היותר עקביים. אלא שהוא מקבל את הגלות כלקח היסטורי גדול בשבילנו. הגלות מרקה לדעתו את האופי של עם היהודים ולימדה אותו להכיר את הסמל הנצחי של “אהיה אשר אהיה” וחינכה אותו לחוש בצערו של העולם. את הצו הגדול “ואהבתם את הגר כי גרים הייתם” למדנו מגלות מצרים; והצו הנעלה לאהוב את האומללים, החלכאים והנרדפים כי גולים וסורים הננו בכל העולם, זהו הלקח של הגלות המרה והנמהרה שלנו כיום. זהו אצלו הפּירוש המיסתורי של “אהיה אשר אהיה”, “זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור”. את הסוציאליות הטהורה למד לסין מפּי הנביאים ומדברי ימינו העצובים…

בתור “יהודי סתם” אוהב לסין את הספרות העברית החדשה והישנה. אוהב את השפה העברית. אוהב את היהדות הטהורה ונלחם תמיד את מלחמתה גם באותם הימים אשר דבר יהודי היה אסור לבוא בקהל המהפּכנים. עוד בימי נעוריו כתב לסין את השיר הנפלא “שתי תפילות”, המתאר תפילה של כהן נוצרי עם כל הצביעות שבה ותפֿילה של יהודי הנמק ביסוריו.

אפיינית היא שנאת הנצרות של לסין. מפּרי־עטו יצאו שני שירים נפלאים על מיסדי התנועה הנוצרית, “מתי המוכס” ו“שאול התרסי”, שבהם באה שוב לידי גילוי אהבתו ליהדות ושנאתו להמהרסים והמחריבים שיצאו מישראל…

כחמשים שנה עמד לסין על הבמה הספֿרותית. לפֿני שנתפרסמו מכתביו של דובנוב “על היהדות הישנה והחדשה” שבהם נתבססה תורת האבטונומיזם בגולה דרש כבר לסין בחוגי תלמידיו [הם היו נקראים אז “וואָלטאָווצי” כלומר: תלמידיו של וואָלט, זה זמו האמתי של לסין], בראשית התנועה הסוציאַליסטית ברחוב היהודים על רעיון הלאומיות האוטונומית, הוא החזיק בדעתו כי דרישה לאומית זו צריכה להיות העיקר בדרישות המהפּכנים. ואם ה“בונד” קיבל סוף־סוף את העיקר הזה, הרי היה גם בהשפּעתו של לסין, תלמידיו וחבריו.

בטרם בא לסין לאמריקה כבר יצאו לו מוניטין. מצד אחד “הכירה” בו המשטרה החשאית של ממשלת הצארים כאשר נוכל לראות מהתעודות אשר פירסמה הממשלה הסוביטית במינסק עיר מולדתו של לסין; ומהצד השני, להבדיל, יצאו לו מוניטין, בספרות העברית. מעטים יודעים שישנו בספרות העברית סיפּור אחד, ספּור² אשר עשה בשעתו רושם כביר, וגבורו הוא לסין. זהו הסיפּור “הנגר הנאור”, שיצא בהוצאת “ספרי אגורה” של בן־אביגדור ומחברו הוא יצחק גוידא בר“ת י. ג–א וזהו הסופר שנתפרסם אחר־כך בספרות האידית ב. גורין. גורין עצמו גילה דבר זה במכתבו ב”צוקונפט", בחוברת אפריל 1919. המכתב נערך לא. לסין ונאמר בו כדברים האלה:

“…אני מגלה לך סוד, כי אתה היית לי לסמל בתיאורי של דודל בספור “הנגר הנאור”. ואם הספּור עשה בשעתו רושם גדול עלי להודות בעד זה למקרה המוצלח שידעתיך פּנים על פּנים”…

בסיפּור זה מתאר ב. גורין אחד בעל כשרונות מצויינים, שנתחמץ בישיבת וולוזין ויצא להלחם בעד רעיון העבודה. ואמנם ישנן שם עובדות ביוגרפֿיות של לסין. לא ארחיב כאן את הדיבור על זה. אבל נכבד הוא, שלסין כבר בימי נערותו עשה רושם כביר בחוגי המשכילים העברים; ונכבדה היא העבודה שלסין שכתב למעמיקים, אבל זכותו קיימת גם בזה.

רעיון העבודה נתקדש אחר־כך על־ידי המנוח א.ד. גורדון “דת העבודה”. אבל באמת היה לסין מהראשונים שהטיפו ל“דת העבודה”. אמנם הוא דיבר את דבריו להמון העם כרוחו וכהבנתו ולא הלביש את מחשבותיו לבוש פילוסופי עמוק, כגורדון המעמיק שכתב לעברים מעמיקים, אבל זכותו קיימת גם בזה.

מרוסיה בא לסין לאמריקה בשנת 1896. ומני אז הוא תופס מקום גבוה בדברי ימי הספרות האידית, וגם בדברי ימי התנועה הסוציאלית ברחוב היהודים. מכשולים רבים עמדו לו על דרכו. לשיריו ומאמריו הסוציאליסטיים נתפּנה תמיד מקום בראש אבל לא למאמריו על עניינים יהודיים. אולם הוא לא חת מפני המכשולים ולא זע מפני גערה של מי שהוא, ובכח אמונתו ותוקף דעותיו פּרץ לו דרך ונתיבה. כעת רבים הם גם במחנה זה המתימרים ברעיון הלאומיות; לסין הוא שפינה את הדרך לפניהם…

¹

(ליום השנה השנים־עשר למותם)

“הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”.

[שמואל ב']

הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. טובים דברי דוד נלבבים אלה לידידות רבת השנים בין אברהם ליסין וברוך טשארני־ולדק, אשר נפטרו בשבוע אחד בנובמבר 1938. במשך תקופה ארוכה היו ידידים קרובים ומסורים, ובשבוע אחד הלכו לעולמם, ולדק ואחריו ליסין. והרי זו עובדה. מותו של ולדק קצר את פתיל חייו של ידידו במספר שנים.

שתים עשרה שנה עברו מאז ואין אתה יכול להשכיח מלבך את שניהם לא רק בגלל רשומם העמוק בחיים החברתיים, כל אחד מהם לפי אפיו המיוחד, אלא אף בגלל הקווים האנושיים שציינו את דמותם, קוים שמצאו את בטוים הבולט בידידותם האידיאלית ומסירותם רבת השנים. שניהם, ליסין כולדק, היו סוציאליסטים. הם נשארו כאלה עד נשמת אפם האחרונה. אך היה זה סוציאליזם מיוחד במינו, לא סוציאליזם “של ראש”, הנובע ממשנה סוציאליסטית של שגרה והשקפות מודרניות בלבד, אלא אף סוציאליזם “של לב”, שבקע מתוך סביבה יהודית טפוסית אשר מסורתה היתה משרשת עמוק באופים ובכל מהותם.

שניהם היו סוציאליסטים טובים כהיותם יהודים מסורים, ואף שהיו אנשי “בונד” נאמנים היו רחוקים מ“בונדיזם מטעם”, היונק מפרוגרמות ערוכות “מטעם”. שניהם בקשו בבונדיזם ספוק רגשותיהם הלאומיים העמוקים.

ל“בונד” היום ערך היסטורי בלבד. כשעלתה תנועה זו היו מיסדיה אדישים לבעיה מפשטת זו כבעית קיום האומה, שוי־נפש היו לשאלת המשך קיומו של העם היהודי. כשהיה ה“בונד” במרום השפּעתו ברחוב היהודי הציג סעיף מיוחד בפרוגרמה שלו, אשר נקרא נייטרליזם. משמעותו של סעיף זה היתה פּשוטה בתכלית: “אנחנו הבונדיסטים נייטרליים בשאלת המשך קיומו של העם היהודי. אם ימשיכו היהודים בקיומם כחטיבה לאומית נפרדת הרי מה־טוב. אך אם לא יעשה כן אין בידינו לעזור. לא נוכל להתיצב מול תהליך הסטורי”.

בפּרוגרמה הלאומית פּסח לכן ה“בונד” במשך שנים רבות על שני הסעיפים הניכרים. אך על אף היות הפּרוגרמה הלאומית של ה“בונד” בלתי ברורה ובלתי מפורשת כל צרכה – מן הראוי להוסיף שנודעה לה השפּעה בלתי רגילה על קיומו וחייו הלאומיים של העם היהודי ובעיקר על הסוציאליזם ברחוב היהודי לכל גוני גוניו. בשנותיו האחרונות לבש ה“בונד” איצטלה אידישיסטית לאומית. בחוגי ה“בונד” התחילו לדבר על תרבות יהודית, על יידיש. ה“בונד” יסד בתי ספר יהודיים והתיר אף למוד תולדות־ישראל. בתהליך התפתחות אטי נהפך ה“בונד” לגורם יהודי פּוזיטיבי, ואף שהשפּעה גדולה היתה כאן להמונים היהודים, נודעה ההשפּעה העיקרית מיהודים – יהודיים כליסין, ולדק, ליטבק ואחרים, אשר לסוציאליזם שלהם נלוה תמיד מטמון גדול של השכלה יהודית ממקורות ראשונים. שליסין היה יהודי מסור ידוע פחות או יותר; שאף ולדק היה יהודי מארץ היהודים אין זה ידוע באותה מדה. ברצוני להעלות זכרונות מועטים המעמידים את ולדק באור הנכון ומוכיחים לא זו בלבד שולדק נטה ליהדות אלא שאף רחש חבה עמוקה להישגים הלאומיים הגדולים בארץ־ישראל. באתי במגע קרוב עם ולדק וחברתי בהשגחתו את ה“פאָרווערטס אלמנך” אשר הוציא ב־1930. ב“אלמנך” קשור מקרה מזעזע המוכיח מה עמוקים היו הרגשות האנושיים אשר פּעמו בלבבו הגדול של ולדק. הבה ניתן לולדק לספּר איך קם ה“אלמנך” לאיזו מטרות. בהקדמתו לאלמנך אומר ולדק בין היתר: “בעבודה של האלמנך החל חברנו האהוב המנוח שיפלקוף. הוא התחיל במאמריו הראשונים על ערש דוי. אחרי מותו נמסרה העבודה לחברים מ. איבנסקי ועליאס מילר. הם חיברו את כל החומר, ואני הסתפקתי בעבודת עריכה מועטת ועצות”… כך קם ה“אלמנך”. שיפלקוף, אשר היה יושב־ראש מגבית ההסתדרות אחרי מותו של מקס פּיין, חלה קשה. האידיאליסט הגודל שיפלקוף אשר נתן את חייו לתנועת הפּועלים היהודית נתן דעתו אך מעט לענינים חמריים ומצבו החמרי היה קשה מנשוא. ידידיו נדו לו אך איש מהם לא חשב לדאוג למשפּחתו ולו עצמו. מדברים אלה נוהגים להסיח את הדעת. אחד לא שכח, זה היה ולדק. אף שהיה אדם עסוק למעלה ראש לא הפסיק לחשוב איך לספק צרכיו של שיפלקוף בדרך כבוד. כשהיה שיפלקוף על ערש דוי במצב קרוב לגסיסה מסר לידו חבורו של אלמנך כדוגמאת ה“וואָירלד אַלמאַנאַך”. בכך העלה אותו על ה“פּעי ראָל” – רשימת השכר של עובדי ה“פאָרווערטס” – וכך ספּק צרכיו והבטיח את אלמנתו, אשר קיבלה סכום כסף ניכר מקרן הבטוח המבטיחה פקידי ה“פאָרווערטס”.

מה צנועים דברי ולדק על נושא זה בהקדמתו, כאילו עשה מעשה של מה בכך.

טבעי למדי שבמצב הנזכר יכול היה שיפלקוף לתרום אך מעט לאלמנך. את החומר חיברתי לכן אני בעזרתו הטכנית של החבר מילר. ואף שאין לספּר על עצמי אעלה פּרט הנשמע כהלצה מפני שהוא אופיני לולדק.

מסבות שונות – בעיקר בעקבות חלוקי דעות אידיאולגיים – נדחיתי על ידי חברי המפלגה ידידי בפה והייתי בודד ומר־נפש. כשהציע לי ולדק באותו זמן עבודה עצומה זו שבחבור האלמנך אמרתי לו: “חבר ולדק, הן תדע מימי לא בקשתי טובות מאיש לעצמי, אך עמידתך על זכותי נגעה ללבבי ואני מודה לך”.

על כך השיב ולדק בסרקזם הנבון שלו:

“הן תדע מה שההוא… אומר עלי. אומרים שאני “פּוליטישן שפל”. נו, יד אחת רוחצת את השניה. היום גומל אני לך טובה, מחר תגמול אתה לי”.

זה היה ולדק. בחבור האלמנך יצא לנו לשוחח לעתים קרובות שיחה מן הלב. זה היה אחרי שובו של ולדק מארץ־ישראל. ולדק התפּעל מהישגי החלוצים בארץ. הוא נתן בטוי לאהדתו במאמרים אשר פּרסם ב“פאָרווערטס”. אך בטוי יתר נתן להתפּעלותו בשיחות פּרטיות.

שח לי הורוביץ [הוא הסופר סלקס] בן דודו של ולדק. בחוג מצומצם של בונדיסטים התבטא ולדק באופן חריף: “אם תרצו, חברים, ואם לא תרצו, מדינה יהודית בארץ־ישראל תקום ובקרוב”. אכן לא “בונדיסט־מטעם” היה האיש ואם תרצו לדעת היה אף כל ימיו חסיד “שרוף”, חבדניק מחסידי ליובביץ. הוא היה נוהג להתגאות ביחוסו, במוצאו מן “השל”ה הקדוש“, הוא ישעיהו הורוביץ, מחבר “שני לוחות הברית” [של”ה בקיצור], שעלה באחרית ימיו לישראל. ולדק כדובנוב העריך ביותר את שיטת חבד [חכמה, בינה דעת] שבחסידות, זו השיטה אשר יסד רבי שניאור זלמן מליאדי, מחבר ה“תניא”, השולחן ערוך של רב. ולדק היה מתרגז שלא בצחוק כשהיו טוענים ששיטת חבד לא היתה השיטה הטובה בחסידות. יהודי כולדק לא יכול היה להיות בונדיסט צר־עין וצר־לב. מהיותו יהודי היה יקר לו כל דבר יהודי. “לסל הצעיר” כפי שקראו לו היה כלסל בצעירותו, מוכן להגן על יהדותו אף בחרב.

על תפקידו של ליסין בתנועת הפּועלים הלאומית־היהודית לא אתעכב במאמרי הקצר. רבה מדי היתה חשיבותו כדי לפטור אותה בהערות מעט וזכרונות חטופים. ברצוני רק להעיר שלליסין היה תפקיד ראשון במעלה בתנועה אשר השתקפה אחר כך ב“מגבית ההסתדרות”. במאי 1930 פּרסמתי ב“צוקונפט” מאמר על חמש שנות מגבית ההסתדרות. מאמר זה הוזמן אצלי ע“י ליסין. ממנו אני מביא כאן את העיקר שנמסר לי מפיו בזמן שליסין ערך את ה”צוקונפט".

ב־1921, לפני קום מגבית ההסתדרות, הוחל במגבית ציוד לאוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל. הרעיון הלהיב רבים. פורסם כרוז בחתימותיהם של סוציאליסטים ידועי שם. את התכנית הסופית למגבית צריך היה לקבוע בביתו של היהודי הדגול ד“ר מגנס ז”ל. לישיבה שנקראה למטרה זו לא בא איש. כל החתומים על הכרוז טלפנו שמסבות בלתי צפויות לא יוכלו לבוא. היחיד שבא היה א. ליסין. ה“סבות הבלתי צפויות” היו החרם שחברי הפדרציה הסוציאליסטית היהודית הטילו על כל מפעל שריח ארץ־ישראל נדף ממנו.

החברים שהתרכזו סביב ה“נייער צייט” נלחמו בלהיטות להוצאת החרם לפועל. חברים רבים אשר נודעו אחר כך בפעילותם למגבית ההסתדרות נבהלו. האחד שלא נבהל היה א. ליסין ואל יהי הדבר קל בעינינו. סוציאליסטים בעלי מחשבה צלולה וחפשית יודעים לעשות חשבון רבה יותר טוב עם מתנגדיהם מחסידים אדוקים ופנטיים. יהודים כליסין ובמדה ידועה כברוך ולדק שמרו על הניצוץ היהודי, אשר הבהב בתנועת הפּועלים היהודית – מניצוץ זה עלו אחר כך להבות נותנות אור ושופעות חום.

כאשר הצגתי את אברהם רייזין לפני קרובי המנוח, ד"ר אלפרד איבאנסקי, שאל בהשתוממות: “הזה אברהם רייזין האמיתי, רייזין המשורר?” רייזין המשורר היה מעין אגדה לקרובי ופתאום הוא רואה אותו במציאות, בעיני בשר ומהפּתעה היה מחכך את עיניו ומהסס שמא זה חלום.

לדוקטור איבאנסקי היו ידיעות קלושות בעברית וגם באידיש. בשטויבץ, לא רחוק מקוידנוב, עיר מולדתו של רייזין, למד יחד עם זלמן רובשוב המכונה שזר, מי שהיה שר ההשכלה הראשון בישראל. רובשוב תיאר את משפּחת איוואנסקי בשטויבץ באחד מפיליטוניו ב“דבר השבוע”. מהחדר וביחוד מהסביבה רכש אהבה ליהדות המקורית, אולם את השכלתו הרחבה קיבל באוניברסיטות גדולות באשכנז. קרובי שמת משבץ הלב בסוף שנת תש"י היה בכלל איש מענין. הוא היה נצר ממשפּחה עשירה, מפורסמת בפּולניה, המרכז של בתי מסחר המסונפים על המשפּחה היה בקניגסברג, בפּרוסיה. שם ישב זקן המשפּחה הדוד אליהו יונה, חסיד קוידנבי נלהב, עם זלמן בנו, אבי אלפרד. אלפרד בעצמו קיבל בקניגסברג ובערים אחרות באשכנז חינוכו הכללי. הוא היה מתעתד לפּרופיסורה באוניברסיטה לרפואה, עד שקפץ הנבזה הארור. אלפרד היה נאלץ לנוד לאמריקה בעירום ובחוסר כל וגם פּה נתפּרסם כרופא מומחה. הוא היה אשכנזי “יעקה” בין האשכנזים, אולם כל ימיו התגעגע לסביבה יהודית. יתכן ששמע רייזין הגיע לו כבר בשטויבץ. הוא ידע הרבה שירים מרייזין בעל פּה והיה מדקלם אותם. הוא היה חסיד נלהב להרבי הקוידנבי, גם למשורר הקוידנבי והנה נצב לפניו המשורר החביב במלוא קומתו. והיה הדוקטור מחכך את עיניו מהתפּעלות. מובטחני שגם ערכי נתגדל בעיני קרובי מפּגישה זו.

ממקרה אופיני זה נוכל לשפּוט עד כמה גדול היה פּירסומו של המשורר רייזין בתפוצות ישראל, בעולם הגדול, אפילו באשכנז, ערש ההתבוללות, ידעו והעריצו את רייזין. ידעו אותו מתרגומים והעיקר ממקור. ליהודי אשכנזי לא קשה לקרוא אידיש, הלוא אחרי ככלות הכל אשכנזית אך אידיש משובשת כמו שהיתה דעת סבתי ומובטחני גם דעת של כל הסבתות היהודיות. גם רייזין אמר בהזדמנות אחת, כי הינה כתב אידיש, ובמדה ידועה הצדק אתו. גם נכרים שזכו, ידעו את רייזין. בשיריו ובספּוריו מביע רייזין את רוח היהודי כמות שהוא. בזה היא גדולתו ובזה הוא נתפרסם בעולם הגדול ובזה הוא משורר קלסי אשר ערכו לא לשעה, כי אם לדורות. שילר האשכנזי אומר – ומילתא מעליותו מותר לצטט גם מאשכנזי – “מי שחי לדורו – חי לכל הדורות”.

ובדורו היה לרייזין השפּעה עצומה. הוא משורר של דורנו האמלל; אשר בגורלו נפלו כל היסורים של חבלי משיח. בדורנו המצפּה להביא משיח בעל כרחו ואף על פּי שעדיין עודנו מתמהמה… דוד איינהורן מספּר כי על האסיפות החשאיות של בונדיסטים ביערות היו קוראים: יחי החופש! יחי ה“בונד”! יחי אברהם רייזין! להערצה כזו לא זכה שום משורר אידי, מלבד אולי ליסין, בראשית הופעתו.

אינני חס ושלום מבקר ספרותי ואולם בבחינות ידועות אני גדול ממבקר. אני הוא האלמוני אשר לו “תיכרע כל ברך; תישבע כל לשון”. אני הוא “הקורא הנכבד”. כקורא יש לי קנה מדה מיוחד למוד בו את ערכו של כל משורר. אם המשורר משאיר בקרבי רושם חזק ודבריו נחרתים בזכרוני, הוא המשורר שלו ציפּיתי. הוא המשורר שלי, למשורר של קוראים כמוני, ואם לא – אני מניחו למבקרים, בשבילי איננו קיים. את שירי רייזין קראתי עוד בימי נעורי ונחרתו על לבי וכמה מהם אני יודע בעל פּה. “וברגעים קשים של החיים כאשר עצבות מעיקה על הלב” אני מזמזם אותם לעצמי ואני חש כי המשורר מביע את רוחי ואני חש הקלה.

רייזין הוא המשורר של הזמן החדש, התקופה המהפכנית. שיר מעין “התהוללו, התהוללו רוחות רעות” נושא עליו חותם אנושי, חותם בין־לאומי אולם ביתר עז. רייזין משורר יהודי. לשיר “פּעמונים של בתי תפילה נוצרים” יש מגמה מהפּכנית. אולם הוא יהודי ברוחו. בחושו היהודי המשורר מפחד מפּני פעמונים נוצריים… משורר יהודי כזה לא יקטיר לבונה לא “לבתולה הקדושה” ואף לא לבנה… שירים מעין “ניגון הגמרא” ו“מאי קאָ משמע לן” הם יהודיים בתוכנם ובצורתם. לפי דעתי, דעת קורא פּשוט, היתה לשירים האלה השפּעה על משורר הזעם ח.נ. ביאליק, ביחוד בשירו “המתמיד” שנתפרסם אחרי “ניגון הגמרא”. כמובן, ביאליק חצב את שיריו מלבו ולא “זכה מן ההפקר” שגם המשורר היותר גדול מושפּע מן הסביבה והרוחות שמנשבות. ורייזין היה רוח לא מצויה, שהיתה מנשבת בגבולותינו בחזקה.

ברוח מהפכני בא רייזין. הוא הוריד את השירה ממרוממי שחק לעולמנו, “עולם השפל”. בראשית הופעתו פּירסם ב“הויז פריינד” שיר קטן שנחרת בזכרוני. השיר הוא בעל חרוזים מעטים ומכיל תכנית חיים חדשה. מוסר אני שיר זה בתרגום קלוש שלי:

רחמנות על יהודים. הם רעבים ללחם,

מאפֿלה וחושך נמוגה בהם הצורה,

והמשכילים היהודים עסוקים בשפה ברורה.

רחמנות על יהודים, הם רעבים ללחם,

בניהם מפיקים אפלה וחושך

והרבנים היהודים עסוקים בסברה מה לאסור על פּסח.

בשורות האלה עומד המשורר על הארץ בשתי רגליו. השאלה “עמך ישראל צריך פּרנסה” מעסיקה אותו בחריפות. הפּרנסה כמובן הוא עיקר גדול. “אם אין קמח, אין תורה”, אלא שהקורא יכל ליתן פּירוש אחר על המצב האמיתי שמתאר המשורר. פּירוש ברוחו של רבי לוי יצחק מברדיטשב. “יהודים רעבים ללחם” ובכל זאת הם עסוקים בעולמות עליונים, לפי רוח הפּיוט הנפלא של הושענה רבה “אום אני חומה” ואפילו “נחשבים כצאן טבחה” ואף על פּי כן “חשוקים ודבוקים בך”.

בשירים ברוח עולם הזה, היתה לאברהם הבן השפּעה ישרה מאביו המשורר קלמן רייזין. אברהם רייזין הוא ממשפּחת סופרים ומשוררים: אחותו שרה היא משוררת אידית ואחיו זלמן – בעל ה“לעקסיקאן של סופרים” – היה סופר בעל כשרון ובעל ידיעות ספרותיות (נאבד בארץ ה“בלשביקים” אף כי היה מביע אהדה לסוביט), אביו קלמן היה משורר יותר משהיה סוחר. הוא כתב שירים דוקא בעברית. ספר שירים קטן בשם “יונה הומיה” נשאר ממנו, שהוא עכשיו יקר המציאות. בשיריו משלם האב מס לרוח הזמן; לשילר וגיטה, לכנורו של דוד ולסוכתו הנופלת. אולם יש בספר הקטן הזה שירים על החיים המרים. השיר “מרובים צרכי עמך” מבטא את הרעיונות של עולם הזה. ברוחו של הבן המשורר רוח שהביע בו ביום שדרך על במת הספרות, כל איש מושפּע מסביבתו ואף כי משורר רגש, בקובץ יש שיר מהאב שאני מוסר ממנו שני חרוזים:

מרובים צרכי עמך ואין כסף בצלחת

והחנוני אינו מקיף אף פּרוטה אחת;

לריח פּרנסה ברחוב היהודים אין שום זכר

ובשיטה מכליה קרנא עוסק כקונה כמוכר.

…עירומים באין בגד, רעבים בלי מזון

נשארנו בגולה ולקץ אין חזון,

להחיות נפשנו אבדה עצה ומזימה,

היהודים הם תלויים על בלימה…

ההשפּעה של האב, עם נטיות לשירה, על הבן המשורר המפותח היתה מעין ההשפּעה שיש לגרעין, חרצן בלתי מפותח, על גידולו של אילן עושה פּירות המשמחים אלהים ואנשים. אולם גם באילן גדול נשמרות הסגולות של החרצן העיקרי. אברהם רייזין נתפּתח להיות משוררה של העת החדשה עם השאלות הארורות הסואנות של דורו של יוסף דילה רינה ששם נחושתים על השטן אולם הקטיר לו לבונה והשטן חרג ממסגרותיו.

המוטיב הראשי של המשורר והאיש אברהם רייזין הוא הרגש של רחמים, הרגש של רחמנות, העולם שרוי בצער, רחמנות על יהודים, רחמנות על עובדים, רחמנות – גם על גויים, רחמנות גם על השכינה שבת קולה מכרזת: “קלני מזרוע, קלני מראשי”.

ד“ר איסר גינצבורג הלמדן (כתב גם עברית) הביע דעתו על רייזין מעין דברים אלה: “מהמידות המשובחות שבהן מצטין עם היהודי, התפּתחה אצל אברהם רייזין, מידה של רחמים לכל יצורי תבל” ויפה אָמר מלומד זה: ראיתי את רייזין בסביבות של משוררים מתחילים שקוראים לפני ה”רבי" מפּרי עטם. משער אני שיש ביניהם גם כאלה שאינם מצטינים בכשרון מיוחד, אולם טבע של אברהם רייזין הוא אך לעודד ולא לביש את מי שהוא. בכולם הוא מוצא ניצוץ של משורר וברבים ניצוץ של גאון. בסביבתו של רייזין גם ההדיוטים נעשים למלומדים ולגאונים. רייזין איננו מהחסידים אולם כחסיד הוא מחפּש אחרי ניצוצי קדושה גם בשערי הטומאה. אודות טבע הרחמנות של רייזין אפשר למלא ספר עם אנקדטים אופיניים.

על רגש הרחמנות של חברו וידידו של רייזין, נחום (ירוסלמסקי) “הממשיל משלים” והמשורר, שר שיר עברי שמעון הלקין (הדים כרך ו) “נחום י”.

…ועינו… שואבה צער…

מכל יתוש, כל לטאה לא חמה

מאלון מזדקן על דרך נשמה

ובוכה לאוהבה, בוכה וסולחת

לאל ויציריו, בתבל נידחת…

“כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו” אמר בן סירא.

אברהם רייזין לא אך משורר אלא גם מספּר. הוא צייר את הקוים האופיניים של רחוב היהודים המלא נחשלים ומפגרים בדרך החיים. י.ח. ברנר – שהלך בעקבות רייזין ולמד ממנו הרבה, – אָמר, בשעה שאחזו בולמוס, “ציור קטן של רייזין מבאר ומברר ומאיר יותר מתריסר גוילים של חכמת ישראל” (מובא אצל ביאליק במאמרו “טעות נעימה”). גם רייזין בעצמו ילעג לדעה תמימה זו שמחללת בעזות קדשי ישראל. אולם עם כל הגוזמה שבדברי ברנר, נוכל לראות עד כמה החשיב ברנר את המספּר רייזין. רייזין הוא ריאליסטון. הוא מתאר את רחוב היהודים כמות שהוא. אולם איננו מהנטורליסטים שאוהבים לחטט במקומות המטונפים וגם אינו כהעממיים התמימים שמבטיחים כי העניים כולם ישרים וצדיקים. הוא מצייר את המצב כמות שהוא.

אחת מהסוגיות המענינות בתלמוד יש בכתובות דף י"ז. השאלה היא כיצד לרקד לפני הכלה? כלומר, כיצד מתארים הכלה לפני המחותנים והחתן? בית שמאי המחמירים אומרים “כלה כמות שהיא” אם היא חיגרת וסומא אומרים כך, שנאמר מדבר שקר תירחק. בית הלל המקילים אומרים “כלה נאה וחסידה” אף שהיא בעלת מום, כדי לחבבה על בעלה. כי אתא ה' דימי אמר “במערבא משרי קמי כלתא” לא כחל ולא שרק ולא פּירכוס ויעלת חן. רייזין איננו משתמש בציוריו בכחל ושרק וגבוריו אף על פּי כן הם מלאים חן. רייזין הוא ילד של רחוב היהודים שאוהב אותו. רייזין הוא מהקלסיקים שלנו.

¹

(הערכה)

“וילנא”, ספר מוקדש לעיר ווילנא, העורך יפים ישורין, 1935, ניו יורק.

ספר “ווילנא”, קובץ של מאמרים רבים ושונים על העיר ווילנא העתיקה והחדשה, יצא לאור על ידי סניף 367, שהוא סניף יוצאי ווילנא בתוך “חוג הפועלים” [אַרבייטער רינג]. הסניף מונה כשבע מאות חברים. עורך הקובץ הוא יפֿים ישורין, איש ידוע בחוגי ה“רינג”. גם הוא מילידי ווילנא. והוא לא רק מהחברים הותיקים של הסניף הווילנאי, אלא מהחברים היותר פּעילים של המסדר בכללו.

הקובץ בתבניתו החיצונית הוא מעין סידור “קרבן מנחה”. ספר עבה־הכרס, גדול כמות – למעלה מאלף עמוד, אבל השם “קרבן מנחה” הולם את הספר גם מצדו הפנימי. הספר הוא מנחה אשר הגישו חברי הסניף לחג מלאות עשרים וחמש שנים ליסודו. הספר הוא באמת קרבן עבודה והפסד ממון. ביחוד השקיע בו העורך עבודה רבה ומרץ; הוא הצליח לקשט את הספר בציורים ובתמונות רבות ולתת בו מאמרים מאת סופֿרים מפֿורסמים באמריקה ואירופּה. למעלה משבעים סופרים השתתפו במפעל הזה המיוחד במינו. כל המאמרים הם פּואימה שלמה, שירה ארוכה לעיר ווילנא שזכתה לשם “ירושלים דליטא”.

ערים מעטות זכו לתפוס מקום נכבד בדמיון ההמון היהודי וגם בספרות כעיר ווילנא, אף כי רבות עולות עליה באוכלוסים היהודים. בעשירות לא נצטיינה העיר מעולם, תמיד היתה מלאה עניים מופלגים, ככלוב מלא עוף. אבל חן מיוחד חופף על קהלת ווילנא העתיקה. תחת מכסה של ניוול מחמת עוני היה יופי מזהיר. ברחוב העניים היהודים בווילנא הוקירו לא את אדירי הכסף אלא את אדירי התורה וההשכלה ומכל סחורה יקרה היתה התורה, ואחרי כן ההשכלה.

ערך היסטורי גדול יש לעיר ווילנא לא רק משום שתורה והשכלה יצאו ממנה, אלא גם משום שווילנא היתה ערשה של תנועת הפועלים היהודיים, הורתו ולידתו של הרעיון הסוציאליסטי ברחוב היהודים היו בווילנא. בתחילה ליברמאן, קאנטאר וזנדלביץ ועוד בודדים, אשר החלו להטיף לתורה החדשה בחוגי הנוער. בסוף המאה שעברה נולדה שם התנועה ההמונית, זו של ה“בונד”. תפקידה של ווילנא ברעיון חיבת ציון ידוע, אף כי מקום הסינטיזה לאחד את הרעיון הציוני והסוציאליסטי הוא, כפי שידוע לי, העיר מינסק.

הרבה עבודה ועמל השקיע העורך ישורין לשכלל את הספר בכל הפרטים, אבל בכל זאת לקויים רבים בו. לקוי הספר בחסר וביתיר. הרבה פרקים מיותרים שם לגמרי ומאמרים אחדים אין שום שייכות להם לקורות העיר ווילנא. בספר חסר, למשל, לגמרי הפרק החשוב על ראשית תנועת חבת ציון. בכלל אין לבקר את הספר מבחינה מדעית. אבל אם נזכור את התנאים אשר בו חובר הספר וסלחנו לעורך על החסר והיתיר ונודה לו על הפרקים המצוינים אשר חשיבותם לדורות.

תחילה נועד הספֿר להיות ספֿר זכרון לחברי הסניף גופֿא, לחג יובלם. ספרים כאלה מצויים לרוב אצל כל החברות הארציות [לאַנדסמאַנשאַפטן]. בתכנם של ספרים מעין אלה אין מדקדקים. מתנוססות בהם לתפארת תמונות המיסדים, תהלות לפקידי החברה, ליושב הראש, למזכיר ולכל החברים הפעילים. גם הסניפים של מסדרי הפועלים אינם יוצאים מהכלל. אלא שסניפים אחדים מה“רינג” החלו לנסות ולהוציא במקרים אלה ספרים בעלי ערך. הסניף 247 של חוג הפועלים, סניף על שם גרשוני, שחבריו מי שהיו סוציאל־ריבולוציונרים הוציאו לחג יובלם קובץ מוקדש לזכר גרשוני. הסניף הלודזי הוציא קובץ לקורות העיר לודז. ישורין חפץ לכרוך יחד ספר זכרון אשר יש לו ערך מקומי עם ספר שיש לו ערך כללי והצליח במגמתו במדה מרובה. ספרו עולה על כל הנסיונות אשר נעשו עד כה.

בקובץ “ווילנא” ישנם דברים, אשר ערכם הספרותי גדול. יש בו דברים רבים של אנשים המסיחים לפי תומם ואנו יודעים, כי דוקא שיחות חולין כאלה תורה הן וללמוד אותן אנו צריכים. בקובץ ישנן תעודות אנושיות חשובות. יש הרבה ללמוד מהמסופּר לא אך על מקרים חיצוניים בתנועת הפועלים בראשיתה, אלא גם על רוחה הפנימי של התנועה. פרקים אחדים מגלים לנו תעלומות ממעמקי הנפש של האנשים, אשר פּעלו למען התנועה ואלמלא היה הספר מכיל רק את הפרקים האלה, היה ערכן רב.

ראשיתה של תנועת הפּועלים היהודים אשר הביאה לידי יסוד ה“בונד” מוארה יפה מכל הצדדים. קובלסון, זאן מילל ממייסדי ה“בונד”, מספרים על הפסיעות הראשונות בימי החלוציות של התנועה. הם לא היו אך עדי ראיה לצמיחת הרעיון, אשר גרם למהפכה יסודית בכל חיי ההמונים של היהודים, הם היו המתחילים בדבר. ליוצאי התנועה ההיסטורית הזאת ולזכרונותיהם יש ערך אנושי ותולדתי.

זאן [יוסף] מילל [עתה בשיקאגו] מספר על הועידה הראשונה של ה“בונד” בווילנא. היא נתכנסה לא הרחק מהנהר, בפרבר לוקישקי שבווילנא; בסמטה שקטה, בבית קטן הנטוי לנפול, על עליה סמוכה לגג. “חדר קטן בלי רהיטים. מטה בפינה ומזודה גדולה בשניה, שולחן עץ פּשוט, באמצע החדר, כסאות אחדים. לא לכל השליחים היה מקום לשבת, אחדים נאלצו לשבת על המטה או לעמוד”. הועידה ארכה שלשה ימים, מיום 8 באוקטובר 1897 ועד 10 באוקטובר. הועידה נתקיימה באותה שנה שנתאסף הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. הציונות הפוליטית ותנועת הפּועלים היהודים ההמונית נולדו בשנה אחת.

על ראשית התנועה מספר גם מארטוב, נכדו של צדרבוים [אר“ז], עורך “המליץ”. מארטוב היה אחרי כן מהמנהיגים של התנועה הסוציאליסטית הכללית ברוסיה ואחד ממייסדי הסיעה הנודעת בשם “מנשביק”. חבר ללנין ולפּליכנוב – מת בגלות, כשרוסיה הגדולה קיבלה בדרך רשמי את תורת הסוציאליות, לא היה לו, למארטוב, מקום שם. בראשית פּעולתו היה קרוב לחוגי ה”בונד“, ואמנם היה ה”בונד" בכמה פרטים השאור שבעיסת התנועה הכללית. פּליכאנוב, אשר לא אהב לדבר חלקות באזני חבריו היהודים, אמר על הועידה הבין לאומית בלונדון בשנת 1886, כי “הפועלים היהודים הם החלוצים בכל התנועה הכללית”.

זכרונות חשובים מספרים ראשי התנועה, אשר ברובם נתגלגלו לאמריקה והם עתה מנהיגי התנועה הסוציאליסטית שם. וולאדק, מנהל ה“פארווערטס”, מספר מאותם הימים, שהיה ידוע בשם “לאסאל הצעיר”. צביון מספּר מהרפּתקאותיו בתור עורך של עתון בונדאי ליגלי. כמעט כל המנהיגים הבונדאים לא ידעו אידיש כראוי, שפתם היתה רוסית, ועל צביון היה לא רק להיות עורכם של העתונים [עתון אחד נסגר ועל מקומו בא שני], אלא גם המעתיק והמתרגם, מרוסית לאידיש או מאידיש רוסית לאידיש צחה. חשובים זכרונותיהם של מעדעם ומיכאיליוויץ; זה נותן תמונה מהפרובוקאטור של ה“בונד” מיכל קאפּלינסקי. גאנס כותב על מהפּכת שנת 1905. ציור מענין מהרצען הצעיר, הירש ליקרט, אשר קידש שם ישראל ברבים, נותן אחד ממייסדי ה“בונד”, פרנץ קורסקי. על ליקרט ניתן גם שירו הידוע של ליסין. בשירו זה וכן בשירו על “האספה החשאית” מתגלה לנו המשורר בכל גדלו ובכל רום קומתו. בליסין מתיחדים ומתלכדים הרעיון הסוציאלי, רעיון היושר החברתי עם רעיון גאולת ישראל; צער העולם עם צער האומה; אידיאל של עתיד מזהיר לכל העולם ולעם ישראל. ליקרט, זילבוב, רבי עקיבא ומהר"ם מרוטנברג הם לו התמימים והישרים, שמסרו נפשם על קדושת השם והאידיאל הנצחי. כריעת ברך לפני המארטירולוגיה של האנושות וגם של עם ישראל הוא נושא ראשי בשירת ליסין. כפירוש על המחשבה הזאת הצפונה בכל רחשי נפשו, הוא נותן לנו בזכרונותיו בקובץ “ווילנא”. קצרים הזכרונות, אבל חשובים ביותר לעמוד מתוכם על טיבו של המשורר. בהיותו באספה החשאית הראשונה בווילנא, הרגש היה נעלה, מאספות פּעוטות כאלה בחושך ובמסתרים יעלה האור הגדול לעולם. "החילותי לדמות בנפשי, כי תואר מאוים כזה היה לאספות במערות החשכות הנסתרות של האנוסים, אשר נמלטו מחמת האינקביזיציה. גם פה יהודים. גם אלה מורדים נגד כל העולם. גם אלה נכונים לקדש שם שמים וכל ההיסטוריה היהודית נגלתה לנגד עיני. נזכרתי דברי ישעיהו: “נבזה וחדל אישים; איש מכאובות וידוע חולי. אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם”. בפסוקים אלה רואה ליסין את היהודי הנצחי. ליסין רואה במלחמה על הצדק תעודה גדולה ונשגבה לעם ישראל. ואם מאמין המשורר בנבואה, הרי שהוא מאמין גם בכל היעודים של עם ישראל.

רושם מיוחד המזעזע את הנפש, עושים הזכרונות של וולוויל שווארץ. הוא עתה באמריקה; מוצא את מחיתו כפועל בעבודה קשה, אך הוא היה מאלה אשר סבלו ממגלבו של פון וואל. כידוע, דן הצורר הזה את הפּועלים היהודים אשר השתתפֿו בהפֿגנה נגד שלטון היחיד במאי 1902 – למלקות. שווארץ לקה יחד עם רעיו. ספורו התמים על המקרה האיום הזה עשה רושם נורא ומדבריו אנו מבינים את גדולתו של אותו רצען יהודי, אחד מידידי וולוויל שהחליט לנקום את נקמת כבוד חבירו. “אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה, פּלחו לצלמא”, כי יסורים קשים ממיתה עברו על וולוויל וחבריו ולצלמא לא פלחו ובזה גדולתם. זכרונותיו של שווארץ, זה הפועל הפשוט, תעודה אנושית הם אשר יש ללמוד ממנה הרבה על נפש ההמונים היהודים, התמימים והישרים.

תעודה אנושית, אם כי מבחינה אחרת לגמרי, הוא ספורו של אב. כהן, עורכו של “פאָרווערטס” – ב“מכתב שלא נתקבל”. המחבר מספר על רגשותיו אשר הרגיש בבקרו את עיר מולדתו ווילנא. “בלילה הראשון להיותי בווילנא היו הרגשות קדושים לי. חפצתי לתאר אותם אבל דחיתי את הדבר מפעם לפעם. אני עושה זאת ביחוד לשם הקובץ הווילנאי שמוציאים לאור בני עירנו לחג היובל של הסניף 367 של חוג הפּועלים”. – “מה היו ההרגשות ברגע ההוא, לא יכולתי לתאר אפילו בעת ההיא ומה גם עתה. בדרך כלל ידעתי כי אין הבדל גדול בין ווילנא שלי הישנה ובין ווילנה דהאידנא. אנשי דורי חסרים. אין אבא, אין אמא, הדודה, הדוד, קרובים רחוקים, ידידים, חברים וסתם מכירים, מאות אנשים אשר היו חלק מווילנא חסרים… כל אשר אני רואה מבעד החלון הוא קליפּתו של האגוז, אבל התוך חסר”.

אבא, אמא, געגועים לעיר מולדת – הם הם הרגשות האלמנטארים המוצאים תמיד מסילות אל לב ההמון. ברגשות האלה היה מגלגל אב. כהן תמיד במאמריו, והם עשו רושם. התורות דבר טפל הוא, העיקר רגשות שבלב – שיטה זאת היא הלך נפשו של עורך העתון היהודי הגדול ביותר בעולם. בדרכים אלו עשה חיל והן סוד הצלחתו הגדולה בחיי עתונאי ובחיי מנהיג למרות חסרונותיו הגלויים לכל.

זכרונות על ישיבות ווילנא נותן י. באסקין, המזכיר הראשי של חוג הפועלים. עם קריאת הזכרונות עולים על הלב דברי משוררנו י.ל. גורדון:

עמדו על דרכי איישישק וולזין;

וראו בחורי חמד הולכים בחפזון,

אורך הארח ימודו בשעל

זאת התורה אדם כי ימות באוהל.

לדעתי, לא נערכו כראוי הישיבות ותלמידיהן. כמה מסירות נפש, כמה אידיאליות היו בבחורים העניים האלה. באסקין נותן לנו את הניצוץ הראשון של הרעיון הסוציאליסטי בראשי בני הישיבה. הוא מזכיר עלם בעל כשרונות נפלאים, קלמן קרפיווניץ, זה שהיה אחרי כן מהמנהיגים של ה“בונד”. חייו היו קצרים וטרגיים. בדמי ימיו שם קץ להם בשל אהבה לא מוצלחת. בנערותו היה עילוי, אחד מהתלמידים החשובים של ראש הישיבה בקלויז הקצבים, רבי יהושוע. היה מחונן בכשרון משורר. חיבר שירים עברים בהיותו נער בן עשר. חרוזים אחדים מהם שמורים בזכרוני עד עתה. יש מאמר על אודותיו בקובץ מאת איזידאָר קאָהן, אבל המאמר קלוש ואיננו נותן תמונה מהצעיר בעל הכשרונות הזה שנגדע באבו.

ווילנא היתה עיר מפורסמת בבחורי ישיבה “שקיצצו בנטיעות”. אחד מהם היה חיים־יעקב הלפאנד הוא ליטוואק. על אודותיו כותב ר. אברמוביץ. התאור לא מוצלח. עם כל חסרונותיו היה ליטוואק איש מצוין, מוכן למסור את נפשו על דעותיו. ועוד אחד מצוין שהיה בנערותו בחור ישיבה הלא הוא אברהם מאיר דעווענישסקי, הידוע בשמו הספרותי א. ווייטר. רעו ש. ניגר כותב עליו, וחבל כי ניגר תיאר לנו את ווייטר בסוף ימיו וגם לא נתן לנו תמונה מפורטת מווייטר הסופר הרוסי, הסופר האידי, בעל נפש דתית עמוקה. סולחים אנו לניגר כי קיצר במקום שהיה להאריך, כי נמצא תחת הרושם המחריד של רעו ווייטר, אשר הומת על־ידי הפּולנים בבואם לווילנא, על ענין שוא של בולשוויות. ניגר היה עד ראיה לטרגידיה מחרידה זאת.

ווילנא בכלל עשירה בטיפוסים מענינים. א. ליטווין, בעל “נשמות יהודיות”, מתאר טיפוסים אחדים. מאָטקע חב"ד, שייקע פייפער, החזן “הבעל הביתל של ווילנא”, הגר־צדק מטראָק – הם טיפוסים אשר הפכו לנושאים ספרותיים רבים. הטיפוסים מתוארים על ידי ליטווין בכשרון גדול. על טיפוס של אשה בעלת־צדקה, שרה דבורה שמה, כותבת המשוררת שרה רייזין.

כבני מרון עוברים לפנינו בקובץ גדולי ווילנא. אברהם רייזין כותב על אייזיק מאיר דיק. דובנוב – על ד"ר שאבאד, איש ווילנאי שעסק כל ימיו בצרכי צבור באמונה. ש. רוזנפלד כותב על י.ל. גורדון, יליד ווילנא. פּיטר ווערניק, מעורכיו של “מאָרגן זשורנאל”, כותב על הגאון מווילנא.

בקובץ יש גם קומפילציות מגדולי ווילנא, רבנים ומשכילים. אינני מבין במה זכה קאָצאלוב הרוסי להיות יוצא מן הכלל ולמצוא מקום בקובץ יהודי? האם היה קאָצאלוב יחיד בין האינטליגנטים הרוסים והפולנים? האם לא היו אנשים גדולים ומצוינים בין הפולנים והרוסים מלבד המשחק על במות מוסקבה?

הקובץ מלא וגדוש מאמרים, העתקות ותרגומים. רובם נכתבו לשמו של הקובץ. סופרים רבים גומרים את ההלל על ירושלים דליטא ודבריהם אינם חסרים גוזמות. מענינת רשימתו של ד“ר א. גינסבורג “תורה לשמה” ושל ניגר “ווילנא”. גם ש. אש, ז. שניאור, ד. איינהורן ועוד נותנים רשמיהם מווילנא. מענינות יותר מדברי הסופרים המפורסמים הרשימות של “עמך”. ומענין, חברי הסניף הווילנאי של חוג הפועלים, החושבים את עצמם למתנגדי כל רעיון לאומי, נתנו לנו קובץ מלא אהדה ואהבה לעיר ווילנא על ישיבותיה, רבניה, משכיליה ובתי מדרשותיה. אכן, בשיחה לפי תומה מתגלים רחשי לבו האמיתיים של האדם. גם מי שהיו בונדאים, חברים של ה”בונד", הגדול והקטן, לאומיים הם, אם כי הם אינם יודעים זאת.

נועד היה הקובץ להיות ספר זכרון של סניף אחד מחוג הפּועלים, אבל הוא ענין ללב אלה המתגעגעים לעיר ההיסטורית הזאת, עיר ואם בישראל.

(ספר זכרונות מאת לוסי רובינס לנג)

ציור נאמן מדור שלם של רדיקלים צעירים באמריקה נותנת לנו הגברת רובינס־לנג בספרה המענין “יפה הוא יום המחרת”. הספר הוא דין וחשבון מהשאיפות הנעלות של דור חכם זה והכשלונות של הדור הזה שנהפך לדור עיקש ופתלתל… הספר הוא מעין וידוי. הצעירים שברובם היו יהודים עלו עד במתי שחקים בשאיפותיהם וירדו במעשיהם – לפעמים לבורות עמוקים. אינני מדבר מצד האמנותי של הספר. יש דבר שגדול הוא מאמנות והוא האמת… מרת לנג בעצמה השתתפה בכל המאורעות שעליהם מסופּר בספרה. זה הוא ספר זכרונות, הנוקב ויורד עד התהום. הספר מקיף תקופה שלמה: מביתו של משה החסיד עד ביתו של גומפּרס שהיתה לו מזכירה.

בכלל הספר הוא דוקומנט אנושי מעין ווידוי קטן על מעשי דור מתפּרץ לסלול נתיבות חדשות שמביאות לאושר אנושי נצחי. מרת לנג היתה מכירה היטב מהפכנים, שבשעתם הרעישו את העולם הגדול. היא היתה קרובה לעמא גולדמן, בן ריטמן, האחים מקנמרא, דון מוסט ועוד. היא נותנת תיאור מחייהם ומסופם, וברובם היה טרגי.

הסך־הכל של התיאורים הטרגיים מעוררים מחשבות נוגות. מתקני עולם צללו במים אדירים והעלו חרס בידם. שאפו ליום של יופי והגיעו ליום מכוער ביותר, יום של ערפל וחושך. אולם יש תיאורים מאנשים חיוביים שעוד מעוררים תקוה, כי אמנם יפה יהיה יום המחרת.

בהזכרונות של הגברת רובינס־לאנג בולטות שתי דמויות של אנשים בעלי צורה ובעלי השפּעה אשר בעלת הזכרונות הכירה אותם מקרוב והיתה לה שעת הכושר להסתכל בחייהם באופן אינטימי והם שמואל גומפּורס ויודזשין וויקטר דבס, ומתארת אותם ברוח שמעורר מחשבות.

שניהם היו נציגיהם של תנועת הפּועלים באמריקה. שניהם הקדישו את חייהם להיטיב מצבם ולשחררם מכבלי העבדות אשר העמיסה עליהם הרכושניות החדשה, אשר נצצה אז באמריקה ומטרתה העיקרית לקבץ הון מבלי לשים לב ליוצרי ההון האמתיים. שניהם השתתפו בתנועת הפּועלים האמריקאים, אלא לכל אחד היתה שיטה מיוחדת איך להגיע אל המטרה של שחרור הפּועלים. גומפּרס ביקש להיטיב מצב הפּועלים בהדרגה. “שכר יפה בעד יום עבודה יפה” היתה הסיסמא של גומפּורס. הוא שם לב אך להצד הכלכלי בתנועת הפּועלים ועבודה פּוליטית כל שהיא היתה פּסולה בעיניו, בעת אשר לדבס היתה הסיסמא חופש סוציאלי. הוא רצה באופן פּוליטי, על יסודות התורה הסוציאליסטית, לשחרר כל מעמד הפּועלים ולמסור לרשותם כל מכשירי התוצרת. לדבס היתה התנועה הפּוליטית עיקר ולגומפּורס – אפילו לא טפל.

לכל אחד מהשנים היה השפּעה גדולה על הפּועלים בארצות הברית באמריקה. גומפּרס היה מיסדו ומנהיגו של האיגוד המקצועי הגדול “הפדרציה של העבודה האמריקאית”. גומפּרס יסד את הפדרציה והיה לנשיאה במשך ארבעים ושלש שנה עד יום מותו. מאידך גיסא דבס היה מנהיג של המפלגה הסוציאליסטית אשר עזר ליסדה, יותר משלשים שנה; בימיו התפּתחה המפלגה עד כדי להיות כח בהחיים הפּוליטיים של אמריקה. דבס היה אהובם של ההמונים.

דבס וגומפּרס לא חיו בשלום. השיטות השונות עוררו ווכוחים בוערים אשר הביאו למריבות וגם לשנאה פּרטית. ההמונים האמריקאים הלכו אחרי גומפּרס ואך יחידים הלכו אחרי דבס. את דבס אהבו גם מתנגדיו ואת גומפּרס כיבדו בלי אהבה נלהבה. אצלנו ברחוב היהודי לגומפּרס לא היתה השפּעה כל עיקר. המהגרים היהודים שנכנסו לאמריקה בהמונים נתחנכו בתורת הסוציאליות בכל צורותיה ושיטותיה ושיטת גומפּרס של עבודה מקצועית טהורה ופשוטה היתה פּסולה בעינינו. עובדה היא, כי שם גומפּרס היה מנואץ בעיני הפּועלים היהודים. הם חשבוהו לבוגד למעמדו ולשאיפות הרחבות של מעמד הפּועלים. גם האגודות המקצועיות של היהודים התפּתחו בלי עזרת הפדרציה. ה“אמלגמייטעד” נשאר מחוץ להשפּעת הפדרציה עד עתה. גם ה“אינטערניישאָנאל” הלך בדרך מיוחדת מבלי עזר של שליחות גומפּרס. אך לעתים רחוקות הופיעו מנהיגי הפדרציה על אסיפות פּועלי היהודים ואם הופיעו, נתקבלו בקרירות וכמעט בשנאה.

היחס הקר להפדרציה היה בעבר הקרוב, ואך בראשית תנועת הפּועלים היהודים. עכשיו נשתנה המצב ברחוב היהודים מן הקצה אל הקצה. יורשיו של גומפּרס, וויליאם גרין ומטיו וואָהל ממנהיגי הפדרציה נהיו לאורחים היותר חשובים על האסיפות של פּועלי היהודים. דוד דובינסקי נשיאה של ה“אינטערניישאָנאל” נהיה לאחד מהעמודים החזקים; סגן נשיא של הפדרציה האמריקאית, אף כי הפדרציה החליפה אך מעט את שיטתה ויחסה את תורת הסוציאליות.

וויליאם גרין זה האיש העממי והחביב הוא ממשיך את מסורת גומפּרס והוא תלמידו העקבי, ומסורות דבס ברחוב היהודים פּגו ומשתמשים בהן אך לחגיגיות. בעולם המעשה שולט החשבון הקר והדברים, אשר עולים בחשבון הם אך נחשבים למועילים.

גם ברחוב היהודים פג הרוח החי של תנועת הפּועלים. מתחשבים אך בהשגות של היום ואינם דואגים ליום המחרת, יהיה היום יפה או כעור. וחבל על הדבר הזה. בהישגים של ההווה בלי תקוה לעתיד יותר מזהיר לא נוכל למצוא קורת רוח בשיטת גומפּרס לחוד מבלי האידיאלים של דבס. אָנו היהודים איננו יכלים להסתפק. בדמנו יש שאיפה לתיקון עולם על יסודות הצדק בלי פשרות.

גומפּרס היה באמת איש רב פּעלים. בעזרתו השיגו הפּועלים האמריקאים רמת חיים שהיא על המדרגה היותר גבוהה. בחייו היה איש טוב וחסד. הוא עשה גם טובות לאנשים רבים אשר התנגד להם. טובת הפּועלים היתה השאיפה היותר קרובה ללבו, אולם דבס היה איש קדוש, הנכון למסור נפשו בכל רגע ובכל שעה על קדושת האושר האנושי וכל ימיו היו מלאים צער ומכאובים. פּעמים רבות היה בבית האסורים בעד דעותיו, ולא מחל עליהן אף כחוט השערה, בעת אשר גומפּרס ראה עולמו בחייו. הוא הצליח לתפוס המקום היותר נכבד בחברה ונתקרב לשרים, נשיאים וגם מלכים. גומפּרס גיבור ההווה אולם דבס גיבור העתיד.

גומפּרס ודבס שניהם היו מנהיגי הפּועלים האמריקאים. להשתמש בהגדרתו המצוינת של אחד העם, נוכל לאמר כי דבס היה בעל צד אחד ורעיון מוסרי אחד ממלא כל חדרי לבו אשר לא הסיח ממנו דעתו אף לרגע. דבס היה נביא בלי פשרות וגומפּרס היה איש מרובה הצדדים, איש מעשי, שעושה פּשרות עם המציאות. גומפּרס היה כהן, הממלא שליחותו בדיוק וככהן אינו מבקש מה שצריך להיות אלא מה שאפשר להיות.

בתור אנשים היו שניהם חביבים. שניהם היו בני גיל אחד. גומפּרס נולד ברחוב היהודים בלונדון בשנת 1850 ודבס נולד בשנת 1855. שניהם היו בני העם “פּועלים”: גומפּרס עשה סיגריות ודבס עבד בתעשית מסילות הברזל. לשניהם היתה השכלה מוגבלת. אולם צריך להודות כי גומפּרס רכש לו השכלה מרובה יותר מדבס. גומפּרס היה יהודי ויהודי טוב, אשר התגאה במוצאו, אולם עשה מעט לטובת היהודים. דבס איש נוצרי ממוצא צרפתי, אבל תלמידים נאמנים מצא אך ברחוב היהודים והוא קרוב לנו כחסיד של אומות העולם.

גומפּרס ודבס: זכר שניהם לא ישכח בתנועת הפּועלים. אולם גומפּרס בתור איש מעשי חי אך לדורו ודבס בתור איש נעלה חי לכל הדורות.

(זכרונות ביקורי מעיר מולדתי אחרי הפסקה ארוכה)

בשנת 1937 בראשית שנת תרצ“ח, הייתי ציר להועידה לקולטור בפּריז שנאספה על פּי יזמת אנשים קרובים לחוגים קומוניסטים, על הועידה השתתפו סופרים אידים ידועים – ליוויק, אגנטיוב, אפּטשו, ד”ר מוקדוני ועוד היו צירים להועידה. הועידה נתקימה בשעה של ליקוי המאורות, בשעה שנבזה כהיטלר נהיה לחולש על גויים. כנראה היתה כוונתם של המשתתפים להתקרב לאלה שהיטלר הכריז אותם כשונאים, יחד עם היהודים, “מי ששונא להיטלר, הוא ידיד שלנו”, היתה המחשבה הכמוסה בעומק הלב של רבים מהצירים.

על הועידה היו צירים מארצות שונות, רובם בלתי קומוניסטים ורבים מתנגדים מובהקים לתכסיסיהם של לנין וסטלין. תכנית מסוימת לא היתה למפקדי הועידה. חיפּשו למלה שתלהיב הלבבות, חיפּשו ולא מצאו. היו נאומים לבלי סוף. שמעתי לנאומים של האפּוטרופּסים של התרבות היהודית וגעגועים חזקים נתעוררו בקרבי לראות בעיני את התרבות היהודית האמתית, שפּרחה אָז בפּולין. החלטתי בנפשי להשתמש בהזדמנות זו, שאני באירופּה ולבקר ערים אחדות בפּולין מרכזי התורה והתרבות היהודית והעיקר לבקר את עיר מולדתי לידא.

מפּריז נסעתי לפּולין דרך אשכנז שהיתה אָז תחת רשות הנצים, הרשמים מנסיעה זו פּירסמתי בקובץ שהוציאו יוצאי עיר לידא. פה אני מוסר אך קטעים מביקור גורלי זה, שהשאיר בקרבי זכרונות מכאיבים, ממש נוקבים ויורדים עד תהום הנפש… רושם מכאיב עשה עלי הביקור בעיר ברלין אשר גרתי בה כארבע שנים… מה שראיתי היה נורא ומה ששמעתי היה נורא מאשר שראיתי. ידידי מעת היותי בברלין, בראשית המאה העשרים (בבית אָביו ברחוב לינדיין גרתי), הסופר בעל כשרונות, גונצר, סיפּר לי מאורעות איומים. לגונצר היתה גם כן חנות גדולה של ספרים, קרוב להיכל הרפורמי ברחוב ארנינבורג ואצל מרכז האורטודוקסים מטעמו של הילדסהימר, והוא ידע הרבה פּרטים מיהודים מפורסמים. הדברים שסיפּר לי גונצר גזלו מנוחתי וליבי ניבא לי קשות. גונצר אחרי כן מת משברון הלב בעוני ובחוסר כל בתל אביב, נעזב ונשכח מלב. יהי זכרו ברוך!

אחרי הרפתקאות לא נעימות באשכנז הארורה, הגעתי לגבול פּולין והרגשתי הקלה גדולה. מודה אני על האמת, כי לפּולין היו לי תמיד רגשות חמים של אהדה, למרות החסרונות שיש לעם אומלל זה. לא אך היהודים שפּגשתי שם היו לי כאחים אלא גם הערלים. מעולם לא למדתי השפה הפּולנית, אך לתמהוני יכלתי לשיח בשפה זו. הבנתי מה שאָמרו לי והבינו מה שאָמרתי.

בוורשא הייתי בבית בן אחי קלמן, שהוא כעת בתל אביב, אך שעות אחדות. תשוקה גדולה לראות את עיר מולדתי לידא מיד, משכה אותי בעבותות קסם… בליל שמיני העצרת הגעתי לווילנא. בבית אחותי מיניע הבת זקונים של אבותי, שהיתי אך שתי שעות. דמעות חמות זלגו מעיני אחותי. ההיו אלה דמעות של גיל הפּגישה, או שלבה ניבא לה הסוף המר שלה שתיספה על ידי הנצים הארורים? לנסוע בבוקר ולהגיע ללידא ביום טוב בפרהסיה לעיר מולדתי, לא חפצתי, מפּני כבוד זכרון אבותי החסידים והישרים… נסעתי בבוס והגעתי ללידא בחשכת הלילה… מדלג אני על הרשמים המזעזעים של הפּגישות הראשונות עם אחי המנוח יוסף, שנספה לא על ידי הנצים, אלא על ידי הבולשביקים – חושב אני לחילול הקודש להעלות רגשות קדושים כאלה על הכתב… אחי היה ציוני נאמן ונתן לילדיו חינוך עברי… הילדים דיברו אלי עברית אך אודה ולא אבוש שקשה לי לשיח בשפת קודש ועניתי להם אידיש. שני ילדיו הילדה הקטנה קענדע כשם אמי, והילד הנחמד מרדכי נהרגו יחד עם אמם. הם השאירו זכר שמזעזע את לבי… שני בניו משה (כשם אָבי) וזאב הנם כעת בישראל ומתגאה אני להגיד כי הם ממשיכים המסורת של משפּחתנו המהוללה…

בליל שמחת תורה הלכתי להקפות להשטיבל של חסידי קוידנוב, שהיו לאבי ז“ל שלשה מקומות בצד המזרח. באָתי להשטיבל… סבבו אותי מכל צד בשאילות שלום ובלחיצות ידים חמות. אף כי מעטים זכרו אותי מהימים שהייתי בלידא, כולם הכירו אותי… השמועה עשתה כנפים שבן משה גרונם בא מאמריקה. רבים הוסיפו כי הוא עשיר גדול מיליונר… אני בעצמי הייתי נדהם ולא ידעתי אם הדברים שאני רואה הם בהקיץ או בחלום. ישבתי על מקום אָבי… רגש מיוחד אחז אותי… מסביבי חסידים רוקדים בסך, ומזמרים, ששים ושמחים בשמחת תורה. קרובי רבי ירחמיאל ז”ל שקלסתר פּניו היה דומה לפני אָביו יעקב, שלא פסק פּומו מלהגיד פּרקי תהילים בכל עת ובכל מקום, – עומד ומנצח על הנגינה:

אוי געוואלד זאָל ער קומען!

שאט ניט שרייט

ער וועט קומען,

ווען זשע, ווען זשע, וועט דאָס זיין?

במהרה בימינו

איזה יום יהיה אָז?

יום גילה, יום דיצה, יום חדוה…

גילה רינה חדוה הללויה

גילה רינה חדוה הללויה…

(וחוזר חלילה).

החסידים מרקדים… ומעיני זולגות דמעות… לידיד נאמן כתבתי, כי הרושם שעשה בי החזיון הזה היה, כאילו ראיתי פּני השכינה ושמעתי שהיא מקשקשת בכנפיה ועל פּניה מרפרף גאון של תוגה שמתאים להזמר שהחסידים אנשים כגילי וצעירים ממני מזמרים בדבקות “אום אני חומה, ברה כחמה (ואף על פּי) שגולה וסורה… (ואף על פּי) שנחשבים כצאן טבחה. (ובכל זה) חבוקה ודבוקה בך…” איי איי איי ברה כחמה… והם היו כבר חסידים מדור החדש שיכלו להיות הבנים שלי. כמה קרובים היו לי הזמרים ההם שנותנים תשובה ברורה על כל השאלות שמעיקות עלי… שישו ושמחו בשמחת תורה.

רגש מיוחד אָחז אותי… ארבעים וחמש שנה נמחקו לגמרי מזכרוני… מיום השרפה הגדולה בשנת תרנ"ב לא גרתי בלידא בקביעות וזה שלשים ושתים שנה לא ראיתי את עיר מולדתי, אך לי נדמה כי מעולם לא עזבתי את לידא ועודני ילד אף כי אני לומד כבר גמרא… משתאה אני, מדוע אין בידי דגל כלשאר הילדים ומזכיר את עצמי כי הנני כבר לומד גמרא ולא נאה לנער כמוני לנשוא דגל של ניר… ודמעות זולגות מעיני, בע, לא נאה לנער גמרא לבכות. מביט אני מבעד המשקפים שמלאות דמעות מסביבי ומחפּש את אבי מדוע הוא בושש לבוא?… מחפּש פּני נח המלאך, ישראל חיים הכהן, רבי יאשע חתן זלמן שמשון, בעל הדיקדוק והתשבורת. איה שכננו הטוב ישראל מעלער? מחפּש אני פּני האחים השוחטים זאב ומרדכי אהרן שעשו צעצועים לשבועות… מחפש את פּני רבי זרח הקפּדן שהיכה את תלמידיו במקל. מחפּש את פּני ר' חיים חיקל אשר קרא בקול רם “אחד” עד כי נזדעזעו קירות השטיבל, מחפּש אני אחרי משה מוליער שהיה מתהפּך על ראשו שלש פּעמים לכבוד שמחת תורה. איפה הם? אָנה הלכו?

והחסידים מרקדים ומזמרים ומעיני זולגות דמעות, “דור הולך ודור בא, מלכות הולכת ומלכות באָה וישראל לעולם קימים”… קימים על אף כל הגזירות והפּורענויות, האמנם יתקימו לנצח?… שישו ושמחו בשמחת תורה. החלו לזמר “אתה הראית לדעת” ואני עודני במצב של חדלון הרגשת המציאות.

ופתאום התעוררתי מהחלומות. שומע אני קוראים: הרבני ה' מיכל בן רבי משה גרונם מכובד בהקפה ראשונה. כבוד גדול באמת עשו לי חסידי קודנויב מבני עירי, העשו זה לכבודי, משום שחשבו שאני “מיליונר” אמריקאי, או משום כבוד אבא?… רוצה אני להאמין כי עשו זה משום כבוד אבא…

והולך אני עם ספר התורה בהקפה וכל העינים מביטות אלי וכל המסובים מתלחשים…

אלהי הרוחות הושיעה נא

בוחן לבבות הצליחה נא

גואל חזק עננו ביום קראנו.

…בלילה בחדר שישנתי לפני שלשים ושתים שנה, לא יכלתי לישן… רגש של געגועים חזקים להעבר אחז אותי, בהחשבון שעשיתי היה גירעון, דפיציט גדול… ואהבה גדולה לכל אלה שאינם מבקשים חשבונות נתעוררה בי.

…כארבע שנים אחרי ביקורי את עיר מולדתי, בשנת תש"ב היתה שחיטת היהודים בלידא. השחיטה של היהודים בלידא נזכרה בכתב האשמה נגד הנאצים… קשה לי להרחיב הדיבור על זה, לרגשותי דומיה תהילה… הכל חרוב ומוחרב… השטיבל של חסידי קוידנוב נהפך לאורוה של סוסים… ותמונות גרי לידא התמימים והישרים אינן חולפות מזכרוני. אעלה תמונות אחדות על הגליון אם גם בצבעים קלושים. לא תולדות עיר מולדתי אני כותב אלא שואב מזכרוני מאורעות ודמויות, דמויות לפעמים מגוחכות אבל כמה פּתוס צפון בהם. כי אינני מגדיש את הסאה יעידו הישישים מרדכי יודלביץ, רעי הטוב אברהם שמאל, גיסי זיסל לבית הרכבי ואלתר רילנדר.

העיר לידא

העיר לידא עתיקה מאד. יש בספרים שונים זכרונות אודותה. כבר במאה הארבע עשרה היתה בה קהילה גדולה של יהודים, העיר היתה מפורסמת ע“י הרבנים שלה. במאה התשע עשרה כיהנו פּאר בעדתם, הרבנים ר' אליהו שיק (רבי אלינקע לידער), רבי מרדכי מלצר והרב המפורסם ר' יצחק יעקב רינס, הרב אחרון בק”ק לידא היה הקדוש רבי אהרן רבינוביץ שנספה עם עדתו. העיר היתה מפורסמת גם ע"י החזנים שלה. למאיר’קה לידער לנח לידער יצאו מוניטין בכל תפוצות ליטא. המטיף ר' מאיר העכט גם כן מלידא והמפורסם שנקרא המגיד מקעלם חי בסוף ימיו בלידא.

העיר נחרבה כמה פּעמים ונבנתה מחדש, אולם החורבן שגרמו הנצים עודנו בעצם תוקפו, אם העיר נבנתה מחדש לא ידוע, אולם קהילה של יהודים אין בה… אולם מספּר אני זכרונות ילדותי. השרפה הגדולה שהיתה בעיר לידא בראשית שנת תרנ“ב עודני זוכר עד היום. העיר לידא עלתה על המוקד בשנת תרנ”ב במוצאי יום השני של חג הסוכות, שני שלישים של הבתים נשרפו אז. נשרפו כל בתי תפילה וגם בית הכנסת הגדול שעמד על מכונו יותר משלש מאָה שנה. נשרף גם השטיבל של חסידי קוידנוב, שהייתי קשור אליה. ליל הושענה רבה ארבעה ימים אחרי השרפה הראשונה פּרצה עוד הפּעם דליקה בעירנו לידא ונשרפו עוד שמונה בתים. כנראה השר של אש אוה למושב לו את העיר ההיא. אחרי השרפה השניה נדדתי מלידא וביקרתי אותה אך לימים של חגים. המאורעות והדמויות שלפני השרפה שמורים בזכרוני והנני לעשות להם זכרון. הזכרונות הם אודות אנשים טהורים ותמימים.

אָבי מורי ז"ל

אבי רבי משה גרונם ב“ר זלמן רעליעס בר' הגאון רבי אליהו הינדס, ספרא ודינא של הגאון מווילנא, בן ר' מרדכי, היה איש מהעולם הגדול. חסיד קוידנבי וגם משכיל. בארון הספרים שלנו היו יחד עם כרכי הש”ס וספרי מוסר ודרוש וגם ספרי השכלה. בפינה מיוחדת עמדו יחד עם ספרי קודש כרכי “האסיף” של סוקולוב וספרי “הכנסת” של שפ“ר. כאשר הגדיל אחי רבי זלמן ליב ז”ל שהיה אחרי כן ראש הקהל בסלונים, אבי הסיר את ספרי ההשכלה מהארון ושם אותם בתבה מיוחדת סגורה על מסגר שלא ליתן מכשול לבניו.

בכלל היה אבי מעורב עם הבריות. היה לבוש בגדים טהורים בלי רבב ולפי האפנה. הוא היה מאריך בעליונים וגם בתחתונים, נעליו היו מגוהצות וידע לספּר בדיחות נאות וגם מפולפלות. לרגלי מסחרו היה בערים גדולות כמוסקווה, לודז, ווארשא וגם ברלין, הוא היה חסיד עם החסידים וסוחר עם הסוחרים וגם מקלפים לא משך ידיו לא רק בלילות “ניטל” וחנוכה… אולם, השכלתו העולמית לא מנעה אותו מלנסוע לקוידנוב לרבי, מדי שנה בשנה לראש השנה. אמי ממשפּחת ברלוביץ סטראשון (בת אחותה של רעיתו של יעקב מרק, המשכיל הידוע), בת מתנגדים, התנגדה לנסיעות אלה, אולם אחרי כן השלימה עם הגורל.

אחי הגדול זלמן ליב ז"ל ירש מאבינו (גם בי ישנם עקבות ירושה זו) מסירות לחסידות אם גם היה משכיל מושלם. אחי שנספה על ידי הנצים שעמד ברשות עצמו, אחרי חתונתו עם בת וויינשטיין מסלונים. בנערותו היה מתווכח עם אבא על נושאים שונים. כאשר התחילו הסופרים העברים ליתן לסיפּורי החסידים צורה ספרותית (פּרץ וחבריו) היה אבי אומר: “כנראה אנשי הדור החדש הם בעלי מוחות חלשים, נטף של יין שרף מהול אצלם בהין מים… אנו החסידים ביכולת לשתות יין שרף בעל מדרגה של תשעים בלי מים”. פּעם אחת אמר אחי כי קרא בספר כי כל כדור ארצנו הוא גרגיר למול הבריאה הגדולה, תבל ומלואה. – הדבר הזה לא חידוש לי כלל אלא שמהיום והלאה עליך להתפּלל בדביקות ובחרדה, שמתפּלל אתה לפני רבון עולם ועולמות… – ענה אבי בקור רוח…

אבי לא דילג על נסיעותיו לקוידנוב והיה לוקח עמו כמה פּעמים את אחי וגם פּעמים אחדות אותי. בשנת תרנ"א – מעשה שטן – אבי לא יכל לנסוע לקוידנוב ובחג הסוגות עלה כל רכושנו על המוקד. אמי נתחלחלה והאיצה באבי לנסוע להימים האחרונים של סוכות להרבי… וכך היה, אבי נסע לקוידנוב ובליל הושענה רבה פּרצה עוד הפּעם דליקה. בעצם שעת הדליקה לקח חסיד מפורסם, נח המלאך, את מקלו ותרמילו ונסע להרבי. המלאך היה איש קדוש ולא ישקר ובישר לאבי שנמצא בקוידנוב כי דליקה שנית פּרצה בלידא… יש מבטא באידית “שמיני עצרת של חושך”, שמיני עצרת כזה היה לאבי בקוידנוב ולמרות התנחומים של הרבי בעצמו, אבי לא רצה להתנחם והיה דואג לבני משפּחתו.

כאשר שב אבי ז"ל מנסיעתו לקוידנוב מצא כל בני ביתו בריאים ושלמים. אבי בכה משמחה כילד ואמי המתנגדת אמרה כי בזכות הנסיעה לרבי ניצלו כולם… אחרי החג שלח את אחי לווילנא ללמוד וגם אותי שלחו שם.

נח המלאך

שמו האמיתי היה נח נובופרוצקי, וכמדומה לי שאני הוא הראשון שמגלה סוד זה. כל אנשי עירנו קראו אותו בשם “נח המלאך”, מובטחני שאם בא איש זר לעירנו והיה שואל למעונו של נח נובופרוצקי, היה כל אחד מגרי עירנו לוטש את עיניו על השואל והיה עונה: איש כזה אין בסביבתנו, אולם אף ילד קטן יודע מי הוא נח המלאך.

מדוע קראו אותו בשם מלאך? ליצני הדור המתנגדים היו אומרים בפשטות: השם הזה בא לו משום שנח לא היה בסוג בר נש. שד משחת לא היה ולפיכך קראו אותו בשם “מלאך” לאמר כשם שמלאך איננו בר נש כך נח אינו בר נש… אולם הביאור הזה בדו ה“מתנגדים” אשר לא האמינו בשום דבר קדוש. האמת היא, שהחסידים קראו אותו בשם זה על קדושתו ואָמנם איש קדוש היה. דירתו היתה בעזרת הנשים של השטיבל הקוידנובי בלידא, הוא היה מותיקי חסידי קוידנוב והיה יושב יומם ולילה על התורה ועל העבודה. מעלות השחר אחרי שהיה טובל את עצמו במקוה גם אם המים היו מכוסים בקרח, ועד חצות הלילה היה מתפּלל, לומר ו“אומר” זוהר ובחצות הלילה היה “מתקן” חצות. בנו, מרדכי גרשם, היה מספּיק לו מזונותיו וגם כתונת נקיה לשבת.

ידעתיו בזקנתו המופלגת. בדיבורו לא השתמש לא בחך ולא בשינים אלא בלשון ושפתים ובעיקר בגרונו… אם אחד מהנערים שגם הם היו לומדים בשטיבל היה שואלו פּירוש או פּשט בגמרא היה עונה בלשון גסה: טיפּש, טיפּש, אתה עם הארץ גמור… והנערים היו מתיראים ממנו… ובכל זאת היו אומרים שהוא איש קדוש – ובליל יום החמישי כאשר אנחנו הנערים, בני גמרא, היינו לומדים כל הלילה בבית המדרש ב“משמר” היינו מתקרבים בחצות הלילה להשטיבל וקול היה יוצא מכתליו, נח המלאך היה מתפּלל בקול חרדים תיקון חצות עם הפּזמון התמידי.

קול ברמה נשמע בדממה,

קול נהי ויללה של ציון המהוללה.

והפזמון היה מחריד אותנו… עודני זוכר אותו עד היום…

אמרו עליו על נח המלאך כי היה בו רוח הקודש וגם היה לו “גילוי אליהו”, בחצות הלילה… אנחנו נערי הגמרא היינו באים בחצות הלילה לראות לפחות את אליהו בצאתו ולא הצלחנו… פּעם אחת בחושך הלילה ראינו בחוש שבריה משונה עם זקן לבן כשלג יצאה מהשטיבל והיו חלוקי דעות בינינו. הנערים המתנגדים החליטו כי זה היה תיש הקהל שהפּרוזדור בהשטיבל היה מקום מנוחתו – והנערים החסידים הגידו בבירור כי זה היה אליהו הנביא שהתחפּש לתיש הקהל…

אם היה “גילוי אליהו” לנח המלאך, אינני יודע עד עכשיו, אולם שלא היה לו רוח הקודש נוכחתי לדעת ממעשה שהיה וכך היה המעשה: נח המלאך היה עושה לנו הכבוד הגדול והיה בא לביתנו בכל חג לקידוש והיה אבי מכבדו במשקה טוב. פּעם אחת הביא אבי יין מקרים. טעמתי את היין והיה בעיני כ“ציר” חמוץ ראסל בלע“ז וכן היה מראהו. כשבא המלאך לקידוש בפּסח צווה עלי אבי למלאות את הבקבוק ביין הקרימי… היין היה במרתף ושם היו עכברים שיראתי מפּניהם והחלטתי בנפשי למלאות את הבקבוק ב”ראָסל“, אחרי כשאין הבדל בינו ובין היין הקרימי. כשהבאתי את ה”יין" מילא אבי צנצנת מלאה ונתן לנח לקדש על ה“יין”. המלאך גימע את הצנצנת ואמר בהתפּעלות… אך זה יין טוב… המתנגדים אינם יודעים טעם משקה טוב ושותים יין צימוקים…

כאשר אבי טעם את המשקה הוא הבין מה שעשיתי, הוא זרק עלי מבטי זעם ולהמלאך אמר בקול פּחדים: “רבי נח, רבי נח, ברכת ברכה לבטלה”, אך המלאך לא שם לב לדבריו. בתחילה שערתי בנפשי כי נעשה נס וה“ראָסל” נהפּך בפי המלאך ליין… אולם ניסים אינם מתרחשים בזמננו בדרך קלה כזאת. גם אמי למדה לדעת כי הבאתי רוסיל תחת יין והתפּרצה בשחוק, וזה השחוק הציל אותי מעונש קשה… הצטערתי הרבה כי גרמתי עבירה חמורה כברכה לבטלה להמלאך אך חדלתי להאמין כי יש בו רוח הקודש. איש בעל רוח הקודש היה יודע בנבואה כי זה לא יין…

בו בזמן שהחלה הדליקה השניה בעירנו, נסע המלאך להרבי ומאָז נתעלם מזכרוני, אולי נשאר המלאך בקוידנוב להיות מאוכלי שלחן הרבי… עכשיו יש לי געגועים לאנשים כנח המלאך… אפשר שלא היה מלאך, אולם אני בזה בטוח, – שהיה חסיד ותמים יותר ממלאכים.

ביאת הרב ריינס

עירנו לידא היתה עיר של מתנגדים מובהקים. אלא שהחסידים שנתקבצו שם היו חסידים שרופים שהיו נכונים למסור את נפשם על קדושת דעותיהם. להחסידים היה רב מיוחד ר' שלום’קה אחי הרבי הקוידנובי (סבו של הרב אברהם ביק). הריבות בין החסידים והמתנגדים נמשכו עד אשר עזבתי את לידא.

כאשר הכניסו את הרב הגאון רבי יצחק יעקב ריינעס לעירנו בשנת תרמ"ג למסור לידו כהונת הרבנות, הייתי ילד קטן כבן שלש שנים, אולם המאורע השאיר זכרון במחי וסימן בגופי עד היום הזה…

החסידים היו נגד ר' יצחק יעקב ריינעס משום שהיה רב משכיל או משום שרצו למסור כהונה זו לרבי שלומקה אחי הרבי הקוידנובי. יהיה איך שיהיה אך המחלוקת הגיעה לשיא הפּסגה כאשר הכניסו את ריינעס בתהלוכת פּאר לעירנו. מספּרים כי חסידים אחדים היו מצפצפים בשעת התהלוכה או מיחו באופן אחר, אך הסוף היה כי בו בלילה שהכתירו את ריינס בכהונת רב בעירנו, נשברו כל השמשות בחלונות בתי החסידים, גם השמשות של ביתנו נשברו. חתיכת זכוכית נפלה לעיני הימנית, עשו ניתוח בעיני, אולם סימן נשאר עד היום…

ריינעס רצה לקרב את החסידים, אולם בית דינו היה מורכב ממתנגדים קצוניים. בבית דינו של ריינעס היה דיין, למדן גדול ומתנגד שרוף בשם ר' יוסי אליהו. דיין זה אָמר בהזדמנות כי כאשר יבוא משיח יעביר את כל החסידים ככל הגילולים מן הארץ. כאשר החסידים למדו מגילוי דעת כזה, פּניהם חמרמרו מכעס והחליטו ביניהם לקחת נקמה ממתנגד כבוש זה. הנקמה באה כשנתים לפני השריפה הגדולה בעירנו. ביום שמחת תורה כאשר ר' יוסי אליהו נם את שנתו בצהרים נכנס קהל חסידים זקן ונער לביתו של הדיין. אותו העירו משנתו ואילצו אותו לרקד במעגל והחסידים היו מזמרים: “לעבור גילולים מן הארץ”. גם אני לקחתי חלק במחול מצווה זה. רבי יוסי אליהו נבהל או התחרט על מימרה חריפה זו וביקש מחילה… ויצמח פּורקנו

עד כמה נשרשה השנאה בלב המתנגדים לחסידים, אפשר היה ללמוד ממאורע אופיני זה. מהשריפה הגדולה נשרפו כל בתי התפילה בעירנו. בית הכנסת אשר היה לו ערך היסטורי. בית המדרש הגדול, כל הקלויזים וגם ה“שטיבלאך” של חסידי קוידנוב וחסידי ליובוויץ. בחצר בית הכנסת נשאר אך קלויז של החיטים. חיכו עד אשר נגמרו כל המנינים וכחצות הלילה החל פייבול יאנובר (סבו של התלמודי מרדכי יודלביץ מתל אביב) לאמר תפילת הקדיש ואך הגיעו להמלים “ויצמח פּורקניה ויקרב משיחו” (שהחסידים אומרים בקדיש) הופיע פּתאום השמש מהקלויז ובקול פּחדים צעק: צאו טמאים מזה, דם ישפך ובמקום קדוש לא יאמרו ויצמח פּורקניה… לקולו נאספו אנשים רבים שישנו בקלויז אחרי השריפה… והחסידים נגרשו.

קדושת הקלויז של החיטים לא נתחללה… החסידים העבירו את “ויצמח פּורקניה” לביתו של קזימר אשר נשאר מהשריפה, והערל דוקא לא הקפּיד על “ויצמח פּורקניה”. בהקפות בשמיני העצרת זה, החסידים לא הלכו.

רבי זיסל סופר סת"ם

רבי זיסל הסופר סת"ם היה איש קדוש. טרם שכתב שורה אחת בספר תורה הוא היה הולך בכל תקופות השנה לטבילה וכל אות ואות היה כותב בטהרה. זכות יתרה היתה לרבי זיסל שהרבי מקוידנוב בעצמו היה מזמין את התפילין שלו אך מרבי זיסל. גם ספר תורה הזמין מאתו והכתיבה נמשכה כשלש שנים… אולם כל הטובות וההצלחות לא הספּיקו מזונות לבני ביתו של ר' זיסל.

רבי זיסל מעולם לא התאונן על רוע מצבו. אולם אשה “ארורה” היתה לו. טבע רע היה לה. היא תבעה מזונות ודוקא בצעקות. רבי זיסל בעצמו מעולם לא הרים את קולו; אבל היא ה“ארורה” צעקה בקול גדול: הבה מזונות.

פּעם אחת באה רעיתו וכדרכה תבעה על שבת. – זיסל, עוד שבת היום ואין לי לא דגים ולא חלות לשבת… מאין אקח מעות; המן הגורן או מן היקב? ענה זיסל בתמימות, – מדוע יש מעות לכל הסופרים ולך אין אף פּרוטה? – “כל הסופרים אנשים צדיקים וד' עוזר להם”, ענה, “ואני אינני צדיק”, ענה בתמימות – מה? כל הסופרים צדיקים ואתה רשע?… למי אתה מספּר? רשע מרושע, צדיק כמותך אין בכל העולם, התפּרצה רעיתו בכעס.

רבי יוסי הסופר

רבי יוסי הסופר היה מתנגד, הוא היה מקרוביו של ר' זיסל, אולם מזל אחר היה לו… גם הוא היה סופר סת"ם, אולם הוא לא סמך על ניסים וחיפּש אחרי מקורות פּרנסה אחרים. לו היתה חנות של ספרים וגם “ספריה” קטנה שהיו קוראים לוקחים ספרים לקרות בעד שכר. הוא היה מוצא את מחיתו בכבוד והיה לו פּנאי להתעסק בצרכי ציבור, לעת זקנתו, בנו שלמה פינסטון בעל הספר “החימיה” באידית היה מספּיק לו צרכיו בהרחבה, בנו פינסטון יסד גם כן בלידא חברה של “גמילות חסדים” שיצאה לתהילה בכל הסביבה והיה רבי יוסי ממש יושב על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים.

בכלל היה רבי יוסי עוסק בצרכי ציבור באמונה בעיירתי לידא. הוא היה זמן קצר גם באמריקה, אולם לא יכול להתאקלם פּה וחזר ללידא. ר' יוסי היה רחוק מרוח אמריק כרחוק מזרח ממערב. בנו שלמה פיינסטין גמר חוק לימודו באוניברסיטה של סירקוז ובחר לו מקצוע אמריקאי אופיני, יערות (פארעסטרי) ומומחה בתורת החימיה, בכ"ז הריח של עיירתי עוד נשאר בו במדה גדולה. נכדו של ר' יוסי הוא המשחק המפורסם עזרא סטאָון, אשר עשה לו שם גדול בתיאורו על גלי הרדיו משפּחה אמריקאית אופינית, “המשפּחה של עלדרידז”. כך עוברים שלשה דורות בישראל.

בשנת 1937 בשנה שביקרתי את לידא, הבאתי מתנות ואגרות מבנו והיתה לי הזדמנות לראות את ר' יוסי מתעסק באמונה בצדקה ובגמילות חסדים. כשעזבתי את לידא נשתוממתי לראות את רבי יוסי הישיש בבית הנתיבות בין המלוים אותי, טאקסי לא לקח אלא הלך רגלי והוא כבר זקן בא בשנים. מה כל החרדה, רבי יוסי? שאלתי, פּרישת שלום אמסור מכל מקום ולמה היה נחוץ כל הטורח? הבאתי מתנה לבני ואני חפץ כי תמסור את המתנה לידי בני. הבאתי בעדו זוג של תפילין “אריסטקרטי”, התפילין זעירים הם אלא שכשרים הם בתכלית הכשרות, אני בעצמי כתבתי אותם, התנצל רבי יוסי.

כמובן מסרתי המתנה בשלימות ליד שלמה פינסטון, פינסטון קיבל את המתנה בתודה. מסופּק אני אם הוא מתפּלל בהם בכל יום, אולם חושד אני אותו כי ברגעים קשים של החיים, שלמה לובש את התפילין האריסטקרטים ומתפּלל בהם בדביקות. מי יודע רוח האָדם?

זלמן שמשון הסוחר

לזלמן שמשון היתה חנות של עיטרן ושל נפט ועוד דברים כאלה, אך חנותו היתה לו אך טפל. העיקר בעיניו היתה עבודת ד' ולימוד התורה. הוא לא פּסק פּומו מגירסי אך בחנות.

פּעם אחת כאשר זלמן שמשון היה מתעסק בספר באו אליו שני קונים, שני קונים בבת אחת. ר' זלמן שמשון הניף את עיניו מהספר ואמר להקונים בכעס: מדוע אתם מטרידים אך אותי? ברחוב יש כמה חנויות ודוקא אותי אתם באים לבטל מתורה…

יעקב פּאפּירמייסטער

יעקב פאפירמייסטער היה איש עשיר לא ב“מרכאות כפולות” אלא עשיר מופלג. הוא היה בעל הבית של בית בישול שכר שיצא לו מוניטין בכל ארץ ליטא וגם שותף לבית חרושת של סיגרטים גדול, פּאפּאירמייסטער היה מחובבי ציון הראשונים ואחיו היה קולוניסט ידוע בראשון לציון… אולם לא בהשכלתו הרעיש פּאפּירמייסטער את גרי עירנו ולא בעשירותו אלא בנדוניה שנתן לבתו.

פּאפּירמייסטער לקח לביתו חתן, אחרי קאנטור הסופר העברי הידוע, ונתן לו נדוניה… שומו שמים. חמש עשר אלפים רוביל. כן, חמשה עשר אלפים. סכום זה היה למעלה מהשגת גרי עיר לידא… ושוחחו בזה ימים רבים, הדבר הזה היה הנושא העיקרי של שיחה… חמשה עשר אלפים רוביל… היאומן כי יסופּר?

בקבוצה שהתווכחו אודות המאורע הלא שכיחי הזה, נכנס ליזר מנדיל הרופא שבתו ברחה עם קצין גבוה של צבא רוסי, מה רעש? אמר ליזר מנדיל, יעקב וויינר (פּאפּירמייסטער) שילם בעד חצי גוי חמשה עשרה אלפים ואם בעד חצי גוי לקחתי חתן לבתי גוי גמור ולא עלתה לי אף פּרוטה.

עיכוב הקריאה

חיים נח היה חסיד למדן, בנעוריו הנהיג חסידים בסוס ועגלה לקוידנוב בשכר מועט, נשאר בעל עגלה כל ימיו, אולם מלאכתו גרמה שיקפּחו אותו בעליות, כאשר הגבאי בהשטיבל היה השוחט מרדכי אהרן שזכר אותו מנעוריו היתה עליה לחיים נח בכל חודש, אולם כאשר התפּתח הקפּיטאליזם בעיר לידא והגבאות עברה להעשיר שמואל בעל חנות הברזל, הוא הנהיג משטר קאפּיטאליסטי ופסק לכבד את חיים נח בעליות לעתים רחוקות וחיים נח זה איש קשה היה והיה תובע עליות בפּה, אולם שמואל איש הברזל לא שם לב לזה.

הדבר נגמר בעיכוב הקריאה, חיים נח עלה על הבימה וטען בזה הלשון: אני איש עבודה, איש עמל, “אַ פּראַצעוויטער מענש” ועליה נחוצה לי בכל חודש. עיכוב הקריאה ריכך את לב איש הברזל, נימנו וגמרו כי לחיים נח נחוצה עליה בכל חודש.

פּעטשי הקבלן

שמו האמיתי היה פּסח ומשום שגמגם בלשונו קראו לו פּעטשי. לפעטשי היו פּרנסות רבות, בפּסח היה אופה מצות ובפּורים היו לו מונופּולין על משחק הפּורים, במשחקו זה היה מתעסק עוזר בשם אהר’קע מזיק. איש אשר חינכו במלאכות שלו.

בפּעם הראשונה אחרי שאהר’ע מזיק מילא את תפקידו של המן הרשע בשלימות, הוא ביקש מ“אדונו” שכר, פעטשי לקח מטבע של חמש אגורות ומסר לעוזרו.

פעטשי, יללה עליך, בעד יום של עבודה, אתה נותן לי חמש אגורות? מיחה אהרקע מזיק, וה“קונצין” שראית בכל היום בחנם אינם נחשבים לך מאומה? בעד קונצן כאלה יכלתי להשיג רובל שלם… הצטדק פעטשי.

אהר’קע לא התרצה לקחת שוה כסף בעד עבודתו ומלחמת הרכוש והעבודה התלקחה ברצינות, באו למהומות, בשנה הבאה אהרקע היה עוד הפּעם עוזרו של פעטשי… אינני יודע אם פעטשי הוסיף על שכרו או אהרקע התרצה לקבל שכרו בעונג אמתי.

אלה הם מקצת הטיפוסים שנזכרתי בביקורי בעיר מולדתי לידא… אלה הם האלמנטים המזיקים שהשמיד הנבזה היטלר. אלה הם ה“עקספּלוטרים” שהבלשוויקים נלחמו נגדם… ונקם ישיב לצריו, אב הרחמים, נקום נקמת דם עבדיך השפוך.

לקורות העיר לידא

אם גרי לידא קראו בשם “שיכורים” (לידער פּיאניצעס) טעם לזה היה רשום בפנקס של חברה קדישה שאיננו כמובן במציאות והנני מדבר המעשה לפי זכרוני.

במסיבות לידא גרו כפריים “ישובניקעס” עשירים. החברה של מתעסקים היו מקברים את עניי העיר בחנם. אולם כאשר בא לידם מקרה של מת מ“הישוב” היו “פושטים את העור” מהיורשים ותבעו מהם סכומים גדולים – פּעם אחת – היה רשום בפּנקס – אירע בלידא מקרה כזה.

אחד מהעשירים הקמצנים של “הישוב” מת. גם בניו היו קמצנים ובשום אופן לא רצו לשלם את הסכום הגדול שנקבו להם בעלי החברה קדישה והם חזרו עם המת שלהם להכפר… בדרך לא רחוק מכפרם פּגשו בחיט עני שהיה מחזר אחרי פּרנסה בכפרים והיורשים באו לידי אמצאה כזו. את החיט השכירו ביי"ש, הפשיטו מעליו את בגדיו והלבישו אותו בתכריכים, ואת אביהם הלבישו בגדי החייט ולכלכו את פּניו בדם והניחו אותו קרוב לעיר לידא, ובלידא יצא הקול כי רוצחים הרגו את החיט העני, שהיה בעל משפּחה גדולה.

בקיצור, את הקמצן בבגדי החיט קברו בחנם בכבוד גדול ועוד קיבלו מעות לתמיכה להאלמנה העניה, להמתעסקים במת מצווה היה קשה – החיט היה איש צעיר ולהמת היה זקן לבן מזקנה. אולם תירצו הקושיה כי מצרות מזקינים והיו מקללים את הרוצחים שרצחו את החיט העני באכזריות כזו עד אשר הזדקן.

בינתים החזיקו היורשים את החיט בארוה והשקו אותו ימים אחדים ביי"ש ואחרי כן שלחו אותו לנפשו לבוש בתכריכים.

בעיר החלו לשכוח דבר רציחת החיט. אולם פּתאום ראו אותו בשוק לבוש בתכריכים… נבהלו המוכרים בשוק לראות את המת קם מקברו והניחו את סחורותיהם להפקר ורצו לבית הרב לספּר כי מתים מתהלכים בשוק… גם החיט היה משתומם שהוא לבוש בתכריכים, והיה מתפּלא “אם מתי מדוע אני רעב, ואם חי אני, למה לבוש אני בתכריכים?”

החיט זכה מן ההפקר מזונות ויי“ש והלך לבית עלמן, היתה אכילה כדבעי וגם יי”ש לרוב. לרצות את המת שלח הרב מנין אנשים לבושים בטליתים ותפילין לבקש מחילה ממת מצווה… ומה גדולה היתה ההשתוממות של הבאים לראות את החיט יושב בתכריכים ושותה יי"ש… שיכורי לידא – אמר אחד, ־ כנראה זר בעיר, הם שותים גם אחרי מותם… מה היה הסוף? אינני זוכר, אולם מני אז נשאר השם שיכורי לידא… ומני אָז היו קוראים אנשי לידא בשם שיכורים.

מעשה כעין זה יש אצל טניסון בשירו “אינך הרן” וגם אצל יעקב גורדון “הזר”.

אינני ערב בעד אמת הסיפּור, אולם הסיפּור אופיני הוא מתאר את מצב העירות מהעבר הקרוב, את הצדדים הטרגיים וגם הצדדים המגוחכים.

¹

(ר' זלמן ב“ר אליהו רליס נולד בווילנא בערך שנת תקמ”ב, נפטר בטבריה י“ז טבת, תרי”ז)

משפּחת לידר מפורסמה בארץ ישראל. היא נתאזרחה בארץ במשך שלשה דורות, קרוב למאה שנה. אחד אשר יצאו לו מוניטין גם בחוץ לארץ, והיה ידוע בחוגים חרדים וביחוד בחוגי “אגודת ישראל”, אם כי לא היה מתחסד כלל והיה חדיש בכל הליכותיו, היה זליג לידר.

הוא היה מחשובי הסוחרים בירושלים. מסחרו פרץ לא רק בארץ ישראל, אלא גם בחוץ לארץ. בהיותו איש בעל צורה עם הדרת פנים, הצליח לעשות קשרי מסחר בין ארץ ישראל ומרכזים גדולים ברוסיה הצארית, פּולין, אשכנז וגם בארצות הברית. הוא סחר בעסקי “יצוא ויבוא” של סחורות שונות, אבל עיקר מסחרו היה באתרוגים ונחשב בין גדולי סוחרי פּרי עץ הדר.

בכלל עשה עזריאל זליג רושם עמוק בלב מכיריו. עיניו השחורות היו חודרות ישר ללב. ואם כי היה איש חרד לדת, היה בימינו מקרב גם אלה אשר אינם זהירים במצוות קלות ואף לא בחמורות. הוא היה איש מעורב בין הבריות, לבוש בטוב טעם, ובעל שיחה נאה. בר אורין ובר אבהן, אהוב למקום ואהוב לבריות, עם הכרת ערך עצמו במדה גדולה.

בני משפּחת לידר שכולם נולדו בארץ הם קרובי. אבי המשפּחה ר' זלמן רליס, שהוא גם סבי, עלה לארץ, לפי חשבוני, בשנת תרי"א, לפני מאה שנה בערך.

סבי רבי זלמן היה ממשפּחת איוונסקי וקרוב לר' משה איוויר. בארץ ישראל שינה את שם משפּחתו ללידר על שם לידא עיר מושבו לפני עלותו לארץ. כמובן שלא יכולתי להכיר אותו, אבל ידעתי היטב את בנו, הוא דודי רבי מרדכי מטבריה, שהיה רגיל לבקר לפרקים את אבי. בבקוריו אלה הכרתי אותו ואהבתיו מאד מאד.

זוכרני גם בביקור אחד של ש“ב עזריאל זליג, ז”ל, בניו־יורק. אגודה של ילידי ארץ ישראל ערכה אז משתה לכבודו. עזריאל זליג, ז"ל, ביקשני ללוות אותו אל המשתה, ומובן מאליו שקבלתי את הזמנתו בחפץ לב, כי חפצתי מאד להמצא בחברת בני ארץ־ישראל.

מלבד דגים מלוחים, אינני זוכר עתה אם הגישו מטעמים אחרים במשתה זה, אולם נחרת היטב בזכרוני נאום אחד שעשה אז רושם עז עלי. הנואם הפליג לא בשבחו של עזריאל זליג בלבד, אלא גם בשבח אבי חתן המשתה, הוא דודי, ר' מרדכי, ז“ל מטבריה. הוא הביע אז כי גוף כל אחד ואחד מחובר מחלקים שונים, אולם גופו של ר' מרדכי היה כולו לב [”דורכאויס האַרץ"]. המבטא הזה על דודי מוטיה העיר רגשות־גאון בלבי. נזכרתי אז בדודי מוטיה ואחיו, הוא אבי, איש נלבב, שמת בלב נשבר בשנת השישים לימי חייו, בדרכו מקרלסבאד למקום מגוריו לידא. עלתה בזכרוני גם דמות סבי רבי זלמן רליס עם לבו הגדול, כפי שציירתי לעצמי מסיפּוריה של הדודה טוביה־מרה, אחות סבתי שרה, ושל הרב דאוטיאן, הגאון ר' בנימין אייזנשטאדט, בעל “פּתחי תשובה” [הוא היה גם סבו של הסופר ליאון רבינוביץ (“איש יהודי”), שערך כמה שנים את “המליץ”].

הסב היה בנו של רבי אליהו הינדס, ספרא ודינא בבית דינו של הגאון מווילנא, ושמו חתום על כל החרמות שהוציאו המתנגדים על החסידים בפקודת הגאון.

על רבי אליהו הינדס כותב שמואל יוסף פין בספרו “קריה נאמנה” כדברים האלה:

“הרב המאור הגדול המפורסם הישיש מהור”ר אליהו בהרבני מוהר“ר מרדכי נודע בשם אליהו הינדס, בן אחותו ותלמידו של הרב הגדול מהנר”ר שמעון מ“ץ הנזכר לעיל [סעיף 82]. הוא היה מגדולי דייני קהלתנו עוד משנת תקנ”ח, כנראה מהסכמתו על ספר “תולדות אדם” הנ“ל, ובסוף ימיו ספרא ודינא לכל באי שער עירנו מת זקן שבע ימים ביום כ”ד תמוז, תקפ“ט, לפ”ק".

וכן יאמר על רבי שמעון הגדול:

“הרב הגאון רבי שמעון המ”ץ, הנקרא בפי בני ווילנא ‘רבי שמעון הגדול’, למד בישיבתו של הגאון המפורסם ר' יונתן אייבשיץ וקינא לכבוד רבו כנגד הגאון יעבץ. הוא היה בעל דעת רחבה וסברה ישרה ובני עירנו מפליגים בשבח תורתו וצדקתו". וגם הביא את המצבה על קברו, שבין שאר שבחים נאמר שם:

“הוי אבד חסיד מן הארץ / גדר גדר ועומד בפרץ / הוסר צל מעלינו / באבדון מורנו ורבינו”.

הוא נפטר בשנת תקל“ז, ושנים רבות היה שמו חי בפי יהודי ווילנא. הוא, וסבי רבי אליהו הינדס חב”ס, נזכרים לשבח גם בספריו של ישראל קלוזנר “קהל ווילנא” ו“קורות בית העלמין בווילנא”.

רבי אליהו הינדס היה מגדולי המתנגדים, שרדף בזעם את החסידים בכל מיני רדיפות. אצל אחי זלמן ראיתי כמה כתבים שיש להם יחס אל מלחמתו עם החסידים. יתכן שכמה מהם נמצאים בדפוס, אבל אנכי לא ראיתי אותם. מה שידוע לי הוא חרם הגר“א על החסידים, שאפרים דיינארד פּרסם בספר “זמרת עם הארץ” מכתב־יד של תלמיד הגר”א, הגאון ר' בנימין משקלוב. ואני מביא בזה קטע מהכרוז אשר הכריזו “לכבוד הגאון החסיד האמתי מו”ה אליהו נ“י, ווילנה הבירה”, שעליו חתום גם אבי סבי, ר' אליהו הינדס:

“במותב תלתא בי־דינא נתקיים ליד הגאון המפורסם הזקן השלם מו”ה אליהו ב“ר שלמה הנ”ל, ובאנו על החתום במדינא רבא דק“ק ווילנא, יצ”ו, יום ד' י“ג תשרי, שנת תקמ”ז, לפ“ק. נאום דוד ב”ר שלום ז“ל; ונאום אליהו ב”ר מרדכי; ונאום יצחק ב“ר יהודה”.

רבי אליהו ב"ר מרדכי, הוא ר' אליהו הינדס, היה, כנראה מהחרם על החסידים, מתנגד קנאי, אבל יד הגורל היתה בו. בנו חביבו, הוא סבי רבי זלמן, נהיה לחסיד. המקרה הזה מרר את חייו וימים רבים התאבל על בנו שיצא, לפי דעתו, לתרבות רעה.

לפי ספּורי הדודה טויבה מרה התנהג הזקן רבי אליהו דין אבלות על אבדן בנו, וישב שתי פּעמים “שבעה”. שבעה ימים, – על אבדן גופו, ושבעה ימים, – על אבדן נשמתו. לפי מסורה השלימו ביניהם בסוף ימיו של רבי אליהו. נוכח האב בסוף ימיו לדעת כי בנו הוא איש צדיק, ומחל לו את עוונו הגדול, שנעשה לחסיד, וגם התפּייס עמו.

איך נהפך רבי זלמן ממתנגד לחסיד? על זה רווחות מסורות אחדות במשפּחתנו.

כמסופּר, עברו למחנה ה“אויב” ונהפכו לחסידים אחדים מנכבדי ווילנא, וביניהם גם רבי איסר ור' משה מייזלש. השני היה זהיר במעשיו, ואילו רבי איסר נתפּס בעוונו ופרנסי הקהל הענישו אותו לעמוד ב“קונה” בחצר בית הכנסת, כל אנשי העדה ירקו בפניו, ואף הלקו אותו ב“חדר הקהל”, והגאון גזר עליו כי ביום השבת בשעת קריאת התורה בפני עם ועדה על חטאיו.

צערו ועלבונו של ר' איסר, עשו על סבי רושם עגום, ובמקום להתרחק מהחסידים החל לחקור את דרכיהם ולעיין בספריהם, וכך נעשה לאחד מהם.

אולם עוד יותר ממקרה זה, השפּיע על סבי ר' משה מייזלש, שהיה אדם גדול בתורה [הוא חיבר ספר בשם “שירת משה”], חכם מדיני ובעל ידיעות רבות, וכאשר החלו הרדיפות על החסידים עלה לארץ־ישראל והתיישב בחברון.

כשהכיר סבי את “אור החסידות” דבק בר' נח מליכוויץ, ואחר־כך עבר לחסידי קוידאנוב, והיה נוסע אל הרבי הזקן מקוידאנוב, רבי שלמה־חיים. הוא התיישב אז בלידא ושם נשא אשה בשם רליה, ומשום זה נקרא בשם רבי זלמן רליס. כנראה נוהגים בעיר מולדתי לקרוא את האנשים בשם נשיהם. גם אבי, ז"ל, נקרא לא בשם איוונסקי אלא “משה קנדס”, על שם אמי ששמה היה קנדה.

מהסיפּורים הרבים ששמעתי על־אודות סבי, נוכחתי לדעת שהיה איש צדיק ותמים בדרכיו. כל בניו ונכדיו מספּרים עליו כמה “מופתים”. לפי מסורה במשפּחתנו הציל ילדים רבים מידי “החוטפים”, ובגלל זה בירך את בניו ונכדיו שלא יעבדו בצבא, וברכתו נתקיימה.

זוכרני, בעת שעמדתי לבחינת הצבא, ואני אז בונדאי מובהק, עשיתי את כל ההכנות לעבודה זו. אמי דאגה מאד עלי והצטערה שמא יגייסו אותי לחייל, אבל אבי היה בטוח שלא אלקח לצבא. וכך היה. עד היום הזה אינני מבין מדוע מאסו בי קציני הצבא ושחררו אותי, אם כי הייתי אז חסון כאלון.

אבי ראה בזה נס. אנכי כמובן שחקתי אז על “הנס” הזה, אבל מה גדלה השתוממותי כאַשר נוכחתי, כי כל בניו ונכדיו של סבי לא עבדו באמת בצבא. נשתוממתי בשמעי אגדה זו גם מפּי קרובי השני שהורתו ולידתו היו באשכנז ונהיה שם לקצין בצבא אשכנז, הוא הד“ר נ. איוונסקי. הוא מסר לי מסורה זו והאמין בה, אם כי הוא עבד בצבא. אבל כפי שהסביר לי, היה בן רביעי לסבי רבי זלמן, ומשום זה לא חלה עליו הברכה. בכל אופן, לא עמדה לו זכותו של הסב בימים המרים של ממשלת הנבזה היטלר ימ”ש.

מסרתי את האגדה הזאת, להראות עד כמה החשיבו בני משפּחתנו את זכרון הסבא.

מאשתו הראשונה רלי היו לסבי חמשה בנים ושלש בנות. אחרי מותה נשא אשה שניה, שרה, אחותו של בעל “פּתחי תשובה”. מאשתו זו נולדו לו שני בנים, רבי מרדכי ואבי וגם בת בשם בשה. אחרי הולדת אבי מתה אשתו השניה, והוא נשאר גלמוד עם בניו ובנותיו וגמר בנפשו לעלות לארץ ישראל, ועל אף כל המכשולים הוציא את מחשבתו אל הפּועל.

עומדים אנחנו משתאים למעשי הגבורה של המעפילים הצעירים של ימינו בדור של שמד, חבלי משיח וגאולה. אולם לא מעט רגשי־כבוד יעוררו בקרבנו החלוצים שקדמו להם לפני מאה שנה, המעפילים שעלו לארץ אבות והניחו את היסוד לבנין הישוב.

אחד מהמעפילים האלה היה סבי. הוא היה איש אמיד ועשיר, אבל לא מצא לו מנוחה בגולה ובלבו נתעוררה תשוקה עזה לעלות לארץ ישראל, ולא נח עד אשר הוציא לפעולות את מחשבתו לנשק את עפרה ולחבק את אבניה ולחיות בה חיי לחץ ועוני.

כאמור, נשאר באלמנותו עם שלשה ילדים רכים. אולם איך אומר המשורר היה בשירו “שני הגרינדירים”: “מה לי אשה? מה לי בנים? נושא אני בלבי תשוקה יותר נשגבה. יחזרו על הפּתחים אם רעבים הם ללחם. המלך, המלך בשביה”.

את דברי הינה נוכל לנסח: “איך נוכל לחיות במנוחה בשעה שהשכינה בגלות”. “שכינתא בגלותא” היה המוטיב שעורר חסידים לעזוב את ארצות גלות ולעלות לארץ הקדושה. עבודת אלהים של החסידים היתה בעיקר תפילה, ולהתפּלל אפשר רק בארץ־ישראל, “שם השכינה שכנה לך ויוצרך פּתח למול שערי שחק שעריך”. התפילות שמתפּללים בארץ הקדושה עולות השמימה ופותחות שערי רחמים ושערי דמעות. ברגשות כאלו עזב סבי את הגולה ונסע לארץ.

את אבי שהיה בן שנה עזב אצל הדודה טויבה פיגל, ולקח עמו את בנו מרדכי ובתו בשה.

דרך אודיסה הגיע לקושטא ושם נפל בידי איש מתחסד, שרימה אותו וגזל ממנו חלק גדול מכספּו. אחרי נדודים רבים וקשים הגיע למחוז חפצו. מוטיה היה מספּר שברדתו מעל האניה נפל אביו על הארץ ונשק את עפרה ובבכיה קרא: “מתוק מדבש, מתוק מדבש”!

סבי בחר למושבו את העיר טבריה אצל ים כנרת, כי טבריה נתקדשה אצל החסידים בקדושה יתירה, ובה גם קברו של ר' מאיר בעל הנס.

בבואו לארץ מצאה נפשו את המנוחה ששאף אליה, אבל התלאות הרבות שעברו עליו בדרכו קיצרו את חייו. הוא נפטר זמן קצר אחרי בואו. בתו בשה גם חלתה, ועל הנער מוטיה היה לכלכל את עצמו ואחותו החולה ועד אשר השיג עזרה מאחיו בחוץ־לארץ היה בכל רעה וכמעט שסבל חרפּת רעב. בעת שהדוד מוטיה היה מספּר את הצרות שעברו עליו אז, היה מתמוגג בדמעות. לשמע הספּורים הייתי גם אני מתייפּח בבכי, ועד היום הזה רועדת דמעה בעיני בהעלותי את זכרון דודי.

סיפּורי “הדוד מוטיה” וגם מתנותיו שהיה מביא לי בבואו אלינו מארץ־ישראל לא אשכח לעולם. פּעם הביא מצנפת לבנה עם ציציות בראשה, “פרענזלעך” בלעז. מצנפת זו היתה ימים רבים שמורה אצלי.

אבי שנשאר בחוץ לארץ ונתחנך בדרך ההשכלה, נהיה גם כן בהשפּעת ה“דוד מוטיה” לחסיד מוותיקי חסידי קוידאנוב. כל ימיו השתוקק לעלות לארץ־ישראל, אולם נטרפה עליו השעה והוא מת מות טראגי בנכר.

*

תיתי לידידי א.ר. מלאכי² שבשיחותיו עמי על־אודות ר' עזריאל זליג לידר עורר בי תשוקה לתאר משפּחת חלוצים זו. בכלל ראוי מלאכי לשבח על העלותו מתהום הנשיה טיפּוסים נפלאים של הישוב הישן. אין בכלל אלא מה שבפרט. בזכות הטיפּוסים הנשכחים שתוארו בעטו של מלאכי נתחבב עלי מאד הישוב הישן. גם שיטת ה“חלוקה” אשר נשפטה לשבט מפי המשכילים השטחיים נעשתה לי, על ידי מאמרים אלה, מובנת יותר, ובשום אופן אינני יכול לדון אותה לכף חובה. אדרבה, אני רואה בה זכויות רבות וצדדים יפים מאד.

כל ישראל יש להם חלק לא רק בעולם הבא, כי־אם גם בעולם הזה – בארץ ישראל. כל ישראל שותפים בישוב הארץ. אולם החלקים שהשקיעו בישוב אינם שווים. כמה הקריבו את חייהם ועלומיהם בעבודה חלוצית וכמה השקיעו את הונם וכספּם או נדבו חלק מממונם למטרה זו. בלי תמיכה לא היה הישוב יכול להתקיים, וכמדומה שעוד שנים רבות יחלפו עד שמדינת ישראל תוכל להתקיים בלי תמיכה מחוץ לארץ. להחלוקה הישנה היתה גם כן צורת תמיכה קונסטרוקטיבית, תמיכה שניתנה מאלה אשר נשארו רובצים על מקומותיהם במנוחה ונוחיות לאלה אשר סיכנו את חייהם להגדיל את ישוב הארץ, וכך יש לכל ישראל חלק בישוב הארץ. כולנו חובבי ציון, אולם אחדים יוצאים ידי חובתם בנדבות כסף, וממקבלי התמיכה היו אנשים אשר הביאו לקרבן את נפשותיהם וחייהם, מה שחשוב הרבה יותר מממון.

בלי החלוקה לא היה הישוב הישן יכול להתקיים, ובלי הישוב הישן לא היה נוצר הישוב החדש, זה שראשיתו רואים במושבת “פּתח תקוה”, שנוסדה על ידי בני הישוב הישן, מניחי היסוד לישוב החקלאי, ובלי הישוב החדש לא היינו זוכים להקמת מדינת ישראל בדורנו.

בתולדות התחיה הלאומית חשובים לא רק מפקדי התנועה, המנהיגים והעסקנים, כי אם גם האנשים הצנועים, החיילים הפּשוטים, החלוצים שהשקיעו את נפשותיהם בבנין הישוב. ובין חלוצים אלה ימנה גם סבי ז"ל.

כדאי להזכיר, שלאחי הבכור ר' זלמן לייב ז"ל, ראש הקהל של קהילת סלונים העתיקה, היתה חולשה לשמור כתבים, מכתבים ותעודות השייכים לכרוניקה־המשפּחתית שלנו. כאשר הייתי בסלונים בשנת 1937 ראיתי אצלו כתבים חשובים המפיצים אור על ראשית תנועת החסידים בווילנא, ומכתבים השייכים לעלית סבי לארץ ישראל. ביקשתיו למסור לי את החומר בעד המכון המדעי האידי שייסד אז מחלקה בניו־יורק, אבל קשה היתה עליו הפרידה מהם וסרב לתתם לי. מי יכול לנחש אז את בוא האסון הנורא על עמנו. אחי ובני־משפּחתו – מלבד בנו הבכור קלמן שהצליח להמלט לארץ ישראל – נספו בחרב הטמאים. בימי הרעה נכחד גם אוצר הכתבים החשוב הזה.

הפיליטון הקטן “שאלה ותשובה” לפי ארבעה מורים של ה“יורה דעה” המרקסיסטי נדפס בשלישי לספּטמבר 1915, בהשבועון העברי “האומה”, מספּר 6, שיצא לאור בעריכת הסופר המנוח אהרן פרנקל בניו־יורק. חשבתי לנחוץ למחוק משם שורות מספר, כדי שלא להרגיז אווזים ובני אווזים, שהם כידוע רציניים ביותר ואינם אוהבים דברים הנשמעים לכמה פנים, פרודיות ו“כתבות” בכלל. אולם פרודיה זו לא “כתבות”, אלא ענין רציני ביותר. “האמת מוזרה מכל בדיה” אומר משל אנגלי והאמת בפרודיה זו מרובה מבדותות.

מטעם זה, חושב אני כי זמנה של הפרודיה עוד לא עבר. הסאה איננה גדושה בקריקטורות, אלא אדרבה מחוקה לגבי המציאות, ששאלות ותשובות על פי תורת מרקס תופסות בה מקום חשוב ביותר.

מיום שנכתבה פרודיה זו, זה שלשים וחמש שנה, נשתנה העולם מן הקצה אל הקצה. השינויים באו בדם ואש ותמרות עשן. במשך הזמן אירעו כמה דברים נוראים שאי־אפשר גם להעלותם על הגליון. כמה מהמאורעות באו אך ורק בשביל שהיו לתלמידי מארקס חילוקי דעות בפירושים לספריו. החילוקי דעות נותנים את אותותיהם בימים מטורפים.

השיטה המדעית של מרקס קיבלה צורה שמיסדה לא יכל לראות גם בחלומו. בכלל לפרש דברי מרקס על פי פשוטם כרוך בסכנות גדולות. העתודים הזקנים המרקסיסטים אשר עלו על הצאן נהדפו ממקומותיהם, הגדיים שאיש לא שמע מהם, נעשו תישים והתישים מנגחים זה את זה בהלכה ומנגחים לא בדרך מליצית אלא בקרנים ממש עד שפוך דם או יש והקרבנות מהודפים לכף הקלע או לארץ גזירה אם אין מחסלים אותם לגמרי.

נשתנה המצב במשך הזמן ואולם שאלות איסור והיתר תופסות עכשיו מקום גדול ואין זה גוזמא אלא האמת המרה. מפתרון השאלות תלויות עתידות העולם.

נשתנה המצב. הרבה תלוי מפסק דין של אלה הנושאים על ראשיהם עטרת מפרשי מרקס. נשתנה הדבר ומורים גדולים שהיו בקיאים בפירושי מרקס ובהטיות דיאלקטיות, נטרפו ונפסלו בעצמם ומורים אחרים קמו במקומותיהם.

לפני שלשים וחמש שנה היה הכהן הגדול של הכנסיה המרקסיסטית קרל קאוטסקי שהיה ידוע כיורשו הרוחני של מרקס. קאוטסקי ישב על כסא מרקס כהאפיפיור הקדוש ברומא. בימים ההם היו דברי קאוטסקי כאורים ותומים לכל המאמינים ובתוך עדת המאמינים היו הרוסים פליכנוב שהביא התורה לרוסיה ותלמידיו לנין וטרוצקי ובודאי יוסף דזוגזשווילי המכונה סטלין אפרוח שלא נשמע קולו עד אז. בימים האלה, כי יפלא דבר דיאלקתי “בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות” בשערי תלמידי חכמים וקמו ועלו לקאוטסקי ושמרו לעשות “התורה אשר יורה” מבלי לסור ימין ושמאל והדבר היה טבעי כי פייגנבוים שהיה בעצמו בקי בתורת מארקס, אבל חסיד שאיננו פוסע פסיעה קטנה בלי הרבי, יפנה בשאלות חמורות להפוסק האחרון קאוטסקי.

כמה נשתנה המצב עכשיו. אדי המהפכה נהפכו לזרם כביר, שוטף על כל גדותיו ובשטף נחלי הדם והדמעות שהביאה המהפכה לעולם נשטפו ונטבעו אבירי המרקסיות בעצמם. בני אלהים נהפכו לבני השטן. לנין וטרוצקי יוצרי המהפכה ברוסיה הורידו גם את קאוטסקי ממרומי התהילה לשאול עמוקה של תהלה לתהום הקונטר ריבולוציה ואין צורך לאמר שאנשים כפייגנבוים נטבעו ברוק וברפש של האנדרלמוסיה שהרבה גדולים וקטנים, טובים ורעים בלשוויקים ומנשוויקים.

אין מפלט ומנוס מהקונטר ריבולוציה. גם על טרוצקי מיוצרי הריבולוציה וממטיפיה של ריבולוציה “פרמננטית”, ריבולוציה תמידית, עברו הגלים השוטפים ונטבע בזרם הדם שעזר להביא על העולם. זורעי רוח יקצרו סופה.

גם טרוצקי בעצמו הוכרז לקונטר ריבולוציוני שאין לו תקנה אלא גרזן, גרזן פשוט רוסי, מטולע, אבל ארוך למדי שמגיע מן הקרמלין עד מקסיקה, מקום שטרוצקי ניסה להמלט מהגולם שיצר בעצמו.

איש ההצלחה, איש המאושר ביותר היה לנין חברו. היתה ללנין בינה יתירה להמלט בעוד מועד לארץ הצללים, מקום אשר גם שליחי סטלין לא יגיעו. נשמתו יצאה בקדושה ובטהרה. ולא עוד אלא שזכה גם כן להיות מקדושי הריבולוציה מבני אל־מות. אשרי לו!

אולם אין הדור יתום שיוסף דזגבילי, המכונה סטלין שרוי בתוכו. הוא גדול גם מלנין וגם ממרקס ואין צריך לאמר מהבוגדים טרוצקי וקאוטסקי. סטלין ממש מבני האלהים שירדו לארץ משמים, כל רז לא אניס לו. בן אדם זה לא עשה אף טעות קטנה במעשיו. הוא הפוסק האחרון שיודע תמיד קו האחרון שאסור לסור ממנו ימין ושמאל. הוא הפוסק האחרון גם בשאלות מפשטות של הדיאלקטיקה החמרנית ומה שחסר לו בידיעות הוא ממלא על פי הארה עליונה של הריבולוציה.

משרתיו שמו עליו גם איצטלא דרבנן הוא נעשה “ספרא וסיפא”. הסייף קשור ללבו מימי ילדותו ובכח הסייף הוא נעשה לסופר וכמובן, הסופר היותר גדול בעולם.

באמת, סטלין היה מוציא את פרנסתו ושמו הטוב לא מספרות אלא מן הסייף. המהפכה הטילה עליו חוב לארגן עקספרופורציות והוא מילא את שליחותו באמונה. אלא בין אקספרפרציה לאקספרפרציה היה כותב מאמרים בשאלות לאומיות, משום שלנין המנהיג לא החשיב השאלות האלה ביותר ולפיכך נתן הרשות לדזוגזשווילי לכתוב עליהן העולה על רוחו בשאלות אלה.

אולי מטעמים אלה הפרודיה נתיישנה. הכשר קאוטסקי ראוי לצור על פי צלוחית. העיקר עכשיו הכשר מסטלין. סטלין כשמו הוא. איש הברזל והוא דורש מעושי רצונו לבלי לסור מן הקו האחרון אף כמלא נימא, אולם בעצמו משנה דעותיו לפי צורך השעה על פי התורה הדיאלקתית וקשה לעמוד על דעתו.

מחביון עוזו בהקרימל הוא כותב לפעמים (בעצמו או על ידי אחרים) מאמרים בשאלות לאומיות ומתיר גילויים לאומיים אם הם אך בהסכם עם הקו האחרון הדיאלקתי לצורך השעה. תמצית שיטתו בשאלות לאומיות אפשר לבטא בשורה אחת “היה לאומי בצורה חיצונית ומהפכני בתוכן פנימי”.

בהיותו מקיל בגילויים לאומיים חיצוניים, הוא מתיר בחסדו הגדול “ממליגה” לבני רומיניה, “גולש” לבני אונגריה, “ספגטי” ו“מקרני” לבני איטליה ודם בורגוני האדום כיין לכל העמים הנדכאים. לא לחנם קוראים אותו “אב ופטרון של כל העמים”.

בהשאלה העיקרית של הפרודיה: הכשרה היא או טרפה לאומיות ישראל, על פי התנאים האלה קשה לקבוע מסמרות.

כאשר היתה השעה זקוקה לכך, להכעיס אנגליה, סטלין עזר גם ליסוד מדינת ישראל. עכשיו לפי דברי משרתו ערנברג נתקררה דעתו לא אך למדינת ישראל אלא גם למאכלי ישראל שהכינה לו זוגתו היהודית, אחות כהנוויטץ. מספרים שהיה אוכל לתיאבון דגים ממולאים אולם עכשיו הוא הכריז כל מאכלי ישראל כגילויים שוביניסתים שאסורים גם בהנאה. כמובן איסור גמור לך ביחוד על אכילת כדורים או כמו שאומר דניאל, פרסקי כופתות בפסח, ביחוד בזמן שמבקשים להיות בני־חורין ומקשים קושיות שהן עון פלילי ואין למקשנים תקנה אלא חיסול גמור.

לא, הפרודיה נוגעת בשאלות שלא אך לא עבר זמנן, אלא, אדרבה במשך הזמן נהיו לחריפות ביותר. זמנה של הפרודיה לא עבר אם כי הסופרים היהודים ממעטים לעיין ביורה דעה המרקסיסטי.

בכלל לשאול שאלות איסור והיתר ברוסיה הסוביטית כרוך בסכנות. בארץ הברוכה של הרבולוציה אינם שואלים קושיות. אשרי וטוב להבן־יקיר של ההגדה, זה שאינו יודע לשאול.

¹

לכבוד האדמו“ר הגדול רשככה”ג ממלא מקום בוצינא קדישא מארקס כש“ת קארל קויטסקיא שליט”א.

אחדשה“ט הנני מעיז לשאול מ”כ שאלה אשר כל עתידות הרעיון הקדוש סאָציאליזם תלויות עליה. יצאו אנשים, אנשי בליעל, הנכונים להפוך את הקערה על פיה ולהכשיר לאומיות ישראל לאנשי שלומנו וסכנה גדולה מזה ח“ו נשקפה לפּראָליטאַרי ישראל בפרט ולכל הפּראָלעטאַריאַט בכלל… כי הדבר הזה לגמרי אסור בתכלית האיסור ידוע לכל בר־בי־רב דחד יומא. מלבד אשר בפירוש אתמו”ר בהאמאַניפעסט כי לכל הפּראָלעטאַריאַט אין ארץ מולדת ומילא גם לאומיות ועוד נזהרנו ונזהרנו לאמר: “פּראָלעטאַריאַטי כל הארצות, התאחדו” עוד אוסר ענגעל ז“ל בחבורו “אַנטי דורינג” בחרם גמור אף אהבה קלה של ארץ מולדת. גם ב”הקאפּיטאַל" פּרק ג' סעיף י' ופּרק ח' סעיף י“ז ועוד ועוד ויעיין שם עשו סיג בפני לאומיות. לדידי, אין שום פּקפּוק וספק כי הלאומיות טרפֿה מדאוריתא ומדרבנן ומשום עשיית סייג. אבל האפּקורסים התומכים את רעיונם הפסול באשלי רברבי כמו בעבעל התומכים את הדעה הנפסדה הנ”ל בכ' מעלתו בהתירו את ההלואה לממשלת אשכנז. כמה מגוחך הדבר לדמות את אשכנז לגבי ישראל. שם ההתר משום “עת לעשות לד' הפֿרו תורתו”, וידוע כי נצחון אשכנז יביא בכנפיו גאולה שלמה [עיין בה“פאָרווערטס”] אבל פּה במחננו הלאומיות תביא היזק וחורבן לכל התנועה הסאָציאלית וגם לחברה האנושית, כידוע.

אילו הדבר הזה היה נדרש במחנה הבורשואזיה החרשתי אבל דא עקא כי גם העתון שלנו “פאָרווערטס” נכשל בעבירה חמורה ודי בזיון וקצף.

עוד לפני שתי שנים נכשל כהן הרידאַקטור של ה“פאָרווערטס” בלשונו בהתירו כדורים של פּסח אבל כך דרכו של היצר הרע: היום יאמר לך: אכול כדורים של פּסח ודגים ממולאים בשבת ומחר אומר לך: לך עבוד עבודה זרה – עבודת הלאומיות ר"ל.

אין ח“ו בדעתי להטיל אף ספק קל בקדושת ה”פאָרווערטס" שהוא נושא דגל רעיון הסאָציאַליזם בריש גלי זה כמה שנים. אבל כי יבואו דברי הפקר של אָלגין וראָגאָף על עמודי ה“פאָרווערטס” זה הוא הדבר אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו. אוי לאזנים שכך שומעות! אָלגין וראָגאָף בפירוש מכשירים אהבת עם ישראל גם באַראַנאָף נכשל בלשונו בדברו דברים טובים אודות הרעיון הציוני. אבל כי ניים ושכב כתב דברי פֿלסתר הללו ומיד חזר בתשובה.

אבל החברים הנ“ל עוד לא חזרו בתשובה וזה דרך כל האנשים אשר שנו ופרשו. עוד יהיו לציוניים ר”ל.

בקשתי שטוחה לפני כבודו כי יוציא פּקודה להוציא את האפּיקורסים הנ"ל ממחננו ויסתם פי דורשי און

הקטן בנימין פיגענבוים

רבן של חברי ה“פאָרווערטס” והגליל

תשובה.

לכבוד הרב דק“ק פאָרווערטס והגליל אַלבערט פייגענבוים נ”י

יקרתו הגיעתני ואם גם אין לי פּנאי כעת לעיין בלאומיות ישראל, כי עסוק אני למצוא היתר להלואה השלישית של ממשלת אשכנז אשר הציבה לה למטרה לעשות סוף להריאַקציה של בעל־גיום, צרפת ואנגליה. מחילי רוסיה לא נותרו בעה"ש שריד ופּליט. בכל זה אמצא לא למותר להשיב לכ' על מכתבו.

בכלל אומר לו כי עיף ויגע אני מלאומיות ישראל. עמא פּזיזא בני ישראל! כאשר פרצה הקאָנטער רעוואָלוציה ברוסיה וגרמה שפיכות דמים במחנה ישראל, הרימו אחדים מלאומי ישראל קול של התנגדות ולא זכרו כי אך הקאָנטער רעוואָלוציה אשמה בהפּוגרומים.

לע"ע כאשר חילי אשכנז באים למחנה ישראל להביא להם גאולה [גאות הנפש וגאולת הגוף – הבחור הזעצער] עוד הפּעם צעקות וחרמות. ואף כי ידוע לו כי אינני ידיד רוסיה בכל זה לא רוסיה בעצמה אשמה בשפיכות דמים, כי זה דרך הפּראָגרעס להביא קרבנות.

קצרה בינתי מהבין איך יכלו למצוא היתר ללאומיות ישראל, שאלת הלאומיות היא שאלת הכלכלה. יחכו עד שהסאָציאַליזם יביא גאולה לעולם ובזה גם לפּראָלעטאַרי ישראל – דבר אחד טוב יבוא מהמלחמה אשר יוכל לשמח לב גם הסאָציאַליסטים המחצה שבמחנכם של פּועלי ציון כל בני ישראל יהפכו בעה"ש לפּראָלעטאַריאַטים… גם לדברי השטה האומרת כי שאלת הלאומיות שאלת הגזע, בני ישראל אינם בכלל גזע לגמרי כי אך הגרמנים ובמקצת גם הטורקים יכלים להתפּאר כי בני גזע מרומם הם, אבל לא בני ישראל.

בכלל לא הרי לאומיות ישראל כהרי הלאומיות האשכנזית. הלאומיות האשכנזית מביאה אור וקולטור בעולם כאשר עשתה בבלגיה, צרפת ועוד אבל לאומיות ישראל מביאה רוח בורזואזי לעולם. כמדומה לי כי ד“ר סירקין לאומי הוא וכי ד”ר סירקין בורזואַזי גמור לכל הדעות. הדבר הזה הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.

אין השעה מוכשרת לכך להוציא חברים מהפּאַרטי אבל כאשר יעזור לנו ד' ואשכנז תצא בזר הנצחון והאינטערנאַציאנאַליזם יבנה עוד הפּעם על תלו – בעתות של שלום אינטערנאַציאנאַליזם גמורים אנחנו – אז יזכור שמות אלו החברים אשר יצאו לתרבות רעה ובעה“ש אמצא טעם מספּיק להוציא אותם מכלל הפּראָלעטאַריאַט כאשר עשינו להציוניים הסוציאַליים. לע”ע, ידידי, לחום מלחמת מצוה נגד לאומיות ישראל בכל כחך. עלה והצלח.

ידידך קויטסקיא.