פרק א    🔗

הבריות אומרים: עולם מנֻמר זה, המָרכב כמה הפָכים בנושא אחד, הרינו מוצאים בו חוץ מכמה דברים בלתי־נוחים, כגון המוסר, שדורש מן האדם מסירות נפשו ומאֹדו, וכגון האמת, שאינה נקנית אלא מתוך אִבּוּד זמן ויגיעת־מוח, וכגון הרכוש והכבוד, גופי חיים אֵלה שחשיבותם מרֻבָּה אלא שטרדתם בצדם, – חוץ מכל אלה הרינו מוצאים עוד דבר אחד, שהוא נוח ונעים ועשוי לתַּבֵּל שאר הדברים תבלין של קורת רוח ונחת וזה היֹפי. לפי סברה זו יש לחשוב, שהיֹפי חזיון יקר־המציאות הוא בחיים, ולמה הדבר דומה – לאותו בֹּשֹם־האהלים, שאינו מוציא במשך יובל שנים אלא עלים קשים ודוקרים בלבד, עד שיוציא פעם ציץ ופרח. ולא עוד אלא בשעה שחזיון היֹפי נראה בחוש, יותר נכון: בשעה שתמימי־נפש נכונים להאמין, שאדם זה או מעשה־ידי־אמן זה או בנין זה יפה הוא, הרי גדול כח של בריות להוציא אותו רגש מלבם של מאמינים, וכל אחד ואחד מפשפש בזכרונו ונזכר, שכבר ראה יֹפי רב מזה או שיכול הוא לצַיֵּר לעצמו נוי גדול מזה לאין־ערוך. – אִלו הייתם במקום פלוני לא הייתם מתפעלים מעֵמק נאה זה ואִלו ראיתם אשה פלונית לא היה פרצוף זה מוצא חן בעיניכם, וכיוצא בזה. לא יפלא אפוא, אם יאמר אֹמר, שכבר היה היֹפי לעולמים ורק הוא לא זכה לראותו, שהרי כל מקום שאנו באים לשם, אומרים לנו פנה זיווֹ.

ואף־על־פי־כן גדול כחו של הטבע מכֹחם של בני־אדם: לפתע־פתאם מטיל הוא לתוכם חזיון נהדר, המכהה לרגע בתֹקף מציאותו את כל אלה מיני היֹפי שרָאָם כל אחד ואחד חוץ לזמן זה ולמקום זה. וכֻלם כורעים בֶּרֹך ואין איש משיג, משום־מה אין מקסם־ההוד נמשך עולמית. החזיקו בזה ואל תרפו, אתם בעלי הנפש הטובה והנאמנה! לא יעברו ימים מֻעטים ובאי־עולם יתחילו מנתחים ומכרסמים את היֹפי של מעלה ולא תתקרר דעתם עד שיכתתו אותו לאבק. אתם באמונתכם תחיו, אבל חבילת המון המעריצים נתפרדה זה כבר, רגש־המקדש של רגע גִלוי־שכינה חלף עבר כשכרון, הקטֹרת נדף ריחה, בכֹּל פנים פכחים עד לזרא, והנה הפכחות סובבת בשוָקים וברחובות אצל ידידים, דודים ומסרפים וטוענת: הרגֵש הרגישה מיד בפה הגדול, בפנים השזופים ובהתנהגות הבַּישנית, אלא שמפני הנִמוס וִתְּרה לדעת הכל, ובאמת כבר ראתה בחייה גדולות וטובות מאלה.

כלפי־מה אני מתכַוֵּן בדברַי אלה? לקבול על קלות־הדעת ועל הקנאה ועל המכשולים שבעולם? חלילה! מזמור־של־יום זה אינו הולם מאמרות, שבאים להוציא את השׁומע מתוך עולם השפל, לשַֹמחו ולעודד את רוחו. כמה גֹדל־שוא וכמה יֹפי מזֻיף יורדים לעולם מתוך ברק מסַמא, וגם הם נִדונים לבִּטול בידי אותו היצר שבאדם, שמסיתהו להקטין את הגדול ולכרסם את היפה. מי שמתרעם על זה, מי שזקוק להסכמת אחרים על יֹפי שמצא, מי שרואה את עצמו חיָב לכרות ברית עם כל מיני מעכבים שלא יפריעוהו, מי שצריך לבקֹרת של מֻמחים דוקא ולשֻלחן־ערוך מסֻים בהלכות יֹפי, הרי זה אין לו יֹפי ולא מצאהו מעולם. רוח הוא באדם – בעולם העשיה קוראים לרוח זו אנֹכיות, אבל יש בה גם מרגש החרות של עולם האצילות, – שדופקת בכל אחד ואחד, בין במי שיושב על כליו ורוצה לתהות על יפיו של עולם מתוך שַׁלוה ובין במי שמבקש לקבץ לחדר־משכותו את ניצוצות היֹפי שבעולם ובאמנות כאסוף מטבעות יקרות־המציאות ובין במי שדבק באלילו ושמח בחלקו מתוך עצלות – את כל אלה רוח זו מדריכה מנוחה ומושכת אותם ממקומם, עד שגעגועים ליֹפי עליון תוקפים אותם והרי הם נוהרים אל קברות קדמונים ואל הדר ארמונותיהם ובתי־נכֹאת שלהם שקמו לתחיה, ומשם אל התיאטרונות ושוב אל חוג המסחר והמעשה החי והעֵר. עד שחזרו על כל העולם בגעגועיהם והנם שבים כלעֻמת שהלכו, וכשאתה שואלם: אי זה מקום יֹפי, הרי הם משיבים לך בשפה רפה: מצוי היֹפי בכֹּל או שאינו כלל בנמצא.

כי זו היתה טעותם של רבים: כל זמן שיחידים התהללו, שהם הם בעלי־היפי ואין בלתם, מצֻוים היו האחרים לחלוק עליהם, כל אחד חַיָּב היה להעמיד כנגד פסל אפולו של הוַטיקן, שחשבוהו ליֹפי היחיד שבעולם מין נוי אחר, הקרוב ללבו והממלא אותו אֹשר וחדות החיים, ולוּ יהא זה הוד הגֹרן המלא או הדר הצלי והמאפה. מצות אנשים מלֻמדה היתה דורשת את היֹפי כמין חֹמר, כבֹשֹם זה הבא להנעים פגעי־תבל חסרי הטעם והריח, בקצור כצפיחת בדבש; ונתעלמה מן הזכרון האגדה העתיקה, שרואה את היֹפי והנה מלֹא כל הארץ כבודו, ברוח ובמים ובכל היקום. כי רגילים היו להשוֹות את היֹפי ללבוש שעל מערומי האמת היבֵשה והמוסר החמוּר, כדי להקנות לילדים הגדולים מרורי החיים מתוך מקסם־כזב. והאמנים היו תופרי הלבושים והמנצחים על מלאכת המקסם. עם החיים כהויתם לא היה להם לאמנים שום מגע־ומשא, את החיים האלה צריך היה לקבל כמו שיצאו מידי הבורא. על־כן יאָמר: “להלביש את האמת מחלצות”, “לתת לרעיון צורה נאה” וכדומה. וכך יצא אותו הנוי העליון, שהוא הוא האמת ושהוא נשמת כל רעיון, וצִפָּה כלי מחזיק רעיון מת בפטורי־ציצים ובכתרות ובפקעים ובכל מין כפתור ופרח, לעורר נפש עיֵפה.

לא באתי כאן לדרוש על היֹפי הזה, שאין בעל־נפש רודף אחריו, כי כל הרודף אחריו הריהו מודה, שהחיים כשהם לעצמם מרים לחכו. אותו היֹפי העליון, שרצוני לדבר עליו, מלֹא כל החיים כבודו. זהו אותו רוח היֹפי, שמלאכת־המחשבת והאמנות צוררות אותו בכנפיהן ושֹמות לו יד ושם בצורות ובבטוים; שהימנו דורות הולכים מנחילים לבאים לכבוד ולתפארת ושעל־ידו כל מעשה עובר־ובטל עלול להתרכב עם גזע־הקדומים של האמנות ולזכות לחיי־עולם. בשעה שנהנים אנו לשֵׁמע אופּירה, שבה לכל תג ותג של הנעשה על הבמה קול מתאים נשמע בנגינה ושעל כן מֻקצה היא מחמת אי־טבעיות בעיני מבקרי־אליל, הרינו חשים, שדוקא הטבע שבקרבנו שואף לכך, שבכל פעֻלה קלה של חיינו לא יחסר מזג־הקולות, ואם גם בלתי נשמעים; וכל פעם שאנו עושים מעשה כל־שהוא או מבטאים דבור כל־שהוא – שתהא מקהלת־הרגשים נותנת קול שֹל הרמוניה בלבנו. וכך מתגלה בנו תדיר בצד הפעֻלה הבודדת והדבור הבודד כל האדם כֻּלו, רֹשם שמציאות כל היקום וכל מלכות היֹפי מתגלה בלהקת מנגנים ומשתיקה בכח ההרמוניה את זעף היסורים שבלב האדם. היין והכבוד והאהבה והשירה והרחמים והאֹשר דרכם להשרות עלינו הלָך־נפש זה, שבו לבנו עֵר לקראת הרמוניה זו. יפשפש־נא כל אחד מאתנו בזכרונו ויבין לרעי. אין לך אדם שהיה שרוי במצב כזה ולא שאף להשהותו או לא הצטער בסורו. צַירו־נא לכם אפוא כשרונו של אדם לברֹא בתוכו בלי יין ובלי כבוד, בלי אהבה ובלי שירה, בלי רחמים ובלי אֹשר, רק בכח נפשו ויפיה, אותה רוח־הקֹדש הפנימית, שבאה בעֵקב העִלות המנויות – והרי לפניכם המשורר, האָמן. וצעדו עוד צעד אחד וצַירו לעצמכם הכשָׁרָה של אדם ללוֹות את עצמו תדיר לוית־נגון, והרי לפניכם בעל נפש יפה. זהו מצבו הטבעי של האדם, ראש וראשון לנזכרות, מצב הילדות, שהימנו נשאר לנו בכל חיי־הצער שלנו מלא־כף נחת, למרות תלאות העולם ופגם ההרמוניה שבדרך חיינו. מהותם של כל אלה חיי־השעה וחיי־העולם הוא היֹפי, שהוא נושא דרושי.

למה השירה זקוקה כל־כך אל המשקל ואל החרוז, להגדיל פעלה ולהאדירו? שכן מתכַונת היא להביא לידי גִלוּי את האֹפי, זאת אומרת: יותר מפשוטם של דברים ומחשבות ויותר מצֵל הדורות, להודיע, שכל המשורר כֻּלו בכֹּל הוא, כמו שהיה זה כל האדם לפנים. לפיכך השירה מביאה לידי תנועה אחת משֻׁתּפת את כל ציוריה וצורותיה בכל שלל צבעיהם. יהיו תכסיסי התנועה של נושאי־הפעֻלה שונים ומשֻׁנים זה מזה – כל הפעֻלה כֻלה קצב אחד לה. תהא תנועת היד והרגל איך שתהא – דֹפק אחד שוה מוחש ומֻקשב בכל הגוף, ודֹפק זה מתמזג עם קול דֹפקו של כל היקום. וכך מתגלה בַּכֹּל לא המשורר בלבד, אלא כל רוח השירה והחיים שבעולם. בשעה שהטרגדיות הגדולות שבגדולות מתרחשות בארץ, ואפילו מלחמת יוּליוּס קיסר ופּוֹמפּיוּס בשעתם, הנה יום ולילה לא ישבֹּתו, דופק זה של הטבע נשמע והולך, כאִלו אין לו ולמעשי אותם הגבורים ולא כלום. ומי האיש שלא הרגיש מימיו, איך שחלוף־משמרות זה של יום ולילה, קיץ וחֹרף, מַשרה בחֹק ובקצב שבו שלוַת־השקט ונוטע בלב המתבונן קדֻשה אל יפיו של עולם. על־כן אל־נא יטעה איש לחשוב, כי מיטב השירה קרוב ללבו, כל־זמן שהחרוזים טפלים בעיניו וכל זמן שהוא מבטל בלבו את התנועה, שמנסכת עליו תרדֵמה וחלום והזיה של קֹדש.

אותם המפרשים שאמרו: כל מקום שאתה מוצא התגלות של רִבוי בפשטות או באחדות, שם אתה מוצא יֹפי – יפה דרשו. גִלוי התנועה במנוחה, גִלוי סער־היצר בשלות־נפש, הרי זה יֹפי. אבל הנה הבריות שואלים: אי זה מקום יֹפי כי נבוא ונקחנו או נפיק ממנו תועלת? הבה ונאחז בו, יראו אחרים ויקנאו. ואסור לנו להשיב: מצוי היֹפי בכֹּל או שאיננו כלל בנמצא. שהרי כבר נמצאו חכמים שעשו תורת היֹפי, אסתטיקה בלע"ז, קרדֹם לחפור בו – הלא הם דַיני־אמנות ומשיבי־טעם, שעשו ציונים למלאכת היֹפי עובר לעשיָתו. כשאנו שואלים את אלה, הרי הם משיבים: אין ביֹפי אלא מה שהעינים רואות, מה שנראה להן ראוי ונכון, ואין האמנות אלא אומנות־יד לתת לדברים מראית־עין נאה. לדבריהם, אותו השכל הקר, שמסכים לגזרות החיים הממשיות, התועלתיות והמֻשכלות, מרֻצה גם מאחיזת־עינים זו ומצֵל התועלתיות שבה, ובלבד שלא ישכח המסתכל, כי אין לפניו אלא מראית־עין ולא יותר. חכמים אלה יש בהן מן העמקנות, אלא שלעולם אינם מרגישים ביפיו העצמי של דבר. מרֻבּה בעיניהם תועלת הטבע מתועלת האמנות ואין מקום בלבם להתענג על היֹפי באשר הוא יֹפי. משקיעים הם את עיניהם לתוך הדבר ומוצאים בכַונת האמן טעמים מטעמים שונים, מפרקים הם את כל הבנין חֻליות־חֻליות והכולל נסתר מנגד עיניהם. אותה החטיבה הבלתי נראית, שאין מרגישים בה אלא בעלי חוש דק ושדוקא בה כח היֹפי של האמן מתגלה, אינה בנמצא לגביהם. דים שרואים תחלת הדבר וסופו נעוצים בטבע, כאִלו לא היה כל מעשה־האמן אלא אבר מן הטבע החי. ואותו דופק של המשורר והאמן, קולות המנגינה שבקרבו, כל חֹק הקצב והתנועה – לכל זה אזנַים להם ולא ישמעו. והרי אין המסתכל במעשה־אמן יורד לסוף דעתו של היוצר עד שיקשיב את הנגינה שבלב, שזולתה כל הרומנים והטרגדיות אינם אלא פרקים באנטרוֹפּוֹלוֹגיה, ולַאוֹקוֹאוֹן וסוסי ויניציה המפֻרסמים אינם אלא פֵּרוש לתולדות הטבע. עיניו של דַּיַּן־אמנות כזה בודקות כהלכה, אלא שבמקום לוית־ההרגשים שבנפש, האמורה למעלה, לבו וריאתו פועלים פעֻלתם הגופנית בלי רגש, כבעלי־חיים הללו, ואין היֹפי מָרגש לם כלל. והִלכך כשאדם שואל: אי זה מקום יפי, מי שמשיב לו: שָם הוא, לא אמר כלום. מה־נפשך: אם שאותו שואל אינו רואה ביֹפי זה אלא אבר מן העולם, כאותם הנתחים שנחתכים לו מדי יום ביומו בחייו, ואם כן מה הועילו חכמים בתשובתם; או שרואה הוא לפניו באמת עולם מלא, ונפש היצירה האמנותית קשורה בנפשו, אם כן אותו שואל ישיב ויאמר: לא, ידידי, לא רק כאן מקום היֹפי, נמצא יֹפי זה גם ברוחי, רוח המסתכל.

כבר אֵרע לכל אחד מאתנו, שתֹאר אדם פלוני או מראהו מצא חן בעיניו ביחוד, אבל אִלו היה יוצא לשוק ומכריז: הנה היֹפי! יתכן שאיש לא היה מבין לרוחו ושהיה בעיני הכל כמתעתע. נמצא שכל תֹּאר אדם יש לו בעולם לב כנגדו, שמתעורר למראהו. אין לך יצור בעולם, ואפילו המכֹער שבמכֹערים, שאין לו שעה אחת של יֹפי ותוכן ורגש בחיים, וחזקה על הטבע שברא באחת מבריותיו בית־קבול מיֻחד לחֵן זה דוקא – וזהו פתרון החידה הגדולה, שסוף סוף כל מין יֹפי משֻנה שבעולם מוצא לו את מוקירו, ואין לך רומן כל־כך גרוע או תמונה או גוף אדם כל־כך מנֻול, שאינו מוצא סוף סוף את חובבו, אם רק לא ידחֹק את הקץ.

יש מן הנאורים כביכול שבאים בטענה על רִבוי הכִעור, הנִווּל והמאוס ועל מִעוט היֹפי בעולם, ואינם משיגים, כיצד אחרים מתפעלים לפעמים. היכן טעותם של אלה? מתוך שרואים הם תדיר רק את הדבר המוצא חן ואינם מתבוננים אל אותו אדם, שמתפעל מן החן הזה. ינסה־נא אחד מאלה הגאותנים, המדמים את עצמם בעלי טעם דק מן הדק, להסתכל יפה יפה בכל מקום שהוא מוצא חִבת־גומלין בין שתי נפשות מנֻולות לדעתו; יראה־נא בזה חזיון מלא־ענין, בחינת תורה שצריכה למוד, ויפתור־נא על־פי מבטי עיניהן של שתי הנפשות הקשורות זו בזו את חידת אהבתן. ואל־נא תהא תורה זו קלה בעיניך. אם יש בית־תלמוד ליֹפי, הרי זה כאן. כאן יש לעמוד על עִקר עצמותו, על תוך־תוכו של החן והנוי. וכל מיני חיצוניות, מראית־עין ואחיזת־עינים שמעַקמות לרֹב את המשפט על־דבר היֹפי, אסור שתהא להן שליטה על מי שבא ללמוד כאן.

ידוע לנו מן הנסיון, שבני־אדם האהובים עלינו בילדותנו, שתארם חביב ומקֻבל עלינו כמו שהוא, הנה כשאנו שבים ורואים אותם לאחר כמה שנים הם נראים לנו מכֹערים ביותר. אין זאת אלא שרוח של הקפדה ואִסטניסות קפצה עלינו בינתים, בין הילדות והבגרות, ושוב אין אנו שמחים בחלקנו, ונִטל מאתנו סוד האהבה, ובמקום גן־העדן האבוד לא נִתן לנו אלא רגש סתמי של בֹּשת־פנים, שאין הנאה הימנו לא לנו ולא לעולם. לכן כל מי שזכה לחזור ולרכוש אותו רוח היֹפי ואינו חש לחיצוניות ולמראית־עין, וכן גם מי שעמד על סוד החן שבַּכעור המדֻמה, הרי זה זוכה לכח אלהי, וכל החזיונות הכהים שעוברים לפניו בדרך החיים דיו לגעת בהם והם מראים לא את הצד המאיר שבהם: קסמים בידיו למשוך את העולם אליו, כי על־כן אף הוא נתן את העולם בלבו.

כנגד תורה זו, שהעולם כֻּלו יפה הוא, באים עלי בהשגות. וכך אומרים לי: אמנם צדקת, כשאתה מגנה בפתיחת דבריך על היֹפי את האִסטניסות המזֻיפת והשטחית ואת ההסכמיות, שגזרה על צורות ידועות באמנות שהן מכֹערות ועל מֻשגים ידועים ואפילו מלים ידועות בשירה שהן פסולות. אם נהיה כצרפתים שאינם יכולים לראות דם על במת־החזיון, יום המכשפות ובַנקו המת שב“מַקבֶּת” אסורים בבל יראה, ולא נתּנו להיות נושאים על הבמה ובשאר מיני אמנות, אלא אותם התכנים והצורות שהֻרשו מטעם דעת־הקהל הרכה והענֻגה, הרי קץ כל אמנות בא. אולם בשעה שאתה דורש מאתנו שנקרא יפה לכל, הרי אמנם רצונך שנהיה כאלהים, שראה את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אבל שולל אתה מאתנו תור האדם המעלה, שנִתּנה לו בינה ודעה להבדיל ולהבחין. בני־תמותה אנחנו, ולעולם בעינינו דבר אחד נאה מחברו, דבור אחד קרוב לנו יותר מחברו, ואין לנו לא רצון ולא יכֹלת לוַתר על הבחירה ועל הבִּכּור. והמפֻלפלים שבמשיגַי רשאים להוסיף ולומר: מכיון שדורש אתה למצֹא נוי בכל, הוה נאה מקיֵם ומְצָא־נא יֹפי וטבעיות גם בטעמנו הממאס דברים ידועים.

מתוך טענה נכונה זו הריני בא למסקנות הגדולות של דרוש־הפתיחה שלי: מקום היֹפי איננו בדבר היפה בלבד, שמצא חן בעינינו, ואף לא בלב המתבונן בלבד, שנתפעל מן היֹפי ושאיננו עושה על־ידי התפעלותו את הדבר ליפה, אבל נותן הוא לו על־ידי זה לוית־חן הצריכה לדבר. היֹפי איננו לא סוביקטיבי בלבד ואף לא אוביקטיבי בלבד. נמצא שהיֹפי זוהי אותה תנועת הקצב וההרמוניה שבין זולת לזולת, בין אדם לאדם, בין רוח ורגש, בין מנוחה ותנועה, שממלאת אותנו למראה העולם והתולדה והחיים, כשאנו מסתכלים בהם בנחת ובגבורה שבתפארת, ושאפס קצֶהָ אנו מוצאים בכל מעשה־ידי־אמן. רוח זו שכל העולם מלא הימנו, שורה על כל מי שדבק בחיי הבריאה כ

ֻלה, ועל כל אחד לרומם ולהחיות את כח השגתו לגבי גִלוי רוח זה עד־כמה שידו מגעת. מיני היפי המיֻחדים שבעולם אינם אלא באי־כחו של אותו רוח היֹפי וממלאי מקומו עלי אדמות, שמביעים את האֹמר הנצחי בשפת בני־חדול, פעמים באר היטב ודבר דבור על אפניו ופעמים מתוך הערפל, ברמז וסוד. וכך מבדילים אנו בין יֹפי ליֹפי: יש יֹפי מוחש, שרבים זקוקים לו בנקל ובתמידות, כגון מעשי־האמנות הגדולים בלשון ובצורה, שנשׁארו לנו מימי־קדם ושדרכם למשוך את רוחנו לקצב־הרמוניה שלהם. ויש יֹפי אחר, שבעיני באי־עולם כִעור הוא כל זמן שהמתבוננים לא משכו אותו לתוך קצב־הרמוניה, כי יֹפי זה מכֻסה קלִפה לא־הדר לה ועלינו להיות כילדים, כדי שנרגיש יֹפי זה למינהו.

נקרא־נא למין ראשון של יֹפי, המושך אותנו אליו ושהימנו חוש היֹפי שבנו מתעורר, יֹפי שבכלל, כי דרך כלל בני־אדם להתחמם לאורו של יֹפי זה ככוכבי־לכת סביב השמש. ובשביל שיעמוד האדם על טיבו של היֹפי האחר, שנכַנהו, בנגוד ליֹפי שבכלל, יֹפי שבפרט, ושבחיי יום יום אנו קוראים לו בחפזנו נִווּל – על המתבונן להיות בעצמו כשמש ולקבץ סביבו גרמי היֹפי ככוכבים המקבלים אורם הימנו. אמנם האדם השלם נִתן להתעורר על־ידי היֹפי שבכלל, אבל אין זאת אלא כדי לשוב ולעורר את כל היפי שבפרט הצפון בחיים, כדי שיאיר מבעד לקלפות המכסות עליו ומבעד למקסמי־הכזב של השקרים המֻסכמים. אז יהיה לו לאדם עצמו תֹאר פני יֹפי שבכלל, ורשאי הוא לשוב ולהסתכּל במעשי־האמנות הנצחיים הדומים לו, מאחר שנקי הוא מכל סוגי העולם השפל.

 

פרק שני    🔗

אותם הנבראים, הכוללים בתוכם חזיונות היֹפי האמורים למעלה, קרוים חיים. לשון אחרת: סִמני־חיים הם הם סִמני יֹפי. לכשאוכיח לכם אמִתותה של הנחת־פליאה זו ונבוא לידי הסכם, שהֶכּרם הטבעי של חיים ויֹפי הַינו־הך, לא יקשה מכם להסכים אף להנחה שניה: כל שיש בו רוח חיים אף יֹפי יש בו, ושעור היֹפי שבו שקול כנגד שעור החיים שבו. ודעו לכם, שבכל צדקתה של גזרתי זו עדַין לא בטל הכֵעור מן העולם. יתכן שענין המות מקור כל נִווּל הוא, והתבונן, שאין ציור מר־המות היוצא מתוך המֻשג “הלך למות” אלא מתוך המֻשג המשֻׁנה מזה “היה מת”, הַינו של הויה שהיא העדר־הויה. וסתירת־עולמים זו, הרובצת כחטאת לפתח שכלֵנו וצוֹחת – יַשבנו, היא היא יסוד ושרש היסורים הנוראים שבחיינו. כמו־כן יתכן, שהחזיונות המכֹערים בעינינו מתוך מָצוי הם יוצאים, שחייו חיים בעין אלא שאין אנו מבינים חיים אלה ואיננו תופסים אותם, – חיים שאנו מרגישים בהם, אבל אין אנו מכירים אותם, חיים שהם נראים מנקֻדת־מבטנו כאִלו עברו ובטלו. נמצא שבסתירה זו, שדבר־מה חי ומת לעינינו בעת ובעונה אחת, מקור הבחילה לַמות ולַכִּעור כאחד. והם הם סִמני ההכר למיתה ולנִווּל. החִבּה לחי וליפה וגֹעל־הנפש למת ולמכֹער מצנור אחד בלבנו יהלכו.

כבר רמזנו בסתם על ההרמוניה המוחשית, המלַוה לפעמים מבפנים את פעֻלותינו החיצוניות, וכן גם על הקצב והמשקל המֻקשבים מתוך תנועותיה הנשגבות של השירה. לחובבי־אמנות שבקהל יכולני לבאר באר היטב את מזג־הצבעים הנראה לעינים מתוך הצבעים השונים שבציור, וכך יכולתי להעביר את טוּב הנחתי על־פני כל האמנֻיות למיניהן. זה הכלל: נוח לה לנפש, שיהא לכל המחשבות והרגשות והתמונות המוחשות לה הולך ומצטרף תדיר רעיון ורגש וציור אחד שלם, יסוד עולם. אין הנשמה סובלת, כביכול, רעיון הבדידות, וכל כמה שמעבירים לפניה מראות העולם הזה לאחדים ובצביונם הגופני, עדַין מאמינה היא במציאותו של רוח השלם, הכולל כל הבודדים שבגוף העולם ומלֹא כל הארץ כבודו. משל למה הדבר דומה? לזר שבא פתאֹם לבית אבותיו ולא נתקררה דעתם של אלה עד שחקרו ודרשו מאין הוא בא, מי הוא ובן־מי הוא, ואחרי שמצאו קֻרבה כל־שהיא או רמז של יחס – אם רק נזדמנו פעם בחייהם באקראי עם מי־שהוא ממשפחתו או עם איש ששמו כשמו – הרי הם מקבלים את הזר בסבר פנים יפות. אף הנשמה כך: מכל זר הסר אליה רוצה היא להאזין ולהקשיב את משפחתו ומוצאו, את הכלל שהוא חלק הימנו, ובלי בת־קול זו של תבל ומלֹאה שְׁכוּלָה וגלמודה היא. הלכך חיים יפים של אדם פּרושם מאז מעולם חיים של שם וזכר בכלל בני־האדם, ולעולם כל אזרח במדינה המרבה לעסוק בצרכי צבור באמונה ומוסר נפשו על־כך הרי זה משֻׁבּח. ובכל אלה שוש תשיש הנפש המשכלת.

ואם פי חכמת הטבע תשאלו, סִמני חיים מה הם, שמוע תשמעו, שכל דבר שיש בו רוח חיים הריהו נִכּר על פי החֻקה האחת המתמדת בו ומיֻחדה לו בצד כמה גִלוים בודדים ומשתנים. אף חכמה זו תשיב לכם: כל מקום שאנו מוצאים התאמה בין מנוחה לתנועה, בין קבע לעראי, בין חֹק למקרה, הרי חיים ובריאה לפנינו. אנחנו, ספוגי צורות אנושיות, ביתיות וחברתיות, קוראים לזה בשם יֹפי; חכמת־הטבע, שנתחנכה במקדש הגדול, קוראה לזה בשם חיים. אנחנו מכַנים את ההרמוניה שבעולם כנוי של רכות ושל חדוה, כמבחר אַוַת־נפשנו, וחכמת הטבע מכנה אתה כנוי של חֹמר הדין וכֹבד־ראש, כמצות אלהים או השכל. וכשם שהיו דַיני היֹפי בדור שעבר גוזרים ואומרים על כמה וכמה דברים שהם מכֹערים תכלית כֵּעור, כך בדקו חוקרי הטבע ומצאו, שהמון עצמים שבטבע אין בהם רוח חיים לחלוטין. גאות גלי הים לא היתה להם אלא משחק כחות מתים, כביכול. קצבי תועפות הרים – גוש עפר מת, והארץ, אֵם כל חי – חתיכה שנפרשה מחֹמר היולי קדמון. בנגוד לבעלי־חיים ולצמחים נחשבו כל אלה הדברים לעולם הדומם, כי כל אחד היה רואה בד' אמות שלו רק את המראות הבודדים בארץ, באש, בסערה, בברק וברעש (כקורא זה שאינו קולט אלא פשוטם של חרוזים בודדים שבשיר ואינו עומד על כוָנת הכולל ומשפטו וקצבו), ומעולם לא זכו להבין כל טבעו של כדור־הארץ מתוך האותיות החיצוניות שבגלויו. החזיונות הבודדים שבטבע נִדונו כשהם לעצמם, ומכיון שחסר היה הנגון הכולל של שירת העולם, לא עלתה לה לחקירת־הטבע אלא הכרת מלחמת־איתנים שאין לה תכלית, וסוד־החיים נשאר סתום, עד שקם דור חדש. וכשבאי־עולם שואלים אותו בעין צרה: היכן הם החיים, הריהו משיב כתשובתנו אנו על שאלת הדיקנים: איה מקום יֹפי? – בכל מקום תמצאוהו או בשום מקום לא תמצאוהו. גִלוי כזה – אם רשאים אנו לקרֹא בשם גִלוי לאמת נצחית ששכחוה וחזרו ויסדוה – הלהיב כל חסידיו ומכאן קול ענות־ההתפעלות שנתבשר בו לכל באי־עולם. נתגלה שיֹפי וחיים הינו הך, ומכאן קִרבת השירה בכל תורותיה של פילוסופית־הטבע החדשה. מרגישה היא פילוסופיה זו תדיר בכל החי ובכל מראות־החיים הבודדים את הכלל העולה שבחיים. מכירה היא תדיר בפעֻלותיהם וארחם ורבעם של האברים הבודדים את הגוף השלם. חוקרי הטבע הראשונים לא היו רואים באש ובאור ובכח־המושך ובחֹם ובאויר וכיוצא בזה אלא גִלוים של כחות בודדים בלבד, מכאן טעם המות והכִּעור שבגלוים אלה. ואִלו התורה החדשה מעיֶנת בטבע עיון אחרי עיון, נותנת עיניה פעם בחלק ופעם בכלל, פעם באבר ופעם בכל הגוף. הזהרנו בשיחתנו הקודמת, שבכדי לעמוד על סוד האהבה או היֹפי לא די להתבונן אל העצם האהוב בלבד, וכמו כן לא די להתבונן רק אל מי שמרגיש ביפי העצם, אלא שמושב היֹפי בשניהם הוא ובהרמוניה שבין שניהם. אף תורת־הטבע החדשה רוצה למצֹא בדרך זו דוקא את סוד החיים ופתרונו.

ובכן נעברה־נא על־פני האמנות למינֶיה. יבוא היֹפי הפנימי והאין־סופי של האדם, שאינו אלא בבואת היֹפי האין־סופי שבעולם, ויתגלה מתוך כל פעֻלה בודדת של האדם. כשרואים אנו את האדם והוא כֻּלו דבק בפעֻלתו הבודדת אנו מכנים אותו בשם אמן. את האמנים אנו מיחדים לפי נושאי פעֻלותיהם וכלי־בִטוים ובתי־הקבול הנפעלים מהם: אמן־לשון, אמן־נגינה, אמן־צורות, אמן־מדינה ואמן־פדגוג. ויהי רצון שדרושים אלה יעוררו את לבכם לקוות לעתיד לבוא אף לאמני־מדע. אלו באתי להדריג מדרגות במיני האמנות המנוים הייתי סותר דברי עצמי, כי כֻלם כאחד, עד־כמה שהם מרגישים בסוד היֹפי שבחֹמר־מה ומביאים אותו לידי גִלוי, אזרחים רעננים הם במדינה רבתי ומשפט אחד לכֻלם. מכל־מקום נקח־נא לנושא הסתכלותנו אותו כלי, שמשמש עִקר־בִּטוי גם לרגש וגם לשכל, הלא הוא כלי הלשון והשיר. מתכוֵן אני בזה ללשון הדבור. ענין לחוד הן מלאכת העלאת הכתב על הניר וחכמת פתרון הכתב, זו קריאה. אף בני־אדם מרֻחקים רחוק מקום יש להם מה להגיד זה לזה, וכן כל דור ודור הוגה וחש כמה וכמה דברים, שאינם מוצאים להם אֹזן קשבת אלא בדורות הבאים, ואף־על־פי־כן דברים אלה כדאים למסירה. לכך נוצרה אמנות נהדרה, זוהי חכמת הכתב, שאני מסלק אותה לעת־עתה לצדדין, לפי שאין לה מקום בדרושינו כל זמן שלא למדנו להבחין בינה ובין מלאכת הכתיבה, שזמננו גס בה.

דבור נאה מה הוא? – רגילים אנו לראות יפי הדבור בנאום ומשא שיש בו “יֹפי שבכלל” (לפי הגדרתי בשיחה ראשונה) בנִגוד ל“יֹפי שבפרט” המצוי בדבורו של אדם מסיח לפי תֻּמו. הכל מבחינים בין דבור נעלה ובין דבור פשוט, אלא שרֹב בני־אדם מוצאים את העלוי ואת הפשטות במלים ובצרופיהן וצֵרופי־צרופיהן. כך נולדה הדעה המשֻׁבשת, הפוסלת המון מלים וצֵרופי מלים לשמוש הדבור הנאה. שכן היו בני־אדם מדמים לעצמם את הנואם, כמי שעומד לפני קלפי ובה כל מיני מלים וניבים פתוכים כפיָסות והוא, האמן, משַֹכל את ידיו לבור בשעת־הכֹּשר את הזוכים בגורל. כל ענין הדבור נצטמצם להם בבחירת המלים. על־כן יֵאָמר: פלוני מדבר בניבים נבחרים. כמו כן נדמה להם הפיטן, כמי שיושב לפני תבה מלאה ציורים מציורים שונים, נעלים וגסים, מושכים את הלב ומכֹערים, ואין לו לפיטן אלא לבור בטוב־טעם ודעת. עַינו בספרי מלאכת־השיר של המאה השמונה־עשרה ותוָכחו, שאין גוזמה בדברַי ושפרק זה על בחירת הציורים עִקר הוא בספרים אלה. נמצאו בין חכמי תורת־היֹפי מי שהרגישו במעֻות זה, אבל מכיון שלא יכלו לתקנו תקון גמור, השמיעו עצתם, שלפחות אל יחוש השומע שחִפוש יש כאן: אפשר לטרוח ולִתן לדבר מראה טבעי, הבוחר יבחר לו מאחורי הפרגוד והשומע ימצא הכל מוכן לפניו. וכך נשתרשה בלבבות לאט־לאט התנגדות כללית לניבים וגוָּנים נבחרים. אלא שבדרך זו לא הניחו מקום לגִדול פיטנים ומליצים. מלאכת־עבודה זו התחילה בצרפת בעסק גדול ונמשכה אחר־כך ביתר־שאת וביתר־עֹז וביתר קלקול בגרמניה. סיעה של פיטנים ודרשנים שצרת הבחירה והחפוש נגעה עד לבם, נפלו על המצאה רבתי: הבה נתחכמה ונהפוך את הקלפי על פיה ונבדוק מה בתוכה, למען ייטב לנו ולדורות הבאים אחרינו. וכך אמרו: שדה־הלשון גדל כלאים, וכאדמת־בור זו שמוציאה קטניות וזונין כאחת, כך גדֵלות בלשון אלה בצד אלה מלים עדינות וגסות. נבור־נא את הבר מן התבן, ולא ישארו בקלפי אלא זוכים בגורל. כך נוצר “אוצר־המלים של האקדמיה”. אלא שרוח העולם והזמן גבר, והחיים והאמנות הכריעו, ולכל זריעה חדשה היו רוחות השמים מַשיבות את המֹץ כביכול – עד שזכינו למהפכת־לשון כוללת באותה ארץ, שהתנגדה כל־כך לצדק העליון של רוח הלשון בנוגע לכל אחד מבניה, בין שהם אצילים בין שהם פשוטים.

היכן טעותם של אלה? בתשובה שלא כהלכה. כששאלו יֹפי של דִבּור מהו, נתנו עינם בנשוא היפה והחביב בלבד ולא הרגישו בנושא, זה החובב, שאף הוא עִקר. כי אף כאן עִקר היֹפי בהרמוניה שבין הדברן והפיטן ובין הכלי (או החֹמר או הלשון) החביב עליו. כיצד כל אדם מלַוה את דבריו בנגון? – ככה היה להם לשאול. ודבר שאין צריך להֵאמר, שמתכַוֵּן אני בזה לא למנגינת־הצלילים בלבד, אלא לשירת כל נשמתו לחֹק עצמותו. אסור לו לנואם להיות סתם אוצר בלום של דבור מוכני. עליו לדַבּר מתוך שֹרש נשמתו, לפי צֹרך הדור והשעה באשר הוא שם. ואם הוא על־פי עצמותו נוח לבריות, אף נאומו יזַכּה את הרבים והנאה לו והנאה לעולם.

בכדי שתוָכחו לדעת, שבוררי המלים והציורים האמורים למעלה אינם טועים בודדים, אלא טעות זו מכת־מדינה היא, אמשול לכם משלים. מי מכם אינו זוכר מנהג מורי הלשונות שלנו, ביחוד מורי שפת רומי? מי בעל־נפש לא נרתע לאחוריו בילדותו, בשעה שכפו עליו לקוטי אמרים של צִיצֶרון בתורת סלתה ושמנה של הלשון והרכיבו לו בעל־כרחו טפוח משֻׁנה של הלשון הרומית, הַינו: לחטוב בעץ כתבנית קשרי חֻליותיו הנוקשות והמעֻשות של ציצרון שהוא – אגב – אינו רומאי שברומאים, ולשֹים בסד זה לשון־עולם נעלה בת־חורין ובעלת אברים נאים, שנדברו בה מזגים ממזגים שונים, לשעבר רומי של חֻלין ואחר־כך רומי של דת. אין לך דעה נפסדת מזו, שמדַמה להבין את היֹפי מתוך בקיאותה בקבוץ דברים נאים ובחירתם על־פי כלל נקנה, שאינו מקורי. טעות היא לחשוב, שאפשר ללמוד את היֹפי מתוך דבקות במַה שיפה היה בעיני העולם שעה אחת עוברת ובטלה.

נעזבה־נא את בית היוצר של הקפדנים הללו, ובכדי לכפר על חטא שחטאנו לנשים העדינות נעברה־נא למקום הנוח להן יותר: אל החברה! ואל־נא תתפלאו על קפיצה זו שאני קופץ ממלים לאנשים, שכן התנועה נשמת המדע היא. ואף בחיים עצמם אנשים ומלים ותמונות עוברים לפנינו כבני־מרון ואין החיים יפים אלא אם־כן מעבָרים אלה מלאים שירה. כיצד נוכל לבוא לידי הרגשת הנצח שבתפארת, אם הנגודים שבעולם יפריעונו? כל השוהה ואומר: מה נאה דבר זה דוקא – הרי זה מתחיֵב בנפש היֹפי. על־כן נמהר־נא אל הגלגול והתמורה.

ושוב מוצאים אנו אותו יֹפי עצמו בשנוי צורה, אבל אף כאן מתעמרים בו ביפי. חבורה הגונה מין שיר הוא, שחרוזיו בני־אדם, כמו ששיר משֻׁבּח סגל חבורה הוא, שאישיו מלים הן. ואף בבני־אדם יש כנראה זוכים בגורל ופיָסות חלקים, קטניות וזונין. אותה התעמרות, שנהג אוצר־המלים של האקדמיה במילים, בהכרח שמצאה לה מקום אף בנוגע לבני־אדם ומצבם בחברה, וממילא מובן שצרפת ראשונה היתה גם לענין זה. שכן נוהגים היו בחצר לואי הארבעה־עשר לבור מתוך בני־האדם על־פי הלכות דרך־ארץ את בני העליה והם מֻעטים ולהוציא את התבן המרֻבּה, כלומר, כל בעל מזג פשוט ובריא, כל בן־כפר וקרתני בלשונם. מחיצות מעֻשֹּות כאלה אינן מתקימות יותר מדור אחד. סופן לִפול, ושוב יֹפי היחיד מחוץ למחיצה מתמזג עם יֹפי־הנִמוס שלפנים מן המחיצה, אלא שנוח היה לעולם אִלו היה מרום־עם־הארץ משפיע מלכתחלה השפעה תדירית על ההמון דרך חִבּה, והיה מוצא קורת־רוח בהעלאת כל הא

ֻמה למדרגת עם סגֻלה. כנהוג בשעת ערוב־תחומין, אמר ההמון בלבו, שהוא נלחם בעצם הרעיון של חברה נאצלה ושל אצילות, ובאמת לא היה נכחו אלא זיופה של חברה כזו. וכן גם טעה מרום־עם־הארץ וחשב, שלפניו מין דרך־ארץ של בעלי־בתים, ולא היא, שהרי רחוק הוא ההמון מדרך־ארץ של בעלי־בתים כרחוק מזרח ממערב. וכך שפכו שני הצדדים את התינוק עם הרחצה.

ואל־נא תטעו לומר, שאני, המדבר אליכם על היֹפי, איני מרגיש בו בנוֹי של תורת דרך־ארץ שיצאה מצרפת לעולם. אדרבה, דוקא מפני שלפי־דעתי חברת־המלים שבאוצר האקדמיה חברה נאה היא, הרי רשעות ושטות כפולה ומכ

ֻפּלת היא, כשבונים עליהן דָיֵק ומרחיקים מהן כל רוח חיה של הזמן ושל העולם המתקדם והולך. אף נמוסים נאים אינם גדֵלים כקלִפּה על גוף אנשים בודדים ובני־מחיצתם. אלא עִקרו של נִמוס הוא ההרמוניה שאדם מתהלך בה בסביבתו, והרמוניה זו שבין אדם לסביבה היא בכל מקום. כיצד אפשר לראות חזקת־יֹפי בבני־אדם ידועים או סביבה ידועה או נמוסים ידועים דוקא? כל תנועה נאה סופה ללבוש במשך הזמן צורה מוחשית וממשית. ככה נתלבש הקצב הפנימי שבשירי הומירוס בצורת פסל יֻפּיטר של פידיאַס ובצורת לַאוֹקוֹאוֹן עד שהחוש הכמֵהַּ יכול לברך עליו ברכת־הנהנין. ובזעיר אנפין נתלבשה אהבת־הנשים של האבירים מימי־הבינים בצורת באי־כח הנִמוס הנאה בחצר המלך לואי הארבעה־עשר. אבל עד שצורת־האמנות של החיים או של השירה מתגבשת והחברה המנֻמסת נדונה לקיֵם מצות אנשים מלֻמדה בלי טעם ובלי ריח והחברה הבלתי־מנֻמסת הולכת ונעשית ברברית מתוך פרישות דרך־ארץ – מוטב שתבואנה מהפכות ותחרבנה את כל דור האמנות. ואין בזה כל רע. היֹפי הפנימי שבנמוּסי אותו הדור לא ילך לאִבוד, כמו שלא הלך לאִבוד העולם העתיק, שהיה נראה כחרוב ומֻחרב ואבוד מתחת השמים.

נחזור לענינו. אף אנחנו הגרמנִים בקשנו פעם להיות מצֻינים לא בדרך־ארץ – דבר המובן מאליו, – אלא בלשון. יותר מחמשים שנה שיצאה מהדורה ראשונה של אוצר־המלים האקדמי בצרפת דבקה שיטתו של זה גם בעולם המדע הגרמני. אף כאן עלה במחשבה לבצר מדור לגרמנית האמתית, הנכונה והנאוה בתוך אֻמה זו בעלת שבטים מאליפים ובתוך לשון זו המפֻצלת לדיַלקטין אין־מספר. אף כאן דמו, שעקר יפיָם של סופרים ומליצים יש למצֹא בהתרחקותם מדרכי הדבור שבגבולין או בהדור־לשונם האישי. משל למה הדבר דומה? למדינה שהיו טובעים בה תחלה מטבעות נחֹשת וכסף בלי שיטה וסדר, הכל לפי מדת הצֹרך, ופעם אחת קמו ובטלו בקֻפות־הצבור את שער מטבעות־הנחֹשת מפני הזוהמה השכיחה בהן יותר מבמטבעות הכסף. ממש כך בקשו לגזור על שמוש פרוטות־הלשון, אלו הם ניבי עם הארץ, בקֻפות־הצבור של הספרות, הינו בכתבים הנדפסים. בראש בית־דין זה שגזר על הפרוטות עמד חכם אחד איש דרֶזדן, שגדול שמו בחכמה. הלא הוא אַדֶּלונג, אלא שיש בו בטבעו הקפדני והמסֻרבל מעשה לסתור לתפקיד של מניח־הלשון ומלך הספרות שנטל לעצמו. ועל־ידו החרה החזיק בית־דין שני, גדול מחברו בקנאה לא

ֻמית, והוא עורר את חניתו על הפרוטות הנכריות שהיו עוברות לסוחר בשוקי הספרות בארצנו וירדפן עד חרמה. ולפי שאי־אפשר היה לבטל יקר ערכן מכל וכל, נזדרזו אותם הדינים ושנו צורת־מטבע הנכריה לצורת־מטבע משלנו כיד חרֹשת־המעשה הטובה עליהם. ונפלינו בזה מן האוצר האקדמי הצרפתי שלא לכבודנו. – אבל אותה הדעה הנפסדה, שרואה תפארת ללשון ביחוד מדור נקי בשבילה, לא יכלה סוף־סוף להכות שרשים בקרב עם בעל־נפש. תקופת לואי הארבעה־עשר, מופת־הדור, עברה ובטלה ועל־כל־פנים גבול גבלו לה. לא הוסיפו עוד להקטיר קטֹרת לנמוס וללטוש מוכני, מדות עלובות אלה שהיו הסופרים מקריבים בשבילן כל מאֹדם ונוטלים בשכר זה שם טוב, לא האריכו ימים. ולא עוד אלא שהדיַלקטים הבודדים הגיעו למלכות על־ידי מעשי ידי אמנים, שלא יכלה הספרות לבטלם אלא אם כן תבטל את עצמה, הלא הם תולדות שוֵיץ מאת יוחנן מילר, האידיליות מזַכסן התחתונה מאת פוס ושירי הֶבֶּל האלימאניים. לא עברו ימים מעטים עד שידעו אף תינוקות של בית רבן, שאין יֹפי הלשון בסתם בחירה מֻצלחה של מלים וניבים ואין מיטב השיר בבחירת הציורים בלבד.

אלא במה?

כאן מוסר אני מודעה, שאין אני מתנגד אלא לשלילת־חֵרות מֻחלטה בלשון אשר לא כדת. כל אדם מבחין בחברה בין התנהגות מעֻשה והתנהגות של עַנוַת דרך־ארץ. ממש כך יש להבחין בחיים ובספרות ובאמנות ובכל פִּנה שאדם פונה, מה בין אפסות הצורה בעלת אצילות מלאכותית לבין הוד שבתפארת אדם המעלה.

וזהו לשיטתנו כל פתרון הסוד של יפי הלשון בכלל ויפי לשוננו בפרט. בארץ גדולה כארצנו, ששולחת שרשיה לכל שאר הארצות באירופה ובעולם, מן ההכרח הוא שבטבורה תתהוה שפה בינונית מובנה לכל, ואלו בספָר המֻשׁפע מנהרי הארצות הסמוכות והרריהן תסתעפנה צורות לשוניות מיֻחדות, דיַלקטין. אף חתוך־הדבור הולך ומתיַחד ומתפצל בצדי הגבולות, ואלו בטבור הארץ מדה בינונית לו, המתוֶכת בין הקצוות. לנכח טבור הארץ הלשון הולכת ונעשית רכה ועדינה, ולנכח הגבולות עזה היא וחריפה. הלשון הגרמנית העליונה, המדֻברת בלב אשכנז, מטירינגֶן בואך נירֶנבֶּרגה, משולה לשמש שהימנה המזלות, הלא הן הדיַלקטין, מקבלים אורם, והלכך היא היא לשון הכתב. אבל אל־נא נשכח, שאי־אפשר לה לשמש בלי מזלות, שכן רוח־החיים לא בשמש בלבד הוא אלא ביחס־הגומלין ובברית הכרותה, בתנועת־הקצב המשֻׁתפת לחמה ולכוכבים כאחד. בשפע־תמיד שופע הכח מן הגבולות אל המרכז ומשם חוזר ושופע אור אל ההֶקף. לא לחנם כל סוד היֹפי והחיים רשום בכתב אמת בעולם הגלגלים: מחזור־חמה מופת הוא לכל חפצי־תבל, לפילוסופיה, לחכמת הלשון ולתכסיסי מדינה ולכל מין אמנות.

הרי שעִקר חיי הלשון ויפיה לא בעדנת שפת המרכז והחברה בלבד ואף לא ביֹפי שבגבולות בלבד – יֹפי זה שאסטניסים קוראים לו כִּעור, ואִלו צעירים נלהבים בני תקופת הרעם והרעש והאבירות והעֹז בספרותנו חשבוהו ליֹפי היחיד והמיֻחד, – אלא דוקא בהשפעת־הגומלין התדירה והנאמנה בין יפי שבפרט ויפי שבכלל, בין שפת אשכנז העליונה ובין הדיַלקטין, בין המלים והניבים בני־העליה ובני עם הארץ, בין שקלי הלשון ובין פרוטותיה. ואם תרצו לשוות לנגד עיני רוחכם תנועה מתוֶכת והרמונית זו בחוש, – דוגמת מה שאמרתי למעלה, שהמשקל והקצב שבהומירוס נתגשם ביֻפִּיטר של פידיאס ובלאוקואון, – צַירו־נא לכם דמות תבניתו של נואם גרמני, שדבריו וחתוך־דבורו מובנים לכל שבטי אשכנז למושבותיהם, וחן המולדת על שומעיו מדי דברו, והוא קרוב ללבם ולאזנם ורוחם נאמנה אתו, ובכל־זאת אין להבחין מתוך דבריו או מעקימת שפתיו, שנולד בפנה פלונית או אלמונית ברחבי אשכנז, ואין לומר אלא שהוא גרמני סתם. דמות כזו תצֻיר בזמן מן הזמנים בארץ של חרות־הדעת, שלא תזכה למרכז ממשי של יֹפי שבכלל, למטרופולין של חיים לאֻמיים שלמים, אלא על־ידי יסורים קשים ונסיונות החיים והגורל, והעִקר על־ידי חוש דבורי עמֹק, שאינו בא לשַׁעבד לא את הלשון והשירה והמדע ולא את המדות והיחיד שעבוד של אקדמיה ונִמוס או של גזרת־המלכות.

ומי זה יכריע אם אותו נואם המקֻוה – יֹפי שבכלל או יֹפי שבפרט לו? יש בו משניהם. מובן הוא לכל, כי מבין הוא את הכל. חביב הוא לכל, כי יודע הוא לאהוב כל מדה נכונה. ולאו דוקא בני דורו במשמע: אף בני הדורות הקודמים והדורות הבאים אחרינו היו מבינים לרֵעו. וכך הוא מתַּוך בתפארת לשונו בין נוי־הלשון המיֻחד לל

ֻתֶּר בשעתו ובין נוי הלשון המי

ֻחד למליצים לעתיד לבוא. ואם משאת־נפש זו רמה יותר מדי לנואם יחיד, תנֶהָ ענין ללשון ולרוח הלשון. זהו תפקידה ודרך השתלשלותה.

דעה נפסדת היא, שהקונה דרך־ארץ וצבוריות ואוניברסַליות מאבד את עצמותו. אמת הוא, שהקונה אפסות צבורית ונִמוסיות חיצונית, הוא שׁמאבד מדותיו העצמיות. אל־נא תעכבו שגשוג היפי. ואפילו אם מצאתם יֹפי של מעלה ממש כלול בהדרו. יכולים אתם להרחיב מלכות היפי עד לאין־סוף ואין אתם אובדים כלום מקנינכם העצמי המיֻחד. ובזה אנו מסירים את בעל המטבעות הלשוניות מכסא ההוראה. תנו למלים הזרות לבוא בגבולנו ובלבד שיתלבשו בלבוש הנאה של לשוננו החיה. סוף־סוף אין כל לשונות אירופה והעולם כֻּלו אלא דיַלקטין של שפה אחת, אֵם השפות לבני־אדם. ואותה לשון שתהא שוה לכל נפש ומכניסה אורחים בסבר־פנים יפות, היא שתהא בזמן מן הזמנים לשון המרכז לכל. וכן אותה ארץ שתדבר בלשון זו ושתקים מקרבה מליץ גדול, כאמור למעלה, היא שתהא מטרופולין לעולם, במובן הנאצל של מלה זו.

 

פרק שלישי    🔗

אם יֹפי וחיים הינו הך, הרי הנאום היפה הוא הוא הנאום החי. לפני דור אחד היו מסתפקים בכך והיו רואים יֹפי בנאום או בשיר, שמָרגש בו דמיון עֵרני. מן המפֻרסמות הוא, שהלשון הצרפתית ברורה ומסֻימה ולכל מלה ומלה דבוק פרוש קבוע, חֹק ולא יעבור; מסתבר לכאורה, שאין תֹּכן מסֻים של איזו מלה יכול לבוא לידי בטוי כל־שהוא אלא על־ידי מלה זו השיכת לו בלבד, ודבר שאין צריך להאָמר, שאין לו בטוי יותר חי. וטעות היא. דוקא בעלי הדברנות הברורה והמסֻימה העידו על מציאותו של בטוי יותר חי. היו מקרבים את הדברים אל הדמיון מתוך סלוד וסלסול והמחָשה יתרה, כי לכך נוצרה מלאכת־הדבור, עד שהבחינו שני מיני דבור: אחד נשמע בנחת, מפֹרש וקר ואחד רועם ורועש וחם. למין שני זה קשרו קשר שירה. והדבור הנאה לא היה בימים ההם שכיח, כי לא היו נוהגים שידבר אדם לאדם כֻּלו כמות שהוא, אלא פונה היה שכל אל שכל או דמיון אל דמיון, כלומר, מקצת איש אל מקצת רעהו. והנה ידוע, שסכום כל המלים שבלשון נחלק לשני סוגים, שהאחד מהם כולל את העצמים המוחשים והשני את המֻשּׁגים המפשטים. בפרושן של המלות מסוג ראשון, למשל: עץ, סוס, זהב, כל בני־האדם מסכימים לדעה אחת. מחלֹקת בפרוש המלות מסוג שני. מספר הפרושים, שיש למלים: צדקה, חרות, משפט וכדומה, כמספר בני־האדם שמשתמשים בהן. המלים: סוס, עץ, זהב, טיבם ברור ומסֻים כעצמים שהן מצַינות אותם, וכל כמה שמֻשֹּג המלה הולך ונעשה כולל יותר, צורתה ובהירותה וטיבה הולכים ומטשטשים. המלים והמֻשֹּגים הפרטיים כֻּלם ברורים ומוצקים, ולעֻמתם המלים הכלליות והמָפשטות, כמו צדקה, חרות, משפט פורחות באויר. היחס שבין אלה לאלה כיחס הסחורה והנכסים אל הכסף. לא נחלקו בני־אדם על אחֻזה או מרכבה או יציע שבתיאטרון מה הם, אבל אם נבוא למנות את הציורים השונים ומשֻׁנים, שיש להם מן המֻשּׁג מאה אלף זהובים, נשתומם על טשטוש המֻשֹּגים וחלוקי הדעות. אף־על־פי־כן המֻשֹּגים המָפשטים הכוללים, למשל, חרות, או מאה אלף זהובים, הפסדם יוצא בשכרם, כלומר, כנגד הטשטוש והסתמיות יש להם מעלה של תנועה יתרה ושמוש נוח. וסף־סוף מובנים הם לבריות יותר מן המֻשֹּגים סוס ויציע, הברורים כשהם לעצמם. במקום שמחלקים מאה אלף זהובים יבואו תדיר אלפי אלפים של בני־אדם, אף־על־פי שאין ציורי ההצלחה שבמוחות האנשים האלה דומים זה לזה. אבל מעט מזעיר הם המבקשים מקום ביציע של תיאטרון וגם אלה אינם רוצים בזה אלא לזמנים ידועים. מסביב לדגל, ש“חרות” חָרות עליו מתאסף קהל גוים, ואִלו המלה סוס אינה מושכת אלא את לב הידענים המֻעטים הבקיאים ברכיבה. בקצור, מקצת המלים, כמו עץ, סוס, זהב, טבע מוצק להן, ומקצתן, כמו צדקה, חרות, משפט, משולות לאויר שלא ניתן לאחזו ביד, ואף־על־פי־כן קיָם הוא וממלא תוך תוכם של גופים אחרים לאין־מספר.

שני מיני מליצים קמו בדורות האחרונים. כת אחת, והם כבדי־תנועה ודבוקים במוצק שבקרקע בכל לבם, תבעו מן הלשון שתהיינה כל המלים טבועות באותה מטבע של וַדאוּת וקביעות, שאינה אלא נחלת חלק אחד מעולם הלשון – כַוָּנתי לשאיפותיהם של מחברי האוצר האקדמי הצרפתי. כת שניה, והם קלים ואורירים, בקשו לטבוע את כל המלים במטבע התנועה וההתפשטות, המיֻחדה למלים מָפשטות. כת שניה זו הכרח היה, שתבוא בתורת מחאה כלפי האמנין שהדביקו למלים החיות מֻשֹּגים מטֻמטמים בודדים ואמרו בחפזם, חנוטים אלה יחיו לפניה בפילוסופיה ובשירה ובחיים. אין אני מקפח שכר מחברי האוצר האקדמי, שהיו מצֻינים בכמה מעלות טובות, אבל קובל אני על גזרותיהם הקשות ועל שיטתם הנפסדת, בכיה לדורם. וכל־שכן אין לנו לקפח שכר גבורי מלחמתה של תורת הלשון והשירה, הגאונים המצֻינים שיצאו חוצץ כנגד נוסח צרפת הנ"ל והחזירו ללשון את חייה שנִטלו הימנה. ואם אמנם לֶסינג, נובַליס, האחים שלֶגֶל ושלֵיֶרמכר הגדישו את הסאה באפם כי עז והתירו את הרצועה יותר מדי, הרי זו היתה הדרך היחידה לגַלות מעל רוח הלשון חרפת מעַניו. את הערך “מזלות” מבאר האוצר האקדמי בזו הלשון: “עצמים מאירים המזהירים בשמים במשך הלילה”. ובערך “בעל חי” נאמר: “בריה בעלת אברים ובת־הרגשה”. תלמידי אקדמיה זו ודאי נרתעו לאחוריהם מפני פרושו של שֶלינג: “מזלות – בעלי־חיים נאצלים”. ושלינג לא כתב כך לתפארת המליצה, אלא להגדיר טיבם של מזלות נתכוֵן.

המֻשֹּג והמלה משולים למחוללת ובן־זוגה. בעלי האקדמיה היו מרכיבים את שניהם ביחד, כסוסים הללו שרותמים אותם שרוקים בצד שרוקים, אמֻצים בצד אמֻצים. ולהפך, כשאנו קוראים ב“מקדש אתונא” לָאחים שלֶגֶל או ב“קטעים” של נובַליס נדמה לנו, שהמחוללת ובן זוגה מסתלקים זה מזה, המחוללת מטַילת חִנגא ממחולל למחולל והמחולל טס ממחוללת למחוללת: המֻשג טס ועובר את כל חוק המלים והמלה עוברת דרך כל חוג המֻשֹּגים. ואלה ואלה שכחו לגמרי את רֵעותם ולכתם זה בצד זה. לשעבר נראו המלים כעצמים המוצקים על־פני האדמה, וכאבנים לבנין כן צרפו אותן לדבור. ועכשו נראו המלים בצורת תנועה, כגלי ים סוער, שכל אחד מהם קם ונופל כרגע לתהום רבה. ורוח הלשון מהו אומר: אי־אפשי לא בעמידה המָחלטת של המלים בכלל ושל המֻשֹּגים המָפשטים ביחוד, שהם יפלו פגרים מתים כשיטלו מהם את תנועתם, ומעשי חכמי צרפת יוכיחו; ואף לא בתנועה המָחלטת של המלים, שעוררה נגוד למעשי שלֶגל אפילו בלב מוקיריו. אבל מודים אנחנו, שאי־אפשר היה להכריע קיצוניות אחת אלא על־ידי קיצוניות גמורה שכנגדה.

כל מה שאמרנו אינו אלא הצעה לחקר המלה שירה והמֻשג הכלול בה. מה פרושה של מלה זו בפי אותם החכמים שקבעו מסמרות במלים ובמֻשגים? וכיצד פרושה בפי אותם הממריאים, ששאפו למלים ולמֻשֹּגים מתרקעים עד לאין־סוף? בעלי האקדמיה נמנו וגמרו: “השירה היא האמנות לחבר חבורים בחרוזים”. זאת אומרת, שירה אחת בעולם והיא שירת החרוזים. שונה תכלית שנוי הוא קולם של בני הצד השני, קול דַּיני האמנות החדשים באשכנז: השירה רוח העולם היא, נפש האשה, ויש לך שירת החיים ושירת הנֹער ושירת האהבה, כל העולם כֻּלו אינו אלא חטיבה אחת של שירה וגומר. הראשונים נותנים לנו מֻשג השירה בחרצֻבות של שעבוד והאחרונים בחרות יתרה. שָׁם המֻשג קבוע וצר, כאן הוא שוטף ורחב ידים. הלכה כמי?

לא כאלה ולא כאלה. טוב שהמֻשג שירה יעזוב לפי־שעה את בת־זוגתו זו, מלאכת־החרוזים, וירצד בחדוה מיפהפיה ליפהפיה וינסה לצאת במחול עם כל אחת ואחת ולהתיחד עמהן שעה קלה בעולם האצילות של נגינה, ובלבד שישוב לבסוף הדור נאה ומלא זיו אל רעיתו הראשונה – שאם עשה כן בידוע שרקוד הגון היה. את כח התנועה שבו הוכיח בחוש והגבירו. לכל מחוללת חדשה קשר כתר מיֻחד ועל־ידי־כך עוד יגדל חִנו וחסדו בעיני שרתו הראשונה והאחרונה, שאליה אמונתו הרבה והמנֻסה. אם תוכל גם המלה להפָּרד ממֻשָֹּגהּ הלוך וטפוף ולשוב ולהתיחד עמו כמתֹאר, זכאים אנו לומר, שהלשון מדֻברת בטוב־טעם. אבל אם יתעקש המשוחח לסמן מֻשֹּג פלוני דוקא במלה אלמונית, שהרכיבוה לו בעל־כרחו, או שיכוֵן במלה פלונית דוקא לתֹּכן קבוע יחיד ומיֻחד, ובדרך המשל שלמעלה: אם יאבה המֻשֹּג לצאת במחול אך ורק עם מחוללת זו דוקא והמלה אך ורק עם מחולל זה דוקא, הרי רקוד־טנדו משֻׁעמם לפנינו, ומחולת־המחנים לא תקום ולא תהיה.

וכיצד אפשר להביע מבחר היֹפי שבנפש בצרופי אותיות מתות? לא ולא! אף הן, המלים, השארת־הנפש יש להן, ממש כדברים המסֻמנים על־ידיהן. והמשורר, שהטבע נתן לו בינה יתרה להאזין יחוד־הקולות שבתבל ומלֹאה, הוא היודע לעורר חיי־עולם של הלשון ולטפחם ולנשאם. שַׁווּ לנגדכם את המשורר בשעה שהוא מתבונן או מציֵר כבמחזה, איך שתינוק מסתכל בפרח. מתוך הרגש, שהיֹפי אחד הוא בכל גִלוייו, רשאי הוא לומר: פרח מסתכל בפרח, או: תינוק מסתכל בתינוק. מובן, שחכם האקדמיה יתריס כנגדו, ולדעתו היה לו למשורר להִזהר ולומר: מצד הרעננות והנֹער והשגשוג והצבע יש לדַמות תינוק לפרח, לא שתינוק ופרח הינו הך או שהם בני סוג אחד, אלא סתם משל הוא. בעיני אותו חכם התינוק והפרח מסתכלים זה בזה כצור־סלע בחברו, שהם דומים זה לזה בצורה ובתֹאר, אלא שאין להזיזם ממקומם. ואִלו בחזונו של המשורר התינוק והפרח מתרוממים ועולים כנחשולים־אחים וטובלים שוב בנחת בים הגדול של יֹפי. חכם האקדמיה אין לו אלא מה שעיני־בשר רואות ואין לאֵל ידו לחזות בעיני רוחו ולהבין טיב עינים מיֻחסות לפרח. ומה גם כשבא המשורר טַסּוֹ ורואה בחזון את עיני אהובתו וכוכבי לילה משגיחים ומציצים אלה לאלה, בן־האקדמיה מתרחק מאת המשורר לגמרי. – והנה ודאי יש לו למֻשג “עינים” עצם מסֻים השיך לו, הלא הם אברי הראיה הנאים והעֵרים, המצויים באדם ובבעלי־חיים. אבל עִקרו ותוכו של חוש זה, זו ההכשרה להרגיש ביֹפי, נחלת הכוכבים והפרחים וכל נברא הוא. הכוכבים והעינים, הפרחים והתינוקות, וכל זווג של ברואים בעולם מקֻשרים בקשר נפלא אחד. ומהו? ענין היֹפי, ואם תמצא לומר ענין החיים, שבו שמים וארץ נשקו. כי במה תיקר לנו עין נאה מדי נחזה בה? באלפי הרשמים של חדוה וכֹבד־ראש שהרגשנו בעין זו, שהרי כל מאורע ומאורע זורע על עין זו, שאנו מסתכלים בה, זֹהר חדש. נמצא שמֻשֹּג העין אין לו שעור. ואף המלה כך. מרקד עמה המשורר אלפי פעמים לפני השמים והכוֹכבים והפרחים, עד שהוא מחזירה יפה שבעתַיִם אל דודה גואלה הראשון, הלא הוא מֻשֹּג העין.

וכשהגענו לידי־כך נשוב ונאמר, שאין כל חלוקה זו, שעשינו בין מלים מָפשטות למלים ממשיות, אלא כדי לשַֹבר את האֹזן. באמת אין הבדל מָחלט בין אלה לאלה. אין לך אפילו מלה אחת שתהא כֻלה מֻשֹּג או כֻלה ממש. אין לך מלה שתהא כֻלה שוטפת או כֻלה מוצקה. וכשם שבעולם הבריאה המוצק והשוטף משמשים בערבוביה, אף בעולם האצילות, זו הלשון, כך. לכל מלה יש גוף, כלומר, מֻשֹּג קבוע וקיָם, המשמש לה מָדור, אלא כשם שהפילוסופים יכולים להביא מֻשֹּג זה לידי מגע ויחס עם כל שאר המֻשֹּגים שבעולם, כך יכולים המשוררים לעשות ממלה זו צרופים לכל שאר המלים. נמצא שהמלה והמֻשֹּג, בכל אמונתם למקור מחצבתם, עלולים להתרחב עד לאין־שעור, והרי הם יצורים חיים. אבל בימי חכמי צרפת הנ"ל בטלה השגה זו של חיי־המלים, שהיא היא מיטב השיר, ושל חיי המֻשֹּגים, שהיא המאוֹר שבפילוסופיה. על־כן אין פלא שכשקם בימים האחרונים רעיון של רקוד חי וכולל, היו כמה מחוללות עוזבות בני־זוגן וכמה מלים את מֻשֹּגיהן לבלי שוב עוד, ומתוך שמחת התחיה היו שטופות ברקודים והפקרות ואבדו דרך, עד שנִטל מהן פרצופן הראשון, ולא עוד אלא שעכשו, אחרי שבטל קנה־המדה, שוב אין להבחין את כח־תנועתן וגלגול־נפשן. ואחרי שראינו מתוך מוסר השכל זה, מה בין תנועה לתעיה ונוכחנו, שאין תנועת המֻשֹגים מועילה אם אין סופה לחזור אל המלה הראשונה, נוכל להגדיר את מֻשֹּג השירה בצמצומו ובתנועתו לאמתו.

כל העוסק בתורת השירה והאמנות הדרמתית יתנהג על־פי חֻקי הרקוד הנזכר. מתחלה השירה הדרמתית נצבת על־יד בן־זוגה המיֻעד לה, זה התיאטרון ממש. כמה וכמה חזיונות החיים, למשל: הצבור, המדינה, הדת וכדומה, עומדים מסביב וממתינים למחולות, וכך המחוללת טסה בין שורותיהם הלוך וטפוף: נטפלת לצבור ולמדינה ולדת, עד שלפני קהל הרואים עוברים חזיונות דרמתיים בלבד וכל שלל־צבעי־החיים אינם אלא מיני מראות של דרמה. כל העולם כֻּלו נראה כבמת־חזיון. וכך חוזרת המחוללת בנחת ובתוספת חן וגדֻלה אל בן־זוגה הראשון, זו הבימה ממש. קֹדם שהתחיל הרקוד לא ראה המסתכל אלא דמות המחוללים בלבד, וכששמע את המלה תיאטרון, נזכר בפרושו של האוצר הצרפתי: “מקום שמציגים בו חזיונות דרמתיים”. ואחרי כלות הרקוד חוזר המסתכל ורואה אותם האישים ואותה הדרמה ואותה הבימה, אלא שמבין הוא לחייהם של מֻשגים אלה, כי ראה ראה חֹק תנועתם והתקדמותם ומחזור של כמה שמשות החיים נסר לפניו.

כמו כן לא יַרצה על־דבר יֹפי אלא מי שמֻכשר למצֹא יֹפי בכל ולקשר מדת היֹפי לַמראות השונים ומשֻׁנים שבחיים. יֹפי – פרש האוצר הצרפתי – “קצב מתאים של חלקי הגוף עם מזג נעים של הצבעים”. אף אנחנו רואים את מבועו הטבעי והראשון של יֹפי בגוף האדם. אלא שמכאן ואילך מֻשֹּג זה מטַיל חנגא עם כל האֻמנֻיות שבחיים, המעֻלות והפחותות במשמע, עד שהוא מתפשט ומשתלשל וחוזר לחברתו הראשונה, לגופו הנאה של האדם. בהחיָאה זו של מלים ומשֹּגים טמון סוד החכמה והשירה.

והרוצה לתאר טיבה של שירה יתחיל אף הוא ממלאכת־החרוזים ויעבור אחר־כך מחזור מלא של חזיונות העולם עם מגעם ויחסם לשירה, וכך יראה המתבונן שיר של טבע, שיר של אהבה, שיר של פרחים, שיר של בחרות, ואולי שיר הגדול של כל העולם כֻּלו. וסוף־סוף תשוב המלה קוממיות להוראתה הראשונה. וכעת המלה שירה מלה של חיים היא, מוצקה ושוטפת כאחד. פתחנו את דרושינו בתֵאור רוח־התנועה הרב שביֹפי ורוח החיים שהוא מקומו של עולם. התרגלנו להסתכלות הדדית של הנח והנע, הקיָם והעובר, כי ראה ראינו, שהיֹפי נובע תדיר מתוך התחבקות שני עצמים או שני רעיונות. ככה מצאנו יפין וחייהן של מלים בהשקיפנו חליפות על תכנן הקיָם ותנועתן והשתלשלותן. וכך כשאנו באים לתאר מֻשֹּג השירה, נתרחק מקיצוניות של התלהבות־הרקוד לשם רקוד וגם לא יעלה על דעתנו לצאת במחול אך ורק עם המחוללת שלנו.

השירה היא תאור מסֻים ואמנותי של החיים באמצעות המלה. וכל החושב שמיטב השיר כזבו אינו אלא טועה. השֹׁרש היוני של המלה פיוט פרושו יצירת דבר נאה ומועיל בלי שום רמז לכזב. אלא שיצירה זו צריכה להיות מיֻחדה במינה, מופת לרבים. השיר עולם מלא הוא, מעשה־ידי־אמן, ואִלו הבדותה היא שבר־כלי היא, אבר מדֻלדל מן העולם, מעשה־ידי־הדיוט.

בסוף המאה השמונה־עשרה היו מדמים את קיומן של האיליאדה ושל “הקומידיה האלהית” ושל “מַקְבֶּט” לקיומו של עולם והיו מסבירים זה וזה במֻשג המסתורי של יצירה ואוצר. אותו דור של קטני־אמנה לא הגיע להשגת תוכו של דבר פיוטי, כמו שלא השיג תוכו של העולם עצמו. דוקא גורם מוכני חיצוני, ולא דופק פנימי של לב נושא את עצמו, מובן היה לדור המשכילים ההם. ואני אומר: אם אין אתם שומעים קול אלהים סמוך לכם ומדבר מתוך צלצלי־שמע של עולמו, ואם זקוקים אתם לצַיר לכם את האלהים דוקא מחוץ לדבר, כשהוא הולם וחוצב ועושה במלאכה – מוטב שלא תטפלו כלל בחקירה זו. אם אין אתם מאזינים משק המשוטים של השירה, המפליגה באניה בלב ים החיים, כגבורי הומירוס בדרכם לצמר־הזהב, מוטב שתודו ולא תבושו, שאין אתם רואים מהיכן תנועת האניה באה ובודאי מקורה באפס. באותו דור נעקרו בדם ואש כל הנסים מן הדת ומן העולם וכֻלם הֻרכבו בנס גדול אחד, הכוללם יחד, ויקָרא שמו אלהים. כמו כן רדפו עד חרמה כל גלויי שכינת המשורר בחבוריו, ובמקום זה הִרבו לספר בשבחו של נס זה, שיש למשורר בכלל בעולם, להג מרבה להכיל. באמת רשומו של אמן נִכר גם בטבע וגם בשירה הֶכר עמֹק. מי שמכיר ברשומים אלה את האמן ואת מעשהו ירגיש בו באמן החי העומד על־גבי מעשה ידיו. וכשאנו שומעים דבר שבשירה, רגש של מדה אחת וקצב אחד נאה נלוה לכל הצלילים השונים וזהו החרוז, שהוא רשומו של אמן; מי שתופס את הרִשּׁום הזה בכל חלקי השיר וחלקי־חלקיו, הוא שמקבל עִקר טובו של המשורר ואינו זקוק למי שחִבּר את השיר.

מי שאומר לבו: תנועת־העולם הקדושה והאין־סופית היא האלהים, אינו לדעתי כופר בעִקר. לב האדם הדופק בנחת, גלי הים בשאון דכים, שיחתם של בני־עליה, מהלך הכוכבים – כל אלה התנועות השונות אינן אלא גִלויי תכסיס אחד וקצב אחד, שהוא בנין־אב לכֻלן. בדרושי על היֹפי אין אני מתכוֵן אלא למצֹא בתנועות השונות של האמנות ושל הנפשות את קצב־חֻקם. ובקצב הכולל, היוצא מתוך צרופן של כל התנועות הבודדות, מאזין ומקשיב אני את תנועת־התנועות, היפה שבכֻלן והעולה על כֻּלן, ואני קורא לה אלהָי. קראו־נא לה אלהים או יֹפי או חיים או אהבה או שירה – גבוה מעל גבוה היא.

בכל דבר שבשירה מצֹרפים משקלים ממשקלים שונים, המקבלים עליהם באהבה עֹל קצב־היסוד. אחרי מלחמות מרֻבּות עם מתנגדיו שב גבור השיר אל עצמו מזֻקק שבעתַים. בתוך המהומה והמבוכה של ההפכים לתנועת־נחת אחת. ושוב אני ממַשל את הדבר לרקוד. מהו הרקוד, אם לא צֵרופן של כמה וכמה תנועות התנגדות לתנועה אחת של מנוחה? וטבע זה של הרקוד עשוי בידי אדם, ויהא מעַשה זה מי שיהיה, הריני מכירו דוקא על־פי תנועת המנוחה שבתנועות המתנגדות. ומעשה כזה חותמו אמת, בלי כזב ואחיזת־עינים, נושא הוא עצם היֹפי בחֻבּו ומעורה על־ידי־כך בכל מכמני העולם ומֻבטח לו שהוא בן אלמָוֶת. ברקוד הנצחי של כל היקום יֵחד כבודו ואיך יכלה?

שלֶגל היה הראשון שהכיר את הרקוד הקדוש הזה במלים ובשירה, והוא שהשאיל את המֻשֹּג שירה לכל חזיון נהדר בעולם ולכל המראות המאליפים, שהאדם מרגיש בהן אותו רקוד, ונשא את משלו על שירת החיים ושירת האהבה ושירת הנֹער ושירת הטבע וכדומה, וכל חייו דרוש נאה על השירה הם.

מֻשֹּגי היֹפי והשירה והאהבה והאמת והחיים, שאחד אחד מהן מצוי תדיר בלבו ובפיו של כל אדם, אלא שהוא מודה גם בתקפם וגבורתם של כל האחרים, משולים לכוכבים, שהם מרמזים כֻּלם על האינו־נראה והאינו־מֻבּע, הנושא אותם ומנהיגם. ומי שחושב, כי כל העולם חוזר מסביב לרעיונו החביב וכל צבאות השמים חוזרים מסביב למזל שלו ויֹפי זה שמצא הכל חיבים ביחודו ובקלוסו – אדם כזה דומה עלי כאִלו החזיק ביפהפיה אחת וגזר אומר, שאינו מרקד אלא עם זו בלבד. כך עלתה להם לאוסרי המלחמה כנגד האקדמיה הצרפתית, שעזבו את מלאכת החרוזים הפּשוטה ואת מֻשֹּג השירה הרחיבו והעלו, אלא שכשהגיעו לרעיון שירת העולם עמדו תחתם והודיעו אף הם, שאינם מרקדים אלא עם זו בלבד. ומה הועילו חכמים בתקנתם? שמחת השיבה למקום שיצאו משם לא מצאנו אצלם וכך בטל סברם וסִכוים בשעה שקִוו מהם לגדולות. אבל אוגוסט וִילהלם שלֶגֶל בחבורו: “השואה בין פידרה של רַסין ושל אבריפידס”, שהוא קושר בו כתרים לאבריפידס, חזר בכל־זאת לבקֹרת של חסד ואמת כלַפי המשורר הצרפתי ומודה אפילו בלשונו הנאה. נובַליס, אחד מגדולי הרוח בדורות האחרונים, ידע יותר מחבריו סוד זה של תשובה. והוא מספר מעשה בבחור אחד, ויקינטון שמו, שחשקה נפשו בבתולה צנועה ושמה שושנה, ופתאום תקפוהו געגועים למרחקים ולסודות הטבע ויצא לשוט בארץ ויחקור וידרוש היכן מקדש הטבע, וכשהגיע לבסוף למחוז־חפצו ויעל במעלות המקדש ויתקדש ויטהר והֻרשה להכנס לפני ולפנים, נפל המסך הסוכך על האלהות – והנה היא שושנה.

 

פרק רביעי    🔗

כת אחת של מבקרי האמנות היוָנית העתיקה סבורה, שיפים של מעשי ידי האמנים היוָנים זך כל־כך עד שנִטל מהם כל אֹפי מסֻים. ולעֻמתם באים מסתכלים אחרים, שאין היֹפי מקסים אותם כל־כך, ושמחֻננים הם בחריפות הבקֹרת ההיסטורית ומעידים, שאין הם מעריצים בעתיקות הללו אלא את האֹפי האישי המסֻים שבהן. לכאורה, במחלֹקת כזאת כת אחת נבנית מחֻרבנה של חברתה, שאם צדקה האחת הרי השניה חסרת־לב היא, עינים לה ולא תראה. ואף־על־פי־כן יש ליַשב מחלֹקת זו. חלק אלוה ממעל אינו דבר התלוש מן הקרקע. הניצוץ האלהי שבאדם, זו נפשו, אינו נתפס על־ידי עקירה מן הגוף, וכן גם הגוף, הלבוש החיצוני, בעל הצורה האישית המסֻימה, אינו נתפס על־ידי פרֵדה מן האלהות. נמצא שגם הגוף אינו ממש אלא אם “תחסרהו מעט מאלהים”. נצב האדם קוממיות על האדמה, אויר העולם האין־סופי ממעל לו, קרקע עולם מוצק מתחת לו, והוא מתמשך למעלה ולמטה כאחד ואינו יכול להִכסף לחרות של מעלה מבלי שיתאחז מלמטה באלפי עבותות של תאוה והנאה. וכמו כן יש בהן בהשקפותיו של האדם בעל־כרחו מן השמים מעל ומן הארץ מתחת. מה עדיף, מעלה או מטה? לפנים או לאחור? – שאלות שאין בהן ממש. כאן, בין השמים ובין הארץ, לבי דופק, ולכאן שופעים הצנורות מלמעלה למטה, מן העולם הזה והעולם הבא. כאן מקום העֹנג העליון. כל מה שאני, האדם, עושה ובונה במקום זה שבין השמים ובין הארץ: אנדרטות ותמונות ונאומים ושירים ושיטות פילוסופיות ומדינות – הכל בשר־ודם כמוני. בכל מעשַׂי ובמעשי אחרים רוצה אני להרגיש את ההשפעות של מעלה ושל מטה, השופעות חליפות אילך ואילך ומצטמצמות ומתרכזות מסביב ללה אחד, הדומה ללבי אני. וצאו ושאלו, יום מעשה כזה שמימי או ארצי הוא, אנושי בלבד או אלהי בלבד, יפי סתמי או אֹפי אישי לו? הרי כל יָפיו של הדבר אינו אלא במזיגה של שני היסודות דוקא, וזה שקראנו לו בשם לב. והעתיקות שברומי לא הפסידו על־ידי כך, שמקֹדם הסתכל בהן וִינְקֶלְמַן הנלהב, שנתפעל מיפיו הסתמי, ושוב הסתכל בהן הירט, זה העץ היבש, שלא מצא בהן אלא את אפיו האישי. אדרבא, אחרי שהראה לנו האחד את שאיפותיו הזכות והאלהיות של האָמן ובא רעהו וחקרו וגלה לנו יד־חרוצים של אותו אמן, הרי יקל למסתכל בעל־נפש להכיר מתוך שתי הקצוות האלה את לב האמנים ההם ועִקר יצירותיהם. ואל תאמרו, אף וינקלמַן לא שאף למשאת־נפש פורחת באויר, אלא נתכון לצורת האמנות הכללית והסתמית, להוציא את האישיות הבולטת ותכונת האֹפי הפרטי ובִטויו. יודע אני מאד את כונתו הרצויה ואת קטנות ההשקפה שנלחם כנגד, אבל מדבר אני לא על וינקלמַן עצמו אלא על קוראי שמו הגדול.

כבר דברתי למעלה על טעותם של בני מרום עם הארץ, שהוקירו ביותר את החברים המצֻינים ביֹפי סתמי וסבורים היו, שצריך אדם לאבד את אישיותו ושרטוטי חייו האישים כדי להיות רצוי לכל, כאִלו מָכרח אדם להיות אחת משתי אלה דוקא: או אישיות זריזה וחזקה או בעל פרק נאה ונוח לבריות. והאמנות מה אומרת? היצירה האישית והטבעית ביותר היא האלהית והכללית ביותר, ולהפך – האלהית ביותר היא היא בת עולם הזה.

אל־נא תלאו מהמון המשלים השונים ומשֻׁנים במה שיבוא. צריך שרוח האמנות יהא מֻשג לכל איש ואיש, ובשביל זה צריך ההסבר לשנויי־צורה ושנויי־מגע.

צַירו לעצמכם ציור חתוך מתוך ניר כמין סילואֶט והַשווּ־נא את הציור החתוך עם החלל הריק הנשאר בניָר שנתחתך הימנו. נראה בחוש, שהציור החתוך והחלל הריק צורה אחת להם. וככל שהיטבתם ודיַקתם בחתוך הציור כן ייטב וידיֵק החלל הריק למסור את הציור. נמצא שחתכתם בחתך אחד שני סילואֶטים, חיובי ושלילי. והַשוו־נא לעֻמת מעשה־ילדות זה את המעשה הרב, שעינכם, עין רוחכם, עוקרת דבר מן האין־סוף המָרכב, הַינו, משגת טיבו של דבר או של אדם – הרי אחת היא אם אתם מוציאים אדם זה בכל שרטוטיו או שאתם מסתכלים בטבע מסביב לאותו מקום חלק בצורת אותו אדם שהוצאתם משם. רֹב בני־האדם נוהגים כמחתכי הניָר ומשליכים את הניָר, שחתכו הימנו, לאשפה, וכך מחמיצים הם מוסר־השכל זה, שצורת החלל הריק אינה אלא צורת הסילואֶט הלקוח משם. לציור הנחתך אנו קוראים ציור אישי ולמקום הריק בעולם הניָר הגדול – ציור עולמי. וככל שיעלה בידך לצור צורת הסילואט האישי בטוב־טעם ובדיוק ובמטבע אישיותך, כן תרבה ממילא טבעיותו של הציור העולמי.

משל פשוט זה בא ללמדנו, שהמסתכל באמנות יהא צופה ומביט חליפות מן הדבר האישי אל עולם האמנות הגדול, שאותו דבר יוצא הימנו כעֻבּר ממעי אמו, וחוזר חלילה. אם תתעמק בדבר שבאמנות מצד גופניותו וצורתו הגשמית בלבד, לא תעמוד על כל יפיו, ולהפך, אם תעַלה לשמים שׂיאו, אפשר שתאזין תעלומת זמרה ערֵבה, אבל לעולם לא תמצא את המבוע ליצירה. וטוב שלא תחמירו ולא תקלו בגבולות האמנות יותר מדי, ואת סוד החִתוך שבמשל הסילואט החתוך אל־נא תתנו ענין לתורת האמנות. במקום הסילוּאט מוטב שתשימו לב לתחומים היונקים שבצלילי הנגינה. אף בנגינה האֹזן קולטת שרטוטים וצורות מסֻֻימים, אלא משוּם שהשומע המתפעל אינו יכול להבחין, אם ההרמוניה של העולם שופעת לתוך האדם או ההרמוניה של האדם שופעת לתוך העולם, הקסם גדול ומלבב כל־כך. על כל אמן ואמן להשיג את הגבולות במובן זה: ביד רכה ונדיבה הוא מפריד צורה מצורה, כדי שהמסתכל יחוש בהפרדה מסֻימה זו דוקא את עֹמק ההרמוניה. והיוצא לנו מזה: מרבה אישיות מרבה אוניברסַליות.

גדולה מזו. לצֹרך ההסבר אנהגכם אביאכם לעולם אחר. בימינו אלה מרצה החכם פיכטה בברלין על זמננו וטיבו. מוכיח הוא, שצרותיה של צפון־אשכנז, זה החלק היותר מֻשׂכל שבעולם, גזרת הטבע הן, כדי שיגיעו בני־האדם להתבטלות היש ויחיו מכאן ואילך בעולם הכלל, שינָזרו מכל הבלי העולם הזה, מתאוות ארציות וכל מגע־ומשא עם העולם השפל ויחיו אך ורק ברעיון האלהות. כנגדו כבר אמר החכם פרידריך הֵינריך יעקֹבי, שאין המוסר אלא אמנות יפה לאמִתה וכל מעשה טוב אשר יפה, אם יש בו בשר ורוח כאחד, מזיגה של כח ממשי וערך אין־סופי, כדין שיר נאה או מעשה־ידי־אמן, כי יד אדם בדברי מטה והשגה אלהית בדברי נצח מתלכדות למעשה יפה אחד, ועבודת אלהים היא היא עבודת העולם. יכול אדם לתחום לעצמו תחום נאה, זאת אומרת לאַחד בקרבו אמונת־שמים ומשמני ארץ. זהו המוסר האמתי והנצחי.

אמר המשורר שילר: “שני פרחים פורחים לו למבין, אחד אמונה והשני הנאה, קטף אחד אל יתאַו לשני; משפט עולם הוא וחֹק: יקום ויאכל קטן־אמנה, והמאמין יחסר נפשו.” עד כאן לשונו. ואמנם יש אשר נשב בדד ונדום ונטל אלינו משפט עולם זה ונכיר טוב למשׁורר, שהלביש תורה זו מחלצות השיר והריהו מפיג עגמת־הנפש על־ידי עֹנג האֹזן. אבל אל־נא תטיף הפילוסופיה תורה זו, כי לרועץ היא בפיה. מעשים טובים אינם נעשים מתוך בטול היש. אם תטלו ממני את כלי־הזמר הארצי, העשוי מעץ ממש והמתוח במיתרים ארציים, אל־נא תדרשו ממני נעימות ונגינות. כנגד מה נלחם מר פיכטה? רוח הוא באדם, רוח אלהי וארצי כאחד, להגן כחומה על אישיותו ואפיו וקנינו וכל הקרוב אליו. המדע והפילוסופיה עדַין לא נרפאו משגיונם ואין הם מצַירים לעצמם עולם שכֻּלו טוב ואמונה וזיו השכינה אלא בדרך בטול העצמיות והתרוממות מָחלטת עד לעולם האצילות. עִקר האמנות, ואמנות החיים בכלל, אינו לדעתם אלא בהרחקת הכִּעור ובבִעור החמץ והרע, כי מעשים טובים משֻׁמרים הם, כביכול, באוצר הגנוז של הטבע; וכאוצר האקדמיה בלשון, כך אין לו לאדם בכלל אלא לזרות ולהבר¹ וללטוש ולהגות סיגים ולזקק ולצרף, כדי לגלות את היֹפי ואת הטוב כהויתם. לעֻמת זה הגיד לך לב מה טוב: לשמור על קנינו ולהשאר במקומות יחד עם חפציו החביבים עליו, ומכיון שכל החפצים הללו הולכים ומשתנים, רצונו ללכת אחריהם בנחת ולעבור בלי הרס ואבדן לשנויי־הצורה, שהם גזרת המזל. ואם אלך בדרככם אתם, חכמי הפילוסופיה, ואשליך אחרי גוי את כל מה שמצר לי ואף כל מה שחביב עלי, עד שמכל עצמיותי המלאה והרחבה לא ישאר אלא מֻשג מָפשט של מוסר או גניחה של געגועים, הרי לא יפָּלא, אם בבואתי העלובה, צל אדם, תשמש לכם ענין לענות בו בכל מיני מקרים ומֻשגים, או אם תהא לי עלית־נשמה בצורה אנחה ריקה וקרה.

בכדי שלא להמית את אמנות החיים ואת האמנות בכלל, אל־נא נבטל את העצמיות ואת החִבּה להבלי עולם הזה. יחזיק־נא כל אחד בכלי־הזמר שנִתּן לו מאלהים, והפילוסוף ינגן־נא לפנינו בכלי־זמר שלו, כדי שיתמזגו בנו בשר ורוח אלה.

אמר פיכטה: מסור נפשך לטובת הכלל, הֱוֵה בטל ברֻבּו, עזוב את הונך ולבושך ומולדתך וכת שלך ואפילו גופך ושמך, וחיֵה במֻשג האלהות. אמנם ידעתי, שפילוסוף זה בא בפלפולים חריפים לשַׁיֵּר מקצת הדברים האלה או להחזירם לפחות אחרי בטול־היֵּש בתורת שכר־בטלה. אבל לא הפילוסוף הגרמני והתנצלותו עִקר לנו, אלא רעיון־האמנות הגדול, שהוא נִכּר במקום שאלהות ואנושיות מתאחדות ומצמצמות זו את זו, עד שערכה העולמי של האמנות אינו מתגלה אלא מתוך צורה אישית וארצית נהדרה. וככל שמעשיך ויצירותיך ברורים ומסֻיָּמים, נלבבים ומכֻוּנים, כן ירבו טבעיותם וכלליותם ויפיָם. לא באלהות בלבד אותו יֹפי, שאני האדם כמֵהַּ לו, ואף לא באנושיות בלבד, אלא בזִווּג האלהים והאדם. על־כן כל בעל־נפש נרתע לאחור מפני הרוח הנזירי והמסתורי, שהיה מלַוּה את הנצרות במשך ימי הבינים בכל חסידותם ושירתם. זאת תורת ימי־הבינים: יקום ויאכל קטן־אמנה (זה היוָני והרומי ועובדי־אלילים בכלל, לפי מֻשגי הימים ההם), והמאמין יחסר נפשו (הינו, המתבודדים והקדושים). והנה כל זמן שאהבה ולב טהור מלַוים היו פרישות זו וסגופיה, כלוית הצלצול הנאה בתורת הקנאות שבשירו של שילר, יפים היו סגופים אלה, כי מיטב החיים עלי אדמות, זו האהבה, נזדַוגה לרעיון האלהי. אבל בנות השיר שחו והאהבה נתקררה והלב, שבלי אהבה חייו אינם חיים, הולך ומתקרב לעולם התחתון, וכאן בא המֻשג הריקן ומכביד אכפו עלינו לקַיֵּם תורת־מות זו, שנתרוקנה מתכנה: “המאמין יחסר נפשו”. כלה ונחרצה: אם דורשים הם מאִתּנו לאַבּד עצמנו ונטיותנו וכל חפצי עולם הזה ולהשליך אחרי גֵוֵנו פרח־הנאה כל־שהוא. אבל מוכנים ומזֻמנים אנו להקריב קרבן, זאת אומרת, לשַׁנות כל אלה החפָצים בשובה ונחת, שלא יהרוס זה את זה וכל הנטיות הבודדות תתקשרנה בקשר אהבה, בנטיה כללית ושאיפה משֻׁתּפת, לא לרחוק ולגבוה, לא לעבר ולא לעתיד, אלא לטוב וליפה, לאישי ולכללי כאחד. משל, למה הדבר דומה? לתינוק ששואלים אותו: רצונך לילך עם אבא או להִשאר אצל אמא? מן הסתם הוא משיב: לילך עם אבא ולהשאר אצל אמא. בנפש אוהבת ותמימה אין כאן סתירה. ואִלו הפילוסוף יסתלק לצד אחד לחלוטין ואין לו אלא לעזוב אבא או אמא או להוציאם מן העולם.

כל יודע אמנות יחשבני למתעתע, כשאבוא ואשאל אותו, אם אפשר לו לציור או לשיר מָרכב שתהא בו בעת ובעונה אחת גם מפשטות, או שההרכבה והפשטות סותרות זו לזו. כמו כן יִבֶז לי איש־המעשה, כשאשאלהו, אם עשיר הנהנה מעשרו ומפזרהו נִכּר באָפיו גם בחיותו בפשטות. הנשאל יענה ויאמר לי: עד מתי, חכמים, לא תבחינו בין מותרות לעֹשר ובין מחסור לפשטות. דוקא במי שצרכיו מרֻבּים מחברו רבותא היא, שהוא מספק אותם ברוח פשטות וצדק ודרך־ארץ וחכמה, ואִלו להשליך אחרי גֵווֹ רֹב עשרו ולספק צרכים מעטים באמצעים מעטים – כל אדם יכול. לא עֹשר או פשטות, אלא כתינוק זה: עֹשר וגם פשטות. ואף באמנות כך: לא אישיות או כלליות, לא יֹפי או אידיאל, אלא דוקא (וזהו כל סוד האמנות, שאין אדם עומד עליו אלא אם לב ילד לו, טהור וטבעי) דבר אישי וגם שוה לכל נפש, אֹפי וגם אידיאל.

צאו וראו מה עלתה לו לפילוסוף שאינו יודע את הגמין ואתין של תינוק, אלא את האכין ורקין של בא־בימים, כשהוא הולך לבקש לו גדולות. לפני עיני רוחו רק אחד משני אלה: אלהים או העולם, אבא או אמא. השני נִדון למיתה וכאלו עבר ובטל. על־כן הוא מנצח על שגיונותיו ורואה כבמחזה: בני דורו נתעוררו בכח דחיפה רבה, מלחמת יֶנא למשל, ושמעו לעצתו, והגַיסות קמו ובטלו את המדינה הרופפת עם כל השַׁיָּך לה ובראו כמצותו על־פי הדִבּור חברה חדשה שאין בה מקום לאהבת־עצמו של אדם. כך דרכם של בעלי המוסר. עומדים הם תדיר על פרשת דרכים ותוהים: הזאת הדרך הישרה אם זאת, ואינם נוקפים אצבע בלי כפיה של בחירה והחלטות ופסקים. ואִלו הטבע מרמז בנחת: אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך, הכל יכול להתקַיֵּם זה בצד זה לכשירצה והכל ישר כשנעשה ביֹשר. אותם הפילוסופים מוסיפים לשאול, מה עדיף: הזמן הישן או החדש. נמנו וגמרו להוציא ישן מפני חדש, ותוך־כדי־דבור הישן נעלם והחדש בא במקומו. ואִלו הטבע מערבב זקני הדור הישן לתוך ילדי הדור החדש, ושני הדורות נארגים זה בתוך זה בשובה ונחת, וחותמו של טבע: חדשים גם ישנים. יפה אמר שילר במכתביו על החנוך האסתטי (המדֻבּר שם על עסקי מדינה, אבל תנהו ענין לכל דבר): גלגל שנתקלקל בשעון גדול זה טעון חלוף בלי להפסיק תנועתו של השעון. אף האדם מין שעון כזה הוא, שטעון נקוי ותקון בדרך הֶלוכו. פיכטה וחבריו סבורים, שברגע אחד נגמר אומר, המכונה עומדת מִלֶּכת ונבנית מחדש על־פי שיטה יבֵשה, שהם קוראים לה דרך החיים. אבל אך שבה המכונה להתנועע שוב מתגלים בה כל אותם הקלקולים הקודמים ואין מהלך השעון נכון יותר מלשעבר.

נחזור לעניננו. בשר וגם רוח שָׁנִינו. אישיות וכלליות, אֹפי ויֹפי, יֹפי שבפרט ויפי שבכלל. המסתעף מזה מובן ממילא. דרך משל בשיר: אברים נאים ויֹפי הכולל, הרכבה עשירה ורֹשם פשוט, ואני מוסיף ואומר: אמנות החיים וגם אמנות השירה, מעֻרב עם הבריות ומשורר כאחד. סבורים הבריות, שהמשורר חי בתוך עולם מָפרש ומֻבדל, שהוא טוב מן העולם הממשי, אלא שפורח הוא באויר; וכנגדו איש־המעשה מדור מיֻחד לו בעולם החיצוני וחייו חיי מעשה, חיי ארץ. זה חי חיי רוח ומשאת־נפש וזה – חיי בשר וממש. בחור שהגיע לבגרות נותנים לפניו ברֵרה אכזרית זו, ואִלו הוא רצונו בזה וגם בזה ומוצא הוא תאות נפשו דוקא בשני אלה כאחד.

מי שלא הכיר בדברַי היום את האמן ואת האדם או את המשורר ואיש־המעשה כשהם שניהם באי־כח האנושיות, ומי שאינו מכיר באמנות ובמוסר בני אם אחת, זו אמנות החיים – לזה אין תקנה. אני נתכַוַּנתי להראות את הקשר שאינו נראה בין האם ובניה, בין האמנות והאמנֻיות, וזהו היֹפי.

תאמרו, הרי הבדל סוגי יש בין איש־המעשה ובין המשורר ובכלל בין האמנֻיות למיניהן. בכל התקשרותם על־ידי האמנות עדַין טיבם משֻׁנה זה מזה, ואף בני אם אחת כֻּלם ממעיה יפרדו וכל אחד לובש צורה המיֻחדת לו. אמת וצדק! עכשו שסלקנו לצדדין את האכין ורקין הנפסדים והחזקנו בגמין ובאתין הנכונים, יקל לנו להשיג אף את האכין ורקין האמתיים, את ההבדלים הסוגיים לאמִתּם. כלפי מה התוַכַּחנו? לא כלפי הפילוסופים הטועים והעלובים, שדרשו מאִתָּנו לבֹר בין רוח ובין בשר, בין הויה מָחלטת ובין הויה של תנועה אחדותית? והרי הבשר הוא המבדיל בין אפיָם וטיבם של אברי עולם נאה זה, שכל אחד מהם עושה שליחות מיֻחדת וטבוע בצורה מיֻחדת, ולדעתנו – הנאה לנו והנאה לעולם בשלל־צבעים זה. כדי שרוח הפשטות, הבריח התיכון המבריח את הכל, ימלא את משלחתו הרמה, וכדי שיוכל אלהים לנצח על אחדותו העליונה צריך שיהיו העצמים, המקבלים שפע ממנו, שונים ומשֻׁנים. כי מה רבותא יש לאַחֵד ביחוד עליון דברים שהם דומים זה לזה כשערה לחברתה? אף באמנות כל המרבה קיצוניות מתנגדות הרי שלֵמותו משֻׁבּחת וכל שמעשהו עשיר ורב וחטיבה עצמית לו פשטותו וערכו וכלליותו חשובים יותר. בקצור: כשם שבבואת הסילואֶט ברורה ומסֻיָּמה יותר כל ששרטוטי החתך שבניָר מסֻיָּמים יותר, כך ערכו הכללי של האמן, ערכו החברתי של האדם ופרסומו וחביבותו של הסופר מרֻבּים כל שאישיותם של האמן, איש־החברה והסופר בולטת יותר. אם ידגיש המשַׂחק על הבמה תכונות בודדות של תפקידו יותר מדי, הרי דוחק הוא תכונות חשובות אחרות. לא כן אם יתאר הכל כטבע הדברים, אז ירבה יפיָם כל שירבה להבליטם (ובלבד שלא יתרחק מחבר־החזיון לצד אחד, באֹפן שכל התפקיד יֵרָאה בעיני הקהל כשבר־כלי ולא כלי שלם).

נקח־נא את אמנות־הציור, וכי לא היה יפה מקֻבּל בימי רפאל וליאונרדו די־וינצי, שבודאי היה בה מטיבם של המצַירים? כל שעצמיותה וטבעיותה מרֻבּה. כל שגבולות האמנות מצֻמצמים (ואין הצמצום קטנוּת וצָרוּ‎ת), כל שגבולותיה מסֻימים רשמה מרֻבּה. האכין ורקין האמתיים, ההבדלה הנכונה והברורה בין דבר לדבר, מקומם בגמין ואתין האמתיים, בהתחברות הדברים. מי שבקי באחדותם ובצרופם הוא בלבד בקי בשנוייהם והפרשיהם. ביצירה ובחיים: מרבה כלליות מרבה אישיות, וחלוף הדברים.

ונשובה־נא אל הלשון. הלשון באה לתאר לאֹזן את החיים, והחיים הם הם היֹפי. וכך יולדת הלשון שני וְלדות משֻׁנים זה מזה: שפת איש־המעשה האמתי ושפת המשורר האמתי. ואלה שמות שני הוְלדות האלה, שבשניהם מכירים אנו את צורותיה השונות של נשמת האם: משא ושירה.

המשא יסוד הזכרות הוא והשירה יסוד האשות היא. האשה נוצרה לכך, להכין בנחת ובצנעה את החיים החדשים. סגורה ומסֻגרת רוקמת היא, בלי עזרה מן החוץ, את החֹמר שנִתּן לה מאת הטבע, מוציאתו לאור עולם ומגדלתו, והוא חי וקַים ביחודו ובעצמותו. ולעֻמתה טבע הזכר מקבל תדיר השפעה מן החוץ וחוזר ומשפיע כלפי חוץ, ולעולם אין הוא משכלל את יצירתו כדרך שהנשים עושות. כי תפקידן של הנשים הוא ליצר דברים מסֻימים ותפקידם של הזכרים – לשמור על אש־התמיד של החיים שלא תכבה. האמן כאשה יותר את עולמו המיֻחד על־פי חֻקים מיֻחדים בצורת חרוז וקצב הנשמעים לאֹזן. ואלו הנואם פתוח לכל הרוחות שבעולם, זקוק תדיר לצד שכנגד ושיח ושיג לו תמיד עם העולם. הוא השומר על השיחה הנצחית. ולפי שבכל פעם בן־שיחתו לנגד עיניו, הפועל עליו במשפטו וחֻקתו הוא, אין הנואם יכול ליצור על־פי חֻקים מיֻחדים או בקצב מיֻחד. לפיכך המשא פרוזה. מכאן, שהשירה, בכל ערכה הנשגב, סוף סוף נשארת “האמנות לחבר חבורים בחרוזים”. ואלו המשא טבעו בכך שאינו מסֻים, כפעֻלתו של האיש בכלל ואיש־המעשה בפרט והפילוסוף ביחוד. בשום חבור מליצי ובשום מחקר פילוסופי אין טבע המשא בולט כל־כך כמו בכתבי אפלטון, וצורתם צרות וִכּוח ושיחה, מן הטעמים שאמרתי. טבע הזכר נוטה לוִכּוח ולאכין ורקין, וכנגדו טבע האשה – לאהבה ולאתין וגמין. ואף־על־פי־כן שתי הקצווֹת האלה, איש ואשה, נואם ומשורר, מתאחדות בסוד האהבה. קשה להכריע, מה עדיף ממה. אבל ברור הוא, שהתאחדות שתיהן היא היא משאת־נפשה של האנושיות ובה גלוי שכינתה של הלשון.

 

פרק חמישי    🔗

סמנו את שיחתנו האחרונה בתאור היחס האמתי שבין משא ובין שירה. כשאנו אומרים “משא” כל אחד יחשוב על־דבר חיי־צבור ובמת הדרשנים ורחוב העיר ואספות־פומבי: אלה הם המקומות, שבהם הנואם מתגלה, ולא תצֻיָר אמנות־הדבור אלא בצרוף לפומבי ולצבור. וכשאנו אומרים “שירה” על לבנו עולה ציור נפש בודדה, סגורה ומסֻגרת ויוצרת על האבנָים, כבודה בת־מלך פנימה. על־כן כל יצירות השירה תמימות ושלֵמות ובנות־חורין, ואִלו הנואם לא יֵדע שְׁלו, כַּוָּנתו בולטת ולעולם אין חצי תאותו בידו. יצירה אמנותית היא בחינת חי נושא את עצמו, כתינוק זה שאינו צריך לאמו, ואִלו המשא לא ינתק מנושאהו, שהרי לא יצֻיָּר משא בלי כַוָּנה ידועה – ללמד או לנחם, להתקיף או להגן – ונמצא שהוא תדיר חד־צדדי ועלינו לשים לב תמיד אל רוחו וטיבו של הנואם. כונתו המיֻחדה של הנואם אינה מספקת לי ורוצה אני למצֹא בצד התיחדותו זו אף את הכולל, לפי שאין החיים והיֹפי מתגלים אלא בחליפת־מבטים אלה מן הפרט אל הכלל וחוזר חלילה, והרי רק החי והיפה בלבד הם, שכדאי להסתכל בהם. ובמה אני מכיר את הרצון הכולל שבמשא, המכַוֵּן תדיר לתכלית ידועה? במה מוצא אני את השלם, שאין המשא הבודד עם תכליתו הבודדת אלא חלק הימנו? הוה אומר: אך ורק בחייו של הנואם ובאָפיו. ואלו בשירה אין תכלית שמחוץ לה, כמו שאין האֵם מתכַונת בלדתה להוכיח או ללמד או לעודד או לתקן עולם ובני־אדם, אלא להוסיף חיים בעולם, חיים רעננים וחפשים ובריאים – אף המשורר כך. ואלו הנואם מֻכרח לפזר את כחותיו לאלפי תכליתות, כאָב זה שעושה מה שעושה לשם פרנסה ולשם כבוד ולטובת הכלל והספרות. ודאי כל אלה התכליתות נִתּנות להשיגן מתוך רוח אחת ובפעֻלה אחת, ודאי אף כאן לפי מעלליו יֻכּר איש, ודאי אף גדולי הנואמים ושרי המדינות והצבא מעשיהם משולים לשיר, והנאומים והחֻקים ותֹקף־גבורותיהם משולים לפרקי השיר. שיר כזה חיי־אדם הם וסיומו בסוף חייו, ואִלו המשורר מאה יָמוּת וקם. ובודאי שבדרך זו כל אדם שלם הריהו נואם ומשורר, איש ואשה כאחד. ואף־על־פי־כן נחזיק באותו הֶפרש סוגי שבין נואם למשורר בכל תקפו, כדי שיתברר לנו, איך שאישים בודדים נוטים לסוג זה ולזה חליפות וכדי שיכיר כל אחד את עצמו ויהלך באמצע, בדרך היֹפי הכולל ושפעת החיים. אלא שצריך להתרחק ממשא־פנים. וכל המיחס לי חִבּה יתרה לנואם או למשורר אינו אלא טועה.

הסמן המֻבהק המבדיל בין משא ושירה הוא היחס אל התכלית. השירה נושאת תכליתה בקרבה, והמשא מכַוֵּן לתכלית שמחוץ לו. חכמי האסתטיקה שבדורות האחרונים הרגישו בדבר, ובאמרם, שמלאכת הדבור מעורה בענין ההוכחה והטפת־הלקח והשירה מצֻיֶנת בחיוניותה הערנית, הרי לא היתה כַוָּנתם אלא זו, שהמשא נוצר בשביל אחרים והשירה בשביל עצמו נבראה. ואפילו בדעה הגסה האומרת, שהמשא בא לשם תועלת והשירה לשם תענוג, סוף סוף אותו רעיון מֻנח ביסודה.

קשה להרגיל את האדם להשגת דבר השלם או להשוָאַת שני הפכים בלי משא־פנים. כך יש אלפי בני־אדם שאינם מבינים, כיצד יכול דבר להתהווֹת בלי כַוָּנה חיצונית ובלי תועלת מוחשית? גם מאת השירה תובעים הם תוצאות ממשיות, שהם קוראים להן לקח והשלמה. לוּ חכמו השכילו לֵהנות מן התועלת הנקנית – החרשתי. אבל הרי הלקח הטוב משמש שוב לתכליות אחרות ותכליות אלה משמשות לתכליות אחרות, ונמצאו כל חייהם תוחלת ואכזב, ואל התכלית האחרונה והעליונה הם באים לאחרי מותם או שאינם באים אליה כלל. הולכים אל המחזה כדי ללמוד את החיים, מכניסים אורחים כדי ללמוד את החיים, למוד זה מה טיבו? שעבודה תהא יותר מועילה ופוריה. על־פי־רֹב אין הפשט אלא להרויח כסף ולשבר את העסקים, כדי ללכת שוב אל התיאטרון ולהוסיף להכניס אורחים. וכך המחזור המשֻׁעמם סובב והולך כל ימי החיים. נראה, שיש מין כח־המושך לספירה עליונה, אלא מכיון שאף פסיעה אחת כלפי מעלה אינה נעשית בבטחה וברצון, הרי כל הכנות החיים וכל אלו ראשי־הפרקים מוליכים שוב אל האֻרוה ואל האבוס כמקדם. שמא יש בני־אדם שהכירו את הנִווּל ואת חֹסר־הטעם שברדיפת התועליות, הרי הם מתרחקים לקיצוניות שכנגד ומבטלים את התכליות החיצוניות ואת התועליות לגמרי: “אין שירה אלא לשמה, ואף המוסר על יהא חביב לשם תכלית אחרת אלא לשמו בלבד. מה הם חיי־המדינה וטרדת המסחר והכלכלה; אין כאן אלא שבירת־עצמו של האדם, יציאה מתוך עצמו ורִשול כלפי עצמו”. וכך אין אלה נאמנים לעצמם עולמית ואלה אינם זזים מעצמם לעולם, הצד השָׁוה שבהם, שאלה ואלה נטולים מעִקר תמציתם של החיים.

תאמרו: הרי אתה הוא שהבדלת בין שירה ומשא, שהשירה חסרה תכלית מסֻימה והמשא לא יצֻיָר בלי מטרה חיצונית! אבל אני בקשתיכם להתרומם מעל להבדלה זו. לא נתתי את הברֵרה בידכם, לאחוז בזה ולהניח את זה. וכיצד אפשר לבוא עד תכונת היחס שבין שני דברים כל־זמן שמשׂוּא־פנים בדבר? לפיכך, כדי שנוכל לשפוט בלי משׂוּא־פנים, נעזוב לעת־עתה את הנִגוד של הנואם למשורר. נחליף את הכנוים ותחרוג־נא הנפש ממסגרותיה, ששָׂמו עליה גבולות הסכימה.

ונחלק־נא את בני־האדם לשתי כתות: כת העִלוים וכת המֻשלמים. כת ראשונה מבקשת לעשות כל מה שהיא עושה בתכלית השכלול דוקא, ונוח לה להתאַמן במלאכתה ולא להתפלפל על־אודותיה. כל מחשבותיה מכֻונות ליצור דבר גמור ומשֻׁכלל, ולפיכך חביבה לה האמנות מן החכמה, שבמצודתה פְּרושה באין־סוף, וחביבה לה השירה מן המשא, שאינו מגיע לתכליתו לעולם, אחרי שיד העולם החיצון באמצע. נצחונה הגדול של כת זו הוא לנַצח על כלי־זמר או כלי־מבטא, עד שיהא האדם לנשמתו של כלי זה. הלא תבינו, למה בחרתי לכת מצֻינה זו בשם עִלוים. הכת השניה, כת המֻשלמים, שומעת תדיר את עולם בא בטענה, שהיא פותחת בכמה דברים ואינה מסימתם. בני־אדם אלה אינם מָכשרים להפשיט את הגשמיות מחיי הסביבה וקלקלותיה, יש בהם מדה רעה אחת – וטובה היא עלינו – שאינם נועלים דלת, וכל פעם שהם מסתכלים בבית־היוצר שנשלחו לשם על־ידי מזלם או אפיטרופסיהם ורואים, שלכל אחד ואחד מֻתוה חוג־פעֻלה קבוע ועומד ולכל אחד נִתּן במקום שרביט מעצר או מכחול או שבט־סופר או מרצע וכיוצא בזה – כשהם רואים כל זה צר להם המקום והם נמשכים ורצים אחרי רחבי בית־היוצר של הטבע. בצד כל כֹּח וכֹח שהם משתמשים בו, אלפי כחות אחרים נֵעורים בהם, ומתוך שחשקה נפשם לאחוז בכֻלם, סופם שׁאינם מעלים בידם כלום. בשעה שהם מתחילים במעשה נאה מתוך עֹז והתלהבות, העולם הולך ומתרחב לפניהם ומושך את לבם ומוציא אותם לעֵבר מגבולות המעשה, שהיה סופו במחשבתם תחלה, ושוב אין בכחם לסַיֵּם את מפעלם. ונותנים הם לעולם יותר ופחות ממה שהבטיחו. הלכך חייהם חשובים במעשיהם. ואִלו העִלוי, אך הניח מידו את כֶּליו, אשר בו יעשה בלהטיו, או שגמר את שירו עד תֻּמו, שוב אין חייו נוגעים לנו, שהרי היצירה שיצר מדברת בעדה ובעד יפיה מה שיש בה די.

מי פתי ויעֵז להכריע בהבדלה זו שבין עִלוים ומֻשלמים ולומר: טובים אלה מאלה או: אלה טובים ואלה גרועים!

ואוסיף להמשיל לכם משל מסביר ונאה: אתם כֻּלכם עדים למחלֹקת המפֻרסמת, אם גיטה עדיף או שילר עדיף. במחלֹקת רגילים להשווֹת בעִקר את היצירות של שניהם ואלו רוחם וטבעם וכַונת שניהם טפל הם. והרי גיטה עִלוי הוא במלא מובן המלה ושילר מֻשלם נשגב מאין כמהו. צאו וראו בכל כתבי שילר, כיצד הוא, המרגיש בכחו, עובר על כל גדותיו שגבל לעצמו, ואִלו גיטה השמח בחלקו לעולם אינו עוזב מי־מנוחתו ומשתעשע הוא בחצץ ובפרחים אשר על שפת הנחל ושָׂשׂ בבהירותו ובתחומיו. שני טפוסים הם המשֻׁנים זה מזה ולא נִתּנו להשוָאה אלא מתוך הסתכלות עליונה, שלפניה אדם ומשורר כאחד נחשבו. כשאנו רואים את שילר עמֵל להכניס למחיצת השירה את דורו ותנועותיו וצערו ונחמתו ושואף לגדולות עד אין־חקר ושוכח עד־כמה כחם של כלי־אֻמנותו מגיע ועוזב תבנית־פעלו שהתוה לעצמו ומוטב לו להניח את פעלו גולם ולא לוַתֵּר על תעודתו, שיעדו לו הטבע וכח־הקדומים שבנפשו, הַינו, להיות פֶּה לכלל האנושיות ולכל דרכיה, בין מאוַייה שבחשאי ובין תביעותיה שבקולי־קולות – כשאנו רואים כל אלה – וַדאי שאין הוא יכול להתערב עם גיטה, העולה עליו בנחת־רוחו ובצמצום הנשמה של האמן שבו. על־כן הבה ונכיר כל אחד למינהו: אין כוָנתנו כלל לגרוע מאחד מהם כשרון־מה ולומר, ששילר חסר כשרון העלוי או שגיטה חסר כשרון המֻשלם. על־פי טבעו ועל־פי טיבו היה שילר מטיף ודַבּרן. מעטים הם שהצליחו כמוהו לדַבּר בּאזני הדור ובאזני ארצו – כל העם האזין והקשיב ואף היחיד הרגיש בעצמו עלית־נשמה. תדיר הציקתהו רוחו לפעֻלה ממשית ולתקנת הדור, גם על המלחמות וגם על המדינות וגם על דרכי המסחר ידֻבּר בשירתו, וראש מאויָיו היה להעביר אל במת החזיון את הגיונות הזמן והחיים, כדי שלא יהיו התֵּיאטרון והחיים מתקלסים זה בזה ומתחצפים זה לעֻמת זה ולא יעכבו זה את זה אלא, להפך, יכרתו ברית.

ולמה לא נשאר בעֻגה שעג לו הטבע? מי כפה אותו לצאת אל הבמה? וכי שם בלבד נקשרים כתרים? – ראשית, זקוק היה לבימה שידבר מעליה, כי ההטפה בבתי־תפלה עם מוסר־השׂכל שבה ויבשותה ונוסחה הקבוע לא ספקה את רוחו. בית־מחוקקים לא היה בימיו, והספרות חסרת־לב ושכל היתה על כל סביביו – ומחֹסר קתֶּדרא למשא עלה על במת־החזיון. טעם זה ודאי הסביר גם לעצמו בנעוריו, אבל יש עוד טעם עמֹק מזה והוא נוגע לעניננו יותר. בכל אישיות מצֻינה אתה מוצא שאיפה לדברים שהם ההפך הגמור מטיבה היא. כך, למשל, אין לך דבר שמושך את² לב האיש יותר מטבע האשה, שהוא ההפך מטבעו. מתוך הרגשת חד־צדדותו המֻטבעת בו הגבר שואף להשלמה ולשכלול כדי שיהיה לאיש, זה אדם השלם. אף הנואם, שהוא בחינת זכר, כמבֹאר בפרק הקֹדם, שואף להיות יותר מנואם ומכאן חִבָּתו היתרה למשורר. וככל שתרבה גדֻלתו כן לא יזוז מלחבב את השירה וכן תרבה תאוָתו להיות למשורר. ככל שיתעמק בחכמה ובפילוסופיה ובמליצה כן יגדל רצונו לזַוֵּג את המדע והאמנות, את הפילוסופיה והפיוט, את המליצה והשיר, יצירי עליון אלה שהם משֻׁנים זה מזה ועל־כן נמשכים זה לזה ומחבבים זה את זה בחינת זכר ונקבה. צאצאי זווּגם אלהיים אלה מאחדים בחזות־פניהם מזיגה של סִמני הוריהם, ואף־על־פי שגם הם אֹפי מיני להם, הרי כלל האנושיות מתגלה בהם בטהרתו ובבהירותו היתרה.

זו היתה שאיפתו של שילר. ויכולים בני־הדור הגאונים להוכיח לו על פניו את הטבע המליצי של יצירותיו ואת עודף המחשבה על חשבון הצורה הפיוטית ואת משׂוא־הפנים לצד אחד – למרות כל אלה קסם על חרוזיו הפשוטים. כל אחד מאתנו, הכרוך אחרי נעוריו ואחרי תולדות השכלתו, ירגיש, ששילר הוא שעורר את עמנו להקשיב אל הרנה של שאר משורריו. אבל גדולה מזו יש בצלצול שיריו: מזג טוב, המלַוה את כל מי שחוש־השמיעה לו בשעת קריאת דבריו, וקינת־עולם על דור־התהפוכות, שעכב בידי אדם כזה לשכלל את יצירותיו.

אמרתי מה שיש בו די להכיר את הנגוד שבין משׂא ושירה בכל הֶקפו. ואף־על־פי שהטעמתי, כי הבחנת שני הסוגים אינה באה אלא כדי ששניהם יזדַוגו ויחבבו זה את זה, לא עלתה על דעתי לבטל את ההבדל הסוגי המתמיד שביניהם או להסכים לטשטוש הסוגים, החביב על הפילוסופיה החדשה. יש להבחין בין אדם ובין אנדרוגינוס, ובריה שאינה לא זכר ולא נקבה אינה נעשית על־ידי כך לאדם. כמו כן מי שאינו לא משורר בלבד ולא נואם בלבד אינו נעשה על־ידי כך לסופר. וכך אנו באים אל הרעיון העִקרי של דרושי: החיים והיֹפי מתגלים באהבה, והאהבה אינה באה לידי גלוי לא באוהב בלבד ולא בעצם הנאהב בלבד, אלא בהסתכלות־חליפות בהבדל שבין שניהם ובאחדות שבהם. וכשהמדע והאמנות מתקשרים בעבותות־אהבה אלה אין הם אובדים על־ידי כך את עצמותם, שהרי באבוד עצמותם שוב אינם עלולים לסַגל להם קנינים. עליהם להשָׁאר נפרדים ולשוב ולהפרד בכל פעם, כדי שיוכלו להתאחד אחוד אחרי אחוד. וכן גם הטבע, כשהוא רוצה לחזק אהבה ארצית ולהעמיקה וללַבבה, הרי הוא מגבב מכשולים ומניעות ומרבה ומאריך בפרֵדות, בכדי שיהא רוח האהבה זקוק להתגבר הרבה, וככל שירבה להלחם כן תגדל עטרת נצחונו. אין האהבה בטלה אלא באחד משני הדרכים האלה: אם שהנאהבים נפרדים זה מזה לחלוטין מתוך רפיון ומפח־נפש, או שמתוך רפיון זה עצמו הם מתאחדים אחדות מָחלטת, זה המות. כמקרה הזה יקרה גם למדע ולאמנות, למשׂא ולשירה, כשהם הולכים כל אחד בדרכו הבודדה או שהם נבלעים זה בזה לבליל עכור אחד: בין כך ובין כך הולכים הם לאִבוד. ואין חייהם חיים אלא אם־כן הסתגלות־גומלין ביניהם, באֹפן שהמדע והמליצה מקבלים מן האמנות והשירה לומדת מן המדע, ואין בזה שום שעבוד לאחד מן הצדדים (ואמנם יודע אני, שכמה מחובבי השירה הרגשנים לא יבינו חרות זו).

נעבור־נא מן הדבור אל הכתיבה. רבים הם המתיַמרים, שהם נאה כותבים, אבל מעטים מאד הם עטי־האמת שכדאי להשאיר אותם למשמרת, כמו שבקש סרוַנטס לעשות בעטו אחרי שסִים את דון־קִישוט. רֹב העולם סבורים, שאחרי שהתיַשבו בדבר בבהירות־מה ונמלכו בדעתם, לא נשארה אלא החריצות ללטוש ולהחליק ולסלסל ולקשט את התֹּכן. כל אחד מרגיש, שהמדע בלבד אינו מספיק ושזקוקים אנו גם לאמנות, אלא שתפקידה אינו אלא הקשוט החיצוני ואין לה שום שַׁיכות לעִקר התֹּכן. אבל מעטים הם היודעים, שחֹמר המחשבה וצורתה חטיבה אחת הם ואין ברֵרה לצורות, כמו שאין להקנות לתינוק שנולד לא עדנת־עור ולא יפי־שער ולא זיו־איקונין. והנה אלה הראשונים לומדים סגנון ומשתלמים על־פי דֻגמאות למופת ומשננים לעצמם מליצות ממליצות שונות – ללא־חיים וללא־יֹפי. ואין דעתם מתקררת עד שהם יוצאים בקב של אחרים, זה משקל וקצב בפרוזה, שהוא משֻׁעמם וחסר יֹפי אפילו אצל ציצרון ומה גם אצל מחקיו. כי הדר הפרוזה האמִתּית הוא דוקא באין־סוף של משקליה וקצביה, הנוצְרים לפי המחשבה והענין במקום, כבריָתם בקרבנו, ולפיכך אינם נעשים בשבילנו על־ידי אחרים ואינם נִתָּנים ללמוד. מהיכן בא הנוי המחַיך שבטורים המעטים במכתב קטן של אשה חכמת־לב? נוי כזה לא הוּשם כאן בכוָנה, אלא נובע הוא ממקור המחשבה או הידיעה או הספור המֻרצים לנו. בכל שאר המקצועות התיַפותן של נשים מרֻבָּה משלנו, אבל כאן האשה יפה הימנו באמת, לפי שהתיַפותה כאן מעטה משלנו (והוא בשאינה סופרת על־פי אֻמנותה).

כמה רבה המלחמה לחרט־אנוש, שנתחנך בעִקר בחדוד הזכרון, כשהוא בא לנעֵּר מעליו את כל המליצות הנקנות ואת הצורות הדבקות בענינים, כדי שיוכל לבוא לידי בטוי עצמי ומקורי. הנשים מתאוננות על־פי־רוב על זכרונן הגרוע. הסִבּה היא, שזכרונן הוא ממש ההפך מזכרוננו. כך דרכה של אשה: אך קלטה דבר־מה מיד בלעה אותו ונמס בקרבה כמלח זה במים ושוב אין לראות את גרגרי־המלח, אבל טעמו את המים ותחישו טעם מלח בכל טפה וטפה. וכך המחשבה הנאחזת בקרבה מקבלת עם תמסתה גם טבע האשה. ואנחנו הזכרים צוברים את המחשבות והענינים בסדר מלאכותי, ובלי הפרדה והפשרה, על־כן אין פלא שיכולים אנו תדיר למצֹא אותם בצביונם הראשון. אמנם יֵקל לנו להעלות על זכרוננו ניב ידוע או גלגול־מאורעות או חרוז של שיר, אבל לעֻמת זה חסרים אנו סגֻלת־הנוזל, שהיא המגַלה נשמת האשה במקוריותה עד שאין ההשכלה הנקנית שלה נדמית אלא כתבלין וכטפל ליפי־בראשית הנאה כמות־שהוא. על־כן מדרך הטבע הוא, שאנו לומדים דבור מן האמהות, ועל־כן לשון עמנו נקראת בצדק לשון־האם. בלשונות הנלמדות אחר־כך מפי מורים רואים אנו בחוש, כמה קשה להקנות לנפש רוח־הלשון על־ידי זכרון אנשים בלבד. לפיכך מוטב היה שהילדים ילמדו גם את הכתיבה מפי האם, אלולא היו הנשים תועות מן הדרך ומסַגלות לעצמן זכרון־אנשים ודרכי־דבור של גברים, בכדי להשתמש בהם בשבתן אל שֻׁלחן הכתיבה.

טעות היא בידי מי שחושבים, שבכדי לקנות סגנון, שהוא אֹפי קבוע של כתיבה, צריך לוַתֵּר על התנועה. אדרבה, כל שהים סוער יותר, ידו של המַלָּח צריכה להיות חזקה ומוצקה יותר. כיצד יתגלה האֹפי אם אין מאורע, אם הכל נשאר בהויתו? אין הקביעות, בחינת זכר, מתחזקת אלא אם־כן היא מקבלת סגֻלת־הנוזל והתרפקות־הנפש והגלים, בחינת אשה. מדת הרחמים של האשה ומדת־הדין של האיש כשהן מאֻחדות, אבל לא ממֻלחות, הן שמצַינות את אמן־הסגנון האמִתּי, כפי שהוא מתגלה ב“דון־קישוט” ו“בוִילהלם מַיסטֶר”.

כל אדם מבחין בין הרצאה יבשה של פרטי ספור בלי רוח־חיים ובין תאור מגֻון ומלא־תנועה, הנִזון מכחות פיוטיים. וכי לא הוסיף המתאר אלא תכשיטין טפלים לפרי המרצה? או אינו, אלא שנתן לו לספור דם ובשר ונפח בו נשמת חיים, שזולתם אין הספור ספור? הרי בשום חכמה אין מסתפקים בשלד החיים, ואם ראית מדע החסר אמנות בהתהווּתו ובתאורו ואינו רוצה להיות אלא מדע בלבד, הרי דוקא על־ידי פרודו מן האמנות גם מדע איננו. מכל היפה והחי שבמדע ובתאור, במליצה ובשירה, אנו דורשים במפגיע בהירות ואמנות כאחד, אם בן או בת הוא אנו מבקשים עקבות אב ואם כאחד. תנועת־הקצב של עם יוָן בנעוריו ושל ספרי הומירוס באה לידי גִלוי במשך הזמן בצורות הגוף וביֻפִּטר של פידיאַס, בחזיונותיו של סוֹפוֹקלֶס ובחיים הנאים של מדינות יוָן. ככה נדרוש־נא מכל היצירות הקַיָּמות של השירה והמליצה, קֹדם שנוציא עליהן משפט יֹפי, שיהיו מֻבָּעים בהן חיי אהבה ורֵעות של המדע והאמנות ושצאצאיהם אחריהם יהיו לכבוד ולתפארת לדורות. בכל יצירות המשא והמליצה, שהן בעל־כרחן אחוזות בהשפעות העולם החיצוני ותנאי הזמן והמקום, ולפיכך צורתן וכוחית, צריך שתהא נִכּרת העצמיות הקדושה הזכרית, מרֻבּת־צדדים ואין־סופית, על העליונה, אל תחסר לוית־חן האִשוּת. וכמו כן השירה שעִקרה בריאת חיים חדשים והויה פנימית מֻגבלת להנאתה, צריך שתהא מלַותה מלאכת הצבור וההוכחה, בחינת גבר. לפיכך היו היוָנים עצים למשורר לקנות מדע. ואמנם צִיְרו לעצמם בשם מדע תֹּכן גבוה מתֹּכן ציורנו הרגיל.

ואם תרשו לי לעבור מענין נשגב זה אל רשות־היחיד שלי, אוסיף לשם התנצלות על־אודות החסרונות המרֻבּים שבדרושַׁי, שאני בעצמי שואף לאמנות המדע הזאת שדברתי עליה. יודע אני, שאם אבוא אליכם בהנחות יבשות ואמִתיות קרות והלכות פסוקות תוכלו להתקיפני בכמה טענות צודקות. לפיכך משתדל אני עד־כמה שאפשר להציע את האמת ואת היֹפי שאני מתכוֵּן להם, בצורת וכוח. מדַבר אני חליפות בעד הנואם ובעד המשורר, בעד העִלוי ובעד המֻשלם, כדי שתתבררנָה ותתלבֵּנָה הדעות המתנגדות, ומשיחת הרֵעים בעלי מזג נגודי תצמח האמת, כי טובים כֹּבד־ראש ונצוח של גברים עם וִתּור ודרכי־שלום של נשים. הריני משתעבד לרצוני אל ההכרח, ומכיון שכל הרצאה מדעית מקורה בוכוח, הריני מהוה אותה בצורתה זו וכך אני מתקרב לאדון הפילוסופים, לאפלטון. וכל שיטה פילוסופית, שמתיַמרת להיות שלֵמה ומסֻיָמה כשיר, פסולה, לפי שאמנותה לקויה וממילא גם מדע אין בה.

 

פרק שׁשׁי    🔗

אומרים אנו בלבנו בצער תמים: נאים הם החיים אלולא העכובים שבהם והמעלות־ומורדות המרֻבּים ואלולא היה הענין הרב הזה מתפקד לכמה וכמה ענינים קטנים הסותרים זה לזה. מעבר קשה הוא לעזוב את המשכב הרך בהשכמה וקשה לו לאמן המעבר מבית היוצר שלו אל העולם המוזר והזועף. כמו כן קשה לו לשר וגדול המעבר מחיי שררה שלו אל אחֻזתו כשהוא מחליף את פעֻלתו החשובה לדורות בחיי מנוחה ונחלה. ואוסיף בדרך הלצה: מעבָר קשה הוא להניח את חרות הלמוד והחיים ולטפל בכתיבה, זו כתיבת דרושים. ויותר שרוחנו מתקוממת כנגד המעברים והיסורים הללו – יותר ימָשכו ויותר יקשו: מסרבים ומפחדים אנו הרבה זמן קֹדם־לכן והרבה זמן לאחר מעשה, לאחר שהמצב החדש כבר בא, ואך התחלנו לטעום טעם המצב החדש ולֵהָנות הימנו, הרינו שבים ורואים מרחוק, כי גם מצב זה אינו בן־קיום ושמעבר חדש ממשמש ובא. אשרי הנפשות המֻצלחות שהן מטבען וַתּרניות ורכות, מקבלות יסורי־המעבר באהבה ודשות אותם בעקבן. כי מי שעבר לעֵבר השני הריהו מתרגל במהרה לעולם החדש. נהנה אדם מעבודתו יותר מאשר ממשכבו במטה ומרֻבּה אשרו בחיי שלותו מבחיי־פומבי ותמורותיהם, ונוחים לו גבולות הדרוש כחרות העיון.

אף המות מעבר הוא, מעבר שבמעברים. כענינים הקטנים של החיים כך עובר גם הענין כֻּלו, ענין הענינים, עובר – אבל לא חולף. מי שאינו יכול להבליג על פחד המעברים הקטנים ואינו יכול להסכין אל חלופי יום ולילה, מי שהקַּיץ מר עליו מפני שהחֹרף ממשמש ובא, ודאי טעון רחמים הוא בשעה שלמרורים אלה נוספת תרעלה מרה כלענה ואימה חשֵׁכה נופלת עליו ובמקום חיי־חדוה הוא מצַיֵּר לעצמו מוראות־גיהנם – לא ריקנות חשכה, אלא תמונת־זועה עם כל גוָני המות לכל פרטיו ודקדוקיו. כי כל המעברים הקטנים הללו, כל פרֵדה מן הנערץ והחביב, כל קרבן וכל וִתּור על היקר לנפש – כל אלה הן מיתות קטנות, ומי שיודע להבליג על המעברים הקטנים, הוא שמנצח גם את הגדול.

בעצם היה לה לנשמה ללמוד מלאכת המעבר על נקלה, שהרי כמה פעמים נחה דעתה במקום זה עצמו, שהיתה מפחדת מפניו קֹדם־לכן. אלא שבני־אדם בוחרים בשתי הקצווֹת הנפסדות: אם שהם קצרי־רוח ומצדדים בזכות העתיד לבוא ומתמכרים לגעגועים על דברים שלא באו לעולם ומקוים לגאֻלה חדשה, או שהם נרפים ומצדדים בזכות מצב־העמידה כמות־שהוא. ועמידה זו אינה כעמידה האלהית, שמשתדלת בכוָּנה ובכח מֻשׂכל לעצור בעד המהפכה (ולא בעד המעבר), בשעה שבולמוס החדש אחז את העולם ומצדדי החדוש רבו כמו רבו. אזנו של יודע־נגן בורחת מפני המעברים הקשים ומפני קפיצות שמנעימה לנעימה. אבל מחבבת היא את העמידה בעולם הנגינה מצד אחד ואת המעברים ההגונים והנאים מצד השני, כמו שהשיב לנו התינוק במשל הנזכר למעלה, שרוצה הוא ללכת עם אבא ולהִשָּׁאר אצל אמא. אל־נא תחשבו לי לכפל־דברים: כל שיחה על האמנות ועל היֹפי סופה לעמוד על עִקר זה, שלעולם מקור כל יֹפי במגע של קַיָּם ועובר, של כלל ופרט.

בכל מעשה־ידי־אמן בהכרח שיהיו חלופי־דמויות ומעברים ושנויי־צורה, כי הקַיָּם והפשוט אינו מתגלה אלא בחליפות ותמורות וסתירות. דין זה נוהג בין ביצירה האמנותית הגדולה של חיי־אדם בכללותם בין ביצירות הבודדות של שירה וציור ונגינה ופִּסול וכדומה. וכאן אני שואל: אם לפי רוח האמנות הוא, כשאמן מעביר לפנינו כל מיני מצבים וטפוסים שונים לגוָניהם ולמיניהם, וכל־כך קנה שלמות במלאכתו עד שהוא מתאר לנו את המעבר מתפקיד לתפקיד בלי יסורים כל־שהם וממלא תפקידו החדש באותה טבעיות עצמה, שמלא בה את התפקידים הקודמים. נקח־נא למשל את כותב דברי־הימים, שתעודתו לתאר לנו קורות עם גדול בכל הֶקפן ולהראות לנו כל גבור וגבור כמו חי. והנה מחבר כזה לאחרי שסִפר תולדות עמו עד ימי השגשוג העליון, לכשיבוא לתאר, איך שירדו פלאים כל החרות וכל ההצלחה, הלא נסלח לו אם יַרצה דברי־הימים החדשים, הימים הנוראים, בלי חמדה וכטציטוס בשעתו לא יוכל להבליג על שנאתו למחריבים ולא יעבור את המעבר הזה מהצלחת־האֻמה לשעבודה. כֻּלנו מבינים לרֵעו של טציטוס ואומרים לפעלו צדק, אף־על־פי שמודים אנו בדבר, שרוחו לא נשתחררה מרומא ושלא היה לאֵל־ידו להכָּנס לעולם שאין בו רומא. אבל נקח עוד משל מבין חוקרי דברי־הימים: יוחנן פון־מילר. וכי מִלא הוא, המֻמחה למעברים, את תעודתה של האמנות, כשהוא מתאר בתולדות־שוֵיץ שלו את בני שויץ בכל התמרמרותם כנגד הנציבים מבית אושטריך והבורגונדים וכל בעלי־השעבוד, – וכנראה אח הוא למתמרמרים, – ותוך־כדי־דבור, מעשה כשפים, הוא עובר על צד המשעבדים וגומר עליהם את ההלל, ונמצא אינו לא לאלה ולא לצריהם. ודאי דורשים אנו מאת כותב דברי־הימים, שיהיו וינקלריד וליאופולד מאושטריך ובורגונד כל אחד עובר לנגד עיניו בצביונו הטבעי, אבל כלום יצא בזה ידי חובת אמנות? ודאי לא. כי חוץ מן הכשרון להשיג את הפרטים בשרטוטים בהירים רוצים אנחנו לראות את הכלל העולה מן הפרטים. והכללה זו לא תֻשג על־ידי כסא־משפט רחב־ידים, שהימנו נִדונים לחובה או לזכות, לשבט או לחסד, אלא על־ידי שיהיו כל הפרצופים הבודדים, שעברו לפני מראה־עינינו בציורים בהירים שאין בהם משׁא־פנים, מצטרפים בכל־זאת להלָך־נפש. בתולדות־שוֵיץ, למשל, אַל משׂא־פנים לשאיפותיהם של שׁוֵיצים בודדים, ואפילו הם מבני־עליה, אבל נאה היא נטיה־שבלב למשאת־נפשו של שר האֻמה הזאת. משׂא־פנים נאצל כזה לא יזַיֵּף צבעי הדמֻיות הבודדות, אבל אור פשוט יאיר עליהם, אור האמת לאמִתּה. ואִלו עכשו אין לנו אלא סדרה של ציורים, כל אחד בעל גַוָּן מיֻחד, בעל אור מיֻחד ומסגרת מיֻחדה, ואין אנו מטַילים בלְוית מדריך חביב, רך כקנה וקשה כארז, שיעבירנו את כל המעברים, אלא עזובים אנו לנפשנו, לדלג מתמונה לתמונה בלי־הרף ובלי טעם. יוחנן פון־מילר מרגיש בעצמו בקלקול זה, ומכאן נטיתו לסגנון עתיק בלשון ובדעה, כדי שתהא לפחות רוח אחת שפוכה על־פני כל החבור, אף־על־פי שבני שוֵיץ ואדוני אושטריך לא היו מרֻצים מרוח שכזו.

קפיצה זו מצד לצד וממצב למצב אינה מועילה הרבה, שהרי השאלה במקומה עומדת: מכיון שכל חבור וחבור סופו להסתַּיֵּם ולבוא אל המנוחה, כיצד קופצים סוף־סוף לתוך מנוחה זו? ואף המשַׂחק על הבמה כך. טוב ויפה, שהוא עלול להתחפש ולחיות בתוך תפקידו ולהכָּנס בעֹבי הקורה ולמלא היום תפקיד זה ומחר תפקיד אחר על הצד היותר טוב. אבל אין זה הכל. צריך שלא יהיה עומד בכל תפקיד ותפקיד מֻפרש ומֻבדל כבמסגרת עשויה לדבר ומוסר דברים כהויתם, אלא שיהיו תפקידים מתפקידים שונים נתונים ברוח אחת, רוח עִדון ועִלוי. ישַׁנה־נא את החיצוניות שלו עד לידי אחיזת־עינים גמורה, אבל אין חובב־אמנות דורש ממנו מקסם מָחלט, כי עִקר העִקרים הוא החזיון של אמן המשַׁפר את כל הצורות. מי ששוכח עצמו בתפקיד־חיים כל־שהוא אינו אמן.

ונחזור לעניננו: אמרתי, שחיים שאינם מובנים לנו קרויים כִעור, ובכלל זה אף חיים שאנו מודים בהם, אלא שאין אנו מרגישים בהם. מכֹער הוא המות, אם אמנם מצַירים אנו לעצמנו מין מצב והויה וחיים גם במות, אלא שאין חיי־מות אלה מובנים לנו. מכֹער הוא כל מצב הממשמש ובא, שאנו מודים בו שמצב הוא, אלא שאין אנו יכולים להשיגו. כיצד נתיחס לכִעור זה? נלָחם כדֹב שכול לשם הגנה על המצב הישן? לא נועיל הרבה. או אולי נסַגל לנו את כשרון הקפיצה ממצב למצב, כדי שנוכל, אם־ירצה־השם, בזמן מן הזמנים לקפוץ את הקפיצה המרה מתוך כל החיים כֻּלם? כך הוא רצונם של ההדיוטות: או לחיות חיי עולם, או – אם זה לא יתכן – יבוא־נא הקץ מיד ויכריחנו־נא אלהים לקפיצה זו מתוך רעם או שבץ וכדומה. האמן האמִתּי מתעב שתי הקצווֹת האלה ושמֵח במעשׂים ובחיים על החליפות הנאות והנהדרות של מעמדות וחזיונות, וכשבא קצף המעשים והחיים הריהו מתפלל כאבותינו, שישמרהו אלהים ממיתה חטופה.

כבר אמרנו בשיחה הקודמת, שאין אהבה אמתּית אלא במקום פרדה מרֻבָּה. אין התאחדות ראויה לשמה אלא כשהיא חזקה, הַינו, כשהיא מאחדת דברים משֻׁנים זה מזה וכמעט שונאים זה לזה. צריך שיהיה העולם יפה, הַינו, שתרבה בו אהבה. לפיכך אין אלהים נוהג כמחבר גרוע של רומנים או חזיונות, שמתאר את שני בני־הזוג כדומים זה לזה מברִיָּתם; ולא עוד אלא שהוא מסיר מעל דרכם כל מכשול, עד שהם מתקרבים זה לזה מאליהם. רוח העולם מתגלה לנו דוקא בצורה שנואה עלינו, וסופו אף הוא להתחבב עלינו. ודאי פכים קטנים של אהבה הולכים על־ידי־כך לאִבּוד, אבל לעֻמת זה אור האהבה הולך ומתגבר בעולם, מרבה יסורים ומרבה יֹפי, מרבה דמעות ומרבה אהבה.

זוהי האמת הגדולה שצפה ועלתה בדורנו ההומה. יותר מכל דור טֻלטלנו מהשכלה למסתורין, מחרות לשעבוד, מספק לאמונה, ובחיים ראינו פעמים פני־אלהים ופעמים פני־השטן. בכל אדיקותנו ביָשן ובקרקע הרי למדנו כֻלנו מלאכת הקפיצה. התוצאות הממשיות של כל אלה הנסיגות והמהפכות־שכנגד כמוהן כאין. אבל מה למדנו לדורות? האֻמנם כפקחים הללו הננו, שלא למדו אלא להקדים פסיעה אחת לדורם, זו מלאכת ההתנגדות וההתקוממות לכל מה שמעַלה את העולם בשעה זו, מפני שיודעים אנו לכתחלה, שבשעה הסמוכה יתפעל העולם מן ההפך? לא, למדנו שאין האהבה והחיים והיֹפי נבראים אלא מתוך נגודים ושנוים, כמו שאין האמת נגלית אלא מתוך וִכּוח. כי כל ההבדלים והנגודים, שהטבע והזמן והאדם מצֻינים בהם, אינם מכחישים זה את זה, אלא באים כֻּלם כאחד ליצור חיים חדשים מתוך השפעת־גומלין, בחינת איש ואשה. כשאנו שומעים סנגוריה על אמת אחת הרינו מהרהרים באמת שכנגדה ומצדדים בזכותה של זו דוקא, כי יודעים אנו שלא נקרא אמת לאמִתּה אלא הנולד מתוך זִווּג האמתיות המתנגדות. חכמת־הטבע האמִתּית דורשת אחרי חזיונות מתנגדים ואינה חותכת חיים אלא לנולד מזווּג כזה. חיי־המעשה מבקשים את השירה והשירה רודפת אחרי עולם העשִׁיה, כמו שבקש שילר את התאטרון ונובַליס את חיי המסחר, והכל לשם יצירת עולם מלא. אף אני כפוף לרוח הנשגב של דורנו והשתדלתי לא למסור לכם עִקרי היֹפי על־ידי תאור, אלא להראות לכם את התהווּת היֹפי מתוך השפעת גומלין של נגודים וסתירות: הכלל והפרט, השלם והחֵלק, הגוף והאברים, האוהבו האהוב, הקַיָּם והעובר. בדרך זו כל אחד לומד לא אמונה סמויה ביֹפי זר, מין אגדת־פליאה על היֹפי, שהוא מקבלה ומוסרה לאחרים, ואִלו את נעים מיטב רגשותיו עליו לבטל. אלא לומד הוא להגן על הרגשות עצמו כנגד כל מתנכל וגם לעַלה אותם, עד שכל יֹפי זר יוכל לעמוד בצדם.

בשעה שאנו מדברים על ההרמוניה של השלם וחלקיו, של הגוף והאברים במעשה־ידי־אמן, הרי הכַּוָנה היא שהשלם והחלקים, הגוף והאברים, מֻצגים זה אצל זה במקום. ולעֻמת זה כשאנו מדברים על ההרמוניה שבין הקַיָּם והעובר הרי הכוָנה אל הזמן, כלומר, לא שזה בצד זה, אלא זה אחר זה. ההרמוניה של זה בצד זה, הרמוניה של מקום, מָרגשת בפֶסל יותר מבנאום או בשירה או בנגינה, ואִלו ההרמוניה של זה אחר זה, הרמוניה של זמן, מֻחשת בשירה ובנגינה יותר מבפסל, כי שם ידבר אלינו האמן בקולות ודברים שבזה אחר זה וכאן בחלקים ואברים שבזה אצל זה. עינינו הרואות, שבאמנֻיות הפלַסטיות, ביחוד בפסול, כוָנתו מנוחה. לפסל נִתּנו גלמים ואברים מתנגדים, ועליו לעשות שלום ביניהם. למשורר ולמנגן נִתּנו תנועות ומעמדות משֻׁנים זה מזה, שעליהם להביע תנועה משֻׁתּפת ונשגבה ומעמד אלהי פשוט. כל אבר מאברי הפסל צריך שיתקַיֵּם במלואו, אבל על כל האברים לצמצם זה את זה כדי שיקום דבר שלם, והִלכך יש לו לאמן־הפִּסול לטפל ביחוד בשרטוטי הצורה ובצמצומה. ולעֻמת זה מתכוֵּן האמן של השירה והנגינה כלפי המעברים, שדברנו עליהם בתחלת שיחתנו. צריך שתהא כל תנועה ותנועה וכל מעמד ומעמד שבשיר בולט וברור ואף־על־פי־כן יתאים לתנועת השלם ומעמדו. ולא יֵרָצו לא אמני הפלסטיקה, שנותנים לנו הפכים בלבד במקום שרטוטים או אמני־המוזות, שנותנים לנו קפיצות בלבד במקום מעברים. בקצור, שניהם יש להם לטפל בנגודים לאין־סוף, אלא שבחלקו של זה נפלו הנגודים של “אצל” ובחלקו של זה הנגודים של “לאחר”.

זאת תורת האמן. ואנחנו, החוקרים, מה אנו עושים? אנו מצדנו רואים את שני האמנים בנגודם ומניחים פעֻלתו של זה במקום ופעֻלתו של זה בזמן, כדי שנוכל לעשות בשניהם, שהם החֹמר שלנו, ממש מה שעשו הם בחֹמר שלהם, הַינו, לקַשר ולדַבק את ההפכים. הם נוהגים בחֹמר שלהם מעשה־אמן. נקח־נא למשל את הנגוד שבלאוקואון, זה כח הסותר שבטבע־הנחש במלחמתו עם כח האדם העומד על נפשו; אב ובניו ברשת המזל, סובלים ונלחמים בגאון. בנגוד זה, המבליט כל עצמותה של מלחמת העולם העתיק כנגד הגורל, כלולות, לפי ראות עינינו, כמה מלחמות מיֻחדות: באב – המלחמה בעד בניו, מלחמת־אב והתנגדותו של כל אבר ואבר כלפי החיה הרעה. ויש כאן לראות עולם מלא של נגודים ושל גוני־כח וכח שכנגדו. יד האדם על התחתונה, אבל מפלה זו הוד והדר לה ויש בה משום רמז לחֻרבן כל העולם העתיק, כי כך נפלה רומי אחר־כך ולא יכלה להציל אף אחד מבניה, לא את המזרח ולא את המערב, מחמתו של כח איתנים. כל אמן חש בצמצום אמנותו ואף הוא מרגיש בחיה הטורפת, האורבת לו כמו ללאוקואון. מיצר הוא האמן המצַיֵר, שאין לתאורו התמשכות בזמן ושעליו להביע ברגע אחד ובמקום אחד את כל נצחיותו של הזמן. וגדול צערו של המשורר שעליו לתאר בזה אחר זה מה שרצונו לתת בבת־אחת כברוק הברק וכקפוץ מינֶרוָה מגלגלתו של יֻפיטר. אבל מי שרוצה להבין את הפַּסל עליו להבין את חמת הנחש ואת יסורי לאוקואון גם יחד. הִלכך מי שרוצה להבין את האמן, – והוא הדין באמן, הרוצה להבין את עצמו, – זקוק לעמוד, לא על טיב האמנות הנִדונה בלבד, אלא גם על טיב האמנות שכנגד, אף־על־פי שהיא נראית לו תחלה כנחש זה הבא לאבדו. זוהי ידיעת גבולות האמנות: לא סתם לדעת, שכאן קצה אמנות שלי ומכן ואילך מתחילה אמנות אחרת איזו־שהיא, אלא להשיג ולָחוש שני מיני האמנֻיות המתנגדות ולהכריע מתוך בחירה וחבה: בזו אאמן את ידי. לא להסב ראש מפני אויב כְּיענים במדבר ולא ללכת לקראת נחשים כגבורי־הפקר, אלא לנחול את הנצחון לצד עצמו מתוך הכרת האויב ובקּיאות בשדה־המלחמה. שאיפתו של שילר לתיאטרון היא גם כאן מופת לרבים. דורשים אנו מאת האמן המצַיֵּר האמתי, שיכבד את המשא ויבין, שהוא דודה־גואלה של אמנותו וזולת הפראתו לא תלד, וכמו כן דורשים אנו מן מהשורר שיזוֵג את אמנותו זווּג־תמיד באמנות הפלסטית, וכסבורים אנו, שדוקא בדרך זו עצמיותה של כל אמנות ואמנות תשָׁמר בטהרתה. אין אדם מכיר עצמו אלא מתוך השואה למשֻׁנה ממנו ולנגודו, ואין הוא מכיר כח עצמו אלא על־ידי כח־שכנגד, וככל שתרבה השנאה כן תרבה ההכרה. ודאי, אם אין כח לאדם להגֵן על עצמו והוא מבטל את ישותו, הרי כלאי־אמנות צומחים ועולים, כחו של האיש תש כנקבה, והאשה מסַגלת לעצמה זכרון־גבר וחכמת גבר וחריפותו. אבל לעולם דרך זו היא המכרעת, אם יש לו לאדם עצמיות ואֹפי וכשרון האמנות אם אין.

וכשם שיכול אדם להיות בן מינו וסוגו ועומד על נפש־עצמיותו ואף־על־פי־כן שואף אל השלם ומבקש להגשימו, אף במיני האמנות כך. כל אחת רוצה לתאר את הכלל העולה, וחלילה לנו לעכב בהן במשאת־נפשן זו על־ידי קביעת תחומין לאמר: בנושאים אלה תטפלו ובהללו לא, כי נחלת השכן הם ולו הם לצמיתות, שדה זה כבשוהו ציָּרים וזה כבשוהו משוררים. הניחו לו לכל אחד לשאוף אל השלם, וסוגו ואמנותו המסֻימה יצמצמוהו ממילא וכן תצמצם אותו שאיפתם של אחרים. וכבר המשיל קַנט משל נאה: על־ידי שעצי היער הצפופים כֻּלם שואפים לאין־סוף, קומתו של כל אחד ואחד ישרה וזקופה. ישאֹף־נא המשורר, בקנאתו לכֹח החֹמר ולצמצום הזמן שנפלו בחלקו של הפַּסל, לצמצם את פעלו בתכלית המִעוט שבזמן. וישאֹף־נא הציָּר תדיר לאין־סוף של הנושאים, שנפל בחלקו של המשורר, שהוא יכול לגולל את נושאיו בזמן. אם יהיו יחד עם זה מחזיקים בחֹמר הישן שממנו קֹרצו ונאמנים לעצמם, הרי תועלתה של האמנות אינה מוטלת בספק.

על־ידי שאנו מעוררים בחקירותינו וִכּוח בין צדדים שכנגד, בין איש ואשה, משא ושירה, אמנות הציור ואמנות השירה, הרינו נוהגים כמנהג האמנות. עִקר חייה – עשית שלום בין הנגודים, ואף שיחתנו על האמנות כך. שם מלחמת הנחש ולאוקואון ואצלנו מלחמת שני מיני האמנות. וכך האמנות הכוללת מלֹא כל הארץ כבודה והיא מתגלית בכל האמנֻיות למיניהן, וכל אחת מהן הראויה לשמה ואפילו היא מצֻמצמת שבמצֻמצמות יש בה מגִלוי שכינה של האמנות הכוללת. הִלכך ההשקפה הישנה הגאיונה, שהיתה מבדילה הבדלה מָחלטת בין אמנֻיות יפות ובין מוכניות, פִּגול היא. הסתירה שבין חיי מרום־עם־הארץ וחיי ההמון נשתרבבה גם לתוך האמנות. כל אמנות יכולה להיות עבודת אלהים וכל חֹמר אפשר לעַבּד במוכני פשוט שבפשוטים, ובודאי הירידה לא בחֹמר היא. מוטב שנקח קנה־מדה אחר ונחלק את האמנֻיות: ראשית לצרכי הכלל – לסוג זה שַיכים הנואמים והמצירים, חכמֵי המדינות ונבוני מדע, שהם מקהילים סביבם את הרבים ומהנים אותם, ושנית, לצרכי הפרט – לסוג זה שיכים גם המֻמחים למקצוע מדעי מיֻּחד, שיש בו משום טובת רבים, וגם בעלי מלאכת החיָּטות והרצענות וכו'. כֻּלם אהובים עד־כמה שהם מזַוגים בקרבם שאר־רוח ושקידה.

מחבבים אנו דברים בעלי צורה מסֻימה. אף את הכלל העולה מתוך לקח החיים והפילוסופיה חפצים אנו להכיר בשרטוטים ברורים ולהשיגו, לא בתורת מֻשג, אלא בחוש. לפיכך תכלית שיחותינו היא לא מֻשג האמנות ועצמותו המָפשטה, שהיו כל תורות היֹפי עד כאן חוקרות אחריהם, אלא רעיון האמנות. ומשֻׁנה המֻשּׂג מן הרעיון, שזה בהפשטתו העיונית לבדד ישכון וזה נושא עמו את כל גופו, שהוא בית־חייו. נמצא שאין הרעיון נקלט אלא אם אתה קולט כל תולדותיו והשתלשלותו עמו, ואלו המֻשּׂג נאחז על רגל אחת באחד ממדורי הזכרון. לפיכך השתדלתי לגשם את מֻשּׂג האמנות בכל הֶקפו ויצא הרעיון של אמנות החיים. אין האמנות אלא נשמת כל האמנֻיות, לפיכך אסור לה לרחף בתורת מֻשּׂג בתוך תֹהו ובֹהו שעל־פני האמנֻיות למיניהן, אלא עליה לפחת רוח־חיים בכל האמנֻיות הבודדות ולהיות לבריח התיכון בתוכן. לשם זה עליה להיות, לא נפש־מה של גוף־מה, אלא הנפש, בה"א הידיעה, של אותו גוף הכולל בתוכו כל אמנֻיות בני־האדם, וזוהי אמנות החיים. מחוג קדוש זה שאני עג לרעיון זה לא תמָלט שום אמנות באמרה, שרצונה לעשות את מלאכתה ביחידות ולראות עד־כמה ידה מגעת כשהיא מֻפרשת ומֻבדלת ומֻשּׂג־אמנות רופף מלַוה אותה. הכל חיבים באחריוּת והכל צריכים לכרות ברית ואיש את אחיו יעזורו להבטיח את קיומם. מברית כזאת של האמנֻיות והחיים יצאו לאוקואון ורפאל, כי אין אמנות משגשגת כשהיא תלושה ונטולה מן החיים. והוא הדין באמנֻיות שנמלטות לאולם האצילות, ואמנם נִצָּלות על־ידי כך מסערות עולם העשיה, אבל חסרות הן אור השמש ומרפא כנפיה, שאין להם תמורה בשום מֻשׂג שבעולם, ומקום חיותם והרגשתם דוקא כאן מלמטה סמוך לקרקע בין יערות וסלעים וימים ובמחיצת בני־אדם.

מי האיש החפץ חיים ההגונים – לשם זה עליו להיות בחינת מציֵּר ומשורר כאחד. ראשית, שואף הוא אל הצלצול הנאה ואל בִּטוי צורת הרמוניה בכל פֹעל ומעשה. שנית, רצונו לפעול ולאהוב ולדבר ולשורר בחרוזים קימים. ומכיון שהעִקר הוא הרוח, וכל חֹמר וחמר עלול להתעלות במדה שאנו מודדין לו, למה לא נעמיד את כל החיים, מראש ועד סוף, במדרגת שיר גדול, וכל פעֻלה ומעשה יהיו כמקומות בודדים בשיר, ומעשי־האמנות הקטנים שבחיים כאברים שבגוף הגדוּל³, והשנים כבתים והימים כחרוזים. אין ביפים של המקומות הבודדים אלא מה שביפי הכולל, על־כן לא נרבה להגיה ולהטליא. חרוז נהדר שבנהדרים אינו מפצה בעד לקוי ההרמוניה שבכולל. והיפה שביצירות הבודדות עדַין אין בה כדי להשרות על האמן את השַׁלוה ואת הגאון שהוא שואף להם. רק רוח הכולל תעשה זאת.

והמעברים המעציבים במשך החיים, והפרֵדה התדירה מן הענינים הבודדים החביבים עלינו? כל אלה כאין נחשבו, כי אמן החיים יכיר בכל ענין חדש את הרוח הישן. שָׂשׂ הוא על החליפות ועל התמורות, כי בהן רחב לבבו ורעיון החיים מוסיף בכל יום תמיד עֹז ועצמה על־ידי פעֻלה רחבת־ידים, ואמנות־החיים מתגברת ומתחזקת בתֹקף נצחונותיה. אין לו לאמן באמנותו לא עמידה ולא הפסק ואפילו על משכבו בלילות בעל־החלומות סותר את מטוה היום – אם שכונתו משֻׁנָה מכַּונת פֶּנֶלוֹפֶּה בשעתה – כדי שיום המחרת יחדשהו ביתר־שאת וביתר־עֹז.

והמעבר הגדול, מעבר יבֹּק, זה המות? ודאי אף שיר זה של החיים אינו נמשך עולמית. מֻכרח הוא לבוא לידי גמר כדי שיהיה לשיר, ליצירה שלמה. הנשמה שהכירה בעצמה ובכח־האמנות שבה בכל יום תמיד מתוך החליפות והתמורות והנגודים, הרי מרגישה במשך כל חייה כל רגע נאה שבחיים, כל מקום נהדר שבשיר, ולמה אפוא לא תתמכר מצדה למשורר גדול הימנה, זהו שר העולם. כשם שלמרות כל המעברים כל שעה של קורת־רוח קולה הולך ומצלצל בכל שיר החיים ואין אף צליל אחד הולך לאבוד, אלא כל הדבק בכולל חי וקים עמו, כך כולל זה חי וקים בתור אבר מן החי הכולל הגדול. כמי שהתגבר בחייו כמה פעמים על המָּות, שוב אינו ירא אותו.

 

פרק שביעי    🔗

אין יֹפי בא לעולם אלא מתוך השפעת גומלין והזדַוגות. יצירת היֹפי זקוקה לשני הפכים שיצטרפו זה לזה, כגון תנועה ומנוחה, השלם והחלק, כלל ופרט. – יאמרו לי: יצירת היֹפי – הן, אבל הסתכלות והרגשה ביֹפי אינן צריכות לכך. לפני האמן המציֵר פתוחות שתי דרכים גדולות מתנגדות זו לזו לכאורה: דרך ההתעמקות בטבע ודרך העיון באמנות העליונה של העולם העתיק ושל רפאל. ואם רוצה הוא לפעול גדולות ולברֹא יצירה עצמית שתהא חשובה לדורות ולזמנו כאחד, הרי עליו לקשר שתי מדות, מדת הטבע – לשם עצמיותו ואישיותו, ומדת העולם העתיק ורפאל – לשם הכלל. בכוָנה ובאהבה רבה נטע הטבע בלב האמן את החבה היתרה למשפט בני־דורו ולקלוסם. דַּיני אמנות אומרים לו, שזוהי רדיפה אחרי הכבוד ושעליו ליצור ולחיות לשם האמנות ולבטל את דעת הקהל שבימיו. אבל האמן אינו מבטל את היש ונֵעור הוא תדיר להתעמקות בזמנו ובסביבתו, ודוקא מצרוף זה של ישן וחדש, של קבלת כל הדורות ושל היֹפי המיֻחד שהגיע אליו האמן בעצמו, יוצר הוא את השיך לו, שזכאי הוא לומר לו: אני ילדתיך. לעולם יש לו לאמן לקשֹׁר שני דברים סותרים זה את זה ובורחים זה מזה ועליו להתגבר על שנאתם על־ידי רוּח האמנות, זו אהבה. וכשם שאין האדם בא לעולם אלא מתוך אהבת שני יצורים, שהאחד מהם הוא ההפך מחברו, כך ורק כך מתהוה כל היפה והטוב והאמת והחי שבעולם. עד כאן הכל מודים, אלא שבאים ומשיגים: מה ענין המסתכל לכל זה? אי אפשי לדעת, כיצד נאפית עֻגה זו שאני אוכל, וסעֻדה שתקנוה במעמדי פג תאבוני לאכלה. רצוני להסתכל במעשה־ידי־האמן, אבל בית־היוצר למה לי? אוהב אני את הילדים, אבל שונא אני את חדר היולדת.

זה תכנה של תורת האמנות בדור אחרון. היו מקבצים את היצירות האמנותיות של כל הדורות כעמיר גֹרנה ומוציאים מטיבן כללים ומדות, שהיו מרֻצים ליודעי־אמנות מן ההדיוטות, אבל בזויים היו בעיני האמן. לפיכך היה אותו דור עשיר בתורות ועני ביצירות, וזהו שאומרים הבריות: תורת האמנות מלמדת לפטפט על־דבר היצירות, אבל לא ליצור. מכאן הקרע בין החובבים־הקונים, שחֻנכו בבית־מדרשה של תורת־האמנות, ובין האמנים־המוכרים. קֹדם־כל ראוי לו לטוב שבחובבים שיכרע ברך בפני אחרון שבאמנים. יצירה והסתכלות כאחד עדיפות מהסתכלות בלבד. כסבורים הם, שחמשת החושים מספיקים ודי להם לפקוח עין לרוָחה ולעשות אֹזן כאפרכסת – ודבר אלהים היוצא מן היצירה האמנותית יכנס ללבם. ריח הששר ואבק השיש לזרא להם. כל אדם יודע מטבעו מה יפה, והשכל הבריא והפשוט הוא שופט כל הארץ ואף שופטם של רפאל ודַה־וינצי.

ואף־על־פי־כן חלילה לי לגנות את בקֹרת האמנות שבדורנו. איני מתכוֵן אלא להראות, שהמסתכל ביצירה חיָב להתנהג כאמן עצמו ושאין בין הסתכלות ויצירה ולא כלום. וכי יד האמן בלבד היא שֶׁעָבדה? וכי לא השתדל לעשות את יצירתו שוה לכל נפש? וכי לא בקש לראות את יצירתו בעיני דורו והדורות הבאים ואפילו בעיני האמנים הגדולים שהיו לעולמים, כדי לסגלה אליהם? ואתם, שלא טרחתם כלל ושאין אתם מֻכשרים ברֻבכם לתאר בשרד שרטוט כל־שהוא, שאין אתם משיגים את ידו, כמו שהשיג הוא את עינכם, אתם שופטים את מעשהו; עד שאתם רשאים לפצות פה, התגברו על גֹעל־נפשכם מפני בית־היוצר, הכירו כיצד היצירה מתהוָּה, מלאכתה כיצד נעשית, מה הם החמרים שיש לחוס עליהם ומה הם התחומים שאין לעבור אותם. חזה האמן סוף מעשהו במחשבה תחלה, ירד במסירות נפשו ומאֹדו אל בית־היוצר ופלג את עצמיותו ואת אונו כדי לשוב ולקשר את הכל בתפארת יתרה ולשכלל את יצירתו. כן עשה הוא. ואתם? עליכם לחזור וללכת אחורנית, מן היצירה דרך יסורי בית־היוצר אל תחלת המחשבה, כדרך שעשה האמן. או אז עמדו ודברו!

נשוה־נא זה לעֻמת זה רגש בן־הכרך הנלבב למראה בכורי הירק ולבלוב האילנות באביב ורגש עובד־אדמה שטרח וזרע ועִבּד את הקרקע ויגע כמה יגיעות ורואה את תקותו עולה כפורחת. מי לא יבטל בלבו את הרגשות השטחיים והרכרכים, שחובב־הטבע הרגשני קולטם בחמשת חושיו, לעֻמת רגש־הנצחון של העובד! מה היא ההנאה בלי רגש־הנצחון הזה? הנמשל הוא חובב־האמנות השואף ליֹפי, אלא שהתהווּתו מאוסה עליו. ואנחנו דורשים מאת המסתכל באמנות ממש מה שדורשים אנו מן האמן. מי שאינו נעשה בעצמו לאמן בשעת הסתכלותו ביצירה אמנותית אינו עלול להבין את היצירה.

ימים רבים שלטה בחיים בכללותם אותה טעות עצמה, שחצי העולם עובד ופועל והחצי השני מעיֵן וחושב וחוקר על הנעשה. כאלו היה חלק אחד מטבעו בעל ידים בלבד והחלק השני בעל עינים בלבד, ונמצא שהאמנות היא אֻמנות־יד והמדע מראה־עינים. מי בר־לבב לא ישמח בדורנו זה כשהוא רואה, שטעות זו נעקרת מן הלבבות בידי שמים, ודוקא מתוך הפֻּרענות שבזמננו האדם מתגלה כבריה שלמה. כל אלה העינים המהלכות, מחֻסרי גוף ונפש, הלמדנים והפילוסופים ושאר המסתכלים חסרי־הלב והרגש אין להם מקום בחיים החדשים. כל ההשכלה והחכמה המדֻמות וכל המדע השטחי והיבש אין בהם צֹרך בימים הבאים לקראתנו. החמורים הנושאים ספרים והפקחים רבי המזמה ומעוטי־התועלת יגֻרשו מן גו ושריד לא יהיה להם. ואף אותם האנשים למחצה שנשמה אין להם ושהם מטה־זעם ליסרנו על חטא שחטאנו בפלוג האנושיות לשתים, אותן הידים שנוגשות ורודות בנו בהפקרות, אף הם יפלו בנופלים, כששלמות האדם תתרומם ויד או עין בלבד לא תצלחנה לכלום. אבל מה נותן להם את השליטה עלינו? – שהם יש להם חוץ מידים גסות גם פקחות עינים ואלו אנו אין לנו אלא חכמה מתה, עינים לבכות ענותנו.

אף בטבע עדיף אחרון שבאמנים מן המֻבחר שבחובבים, וחשוב לו אחרון שבאנשי־מעשה מן המֻבחר שבפילוסופים, ואין דעתו מתקררת עד שהצרות והפגעים מהפכים את הטוב שבפילוסופים – וכנוי של כבוד זה ישאר לנו הגרמנים לאֹרך ימים – לאיש־המעשה או לאמן. ובכן לא על האמן בלבד, אלא גם על הפילוסוף המסתגל באמנות נאמרו הדברים: עליו להפריד את היצירה לחלקיה ולשוב ולצרפם ממש כאמן היוצר. אף עליו לקשר את ההפכים ולהשלים בין המתנגדים ברֹחב לבו, אם ביֹפי חשקה נפשו. לפי הדעה הנפסדת של המשוררים, האמן משיב על השאלה: כיצד היצירה נעשית, והחובב המסתכל, הפילוסוף והדין של האמנות, משיב על השאלה: מה נתהוה. ועל צד האמת שניהם זקוקים להשיב על שתי השאלות. כך גזר הטבע. והאדם השלם אינו מכיר לא שאלת־מה בלי שאלת־כיצד ולא שאלת־כיצד בלי שאלת־מה.

אנחנו בני הדורות האחרונים סבורים, שאת האהבה, למשל, כל אחד מבין מדעתו, ודברי הקדמונים על־אודות אמנות האהבה נראים בעינינו מוזרים וכמעט חוץ לדרך הטבע. אמנם בני הדורות האחרונים מנשאים כסא־האהבה מעל לכל ועשו הימנה אלהות במדרגה שלא היתה כמוה בימי קדם. אבל אותו רוח־האהבה שהיה צריך למלא כל פנות החיים, בחינת דת, אף הוא לא נודעו עקבותיו: נשכחה האמונה מלב ושוב אין אדם יונקה עם חלב־אמו. לכן אפשר ששוב הגיעה שעתה של אמנות־האהבה הקדומה.

כשאדם עושה חמשת חושיו כאפרכסת לקראת כל הראוי לחבה בעולם – עדַין אין זאת אהבה. רגשות שלא נִתנה להם צורה בת־קיום מעשה־ידי־אמן אינם אלא כחלום יעוף, הזיה של קדחת, רטט־עוית, גלמי־הרגשה שעוברים וכלים. רגילים לומר, שהאהבה האמתית אין דבורה מרֻבה, אבל הרגשתה מרֻבָּה. סבורים, שהאהבה בקומתה ובצביונה נבראת מלכתחלה ואין לה אלא להתגבר על קצת מכשולים חיצוניים ומיד מגיעה השעה הנכספה וקול־דממה דקה ישָׁמע: אהבתיך – וכל אדם, כל קורא רומנים במשמע, ידע מה שיבוא, שהרי אין בין פרוש המלה הזאת בספור של אתמול ובספור של היום ולא כלום. בספורים של יום שלנו, בכל בית־מדרשו של לַפוֹנטין, מקֻבּל, שהאהבה מן המפֻרסמות היא, שאין שנוי חל בהן בעִקרם, ואין לו למחבר אלא לשנות את המצב. הכל יודעים מה כונתו ואינם שואלים מאת הספר אלא: א) מה הם המכשולים שהתגברו עליהם הנאהבים עד שהגיעו לוִדוי־הלבבות הראשון; ב) מה הן ההרפתקאות שעברו עליהם עד שהגיעו סוף סוף לאהבה שבהֶתֵּר, אהבת־תמיד, אלה הנשואין. ועכשו, כשהאהבה זקוקה לצורה ממשית כדי שתתקים, כשאמנות־האהבה מתחילה בעצם, אחרי שאחיזת־העינים של המרחק בטלה והקסם הדמיוני של שני הצדדים פרח לו, וצריך לדבר ולחיות בנחת – דוקא עכשו הרומנים עוזבים אותנו לאנחות. כנגד רומן אחד שנושאו חיי נשואין תמצאו מאה רומנים שנושאם אהבה, ובצדק מעמידים הם אהבה זו כנִגוד לנשואין, כי באמת אין לה שום שיכות אל קדֻשת הזִּוּוּג, שהימנו האנושיות נבראת, וכשמחבר של רומן מרחם לפעמים על הנשואין ופוקדם, מיד מתברר שהוא משתמש בערמה הישנה וסוף סוף האיש ואשתו נפרדים זה מזה כדי שיהיה שוב מקום למעשה־כשפים של אחיזת־עינים ממרחק. וצאו וראו לעֻמת זה את הספור פיאַמֶטה של בּוקַציו הנעלה ומיטב הרומנים של ימי־הבינים, כמה מלֻטשה בהם לשון האהבה, ולא משא־המאורעות בלבד, אלא אף הרגש כשהוא לעצמו מצֻיָּר בטוב־טעם ודעת מעשה־ידי־אמן. כשם שעין ואֹזן תועות בעולם גלמודות, כמתֹאר למעלה, כך אין המחבר של דורנו יודע אלא את הנִגוד היבש שבין אהבת בשרים ואהבה רוחנית כביכול. ובנוהג שבעולם־הרומנים אהבה רוחנית זו, מין אבק אהבה, חֹמר עכור מחֻסר צורה שאינו קנין הבריות כלל, נעשה בית־קבול של המון רחשי־האהבה שבאדם, של כל חֹם הלבבות וכשרון הרוח, והוא המנצח. ומשֻׁנה הרומן מן החיים, שבהם אהבת־הבשרים מנצחת, ובצדקי, שהרי בה מצוי לפחות תֹכן מסֻים, התאוה והיצר, ואִלו האהבה הרוחנית אין לה לא שׁרש ולא קרקע. בקצור, אהבה ההוגנת לאנושיות דין אמנות לה: מאחדת היא את ההפכים, את החושיות ואת הרוח שבאדם, ואִלו הנפש הגסה מודה קֹדם הנשואין ברוח בלבד ואחרי הנשואין בחושיות בלבד, ועל־ידי זה כל ימי האדם מלאים יסורים ומפח־נפש והאהבה בבל־יראה ובל־ימצא היא.

במקום להזין את השלהבת משני קצותיה בנחת ובכוָנה, לזכות ולחזור ולזכות באהבה ולפתח זה את זה, עד־כדי שקלסתר־הפנים הישן והמקֻרב לנו יהא בכל יום כחדש – דבר שנעשה בידי החיים ממילא לוּ חכמנו השכלנו להתמכר אליהם באמונה ובפֹּעל, – במקום כל אלה הענין נמסר למלכות: על המדינה להעלות נר־התמיד, בתֹקף חֹק־לבטלה שקדמת שלף יבש אם לא יתחדש תדיר על־ידי המנהג ועל־ידי חיים שיש בהם אמנות. כי אין יפי החברה בא למדינה אלא מתוך זווג ההפכים, הדין והמנהג.

בררתי את דעותי מה שיש בו די. והטבע הנצחי מורה כמותי על כל פסיעה ופסיעה. המדינה והמשפחה והשירה והציור והחיים – הכל שותים ממעין היֹפי הגדול. אבל העִקר אצלי בדרושַׁי זהו: רואה אני את הצרוף של ההפכים, שהימנו כל היֹפי נובע, לא ראות עין קרה, אלא משתדל אני לקימו הלכה למעשה. זהו זווּגם הגדול והכולל של כל מעשׂי בני־אדם, שרמז עליו נובַליס ב“קטעיו” הנשגבים. אחרי הפִּזור הארֹך והעמֹק של הכחות האנושיים בזמננו חוזרת ונֵעורה, מתוך יאוש ומתוך צִפִּיה נצחת אל על, תשובה לאחדות הקדומה של החיים, לילדות שניה. אחרי השובבות של נערים בימי יון ואחרי ההזיה של בחורים בדורותינו שומעים אנו מתוך קול־המון התנועות הכבירות פעמי תקופת האהבה הבוגרת, אלה הם הנשואין. הפילוסופיה האשכנזית סבורה היתה, שעולם האצילות ועולם העשיה, האדם והעולם, יהיו פתאֹם לאחדים על־ידי גזרת ההכרה או בידי־שמים, וכך נכרתה ברית־הנשואין הפשוטה, שעל־פיה חוברת־הלבבות היא שמקבלת עליה במקום האדם את כל ענין האהבה והחיים לעולמי־עד. כנגד זה תארנו אנו את הזווג העליון, שתכליתו ליצור חיים ויפי בכל מקום ובכל זמן. זווג זה שמו וזכרו: תורת הנגודים, וחותמו: חרות החיים והשירה.

ועכשו נשימה־נא פנינו אל הנשגב. רגילים בחיי יום יום לומר על חזיונות ידועים בטבע, כגון התפרצות הר־געש, סערת הים, ערים בוערות וכדומה, שיש בהם יֹפי איֹם. רגש ההתפעלות מהול ברעדה שלא מדעת. לכאורה שתי ההרגשות סותרות זו את זו, ואף־על־פי־כן לא זו ולא זו נבלעת ושתיהן קימות זו בצד זו, ולא עוד אלא שהן מְעַלות ומשַׁפּרות אחת את חברתה. ההתפעלות היא רגש בן־חורין הבא מדעת, והנה מרטט תוך רגש זה רוח זר ואדיר בשרירות לב מדֻמה: יש שבני־אדם מבקשים לעשות כך בידים והם משמיעים בימי שמחתם תוך־כדי צהלתם ונגינתם אף קול תותח. מיטב הטרגדיה הוא בצירוף זה של האיֹם והיפה, וסוד השלום שבין שני היסודות המתנגדים הללו נתן ענין לכמה סופרים לענות בו. בזמן האחרון עסק בענין מצֻין זה אדמונה בּורק (Burke), אותו הנואם הנבואי, שאיני משבח אותו כאן מפני שרוצה הייתי להקדיש כל חיי לקלוסו ולמשנה תורתו או לפחות לתאר בהרצאות אחדות את טיבו ואת פעלו, כדי להשיב נפש בני־עליה המעטים. מי שמעיֵּן בחבוריו, וביחוד – בענין זה כמוהו כשילר – מי שמתבונן לחייו, אינו זקוק לשום הרצאות על הנשגב והיפה. כחו בפה להרוס ולבנות, וכחו בלב לאהוב ולעַלות, ואלהים הטוב יסלח לנו בני־דורו שעדַין לא הרגשנו בו. יסלח לנו אלהים את קטנותנו וחֻלּשתנו, שאנו נדכאים מנאומיו של בורק ולא מתעלים. אין הקולר תלוי בו. כי שני אלה נפגשו בו: הגדֻלה והאהבה. אבל הפעם רצוני לדבר לא עליו בעצמו, אלא על חבורו שחִבּר בנעוריו על־דבר הנשגב והיפה, אותו החבור שפרסם שמו הטוב בעולם. קנט קבל ממנו, ועִקר הרעיון שבחבור מצֻין הוא, ואף־על־פי שהבִסוס אינו מספיק, כי הדעות המֻגבלות על האמנות, שהן שולטות באנגליה למרות שכספיר, השפיעו גם על אדם גדול זה, שכן כל אדם מֻשׁפע מחדר הורתו, – אף־על־פי־כן כונתו הרצויה מרֻבת ערך היא.

אמר בורק: שני יצרים הם באדם, יצר הפחד ויצר האהבה, על־כן שואף האדם חליפות לשמירת עצמו למסירות נפשו. מתוך שמירת עצמו הוא מפחד ומתוך מסירות נפשו הוא מחבב. מרחף הוא בין שני היצרים הללו ומנענע בראשו לכל גל וגל של שניהם. לעולם אין הפחד או האהבה מושלים בו ביחידות, אלא בּשעה שהפחד גובר בו בחינת אדם, כלומר, לא בחינת בהמה או עבד, יש לו רגש הנשגב, הינו – גילה ברעדה, ולהפך, בשעה שהאהבה גוברת בו בחינת בשר־ודם, כלומר – לא בחינת הזיה, רגש היפה נולד. עיניכם הרואות, שגם תורתו של בורק מתוך נגוד היא יוצאת. מראה הוא את ההפרש ואת הטיב הסוגי שבכל רגש ורגש, ואף־על־פי־כן אינו זז מלרמז על השפעת־הגומלין שלהם ועל זווגם.

והלך שילר בכתביו ופסע פסיעה חשובה בתורת האמנות וקרא לשתי ההרגשות בשׁם משֻׁתּף, שכן בנות הן לאֵם אחת ויֹפי שמה. לנשגב קורא הוא: יפי־העֹז, וליֹפי סתם – יֹפי הממוגג. אף אני אלך בעקבותיו ואשאל מכם: אם אין הכנוי נשגב בחינת זכר והכנוי יֹפי בחינת נקבה, ושניהם מכֻונים ליֹפי המלא כל הארץ, שדברנו עליו בכל דרושינו, אלא שלא קראתי לו בשם “נשגב”, כדי שתמצאו אחר־כך את המֻּשּׂג הישן בהרצאה החדשה. כל זמן שהיו מדמים את היֹפי לטִמטום, כנהוג ברֹב תורות האמנות, היתה גם תורת היֹפי עקרה. אבל אין היפי בא לעולם אלא מתוך הזדַוגות ההפכים. על־כן צריך שהמבקר ויוצר־השיטה יהא אף הוא אמן, ואף תורת היֹפי אינה באה לעולם אלא מתוך הזדַוגות מֻשָּׂגים מתנגדים של יֹפי. כניתי את הנואם אמן הלשון בחינת זכר ולמשורר – בחינת נקבה. וכי לא שאפו כל הנואמים שבעולם לגדולות ולנשגבות? רק הגרועים שבהם בקשו להדיח, ואִלו הטובים שבהם בקשו להרים את שומעיהם. והיפי הסתמי, השמח בחלקו, הרך והשלם, איֵּה מקום כבודו להעריצו, אם לא באֹהל האשה והשירה?

נפסע־נא פסיעה אחת מהלאה להשקפת בורק. יש עֹנג בעולם – כֻּלנו רואים ומרגישים בו ושואפים אליו. עֹנג זה נֵעור תוך־כדי יסורים ותוך‏־כדי חדוה כאחד. מרפרף האדם בין חיים למות, בין אהבה לפחד, אבל רק הלבוש הוא שמָפנה כלפי העולם. כל מה שפורח ונובל חליפות על־פני השטח החיצוני, כל החיים ואפר־מקלה שלהם שיכים תדיר לאותו אין־סוף השלם והעליז, שאין מפלט ואין גרוש מבית־תענוגיו. וכי אין מי שהשיג סוד האהבה? וכי אין כל קרבן וכל נדבה מן מיתה? ואתם באים בשאלה, אם יש שמחת המות? וכי מי זה יחפוץ לחוש שמחת החיים, אם לא בגין שמחת המות?

כך מלכות החיים נוגעת במלכות המות ואחת מָרגשת על־ידי חברתה. כשהיפה והנשגב נוגעים זה בזה בדרך זו דומה עליה על הנפש הנהנית מן היסורים והעֹנג כאלו גוני הירֹק והארגמן עוברים לעיניה חליפות ואחד ממלא את הנאת ההסתכלות שבחברו. ופרוֹזֶרְפִּינָה של גֶטה מהי אומרת? “בין חדוה וצער העֹנג מרחף”.

כך הנשגב והיֹפי מתמזגים בגדולי העולם הקדמון. ואל־נא יקראו בני־דורנו בשם נשגב לכל מה שדרכו להזיק ולהלך אימים, שאינו מוצא את ידיו ורגליו בשעת זריעה ובנין, שאוחז את העינים ושׂשׂ בגוניו ולעולם אינו מזין את עינינו בירֹקת התקוה והעתיד.

 

פרק שמיני    🔗

בכל יצירה אמנותית יש להבחין שני דברים ואת שניהם צריך להכיר בטיבם המשֻׁנה כדי שזווּגם וקשורם יצא לאור עולם. וכבר בִררתי, שדוקא קשר זה הוא מעשה־ידי־אמן. הרוח הצר צורה והחֹמר המקבל את הצורה מצטרפים ונעשים יצירה. בדברים שהטחתי בפעם שעברה כלפי משפט־האמנות שבזמננו לא הֻגַּד עדַין אף החצי. ולמה משפט זה שנוא עלי? מפני שחֻצפה היא להסתפק ברוח היצירה בלבד או בנטילת הזֹהמה משקוי־היֹפי, להבין את האמנות מבלי להשיגה, להכיר את הרוח היוצרת מבלי להתעמק בטיב החֹמר וסרובו הנאה. הסתכלו־נא באמן בן זמן גדֻלתה של אמנות הציור, למשל, בֶּנְוֶנוּטוֹ צֶ’לִּינִי, שהוא גלוי וברור לפנינו בתולדות עצמו יותר מכל ציָּר אחר. הוא, שהיה על־פי מלאכתו צורף־זהב, מתיחס אל שאר האמנֻיות וביחוד אל הציור כיחוסנו אנו, צורפי המלים וצורפי החרוזים וצורפי המחשבות, אלא שבקיאותו ברִשום ובחיים גדולה משלנו. אנו, שאין לנו ענין לבית־היוצר, רואים את הציור שלפנינו כמין יש מאין וקוראים לו כמקֻלקלים שבעובדי־אלילים בשם יצירה. ואלו לבנוֶנוּטוֹ העִקר הוא, שהציור נעשה וכיצד נעשה. ואין הוא יודע כלל את ההבחנה המעציבה שאנו מבחינים בין מעשה־חושב ומעשה־ידי־אמן. בלי־משים עובר הוא מן הפִּסול אל מלאכת־המבצר ועשית כלי־תותח, ואינו מחשיב לא את הלטוש המוכני שהוא עקר לנו במעשה חושב שלנו ולא את הרוחניות היתרה שאנו מרֻצים הימנה ביצירות האמנותיות שלנו. על־כן שמחתו והתפעלותו מן האמנות – אמתית ועמֻקה וקימת, ואלו שלו נוחה להתלקח כקדחת ונוחה להתקרר. בתי־שכיותינו ואולמי־אמנותנו פתוחים יותר מדי להמון “המבינים”. אלו היתה ידי תקיפה הייתי מחמיר בכניסה פי שלש. צאו וחשבו את השעות הגדולות והנשגבות, שעות אנושיות ואלהיות כאחת, ואת השקידה ואת המנוחה ואת שפעת המחשבות הרמות והפעֻלות הרוחניות שנשקעו ביצירות שבבית־הנכֹאת, וצאו וראו לעֻמת זה את דור הננסים המתהלך באוצר זה ומשתבח בדמיון־הדיוט שלו, שאמנותו טובה יותר גם בעבר גם בהוה וגם בעתיד. במקום גדולים הם עומדים ואינם נעים ואינם זעים ועוד הם מוסיפים אֹמץ. צריך היה להכביד עליהם את הדרך, כדי שירגישו לפחות בהליכתם. שאין זוכין ביפי מן ההפקר. וכדאי היה בתורת נסיון לנעול במשך זמן־מה את בתי־הנכאת בפני כל מי שאינו מביא עמו ציור מעשה־ידיו. חבת האמנות ובולמוס ההשכלה נתפשטו כל־כך עד שגזרה זו ודאי תביא תועלת, ועל־כל־פנים תהא תועלתה מרֻבּה מתועלת החרות היתרה שנוהגים בה עם הקהל.

כמעט בכל השגות האמנות שלנו יש קלקלה פנימית: האמנים שקדמו לנו בימי־קדם ובדורות האחרונים גדולים היו מכדי תפיסתנו. וכך נהיה רוחם אצלנו למצות אנשים מלֻמדה וחמרם חֹמר מָחלט, יחיד ומיֻחד. נודה ולא נבוש: בעֹמק לבנו ברי לכֻּלנו, שגדולי האמנות כבר היו לעולמים. מי מאתנו יכול לשוות בנפשו ציור מעֻלה מציוריו של רפאל או פסל מעֻלה מפסלי פידיאס? אבל אלו היה הדבר כן באמת, אלולא היינו מקשיבים בקרבנו קול מבשר ואומר: אין לאמנות סוף ואין חקר לרוחה, ודאי היה האמן של דורנו משליך את כל מלאכתו וכליו אחרי גווֹ. אמנות חדשה וגדולה ממשמשת ובאה. ואמרתם, מה יהא טיבה? – מי שרוצה לחזותה אין לו אלא להסתכל ביצירות העולם העתיק בעין אמן, כלומר, לא לקבל אותן בתורת יופי שאין למעלה הימנו ולחקותו, אלא להתעמק ברוח עבודתן וזמנן ולעשות בחֹמר החדש ובזמן החדש ממש כמו שעשו הראשונים בשעתם. ההסתכלות הבטלה וחסרת־הלב היא מקור כל החקוי המת וגורמת לאדם להתיאש מעצמו ומן האמנות. אי־אפשר להפשיט את רוח האמנות מן היצירה או להוציאו על־ידי זקוק ולהניחו למשמרת. אין האמן תופס את שניהם – את רוח האמנות ואת חמרה, את הצורה ויוצרה כאחד. תפסת את שניהם, הרי אינך מחקה אפילו כשאתה עושה כמתכֻּנתם, אלא מעתיק אתה וסוף־סוף אין כל האמנות אלא העתק מן הטבע, ולא מפרטיו אלא מפעִלתו הנצחית.

אף בחיים ובחברה בני־דורנו נוהגים כמנהגם בבתי־השכיה. אין דרך־ארץ שלהם משֻנה בעִקרו ממשפט־האמנות האמור למעלה. כי רוח היֹפי אחד הוא בכל הטבע ומי שאינו מרגיש בו באמנות שוב לא ירגיש בטיבו האמתי של מעשה טוב. וכך שיחתנו נסבה בלי משים לאמנות הגדולה מאחיותיה, הלא היא חנוך האדם. מי שיטעון כנגדי שאין לתורת־המדות ולחנוך ענין לנושא דרושַׁי וכן מי שיראה בהן דוגמה או מוסר־השכל בלבד אינו אלא טועה בתכלית כונתי, ומיטב עבודתי ממנו והלאה. אותם גִלויי שכינת האדם בלשון ובצליל ובשיש ובצבע, הראויים להסתכל בהם בחרדת קֹדש, הרי אני מעשרת הראשונים לכרוע ברך לפניהם. אבל כיצד אדבר על היֹפי ולא אשתדל קֹדם־כל למלא את החלל העכור והריקן המתהוה לאחרי התרחקות היצירה האמנותית, שהקסימה אותנו שעה קלה, לאחרי שחלפו עברו נעימת הנגון הנשגב וכל חן השירה, והנפש חוזרת לסביבה הקרה ולמציאות־החֻלין, ומכל הגדֻלה והיֹפי לא נשאר אלא חזון־לילה וגעגועים אל הראוי, שלא הָחזק בו אדם מפני גזרת הגורל.

למה הרהיבוני נגינה זו ושירה זו וציור זה? כך שואלת הנפש ומשיבה לעצמה: לפי שהם יצירות כערכי, לפי שדברו אלי כדבר איש אל רעהו, לפי שאותם היסודות שהתאחדו ביצירה האמנותית לחטיבה הרמונית אחת הם הם היסודות שמדַינים זה עם זה בקרבי בשבט עברתם. ואם עלה בידי האמן להשלים ביניהם ולזַוגם, למה לא יעלה גם בידי אני, שכל כחותי נשמעים לי לרצונם בשעה שכונתי טהורה ואלהית. “אף אני מצַיר הנני” – נפשי, שהימנה נובע כל היפי שאני מֻכשר ליצור ושׁעליה לקבל בפנים יפות כל היפה הבא אליה מן החוץ, כלי נאה זה קֹדש ליֹפי אף הוא. כל השאר – הטעם האמנותי, שכל העולם רודף אחריו כרדוף אחרי חריצות ואִמון־יד, או העין הבוחנת, שבאמת אינה מתחזקת ומתחדדת מתוך הסתכלות חד־צדדית, או היד המרגישה, שאינה עומדת על עצמה למרות אמון מרֻבּה – כל אלה אינם מספיקים.

טענת־צדק אחת יש לטעון כנגדי והיא, שמוביל אני אתכם אל מקור היֹפי רק בסוף דברי ושהקדמתי גִלויי־היֹפי הבודדים ליֹפי הפנימי העליון. שכֻּלם יוצאים הימנו ושבים אליו. זהו עִקר תכנם של מכתבי שילר על החנוך האסתטי של האדם: לעשות את יפי־הנפש סרסור בין המחשבה והמעשה, להשקיט את מהומת התאוות וההנאות ואת ריב האמנֻיות והמדעים על־ידי פתוח הרמוני של כל המתאוה והנהנה, הצר צורה והלומד. נניח אפוא, שבינינו חי אדם כזה, שהוא יצירת ידי עצמו שהלהיב עצמו לפע

ֻלה על־ידי הניצוץ האלהי ככל משפטה של האמנות וחֻקתה. מה יאמרו הבריות לאדם זה או ליצירה חיה זו? אף כאן יבואו בכלליהם הישנים, היבשים והמָפשטים, אף כאן אין חכמתם מגעת אלא לידי נטילת הזֹהמה מן השטח. מאלף הפעֻלות שבדברי־הימים ובחיים הפשיטה את הרוח ועשתה הימנו כלי־שמוש כדי לָמֹד על־פיו את הפעֻלות הבאות, אם עומדות הן בנסיון, ולהתלהב ממנו בשעת הכֹּשר ולזרז את עצמו למעשה מוסרי. וכשיבוא אדם גדול, שיוצר צורה חדשה וטפוס חדש לכל פעֻלה בודדה, הרי אין העולם שואל אלא זאת: אם פעֻלתו מתאימה לדפוס הישן הבדוק והמנֻסה במשך כמה דורות. דפוסים מוסריים אלה מסֻדרים כהלכה למיניהם: יש כאן חובות שבין אדם למקום, שבין אדם לחברו, שבין אדם לעצמו, ומיד מקישין גזרה־שוה ומוציאים מסקנה והאדם יוצא כֻּלו זכאי או כֻּלו חיב. בדאבון לבב מֻכרח אני כאן לומר, שאפילו בספרות הגרמנית אין בשפעת ספרי תורת־המוסר אף אחד – דברים כהויתם! – שאין בו קלקלה זו שמניתי. שהרי לא די להודיע, שבמשפט המוסרי הכל הולך אחרי כונת המעשה, אחרי הלב והרצון. הכונה הרצויה בלבד, כפי שהיא, מתֹארת על־ידי אותם בעלי־המוסר העלובים, אינה שׁוה יותר מכדי שָׁוְיָהּ של צורת החובה המוסרית בהתגשמותה, אם אין אתם משיגים אמנות הפעֻלה גופה, אם אין אתם מֻכשרים ללַוות נפש יפה מראשית נצני רצונה ובעבועיו החשאיים דרך כוּר הגורל, המצרפהּ ומזקקהּ לשם בֵּרור היֹפי שבה; אם אין אתם מכירים בגבולי־כחות המעכבים בעד הנפש; אם לא חייתם בעצמכם במצבים מעציבים פולחי־לב – מה יש לדבר על מוסרכם העלוב והפעוט, זו מלאכת־המוסר, שאינה מלמדת אלא מין חריצות להשתמט ולהתעלם בערמה מפני יצר־הרע. ורצוני ללכת דוקא לקראת החיים, להאָבק ולהלחם ברוח האנושיות ולא להכותו אחור בלבד, וכל־שכן לא להשתמט מהם כירא ורך־לבב.

בשעת משפטו של אחד מבני הדור שכניו שואלים: מה עשה? מה מראהו של חלק־הפעֻלה הנגלה, שזרחה עליו השמש ושאפשר למששו בידים? וכֹהן הדת שואל: למה עשה זאת? מהי כונתו ומהו רצונו? רוצה הוא לדעת את הטפח המכֻסה של הפעֻלה. יש לזה פני נצרות, אבל רק למראית־עין, שהרי היכן התחלת הפעֻלה? ובכלל אין הנפש היפה יודעת בעצמה טעם מסֻים לכל פעֻלה ופעֻלה, אם לא הטעם המספיק, שחֵן עצמה עליה. ועכשו הריני שואל אתכם: וכי אין צֵרוף המוסר ותורת האמנות אצלי אלא הקבלה בלבד? זכרו את דַּין האמנות, שצִיַּרתיו לפניכם בשיחה הקודמת: מתחלה מסתכל הוא בחמשת חושיו הממשיים בציור שלפניו ואחר־כך, כדי לצאת ידי חובת רוח, עובר הוא בקפיצה אחת להלאה מבית־היוצר, שאינו נוגע לו כלל, ומתעמק במחשבתו של האמן ושואל: למה עשה כך, מה כונתו ורצונו? והנה המסתכל בציורים יכול ליַשב בדֹחק: אין לי עסק בבית־היוצר, איני לא צַיָּר ולא משורר ואם אין משפטי טוב בעיניכם, הניחו לי ואל תשימו אלי לב. אבל המסתכל בפעֻלות מוסריות הרי לא יאמר, שאינו אלא מבקר ואינו רוצה לפעול בעצמו; הוא מצֻוה ועומד ללכת לבית־היוצר ובעיניו יראה את המלחמה הקודמת לפעֻלה, כי עליו להבין, כיצד הפעֻלה באה לעולם. ודוקא כיצד זה, בית היוצר של הפעֻלה, אינו מֻזכּר בספרי תורת־המדות, והטעם פשוט: העוסקים בחכמה זו של יִפי־הנפש בזמננו הם דוקא הרחוקים מחיי ההאצילות וממלחמת האיתנים שבעולם, ומי שלבו לא נאחז בסבך ההרפתקאות של הגורל אינו מֻכשר לעולם לפתור שאלה מוסרית חמורה.

המהפכות הגדולות, שעוברות על אירופה בזמן הזה, ישימו קץ למוסר פחדני זה. כמה הם אלה, שסדרו את חייהם ופרנסתם על־פי השֻׁלחן־ערוך של מוסר לכל פרטיו ודקדוקיו ומִלאו את כל חובותיה ובכרו את שביל השלג על שביל האש של אהבה ותאות השלטון והמלחמה וקבלו עליהם את השעמום ובלבד שינצלו מסכנת פגיעה באחרים. וכמה הם לעֻמתם אלה, שהלכו בשיטת המוסר הזועם של קַנט וגמרו אֹמר ובצעו את אשר זממו. בהסח־הדעת כל ההנחות, שבנתה עליהן התורה הישנה, הולכות ובטלות, והנשמה עומדת ערירית ואין לה מנחם, וכל הצרות והיסורים, שנשמרה מהם כל ימיה, כתֻמם באו עליה. כך היה לנו החֹק המוסרי למשענת קנה רצוץ, לפי שלא נִתּן בבית־היוצר, אלא הָפשט והורם מן הפעֻלה, שהיא העִקר. נמצא, שהאמנֻיות היפות, שהיו תדיר נראות בעיני החוטאים המוסריים כמין מוֹתרות ותכשיטים נאים לחיים היבשים, בלי תועלת מוסרית כל־שהיא, דוקא הן נשארות לפלטה גדולה בשעה זו של שמִטת המוסר ושברון כל עִקרינו וכללינו היפים. וכך נאה וכך יאה. דין הוא, שאבן מאסו הבונים תהיה לראש־פנה.

הכללים הנאים, שקבצנו על־יד מתוך החיים העלובים, אינם שוים כלום. הפרוטות והאסימונים הללו אינם מספיקים אפילו לקל שבקנסות. עלינו להתחיל את חיינו מחדש בעסק גדול ולבנות את אהלנו הישן על־פי בנִיה וגִזרה חדשה – או ללכת לאִבּוד. ואף־על־פי־כן אין אני מקפח שכר כל בריה: בכל צמצומם של הכללים והעִקרים הללו לב רַגש היה מפַתּחם בקרבו באהבה ובאש־דת. ולא באתי לגַנות לבות כאלה, כי קסם יָפְיָם מרהיבני, שגדול כֹּחו בצמצום כברוָחה.

בדרך כלל ספר־החיים נִתּן מן הגורל. הזמן והמצב נותנים לנו חוג־פעֻלה מסֻים ואין לדון עם האדם על צמצומו או רחבותו. אבל הלב יודע, אם נעימת הקריאה בספר זה והנִגון המלַוה אותה נוגעים בספר או אינם נוגעים, ממתיקים או מרימים או מעמיקים אותו – לב יודע נַגן במשמע ולא בעל המוסר. כיצד רצונך הטהור מתדבק ברצונו של עולם, שדרכו לסרב, כיצד הם חיים בשלום וכיצד הכח היפה שבלבך מתקן כל פגם־הרמוניה מצד הכחות החיצוניים – על כל אלה ישבחוך או יוכיחוך באהבה רבה. ויכול אדם נעלה לחיות חיי־נפתולים מלאי תאוות סוערות ומלחמות ולנצח את הכל ולעשות שלום בין הכחות הנלחמים, ואף־על־פי־כן איני משבח אותו עד שימצאו מעשיו חן גם בעיני שאנני־הלב. ודאי הרבה נמוס ודרך־ארץ עושה, הרבה כללים ועִקרים עושים, אבל מקור ההלכות של המוסר טהור ויפה הוא ומי שעלה בידו לשמור על טהרתן ויפיָן ורעננותן בו ראויות הן להתכבד. אדם זה קנה גם בקיאות החיים, ואלהי היֹפי מדבר מתוך גרונו, ואף למוסר נעלה ממוסרו לא יחסר לו חסד אלהים. שאר עמי־הארץ, פרושי מה חובתי ואעשנה, אסור לרחם עליהם.

ידוּע לכם המעשה בהֵלך שפגש בחכם אֵיזוֹפּוס ושאלהו, כמה עליו ללכת עד מקום פלוני. השיב לו איזופוֹס: לֵך. חשבהו ההלך למשֻגע והלך לדרכו. מיד קרא אחריו איזופוס: חביבי! עוד לך שלש שעות עד הפֻנדק. חזר ההלך ושאל: למה לא החזרת לי תשובה על שאלתי מיד? אמר לו איזופוס: וכי היאך יכֹלתי להשיב לך קֹדם שראיתי את הלוכך? – קנה־מדה זה של איזופוס צריך שיהא לו למוסר לקַו, שאם לא כן, אין שמו מוסר. עד שאתה שואלני, כיצד עליך לחיות כדי למצֹא חן בעיני, קום וחיה או אז אֹמַר לך, מה טיבו של היֹפי שאתה מֻכשר לגַלות בחייך. וכך בכל דבר ודבר. מנת־היֹפי שנִתּנה לעולם אינה אלא בשביל מי שמתעמק בתנועה האלהית ובמחלֹקת האלהית, שמהם היֹפי נברא.

לעֻמת זה כל אדם נושא בקרבו קנה־מדה אחד, מוכן לכל, כמטת־סדום זו, שאינה משתנית ממדתה בין שרגלי השוכב קצרות בין שהן ארֻכּות ממנה. יש לו חֹטם מסֻים, עין מסֻימה ומצח מסֻים ועל־פיהם אומד הוא כל חֹטם וכל עין וכל מצח העוברים לפניו. כמו כן מטבעות טבועות אצלו להצלחה ולטובה ולגדֻלה, וצורות קפואות אלה, שנוטלות ממנו כל החמדה וכל החֵרות שבחיים, שאוחזות את עיניו וממררות את כל עולמו – לאלה הוא קורא בשם הכולל: משאת־נפשו. על־פי משאת־נפשו זו מחנך הוא את בני־האדם הקרובים אליו וביחוד את בניו. ודאי אף הטובה שבאִמהות אינה יכולה לבטל את רצונה זו זכותה לראות את הרך הנולד, שוכב חיקה, המלא חן־ילדות סתם, כאיש בין האנשים ממש, בן זמנו ומקומו, וצופה היא בעיני רוחה כשהוא פורץ גדרי החנוך והגרעין יוצא מתוך קלִפּתו לאויר העולם. הריהי מצַירת בדמיונה את פרוצופו לעתיד לבוא, ופלוני ממכיריה, המוצא חן בעיניה, משאיל את הצבעים לציור זה – ואיך היתה נרתעת לאחוריה אִלו הראוה פתאֹם את התינוק גדול ולא היתה רואה בו אף שרטוט אחד מציורה ולא היתה מכירה אותו אלא על־פי רגש־האם בלבד. והנה בודאי החנוך הולך על־פי משאת־נפשה של האם, אלא שהטבע שִׁלַּח את ההגה לאט לאט ובנחת לצד אחר, עד שהיא עולה עם בן־טפוחה לחוף אחר, שלא עלה על דעתה מעולם. אשריה אם יש בה מדת הוַתרנות הנאה כלפי הזמן והגורל והיא מניחה למשאת־נפשה להסתגל אל המצב המשֻׁנה והצרכים החדשים ויודעת לשַׁנות את מאוייה ותקוותיה. בימי חנוכנו אנו לא היתה מדה זו שכיחה. לבם של מחנכינו סמוך ובטוח היה יותר מדי. משאת־הנפש של תועלתיות ומעשיות, שעִצְבוּנוּ על־פיה, היתה לנו למשענת קנה רצוץ דוקא בשעה שהיו מדות אלה זקוקות להוכיח את טובן. בכונה רבה ורצויה חנכונו בשביל מקומות ויחסים וזמנים מסֻימים, וכשהגיעה שעתם נשתנו המקומות והיחסים והזמנים או עברו ובטלו. איזהו הזמן, מה הם היחסים, והעִקר – איזהו המקום, שנחנך בשבילו את בנינו אנו? בשביל גרמניה? איהָ? מי יודע, היכן מקום גִּדולו של גרעין חדש לא

ֻמתנו הגדולה? בצפיה ובתוחלת מהולה בספק חוזרים אנו על כל ארצנו עד־כמה שעינינו מגיעות ובכל מקום מראים לנו על עצמנו, על לבנו ועל לשון־האם היחידה. נמצא, שעלינו לחנך לשם העתיד אנשים שהם בני־חורין כיצירה אמנותית, שחֵן עצמם עליהם, שהם ביניהם לבין עצמם כמים הפנים לפנים, שיפיָם מוחש לכל מי שיש לו חוש היֹפי ושדבריהם נשמעים בכל המקומות שלשונם נשמעת – הכל כשיר גרמני. על־כן נקבל־נא באהבה את היסורים שבאו עלינו. החנוך צר־העין ודל־הבשר, שהיה מכניס כל נולד לחוג קבוע של החיים ולדור קבוע של אותו ארכיון לכחות־אדם המאֻבּק והבלה המכֻנה מדינה, סר טעמו. ואפילו חשבון־תועלת גס שבגסים לא ימליץ עליו. עלינו לחנך בשביל החרות או שלא לחנך כלל. והחרות האמורה כאן אינה חרות פראי־אדם, אלא חרות היצירות האמנותיות. ולפיכך אין למלה חנוך שום טעם, אם אינה מין ממיני האמנות היפה. ומי שאינו מבין מהותה של אמנות יפה לא יצלח לענין החנוך, אפילו אם הוא בקי בכמה וכמה מלאכות קטנות של למוד והוראה.

בפתיחתנו אמרנו, שהכל יפה, והרינו מתקרבים לאט לאט שוב לסברה זו. וכך נדבר בשיחה הבאה על החנוך האמנותי של היחיד, בשיחה שאחריה על חנוך העמים ובשיחה אחרונה על חנוך המין האנושי.

 

פרק תשׁיעי    🔗

המוסר והחנוך, בהוראתם האמתית והנצחית, ענין אחד הם. הכל מודים, שידיעת הטוב בלבד אינה מועילה כלום וזקוקה היא לאמנות המלמדת אותנו להרגיל את עצמנו ואת אחרים למעשה הטוב. וראה זה פלא: יש לנו אמנות המלמדת כיצד להדריך את אחרים אל הטוב, וזהו החנוך, אבל במקום אמנות המרוממת את עצמנו אל הטוב והיפה אין לנו אלא תורה יבשה, שאין דין אמנות נוהג בה, על־אודות ההבדל בין טוב ורע. דוקא לב האדם, מקום שם כח־היוצר של האהבה מקנן, מקום שם חובה ונטיה עושות בלי־הפוגה מלחמה ושלום בחשאי, מקום שם כל המעשים והעֻבדות משאירות עקבות עמֻקות – וזהו שנקרא “דבר המסור ללב” –דוקא על לב זה, שפגיעתו קשה ושהוא רך ועז כאחד, נותנים מבחוץ בלי כל רגש עֹל תורה יבשה של חובות, ולא חולים ולא מרגישים בתנועת הלב ודפיקתו, בהרגשתו ובאהבתו, ביצר לב האדם, שהוא טוב ומיטיב מנעוריו, ובכל־זאת אינו דומה יצרו של זה ליצרו של זה, וכך גוזרים עליו גזרה שאין נפש היפה יכולה לעמוד בה, ואפילו לתפסה, כי נחר תוכה ואין בה אהבה. כדי לשמוע ולצַית לנוגשים הללו, שאינם לא בנגינה ולא בקצב, צריך הלב להפסיק את דפיקתו ולהתכחש לטוב טעמו עד שישכחהו לגמרי.

מוסר־אליל זה עבודה־זרה היא. רחוקה היא מן האדם ומרה שבעתים מן הגורל העתיק, זה המזל הסתום, שהיו היוָנים והרומיים שֹמים כסאו מֵעל לכל בני־אלים ובני־אדם, ומגבהותו האכזרית, שהיא ואפסה עוד. אין לך בלבול־מֻשגים גדול מטעותם של בעלי־המוסר בדור אחרון, שהיו נמלכים זה בזה, אם יש בה באמנות היפה גם תועלת מוסרית. נדמה להם שהם הולכים בעקבותיו של אותו גדול, שהתחצפו לקרֹא לו בשם רבם ומורם, והודו בדבר, שיש להדריך את בני־האדם לדרך הטוב לא על־ידי תורת־המוסר בלבד, אלא גם על־ידי דֻגמה ומופת. צריך אפוא ללמד ולעשות. והנה החִקוי והמצוה כשהם לעצמם עלולים להמית כל אמנות והאנשים האלה לא השׁתמשו בבית־מדרשם של החיים בשום אמצעים אחרים זולת החקוי והטֹפס.

בשעת נפתולי־הגורל, כשהאהבה והרחמים והשנאה והכח נלחמים בקרבי, מי יושיעני? המצוה? אבל מצב־הדברים במקרה הנדון חדש הוא לא היה לעולמים, ואיך יתאים כלל סתמי מן המוכן אל לבי אני ואל מצבי אני, שאין איש בקי בו כמוני? תאמר: שאל דברי־הימים ויגידוך, אחוז מעשי אבותיך בידיך? ראשית מה מזֻהמות הן הידים, שמהן אני מקבל את דברי הימים! על־פי תורת־המוסר השנואה עלי הרי שלמותן הקדושה של תולדות בני־האדם כבר נפגמה. דומה הדבר כאִלו יום־הדין הגדול כבר בא וכל גדולי עולם עברו כבני־מרון, ונבדלו הטובים מן הרעים, שומרי המצוה מן הממרים. ושנית, נניח,שמבין אני למעשיהם, וכי די לי לעשות כמתכֻּנתם או די לי להוציא ממעשיהם סכום מוסרי וכלל גדול להתנהג על־פיו? לא זה ולא זה. הכלל אינו מועיל והדֻגמה כשהיא לעצמה אף היא אינה מועילה. אבל כשאני רואה את הכלל מתגשם בדֻגמה, את הרוח – בגוף ואת החֹק – בתולדה, מיד קצב הפעֻלה תוקפני ואני בא לידי תנועה ולידי משקל מוסרי, וזוהי תכלית כונתי. החיוב והזִקָּה מלֹא כל הארץ כחם. החיוב או החובה של אותם בעלי־המוסר מתנהגים כרועה זה שמקל־חובלים בידו: זמן־מה מניחים הם לאדם לרעות בנחת, כמה וכמה פעֻלות אין שום אִסור חל עליהן, כגון שֵׁנה ואכילה ויכול אדם לעשות בהן כאַות נפשו, ואין בזה לא משום מצוה ולא משום עבֵרה. אבל בהסח־הדעת פוגע הוא באחד מהמון הסיָגים והגדרים המוסריים שלהם ומיד החובה באה ומטפחת על פניו. וכי תורת־הטבע היא זו או תורת דברי־הימים הקדושים? החרות והרצון מצד אחד והחיות והזִקה מצד שני נפגשים תדיר וקוראים זה על זה מלחמה ושבים ומתפַּיסים, מדַינים זה עם זה ומחבבים זה את זה, עד ששני הכחות האלה, שאינם יכולים לבטל זה את זה, יוצאים במחול כביכול והרינו שומעים את הנגינה ומרגישים בקצב. ואם תפשיטו מנגינה זו את הקצב והכלל ותרשמו אותם במספרים או שתחַקו את הנעימה מעשה־קוף, עדַין אין אתם יודעי־נגן או אמני־החיים.

לגַדל אמני־חיים כאֵלה – זוהי תכלית החנוך של עצמנו ושל אחרים. אלא שעליהם להיות חפשיים משעבוד הגורל והזולת, מאֻששים במעשיהם ונכונים לקראת כל צרה שלא תבוא. ותביעת הזמן היא. כי התִּקרה הדחויה שוב אינה מגן לנו והפִּרצה קוראת לכל הסערות והזוָעות שבעולם. חרות זו, שאין חיים זולתה, אינה נקנית אלא על־ידי היֹפי או על־ידי האמנֻיות והמדעים ודברי־הימים כשהם מֻשגים ונפעלים מעשה־אמן, זאת אומרת – כשהעיון בהם מביא לידי תנועה קלה ויפה, אותה התנועה המרחפת שהיא פרי־החיים היחיד והמיֻחד, הנִתּן למסירה לאחרים.

אין אני חושש, שיטעו בדברי, אם אֹמַר, שהאמנות בכלל והשירה בפרט, שהיא החשוב⁴ שבכל הענינים שנִתּנו לבני־אדם לענות בהם, היא גם אמצעי־החנוך הראש והראשון. השירה עדיפה מדברי־הימים, וכל מקום שאתה מוצא הבנה חפשית בדברי־הימים וברוחם העצמי, לשמם ולא לשם תכלית שמושית, הרי אף הם שירה. השירה מושכת את הלב הטהור של בני־הנעורים, מפני שאין לה פניות. כל ילד מבחין יפה בין הדרכותיו המעֻשֹות של קַמפֶּה, המעוררות בו גֹעל־נפש, ובין רובינזון קרוּזוֹ הנעלה, המלא חכמה לאמִתּה. כל מה שנותנים לתינוק צריך שיהא ענין לעצמו ולא כלי־שרת לזולת מן התכליות. ממין זה הם ספורי המקרא, האודיסיאה, רובינזון, אלף לילה ולילה וכדומה. בהם תמָלא הנפש שלל־צבעים והדמיון יאבר כנפיו ודרור ינתן לו. דעתו של אדם מתרחבת, ומתוך שהוא נפעל מכל הצדדים הריהו בא מאליו לידי שווי־המשקל. והחנוך המוסרי הרגיל מהו עושה? את כל החושים סותם הוא ב“עשין ולאוין”, את ההופעות המסֻגלות לעורר חמדה באדם מסלק הוא לצדדין וגונזן, תחת להוסיף כהנה וכהנה, באֹפן שיגדילו וימתיקו זו את זו. וכך הוא מאבד את כשרון הקִבּול הנאה הפתוח לכֹּל ופותח שער לחוש אחד בלבד, ולחוש זה מראה הוא את כל הדברים מצדם האחד, שהורה הנסיון הדל פעם אחת כי טוב ומועיל הוא, והרי יתכן שדוקא טבע הילד לא ימצא בו בצד זה חפץ לעולם. כך אתם מכניסים את הבריה העלובה לתוך החיים כשהיא נתונה בשלשלאות ונטולה מעצמותה. על־כן תאות־לבה הראשונה בחרותה מולידה בה תסיסה חולנית והיא מסירה את הפקק מן החוש הסתום. ושוב העין רואה והלב חומד וחוש שני נפתח – ועד שאתם עומדים ומשתוממים על בולמוס זה של תרבות רעה ועל ארחות עקלקלות ודרך סוררה ומדברים על השחתה מוסרית ורוע־לבב, עליכם לשבח לאלהים הנותן כֹּח לטבע האדם לפתח חרצֻבּותיכם מעליו ולחלץ נפשו ממות.

טבע יפה זה, גדָל־העליליה, שהלהבה אוֹחזת בו בדרך זו שתארנו והוא עלול להשָֹרף ולשרוף גם אחרים עמו – מה רב האור והחֹם שיכולים היו להתפשט הימנו אִלו היו נותנים לו דרור מלכתחלה, אִלו היו מרשים להם לציורי העולם להכָּנס לתוך חושיו משחר טל ילדותו בנחת ובהדרגה, לגעת בנפש ולגָרותה, ומֻבטח לו לכח־הנפש שהיה גדֵל ביחד עם האויב המתגרה בה מלחמה. ישחקו־נא הילדים לפנינו. הניחו להם. מִשחק הילד לא יתמיד בצד אחד, סופו להושיט ידו אילך ואילך, לשמאל ולימין, לפרחים ולכוכבים, ומתוך חרות יבוא לידי צמצום עצמו. ואִלו אתם בשיטתכם הקיצונית –ואם היא לכאורה מעשית ורחמנית – שאתם מרכיבים לו או מסַיעים בידו לכך, תגרמו בזמן מן הזמנים למרידה נוראה של הכחות העזובים. על־ידי כל אִסור חדש וכל צמצום חדש – שעוד נכונו לו ממילא בשנים הבאות לכשיגדל ויקל מעליו את המשא – שאתם גוזרים עליו ועל־ידי כל המוסר המֻקדם אתם משקיעים אותו ברגש החטא ומאבדים בו כל יֹפי וכל חרות.

אם יש בו בילד מטבעו חמדה גנוזה בצורת כשרון או נטיה מיֻחדת בתוך שאר סגֻלות נפשו, נוכל להכיר את האמן הפדגוג על־פי השפעתו ויחסו: מחנך־הדיוט ידמה בלבבו, כי אצבע הטבע לפניו ויסַיע לכשרון המעֻלה בכל כחו ויראה נחת בעמלו כשהחניך יהיה לעִלּוּי. ואִלו אמן־פדגוג יניח את משקלו דוקא בכף שניה של המֹאזנים, אותו הכשרון יתפתח מאליו והוא, הפדגוג, יעורר בכל כחו את ההכשרות האחרות, שלא חֻננו מידי הטבע, כדי שהכל יצמח בשוה ולא יתרומם ענף אחד על חברו לחַבּל את היֹפי, עִקר כל העִקרים. כל כשרון מצֻין בילד, אם באמת מן הטבע הוא, מחלה מבטן הוא. ואם לא יעצמו גם שאר האברים וההכשרות עד שיגיעו למדרגתו של עריץ זה, אין כאן אישיות שלֵמה ונאה, כמו שאין דרמה או רומן במקום שגבור אחד פועל הכל. כל עצמו של הטבע האמתי אינו אלה התעוררות תדירית, מחלֹקת הכחות שאין לה סוף. וכמה גדולה טעותכם, שאתם מחזיקים ידי עריץ. למה זה לפעמים דוקא בני־אדם שלא עוררו בילדותם שום תקוות ושלא היו מצֻינים בשום דבר מיֻחד ולא ידעו שום גבור החביב עליהם ביותר– למה דוקא נפש סתמית כזו מתפתחת ונעשית אישיות גדולה ויפה? מפני ששלֵמות טבעם לא נפגמה והיא העִקר בפִתּוּח הגדֻלה והיֹפי. כל מעשה־להטים, ואפילו המצֻין שבמצֻינים, סופו להביא את האדם לידי שמִטה רוחנית, ולהפך, מי הוא שנותן לו את רגש־הבִּטחה ואֹמץ־החיים עשוי לבלי־חת, העלולים לרוממו מעל לחליפות הגורל ולהרגילו בנקל לכל מצב ומצב ואפילו המשֻׁנה ביותר? הוֵה אומר: שווי־המשקל של הכחות והסגֻלות. ואִלו אותו עִלוי משֻׁעבד לכשרון אחד שלו ואינו חשוב אלא במקום שכשרונו נחשב, ואינו חי אלא עם חיי כשרונו.

אין כל יְפי־הנפש מתגלה אלא מתוך נחת־רוח, אבל אל־נא תחשבו שיֹפי זה נִתּן פשוט לחִקוי וללִמוד ולהעתקה או שסִלוק גורמי תנועת־הנפש דַּיו ליצור נחת־רוח זו. מנוחה זו ככל מנוחה של העולם העתיק, של רפאל ושכספיר, אינה חיה אלא בתנועה. אין המנוחה אפשרית עד שיהיו כחות־הנפש מזֻינים, איש על מחנהו ואיש על דגלו ועושים מלחמה זה עם זה. משל למה הדבר דומה: לשלום־המדינות, שאינו בא אלא מתוך המלחמות האמִתּיות – להבדיל בין מלחמות ימי קדם ובין ההתרברבות של ציד־העמים בזמננו. הגיעה השעה להבחין בין מנוחת האבן ומנוחת הלב, בין מנוחת המות ומנוחת החיים. טובים לחנוך הם כל הדברים המסַיעים לתנועת הנפש, המשכללים ומגַדלים אותה ולא מרקעים ומדכאים. דורנו זה, שנתחנך לתכליות חד־צדדיות, זה לארבע אמות הבית וזה למרחב העולם, זה לעיון היבש וזה למלאכה הגסה, ואין אחד מבין את חברו, אבל כֻּלם מקנאים זה בזה – דור זה התעורר מקול הרעש וחרג ממסגרותיו אלה, שהיו כחות האדם ותפקידיו מסֻיָּגים בהן. כי מתוך דאגת הקנין ושאר דברים, שהיו משמשים קִשוט כל־שהוא לחיים עלובים מחֻסרי־חדוה, אבד כל רגש האישיות. נעשה העולם למושב כשרונות והכשרות וידיעות מהלכים, ואדם אין. זאת אומרת, חסר אֹמץ־החיים, שהוא העושה את כל אלה לאדם, חסרות היו קשיות העֹרף היפה של העצמיות והכרת־החרות היוצאת מן היצירות האמתיות ונכנסת ללב מבינן.

זהו ההבדל בין מלאכת החנוך ואמנות החנוך. מלאכת החנוך שואפת לפִתּוּח הכשרות מצֻינות שבאדם ונוהגת באחד משני הדרכים הללו: אם לרגל הטבע, על־ידי סיוע לרמזיו המדֻמים, או לפי המוסר הנפסד של בינונים, הַינו, שהיא מתעלמת מן הטבע וכל תכליתה היא בעל־בית רך כקנה, מחֻסר כל הלך־נפש וכל חרות. ואִלו אמנות־החנוך אינה מתכַּונת לא להכשרות ולא לתכליות מסֻיָּמות ולא למקומות ולזמנים קבועים ועומדים. תכליתה הנצחית אינה אלא במקום שם אמצעי־החנוך חונים, בנפשו של החניך. נתחנך לשמו כהֹגן הרי ממילא הנאה לאחרים והנאה לעולם. בחניכי סוג־המלאכה מוקיר העולם את קנינם: כשרונם ותועלתם הצבורית, אבל חניכי סוג־האמנות חשובים כשהם לעצמם, כי מיטב קנינם – עצמאותם. וכך זוכים הם להנאה האלהית העליונה שבעולם, ואִלו את החניכים האחרים מסלקים לצדדין לאחרי שנִטלו מהם הדברים שבהם היתה תלויה אהבת עולם.

מי שירד לסוף דעתה של אמנות־החנוך, שהיא מחנכת אנשים לפעֻלה ממשית ולא לסבלותיהם סתם, ליֹפי חי ולא לתועלת מעשית בלבד, לאהבה צרופה ולא לאהבה התלויה בדבר – מי שעמד על טיבו של חנוך זה, שיסודו ביצירות האמנות היפה, כמדֻבּר בשיחותינו – לא יוסיף לשאול אותי, מה זה מוסר. תן אמנות זו ענין לעצמך בעֹז ובאמונה או אז תרגיש מה זה מוסר, כי קַים תקַימנו. אף אם תרבה יֹפי והרמוניה בקרבך עדַין לא תהא בעיני העולם עדיף משיר נאה. יהיו נהנים ממעלה יתרה שבך או מכשרון פלוני או משרטוט נאה ויהיו מצטערים על מדה אחרת שבך, כדרכם להצטער בטרגדיה של ליר בשעה שמסמאים עיניו של גלוסטר הזקן. אבל במשך הזמן, כשיתפרסם טיבך וכשישתנה העולם וכל אלה הלהטים שהיו משֻׁבּחים בשעתם יפלו ואתה תצא כשמש בגבורתו, רבים יתחברו אליך ויחזיקו בך ויאהבוך לשמך, כי אתה מגִנם, אתה ולא חרבך בלבד או דברך בלבד או שבט־סופר שלך בלבד.

שני המפעלים האלה, חנוך עצמו וחנוך אחרים, עֲשִֹיָּתָם כיצד? בכל חֹמר הדין לחניך ולעצמו, או במדת הרחמים והוִתּור? כֹּבד־ראש עדיף, או בדיחות־הדעת עדיפה? להעלות את החניך תדיר מעלה מעלה, או לרדת אליו מטה מטה? כבר⁵ ראינו כמה מיני קיצוניות, ואף אלה בכלל. השיטה הישנה קשה ויבשה היתה. אחרי צמאון ממֻשׁך שתה החניך לשכרה אך דרכה רגלו על סף חיי־חרות. השיטה הרחמנית החדשה מזגה מים יותר מדי ובלבד שיקל לבית־הבליעה, אלא שבנגוד לשיטת עצמה הניחה לתוך המקפה שלה פֵרורי־מוסר קשים לעִכּול. נמצאו חניכי שתי השיטות חולי־מעים.

שאלו את האמנות ותגדכם, מה בין זווּג הרך והקֹשי, החֹמר והרעיון ובין תערֹבת שניהם וחליפיהם. קֹדם־כל במוסר, שאין לו מעתה בשיחותינו אלא השם חנוּך עצמו בלבד. מרגיש האדם בפגם ההרמוניה שבו, סתירה פנימית שבין החובה והיצר מציקה לו, מה תקנתו? אף כאן לפנינו שתי השיטות הנפסדות, שהזכרנו אותן בשאלת גִּדול בנים: השיטה המחמירה ושיטת התערֹבת המקילה. המחמירה דורשת, שמֻשֹּג־החובה ימשול ממשלה בלי מצרים: יִקּוֹב הדין את הר. נדר וקונם, צווּי מפגיע הוא השולט על כל כחות־הנפש, המאוַיים והנטיות, והחיים והמות בידו. דוקא המאויים והתאווֹת, שהם בשר מבשַֹר היצר המוסרי הסוכן בנו, אחת דתם להמית. והנה מלך חסד מענה רך ישיב חמתו והעובר על גזרתו יכול להתרצות לו, אבל לנגד מלך קשה או נדר קשה אין עצה ואין תבונה אלא מהפכה שלמה ומרד; או כליון חרוץ או שלטון בלי מצרים. והוא הדין בנדרים ובקבלות מוסריות, במאויים ובהזיות – הכל משתעבד זמן־מה, אבל בהתנגשות הגדולה הראשונה, כשכֹּחות האיתנים נֵעורים בנפש האדם, הריהו פורק עֹל הנדר והקבלה, וההפקרות פורצת כל גבול, שהרי קדושים שירדו שוב אין מעלין אותם.

שיטה מוסרית זו של המחמירים, שהיא מיסודו של קַנט, אלא שהוא נתכַּון בצווי מפגיע שלו כונה אחרת מעֻלה מזו, נתפשטה ימים מעטים בגרמניה. עכשו פסקה אחיזת־עינים זו. בני־דורנו מחזיקים בשיטת המֵקִלִּים האומרים: תוּרוּ אחרי לבבכם, אלא שלא תשכחו גם את ההתחַיבֻיות שבעולם, על־כן הוסיפו־נא למִשחק התאוה והתועלת מנה יפה של חובה לטוב לפניכם, מזגוּ לעולם־העשיה קצת עולם־האצילות, הוסיפו מקֹדש על החֹל – כל אדם לפי מדתו. שתי השיטות הללו פסולות כשיטות גִּדול־בנים הדומות להן. את המחלֹקת שבין חובה ובין תאוה או בין כֹּבד־ראש ובין משחק אין ליַשב לא על־ידי תערֹבת ולא על־ידי השׁלטת אחת הקצוות. קחו־נא אחד מאותם הרומַנים, שמשפיעים עלינו רֹב מוסר, דרך משל את “דלפינה” או “קורינה” של מרת סטֶל – ספורים מצֻיָּנים בכמה מעלות – והתחקו היטב אחרי הרשׁם הנשאר בכם לאחרי הקריאה. לכבוד מֻשֹּג־החובה גם דלפינה וגם קורינה נפטרות מן העולם, דין יהרג ואל יעבור נוהג בשני הרומנים. צווי קר זה, רצונו העִקש והפתלתל של אב מת העושה שַׁמות בחיים רעננים ועלים כפורחת, אינו מקרב לבם של הקוראים לענין החובה. אדרבה, החושיות מתעלה ומתעדנת על־ידי כך. וב“וילהלם מַיסטר” אנו מוצאים כמה פעמים, שעוברים על מצוַת אב וחובה ואף־על־פי־כן ספור זה משאיר את הקורא בלי משֹא־פנים לחובה או לתאוה, ושני מחוקקי־העולם זכאים בעינינו: הדין והאהבה. זהו הרומן המוסרי, בה"א הידיעה, ספר־התורה של החנוך, כי בו אמנות החיים ואמנות החנוך נגעו, ואף שַׁיכותן לשאר האמנֻיות והגשמתן בפֹעל נראית לעינים בהדרה ובטבעיותה.

מה יעשה מחנך־עצמו בהתנגשֻׁיות המרֻבּות שבין חובה ותאוה? וכן מה יעשה מחנך־הבנים בהתנגשות שבין מדת־הדין ומדת־הרחמים? ילך אצל האמן בבית־היוצר וממנו יראה וכן יעשה. בלב האמן חי חֹק היֹפי משאת־נפשו – ולעֻמתו החֹמר, השיש והצבעים והלשון כמה יחודים ונטיות והזיות יש להם. ואין יצירה באה לעולם לא על־ידי רדיפה עקשנית אחרי משאת־הנפש בלבד ולא על־ידי וִתּור לחֹמר בעִקרי הדברים ויציאת ידי חובת חֻקים מָפשטים טפלים. אלא מתוך צֵרופי־מחשבה של משאת נפשו ושל החֹמר האמן יוצר את רעיון היצירה ואין היא מתגשמת אלא על־ידי טפול ועבודה בזו ובזה כאחד.

ציור האדם השלם חי בנפש המחנך. ולעֻמתו החֹמר בנטיותיו וסגֻלותיו המרֻבּות, זה חניכו. להעלות את החֹמר בלי רַחם למרום השלֵמות דוקא או לרדת אל החֹמר ונטיותיו בענוה יתרה – תועבת החנוך גם שניהם. אלא מצרופי־רעיון של הציור השלם ושל בן־טפוחך קח וברא לך רעיון מסֻים, כפי הנרצה לך בתקופת־החיים הסמוכה, ואת משאלתך זו ודאי ימלא, שהרי נסתכלת בנטיותיו וקשרת מדת־הדין במדת־הרחמים וגזרת עליו גזרה שהוא יכול לעמוד בה.

ואם יתגלע בקרבך ריב בין החובה ואחת התאווֹת הבשריות, קום ועורר את כל המאויים הנרדמים בך, כדי שיתגבר הרצון ויוכל לצאת למלחמה על החובה. אם תתהוה בדרך זו מחלֹקת אמתית ונכונה, הרי ממילא תצמח מזה פעֻלה טובה. והמה דרכם לא יתכן: לנגד כל תאוה קלה בלב הילד מעמידים הם גָּלְיַת מוסרי מסֻרבּל ומתפלאים, שהילד מוצא מיד צד־החֻלשה שבו וממותתהו בחַלֻּקי־אבנים. אתם המיַסרים והמחנכים, אל־נא תמהרו להעמיד את המוראים לקראת האנושיות החלשה. יכולים אתם להטיל בזה אימה ופחד ולעורר את הערמומית שבילד ולתת פתחון־פה לפלפול שבלב, אבל האהבה ותּולדותיה, אלה מעשֹים ופעֻלות, אינן גדלות על־ידי כך, כי חסרה המחלֹקה שהיא אֵם כל יֹפי. אל־נא תרכיבו חָק־עולם לחיי־שעה, ובפרט שגם אתם לא קבלתם את החֹק הזה אלא בלשון עקשנית ומֻגבּלת. דרשו מאת עצמכם ומאת חניכיכם בכל תֹקף, את המעֻלה ואת המהֻדר, אבל תנו מקום לוִכּוח ואל תאמרו קַבּלו דעתנו, כי הכנעה ושעבוד סם־המות הם לכל יֹפי. תנו לו לחניך לכבוש את אהבתכם עמכם בבית ובשכר זה יגמלכם רֹב יֹפי וישיב לכם את אֹמץ־החיים שעוררתם בו, כמו שהיצירה האמנותית גומלת לאמן פי־אלף את האש שהשקיע בעשיתה.

 

פרק עשֹירי    🔗

השגותי על המחלקים את העולם בין שתי רשויות, רשות השכל ורשות הדמיון, הולכות ומתחדדות לפי הדברים הנופלים תחת גדר השקפתי. עד כאן היה חנוך העמים, זו חכמת המדינה, על־פי־רֹב נחלת השכל בלבד, ובדין היה כך, שהרי הדמיון ההוזה הפרוע לשמצה ודאי היה מביא אנדרלמוסיה לתוך מהלך־המאורעות הנשגב והשקט. חכם־המדינה והפיטן בעל־כרחם מבטלים זה את זה, כי על־כן אין העולם מוקיר ערכה של רוח אחת בכל שאיפות בני־אדם, והעִקר של חלוקת־העבודה, שיש בו פנים לכאן ולכאן, תפס מקום לא בענינים מוכניים בלבד, אלא אף בפעֻלתו העליונה של האדם.

מונה אני את חכמת־המדינה בתוך האמנֻיות היפות, ואם נבוא להדריג מדרגות באמנות, הרי ראשונה היא במעלה. אם השכל הצרוף או הדמיון הוא השליט היחידי בנפשו של שר־הצבא, שר־המדינה או המשורר – בן כך ובין כך כל אלה האמניות אינן ממלאות תפקידן כראוי. אִלו היתה ה“השכלה הצרופה” (בטוי שגור בזמננו), שבעלי־קונטרסים מחֻצפים המליכוה בימי המהומה, מגיעה באמת למלכות, היתה בשגעונה הפרוזאי מביאה כליה לעולם כנירון קיסר בשעתו בשגעונו השירי. יכולה היא לעורר מהפכות גדולות, לכבוש לרגע את כל העולם כֻּלו, אבל סופה למות בקיצוניותה, אם לא תתקרב בעוד מועד אל כחות ידועים, שאינם נראים ושהשכל המֻבדל לא יכירם ולא ימשול בהם לעולם. ואוסיף ליתר בֵּאור: בשם כחות שאינם נראים קורא אני במדינה לקרבת המשפחה, לסוד־הירֻשה ולמעמד־האצילים. אמנם השכל המְפרש אינו רואה אותם, אבל האדם השלם, שדמיון ושכל נהיו בו לאחדים, וזהו חכם־המדינה האמתי, רואה אותם בבהירות יתרה. יכולני לצַיר לעצמי אדם, שהִדְבִּיר תחתיו את העולם בשלטון השכל והתבונה והערמה, בקצור – בכח ה“השכלה הצרופה”, ולבסוף הוא מתפוצץ או נתקל באלה הרעיונות הנצחיים והפשוטים של משפחה, ירֻשה ומעמד־האצילים.

השכל בונה עולמות והדמיון מחזיק אתם. ומי שרוצה לבנות עולם מלא, ליצור מנפשו או מיוצא־חלציו או מארצו או מצבאו או מחרוזיו חי נושא את עצמו, מן ההכרח הוא שהדמיון והשכל יתמזגו בו לחטיבה אחת. זה בלא זה אינו מוליד אלא הזיות ולא תולדות ולא מעשים. וכשהמעשה החי לפניכם רשאים אתם ליחס את מוצאו לרוח האב, זה השכל, או ללב האם, זה הדמיון: שנים שׁ

ֻתָּפים ביצירתו. והוא הדין במוצאו של שיר וביצירת מדינה אמתית. כבר אמרתי, שהמון העם דן את השיר על־פי המקומות היפים שבו ואת האדם על־פי מעלות יתרות או מעשים טובים ואת שר־הצבא על־פי נצחונותיו. כמו כן אין הוא רואה בשליט אלא את מעלות־נפשו היפות או את המוסדות הנהדרים, בתי־הצדקה וכיוצא בזה. ואף המדע המכֻנה פוליטיקה כֻלו בנוי על־פי הגזרה של אותו מוסר עלוב, שאין לו בעולמו אלא רבוי אחרי רבוי בפעֻלות מוסריות. תורה זו מלמדת לפַתֵּח כמה הכשרות של המדינה על־פי חשבון־צדק עד לידי גֻלת הכותרת. לחנוך השלם של כל המדינה בשלמותה אין כאן רמז.

כבר הראיתי במקום אחר, שחלוקת חכמת־האמנות היתה נהוגה עד כאן כמעט על־פי העִקרים של חלוקת חכמת־הטבע. כשם שהבחינו בטבע בין עולם החי (והצומח בכלל) ובין עולם הדומם והמת, כך הבחינו באמנות בין עולם החי, הַינו – אמנֻיות הלשון והציור, ובין עולם הדומם, הַינו – חכמת־המדינה והממשלה והמלחמה. והיו מקבצים ומחלקים את צרכי המדינה וקניניה כמיני דוממים הללו. היו תוהים ומשתאים על פלאי ימי־קדם ומחוים על־פיהם השערות תולדיות. כשם שהיו מצַירים בדמיונם את התהוות האדמה על־פי צורת ההרים, כך היו מצַירים להם את השתלשלות המדינה על־פי צורות השלטון העתיקות, שנראו כפרי המנהג וחֹמר הדין. לפעמים היו מוציאים מסקנות מוכניות וכימיות מתוך יחסי דוממים אחדים וכחות־מדינה אחדים, אלא שאף הן לא שמשו אלא לבֵרור כמה וכמה פרטים ולא להכרת שַׁיכותו האמתית והתרכבותו של הכלל כֻּלו. בתוך כל הבלבול שבחכמת הטבע בזמננו הנחה אחת יש, שהיא מאירה עינים: שחטיבת־חיים אחת מלפפת את הכל, שרוח־יוצר אחד נראה בהר ובצמח ובחי והוא שנושא ומכלכל אותם ואין מיתה חלה בו, אמת עליונה זו מזהירה מבעד לכל ההזיות, שלא נקתה מהן גם חכמת־הטבע. וכמו כן מן הראוי שתהא חטיבה אחת של יֹפי, זה הרעיון היחיד ומיֻחד של אמת וטוב, ממלאת ומקשרת את החמרים השונים, שמהם אמנות האדם מתהוית.

אִלו היו האמניות היפות מתיַמרות לצור תעודת היֹפי בקִרבן בלבד וממאסות את הקִרבה עם חכמת־המדינה, שהיא באמת לכבוד להן, – אי־אפשי בהן באמניות הללו ובוז אבוז להן. כי חכמת־המדינה אמנות יפה שביפה היא, וכל יוצר אמִתּי צריך להרגיש ולדעת זאת. תכליתה האחרונה והעליונה של חכמת־המדינה היֹפי הוא, וסִמן טוב הוא למֻשֹּג היֹפי שלי, שהוא הולם כל־כך היטב גם את אמנות־המדינה, שיש בה בכל חלקיה כֹּבד־ראש והכרח, וגם את אמנֻיות הלשון והציור, שמרֻבּים בהן הצחוק והחרות. תדע, שברעיון היֹפי המֻצע על־ידֵי שווי־משקל פנימי מצוי בין הכרח וחרות, בין כֹּבד־ראש וצחוק.

האמן עומד תדיר על־גבי שני כחות מתנגדים ועליו לעורר ביניהם מלחמה ממש, כדי לחברם אחר־כך ולהוציא מתוך צֵרופם פרי־הלולים. ואף חכם־המדינה כך. מה האמן לא יצלח כשהוא מתעמר באבן־השיש בגין משאת־נפשו או כשהוא עושה ללשון מעשה־אֹנס וכן גם כשהוא משתעבד לשיש, ללשון או לחֹמר – אף חכם־המדינה כך. ממרומי השלטון כל עניני בני־אדם נראים כנלחמים. מצד אחד קנין־הקרקעות מֻנח בזקנותו ואטיותו ואריכות־ימיו ומן הצד השני קנין־המטלטלים כנהר שוטף בכל כחו וגבורתו, חולף ועובר לנכון בכל רגע להפוך את הקערה על פיה ולפרוץ כל הגדרים שגָדר קנין־הקרקעות בעדו. במחלֹקת זו יש לו לשליט לעשות שלום, אבל לא שלום־הקברות, דרך משל על־ידי שיסתום מקורות קנין־המטלטלים ויסכור את הנהרות, עד שישאר קנין־הקרקעות בלבד בכח־אבנים שלו, או על־ידי שיפתח את הנהרות לרוָחה לסחוף את קנין־הקרקעות, עד שתהא כל המדינה מֵי־משַׁמות. אלא צריך ששני מיני הקנין יַשׁקו ויַפרו זה את זה, שקנין המטלטלים יזרום בכֹּל בקצב יפה כדם זה שמחַיה את כל הגוף בתנועתו.

והנה מחלֹקת אחרת, שיכול השליט ליַשׁבה ולהשקיטה, ולא על־ידי המתת כֹּח כל־שהוא, אלא אדרבה על־ידי חזוקו ועִלוּיוֹ של כל אחד ואחד, כדי שיוכלו לעלות בד בבד. מעֵבר מזה עומד העָבר של המדינה, חֻקיה, תולדותיה, סגֻלותיה שנקנו במשך הדורות והן בדוקות ומנֻסות בעת צרה, והן דומות על־פי הקֹשי והסרבנות לשַׁיש זה של האמן, ומעבר מזה ההוֹה הרענן, החיוני והאמיץ, בכל משכירי הרוח והשכל, עומד וטוען כנגד העָבר ורוצה לסֹל לעצמו דרכי־חיים חדשות ואינו שומע בקול מוסרם של האבות –שאיפה זו אל האין־סוף ואל החִדוש דומה עלי כמשאת־נפשו של האמן, שמוחה אף היא כנגד עקשנותה של אבן השיש. ומעשה בשליט אחד בדורנו, שֶׁכִּפֵּר בדמו על שנשא פנים לאחת משתי הכתות הללו ונטה בחֻלשתו אחרי ההוה הסוער ומִלא את תביעותיהם הקיצוניות של בני־הנעורים. ואל־נא יביאו לי ממצבו של העולם ברגע זה אות ומופת לקיומו ונצחונו ואריכות־ימיו של החדש, הצעיר והרענן שאינו זקוק כביכול לעזרת העבר כלל. אף בחדש גלום יצר הקיום וככל שיאריך ימים כן ירבה רצון קיומו, ועוד מעט ישוב ויראה, שאין לתת יד לעתיד אלא אם יתן יד גם לעבר. אנו, בני ההוֹה, מתיחסים לבאים אחרינו ממש כיחס אבותינו אלינו. אצבע הטבע הוא. אנו השִׁלֵּשים המתכחשים לאבות־אבותינו עוד נהיה במשך הזמן אף אנו לאֲבות־שלֵשׁים, ובתביעותינו הטבעיות לנכדינו נרד לסוף דעתם של אבותינו ואבות אבותינו בתביעותיהם אלינו. ולמדנו מזה, שאין לנו למרוד באבות־אבותינו, כי חרב אנו נותנים בידי בני־בנינו למרוד בנו לעתיד לבוא. כך היה כך הוה וכך יהיה. חָק עולם הוא ואין מלכות־הארץ יכולה לעבור עליו ואפילו אם היא תקיפה ביותר. אין אדם יכול לבנות סדר־עולם, המיֻסד על נעורי עולם, כל זמן שאינו בטוח בנעורי עצמו לעולמים. נמצא, שבעל־כרחנו עלינו לאמר אמן ולעשות שלום עם העבר, שאין לבטל אותו אלא מתוך קלות־ראש של נערים. אך קפצה זִקנה על לבנו, מיד עלינו לשוב אל שורה מאסו הבונים ולהיות לנחלת הזמן. היכן יכול אדם לרַתּק חֻליַת־חייו, כדי שיבוא העתיד ויוסיף לרתק חֻליָה לחֻליה? בעל־כרחו דבק הוא בחֻליה זו שהעבר מושיט אליו. ושליט אֹמן מה הוא עושה? מלכתחלה נעלה הוא על זקנה ובחרות, על עבר והוה, וזכות שניהם מסַיעתו וכבוד בת־קולם של הקדמונים שקוּל אצלו בד בבד כנגד ההוה ורצונו, שנתבררו לו אחרי ישוב־הדעת. והיה כי תקראנה מלחמה בנפש השליט, חֹק ישן מכֻבּד מצד אחד ומאורע חדש לא היה לעולמים, מדת בשר־ודם, מצד שני – מי מכריע? הוֵה אומר: כל האדם כֻּלו, כל האמן כֻּלו, כל השליט כֻּלו.

ועוד מחלקת שלישית תבוא לפני כסא משפטו של השליט.

איני יכול להתרגל אל הדעה הנפסדה החדשה, שעושה מכל העמים בצורותיהם השונות והיפות בשנוייהם כמין עִסה אחת של מלכות העולם. גוף גדול ונעלה כגוף האֻמה צריך שיהא בן־חורין, בלי שבט־מוסר חורש על גביו, ושולט בעצמו, כי על־כן בריה שלמה ועשירה הוא. כשיצר הטבע את היַמים, המבדילים בין יבשה ליבשה, היה עִקר תכליתו לא להעשיר את העמים, אלא להגֵן על העמים ועל קדשיהם וקניניהם העליונים, הַינו – עצמותם ואָפים. דרכו של הים לחנך את יושביו, והם יחיו תדיר בתכונתם הנבדלת, וכל זמן שיש שני עמים משֻׁנים זה מזה תכלית שנוי הרי העמים האחרים בטוחים, אף־על־פי שהם נראים כנדכאים. ובכן, כל זמן שיש עמים שונים תהיינה לכל אחד ואחד שתי תכליות, ושוב עומדת מצדו האחד של השלטון תכלית־ההגנה, וכאן מֻנחים כלי־זין וכל מכשירי מלחמה. ומן הצד השני – תכלית השלום, המסחר והמעשה וכל גלויי שכינת החיים. התכליות המתנגדות הללו: הגאוה והמרי של מעשי־המלחמה ובקשת־השלוה וחיי־דשן התלויות בעסקי־השלום – היכן יכולות הן להשלים ביניהן אם לא בלב האדם השלם והאמן השלם? יכולים אתם לחלק ולאַזן את כח־הצבא וכח האזרחים על־פי שקול־הדעת, אבל לעולם לא תבואו במוכני חיצוני לידי שווי המשקל, שהימנו כל קיומה של המדינה תלוי בימינו. סופכם כסופם של כמה עמים גאים, אם לא יתנוססו בכם רוח אחת, נפש אחת וכח פשוט, כח אמן, לאחה את המחֻלקים. מדת הכעס של דרכי־מלחמה ומדת־הרחמים של דרכי־שלום אינן כורתות ברית אלא בקרב אדם השלם ומוחו בלבד הוא שמבין את המעבר החשאי שבין כעס לרחמים ואת המעברים הדקים שבין מלחמה לאהבה, שזקוק אדם להבינם לתכלית שלטון המדינה. הקרע המלאכותי בין הצבא והאזרחים אפשר שהציל את אירופה בימים האחרונים ואפשר שהחריבה, על־כל־פנים מוכני כזה עלול לגדל בעם מצד אחד פחדנות ומן הצד השני גאותנות, ועלול הוא כמו כן לקרוע את שלמותה של חברת האדם לשתי כתות צוררות, כת בעלי־חשבון וכת בעלי־תריסין, אבל להגֵן על החברה ולזַכּוֹתה בזבד טוב אינו יכול. לפיכך, ולא לשם למוד זכות על עבודת־הצבא בצורתה החדשה, אומר אני לאירופה ייַשר־כֹּח לרעיון עבודת הצבא שלה. בית השליט צריך שיהא כעין מקדש ומצודה כאחד. והשליט צריך שיהא מלאך בצורת גבור, וכל בני־המדינה, שרוצים להיות זכאים לחרות ולשבט־מלכותו, צריך שיהיו בצלמו כדמותו: נוחים ועזי־נפש, רכים וזועפים, שקטים ובעלי־מלחמה.

ובכן – השלטון דבר שבאמנות הוא. מי שאומר אחרת אינו אלא טועה. עִקרה של אמנות הַינו קִשור הנגודים וזווּגם, אותה המחלֹקת העזה, שהאהבה מתגלה בה בכל תקפה, מצויה בענין חנוך העמים בכל בהירותה. היצירה אינה פוסקת כאן לעולם. אין האמן יוצר כאן יצירות בודדות זו אחרי זו אלא מחֻבּר הוא כל חייו בחֹמר שלו, זה העם. הוא ויצירתו חטיבה אחת הם. הלכך כל מי שמתקשה, מה ענין חכמת־המדינה לדרושים על היֹפי והאמנות, לא הבין לחלוטין כלום מעִקרי שיחותי. אם אסור להביא ראיה נצחת זו של אמנות־המדינה, הרי אי־אפשר בכלל לחקור לתכליתה של אמנות, ונמצא רעיון היֹפי דבק בטפלים חיצוניים כגון צורת היצירות האמנותיות, והנפש לעולם לא תמָּלא ולא תגיע לידי הבנת היֹפי הכולל והעליון, המצוי במעשי בני־אדם, כמו שנאמר בפתיחת דרושׁי. כל אלה הנגודים שאין להם סוף, שבשווי־משקלם (בשווי שברגש הכתוב מדבר ולא בשווי מוכני מת) חיי המדינה תלוים, כל אלה הנגודים שררו בכל הדורות, מיום היות עם ואדם בארץ, ושהכרחם הפשוט והנצחי יִסּר מוסר קשה כל משֹא־פנים ופנִיה של השרים והגדולים – כל אלה השאירו עקבות לא ימחוּ.

מאד יפלא בעיניכם, וגם בעיני יפלא, כשאראכם עקבות אלה ואודיעכם מה שלמדתי מתוך עיון עמֹק בדברי הימים ובחכמת המדינה. בדקתי ומצאתי – למרות שיש לי יחס אחר להשקפות בני־דורי – שבתוך כל המהפכות של זמננו המוסד היחיד והמיֻחד שיש לו קיום עולמי זהו מעמד האצילים. וכשאני רואה דור־קטנות שלנו, שקדמת שלף יבש, נכנס לישיבה ונמלך, אם יש לו למעמד האצילים קיום אם ימיו חֻצצו, הריני מיצר על הבלבול ועל הסנוֵרים שמסביב. ובאצילות־משפחה הכתוב מדבר, כי את המלה אצילות־הכשרון איני מבין ואיני רוצה להבין. לא מחכמה היא להראות בפכחות יתרה על התהווּתו של מעמד האצילים מתוך חֻצפּתם של עריצי־הצפון. שזכו בחֻרבותיה של רומי מן ההפקר. אין אני שואל אלא זאת: כיצד יכלה עריצות זו להתקיֵם במשך כמה דורות יראים ושלמים? ואני משיב: מפני שיש לה שרשים עמֻקים בטבע המדינה האמִתּית ובטבע כל עניני בני־האדם וביחוד בלב האדם והיא המסקנה העליונה והמֻבחרה של חכמת המדינה החדשה.

תאמרו: היתכן? האדם יוצר ורוכש ועובד, מחשב לפי כחו את קנינו הראוי והמֻחזק – ופתאֹם תבוא יד המזל באמצע, הלועגת לכל חשבונותיו, ואין זה לא ברד עובר ולא טֵרוף־אניה, שיש לו אחריות, ולא פשיטת־הרגל, שיכול השכל להתחכם כנגדה, אלא מקרה סתם הוא שטובע אנשים ומשפחות מלֵדה ומבטן במטבע ההצלחה להם והצרה לאחרים ומרים אותם מעל לחשבון־הרוָחים ולכשרון־המעשה ומושיבם מילדותם, קֹדם שהתחילו שטים על־פני ים־החיים, בספינה נוחה. ואִלו אנחנו האחרים מֻכרחים לשֹחות ערֻמים ורטֻבּים בזעת אפנו עד שנגיע לחוף השני. הכזה יהיה סדר העולם וצדק המדינה? ולא עוד אלא שרוצה אתה להצדיק כל אלה מתוך השקפותיך על יפיָם וטוּבם של עניני בני־האדם? אתה, שבשיחתך על חנוך האדם לא רצית לעודד שום כשרון ושום הצטַינות על־ידי חנוך, כדי שיהיה מעשה־הצדקה שלם באדם!

כדי להגן על עצמי בפני כל האשמות הללו הריני מבקש להפשיט מרעיון מעמד־האצילים כל אלה הציורים שלֻקחו מן הפרצוף החיצוני של האצילים בני־דורנו. בשעה שמדֻבּר על רעיונות נשגבים כאלה, דרכי לבטל את הצורות הקרובות אלי קֻרבת זמן ולחזור אל דברי־הימים, מקום שם אנו מוצאים דוגמאות אחרות נכבדות מאלה. שהרי מהו עִקר הטענה הנכונה? שרֹב האצילים בימינו מתנהג שלא באצילות, וחייהם מעשה לסתור הם לתביעותיהם. הלכך אתאר־נא את רעיון האצילות לפי דרכי: השליט, שהוא השופט בין שלש כתות מתנגדות ועליו לזַוֵּג את הקיצוניות כדין כל אמן, רואה לפניו שני מעמדות מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה וכל אחד מצֻין במדות טובות אחרות: מעֵבר מזה מעמד האצילים בתורת בא־כח הקיום והתדירוּת והעתיקוּת והקדמוּת וההצלחה הבאה בחסדי שמים ובחסדי אבות בלי משים, ומעֵבר מזה מעמד האזרחים, בא־כח ההוה והיֹפי החולף והחדוש והרעננות והנֹער והחן – הכשרון והמעשה. אי־אפשר לעולם בלא זה ובלא זה. שניהם תומכים יתדותיהם בזכֻיותיה ובחובותיה של האנושיות, שהן חֹק ולא יעבור. אבל נראים הדברים, שיש צֹרך לעולם במעמד האזרחים יותר, שבידיו כל הכֹּח וההשפעה בזמן הזה. נדמה, שמעמד האצילים, בחינת הדמיון והזכרון של המדינה, נופל ממעמד האזרחים, שהוא בחינת השכל של המדינה וכשרונה לסלסל את העתיד. לשעבר היה על השליט להכריע ולתַוֵּך בין דברים שאין בהם רוח חיים: בין קנין־קרקעות וקנין מטלטלים, בין העבר ובין ההוה, בין יצר השלום ובין יצר המלחמה – עכשו כל אלה הנגודים עוברים לפניו בצורה אישית מסֻימת. וצריך לעשות שלום בין החיים ולהעלות נר־תמיד של האהבה, שבכחה לרַצות ולפַיֵּס את המחֻלקים והנפרדים. בהשקפה ראשונה כל אדם דומה לחברו, אלא שמזלו הטוב של האחד מרימו מעל לשני ומרחיב את קנינו ושלטונו מעל לכל האחרים. וכשם שקנינו של אדם עובר וחולף, כך גם הגדֻלה אינה חוזרת על אכסניה שלה ויש לך נכד שאין בו מֵהֲדַר אבי־אבותיו ולא כלום. והנה מן הראוי, שהמדינה תהא משולה לא לאחד האיתנים, כגון הים, שגליו עולים ויורדים ומחליפים מקומותיהם, אלא לכדור־הארץ, שכֹּחו וגבורתו במרכזו וכל הרָפה נשען על החזק ממנו, ומחֻסר־הכח, הַינו – כל העובר והחולף על־פני האדמה: צמחים, חיות ובני־אדם, מתקַים בתֹקף משיכת הכחות הגדולים לצד מרכז הכדור. ואף המדינה כך: השליט במרכז – בחינת נצח המדינה, האצילים – בחינת התמשכות הדורות, ומעמד האזרחים – בחינת החיים המפרכסים והעוברים על־פני השטח. ונמצא כל אחד מבטל רצונו מפני רצון חברו. זה הכלל: יש לשזור את החֻליות השונות שבמדינה לתוך עניני־הדורות ולהעלותן מעל לסכנות השעה והצלחותיה, לסוכך בעדן מפני גשם־הנדבות של המזל, הבונה עולמות ומחריבם, כדי שיוכלו לסַיע בחזוק הכלל כֻּלו ובדבוקו.

ועכשו צא ולמד, אם יש בכל גבול ההשגה האנושית גורם אחר לתכלית זו חוץ מגורם הלֵדה והירֻשה. סתם כשרון מחזיק ברכה, שפעל ועשה בעולם הזה שנים מספר – מי ידרשנו לאחרי דור אחד? אפשר שיש בו כח הבונה והיוצר, אבל אין בו עִקר שני: כח הקיום והחבור. היתרון וההכשרה לסמוך אחרים, לנשאם ולנטלם, הבא מכח הקנין והרכוש, אף הוא עובר ובטל ככל עֹשר האֹשר. אמנם בימינו אלה העולם מנסה להתקיֵם בלי מעמד האצילים, אבל אין לשכוח, שאין לו לדורנו אלא חיי־שעה, וחותמו: אכֹל ושתֹה כי מחר נמות. נסיון זה לא יעלה יפה. מוֹת לא ימות, אבל עתידות הצרות להתגבר כל־כך, עד שיושיט כל אחד את ידו להחזיק בטבעות התלויות מאז כדי להנצל בשעת חֻרבן, המחריב לכאורה את הכל, וליצור שוב את השרשרת הישנה של עניני בני־אדם, שבגדנו בה ונתרחקנו מעליה מתוך קלות דעתנו. ולכשיבדקו בעפר החרבות ימצאו וירימו את אילני־היחס, שמאסו בהם הדורות החצופים בחפזם.

אם רצונך, שמשרתך יהא נאמן וחרוץ כאחד, לא די שתתן לו שכרו משָׁלם על הסדר, אלא צריך שיהנה מחסדך לפנים משורת הדין. עליך לצרף זכות־הגורל לשכר־שכיר, כדי לקנות את ידו ולבבו. משל למה הדבר דומה? לעבודת־הכרם, שהיא מביאה פעמים ענבים ופעמים באושים, הכל בידי שמים, ועל־ידי כך היא מרגילה את העמים הנוטעים גפנים למסור תקותם לשמים ולחסדי כח נעלם, והם באים לידי בטלה ובטלה מביאה לידי בזבוז. עבודת־האדמה, להפך, נותנת פֵּרות כסדר, אבל מתוך שהפֵּרות נתונים מידי שמים פשוט חֵלף העבודה, העמים המתפרנסים מעבודה זו נעשים עַזים וקשי־עֹרף. ואשרי הארצות, שעבודת־שדה ועבודת־כרם שקולות בהן זו כנגד זו. והוא הדין בכל מעשי בני־האדם. אין תֹּקף אלא כשהרך והקשה מזוגים. ממזיגה כזו נוצר העולם וכל גדלו ויפיו. על־כן הטיל הטבע דוקא על מעמד האצילים המֻצלח את הענינים הקשים והחמוּרים לענות בהם, הַינו – המלחמה ועבודת השדה, חרב וָאֵת, ולעֻמת זה מסר למעמד האזרחים, שהצלחתו פחותה ושהוא טרוד בפרנסתו, את דרכי השלום והמדע.

ושוב השליט־האמן נצב על הנגודים שבין האצילים והאזרחים, האֹשר והשֹכר, ומשכין שלום ביניהם. שתי הקצוות האלה נראו לו מתחִלה מחֻלקות, כשַׁיש ומשאת־הנפש לאמן הפִּסול, כדי שימזג אותם לחטיבה אחת ועמהם כל הדברים הגדולים שהם באי־כחם, הַינו: זִקנה ובחרות, מלחמה ושלום, עבודת־השדה וחרֹשת־המעשה, בקצור: הקַיָּם והעובר, המקַיֵּם והיוצר.

מי שלא השיג בהרצאתי זו את השַׁיכות הפנימית לתורת היֹפי וכן מי שאינו יודע לצרף רעיון האצילות לבני האצילים שבזמננו – יצַיֵּר־נא לעצמו, ששמע דרוּש על אוטופיה או על מדינה אפלַטונית. כאן לא הֻרצה אלא הרעיון בלבד ועל שמושו למעשה פי בלוּם מלדבר מחמת חִצֵּי הזמן. הֻכרחתי לעזוב עִקר תלמודי, חכמת המדינה האלהית. אבל הלא תודו לי, שבארצות היֹפי והאמנות, ערי־מקלט שלי, איני מתנהג כגר וכאורח נטה ללון. הקָבצו ובואו, אכן יש אלהים גם במקום הזה, אלהים קדומים מגִני־ארץ.

 

פרק אחד־עשֹר    🔗

לא בני דורנו בלבד מתאוננים על העולם, שהוא הולך ומתקלקל ומשחית את דרכו. רק הדורות הראשונים של המין האנושי שמחים היו בחלקם. אבל עוד אבותינו היו אוהבים בקרב האנושיות כמה וכמה דברים אהבה עזה ומאמינים בהם בכל תֹּקף: היתה הערצת הכהֻנה, מוראה של מלכות, כבוד החֻקים והכשרון ופרי הרוח, הִדוּר פני שֹיבה וכיוצא בזה. כל אלה נושאי ההערצה נהיו למין גרעין האנושיות, שלא נגעה בו כלל אותה התלונה על קלקול עניני בני־אדם. עכשו בטלה אף הערצת קדשים אלה וכל אחד מתאונן על השחתת הכלל ונסיגתו. נראה הדבר כאלו כל אחד ואחד מוכן ומזֻמן, כונתו רצויה וכֹחו במתניו, אלא שהכלל נבוך ואובד עצות, ולעֻמת הגזרה שנגזרה על כל הדור כֻּלו במה נחשב היחיד? נזדקן הדור, תש כֹּחו ונס לחו, נטו צללי ערב. ואין יד היחידים עליזי־החיים משגת לעכב בעד כח האיתנים המוריד מטה־מטה. משל למה הדבר דומה? לתינוקות עֵרים, שעוסקים במשחקם והגיעה שעתם לישון – הרי בעל־כרחם עליהם לקבל על עצמם מרותה של האומנת הדוחקת בהם.

יש בתלונה זו חֹסר אמונה בכחות היחיד ואמונת־שוא בגזרת שמים שנגזרה על הכלל. הלכך מוצאים אנו בזמנים אחרים, ביום שידֻבּר על מבוכתה וחֻלשתה של מדינה או של חלק־העולם, אותם המתאוננים באים בטענה אחרת: אדם אין בארץ. וכך הם אומרים: אמצעיה של המדינה ומקורותיה טובים הם ויש בה די כח לעמוד בפני שונאיה, אלא שחסר לה דַבָּר שילך לפניה. אלה הם חקרי לב האדם! היום טוענים, שהכלל הולך ונחרב למרות היחיד העומד בפרץ, ולמחר טוענים, שהכלל כֻּלו טוב, אלא שהיחיד לא יצלח. פעם קלסתר פני אדם לנגד עיני רוחנו – והרינו מתאוננים, שאנושיות מעכבתו, ופעם חזיון האנושיות לפנינו והרינו תולים את הקולר ביחיד ובעצלותו וקלקלתו, על שאין משאת־נפשנו מתקימת.

ועוד מאמינים אנו בעתידות טובות כל זמן שהנשמה בקרבנו, כי איככה נוכל וחיינו לאחר יאוש, ואף־על־פי־כן טוענים אנו תדיר, שהימים הראשונים היו טובים מאלה. מאמינים אנו בהצלחה הבאה עלינו לטובה וצֹוְחים בלי־הרף שהאֹשר הגדול כבר היה לעולמים. מהיכן מבוכה מבֻלקה זו? מן הטעות שאנו טועים ברצותנו לראות את ההצלחה ואת היֹפי מוכנים ומזֻמנים לפנינו בכל התגין, לקום בבֹּקר נאה אחד ולמצֹא את העולם מתֻקן ומשֻׁכלל בתכלית השלמות, והשלום הנצחי וצדק־המדינות והמוסר השלם עלו בִן־לילה כפורחת והם כנטיעים מגֻדלים לא יבּוֹלו. לשם השגת השלמות נכונים אנו גם כן לאזור פעם חילים, להקריב קרבן גדול אחד, לקבל על עצמנו צער גדול, ובלבד שאחר־כך הכל ילך למישרים ויאריך ימים. ככה דורשת הפילוסופיה של ימינו פעֻלה עזה אחת של ההכרה כדי לכבוש את האמת, והמוסר דורש החלטה רבה כדי לצרף את הכלל ולהחזירו למוטב, וחכמת המדינה דורשת מוסד מֻשכל, וחובב ארצו דורש מלחמה נחרצת כדי להכריע את האויב.

כמה פעמים שמענו אחרי בשֹורה רעה קול אומר נואש: הכל אבד! וכעבור ימים מעטים שבו הנפשות למנוחתן ועולם כמנהגו נוהג בשובה ונחת כאִלו לא אבד כלום. ולהפך, אחרי בשֹורה טובה צוהלים האנשים בחפזם: מצאנו כֹל! ולמחר הנעל דוחקת כדאתמול והדאגות הישנות חוזרות ואין ביד איש להראות שמץ מן המציאה ההיא. על־כן אפנה אל החכמים והמעֻלים, אל אלה שדרכם לומר בהָמר עתים ברגש ובשמחה: הרבה אבד או הרבה רכשנו, אלה שהצרות מרוממות ומזרזות אותם וההצלחה מרוממת אבל נוטעת בלבם ספק אלהי. יש להבחין בין מחול־המות ובין רִקוד, בין החלטה רבה אחת ובין חיים יפים שיש בהם הרמוניה, בין רובה־קשת ובין איש־מלחמה.

בדרושַי אלה נלחמתי גם כנגד דעה נפסדת מעֵין זו בנוגע לאמנות. טעו וחשבו, שהיֹפי שבמעשה־ידי־אמן בא לידי גלוי מתוך החלטה נאה של בעל הכשרון, מתוך מעשה יצירה, כדברי דַיְּני־האמנות העצלים, והמון העצלים החובבים התנפלו ברצון על מציאה זו, שיש בה משום סיוע לבורותם. על־כן משבח אני את בית היוצר. תבעתי מאת ידידי האמנות, שיסתכלו חליפות ביצירה האמנותית ובאֹפן התהוותה ואמרתי, שאין לעמוד על הויתה של היצירה ויפיה אלא מתוך הכרת התהוותה. כי על־ידי זה הננו נמשכים לתוך תנועת היצירה וגִדּוּלה. רואים אנו קיום וגִדול כאחד, ואלה הם החיים. כל יֹפי שאינו מֻכּר מתוך תנועה והתקדמות מת הוא, בחינת עִגול מרֻבּע. ועוד אמרתי: יפיוֹ של הטבע עם האנשים והצמחים ובעלי־החיים הכוכבים שבו גדול כל־כך, מפני שמרגישים בו את ההויה בהתהוות, את המנוחה בתנועה ואת החלק בכולל.

ולעולם לא תמצאו נחת מן ההוה וממצב האנושיות של עכשו, אם לא תדעו להקיף את ההוה ואת העבר באותה עין ובאותו לב עצמו. ואתם בדיתם לכם מחוז־חפץ האנושיות, שהיא הולכת לשם ורוצים אתם לראות את תכלית האדם בצורה ממשית, כמו שאפשר למַמֵּש לפניכם תכליתו של קרדֹּם או של מחרשה. ובדמיונכם כל אותם הדורות שקדמו לכם בדברי הימים אינם אלא נדבך של בנאים לבנות בית חייכם באֹשר ובהצלחה, ועכשו אין צֹרך בנדבך זה והריהו נופל, וביתכם הָדור במראהו. ושוב אין אתם מרֻצים שאותו דבר, שעמלו בו אלפי שנים, אינו מתגשם ביום אחד, ודוקא על־פי רצון בני־כפר שכמותכם. בינתים מתמהמהים אתם להועיל לכלל במקומכם ואינכם נוקפים אצבע לשחרר לעת־אתה את עצמכם או את מולדתכם, אם אי־אפשר לשחרר כל העולם כֻּלו בבת־אחת.

אהבו־נא את בית־היוצר, שבו גדלה האנושיות, את דברי הימים, ותוָכחו, שגם הטענות על ירידת העולם וגם הברכות של שטוּת על התקדמותו הגדולה אין בהן טעם.

מֻקצה מחמת מאוס הוא לשמוע בימינו כל אחד ואחד, כקטן כגדול, מפטפט על גוי ואדם ומדינה. מעשים אין, כי כל אחד דואג לטובת הכלל ועוסק כהדיוט באמנות הנשגבה של חנוך האנושיות. והטעם: שעין האדם מביטה למרחקים ואִלו בידים אינו יכול לאחוז או לגעת אלא ככף־איש. אבל מתוך כל הטעֻיות והסתירות הללו בוקעת ועולה אמת עמֻקה ונצחית, הַינו, שגם כאן אין להסתכל בחלק בלי הכולל, ואין חנוך אדם בלי חנוך המין האנושי. אלא כשם שהאמן אינו יכול במשאת־נפש סתמית שלו לעשות כלום לעֻמת אבן־השיש המסֻימת שלפניו, כך אין האדם יכול לתקן את מצבו המסֻים והממשי בציורו המרומם מן האנושיות סתם. זקוק האמן להעמיד לפני השיש שלו רעיון מסֻים וכן זקוק האדם להעמיד לפני מצבו הממשי רעיון ממשי של תקון. או־אז באות יצירות ומעשים לידי גִלוי. רשאי החיט או הסנדלר לשאת בקרבו יִעוד ההצלחה למדינות ולאנושיות, אבל גבר לא יצלח הוא, אם אינו מטַפּח בצד אותו יִעוד גם רעיון מסֻים של הטוב והיפה, כדי להתאים ולצמצם אותו יִעוד סתמי במלאכתו הממשית. אם כך הוא עושה, זכאי הוא לדבּר על טובת הכלל, אף־על־פי שהוא יוצא במחטו ובמרצעו.

מקור הסתירה שבין מעמדם של רֹב בני־האדם ובין המעמד המדֻמה ברור למדי: מתעלמים הם מן הפגימות שבמלאכתם וגורלם, ולפני עיני רוחם קמה ארץ מאוייהם ולזו הם קוראים משאת־נפש. את כל הקלקלות והטרדות, שהאדם נלחם בהן ומרגיש כחו במלחמתו זו, הם משליכים אחרי גֵוָם, וכך נברא בדמיונם מין אליל, שיש בו כל המעלות הטובות, ולזה הם קוראים משאת־נפש האנושיות. מכל האמנֻיות קולטים הם את צלן בלבד ואין איש משביע רצונם. והם בוכים וסופדים על משאת־נפשם שלא הֻשֹגה.

אִלו היה יעודם יעוד ממש, הַינו – יצר היֹפי הסוכן בם, היה מתגלם ביצירה, וכל מה שהם רואים במציאות היו מלבישים יֹפי ומשאת־נפשם היתה מתגלה במשך כל חייהם בכמה וכמה מחשבות נאות, וכל אלה המחשבות לא היו אלא המציאות עצמה בהמון מראותיה המתחלפים, נגיעת יצר היֹפי הנצחי בכל עזוז יצירתו. כל מחשבה ומחשבה היתה מהֻגנת, והנאה בה לה ולעולם. מה שאין כן אותו היֹפי הדמיוני, שמטריד את המנוחה ממעונות בני־אדם, כי ההתחברות לבריות משני עולמות שונים בעל־כרחה מביאה לידי חֻרבן והרס.

דמיון זה של תכלית השלמות הם מראים גם לאנושיות כֻּלה. וכל דברי־הימים אינם להם אלא הרצאת כל הנסיונות שלא הצליחו לאחוז את השלום הנצחי ומלכות שדי ולא להַרפּם. תחת זה מוטב היה, שיעוד זה של האנושיות, הטבוע בנו על־ידי החיים ודברי־הימים, יתגלה תדיר בכל מעשי ההוֹה. הנטיה לכלל בני־האדם, רוח האנושיות שבנו יתגלה־נא בשאיפה תדירית להביע רוח הכלל בכל חוג של חיים, בין שהוא גדול בין שהוא קטן. אבל כך דרכו של האדם: נוטה הוא להגשים את יצר הטוב והיפה שבקרבו, להעמידו מחוץ לעצמו ולזנות עמו. במקום לעבוד ביֹפי שואף הוא לדברים נאים. במקום לחיות הריהו מקוה ומתגעגע. לפי זה כל אותן הטענות, שהאנושיות מעכבת גאֻלת היחיד או שהיחיד מעכב התקדמותה של האנושיות, טבעיות ונכונות. כל זמן שלא חקקת חק חיי האנושיות על דלתי לבך כדי לקַימו במעשיך הפשוטים שבפשוטים, אפילו הדמיון הנשגב על־דבר תכליתך ויעודך אינו אל לפצעך ולחבורתך.

ומהי תכלית האנושיות באמת? איני מעמיד שאלה זו אלא עד־כמה שאתה מדבר על מין תכלית, שיכול ומחֻיב כל דור ודור להשיגה יום יום. אם מתכַּון אתה לתכלית אחרונה, שלא ישיגהּ אלא דור אחרון, באֹפן שאין כל הדורות הקודמים אלא כתפי־עבדים לגַדל ולנַשֹא אותו דור אחרון – הרי איני יודע תכליתה של האנושיות. אבל אם זר־הפרחים הנכסף פורח לכל דור ודור וכל לב ולב עלול להרגיש בחוגו הקטן את האֹשר העליון המיֻעד לאנושיות – הרי יודע אני לתת דין וחשבון על יעודו של המין האנושי. זהו – היֹפי.

שמעתי כמה פעמים, בשעה שמדברים על התוצאות הטובות של הצרות שבזמננו, כדברים האלה: מה בצע בסדר עולם נאה ומֻצלח, שיזכו לו בני־בניהם של נכדַי? צריך שבימַי יקיץ הקץ ועוד בחיי תבוא ההשתלשלות הטובה של הפֻּרעניות הנוראות שבדורנו. אוהב אני את בנֵי בנַי ואפילו אלה שעדַין לא באו לעולם ויכולני לדאוג להם ולמות בשבילם, אבל תפסתם מרֻבּה באמרכם, שכל חיי והרפתקאותי לא באו אלא לטובת השִׁלֵּשים והרִבֵּעים, שיהנו ממין אֹשר שאין לי שום ידיעה ומֻשֹג הימנו.

צדַקתּם. אין לכם לוַתֵּר על זכותו של האדם לחיות לעצמו ולא למסור את נפשו אלא לשם קנין ידוע לו. ולא עוד אלא שאין אתם יכולים כלל לזַכּות את בני־בניכם, אם תבזו ותאבּדו את עצמכם. צאו ולמדו מן האמן. יכול הוא להסתגף ולהמית את עצמו באהלה של אמנות, כדי שיצירתו תגדל ותחסר מעט מאלהים, אבל אם ישחית בקרבו יצר של נחת־רוח ואם אין רעיון יצירתו ברור וחזק כל־צרכו, עד שתהא הנאתו מן היצירה תדירה או אם הוא מעַנה את נפשו לשם יֹפי שאיננו מאמין בו – אינו אלא עבד וכדַי בזיון לו וליצירתו. כמו כן יכול האדם להסתגף ולבטל את ישותו לטובת בני־בניו, אבל במה דברים אמורים – כשהוא מאמין בטובה זו ומשוה אותה לנגד עיניו, ואם הוא עושה כן, אשריהו וטוב גם לו.

כך דרכו של עולם. יצירה אמנותית זו, הצלחת האנושיות, אינה משֻׁכללה לעולם. כי שכלולה זוהי מיתתה. אבל צאו וראו בטבע ובאמנות ובדברי־הימים ובחיים איך שדרכם של כל הדברים להתפלג תחלה ואחר־כך להתנגד זה לזה ואחר־כך להלחם, והמלחמה הולכת הלוך וכבד, עד שהכחות משתוים ובאים בעל־כרחם לידי אהבה, ותולדה דאהבה היא היֹפי. אם למדתם בבית־מדרשם של החיים ועמדתם על סוד־העִבּור של היֹפי, אינכם צריכים לשום נחמה אפילו אם עוזבים אתם את העולם לאנחות. יתיאשו האחרים, שאינם מאמינים עד שיראו בעיניהם, יתקנאו הם בבני־בניהם. בלבכם אתם הרי הכל נתקַים. אפשר שתמותו בשיבה טובה ועדַין יד אותו שלטון תקיפה ברֻבּו של עולם והוא לוחץ את ארצכם עד ששׁיָרי העבר נאבדים, אבל גם עליו תעבור כוס. כל כח המתגבר אין לו יעוד אחר אלא לעורר כח שכנגד, לזרזו ולכפות אותו עד שיאמר: רוצה אני לקום. העריצות מולידה את החרות וממילא את היֹפי הלאֻמי. תורה זו למדנו מדברי ימי רומי ומדברי ימי עולם. אם תראו את זאת בעיני רוחכם ותרגישו בה בכל מאֹדכם, הרי אתם בני־חורין. יצירותיו האלהיות של סרוַנטס נולדו בבית האסורים. צריך היה לשים את הגוף בסד, כדי שיתעורר הרוח להכרה עליונה של חרותו. גזר הטבע, שעם אשכנז, שלגדולות נוצר, יפרושֹ מהבלי הקנין שאינם הולמים אותו ומכל עבדות של חקוי. מה עשה? שֹם אותו בבית־הסֹהר, כדי שכל אותו הגֹדל, שנתרשל בו בימי חרותו, ילבש צורה ברורה ויעלה ויצמח עד שגדלו של הרעיון האין־סופי ינַתּק את כל העבותות. אם אין למאורעות הזמן תכלית זו, הרי אין להם שום טעם.

ואל נא יאמרו לי: דברי נחמה אתה מטיף. מי שזקוק לנחמה יִזּוֹן מפרוטה אחרונה שהשאיר לו גורלו, ישתעשע בחלומות, ימָלט למלכות הדמיונות והפיוט, יהנה מן השירה והאמנות הקלוֹקלות, שהבריות מטפלות בהן למדי, כדי להסיח דעתם של בני הדור מדאגות של מה־בכך וממרה, שחורה קלה. ואִלו השירה והאמנות המכֻונות בדרושַׁי מלחמה הן עושות, ידן בכֹּל ויד כֹּל בהן, ואת פצעי האנושיות לא ירַפּאו על־נקלה, אלא קסם על שפתותיהן להעלות ארוכה ולהפיג את המרירות. וכשנשא שילר את משאו על היֹפי ויִחס לו הבאת שלום בין הכחות הנלחמים זה בזה בעבור השלטון בעולם, צִיֵּר לעצמו את היֹפי בתורת מחשבה שלטת בעולם ולא בתורת מעשה־צעצועים לשַׁדל את התינוקות. וכן היתה כונתם של נובַליס ולֶסינג בשעה שבחרו בדת, אֵם כל אמנות, לעשות שלום ולחנך את האנושיות.

ברעיון היֹפי ויסוד התהוותו יש כדי לנחם אחרי הצרה המדֻמה של האנושיות נחמה אמתית ועמֻקה. וגדולה מזו: הוא בעצמו אוצר כל חמדה. הלכך אין להשיגו מתוך הסתכלות עצלנית וחבוק ידים ושב־ואל־תעשה. צריך שרוחך יתקומם כנגד העריצות ושתקח חלק ממשי בפֻרענות הזמן ושתרגיש עצמך אסור בכבלים בשעה שהסובבים אותך עוד לא ידעו כלום על־דבר הלחץ הממשמש ובא. עליך להלחם בעריצות הַשכֵּם והלָחם, כדי שתהא אֵם לחרות בקרבך וכדי שתהנה במשך המלחמה עצמה מהרגש המרומם של הנצחון והשלום הממשמשים ובאים.

והיכן יש להקשיב לפעֻלתו ולחייו של רגש כזה, שבו הנצח נצטמצם לנקֻדה אחת שבזמן, אם לא בבית־היוצר של האמן. עִקר ההנאה שהאמן נהנה מיצירתו הוא סמוך לשעת השלמה, כשׁכֹּבד המלחמה הגיע למרום קצו, והכרת השלטון על החֹמר, שהיא רוח היֹפי, ברורה ביותר. אחר־כך, לאחרי השלמת היצירה, עולם התֹּהו שופע ובא ומקלקל את הנעשה ודוחק את האמן ליצירות חדשות, הַינו – לרגשות חדשים.

משוה אני לפני את לסינג בסביבתו הפחותה ובבדידותו הנוראה בשעה שקרא את הדברים הנשגבים: ברית חדשה תבוא לעולם. כאן מרגישים אנו בחֻבּו את העולם הקדמון והעולם הבא כאחד. אבל רוח נבואה כזו, שהיא למעלה מן הזמן, אין למצֹא אלא אצל מי שחי חיים של פעֻלה וחריצות בדורותיו, חיים של מלחמה ואהבה כלסינג בשעתו. רגש היֹפי והאמונה האמתית קונים שביתה בלבו, ואדם כזה מחנך את האנושיות, כי מתמכר הוא בכל נפשו ומאֹדו לעבָרהּ ועתידהּ. כל אמונה שבלב בוראת את מה שהיא מאמינה בו. כך סִיַּע לסינג לביאתה של הגאֻלה החדשה בזמננו. ואמונה כזו שיש עמה מעשה היא היא שתביא ישועה לארצנו. גאֻלה חדשה תבוא. אל־נא תשכחו, שדברים הללו נאמרו (בחבורו על חנוך המין האנושי) על־ידי מי שהיה, לפי עדותם של ידידיו המשכילים וכל קהל עדתם, מתנגד גמור של כל מסתורין. יודע אני בי, שפכח אני, ואיני צריך לסיועו של לסינג כדי להסיר מעלי חשד מסתורין, כשאני חוזר על הדברים הנשגבים הללו. אבל טובים השנים מן האחד, כששניהם כונתם רצויה ודעתם שוה. על־כן הבאתי ראיה מלסינג.

בכל מהלך התולדה של האנושיות כל רגע ורגע חשיבותו שוה. מי שמתרומם על־ידי אמונתו ותקותו ואהבתו ושירתו ומעשיו עד־כדי הרגשת האחדות של הזמן והנצח, זמנו נראה לו עִקר. אלא שברגש ההוֹה שלו עבר ועתיד ממֻזגים ולא נוצרו כביכול אלא בשבילו. לפיכך יש שדוקא האמן והאדם האמתי רואה את זמנו עִקר.

אשגרת־לשון היא בפי הבריות בזמננו: חיים אנחנו בדור משֻׁנה. ואני מסכים למימרא זו, אף־על־פי שאיני מקפח שכר כל דור שקדם לדורנו. מוצא אני את דורנו לא משֻׁנה בלבד, אלא מלא רמזים נפלאים וקִצים קרובים וגאֻלה סמוכה, כלשון לסינג. בכל רגע ורגע המחלֹקת בעניני בני־אדם מתרבה והולכת. אין כונתי למדינות, אף־על־פי שמלחמת אנגליה וצרפת כבדה כל־כך דוקא מפני שהיא סמל הקנאה המקַנה, כי יש בזה לא מלחמת מדינה בחברתה, אלא מלחמה בין הים והיבשה, העבר וההוֹה, הישן והחדש, המשפט והמזל, הכשרון ויחס אבות לשם שלטון העולם. אבל התעמקו־נא בפרטי החיים ודקדוקיהם, בכֹּל תראו מלחמת־תהום בין איתני עולם, והנגוד מתפשט ואיֹם מראהו ומי יעמוד מפי זעמו. כנגד כל הדעות והעִקרים מתרוצצים דעות ועִקרים מהֻפּכים, לפעמים בקרב אותה נפש עצמה, ואין מכריע. בכל משפחה ומשפחה סמלי צרפת ואנגליה נלחמים זה בזה, הלא הם ההשכלה והמסתורין, הריאליסמוס והאידיאליזמוס, בפילוסופיה, הקתוליות והפרוטסטנטיות בדת.

אם יֹפי פֵרושו כאמור למעלה, אם דרכו להבראות בכל מקום שנגודים גדולים נלחמים זה בזה, הרי מכל מלחמה זו שאין לה סוף עתיד לצאת יֹפי שכֹּחו מלא עולם, או אמונה וכח המוליד שבלב, שאפשר לקרֹא לו כדבר לסינג בשם גאֻלה. מי שעמד על סוד הנגודים, זה האנטַגוניסמוס בלשונו של קנט, אינו יכול להלחם על צד אחד היסודות בלבד, אלא מסַיע הוא בכחו פעם כאן ופעם כאן, כדי שתכבד המלחמה עד מאד והשלום הנכסף והנאה, שלום שיש עמו מעשה, ימהר לבוא. אם כך עשה, הרי הוא המחנך האמנותי האמתי של האנושיות והוא מחַיה גם את השיש וגם את רעיון היצירה. כי צריך שמשני הצדדים תהא המזיגה מָרגשת בכל מאֹדה והכרחיותה. אין הוא מסַיע לשום כשרון בולט ואפילו אם הוּא מעֻלה ביותר, כדרך המחנך של היחיד, שדברתי עליו בשיחתי הקודמת. עומד הוא לצד החלש בשעת דחקו, כי העִקר לו לא נצחון מצד אחד, אלא הגדֻלה והנוי היוצאים מתוך המחלֹקת.

בבית־המחוקקים האנגלי כת הממשלה וכת מתנגדיה שוכנות משני צדי הבית. בורק היה יושב בדד באמצע. בשבילו לא די היה פרי עמלה של כת אחת. תכליתו היה פרי המחלֹקת שבין שתיהן. על־ידי כך יבוא יום שאפשר יהיה לעמוד על צד אחד בלב ונפש.

רעיון זה של כל מין חיים ושל כל מין יֹפי הוא הוא שהוריתיו בחבורי על השירה הדרמתית ועל הספרות הגרמנית ובשאר מקומות. אין הוא בדוי מן הלב, מכאן פשטותו ונצחיותו. תורת חיים הוא וסופו להתקיַם.