עמוד השער    🔗

ידיעות געאלאָגיות ונפלאות מפעלות הטבע בחיק הארץ פנימה,

מעֻלפות בספור נחמד אף נעים, מנסיעה אל מרכז הארץ

דרך תעלות הררי געש מוריקי אש (וואולקאנישע קראטערע)

יסודתן בשפת צרפת ונעתקו חפשי לשפת עבר צחה וקלה לתועלת צעירי עמנו שוחרי השכלה

ע"י ישראל זאב בן־נפתלי שפערלינג

בעה"מ ס' במצלות־ים

ווארשא, בדפוס ר' חיים קעלטער, תרל“ח לפ”ק [1878]

 

פתח דבר    🔗

מכתב ידידי החכם והמליץ כו' מהו' א. ד. ליבערמאנן הי"ו!

"הגות לבי בקראי את הספר "בבטן האדמה“ בכתובים.

מה יגל מאד ההלך בימי הבציר כי תפגע עינו עץ אשר עלהו לא יבול בנבול כל עצי השדה, מה תתענג נפשו בלכתו בדרך ויפוח הרוח, וכל טרפי עצי פרי נופלים לארץ לרגעים כמו כליון חרוץ על כל ירוק ושממת עולם ומשואות נצח פרושות על כל תוצאות הארץ, ופתאום תחזינה עיניו עץ אחד מני אלף מריח מים, יפריח ויציץ ציץ ועשה קציר כבימי אביב בצאת הטבע להופיע בהדר גאון עזו לחדש פני האדמה; ומה יגל לבב אוהב שפת קדשנו, אם בעת הזאת בימינו אלה, בשלכת לשון הקדש, בימים אשר אדירי סופרינו נערו כפיהם ממשוך בשבט סופר בשפה העבריה, אם בימינו אלה יתנדב בעם אחד מאלף, אשר עד כה לא נשא קולו בין פליטת סופרים, ועתה יצא לישע אחב“י לכתוב להם במועצות ודעת, דברי ספר המושכים את הלב בנועמם ובניב שפת קדש ברורה להבין הדברים לאשורם, ובנעימות הספור יורה דעה בהליכות תעלומות סתרי הטבע! – מה נעים לי החזיון הזה אשר תחז עיני למשוש לבי, הוא ספר כתב איש יקר, ידידי המשכיל המפואר הולך בישרו, הר”ר “ישראל זאב שפערלינג“ נ”י אשר העתיק מספר הצרפתי "יוליוס ווערן“ ואחרי אשר נסה כחו להוציא לאור המחברת אשר קרא לה "במצולת ים“, החליף כחו להוציא לאור ספר שני בשם "בבטן האדמה“, וגדול יהיה כבוד הספר השני מן הראשון, כי בינה יתירה נוספה להמעתיק לברר ולצרף העתקתו, ללטוש ולמרט כל ניב וכל מבטא עד אשר שוה פניו ביתר שאת, לפי טעם רוב הקוראים אשר להם טוב טעם, יהי שם המעתיק מבורך, על אשר לא נגע בדברים הנוגעים ברומו של עולם הנשואים על כנפי כרובים, דברים השורטים שרטת באחת המפלגות אשר בעם, דברים הגוזרים על ימין או על שמאל! אשריך ידידי, כי בחרת לך אורח ישרה שהיא תפארת לעושה ותפארת מן האדם! ברוך אתה וברוך טעמך כי לך חך לטעום מה טוב ומה אהוב ונחמד לאיש ואיש. ומי יתן והיה לבב מרבית סופרי עמנו בית ישראל לכתוב עברית דברים מועילים ונעימים, כי אז תוסיף שפת קדשנו לחדש כנשר נעוריה בכבוד ועוז.

ועתה אתה ידידי היקר! קום ועשה חיל בספרות העברית להגדילה ולהאדירה, והיית לשם ולתהלה בין אוהבי שפת קדש ומחונניה והמחזיקים בבריתה.

הכו“ח פה סובלק בעשרים ושנים לחדש השלישי תרל”ז

א. ד. ליעבערמאנן“.

 

אל הקוראים    🔗

מודעת זאת בכל הארץ: כי נפש האדם תכסוף ותשאף רק אחר הנעים והערב, כן בענינים החומריים וכן ברוחניים, עד אשר לרגלי הדבר הזה השכילו כבר חכמי הרופאים להעטיף הסמים המרים המועילים לרפואת החולה במעטה נופת צופים, למען לא תגעל נפשו במו והוא את נפשו יציל.

והנה עתה, בדור דעה הנוכחי, ראו חכמי הטבע תחבולות רופאי כל בשר, ויעשו גם הם בספריהם כן לרפואת נפש המשכלת.

החכם הצרפתי הנודע למשגב “Жюль Вернъ“ שמו הוא הוא הראשון אשר אחז הדרך הלזו, להעטיף ידיעות רבות ונשגבות במעטה תהלה – בספורים נחמדים ונעימים למאד בלשון צרפת; אחד מספריו המכיל בקרבו ספורי ידיעות טבע הים ונפלאותיו במצולה מעֻלפות בספור נחמד מנסיעה סביב כדור הארץ בלב ימים תחת מכסה המים וקרח נורא, כבר העתקנו בעזר העליון אל לשוננו הקדושה ונוציאהו לאור בשם “במצלות־ים“. ותודות לאל גומר עלי, כי הפיק רצון מרוב אחי בני עמי, גם בא זכרון העתקתנו זאת לטוב לפני אחינו אשר לא מב”י המה במכ”ע Новости N. 124 ש“ז (1877) היוצא לאור בקרמ”ר סט' פעטערסבורג; עד כי מלאני לבי לגשת גם אל המלאכה הנכבדה הזאת – להוציא לאור גם את הספר הנוכחי "בבטן־האדמה“ אשר העתקנוהו גם אותו מספרי החכם הנזכר, העתקה חפשית ובלשון עבר צחה וקלה.

התקוה תשעשעני: כי צעירי עמנו ימצאו בספר הנוכחי תועלת משנה: א) ירוו נחת וענג מנעם הספור הנפלא הזה, ב) ובעת ובעונה אחת יאספו אל קרבם ידיעות נפלאות בדרכי הטבע אשר מעולם לא שְעָרון, יען כי הספור הזה מכיל בקרבו ידיעות רמות ונשגבות בחכמת הגעאָלאָגיע, ומגלה עמוקות וסתרי הטבע אשר בחיק הארץ פנימה; ידבר מתקופות המתהפכות אשר עברו עליה והנכרות ע"פ אותות שדרות המחצבים אשר מהם הרכבה. גם – מהיַמים הגדולים והנהרות, היערים והצמחים, הקיטורים והאדים, העלעקטריציטאֶט ותוצאותיה (כמו מאורי אור רוחות וסערות, ברקים וחזיזים) אשר תכיל הארץ בקרבה. גם ידֻבר בו מן תעָלות וואולקאניות בתכונות מתכונות שונות ונפלאות מפעלי הורקת אש הנורא ושפך דשן הלַבה (לאַוואַ) וכדומה וכדומה; וכל אלה מעֻלפות בספור מלא רגשי פלאות מנסיעת חכם געאָלאָגיע אל מרכז הארץ Путешествіе къ центру земли המפליא גם כל קורא משכיל ומושך את לבו לראות: איכה תצויר נסיעה מוזרה כזאת מבלי שתתנגד לחקי הטבע?!…

המעתיק

אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי־אָרֶץ הַגֵּד אִם־יָדַעְתָּ בִינָה (איוב ל"ח ד)

 

א    🔗

ויהי ביום עשרים וארבעה לחדש מאיי 1863, בראשון לימי השבוע, והנה דודי, הפראָפֿעסאר אָטטאָ לידענבראָק, נחפז לשוב לביתו, לפני העת הנועדה לו לבא יום יום; וימהר ויבא הביתה כחץ יעוף.

אֲרֻחַת הצהרים עדן לא הוכנה, ושיבת דודי בלא עת, הפריעה את מנוחת מרים הַמְבַשְלָה (קאֶכֿין).

"אם החל הרעב להציק לדודי“, אמרתי אני עם לבי, "כי עתה נכונים לנו שפטים מידו, והארץ תבָקע לקולו!“

דודי היה איש נמהר, ורוח־הסבל זָרָה לו.

ותסגור מרים דלת בית־האֹכל, ותבט עלי ברוח עצבת, ותקרא בלב־רגש:

"האדון לידענבראָק שב אל ביתו?! אֵי שמים! הלא דבר הוא?! האם מורה־השעות שלנו לא בצדק יורה? הראית אדוני אכסעל, כי הפראָפֿעסאר מִהַר היום לבוא?!“

"ראיתי מרים; דודי הנה זה בא“, עניתי אותה, "האם האֲרֻחה לא נכונה עדנה בידך? אבל הרָגעי מרים! הִנָך חַפה מפשע, הלא לפני רגע שמעתי הלמות הפעמון "סענ־מישעל“ רק חצי שעה השניה“.

"אם כן אפוא, מדוע זה הקדים היום לבוא?“

"תם אני ולא אדע הנסִבה, אבל בלי תפונה, יפתר לנו דודי“.

"הנהו! הנהו! אנכי האֻמללה אנוסה מזה; ואתה אדוני אכסעל, חוסה נא על אמתך, והרגיעהו בדברים נכוחים אם ירים קול רעם….

קול רעש צעדיו נשמע על המדרגות, ותנס מרים מבית־האֹכל ותתחבא באחד המקצעות בבית המבשלה.

ואוָתר אני לבדי בבית האֹכל.

לא אוכל לכסות מהקורא: כי תכונת נפשי שקטה ושאננה היא, ולדבר אפוא על לב דודי הסוער כים נגרש מאד לא חמד לבי, ואומר ללכת אל לשכתי אשר בעלית הבית, ולחכות שם עד יעבר זעם; אך אני טרם עליתי, וינועו שְלַבי הסֻלם לקול צעדי־דודי הכבדים והמהירים, אדוני־הבית זה הופיע, ויעבור דרך בית האֹכל בחפזון, ויסר מצנפתו הרחבה מעל ראשו, וישלך מטהו אל אחד המקצֹעות, וירץ אל לשכת עבודתו ויקרא אלי:

"אכסעל! בוא אלי הנה!“

אני טרם קמתי, והנה קול משנה ירעם מלשכת דודי:

"אכסעל! מה זה?! אַיֶכָּה?!“

ואמהר וארוץ אל לשכת דודי הנחפז.

הפראָפֿעסאר "לידענבראק“ לא היה איש אף וחֵמה, אבל בעל תכונה מוזרה, מאין כמוהו:

באהבת החכמות שָנה כל ימיו במאד מאד, אבל לעֻמת זאת הצטיין בקשי־ערפו מכל האדם אשר על פני האדמה; ואם גמר אמר בדבר־מה יַראנו שִכלו, אז גם מלאכי מרום לא הצליחו להוכיחו כי ישגה ברואה, והוא באחד ומי ישיבנו? בעת אשר קרא בספרי חכמה לפני חניכיו שומעי לִקחו, אז התענגה נפשו לבדה מנֹעם החכמה אשר הבינה וגם חקָרָה במעוף־עין וישקוד לקרא הלאה, מבלי שום לב על חניכיו אם יבינו וימצאו תועלת בדבריו, ויקרא רק לענג ושעשוע נפשו.

אולם, זה דודי היה איש למוד ושלם – חכם מצויין בידיעות המינעראַליות וגעאָלאָגיות. מה נחמד ונהדר היה דודי בעת אשר הופיע עם כליו בידו: המקבת, מחט ברזל־עָשות, מורה המאגנעטי, קנה משיב הרוח (אשר להתכת המוצקים) וכלי מלא יסוד־החנקי (שטיק שטאף)! – בעקבות שבר איזה מחצב שיהיה, או ע“פ מראהו, איכות הרכבת עצמיו הפרדיים (אַטאָמען) וכשרונו אל ההתכה, או ע”פ תכונת הקול הנדף ממנו, ריחו וטעמו – ידע כרגע להעריכו ולהגבילו אל אחד משש מאות מיני המחצבים הנודעים כהיום בעולם ההשכלה.

שם הפראָפֿעסאר לידענבראק, היה נודע למשגב על פני תבל ארצה; אותו בִקרו גם החכמים הגדולים: "געמפרי דעווי“ "והומבאלדט“, רבי החובלים: פֿראַנקלין וסאַבין – בעת מסעם דרך האמבורג. חכמי הכֿעמיה: עבעלמאנן, בריוסטער, דיומאַ, מילן־עדוארד וסענ־קלער־דעוויל התיעצו אתו לעתים קרובות על צפוניהם ושאלותיהם בחכמת הכֿעמיה.

שערו לכם איש רם הקומה כעמוד, גויתו דלה ורזה, חזק ומוצק כברזל, שנותיו כחמשים, אבל שערותיו ממראה הנוטה לצהוב (בלאָנד) חִדשו כנשר נעוריו ויחשבוהו כל רואיו לבן ארבעים; עיניו הגדולות והעגולות ממראה כעין התכלת (בלויא) הבריקו ברצוא ושוב מבעד לבתי המחזה (בריללען) ואפו הארוך והדק היה כתער מלֻטש; הליכות צעדיו במרוצה ובלחיים סגורות (האות על תכונת אי־הסבל). צעדיו צעדי ענק עד אשר לא התחרה אתו כל איש לארח לחברתו מבלי שייעף ויתעלף.

זה דודי הפראָפֿעסאר חי בבית קטן קנין כספו על רחוב־המלך [קאֶניגס־שטראַססע], אשר חלונותיו נשקפו אל אחת התעלות העקלקלות אשר תפָגשנה בחלק העיר האמבורג, ברבע ישן נושן המוצל מאש הנורא בשנת 1842.

כל נפשות הבית הזה מלבד דודי היו שלש: אנכי בן־אחיו, נערה אחת בת שבע עשרה שנה "נועה“ שמה אשר לקָחה דודי לו לבת באין לה אב ואם, ויהי אומן אותה מיום באה בברית הדת, ומרים המבשלה אשה הבאה בימים.

בהיותי כמו כן יתום נעזב, גדלני דודי הפראָפֿעסאר וילמדני ויחנכני מנֹער אל כל מפעליו, עד הייתי לאיש נבון דבר, ואהי עוזר לו בכל דרכי בחינותיו הטבעיות בפֹעל ידים, ועד מהרה רחש לבי נטיה עצומה אל חכמת הגעאָלאָגיע, עד כי הסבותי כל עתותי לשום מעיָנַי רק בדברים המינעראלים.

סוף דבר: בבית הפראָפֿעסאר הלזה ראיתי חיים נעימים; ואם אמנם כי אדוני הבית היה נוח לכעוס ונמהר לגער בי, אבל ידעתי אל נכון: כי יאהבני.

ובכן מהרתי לבא אל לשכת דודי, לקול רעם קריאתו.

 

ב    🔗

לשכת דודי היתה כבית־מוזעום מפֹאר. שם נמצאו כל מיני דוגמאות ממחצבים שונים אשר בממשלת הדוממים, ערוכים במשטר נפלא, ועל כל אחד נצמדה כתבת המערכה אשר אליה יחָשב.

נפלאים מעשי ההרגל! מה עצמו ידיעותי להכיר כל מין ומין מממשלת המינעראלית! כמה פעמים נִקֵיתִי כל השדרות האלה הליגניטען אנטראַציטען¹ גחלי־אבן שונים וטאָרפֿען! כמה פעמים הסירותי האבק ממיני זפת ההרים והעצים, ממיני מלח אָרגאַניזמית ומתכיות שונות: בברזל החִלותי ובזהב כליתי – וממיני אבנים שונות למכביר, אשר בלי תפונה, השׂפיקו לבנין בית חדש!

בואי הפעם אל הלשכה לא היה בגלל הדברים הנפלאים האלה, בלתי לקול דודי אשר קרָאַני.

זה דודי, ישב כבר על כסאו הרחב והנושן, תפוש בכל מעיניו עלי הגיון בספר מה, ויקרא בלי חָשך:

"מה נפלא הוא הספר! מה נפלא!“

נאלץ להעיר הנני: כי דודי אהב – בעתות החפשיות מעבודה – לבקר אחרי ספרים שונים, אבל בעיניו לא מצא חן, רק הספר שהוא יקר המציאות או – המכה את קוראיו בסנורים.

"ומה אכסעל, האם לא תראה?!“ צעֹק צָעַק אלי בהופיעי לפני, "הלא אוצר יקר ונעלה הוא! אותו… רק עקזעמפלאר אחד מצאתי בחנות איש יהודי!“

"עקזעמפלאר נחמד!“ עניתי אני, ואתחרה בכל עֹז כי גם לבי יתפעל, אבל מאד לא הצליח בידי להתפעל מספר ישן נושן אשר עַליו כמעט בלו מזקן וכריכתו מעֻפשה.

"אך ראה נא!“ קרא דודי, "ראה נא הכריכה, מה נפלאה היא! הלא שבע מאות הנה שנות הספר הלזה!

"ומה שם הספר הלזה?“ שאלתי אני.

"הספר הלז?“ שנה דודי בקול מוזר, "הוא מעשה ידי גיימס־קרינגל סנאָרר טורלעסטאָן“, חכם ומשורר הנודע למשגב בארץ איסלאנד, במאת השתים עשרה! הוא – דברי ימי נסיכי הנארוועגען אשר משלו על אדמת איסלאנד“.

"האֻמנם? והוא נעתק אל לשון אשכנזית?“

"נעתק!“ שנה דודי בשאט נפש "למה לי העתקות! זאת היא מחברת אריגינאלית, בלשון איסלאנדית! הֲשָמעת? בלשון איסלאנדית הרחבה והחיה?!“

"ואותיות הדפוס! חֲטובות הֵנה?“

אותיות הדפוס? הה נער אֻמלל! האם אמרתי לך על דברת האותיות? ובכן תשפוט כי הספר הלזה נדפס? הה איש בער! גבר לא יצלח! הלא הנהו כתב־יד (מאנוסקריפט), ערוך בכתב רוני (רונענשריפֿט)!“

"בכתב רוני?“

"כן, כן, בכתב רוני! הֲתֵדע הוראת שם "רוני“? בשם "רוני“ תקראנה האותיות אשר השתמשו בהן לפני כמה מאות שנה בארץ איסלאנד! אותנה – האותיות הרוניות ההן, המציאן, לפי הקבלה, החכם "אָדין“ בכבודו ובעצמו, הֲתשמע? "אָדין“ בכבודו ובעצמו! הטה אזנך ושמע! האותיות האלה הֵנה המצאת "אָדין“, הָשב אל לבבך! התפלא נא! והתענג נא!“

בכל מאמצי כחי, שקדתי ואתחרה למלאות רצון דודי ופקודתו, והנה פתאם נשמט מבין עלי המאנוסקריפט גליון מגֹאל.

כחץ מקשת חש אליו דודי וירימהו.

"מה זה? מה זה?“ קרא בקול, ובשום לב פרש על השלחן גליון־גויל קטן ועליו כתובות אותיות מוזרות כאלה

רגעים אחדים הביט דודי על הכתב הלזה, אחרי כן הניף בתי המחזה ויערכם על מצחו ויאמר:

"המכתב מכתב רוני הוא, אלה הנה אותות… מבלי מצוא פשר דבר! אבל… מה זה הוראתן?“

ולב דודי הלך הלוך וסעור.

"בכל זאת“ הוסיף דודי לאמר, "בכל זאת, היא שפת איסלאנדית מימי קדם. אמנם כן, שפה נושנה איסלאנדית… כן!“

דודי היה נודע גם לאיש־לשון (פֿהילאָלאָג) מפֹאר; מובן הדבר כי לא ידע לדבר כן, בכל שני האלפים לשונות והארבעים אלף אפני הדבור (רעדענסאַרט) אשר יתהלכו על פני כל כדור הארץ. אבל כרֻבם ידע אל נכון.

סערת לב דודי הגיעה למרום קִצה. וברעש ורגז שנה ושלש בלי חשך:

"הֵנה אותיות רוניות! רוניות – רוניות – רוניות!…“

ומרים פתחה דלת לשכת דודי, ותאמר:

המָרָק הנהו ערוך על השלחן!“

"יִקָחֵך אפל עם המרק יחד! גם כל אוכליו ילכו למלאכי בלהות!“ צרח דודי בחרי אף.

ותמהר מרים ותנס. גם אנכי חשתי ואִמלט מלשכת דודי, ואבוא אל בית האֹכל ואשב אל השלחן על המקום הנועד למעני מני אז.

רגעים אחדים חכיתי, ודודי לא בא.

"מה לעשות: אם לחכות עוד? או לחדול?“ שאלתי את נפשי פעמים רבות. אחרי כן החלטתי ואוכל בלעדיו.

"כזאת לא קרה מעולם! לא קרה מעולם!“ התאוננה מרים במנוד ראש.

מה זה לא קרה מעולם, מרים?“

"הלא ארֻחַת הצהרים ערוכה על השלחן, והאדון לידענבראָק לא יאבה שמוע זִכרה!“

"אמנם, דבר זר ומוזר הוא!“

"זכור ואל תשכח אדוני אכסעל, אותותי אותות, כי לא על דבר טוב יורה הדבר הזה! מי יודע מה יהיה!“

"אנכי היודע מה יהיה: כאשר יוָדע לדודי, כי עת אֹכל היא והארֻחה כבר נאכלה, – אז יתפרצו הברקים והחזיזים…“

"אך אל נא תשחק ותלעג, אדון אכסעל….“

פתאם והנה קול דודי נשמע, ואדלג כאיל ואהי שנית בלשכתו פנימה.

 

ג    🔗

"הֵנה אותיות רוניות!“ אמר דודי, "הֵנה כֻלנה רוניות, בלי כל שפק! אבל בהן שפון וטמון סוד כמוס…. כן, סוד חתום וסתום, אנכי אגלה פני הלוט…. כן כן, אנכי אגלה המסכה הנסוכה מעל פני הסוד, או….

ברגש אמיץ וחזק כִלה דודי דבריו האחרונים.

"שב נא אל השלחן אכסעל, וכתוב את אשר אסדר לפניך אות באות! אך השמר לנפשך, פן תשגה! אנכי אסדר לפניך העתק אותיות אלה אל אותיות לאטיין…

דודי החל להעתיק ולסדר לפני, ואנכי כתבתי בשקידה, ועד מהרה היו ערוכות לפני שורות, בשלשה עמודים, ממלות המוזרות לי:

ויקח דודי פסת הנייר בידו וישם עיניו ולבו עליה.

"מה זה יורה? מה זה יורה?“ שנה וישלש דודי, "לפי ראות העין: מאמר שלם הוא אשר עטוף איזה רעיון באותיותיו, הסדורות בצדיה בלי משטר…. ואם תִמָצא החידה, איכה לסדרן אל נכון – הלא אז יצא מאמר בהיר… יוצרי ובוראי! יוכל היות כי המכתב הלזה יופיע לנו נהרה על ערפלי שפוני סוד כמוס יקר ונכבד!“

וישקוד דודי לערוך מכתב פסת הגויל אל כתב המאנוסקריפט!

“לא יד אחת כתבה שניהם; זה ברור כשמש בצהרים! גם הכרת פני האות M הכפולה² הראשונה, תענה על אמון הדבר הזה; כזאת לא תִמָצא בספר החכם טורלעטאָן, יען כי המ' הכפולה הוסיפו דורות הבאים להאלפ”א־בית"א האיסלאנדית – במאה הארבע עשרה. בלי תפונה: כי אחד מאדוני המאנוסקריפט ערך המכתב הסתום והחתום הלזה: הבה נחפשה, אולי נמצא בין גליוני המאנוסקריפט זכרון שם אדוניו? נחפשה נא, נחפשה!…

דודי החל לחפש ולבקר את גליוני המאנוסקריפט בשום לב, והנה על העבר השני מגליון הראשון נראה כתם כהה, ויכונן דודי לקראתו קנה ההבטה, והנה פתאם התרגש ויקרא;

"שם איש!“

"שם איש?“

"כן, כן, שם איש כתוב באותיות רוניות! הֲתראה?“

"ואיך ומה כתוב?“

"ארנע סאקנוססעם

"מי הוא זה ואי זה הוא?“ שאלתי אני.

"מי הוא זה? הוא אחד מחכמי הכֿעמיה ממאה השש עשרה – הנודע למשגב. הֲיָדעת אם לא שמעת, כי חכמי הכֿעמיה אלה: אוויצעננאַ, בעקאָן, לוללי, פאראצעלס וסקאַנוססעם היו החכמים הראשונים בדורותם! המה הסירו פני הלוט מהמון נסתרות נכבדות…. בפסת גויל הלזו, אולי כִסה אַרנע סאקנוססעם גם הוא, איזה סוד נפלא אשר מצא…. סוד נעלה כבד ומרומם…. לא אפונה באמתת הדבר הזה! אמנם כן, בפסת הגויל הזה, שפונה וטמונה איזו המצאה נכבדה!…

"לא אפונה גם אני, דודי; אך עמל הוא בעיני לדעת ולהבין, למה זה להסתיר המצאות כאלה תחת אותיות הערוכות בלי משטר?“

"למה להסתיר? ומדוע זה הסתיר החכם גאלילעום את כוכב הלכת (פלאַנעט) החדש "זאַטורן“ אשר מצא? – אבל נכון לבי בטוח, כי אמצא את החידה, אמצא; תדבק לשוני לחכי אם אֹכַל וגם אטעם, גם אם אתן שנת לעיני, טרם אמצא המפתח לחידה הלזו!

"אֲבָל!“.

"אל תוסף דבר אלי, אַכסעל!“

"באָשרי, כי חכמתי עמדה לי לאכול בעוד מועד“ אמרתי אני עם לבי.

"ראשית כל דבר“ הוסיף דודי ויאמר אלי, "דרוש למצוא שפת המכתב…. הדבר הזה, בטח הנקל יהיה לבצע; סאקנוססעם היה איש חכם ונבון בדורותיו; אם לא כתב בלשון ארץ מולדתו, הלא בלי תפונה כתב בלשון המתהלכת אז בין חכמי דורו, הלא היא – בשפת לאטיין!“

ויבקש דודי חשבונות רבים ומשפטים בלי מספר, ולחידת כתב הגויל לא מצא כל מפתח!

"המכתב ההוא יִגְאָלֻהו חשך וצלמות! במספר מכתבים אל יבא!“ צרח דודי בלי חשך בחרי אף.

"אכסעל! כתב נא!“ הוסיף לקרא אלי. "כתוב ואני אערוך! אנסה נא לקחת אותיות ראשי המלות ולעשות עוד צרופי אותיות!…

כתבתי ככל אשר צִוַנִי דודי, ויצא המכתב הזה:

Mmessunka Senr A. icef do K. sognittamurtn ecertserrette, rotaissadua endee sedensande lacartniiilu Isiratrac Sarbmutabiledmek meretarcsi Juce Isleffen Sn I.

ויהי בהביט דודי על המכתב פעם ושתים, וירם אגרופו ויך על השלחן בזעף וקצף גדול עד כי נשפך הדיו, וקני העט נפזרו לארבע פאות הלשכה.

"ריק מכל רעיון!“ צרח הפראָפֿעסאר בחרי אף, "לא זו היא הדרך!“ לא….

והנה פתאם הגיח ויצא דודי מחדר לשכתו החוצה.

 

ד    🔗

"האם יצא?“ צעקה מרים בבואה בחפזה אל בית האכל.

"כן הוא; דודי חמק עבר“ עניתיה.

"וארֻחת הצהרים?“

"לא יאכל“.

"וארֻחת הערב?“

"בלי תפונה, לא יאכל גם ארֻחת הערב“.

"ואיככה יוכל היות?!… שאלה הזקנה ברוח עצבת.

"דודי הלא אמר: כי לא יאכל מאומה עד אשר ימצא פשר דבר הספר הלזה, והוא דבר אשר לא יתכן“.

"אי שמים! מה זה נעשה בביתנו! האם נִגְוַע ברעב?!“

"ומה לעשות לדודי? הלא ידעתְ תכונת נפשו?!“

ותאנח מרים במנוד־ראש, ותפן ותלך אל בית האֹכל.

"אנה פנה דודי?“ אמרתי עם לבי, "האם ימהר לשוב? ואיך ישוב: כמנצח או כאיש נואש?“

ואוחיל עד בוש ודודי לא בא. בין כה וכה מלאתי ידי בעבודת נקיון המינעראַלים. אחר כן ישבתי ואשאף עשן מקטרתי. על השלחן היתה פסת הנייר לפני אשר כתבתי עליה האותיות, כפי אשר ערך לי דודי בפעם האחרונה. ואקחה ואשים לבי ועיני עליה, ואשקוד לחתור ולמצוא רעיון המלות; אבל כל עמלי שעמלתי שעות אחדות – עלו בתהו. ואקום ואתהלך בלשכה אחת הנה ואחת הנה, ומבלי משים הניעותי פסת הנייר, עד כי נראתה לעיני משני עבריה….

ומה השתוממתי על המראה בעת אשר הופיעו לפני מעבר השמאלי שתי מלות ברורות לאטייניות: “craterem" גם “terrestre"!

מצאתי חידת הכתב המוזר הלזה! מצאתי!

המכתב הזה היה נקרא אל נכון, לא לבד בעד לוח הנייר בהיותו הפוך עם אותיותיו לנגד השמש, אבל גם בהיות פני הכתב נגד עיני הקורא – רק היה דרוש לקרא כל מלה מסופה לראשה!

פרשתי פסת הנייר על השלחן, ובאַות נפש העיפותי עיני על פני שורותיה ולבי הולֵם כהֹלם פָעַם….

קראתי אותנה עד תֻמן….

קראתי, ופלצות אחזתני. רגעים אחדים הייתי כאיש נדהם וכנציב שיש עמדתי.

הֲיתכן כי הרהיב ילוד־אשה עֹז בנפשו לבצע מסע כזה?! הֲיתכן כי חָדַר איש….?

"אם יודע הדבר לדודי!“ קראתי אחרי שוב אלי רוחי, "אז יגמר אֹמר לנסוע גם הוא שמה! לא, לא, אנכי לא אגלה לו גם אם ינָתן לי מלא בית כסף וזהב! על נקלה לו לדרוש גם מאתי לארח לחברה אתו!… אבל מי יתקע כף כי לא ימצא לבדו פתרון הכתב? לכן אעשה הטוב והישר כי אשליך כל הספרים הארורים האלה אל האש אשר על האח“.

ויהי ברגע גשתי עם אֲסֵפת המאנוסקריפטע, הגויל וההעתקות, אל האש – נָסבה פתאם דלת הלשכה על צירה, ודודי הנה זה בא.

 

ה    🔗

חַשתי כרגע להשיב הספרים הארורים אל השלחן.

הכרת פני הפראָפֿעסאר לידענבראק ענתה בו, כי הוא תפוש מאוד במחשבות, ונפשו ברעה תתמוגג, לרגלי איזה רעיון; בלי תפונה שקד לנוס מביתו החוצה, למען אשר בשאפו רוח צח שפיים, יוכל לחקור ולדרוש ביתר שאת.

וישב על כסאו, ויקח עטו בידו ויחל לערוך איזה חשבונות אלגעבריים. כשלש שעות תמימות יגע נפשו מבלי הרים ראשו. גם לא שמע בבוא מרים, ובאמרה אליו:

"האדון פראָפֿעסאר יאכל ארֻחת הערב?“

מרים עמדה רגעים מספר, ומבלי שמוע כל מענה הנידה ראשה ותלך לה.

כל האשמֻרה הראשונה חכיתי לשוא אולי יתמו חשבונות דודי אשר הרבה לחשוב, עד כי חבלי שֵנה אחזוני וָאֵרָדם על מקום מושבי.

ואיקץ ביום המחרת בבקר, וארא, ודודי עודנו יושב וחושב חשבונותיו; פניו חָוָרו כפני מת, עיניו אדומות וקוצות ראשו מפוזרות בלי סדרים. לבי נהפך בקרבי ויכמרו נחומי לו לגלות הסוד; אבל הרעיון הנורא – אשר בעקביו יצא אסון שנינו – השיבני אחור.

"לא, לא!“ אמרתי בלבי, "לא אגלה! ה' ישמרני! יען גם הוא יחליט לבצע המסע הנורא הזה. מי תִכֵן רוחו כמוני? הוא בדברים לא יִוָסר! לא, לא אפצה פי! אם ימצא בעצמו – אז למצער לא בי האשם! ואהיה חפשי ממוסר כליותי: כי אנכי הסבותי לו האסון הנורא“.

אחרי גמרי כזאת בלבי, חבקתי זרועותי ואחכה אולי יִתַמו חשבונותיו הרבים.

בין כה וכה, והנה מרים היתה נכונה, כדרכה יום יום, ללכת אל רחוב העיר לקנות צרכי אֹכל, אבל למֹרת רוחה מצאה הדלת החיצונה סגורה והמפתח לֻקַח מהמסגר.

ברור הוא כשמש בצהרים: כי דודי סגר עלינו בשובו אמש מדרכו, אבל אם מבלי משים או בצדיה עשה, זאת – לא ידענו.

ונתעצב אנכי ומרים אל לבנו, אבל לדרוש המפתח לא הרהבנו עֹז בנפשנו.

ודודי יושב ומבקש חשבונות רבים בלי חשך.

ויהי בשעה השנית אחר הצהרים, החל הרעב להציקני בלי חמלה, עד כי החלותי לפסוח על שתי הסעִפים אם לגלות לו הסוד או לא. יוכל היות כי המכתב הנורא הזה כתבו איש לץ רק למשחק, וגם דודי יגיד לי כן, אמרתי אני עם לבי.

עודני עומד ברוב³ שרעפי בקרבי אם לגלות או לחדול, והנה פתאם קם דודי ממושבו ויקח מצנפתו, ויהי נכון לצאת,

"אולי יסגרנו גם עתה?“ אמרתי בלבי, "הלא נִגְוַע ברעב!

"דודי!“ אמרתי אני.

ודודי לא הקשיב.

"דודי לידענבראָק!“ הרימותי קולי ואקרא.

מה? מה זה? שאלני דודי כמתעורר משנתו.

"הלא הנה…. המפתח“….

"איזה מפתח? מהדלת?

"לא! מפתח להמכתב הסתום!“

הפראָפֿעסאר הביט עלי, ויבן בלי תפונה מהכרת פני, כי יודע אני איזה פתרון נכבד, ויתפוש ידי וילחצנה כמו במועקה.

"מה? מה? העתיר עלי שאלותיו ולא יכול שאוף רוח.

"אמר נא! אמור!“

"קחה נא דודי…. ראה נא…. קרא נא!“….

ואתן לו פסת הנייר.

"הלא מכתב ריק הוא מכל רעיון!“ קרא דודי בשאט נפש.

"קרא נא דודי, לא מראשו בלתי – מסופו!…“

אני טרם כליתי דברי, והנה קול חזק התפרץ מגרון דודי. אבל לא קול אדם – בלתי שאגת אריה וקול שחל.

"האח, סאַקנוססעם ראש החכמים! האח סאַקנוססעם הגדול!“ שנה וישלש בעת התבוננו על הנייר אשר בידיו הרועדות. "נקרא נא הפעם בשום לב ביתר שאת!“

וזה פתשגן הכתב מסופו לראשו:

"In sneffels Joculis craterem kem delibat umbra Scartataris Iuni intra calendas descende audasi viator, et terrestre centrum attinges. Kod fec Arne Saknussemm.”

העתקת המאמר הלזה הערוך בלשון לאטיין אי־נקיה – זאת היא:

"רד נא בתוך הקראַטער (פה הר מוריק־אש) יאָקול סנעפֿפֿעלס, אשר עליו יפול צל הסקאַרטאַריס לפני תום ימי החדש יוני, אתה נוסע אביר־הלב, בטח תחדור ותגיע אל מרכז הארץ, אנכי נסיתי זאת. אַרנע סאַקנוססעם“.

ויהי ככלות דודי לקרוא הדלתות ההן באר היטב, הסתער וידלג כאיל וירקד ויתחולל משמחה ורֹב רגש, וירץ על פני הלשכה, ויפֵל הכסאות ויפזר הספרים והמחצבים כאלו רוח עועים נמסך עליו.

"אחרי כי התנודד למדי – נפל על מושבו, וישאלני:

"איזו שעה היא כעת?“

"שעה השלישית אחר הצהרים“ עניתיו.

"הליכות־בית נכבדה! ואיה היא ארחת הצהרים? הרעב ייסרנו עד למות! מהרו עִרְכו השלחן! ואחרי כן….“

"מה אחרי כן?“ שאלתיו.

"ואחרי כן, תחבוש ותכין אמתחת־מסעי“.

"מה?!“ צעקתי מנהמת לבי.

"וגם אמתחתך תכין“. הוסיף הפראָפֿעסאר אשר לא יָדַע רַחֵם, ויפן וילך אל בית האכל.

 

ו    🔗

דמי עורקי נקפאו לשמע הדברים האלה; אבל התאמצתי בכל עֺז, שהכרת פני לא תענה בי זאת. ידעתי אל נכון, כי רק משפטים ישרים מחקות הטבע יוכלו להניא את דודי; משפטים כאלה היו נכונים אתי למדי, ואצפנם עד אחר ארֻחת הצהרים.

נסיעה אל מרכז הארץ! הלא רעיון זר ומוזר הוא, אשר גם דודי בלי תפונה, לא יאמין לבַצע בפעל; הוא ידבר, יצעק, ירעש ויזעף, ובזאת תִּתֹּם הנסיעה….

בראות דודי בבית האֹכל כי השלחן איננו ערוך ויתקצף וירעם בקול ומה גם בהודעו כי אף צרכי המזון בבית אָין.

אחרי כן הרגיע רוחו, ויתן מפתח הדלת, ומרים מִהרה אל רחוב העיר.

אחרי חלוף שעה אחת, אכלנו לשבע נפשנו. במשך זמן האֲרֻחה היה דודי שָמֵחַ וטוב לב מאד, צחק ויתהולל וידבר אתי טובות.

ככלות הארֻחה קראני דודי במנוד אצבעו, כי אלך אחריו אל לשכתו.

שמעתי בקולו. הוא ישב אל שלחן העבודה, ואנכי על ידו.

"אכסעל“ ענה דודי ואמר לי ברגש נעים וקול נחת, "אתה עשית עמדי חסד גדול, חסד אשר כל עוד נשמתי בי לא אשכחהו…. אנכי כבר אמרתי נואש, ואהי נכון לעזוב…. בן חכם הנך, אכסעל, איש משכיל! לעולם לא אשכח זאת, וחלק כחלק אחלק אתך את הכבוד….“

"הפעם, הנך ברוח נכון וטוב“ אמרתי בלבי, "ועתה היא עת־מצוא המֻכשרה לקצץ כנפיך!“ –

"אולם“, הוסיף דודי לאמר, "ראשית כל דבר נחוץ ודרוש לנו הסתר דבר: ה' ישמרך, לבל תפצה פיך לאיש בדבר הזה! מודעת זאת: כי מקנאַי, בעולם ההשכלה, עָצמו מאד, ולדעת נקל: כי רבים ימָצאו אשר יקדימוני להשתמש בהמצאה הלזו!..

"האֻמנם מעלות רוחך צדקו בעיניך, דודי?“

"צדקו צדקו יחדו! בלי כל שפק! הגידה נא בחסדך: מי הוא זה אשר לא יאבה לנחל כבוד? והיה אם תודיע בקהל עם את פתשגן כתב יקר־הערך הלזה, אז גדודים גדודים מחכמי הגעאָלאָגיע יגיחו כרגע ללכת בעקבי החכם אַרנע סאקנוססעם! –

"ולבבי לא כן יחשוב, דודי. ראשית – מי זה יערב לנו ערֻבה כי יד סאַקנוססעם כתבה המכתב הזה?

"למה לנו הערֻבה! אנחנו מצאנוהו בתוך מאנוסקריפט כזה“….

"נחמד ונעים. נניח: כי באמת רק סאקנוססעם לבדו כתב הדלתות האלה; אבל הלא אין כל אות ומופת עוד אשר סאקנוססעם בצע המסע הזה בפֹעל…. יוכל היות, כי הוא רק פֿאנטאזיע (דמיון) בדויה“.

גבות עיני דודי קומטו ואוחיל על קול רעם. אבל אחרי רגע באפו העיר דודי פניו אלי ובלוית צחוק קל על שפתיו ענני:

"נראה, נראה!“

"בכל זאת, דודי, הַרשני להגיש לך מעט עצומותַי….“

"הגישה, הגישה רעי; הרשות נתונה לך לדבר ולהתוכח ככל אשר תאוה נפשך; הלא עתה, לא כבן־אחי תחָשב לי בִלתי כרֵעַ כאח לי, דַבר דַבר!“

"הרשני נא לשאלך, דודי, הוראת המלות "יאקול“, "סנעפֿפֿעלס“, גם – "סקאַרטאַריס“, מעודי לא שמעתי אותנה“.

אבארן לך כרגע, באָשרי כי זה לפני ימים אחדים שלח לי רֵעִי אויגוסט פעטערמאַנן מלייפציג מַפת איסלאַנד. לך נא אל לשדרות מכתבַי, וקָחֶנָה לי משם מתחת לאות Z.

ואלך וָאֶקָחֶהָ.

"ראה“, אמר אלי, "המַפה הלזו היא היותר מֻבחרה, בה נמצא הכל“.

ונשב ונשקף בה יחד.

"התראה את האי הזה?“ אמר אלי דודי, "האי הזה מרכב כלו מהררים וואָלקאַנים (מוריקי אש) ולההרים האלה ביחד נסבו שם אחד "יאָקול“ שהוראתו בשפת איסלאנדית "הקרח“, יען מודעת זאת, כי בחלק הארץ אשר אדמת איסלאנד תִמָצא בו, תקיא הארץ מרבית הורקות וואלקאניות, מבעד שדרות שלג וקרח“.

"ומה זה סנעפֿפֿעלס?“

שפטתי לצדק: כי על שאלתי זאת לא אשמע פתרון, אמנם שגיתי.

"פקח נא עיניך וראה“, ענה דודי ואמר לי, "ראה שם על שפת אדמת איסלאנד מערבה, העיר "רייקיאוויק“, היא בירת הפלך – התראה? עתה ראה נא פה אחרי הפֿיאָרדען (אשדות הים) הרבים, התראה? בערך 65° ברוחב העולם, התראה?

"רואה אנכי: כתבנית חצי־אי, ועליו הר לעֻמת הים“.

נחמד ונעים! היטבת לראות! הוא הוא סנעפֿפֿעלס.

" סנעפֿפֿעלס?“

"אמנם כן, רעי, הוא ולא אחר. ההר סנעפֿפֿעלס גבוה חמשת אלפים רגל, ויצטיין מכל ההרים אשר על חצי־אי הלזה, אבל עד מהרה יצטיין ההר הזה מכל ההרים אשר על פני כל כדור הארץ….“

"ומדוע?“

"אם הקראַטער שלו יוביל אותנו עד למרכז הארץ!“

"אבל דודי, הדבר הזה לא יתכן!“

"ומדוע זה לא יתכן?! הרשני לשאלך“.

"אל נא תקצוף עלי דודי, אבל…. הלא קראַטער הלזה, כבר סתום מהלאַווע (חומרים המורקים מההר בעת הוריקו האש) מאבני גיר מנופצות וגם….“

"ואם ההר הלזה הוא כבוי?“

"כבוי?“

"כן, כן כבוי! בעת הנוכחית, מספר ההרים מוריקי־אש יעלה לשלש מאות; אבל מספר ההרים שכבר כבו, הוא יתר הרבה, וההר "סנעפֿפֿעלס“ יחשב לאלה האחרונים: בעתות ההיסטאריות פעל ההר הזה וַיְשַמַח את חכמי שוחרי הטבע, ביחוד בשנת 1219, ומני אז היה הולך הלוך ורפה…. וימים כבירים חלפו עליו, מאז אשר כבה ולא יפעל עוד מאומה“.

"ומה הוא זה "סקאַרטאַריס“, דודי? גם מדוע זה נזכר פה "תום וקץ החודש יוני?“

"בעיניך כמו זר נחשבו הדברים האלה; האף אין זאת? ואמנם ברורים ובהירים המה כשמש בצהרים, ויורו לדעת: מה הגדיל החכם סאַקנוססעם לעשות ציון והגבלת המצאתו היקרה והנכבדה…. כן כן! על ההר סנעפֿפֿעלס, הלא ימָצאו קראַטערען אחדים, אם כן אפוא היה דרוש לציין ולהגביל: איזה הוא הקראַטער המוביל אל מרכז הארץ. האח! מי יגלה עפר מעיניך סאקנוססעם הדגול מרבבה! החכם האיסלאנדי הזה, החכם מחכמי כל בני חלוף, אִזֵן וחִקֵר ויתבונן: כי בכלות הימים האחרונים של חדש יוני, אז ההר הגדול והרם שבכל האִי, יפיל צִלו על הקראטער המוביל אל מרכז הארץ, וההר המֵצל הזה, הוא הוא "סקאַראַטריס“. תנה תודה רעי: כי החכם הנעלה הזה, הפליא לעשות ציון נעלה ומרומם על כל הציונים. עלינו, רעי, רק להעפיל לעלות עד מרום ההר "סנעפֿפֿעלס“, ומשם אל מרכז הארץ, על נקלה נחדור ונרד!…“

דודי מצא תמיד מענה כרגע על כל שאלה ושאלה! וארא מראש, כי כל מלה מוזרה יבארנה ויפתרנה בלי כל עמל, על כן שקדתי למצוא לי עזרה בחקי הטבע, המתנגדים לדעתו המוזרה הלזו.

"כן כן“ אמרתי אל דודי, "נאלצתי לתת תודה: כי ההגבלות וציוני סאַקנוססעם ברורים ובהירים המה, ולא ישאירו כל שמץ שפק. גם על דברת אמתת כתב יד סאַקנוססעם לא אכחש…. החכם הגדול הזה ירד בעד קראַטער ההר סנעפֿפֿעלס, וירא צל ההר סקאַרטאַריס הנופל על פתח הקראטער שירד בו…. כל זאת אמת ויציב. אבל“….

"מה אבל?“

"הקראטער הלזה“….

"יגיע אל מרכז הארץ. אדון נכבד!“

"יוכל היות, כי גם יגיע שמה; אבל נפש כל חי עדן לא באה שמה; סאַקנוססעם, בלי כל תפונה, שמע שמועות הפורחות בין מוזרות בלבנה…. והוא לא הרהיב עז בנפשו לבַצע מסע כזה בפעל! ואם הרהיב, בטח ולא זכה לשוב ולעלות עוד, לא היה מי שיכתוב המכתב הזר ומוזר הלזה!“

"ומדוע זה תשפוט ככה, אשר אם ירד לא זכה עוד לעלות?“ שאלני דודי בלוית צחוק והתולים.

"הלא למודי חֻקי הטבע יענו יאמרו: כי נסיעה כזאת לא תתכן“.

"למודי הטבע?! למודי חקי הטבע?! אסון, אסון נורא ואיום קרני!“ הוסיף דודי לצחק בי.

"אל נא תבוז ליקהת ספרי הטבע, דודי! הלא כל ספרי ראשי ידיעות הגעאָלאָגיע יענו ויאמרו פה אחד: שחום האויר בבטן האדמה, הולך הלוך וחזק בערך העומק, מעלה אחת על כל מאה רגל. מדת חצי אלכסון כדור־הארץ – שהוא המרחק אל מרכזו – הלא תשוה אל מדת 21 מילליאן רגל, וכאשר נחשוב עלית מעלות החום בערך העומק הלזה, הלא יצא לנו: שקרוב להמרכז יהיה חום למעלה משני אלפים מעלות! ובלי תפונה – יהיה שם הכל רק במצב קיטורי, יען כי גם המתכת היותר מוצקה, גם הזהב ופלאַטין או צורים המוצקים ומֻקשים ביתר שאת, לא יוכלו לקום נגד חום אמיץ ונורא כזה, מבלי שימסו כמו מים ויתנדפו לקיטורים! אם כן אפוא: נפשי אותה לדעת, איכה תחדור ותבא דודי אל השאול הלזו?“

"אם כן אפוא, תראני לדעת: כי תירא ותֵחת שלא תִכָוה, אַכסעל? "האף אין זאת?“

"בלי שפק, אירא ואֵחת, דודי! כי כאשר נרד רק בעומק חמש פרסה, גם אז נהיה בתוך חום אשר ירתיח מים!“

"יצא מדבריך: כי תפחד שלא תכוה במים רותחים, אַכסעל, כן?“

"הנני רק כמציע לפני כבודך, דודי, השאלה הזאת, לפתור אותה!

"אנכי כבר פתרתיה, אכסעל; שמע נא: לא אתה ולא כל החכמים הגדולים ממך אשר על פני תבל ארצה יודעים המשפט לאמתו: מה יֵעָשה בבטן האדמה. עד היום לא עלתה בידי בני תמותה לחדור למעבה הארץ ולרדת עמוק מן 1/11 פרסה משטח פני הים. בִּין בדברים שלמודי ידיעות הטבע לא יעמדו על מקום אחד, רק יצעדו קדימה – משפט הולך ומשפט בא! האם לא שפטו עד לימי החכם פֿוריע: אשר בהאַטמאַספֿערע ברום־עולם (וועלט־רוים) אשר מסלות בלבבה אל מהלך הפלאַנעטען (כוכבי לכת), ישלוט קרח נורא באין ערך עוד אל מספר מעלותיו; והנה בעתות הנוכחות אכן נודע הדבר: כי גם הקרח הגדול והנורא אשר במרחב־יה הגבוה מעל גבוה, לא יעלה למעלה מארבעים מעלות! ומדוע זה לא תאבה תת אמון: כי גם בנוגע אל חום בטן האדמה לא יוכל היות במדה גדושה? מדוע זה תמאן לשפוט: אשר בעומק ידוע – נבוא אל גבול כזה, אשר ממנו ולמטה לא יוסיף עוד החום לעלות במעלות? מדוע זה תקשה ערפך?“

נאלמתי דומיה.

"חכמי הטבע הנוכחים“, הריץ דודי דברו הלאה, "וביניהם גם החכם פואַזאָהן, הראו לדעת: כי לו היה באמת חום נורא כזה מצוי בבטן כדור הארץ, אז החומרים הנתכים לרגלו, הסבו לחיצה ספוגית גדולה, עד כי קליפת הארץ לא עצרה כוח וַתִבָקע, כאשר תִבָקַע קלחת מוכנה־קיטורית לרגל לחיצה עזה יתר על המדה, אשר ילחץ הקיטור על דפני הקלחת!“

"המשפט הזה, דודי, הוא רק השערת החכם פואַזאָהן, ולא יותר…. ואם אמנם חכם מצויין הוא, אבל….“

"כַתר לי זעיר! דע כי לא פואַזאָהן לבדו ישפוט ככה! כי אם גם רבים וכן שלמים, – השמעת? – געאָלאָגים רבים ישפטו: כי אלו היתה פנימית כדור הארץ מרכבת מקיטורים ונוזלים, ומצורים וסלעים כבדים מאד, כי אז לא היתה הארץ בכָבדה הנוכחי, הידוע לשוחרי הטבע“.

"בחשבונות דברים, דודי, תעלה בידך להוכיח כל אשר תאוה נפשך!“

"ובפֹעל לא אוכיחך? האם לא ידעו כל יושבי תבל: כי מספר הרי הוואלקאנען מוריקי־אש הולך הלוך וחסר במאד מאד? הפֿאַקט הזה לבדו, יורנו לדעת משפט ברור: כי גם אם הִמָצא יִמָצא חום בבטן האדמה, אז הוא הולך הלוך וחסור“.

"שא נא, דודי לפשע בן אחיך! איככה אוכל ואתוכח אתך אם אמר תאמר רק השערות לבדנה?

"השערות! הלא משפָטַי אלה ישפטו גם חכמים מפוארים הנודעים־למשגב! התזכור, אַכסעל, התראות פני הכֿעמיק האנגליי געמפֿרי דעווי אתי, בעת אשר בקרני בשנת 1825?“

"מסבה אחת המיוסדה על אדני אמת לא אזכור זאת, יען כי נולדתי בתשע עשרה שנה אחרי אשר בקרך החכם הלזה“.

"כן, כן! – הנה געמפֿרי דעווי בקרני בנסעו דרך האמבורג ונשתעה רבות בינינו על דברת שאלות טבעיות שונות וביניהן – גם על אדות הטעאָריע, אשר תשפוט על התכת החמרים בבטן האדמה ומצבם הנוזלי לרגלי החום החזק, ואחר חליפות הגיונינו החלטנו יחד, כי כזאת לא יתכן, אולם החלטתנו זאת לא נוסדה על ההשערה, כי אם על אדני חֻקי הטבע אשר לא ימוטו לעולם“.

"ומה המה אדני חקי הטבע? דודי!“

"הלא המה: לו היו חמרים נוזלים בבטן־האדמה, הלא נפלו גם המה תחת חק סגולת משיכת הירח – כמו מי הים – ובתוך בטן הארץ היו פעמַיִם בכל יום תמיד מגרעת וגֵאות הנוזלים (עבבע אונד פֿלוטה), ולרגליהן היו רעידות הארץ בעתים קרובות“.

"אבל דודי, הלא ברור הדבר, שהארץ היתה בשנות קדם במצב אש־נוזלי? אם כן אפוא, הלא נוכל לשפוט: כי גם אם קליפתה העליונה התקררה, בכל זאת, בבטנה עודנו עצור חום גדול“.

"שוגים ומַשְגים ישפטו כן!“ שִסַע דודי דברי – חום הארץ תוצאותיו ממעל ולא מתחת – מבטן הארץ. פני הארץ הָרכבו ממיני חמרים המכשרים אל ההתכה, כמו הפאָטאַש והזאָדע, אשר יחמו ברגע אשר יגעו אל המים והאויר, בעת אשר קיטורי רום־עולם נזלו ויהיו לגשם על הארץ, אז מרכיבי פני הארץ הנזכרים החמו, ובמדה אשר חדרו מי הנוזלים אל תוך בקיעי קליפת הארץ, כן נעורו ונתחדשו החמימות בבטן האדמה בלוית דפיקות והורקות, וזה דבר אשר מלפנים בשנות קדם נמצאו הררים וואלקנים מוריקי־אש למכביר“.

"אך כזאת, "טעאָריע מחודדה“ תִקָרֵא בצדק!“ אמרתי אני.

"החכם געמפֿרי דעווי“, ענה דודי ואמר לי, "הוא הוכיחני על אמתת הטעאָריע הזאת, בבחינה פשוטה מאד: הרכיב כדור קטן מן מיני חמרים כאלה, אשר הזכרתים לך המכָשרים להתחמם, ויחל להטיף על הכדור הזה נטפי מים כגשם דק, ולרגלי הדבר הזה החלו פני הכדור לבצבץ, והר קטן התנשא עליהם אשר על ראשו נפתח פה (קראַטער), ואחרי כן החלה בעדו ההקאה וההורקה אשר האצילה חום אמיץ להכדור, עד אשר לא היתה האפשרות להחזיקו ביד פן תכוה. – השאלה על דבר מצב הארץ בבטן כדורה, הביאה לבקש חשבונות רבים, ועד היום לא הצליחו שוחרי הטבע להקים האמת על תלה ולהחליט משפט ברור בדבר הזה – ואנכי אשפוט לצדק: כי חום בטן הארץ הוא רק חום פֿאַנטאַזיי (דמיוני) לבדו…. ולבד כל זאת, הלא בעינינו נראה! – אנחנו כמו החכם סאקנוססעם נוכח, ועין בעין נראה אמתת הדבר!“

נוכָח ונראה! אמרתי אני נפתה אל משפטיו נגד רצוני, נראה אם רק יתכן שם לראות דבר מה.

"מדוע זה לא יתכן? לבטח נוכל לחשוב, על הופעת חזיונות עלעקטרים אשר יאירו לנו הדרך, גם נוכל לחשוב על האויר אשר יתלחץ בלחיצה עצומה, לפי מדת ההתקרבות אל המרכז, כי יקבל תכונת המאור“.

"כן כן“, אמרתי אני, מי יודע? אולי תצדק בדברך! אולי תזכה בשפטך!“

"באין כל שפק! באין כל תפונה! אבל…. חסום פיך! סְתֹם הדברים וַחֲתם הספר! האם בנת לרֵעִי? אם רק עוף השמים יוליך את הקול, אז ישוטטו רבים ותרבה הדעת להקדימנו ולהגיע אל מרכז הארץ! –

 

ז    🔗

בזאת תמו חליפות מדברותינו. ואצא מלשכת דודי, ולמען שאוף רוח צח ולקבץ נפוצות רוב שרעפי, יצאתי לשוח על שפת הנהר עלבע.

אף כי הנסיעה הדמיונית הלזו החלה למשכני בחבלי־שוא, אבל בכל זאת כל עצמותי מקרח נורא רחפו, בשומי אל לבי, כי נרדה שאולה חיים אל חיק האדמה, אשר בה נוכל למצוא קברנו, וכמות נבל נמות ולא כמות כל אדם.

אחרי רגעים שבה נפשי למנוחתה כמעט, ואומר אל לבי:

"לא! לא יתכן! זה דודי, רק דַבר ידבר להג הרבה, ואל הפעל לא ירהב עז בנפשו“.

ויהי בשובי העירה בדרך המובילה אַלטונא, פגשתי את נועה השָבָה מבית שארה הקרוב לה אשר ישבה אתו ימים עשרה באַלטונא, ולא ידעה מאומה מכל החדשות בבית דודי.

"אכסעל!“ אמרה אלי, "האם יצאת לשוח או לקראתי? אבל מדוע זה פניך זועפים? הלא דבר הוא! הגידה לי, מה זה יעיק לבבך?“ ואספר לה כל המוצאות.

רגעים אחדים החרישה, אח"כ פתחה פיה ותאמר:

"אַכסעל! דבר גדול הפראפֿעסאר דִבר אליך! הנסיעה הלזו נכבדה ומפוארה!“

וארגז תחתי לקול דבריה.

"כן כן, אַכסעל“ הוסיפה לאמר, נסיעה נפלאה! כל יושבי תבל יתפלאו ואיש אל רעהו יתמהו עליה! מאד תגיל נפשי לראות, כאשר ירהבו אנשים עֹז בנפשם, לבצע דבר קשה ומוזר….

"אם כן אפוא, גם אַתְ נועה, תחליטי את המסע אל מרכז הארץ?“

"אמנם כן, אכסעל! לו אֲביתם לקחת אותי אתכם, כי אז בכל לב ונפש מהרתי לארח לחברתכם“.

"האם בלא לב ולב תדברי הפעם נועה? האם לא תצחקי בי?“

"חלילה לי מלדבר בלב ולב או לצחק בך, אכסעל! אנכי הגות לבי אדברה, ורק אמת יהגה חכי!“

"נחכה נא ונראה, מה תעני ותאמרי ביום המחרת“.

"אחת דברתי היום ולא אשנה, אכסעל!“

שיחתנו קמה לדממה, ונלך יחד העירה. ואומר עם לבי: הלא עד קץ החדש יוני עוד חזון למועד! ועד העת ההיא יחליף דודי מחשבתו עשרת מונים!“

בנשף בערב יום באנו אל ביתנו, על פני כל העיר השליך הלילה הָס, רק בבית דודי נשמע קול רעש אדוני הבית אשר התנודד ויצעק ויחרף ויגדף אנשי העבודה אשר פרקו איזה משאות מעגלה טעונה.

"מה זה פרקת מעל העגלה הלזו, דודי?“ שאלתי אני.

"אכסעל! איה היית? הן לא הכינות עדנה צרכי הדרך, עצל־אמלל! כל מכתבַי מפוזרים ומפורדים בארבע פנות הבית! גם המפתח מאמתחת־מסעי לא אדע איהו!“

"דודי! האם נמהר לנסוע?!

"בלי שפק, נסעה ונלכה, ביום השלישי בהיות הבקר!“

נבהלתי משמוע, וכמעט לא עצרתי כח ללכת אל לשכתי.

"אכן נוסעים אנחנו!!“ נאנחתי מקרב ולב עמוק.

דודי הכין כבר כל הדברים הדרושים לחפץ הדרך הלזו: סֻלמי־חבל, חבלים, לפידים (פֿאקעלן), בקבוקים, וָוֵי־ברזל, מטות־עז וקצותיהן מצופות ברזל, מגינים, כשילים וכילפות, כל אלה היו נכונים למכביר.

בלילה ההוא נדדה שנתי מעיני, ורק טרם האיר הבקר החלה התנומה לסגור עפעפי, אבל פתאם הקיצותי לקול הקורא אלי אחרי דלתי, קול נועה הבלתי מוזר לי קרא:

"אכסעל, אכסעל!“

מהרתי ואלביש בגדי ואצא אליה.

עיף ויגע הייתי מאד, והודי נהפך עלי למשחית, ואקו כי הדבר הזה יסוב לבב נועה לחלוף מחשבת לבה בדבר המסע, אבל שגיתי ברואה, ויהי בהביטה אלי, ענתה ואמרה: "מה פחד ורחב לבי, אכסעל, כי הרגעת רוחך כמעט, ותחלף כח!“

"הרגעתי רוחי! החלפתי כח! צעקתי אני. "כן הוא רק על דעתך!“

"אכסעל!“ הוסיפה נועה ותאמר, "רבות נדברנו בינינו אנכי עם איש מגיני הפראפֿעסאר. האח! מה עזה רוחו! הוא ספר לי כל מגמת לבבו, והנני בטוחה מראש, כי כל חפצו בידו יצליח! האח אכסעל! מה טוב ויפה הוא: כי יקריב איש כל אשר לו על מזבח דרישת החכמה!“

"כנים דבריך!“ עניתי אותה, ואלך אתה אל לשכת דודי.

"סוף דבר, דודי! האם תגזר אמר כי נסע ונלך?“

"העודך בשפק?“

"לא אפונה…. אך למה זה ככה נמהר?“

"למה נמהר? – הזמן לא יעמוד על מצב אחד, רעי! רגעיו ירוצו ויעופו!“

"דודי! הלא היום הוא רק 26 מייא, ועד קץ החדש יוני הלא עוד חזון למועד?!“

אם כן אפוא, תשפוט איש בער, כי להגיע אל אדמת איסלאנד הוא דבר קל? מן קאפענהאגען אל עיר רייקיאוויק הולכת אנית הקיטור רק פעם אחת בחדש – ביום 22.

"ומה מנו יהלוך?“

"אי לך איש שיועצך נער! אם נוחיל עד 22 יוני, אז נאחר את המועד הנכון! כי אז נבוא אל המקום הנועד בעת אשר לא יוסיף עוד צל ההר סקאַרטאַריס לנפול על קראטער סנעפֿפֿעלס. – האם בנתָ לרֵעי מדוע נחוץ לנו למהר בואנו אל קאפענהאגען? לכה! הכון לקראת המסע! חושה!“

אחרי הדברים האלה, כל עצומותי עלו בתהו, ואלך לחבוש ולארוז חפצי.

ונועה באה לעזרני, ותדבר אלי ברוח שקטה, ומרגע לרגע התרגשה נפשה בגיל וחדוה הולך וחזק, על יקר מטרת מסענו הנפלא.

ומרים הזקנה הביטה בפחד־לבב על כל ההכנות האלה.

"אי שמים!“ אמרה אלי והיא נאנחה "האם לא יַשְגֶה ויוליכך שולל, האדון פראפֿעסאר? הגידה נא, אדון אכסעל, האם לא יצא מדעתו?“

במנוד ראשי רמזתי לה אות: כי כן הוא.

"ויוליכך אתו?“

"יוליכני“.

"ואנה?

שלחתי אצבעי והראיתיה לתחתיות ארץ.

"אל היקב?“

"לא – עמוק מזה“.

"היֵה נכון לבקר ביום המחרת!“ דָבָר שלח אלי דודי לאמר, "לך שכב! מחר כעלות הבקר בשעה הששית נסעה מזה, לא יאוחר משעה הששית!“

אנכי העירותי השחר, קמתי בשעה החמישית, ואמהר ואבא אל בית האכל.

דודי כבר ישב אל השלחן ויאכל אֲרֻחַת הבקר, ואביט אליו ברגש קנאה. וגם נועה היתה בזה, נאלמתי דומיה ואשב לאכול, אבל כל אכל תעבה נפשי.

ויהי בחצי שעה הששית נשמע קול משק אפני המרכבה, וברגע קטן העמיסו עליה נטל משא חפצינו.

"אַכסעל!“ צעק דודי, "מדוע זה תעמוד?! הלא נאחר מועד צאת מכונת מסלת הברזל?“

ותגש נועה אליו ותברכהו, אחרי כן נגשה אלי ותברכני גם אני. "חיי בטוב!“ אצלנו לה גם אנחנו ברכת הפרידה ונעל על המרכבה. והסוסים דהרו וישאונו כעל כנפי נשרים בית תחנות מסלת־ברזל האלטונית.

 

ח    🔗

בחצי שעה השביעית באנו אל בית התַחנות. כל משאי חפצי דודי התפרקו, נשקלו ויעמיסום על אחת עגלות הצב אשר לנתיב הברזל. הקיטור נדף קול שרקה ונִסע מזה.

במרכבת נתיב הברזל אשר ישבנו אני עם דודי לא היה איש בלעדינו. דודי לא דבר מאומה רק העיף עיניו על האמתחות אשר עלה בידו לקחתן אתו במרכבת מושבנו, וימששן.

עין בעין ראיתי, כי לא שכח דודי להכין ולקחת אתו כל הדרוש לחפצו.

בין מכתבים שונים אשר הוציא דודי מהאמתחות, ראיתי מכתב אחד הערוך מאת הקאנזול הדעֶננעמארקי, אשר היה כרֵעַ כאח לדודי. והמכתב מכתב מליצה (עמפפֿעהלונגס־שרייבען) היה לשר הפלך (גובערנער) באיסלאַנד. גם ראיתי מכתב אחד אשר דודי חרד עליו ויוציאהו מצלחתו האחת ויטמנהו בשום־לבב בצלחת מֻסתרה שניה.

"מכתב ארור!“ אמרתי אני עם לבי בעת אשר בעד החלון נשקפתי החוצה.

אחרי חלוף שעות שלש, באנו אל עיר קיעל ותתיצבנה המרכבות כשני צעדים מחוף הים.

מה נחפז דודי הפחז כמים לחשוב חשבונות העתים, כי נאנסנו לחכות פה תשע שעות תמימות: אנית הקיטור הולכת מזה רק בלילה.

במשך זמן הזה לא מצא דודי מנוח לנפשו, רגז וקלל וישלח "למלאכי בלהות“ כל אניות הקיטור ואדוניהן.

גם הלך דודי אל רב־החובל וידבר אתו קשות, אבל זה האחרון השיב לו ברוח־קרה במדה שמדד לו.

הצעתי לפני דודי כי נצא לשוח, וישלח דודי גם את הענג הזה "למלאכי בלהות“ ובכל זאת נתן לי אזן קשבת.

אחרי כי הרבינו לבקר העיר וכל הדרה ואחרי שלוח דודי את כל חבורות אניות הקיטור למלאכי בלהות, הגיעה שעה העשירית בערב.

ברבע שעה האחת עשרה נסענו מזה עם אנית הקיטור "עלענאָראַ“.

ביום המחרת בשעה השביעית בבקר באנו אל העיר הקטנה "קארזער“. משם נסענו שנית בנתיב הברזל עירה קאפענהאגען.

בלילה ההוא נדדה שנת דודי ולא סֻגרו שמורות עיניו אף רגע. אִי־סבלו ופחזותו, מנוחה הדריכוהו. לעתים דחה ברגליו קירות המרכבה אשר ישבנו בה כמו אבה לעזור למרוצתה.

ויהי כבואנו לא רחוק מקאפענהאגען, הופיעה לפנינו מסלת־מים.

"זונד!“ צעק דודי.

משמאל הנהר הלזה התנוסס בית־חומה גבוה עם דלתים ובריח בנוי לתלפיות.

"הוא בית החפשית בעבור אנשים משוגעים“ אמר אחד הנוסעים אשר במרכבתנו.

"הבית הזה, אך לנו נאה ולנו יאה!“ אמרתי אני עם לבי, "אך בו מקום משכננו הנכון“.

בשעה העשירית בבקר באנו העירה קאפענהאגען, ונפן אל בית־מלון "פפֿעניגס“.

וימהר דודי וילבש מחלצות, וישאל את עבד הבית: איה בית המוזעאום אשר לדברים העתיקים הצפונים, וירץ שמה וימשכני אתו.

הדירעקטאר אשר על בית־האסף הלזה, האדון טאָמזאָהן, אשר אליו הביא דודי מכתב מליצה, היה איש חכם ולמוד, רֵעַ לקאנזול ההאמבורגי.

האדון טאָמזאָהן קבלנו באותות אהבה, ובהודעו: כי מגמת פנינו היא לבקר את ארץ איסלאנד בתור נוסעים – מאליו מובן: כי דודי לא שגה לבטא בשפתים גם הגה אחד ממרכז הארץ – אז האיר פניו אלינו ביתר שאת ויבטיחנו, כי נכון הוא לשרתנו בכל אשר יהיה לאל ידו; ונלך אתו יחד לדרוש ולתור אם לא תלך איזו אניה ארצה איסלאנד?

התקוה שעשעתני: אולי לא תלך, אבל תקותי נשארה מעל: אניה קטנה דאֶנית "וואלקיריא“, עמדה נכונה להעתיק מזה 2 יוני העירה "רייקיאַוויק“.

קצרו שפתי בשר לתאר רגשת לבב דודי, ועד ארגיעה עשה חוזה עם רב החובל.

"ביום השלישי לשבוע, 2 יוני, בשעה השביעית בבֹקר, תבואו אדונַי על ספון אניתי!“ העיד בנו רב־החובל.

ונודה להאדון טאָמזאָהן על חסדו, ונשב אל בית מלוננו פפֿעהניגס“.

"נחמד ונעים! נחמד ונעים!“ שנה וישלש דודי, "ההצלחה תעמוד לימיננו! באשרנו נקרֹה נקרתה לנו האניה הדאֶננית הקטנה הלזו! נחמד ונעים! הפעם הבה נסעד לבנו, ואחרי כן נלך לבקר העיר.

אנכי בכל אַות נפשי הלכתי ברחובות העיר ואשים עיני ולבי על כל דבר המרהיב עין, דודי היה תפוש במחשבות מרכז הארץ, אשר כמעט לא התבונן על כל מאומה. ברעיון מפוזר הביט על ארמון המלך, על הגשר המפואר המתוח ממעל לתעָלה (קאנאל), על מצבת קבר טאָרוואַלדזאהן הנודע למשגב, על גנת הביתן, על הארמון ראזענבערג ובית הבירזע הבנוי לתלפיות – ולא פצה פיו לדבר מטוב ועד רע.

בכל זאת התרגש דודי, כאשר הופיעה לפניו סוללה ועליה התנוסס מגדל רם ונשא וראשו בשמים הולך הלוך וחד, וסביב שָתו לו שלבים בלולים.

"מה רם ונשא הוא המגדל הענק הלזה!“ צעק דודי "הבה נעלה אל ראשו!“

וימשכני אל הסוללה.

"דודי! ומפני בלבול הדעת לא נֵחת?!“

"איזה בלבול הדעת! ונהפוך הוא, כי רק מפני בלבול הדעת נחוץ ודרוש לנו להעפיל לעלות על המגדל הזה, אל מרום קצו!“

"נפלאים דבריך מאד דודי, ועמל הוא בעיני להבינם….“

"דבַרי נכוחים, והנקל מאד להבינם; נחוץ לנו לטפס ולעלות אל ראש המגדל הרם מכל רמים למען התחנך בעבודה זו –

"אבל….“

"לֵך! עֲלֵה! אין פה המקום לבקש חשבונות!“

ואלך אחרי הפראפֿעסאר אשר קָפַץ באף רחמיו.

כל עוד אשר עלינו בפנים הסוללה, היה טוב ויפה; אבל בעלותנו על הספון ממעל, ואחוש רוח צח העליוני המרחף על פָנַי ואביט על השלבים הבלולים החיצונים עם מוטות־מעקה חלשים, אז נקפאו דמי ערקי ותחשכנה עיני.

"דודי!“ צרחתי מר, "כלכל לא אוכל“.

"עֲלֵה! טַפֵס! מבלי פסוח על שתי סעפים! ומבלי הָשֵב אל לב!“ צעק דודי בקול נגיד ומצוה, בעוד אשר העפיל לעלות במרוצה על השלבים הבלולים.

"דומה דודי לצבי!“ אמרתי אני עם לבי, בראותי אותו רץ ועולה בלי כל עמל ופחד. ואולם אנכי החלותי מראשית להלוך על ארבע, ואחרי כן זחלתי על גחוני, ואעצום עיני….

"אכן סר מר המות!“ רחש לבי, ואתעלף, ויתפשני דודי בבגדי ממול ערפי וימשכני ויעלני אל ראש המגדל.

"הבט ממרום שבתך ארצה!“ צעק אלי, "פקח עיניך וראה והבט! דרוש הוא להתחנך להביט אל תהום הרבה! ראה! הבט!“

בעד הערפל מתחתינו, ראינו אנשי העיר כחגבים, והבתים כגלים קטנים, וממעל לראשנו עפו גזרי עבים, אשר עינינו שגו לראות כי תלוים הם במצב אחד, ורק אנחנו עם המגדל והסוללה נעוף כצפרים עפות. ממרחק ראינו כפר המשתרע מעבר אחד, ומעבר השני הבריקו פני הים ופה ושם נראו מעליהם ראשי תרנים ככנפי יונה לְבָנות, והרחק מאד נראה חוף הים אשר על ידו אדמת שוועדען, וכל אלה סבבו כבמחולות בעיני…

ובכל זאת נטל עלי לעמוד הכן ולהביט.

החינוך הראשון הלזה נמשך כשעה תמימה. אחרי כן, בתת לי דודי הרשיון לרדת ואנסה להציג כף רגלי על המדרגות, ברכי כשלו מאפס כח וחיל, ואהי עיף ויגע מאד מאד.

"מחר נתחנך שנית!“ אמר דודי אשר שכח חנות.

ויקם דברו. וביום המחרת עלינו שנית. אבל לא היתה הפעם האחרונה, כי במשך חמשת ימים אשר חכינו על צאת האניה, נאנסתי לטפס ולעלות על המגדל הזה יום יום פעם אחת עד למרום קצו, ואם כי בראשיתי עמל היה בעיני לבַצע זאת, עשיתי צעדי ענק בחינוך הלזה, עד כי יכלתי להביט ממרומים אל התהום מבלי פחד.

 

ט    🔗

עת צאת האניה הנה באה.

בליל האמש נתן לנו אוהבנו האדון טאָמזאָהן מכתבי מליצה אל שר הפלך באיסלאַנד, אל הכהנים ואל שר העיר רייקיאַוויק.

בשעה הששית בבקר 2 יוני, כבר נמצא כל נטל משאנו על האניה "וואלקיריא“.

ולנו נועדו תאים (קאיוטען) קטנים כארגזים צרים.

"ורוח המנשב על פני הים, הלנו הוא אם לצרינו?“ שאל דודי את רב־החובל.

"לנו“ ענהו, "נסעה ונצליח!“

ונסע מזה, והעיר העליזה קאפענהאגען, שקעה לעינינו אחרי חוף שעה אחת תחת מכסה שיא הגלים. גם עד מהרה חֻתלו בערפל כל יפי הארמון קראנענבערג והסוללה העלזינבערג.

אניתנו הקטנה הכילה בקרבה: גחלי־אבן, בגדי־עור, תבואות השדה, כלי בית ושאר צרכי אדם, אשר הובילה העירה "רייקיאוויק!“ ונפש־אדם, מלבד שנינו – חמש.

"עד מתי ימשכו ימי המסע?“ שאל דודי את רב־החובל.

"כעשרה ימים“ ענהו, "אם רק הרוח ישרתנו כדרוש“.

"האם קרך פעם אחת לאַחֵר מועד ביאתך? ואם אֵחַרת מאד?“ הוסיף לשאלו ברגש אי־מנוחה.

"הרָגע, הרָגע: אולי לא נאחר הפעם“ ענהו רב־החובל.

נסיעתנו צָלֵחה בלי כל פגע רע. חולי־הים לא נגעה בי לרעה, אבל דודי סבל המחלה הלזו כתֻמה למרות רוחו, כל עת המסע, ותפריע אותו להעמיס את רב־החובל בשאלותיו הרבות על דבר הסנעפֿפֿעלס ועל אדות הנהגות הנוסעים באיסלאנד וכדומה. לרגלי תנועת האניה העצומה שכב הפראפֿעסאר לידענבראק למעצבה בלשכתו הצרה, ויאנק דום, בהשמיעו פעם בפעם אנקת חולה חרישית.

ויהי ביום 13 יוני באנו בשלום העירה "רייקיאוויק“ בירת איסלאנד. ויצא דודי מלשכתו רפה כח ובפנים חורים אבל מאד שָמֵח וטוב־לב. הכרת מרוצת עיניו ברצוא ושוב, ענתה בו זאת.

אנשי העיר התאספו אל החוף, לקבל פני האניה אשר נגעה את כלם.

ויהי אך יצאנו מבית אסיר המשוטט – כאשר כִנָהו דודי – ויאחז פתאם בידי, וימשכני לשוב אל האניה; ונעל על אפה הגבוה ויראני דודי על פני חלק לשון ים הצפוני, וארא שם הר רם ונשא קעגולי⁴ כפול היה, או הֹר ההר, ומכוסה בשלג עולמים.

"סנעפֿפֿעלס! סנעפֿפֿעלס הנהו!“ צעק דודי ברגש.

ואחרי כן, כמו מתנחם על צעקותיו, קרץ לי אות לחסום פי, ויפן אל סירת הדוגה אשר חכתה עלינו.

בצאתו על החוף, היה ראשית מפעלנו לשלח מכתבי המליצה איש אל מקומו.

האדון פֿריעדריכֿזאָהן, הפראפֿעסאר הטבעי, אשר על בית הספר רייקיאַוויק, קבלנו מאד באותות שמחה. החכם הזה דִבר רק בשפת לאַטיין, והוא היה האחד אשר יכלתי לקחת אתו דברים. הלוקסוס לא מצא קן בביתו; בית משכנו הכיל בקרבו רק שלשה חדרים, אשר שנים מהם האציל לנו.

לדעת נקל, עד מה הֻכו כל אנשי העיר בתמהון־לבב, בהביטם על מרבית נטל משאנו.

"אכסעל“ אמר אלי דודי, "ההצלחה תעמוד לימיננו! כבר בצענו חלק המסע, הקשה ביתר שאת!“

"החלק הקשה ביתר שאת?“ צעקתי מנהמת לבי.

"אמנם כן הוא, בלי כל שפק“ ענה דודי ואמר לי, "עתה הלא אין לפנינו בלתי לרדת“ –

"לרדת למשואות נצח! אבל הלא מתהומות הארץ תשוב תעלני, דודי?

"בלי שפק, בלי תפונה…. אנכי ארד עמך שמה ואנכי אעלך גם עלֹה אכסעל…. עתה, ארוצה נא אל בית־עקד־הספרים (ביבליאטעק)…. אולי יבא לידי עוד איזה כתב יד מהחכם סאקנוססעם…. ומה תגדל אז הצלחתנו!“

"ואנכי אצא לבקר את העיר רייקיאוויק – ואתה דודי, האם העיר והדרה לא תמשוך לבך?“

"מעט מזעיר, אכסעל; באדמת איסלאַנד אין כל דבר מפליא על פני הארץ ממעל, כי אם בבטנה….“

ואצא לראות את העיר. היא תכיל בקרבה רק שתי רחובות, ולתעות בה לא יתכן.

העיר רייקיאוויק עומדת בעמק במקום בִצה בין שני הרים, מעבר אחד מעֻלפות הארץ באבני גיר מנֻפצות למכביר, תוצאות הורקות לאַוואַ הנקפאות, אשר תרדנה במורד אל חוף הים; ומעבר השני תשתרע לשון־ים רחבת ידים אשר על ידה יתנוסס הר ההר סנעפֿפֿעלס המכוסה בשלג עולמים ותָאַר הגבול צפונה.

על פני כל שטח לשון־הים לא נראתה בלתי האניה "וואלקיריא“ לבדה אשר הבֵאתנו הֵנה. אמנם על הרוב תעמודנה פה אניות ציד רבות צרפתיות ואנגליות, רק בעת ההיא היו כלנה על חופי האי מפאת קדם.

הרחוב הנעלה והארוכה ביתר שאת, הולכת מישרים אל החוף. הרחוב ההיא תוכל להקרא בשם "אפרתית“, בה נמצאו בתי עץ משכנות לאבירי סוחרי ימים וכנעני חוץ לארץ, והרחוב השניה אשר תשתרע מערבה תוביל אל יאור קטן.

התולדה קמצה במקום הזה תענוגות בני אדם: רק זעיר שם זעיר שם נראו עשבים שפלים גנות־ירק ופרי־אדמה, ודברים מרהיבי עין רק מעט מזעיר הופיעו, כמו: בית שר הפלך, בית התפלה הבנוי מאבנים שרופות אש המוקאות מהר וואולקאני. בית הקברות ובית הספר הכללי, אשר בו ילמדו לקח בשפות עברית, צרפתית, אנגלית ודאֶננית.

במשך שעות שלש בקרתי העיר כלה וכל מגרשיה סביב אשר לא הרהיבו עין בהדרן; כמעט לא יראה ולא ימצא כל עץ נחמד, והצמחים רזים ודלים. אל כל המקום אשר תפנה תפגוש על כל מדרך כף רגל, אבני נגף, צורי מכשול וסלעים חדים וואולקאנים. הבתים שפלי הקומה, יבָנו באיסלאנד מרגבי אדמה וטאָרף. וממרחק יתראו לעיני הרואה, לא כבתים, בלתי כגגות הערוכים על שטח פני הארץ. על פני הגגות יצמחו צמחי חציר לבהמה בעין יפה, לרגלי החום אשר יחדור אליהם מפנים הבתים. החציר יִקָצר ויאסף בהגיע עתו.

על פני מגרשי העיר לא פגשתי כל איש; אבל ברחוב האפרתית הלכו וישוקו אדם רב אשר מלאו ידיהם בעבודת מליחת העשנת והעמסת דגי "השטאָקפֿיש“ אשר תביא בכנפיה שכר טוב לכל העמלים בה בעיר הזאת.

שבתי אל בית מלוננו, ואמצא את דודי ונאכל ארֻחת הצהרים אשר הכין למעננו האדון פֿריעדריכֿזאָהן בעין יפה.

 

י    🔗

שני הפראָפֿעסאָרען אלה: אדון־מלוננו פֿריעדריכֿזאָהן ודודי לידענבראָק, השתעו ביניהם חליפות בשפת הארץ הלזו המוזרה לי, אולם למעני למעני, הביעו לעתים קרובות מאמרים שלמים גם בלשון אשכנז ולאַטיין.

במרוצת דבריהם, שאול שאל הפראפֿעסאר פֿר"ז את דודי: אם לא מצא איזה ספר בבית־עקד הספרים ברייקיאוויק, אשר ימשוך לבו אליו?

"בבית־העקד!“ צעק דודי, "בו ימָצא בין הכל איזה ספרים קרועים!“

"למה תאמר כן לרעך, אדון לידענבראק! הלא הביבליאטעק שלנו יכיל בקרבו למעלה משמונת אלפים כרכים! אנחנו נאסוף ספרים יקרי המציאות במאד מאד, גם ספרי חכמי הראשונים ובשפת סקאַנדי. ולבד זה – גם ספרי הדור הנוכחי, אשר יֵצאו אור שנה שנה בקאפענהאגען!“

“תם אני ולא אדע, אדון פֿר”ז אמר דודי, "איה הנמו הכרכים שמונה אלף אלה? אנכי לא ראיתים“.

"מדוע לא תדע, אדון לידענבראק? הנמו בידי הקוראים. כל העם מקצה, אוהבי הקריאה הם אצלנו, לא תִמְצָא מלח אחד מני אלף או דַיָג ואיש עבודה אשר לא ידע קרוא בספר. אנחנו נשפוט לצדק: כי הספרים לא לבעבור זאת יודפסו, למען יעמדו ימים רבים בארון ויבולו תחת מסך השבכה מעשה־רשת ברזל, בבית הביבליאטעק, כי אם – לבעבור יהנה העם ויקרא בם; ובגלל הדבר הזה נפוצו הספרים בין הקוראים תמיד“.

"בין הקוראים?!“ קרא דודי ברגש.

"אמנם כן, המה ירוצו מיד ליד, מקורא אל קורא. יש ספרים אשר יתהלכו בין הקוראים זמן כביר וישובו אחרי שנתים ימים גם אחרי שלש שנים אל הביבליאטעק“.

“לכם נאוה תהלה, מאד תיטיבו עשות! אבל עם אנשי חוץ לארץ, אדמה אדון פֿר”ז, לא תתנהגו ככה ולא תדאגו להם?“

“מה לעשות“ ענה ה' פֿר”ז, "לאנשי ארצות אחרות יש להם ביבליאוטעקען שלהם, ועלינו ראשית לדאג להשכלת עמנו ולא לעם אחר. אשנה ואומר אדוני לידענבראק, כי האכרים אשר בארצנו ישאפו אל קריאת הספרים בתשוקה עזה מאד. הלא תדע: כי בשנת 1816 יסדנו חבורה ליטעראטורית, ותתנהל במשטר נאה מאד. חכמי ארצות אחרות יתימרו בזה להיות נמנים לחברים בחברה הלזו. חבורתנו זאת תוציא ספרי חינוך לנערים וצעירים, ותגמול רב טוב בזאת לארצנו. הבה אדוני לידענבראק! אולי תאבה גם אתה להכָתב בספר חבורתנו הנכבדה הלזו לחבר?“

דודי אשר כבר היה חבר בלי שפק למאה חברות שונות קבל ההצעה הזאת ברצון.

“ולך אדוני לידענבראָק, אולי דרושים איזה ספרים מהביבליאטעק שלנו?“ שאל האדון פֿר”ז, "הגידה נא לי מה שמם כי אדעם, ואנכי אדרוש מעִם הקוראים אולי השג אשיגם למענך!“

דודי לא נחפז לענות כרגע, וישב אל לבו רגעים מספר, ואחרי כן אמר בלב נכון:

"רציתי לראות, אם לא תמָצא אִתכם איזו מחברת מהחכם אַרנע סאַקנוססעם“.

“מאַרנע סאַקנוססעם?“ שנה ושאל ה' פֿר”ז, "הלא דַבֵר תדבר אדון לידענבראָק, על אדות חכם מהמאה השש עשרה, מהחכם הטבעי הכֿעמיק והנוסע המפואר?“

"על אדותו, ביחוד“.

"האח! אחריו לא קם כמהו! הוא היה אבי החכמים!“

"כן כן! היש אתכם איזה מחברת שלו?“

"אין גם אחת“.

"איככה יוכל היות?! באיסלאנד ארץ מולדתו, האם לא תמצא מחברתו?“

"לא תמצא באיסלאַנד, ולא על כל פני תבל ארצה“.

"יען מה?“

"יען וביען: כי אַרנע סאקנוססעם היה מָחרם ונרדף מדעת הקהל כאיש קוסם קסמים ומכחש באלהיו; ובשנת 1573 נשרפו כל ספריו בקאָפענהאַגען ביד שר הטבחים“.

"מה טוב! מה נעים!“ צעק דודי בקול רגש….

ופֿריעדריכֿזאָהן הפראפֿעסאר מרייקיאַוויק נבהל, ויבט בפני דודי בלב נבוך ועינים מזרות תמרון נורא.

"הבינני, דודי בחסדך, מה זה: מה טוב ומה נעים!?“

"עתה הפעם“ ענה דודי, "מצאתי שרש דבר! עתה בהיר לי בשחקים!“ צעק דודי בלב סוער ונרגש, "עתה אתבונן מדוע זה הסתיר החכם סאקנוססעם המָחרם והנרדף מדורו את הסוד תחת מכתב הפוך!“

“הסוד? איזה סוד?“ קרא האדון פֿר”ז ברגש גם הוא.

"הסוד…. את הסוד…. סוד…. של הסוד….

ודודי, כאלו נאחז מהשבץ, שִסַע ובלל לשונו.

"האם ימָצא אתך, אדוני לידענבראָק, איזה מכתב נכבד?“ שאל האדון פֿריעדריכֿזאָהן.

"לא…. לא…. אין כל! אנכי רק…. רק בדרך הצעה אדבר….“

האדון פֿר"ז בראותו מבוכת דודי, שִכל מדברותיו אל ענין אחר, ויאמר:

"האִי שלנו, רק מעט מזעיר נתבקר עד היום, ואקוה כי תמצא בו אדוני לידענבראָק עוד רבות נכבדות לשעשוע שוחרי הטבע“.

"אקוה גם אני אקוה“ ענה דודי, "רק אדמה כי אֵחַרתי מעט המועד! בלי תפונה היו כבר פה מבקרים רבים!“

"כן, באו אל האי אנשים חכמים ומבקרים, אבל בכל זאת עוד רבות, רבות יש, אשר לא שזפתן עין.

"האֻמנם בצדק תשפוט?“

"בָטַח לבי אדוני לידענבראָק, כי לא אשגה! כמה וואולקאנען והרי שלג יש אשר לא דרכה עליהם כף רגל איש! הן הבט נא על הר־ההר הלזה המתנוסס לקראתנו, התראנו? הוא – סנעפֿפֿעלס“.

"כן, הוואולקאַן הלזה, נכבד הוא אל הבקרת, ובכל זאת נשכח מכל, והקראַטערען שלו לא יבקר כל איש“.

"הוואלקאַן הלזה, אדמה כי כבוי הוא“.

"כבר כבוי הנהו, זה כמאה שנה“.

דודי התרגש וכמעט שלא דלג כאיל מגיל וחדוה, אבל בכל עֹז התאפק ויאמר ברוח קרה:

"אם כן אפוא, טוב ויפה! ראשית בקרת הגעאָלאָגית אראה להָחֵל מההר הזה "סעפעל…. פֿעססעל…. איכה תכנהו, אדוני פֿריעדריכֿזאָהן?“ שאל דודי הערום בשנותו את טעמו.

"סנעפֿפֿעלס“ תקן לו האיש תם וישר את שם ההר. –

“צר לי מאד, כי לא בידי עתותי לארח לחברתכם“ אמר ה' פֿר”ז.

"למה זה! למה זה!“ קרא דודי בלב נפחד, "למה זה! אמצא חן בעיניך, לא לא! לא אחפוץ להפריע מנוחתך…. אודך מקרב ולב עמוק. לא נכחד עָצמך ממני ואדע להוקיר העזר והתועלת מחכם כמוך אשר יארח לחברה אבל משרת כהונתך – לה משפט הבכורה!“ –

"הָחל תָחל אדוני לידענבראָק מהוואולקאַן "סנעפֿפֿעלס“, בְטַח באמונתי כי לא תתנחם באחריתך. אולם הגידה נא: איזה הדרך תבחר לך לבא אל האי סנעפֿפֿעלס?“

אנחנו נעבור את לשון הים ונבוא שמה! אשפוט כי היא הדרך היותר קרובה.

"היא הדרך היותר קרובה, בלי כל שפק, אבל בדרך הזה לא תבוא שמה.

"יען מה?“

"יען כי בעירנו "רייקיאַוויק“ גם אני־שיט אחת אָין“.

"למלאכי בלהות! מה יחרה אפי!“

"דרוש יהיה ללכת על יד החוף; אם אמנם הדרך ארֻכה, אבל גם נחמדה היא להשכיל לאיש שוחר הטבע“.

"מה לעשות! נלך על יד החוף. רק דרוש לבקש מורה־דרך“.

"אנכי אראך מורה־דרך טוב ומועיל“.

"האם איש אמונה הנהו ונבון?“

"אמנם כן; והוא יליד חצי־האי סנעפֿפֿעלס, הוא איש ציד ואורב לצפרי "איידער“, למען אסוף נוצתן. הוא ידבר כן בשפת דאננית. אבטיחך, כי האיש הזה ישביעך רצון!“

"ומתי אוכל להתראות אתו פנים?“

"למחר, אם לא תאבה לאַחֵר עוד מועד מסעך“.

"למחר, למחר, בלי ישונה!“ צעק דודי, "למה זה עוד לדחות הזמן…. למחר אעשה אתו חוזה“.

 

יא    🔗

ויהי השחר עלה ליום המחרת, והנה קול דודי דופק על פני הבית ויעירני משנתו.

דודי היה מדבר עם איש בקול רם בלשון דאֶננית.

חשתי להלביש שמלתי לעורי ואבוא אליו, וארא והנה איש עומד לפניו, בחור כארז, בריא אולם ועיניו מזרות תבונה. קוֻצות ראשו הצהובות וצפופות תשתרענה על כתפיו הרחבות. הכרת פניו היפים ענתה בו, כי הוא איש מהיר וחרוץ, כל יצורי גוו הפיצו אותו עֹז וגבורה, כי לא יחת מפני כל, וכל פחד משחק לו, ובכל זאת, הנהו מכלכל דבריו במשפט, בהשכל ובנחת.

דודי העתיר לצעק, ויניע זרעותיו אחת הֵנה ואחת הֵנה ויתנודד פה ושם וישפוך לפני האיש שאלות באין ספורות להן. והאיש הטה אזן בנחת בחבוק זרועותיו על לבו, ורק לעתים לא קרובות הניע ראש לאות, כי ירָצה או לא ירָצה לו.

האיש הזה אשר תארנוהו, היה "גאַנז־ביעלקע“ ציד צפרי "איידער“ לנוצתן.

מלאכת הציד הזה, מעבודות קשות היא. הצפור הלזו תקנן לה קִנה על ראשי צורי הים, אחרי כן יֻשלם בנין הקן תמרט הנקבה נוצותיה הרכות (פֿלוימפֿעדערן) מתחת לכרסה, ותציע בהן תוך קִנה; ובא הציד ולקחן לו, אז תוסיף הצפור הנקבה למרט שנית נוצותיה הרכות אשר על צלעותיה ותציען בקִנה, ובא הציד שנית ויבוז לו אותנה, כן הוא חליפות. הצפור הנקבה תמרט נוצותיה והציד יבוזן עד כי יציגנה ערומה כיום הוָלדה. אז יָחֵל הצפור הזכר למרט נוצות כרסו ויציע בהן הקן, אבל נוצות הזכר עָבות הֵנה, מחירן מצער, ואינו שוה בנזק הקן והצפור, ובַבִזה כזו לא ישלח הציד את ידיו, ושם יקננו להן הצפרים איש ואשתו, הנקבה תמלט ביציה ותחממן עד כי יצאו אפרוחיהן.

מדי שנה בשנה יבצע הציד צידו כאמור. לא יזרע בדמעה וברנה יקצור.

האיש הנעלה הזה, מורה דרכנו "גאַנז־ביעלקע“ בא אלינו במליצת האדון פֿריעדריכֿזאָהן.

אם כי יקר הוא במציאות על פני תבל ארצה עוד שני אנשים בתכונות הפכיות, מן הקצה אל הקצה, כשני אלה: דודי הנכבד וגאנז־ביעלקע; בכל־זאת עד מהרה באו לעמק השוה, ויעשו ביניהם חוזה.

גאנז קבל עליו להביאנו אל הכפר "סטאַפי“, העומד לרגלי ההר סנעפֿפֿעלס, לחוף הים נגבה.

לפי משפט דודי, היה לנו לעשות דרכנו כעשרים וארבע פרסה בדרך היבשה. או – מהלך שני ימים. אולם בהוָדע כמות פרסת דאֶננית מה היא, גם־איכות הדרך, נוכחנו לדעת כי הוא מהלך שבעה או שמונה ימים.

ונשכור לנו ארבעה סוסים; שנים נועדו למעננו בעבור דודי ובעבורי, ושנים – לשאת נטל משאנו וצדה לדרכנו. גאנז, כדרכו תמיד, הלך רגלי, הוא ידע והכיר חלק החוף הזה ברור היטב, ויתן תקוה בלבבנו לבחר הדרך היותר קצרה.

ע"פ סעיפי החוזה, לא היה לו לגאנז להפרד מאתנו גם אחרי בואנו אל הכפר סטאפי, רק להשאר בכפר הזה ולחכות עלינו עד עת שובנו מבקרת ההר. ועל דודי היה לשלם לו שכרו ארבעה רייכֿס טהאַלער מדי שבוע, ביום השבת ביום השבת שלם ישלם לו שכרו כתֻמו מבלי הָלין פעולתו עד בקר, ואם אין, יֻשבת החוזה גם מצד גאַנז.

זמן צאתנו, נועד על יום 16 יוני.

דודי נכון היה לתת למורה דרך על חשבון שכרו מראש. וימאן גאנז ויאמר:

“Efter"

ר"ל: "אחרי־כן“ ענה דודי ופתר לי.

אחרי כלות החוזה, פנה וילך לו גאנז לביתו.

"מה נכבד ויקר הוא, האיש הלזה!“ צעק דודי, "רק כי לבו לא יצפה עוד על כל מעשה היקר והכבוד הנכון לו לימים יבואו!“

"האם גם הוא ילך עמנו אל?“….

"כן אַכסעל, כן! גם הוא ילך עמנו אל מרכז הארץ!“

עד זמן הנועד לצאת נשארו עוד 48 שעות, ולמרת רוחי נאנסתי כל העת ההיא למלא ידי בהכנת ובקרת המוכנות והכלים אשר נקח אתנו. ואלה הן המוכנות:

א) טהרמאָמעטער בעל מאה מעלות.

ב) מאַנאָמעטר.

ג) כֿראָנאָמעטער.

ד) שני קאָמפאַסען, אחד השולל והשני המחייב.

ה) קנה־ההבטה.

ו) שתי עששיות מוכניות. המצאת החכם "רומקאפף“ אשר תפיצינה אור בזרם עלעקטרי.

לבד המוכנות האלה, לקחנו אתנו שני קני־רובה מבחרים ושני רעוואלווערען. ובאמת אך למותר היו קני־הנשק אלה, יען כי לא פללנו לפגוש על דרכנו, לא חיתו טרף ולא שודדים; רק כי תכונת דודי, לפי הנראה, היתה להתענג על כלי־נשקו כמו על כלי מוכנותיו.

ויקח דודי אתו גם צמר גפן למכביר, המוכשר והוכן אל היריה ואשר רטיבת המים לא תפעל עליו לשחתו ולהפריעו לירות ולהִקָרע ביתר שאת מאבקת שרפה.

גם לקחנו שני כֵילַפות, שני מגינים, סֻלם של משי, שלש מַטות עֹז עם קצוות ברזל, קרדומות, מַקָבות, כשתים עשרי חניתי ברזל עם עקרבי ברזל (קלאַממערן) וחבלים ארֻכים.

גם צֵדה עשינו לנו.

ההכנה האחרונה הלזו, לא היתה במדה גדושה מאד, אבל ידעתי, כי יוכל להשפיק על משך ששה חדשים בקירוב. הצֵדה כֻלה, היתה רק מן תפינים (צוויבאק), אבקת בשר יבש (געטראָקנעטעס פֿלייש פולפֿער) ויין שרף המזֻקק ממין הצמח "וואכֿהאָלדער שטרויך“.

מים לא לקחנו אתנו מאומה; דודי שפט לצדק, כי נפגוש על דרכנו מעיני־מים, ויקח אתו בקבוקים גדולים.

גם כלי רופאים אחדים וסמי מזור לקחנו אתנו.

דודי לא שכח לצרור בתוך האמתחות גם עַלי טאַבאַק לעשן הקטרת, ספוג השרפה (פֿייער שוואמם) ואבק־שרפה, ויחגור אזור עור במתניו, נבוב ורחב ידים, אשר הכיל בקרבו שקלי כסף וזהב ושטרי־מדינה סך עצום, ונקח אתנו שש חליפות שמלות אשר המים לא יחדרו בעדן.

ביום 16 יוני כעלות השחר, העירתני משנתי צהלת סוסים אשר עמדו אחרי מזוזת החלונות בחוץ.

חַשתי להלביש בגדי, ואצא החוצה.

גאנז, כבר העמיס כמעט כל משאנו על שני סוסים.

לא שבעו עינַי מראות והתפלא על מהירת וחריצות האיש הזה בעבודתו, אשר בִצע בכל זאת בנחת ובשום לבב.

ודודי, כדרכו מני אז, התנודד וירץ אנה ואנה, ויצעק ויסתער כאשר בשגעון ינהג.

בשעה הששית היה הכל נכון.

האדון פֿריעדריכֿזאָהן, הושיט ידו אלינו באהבה עזה ויברכנו ברכת הפרידה מקרב ולב עמוק. דודי הודה לו על כל חסדיו – בשפת איסלאַנדית; ואנכי כבדתיו בשפת לאטיין אי־ברורה, ובה אצלתי לו עתרת תודות.

ונרכב על הסוסים, ונסע מזה לדרכנו.

האדון פֿריעדריכֿזאָהן, צעק אחרינו חרוז אחד משירת המשורר "ווירגיליוס“ בלשון לאטיין: "Et quacumque viam dederit fortuna sequamur“ ⁵.

 

יב    🔗

וגם כי השמים התקדרו בעבים, בכל זאת, יום נעים וחם, שקט ושאנן היה.

כצאתנו מן העיר רייקיאוויק, שמנו אל החוף פנינו, ונסע דרכנו על פני עשבות רזים ודלים. ממרחק בעד הערפל, נראו הרים רמים; צורי חלמיש התנשאו על יד החוף משני עברינו, עד כי צרו צעדינו מלכת ברוחה, כאלו נוסעים אנחנו דרך אולם צר.

הסוסים הקטנים אשר הביא המקרה לידנו, היו באשרנו מהירים מאד, עד אשר גם דודי הנמהר לא מצא תואנה להתלונן עליהם לגער בם ולדפקם.

לא יכלתי התאפק מצחוק קל בראותי את הפראָפֿעסאר הנכבד יושב על סוס שְפַל־הקומה, כענק על גב ננס.

"סוסים מבחרים! סוסים יקרים!“ קרא דודי כפעם בפעם. "יקרי המציאות! סוסי איסלאַנד אין על עפר משלם! מה גדלה חכמתם! גם שלג גם קרח, צורי מכשול ואבני־נגף לא יפריעו דרכם מאומה! כאשר יבואו אל נהר, ישוחו וישוטו על מימיו כדגים ויעברוהו. אבטח אַכסעל, כי נעשה מסענו עשר פרסאות ליום, מבלי כל עמל ותלאה!“

"ומורה־הדרך הלזה?“ שאלתיו.

"מורה הדרך? לא נופל הוא במהירתו מכל סוסי איסלאנד המבחרים! ומלבד זאת – אם ידָרש הדבר לחפץ – ארד מסוסי ואתן לו מושבי, הלא לא יתכן כי אשב בלי חָשך; הלא רגלי תתעלפנה….“

ונסע קדימה צלחים ומהירים. מסביב לנו שררה שממת־מדבר! ורק בעתים רחוקות נקרו אהלי־אכרים שפלים.

באיסלאנד נחשב בכל זאת הככר הזה לחלק המיושב ביתר־שאת; ונקל הוא לדעת איכה הם הבלתי מיושבים?“ –

עברנו כחצי פרסה ולא ראינו נפש אדם, רק פעם אחת פגשנו עדר צאן ופרות אחדות, אשר רעו בלי כל רועה ושומר.

אחרי מסע שעות שתים, באנו אל הכפר "אַאָאַלקריקיע“, אשר שם בית תפלה, בכפר נמצאו בתים שפלים אחדים.

וינפש גאנז פה משך חצי שעה, ונאכל פת־השחר: וגם אחרי כי סעדנו לבנו, לא הצטיין גאנז בדבר שפתים למותר; על כל שאלות דודי לא ענהו בלתי "הן“ או "לא“.

"איה נלין הלילה?“ שאל אותו דודי.

"בגאַרדאַר“, ענהו.

ואקח המפה בידי, ואחפש ואמצא כי "גאַרדאַר“ כפר קטן, כארבע פרסאות מרייקיאַוויק.

"רק ארבע פרסאות!“ צעק דודי בקול, "רק ארבע פרסאות!“

דודי רצה לפתח מצה ומריבה עם גאַנז על אדות הדבר הזה, אבל גאַנז לא ענהו דבר, וילך קדימה.

ונסע עוד מהלך שלש שעות, ונט מלשון הים ונבא אל כפר שני.

לו היה פעמון בכפר הזה, כי אז הלם בטח, בבואנו שעריו, שעות 12; יען היה אז חצות היום.

ונתן בכפר הזה מספוא לסוסינו, וננפש כמעט, ונסע מזה הלאה.

אחרי שעות ארבע באנו אל הכפר היושב על לשון־ים נגבה, רֹחב אשד־הים הלזה היה כחצי פרסה. והגלים השמיעו שאון דכים; ולמשק הגלים, אשר חבטו על קירות הצורים, צללו אזנינו. סלעים אחדים התנוססו, ברום שלשת אלפי רגל.

וגם כי לפי תהלות דודי, היו סוסינו קלים כנשרים ומהירים כאילים, לא החלטתי בכל זאת, לשחות ולעבור על מהלכי ארבע אלה את לשון־ים המסוכנה הלזו.

"אף כי הסוסים רצים ואצים אל המים“, אמרתי אני בלבי, עם כל זה, לא אעשה כן גם אני“.

אבל דודי רץ כצבי, ויגיח אל המים.

ויהי אך נטבלו רגלי סוס דודי בקצת המים, התיצב הסוס על עמדו ולא אבה ללכת ולשחות הלאה.

וירם דודי קולו עליו, ויתנודד ויתרומם פעמים אחדות ממעל לו, והסוס באחת השח את ראשו ולא נע ממקומו.

ויקללהו דודי במלאכי בלהות, וידחפהו בעקבותיו, וייסרהו בשוט אשר בידו, אז הרים הסוס רגליו האחרונות ויבעט. ואחרי רגעים אחדים, כאלו מצא עצה טובה מזאת, כרע רבץ הסוס, וישָמט מבין רגלי הפראָפֿעסאר הנכבד, הנשאר עומד על שני סלעים ברגלים פרושות, כענף עץ השסוע לשנים –

"הה! סוס ארור!!“ צעק דודי בשצף קצף.

ויגש גאנז אל כתף דודי ויגד לו דבר.

"גדר? הוסיף דודי לצעק אבל בקול אחר, "איהו הגדר?“

"הנהו“, הראה לו גאַנז.

"כן כן!“ קראתי אני; הנה גדר לפנינו.

"מדוע זה לא אמרת לי, גאַנז!“ צעק דודי, "טוב ויפה! הבה! נסעה ונלכה!“

"דרוש לחכות“, אמר גאַנז.

"על מה דרוש לחכות!“ צעק דודי.

"על גאות־המים“ (פֿלוטה) ענה גאַנז.

וירַקע דודי ברגליו בחמה עזה; אבל ראה ויוָכח גם הוא, כי דרוש לחכות על גאות־המים.

ונחכה עד שעה הששית בערב.

אז גאו המים, ואנחנו כלנו: דודי, אנכי, גאַנז ושני מעבירים וארבעה סוסינו עלינו על מעבר־שיט שטוח אשר העבירנו במשך שעה אחת אל החוף השני בשלום.

אחרי חלוף חצי שעה, באנו אל הכפר "גאַרדאַר“.

 

יג    🔗

גם כי עת הנשף כבר באה, עם כל זאת היה לנו עוד אור גדול, כי באיסלאנד לא תבא השמש בחדשי יוני ויולי.

לרגלי הקֹר והרעב אשר החלו להציקני, שמחתי למאד בהגיענו אל בית־המלון המך ושפל, אשר גמרנו אֹמר ללון בו הלילה.

בעל־המלון יצא לקראתנו ויושט לנו יד באותות אהבה, ויבקש אותנו לבא פנימה.

הבית הזה בהבנותו, כל כלי ברזל לא נשמע בו, יען כי מלִבְני־טאָרף שלמות נבנה. ונבא אל אולם צר וחשוך. משני עברי האולם היו חדרים ערוכים. במספרם היו ארבעה: בית־המבשלה, בית הרחצה, חדר־המטות לאדוני הבית, ובית־ארחים. החדר האחרון היה הנכבד מכֻלם.

לדעת נקל: כי בהבנות הבית לא עלה על לב הבונה קומת הפראָפֿעסאָר הנכבד לידענבראָק, ולא אחת ושתים נגף ראשו בקורת הספון.

בעל הבית הוביל אותנו לחדר הארחים. הרצפה היתה מעשי ידי הטבע, אדמת הארץ ערומה, ומבעד לחלונות הרקועים בעור שלחופית, חָדַר אור־חלש כמעט. על מטת־עץ המשוחה בששר אדמדם והחרוטה בחרוזי שירים ממשוררי איסלאַנד, חציר־יבש הוצע לרבים. –

אנכי באמת לא קויתי גם על מלון כזה, ואהי שבע־רצון בראותי כי אוכל להנפש, ואחרי עמל הדרך תמתק לבטח שנתי. רק כי על פני כל הבית נדף ריח מוזר ובלתי נעים: מדגים יבשים, מבשר־כבוש, וחמוץ־חלב וצירו, עד כי בעמל־רב שאפתי רוח כמעט.

ויהי אך פשטנו מעלינו בגדי המסע, והנה קול בעל המלון נשמע, ויקרא לנו לבא אל בית המבשלה, יען כי גם בעת הקרה הנורא, בבוא הארח שמה, וחם לו. –

וימהר דודי וילך לקול הקורא, וגם אני אחריו.

בית־המבשלה היה גם בית־האכל. הכירה ערוכה פה מאבנים, ובעד הספון נראה חור אשר בעדו יצא העשן.

בהופיענו שמה, קבלנו בעל הבית באהבה משנה, בברכו אותנו ויקרא: "בואכם לשלום!“ ויפול על צוארינו וישק לנו. אחרי כן נגשה גם אשתו ותברכנו בברכת בעלה, ותוסף גם הכבוד האחרון כאישה. וככלותם זאת שמו ידיהם על לבם וישתחוו לפנינו על פניהם ארצה.

בעלת המלון היתה אֵם הבנים תשעה עשר, אשר לא ראיתים בתחלה מבעד לערפלי העשן.

לפי הנראה מצא דודי אתי יחד חן וחסד בעיני תשעה עשר הילדים האלה; יען כי ארבעה מהם נגשו אלינו ויעלו ויטפסו על ברכנו, וכמספר הזה על כתפנו, והנשארים נאחזו ברגלינו. אלה מהילדים אשר כבר יכלו לדבר כן מִהרו ויביעו גם הם ברכתם בקולות שונים "ברוכים הֱיו“, ואלה אשר עדנה הדִבֵר לא היה בהם הריעו כקול הצאן באזנינו.

הקאָנצערט הלזה נִשְבת לקול הקורא להסב אל השלחן לאֲרֻחת הערב.

ברגע זה, בא גאַנז אל הבית, אשר עד עתה דָאַג אל הסוסים ויַנחם לרעות על עשבות דלים ורזים, אשר צמחו על פני הסלעים; בבואו הביתה, הביע גם הוא את ברכתו. וברוח־שקטה נגש לאטו אל בעל המלון ויפול על צואריו וישקהו, ואחרי כן נגש אל כל הנפשות אשר היו שם (מבלעדי דודי ואותי), ויאצל להן את הכבוד הזה.

ככלות כל אלה, נסבו כלם אל השלחן. ונהי כלנו עשרים וארבע נפש. ונֵשב איש על משנהו. המצליח לא חסר משלשה אפרוחים אשר רכבו על ברכיו.

הארחה היתה ממרק־אזוב־איסלאַנדי, מדגים יבשים אשר שטו על פני שמן־מַר ישן־נושן, (אשר לפי טעם חֵך האיסלאנדים הוא נעלה ביתר שאת משמן־חדש), מחלב־חמץ עם לחם נקודים וענבי וואַכֿהאָלדער.

המרק, לא היה בלתי־נעים, ומה גם בהיותי רָעֵב ועָיֵף עד שלא נתתי לבי לבקר ולבכר.

המשקה היתה ציר־חלָב מהול במים, אחרי כן הובא אל השלחן מאכל גרש־עב, אשר אכלתי בכסף עז.

ויהי אך כלתה הארחה ויתעלמו הילדים, הגדולים שבהם נָסַבו מסביב לכירה הגדולה אשר תחת עצים וגחלי אבן בערו עליה רגבי טארף, שרשי אדמה, דמן־פרים ועצמות־דגים יבשות, ואחרי כי ישבו דַיָם וחם להם הלכו כלם למנוחַתם לישון.

בעלת המלון, לפי נימוסי איסלאנד, הציעה לפנינו הכבוד: לשלוף נעלינו מעל רגלינו; ותסמר שערת ראשנו; ובאשרנו כי לא הקשתה ערף. ותשמע בקולנו לבלתי עשות זאת, ותלך לה לדרכה.

אנכי קפצתי על החציר יבש ואישן שנת ערֵבה ומתוקה.

ביום המחרת, בשעה החמישית בבקר, אצלנו ברכתנו לבעל המלון, אשר בעמל רב נעתר לבקשת דודי לקחת שכר־מצער חלף המלון.

אנחנו לא הרחקנו כמאה צעדים מן הכפר גארדאר, ואראה בהָמיר ארץ באדמת בצה ורפש, לימיננו נראתה שרשרת הרים רמים; לעתים קרובות נפגשו על דרכנו נחלי־מים אשר עברנום בלי כל עמל.

על דרכנו מסביב היה מדבר שממה; ובכל־זאת, פעם בפעם הופיעו לפנינו ממרחק, כתמונות אנשים אשר בחפזה נסו ויתעלמו. ואחרי כי נאנסנו לרגלי עקלתון־הדרך להטות הצדה ולעלות ממורד הסלעים אל מרום קצם, פגשנו התמונות ההן.

האנשים האמללים האלה, נוראים היו למראה: הקרחת הצבה אשר על ראשם הערום משער, הבריקה כראי־מלוטש, וחבורות ופצעים נראו, מבעד לקרעי בלויי הסחבות אשר על בשרם.

האמללים האלה, לא פשטו יד למתת־עזר, ונהפוך הוא כי נסו מזה.

בכל זאת הצליח בידי גאַנז להריץ ברכתו אליהם.

“Spetalik!" אמר גאַנז אלינו.

"מצורעים!“ פָתר לי דודי דברו.

מכת הצרעת מאד מצויה באיסלאַנד, והמחלה הלזו לא תחשב פה למתדבקת, כי אם לאחזת נחלה מאבותיהם; ולכן נאסר על יושבי הארץ להתחתן עם המצורעים.

על כל סביבות המקום ההוא שכן ענן העצבת גם בלי זאת, והופעת חזיון כזה, לדעת נקל, כי לא יכלה להאציל לנו ענג וגם שמחה.

גם עשבות האדמה היו הלוך וחסור; רק עצי בירקען ננסים נראו במקומות בלתי קרובים.

כמה נהרות ונחלים וגם אשד מים אחד עברנו ביום ההוא.

ובערב לנינו בבית שפל וגלמוד הנשכח מכל אדם.

למחרת היום ההוא, לא קרה כל מקרה זר. והאדמה היתה אדמת בִצה כאשר ביום תמול.

יום 19 יוני נסענו משך פרסה, על אבני־גיר מנופצות מלאַוואַ; ופה ושם התאבכו גאות קיטורים, ממעיני מים רותחים.

עד מהרה נראתה שנית אדמת בצה, ויאורים קטנים נפגשו למכביר בלי חָשך.

ונשם פנינו מערבה ונט מלשון הים ויופיע לפנינו הראש הלבנוני של ההר "סנעפֿפֿעלס“, הרחק כחמש פרסאות מאתנו.

הסוסים היטיבו לכת ושאת מבלי התעלף מאומה, אבל אנכי החלותי לחוש, כי עיף ויגע הנני; ואביט ברגש קנאה על דודי אשר ישב על סוסו כגבור לרוץ ארח ברגע צאתו מביתו; גם על גאנז – אשר בעיניו היה כאלו הולך לשוח.

ביום השבת 20 יוני, באנו אל הכפר “בודיר“ העומד על חוף הים. פה דרוש דרש גאַנז שכרו, ע”פ דברי החוזה, עבור שבוע תמים, אשר נתן לו דודי ברגע בתשואות חן. – ונָלן בלילה ההוא בבית שארו של גאַנז הקרוב לו ממשפחתו. נפשי אותה למאד, להנפש למצער כיום תמים בבית אנשים טובים כאלה; אבל דודי מִהר כנָס מפני רודף; וכעלות השחר ביום המחרת ישבנו שנית על הסוסים ונסע לדרכנו.

ונסב תחתית ההר הרחבה, ודודי צעוק צעק מדי רגע ורגע:

"הנך! הנך! עתה הפעם שלי הנך!“

קץ הדבר: אחרי מהלך ארבע שעות, התיצבו הסוסים בעצמם אצל פתח בית הכהן (פפֿרער) אשר בכפר "סטאַפי“.

 

יד    🔗

כל הכפר "סטאַפי“ יכיל בקרבו כשלשים בתים שפלים, יושב לרגלי הוואולקאַן, בתוך הלאַוואַ (הנקפאה), תחת קרני־השמש הנדפים מההרים, ועל יד אשד הים אשר גבול שם לו הטבע – קיר באַזאַלט בתבנית נפלאה מאד.

מודעת זאת: אשר הבאַזאַלט הוא אבן ממראה כהה המרכבת בחלקיה במשטר ויחס נפלא. פה פעל הטבע כחכם געאָמעטרי, הנצב למלאכת בנין חרש וחושב עם כלי המחוגה, מראה הפאות (קאָמפאַס) והאנך – בידו.

אף כי על הרוב יבצע הטבע בניניו בלתי משטריים וקעגולים אל נכון – יציב פיראָמידען (מצבות) הבלתי נשלמים ויתאר ציורים מוזרים; אבל פה כאלו אבה להראות דוגמא ודמיון ליושבי תבל על מעשה־חושב במשטר, ויברא הכל בסדר ויחס נפלא על צד היותר נעלה, עד כי בנין ידי הטבע הלזה לא יבוש להתחרות עם בניני אדמת בבל ויון. מסלע הבאַזאַלט הזה ערוכים עמודים ישרים כמעשה ידי אמן־נעלה, גבוהים 30 רגל, איש לעבר משנהו על פני כל חוף חצי־האי – כגבול למי־הים, בערך סדר משטר ויחס נעלה ומרומם. שפתי בשר תקצורנה להביע ולתאר אל נכון כבוד המחזה, הנחמד והנעים, בעת אשר יִנָדפו הגלים מפארי העמודים האלה בשאון קצפם.

במקומות רבים יפָגשו העמודים באספה אחת למכביר ויתארו לעין המביט כשרידי הריסת בית־תפלה מפואר ישן נושן.

ויהי כבואנו לפני בית הכהן, אשר לא הצטיין בקומתו ותבניתו מכל יתר בתי הכפר, ואשא עיני וארא, והנה איש עומד חגור אפוד־עור ומקבת ונעל־ברזל בידו, נכון להנעיל פרסת הסוס הנצב לפניו.

ויברכהו גאַנז ברכת השלום.

"ברוך תהיה!“ ענהו החרש־ברזל.

“Kyrkoherde" אמר גאנז אל דודי.

"רעקטאָר!“ ⁶ פתר לי דודי, "השמעת אַכסעל? חרש הברזל הלזה – רעקטאָר הנהו!“

בין כה וכה, הגיד לו גאַנז מאין בואֵנו.

כשמוע הכהן דבריו, וישלך נעל־הברזל לארץ, ויצעק, כאלו הניס הסוס הנצב לפניו.

לקול צעקתו הופיעה אשתו, וקומה לה כקומת אחד הענקים. ואירא: שלא תגש אלינו בכבוד נימוסי נשי איסלאַנד! אבל היא, לא לבד כי לא עשתה זאת, אבל גם אל הבית פנימה הובילה אותנו בלי חמדה רבה.

חדר־האורחים היה השפל והנבזה מכל יתר חדרי הבית: צר־מעון, הרצפה מכוסה רפש וריח־רע נדף על פני כלו. מה לעשות? נאנסנו לקבל באהבה. הכהן בעל המלון לא קבלָנו באהבה גלויה, אבל הלא היה לנו לשפוט: ראשונה, כי האדם יראה לעינים ולא ללבב. שנית – כי גורל כהני איסלאנד אין קנאים פוגעים בו; ממשלת דאֶננעמארק תקצוב להם שכר מצער אל צרור נקוב, ומאת העם הבאים לכלות פשע ולכפר עון יקטן השכר עוד בכפלים; ובגלל הדבר הזה אנוסים הכהנים לשלוח ידם בציד־דגים, מלאכת חרש וחושב וכדומה.

אולם בראות דודי, כי הרעקטאָר הלזה הוא רק איש עבודה הריק מכל מדע, אז החליט כרגע, כי נלך לתור בתוך ההרים אולי נמצא שם מקום מחסה היותר נעים מזה – ונשכור שלשה אנשים איסלאַנדים לשאת נטל משאנו.

ויגלה דודי את אזני גאנז: כי מגמת פניו היא לבקר הקראטער עמוק עמוק עד מקום שיד היכלת מגעת.

וגאנז הניע ראשו לאות כי יֵאות גם לזאת. הכרת פניו ענתה בו, כי הכל אחת היא לו, אם ללכת על האי שלו ממעל או – בבטנו פנימה.

ובנוגע אלי החלותי שנית לפסוח על שתי סעפים; נסיעת הדרך שכחתני כמעט כל הפחדים הראשונים; אבל עתה שָבו אלי כתֻמם שנית:

"לו יהי“, אמרתי אני עם לבי: "כי סאַקנוססעם האמת כתב, אבל האם לא נתעה ונאבד בין התעלות המסוכסכות לאין ספורות אשר בבטן שאול הוואולקאנית הלזו?! – ומי יתקע לידנו שהוואולקאן כבה כתמו?! – אולי ברגע זה נכון הוא לפתוח לועו ולהקיא להבות אש! – אמת: כי הוואולקאן עמד לפעול ולהקיא משנת 1229. אבל הדבר הזה לא ישפיק להרגיע רוחנו; לא פעל ולא קאה, ובפתע פתאם יחל לפעול ולהקיא!….“

מדי רגע ורגע הוסיפו רעיוני לבבי לבהלני ולסערני הלוך וחזק מאד, ולו לא נדדה שנתי מעיני כמעט, כי אז בטח בעתוני החלומות: כי הוואולקאן יקיאני בלבת (לאַוואַ) אשו.

סוף דבר! גמרתי אמר להשיח פחדי לבבי לדודי.

וישמע כל אמרי ברוח שקטה, ויענני.

"אנכי כבר שמתי לבי על דברת זאת; ומאז באנו אל סטאַפי, תפוש הייתי ברעיוני רק בדבר הזה, דרוש לפתוח עין!“

"דרוש! נחוץ!“ צעקתי אני.

"אבל“ הוסיף דודי להריץ דברו, "אבל לִפְחַד אין כל סבה. הלא תדע: כי לפני כל ההקאות וואולקאניות יופיעו חזיונים ידועים כמבשרים. ואנכי דרשתי וחקרתי היטב מאנשי האי, גם בקרתי אדמת הארץ, ובכל לא אוכל להבטיחך כי לא תקיא הארץ אותנו.

אנכי לא עניתי דבר.

"עודך תמאן תת אמון, אכסעל?“ אמר דודי, "לכה אפוא אחרי!“

נאנסתי לשמוע בקולו.

ונצא מהכפר, וילך דודי דרך נקיקי סלעים וישם אל הסלע באַזאַלט פניו. אנחנו הרחקנו מן הים ונבא עד מהרה על פני ככר נרחב המכוסה בערמות אבני־גיר מנופצות המורקות מהים – גם אבנים גדולות רבצו על הארץ. – באַזאַלטיות גראַנאָטיות וכהנה וכהנה, פה ושם נראו אדים וקיטורים עולים מן הארץ ממעיני מים־רותחים.

"ראה, דודי!“ אמרתי אני.

"מה זה?“

"ראה, איכה קיטורים ואדים עולים ובוקעים מן הארץ ממעינים רותחים! הלא אות הוא, כי אדמת המקום הזה היא במצב וואולקאני?“

"משפט מעקל!“ ענה דודי ואמר לי, "ונהפוך הוא: הקיטורים האלה יענו ויגידו כי אין כל פחד לנגד עינינו, וכל הורקה והקאה לא תקום ולא תהיה“.

"איככה?!“ צעקתי אני.

"זכור ואל תשכח, רעי, כי טרם צאת ההורקה אל הפעל תתחזק פעולת הבקיעים אלה מוציאי הקיטור, ביתר שאת ויתר עז; ובעת ההורקה בעצמה – יעמדו הבקיעים מלפעל בכל וכל; יען כי הנוזלים החמים והספוגיים, באין להם כל לוחץ עוד אשר יאלצם לעלות, אז תחת שיעלו, יזרמו ויגיחו אל תוך הקראַטער. אם כן איפוא, אחרי כי הקיטורים עולים מהבקיעים במצבם התמידי, ואחרי כי לא יתחזקו בפעולתם, ולבד זאת – אחרי כי האטמאספֿערא היא במצבה האוירי התמידי בלי תמורה, נכון לבנו בטוח, כי הורקה היה לא תהיה“.

"אבל….“

"רב לך, אכסעל; כי כאשר החכמה תחרוץ פעם אחת משפטה, אז אין עוד להרהר אחריה; כי אם להאמין ולבטוח!“

ואדום.

אבל רוחי לא שבה למנוחתה, על משכבי בלילה, רעיוני הבהילוני בהורקות איומות וואולקאניות; בחלומי, והנה קראַטער לפני ואפול אל תוכו פנימה, ומשם הוקאתי יחד עם נהרי זרמת הלַבה (לאַוואַ).

יום 23 יוני, הופיע גאנז לפנינו עם שלשה אנשים איסלאַנדים אשר הביאו אתם מוכנות (אינסטרומענטען) וגם צֵדה עשו להם; וגאנז גם הוא הכין כעת גם מים על שמונת ימים.

ויהי בשעת השמינית בבקר, ונשא עינינו ונרא, והנה הכהן עם אשתו הענק עומדים אחרי הדלת והמזוזה, ונאמר כי אולי באו לברכנו ברכת הדרך, אבל שגינו, ותחת ברכה, דרשו מאתנו לשלם להם בעד נשף חשקנו שכר מלון, ובמדה גדושה.

דודי לא נצב לריב, וישלם להם כרצונם, ונסע לדרכנו.

 

טו    🔗

אם כי רום הר־ההר סנעפֿפֿעלס הגיע עד 5000 רגל; לא נראה בכל זאת ממנו בכפר סטאַפי, בלתי העטרה שעטרה לו ערמת שלג על ראשו.

ונלך אט, וגאנז לפנינו, במסלה צרה למאד, עד כי בעמל רב צעדנו איש אחר משנהו מבלי שיכלנו לקחת דברי חליפות בינינו.

אחרי פארי העמודים אשר על חוף הים השתרעה אדמת ארץ המרכבה מטאָרף וואולקאני. ופה ושם נפגשו בארת בארת טאָרף בעמק שבעים רגל וקירותיהן תארו כשדרות שברי גחלים הנגבלות בינותן ברצועות־שיד אשר מאבני הבימס (בימס־שטיין).

כבן אח נאמן להפראפֿפֿעסאר לידענבראק, לא שַתי לבי אל כל סערת רוחי ואביט על כל המחצבים הזרים ההם. גם הערכתי וציירתי בנפשי כל המון התקופות והמקרים אשר חלפו על אדמת איסלאַנד בשנות קדם.

האי הזה הנחמד להשכיל התנשא בלי תפונה בשנות מאות האחרונות. גם קרוב לשמוע ולהאמין: כי גם עד העת הנוכחית הוא הולך ומתנשא לאט לאט עד כי לא יבחן לעין המבטת, ואם כן הוא, הלא נוכל לשפוט לבטח: שמציאת ההר הזה, היא תוצאות פעולת האש אשר בבטן האדמה.

על פי הדברים האלה, הלא משפט החכם דעווי, מכתב ארנע סאקנוססעם, גם מחשבות לב דודי הנכבד, כלמו בהבל יסודם ובתהו יעלו.

החשבון הלזה השיאני לשום עין־בוחנת חדה על תכונת אדמת המקום, ועד מהרה באתי אל אלה המשפטים:

"באיסלאַנד – לא תמצאנה שדרות אדמות־יבול; וכל האִי הנהו רק אספת אבני־גיר ותוצאות וואולקאַניות שונות אשר התחברו ותהיינה לאחדות בהרכבה. נקובה נקבים נקבים כנקבי האף.

"לרגלי פעולת האש הפנימית – התנשא האי; ובהִנַשאו מִמַעל לשטח פני הים – קרע את פני האדמה בנטיה דיאַגאָנעלית (שוה ומשוה הפאות) מפאת דרומית־מערבית עד – צפונית מערבית; ועל פני האי ממעל נשפך שפך ערמות החמרים הבלולים.

"המהפכה הלזו יצאה אל הפעל, בלי כל רעידה; הפתח היה רחב ידים עצום מאד, והמוצקים הנתכים לנוזלים בבטן הארץ נבעו למעלה, נקפאו ויכסו פני הארץ בקליפת נקבים נקבים כנקבי וצנורי האף.

"ובתקופה הלזו, בעת ועונה אחת, הופיעו אבני הסיעניטען ופאָרפֿירען⁷. אחרי אשר התעבה האִי במדה גדושה משפך החמרים הרבים אלה, החל להתגבר כח המתנגד בבטן האדמה. על נקלה הוא לשער: מה רבו הנוזלים הספוגיים להתאסף שמה, אחרי שחמרי אבני הטראכֿיט⁸ נקפאו מנוזלים למוצקים ונעשו מסך מבדיל בפניהם לבלי יצאו ויעלו בעד כל הצנורות למעלה. אחרי כן באה העת, שכח הקיטורים הנאספים פנימה, עלה למדרגה עליונה, עד אשר הרים את המסך הכבד במקומות רבים בתבנית קעגולית, ועל ראשי הקעגולען ההם פרץ ויפתח לו פתח (קראַטער) לצאת.

"מהעת ההיא – החלו פעולות הוואולקאניות לצאת אור. מפתחי הקראַטערען אשר התפרצו מחדש, הוקאו ראשונה אבני באַזאַלט אשר נקפאו והתאחדו, ואחרי כן הורקו הלַבות (לאַווען), הדשן ורפש אשר שופכו ויכסו צלעות ההר בלולים ומקולעים זה בזה“. –

בעוד שעשיתי לי החשבונות אלה, החלה דרכנו להתנשא ולהתרומם, ומתחת כל מדרך כף רגלינו נעו ויתנודדו אבני המקום. נאנסנו ללכת בשום לב, כי על כל צעד וצעד חרפנו נפשנו לנפול בלי הוסיף קום.

גם גאַנז הלֹך הלך לאטו, ולעתים קרובות התכסה מעינינו אחרי סלעים בולטים קדימה, ואז בקול שרקה נתן אות לנו – איהו. על מקומות לא רחוקים התיצב וילקט אבנים קטנות, ויעש לו גלים קטנים, למען ציין את הדרך אשר בה עלינו שתשרתנו גם לרדת.

אחרי עמל הדרך משלַש שעות, היינו עוד רק על רגלי ההר.

פה נתן גאנז אות לחנות ונחן בזה, ונאכל פת השחר.

דודי בלע חלקיו כתנין, אבל לא הצליח בכל זאת למהר המסע, כי גאנז קצב זמן הנופש על משך שעה תמימה, וגם הקים את דברו, ולא שת לבו אל כל דברי הפראפֿפֿעסאר הנכבד.

האנשים איסלאַנדים שלשה המעיטו בדבור כגאנז ביעלקע; אכלו ולא דברו דבר. כחלוף שעת הנופש קַמנו ונלך דרכנו הלאה; ונעפיל ונטפס קדימה על מורד הסנעפֿפֿעלס.

כתר השלג אשר על ראש הוואולקאן, נראה לעינינו הנתעות קרוב לנו הרבה יותר מאשר היה לאמתי, שעות רבות היו לנו עוד להוגיע נפשנו, למען עלות אל הראש הלזה! מתחת צעדינו השתפכו אבנים רבות ותתגלגלנה תחת שואה על פני המורד למטה. לעתים קרובות פגשנו פתאם סלעים היוצאים ומתנשאים במורד חד ועצום, עד אשר לא היה כל עצה ותחבולה לטפס עליהם, ונסב אותם, אבל כמו כן בחרף־נפש למאוד, ןאז עזרו לנו המטַות־עֹז אשר קצוות הברזל שלהן כפופות בחצין, ובעזרתן מָשַכנו איש את אחיו האוחז בקצה המַטה.

אעיר בזה, כי דודי דאג עלי מאד במקומות כאלה ולא נתנני להתרחק מעיניו, וגם פעמים רבות אחַזני בידי, ודודי הלך ויטפס באופן נעלה. האיסלאַנדים חרוצים היו במלאכת העליה כשוכני הרים.

אנכי פעם בפעם הבטתי אל ראש ההר, ואומר בלבי, כי לא נזכה לעולם לעלות שמה אם יהיו מקומות־מורד כאלה עד ראשו. אבל באשרנו פגשנו, אחרי עמל הדרך כחמש שעות, כמדרגות מחוטבות בידי הטבע ונעפיל בעזרתן עלות בלי עמל רב; הסֻלם הזה נעשה מהאבנים המורקות מהוואולקאן, אשר אי־השווי של ההר הפריע אותן לנפול אל הים; ואז היו מהן איזה איים חדשים.

עד השעה השביעית בערב עלינו כבר כאלפים מדרגות, ונבא אל המקום אשר ממנו יחל ההר לעלות בקעגול עצום מאד.

הים השתרע תחתנו ונהי 3200 רגל ממעל לשטחו העליון.

גם עברנו גבול שלג־עולמים אשר על ההר. הגבול הזה, הוא בארץ איסלאַנד נמוך, מפאת רטיבת האויר התמידית אשר באיקלים הזה. הקֹר היה עצום, ורוח המנשב – כמעט שלא הטילנו טלטלה למטה; ואהי עיף ויגע מאד.

דודי הנמהר ראה ויבן לי, כי רגלי לא תוכלנה שאת אותי ויתאמץ לכלוא את הרוח הסוער בקרבו ויחליט לחנות פה ולהנפש. ויעש אות לגאַנז כי נתיצב פה. אבל גאנז הניע ראשו לאות, כי לא יאבה שמוע בקולו, ויאמר.

"Ofvanför!”

"הלאה“, יצוה ללכת“, אמר אלי דודי.

ויגש דודי אל גאנז וישאלהו פשר דבר.

"Mistour” ענהו גאַנז.

"Mistour” קרא גם אחד האיסלאנדים נושאי הסבל ברגש פחד.

"מה זה "Mistour” שאלתי את דודי.

"ראה!“ ענה דודי ואמר לי.

ואביט אל המקום אשר הראני, והנה ממעל פני העמק, תחת שואה התגלגל עמוד־חול בלול לעם אבק ואבנים קטנות. הרוח נשא את העמוד אל עבר הסנעפֿפֿעלס, אשר היינו עליו.

"Hastigt! Hastigt!” קרא גאַנז.

אף כי שפת איסלנאַנדית מעודי לא שמעתי, בינותי בכל־זאת כי יצונו למהר בכל מאמצי כחנו לרוץ.

ונמהר כלנו אחרי גאַנז אשר החל ללכת על עלית הקעגעל מעט בעקלתון למען תקל לנו הליכתנו כמעט.

עד מהרה נפל עמוד־החול על ההר, וההר סנעפֿפֿעלס חרד כלו לקול מפלתו. האבנים אשר נשאתן הרוח נשפכו והורדו כגשם רביבים וכהורקת הוואולקאן בשעתו.

באשרנו, כי היינו כבר על העבר השני מהקעגול, אשר לעמת מקום נפילת העמוד; ולולי גאנז וראותו את הנולד, כי אז אבדנו.

גאנז שפט לצדק, כי נשליך נפשנו מנגד, אם נלין הלילה על מורד הקעגול; ולכן נאנסנו ללכת הלאה דרכנו.

למען הגיע עד מרום־קץ ההר אשר שם הקראַטער, היה עוד 1500 רגל לטפס, שהוא מהלך חמש שעות תמימות; ואפול כמעט על אפי מרוב העמל, הרעב והקָרָה. גם האויר הלך הלוך ודק עד כי בעמל רב שאפתי רוח.

סוף דבר, בשעה 11 בלילה באישון אפלה, עלינו למרום הר־ההר סנעפֿפֿעלס; ועוד טרם חתרנו למצוא מקום מחסה לנו בהקראַטער, הצליחה בידי לראות שמש חצות היום⁹ אשר השליכה קרניה החלשים על האי.

 

טז    🔗

ונאכל ארחת־הערב בתאות נפשנו ונשכב איש איש באשר מצא לו מנוח. המצע היה בלתי רך. המחסה – בלתי בטוחה; עם כל אלה, ישנתי מאד שלו ושאנן בלילה ההוא, וחלומות חזיונות ליל לא הבהילוני. לעת הבקר רחפו עצמותי מקרח הלילה ואקפוץ בחריצות ממקומי ועל רגלי אעמודה.

השמש בגבורתה השליכה קרני הוד והדר.

ואלך לבקר את ראש הסנעפֿפֿעלס הדרומי. משם הופיע לפני כמעט כל האי.

האיש העומד על מקומות גבוהים יתראו לו תמיד קצות קוי האופק יותר גבוהים מלב האופק אשר יבוקר.

תחתי השתרעו עמקים עמוקים רחבי ידים ויהיו בעיני כגומות קטנות; נהרות גדולים – כאגמי מים מצערים, נחלים שוטפים – כברכות קטנות. ואביט על ימין – וקפאוני קרח ישוטטו ורוכסי הרים יתנוססו, אשר פה ושם עמודי עשן יעלו מקרבם, ואספת כלם הזכירתני גלי ים הסוערים. ואביט מערבה וארא האָצעאַן (אוקינוס) הגדול המשתרע בלי מצרים, זמן רב התענגתי על מחזה שדי הלזה ואשכח כרגע מצבי ומקומי, ורעיוני רחפו על כנפי מחשבות בלי ספורות, ורק בבוא דודי וגאַנז אלי, זכרתי מה עמדי ואיה הנני.

ויפן דודי פניו מערבה ויראני ממרחק על מסלה צרה הנראית כעב קטנה וקלושה או – אות גבול היבשת, המתנשא ממעל לגלים.

"הוא גרענלאַנד“ אמר אלי.

"גרענלאַנד!“ צעקתי.

"כן, ואנחנו רק כשלשים פרסאות רחוקים משם, לא יותר. ובעתות החמות ישוטו משם דובים לבנים עד לחופי איסלאַנד, על גזרי קרח הצפים. אבל לא באנו הֵנה להגות בחכמת הצאאלאגיע; אנחנו – על מרום הר סנעפֿפֿעלס הננו, ראה! הנה הנם שני ראשיו – הדרומי והצפוני, עד ארגיעה נשאלה פי גאנז, מה שם הראש הזה אשר אנחנו נצבים עליו.

ויפן דודי אל גאנז וישאלהו.

ויענהו גאנז:

"סקאַרטאַריס“.

ויבט דודי עלי בעינים מפיצות נצוח.

"אל הקראַטער!!“ צעק דודי.

הקראַטער אשר בראש הסנעפֿפֿעלס, היה כקעגול שקוע וקו חצי פרסה יסוב שפתו, ועמקו – כשתי פרסאות.

על נקלה הוא לשער כל אשר יעשה בבית־קבול כזה, בעת אשר יתמלא ברעמים ולהבות הוואולקאַן!

רצפת הבית־קבול או המשפך (טריכֿטער) הלזה, רק קו 500 רגל יסוב אותה, עד שכתליו השתרעו במורד הבלתי חד במאד ויתנו החופש לרדת למטה בלי עמל רב.

את המשפך הזה שויתי בנפשי לפתחון־פה קנה־תותח גדול וארגז ואנוע לאחורי. "האיש אשר ירהיב בנפשו עז לבא אל פי קנה־תותח פנימה, בבלי דעת לבטח כי איננו עמוס כלי מות, הלא לחסר־דעה ומשוגע יחשב?“ אמרתי אני עם לבי.

אבל לסגת אחור, לא נתן הרשיון.

גאנז, אשר לא יחת מפני כל, צעד ראשונה.

לא פציתי פי, ואלך אחריו.

ללכת מישרים קדימה, עמל היה גם בעיני גאנז. ויעש מסלולי עקלתון לימין ולשמאל, ויהי לנו לחלוף לפני סלעים נעים ונדים. אחדים מהם נעו ממקומם לקול מצעדי רגלינו ויתגלגלו כשני צעדים מאתנו אל התהום ויתעלמו. בת־קול (עכֿאָ) נפלאה, ענתה על כל נפילה כזאת ותחדור כליותי ולבי.

על מקומות רבים היו צפויי קרח; וילך גאנז בשום לב וינסה את אדמת כל מדרך כף רגל בקצה מטהו המצופה ברזל אם איננה נבובה, ומכוסה רק ממעל.

במקומות אשר היינו בשפק, נקשרנו בחבל ארוך איש לרעהו, למען אשר אם יפול האחד, יחישו הנשארים להקימו, וגם כי הזהירות הלזו לא לעולם תועיל בעתות הסכנה.

אף כי על מורד הקעגול הלזה ירד גאנז זה פעם הראשונה, בכל־זאת הצליחה דרכנו; רק כי אחד האיסלאַנדים נושאי הסבל הפיל אלומת־חבלים ותָרץ אל התהום, אשר גם זאת אמנם לא לאסון יחשב.

ויהי בחצי היום, ונהי כלנו כבר למטה.

ואשא למרום עיני, וארא השמים כמשובצים בתוך מסגרת, כתבנית זכוכית ראי־מלוטש היושבת בתוך מסגרת; ורק על מקום אחד הופיע לעיני ראש מרום הסקאַרטאַריס.

על רצפת הקראַטער או המשפך, מצאנו שלש דרכים הנוקבות ומובילות אל התהום רבה בבטן הארץ, אשר בעת הורקת הסנעפֿפֿעלס נדפה אש־המרכז את הלאַוואַ והקיטורים בעדן.

כל אחד מהשלשה נחירים אלה, היתה מדת אלכסון פיהו כמאה רגל, ואם כי שלשתם אצל רגלינו היו, אודה ולא אבוש, כי לא הרהבתי עז בנפשי לגשת ולהביט אל תוך עמקם.

והפראָפפֿעסאר לידענבראָק, לעמת זה, בצמאון נפשו רץ אל שפתם וילטוש עיניו אל תוכם, ויתנודד ממקום למקום וינע זרועותיו ויבטא גם איזה מלות המוזרות לי.

גאנז ושלשה האיסלאַנדים ישבו על פתיתי לאווא ויביטו על החכם הנכבד ולא גרעו עין ממנו, בטח – שפטוהו לאיש שוגה ופתי.

פתאם התפרץ קול זעקה מגרון דודי.

נרתעתי; שפטתי לצדק כי מעדו אשוריו ויתגלגל אל התהום.

אמנם שגיתי, ואפחד פחד לא־פחד; נשאתי עיני ואראהו עומד נצב לפני סלע גראַניט המתנוסס בלב הקראַטער, ויתגעש וירעש, עד כי החל לבא ברגשת שמחת הוללות.

"אַכסעל! אַכסעל! חושה בוא הֵנה!“ צעֹק צעק.

ואגיח אליו.

גאנז והאיסלאַנדים לא קמו ולא זעו ממקומם.

"ראה! ראה!“ אמר אלי דודי, מבלי אשר עצר כח לשאוף רוח "ראה!“.

ואביט אל המקום אשר הראני על פני סלע המתנוסס, וארא והנה אותיות רוניות חרותות עליו.

"ארנע סאַקנוססעם!!“ צעק דודי, "האם תראה? האם תראה? ומה תענה ותאמר עתה? האם גם עתה עודך בשפק?“

אנכי לא עניתי דבר, ובלב נשבר ונדכה ישבתי על שן־סלע.

ברור הוא כשמש בצהרים, כי אַרנע סאַקנוססעם היה פה.

דעת לא אוכל, עד מה ארך זמן שבתי נדהם ומשתאה, צלול במחשבות אין קץ; רק זאת אזכרה: כי בעת אשר הרימותי ראשי, ראיתי את גאנז ודודי בתוך הקראַטער, ושלשה האיסלאַנדים כבר התרחקו וירדו חושים ממורד ההר החיצוני לעמת הכפר סטאַפי.

גאַנז ישן לו בשלות השקט לרגלי הסלע, ודודי קפץ וידלג פה ושם, וארא בעליל: כי הוא דורש ומבקר דבר מה.

נפשי לא כלתה ולא השתוקקה לכל חקירות ובקורות, ולכן עשיתי כמעשה מורה־הדרך ואשכב בין שתי שִנֵי לאַוואַ הנקפאה כמו בגומץ, ועד מהרה ישנתי שנת לא־נעימה – שנת חרדה ובעתה: כל הלילה הבהילוני חזיונות הורקות ונהרי אש וכדומה, ובכן חלף ליל העמל הראשון.

ליום המחרת היה יום ענן, ואצלנו בתוך הקראַטער שררה כמעט חשכת הנשף.

דודי זעף ויקלל היום ההוא.

מודעת זאת, כי אנכי בנתי היטב סבת זעפו, ואשמח בלבבי.

וזה הדבר: ארנע סאקנוססעם הלך בעד אחת משלש הדרכים הפתוחות תחתנו, אבל בעד איזה מהן ביחוד? זאת יכלו להכיר רק בעזרת הצל, אשר בקץ החדש יוני ישליך עליה הסקאַרטאַריס.

גם בצדק נאה לו לראש מרום ההר הלזה להשתמש למורה צל ענק אשר צלו יורה ביום הנועד לפי דברי סאקנוססעם את הדרך המובילה אל מרכז כדור הארץ.

אבל השמש לא הופיעה, ולכן סר צלו, ובאין צל – אין מורה –

וניקץ בבקר יום 25 יוני. החשבון הורה: אשר אם השמים לא יִזַכו עוד ששת ימים, יֵאָנס דודי לדחות זממת לבו לשנה האחרת כעת־חיה.

לדעת נקל, כי לא אוכל בעטי החלש לתאר זעף הפראפֿפֿעסאר הנכבד לידענבראק.

חלף היום והשמש לא הציצה גם רגע מבין מפלשי העבים. גאַנז לא קם ולא נע ממקומו ולא הוציא הגה מפיו, אך בלי כל שפק התפלא בקרבו: "על מה זה אנחנו מחכים פה?“

גם דודי לא דבר מאומה, רק עיניו תלויות לשמים ולא גרע עיניו מהם.

כל יום 26 ירד גשם שוטף מן השמים בלול בשלג, גאנז עשה משברי סלעים כסוכה, ובה חסיה נפשי גם אני.

מתחת לסוכה הלזו לא בלי ענג הבטתי על זרמי מי הגשמים אשר שטפו על פני מורדי הקעגול למטה.

דודי היה סר וזעף מאד מאד וגם באמת היה לו על מה לזעף ולהתעצב אל לבו כאיש נואש, הגיע אל המטרה ויקם לו פתאם שטן כזה.

העננים לא חלפו גם ביום המחרת.

אך ביום 28 יוני, יצאה השמש בגבורתה ותשלך קרניה הזוהרים על פני הקראַטער, כל אבן, כל סלע, כל שן או סעיף אשר התנשאו כמעט, נאורו וישליכו צלם, צל ראש הסקאַרטאַריס היה הולך וקרב, ודודי לא גרע עיניו ממנו.

ויהי בחצי היום, נגע הצל הזה כמעט אל שפת נקב התהום.

"פה!“ צעק דודי "פה!“

"הבה נרדה אל מרכז הארץ!“ הוסיף לצעוק בשפת דאֶננית.

ואביט על גאַנז ביעלקע.

“Forut,” אמר גאַנז ברוח שקטה.

"הלוך!“ פתר דודי דברו.

אז היה רגע 47 על שעה שניה אחר חצות היום.

 

יז    🔗

עת לרדות תהומה הנה באה.

עד הֵנה, היו רק יגיעות בשר, אבל עתה, לא היה רגע בלי שטן.

אנכי לא הרהבתי עז להציץ גם פעם אחת אל תוך תעלת התהום הנכונה לבלענו, ואם אמנם בידי היה למאן ללכת בדרך האיומה הלזו, אבל בראותי כי גאנז מקבל ברוח שקטה ובלי כל פחד את הצעת דודי לרדת אתו שמה, אז בושתי ונכלמתי לפצות פי ולגלות מרך לבבי. ואתאושש ואגש בלב אמיץ אל פי התעלה.

"חיי בטוב נועה!“ אמרתי אני בלבי, "לא תוסיפי עוד לראותי עד עולם“ –

כבר מלתי אמורה, שמדת אלכסון פי התעלה המובלת אל המרכז, היתה בערך 100 רגל, וקו 300 רגל יסוב את הפה מסביב.

שַחותי גֵוי ממעל לסלע אשר על שפת פי התעלה, ואביט אל התהום.

שערותי סָמָרו, זלעפות מות אחזוני – אימת שממה.

וירחש לבי כי אבד ממני שווי משקל גֵוי ויסוב ראשי כבמחול, התהום תמשכני…. תמשכני ולא תרפני….

לולא גאנז אשר החיש לעזרתי ויאחזני, כי אז נפלתי בטח בלי הוסיף קום.

אות היא כי המעטתי לקחת עוד שעות החינוך לטפס על המגדל הרם אשר בקאפענהאגען.

גם כי רק רגע אחד הצצתי אל תוך תעלת התהום, השפיק לי בכל זאת למדי לתת לי חשבון על תכונתה.

קירותיה אשר השתרעו כמעט בנטיה ישרה היו עם שִנֵי סלעים יוצאות אשר תוכלנה לעזור מאד אל הירידה.

אולם, אף אם סֻלם ערוך מידי הטבע, אבל הלא מסגרות המעקה לא היו. ואם אמנם בידנו היה, תחת המסגרת, לקשור חבל על שפת התעלה ולאחוז בו בעת הירידה, אבל איכה יתכן לנו להתירו אחרי שנרד למדת קצו?

דודי מצא כרגע עצה נמרצה, ויקח חבל עב כמדת אצבע וארוך 400 רגל, ויכפלהו באמצעיתו – בחצי ארכו, ויאחזהו על שן־לאווע מוצקה היוצאת ממעל לשפת התעלה, ואת שני קצות החבל ירה אל תוך תעלת התהום. ונוכל בדרך זו לרדת, באחוז החבל הכפול בידנו, וברדתנו 200 רגל, על נקלה היה לנו למשוך את החבל ממעל אלינו; לבצע זאת, היה דרוש רק לעזוב קצה אחד ולמשוך השני; ואחרי כן היה ביכלתנו לבצע שנית עצה כזאת עד בלי סוף וקץ.

"עתה“ אמר דודי ככלות ההכנה הלזו, עתה עת לשית עצות על אדות נֵטל משאנו. אנחנו נחלקהו לשלש מחלקות, וכל אחד מאתנו ישא חלק אחד על כתפו. גאנז יקח לו המוכנות וחלק ידוע מצֵדת דרכנו; אתה אכסעל, קחה חלק השני מצדתנו, ואנכי אקח נותר הצֵדה ויתר המוכנות העלולות להשבר.

"הרשני דודי לשאלך“ אמרתי אני, "ומי יוריד אלומות החבלים אלה והסֻלמות?“

"ירדו בעצמם“ ענני.

"ואיככה?“

"עד ארגיעה אראך“.

דודי היה כמעין, הנובע עצות חדשות לרגעים: לא פסח על שתי סעפים אף רגע, ויצו את גאַנז לאסוף כל החפצים אשר לא יוכלו להשבר ולהשליכם אל התהום.

ויעש כן גאנז כאשר צוהו דודי ברוח שקטה, כדרכו תמיד.

ואנכי הקשבתי רב קשב אל שאון המית שדרות האויר הפנימי אשר התנועעו והתנודדו לרגלי מרוצת החפצים בעדן.

וישח דודי את גוו ממעל לפי תעלת התהום. ויבט בעין שקופה למדי על מרוצת החפצים, ורק אז הרים ראשו כאשר נתעלמו מעיניו.

"נחמד ונעים! נחמד ונעים!“ קרא דודי, "עתה הבה נרדה אנחנו!“

אשאלה בזה כל אחד מהקוראים, גם את אשר יעריך החיים רק כערך קטן ומצער: היתכן לשמוע בקול פקודה כזו מבלי שיִתַר הלב ממקומו?“

הפראפֿפֿעסאר הנכבד קשר לו צרור האינסטרומענטען על עבי גבו, גאנז לקח חלקו, ואנכי – חלקי.

ונחל לרדת.

בינינו שררה דומה, רק לעתים נשבתה לקול נפילת שברי סלעים אל התהום.

בעת הירידה אחזתי בידי האחת את החבל הכפול, ובשניה נשענתי על מטה־עז אשר עם קצה הברזל. ולבי פָחַד רק אשר לא יאבד שווי משקל גֵוי, כי החבל הלא רק כמשענת קנה רצוץ הוא, ועל נקלה יוכל להִנָתק! ואשקול בכל עז להאחז על שִנֵי הסלעים היוצאות, ואניע בידי ורגלי תנועות מוזרות שונות.

כאשר קָרַני לעתים שרגלי אחת מעדה, אז העירני גאַנז בקול נחת:

"Gif akt!“

"שית לבך! פקח עיניך!“ פתר לי דודי.

אחרי חלוף חצי שעה, הגענו אל ראש סלע אשר בתעלת התהום פנימה; וימשוך גאַנז קצה האחד מהחבל, אשר לרגלי זה עלה הקצה השני למעלה באויר, ויפגע על דרכו סלע שבור ויפול, וישפוך על ראשנו ברד אבנים קטנות.

שחותי ראשי ואביט אל התהום, וקרקע לא ראיתי עדנה.

ונחל שנית לרדת בעזרת החבל כבראשונה, בהאחיזֵנו אותו על ראש הסלע היוצא אשר עמדנו עליו, ונרד בשלום עוד 200 רגל עמוק.

גם הגעאָלאָג המצויין, אשר ישנה באהבת הגעאָלאָגיע כל ימיו, תעזבנו התשוקה אצל ירידה כזאת, לשית לבו על בקרת תכונת האדמה. לא שמתי לבי להעריך ולהפלות בין המחצבים, יהיו איזה שיהיו: אַיליאצענען, מיאָצענען, כֿאצענען, אדמת־נהר, יוריטען, טריפעלען, פערמאנעטען, גחלי־אבן, העוואנען, סילוריען או מחצבים קדומים. אבל הפראפֿפֿעסאר הנכבד לידענבראק, בקר כל השדרות ויחקרן אחת אחת עד תכליתן עד שלא ישאר כל שפק בלבו; יען כי בעת המנוחה אמר אלי כדברים האלה:

"לפי אשר נוסיף לרדת הלאה, כן אוָכח ביתר שאת! – שדרות הוואולקאניות ההן תאשרנה ותקיימנה הטעאָריע של החכם דעווי באופן מאד נעלה. אנחנו הננו כעת בשדרת האדמה הקדומה, אשר בה נוצרו, יצירה כֿעמיית, מיני מתכות, אשר התלהבו בנגעם אל האויר והמים. עתה הנני דוחה בשתי ידי את הטעאָריע השופטת: כי אש תוקד במרכז האדמה. ומלבד זאת, הלא עין בעין נראה….

איום ונורא הוא דודי! שואף והולך רק אל מטרה אחת.

מובן הדבר, כי לא אמרתי לו מאומה, ומה יועילו פה אמרי?

ונחל לרדת הלאה.

שלש שעות חלפו, וכל קץ, סוף ותכלית לא נראה.

בהרימי ראשי, ראיתי כאלו הפתח העליון נהיה צר ביותר, וקירות התעלה לרגלי מורדם הקל – כאלו הורמו. והחשך החל לפרוש מעט מעט כנפיו:

ואנחנו ירד ירדנו הלאה והלאה.

לבי רחש: כי קול נפילת האבנים אל התהום הולך הלוך ורפה, אשר יורה לדעת שהאבנים תגיעינה כבר בזמן היותר קצר אל קרקע התהום.

אנכי שמתי לבי לחשוב היטב חשבון הפעמים אשר החליפו הכנת החבל בעל 400 רגל, ולכן יכלתי למצוא חשבון העֹמק אשר ירדנו, וכמה חלף מהזמן.

אנחנו החלפנו הכנת החבל ארבע עשרה מונים, על כל הכנה עמדנו חצי שעה שעולה שבע שעות, נוסיף על זה עוד רבע שעה על עת מנוחה שעולה ½3 שעה, ויעלה בין הכל לחשבון ½10 שעות. אנחנו החלונו לרדת בשעה 1, אם כן אפוא דרוש להיות כעת שעה 11 בערב.

ובנוגע אל העֹמק אשר ירדנו עולה לפי החשבון האמור 2800 רגל.

בזה הרגע השמיע גאנז קולו:

"עמוד!“

אנכי ברגע התיצבתי וכמעט שלא נגפתי ברגלי את ראש דודי.

"אנחנו באנו“. אמר דודי.

ואקרב אל דודי ואשאלהו:

"אנה באנו?“

"על קרקע התעלה הנקובה בנטיה ישרה“.

"האם יורה זה שיציאה אחרת אין?

"יש. הנני רואה כתבנית אולם צר – שם לימיננו. מחר נבקר ביתר שאת, ועתה נסעד לבבנו בארֻחת הערב ונלין פה הלילה.

חשכה גדולה לא היתה עוד, ונפתח אמתחת הצֵדה, ונאכל ונשכב איש איש באשר מצא לו נכון סלעי לאַוואַ ואבני המקום.

בשכבי על עבי גבי ועיני נשואות לשמים, ראיתי נקודה מאירה. זה היה כוכב המאיר באור חלש, אשר לפי חשבוני היה אחד הכוכבים הקבוצים בהמזל "דוב־קטן“.

התנומה סגרה עפעפי ואישן שנת ערבה.

 

יח    🔗

בשעה השמינית בבקר העירָנו קרן אור השמש. אלפי קצועי הלאַוואַ אשר על פני קירות תעלת התהום הוריקו ויפזרו קרן האור הלזה לאלפי אלפים רשפי יה.

האור הזה השפיק לנו למדי להבחין בעזרתו הדברים העוטרים אותנו מסביב.

"ומה אכסעל? הגידה נא!“ קרא דודי ויחכך כפות ידיו זו בזו ברגש חדוה, "האם היה לך מעודך ליל מרגוע ומנוחה, ליל שלות השקט כזה גם בביתי!? פה לא ישתקשקו אפני המרכבות, ולא ישָמע קול צעקת המוכרים הנושאים מרכולתם בשוָקים וברחובות, ולא זעקת מצה ומריבה מאנשי המשוט והחובלים! פה דומית התולדה! דומיה קדושה!“

"אמנם כן דודי“ עניתיו אני, "פה דומיה, אבל הדומיה הלזו מהולה היא באימה“.

"רב לך אַכסעל! אם תחל להלך עליך אֵמים בראש המסע, מה זה יהיה הלאה? הלא לא באנו עדנה בעֹמק מעבה האדמה אף אצבע אחת?“

"ומה פתרון דבריך אלה, דודי?“

"אנחנו באנו עתה רק לאדמת־האי הטבעית. התעָלה הארוכה והעמוקה בנטיה ישרה אשר ירדנו בה, ראשיתה הוא מהקראַטער סנעפֿפֿעלס, וקצה התחתון הוא על פני שטח ישר השוה עם שטח פני הים“.

"הברור לך הדבר, דודי?“

"ברור כשמש בצהרים, הבט נא על הבאַראָמעטער ותוָכַח לדעת גם אתה.

ואביט, וארא והנה באמת, הכסף־חי אשר התנשא בשפופרת לפי מדת ירידתנו, התיצב רק על 29 אצבעות¹⁰.

"ומה תענה ותאמר עתה?“ אמר דודי. הנוכחת עתה לדעת האמת, כי פה היא רק לחיצת אטמאספֿערא אחת!? אמהר להחליף ולהמיר הבאראָמעטער על המאנאָמעטער!“

וגם באמת עמד הבאראָמעטער מלשרתנו יותר, יען כי רק עד לשטח פני הים ימדוד לחיצת האטמאספֿערא, ולא עמוק מזה.

"האם לא תירא ולא תֵחת דודי, מפני לחיצת האויר, אשר לפי שנוסיף לרדת עמוק תלך הלוך וחזק עד אשר לא נוכל שאת הכובד (שווערע)?“ שאלתי.

"לא אירא ולא אֵחת!“ ענה דודי, "אנחנו הלא לאט לאט נרד, ותתחנך הריאה שלנו מעט מעט לשאוף האויר היותר לחוץ, הלא תדע כי הנוסעים על מגדלים הפורחים באויר, אשר יתנשאו אל גלידי האטמואספֿערא היותר גבוהים, ישתפקו כמעט בלי כל אויר? ואתנו הלא יהי ההפך: האויר יהיה במדה גדושה מאד. וטוב טוב היותו אתנו הרבה, מאשר יחסר בכל וכל, עתה תכין נא נפשנו לקראת המסע! מדוע נאבד רגעי הזמן על לא דבר? – איהו צרור החפצים אשר השלכנו פה ממעל?“

עתה נזכרתי, כי אמש ברדתנו פה חפשנוהו ולא מצאנוהו.

"גאנז! איהו צרור החפצים?“ שאל דודי.

וישא גאנז את עיניו ויבט על קיר התעלה ויען

"שם!“

צרור־החפצים נאחז בשן־סלע היוצאת כמאה רגל ממעל לראשנו.

האיסלאנדי החרוץ עלה ויטפס כחתול ויחתוף צרור החפצים וישליכהו אלינו.

"עתה נאכל פת השחר“ אמר דודי, ודעו וראו, כי אכול תאכלו לשובע נפשכם, כאנשים היוצאים לדרך רחוק.

ונסעד לבבנו בתֻפינים ובשר־יבש, ונֵשְת לגימות אחדות מים מהולים ביין שרף.

אחרי כן הוציא דודי ספר־זכרון מצלחתו ויקח מוכנות הנחוצות ויכתוב לזכרנו בספר:

יום ב' בשבוע 1 יולי.

הכֿראָנאמעטער – 8 שעות 17 מינוטען בבקר.

הבאראָמעטער 29 צאלל 7 קוים (ליניען).

הטהערמאָמעטער 6º.

פאת־העולם: דרומית־מזרחית.

הרשימה האחרונה היתה ביחס אל פאת הטונעלל החשוך והקאָמפאס הוכיחה.

"עתה אכסעל!“ קרא דודי ברגש, עתה נחל באמת לרדת בבטן הארץ! עתה היא ראשית דרכנו המאשרה!“

וככלותו דבריו אלה, חטף עששית רומקאָף בידו האחת ובידו השניה הגיש זרם עלעקטרי אל שפופרת העששית, ויהי אור חזק למדי להאיר הטונעלל החשוך.

גאַנז נשא עששית שניה כזו אשר הובאה גם היא אל פעולת המאור.

האור העלעקטרי נתן לנו החופש ללכת גם מבעד לשדרות גאַזיות המכשרות על נקלה לשרפה, מבלי שנירא פן יבֻלע לנו.

"הבה נלכה! הבה נלכה!“ קרא דודי.

כל אחד מאתנו לקח לו חלק משאו, ומלבד זאת החל גאנז לגלגל צרור החבלים הסֻלמות והבגדים לפניו.

ונבא אל תוך הטונעלל.

בעת ההורקה הוואולקאַנית האחרונה – בשנת 1229 – חצבה ותסלול לה הלאַוואַ דרך מעבר בעד הטונעלל הלזה, ותכס קירותיו פנימה בחומר עב ומבריק; האור העלעקטרי נִדף מעל פני החומר הלזה ויחזק אורו שבעתים כאורו הטבעי.

העמל הגדול ביותר על דרכנו זו היה ביחוד, אשר נאנסנו ללכת דחופים ממורד המורד מתחת לזוית 45 מעלות¹¹ רק כי באשרנו פגשנו על דרכנו בלי חשך כמו תלמי שׂדי בולטים אשר שרתו לנו כמדרגות.

על פני קירות הטונעלל נראו למכביר כגידים נוטפי שיד; על מקומות אחרים עשתה הלאַוואַ שלחופיות קטנות עגולות; קריסטאללען בלתי שקופים מיופים באבני־זכוכית שקופים ובהירים תלו כמראות מלוטשות (שפיעגעלן) על הכפה, וכאלו ישתוממו לקראת בואנו שמה.

לא יכלתי משול ברוחי ואקרא.

"האח! מה נחמד ונעים דודי! ראה נא החמודות! הביטה וראה נא מה יפו צללי הלאַוואַ פה, איכה יתחלפו לרגעים במראיתם: מאדמדומי־עמק לירקרקי־נאור! ראה נא הקריסטאללען איכה ינוצצו ויבריקו! – מחזה שדי אחזה!“

"ומה אכסעל?! סוף סוף החלות רעי לפתוח סגור עיניך“ ענה דודי, "אבל כתר לי זעיר כתר, כל אלה כאין וכאפס נחשבו לעֻמת זאת אשר עוד תחזינה עיניך הלאה הלאה!“

ונחל לרדת ולמעד אשורנו הלאה במורד.

מחט המורה על הקאָמפאס אשר השקפתי עליו תמיד, הורה בלי הרף, פאת דרומית מזרחית. זרם הלאַוואַ לא נָקַב את הטונעלל בארחות עקלקלות לא לימין ולא לשמאל וילך לו רק בקו ישר.

בכל זאת, החם לא עלה במעלות מאומה, אשר החזיון הזה יאשר וקיים בתקף ועֹז שטת הטעאָריע של החכם דעווי.

אנחנו ירוד ירדנו זה שתי שעת מעת החלונו דרכנו זו והטהערמאָמעטער הורה רק 10º חם, ולא נתעלה אפוא רק 4º!

לרגלי הדבר הזה שפטתי לצדק, כי נוסעים אנחנו יותר בשטח אופקי מאשר נרד מטה.

להוכח על כמות עומק ירידתנו היה נקל, דודי הלך וימודד בשום לב את זויות מורד הדרך, רק לא הראה לי חשבונותיו היוצאים.

בערך שעה השמינית בערב נתן דודי אות כי באה עת המנוחה.

ויתיצב גאנז כרגע.

ונתלה העששיות על שִנֵי לאַווא היוצאות, ונבט על מקום תחנותנו.

ונִמָצֵא במערה, אשר לא לבד שלא היתה חסרת האויר, אבל גם נשב שמה רוח מאיזה מקום.

מאין?

איזה תנועה אַטמאָספֿערית העירה זרם הרוח הלזה?

השאלה הלזו שאלתי את נפשי, אבל לא הוגעתי את נפשי למצוא פתרונה. לא עת חקור דבר היתה לי אז, הרעב הציקני למאד ואהי עיף ויגע. מירידה ממושכה משך שבע שעות בלי חשך, גם הגבור יחלש ויהיה כגבר אין איל.

שמחתי מאד לקראת המנוחה.

גאַנז העריך מיני המזון על פתיתי סלעי לאַוואַ ונאכל באות נפש.

לדבר אחד חרד לבי: כי המים אשר אתנו היו הלוך וחסור, דודי שפט לצדק כי נוכל לבטוח על מציאת מעיני־מים במעבה האדמה, אבל לא פגשנו גם אחד.

לא יכלתי לכלוא רוחי ואעיר אותו על האסון הנכון לנו לרגל המחסור הזה.

"האם תתפלא אכסעל על אשר לא ימצאו מעיני מים בזה?“ אמר הפראפֿפֿעסאר הנכבד.

"בלי תפונה אתפלא דודי, וגם אתעצב אל לבי! הלא המים אשר אתנו ישפיקו כמעט על חמשת ימים.

"הרגָע אכסעל, מים יהיו!“

"מתי יהיו?“

כאשר נצא מן הלאַוואַ. האם תאבה שהמעינים יחדרו לנו בעד הקירות אלה?

"אבל מי יודע עד אנה יִמָשך המעבר הלזה דודי?! אנכי אשפוט לצדק, כי אנחנו לא הרבינו לרדת בעומק, ונוסיף יותר לנסוע בשטח אופקי“.

"ויען מה תשפוט ככה?“

"יען וביען: כי לו ירד ירדנו לעומק עמוק למדי, כי אז עלו מעלות החֹם ביותר“.

"זאת תשפוט על פי שטת הטעאָריע שלך, רעי אכסעל! ומה יורה כעת הטהערמאָמעטער?“

כמעט 15º אשר כל הוספת החם הוא רק על 9 מעלות מאז החלונו לרדת בדרך זו.

"השמיעני נא הלאה יסודי שטתך“.

"על פי חקירות אמתיות ובקורות נאמנות מודעת זאת, אשר חם האויר יעלה במעלות לפי שתוסיף הירידה בעמק כדור הארץ, על כל מאה רגל מעלה אחת. מובן מאליו, שאצל שנויי איזה איקלימים יוכל ערך החשבון הזה להשתנות. שמעתי אומרים, אשר בסיבירען וביחוד ביערקוטסק בחנו ומצאו: שהחם יעלה במעבה האדמה מעלה אחת על כל 36 רגל בעומק. קרוב אצל הר וואולקאַני שכבה בחנו ומצאו, אשר רק על 125 רגל בעומק יעלה מעלה אחת. אנחנו נקח לנו הערך מן 125 רגל הקרוב יותר להֵאָמֵן, ונבואה חשבון: 9 פעמים 125 עולה 1125 רגל עמוק. האף אין זאת?“ –

"כן כן“ אמר דודי, "כן הוא לפי משפטך, אולם על פי חשבוני ומדידותי ברור הוא כי ירדנו עד 10000 רגל למטה משטח פני הים.

"לא יתכן!“

"יתכן ויתכן. המדה והחשבון לא יכזבו.

הפראפֿפֿעסאר חשב חשבון צדק. אנחנו כבר ירדנו 6000 רגל למטה מחפירות המתכיות אשר תמצאנה קרובות לקיטץ־באלסק בטיראל המדינה – ולווירטעמבערג במדינת באֶהמען.

לפי שטת הטעאָריע אשר החזקתי בה בשתי ידי, היה לו להחם לעלות כבר עד 81 מעלות; ולמרות השטה הלזו עלה רק עד 15º.

צללתי בנבכי מחשבות.

 

יט    🔗

ביום המחרת 2 יולי, שעה 6 בבקר החלונו לרדת הלאה ונלך הלוך וירוד רק בטונעלל הלאַוואַ עד 17 מינוטען על שעה 1 אחרי חצות היום, והנה בפתע פתאם התיצב גאַנז.

"מה!“ התפרץ קול זעקה מגרון דודי, "אנחנו הגענו עד קץ הטונעלל!“

ואפן כה וכה מסביב וארא והננו עומדים בפתח עינים אשר על פרשת שתי דרכים, וכל אחת מהנה צרה וחשוכה.

באיזה דרך ללכת?

בלי תפונה, פסח דודי גם הוא על שתי סעפים ויתעצב אל לבו. אבל לא אבה להשית דאגתו לפני ולא לפני גאַנז, ויראֵנו ללכת בטונעלל המזרחי.

ונבא אל קרבו.

וגם באמת לא לעזר ולא להועיל היה פה לפסוח על שתי סעפים; כי לא היה כל אות וציון לבכר דרך אחת על פני רעותה.

הטונעלל החדש הצטיין במורד חלש, כמעט הבלתי נכר, לעתים הופיעו לפנינו כתָאים שפלי הקומה, אשר כִפָתם נשענה על עמודים מוצקים, ונהי אנוסים לכוף כאגמון ראשנו תחתיה. על איזה מקומות פגשנו בנינים חודרים תחת מכסה הארץ כבניני חיתו הביברים ונזחול כנחשים בעדם.

האויר יכלנו לשאת, אבל העליתי על לבי איכותו אז בעת כי זרמה לבת הסנעפֿפֿעלס בעד הדרך הלזו, ציירתי בנפשי איכה השתברו נחלי־אש במקצעות הטונעלל הלזה ואיכה התקבצו קיטורים בנתיבי המעברות הצרים האלה.

"השבעתי אותך וואולקאן, אם תעיר ותתעורר להראות עזוז נוראותיך ונפלאותיך!“ אמרתי אני בלבי, "חכה נא, חכה כמעט עד כי נצא בשלום אל אור העולם!“

דעת לנבון נקל, כי כסיתי מחשבותי אלה מדודי הפראפֿפֿעסאר הנכבד, כי לבבו ערל מהבין זאת; הוא באחד: ללכת קדימה והלאה ודי לו בזה; הוא הלך, זחל, התגלגל, מעד ונפל ועֺז פניו לא שֻנה והיה על מצחו תמיד ציון התשוקה: "הלאה הלאה!“

עם שעה הששית לעת הערב, עשינו מסענו ערך פרסה אחת הנגבה, אבל בארץ לעֹמק ירדנו כמעט רבע פרסה.

דודי נתן אות המנוחה, ונאכל ארחת הערב מבלי הרבות בינינו דברי חליפות, ונשכב לישן מבלי הכנות גדולות: כל אחד מאתנו התעטף בטליתו ובזאת היתה מטתו שלמה לפניו. פה לא היה כל פחד לנגד עינינו, לא מפני הקָרָה ולא מפני כל פגע רע. הנוסעים אשר יעמיקו ללכת במדבר אפריקא או ביערות הקדומים אשר באמעריקא, ישמרו איש את אחיו בעת שנתו; אבל פה שררה רק בדידות לבדה מבלי כל סכנה, אין בזה לא פראים ולא חיתו טרף להפריע מנוחתנו.

בהקיצנו ביום המחרת בבֹקר, היינו נאזרים בכח, ונלך הלאה.

לא יכלתי להבחין שדרות האדמה אשר הטונעלל עבר בעדן, לפי ראות עיני שפטתי: כי הטונעלל, תחת שיש לו ללכת במורד למטה בקרב הארץ, אחז דרכו בשטח אופקי.

גם לעתים שפטתי לצדק: כי הוא הולך ומתנשא לעֻמת פני הארץ.

בשעה העשירית בבקר לא היה עוד בלבי כל שפק על אמתת משפטי האחרון. אנחנו החלונו לעלות עלה – כעל הר, נלאיתי מאד מלכת ואתיצב.

"מה זה אכסעל?!“ צעק דודי בקול, "מדוע זה התיצבת?“

"עיפה נפשי, דודי!

"למה תדבר הבלים! הדמיון ישיאך כי עיף הנך. הדרך נעלה היא ואנחנו הולכים כעת רק שלש שעות! הלא הולכים אנחנו כמו לשוח“.

"רק בזאת יפרד, כי הננו הולכים לשוח בעמל רב ויגיעת בשר!“

"בעמל ויגיעת בשר, אַכסעל? הלא ירד נרד מהר“.

"שָאֵני דודי; אנחנו עולים עלֹה על הר.

"על הר? רב לך אכסעל להניא לב! על הר!!“

וילחץ דודי בכתפיו.

"אין כל שפק כי עלה נעלה על הר“ אמרתי אני, "כבר חלף כחצי שעה מאז החלונו לעלות מעלה מעלה, ואם יוספים אנחנו ללכת ככה בדרך הלזו, אז בלי כל תפונה נצא על פני אדמת איסלאַנד.

"אך הבל יפצה פיך!“

"איככה הבל, דודי? לא“….

ולא נתנני דודי לכלות דברי וינד ראשו בחפזה כאלו צרעה נשכתו בפניו פתאם, ויתן אות ללכת קדימה.

מה היה לי לעשות? ואלך אחרי גאנז אשר הלך בעקבות דודי.

"השמר לך אכסעל“ אמרתי אני לנפשי, זכור כי עיניך רק לנוכח יביטו ואל תעזב האורחים לחברתך מעיניך, ואם אין – אז רע ומר יהיה גורלך!“

זאת נחמתי בעניי ועמלי לבדה היתה, כי הדרך הלזו תובילנו אל פני הארץ ממעל. כל שעל וצעד הוכיחנו אמתת הדבר הזה.

ויהי בחצי היום שֻנו פני קירות הטונעלל. אנכי הבחנתי זאת, לרגלי כי הקירות החלו לנדוף אור העלעקטרי הלוך וחסור במאד מאד.

תחת חומרי לאַווא הופיעו עתה בקירות רגבי הררי־סלע פשוטים. שדרותיהם התחלפו חליפות, פה במורד ושם בנטיה ישרה לעמת מטה (ווערטיקאל). אין כל שפק כי היינו נמצאים בין שדרות תקופת המעבר בהפעריאָדיע סילורי¹².

דודי, אמרתי אני "הלא ההשערה הנכונה נותנת, כי נטיעות המימיות שבתקופה השניה מחיי הארץ המה היו התוצאות לכל עצי העקלתון וחומרי השיד והחול אלה. אנחנו הולכים ומתרחקים מן הגראניטען.

"מה זה תדבר הבלים!“

"אבל פקח נא עיניך וראה דודי!“

ואני הראיתיהו חומרי שיד וחול שונים וגם הציונים קדומים משדרות עצי עקלתון.

"ומה?“

"אנחנו באנו אל התקופה אשר בה הופיעו הצמחים ובעלי חיים הראשונים.

"מה! האמנם?“

"אבל ראה נא דודי, ובחון בעין צופיה, ותוכח לדעת בעצמך.

העתרתי אליו כי יאיר בעששית על פני קירת הטונעלל ואוחיל על מענה ברורה מצדו.

אבל הפראפֿפֿעסאר הנכבד לא הוציא הגה מפיו וילך הלאה.

האם הבין אותי או לא? בלי שפק הבין, רק מתכונת "אהבת־עצמו“ לא אבה דודי החכם והנכבד להודות לְפָני שגגתו אשר שגה.

או – אולי יאבה לבקר הטונעלל הלזה עד קצו?

ברור היה כשמש בצהרים, כי כבר יצאנו משדרות הלאַווא וכי הדרך הלזו אשר אנחנו הולכים עליה לא תובילנו אל תנור אש הסנעפֿפֿעלס.

בכל זאת לא נתתי עוד אמון לנפשי: אם באמת הננו הולכים על מיני חומרים אשר ירבצו מעל להגראניטען?

"אם כן הוא“ אמרתי אני בלבי, "הלא לא יתכן שלא יופיעו לעינינו למצער איזה נותרי הצמחים הקדומים ואז גם למרת רצונו יאלץ דודי להתיצב, אחפשה נא!

אני טרם צעדתי מאה שעלים ולעיני הופיעו אותותיהם אותות אשר לא יכזבו.

וגם בצדק יכלתי לצפות על לזה, יען כי בתקופת “סילורי“ נמצאו בימים למעלה מן חמש מאות מיני צמחים ובע”ח.

רגלי אשר כבר הָרגלו לצעוד על אדמה מוצקה מהלאווא, הרגישו תחתן בפתע פתאם אדמת אבק תוצאות בלויי נותרי הצמחים וסרטנים, על קירות הטונעלל נראו עוד בעליל עקבות צמחי הים ונטיעות וויידעריך плауны

הפראפֿפֿעסאר לידענבראק, לא יכול היות יותר בכל שפק וחשבון מתעה, והוא לפי הנראה, העצים עיניו הבהירות בצדיה ויצעד בדרך הלזו עוד הלאה.

קשי ערפו הלאני ואהי עיף ויגע מאד.

לא יכלתי נשֹא עוד; הרימותי סרטן אשר מצאתיו במצב שמור באופן נעלה והראיתיהו.

"דודי“ אמרתי אני, "ראה נא!“

"מה זה חדשות תראני!“ ענה דודי. “הוא לְבוש סרטני מאחד הבע”ח הסרטנים אשר ממערכת הטרילאָביטען¹³ הבלתי נמצאה עוד בתקופה הנוכחית.

"אבל הלא זה יורה.

"אנכי היודע מה זה יורה: שיצאנו מהגראניטען והלאווא. מאד יוכל היות כי שגיתי, ואולם רק אז אוכח בשגגתי, כאשר נגיע אל קץ הטונעלל.

"אין כל שפק, דודי, כי תדע לכלכל דברים במשפט ביתר שאת ממני. אבל הלא סכנה מרחפת על ראשנו!“

"מה היא הסכנה?

"מחסור המים, דודי!“

"מחסור המים? ומה הוא האסון? נחלק המים אשר נשארו עוד אתנו היום על חלקים (פארציאנען), אכסעל! נשא ונסבול!

 

כ    🔗

ויהי כאשר אמר כן היה. נאנסנו לחלק המים ולשמרם כבבת עין, כל המים אשר אתנו יכלו להשפיק רק על שלשה ימים ולא יותר, אנכי ראיתי זאת, למגנת לבי, עוד בעת ארחת הערב, ולהגדיל אסוננו לא היתה תקוה נשקפה למצא מעיני מים לרויה בשדרות המעברות האלה.

כל יום המחרת הלכנו בדומיה; לפנינו נפתחו רק תאי מנהרות בלי חשך; הדרך לא התנשאה; ולמצער לא התנשאה בעליל; גם לעתים שפטתי כאלו הולכת במורד.

אבל זאת לא יכלה להרגיע רוחי, כי השדרות לא שֻנו באיכותן ואותות תקופת־המעבר הופיעו הלוך ורב.

אור העלעקטרי מהעששיות הבהיק בתוך עצי העקלתון ובחומרי השיד והחול הקדומים – באופן נעלה, שם היינו במקום שתתלכדנה שדרות מחצביות בהתאחדות דעוואָנית – אשר שמה זה השיגה מהחכם דעוואָנשייר באנגליה –, מה יפו אבני השיש אשר כסו הקירות, בציורים שונים! מהן היו במראה אפרורי (אַש גרויא) ומהן במראה אדמדם נאור או ירקרק נאור טלואים בכתמים אדומים; והלאה – אבני־שיש כהות, אשר לעֻמתן הופיעו חמרי השיד בהירים ביתר שאת.

החלק הרב מאבני שיש אלו נשא עליו עקבות בעלי חיים הקדומים; אמנם יצירת העולם עשתה כבר צעד קדימה ותחת הטרילאָביטען הקדומים (ע' למעלה בהערה) החלו להתראות שרידי בע"ח היותר שלמים; בינותם נפגשו דגים ממין הגאַנאָידען וגם שרידים אשר עין החוקר הפאלעאָנטאָלאג יכלה מצוא בהם אופני מבנה האינזעקטען הקדומים.

היַמִים הדעוואָניים היו מלאים למכביר מבע"ח ממין הזה, והם המה השאירו שרידיהם בהתלכדות השדרות החדשה.

כל האותות העידו והגידו ברור כשמש בצהרים, כי הננו עולים ומתנשאים על מדרגות ומעלות חיי הבע"ח אשר הלכו וישתלמו מאפנים פשוטים אל היותר מָרכבים עד כי השתלמו ותכל הבריאה באדם.

אבל הפראפֿפֿעסאר לידענבראָק, לא אבה בכל זאת לפתוח עין על כל זה, בלי תפונה כי חִכָה לאחת משתי אלה; או שיפתח פתאם תחת רגלינו בור ווערטיקאַלי (בנטיה ישרה) אשר בו נשוב לרדת שנית, או אשר איזה שטן ומפריע יעמוד ויגדור דרכנו בעדנו.

אבל אתא גם הלילה ותקות הפראפֿפֿעסאר נשארה מעל.

בלילה ההוא החל הצמאון ליסרני בלי חמלה.

ביום הששי לשבוע בבקר, העתקנו הלאה בטונעלל העקלתון.

אחרי עשר שעות הליכת־עמל, ראיתי: כי אור העששיות בהנדפו מהקירות, הולך ונחלש מאד, אבני השיש, עצי עקלתון, חמרי השיד ואדמות־חול החלו להמיר חמרן, בחמר כהה מפשט מכל מראה מבריק.

במקום צר אחד בהטונעלל, נגעה ידי אל הקיר, ויחשך משחור תארה, ואבחון בעין שקופה וארא כי הננו בין שדרות גחלי אבן.

"מִכְרֶה גחלי אבן!“ צעקתי אני.

"מִכְרֶה בלי כורה!“ ענה דודי בקול.

"מי יודע!“

"אנכי היודע!“ ענה דודי ברגש, "חי ראשי, כי הטונעלל הזה חוצב בין שדרות גחלי אבן אלה – לא בידי אדם. אבל אם הוא מעשה ידי הטבע או לא, הכל אחד הוא, עת אכֹל ארחת הערב הנה באה“.

ויכן גאַנז הארֻחה ואכל מעט וָאֵשְת נטפי מים אחדים אשר הגיעו על חלקי.

מים נשארו אתנו רק עוד כחצי בקבוק.

אחרי ארחת הערב שכבו לארץ גאנז ודודי על אדרותיהם ויישנו בשלות הַשְקט; אבל שנתי נדדה ממני ותנומה מעפעפי נגזלה, ואספור ואמנה מספר השעות עדי יבקע אור השחר.

בשעה הששית בבקר ביום השבת אחרי כי שלם דודי לגאנז שכרו העתקנו הלאה דרכנו.

אחרי חלוף כעשרים מינוטען באנו אל מערה רחבת ידים ואוכח לדעת אל נכון כי ידי אדם לא הלו בה ולא כרו מִכְרֶה גחלי אבן כזאת, כי אלו כרה אותם אדם, כי אז עשה לכִפתה מַשְעֵנות למען לא תמוט ותפול, ופה לא היתה כל משענת, וכפות המערה רק כמו בנס היו תלויות ועומדות.

רחב המערה היה כמאה שעל, ורומה – כמאה וחמשים. רצפתה היתה רעועה ופרורה מאד לרגלי רעידה אשר בבטן האדמה, חלקי הרכבת האדמה התלחצו וישאירו הריקות הרחבה הלזו, במקום אשר מלפנים חיו חיתו ארץ.

מעל הקירות השחורים האלה נקרא כמו מעל ספר זכרונות כל ספורי הקורות מתקופת הפעריאָדיע של גחלי אבן, וכל חכם געאָלאָג על נקלה בחן ויגל גנזי נסתרותיו.

בינות לשדרות גחלי אבן הגבילו גלידי חול וחֵמר צפופים, כאלו נכבשו ונלחצו מכובד השדרות אשר תרבצנה עליהם.

בפעריאדיע חיי הארץ שלפני התקופה השניה, היתה הארץ מעולפת בשפעת צמחים למכביר לרגלי סבות שתים: פעולת חם אפני־ההפך (ווענדע קרייזען) והרטיבה התמידית. האַטמאַספֿערא, שהיתה עמוסה לרויה בקיטורים ואדים, הקיפה את כדור הארץ מכל עבריו ולא נתנה לקרני אור השמש לחדור אליו. בעת ההיא לא היו עדנה גבולי האקלימים, וחם חזק שרר על פני כל הארץ כלה – תחת קו־המשוה (עקוואַטאָר) ותחת הצירים – שוה בשוה.

מאין זה נבע החֹם הנורא הזה?

מבטן האדמה.

למרות שטת הטעאָריע של דודי הפראפֿפֿעסאר הנכבד, צפון בחיק כדור הארץ הנלחץ (ספֿעראָיד) אש־נורא, וחומו נרגש בכל שדרות קליפת הארץ. הצמחים, לאשר היו משוללי השפעת אור השמש, היו נעדרי המראה והריח, רק שרשיהם לבדם שאבו חיים עצומים מאדמת היבול הקדומה.

גדולי עצים מעט מזעיר היו; צמחי העת ההיא נחשבו על הרוב למערכת הצמחים הנמוכים בעלי תאים הנקראים "נעדרי הנצנים“ או – "הצנועים“ (тайнобрачны)¹⁴ כמו הפֿארנקרויט, לעפידאדענדרען, ציקאדייען ואסטערפֿיליטען.

לרגלי הצמחים הרבים האלה הופיעו גחלי אבן אלה.

קליפת הארץ לא היתה עוד אז מוצקה כדרוש, והאש הפנימית הרימה ותנשא פעם חלקה אחד ופעם חלקה אחר; לרגלי הדבר הזה נמצאו בקיעים ונקיקים. הצמחים נמשכו מתחת למים (בסגולת משיכת הארץ) וירבצו לאט לאט ויתהפכו לחמר הלזה אשר אנחנו נכנהו עתה בשם "גחלי־אבן“.

בדרך הלזו נוצרו השדרות הגדולות אלה מגחלים אשר ישפיקו עוד על מאות רבות בשנים, מבלי הבט על זאת אשר בני אדם ידלום וישתמשו במו למרבה בלי חשך כמו בחֹמר נעלה המכשר לשרפה.

כל אלה התרוצצו בשרעפי לבבי, בהביטי על המכרה העצומה הלזו ומרבית החמרים הקבוצים למכביר בקירותיה, אשר לפי ההשערה הנכונה לא יצאו לאור עולם כימי השמים על הארץ, יען כי לדלות אותם משם לא יתכן מבלי השלך נפשות העובדים בזה מנגד ומבלי הרבות חללי בני אדם.

ואנחנו, בין כה וכה, העתקנו רק קדימה; הטעמפעראַטור לא שֻנה במצבו כאשר היה בטונעלל של הלאווא ועצי העקלתון, רק כי חושי בי להריח סבל הרבה מריח העז של קיטור יסוד המימי והפחמי. בטונעלל הנוכחי קֻבַץ הגַז הלזה המסוכן במדה גדושה. אנשי המכרה יקבוהו בשם "ערץ גאז“ וכחו העז – לא אחת ושתים רבים חללים הפיל.

באָשרנו, כי לא הארנו דרכנו בעצי לפידים (פאַקעלן) רק בעששיות מוכניות המצאת החכם "רומקארף“. ונהי למצער בטוחים שלא יאונה לנו אסון ולא יתלהב הקיטור באש.

ונלך הלוך עד הנשף בין שדרות גחלי המכרה. החשך פרש כנפיו ועלטה היה, עד שבמרחק עשרים צעדים לא נראה מאומה. אנכי שפטתי כבר לצדק שהטונעלל הלזה יִמָשך בלי קץ ותכלית, והנה בפתע פתאם – זאת קרה בשעה הששית – התנוסס קיר לפנינו ויגדור הדרך בעדנו.

כל מעבר ומוצא לא היה, לא על ימין ולא על שמאל ולא מתחתנו!

נוכחנו לדעת כי סוף סוף הגענו אל קץ ותכלית.

"הפעם, נחמד ונעים!“ צעק דודי בקול, "הפעם אדע למצער מה עלי לעשות! אנחנו תעינו ולא הלכנו בדרך אשר בה סאַקנוססעם, ודרוש לנו לשוב אחור; ננפש ונלין פה הלילה, ומחר נשוב! בעוד שלשת ימים נהיה שנית על מקום פתח העינים.

כן, נהיה, עניתי אני, אם רק לא יכלו כחותינו.

ויען מה יכלו כחותינו?

יען וביען. כי כעת מחר יכלו המים מן החֵמת!

"ואמץ הלב. היחסר גם הוא?“ שאל דודי ברוח עזה ולא גרע עיניו מעיני…

אנכי לא הרהבתי עז בנפשי לענות אותו דבר.

 

כא    🔗

ביום המחרת כעלות השחר החלונו לשוב דרכנו, עלינו היה להחיש מהלכנו, יען כי עד פתח העינים אשר על פרשת שתי הדרכים היה למצער – מהלך חמשת ימים.

לא אנסה לבאר פרטי כל עמלנו.

דודי רגז וזעף וינהג בשגעון. גאַנז לא פצה פה וידום ויסבול, ואני הייתי כנואש מכל ישועה ואתלונן במרי שיחי.

המים כלו עד נטף האחרון עוד לעת הערב ביום הראשון מימי שובנו, אף אמנם נשאר אתנו עוד יין שרף, אך כשמו כן פעלו, הוא שרף את גרוני ולא יכלתי גם להביט עליו בלי גֹעל נפש. נשימת אפי קצרה ותקצר רוחי ואפול כמעט על אפי. פעמים אחדות עיפה נפשי להתעלף, אז דודי וגאַנז קמו וגם נצבו להחיש לי עזרה ככל אשר היה לאל ידם.

עין בעין ראיתי, כי גם את דודי יסור ייסר האסון.

קץ הדבר, ביום השני לשבוע 8 יולי, אחרי כי זחלנו כמעט כזוחלים, הגענו אל מקום פרשת הדרכים אשר שם התלכדו שני טונעללען, וכבול עץ נפלתי לארץ.

שעה העשירית היתה בבקר.

דודי וגאַנז השָענו אצל הקיר וינסו לקצץ נִקודי התפנים¹⁵ בשִנֵיהם, ואני נאנקתי כחלל ואתעלף ולא ידעתי את נפשי.

כחלוף זמן מה, נגש אלי דודי וינטלני וישאני על זרועותיו ויקרא ויאמר.

"בני, בני!“

באשר מעודי לא הורגלתי לשמוע מפי דודי עַז הרוח דברי נחת וגעגועים, העירו דבריו אלה מורשי לבבי ואתפש ידיו הרעדות. דודי לא שמט אותנה, ועל עיניו נראו אגלי דמעה.

ויקח דודי בקבוקו מעל ירכו ויקרב אותו אל שפתי פי ויאמר:

"שתה בני!“

אנכי לא האמנתי לשֵמַע אזני, מה זה נעשה עם דודי? ואביט עליו בתמהון.

"שתה“ אמר אלי שנית, ויט בקבוקו ויוריקהו אל תוך פי.

האח! מה יקרו לי נטפי מים האחדים האלה, אשר השיבו אלי רוחי!

"אנכי צפנתים לך, בני!“ הוסיף דודי לאמר, "כן בני, צפנתים לך“.

דודי דודי! החייתני! קראתי ברגש ועיני נזלו דמעות בלי הפוגות.

"כן כן. בני יקירי; כבר ראיתי מראש כי הנך הולך להתעלף ואדאג על אדותיך“.

ברוך תהיה! אמרתי אליו מקרב ולב עמוק.

גם כי נטפי מים אלה לא השפיקו לרוות צמאוני, בכל זאת עוררוני ותשב אלי רוחי כמעט.

"דודי!“ אמרתי אני, "הפעם רק דרך אחת לנו לאחוז – לשוב אחור“.

ויפן דודי פניו מעליו כמעט לשֵמַע דברי אלה.

"דרוש ונחוץ לשוב אחור“ הוספתי לאמר, "ולחפש הדרך אל הסנעפֿפֿעלס, אם רק כח וחיל יעמוד לנו לעלות ולהתנשא אל ראש הקראַטער!“

"לשוב אחור!“ שנה דודי דברַי ברוח מר.

"אמנם כן, לשוב אחור מבלי אבד אף רגע!“

רגעי מספר שררה בינינו דומיה.

"אם כן אפוא, נטפי מים אלה לא השיבו לך רוחך, אכסעל? לא העירו בקרבך אמץ הלב?“ שאל דודי בקול ורגש מוזר.

"אמץ הלב, דודי?“

"הגם כנואש הנך?“

"דודי! העודך מחזיק בדרכך מבלי לעזבנה?“

"לעזבנה? חלילה לי מעשות כזאת!“

"האם מאֵן תמאֵן, דודי לשוב?“

"לשוב? בעת כי התקוה נשקפה לבצע מגמת פני, ועין בעין אראה כי ה' הצליח דרכי?!“

"אם כן אפוא, גזרת דודי אמר, רק ללכת לקראת האסון? ולהיות נכונים לקבלו באהבה?

"לא כן אכסעל, לא, לֶך לך לבדך, ואין אני חָפֵץ במיתתך או אסונך; וגאַנז יְלַוך“,

"ואתה דודי?“

"אנכי אשאר“.

"האנכי אעזבך, דודי?“

"רב לך אכסעל, אל תוסף דבר אלי! אנכי החלותי דרכי זאת ואנכי אכלה אותה עד תכליתה; אם אשוב אם לא אשוב בשלום, אך גורלי הוא… ואתה שוב לך אכסעל לך ושוב…. אנכי לא אעצרך“.

ויוסף דודי וישאלני ברגש:

"ומה? ואיך החלטת?“

מר ממות היה לי לעזוב את דודי בדד, אבל לעֻמת זאת, תכונת שמירת הנפש הרימה גם היא קול גדול ולא יסף.

גאַנז הביט עלינו ברוחו הקרה כדרכו, חליפות דברינו הקשים כגידים היו ברורים למדי, ובלי שפק הבין אשר התוכחנו על אדות דרכנו איזה נבחר ונקרב, אבל בנוגע לו היו אצלו לפי הנראה כל הדרכים שוות.

ואגש אליו ואתפוש ידו בהראותי לו הדרך אל הקראַטער.

הוא לא נע ממקומו.

אבל בכל זאת, הבין אותי היטב, כי הכרת פָנַי הרעים ענתה בי על מצוקת לבבי האיומה.

ואלחץ כפת ידו עוד ביתר עז.

וינד גאנז בראשו לאות כי ימאֵן, ויראני ברוח שקטה את דודי, ויאמר:

"Master!”

"האדון!“ צעקתי אני, "לא! לא אדון הוא בדבר הזה! בלעדי האלהים אין כל אדון אשר ימשול על חיי רוחֵנו! האם בַנתָ לרעי?“

ואתפוש ידו ואמשכהו אחרי.

"רב לך אכסעל, רב לך!“ קרא דודי, "רק לשוא תרעש ותיגע נפשך להטותו אחריך, והיא לא תצלח! טוב לך מזה כי תתן לי אזן קשבת לשמוע את אשר אדבר אליך“.

"דבר!“

"מחסור המים, לפי משפטך, הוא השטן היחידי אשר יפריע מלבצע את אשר יָזַמנו לעשות, האף אין זאת? אמנם לנו לדעת, כי הטונעלל הלזה מורכב כלו מן חמרי לאווא, עצי עקלתון ושדרות גחלי אבן ולכן לא מצאנו מים, הבה נלכה נא בטונעלל המערבי – שם, יוכל היות כי נצליח דרכנו ביתר שאת“.

אנכי רק שַחותי ראשי. ההצעה הלזו – יבין כל קורא – לא יכלה לנחמני.

"שמע נא אמרי עד תכליתם, אכסעל!“ הוסיף דודי להריץ דברו בהרימו קולו, "בעוד אשר שכבת למעצבה כבול עץ מבלי רגש חיים, בקרתי אז מבנה הטונעלל הלזה. הוא יורד ונוקב אל בטן כדור הארץ, והוא יביאנו בלי כל שפק, במשך שעות אחדות, אל חמרי הגראניטען. שם נמצא בטח מעיני מים למכביר! כי מטבע אדמת הסלעים הוא, שמע נא אכסעל. הנני מציע לפניך כאשר הציע הספן קאלאמבוס לאנשיו אשר ארחו לחברתו. תנה לי זמן רק יום אחד. אם לא נמצא במשך היום הזה כל מעין, אז שוב אשוב אל פני האדמה, ואנכי אִשָבֵעַ כי לא אשנה!“

מבלי הבט על כל תלאותי והכעסים אשר הכעיסוני, דבריו אלה הֵמַסו את לבבי ואקרא:

"טוב הדבר! כדברך עשה! כעצתך נהה! ישפוט ה' ביני ובינך ולבך האבן! הבה נלכה!“ –

 

כב    🔗

ונָחל לרדת בטונעלל חדש.

גאַנז, כדרכו תמיד הלך לפנינו.

ויהי אך צעד צעדנו כמאה רגל ויַגֵש דודי העששית אל הקיר ויקרא:

"הנה אדמת ראשית הבריאה! עתה לנוכח האמת דרכנו! הבה נלכה נא הלאה!“

בימי היצירה הראשונים, בעת שהארץ התקררה ותקפא לאט לאט, אז לרגלי התלחצות חמרה נעשו בקליפתה סעיפים ונקיקים, הטונעלל אשר הלכנו בו היה אחד הנקיקים ההם. מלפנים הוקא בעדו זרם גראניט נוזלי וגליו האריכו למעניתם באדמה הקדומה ויכוננו מבוכת הלאבירינט¹⁶ המעֻקל הלזה אשר לא יתכן לצאת ממנו.

במדה אשר הוספנו לרדת, כן הוסיפו להופיע לפנינו שדרות גלידי האדמה הקדומה.

חכמת הגעאלאגיע, תחשוב הגלידים הקדומים ההם ליסוד קליפת הארץ, ותשפוט – כי הָרכְבָה משלש שדרות שונות: מצמחי עקלתון סבוכים, מאדמת גנייס וסבכי זכוכית מעֻקלים, אשר שלש אלה תרבצנה על אדמת גראַניט מוצקה.

כל ימי עולם בטח לא עלתה בידי חכם געאָלאָג להיות במקום מכשר לכל פרטיו כזה, למען בקר לתור ולבחון תכונת תוצאות הטבע, כמונו היום; בידינו היה ללמוד ולבחון המחצבים במקום תולדתם, לראותם עין בעין ולמשש ביד, את אשר גם המקדח (באהרער) גם המוכנה הפשוטה (איינפֿאכֿעס אינסטרומענט) לא יצליחו לדלותם ולהוציאם לאור לעיני הבוחן ובודק.

בין גלידי צמחי העקלתון הנהדרים בצבעים ירוקים נחמדים למראה, השתרגו גידי מתכות – נחשת ומארגאנץ, ויופיעו תלמי פלאַטין וזהב.

אֵלי אֵלי! אמרתי אני עם לבי, מה רב טובך אשר צפנת בחיק האדמה הלזו! ומה כשרון לכל העושר הלזה אשר לא תשליט את בני אדם לדלות ממנו ולשמוח בו. מהפכות ימי קדומים כסו עלימו מכסה, עד שכל מקדח ומעדר לא יצליחו לדלותם החוצה.

אחרי צמחי העקלתון נמשכו אדמות־גנייס בהרכבה גלידית, ותצטיינה בהרכבתן הישרה וקוי גלידיהן אשר הלכו מישרים. ואחריהן – סבכי זכוכית מעקלים הנקראים "פֿרויענגלאַז“ נערכים בשדרות גדולות ומבריקים כמראה זכוכית לבנה.

אור העששיות שלנו נדף בין המקצועות הקטנים של חמרי הסלעים ואהי כחולם בהקיץ: כי הנני הולך במדבר בריללאַנטי אשר קרנים מידו לנו הנדפים ומתפוצצים לאלפי אלפים זהרים כזהר הרקיע.

בשעה הששית בערב, החל האור הזה להיות הלוך וחסור: הקירות נדפו צל־כהה־בדלחי; חמרי הפֿרויענגלאז התלכדו יותר צפופים עם מחצבי "שפאַטה־השדה וקוואַרץ“ ויהיו לחמרי־אבן פשוטים ומוצקים באופן נעלה, עד אשר יוכלו שאת משא ארבע מערכות שדרות של כדור הארץ הרובצות עליהם.

אנחנו היינו בתוך כלא־גראניטי גדול.

גם שעה השמינית בערב הנה באה. המים כלו מן החמת עד נטף האחרון, ותדבק לשוני לחכי מצמאון אין־מים. דודי הלך קדימה ולא אבה להתיצב אף רגע, וירב להקשיב רב קשב, בלי תפונה – אולי יקשיב וישמע שאון זרמת מעין מים, אבל הה! אין קול ואין קשב. רגלי מאנו כבר לשרתני, ואתאושש בכל עֹז, כי לו עמדתי מלכת, היה דודי כמתיאש, יען יום הנועד – יום האחרון על פי החוזה – נטה לפנות.

אחרי כן, ככלות כחי האחרון, זעקתי מר ואפול ארצה, וישב אלי דודי ויביע בקול עצב הקורע כליות ולב:

"הפעם אפסה כל תקוה!!“

ויאנח מר מקרב ולב עמוק.

אחרי הדברים האלה לא ראיתי כל תמונה ולא שמעתי כל מאומה; התעלפתי ולא ידעתי את נפשי.

עד מתי שכבתי למעצבה במצב כזה, לא אוכל דעת אל נכון; רק בעת שנפתח סגור עיני ותשב אלי רוחי כמעט, ראיתי: והנה דודי וגאַנז שכבו לארץ מעולפים איש בטליתו מבלי כל רגש.

האם יישנו או לא?

אנכי לא יכלת להרדם, הצמאון יסרני בלי חמלה ובלי חָשָך, ראיתי והנה אפס עצור ועזוב וכל תשועה נדחה ממני ודברי דודי האחרונים צללו עוד באזני: "הפעם אפסה כל תקוה!“

אמנם כן, אפסה לי כל תקוה לצאת מבטן שאול הלזו! קליפת הארץ מעובי פרסה וחצי פרסה תגדור בעדינו ותכס עלינו מלצאת ולראות באור עולם, לבי רחש: כי כל משא הכבד הזה יכביד אכפו עלי ללחצני, ואתאושש ואנסה להניע יצורי גֵוי ולא עלתה בידי.

שעות אחדות חלפו, מסביב לי שררה דומית מות.

ואתעלף שנית מבלי דעת את נפשי.

ויהי אחרי זמן מה התעוררתי לפתע פתאם ואשמע קול צעדים, החשך החל לפרוש כנפיו על פני הטונעלל כלו וארא, והנה גאַנז הלוך ילך לו מאתנו והעששית בידו.

אנה פנה? ומה מטרתו? האם יאמר להשליכנו בזה?

דודי ישן, אביתי להרים קול זעקה, אבל גרוני נִחַר; בתוך הטונעלל נהיה חשך אפלה וגם שאון הצעדים קם לדממה.

"בטח יאמר להשליכנו בזה!“ אמרתי בלבי.

אבל עד מהרה כלה וילך לו ענן־החשד הזה מקרב לבי. גאנז לא נס מלפנינו, כי לא עלה עלה בטונעלל, בלתי ירוד ירד מטה.

המשפט הלזה הרגיע רוחי.

אבל אנה זה הלך? מה זה העיר את האיש גאנז החרוץ בכל דרכיו לנוע מזה; בטח – טעמו ונמוקו עמו. אולי הלך לחפש ולתור, או אולי שמע קול חשרת מים.

 

כג    🔗

שעה תמימה חלפה ונגוזה, מה איום ונורא היה מספר מפקד רגעי השעה הלזו! ויהי ככלותה, והנה קול מצעדי גבר נשמע בעמק התהום, גאנז היה הולך ושָב אלינו, אור־העששית החלש החל למעד מעל הקירות, ואחרי כן הופיע בפתח הטונעעל.

ויגש גאנז אל דודי ויעירנו.

מה, מה? שאל אותו דודי.

“Watten" ענהו גאַנז.

הצרה והמצוקה תלמדנה אתנו לקח יתר ממורים מאה. מעודי לא שמעתי שפת דאֶננית, ואשמע בכל זאת מן המצר שפת לא ידעתי, ואקרא:

"מים! מים!“

ויפג לבי לשֵמַע אזני.

"מים?“ שאל דודי, "איה הנמו?“

"איה?“ שאלהו שנית בשפת איסלאַנדית.

"Nedat!” ענה גאַנז.

"למטה!“ פתר דודי.

"איה? איה?“ קראתי ואוחז בידי גאַנז וֶָאֶלחָצֵן.

והוא הביט עלי ברוחו השקט.

בלי הכנות רבות החלונו לרדת במנהרה החשוכה. שפוע המעבר הלזה הגיע לשתי רגל על כל קומה (קלאַפֿטער).

במשך שעה תמימה הלכנו כאלף קומות או – ירדנו כאַלְפַיִם רגל.

פה שמענו אל נכון קול חודר ובא מתוך קירות חמרי הגראניטען, קול – כקול רעם חרש, הנשמע בגלגל ממרחק.

"אמת! צדק!“ צעק דודי בקול; "הוא קול שאון מעין! כן כן! הוא מעין־מים!“

"באין כל שמץ שפק, באין כל תפונה, מסביב לנו יזרום נחל יִבַקע מבטן האדמה!

התקוה הלזו הפיחה רוח חדשה בקרבנו!

קלות כאילות רצו רגלינו, כל קצוי גֵוי נחלצו ולא מועף למו, כי שאון־המים לבדו השיב אלי רוחי.

והשאון הולך וסואן ברעש. בראשונה נשמע ממעל לראשנו, ואחרי כן – בקיר השמאלי.

ואמשש הקיר בידי לראות: האיננו רטוב?

ונוסף עוד ללכת עוד בחצי שעה כחצי פרסה.

ברור הוא: אשר בזמן הקצר שהתרחק גאנז מאתנו, לא היה לאל ידו ללכת ולהגיע אל מרחק כזה אשר הגענו אנחנו עתה.

הוא – באשר מגָרֵי ההרים הנהו – הרגיש ברגש פנימי (אינסטינקט) מציאות מעין מים בקירות, אבל לא שזפתו עינו ולא הרוה צמאונו ממנו.

עד מהרה נוכחנו לדעת: כי כאשר נוסיף ללכת, כן הננו רק מתרחקים מהמעין, שאון המים היה הולך הלוך וחסור.

ונָשב אחור, ויתיצב גאַנז במקום ששם ישָמע שאון המים ביתר שאת.

וָאֵשב אצל הקיר, ותקשבנה אזני שאון המים אשר זרמו בזרם עצום מאד! אבל קיר גראניטי הבדיל בינינו!

לא הוגעתי את נפשי לבקש עצות ותחבולות, רק אמרתי כבר נואש לכל עזר וישע.

פתאם, הביט אלי גאַנז ועל שפתיו רחף כשחוק קל, ויקח העשישה ויגש אל הקיר ויט אליו אזנו, וילך הלוך לאטו על יד הקיר ויקשב רב קשב.

לבי ראה ויבן כי הוא חופש ובודק המקום אשר בו ישָמע השאון יותר ברור; ואחרי שקידתו הנמרצה מצא המקום ההוא בקיר השמאלי גבוה שלש רגל ממעל לרצפה.

אלי! מה פג לבי! אנכי בנתי לרֵע גַאנז, אך לא הרהבתי עדנה עז בנפשי להאמין כי חפצו בידו יצליח.

וגאנז לקח מקדח בידו ויחל לחתור חור בקיר….

"אנחנו נצלנו! נצלנו!“ צעקתי בסערת לב.

"כן כן!“ צעק דודי אחרי ברגש משנה, "יחי גאַנז! יחי גאַנז פודנו ומצילנו! לולא הוא כבר אבדנו מבלי מצוא כל עצה ועזרה.

אם אמנם העצה פשוטה היתה, בכל זאת לא מצאנוה ולא עלתה על לבנו לעולם, כי אין סכנה גדולה מזו לנקוב ולחתור בסניף כדור הארץ כזה, אשר על נקלה יוכל להסב מהפכה גדולה ולהורידנו כשלשה זבובי מות רגע שאולה, או – שיבקע צור הקיר וזרם מים רבים יגיח עלינו וישטפנו.

יבין כל איש כי לא משחק הוא כל זה, וסכנות כאלה לא תִתָכנו להִשָכח מלב.

ואולם, כל החשבונות האלה לא היה לאל ידם לעצור אותנו, הצמאון יסרנו בלי חמלה, עד כי נכונים היינו לחתור ולנקוב גם קרקע התהום רבה.

גאנז החל בעבודה לאט, ואני ודודי היינו ברגש סערת לב עד כי יכלנו לסבב אסון נורא בפחזותנו להכות את הצור. אבל גאַנז ברוחו הקרה והשקטה חתר החור בשום לבב, ברחב חצי רגל.

ואקשיב ואשמע שאון המים הולך הלוך וחזק.

הדמיון דמני כאלו כבר באו המים אל קרבי וירוו צמאוני הנורא גם הרטיבו שפתותי השרופות ולשוני הדבקה לחִכי.

עד מהרה חדר המקדח בקיר הגראניט עמוק שתי רגל, העבודה נמשכה כבר יותר משעה תמימה, רוח הסבל אפס ממני, דודי הניף כבר גם הוא מקדח ברזל ויהי נכון להכות בצור, והנה פתאם נשמע קול שְרֵקה…

זרם מים הגיח מהחור ויַז על הקיר השני אשר לעֻמת הקיר הנקוב בכח עז ועצום, אשר גאנז כמעט נטה לנפול ויצעק צעקה גדולה.

ואט ידי אל זרם היורה ומזנק, ואבינה נסבת צעקתו – גם אנכי נזעקתי: הזרם הזה היה מעין מים רותחים.

"רותחים המה ממאה מעלות!“ צעקתי אני.

"ומה מני יהלך?!“ ענה דודי בקול, "יתקררו ויצטננו!“

הטונעלל התמלא קיטור והמים היו לנחל שוטף ויפרד להרבה ראשים אשר ירדו אל המנהרות העקלקלות מַטה מָטה.

ונשאב מעט מים ונבלעם.

צור עולמים! מה נעמו!

מה המה המים האלה? ומאין תוצאותם?

אנחנו לא בקשנו חשבונות כאלה, לנו היו כל המימות שוים –

המים היו עדנה המים, אבל כבר פעלו פעולתם ויפיחו חיים חדשים בקרבי.

וָאֵשְת בלי חשך ובלי חקור על טעמם. אולם אחרי השתיה לרויה, הבחנתי במו טעם מֵי ברזל.

"דודי!“ קראתי אני, "הלא מי־ברזל המה!“

"האח! מה טובים ומועילים מים כאלה אל הקיבה!“ ענה דודי ברגש שמחה, "טובים ומועילים במאד מאד, בלועים המה מיסוד הברזל באופן מאד נעלה! הוא מעין ישועה מרומם על כל תהלה! אתם ידועי חולי על פני תבל ארצה! ממעמקים אקראכם: האספו ובאו הנה לבקש לכם מזור ותרופה! ואל תוסיפו לבקר מי ספַא וטעפליץ!

"האח!“ מה יפו ומה טובו המים האלה!“ שניתי ברגש שמחה פעמים אין מספר.

"אמנם אך למותר הוא התמהון על יָפיָם וטובתם!“ ענה דודי, היתכן שלא יפעלו להועיל אחרי כי יזנקו מעמק שתי פרסאות בבטן האדמה? הידעת אכסעל, כי טעמם נוטה כמעט לטעם הדיו, והוא האות כי טובים ומועילים המה באופן נעלה! האח! מה נכבדה היא המציאה אשר מְצָאָה גאנז ביעלקע! הטוב והישר הוא: כי נכנה מעין הישועה הזה בשמו!“

"כן הוא, כן!“ קראתי בכל לב, "נכנהו גאַנז־באַך!“

אות תודה הלזו לא פעלה על מנהלנו גאַנז מאומה ולא הפיחה בקרבו אף שמץ רוח גאון, רק אחרי כי שתה דַיו וירוה צמאונו, הלך לו לאטו וישען באחד המקצועות.

"הפעם“ אמרתי אני, "הפעם עלינו לשום לב ביתר שאת: אשר לא נאבד המים האלה“.

"ומדוע זה?“ ענה דודי, "אנכי אשפוט לצדק, כי הוא מעין לא אכזב“.

"יוכל היות, כי משפטך צדק, דודי; אבל בכל זאת, מה ממנו יהלך אם נמלא נאדות ובקבוקים מים ואחרי כן ננסה לסתום הפתח אשר פתחנו בקיר?“

עצתי הוכרה לנכונה ולטובה, וינסה גאַנז לסתום הפתח בעזרת פתיתי־סלע, אבל עבודה קשה היתה לו לבצע הדבר למעננו; ידיו נכוו ברתיחת המים ופתיתי הסלע הָשְלכו הלאה מזרמתם.

כובד המים עצום היה, וכל עמלנו עלה בתהו.

"כובד המים וזרמתם“ – אמרתי אני, יורונו לדעת: כי ממקום גבוה יהלכו“.

"בלי כל שפק“ ענני דודי, "הלחץ העצום יורה זאת. אבל שמע נא אכסעל משפט חדש.

"ומה?“

"הגידה לי: יען מה דרוש לנו לסתום פתח הקיר?“

"יען…. יען….

בקשתי ולא מצאתי באמת מענה נכון: מדוע דרוש לנו לסתום פתח הקיר? –

"האם בטוחים אנחנו כי נפגוש עוד על דרכנו מעיני מים? הלא תענה?“

"מודעת זאת, כי הננו בלתי בטוחים“.

"אם כן אפוא: יהי לו הפתח פתוח, והמים יזרמו למו, הן לא יזרמו ויעלו מעלה בלתי אם ירדו מטה; הבה ירדו למו וישרתו לנו על דרכנו להשיב נפש.

"עצתך אמונה! משפטך אמת, דודי! ואם מים לא יחסרו לנו, אז לא יבצר ממנו לבצע כל אשר יזמת! ואין לנו לירא ולגור מפני כל שטן ומפריע אחר!

ומה אכסעל?! הראית כי סוף סוף החלות תת אמון!“

"אאמין, אאמין!“

נחמד ונעים! כי עת הלילה באה; הכֿראָנאָמעטער אמנם הורה זאת באר היטב.

ונשכב איש תחתיו ונישן שנת ערבה.

 

כד    🔗

כל הצרות הראשונות כבר נשכחו ממני ביום המחרת, ונקם ונאכל פת השחר ונשת מי הברזל היפים. ואהי נאזר בגבורה, ובלב שמח הכינותי נפשי לעשות דרכי הלאה, ולו הציע איש לפני ברגע זה, לשוב אחור ולמאן הלוך בדרך מסוכנה הלזו, כי אז ירקתי בפניו ואדחה הצעתו בשתי ידי.

"הבה נלכה! הבה נלכה!“ קראתי באות נפש "נלכה קדימה!“

הבת קול (עכֿא) נשמעה בעליל "נלכה קדימה!“….

ביום החמישי לשבוע, בשעה השמינית בבקר עשינו דרכנו הלאה. המנהרה הגראַניטית הלכה בעקלתון ותִפָרד פתאם למחילות הרבה מסובכות ותהי כארמון־המבוכה – הלאַבירינט (ראה למעלה צד 102 בהערה), אבל עם כל זאת, נטתה דרכנו הראשיית רק לפאת דרומית מזרחית, דודי הביט בעין פקוחה על מראה הפאות (קאָמפאַס).

הטונעלל נמשך כמעט בנטיה אופקית, – המורד נטה רק כשתי אצבעות על משך שלש אמות – לא יותר. הנחל היורד ממעל לנו אל תחת רגלינו לא שטף ועבר בחפזון, רק שלח מימיו לאט, ויהי בעיני כמלאך מושיע מאת ההשגחה לארח לחברתנו בתהומות הארץ.

דודי האוהב שוחות עמוקות ווערטיקאליות הנוקבות במישור לעמת מרכז הארץ, חרף ויגדף נתיבות מישור אשר תִמָשכנה בנטיה אופקית וירגז ויזעף באמרו:

"נתיבות כאלה, רק תארכנה לנו זמן המסע: הלא מגמת דרכנו איננה להקיף כדור הארץ, בלתי לחדור אל מרכזו!“ –

אך לא לנו נתנה בחירה חפשית, ונאנסנו היות שבעי רצון גם בזאת, כי למצער, ירוד ירדנו מעט מזעיר ולא עמדנו על מצב אחד.

אולם אחרי כן החל המורד לרדת הלוך וירוד יותר ווערטיקאַלי. פני המים אשר ארחו לחברתנו קצפו קצף, ונהי דחופים לרדת ביתר חפזון. אמנם עם כל זאת, גם ביום ההוא ויום המחרת הרבינו יותר ללכת בנטיה אופקית, מרדת ווערטיקאל לעֻמת המרכז.

יום הששי לשבוע בערב, 12 יולי, היינו לפי חשבון דודי, בערך שלשים פרסאות נגבה מזרחה מהעיר רייקיאוויק, ובעֹמק – כשתי פרסאות ומחצה.

פתאם, והנה שוחה עמוקה הופיעה תחת רגלינו.

דודי מצא מציאה יקרה אשר לא תסֻלא בכל הון, וימחא כף:

"נחמד ונעים!“ צעק בקול, "נחמד ונעים! הפעם נָחל לרדת לתהלה, לשם ולתפארת! הוא סֻלם ערוך באופן נעלה!“

גאנז הכין החבלים כמאז בפעם הראשונה, למען השמר פן יקראנו אסון, ונָחל לרדת.

השוחה הלזו נעשתה, לפי ההשערה הנכונה, בעת התלחצה קליפת הארץ, בתקופת התקררותה וקפאונה.

"לו הוקאו בעדה מלפנים הורקות וואולקאניות“ אמרתי אני בלבי, "מדוע לא נשארו עקבותיהן אחריהן?“

ונחל לרדת בשוחה הלזו העגולה כאלו חוצבה בידי אדם, וננפש מדי כל רבע שעה ונשב על שִנֵי הסלעים היוצאות כמדרגות, ורגלינו היו תלויות, ונשתעה בינינו ונאכל ונשת מימי הנחל היורד אתנו ירד. דעת לנבון נקל: כי מי גאַנז־באַך בנפלם אל תוך בור כזה יגרעו פעם כפעם וילכו הלוך וחסור, ובכל זאת היו די והותר לרוות צמאוננו.

יום 12 ולמחרתו 13 יולי, ברדתנו בנטיות עקלקלות בבור הלזה, חדרנו עוד אל עמק שתי פרסאות בקליפת הארץ, אשר יחד עם העמק הראשון אשר ירדנו כבר, היינו בין הכל בערך חמש פרסאות עמק משטח פני הים.

אבל 14 יולי כחצות היום, החל חלל הבור לנטות פתאם לפאת נגבה מזרחה – במורד יותר שטוח ובלתי חד. הדרך הוקלה לנו במאד, ותמשך באופן אחד.

ביום הרביעי לימי השבוע 15 יולי, היינו בעמק שבע פרסאות במעבה האדמה ורחוקים חמשים פרסאות מן הר ההר סנעפֿפֿעלס.

מבלי הבט על עמל דרכנו, היינו בריאים ושלמים בכל גויתנו ולא קרה גם פעם אחת כי נבקש לנו מזור ותרופה מאוצר המרקחות (אפאטהעקע) אשר היה אתנו על דרכנו.

דודי חרט פעם בפעם ויכתוב לזכרון בספר הוראות הקאָמפאַס הכֿראָנאָמעטער והטערמאָמעטער, ולכן היה לאל ידו להעריך משפט צדק וחשבון נאמן מאפני מצבנו.

"הידעת“ אמר אלי, "איה הננו?“

"איה?“

"ביחס אל שטח האופקי הננו כחמשים פרסה מההר סנעפֿפֿעלס.

"האמנם!?“ צעקתי אני, "אהה ה' אלהים!“

"מה לך כי נזעקת?

"אם כנים דבריך דודי, אז הלא כבר אין אנחנו תחת אדמת איסלאנד!“

"מה!“

הלא על נקלה הוא להוָכח! אנסה ואמדד מדת משפטך עלי מפת הארץ“.

נסיתי ואמדד.

"כן כן! עברנו כבר גבעת פאָרטלאַנד, והננו הולכים כעת תחת מי הים!“

"תחת מי הים, תחת מי הים!“ שנה וקרא דודי ברגש שמחה, וימולל יד ביד לאות שובע שמחות.

"דודי! האָצעאן (אוקינוס) הוא ממעל לראשנו!“

"אמנם כן, ממעל לראשנו, אכסעל, ומדוע זה תתפלא? האם אצל ניו־קאסטעל לא תמצאנה מִכְרות גחלי אבן אשר תשתרענה הרחק תחת המים? הוא דבר פשוט וענין טבעי, רעי.

להפראפֿעסאר הנכבד לידענבראק היתה הצדקה לחשוב מצבנו לפשוט וטבעי, אבל הרעיון: כי הננו הולכים לשוח תחת מי האָצעאן האטלאנטי, הרגיז בכל זאת את לבבי כמעט.

אמנם, אם התנוססו ממעל לראשנו הררי עד איסלאנדים וחרבות נצח, או כי ממעל לנו התגלגלו תחת שואה משברי ים האטלאנטי, היה באמת ביחס אל נפשנו רק כאלו סכך עלינו מסך גראַניטי דק ומוצק.

עד מהרה הורגלתי גם עם הרעיון הלזה, ותשב נפשי למנוחתה.

השוחה או הבור, המעבר או החור הלזה – הקורא יכנהו כטוב וישר בעיניו – נמשך פעם במישור ופעם בעקלתון; נטיותיו היו בלתי תמידיות מאד; אבל עם כל זאת נמשך רק לפאת נגבה מזרחה, וינהלנו בחפזה עמוק עמוק.

אחרי חלוף ארבעה ימים, ביום השבת 18 יולי בערב, באנו אל תוך מערה רחבת ידים.

פה שלם דודי לגאַנז שכרו, שכר שבוע תמים, ויחליט: כי ליום המחרת יהיה לנו יום שבתון ומנוח.

 

כה    🔗

למחרת ביום הראשון לימי השבוע העירותי אני את השחר ולא בלי ענג נזכרתי בקומי, כי היום הוא יום מנוחה לנו, אף כי הוא בבטן האדמה. כבר לִמְדַני ההרגל ויצמדני עם חיי תהומות הארץ; כבר נשכחה השמש מלבי והכוכבים אספו נגהם מזכרי; נפשי לא כלתה לירח כי יהל ולא אותה לשעשועי הערים והכפרים גני חמד וארמונים, כי התבל ומלואה עם כל שאונה והמונה נשכחו כמת מלבי. אנחנו במצבנו הנוכחי כבר השלכנו בשאט נפש כל תענוגות בני אדם אשר על פני תבל ארצה.

המערה היתה לנו כהיכל רחב ידים; הנחל היורד שלח מימיו לאט על פני רצפתה הגראַניטית אשר התקררו ויהיו במעלת חם האויר המקיף ונוכל לשתותם בלי כל עמל.

אחרי אֲרֻחַת השחר גמר דודי אמר: להביא אל מערכת המשטר כל רשימותיו אשר חרט יום יום לזכרון בספר.

"ראשית כל דבר“ אמר דודי, "אערכה נא חשבונות צודקים למען הגבל אל נכון המקום אשר הננו עתה עליו, ובשובנו על פני האדמה אוציא לאור מפת מסענו בבטן האדמה.

"הדבר הזה ימשוך עליו לבות אוהבי חדשות ושוחרי הטבע, דודי; רק, האם כל רשימותיך צודקות הנה?“

העודך בשפק אם צודקות הנה?! אנכי בשום לב תַרתי חשבתי בינותי ובקרתי כל מקצוע ומורד; ובלב נכון ארהיב עז בנפשי לתת ראשי לערֻבה: כי לא שגיתי! עתה נבחנה נא איה הננו כעת; קח נא אכסעל הקאָמפאַס והגידה לי: איכה יורה מחטו המורה?“

מזרחית־דרומית דרומית־מזרחית, דודי!“

"נחמד ונעים! התרחקנו מההר סנעפֿפֿעלס 85 פרסאות“.

בעוד שאמר הפראפֿעסאר הנכבד הדברים האלה, שקד ויערוך במהירות נמרצה חשבונותיו ויכתבם בספר.

"אם כן אפוא נוסעים אנחנו עתה תחת האצעאן האטלאנטי, דודי?“

כן הוא, כן הוא, תחת ים האטלאנטי, אכסעל!“

"ויוכל היות, כי ברגע זה יתפרץ סער נורא ממעל לראשנו וגלי הים יהפכו אניות על פיהן?“

"מאד יוכל היות אכסעל, יוכל היות!“

"ואולי גם התנינים הגדולים ינקפו בזנבם עלי מבנה ספון כלאנו?

"הבה ינקפו למו, אכסעל, ולא יעלה בידם לנגוע בספון משכננו לרעה. אבל נשובה נא לחשבוננו: אנחנו הגענו לעמק שש עשרה פרסה“.

"כן“.

"אבל, הלא זה הוא הגבול האחרון אשר גבלו חכמי הטבע למעבה קליפת הארץ!“

"אמנם כן“.

"ופה, לפי חק הוספת הטעמפעראטור, היה דרוש להיות החם מאלף וחמש מאות מעלות!“

"היה דרוש, רעי!“

"וכל הגראניט הלזה היה דרוש לההפך למצב נוזלי!“

"היה דרוש, רעי, אבל עיניך הרואות: כי הפֿאַקטען יכזיבו על הרוב את משפטי הטעאָרִיע.

"האמת תורה דרכה כי כנים דבריך דודי, אבל מאד אתפלא“.

"והטערמאָמעטער כמה יורה?“

שבע ועשרים מעלות עם 9/10.

"אם כן אפוא, יוכיח הפֿאַקט: שחכמי הטבע שגו במשפטם על 4/10 1472 מעלות! – יוכיח: שהוספת מעלות החם יחד עם הוספת העֹמק הוא משפט מעקל; – יוכיח שהחכם דעווי לא שגה ברואה – יוכיח: כי הישר לא העויתי בלכתי בשטת הטעאָריע שלו! ומה תענה ותאמר עתה?“

"מה אענה להדובר מישרים?“

אמנם היה לאל ידי להשיבו עוד רבות: יען אנכי לא האמנתי על כל פנים בשטת דעווי ואאמין בכל לב בשטת החכמים אשר ישפטו: כי אש תמיד תוקד במרכז כדור הארץ, וסבת הדבר אשר לא הרגשתי עדנה פעולתה, חשבתי לצדק כי היא מפאת זאת אשר הננו נמצאים עתה בתוך וואולקאן כבוי – בחלל אשר הלאַווא כסהו בחומר עב ומוצק אשר לא ימס לעולם, והמכסה הלזו לא תתן לחום לחדור בעדה. ואולם לא החלותי להתוכח עם דודי על יסודות אלה, רק גמרתי אמר להוכיח לו שגגת משפטו בעזרת חשבונותיו לבדם. –

"דודי“ אמרתי אליו, "אנכי אחשוב חשבונותיך לצודקים מאד, ולכן ארהיב עז בנפשי, לערוך על יסודתם משפטים צדיקים“.

"ערוך נא רעי“.

"על המקום הזה אשר אנחנו עומדים עליו עתה תחת רוחב איסלאַנד בקירוב, הלא כל מדת חצי קוטר הארץ הוא 860 פרסאות¹⁷ האף אין זאת?“

"רק 857 בקירוב“.

"למען הקל החשבון נחשוב 860 פרסה. אם כן: על 860 פרסה שיש לנו ללכת עד מרכז הארץ, הלכנו בין הכל רק 16, האמת הוא?“

"אמת ויציב, רעי“.

"על 10 פרסה אלה לארך חצי הקוטר, או – לעמק מעבה האדמה, נאנסנו ללכת משך 85 פרסאות לרחב כדור הארץ בנטיה אופקית. האף אין זאת?“

"כן דברת“.

"האם לא נמשך זמן מהלכנו זה משך עשרים יום?“

"עשרים“.

"טוב הדבר: 16 פרסה הוא בקירוב 1/54 מכל חצי קוטר הארץ, אם כן אפוא: בעשותנו הלאה דרכנו הכל בערך הלזה, הלא יהיה דרוש לנו זמן על מסענו ערך אלף ושמונים יום או שלש שנים בקירוב עדי נגיע אל מרכז הארץ?!“

הפראפֿעסאר לא ענה דבר.

ואוסיף לאמר:

"ואם נחשוב עוד: אשר על כל 16 פרסה בעמק יהיה דרוש לעשות מהלך שטחי אופקי 85 פרסאות, אז יעלה ללכת חמשת אלפים ומאה פרסאות הכל לפאת נגבה מזרחה, ובאופן כזה: קרוב הדבר ביותר להאמין כי נמצא אז על איזה נקודה מן עוגל כדור הארץ מאשר להגיע אל מרכזו“.

"לך למלאכי בלהות עם חשבונותיך אלה!!“ צרח דודי, "על מה אדניהם הטבעו? דבר! הגד, על מה?! מי זה אמר לך שהמעבר הלזה לא ינהלנו במישור ובנטיה ווערטיקאלית ישרה בעמק – אל המטרה הדרושה? מי? הגד נא! – הדבר הזה אשר אני עושה עתה הלא נעשה כבר על ידי איש אחד, האף אין זאת? ואחרי כי הצליח הדבר כבר ביד איש אחר, מדוע זה לא יצליח בידי?“

"בלי שפק דודי, אך בכל זאת אבקש ממך הרשיון ל…

"הרשיון לחסום פיך נתון לך, אם תתאו לערוך משפטים כאלה!“

ראיתי: כי לשוא אשחית דברים נכחים, ואדום.

אחרי דומית רגעים אחדים, אמר אלי דודי:

"ראה מה יורה המאנאמעטער“.

"יורה לחיצת־אויר עצומה“.

"נחמד ונעים, ראה אפוא והשב אל לבבך, כי ברדת האדם לאט לאט אל העמק, תרגל נפשו לאט לאט אל עבי האויר, הלא לחץ האויר הנוכחי לא ייסרנו עד מה? ראה והתבונן!“

"כן, לא ייסרנו, רק ארגיש כאב מזער באזני“.

"הבל הבלים הוא! ואם תחפוץ להִנָָקות גם מכאב הקל הלזה אז שקוד נא לנשום רוח אפיך בתמידות יתרה; שאוף והָבֵא אל ההתאחדות לרגעים יותר תכופים, את האויר החיצוני עם האויר העצור בריאה שלך“.

"אנכי אעשה כדברך“ עניתיו, ואגמור אמר: לבלי הַכעיס עוד את הפראפֿעסאר הנכבד בדברים מתנגדים.

"הידעת דודי“ אמרתי אליו, "כי גם ארגיש עוד איזה ענג באויר העב הלזה! האם נתת לבך להתבונן: כמה ישתרע בזה כח הקול?“

"בלי שפק, נתתי כבר לבי אל הדבר הזה! פה גם החרשים ישמעו!“

"אבל הלא עבי האויר ירבה בלי תפונה עוד ביתר שאת?

יֵרֶב אז, כאשר נאבה תת אמון לחק הטעאריע – לחק אשר עד היום לא הובא כיאות בכור הבחינה“.

"אנה דודי! הגידה בחסדך: האם האויר הזה לא יגיע סוף סוף לערך מעבה המים?“

תחת לחיצה כפולה ומכופלת 710 פעמים, או כאשר יֵאָמר בלשון חכמים: תחת לחיצת 710 אַטמאָספֿערען – יגיע“.

"ומה יהיה משפטו עוד למטה מזה?

"למטה מזה, יכפל עוד המעבה שלו“.

"ואיככה נוכל אז לרדת שמה?“

"איככה! נאסוף לנו אל צלחתנו אבני־אויר־עב קטנות ונרד“.

"דודי, דודי! האם לא נכונות אתך מענות על כל השאלות!“

אנכי לא הרהבתי עז בנפשי להרחיב דבר משפט יותר, למען לא יכעיס את דודי, אשר כבר עלה עשן באפו.

אמנם בכל זאת ברור הוא: שתחת לחץ איזה אלפי אטמאספֿערען בלי שפק יֵהָפך האויר אל מצב מוצק, ואז: גם אם נניח שגויותינו תוכלנה לעמוד בפני עול סבלו, אבל הלא למצער נֵאָנס לעמוד מלכת הלאה. –

אבל לא אמרתי לדודי מאומה מזה, בידעי: כי אמרי לא יועילו, הוא יענני מענהו התמידי: "סאקנוססעם יוכיח!“

אנכי חשבתי מסע סאקנוססעם לספור בדוי. גם לו בִצַע באמת החכם האיסלאַנדי מסע כזה, הלא יש עוד תשובה בדבר: אשר במאה השש עשרה לא נודעו עדנה מוכנות המאַנאמעטער והבאַרָמעטער; אם כן מאין זה היה לאל יד סאקנוססעם להוָכח כי הגיע באמת אל מרכז הארץ.

התשובה הלזו צפנתי לי עוד לעת מצוא.

שעות היום הנותרות אָצלנו על חשבונות ושיחות, ואתאפק לבלי המרות רוח דודי.

פעם בפעם נשאתי עיני ואביט על גאַנז ביעלקע ברגש קנאה, ואומר בלבי: "אשרי האיש אשר לו רוח קרה ואומץ הלב כמוהו! הוא הולך נכון אל כל המקום אשר תצונו ולא יחת מפני כל!“

 

כו    🔗

לא אוכל לכחד האמת תחת לשוני: כי עד הֵנה עמדה ההצלחה לימיננו בכל אשר פנינו; כל פגע רע לא קרני עד היום כי יהיה לי הצדקה להתלונן. וגם לא אחת ושתים אמרתי בלבי: שאם תשחק לנו השעה וההצלחה תלוֵנו גם הלאה כאשר עד הֵנה, אז יתכן כי גם נגיע אל הנקודה אשר תכונה בשם "מרכז הארץ“ ונעשה לנו שם לתהלה ולתפארת!

ימים אחדים עשינו דרכנו במעבר היורד במורד זקוף. גם לעתים היו מורדות ווערטיקאַליים נורא מאד – כמעט כנטית קו האנך; ונעבור ונרד מהלך רב בעמק הארץ. גם היו ימים כאלה, אשר בלכתנו פרסאות שתים, התקרבנו אל מרכז הארץ ½1 פרסה בקירוב.

המורדות היו מסוכנים מאד. פה הכרנו העזר הגדול מכשרון גאנז ורוחו הקרה: האיסלאנדי הלזה אשר לא חת מפני כל, השליך נפשו מנגד מאות פעמים ביום, מבלי אשר נראו עליו עקבות גאה וגאון בזה מאומה, אשרינו שהוא היה מנהלנו! ולרגלו נצלנו מרדת שחת במקומות מסוכנים כאלה, אשר בלעדיו בטח כבר אבד זכרנו!

מיום אל יום הוסיף גאַנז במדת הדומיה, ולאט לאט למדנו גם אנחנו מדתו זאת.

כך היא דרכו של הטבע, אשר הענינים החיצונים יפעלו פעולה עצומה על מוח האדם:

האיש אשר יכלא בדד בינות לארבעה קירות, סופו שיאבד כשרון התאחדות הרעיון עם הדבור. רבות ראינו מנסיון היומי: שהאנשים אשר נענשו בעד פשעם להאסר במאסר בודדים וגלמודים, יצאו מדעתם, נבערו מדעת וישתגעו רק לרגלי מחסור השמוש בכשרון השכל.

שני שבועות חלפו ונגוזו אחרי השיחה האחרונה שביני לבין דודי. במשך הזמן הזה לא קרה לנו דברים הראוים להשמע, בלתי מקרה זר אחד, אשר כל עוד נשמתי בי לא אשכחהו:

יום 7 אויגוסט היינו בעמק שלשים פרסאות בבטן האדמה, או במלות שונות: ממעל לראשנו שכב ורבץ מעבה שלשים פרסאות צורים וסלעים, ים ויבשה, ערים וכפרים; ומאדמת איסלאַנד התרחקנו כבר כשתי מאות פרסה. ביום ההוא הלך הטונעלל במורד קל הבלתי זקוף ואלך ראשונה לפני רֵעַי. דודי נשא עששית־רומקאפף אחת ואנכי – השניה. הלכתי בלב שקט ואתור אחרי המחצבים, ואשים כל מעיני בחמרי הגראַניטען.

פתאם התיצבתי ואביט אחרי וארא: והנני עומד פה לבדי.

"עד מה נחפזתי לכת!“ אמרתי אני עם לבי, "או אולי דודי וגאַנז קמו ויעמדו על מקום אחד? אלכה ואשובה אליהם, באשרי כי הדרך לשוב לא תתנשא במאד“.

ואשוב אחור ואלך משך רבע שעה, וארא כי אין איש! הרימותי קולי ואקרא, ואין עונה! קולי אבד בין הקולות הנדפים (עכֿא) במערות ומנהרות אין מספר.

כקרח נורא רחף על כל יצורי גֵוי.

"למה אירא!“ קראתי לנפשי בקול, "אבקשה נא ואמצאם! הלא אין פה רק דרך אחת ולא עשר – ולתעות לא יתכן“.

ואוסיף לכת עוד חצי שעה; פקחתי אזני להקשיב אולי יקראוני ואני אענה – אבל אין קול ואין קשב!

דומית מות שררה במנהרה מכל העברים.

ואתיצב. לא אביתי תת אמון לבדידותי. האמנתי כי יתכן לתעות; אבל להיות איש אובד – לא, לא יתכן!

"אם תעיתי“ אמרתי אני עם לבי, "הלא בידי לפקוח עין ולמצא הדרך הנכונה. הלא רק דרך סלולה אחת היא? הלא גם המה ילכו רק בדרך הזאת? אמנם דרוש לי לרדוף אחריהם, אשובה דרכי אחור, ארדוף אשיג אותם! אולי התיצבו ויחכו עלי? או כבר הלכו ויסעו הרבה קדימה? אי לזאת: ארדפה מהר אחריהם כי אשיגם!“

ואשוב ואלך קדימה, אבל עד ארגיעה אחרי שובי נחמתי ואתיצב. רעיוני נאחזו בסבך השפק: רגע חשבתי למשפט צד לשוב אחור, ורגע – למהר לכת קדימה.

השפק יסְרַני בלי חמלה, עד כי שאלתי את נפשי:

"האֻמנם צדק אזכור כי הלכתי ראשונה לפני רֵעַי?“

אבל הלא בהיר הוא בשחקים, כי אנכי הלכתי ראשונה ואחרי הלך גאנז, ואחריו – דודי. גם נזכרתי ברור, כי גאַנז התיצב על רגעים אחדים לתקן לו משא כתפו – ובלי תפונה, כי בעת ההיא נפרדו המה ממני.

ואתאושש ואומר עם לבי: למה אירע מרעה ואסון? הלא חוט המנהל ומורה הדרך יש אתי אשר יוציאני מן הלאבירינט (ארמון־המבוכה) הלזה? הלא הוא – הנחל היורד. ורק עלה אעלה אחור דרכי על יד זרם מימיו, ובלי כל שטן ומפריע אמצא רֵעי“.

שחותי ראשי למען ארחץ ראשונה פני מעט אשר להטו כאש־פלדות. אבל הה! מה נבהלתי וארגז תחתי: כי תחת המים אשר קויתי להרים אל פני, הרימותי עפר יבש מן האדמה!

הנחל אין! המים אפסו!

 

כז    🔗

ילא כל עט ושפתי בשר תקצורנה לתאר אף חלק אחד מני אלף ממצבי המר בעת הזאת.

קבור הייתי חיים. המות חכה עלי להמיתני כמות נבל ברעב ובצמא.

אבל איכה אבד מאתי הנחל היורד?

ואתבונן – כי בעת אשר נבהלתי מפני הדומיה האיומה ואתיצב להקשיב רב־קשב אולי יקראוני רעי ואראה כי תוחלתי נכזבה, אז אחזתי לכת בדרך זו ואשכח מי הנחל, בלי שפק התפצל הטונעלל ויפרד לשני ראשים ולא שַתִי זאת אל לבי; הנחל "גאַנז־באַך“ ירד לו במורד אחר ויתעלם יחד עם רעי מנגד עיני.

דרוש היה לשוב אחור, אבל איככה אוכל? על הגראַניטען לא היה כל ציון ואות.

ואבקש חשבונות רבים ואשית עצות בנפשי איכה לצאת מן המֵצר – אבל כל עמל נפשי עלה בתהו וכל עצה רחקה ממני.

אבדתי אבדתי!

אמנם כן, אבדתי בבטן שאול העמוקה מני ים – העמוקה שלשים פרסאות! הארץ סגרה בריחיה בעדי לעולם! תהום הים הגדול חבוש לראשי! מה הכביד עלי הלחץ הנורא הזה – שלשים פרסה קליפת הארץ!

הריצותי במחשבתי הדברים ההיו אהובים לי בימי חיי הבלי הקצרים אבל רעיוני היו מסובכים ויציגום לפני בלתי בהירים: העיר המבורג, בית דודי אשר ברחוב המלך (קאֶניגס־שטראססע), בת־גילי נועה; גם כל העולם כלו אשר על פני האדמה אשר בבטנה תעיתי כשה אבד, רצו כברקים רצוא ושוב לפני רעיוני ההרוסים ונבוכים; וכמקרה איש חולם־חלום קרני: במעוף־עין עפו לפני דמיוני כל פרטי מסענו: מסע הים, אדמת איסלאַנד, האדון פֿריעדריכֿזאהן, ההר סנעפֿפֿעלס וכדומה וכדומה.

"אמנם“ אמרתי עם לבי, "אך אולת וכלמה היא אעורר בקרבי שביבי תקות שוא ותוחלת נכזבה להנצל. טוב אָמרי להן נואש פעם אחת: אבדתי אבדתי!“

מי זה יגבר חיל להרים מעל ראשי קצבי ההרים והכפות העצומות באין מספר אשר יסוכו עלי את הים עם זעף משבריו וגליו; להעלני על פני האדמה? או למצער, מי זה יוציאני ממבוכתי וינהלני אל רֵעַי?

"הה דודי!!“ צרחתי מר ומתיאש.

זעקה אחת היא לי אשר התפרצה מלבי כתלונה על דודי ולא יספתי, יען ידעתי אל נכון: מה גדל עצבון לב הפראפֿעסאר האומלל גם הוא ברגעים אלה.

ואפול לארץ, ואכרע על ברכי ואבך רב בכה.

אגלי דמעה אחדים היו כמזור ללבי הנשבר וירוח לי כמעט.

צדה לדרך היה עוד אתי על ימים שלשה, והבקבוק היה מלא מים.

מה היה להחליט עתה? להשָאֵר פה בדד וגלמוד – כלכל לא אוכל. דרוש לנסוע מזה, אבל אנה לי לפנות? למעלה או למטה? לעלות או לרדת?

דרוש היה להגיע עוד הפעם אל המקום אשר בו אבדו מאתי מי הנחל, במקום אשר נפגשה לי לאסוני בלי משים מצדי פרשת שתי דרכים מנהריות. ואם אמצא מי הנחל, אז אוכל לשוב ולעלות אל ראש הסנעפֿפֿעלס, בטח אוכל!

התקוה הלזו הפיחה בקרבי רגש חיים כמעט, ואקום על רגלי ואשען על משענתי – משענת המטה אשר בכפי עם קצה הברזל, ואטפס מעלה מעלה בטונעלל, ואם כי המורד היה זקוף, הלכתי עם כל זאת בצעדי און.

ואלך ככה כחצי שעה בלי מפריע ושטן, ואנסה להכיר את הדרך אשר עברתי בה על פי תבנית הטונעלל, על פי יציאת שִנֵי הסלעים ונטיות הדרך ועקלקלותיה, אבל יגעתי לריק, לא מצאתי גם ציון אחד אשר יזכירני, כי בדרך זו הלכתי עם רֵעַי, עד מהרה נוכחתי לדעת כי לטונעלל הלזה אין כל מוצא: באתי בלכתי עד קיר מוצק בו נגפתי ואפול על רצפת אבנים.

לשוא איגע לתאר עצבי הקשה ופחדי האיום ברגע זה, הייתי איש אֹבד; תקותי האחרונה כשבר נבל נשברה בקיר הגראַניטי הלזה.

מה אחפש ומה אבקש? הדרכים העקלקלות של הלאַבירינט הלזה השתרעו מסובכות ונבוכות לכל הפאות, ולהן אין מספר, אם כן אפוא איה אמצא לי הדרך הנכונה לצאת? ולא נשארה לפני כל עצה בלתי האחת לבד, לחכות על מר המות אחרי יסורים קשים ואיומים!

מה גדל קוצר אמונתי לצאת מזה חי, עד כי פתאם עלה על לבי, אשר אחרי איזה שנות מאות, אם המצא תמצא גויתו הקבורה בזה – בעמק שלשים פרסה במעבה האדמה, יתוַכחו שוחרי הטבע ביניהם לרגלה, ותתן להם יסוד לתוצאות משפטים מוזרים….

רציתי להקים קול ואנסה לבטא בשפתים, אבל מבין שפתי היבשות יצאו רק איזה הברות חרש למרות כל העמל שעמלתי.

למלאת מדת אסוני, נלוה עוד מקרה זר ואיום, בנפלי – נפלה גם העששית ויתעותו פרקיה מבלי שיכלתי לתקנם, ויהי אורה הולך וחסר ומרגע לרגע חשב לכבות.

על הקירות החשוכים נסו הצללים ברצוא ושוב. ועלטה עטרתני לאט לאט מסביב, עד כי גם קרן אור האחרון נדעך ממקומו.

לשוא לטשתי עיני אחרי עקבותיו, נדעך – ולא ישוב, ורק חשך אפלה ישופני….

קול איום ונורא נפרץ מקרבי. על פני האדמה ממעל, גם חשך ליל אפל לא יחשיך מבני אדם בלי השאיר אור חלש מעט אשר עור עינים ירגישנו למצער, אבל פה! פה גם עקבותיו לא נודעו, ואהי כעור אשר עיניו נוקרו! כעור במובן מלא המלה! –

אז הייתי איש אובד עצות. פרשתי כפות ידי קדימה, קמתי ואחל פתאם לרוץ.

כמו כח נסתר דחפני מבלי כל רעיון לב ושכל אנוש, רק נמסרתי בידי המקרה, וארוץ בחפזה בלאַבירינט המבוכות הלזה מטה מטה, צעקתי מנהמת לבי, הרימותי קול ילל כזאב, נבחתי ככלב ואנקש ראשי בשני סלעים היוצאות, נפלתי קמתי ויזוב זוב דם מבשרי, בלעתי דמי, ואחכה מדי רגע כי אפגוש בקיר סלע אשר ירוצץ קדקדי לרסיסים.

אחרי יגיעות רבות ממרוצתי, עיפה נפשי למאד ואתעלף, ואפול על פני סלע שטוח, לא ידעתי את נפשי.

 

כח    🔗

ויהי אחרי שכבי למעצבה זמן אשר לא אוכל דעת אותו אל נכון ואעורה, ראיתי והנה פני חמרמרו מבכי ונפשי עיפה מאד מני זוב דמי למכביר. ומה צר לי אז כי עודני חי – למה לא מַתִי בנפלי, כי עתה שכבתי ואשקוט! למה לי חיים כאלה לראות כי סר מר המות אלי?!

לא נתתי לחדור אל לבי זכר אהבת החיים ואהי שוכב על יד הקיר רפה כח ומחכה למות.

רחש לבי כי עד ארגיעה אתעלף שנית, אבל פתאם – והנה שאון רעש גדול העירני, – שאון חזר כרעם בגלגל… גלי הקול התגלגלו ויאבדו בנבכי התהום רבה הרחק מאד.

מה קול השאון הזה באזני? ומאין הוא? אולי הוא חזיון מפעל הטבע היוצא לפעלו בבטן האדמה: אולי התפעל איזה גאַז ויור בהשתרעו למרחב; או – נהרסה אחת משדרות המחצבים ותפול ברעש תהומה?

הכינותי את לבבי ואקשיב רב קשב אם לא אשמע רעש משנה. כרבע שעה חלף הלך לו והדומיה שררה במנהרה, לא שמעתי בלתי קול הדופק בחדר לבבי כהולם פעם.

פתאם, והנה אזני אחת, אשר מבלי משים נגעה אל הקיר, הקשיבה מִלות בלתי ברורות חודרות ממרחק….

וארגז תחתי.

"אולי הוא משחק הדמיון!“ אמרתי בלבי.

אבל אין זאת! שמעתי אמנם קול מדבר! רפיון כחי לא נתנני בחון במלות, אולם ברור הוא כשמש בצהרים: כי קול מדבר באיזה מרחק שמעתי. עד ארגיע פחד לבי, אולי הֵנה מלי אשר תכפלנה בבת קול (עכֿא) הנדפה – צעקתי ואדבר, ואנכי לא אזכור.

ואסגור שפתי פי ואט אזני אל הקיר שנית.

אכן, כן! ידברו, ידברו!

זחלתי על ארבע עוד הלאה ואקשיב ביתר שאת, גם עלה בידי להקשיב מלות אחדות בלתי ברורות, נדברות בקול נמוך ברגש עצבון לב, והשנות המלה "förlorad” פעמים אחדות שמעתי ברור.

מה הוא פתרון המלה הזאת? מי אמרה?

הנקל לדעת: או דודי או גאַנז!

אבל אחרי כי אוכל שמוע קול דברם, הלא יוכלו גם המה לשמוע קולי!

"בואו הֵנה, הֵנה!“ צעקתי בקול, אֵלַי! אֵלַי!“

ואט אזני שנית לשמוע קול ענות או למצער – אנחה!

אין עונה ואין קשב.

חלפו רגעים מספר. מה איומים היו לי הרגעים האלה, כל יצורי גוי רעדו מפחד לבבי אשר פחדתי. אולי קולי החלש לא יחדור אליהם.

"הם המה! הם המה!“ שניתי ואשלש, בלי כל שמץ שפק הלא הם המה! כי מי מבלעדם יוכל היות פה בבטן האדמה בעמק שלשים פרסה?!

כריתי לי אזני ביתר שאת ואט אחת מהנה אל הקיר במקומות שונים, עד כי פגשתי בנקודה אשר בעדה יחדרו הקולות יותר ברורים, המלה "förlorad” שמעתי עוד הפעם וכרגע אחריה נשמע קול רעם חזק אשר הוציאני הפעם מחבלי השבץ,

"הקולות האלה“ אמרתי אני עם לבי, "לא יחדרו בעד הקיר הגראַניטי העב והמוצק מעשה מקשה מידי הטבע, קיר כזה לא יתן לעבור בעדו גם קול רעם האדיר והחזק מאד. הקולות האלה יחדרו ויעלו מפנים המנהרה! ואשר אשמע הקולות רק על יד הקיר, הוא איזה חזיון טבעי מיוחד אשר במשפטי העברת הקול, היוצא פה לפעלו.

ואט אזני עוד הפעם ואוָכח לדעת אל נכון, כי שומע אנכי שמי "אכסעל“ מפורש יוצא מפי המדבר!….

זה שמי הזכיר דודי; בדברו אל גאנז המנהל; והמלה "förlorad” היתה בלשון דאֶננית.

לא נכחד ממני הדבר לאשורו: כי למען יגיעו אמרַי לאזנם דרוש להביעם על יד ארך הקיר אשר יוביל הקול, כחוט הברזל את העלעלקטריציטאֶט.

נטל עלי למהר בבלי אַבֵד אף רגע, כי אם יתרחקו רֵעַי הלאה גם צעדים אחדים, ותכונת חזיון מעבר הקול תאבד.

ואתאושש ואגש אל הקיר, ואקרא בקול מלות ברורות: "דודי לידענבראק!“

ואחכה במחלת לב על מענה.

אחת מתכונות הקול היא לבלי השתרע במהירות נמרצה מאד. עבי האויר במדה גדושה לא יוסיף מהירות למרוצתו רק יוסיף כחו. חלפו זעקונדען אחדות אשר לשנים רבות נחשבו לי, ואחרי כן חדרו אל אזני המלות:

"אכסעל! אכסעל! האתה זה בני אכסעל?!“

……….

אָני! אָני! עניתי.

……….

"בני, בני האומלל, אַיֶכָה?“

……….

"תעיתי…. בחשכת מנהרה איומה“.

……….

"איכה היא העששית שלך?“

……….

"כבתה“.

……….

"ונחל היורד?“

……….

"אבד ממני“.

……….

"התאושש אכסעל! אל נא תאמר נואש! אל תעצב!“

……….

"כתר לי זעיר דודי! נפשי עיפה מאד, לא אוכל הכביר במלים! דבר אתה ואשמעה!

……….

אנכי אעשה כדברך. ואתה חזק ואמץ! אל נא תוסף דבר ורק שמוע תשמע את אשר אני דובר אליך! אנחנו חפשנוך מעלה ומטה במנהרה, ואחרי כן עלה על לבי לירות מקנה רובה, נודה לה' חסדו על חזיון הטבע שבמעבר הקול, אשר יצא פה אל הפעל, וקולותינו יִשָמעו, אל תעצב אכסעל! ואם גם לא נוכל להשיט יד איש לרעהו, אבל הלא נוכל עם כל זה לשמוע איש דברי משנהו! חזק ואל תתעצב!“

……….

התקוה שבה אלי כתֻמה, ואלָחֵץ אל הקיר ואקרא:

"דודי!“

……….

"הנני, בני! מה זה תאמר נפשך בני?“ חָדר מענה דודי אל אזני אחרי רגעים מספר.

……….

"ראשית כל דבר דרוש לחפצנו להודע המרחק המבדיל בינינו“.

……….

"דבר נקל הוא לבצע“.

……….

"היש אתך הכֿראָנאָמעטער?“

……….

"יש“.

……….

"אם כן קחנו בידך. קרא אלי וראה בעין פקוחה הזעקונדע אשר בה תזכיר את שמי במו פיך, ובהגיעו אל אזני, אשנה אותו גם אני כרגע, ותשקיף שנית על הזעקונדע אשר בה יגיע מעני אליך“.

……….

כן דברת, – למען דעת. כי חצי העת אשר בין קריאתי למענך, הוא ארך הזמן הדרוש להעברת הקול ממני אליך“.

……….

"אמנם כן דודי! כן!“

……….

"הנכון הנך?“

……….

"נכון“.

……….

"הטה אפוא אזנך! כרגע אקרא בשמך“.

……….

ואט אזני אל הקיר, ויהי אך חדר שמי "אכסעל“ אל אזני שניתיו גם אני כרגע, ואחכה.

"ארבעים זעקונדען!“ אמר אלי דודי. "ארבעים זעקונדען ארך הזמן מרגע קראתי בשמך עד רגע שוב אלי מענך. ויצא מזה המשפט: כי קולי יתנהל אליך זמן עשרים זעקונדען, ויען מודעת זאת, שמרוצת הקול היא 1020 רגל לכל זעקונדע, נמצא כי המרחק בינינו הוא 20400 רגל או למעלה מן ½1 פרסה“.

……….

"½1 פרסה!“ קראתי בתמהון לבב.

……….

"במה נחשבו אַכסעל! ½1 פרסה לא יבצר ממך ללכת“.

……….

"ואיך דרוש לי ללכת, למעלה או למטה?“

"מובן הדבר, לרדת מטה, אכסעל. אנחנו הגענו אל שטח רחב ידים אשר ממנו תשתרענה מנהרות רבות. המנהרה הלזו אשר בה תעית, תובילך הנה בלי כל שפק, יען כי כל נקיקי ובקיעי כדור הארץ, לפי ראות עיני, ערוכים כקרנים יוצאות מסביב למערה אחת רחבת ידים הגדולה במאד מאד, אשר בה אנו נמצאים עתה. לכן עמוד עמוד עמוד אכסעל, ורדה אלינו! או זחול במורד, אם דרוש לחפצך…. אנחנו נחכה עליך…. רדה נא בני אכסעל, רדה אלי אל תעמוד!“

……….

הדברים האלה הפיחו בקרבי רוח חיים חדשים ואקרא בקול:

"חיה בטוב, דודי! הנני הולך, לא נוסיף עוד לשמוע איש קול רעהו בלכתי מזה, חיה בטוב!“

……….

"יהי צאתך ברוך, אכסעל, ודרכך צלחה!“

……….

אלה דברי דודי האחרונים עשו קץ ותכלה להשיחה אשר בינינו.

מה מוזרה היתה השיחה הזאת כי שמענו איש דברי רעהו במרחק ½1 פרסה!

החזיון הנפלא הזה יפָתר על נקלה על פי חק הפֿיזיק, הוא תלוי באופן מבנה המנהרה ותכונת כוח המנהל אשר בחמרי המחצבים שבה. דוגמאות רבות תמצאנה בהרחבת מהלך הקולות, אשר לא ישמעו בלתי במקומות מוגבלים וידועים. כבר הופיע חזיון כזה בטונעלל אשר בבית התפלה Paul בלאנדאן; ועוד ביתר שאת – בקרבת המערות הנפלאות בסיציליען, הקרובות לסיראַקוז; עד שאחת מהמערות האלה, אשר תצטיין בנפלאות מפעלות השמעת הקול על כל אחיותיה, תִקָרא בשם "אזן־דִיאָנית“.

אחרי שיתי כל זאת אל לבי, שפטתי לצדק: כי אם הלוך אלך בנתיב הקולות, אז אגיע לבטח אל רֵעַי, אם רק כחי לא יעזבני. קמתי ואלך, או אם נאמנה אגיד – זחלתי על ארבע.

המורד היה הולך זקוף מרגע לרגע ביתר שאת. צעדתי בחפזון נורא מאד, לא עצרתי כח להתיצב למרות כל עמלי.

פתאם, אבדה הרצפה תחת רגלי, כאלו פצתה הארץ את פיה לבלעני. הרגשתי כי הנני נופל באויר בהנקפי בשִנֵי סלעים היוצאות מקיר בור ווערטיקאלי עמוק באין קץ. וינגף ראשי בצורי סלעים שנונים, ואתעלף.

 

כט    🔗

ואתעורר, והנה מסביב לי שרר אור כמו בעת נטות היום לערוב. שכבתי על שמלות רכות, ודודי ישב בצדי; ובפתחי סגור עיני קרא בקול שמחה:

"עוד אכסעל בני חי! חי חי עודנו!“

"כן“ אמרתי אני, "עודני חי“.

"הבן יקיר לי אכסעל! רב לי כי עודך חי!“ הוסיף דודי קרוא ויחבקני.

דברי געגועים אלה ואותות דאגת דודי על אדותי השיבו לי רגשי חיים כתֻמם.

בעת ההיא בא גאַנז וירא כי שָבה אלי רוחי, הפעם הפיצו עיני רגש שמחה ויאמר:

"God dag”

"ברוכים היו“ עניתי אותם יחד, "דודי, הגידה לי איה אנחנו נמצאים עתה?“

"למחר אגידה לך אכסעל, למחר; היום עודך רפה כח מאד, הרגע פן יוסרו מזורי התחבושת מפצעיך; שכב בני וערבה שנתך! המנוחה דרושה לחפצך היום, למחר אגידה לך את כל ונוכחת“.

"הגידה לי דודי למצער, איזו שעה היא כעת, ושם היום מה הוא?“

"שעה 11 בערב, יום הראשון לשבוע 9 אויגוסט; ועתה די לך בזה ולפני יום 10 אל תוסף דרוש מאתי מאומה!“

גם אמנם רפה כח מאד הייתי ושֵנה נפלה על עפעפי; המנוחה היתה דרושה מאד לחפצי.

ביום השני בהקיצי משנתי ואשקיף על כל סביבי, ראיתי והנה יצועי משמלות היותר יקרות, הוצע במערת חלמיש מהודרה, אשר כִפָתה מפוארה ביפי פארי סטאַלאַקטיטען¹⁸ ועל רצפתה מפוזר חול לבן דק מבריק, תכונת האור אשר שרר בזה לא אוכל לתאר אל נכון: לא היה אור אבוקה ולא אור עששית, רק איזה אור אשר לא ידעתי שחרו, חדר ויעל מחוץ למערת מטתי בעד פתחה הצר. גם סאון זרם נוזלים שמעה אזני, סואן באופן זר; כשאון גלי ים הנדפים ומורקים מגבולי חוף החול, וביתר שאת הסתער לבי בהקשיבי פעם בפעם כי ינשב רוח חרישית.

מה זה?! האם המחזות האלה בהקיץ אחזה או בחלום? במראה או בחידות? האם לא נשחתו עצבי מוחי לרגלי נפלי ממרומים מטה?

אבל הלא חושי בי, כלי השמע והראות, המה לא יוליכוני ככה שולל; הוא קרן אור השמש, החודר בעד בקיעי החלמיש! הנה שאון גלים! הנה רוח ים מנשב! צור עולמים! האם לא אשגה! האם שבנו כבר למעלה על פני האדמה? האם נחם דודי על העקספעדיטיאָן וישליכה אחרי גֵוו וישב? או אולי כבר בִצַע אותה כתֻמה?

עודני חורש מחשבות שפק אין מספר, ודודי הנה זה בא,

"שלום לך אכסעל!“ אמר בלב שמח, "לבי יבטיחני כי מצבך הוטב באופן נעלה!“

"כן הוא, כן דודי“, עניתיו ואשב על המטה.

"כזאת קויתי, אכסעל, יען ישנת במנוחה נכונה, אנכי וגאַנז ישבנו חליפות על ידך ונרא עין בעין, כי מרגע לרגע תוסיף שוב לאיתנך“.

"אמנם כן, דודי, רחש לבי כי הנני בריא אולם, אך רָעֵב אנכי! הלא תתנו לי מה להשיב נפשי?

"נתון נִתֵן, בני, מחלת הקדחת כבר רפתה ממך. גאנז שקד ויהי רופאך, הוא הכין מזורי איסלאנד ויחבוש על פצעיך, ויעלו כבר ארוכה, ועור חדש דק סך עליהם; עתה איש חיל הנך!“

חיש פתח דודי אמתחת הצדה ויתן לי מכל ואוכל.

בעת ההיא העתרתי לפניו שאלות למכביר, ואוָדע מאתו שרש דבר: כי הצליח בידי לנפול במנהרה ווערטיקאַלית מאד – כנטית קו האנך – יחד עם פתיתי סלעים, ואפול על זרועות הפראפֿעסאר הנכבד בלי כל רוח נשמה באפי, גֵוִי מלא פצעים וחבורות וכלו רטוב מזוב דם.

"פלאים!“ אמר דודי, "כי לא נפזרו עצמותיך לפי שאול אחת אחת! מהיום בני, אל נא תחפוז לרוץ לפנינו ראשונה, גם אל תאחר דרכך מאחרינו, פן יקראך אסון! שים לבך לבלי נִפָרד איש מרעהו!“

לבלי נפרד איש מרעהו? שאלתי, אם כן אפוא לא בא עוד הקץ למסענו?

"אלהים עמך, אכסעל! מה זה תבענה שפתותיך?!“

"דודי, הרשני לשאלך שאלה אחת!“

"שאל בני שאל!“

"הלא תאמר, כי הנני בריא אולם?“

"כן הוא“

"האם כל אברי מום אין במו?“

"אין במו“.

"האם גם ראשי לא נשחת?“

"לא נשחת, רק פצעים קלים נמצאו עליו אשר הֵחלו כבר לעלות ארוכה, ובלעדי זאת ראשך עליך בריא אולם לכל משפטיו.

"אם כן, דודי, ברור הוא כשמש בצהרים: כי מוח קדקדי נשחת“….

"מוח קדקדך נשחת?“

"אמנם כן! האם לא שַבנו עדנה על פני האדמה?“

"מודעת זאת, כי לא שַבנו!“

"ומאין הוא אור היום הלזה? ומה שאון הגלים באזני? הלא אין זאת כי אם נשחתה דעתי?“

"האם הדבר הזה יסור ייסרך, אַכסעל?“

"בלי סעפים, הדבר הזה! הלא תפתר לי דודי פשר דבר? חוסה נא והוציאה ממסגר השפק נפשי!“

"לא אוכל לפתור לך אכסעל; הדבר הזה לא יִתָכן להִפָתֵר, אבל בעיניך תראה, ואז תבין: מה עצום הוא מחסור ידיעת החכמים בהגעאָלאָגיע! – לא השיגו בה גם כנטף מן הים!“

"הבה נצא מהמערה ונראה!“ צעקתי ואקפוץ בחפזון מיצועי, "כי עזה כמות תשוקתי לראות“….

"אל נא אכסעל, אל תחפוז לצאת! האויר החדש יוכל על נקלה להזיק לבריאותך!“

"אויר חדש?“

"כן, אויר חזק במדה גדושה, במצבך הנוכחי איננו דרוש לחפצך לחרף נפשך“.

"הלא הנני בריא אולם?“

"עצור ברוחך בני עצור, כי אם תשוב ותחלה יבולע למצב מסענו, ומי יודע עד מתי! הזמן מאד יקר לנו כעת, יען דרוש לשוט זמן כביר“.

"לשוט?!“

"כן, לשוט; היום הִנָפֵש נא אכסעל, ומחר נשוט“.

"נשוט?!“

המלה "נשוט“ הבהילה רוחי וארגז תחתי מתמהון לבב.

מה זה? האמנם יש בבטן האדמה ים, נהר או נחל לשרתנו? תשוקתי העזה לדעת ולראות פרצה ותגדל מעל לגבול; לשוא עָמַל דודי לעצור בעדי, ואחרי ראותו כי אי סֻבלי יוכל להזיקני ביתר עז מאשר אם יִמָלֵא חשקי, אז הרפה ממני. ואחטוף אדרת עבה ואתכסה בה וארוץ ואצא ממערתנו החוצה.

 

ל    🔗

ברגע הראשון, לא ראיתי כל מאומה.

עיני אשר הסכינו להתהלך בחשכה סוגרו פתאם, ואחרי כן בפתחי אותנה לאט לאט נבהלתי מראות:

"האם ים הנהו?!“ צעקתי בקול.

"כן הוא, כן!“ ענה דודי ואמר לי ברגש לבב, "ים לידענבראָק הנהו! תקותי תשעשעני, כי לא ימצא רב חובל ועובר ארחות ימים אחד אשר ירהיב עז לשלול מאתי כבוד מציאת הים הזה, ולי הצדקה, לקרוא אותו בשמי!“

ים גדול ורחב ידים ראו עיני, אשר פה ראשיתו, ופניו יזהירו כמראה הבזק. על פני החוף הנמוך המשתרע על ידו, נזרו גרגרי חול דק כעין זהב מופז גם (מושעלן) קטנים אשר בָהמה היו יצורי קדם בראשית הבריאה. הגלים נדפו בשאון דכים מהחוף וקצף קל לבן התנשא לרוח חרישית המנשב, וַיַז על פָנַי נטפי מים אחדים. על פני החוף יתנוססו כה וכה צורי חלמיש, הררי סלעים רמים, מהם – אשר הָנתקו כמעט משפת הים, ומהם – אשר הסיגו גבולה ויהיו כגבעות איים אשר לרגליהן תֵחָצינה משטף גלי הים.

הלאה על פני שטח האופק, אשר בערפלי העבים חתולתו, ראיתי את ההרים והגבעות, האיים והסלעים הרבים ההם.

אמנם כן, לפנינו היה ים גדול ורחב ידים – אָצעאַן לכל משפטיו, עם כל ציורי החוף המפליאים, אבל – אצעאן שמם, שממת מדבר איומה שררה עליו. באשרנו כי האור המוזר מאד המשתפך על כל פרטי החזיונות נתן לנו להביט למרחוק. אמנם לא אור קרני השמש ולא אור הירח האיר פני כל שטח הים הלזה; זאת לא זאת! המאור המוזר עם רעידתו המברקת, בהירותו ולבנוניתו המוזרה, עלית הטעמפעראטור (חם האויר) ונפוצת האור הנעלה מנוגה הירח – כל אלה ענו ואמרו: כי רק תוצאות פעולת העלעקטריציטאט הוא. האור הזה היה כאור הצפוני או אור המזרות (צאָדיאָקאַל־ליכֿט). ממעל לראשי השתרעה כפה גבוהה כרקיע נטוי, הכפה הלזו התקדרה בעבים ועננים גדולים, אשר נעו ונדו חליפות מקיטורים ואדים העולם אשר התעבו מאד ויהיו עמוסי מטרות עז.

אנכי חשבתי למשפט צדק, כי תחת לחיצת טעמפעראטור עצומה כזאת לא יוכלו המים להִנָדף; אבל לרגלי איזה חק טבעי הנעלם ממני, התנשאו אדים ונשיאים מעלה מעלה באויר.

האויר היה בכל זאת צח ונעים מאד. על העננים הרמים והנשאים מאד הופיעו חזיונות אור מפליאים, תוצאות שדרות העלעקטריציטאֶט. עלי צניפותיהם (קנוילען) התחתונות נדָפו ברצוא ושוב צללים רועדים, ומבין מפלשי העבים חָדר אלינו קרן אור יקרות מבריק מאד.

אמנם קרן אור הלזה לא היה תוצאות מְלֶכת־השמים המחיה את כל; תכונתו היתה קרה, ויער עלי רגש רוח עצבת. ידעתי אל נכון, כי לא תחת חוג שמי הכוכבים הנני עומד, וכי ממעל להעבים והעננים ההם תשתרע כפה גראַניטית.

הכפה הגראַניטית הלזו לחצה אותי וַתַכְבֵד בנטל משאה עלי בכל עז: כל מרחבי הנפלאות המפליאות האלה, גם לו השתרעו ויהיו אלף פעמים כהֵנה, במה נחשבו גם לעמת שביב מצער אחד ממאורי השמים.

נזכרתי פה מהטעאָריע של רב החובל אחד מאנגליא, אשר תאר מבנה הארץ כלה לכדור נבוב רחב ידים; והוא היה אומר, שבחלל בטן הארץ מאיר האויר לרגלי לחיצת קליפת הארץ.

"האם לא יצדק רב החובל הזה במשפטו?“ אמרתי אני עם לבי.

היינו כלואים במערה מוזרה רחבת ידים למאד. מדת רחבה לא עלתה בידינו להעריכה, לאשר צלעותיה היו הולכות ומתרחבות ותתעלמנה מעין הרואה, ומדת ארכה נעלמה מאתנו, כי לא נראה כל קו מגביל לשטח האופק. רום המערה היה לפי ההשערה הנכונה עד כמה פרסאות.

עינינו לא ראו איה זה תִשָעֵן הכפה הלזו, על איזה הררי גראניט? העננים רחפו באויר בארך רום אַלפַיִם קומות איש – רום, הגבוה ביתר שאת מגובה האֵדים העולים מן הארץ (על פני האדמה) אשר ירחפו באויר. מעבה האויר, לפי ההשערה, הוא הרים ככה האדים והקיטורים במערה הלזו.

השם "מערה“ לא ישפיק באמת לתת תאר מובן למרחב הגדול הזה, גם עמל הוא בעיני למצוא משפט געאָלאָגי, אשר יצליח לפתור הנסבה למציאת מערה גדולה כזאת, בבטן האדמה. אפונה אם אין זאת תוצאות התכווצות קליפת הארץ וְהִקָפְאה אחרי התקררה מחומה?

אם אמנם כבר ידעתי ע"פ ספורי נוסעים הנודעים, מאיזה מערות גדולות, אבל גם אחת מהֵנה לא הכילה מדת מרחב כזאת.

ידעתי כי הומבאָלדט בקר מערת "גואַכֿאַרסק“ בקאלומביא, וכי לא עלתה בידו לחדור עד תכליתה ויבקרנה רק על שטח 2500 רגל, עם כל זאת נוכל לשפוט, כי איננה רחבת ידים יתר על המדה. גם לא נעלמה ממני מערת מאַמאָנטאוו בקענטוקי אשר יתנשא גבהה עד 500 רגל ממעל פני היאר העמק, והנוסעים הלכו בקרבה כעשר פרסאות צרפתיות מבלי מצוא לה קץ ותכלית, אבל גם היא כאין וכאפס נחשבה לעמת הנוכחית אשר התענגתי עתה על חזיונות נפלאותיה.

זמן כביר התענגה נפשי על מחזות שדי אלה: מחזות השמים החדשים החתולים בערפלי העבים, האור העלעקטרי והים המבריק. עמדתי משתאה, ואפונה, אם לא אמָצֵא על אחד הפלאנעטען, על אוראַן או נעפטון, וכל חושי בי הארציים אם לא יאמרו נואש להבין ולהשכיל החזיונות היוצאים שם לפעלם. ואשקיף על כל סביבי ברגשי תמהון וסערת לבב הקרובה לאימתה ופחד.

אמנם עם כל זאת, המחזה המוזר והפתאומי הזה, אשר רְאה נפלאותיו מעודי לא פללתי, פעל עלי לטוב: פָנַי אדמו מפנינים, ורוח החדש העב בהגיחו אל קרבי חלק יסוד החמצי מעט יתר על המדה התמידית, הוסיף לי חיים חדשים.

נקל לדעת מה התענגה נפשי בשאפי רוח ים החרישית עם קיטוריה המלוחים, אחרי הֵאָסרי בכלא חשוך ואפל – בטונעלל הבלתי קץ, זה שמונה וארבעים יום.

דודי אשר כבר הקדימני לבא הנה ותשבע עינו לראות, עמד עתה אצלי ברוח שקט.

"ומה אכסעל, האם תעצר כח ללכת מעט לשוח?“ שאלני.

"הנני נאזר בגבורה, דודי“, עניתיו, "ומאד כלתה נפשי ללכת לשוח!“

"אם כן אפוא, הבה ידך ונתהלך יחדו על יד החוף. ונלך.

סלעים רמים כענקים עגולים ורובצים איש על משנהו בתבנית מוזרה התנוססו משמאלנו. מכל עבריהם זורמו מים ונחלים שטפו בשאון דכים ואין ספורות למו. עמודי קיטור רחפו ויעופו חליפות כה וכה מגבעה לגבעה; בלי תפונה, הנה הנם ממעינות רותחים אשר תכילנה בקרבנה; מֵי הנחלים אשר ירדו לאט בשאון חרש, הוצקו אל מקום רחב ידים שלפני הים.

בין הנחלים אלה הכרתי גם הנחל "גאַנז־באַך“ אשר ארח לחברתנו בטונעלל, ואראהו יורד לאטו אל הים הגדול המבריק הלזה.

ויצר לי מאד ואומר: "עתה לא יוסיף עוד גאנז־באַך לארח לחברתנו!“

"ומה מני יהלוך“, ענה הפראפֿעסאר, אם לא ישקנו "גאנז־באך“ ישקנו נחל אחר!“

"זה דודי, לא ממכירי טובה הנהו!“ אמרתי אני עם לבי.

ברגע זה התגעש לבי ממחזה חדש פתאומי:

כחמש מאות רגל אחרי גבעת סלע, התנוסס חרש מֵצַל. עציו היו בעלי קומה ממוצעת, ותבנית כלם כמגני השמש (זאָננענשירמע), זרמי האויר לא עוללו על עַלֵי ענפיהם מאומה, לא נעו ולא נדו מנשיבת הרוח, כאלו היו לאבן דומם.

לא ידעתי לקרוא בשמות העצים האלה, ואם יחשבו אל המאתים אלף מינים הנמצאים בממשלת הצמחים? או ימָנו במספר מפקד צמחי הים?

ויהי כאשר נגשנו אל היער הלזה, אז נבהלה רוחי בהלה כפולה ומכופלת, בראותי לפני צמחי פרי הארץ גדולים מאד מאד.

"פקועות (שוואַממען)!“ קרא דודי.

דודי לא שגה ברואה: זה היה יער צומח פקועות, אבל מה גדלו והצליחו בצמיחתם!

אם כי כבר ידעתי מהצמח Lecyoperdon gigenteum אשר לפי עדות החכם "ביוליאַר“ קו עשר רגל יסוב אותו, אבל פה היו פקועות לבנות גבוהות כארבעים רגל, וכמדה הזאת היתה מדת קוטר כובע המחסה אשר על ראשם.

הפקועות האלה היו לאלפים ולרבבות כצמחי השדה, מבעד לצלליהם העבים לא חדר כל אור, ועלטה היתה מתחת לכובעיהם אשר השתרעו כגגי בתי ערי אפריקא.

לבי השיאני ללכת תחת חופות הצללים האלה. כחצי שעה התהלכנו תחתיהן בלי חמדה רבה, אחרי כן יצאנו באות נפש אל חוף הים.

עם הפקועות לבדנה לא כלו פה צמחי בטן האדמה: הלאה מזה התנוססו עוד עצים אסופים יחד ועפאיהם, נעדרי כל עין ומראה, עמל רב היה לבקרם בעין פקוחה, סבכים היו, במובן מלא המלה, וגובה להם כקומת הענקים: נטיעי באֶרלאֶפען מרום מאה רגל, סִיגִיליאַרען אשר שיאם לעב יגיע, מיני פֿאַרנקרויט רמים ותכונת עצים להם, לעֶפידאָדעֶנטראָנען אשר ענפיהם מפוצלים לשנים, ותבניתם כמו צילנענדרען, נושאים עלים ארוכים מעולפים בשערות עבות.

"נפלאים! מרהיבי־עין! נחמדים!“ דודי שאג בקול, "הנה הנם צמחי התקופה הראשונה! הבה נפקחה עינינו ונחזה בנועם צמחי גני־עדן האדם בראשית הבריאה! היתפאר כל גַנָן או באָטאַניק כי ראה מעודו צמחי פלאות כאלה?!“

"אמנם כן, בצדק תשפוט דודי! המערה הלזו היא כבית אוסף כל צמחי תבל שלפני המבול, עד שתוכל להקרא בשם "אָראַנזיעריע!“

"כן הוא, כן רעי! אבל תוכל להקרא עוד גם בשם "גן־החיות?!“

"כן הוא, כן אכסעל, ראה נא תחת מדרך כפות רגלינו, התראה? הלא עצמות מפוזרות…

"עצמות?!“

"כן אכסעל, עצמות חיתו ימי קדם שלפני המבול!“

ופניתי אני את ראשי ואשים כל מעיני על שרידי ימי קדם אלה. הרכבתם היתה מינעראַלית הבלתי נהרסה – משיד חמוץ הפאָספֿאָר; כל עצם מעצמות ענק אלה דמתה למַצֶבֶת עץ יבש אשר בעצים הרמים ואקרא להן בשמות הידועים בחכמת הנתוח והצאאלאגיע הקדומה: זאת היא הלחי התחתונה של חית "מאַסטאָדאָנט“; ואלה מלתעות החיה "דינאָטעריום“; וזאת היא אחת מצלעות חית "מעגאטעריום“¹⁹, ולבי ראה כי בצדק תוכל להקרא המערה הזאת בשם "גן החיות“, העצמות ההן לא הובאו הֵנה לרגלי שטף מים רבים, כי אם החיות אשר אלה הֵנה עצמותיהן, חיו בזה על חוף הים הנוכחי אשר בבטן האדמה.

"ראה, ראה דודי! הנה שלדות (שקעלעטען) תמימות! אבל….

"מה אבל?“ שאלני דודי.

"אבל, עמל הוא בעיני להבין ולהשכיל: איכה יכלו להמצא מהלכי ארבע אלה במערת גראַניט כזו?“

"ויען מה עמל הוא בעיניך להבין ולהשכיל?“

"יען כי חיי החיות החלו בתקופה אשר בה נהיו שדרות הצמחים והנטיעות הרובצות ממעל לחומרי צורי ההרים הנתכים ומוצקים של התקופה הראשונה“.

"שאלתך זאת תפתר בקצרה: פה היא שדרת הצמחים והנטיעות“.

"האֻמנם דודי? פה עלי עמק כזה?“

"אל תתמה על החפץ רעי, חכמת הגעאָלאגיע יש לאל ידה לפתור הפֿאַקט הלזה באר היטב. בתקופה ידועה הורכבה הארץ רק מקליפה ספוגית אשר שבעה נדודים ממעל ומתחת, לרגלי כח המושל של המרכז, ואז בלי שפק רבצו אדמות יבול ואיזה משדרות הצמחים והנטיעות, ותפולנה לעמקי תהומות, אשר נפתחו פיהן לפתע פתאם“.

“כן כן, יוכל היות… הדבר הזה יורנו לדעת, כי הבע”ח שלפני המבול חיו פה, דודי! אבל מי זה יתקע לידנו, אשר גם היום לא תמצא אחת מחיתו טרף ההן, ותצא לה לשוח תחת אחד השיחים בחרש המצל הזה, או – אחרי הסלעים הערומים האלה?“

ואביט על כל סביבי, אודה ולא אכחד, כי הבטתי לא בלי רגשי פחד – אבל לא נראתה ולא נמצאה נפש כל חי על כל ארך החוף השמם, בלעדינו.

בהיותי עיף ויגע, ישבתי להנפש על שן סלע, אשר בה נודפו גלי הים בשאון־חרש.

מן המקום ההוא הצליחה בידי לראות כל שפת הים, אשר גבלה לה גבולה בתוך החוף, במצולתה היתה כמבואת ים (гавань) קטנה בין שני צורים רמים אשר התנוססו כמצבות פיראַמידען; רוח המנשב לא הדליח מימיה השקטים והצלולים. בה יכלו על נקלה להשתרע אניות ים אחדות.

הדמיון רמני ואחכה כי עד ארגיעה תצא איזו אניה ממבואת הים הלזו אל לב הים. אבל הדמיון שוא הלזה עלה בתהו עד מהרה, בלעדינו לא היתה ולא יכלה היות פה נפש כל חי. בעת שֶקֶט הרוח שררה מסביב לנו דומית מות, באין דומה לה גם בשממות מדבר.

לטשתי עיני ואתאמץ לראות קצה האופק, למצוא קצה הים הלזה. האם השג נשיג שפתו השניה?

בלב דודי לא היה כל שפק, כי נמצא ונראה עד מהרה החוף השני.

שעה תמימה השקפנו על מחזה שדי המפליא הלזה, ואחרי כן שבנו אל המנהרה הקטנה אל חדר מטתי, וארדם שם ואישן ורעיוני לבבי הציגו לפני מחזות דמיונות מוזרים.

 

לא    🔗

ביום השני הקיצותי בריא אולם וירחש לבי כי מאד יהיה דרוש לחפצי לרחוץ בשרי במים. ואגמור אמר בלבי להתענג היום בזאת, כי אטבול גוי במי ים התיכון הלזה.

אכנהו ים התיכון (средиземное) וגם אמנם רק לו נאה ולו יאה מאד השם הזה לרגלי המצאו בתוך בטן האדמה. –

אכלתי ארחת השחר בכוסף עז, גאַנז ביעלקע היה המבשל ואחר מאכלים העבים נתן לנו גם משתה הקאפֿפֿע, ותנעם לחכנו מאד מאד.

"עתה אַכסעל“ ענה דודי ואמר לי, "עתה תחל עת גאות המים (פֿלוטה) ובעת מצוא כזאת דרוש לנו ללמוד המחזה הנפלא הזה“.

"עת גאות המים?!“ צעקתי בתמהון לבב, "הגם פה היה תהיה גאות המים?“

"כן כן רעי“.

"האם פעולת כח משיכת השמש והירח תגיע גם הנה עמוק בבטן האדמה?“

"כן כן תגיע. הלא כל החומרים כלם משעבדים המה אל הכח הכללי – אל משיכת העולם כלו, ולכן גם חומר מים רבים האלה לא ינקה מחק הכללי הזה, אף אם לחיצת האויר פה על פני המים רבה היא ביתר עז מאשר על פני האדמה, בכל זאת, תוכח לדעת ועין בעין תראה כי יתנשאו מי הים לידענבראק, כמו מי האצעאן האַטלאַנטי“.

ונלך עלפני החוף, וגלי הים גאה גאו לאט לאט לקראתנו.

"צדקת בדבריך דודי, הנה גאות המים תצא אל פעלה“.

"ובעקבות הגלים אשר יגרעו אחרי גאותם“ אמר אלי דודי, "על נקלה הוא להוָכח, שהים יתנשא פה ברום תשע רגל בקירוב“.

"פלאי פלאים!“

"ומה המה הפלאים? הוא ענין טבעי פשוט מאד!“

"לפניך דודי אמנם כל הדברים הנפלאים המה ענינים טבעים; אבל בעיני פלאי פלאים המה, וכמעט שאוכל תת אמון למראה עיני, האם יכלתי מעודי לצייר בנפשי, כי בבטן האדמה ימצא ים גדול ורחב ידים ולו מגרעת וגאות מים (עבבע אונד פֿלוטה), רוחות וסערות?!“

"ומדוע אין לצייר זאת רעי? האם הדבר הזה יתנגד לאיזה חק טבעי?“

"לא יתנגד אם נשליך אחרי גֵוֵנו שטת הטעאריע של אש המרכז“….

"מה! אש המרכז?! טוב שיתך לב אל שטת הטעאריע של החכם דעווי! האֻמנם לא תתאמת?“

"כן דודי, לפי הנראה תתאמת, חושי בי יאלצוני לתת אמון, כי ימצאו בבטן האדמה ימים וארצות!“

"ימצאו בלי כל שפק, רק בלתי נושבות“.

"ומה זה ימריצך דודי לשפוט, כי לא ימצאו במים אלו איזה מיני דגים הבלתי נודעים לנו?“.

"עד הֵנה למצער לא בא לידנו גם דג אחד“.

"אך אם אתה לו שמעני דודי, נעשה לנו חַכה וננסה להשליכה אל המצולה, ונראה אם לא יאָחז בה איזה דג, כמו במים העליונים אשר תחת פני השמש“.

"הבה ננסה אכסעל, ננסה; דרוש לבקר כל מסתרי טבע המקומות האלה!“

"ואיה אנחנו נמצאים עתה דודי? עדנה לא הגדת לי את אשר תורה מכונתך“.

"הננו עומדים עתה שלש מאות וחמשים פרסה רחוקים מאיסלאנד“.

"האמנם כן?“

"נוכחתי לדעת אל נכון כי כן הוא“.

"והקאָמפאַס, האם יורה הכל פאת דרומית מזרחית?“

"כן הוא; רק עם נטיה מערבה על תשע עשרה מעלות עם 42 מינוטען קשתיות. אולם בנוגע אל נטית מחט המורה, יופיע פה מחזה חדש נפלא, המושך עיני ולבי עליו מאד“.

"ומה הוא המחזה החדש?“

"מחט המורה, תחת שיש לו לנטות לפאת הציר, כמו שידוע דרכו בכל חצי כדור הארץ הצפוני – פה מתנשא הוא למעלה“.

אולי נוכל לשפוט מזה, כי נקודת משיכת המאגנעט תמצא בין פני הארץ ממעל ובין המקום הזה אשר אנחנו עומדים עליו עתה?“

"כן הוא, כן בלי כל שפק; ולו עלתה בידנו להגיע למקומות הציר, להגיע אל מעלת 70 אשר שם מצא "דזיעמס ראָסס“ את הציר המאגנעטי, אז התיצב מחט המורה קוממיות בנטיה ישרה ווערטיקאַלית כקו האנך. מזה נוכל לשפוט, כי מרכז כח המושך הנסתר איננו צפון עמוק מאד“.

"ומדוע זה דודי לא יעירו ספרי הטבע מאומה על הבחינה הלזו?“

"ספרי הטבע רֵעי מלאי שגיאות המה, אמנם – שגיאות מועילות, יען כי השגיאות ההן תובילנה את האדם לאט לאט לבלע פני הלוט מעל המצאות (ערפֿינדונגען) כמוסות, נכבדות ואמתיות“.

"ועל איזה עמק אנחנו עומדים עתה?“

"עלי עמק 35 פרסאות“.

"אם כן אפוא“, אמרתי אחרי שיתי לבי ועיני על מפת הארץ, אם כן, הלא כל הררי שלג השאָטטלאַנדים וגראַמפיענים ממעל לראשנו הם!“

"כן הוא כן, בן אחי!“ ענני הפראפֿעסאר הנכבד. ושחוק אות הענג רחף על שפתיו; "משא לעיפה הוא מעט, אבל אין כל פחד לנגד עינינו. הכפה חזקה ועצומה היא; יוצר העולם בנה אותה מחומר (מאטעריאל) מוצק וטוב; יד האדם לא הצליחה מעולם לבצע בנין כזה עם מעליותיו ומדותיו כאלה! כל המנהרות וכפות שלנו במה נחשבו לעֻמת כפת הענק הלזו! כפה אשר תחתיה יוכל להשתרע ים גדול ורחב ידים עם כל הסערות והאוראגאנען שלו!“

"גם לא אירא ולא אפחד דודי, כי יפלו השמים החדשים אלה על ראשי, לבי בל יפחד מאומה. ומה תאמר לעשות עתה דודי? האם לא תבחר לשוב עתה על פני האדמה ממעל?“

"לשוב על פני האדמה ממעל?! רעיון נכבד! ונהפוך הוא, אחפוץ לעשות מסענו הלאה לעֻמת מרכז הארץ. עד הֵנה ההצלחה לא עזבתני ואקוה….

"אבל איככה נוכל ונחדור תחת מי הים הגדול הזה, דודי?“

"שאלה נכבדה! אל תירא ואל תחת, אל תתנני לחסר דעה כי אחדור במים אלה: דע כי כל יַמי האָצעאַנען אשר על פני תבל ארצה המה באמת רק יאורים, יען כי מסביב להם יוגבלו באדמות יבשה, האף אין זאת? ואם כן הוא, הלא נוכל לבטח לשפוט, כי גם הים הגדול הנוכחי אשר בבטן האדמה יוגבל עם צורי גראניטען“.

"באין כל שפק“.

"ועל העבר השני בטח תִמָצאנה מנהרות אחרות אשר תובילנה אותנו אל מטרתנו“.

"ואורך הים הלזה עד כמה יוכל היות, לפי משפטך דודי?“

"אשפוט – משלשים עד ארבעים פרסה“.

"הה!“ קראתי בלב ולב, יען כי באמת אמרתי עם לבי שלא יתָכן כי יארך הים מרחק רב כזה!“

"רגעי הזמן חוצצו?“ אמר דודי, "ומחר נסעה ונלכה.

עיני שוטטו על פני כל הים ואחפש למצוא איה היא האניה?

"נסעה ונלכה דודי“ שניתי דבריו, "אבל על איזה אניה?“

"לא על אניה נסעה ונלכה רֵעי, אנחנו נבצע מסענו על מעבר פֿאֶהרע (плотъ) צפוף וחזק“.

"על מעבר!“ צעקתי נבהל ומשמים, "הלא לעשות מעבר, עמל רב הוא כמו לעשות אניה! דעת לא אוכל….

"אמנם כן, דעת לא תוכל, אבל שמוע תשמע ואז תבין“.

"שמוע אשמע?!“

"כן הוא כן; שמוע תשמע מהלומות ברורות מכשילות וכילפות אשר יהלומון. גאַנז כבר החל עבודתו“.

"ההוא בונה מעבר!“

"כן הוא“.

"מה תשמענה אזני?! האם הצליח כבר לכרות עצים מהיער?“

"עצים כבר כרותים ונכונים היו; בוא נא ואראך“.

כחלוף רבע שעה הייתי כבר על קצה הגבעה השני, אשר שם מלא גאנז ידיו בעבודה.

מה השתוממה נפשי בראתי כי כבר כלה חצי מלאכת המעבר! המעבר הזה נעשה מקורות עצים מוזרים מאד וקרשים רבים קשורים בענפים וסתומים היטב עם פרורי ורסיסי עצים דקים. פה היו קורות די והותר גם לבנין צי אדיר!

"דודי!“ קראתי, "איזה עצים הם?“

"עצי ברושים ель, עצי־לבנה сосна ובירקען бероза כל אופני עצי מחט хвоина הנמצאים בחצי כדור הארץ הצפוני ימצאו פה ויתאבנו לפעולת מי הים עליהם, ויקראו בשם "סוראטאַבראַנדור“ או "עצי־מכרה“ ископаемое дерево

"אם כן דודי, הלא ידמו אל הליגניטען (מין גחלי־אבן) ומוצקים הם כאבנים ולא ישוטו על פני המים?“

"אמנם לעתים יקרו כאלה; יש עצים אשר יתהפכו לתכונת אַנטריציטען, אבל יש גם אשר רק החלו להתהפך לעצי מכרה, והם – אלה שלפנינו; עד ארגיעה אוכיחך לדעת“.

ויקצב דודי עץ וישלך אל המים: בראשונה צלל העץ אל המצולה, וכרגע עלה ויצף על פני המים ויגע על פני גליהם.

"ומה אכסעל? האם נוכחת לדעת?“

"כן דוד, נוכחתי לדעת את אשר לא יאָמן אם יסופר!“

ביום השני לעת הערב נשלמה בחריצות גאנז מלאכת המעבר כתומה. אורך המעבר עשר רגל ורחבו חמש. קורותיו נצמדו אחת אל אחת בעבודות ויהי צפוף מאד.

עד מהרה הורד אל המים וינד לו לאט על פני גלי הים לידענבראָק.

 

לב    🔗

יום 13 אויגוסט

השכמנו כעלות השחר – ובמלות היותר נאותות – בעת עלות השחר לשוכנים על פני האדמה ממעל; ונצב נס למעבר ונצמד לו מפרשי תרן משמלותינו; ועד מהרה נשלמו כל ההכנות הדרושות לכלי שיט החלש הלז.

בשעה הששית נתן הפראַפעסאר הנכבד אות הפרידה מהחוף.

צדת דרכנו, כל פרטי משאנו, המוכנות, כלי הנשק ומים מתוקים במדה גדולה. הועמסו על המעבר בחריצות כפים ושום לב.

גאנז הכין למעבר יתד המשוט (רודער, рудь) ויתיצב על ידו.

ואתיר אני את החבל אשר קשר המעבר אל החוף ונרם יריעת נס התרן והמעבר נעתק מזה חיש מהר.

דודי האוהב לכנות כל מקום מצויין בשמו, אותה נפשו לקרוא שם למבואת הים הלזו בשמי.

"אל נא דודי“ אמרתי אליו, "אל נא תקראנה בשמי, כי אם בשם היותר נאה לה.

"ומה הוא כי אדענו?“

"מבואת נועה“ השם הזה נאה לה והיא נאה לשמה“.

"אעשה כדברך! ויקרא שמה לדורות עולם: מבואת נועה!“

רוח חרישית נשבה מפאת נגב מערבית ושדרות האויר העבות אשר הסבו לחיצה עצומה עוללו על מפרשי התרן כרוח חזק.

כחלוף שעה אחת, כבר היתה לאל יד דודי לתת חשבון ממהירות מסענו על הים לידענבראק.

"אם נשוט ככה בלי חשך“ אמר דודי, "אז נעשה במשך 24 שעות שלשים פרסאות, ועד מהרה נראה חוף העבר השני“.

לא עניתיו דבר ואשב לי בירכתי המעבר.

החוף הצפוני החל כבר להתכסות מעל פני האופק; ים גדול ומבריק השתרע לכל מראה עינינו, על פניו המלוטשים כראי מוצק השליכו העבים צללים כהים כעופרת, עד כי הגלים המבריקים נראו כנלחצים תחת תגרת ידם, ופה ושם נדפו קרני אור העלעקטרי בנטפי המים וכידודי אש מהם התמלטו.

עד מהרה נעלמה היבשה כלה מנגד עינינו, וכל דבר לא היה לנו אשר בו נוכל להערך ולחשוב מהירת מהלך מעברנו; רק זרם קצף המים מאחורי המעבר הורה לדעת, כי לא נעמוד על מקום אחד.

כחצות היום הופיעו צמחי הים על שטח פני המים.

אנכי ידעתי אל נכון תכונת התפשטות הצמחים אלה מה רבה, ידעתי כי יכו שרשיהם בעמק למעלה משנים עשר אלף רגל, ידעתי כי בהשתרעם יסובכו ביניהם ויפריעו למהלך אניות גדולות, אבל אדמה כי בכל ימי האצעאנען אשר על פני תבל ארצה לא ימצאו צמחי ענק כאלה אשר ידמו לאלה אשר השתרעו ויפרשו מוטות כנפים פה בים לידענבראק הלזה.

המעבר שלנו עבר מסביב לצמחי ים בעלי שלשת וארבעת אלפי רגל אשר נעו ונדו בארחות עקלקלות כנחשים עלי מרחק לא תשורנו עין, שעות אחדות הבטתי עליהם ואחכה כי עד מהרה יכלו, אבל אין קץ ותכלה להם.

מה גדלו מעשי הטבע להוציא צמחי ענק כאלה! מי יתנני ואהי בימי שנות קדם וארא כאשר לרגלי פעולת החם ורטיבת הארץ, הופיעה אז רק ממשלת הצמחים לבדה על פניה!

ותבא עת הערב, אבל כאשר כבר בינותי בדבר אמש, לא נחסר אור העלעקטרי גם היום מאומה, ויהי לפי משפטנו אור תמיד אשר לא יכבה לעולם.

אחרי ארֻחת הערב, שכבתי על יד נס התרן ואישן שנת ישרי לב, וגאנז עמד על המשוט ולא זע ולא נע ממקומו, ורוח נשאה את המעבר בחפזון נמרץ.

מאז נפרדנו ממבואת־נועה, הפקיד אותי הפראפֿעסאר לידענבראק על ספר הזכרון (זורנאַל) לחוק ולכתוב כל סעיפי הבקורת אשר נבצע, הקטנות והגדולות, כל המחזות אשר יקרו ויאתיו, נטיות מעברנו ומהירת מהלכו במלה אחת – כל פרטי קורות המסע הזר והמוזר הלזה.

והנה למצער אציע בזה בקצרה אחדות מקורות הימים אשר חַקותי לזכרון:

יום הששי לשבוע 14 אויגוסט.

הרוח מנשב מפאת צפונית מערבית, המעבר מרחף במהירות והכל לרוח אחת. החוף הוא רחוק ממנו 30 פרסאות. על האופק לא נראה מאומה. כח האויר לא ישונה. האויר הוא במצב טוב: העננים הם גבוהים מאד ולא עבים והם בלועים בתוך האויר הנדמה לכסף נוזלי, החם 32º במעלות צעליזיוס.

כחצות היום וגאנז מכין לו חכה ומאחז בקצהו פתותי בשר ומשליך אותה אל המים.

שתי שעות חלפו ולא נגע כל דג בבשר החכה!

האֻמנם המים אלה שוממים הם באמת מכל חי?

בפתע פתאם החלה החכה לנוע, וגאנז מושך אותה עם דג מפזז ומכרכר בכל עז.

"דג!“ דודי שאג בקול.

"דג השאטר осестръ!“ שאגתי גם אני אחריו.

הפראפֿעסאר בקר אותו בעין פקוחה ולא אבה לשית לבו לדעתי כי שאֶטר הנהו.

ראש הדג הוא עגול, חלקו העליון מכוסה בגלידי עצם, שִנַים אין לו, סנפירי החזה רחבים וישתרעו עד לקצהו האחרון, וזנב אין לו.

הדג הזה יחשב למפלגת הבע"ח, אשר אליה יחשבו חכמי הצאאלאגיע גם את הדג שאֶטר, אבל הוא יפָרד מהשאֶטר בציונים מובהקים.

"הדג הזה“ אמר דודי, "יחשב אל משפחה אשר כבר ספה תמה משנות קדם. שרידי המשפחה הלזו ימצאו במכרות שדרות הדעוואָניות.

"דודי“ שאלתי אותו, "האם עלתה בידינו לצוד דג חי ממי הימים אשר היו בתקופות שנות קדם?“

"אין כל שפק רעי“ ענני דודי, "פקח נא עיניך וראה דגי המִכְרות האלה, אין להם כל שמץ ציון כללי הנמצא אצל דגי מימֵי הזמנים הנוכחים“.

"ולאיזה משפחה ביחוד, יחשב הדג הזה שלפנינו?

"אל משפחת "פְטֶעריכֿם“ וראה נא בו עוד דבר זר, אשר ימצא, לפי דעת חכמי הצאאלאגיע, אצל דגי מי בטן האדמה“.

"ומה הוא?“

"הוא עִוֵר“.

"עִוֵר!“

"לא לבד שהוא עור, אבל הנהו נעדר אָרגאַן הראות כליל“.

"אמנם כן, רואה אנכי! אבל, אולי מקרה הוא, דודי?“.

"זאת לא זאת, בן אחי, עד מהרה תוכח לדעת, כי לא מקרה הוא“.

גאַנז הכין החַכה שנית וישלך אותה אל המים.

במשך שתי שעות צדנו דגי משפחת הפטעריכֿם לרוב, וגם שארי דגים אשר יחשבו גם הם למשפחה מתקופת שנות קדם – משפחת דיפטעריד.

כל העקזעמפלאַרען הנצודים משוללי עינים הם בטבע.

הדגים האלה אשר צַדנו מבלי אשר קוינו, מלאו מדת צֵדת דרכנו.

בהיר הוא, כי הים הזה מלא הנהו ממיני בע"ח קדומים אשר שרידיהם ימצאו במִכְרות האדמה.

מי יודע, אולי יצליח לנו ויבא לידנו גם עקזעמפלאר אחר ממין הלטאה אשר שוחרי הקדמוניות הכירו שרידי שלדה באופן מאד נעלה, בין שרידי חיתו המִכְרות?

אחזתי קנה הרָאי בידי והייתי צופה ומביט על פני הים, אבל לא ראיתי כל מאומה; דמיתי כי הננו קרובים עוד להחוף.

דלו עיני למרום, מדוע לא יעופו פה בעלי כנף הקדומים, אשר שרידי שלדיהם מצא החכם "קיוביע“ הלא הדגים אלה היו להם לכלכלה ברֶוַח?

זמן רב מביט אני בלי חשך במרחבי האויר, אבל גם פה לא אראה כל מאומה.

רוח הדמיון נְשָאַתְני על כנפי פלאות הפאַלעאָנטאָלאָגיע²⁰ ואחזה חלומות בהקיץ: הנני רואה על פני המים המבריקים צב־שלטי (שילד קראֶט) ענק שלפני המבול גדול כאִי ינוע וישוט לו! על פני חופי ים הכהים תתהלכנה להן חיתו ענק קדומות ממערכת היונקים, הנה "פאַלעאָטעריום“ לפני! ושם הלאה הנה החיה "אַנאָפלאָטעריום“ בלוית שאר זָני (אַרטען) המשפחה אשר אליה יחשבו השנהבים שלנו, הפאַנטהערן וחיתו קרני האף (נאזהארן носорогъ) אשר על פני האדמה ממעל, הנה לפני החיה "לאָפֿיאָדאָן“ בעלת עור העב, – הפאנטהער הענק הזה יתחבא אחרי צורי הסלעים הרמים ויארוב לחטוף שלל מפי החיה אַנאָפלאָטעריום, – מפי החיה האיומה הלזו, אשר בהרכבת מבנה גוה תזכיר את חית קרן־האף, הסוס, הגמל והפיפפאָפאָטאַם גם יחד, כאלו היוצר כל שקד בראשית הבריאה וימהר לאַחֵד ארבע חיות שונות באחת, והנה שם אֶחזה הענק "מאַסטאָדאָן“ יניע אפו הארוך והאיום ובשניו הקיצונות ישבר צורי הסלעים הרמים על החוף, ושם החיה "מעגאַטעריום“ תִשָעֵן על כפות רגליה העצומות ברעש תגמא ארץ, ובקול נאקָה האיום והנורא תעורר הד (עכֿא) מבין הררי הסלעים הרמים. ושם הלאה תתהלך לה לשוח החיה "מאַמאָנט“ הוא השנהב הקדום בשניו הקיצונות העקומות עם קווצות תלתלי ערפו הארוכות. הקוף הראשון אשר הופיע בראשונה על פני כדור הארץ אראנו מטפס על ראשי הסלעים הרמים והשנונים, וממעל לו על פני האויר העב ירחף בעל הכנפים "פטעראָדאַקטיל“ הדומה להעטלף (פֿלעדערמויז) אשר על פני האדמה, גם חזיתי צפרים עפות הגדולות מצפרי הודו казуаръ ועצומות מבת היענה (שטרויס), אשר תפרשנה מוטות כנפיהן הארוכות ותנקשנה בראשן על כפת הגראניט.

כל הבע“ח הקדומים שלפני המבול הקיצו ויקומו על רגליהם ברעיוני, ותשאני רוח הדמיון אל התקופה הראשונה, אז – טרם ברא אלהים את האדם, אז – בעת אשר לא השתלמה עדנה הארץ ותולדותיה ולא יכלה עוד להמציא לאדם כל הדרוש לחפצו. פתאם חזיתי: והנה אפסו בע”ח היונקים, אפסו כל עוף כנף, תמו נכרתו כל הרמשים מהתקופה השניה וגם הדגה אשר במים, הסרטנים, השבלולים ובעלי העגילים גם כל הצאָאפֿיטען מתקופת הבינים. כל חיי התבל כלואים בקרבי לבדי ורק מורשי לבבי לבדם ירגשו במרחבי הישימון, אפסו תמו עתות השנה ואקלימי הארץ, החם הפנימי מכדור הארץ יתאזר עז בלי חשך ומשביח להט מלֶכֶת השמים להעמידו על מצב ממוזג. כל צמח האדמה הופיעו יצמחו ויציצו למכביר מאד מאד, ואני כצל נטוי אתהלך בין צמחי ענק, בינות לצמחי הפֿארנקרויט הרמים אשר יתנוססו כארזים, רגלי תדרוכנה עלי אדמות חמר וחול משלל צבעים כמראה הקשת אשר יהיה בענן. אתָמֵך ואשָעֵן עלי מצבת עצי ענקים נושאי כליות, תחת צללי הספֿענאפֿיליטען, אַסטראָפֿיליטען ובאֶרלאֶפען ענקים בעלי מאה רגל, רבודה ערשי.

דורות עולם יחלפו לפני כצל עוף הפורח, חליפות ותמורות המהפֵכות אשר על פני תבל ארצה תעופינה לפני במעוף עין ואינן. כל צמחי הארץ לאין ואפס יהיו; כל צורי הגראניטען כדונג נָמַסו. כל המוצקים יהפכו לרגלי פעולת החם החזק לנוזלים. הנוזלים יזרמו ויכסו עין כל כדור הארץ, ירתחו וינדפו לקיטורים; הקיטורים יכתירו כל הארץ; והארץ תהָפֵך לאט לאט לקיטור גאַז המתלהב במראה לבן אדמדמי, תרקיע לשחקים ותהי כשמש בשמים ממעל וכמוה תפיץ אור יקרות; ואנכי חדל אישים הנני בבטן ומרכז הכתם הקיטורי הלזה, אשר גדלו הוא בכפלי 1400000 ככדור הארץ הנוצר ממנו אחרי כן; אעופה ואתעלה במרחבי מסלולי כוכבי הפלאַנעטען; גֵוי ימס לנוזל, והנוזל ינדף לקיטור ויתבולל כאחד האַטאָמען הקטנים מאד מאד בין קיטורים אין ספורות אשר יסולו להם מסלות במרחבי אין קץ.

מה נורא היה החלום הזה! או במלות היותר נכונות: מה נוראים היו המראות האלה!

כתבתי ואחוק בספר הזכרון כל חזיונות הדמיון הנורא הזה, שכחתי התבל ומלואה; שכחתי את דודי הפראפֿעסאר וגאנז המנהל וגם המעבָר אשר אשוט עליו. רוח הפֿאנטאזיע לא רפתה ממני.

"אכסעל, מה לך?“ שאלני דודי.

לטשתי עינים מְזָרות אימה ובלתי נָעות ואביט עליו מבלי ענותו דבר.

"השָמר לך, אכסעל, ושמור על נפשך! פן תפול הימה! צעוק צעק דודי בקול.

ברגע זה ארגיש כי גאנז יחטוף ידי וילחצנה בכל שארית כחו. ולולא הוא שהיה לי, כי אז, בלי כל שפק, חיי לשאול הגיעו.

"אלהים עמך, אכסעל! מה לך?!“ צעק דודי, "האם דעתך נשחתה? מה לך?!“

"מה זה? וממה זה נדבר?“ עניתי אחרי שוב אלי רוחי כמעט.

"האם הנך חולה, אכסעל?“

"בלעדי, אינני חולה; רוח הדמיון עברה עלי ותוכל לי; אבל עתה כבר רפתה ממני, האם הכל שלום אתנו פה, דודי?“

"הכל שלום, הכל במצב טוב ונעלה! הרוח מנשב כדרוש לחפץ מסענו, פני הים כראי מלוטש, והננו נוסעים קדימה במהירות נמרצה, ואם לא אשגה במשפטי, אז עד מהרה נבא אל החוף“.

חגרתי שארית כחי וצופה ומביט הייתי על פני האופק…

אבל קו המגביל פני האופק יתבולל בלי חָשך עם קוי העבים, וכל חוף לא ירָאה.

 

לג    🔗

יום השבת 15 אויגוסט.

הים הוא שוקט, פניו לא שֻנו, כל אדמת יבשה לא תרָאה, האופק יתרחב מאד.

רוח הדמיון אשר יציקני קלני מראשי, ודודי הנהו זך־הרעיון, ובכל זאת פניו זועפים, וירא וישקיף מבעד לקנה הראי כל המרחב מסביב, ובלב נשבר ונדכה חבק זרועותיו על לבו.

ואראה והנה דודי הולך ושב אל תכונת אי סבלו, ויהָפך לאיש אף וחמה כמקדם, אחוק גם הפֿאקט הזה לזכרון בספר הזורנאל.

רק כל חלי וכל מכה וסכנה אשר יקרוני, יש לאל ידם לדלות מלב דודי שביב אהבת אדם, אבל ברגע חלפם והיתה הרוחה, אז תשוב התכונה הפראפֿעסאָרית להרים ראש, תְכַבֶה שביב הזה, ותמלוך היא לבדה בלבו.

ובאמת פליאה דעת ממני, מדוע ולמה יחרה אפו? הלא מַסַענו נבצע במצב טוב, מעבָרֵנו ירחף במהירות נמרצה?

דודי! האם לא אשגה כי דאגת מה תרגיז מנוחתך? שאלתיו ברגע ראיתיו מגיש קנה הראי אל עיניו.

"דאגת מה? אין כל מאומה“.

"אם כן אפוא, רוח הסבל תנוס ממך דודי, הנך…

"רוח הסבל אם תנוס, אל תתמה על החפץ!“

ומדוע? הלא שָטים אנחנו במהירות נמרצה?

"אף אמנם נשוט במהירות, אבל הים רחב ידים הוא מאד!“

אזכירה פה, כי הפראפֿעסאר חָשַב אורך הים הזה שבבטן האדמה בערך שלשים פרסאות, ואנחנו כבר עברנו עליו שלש פעמים כהנה, וכל חוף לא נראה.

"מסע כזה יקהו אופל!“ דודי שאוג שאג, "לא לעזר ולא להועיל הוא! הן לא נרד לעֻמת המרכז מאומה! צר לי על העת כי תנוס ואנכי לא באתי הנה לשוח באני שיט עלי נהר.

מה זרה היא תכונת דודי! הוא ידַמה המסע הנוכחי להולך לשוח באני שיט; והים הגדול הזה – לנהר!

אבל דודי, אשאלהו, אם הלכנו עד הנה בדרך אשר הלך בה סאַקנוססעם הלא….

"זאת היא השאלה הראשיית: אם נלך בדרך סאקנוססעם?! אם עבר הוא בדרך הלזו? ואם הנחל "גאנז באַך“ אשר בעקבותיו ירדנו לא הוליכנו שולל ויט אותנו מדרך האמת?“

"איך שיהיה, אל ירע בעינינו על המקרה אשר הביא אותנו הנה, מה נפלאים המה המחזות פה!“

"לא עת התענג על מחזות היא עתה, אכסעל: אנכי הצבתי לי מטרה אחת, ולה כלתה נפשי! אתה תתענג על מחזות, מה לי ולמחזות! אל תוסף דבר אלי עוד על אודותם!

שמעתי כי ידבר דודי דברים אלה בדאבון לב, אשר לא חפצתי לקחת חלק בו. –

בשעה הששית בערב, בקש גאנז שכרו – שכר שבוע תמים, וישלם לו דודי ארבעה ר"ט כמדובר בחוזה.

יום הראשון לשבוע 16 אויגוסט.

אין כל חדש תחת שמי הגראַניטען. מצב האַטמאָספֿערא כיום תמול, רוח חדש יחל לאט לאט לנשב, פעם בפעם בהקיצי משנתי שקדתי לבקר מצב האור, כי יראתי כי אמרתי, פן תעמוד העלעקטריציטאֶט מלהפיץ עוד אורה, אך עד הֵנה לא עזבָנו אור יקרות הלזה, צל המעבר נראה על פני גלי הים באר היטב.

הים הזה לפי הנראה אין לו קץ ותכלית! רחבו יתחרה עם רחב הים התיכון אשר על פני האדמה, ואולי – גם עם רחב ים האטלאנטי!

דודי ישקוד לבקר מדת עמקו, הוא קושר מפץ ברזל בקצה חבל ארוך הצנוף כדור וישליך הקצה עם המפץ אל המים ומתיר צניפת החבל בארך מאתים קומות (קלאַפֿטער).

קרקע אין.

בעמל רב עלתה בידי שלשתנו להשיבו אלינו.

גאנז יעירנו לשום עין על מפץ הברזל המשוי ממים: עליו נראו עקבות פלאות… כן הוא! עליו יופיעו עקבי פחד! – כאלו נתח הברזל הלזה נלחץ בין שני גופים מוצקים…

אנכי מביט על גאַנז בפנים מפיקים אותות שאלה.

"Tänder!” יאמר אלי גאַנז.

אנכי לא אדע פשר המלה הזאת, ואני לדודי אפנה למען יפתרנה לי.

אבל לאשר ראיתי כי דודי תפוש בעמקי מחשבות, לזאת חשבתי כי אצא מגדר המוסר אם אפריעו ממזמותיו, לכן שמתי אל גאנז פני שנית.

האיסלאנדי הזה פתח וסגר את שניו פעמים אחדות וינקש בָהֵנה, ובאלה האותות הוא פתר לי המלה הזרה.

"שִנַיִם!“ צעקתי מנהמת לבי, "שִנַיִם! אמנם כן, הם עקבות שִנַים! הן הֵנה שִנֵי איזה חית הים אשר נלחצו ויחדרו אל תוך הברזל!

מה עצמו אפוא הלחיים אשר בהנה נטועות שִנַים כאלה!

האם לא ישחו עוד במצולות הים הגדול הלזה איזה חיתו קדומות ואיומות אשר מלפני המבול, השואפות לדם יותר מחיתו האקולען והתנינים?

לא גרעתי עיני מעקבות השנים החרותים עלי מפץ הברזל הלזה למען אוָכַח, אם לא אעוף גם הפעם על כנפי רוח הדמיון ואראה חלום בהקיץ?

כל היום ההוא היה לבי הולך וסוער. ולעת הערב הרגשתי כי עיף ויגע אנכי, שכבתי לישן ושנתי לא ערבה לי.

יום השני 17 אויגוסט.

אתחרה לשער בנפשי תכונת הבע“ח מהתקופה השניה שלפני המבול, אשר הופיעו אחרי השבלולים, חיתו הסרטנים והדגים, ולפני – בע”ח היונקים אשר על פני האדמה.

אז היתה תקופת הזוחלים הענקים.

הענקים הזוחלים האלה, חיו אז חיי החברה ביַמים היוריסטים²¹.

הטבע חנן אותם ויתן להם כל האָרגאַנען בעין יפה; מה עצמה הרכבת מבנה גום? מי יספר עזוז גבורתם! הזוחלים הנוכחים: הלטאות, הנחשים והקראקאדילען הענקים והנוראים שבזמננו, במה נחשבו לעמת אבותיהם הקדמונים מתקופות הראשונות? כאין וכאפס! וארגז תחתי בשָעֲרִי הענקים הקדומים האלה. כל עין אדם לא ראתה אותם בחיים חייתם, המה הופיעו לפני יצירת האדם, ורק עצמותיהם אשר תִמָצאנה במִכְרות תהיינה לעינים לחכמי הנתוח לתאר ולתת מדה וקצב לגֵוָם והרכבתם הנפלאה.

העצמות האלה נמצאו במִכְרות שיד הבלול בחמר, אשר האנגלים יכנוהו בשם "מערטעל שחור“.

כבר ראיתי בעיני בהאמבורג, בבית המוזעאום, השלד (שקעלעט) של הלטאה (ящерица) אחת מאורך שלשים רגל, ומי יודע אם לא יביא היום המקרה לידי להתראות פנים בפנים עם דוגמאות חיות וקיימות אלו מהתקופות שלפני המבול?

ברגשי אימה ופחד הנני מביט על פני הים. אפחד ואירא כי עוד מעט ותופיע לפני אחת החיות אשר תקננה בים הלזה.

ואראה, כי לב הפראפֿעסאר לידענבראק יקח לו חלק בפחד הסכנה המרחפת, או למצער – יחשוב מחשבות על אדותיה. כי אחרי בקרו נתח הברזל הנשוך משִנֵי איזה ענק מוזר, הוא משקיף ומביט על הים.

ארור הרגע אשר בו החליט דודי למדוד הים! בטח הרגזנו איזה ענק, וקרוב הדבר כי בפתע פתאם יתנער מרבצו ופנה למעלה לקראתנו להגיש לנו אות תודה בעבור חריצות כפינו בבקרת טבע הים הלזה ותכונתו!

ואשקיף על כלי נשקנו, להוכח כי הנמו במצב הדרוש.

בראות דודי את אשר אני עושה, הניע לי בראשו לאות, כי דבר בעתו הוא.

על פני המים נראה איזה רגש גלים, הרגש הקל הלה יורה על רגש אחר החזק ממנו אשר בטח יָצא אל הפועל בשדרות מים תחתונות, הסכנה קרובה לבוא, דרוש לשית לב ולהזהר.

יום השלישי 19 אויגוסט.

בערב היום ההוא, או במלות יותר צודקות – בעת אשר התנומה תחל לדפוק על דלתי עפעפינו – כי על הים הזה חקות יום ולילה, נשף וערב אין – ברק אור התמידי הכנו בסנורים כאלו נוסעים אנחנו תחת קרני אור השמש שעל ים ציר הצפוני. גאנז עמד אצל המשוט (רודער) ואני נרדמתי ואישן.

אחרי שתי שעות, ננערתי פתאם ממדחפה עצומה.

המעבר שלנו הורם ממעל לפני המים בכח עז נורא מאד וינדף הצדה הרחק כעשרים קומות.

מה זה?! צעק דודי, מה זה!

גאנז יורה לו על איזה חומר שחרורי, המתרומם לרגעים למעלה ויצלול למטה – הרחק כמאתים קומות ממנו.

"הוא חזיר הים איום!“ אקרא אני.

"כן הוא! כן!“ קרא דודי, "והנה עוד לטאה ימיית! ומה עצמה מדתם ומבנה גֵוָם!“

"והנה עוד קראקאדיל! מה נורא ועצום הוא! ראה נא דודי: לחייו כערוגות השדה! ראה נא שדרות שניו העצומות! אהה, ברגע זה צלל! ויתעלם!“

"תנין! תנין!“ שאוג שאג דודי, "איזה סנפירים מוזרים!“ ראה נא אכסעל, איכה ינדוף האויר והמים מנחיריו!“

אמנם כן ראיתי שני עמודי מים התרוממו ממעל לפני הים, גבוהה גבוהה.

נבהלנו ונחפזנו, לעינינו הופיע עדר ענקי חיתו ים נוראות ומוזרות, לא יאָמן אם יסופר ערך מבנה גויותיהנה. הצעירה והקטנה שבהן, תוכל להפוך בשִנה האחת המעבר שלנו.

גאַנז חתר להסב המעבר שלנו החלש, עד אשר מפרשי תרנו נדפו מרוח המרחף, למען נחיש מפלט לנו מסכנת השכנים האיומים האלה; אבל פתאם ראינו,: כי גם מעֵבר השני הופיע מחזה איום ונורא – שם רבץ צב־שלטי הרחב כארבעים רגל; ונחש ענק הארוך כמאה רגל הושיט ראשו האיום מתחת למכסה המים.

לשוא! להחיש לנו מפלט לא יתכן! הענקים הולכים ונגשים אלינו, ישוחו ויסבו במחול סביב למעבר שלנו במהירות נמרצה, כמהירות הלאקאמאטיוו הנחפז עלי נתיבות הברזל, ואחטוף קנה רובה. אבל איזה כדור עופרת יצליח לחדור מבעד לקשקשי שריוניהם הקרניים?

כנציבי שיש עמדנו נבהלים ונאלמי דומיה.

הענקים נגשו הלוך וקרב אלינו: מעבר מזה קראקאדיל, ומעבר מזה – נחש, והנשארים נעלמו במצולה.

ואחפוץ לירות במו, אבל גאנז הפריעני מעשות זאת.

כחמשים צעדים ממעברנו נפגשו שתי החיות ותתנפלנה אחת על רעותה, ושצף קצפן הנורא הכה אותנה בסנורים לבלי ראות אותנו.

המלחמה האיומה ביניהן, היתה כמאה צעדים ממעברנו ויהי לאל ידנו לבקרן בעין שקופה.

אבל ראה זה אסון חדש; לפי הנראה, גם יתר החיות חפצו לקחת חלק במערכת המלחמה: חזיר הים, התנין, הלטאה וצב השלטי הופיעו שנית על פני המים.

על הדבר הזה העירותי את גאַנז. אבל הוא הניע ראש לאות השלילה, כי לא כן הוא.

"Twa” יאמר אלי.

"מה? שתים? דודי! הלא גאַנז יחליט כי רק שתי חיתו ענק תתאבקנה ותלחמנה ביניהן…

"הוא ישפוט בצדק“ ענני דודי ולא גרע עיניו מקנה הראי.

"בצדק?“

"אמנם כן; פקח נא עין לטושה, ואז תראה: כי לחית ענק אחת אפה כאף חזיר הים, ראשה – כראש הלטאה, שניה – כשני הקראקאדיל. הדבר הזר הזה הוליכנו שולל לשפוט כי רבות הנה, התדע תכונת החי הזה? הוא האיום והמסוכן שבכל הזוחלים הקדומים שלפני המבול, – הוא הנקרא "איכֿטיאָזאַוור!“

"והחי השני?“

"השני – הוא נחש, עם קשקשי צב השלטי, והוא צר ואויב גדול להזוחל "איכֿטיאָזאַוור“ הנחש הענק הלזה הוא אשר יקרא "פלעזיאָזאַוור“.

נוכחתי לדעת, כי באמת גאנז בצדק ישפוט: רק שני ענקים יתאבקו… לא יותר. הנה הנם הזוחלים האיומים מיַמי האצעאנען הקדומים. הנה הנן העינים מזרות אימה של האיכֿטיאָזאַוור אשר כל אחת מהנה היא כגודל ראש האדם, הטבע חננו ויתן לו מוכנות־הראות עצומות כאלה אשר תוכלנה נשוא לחיצת שדרות המים אשר תרבצנה עליהן במצולות עמוקות מאד. בצדק יקרא הענק הזה בשם "תנין־הזוחלים“ יען כי בגודל גוו וחריצותו הנמרצה לשחות במים ידמה אל התנין הגדול (וואַללפיש); ארכו למצער מאה רגל; זאת אשער בנפשי בעת אשר ישא זנבו קוממיות ממעל למים, מה נורא הוא לועו! שוחרי הקדמוניות יחליטו כי יש לו לא פחות ממאה ושמונים שִנַיִם.

הפלעזיאָזאַוור – הוא נחש שמבנה גוו הוא בתכונת צילענדער ולו זנב קצר, כפות רגלים כמוטות משוט אשר ישתמש בהן לשחות במים. כל גופתו (רומפף) מכוסה בקשקשים, צוארו הארוך, הספוגי והכפוף כמו אצל השוואַן, יושיט ממעל למים על רום שלשים רגל.

שעה ושתים חלפו ולמלחמה אין קץ, התאבקו בשצף קצף נורא ולא ייעפו. הלוחמים, פעם יקריבו ופעם ירחיקו מערכתם מהמעבר שלנו, אנחנו נצבים בלי כל רגש, ונכון כלי נשקנו לירות במו, בעת כי תקרב הסכנה לבוא.

פתאם נעלמו הענקים הלוחמים. רגעי מספר חלפו ולא הופיעו. בטח תכלה המלחמה במצולת התהום, אמרתי בלבי.

בפתע פתאם הופיע הראש הגדול של הנחש "פלעזיאָזאַוור“ פצוע פצעי מות, קדקדו לא נראה עוד, רק הושיט צוארו הארוך, התנשא, ויכוף, וימחא על פני הגלים ויצָנֵף כתולעת קרועה. המים הָרתחו השלכו עָל למרחוק ויזו רסיסים על עינינו. אבל עד מהרה תמו רגשי הענק המנוצח הלזה, גדודיו הלכו ורפו, גם צניפת השבץ רפתה, וגזרת גֵוו שוטחה על פני הגלים אשר החלו להשָקט.

ואנחנו לא נדע עתה, מה יהיה עם "האיכֿטיאָזאַוור“, אם ישוב ויעלה על פני הים ממעל, או יתחבא לו במאורתו אשר על פני התהום רבה?

 

לד    🔗

יום הרביעי לשבוע 19 אויגוסט.

באשרנו התנשא רוח חזק והרחיק אותנו ממקום מערכת המלחמה. גאנז עמד אצל המשוט, ודודי הביט בלי חשך על פני הים ברגש אי הסבלנות, למסענו אין כל שטן ומפריע יותר.

יום החמישי – 20 אויגוסט.

הרוח נשב מצפון צפונית מזרחית. האויר חם מאד, מסענו היה במהירות ½3 פרסה לשעה.

כחצות היום נשמע שאון המולה ממרחק רב. אחוק הפֿאַקט הזה על ספרי, אבל לפתור אותו אין לאל ידי: קול השאון הזה, אין קול ענות חיה ואין קול ענות מלחמה, קול שאון אנכי שומע.

"בלי תפונה“ ענה דודי חלקו, "בלי תפונה, יש במרחק איזה סלע או אי הים אשר הגלים ינָדפו בו“.

גאנז עלה על ראש התרן, אבל כל סלע וכל אי לא ראה.

שלש שעות חלפו להן והשאון הולך ושואן בלי חשך – דומה מאד לשאון מים הנופלים (וואססערפֿאלל).

"דודי, אדמה כי שאון מים הנופלים הוא, ואיך מלפניך משפטו יצא?“

דודי הניע ראש, כי לא דברתי נכונה.

אבל מדי רגע ורגע נוכחתי לדעת, כי לא שגיתי במשפטי.

האם לא נרוץ אל תוך שוחה עמוקה אשר תובילנו שאולה?!

הפראפֿעסאר הנכבד לידענבראָק, הוא אוהב שוחות עמוקות ווערטיקאליות כקו האנך, והמקרה הזה אולי יחָשב בעיניו למלאך מושיע, אבל לי אני בן אחיו – לא יָשַר בעיני עד מאד.

איך שיהיה, ברור הדבר כי לא רחוק מזה – אולי במרחק שתי פרסאות מאתנו – יצוא יצא איזה חזיון חדש לפעלו בלוית השאון; כי מרגע לרגע, קול השאון הזה היה הולך וחזק מאד.

מה זה, ואיה הוא? בשמי הגראַניטען ממעל או על הים מתחת?

צופה ומביט הייתי בשקידה רבה על הקיטורים התלוים באויר, ואתחרה לשער בנפשי מדת עמקם. השמים שקטו, העבים נראו כנחים ושקועים בזהר קרני אור יקרות; ואביט אלי מרחב האופק והנהו צח ובהיר.

אם השאון הזה הוא תוצאות מים הנופלים, אם כל מי הים הזה יגיחו אל התהום רבה, הלא אז, זרם המים יחליף כח לרוץ מרגע לרגע ביתר עז, והמרוצה הזאת תובילנו אל ירכתי שאול.

ואשים עיני ולבי על זרם המים, אבל ראיתי כי קל וחלש הנהו: בקבוק ריק השלכתי על המים וישאר מאחרינו. –

אחרי חלוף כשעות ארבע, עלה עלה גאַנז שנית על ראש התרן, משם היה צופה ומביט בשום לב על כל מרחבי האופק. הוא ראה איזה דבר חדש, פניו לא הפיצו אותות תמהון, רק עיניו הביטו על נקודה אחת.

"הוא רואה דבר מה“ אמר דודי.

"כן הוא, כמוך אשפוט גם אני, כי רואה הוא איזה דבר חדש, עניתיו.

גאנז ירד והושיט ידו הנגבה ויאמר:

"Der, Nere!”

שם! פתר לי דודי.

דודי לקח קנה הראי בידו והביט בעדו בערך רגע אשר לשנה נחשב לי, ואחרי כן קרא בקול:

"כן הוא! כן!“

"מה אתה רואה דודי?“

"עמוד מים רם ונִשא, אני רואה – יורק בזרם עב מעלה מעלה!“

"האם נפגוש פה עוד הפעם איזה ענק מחיתו הים?“

"מאד יוכל היות!“

"אם כן אפוא, נחתור נא לשוב מערבה! מי יודע איזו סכנה תרחף לקראתנו! לא משחק הוא להתחרות עם החיות הקדומות!

"אעשה כדברך, נשובה; אולם בכל זאת, הידעת אכסעל? יהי מה – נלכה ונשוט לקראת המחזה!“

ואביט על גאַנז, והנהו עומד אצל המשוט ויכוננהו ברוחו השקט והקר התמידי.

אם אמנם מובן הדבר, אשר אם ממרחק כזה ירָאה עמוד המים המורק מנחירי חית ענק, הלא תהיה החיה הזאת גדולה ועצומה מכל חיתו הים הלזה ודרוש להחיש מפלט מפניה, אבל – הן לא באנו הנה למען לנוס ולברוח.

ונשוט הלאה קדימה, ערך עוד ווערסט אחד ועמוד המים ירום ונִשא, וגבוה ממרחק ירָאה ביתר שאת.

אדון כל הבריאות! האם אשגה ברואה?! היֵאָמן: כי ארך החיה יהיה יותר מאלף קומות?! איזו חיה היא אפוא?

על אודותה לא הזכירו החכמים בלומענבאך וקיובע בספריהם מאומה.

החיה לא תנוע, כאלו תרדם ותנפש על פני הים. בהעריכנו אותה, שערנו בנפשנו, כי גלי הים לא יוכלו להרימה רק ירחצו את גֵוָה, כמו שירחצו איזה סלע גדול.

עמוד המים המורק ממנו שיאו לרום 500 רגל יגיע וישוב ויתפוצץ לרסיסים כגשם שוטף על פני הים בשאון רעש. אנחנו כבוערים וחסרי דעת הלכנו לקראת הגוף האיום הזה, אשר בבשרו יתכן להעמיס מאה אניות גדולות בעלות שלשה תרנים.

זלעפות מות אחזוני, לא חפצתי לשוט הלאה ואהי נכון לגזור החבלים ומפרשי התרן, אני לדודי פניתי, אבל לא ענני ולא הביט עלי.

גאנז התיצב פתאם והושיט ידו אל מקום הענק הנורא, ויאמר:

"Holme!”

"אִי!“ פתר דודי בקול.

"אי?!“ שניתי דברו בתמהון לבב, לחצתי בכתפי ולא יכלתי תת אמון לדבריו.

"כן הוא! כן!“ שאוג שאג דודי, "הוא אי, באין שמץ שפק, אי!“

"איככה יוכל היות, דודי? ועמוד המים המורק, מה הוא?“

“Geuser" ענה ואמר גאנז.

"כן הוא; הוא אחד מהררי גייזער!“²² אמר דודי.

"ומַעיָנו המוריק, הוא כמעין הנודע למשגב במימיו החמים אשר בתחתית ההר געקלאַ!“

ובכל זאת לא חפצתי עוד תת אמון לדבריו, כי איככה יתכן לשגות ככה, לחשוב אי הים לחית ענק!

כל אשר הוספנו לשוט הלוך וקרב, כן הורם גובה עמוד המים ביתר שאת, לא יֵאָמן כי יסופר: עד מה ישוה האי הזה אל מבנה תנין הענק המושיט ראשו הגדול על 10 קומות ממעל לגלי הים. עמוד המים או הגייזער יורק בגאה וגאון מחלק העליון של הראש. בשפת איסלאַנד הונח השם "גייזער“ על "שגעון“ והשם הזה פה נאה ויאה. פעם בפעם ישָמעו רעמי חרש ומי הגייזער ינדפו ויורקו בשגעון ושיאם לעב יגיע.

המעין הרותח הלזה בודד הוא במועדיו, הוא אחד פה השואן ומוריק ואין שני לו: מסביב לו לא יראו עמודי עשן ולא מעיני רותחים אחרים. כל כחות הוואולקאנים נקבצו כלם בו לבדו; קרני אור העלעקטרי יחדרו אל תוך עמוד המים והוא מבהיק ומכה עיני המביט בו בסנורים; כל נטף ונטף ממימיו ישית עליו עדיו משלל צבעים כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם.

"הבה נשוט ונגש אליו, אליו!“ צעוק צעק דודי.

אולם בראשונה דרוש לנו לגשת לקרב הצדה, הלאה מעמוד המים פן ישטפנו במימיו הזידונים.

גאנז נהג מעברנו בשום שכל וחריצות כפים והגיש אותנו אל עבר האי השני, אנכי קפצתי על הסלע ראשונה ודודי אחרי, וגאנז נשאר על עמדתו אצל המשוט.

האיש המתון הזה גאנז, גם הפעם לא רפתה רוחו הקרה ממנו.

אנחנו יצאנו על אדמת האי המרכבה מחמרי גראניט בלולים עם צורים וואלקאניים. פני האי רעדו תחת מצעדי רגלינו כקירות קלחת קיטור רותחת. בעמל רב עלה בידינו ללכת עליו, כי פניו להטו, ונגש אל פיו המרכזיי אשר בעדו יורק זרם הגייזער, ואנסה לצלול הטהערמאָמעטער במי הרותחים, והוא הורה לנו 163 מעלות החם – במעלות צעליזיאוס.

וָאשיחה עם רוחי: כי הרותחים האלה בטח יורקו ממקור הנשען על יד להב הפנימי, והדבר הזה יתנגד אל שטת דודי הפראפֿעסאר הנכבד.

לא יכלתי עצור ברוחי, ואומר לו הדבר הזה.

"האם לא תראני, דודי? לא אוכל לכחד, כי עד כה האירה ההצלחה פניה אלינו בכל מצבי מסענו, אבל בכל זאת הלא בהיר הוא בשחקים כי סוף דבר נגיע אל המקומות ההם אשר חם המרכזי יעלה עד למעלה הגבוהה מכל מעלות הטעהרמאָמעטער.

"האמנם בצדק תשפוט? נראה ונוכח!“ ענני דודי בקשי ערפו.

דודי קרא שם האי הוואולקאני הזה בשמי, ויתן אות לשוט מזה.

עוד רגעים אחדים לא גרעתי עיני מהגייזער. זרם המים הורק מקרבו חליפות באיכות בלתי ישרה. פעם בכח חלש ופעם בכח עז; וזאת היא רק לרגלי תמורת לחיצת הקיטורים אשר באוצרו הטוב פנימה.

ונפן ונסע מזה, ונסב את הר גייזער על שפתו הדרומית, ומשם עברנו אל לב הים.

בעת אשר עמדנו על האי גייזער, הביא גאנז את המעבר שלנו אל מצב נכון ונעלה.

ואני טרם הפרדי מהאי, חקותי בספר הזורנאַל מדת המרחק אשר כבר עברנו.

כבר התרחקנו 270 פרסאות ימיות ממבוא נועה, והננו 620 פרסאות רחוקים מאיסלאַנד.

 

לה    🔗

יום הששי 21 אויגוסט.

ההר המפואר גייזער התעלם, הרוח החליף כח וינשאנו הלאה מהאי "אכסעל“ בחפזון, לפי ראות עיני, ימיר האויר עד מהרה מצב איכותו. האַטמאַספֿערא מלאה מקיטורים ואֵדים עמוסי עלקעטריציטאֶט. העבים הֵשַחו מטה וַילבשו קדרות; קרני אור העלעקטרים רק בעמל חדרו בעדם.

רוח נכאה ועצבת עברה עלי – כאשר דרכה לעבור על כל נפש חי אשר על הארץ ממעל, בעת יתקדרו השמים בענני הרת חזיזים. לפאת נגבה ממעל לאופק, התקבצו עבים איומים המפילים עלי זלעפות מות. האויר לחוץ, והים שוקט.

מעבה העננים נדמה למפרשי צמר גפן (וואַטטע) גדולים, קבוצים בלי סדרים, התנפחו לאט לאט ויתלכדו יחד, כבדים היו עד כי לא יכלו להתנשא מקצה האופק, רק לרגלי הרוח החזק אשר התפרץ בשדרות האטמאספֿערא העליונות הוצקו, התלכדו, והיו לאחדים – לענני עבים מבשרי חזיזים ורעמים נוראים. הַרְחֵק תחת שמי הגראניטען, הופיעו עוד קיטורים בהירים, אבל חיש מהר התעלמו ויתבוללו בעב הענן אשר יחשך משחור תארו.

האטמאספֿערא היתה עמוסה מאד מהעלעטריציטאֶט. כל יצורי גוי שתוים ממנה לרויה, עד כי שערות ראשי סָמָרו, קמו וגם נִצָבו, כמו שיקרה לאיש אשר יגע במוכנה עלעקטרית.

לו נגע בי אחד מרֵעַי, דודי או גאַנז, אשפוט, כי בלי שפק הרגישו רעד עצום בכל גֵוָם.

בשעה העשירית בבקר, רפו כמעט אותות הסער; הרוח שקט לעתים, אבל – כאלו רק למען הנפש מעט ולהראות כן עזוז נוראותיו; מראה השמים היה כשק גדול נפוח המכיל בקרבו אוצר סער נורא.

"אויר הבלתי נעים נכון לבוא“ אמרתי אל דודי.

דודי לא ענני דבר. סר וזעף היה, על כי לא זכה לראות קץ וסוף לים הזה. באמרי אליו דבריו אלה לחץ בכתפיו,

"רוח סועה וסער נכון לבוא. אמרתי אליו שנית.

דומיה כוללת שררה. הרוח שקט. התולדה כלה נדמתה דומית מות. על ראש התרן הופיעה כאש קלה מרחפת; מפרשיו נלחצו מטה, מקופלים קפלים (פֿאַלטען) כבדים. מעברנו נצב מבלי נוע על לב הים החשוך וחלק כראי מלוטש.

"מה יסכנו לנו עתה מפרשי התרן?“ אמרתי עם לבי, "הלא רק למכשול ולפוקה יהיה לנו בעת הסוער וסער?

"דודי!“ קראתי אני, "הבה נורידה התרן ומפרשיו, הלא טוב להזהר בעוד מועד“?

"האנכי אוריד התרן ומפרשיו?!“ שאג דודי בקול, "אם ינָתן לי מלא תבל כסף וזהב לא אעשה הדבר הזה! מי יתן והפחד אשר תפחד יאתיני! – יתפרץ לו רוח סועה וסער! יזעף יקצף לו בשצף קצף ממעל לראשי! ורק כי אזכה לראות סלעי החוף, ושם – יוכל המעבר להתפוצץ לו לרסיסים!“

עוד הוא מדבר, ופני האופק מפאת נגב שֻנו; הקיטורים הנקבצים נהפכו למים, האויר נמתח פתאם במרחבי הריקות אשר נהיתה לרגלי התלחצות הקיטורים – ויגיח בכח עז כזה, עד כי נהפך לסערת אוראַגאַן. עלטה גדולה פרשה כנפיה השחורות והאיומות, חשך אפלה על כל סביבותינו, ולא ראיתי כל מאומה.

הגלים הרימו מעברנו, הפילו את דודי על פניו, וישליכוהו מעבר אל עבר, אחריו נפלתי גם אני, ואזחול על גחוני אליו. ראיתיו נאחז בחבל עב – והנהו שבע רצון מסערת הים וזעפו.

וגאַנז העשוי לבלי חת, עמד על משמרתו – משמרת המשוט, תלתלי שערותיו הארוכות סובכו והרוח טלטל אותנה טלטלה גבר פעם לפניו ופעם לאחריו, ומה השתוממתי עוד לראות איסלאנדי זה בתאר מוזר ופֿאַנטאַזי, כי מקצות כל שערותיו כידודי אש התמלטו.

בהביטי בפניו נתתיו בשרעפי דמיוני לאיש קדומים שלפני המבול – לאחד האנשים ההיו בימי חיתו האיכֿטכיאָזַוורים והמעגאטעריומים.

התרן שלנו עודנו עמד כן. מפרשיו נופחו כשלחופיות ונכונים מדי רגע להבָקע. המעבר רץ במהירות נמרצה אשר לא תֵאמן ואנכי צעוק צעקתי כאיש נואש:

"התרן! התרן!“

התחננתי באותות המתאבק עם מר המות כי יסירו התרן ומפרשיו.

"זאת לא זאת!“ שאג דודי בקול, "במחיר מלא תבל כסף וזהב לא יוסרו“.

ואפן אל גאנז באותות תחנונים.

"לא“ רמז גאנז בנחת במנוד ראשו.

ממרחק ראיתי כי ארובות השמים נפתחו ויהי מבול מים במלוא האופק כלו אשר אליו היו פנינו מועדות, וכי עד מהרה פגוש יפגוש גם אותנו. שאון מטרות עז כבר היה שואן באזנינו.

אך העבים בפתח פתאם התבקעו, שמו את הים כמרקחה והעלעקטריציטאֶט הנעורה לרגלי ההתנגדות הכֿעמיית העצומה אשר נהיתה בשדרות האויר העליונות – יצאה עתה אל פעלה. קולות רעמים נוראים נשמָעו. הברקים רצו ברצוא ושוב, דלגו כאילים, התבוללו ויחצו איש את משנהו כתבנית הצלב, ויעבטו ארחותם כנחשי עקלתון; והקיטורים התקבצו ויהיו לאחדים; כדורי ברד קטנים, הנופלים על כלי נשקנו ומוכנותינו, נוצצו ככדורי אש; הגלים התרוממו למעלה ראש ושיאם לעב הגיע – נדמו להרים רמים וואולקאניים המכילים בקרבם נהרי אש, ועל מקום קצם הופיעו קוי אש.

ואעצום עיני מראות; האורות האלה הכוני בסנורים; קולות הרעמים החרישו אזני; ואחזתי בתרן אשר חשב להשבר ויכוף כאגמון ראשו.

……….

……….

פה תהיינה רשימותי אשר אחוק בספר הזורנאל ממקרי מסענו – קרועות, שסועות, קצרות ובלתי ברורות, אשר תעידנה על סערת לבבי בקרבי, ועל מצבנו הרע בעת הזאת.

……….

……….

יום ראשון לשבוע 23 אויגוסט.

איה הננו? סער האוראַגאן, טלטלנו טלטלה גבר נורא מאד.

מה נורא ואיום היה הלילה!

החזיזים והברקים לא נחדלו, קולות הרעמים לא נִדָמו. מנקבי אזנינו יזוב זוב דם, ואיש לא יקשיב קול דברי רעהו.

ברקים כנחשים יתרוצצו מטה ובמעוף עין ישובו וינָדפו בכפת הגראַניט.

ואם תתפוצץ הכפה לרסיסים?…

עיני תחזינה צאת הברקים בתבנית כדורי אש – ככדורי כלי תותח – וקול הרעם לא יתחזק עם זאת, יען כי עָצמו יעבור כבר גבול החוש הנתן לאזן האדם להקשיב, אם יצאה אש מלפני ה' ותגע רגע אחד בכל פנות בתי אוצר אבקת שרפה אשר על כל פני תבל ארצה – גם אז לא יספנו לשמוע קולות רעם עצומים מאלה.

העבים הפיצו אור מבריק בלי חשך; העלקטריציטאֶט התפעלה מהם בלי מרגוע; עמודי מים הורקו מעלה באין ספורות – אל תוך האטמאַספֿערא, ובשצף קצף נפלו אחרי כן מטה.

דודי שכב בירכתי המעבר ולא נע. החם החליף כחו מעלה מעלה; הבטתי על מוכנת הטהערמאמעטער…. (אותותיו – אותות המעלות – נמחו).

יום שני 24 אויגוסט.

מתי יהיה קץ הפלאות האלה?

אנכי ודודי הננו כבר רפויי כח, שבורים ונדכאים, רק גאנז לבדו עומד הכן באמץ הלב כדרכו תמיד, מעבָרֵנו ירוץ בלי חליפות לפאת נגבה מערבה. כבר נרדפנו על צוארנו הרחק מהאי "אכסעל“ יתר ממאתים פרסה.

כחצות היום, התפרץ הסער אוראַגאַן עוד ביתר עז. הננו אנוסים לאסור נפשנו בחבלים אל המעבר. הגלים מדלגים כאילים ממעל לראשנו.

זה שלשת ימים תמימים לא יכלנו לקחת דברים בינינו אף מלה אחת; גם אם נפתח פינו ונניע כל חמשת מוציאי המבטא, אבל אין אמר ואין דברים כל הגה לא ישָמע. לשוא נתחרה לבטא איש אל תוך אזן רעהו – אזנו אטומה.

דודי חגר שארית כחו ויזחל אלי ויבטא מלות אחדות ושערתי בנפשי כי אמר יאמר אלי.

"אנחנו אבדנו!“

ואכתוב אליו לאמר.

"נמהרה נא להוריד התרן ומפרשיו!“

ויעש לי אות, כי נאות לזה.

לפתע פתאם הופיע על קצה מעברנו כדור אש.

התרן ומפרשיו נהרסו התנשאו עָל, עפו גבוהה גבוהה כצפרי פטעראָדאקטילען או שארי צפרים פֿאַנטאַזיות שלפני המבול.

זלעפות מות אחזוני. כדור אש חציו לבן וחציו כעין התכלת גדול ככדור כלי תותח התנועע כה וכה, סובב לו בתוך סערת האוראַגאַן, מקפץ ומדלג כאיל מפִנה לפִנה, יקפוץ לו על אמתחת צדת דרכנו וישוב מטה, אחרי כן, כבן־אדם התנחם ופנה למעלה, נגש וקרב אל ארגז אבקת השרפה. "הפעם קרב קצנו!“ אשיחה עם מר רוחי.

אמנם עד ארגיעה, התרחק הכדור מהארגז ויקרב אל גאַנז, המביט אליו ברוח קרה, הכדור נגש וקרב אל דודי, והוא כורע על ברכיו למען לא יפגשהו, עתה ישים אלי פניו. אימת מות נפלה עלי, כל עצמותי רחפו ממגור, הכדור התהפך, התנודד מסביב לרגלי האחת אשר חפצתי להרימה ולא עלתה בידי.

במלוא רחב האטמאספֿערא כלה, נדף ריח קיטור החנקי (אַזאָט־גאַז); הקיטור הלזה חדר אל גרוננו ואל מעמקי הריאה שלנו עד כי כמעט שם מחנק לנפשנו.

מדוע זה לא אוכל להרים רגלי? – והיא כצמודה ביתַד־שרויבע אל רצפת המעבר? אבל פתאם בינותי שרש דבר החזיון הזה: נפילת הכדור העלעקטרי הזה עוללה על כל כלי הברזל הנמצאים על המעבר, ותעמיס אותם בכח המאגנעט; המוכנות וכלי הנשק החלו להתנועע ודא לדא נקשן בצלצלי־שמע. מסמרות נעלי נצמדו אל רצועת ברזל, ולא יכלתי להרים רגלי.

אחרי רגעי מספר הרימותיה, ברגע אשר התהפך הכדור בחפזו וכמעט חטף וימשכני אתו.

הכדור התפוצץ פתאם, ויכס אותנו בזרמי להבות, אהה! מה בהיר ומבהיק האור! וכרגע – נדעך כלו. ונר העלעקטרי טרם יכבה, ראיתי דודי שוכב שטוח על פני הרצפה, וגאנז מעולף מראשו ועל רגליו בלהב פלדות עומד על משמרתו אצל המשוט.

אנה תשאנו רוח הסערה? אנה?

……….

……….

יום שלישי 25 אויגוסט.

הקיצותי מתרדמת צאת נפשי (אהגמאַכֿט) הארוכה. הרעמים והחזיזים לא יחדלון. הברקים ירוצו רצוא ושוב כרוכסי נחשים.

מה אתנו? העודֵנו על הים?

כן הוא, הננו על הים, ורוח סועה וסער תנשאנו במרוצה נמרצה אשר לא יאמן כי יסֻפר; בטח עברנו תחת ארצות אנגליא וצרפת, ואולי – תחת איירופא כלה.

……….

……….

קול שאון ים חרש נשמע, הוא שאון גליו הנדפים מסלעים…. אבל אם כן אפוא…

……….

……….

 

לו    🔗

פה הוא קץ הזורנאַל שלי הארור, אשר הצלתיהו מאסון שבר מעברנו, ומלאתיו אחרי כן.

עתה אשובה לי אל ספורי.

אין לאל ידי לספר מהנעשה בעת אשר נהדף המעבר מסלע החוף, רק זאת אזכרה, כי השלכתי על צורי מכשול שנונים, ולולא החיש גאנז לעזרתי וימשני ממים הזידונים, כי אז כבר בין יורדי שאול נמניתי.

האיסלאנדי הזה משני מן המים אל החרבה וישכיבני אצל דודי עלי חול חם.

אחרי כן שב אל מקום שבר המעבר בין צורי המכשול, למען הצל את כל משאנו.

ואני נדהם ופצוע הייתי, נפעמתי ולא אדבר, כשעות שתים לא יכלתי השב רוחי אלי.

והגשם הלך הלוך ושטוף בלי חשך ומרגע לרגע הוסיפו מטרות עז להחליף כח. הדבר הזה הורה לדעת, כי הברקים והרעמים עד מהרה יחדָלו.

ונמצא מנוס ומחסה לנו תחת שני סלע עבות אשר סככו עלינו. גאַנז הכין לנו מזון, אבל כל אכל תעבה נפשי; זה שלשה לילות עמל מניתי לי ותדד שנתי מעיני, לכן חבלי שנה נפלו עליהן, ואישן שנת חָלל.

ואיקץ ביום המחרת, וארא והנה האויר צח ובהיר, פני השמים והארץ צהלו ושקטו וגם עקבות הסער והחזיזים לא נודעו.

בעת פתחי סגור עיני, נגש אלי דודי בפנים צוהלים ויברכני בברכת השחר.

"ומה, אכסעל, האם עָרבה שנתך?“ שאָלַני.

הדברים האלה יצאו מפיו ברגש כזה, כאלו הקיצותי בביתנו בהאמבורג, או – בעת הופיעי אל ארֻחת השחר אשר שקדה נועה להכינה למעננו.

לו הטיל הסער מעבָרֵנו לפאת קֵדמה, אז שַטנו תחת אדמת אשכנז – תחת העיר הנחמדה לי האמבורג – תחת הרחוב הלזו אשר הוקרתיה, אהבתיה ולכל בה חיי רוחי; אז – הבדילו בינינו רק כארבעים פרסה, אמנם מרחק ארבעים פרסה בנטיה ווערטיקאלית כמעט כקו האנך, הלא באמת יעלה למרחק יותר מאלף פרסה!

כל זאת הגה רוחי במעוף עין, טרם עניתי את דודי דבר.

"מדוע תחריש, אכסעל? הערבה שנתך?“

"מאד ערבה, דודי, ואם אמנם נפעמתי וארגיש כאב אברי, אבל הכאב הזה יחלף לו“.

"מובן הדבר, כי יחלף לו, רק עָיֵף הנך, ולא יותר“.

"דודי, האם לא אשגה, כי הנך כעת שָמֵח וטוב לב?“

"לא תשגה אכסעל!, כן הוא, כן, שָמֵח וטוב לב הנני! מאד תגל נפשי בישועתי, רעי! הלא סוף דבר הגענו אל…

"אל קץ מסענו?“

"זאת לא זאת. – לא אל קץ מסענו, כי אם אל קץ הים, עתה נסעה שנית ביבשה ונחל באמת לרדת אל חיק האדמה!“

"דודי! הרשני לשאלך שאלה אחת!“

"שאל אכסעל, שאל“.

"מתי נשובה ממסענו?“

"מה! תחל עתה לחשוב על שובֵנו! הן לא הגענו עדנה אל מטרתנו, ומדוע זה תחיש לדבר על דבר התשובה?

"חפצתי דודי רק לדעת, איכה נשוב“?

"איכה נשוב? בדרך נקלה, רעי: כאשר רק נגיע אל מרכז הארץ, אז נבחר לנו אחת משתי אלה: או נחתור למצוא לנו דרך חדשה, אשר תובילנו אל פני הארץ ממעל, או לא נבקש לנו חדשות, ונשוב בדרך הזאת אשר עברנו וירדנו בה“.

"אם כן אפוא, יהיה דרוש לתקן מעברנו השבור?“

"מובן הדבר“, כי דרוש הוא“.

"וצדה לדרך? הלא לא תשפיק עוד לימים כבירים אחרי שבר המעבר אשר סבלנו?“

"יוכל היות, כי תדבר נכונה, אבל עם כל אלה, גאנז הלא נער מהיר במלאכתו הנהו, ולא אפונה כי הצל הציל, ככל אשר היה לאל ידו, משבר המעבר אשר קרנו, הבה נלכה נא ונראה“.

ונצא מתחת מחסה שני הסלע.

כל שפק לא היה בלבי, כי סערת האוראַגאַן קרעה את כל מעברנו ותפוצץ ותזר את כל הנמצא עליו לארבע פאות הים.

אבל שגיתי ברואה.

ונשא עינינו ונרא, והנה גאַנז עומד על החוף, ואצלו ערוך כבר כל משאנו בסדר ומשטר נאה.

ויחטוף דודי את ידי גאנז וילחצן באהבה, וירב לו אותות תודה עד בלי די.

אמנם כן, גאנז היה באמת איש נפלא ודגול מרבבה – בעת אשר אנחנו שכבנו הוזים כל הלילה ונישן, חרֵף הוא נפשו להציל הדברים היקרים לנו מכל הון.

דעת לנבון נקל, כי אצל אסון כזה לא יתכן להמלט מכל נזק, וגם מעט מחפצינו הלך לאבדון – כמו כלי הנשק, אך מה לעשות? גם בלעדיהם נוכל לבצע מסענו. אבקת השרפה נשארה בשלמותה ותמלט מכל נזק.

"מה לעשות!“ ענה דודי, "עתה גם אבקת השרפה לא תצלח לנו לכל דבר, ולא נוכל לשעשע נפשנו בצוד ציד.

"והמוכנות שלנו, דודי?“ מה נהיה אתן?“

"המוכנות? – הנה פה עומד המאַנאָמעטער. הוא ראש הדברים הנחוצים לנו; בעזרתו – אוכל למדוד העמק ולדעת מתי נגיע אל המרכז. ואם אבד המאַנאָמעטער, אז גם אנחנו אבדנו. כי בלעדיו על נקלה היה לנו לעבור גם מעבר למרכז והלאה ולפגוש פרסות כפות רגלי האנשים אשר תדרכנה מעבר פני חצי כדור הארץ השני! ואם המוכנה הלזו לבדה יש אתנו – הכל אתנו!“

הדברים האלה יצאו מפי דודי, ברגש שובע שמחות מאד.

"והקאָמפאַס, דודי?“

"גם הקאָמפאַס הנהו והוא עומד על הסלע. גם הכֿראנאמעטער גם הטהערמאמעטער שלמים הם אתנו. נער יקר ונפלא הוא גאַנז הלזה!“

גם אמנם, נער נעלה היה: כל הדברים הנחוצים הציל, החבלים, כשיל וכילפות, קרדומות וסלמי חבל, כל אלה נמצאו על החוף.

"ומה נהיה עם צדת דרכנו, השלמה גם היא?“ שאלתי אני.

"נראה, נוָכח“ ענה דודי.

ארגזי האכל עמדו הכן פה על החוף בשלמות, ונבקר ונמצא כי תשפיק לנו צֵדתנו עוד על ששה חדשים.

"הלא במשך ארבעה ירחים, נצליח לבא אל מרכז הארץ וגם לשוב לביתנו!“ קרא דודי. "צדתנו – לא דיה שתשפיק לנו, אבל תוָתר לנו עוד! בנותר – נעשה עוד כֵרה גדולה בהאמבורג בעבור רֵעֵינו! אָכין להם לחם רב לכבוד מסענו הנפלא! אבל טרם נשפוט על העתיד, נשקוד נא על ההוה, הבה נסעד לבנו בפת השחר. גם דרוש להכין ולקחת אתנו מי הגשמים; ובנוגע אל מעברנו הנשבר, אחלה פני גאַנז והוא יתקן אותו כדרוש לחפץ, אף אמנם לא אאמין כי יהיה דרוש לנו עתה המעבר“.

"איככה לא יהיה דרוש, דודי?“

"כן הוא, כן, בן־אחי, אנכי לא אאמין כי יהיה דרוש לנו; דע אכסעל, כי חדשות יעצוני כליותי… לבי ידמה, כי יצליח בידנו לבצע מסענו בדרך חדשה“.

"בדרך חדשה?“

"כן הוא, בדרך חדשה, הבה נסעד נא לִבֵנו!“

ונעל על גבעת סלע, ונאכל שם ארֻחַת השחר לשובע נפשנו: תפינים, בשר יבש ומים חמים מצמחי הטהעע.

אחרי הארֻחה לקחתי דברים את דודי ואשאלהו:

"איה הננו נמצאים עתה, אדמה, כי עמל הוא לדעת אל נכון“.

"לדעת אל נכון, אמנם עמל הוא, וגם – לא יתכן, כי בשלשת ימי הסער לא יכלתי להבחין לא מרוצת מעברֵנו ולא פאת נטית מהלכו, אולם לעשות חשבון והשערה בקרוב, לא יבצר ממנו.

"הלא בחינת מרחק מסענו, עשינו באחרונה על האי "גייזער“…

"על האי "אכסעל“ רעי, אל נא תהי מאד מאד שפל רוח! האי הראשון בבטן האדמה נקרא בשמך, וזה שמו לעולם!“

"כטוב בעיניך יהי, דודי; עתה נשובה נא לחשוב חשבונות: עד האי אכסעל שטנו 270 פרסאות, ונהי אז כשש מאות פרסה רחוקים מאיסלאַנד“.

"כן הוא, כן, עתה נחשוב נא מנקודה הזאת ונוסיף ארבעה ימי הסער במשך הזמן הזה, רחפנו בלי שפק 80 פרסאות ליום“.

"אם כן אפוא, הלא נוכל בטח להוסיף עוד ערך 350 פרסאות?“

"בלי כל שמץ שפק; הים לידענבראק ישתרע מחוף אל חוף על שש מאות פרסה! מה גדל הים הזה! הלא ישתרע בגדלו כים התיכון, האף אין זאת, אכסעל?“

"ישתרע דודי, ומה גם אם עברנו אותו לא לארכו, כי אם לרחבו“.

"מאד יוכל היות כי עברנוהו לרחבו“.

"ומה יפליא הדבר הזה עוד, דודי: אם כנים אנחנו בחשבוננו זה, כי עתה הלא יהיה הים התיכון ממעל לראשנו?!“

"האמנם?“

"אמנם כן, יען כי הננו נמצאים עתה רחוקים זה כתשע מאות וחמשים פרסה מהעיר רייקיאַוויק.

"אמנם כברת ארץ נכבדה עברנו רעי! אבל לשער אם נמצא עתה תחת ים התיכון או תחת אדמת תוגרמה או תחת האוצעאן האַטלאַנטי, כל זאת תלוי מהפֿאַקט הזה, אם לא עִבטנו ארחות דרכנו; הלא בעת מסענו על הים, לא אחת ושתים החליפה נטית הסערה דרכה ומבלי משים אולי תעינו לפאת לא ידענוה“.

"לא כן דודי; נטית הרוח היתה רק אחת, לפי השערתי; אשפוט לצדק, כי האי הזה, אשר אנחנו עומדים עליו היום, הוא לפאת דרומית מזרחית של מבוא הים "נועה“.

"הלא הדבר הזה על נקלה לנו לברר בעזרת הקאָמפאַס“, ענה דודי, "הבה נקחהו נא ונחזה“.

וירץ דודי חיש מהר אל הסלע, אשר הניח גאנז עליו את כלי המוכנות.

מה נהדר היה דודי הנחמד, ומה פחד ורחב לבו ברגע הזה! התנודד וידלג כאיל, וימולל ידיו אחת באחת, וישם לו לרגעים גם רֶוַח המרגוע (פאויזען) משמחה ורב כל, כי התחדשו כנשר נעוריו, ויתהלך כאיש צעיר לימים.

אחרי כל הכנות הענג, הציג דודי את הקאָמפאס בנטיה אופקית וישקף על מחטו המורה, אשר אחרי תנועותיו אנה ואנה התיצב במצב אחד וישָקט.

אחרי השקפתו הראשונה, החל דודי להעביר ידו על עיניו ולנקותן, ואחרי כן שם עיניו ולבו עליו שנית ויתחלחל מאד, ויפן ויבט אלי כאיש נדהם.

"מה זה, דודי? מה האסון אשר קרך?“ שאלתיו.

דודי לא ענני דבר ויעש לי האות: כי אביט גם אני על הקאָמפאַס.

ואצעק צעקה גדולה מתֵמהון לבב.

מחט המורה הראה פאת צפון על המקום אשר חשבונוהו לפאת נגב – נטוי היה לפאת החוף ולא אל פאת הים!

הניעותי הקאָמפאַס ואבקרהו בשום לב, אבל מצאתיו נכון לפני במערכתו הנאותה לו בלי מחסור דבר. אל כל הרוחות והפאות אשר לחצתי המחט לנטות, שב אחרי כן רק אל הפאה הזאת אשר נטה אליה בראשונה.

ברה כחמה: בעת זעף הסערות, נהיתה תמורה בנטית הרוח מבלי משים מצדנו, ותשאנו עם מעברנו אל החוף ההוא, אשר לפי חשבון דודי היה לו להשאר מאחרינו.

 

לז    🔗

דרוש היה לעבור את הים שנית ולחרף נפשנו כבראשונה. לא אכחד, כי גם אנכי התעצבתי אל לבי והיטב חרה לי.

אמנם עד ארגיעה משל דודי ברוחו הקשה והחליט בלבו מה לעשות.

"ראו נא, ראו!“ שָאַג בקול, "ראו נא עד מה תתחרה ההשגחה לפרוע פרעות במסעי! הנסבות כלנה קשרו עלי קשר! האש והמים, הסער והסופה, החזיזים והברקים התקוממו עלי לב אחד וקרבות יחפצון, לכבוש אותי ולהפריע דרכי, אבל נראה! – נראה את מי ילחמו! נראה דבר מי יקום! נראה מי יכבוש את מי: האדם את הטבע, או הטבע את האדם?!

הדברים האלה שאוג שאג דודי בקול אדיר וחזק בעמדו על הסלע ודמיונו כאריה יכסוף לטרוף טרפו.

"אנא שמע נא, דודי!“ דברתי אליו תחנונים, "הלא לכל תכלה נראה קץ, וגם לרדיפת הכבוד הלא קץ ותכלית לה? הָשֵב נא אל לבבך, דודי! הלא כשש מאות פרסה לשוט על פני ים במעבר חלש הצמוד רק מקורות עצים, לא בכל עת יצליח לבצע הדבר בשלום, בלי פגע ואסון?! היש לאל ידנו לכלוא את הרוח? המשול נמשול על סער האוראַגאַן, כי ישמע בקולנו לכל אשר נצונו? ואם נשליך נפשנו מנגד שנית לעבור את הים, הלא לאולת וכלמה תחשב לנו; אנא שמעני, דודי!“

כעשרה רגעים העתרתי עליו דברי תחנונים נכוחים, מבלי שמוע מפיו כל מענה, – לא שמעתי מפיו כל מענה, יען וביען, כי הפראפֿעסאר לא שמע גם מלה אחת מכל אמָרַי.

פתאם הרעים דודי בקול שחל:

"אל המעבר!!“

הֵא לך תשובה נכונה“ אמרתי אל לבי.

לשוא שִחַתי דברים נעימים, ואתחנן אליו בדברי רכות, קצפתי עליו קצף ואהי כאיש נואש, – לבו יצוק כמו אבן, ישחק לפחד ולא יחת, וכל תחנה וכל בקשה – אטמו אזניו משמוע.

ברגע זה כלה גאנז לתקן את המעבר, ויחבר טלאי בגדים ויעש גם לתרן.

ויביע דודי מלות אחדות לגאנז וישקוד זה האחרון להעמיס על המעבר כל נטל משאנו ולהכין הכל אל המסע.

מה יכלתי עשות פה – אחד נגד שנים? כל עצה רחקה ממני, אנוס הייתי ללכת אחריהם.

ואלך אל המעבר, אל מקומי הראשון, אבל דודי עָצַר בעדי ויאמר:

"לא היום נשוט מזה, כי אם למחר, יען אחרי כי הוטלתי מבלי משים על החוף הזה לא אבוז לו – ואבקרנו בשום לב“.

זאת לדעת: כי אם אמנם השיבָנו הסער אחור, בכל זאת באנו לא אל המקום אשר יצאנו משם, כי אם לפאת צפון מהמקום הזה. הפָארט "נועה“ היה נכון להמָצא עתה לפאת מערב מן המקום אשר עמדנו עליו.

חיש מהר החלונו לתור ולבקר; וגאנז לבדו נשאר על המעבר.

המרחק שבין שפת הים לבין קיר החוף המוצק, היה בערך מהלך חצי שעה.

תחת מצעד רגלינו התפוצצו צפויי שְחֵלות (מושעלן) למכביר בתבניות שונות לאין ספורות, שחלות בעלות קרנים אשר בהן חיו מלפנים בעלי חיים קדומים שונים. גם פגשנו מגנים ושריונים מענקי "גליפטאָדאָנען“ מתקופת "פליאָצֶענאָ“, מן הגליפטאדאָנען ההם יצאו לפי דעתי הצבים (שילדקראָטע) הנוכחים, האדמה תחת רגלינו היתה מעולפת בשרידי אבן למכביר, אשר גלי הים לטשו אותם ויעגלום לכדוריים וירביצום שדרות שדרות. לפי ההשערה הנכונה מלאו מלפנים מי הים הלזה כל מרחב השטח פה. על הסלעים נראו עוד עקבותיהם.

הדבר היה לאות ולעדות על מציאות אצעאן על ארבעים פרסה בעמק למטה משטח פני ים האצעאן אשר על פני הארץ.

אין זאת, כי אם מי האצעאן העליון חדרו ויחתרו למו צנורות בחיק האדמה וישטפו את המדבר הגדול והנורא אשר השתרע פה, ועתה נסתמו הצנורות; גם יוכל היות, כי המדבר הזה נהפך לים בזמן קצר; יוכל היות – כי לרגלי פעולת החם המרכזי ינדף חלק גדול מהמים בקיטורים, ולרגלי הדבר הזה, נמוכים ככה העננים ממעל לראשנו, והעלעקטריציטאֶט תפרוץ עליה פרץ ותסובב סערת האוראַגאַן.

ונבוא עלי שדרות רבוצות שהרביצו אותנה מי הים כמו כל שארי השדרות מהתקופה הלזו, ויבקר דודי את כל מיני האבנים בעין פקוחה ובוחנת מאד, וישקף בכל הנקרות והסעיפים.

לפתע פתאם צעק דודי בקול:

"אכסעל! אכסעל! הביטה נא וראה שְדֵה קְבָרות נפלא!“

אמנם כן; לפנינו הופיע שדה קברות ענקים! על משך שלש פרסאות מרובעות שכבו לארץ ערמות עצמות.

כנציב שיש עמדתי, וגם דודי נשא למרום עיניו.

אבל נפלאות גדולות מזאת חכו עוד לנו.

"אכסעל! אכסעל!“ צעק דודי שנית. "קדקד אדם! קדקד אדם!“

"קדקד אדם! מה זה תבענה שפתיך, דודי!“

כן הוא, כן, אכסעל! כן הוא! כן! – האח! אתם חכמי תבל: מילאַן עדווארד! ואויגוסט קאַטרפֿאַז! מי יתן והייתם עתה במקום הפראפֿעסאר לידענבראָק!!

 

לח    🔗

הקריאה הזאת אל החכמים הנזכרים תובן לקורא ביתר שאת אם אזכיר אשר 28 מאָרץ 1863 מצאו בארץ צרפת קרוב לעיר אבבעווילע – לְחִי אדם עלי עמק ארבע עשרה רגל מתחת לפני האדמה, ואצל הלחי נמצאו גם קרדומות. המציאה הזאת הרעישה לא לבד כל ארץ צרפת, אבל גם ארצות אנגליא ואשכנז. חכמים רבים וגדולים ובראשם מילאַן עדווארד ואויגוסט קאַטרפֿאז לקחו חלק בעסק הלחי הנמצאה ויהיו מליצים טובים בעבורה במשפטה.

ואל חכמי הגעאָלאָגיע אשר עמדו כמו כן להמליץ טוב מצד הלחי הנמצאה, כמו – פֿאַלקאָנער, ביוסק וקראפענטר, נספחו חכמי אשכנז אחדים וגם דודי הנכבד הפראפֿעסאר לידענבראק.

מובן הדבר, כי דודי לקח חלק במשפט הזה ברגש חם כדרכו.

אחרי כי המציאה הוכרה לנאמנה, קם חכם אחד אליהו דה בוימאַנן שמו להתנגד לדבר הזה. ריב המשפט הזה ארך זמן רב; ובסופו – הצטיין דודי לכבוד ולתפארת.

אשובה עתה אל ספורי.

לא קדקד אדם לבד היה לפנינו, אבל גוית אדם תמימה, אולי תְכונה מיוחדה כזאת היתה לאדמת המקום הזה, אשר לא תשחית כל בשר אשר בה ולא תְכַלה אותו – (כתכונת האדמה אשר על שְדה קברות סענ־מישעל בעיר באָרדאָ). השִנַיִם גם השערות תמימות היו.

"איזו היא הדרך אשר עבר בה השלד הלזה לפה דודי?“ שאלתי אני, "האם מעדו רגלי אדם ויפול בעד אחת הנקרות הֵנה?“

"אל תחמוד לצון אכסעל על העצמות היבשות האלה!“ ענה דודי בקול פקיד ומצוה.

 

לט    🔗

כחצי שעה צעדנו על עצמות אדם.

אבל מה גדלו הנפלאות אשר חִכו לנו עוד!

דודי אביר הלב והשואף לבקֹרות חדשות לרגעים, משכַני אחריו הלאה קדימה. ונעבור כמהלך פרסה, והנה פתאם הופיע לפנינו קצה יער גדול.

היער הזה אמנם לא היה מגִדולי פקועות רק מעצי ענקים של תקופה קדומה: ענקי עצי תמר ועצי לִבְנה (פֿיכטע сосна) רמים ונשאים; צמחים ממינים שונים מסובכים על פני הארץ בפאר והדר; האדמה מעולפת במכסה עבה ורכה ממיני אזובים ענוגים כנוצות רכות (פֿלוימפֿעדערן): מתחת לחופות ענפי העץ ישמע פה ושם שאון זרמת נחלים; על חופי הנחלים ההם יצמחו צמחי פֿארנקרויט נהדרים ותכונת עץ להם.

אמנם, כל העצים, הצמחים והסבכים אלה, נעדרי כל מראה וצבע היו – משוללים כל מראה ירוק המשמח עיני האדם, רק כלם כאחד ממראה כהה. גם הנצנים היו נעדרי כל עין וצבע.

דודי צעד בצעדי און רק קדימה.

"מי יערוב לנו ערובה“ אמרתי אני עם לבי, "אשר לא נמצא פה גם אחד מבעלי חיים קדומים שלפני המבול?“ הלא אם יש יער, יתכן כי יחיו בו חיתו יער?“

והנה פתאם עיני עוללה לנפשי, ואראה, כאלו בין העצים הרמים יתנודדו איזה צללים; לטשתי עיני – כן, אמנם כן!

שנהבים קדומים וחיתו מאָסטאָדאָנטען התנועעו לעיני.

"מדוע זה התיצבת אכסעל? צעק דודי, "לכה אפוא אתה ראשונה!“

קול דודי זה השיב אלי רוחי כמעט.

"דודי, אנכי לא אלך ראשונה!“ אמרתי אני בקול ענות חלושה, "לא – לא אלך! הלא כל כלי נשק אין אתנו?!

"רב לך אכסעל! רב לך, רך הלבב!“

"רך הלבב! שא נא עיניך דודי וראה! האם לא תראה?!

"לא אראה כל מאומה!“

"הה! הה! שם – הנה איש עומד לפנינו! איש חי! איש קדומים! צור עולמים! מה גבוה ונשא הוא! הוא רודף אחרי המאָסטאָדאָנטען! ראה! ראה נא!“

"אלהים עמך אכסעל! מה לך כי נזעקת על לא דבר! האם חולה אתה?! השב נא רוחך אליך! תנה לי ידך!“

ויוציאני דודי מן היער הלזה, ולאט לאט שבה נפשי למנוחתה, חזיונות בעלי חיים קדומים אפסו וָאֵרָגע.

ונשב שנית אל הים לידענבראָק.

אם כי נוכחתי לדעת, כי אדרוך היום על קרקע בתולה אשר מעולם לא דרכה עליה עוד כף רגל איש, בכל זאת – מערכת הסלעים הזכירתני מבוא הים "נועה“: הנחלים ומפל המים זורמו מגבהי מרומי הסלעים כמו שם, וגם לעתים דמיתי: כי רואה אנכי גם הנחל "גאנז באך“ אשר ארח לחברתנו.

דודי החל גם הוא לפון, ויבט לכל העברים ברגשי שפק.

"דודי!“ אמרתי אני, "מעבָרֵנו הביאנו לא רחוק ממבוא נועה! ברור הדבר! – אדמה, כי אם נשוט מעט לאורך החוף נבא למבוא נועה בלי כל שפק!

"אם כן נעמוד מלבקר עוד ודרוש לנו לשוב, אבל האם לא תשגה בשפטך?“

"אדמה כי לא אשגה דודי, שא נא עיניך וראה הגבעה אשר מנהלנו גאַנז בנה עליה המעבר! הננו אצל מבוא הים! ראה נא – הלא הנהו לפנינו!“

"תשגה אכסעל, תשגה רעי; יען לו היה כדברך, האם לא מצאנו איזו עקבות חיותנו פה, ואני אינני רואה כל מאומה“.

"ואנכי הרואה!“ קראתי ברגש לבב.

וברגע זה כרעתי להרים דבר מבריק השטוח על פני החול.

זה היה חרב פיפיות קצרה (דאָלך).

"מה זה הרימות? שאלני דודי.

"ראה זו מצאתי!“

"האם לקחת אתך מביתנו גם חרב פיפיות, אכסעל?“

"לא לקחתי דודי; שפטתי לצדק כי אתה לקחתה“.

"לא רעי, לא לקחתי גם אני; מעודי לא היתה חרב בביתי; בלי שפק, אבדה גאַנז; האיסלאַנדים ישתמשו לעתים בכלי נשק כאלה“.

"זאת לא זאת, דודי; לא ראיתי כי תהיה לגאנז חרב כזאת. שמע נא דודי! האם איננה מכלי נשק האנשים הקדמונים שלפני המבול? אבל – אשגה! הלא היא מברזל עשות (שטאהל)!“

"הרף נא אכסעל, הרף! שמע את אשר אומר אליך: הנשק הזה הוא ממאה השש עשרה; הוא הנשק אשר בו שחטו האפרתים את אויביהם; ראה כי החרב פגומה היא, לרגלי אשר חלפה פעמים רבות צוארי בני אדם; וראה נא מה העלו פניה חלודה אשר לא במשך יום אחד, שנה אחת, גם לא במאת שנה אחת נעשתה! שמע נא אכסעל, היום הזה הננו נצבים על מצב מוכשר לבלע פני הלוט מהמצאה (ערפֿינדונג) נכבדה: החרב הלזו נחה פה על החול מאה, מאתים, שלש מאות שנה, ותפגם מאבני הים שבבטן האדמה!“

"אבל מי הביאה הלום דודי? הלא לא באה בעצמה הנה? גם לא נפגמה והתעקמה מאליה? ברור הוא, כי כבר הקדימנו איש להיות בזה!

"כן כן, הקדימנו איש להיות בזה!“

"ומי הוא זה ואי זה הוא?“

"האיש הלזה בטח חקק בחרב פיפיות הלזו את שמו באבני המקום, ולרגלי זאת נפגמה וגם התעקמה. הבה נחפשה נא אכסעל!“

וירץ דודי אל הקיר ובאות נפש לטש עיניו עליו ויבקרהו לאט לאט בעין פקוחה ויקו למצוא עליו חרות שם איש.

ככה באנו עד המקום אשר בו יחל החוף ללכת הלוך וצר, ומי הים יגעו כמעט בתחתית הררי הסלעים ולא נשאר רֶוח ביניהם לעבור רגלי רק בערך שלש אמות. בין שני ראשי סלעים נפתח מבוא אל טונעלל צר ואפל.

פה על אבן גראניטית חלקה, הופיעו אותיות מוזרות שתים אשר כבר נמחו כמעט משן העת – שתי אותיות ראשיות משם הנוסע המוזר הנודע למשגב בלבו האמיץ.

"A S!!“ שאג דודי בקול שחל, "ארנע סאקנוססעם! ארנע סאקנוססעם!

 

מ    🔗

כבר הסכן הסכנתי בנפלאות אין ספורות במשך זמן מסענו, עד שכבר היה נכון שלא תתפלא נפשי לכל מראה עיני עוד; בכל זאת, בראותי עתה האותיות אשר הוחקו על האבן הגראניטית זה לפני שלש מאות שנה, נוראות נפלאתי וכנציב שיש עמדתי משתאה לדבר הנפלא הזה!

איככה אוכל ואפון עוד?! הלא האותיות האלה חקוקות לפני ועיני רואות?! הלא חרב פיפיות אשר בה חורָתו, בידי אחזתיה?!

בין כה וכה, ודודי הרים קולו ויקרא:

"האח חכם הרזים! ראש החכמים! אתה הראית הדרך אל החכמה ואל נחלת הכבוד! אנכי הלוך אלך בעקבותיך

גם אנכי אחוק את שמי מתחת ללוח האבן הזה! לפני שמש ינון שמך סאקנוססעם! מי יתן והגבעה הזאת אשר ראית אותה אצל הים אשר מצאת בבטן האדמה תשא את שמך הנכבד סאקנוססעם עליה עד בלתי ירח!“

הדברים האלה הסתערו על לבבי במאד מאד, עד כי שכחתי כל התלאות והסכנות אשר מצאונו על דרכנו עד הלום, ואקרא:

"נסעה ונלכה! נסעה ונלכה!“

ואגיח אל הטונעלל הצר והאפל, רק דודי עצר בעדי.

"כתר לי זעיר“ אמר אלי, "בראשונה נלכה ונגידה לגאנז כי דרוש להעביר המעבָר הֵנה, וגם נעזור לו בעבודה הזאת“.

ואשמע בקולו, ונחפוז ללכת על יד חוף הסלעים.

"הידעת דודי“ אמרתי אני, "כי ההשגחה תפליא חסדה אתנו וההצלחה משחקת לנו בכל הפנות שאנחנו פונים, גם סערת האוראַגאַן עזרה להצלחת מציאתנו הנכבדה! ברוכה תהי הסערה! לולא היא…. באנו אל חוף הנגב, ואז לא זכינו לראות השם "סאקנוססעם“ לעולם!“

"כן הוא, כן, אכסעל! אלהים חשבה לטובה אשר לא בצענו מגמת פנינו, ותחת לבא הנגבה באנו צפונה! אשרינו ואשרי חלקנו! וביחוד – כי באנו אל גבעת סאקנוססעם! עין בעין נחזה כי ההצלחה תשקוד לפתוח לנו פתח לאיזו נפלאות גדולות….

כן הוא, כן, דודי; ודרוש לנו להשתמש בהֵנה.

"בלי שפק, רעי; בלי כל שמץ שפק!“

"לבי ידמה דודי, כי נָחֵל עתה מסענו צפונה! אנחנו נרדה עתה תחת ארצות איירופא, תחת שוועדען, רוססיא, ואחרי כן תחת אזיען וסיביריען, ולא נוסיף עוד ללכת תחת שממות אפריקא ותחת גלי האצעאן! נחמד ונעים הפעם! נחמד ונעים!“

"נחמד ונעים אכסעל, היטבת לראות! עת היא לעזוב את הים האופקי הלזה, אשר יוביל רק בדרך ישר שטחי, בו לא באנו לעולם אל מטרתנו. עתה נחל לרדת ולרדת הלוך וירוד, הידעת אכסעל, כי לא נשאר עתה לפנינו עוד מרחק רב לרדת, רק – כאלף וחמש מאות פרסה צרפתית!“

"רק כאלף וחמש מאות פרסה צרפתית? במה נחשב הוא! במה נחשב הוא! נסעה ונלכה! נסעה ונלכה!“

גאנז היה כבר נכון עם המעבר אל מסע הים, ונרד במעבר ונרם מפרשי התרן, ונשם אל גבעת סאקנוססעם פנינו.

הרוח לא היה אז כדרוש לחפץ מחוז חפצנו, ולכן אנוסים היינו באיזה מקומות להֵעָזר בעזרת מַטות עז אשר עם קצוות הברזל. במקומות רבים התנוססו צורי מכשול מתחת למים ונאלץ לסבב אותם בעין פקוחה סביב סביב.

אחרי חלוף שלש שעות – בשעה הששית לעת הערב באנו אל מחוז חפצנו, ונתור לנו מקום נכון לעלות עליו.

אנכי קפצתי על החוף ראשונה, ואחרַי – דודי, ואחריו גם גאַנז.

מהמסע הקצר הלזה לא הרגשתי יגיעת בשר מאומה. ויסער לבי בתשוקה עזה להחיש מסענו אל מרכז הארץ, ואציע לשבר את המעבר, למען לא נשוב מזה לנסוע בים, – במלה אחת, פחז כמים הייתי; ודודי היה בעיני כמתנהל בכבדות וכבר שקטה רוחו הסוערה בקרבו, כי הוא שקד להרגיע אותי בחָפזי.

"חיש מהר נסעה ונלכה!“ קראתי אני, "למה לנו לאבד רגעי הזמן על לא דבר, נסעה כרגע, דודי!“

"הנה טרם כל דבר רעי“ ענה דודי, "דרוש לנו לבקר המנהרה החדשה הלזו“.

ויכונן דודי מוכנת עששית רומקאפף, ונקשור המעבר אל החוף ונלך אל פתח הטונעלל.

הפתח הזה היה עגול כאלו נעשה בעזרת מחוגה, וקוטרו משפתו אל שפתו היה בערך חמש רגל, וטונעלל אפל חצוב היה במעבה הסלע; הלאַווא אשר חלפה וחדרה בעדו בשנות קדם נָקבה אותו כמו בעזרת מַקדֵחַ ענק. הקצה השני או התחתון של הפתח היה בשטח שוה עם אדמת המקום שלפניו, עד כי בלי כל עמל היה בידי ההֵלך לבא בו פנימה.

ונלך בו בשטח אופקי. אבל עודֵנו לא צעדנו ששת צעדים, והנה אבן גדולה על פי הטונעלל תפריע אותנו מלכת הלאה.

"אבן ארורה!“ צעקתי אני.

לשוא חתרנו למצוא לנו מעבר ממעל לה או מתחתיה, לימינה או לשמאלה – כל מעבר חפשי אין! כל תקוה אבדה ממנו!

"ואיך אפוא עבר דרך פה סאַקנוססעם?!“ צעקתי בסערת לב.

"צדקת בדבריך!“ צעק דודי גם הוא, איכה עבר הוא? אבל אולי הפריעה גם אותו האבן הגדולה הזאת מלכת הלאה?

"זאת לא זאת!“ קראתי אני, "חלק הטונעלל הלזה נסתם, בלי שפק, לרגלי איזו מדחפה – לרגלי איזה חזיון טבעי אשר הרעיד קליפת הארץ! מי יודע כמה שנים חלפו בין שיבת סאקנוססעם לבין נפילת האבן הזאת אל תוך מבוא הטונעלל, אין כל שפק כי פה זָרַם לו חפשי זֶרם לאַווא בשנות קדם – זרם חומרים הנמסים והנתכים מאש פלדות, ויעבור בלי כל מפריע דרך הטונעלל הלזה, ראה נא דודי עקבות הלאַווא עודם על ספון הטונעלל. וביום עברה אחד, יצאה איזו מדחפה לפעלה, ואבן אחת נָגולה על פי הטונעלל ותגדור דרכו. הוא שטן מקריי; האם לא יכול נוכל לו? דודי?“

לא ידעתי בנפשי, מה זה נעשה אתי: איכה נהפכתי לאיש אחר, כאלו נשמת דודי הפראפֿעסאר הנכבד נופחה אל תוך גֵוי; שאפתי בכל אות נפש לחתור ולמצוא מציאות חדשות נכבדות, כל התלאה אשר מצאתני, כמים עברו זכרתי, ואשאף העתיד!

"טוב טוב“ אמר דודי, "ננסה להסיר השטן הזה מלפנינו בעזרת מטילי ברזל“.

"במטילי ברזל לא נבצע מאומה!“ קראתי אני.

"ובמה אפוא?“

"נֵעָזֵר דודי באבק שרפה, בו נפוצץ האבן לרסיסים“.

"באבק שרפה?“

"כן הוא, כן, באבק שרפה! הלא נחוץ לפוצץ האבן… הלא נחוץ הוא?“

"גאַנז!“ קרא דודי, "הרימה פעמיך, ומלא ידיך בעבודה זו, רעי!“

ויקח גאנז מפץ שנון ויחתור חור באבן לתת בו החמר המורה (שיעס־שטאף).

העבודה הזאת לא היתה בלי עמל; דרוש היה לעשות חור גדול אשר יכיל בקרבו חמשים ליטראות צמר רובה (שיעס וואָללע) שכחו לירות רב הוא ארבע פעמים מכח אבק השרפה.

בעוד אשר גאַנז מלא עבודתו, שקדתי יחד עם דודי להכין פתיל (פֿיטיל) ארוך ולרוותו באבק שרפה באופן: אשר אם תאחז האש בקצהו האחד, יבער לו הפתיל לאט לאט, עד כי תגיע האש אל קצהו השני אשר יצָמד אל צמר הרובה.

"הפעם יוסר השטן מלפנינו!“ קראתי אני, "וירוד נרד חפשים בלי כל מפריע!“

"הפעם ירוד נרד חפשים!“ שנה דודי גם הוא.

כחצות הלילה כלה גאנז עבודתו ותכל כל מלאכת הנשק הנורא הזה – החור עם מלואת צמר הרובה; שביב אש אחד היה די והותר להוציא המהפכה אל הפועל.

"למחר!“ אמר דודי, "למחר נבצע הדבר הנכבד הזה, והיום נפן אל המנוחה והמרגוע“.

מה יכלתי עשות? אנוס הייתי לשמוע בקולו ולחכות בכליון עינים עוד שש שעות תמימות.

 

מא    🔗

היום ההוא – יום המחרת 27 אויגוסט, חקוק יהיה על לוח לבי למזכרת נצח – כל עוד נשמתי בי.

בשעה הששית בבקר היינו נצבים כבר על רגלינו נכונים. ואחלה פני דודי: כי אבצע אנכי העבודה הזאת לנו – לשלח אש בפתיל הצמוד לצמר הרובה; ויט אלי חסדו ויאצל לי הכבוד הזה, והמועד היה בינינו: כי אחרי אשר אבעיר קצה הפתיל הרחוק מהצמר, אז אני ודודי נמהר ונשוב ונרד במעבר העומד על שפת הים, למען לא נחרף נפשנו בתוצאות המהפכה אשר תתקומם בעת כי יתפרץ צמר הרובה לירות בכחו העצום.

על פי חשבוננו היה לו להפתיל להוביל אשו עד קצהו השני הצמוד לצמר – זמן עשר מינוטען, אשר במשך הזמן הזה יכלתי לבא בשלום אל המעבר.

לא בלי סערת לב הכינותי נפשי למלאות העבודה הזאת.

אתי היתה עששית בועֵרה.

בקומי לבצע עבודתי, לחץ דודי ימיני, ויאמר:

"מלא עבודתך, וחושה לשוב כרגע!“

"הֵרָגע דודי!“ עניתיו, "לא אתמהמה אף רגע אחד!“

ואלך אל פתח הטונעלל, ואפתח העששית ואקח קצה הפתיל.

דודי עמד על המעבר והכֿראָנאָמעטער בידו.

"הנכון הנך?“ צעק אלי.

"נכון!“

"גע אפוא קצה הפתיל באש וקום ברח לך אלי כרגע!“

הגעתי חיש מהר קצה הפתיל באש.

הפתיל היה הולך הלוך ובער, ואני חשתי בחפזון לנוס בכל און אל החוף.

"רדה אלי חיש מהר!“ צעק דודי, "רדה אל המעבר ואנחנו נמהר לנוס מזה!“

גאַנז שקד ויעתק המעבר בכל כחו מהחוף ונתרחק הלאה כעשרים קומות על הים.

סערת לבב שלשתנו ילא כל עט לתאר. דודי לא גרע עיניו מן המחט המורה אשר על הכֿראָנאָמעטער.

"עוד חמש מינוטען!“ היה מונה דודי, "עוד ארבע! – שלוש! – שתים! – אחת! – פה הרים דודי קולו ויקרא:

"הִנָשְאו אבני הגראַניטען ותֵהָרסו!!

מה היה אחרי כן – לא אדע; אם שמעתי רעם ההרס והמהפכה – לא אזכור. רק ראיתי: איכה במעוף עין המירו הסלעים תבניתם וינָתקו כמָסַך הפתח, ולפָני נפתחה תהום רבה, מי הים נדלחו וירתחו כמרקחה, הורמו נד אחד וירימו מעבָרנו כמעט בנטיה ווערטיקאַלית, כקו האֲנָך.

שלשתנו נפלנו על אפנו, ברגע זה נדעך מאור האור ועלטה גדולה ואיומה נהיתה.

הרגשתי, כי כל תומך מוצק מסביב לנו אין.

חפצתי לקחת דברים עם דודי, אבל שאון המיַת הגלים החריש כל אזן.

מבלי הבט על האימים והזלעפות, בינותי בכל זאת כרגע מה זה נעשה אתנו:

מהעבר השני אשר לדלת האבן הגראַניטית הנהרסה עתה, היתה מִנְהרת תהום רבה. ההרס הֵסֵב איזה רעד כרעד הארץ; דלת התהום נהרסה, והים נהפך עתה לנחל שוטף וזורם וימשוך אותנו ביחוד אל המנהרה הזאת.

אנחנו אבדנו.

חלפה שעה אחת, שתים ושלש – לא אדע כמה, שלשתנו אחוזי יד היינו בכל שארית כחנו למען לא נפול מהמעבר.

מדחפות המעבר בקירות המנהרה איומות ונוראות היו.

המדחפות האלה אמנם היו לעתים רחוקות ואבינה בדבר: כי המנהרה הולכת הלוך ורחב מאד…

אם רק סאַקנוססעם היה באמת אצל מרכז הארץ, אז בטח לא הלך וירד בדרך אחרת כי אם בזאת. רק כי אנחנו היינו חסרי ההצלחה יותר ממנו בזאת, כי מָשַכנו אחרינו כל הים הגדול והנורא.

אלה המשפטים כֻלם ברוב שרעפי היו מסֻבכים ובלתי ברורים. אמנם אין להתפלא: הנפילה העצומה הֵסַבה מרוצת חפזון נמרצה, כמרוצת מוכנת הקיטור היותר נחפזה.

במצב כזה, עמל גדול היה לנו להבעיר גזרת עצי לפיד (פֿאַקעל), ומוכנת העששית האחרונה נשברה בעת ההרס.

לפתע פתאם הופיע ברק אור מסביב לי.

מאין הוא?

גאַנז התחרה בכל עז ויבער העששית השבורה. הלהב האיר באור כהה וכמעט נדעך וכבה. אבל למצער השליך קרני אור חלשים בתוך העלטה הגדולה.

המנהרה היתה רחבה, אבל לא עלתה בידנו לבקר ולהבחין עקבות תהום רבה לפני אור כהה כזה, מפל המים אשר רדַפָנו מבלי דעת אנה, עצום היה מנפילת זרמי נחלי־אמעריקא המהירים. הנפילה הלזו דמתה למהירת מרוצת חץ מקשת דרוכה ברב אונים. לעתים נפגשו שבלות מים, אז הורד מעברנו ויסובב במחול כנוצת־עוף רכה.

בעתים אשר הוגש מעבָרֵנו אל קירות המנהרה, אז הגשתי אור העששית הכהה אליהם, ואוכל לשפוט על פי שִנֵי הסלעים היוצאות, על מהירת מרוצתנו. הסלעים ההם עפו ונגוזו מעיני בחפזון נמרץ, עד כי נראו לי כאלו נמשכים בקו אחד בלתי נפרדים. אשפוט לצדק, כי מהירת מרוצתנו היתה למצער שלשים פרסאות לשעה.

ונִלָחֵץ אנכי ודודי אל התרן השבור ונאחז בו. זרם האויר היה חזק מאד, עד כי יגורנו פן נֵחָנֵק, ונֵט פינו אל עמוד התרן אשר נאחזנו בו.

שעות אחרי שעות חלפו ואנחנו לא נושענו. מצבנו לא הוטב ולא הומר. פתאם נפקחו עינינו לראות באסון הנורא החדש אשר קָרָנו.

מרבית נטל משאנו וחפצינו הלכה לאבדון ברגע המהפכה וההרס.

נפשי אותה לדעת אל נכון מה ומה, וָאָחֵל לבקר לאור העששית.

מכל כלי המוכנות נצולו רק הקאמפאס והכֿראָנאָמעטער לבדם; מכל החבלים והסֻלמות נשאר רק חבל עב אחד הצנוף על התרן. הקרדומות, כשיל וכילפות־ברזל, המקבות וכל כלי מוצק הלכו לאבדון.

אבל הצרה הגדולה והאיומה על כלנה היתה, כי אבדה כמעט כל צֵדַת דרכנו, כל הנותר לנו מהאסון הנורא הזה היה רק די חית יום אחד לבדו.

ואחפש ואתור בכל מקצעות המעבר – לשוא! אין כל מאומה, מלבד תפינים אחדים ונתח בשר־יבש אחד, לא יותר!

ברגע הראשון, נכון הייתי להודיע את דודי מהאסון הזה, אבל עד ארגיעה נחמתי ואומר – למה אדאיב את לבו בטרם מועד? ואדום.

בעת ההיא החל אור העששית לכהות לאט לאט, ואחרי כן כבה כתֻמו, ויהי חשך אפלה.

ואעצום עיני ואלָחֵץ אל התרן ביתר עז.

אחרי חלוף זמן קצר החליפה מרוצתנו כח למכביר; זאת הכרתי על פי זרם האויר אשר התפרץ ביתר אונים ויַך בפני. מפל המים נהיה יותר ווערטיקאַלי, ואשער בנפשי כי נָפול נִפול, – במובן מלוא המלות – בנטית קו האנך.

דודי וגאַנז חטפו ידי ובכל שארית כחם אחזוני למען לא אמעד.

פתאם הרגשתי איזו מדחפה, המעבר לא נדחף בחומר מוצק, רק מבלי אשר פללנו – התיצב… עמוד מים התנפל עלי ממעל וישטפני; החלותי להתאבק כאיש צולל.

אבל אחרי רגעים אחדים חלף לו שטף המים הפתאומי הלזה ואשאף רוח חדש.

דודי וגאנז לחצו ידי כבמועקה, והמעבר נשא אותנו כעל כנפי רוח – הלאה.

 

מב    🔗

בערך שעה העשירית בערב שמעתי את דודי מדבר:

"הננו הולכים ומתנשאים!“

"מה תאמר, דודי?“

"הננו מתנשאים! מתנשאים!“

ואושיט ידי המגאלה בדם וארגיש: כי הננו מתנשאים במהירות נמרצה מאד מאד.

"גאַנז! הדלק נא לפיד עץ (פֿאַקעל)! חושה הדלק!“ צָעוק צָעַק דודי.

בעמל רב הצליח בידי גאנז להבעיר גזרת עץ באש; הלהב נרדף ממעל לתחת, לרגלי מרוצת המעבָר ממטה למעלה; אבל בכל זאת האיר לנו.

"אמנם כן!“ קרא דודי, "אשר יגורתי בא לי! הננו מתנשאים! אנחנו הננו כרגע בבאר־מים הצרה רק כארבע קומות במדת רחבה; מימיה יגיעו עד לתהום רבה, ולמעלה יתנשאו עד לשטח פני המים העליונים אשר על פני הארץ, ומנשאים אותנו אתם יחד!“

"ואנה ישאונו?“

"לא אדע אנה; רק דרוש לנו להיות נכונים על כל הבא עלינו. אם לא אשגה, הננו מתנשאים במהירות שתי קומות־איש לרגע (סעקונדע), או למעלה ממאה קומות בכל מינוטע, וארבע פרסאות בקרוב לשעה. מרחק רב נוכל להֵעָתֵק במצב כזה!“

"אמנם כן נוכל הֵעָתק. אם לא יתיצב איזה שטן על דרכנו ואם יש לבאר הזאת מוצא לצאת ממנה. אולם אם מוצא אין? – ואם האויר ילָחֵץ גם אנחנו ונחָנֵק?..

דודי ענני ברוח שקט מאד, לאמר:

"אכסעל, מצבנו הנוכחי ברע הוא מאד מאד, אבל בכל זאת לא אָפסה עוד כל תקוה להנָצל. מדי רגע ורגע נוכל לרדת שחת. אבל גם מדי רגע ורגע נוכל להוָשע ולהנָצל. לזאת אפוא הבה נכינה נפשנו, למען יהי לנו כח וחיל לקבל נסבות ההצלחה אשר תוכלנה לבא לידינו“.

"ומה יש לנו לעשות, דודי?“

"ראשית כל דבר, הבה נסעד לבבנו בארֻחה“.

"בארֻחה?“ שניתי דברו.

"כן כן, חיש מהר“.

ויביע דודי לגאַנז מלות אחדות בשפת דאֶננית.

ויָנע גאנז בראשו, לאמר – "אָין!“

"מה?!“ צרח דודי, "הגם צדת דרכנו הלכה לאבדון?“

"כן דודי“ אמרתי, "הנה זה הוא כל הנותר לשלשתנו“.

דודי הביט עלי כאלו לא יבין את אשר אדבר.

"ומה דודי?“, הוספתי לאמר, "הגם כעת תאמר, כי עוד יש תקוה לאחריתנו?“

דודי לא ענה דבר.

חלפה לה שעה אחת, הרעב החֵל ליסרני. גם דודי וגאַנז לא נֻקו מחִצי רעב. אבל גם אחד מאתנו לא ערב לבו לגשת ולנגוע בשרידי לחם העֹני ונתח הבשר אשר נשארו וינָצלו מהאבדון.

ונוסף להנשא במהירות נחפזה ונמהרה הלזו. לעתים הפריענו האויר לשאוף רוח, כאשר יקרה כזאת לנוסעי האויר במגדלים הפורחים בעליה נחפזה.

אבל הנוסעים באויר ירגישו בעת ובעונה אחת גם הקר במדה אשר יגביהו עוף בשדרות האַטמאָספֿערע העליונות, – ופה לא כן הוא ויהי לנו ההפך: החם הלך וגָבַר ויחל ליסרנו בלי חמלה, לפי משפטי, עלה עד לארבעים מעלות.

על מה זה תורֵנו התמורה הלזו? עד הֵנה הראונו הפֿאַקטען אותותיהם אותות ונוכחנו לדעת כי שטת החכם דעווי ודודי, מיוסדה על אדני צדק; עד הֵנה – לרגלי אופני הרכבות מיוחדות אשר בָהֵנה נמצאו חומרי צורים וסלעים, עלעקטריציטאֶט ומאַגנעט, נשתנו חקי הטבע הכוללים, והאַטמאָספֿערע נהיתה במצב חם ממוזג; אבל כהיום, הנה תופיע הטעאָריע של האש המרכזי ותצא אל הפועל, ורק היא תצדק במשפטה!

"דודי“, אמרתי אני, גם אם יצליח לנו וננצל ממים לבל ישטפונו ואם גם עצמותינו לא תתפוצצנה ולא נגוע ברעב, בכל זאת בטח לא יצליח בידנו להנצל מלהט האש.

תחת לענות אותי דבר, לחץ דודי רק בכתפיו ומורשי לבבו נפזרו במחשבות אשר היה תפוש בהנה בראשונה.

חלפה עוד שעה אחת והחם הלך וחזק לאטו.

פתאם שסע דודי הדומיה, ויאמר:

"הלא דרוש לנו להחליט דבר מה!“

"להחליט דבר מה?“ שניתי דבריו בתמהון לבב.

"אמנם כן! דרוש להחליף כחנו ולסעוד לבבנו; מה יסכן לנו כי נצפון נותר הבשר הזה? יוכל היות, כי עד מהרה יהיה דרוש לחפצנו כח וחיל ואומץ הלב, ואם נחליש כחנו, אז….

"אבל אם נאכל הפעם הנותר הזה האחרון, הלא לא יותר לנו עוד מאומה!“ אמרתי אני.

"כן הוא – לא יותר, ומה מני יהלך? הגידה לי מה היא התועלת מהעצה הנמרצה להביט על נתח הבשר הלזה ולענות בצום נפשנו? אתה שפוט תשפוט רק כילד נער חדל הבחירה ואומץ הלב! אתה תאמר נואש…

"ואתה לא תאמר נואש?!“ צעקתי ואשסע דבריו.

"לא!!“ ענה דודי בקול ענות גבורה.

"הבינני! העודך מחזיק בתֻמת אמונתך כי יש תקוה להנצל?“

"כן הוא! כל עוד אשר נשמת רוח חיים באף איש ועורקי גוו לא ישכבון, יקו לישועה ואל יאמר נואש! רק רכי הלבב נואשים המה!“

"ומה תאמר לעשות?“

"לאכול נותר הבשר הזה והתפינים; זאת אמנם תהיה ארחתנו האחרונה, אבל הלא למצער נסעד לבנו ונחליף כח“.

ויקח דודי נותר צֵדתנו יחלקהו לשלשה חלקים שוים; על כל אחד מאתנו הגיע מזון משקל לטרא אחת.

הפראפֿעסאר בלע חלקו בתשוקה עזה, ואני אכלתי בלי חמדה וכמעט בגועל נפש, אף אם רעב הייתי מאד; וגאַנז אכל לו בנחת לאט לאט, וילעוס פתיתים קטנות ויתענג בכל אחת מהנה במנוחה נכונה, כאיש לא ידע כל דאגה לזמן הבא.

ויתעורר גאנז וימצא עוד בקבוק קטן יין שרף, ויתן לנו ממנו ונֵשתְ.

המשקה הטוב הלזה השיב לי רוחי כמעט.

"Fortrafflig!” אמר גאנז.

"נבחר!“ פתר לי דודי.

שעה החמשית בבקר היתה.

כל אחד מאתנו ישב דומם וחשב מחשבותיו.

דעת לא אוכל מה זה חשב גאנז מחשבות; אולם אנכי זכרתי התבל אשר תחת השמש, זכרתי את רעיתי נועה, ואנחם על אשר נתתי אזן קשבת אל המסע הזה! שנה אחת משנות חיי נתתי, לו יכלתי שבת עתה בביתי ברחוב המלך בהאמבורג.

דודי לא הרבה לשבת על מקום אחד, ויחטוף עץ לפיד בוער ויחל לבקר שדרות אדמת הקירות; ולפי הנראה, התחרה להכיר על פי תכונת הרכבתן, איה הננו נמצאים עתה; ואשמע אותו כמדבר אל לבו:

"אלה הגראַניטען, תוצאות האש הם; עודֵנו בין שדרות ראשית הבריאה! הננו מתנשאים במהירות נמרצה! עתה תופיענה שדרות "גנייסיות“, ועתה – סליודיות!“ טוב הדבר: עד מהרה נבוא אל שדרות תקופת הבינים!“

בין כה וכה, והחום גבר מאד ויעל במעלות מעלה מעלה. כל בשר גֵוי היה ביָזַע. כלנו הפשטנו איש מעילו מעליו, גם הכתנת הדקה היתה לנו משא לעיפה.

"אין זאת, כי אם מתנשאים אנחנו בין שדרות מתכות!“ קראתי.

"לא“, ענה דודי, "זאת לא זאת – לא יתכן“.

"הלא הקיר בוער באש הוא!“ אמרתי אליו בהושיטי ידי אל הקיר.

ומבלי משים נגעה ידי אל המים.

"רותחים!!“ צעקתי מנהמת לבי.

דודי לא ענה מאומה, רק רגז תחתיו.

מרגע זה אחזוני זלעפות מות: רוח דמיוני הציגה לפני חזיונות איומים ונוראים: לאור־העץ הכהה ראיתי רגשות רעד בשדרות הגראַניטען, ולבי ראה כי איזה חזיון טבעי יחגור כחו להופיע, אשר בו יפעלו מלאכי עלעקטריציטעט. ואביט על הקאָמפאַס, ואמצאהו כי יצא במחול.

 

מג    🔗

כן, הקאָמפאַס סבב בלי חשך כבמחול. מחט המורה קפץ ודלג מציר אל ציר, ויסובב במרוצה סביב סביב.

ידעתי היטב שטת שוחרי הטבע כלם, אשר לפיה לא תחיה קליפת הארץ במנוחה נכונה לעולם, התמורות אשר תתחדשנה לרגלי פרידת הרכבת חומרי השדרות הפנימיות, גם רגשות נהרי־נוזלים הגדולים ופעולת המאַגנעטיזמוס, כל אלה תעזרנה לרעה – לאסון הרעד.

עם כל זאת – החזיון הזה לבדו לא הִלך עלי עוד אֵמים באופן נעלה.

חזיונות אחרים הפילו עלי אימתה ופחד באופן נורא; שאון חרש נשמע לעתים קרובות מאד; השאון נדמה לשאון גלגלי מרכבות אשר ישתקשקון עלי גשר; קול הרעם הלזה נשמע בלי סרה.

הקאָמפאס התנודד ויסובב במחול רק לרגלי פעולת העלעקטריציטעט עליו, והדבר הזה הוסיף עוד להוכיחני, כי מצבנו ברע הוא מאד. קליפת הארץ – יתרון הכשר לה להבקע; חומרי הגראניטען – להתחלף; התהומות ומרחבי שאול – להתמלא מחרבנם; ואנחנו כנמלים קטנות צפוים מדי רגע ורגע אלי כליון חרוץ.

"דודי, אנחנו אבדנו!“ צרחתי מר.

"החלות שנית לאמר נואש?“ ענני דודי ברוח שקט נפלא, "מה לך?“

"מה לי?! שא נא עיניך וראה כל הכפים אשר בקירות איכה ירעדו! האם חושיך עזבוך ולא תרגש החם השורף? האם לא תראה ותחוש איכה יחתרו המים וינוד מחט המורה המאגניטי של הקאמפאס ודלוגו במחול? המעט לנו עוד מופתים? כל הדברים האלה יענו ויגידו: כי רעד הארץ קרוב לבוא!“

"רעד הארץ?“

"כן הוא, כן!“

"אדמה כי תשגה בשפטך, רעי“.

"וכל האותות האלה?“

"אותות על חזיון רעד הארץ? זאת לא זאת, אכסעל, אנכי בצפיתי אצפה על חזיון אחר הטוב ממנו.

"ומה הוא?“

"הורקה, אכסעל“.

"הורקה?! אם כן אפוא הננו בפי וואולקאַן המוריק?!“

"כן אשפוט, רעי; ואם לא אשגה, באשרנו והצלחתנו הוא!“

"באשרנו והצלחתנו?!“ צעקתי, "הננו בתוך הורקה וואולקאַנית וזאת היא באשרנו! טֻלטלנו בין שדרות אבנים שרופות אש, עלי זרמת לאַווא הנתכה ועלי מי רותחים וחומרים מוקאים, ואתה תכַנה המצב הזה בשם אושר והצלחה?! אחריתנו תהי כי ירה נירה בלולים בין משברי ופתיתי צורים וסלעים וחומרי דשן ושיד ונהי מוקאים בתוך לבת הלאווא! על דעתך הוא אושר והצלחה?!“

"כן, רעי, הדבר הזה הצלחה גדולה היא – האמצעי היחידי לשוב למעלה על פני הארץ“.

כל סופר מהיר לא יתחרה לתאר רגשי לבבי ברגע זה, גם אחד מני אלף.

בין כה וכה והמים רדפונו מעלה מעל; כן חלף כל הלילה; השאון היה הולך וחזק; הטעמפעראַטור החם חנק אותי בלי חמלה, ואומר כי קרב קִצי.

הלא ברור היה, כי נרדפנו אל תוך זרם הורקה וואולקאנית: תחת מעברנו ירתחו המים, ותחתיהם – ינקש לו זרם הלאַווא.

אמנם כן, היינו בפי תעָלת וואולקאַן: ותחת ללכת בתעלות "הסנעפֿפֿעלס“ שכבר כבו, הביאנו האסון עתה אל תוך תעלה וואולקאַנית, אשר תתעורר לצאת לפעלה ועבודתה.

ואיזה וואולקאן הוא? ואל איזה חלק מחלקי כדור הארץ נורק?“

בטח אל ארצות הצפון.

הקאָמפאַס, מאז החל לצאת במחול, לא שנה מצבו, ואנחנו מאז נפרדנו מגבעת סאַקנוססעם נרדפנו מההורקה רק צפונה.

אולי שבנו אל תחת לאדמת איסלאַנד ונורק מקראַטער ההר "געקלאַ“ או מאחד הררי מוריקי אש אחרים?

בשטח קו העגול (פאראַללעל קרייז) הלזה על מרחק שש מאות פרסה מערבה, מצאתי בכח זכרוני, רק מעט הרים וואולקאנים הידועים על קצה גבול צפוני־מערבי של אמעריקא; ומזרחה – תחת 80º לרוחב העולם, יתנוסס רק ההר "עֶסֶק“ על האי "יאן־מאייען“ לא רחוק משפיטצבערגען.

הקראַטערן לא יחסרון בעולם.

לעת הבקר החלנו להתנשא במהירות עוד יותר נמרצה; החם החליף כחו, אבל זה היה תוצאות פעולות וואולקאניות מהמקום הזה.

אנחנו טֻלטלנו טלטלה גבר בכח אמיץ נורא מכמה מאות אַטמאָספֿערן ואֲסֵפת קיטורי מרכז הארץ.

תעָלתֵנו, הישרה כקו האֲנָך, החלה להרחיב גבולה ובה החל לחדור אור כהה; משני העֲבָרים ראיתי תעָלות נקובות בתבנית משפך ארוך, ערוכות כטונעללען, ומפיהן יתפרצו החוצה קיטורים עבים ולהבים מבריקים.

"דודי, דודי! ראה נא!“ שאגתי.

"ומה זה כי נזעקת, אכסעל; הלא רק להבות־גפרית הֵנה, הוא דבר טבעי פשוט בפעולות ההורקות“.

"ואם הלהב יאחז בנו?“

"היה לא תהיה, – לא יאחז בנו“.

"ואם נחנק מעבותות הקיטורים?“

"אל תירא, אכסעל, לא נחנק; הלא עיניך רואות כי תעלתנו התרחבה; ואם יהיה דרוש לחפצנו, אז נשליך המעבר ונבוא אל לאחת נקרות הצורים וסעיפי סלעי הקירות להחסות…

"והמים?“

"מים כבר אָין תחתנו, אכסעל; עתה התנשאו איזה חומרים רכים כבצק מהלאַווא, והבצק הזה מרים אותנו עד למעלה לראש הקראטער“.

אמנם כן: העמוד הנוזלי נעלם וימלא מקומו איזה חומר רותח עב ורך כבצק. חם האטמאספֿערע עלה במעלות עוד, עד כי גדל מנשוא; לו היה אתנו הטהערמאָמעטער, אז הראה בטח למעלה משבעים מעלות; נחלי זעה זורמו מבשרי, ולולא התנשאנו ככה במהירות נמרצה, אז בטח נחנקנו.

"מה זה?!“ צעקתי כאשר הרגשתי מדחפה במעבר.

"מרגוע“ ענה דודי.

אמנם התיצב המעבר, וירגע.

"ומה פתרון החזיון הזה, דודי? האם תשקט ההורקה?“

"זאת לא זאת, אקוה כי לא תשָקֵט“.

ואקום על רגלי ואפן כה וכה לראות, אם לא נאחז המעבר באיזה שן־סלע היוצאת; אבל כזאת לא היתה; רק חומרי הדשן, השיד ופתיתי סלעים הבלולים יחד שקטו נחו.

"דודי! בטח שקטה ההורקה ותעמוד מלהקיא!“ צעקתי.

"ומה! החלות עוד הפעם להלך עליך אמים!“ ענה דודי, "הרגע! רגעי המרגוע והשקט לא ימשכו ולא יוכלו להמשך. חלפו עתה חמשה רגעים, עיניך תחזינה, כי עד ארגיעה נָחל שנית להתנשא.

דודי לא שגה ברואה; עד מהרה החל המעבר לנוע ולנוד; התנודה הזאת נמשכה כשתי מינוטען, ואחרי כן שקטה שנית.

"אל תירא!“ אמר דודי: "בעוד עשר מינוטען נוסיף להתנשא!“

"בעוד עשר מינוטען?“

"כן הוא, דע רעי, כי דבר יש לנו עם וואולקאַן המעורר הורקה אל הפועל; הוא ינפש, ונותן גם לנו הרשיון להנפש“.

דבריו נראו נאמנים: כחלוף עשר מינוטען, החלנו עוד הפעם להתנשא במהירות נפלאה מאד, ונאלץ להאחז בכל שארית כחנו בקורות המעבר לבלי נִפול ממנו.

רבות פעמים נזכרתי אחרי כן מהמסע המוזר הזה! אבל לא הצליח בידי לפתור אותו; בכל זאת, לבבי ידמה, כי בלי תפונה התנשאנו, לא בעד פי וואולקאַן ראשיי, כי אם בעד תעָלה צדדית, אשר בה הורגשו רק פעולות חדשות – בנות ותולדות פעולות הקראַטער הראשיי.

לא אוכל להגיד אל נכון מספר הפעמים אשר שָבַת המעבָר בהנשאו; רק זאת אדע: כי אחרי כל פעם ופעם החליף מרוץ העליה כחו ביתר שאת ועז, ונעף מעלה כחץ מקשת.

בעתות המנוח, כמעט נחנקנו, ובעת המרוץ – חָטַף האויר החם והרותח את נשימת אפנו, ולא יכולנו שאוף רוח.

אחרי כן עיפה נפשי מאד, רוח עועים אחזתני ולא ידעתי את נפשי; רוח דמיוני החלה להציג לפני חזיוני ארצות הצירים, וכי הנני הולך לשוח על גפי מרומי הררי שלג וקרח הנורא; לבי סחרחר ועזבני כחי; ולולא עמד גאַנז על יד, אז נפזרו עצמותי לפי שאול.

רק זאת אזכרה ברוח כהה ועצבת, את אשר חלפה עלינו בשעות האחרונות: קולות הרעמים לא חָדֵלו, קליפת הארץ רעדה בלי סרה; מעברנו הגביה עוף עלי גלי לאַווא אשר קָצפו קצף על פניהם, והמעבָר בעופו למעלה, הוסב במחול סביב לו במרוץ נמרץ תחת סערת דשן ואש – כסערת האוראגאן; באחרונה עפה לפני תמונת פני גאַנז בתוך ברק להבת־אש, וזלעפות־מות נפלו עלי כתֻמן, זלעפות מות – אשר תפולנה על האיש העומד לעֻמת פי קנה תותח, ברגע שמעו קול רעמו יוצא וקרב אליו להכריתו מארץ החיים.

 

מד    🔗

אחרי פתחי סגור עיני ראיתי: והנה גאנז עומד אצלי, וידו אוחזת בידי וגם ימין דודי תתמכני.

פצעי מות לא היו בי, רק נדכיתי בכל יצורי גֵוי באופן נורא.

ואביט על כל סביבי, והנני שוכב על מורד הר, כשני צעדים מפי תעָלת תהום רבה, אשר לרגלי תנודה קטנה יכלתי על נקלה לרדת שחת, ואני כמעט נטיו רגלי, לולא גאנז שהיה בעזרי.

"איה הננו?“ שאל דודי.

הכרת פניו ענתה בו, שהיה שבע רגז, על אשר שַבנו למעלה על פני האדמה.

למענה על שאלתו, לחץ גאנז בכתפיו, כאומר: "אינני יודע“.

"על אדמת איסלאַנד“ עניתי אני חלקי.

"Neu” אמר גאַנז.

"לא?“ קרא דודי, "היתכן?“

"אנחנו על אדמת איסלאַנד הננו, אמרתי בקומי על רגלי, "גאַנז שגה הפעם“.

אף אם כבר הסכנתי במקרים פתאומיים אשר רבו כמו רבו במסענו זה לאין ספורות, עם כל זאת, נאלצתי גם הפעם להתפלא הפלא ופלא: אנכי שפטתי לצדק ואקו לראות איזה ראש הר־שלג מתנוסס עלי ישימון פאת צפון, ואשר קרני־אור הציר מידי מְלֶכֶת השמים יפיצו עליו אור יקרות וקפאון, – ותחת זאת, ראיתי: והננו נמצאים על מורד הר הלוהט בחם נורא מאד.

בראשונה לא אביתי תת אמון למראה עיני, אבל להט החם הבוער אשר חזק מאד הוציאנו מכל שפק.

אנחנו יצאנו מהקראַטער כמעט ערומים בלי שמלותינו לעורנו, והשמש אשר לא ראינו זה שני ירחים תמימים, הכתנו בסנורים בברק אורה.

אחרי כי הסכינו עינינו לאט לאט לקבל האור, החלותי להשקיף ולהביט, איה הננו עתה?

"האדמה הזאת, לא דמתה לאדמת איסלאנד!“ אמר דודי.

"הגם לאדמת האי "יאן־מאַייען“ לא תדמה?“ שאלתי אני.

"לא תדמה רעי; הוואולקאן הלזה איננו צפוני“.

"היתכן דודי?….

"הביטה, אכסעל, הביטה וראה!“

כחמש מאות רגל הַרחֵק מאתנו, נפתח קראטער הוואולקאַן ויתפרץ מקרבו מדי כל רבע שעה עמוד אש בלול בדשן אבני בימס ולאַווא ושיאו לעב הגיע.

רחש לבי כי רעדת שבץ אחזה קליפת הארץ ותשאף רוח כתנין הים ולעתים תורק אש מתלקחת מנחיריה הגדולים; למטה עלי מורד ההר הזקוף, השתפכו על מרחק כשמונה מאות רגל חומרי לאַווא המורקים. גובה הוואולקאן, לא היה למעלה משלש מאות קומות; מַסָָדו לקח ראשיתו בתוך יער צומח עצים ירוקים; בין העצים האלה, ראיתי עצי זית תאנה ורמון גם סבכי גפנים נושאי אשכלות ענבים אדמדמים למכביר.

מובן הדבר, כי המקום הזה לא יתכן להשתוות עם תכונת ארצות הצפון.

כאשר הצליח בידי לחדור חזות עינַי מבעד לקיר נצני הפרחים, ראיתי מי ים מבריקים, אשר כתרו את הארץ הזאת מסביב, ויתארוה כאִי המתנוסס בתָוך; לפאת קֵדמה, הופיעו בתים קטנים, ואחריהם – כמבוא ים אשר על פני גליו המבריקים כמראה עין התכלת, נעו ורגשו אניות בנויות באופן זר; ועוד הלאה – התנוססו איים קטנים למכביר, קבוצים כתבנית קבוצת גלי הנמלים (אמאייזען); מקדם מבוא השמש עלי מרחק האופק, נראו חופי הים, ועליהם יתנוססו הררים מעולפים בירק דשא, ואחריהם הר זקוף ושנון רם ונשא ומראשו יעלה עמוד־עשן. צפונה – השליכה השמש קרני הודה והדרה על פני מים רבים המשתרעים ומשתפכים במישור, ועליהם פה ושם יופיעו מפרשי נס ותרני אניות המרחפות.

"איה הננו? איה הננו?“ שאלתי ואשנה.

גאנז עָצם עיניו מראות ולא השתוקק לדעת; כל מקומות הארץ ומלואם לא הלהיבו רוחו הקרה; אבל דודי חתר ויבט וילטוש עיניו ולא ידע בכל זאת למצוא את הארץ אשר אנחנו עומדים עליה, מה היא ומה שְמָה.

"יהי ההר הזה, אי זה שהוא“ אמר הפראפֿעסאר הנכבד אחרי כן, "אוירו הוא חם מאד, ורגשי רעד לא מועף להם, ולפי דעתי לא שוה לנו הדבר, כי נכף ראשנו כאגמון תחת האבנים המוקאות. הבה נרדה נא מן ההר הטוב הזה, ונראה מה יש לנו לעשות; הרעב והצמאון יסור ייסרוני בלי חמלה“.

הירידה היתה במורד חד מאד, ומעדו קרסולינו בחפזון על פני רגבי דשן אש לוהט, ונט בעין פקוחה הצדה מזרמי הלאווא אשר נִטָיו בארחות עקלקלות כנחשים.

"הננו באזיא!“ צעקתי אני, "חי ראשי. כי באזיא הננו על חופי הודו, על איי המאלאייען באָקאָניא (חלק החמישי של כדור הארץ); עברנו כל כדור הארץ מסביב, ונבא אל עבר הכדור השני למטה, לעֻמת איירופא.

"והקאָמפאַס?“ העירני דודי.

"הקאָמפאַס? עליו אין להשען עוד, דודי, ברור הדבר כי ישגה בהראותו! אם נבא להאמין להקאָמפאַס, דרכנו היתה רק צפונה.

"אם כן אפוא, ישגה הקאמפאס בהראותו, לפי משפטך?“

"כן דודי הקאמפאס ישגה ובשגעון ינהג להראות ההפך.

"אפונה אכסעל, אם לא הורקנו על ציר הצפוני“.

"על ציר הצפוני? לא…. אבל….

לא ידעתי איכה לברר ולכלות דברי, ואדום.

ואנחנו בין כה וכה נגשנו הלוך וקרב אל המישור וגם אנכי רָעֵב וצמא הייתי.

אחרי דרך שעות שתים, הופיע לפנינו כפר קטן יפה המשתרע בין עצי זית ורמון וסבכי ענבי גפן.

מה גדלה עליצות נפשנו ואורו עינינו באשכלות ענבי גפן אחדים אשר כבר גמלו!

לא רחוק מזה, תחת מחסה ענפי עצים, זורמו מים חיים ונרחץ במו פנינו וידינו.

ויהי בשבתנו בין עצי הזית להנפש, הופיע לפנינו נער קטן.

"הנה אחד מתושבי הארץ המבורכה הלזו לפנינו!“ קראתי.

הכרת פני הנער ענתה בו כי הוא מדלת העם; בגדיו היו פרומים וטלואים, ופניו רזים ודלים; הנער הזה, בלי שפק, נבהל מפנינו, כי בראשונה בראותו אותנו התיצב פתאם ואחרי כן פנה אלינו עורף, וינס מזה.

הנער רץ, וגאנז רדף אחריו וידביקהו, ולמרות עמלו להשָמט מידיו, הביאהו גאנז אלינו.

דודי שקד להרגיע לב הנער וידבר אתו טובות בשפת אשכנז וישאלהו:

"מה שם ההר הזה, בני?“

הנער לא ענה דבר.

"טוב“, אמר דודי, "זה יורה, כי לא באשכנז הננו“.

"גם בלי חקור את הנער נוכל לדעת זאת“, אמרתי אליו, "בארץ אשכנז לא ימָצא גם וואולקאן אחד“.

"ידעתי גם אני, אכסעל; ואנכי רק אדרוש בסדר ומשטר…

ויוסף וישאל את הנער בלשון אנגלית.

הנער לא נתן כל מענה.

וישאלהו בשפת איטאלקית:

"Dore noi siamo?”

הנער לא פצה פיו.

"הלא תענה ותאמר, נער קשה עורף:

"Come si noma questa Isola?”

"Stromboli”, ענה הנער, וישָמט מידי גאַנז וינס ויתחבא תחת אחד השיחים.

"מה לנו ולנער עוד? – סטראָמבאָליע! הננו אפוא על ים התיכון, בתוך הארכֿיפעלאג הנודע למשגב – על האי "סטראָמבאָליע“! וההרים אשר יתנוססו שמה מזרחה שמש המה הררי "קאַלאבריאַ“.

"סטראָמבאָליע! סטראָמבאָליע!“ שניתי אני.

ונסעד לבנו מפרי חמד המקום הזה, ונשת מים חיים לרויה ונלך אל מבוא הים "סטראָמבאָליע“.

אנחנו החלטנו לבלי הגיד מאומה מאין באנו, יען, האיטאלקים, כרֻבם מאמיני שוא ותפל המה וְיתנונו למלאכי בלהות העולים מבטן הארץ; ונגמר אמר להגיד כי נוסעי ארחות ימים הננו וַתִשָבר אניתנו, ואף כי הדבר הזה לא יעטרנו כבוד ותפארת, אבל למצער, יבטיחנו מכל סכנה.

בלכתנו בדרך, שמעתי את דודי מדבר אל לבו ומתלונן:

"הקאָמפאַס! מה היה לו! הלא הוא הראה רק פאת צפון, מה הוא הפתרון לחידה הזאת?!“

"מה לך ולהקאמפאַס דודי כעת!“ אמרתי אליו, "האם שוה בנזק העת לחקור ולדרוש עתה עליו?“

"מה תאמר, אכסעל? אין לחקור ולדרוש? הלא חרפה שברה לבי, על כי פראפֿעסאר כמוני היום, לא ידע לפתור חזיון טבעי מוזר!“

אחרי חלוף שעה אחת, נשאר יער הזיתים מאחרינו ונבא אל מבוא הים "סענ־ווינציענצאָ“.

פה דרש גאנז שכרו עבור שבוע השלשה עשר ויתן לו דודי בתשואות חן ואותות תודה, וילחץ לו ידו ויברכהו.

הפעם יצא גם גאַנז מרוחו הקַרה, וילחץ ידינו ברגש לבב וגם כצחוק נעים קל רחף על שפתיו.

 

מה    🔗

הנה קץ הספור בא, אשר בלי תפונה לא יאָמן גם להמאמינים לכל דבר.

הדַיָגים מסטראָמבאָליע קבלונו בפנים יפות; הלבישונו מחלצות וגם צֵדה עשו לנו לדרכנו.

אחרי שמונה וארבעים שעות – יום 31 אויגוסט, נסענו מזה עלי אניה קטנה, אל העיר "מעססינא“, ונחן שם ימים אחדים עד אשר שַבנו אל איתננו הראשון; ונרד יום 4 זעפטעמבער באניה צרפתית "Volturve” ואחרי שלשת ימים באנו אל מאַרסיליען, בשלום.

ואנחנו בקשנו חשבונות רבים ונתחרה למצוא חשבון: מדוע זה הראה הקאָמפאַס רק פאת צפון?

ויהי ביום 9 זעפטמבער בערב בא קץ מסענו ונבא אל עיר מולדתנו האמבורג.

לשוא עט סופר, לתאר פליאת מרים המבַשְלה ושמחת נועה.

שיבת הפראפֿעסער לידענבראָק מהמסע בבטן האדמה הרעישה כל העיר האמבורג מן הקצה, תושביה חָגגו חג לכבודו ויעשו יום משתה ושמחה. לאט לאט פרשה השמועה כנפיה: אנה, איה ואיך בצע הפראפֿעסער הנכבד מסעו; עד מהרה התעוררו דברי ריבות בין אנשי העיר, זה אומר בכה וזה אומר בכה; הקולות, הזעקות ואסֵפות שוחרי־הטבע לא חָדֵלו, עד כי באספת־חכמים אחת, נדבה רוח דודי אותו לספר לפני כל קהל עדתם כל דבר המסע וקורותיו – מהחל עד כלה; ויכס מהם רק מקרה הקאָמפאַס ושגיונו אשר לא ידע שחרו, ואת פתשגן כתב יד החכם "סאַקנוססעם“ מסר דודי אל בית עקד הספרים אשר בהאמבורג, ורצוף לזה גלה מורת רוחו ודאבון לבבו, אשר לא הצליחה בידו להגיע עד למרכז הארץ – במובן מלא המלות – בעקבות הנוסע הגדול האיסלאנדי הלזה.

אמנם עד מהרה נמצאו גם אנשים קטני אמנה – כאשר היה לנו לשפוט כזאת מראש – אשר נצב דודי לריב אתם בדבר שפתים וגם במכתבי העתים.

ובנוגע אלי, אודה ולא אבוש, כי עוד היום קצרה אמונתי בשפת החכם דעווי, ולבי יבחר לתת אמון אל הטעאריא השופטת: כי אש תמיד תוקד במרכז הארץ, מבלי שום לב על כל הפֿאַקטען ממסענו אשר יתנגדו לה.

בעת שמחת דודי עם מרעיו, קרה לו דבר אחד אשר המר לבו ויצר לו: גאנז החל פתאם להשתוקק אל ארץ מולדתו איסלאנד, ויקם וילך לו שמה.

“Farval" אמר גאַנז פתאם, ויסע העירה רייקיאוויק.

ויצר לנו מאד על הפרד מאתנו גאנז האיש הנאמן וקר הרוח הלזה.

מסענו אל מרכז הארץ, נודע עד מהרה בין כל חכמי תבל, אבל דודי לא פנה אל כל הכבוד אשר האצילו לו, ולא מצא מנוח לנפשו: המקרה הזר אשר קרה עם הקאָמפאַס, עוד אין פותר אותו לו.

אבל ההשגחה הטתה עליו חסדה ותרא גם בעניו זה.

פעם אחת, בבואי אל חדר המחצבים אשר לו להעריך המינעראלים במשטר, הופיע לעיני הקאָמפאַס הנודע למוזר בעבודתו, וָאָחֵל לבקרו.

פתאם, – שערו לכם עד מה נוראות נפלאתי!

ואזעק בקול רם; ויחרד דודי אלי הֵנה.

"מה לך כי נזעקת, אכסעל?“ קרא דודי, "מה זאת?“

"הקאָמפאַס הלזה….

"מה היה לו?“

"הלא מחטו המורה, לא יַראה עוד פאת צפון, כי אם פאת נגב!“ "הלא עיניך תחזינה, דודי: ציריו נהפכו!“

דודי החל לבקרו פעם ושתים, ופתאם קפץ וידלג כאיל עד כי נָעו אמות הסִפים.

"הפעם אדע שרש דבר!“ קרא דודי, "כי אז בבואנו אל גבעת סאַקנוססעם – החליפו מחטי מורה הקאָמפאס הארור הזה תכונת פעולתם, ויחלו להראות פאות הפכיות!“

"כן הוא, בלי שמץ שפק, דודי“.

"החידה אמנם נפתרה באופן נעלה, אבל מה הוא החזיון אשר הסב את התמורה המוזרה הלזו?“

"גם החזיון הזה, בהיר הוא עתה, דודי, אנכי אפתרנו: בעת הסער והזעף על פני הים לידענבראק, – האם זכור תזכור דודי, את כדור האש?“

"זכור אזכרנו עוד“.

"הלא ידעת, דודי, כי כדור האש הלזה אָצל מכחו את המאגנעטיזמוס על כל כלי הברזל אשר נמצא אז על מעברנו, ויאצל אז גם על מחטי מורה הקאָמפאַס והמיר תכונת הראותם“.

"האח! כן הוא! העלעקטריציטאֶט אפוא עוללה זאת!“ צעק הפראפֿפֿסעסאר וימלא שחוק פיו.

מן היום הנכבד ההוא והלאה, גָדַל שם דודי בין כל חכמי תבל וישימוהו לראש על כל שוחרי הטבע.

ועקב אמונתי אתו, נתן לי את נועה לאשה, ואהי איש משכיל בכל דרכי.

תם.