איננו בקיאים בענייני תחבורה. אנו קרובים אצלם רק מנסיעה באוטובוסים. יש בוודאי מה לתקן בארגוני התחבורה מהרבה בחינות, אך קודם כל יש לנקות אותם. את האוטובוסים, כמובן. אלא שבעיית הניקוי במדינה איננה קשורה בעסקי אוטובוסים בלבד – והדברים מורכבים ויגעים.
ואולם, הפעם התעורר ענייננו בשל איומי הקואופרטיבים נגד החלפת הטיוליות באוטובוסים, כמסקנות ועדה ציבורית. האיום האחרון: להשבית את התחבורה.
הרהרנו: אולי זו הזדמנות לציבור לקבל את קריאת המלחמה; אולי זו הזדמנות לנתיני המדינה ולממשלתה לומר לקואופרטיבים, כי המדינה אמנם מסרה בידם “חזקה” על שירותי נוסעים, אך לא מסרה להם מונופול על כל מה שנע ומתנועע בארץ הזאת. אולי די בכך שבעונת התיירות הבוערת נהפכת התחבורה הפנימית בארץ לסרח־עודף בעיני הקואופרטיב – אם לא למטרד מיותר. ואין אדם צריך להיות מומחה בעסקים כדי להבחין כי בהגיע עונת התיירות לשיא – מגיע גם ל“שיא השפל” שירות התחבורה לנוסעים הרגילים. כי הרי הזיכיון על התחבורה הציבורית מונח בקופסה ואילו התיירות עדיין היא עסק שיש בו, או שיכולים להיות בו, מתחרים.
מישהו צריך אולי להבהיר לקואופרטיבים כי ככל שחשובים לעת בחירות קולותיהם של ארבעת אלפים חברים – כן חשובים לאורך כל ארבע השנים שבין בחירות לבחירות קולם ואנקתם – כן, אנקתם – של רבבות אזרחים הנזקקים לשירותם. כל עד מלאכתם בתחומם שלהם מפרנסת אותם בכבוד – שמא יניחו חברי הקואופרטיב גם לאחרים להיאחז במקומות עבודה ופרנסה, ויתנו יותר דעתם על הנוסע שאותו הם אמורים לשרת.
או אולי אין להסדיר גם תחום זה בחיינו אלא על־ידי ועדת חקירה – כמנהג הימים? אם לשפוט לפי תעלולי המחירים והכרטיסיות והחלטת קואופרטיב אחד להוציא עצמו לגימלאות בגיל ארבעים ושתיים – אין להוציא גם אפשרות של בחינה כזאת מאזור ההיגיון הציבורי.
12 בדצמבר 1971
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.