לאחר הביצועים של שדרי קול־ישראל בימי המלחמה – שנצטיינו בחדוּת־חושים עיתונאית ובעוז רוח – קשה קצת לומר דברי ביקורת. אף־על־פי־כן, האמת, לכל פניה, חובה שתיאמר.
בתום מעשי הקרבות – החלה הפרשנות. ועיקרה של הפרשנות: הילוּך־אימים על הציבור. בלי רחם. המלחמה ייסרה אותנו בשוטים של דם, קול־ישראל מייסר אותנו בעקרבים של פרשנות. כן, גם עם שוטים אחדים ומרושעים למדי. התכניות “מה נשמע” ו“מה עכשיו” ו“מה עוד” – לא באו להבהיר לנו מצב או בעיה ולהאירם מזווית נוספת, אלא ללפות אותנו בחישוק של מזוכיזם לאומי ולהסביר לנו בגלגול־עיניים אינטלקטואלי כל עומק שקיעתנו. הגמגום של המשתתפים כמו מיוּעד לבטא את מבוכת כולנו אך תַכליתו העיקרית כנראה להעמיק אותה. משתתפים בזה פרופסורים ובדרנים וסתם אמנים וכל אנשי מעלה של אינטלקט ובוהמה. בשום פה מן הפיות המוזמנים להיפצות ברדיו אין טיפת “נחמו”. רק טרוניה ותוכחה. גפ בריונוֹת־מעט. כמו של אותו צייר מוגיע־דעות (“הגנרלים הדרום־אמריקאיים של צה”ל עם הסיגרים").
האדם הישראלי, המיוּתם עם עצמו, גם אם הוא בקרני וקוצף, מבקש בתיבה מעט רגיעה, מעט שיכּוּך לסערו. אין צורך בשביל זה להעלים אמת או להריע תעמולה. רק מעט איזון מחוּשב בין המדכא והמבשר, גם בתנאי מצור.
אם לשפוט לפי תכניות־המלל האקדמיוֹת והבוהמיוֹת של קול־ישראל ופרשניו – להוציא ניתוחו הבהיר והשקול של חיים הרצוג – אין המצרים צריכים ליחידה של לוחמה פסיכולוגית. היא ישנה – והיא מבוססת היטב! – בצד הזה של החזית.
9 בדצמבר 1973
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.