יְעִירוּנִי בְשִׁמְךָ רַעֲיוֹנַי    🔗

יְעִירוּנִי בְשִׁמְךָ רַעֲיוֹנַי / וְיָשִׂימוּ חֲסָדֶיךָ לְפָנָי

הֱבִינוּנִי דְבַר נֶפֶשׁ יְצַרְתָּהּ / קְשׁוּרָה בִי וְהִיא נִפְלָאת בְעֵינָי

וְלִבִּי רָאֲךָ וַיַּאֲמֵן בָּךְ / כְּאִלּוּ מָעֳמָד הָיָה בְּסִינָי

דְּרַשְׁתִּיךָ בְחֶזְיוֹנַי וְעָבַר / כְּבוֹדְךָ בִּי וְיָרַד בַּעֲנָנָי

הֱקִימוּנִי שְׂעִפַּי מִיְּצוּעַי / לְבָרֵךְ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ אֲדֹנָי:

בלילה    🔗

הנכסף נעשה ממש. חזון הלילה הביא אל המשורר את חוויית מראה-האלוהים. במצב שבין חלום והקיץ, שיש בו מחוקיותו העצמית של האחד ומתוקף משנהו, בעודו מהרהר בזיקה בין גוף ונפש, נִגלה לו אלוהים, כאילו לבּו “מעמד היה בסיני”. חוויית היום הזה מאשרת את ההתגלות ההִיסטורית וחוזרת עליה.

מה מאשרת היא ועל מה היא חוזרת? מהוּ שנתגלה? והלוא אך כרגע נקב בשמהּ של בעיה בה הרהֵר. המביאה עִמה ההתגלות את פתרונה של אותה בעיה? ההופכת היא את הנס שאין להשתיקו לדוֹגמה מעשית, שימושית, על פי הדוּגמה הקאתולית? על כך אין מלה נאמרת, אף שהיתה סיבה טובה לדבר בזאת. מה אם כן?

במעשה ההתגלות אין אלוהים מגלה לעולם אלא – את ההתגלות. לשון אחר: לעולם אין הוא מגלה אלא את עצמו לאדם, לאדם את עצמו. ושני הללו, המושא הישיר והמושא העקיף בצירופם יחד, הינם תוכן ההתגלות כולו. מה שאינו נובע באורח ישיר מן הברית הנכרתת כאן בין אלוהים ואדם, מה שישירוּתו אינה עומדת במבחן הברית הזאת, אינו שייך לכאן. הבעיה לא נפתרה לו, לצופה בחזיון, כי אם חלפה ואיננה. הנס לא חדל מלהיות לו לנס, אלא שהמראה הפיח בו אומץ להרכין את ראשו בפני מקורו של נס. מתוך בעיה מחשבתית קם ועלה כוח-של-לב.

פרנץ רוזנצווייג – תצלום אחרון

 

יוֹנַת רְחֹקִים נַגְּנִי הֵיטִיבִי    🔗

יוֹנַת רְחֹקִים נַגְּנִי הֵיטִיבִי / וּלְקֹרְאֵךְ טוּב טַעֲמֵךְ הָשִׁיבִי

הִנֵה אֱלֹהַיִךְ קְרָאָךְ מַהֲרִי / הִשְׁתַּחֲוִי אֶרֶץ וְשַׁי הַקְרִיבִי

וּפְנִי אֱלֵי קִנֵּךְ לְדֶרֶךְ אָהֳלֵךְ / צִיּוֹן וְצִיּוּן בַּעֲדֵךְ הַצִּיבִי

דּוֹדֵךְ אֲשֶׁר הֶגְלֵךְ לְרֹעַ פָּעֳלֵךְ / הוּא גֹאֲלֵךְ הַיּוֹם וּמַה-תָּרִיבִי

הִתְיַצְּבִי לָשׁוּב לְאֶרֶץ הַצְּבִי / וּשְׂדֵה אֱדוֹם וּשְׂדֵה עֲרָב הַכְאִיבִי

בֵּית מַחֲרִיבַיִךְ בְּאַף הַחְרִיבִי / וּלְאֹהֲבֵךְ בֵּית אַהֲבָה הַרְחִיבִי:

הבשורה המשמחת    🔗

השיר הזה, שבפני עצמו אינו חשוב ביותר, ראוי בכל זאת לדיון בשל נסיבות חיבורו. שכן בצדק ­– והתנגדותם של גייגר ואחרים אינה משכנעת אותי – סבר מהדירו, לוצאטו, שהשיר נוצר בהשפעתן הישירה של ידיעות בדבר הופעתו של אחד טוען לכתר משיח – והרי בידינו עדויות על כמה משיחים מעין אלה באותה מאה. אין זו דרכו של יהודה הלוי לבדות את הנסיבות המתוארות בשיריו. ואם חלום או חזון הולידו את השיר, הריהו מציין זאת במפורש. נראה, איפוא, שהיתה זו ידיעה של ממש, שקנתה לה קהל מאמינים במשך זמן קצר או מרובה.

וכך שילם גם יהודה הלוי את המס הזה לאמונתו. שכן הציפיה למשיח, שמכוחה ולשמהּ היהדות מתקיימת, לא היתה אלא עיקר של סרק, “אידיאה” ריקה, פטפוט בעלמא – אילולא היתה מתממשת ומתפוגגת, הולכת שולל ונכזבת תדיר אל מול דמותו של “משיח השקר”. משיח השקר ימיו כימי התוחלת למשיח האמת. הריהו לבושהּ המתחלף של אותה תוחלת קבועה ועומדת. על פיו נחלק כל דור ביהדות בין הללו שכוח אמונתם עומד להם ללכת שולל ובין הללו שכוח תוחלתם עומד להם ללכת שולל. הללו הם הטובים מכל, והללו – החזקים מכל. אלה מגירים את דמם כקרבן על מזבח נצח האומה, ואלה משמשים בכהונה לפני אותו מזבח. עד שיום אחד יתהפך הגלגל – אמונת המאמינים תהיה לאמת ותוחלתם של המייחלים תהיה לשקר. אז – ואין איש יודע אם אותו “אז” לא יקום ויהיה עוד היום – אז יִתם יעודם של המייחלים, וכל מי שאז, בזרוח שמשוֹ של אותו “היום”, יימנה עם שורות המייחלים ולא עם המאמינים, גדולה סכנתו להיות נפגם. סכנה זו תלויה ומאיימת על חייו – נטולי הסכנה לכאורה – של המייחל.

הרמן כהן אמר לי פעם – כבר בן שבעים ומעלה היה אז –: “אני מקווה עוד לזכות ולראות בביאת המשיח.” כמאמין מובהק במשיח השקר של המאה התשע-עשרה כיוון בדבריו להמרת דתם של הנוצרים אל ה“מונותיאיזם הטהור” של יהדותו, שאת ניצניה דימה לראות בתיאולוגיה הפרוטסטאנטית הנאורה. נזדעזעתי בפני עצמתו של אותו “במהרה בימינו” ולא העזתי לומר שאותם סימנים לא נראו לי סימנים כלל, אלא עניתי רק שאני אינני מאמין שאזכה לראות בכך.

ואז שאל: “אם כן מתי, לפי דעתך?” – “מן הסתם כעבור מאות בשנים.” אבל הוא שמע “כעבור מאה שנים,” וקרא: “הו, אנא אמור חמישים!”

 

יְחַלּוּ פְּנֵי אֵל חַי    🔗

יְחַלּוּ פְּנֵי אֵל חַי חֲסִידָיו וְיִשְׁאֲלוּ / חֲסָדָיו וְאֶל מַלְקוֹשׁ רְצוֹנוֹ יְיַחֲלוּ

הֲכִי רַחֲמָיו קָרְבוּ וְהוּא רָם וְנַעֲלָה / וְכֵן מַעֲשָׂיו רַבּוּ וְגָדְלוּ וְנַעֲלוּ

וְנִלְאוּ רְאוֹת אוֹרוֹ בְעֵינָם וְחִפְּשׂוּ / לְבָבָם וְרָאוּ אוֹר כְּבוֹדוֹ וְנִבְהֲלוּ

דְּבָרָיו וּמַלְכוּתוֹ עֲלֵיהֶם יְקַבְּלוּ / וְיִתְהַלֲלוּ בִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ יְהַלֲלוּ

הֲדָרוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ יְחַוּוּ וְיַשְׁמְעוּ / וּבִנְעִים גְּרוֹנֵיהֶם גְּבוּרוֹת יְמַלֲלוּ:

האוהבים    🔗

אכן, האהבה קשה היא; גם אהבת האלוהים. זוהי אפילו האהבה הקשה שבכולן. שכן אותו גרעין של אהבה אומללה המצוי בכל אהבה, ולו אף המאושרת ביותר, גדל ומתעצם בה לאין שיעור – בשל במתח בין אינסופיותו של הרצון לאהוב לבין סופיותה של היכולת לאהוב. אהבת האלוהים היא לעולם מאושרת ואומללה בה בעת, המאושרת והאומללה באהבות. הוא קרב לאדם, כמעט נוגע בו – ושוב הוא מתחמק ממנו אל קצווי מרחקים; הוא הנכסף מכל ובה בעת אין לעמוד בקרבתו; בצל זרועו חוסים הכל – אך לא יראה אדם פניו וחי. וזה גם דינה של אהבת הגומלין שלו את האוהב, אותה חייב האוהב לבקש בעל כורחו, להיות נחקרת תמיד – והלא בעברית אותה מלה, “לשאול”, מציינת בקשה וחקירה כאחד. אבל פתרונן של אותה מצוקה ואותה התנגשות, כפתרונן של כל המצוקות וההתנגשויות שבאהבה, נתון ביד האוהב, בכוחו לומר “ואף על פי כן”, לשאת אף על פי כן ולתת עצמו להיות נישא אף על פי כן. וכאן גם כן: בידי האדם ובכוחו לשאול כי אלוהים ישיב לו אהבה.

*

 

יְמִינְךָ נֹשֵׂא עֲוֹנָי    🔗

יְמִינְךָ נֹשֵׂא עֲוֹנָי / פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל תְּשׁוּבָה

אֲבָל בְּיָדְךָ רַעְיוֹנָי / וּבְמֶה עֲצָתִי חֲשׁוּבָה

שְׁלַח-נָא אוֹרְךָ לְעֵינָי / וּרְפָא לֵב מִמְּשׁוּבָה

הֲשִׁיבֵנוּ אֲדֹנָי / אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה:

יָקְרָה נַפְשְׁכֶם עָלָי / וְהָמוּ מֵעַי עֲלֵיכֶם

וְטֶרֶם יוֹם תַּגְמוּלָי / הִזְהַרְתִּי גֹלֵיכֶם

קוֹל קוֹרֵא בְּהֵיכָלָי / לְהֵיטִיב מַעַלְלֵיכֶם

שׁוּבוּ אֵלַי / וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:

הוֹרֵיתָנוּ דָתְךָ / וְלֹא-נַחֲלִיף וְלֹא-נָמִיר

שְׂמֵחִים בַּעֲבֹדָתְךָ / וְשִׁמְךָ לְבַדְּךָ נַאֲמִיר

וְלָמָּה מְתֵי חֶמְדָּתְךָ / כְּגַרְגֵּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר

שְׁפֹךְ עַל-זָר חֶרְדָּתְךָ / וְדוֹשֵׁם כְּדוֹשׁ הֶעָמִיר

לֹא אֲלֵיהֵם פַּחְדָּתְךָ / כִּי רַק עָלַי תַּחֲמִיר

וּבְצִפֹּרֶן שָׁמִיר / חַטַּאת יְהוּדָה כְתוּבָה:

הִטַּהֲרוּ וְהִתְקַדְּשׁוּ / מִשִּׁקּוּצֵי גְוִיּוֹת

וְהִתְקָרְבוּ וְהִתְנַגְּשׁוּ / בַּנְּפָשׁוֹת הַחַיּוֹת

כִּי הַגּוּפִים יְרֻטְּשׁוּ / וְנִקְבְּרוּ בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת

וְכִכְלִי יוֹצֵר יְנֻטְּשׁוּ / נְשׁוּיִם בְּאֶרֶץ נְשִׁיּוֹת

וְהַנְּשָׁמוֹת יִתְחַדְּשׁוּ / לַעֲלוֹת לִמְרוֹם עֲלִיּוֹת

מַהֲרוּ וַעֲלוּ וְעֵינְכֶם / אַל-תָּחֹס עַל-כְּלֵיכֶם:

וְאֵיךְ כֶּתֶם יִתְלַבֵּן / וְתוֹלָע יְהִי כַצָּמֶר

אִם אֶת-לֵב הָאֶבֶן / בְּלֵב בָּשָׂר לֹא תָמֵר

וְלִפְקֹד מֵאָב עַל-בֵּן / הָעֲוֹנוֹת תְּהִי שֹׁמֵר

וּמַה-יַּחֲשֹׁב וּמַה-יָּבֵן / אֲשֶׁר הוּא בְיָדְךָ חֹמֶר

וְאַתָּה תַהֲרֹס וְתִבֶן / וְאֵין בְּיַד אִישׁ רַק אֹמֶר

וְאֵיכָה קַשׁ וָתֶבֶן / נִצַּל מִלֶּהָבָה:

וְלָמָּה תִהְיוּ קְבֻרִים / בְּנֵי אֵל בְּקִבְרוֹת תַּאֲוָה

הֲלֹא בְלֶחֶם אַבִּירִים / וּמֵי צוּר נַפְשְׁכֶם רָוָה

וְהֵא-לָכֶם כִּפֻּרִים / לְרַפְֹּאת נֶפֶש דָּוָה

חֻקֵּי אֵל הַיְשָׁרִים / וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה

צְאוּ מִבֵּית הָאֲסוּרִים / אֶל בֵּית אַחֲרִית וְתִקְוָה

מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים / נַעֲלֵיכֶם בְרַגְלֵיכֶם:

דַּעְתְּךָ וִיכָלְתֶּךָ / רֹאשׁ דֵּעָה וִיכֹלֶת

בַּכֹּל מֶמְשַׁלְתֶּךָ / וְאֵין לְבִלְתְּךָ מֶמְשָׁלֶת

וּבְכַף מִשְׁקָלְתֶּךָ / פְּעֻלַּת אִישׁ נִשְׁקָלֶת

וּמִי אָדוֹן בִּלְתֶּךָ / לְתִקְוָה וּלְתֹחָלֶת

אִם תִּנְעַל דַּלְתֶּךָ / כֹּל-דֶּלֶת נִנְּעָלֶת

וְאִם לֹא לְחֶמְלָתֶךָ / אבֹא אָנָה אֲנִי-בָא:

דְּרוֹר קִרְאוּ לַנְּפָשׁוֹת / מֵעַבְדֻת הַפְּגָרִים

וּקְחוּ לָכֶם יְרֻשּׁוֹת / חֵלֶף הֱיוֹתְכֶם גָּרִים

כִּי בְיוֹם עֲשׂוֹתִי חֲדָשׁוֹת / וּבְפִתְחִי הַקְּבָרִים

וְאֶתֶּן עֲצָמוֹת יְבֵשׁות / בֵּין רוּחוֹת וּבְשָׂרִים

לָכֶם נָאווּ קְדֻשּׁוֹת / לִתְמֹך צְפִירַת כְּתָרִים

בִּהְיוֹתְכֶם מְטֹהָרִים / מִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם:

הִרְחַקְתְָּ עַם קְרוֹבְךָ / וּמִי הוּא זֶה יְנַחֲמֶנּוּ

וּמִי יַעֲזֹר אֶת-עֲזוּבְךָ / וְנֹפֵל מִי יְקִימֶנּוּ

אִם לֹא יִשְׁכֹּן סְבִיבְךָ / וְגַם רַחֵם תְּרַחֲמֶנּוּ

וְתַחַת כַּנְפֵי כְרוּבְךָ / בְּצוּר מָעֹז תְּשִׂימֶנּוּ

הַמְיַחֵל יוֹם טוֹבְךָ / מֵאַשְׁפּוֹת תְּרִימֶנּוּ

אַל-תִּרְחַק מִמֶּנּוּ / כִּי-צָרָה קְרוֹבָה:

חזרה הביתה    🔗

מיהו שעושה את הצעד הראשון – האלוהים או האדם? האם יכול האדם בכלל לעשותו? זוהי שאלה אמיתית, ולא, כפי שמבקשים היום כמה תיאולוגים פרוטסטאנטים להציגה, שאלת-מוצא שנפתרה כבר. ואומנם גם איננה, כפי שמבקשים היו לראותה התיאולוגים היהודים – מתוך הצורך המובןּ ל“תורות מבדילות” בלתי מזיקות – “ההבדל בין יהדות לנצרות”; אלא שאלה אמיתית היא, הנובעת מאמת לבבו של האדם. שכן, אם להזכיר עוד פעם אותם תיאולוגים ניאופרוטסטאנטים, שונה הדבר אם אתה טוען לפאראדוכסאליות של “הרצון העבדותי” כמורד בין מורדים מעולם או כפרופסור השוקד על ספריו בשלווה; כאן משלימה עצמה התיאוריה באמצעות החיים לכדי אמת, ואילו כאן היא מגבירה עצמה באמצעותם רק לכדי תיאוריה מוגברת– ולפיכך כוזבת. אילו נפטר לותר ב-30 באוקטובר 1517 (היינו, יום לפני שקם ומרד –המתרגם), כי אז גם כל קביעותיו הנועזות בפירושו לאיגרת אל הרומיים לא היו אלא בגדר הצטעצעות של סכולאסטיקן מאוחר.

השאלה האמיתית מתעוררת באשר האדם, בעמדו לפני האלוהים, חש תמיד באזלת ידו, ולפיכך שומה עליו לצפות לצעד הראשון ולבקשו מאת האלוהים, ובה בעת הוא שומע, בנימה שאין להתעלם ממנה, שהאלוהים תובע את הצעד הזה מאִתו, מן האדם. מזאת לא תתחמק שום תיאוריה, לא זאת המציגה את קולו התובעני, הנשמע ברמה, של האלוהים כמדוחי השטן ולא זאת המציגה באותו אופן עצמו את תחושת אפסותו של האדם. ובוודאי שלא תתחמק מכך אותה תיאוריה המבקשת להימלט מאלטרנטיבה גסה כזאת באמצעות חלוקת תפקידים מחוכמת ומינון מדויק. אלא שהדבר נשאר בגדר שיחה אינסופית, שבה, כבכל שיחה, “הצדק” עם זה שדיבר אחרון – ולפיכך, מטעם זה בלבד, חייב האלוהים, בסופו של דבר, להיות הצודק, באשר אחרי ככלות הכל לו היא המלה האחרונה. אחרי ככלות הכל!

כך גורס המדרש את הבעיה, בהראותו את אלוהים ואדם, את כנסת ישראל ואת קונה, עומדים בדו-שיח, ובהסתמכם על סיום מגילת איכה (ה', 21) ונבואת מלאכי (ג', 7) מציבים זה לזה את התביעה כי האחר יעשה את הצעד הראשון כתנאי על מנת שהוא יעשה את צעדו שלו. ועל מדרש זה בנה יהודה הלוי את השיחה הגדולה בין אדם ואלוהים, המזמור בן חמישה וחצי הבתים הכפולים המועד לתפילת מוסף של יום הכיפורים.

הבית הכפול הראשון, הקצר מן הבאים בעקבותיו, מעמיד זה מול הזה, בחינת מוטו, את שני המשפטים-המנחים, בניגוד החריף שבין התחינה האנושית והכרח-הסירוב האלוהי. אחר-כך מתחיל עצם הדיאלוג, המתנהל באורח שונה מן הדיאלוגים הרבים האחרים שבין ישראל לאלוהים בשירתו של יהודה הלוי. שכן בעוד שבשירים האחרים (ביניהם, דרך משל, “יודעי הפיצוּני ימי עוֹני”, “מה לאחותי כי חשבה” ו“מה אתנה בכּוֹפר עוֹפר שארח”) קיים ביניהם דיבור ממש, פנים אל פנים, הרי כאן נשאר ביניהם פער איום, אותו פער עצמו שנקבע בשני בתי-המבוא המנחים. קולו של אדם – מתוך תובענות מתדיינת, יאוש קודר, הכנעה ניצחת, תחינה לוהטת – נשאר בגדר זעקה ממעמקים, וקול האלוהים – בתביעה, בתוכחה, בהבטחה – נשאר בגדר קריאה ממרומים. דומה שדווקא ביום זה, שכל עיקרו כיפורים, נותר המתח בין אלוהים ואדם בלתי מכופר.

ואף אותו דבר – דווקא אותו דבר– שבדרך כלל נוח המתח להתאזן בו, הוא שתוֹרם כאן דווקא להגברתו. גם אם דרכי האלוהים מרוחקות מדרכי אנוש, דרכיהם של אלוהי ישראל ושל עמו נפגשות אצל הר סיני העשן תמיד. גם היום, בעצם היום בו היהודי כולו אדם הוא ואלוהיו שופט כל הארץ, אין הגשר הזה נעלם מן התודעה. עוד מטפסים עליו, אפילו, משני עבריו – אלא שאין הוא מוליך עד לגדה האחרת. אם פונה האדם – בבית הכפול השני– אל האלוהים כנושא תורתו היהודית וסִבלו היהודי, משיב האלוהים בתביעה הנמרצת ביותר אל האדם ורק אל האדם; ואם אחר–כך - בבית הכפול השלישי – מדבר האדם בכובד פה וכובד לשון מתוך אנושיותו הנדכאה, שהיא לעצמה, מזכיר לו האלוהים את היותו יהודי ובן האלוהים, את נפלאותיו ואת תורתו. כך נעשית הקִרבה ביום הנורא הזה ליסוד של ריחוק. השיחה נמשכת הלאה מתוך הפער האינסופי בין שני הקולות, שמתוכו החלה.

אבל המלה האחרונה נשמרת כאן לאדם. הבית המסיים שוב איננו בית כפול: קול האלוהים שותק בו. מהי משמעותה של שתיקה זו? אם מתבוננים בשיר הזה כשהוא לעצמו, אין להכריע בשאלה זו – שהרי זעקתו האחרונה של האדם, זעקת השבר הערומה שלו, נותרת בלא מענה. אבל אין לנתק את השיר מן היום והשעה שלהם נועד, כשם שאין לבודד את שיר המקהלה היחיד מן הטראגדיה, ומן המקום בתוכה, שם הוא נטוע. השיר שייך לתפילת מוסף של “היום הארוך”; ואפילו שייך היה לתפילת נעילה, כפי שניתן היה בעצם להניח על פי פתיחתו במובאה מתפילה זו – “אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים”, הלא גם שם הכל זמני ואף מלה איננה המלה האחרונה. לא תיתכן מלה אחרונה אלא ברגע האחרון; ואם על האדם לומר אותה מלה, שבעצם עניינו של האלוהים הוא לאמרה, כי אז יכולה מלה אחרונה זו – של היום, של החיים, של ההיסטוריה – להיות רק אותה מלה העומדת מאחורי כל דיבור אלוהי, בדרך בה יכול האדם לבטא במו פיו את אותו “אני” אלוהי, כלומר ה“הוא” של וידוי-האמונה. רק בווידוי הזה שברגעים האחרונים של היום מוצא היום כולו, כמו גם שירנו, את פתרונו. האדם עצמו הוא הנותן לעצמו, תחת עיניו של האלוהים, את התשובה, המעניקה לו לרגע יחיד, אחרון, ניטל-מראש זה את מילוי משאלתו לשוב הביתה; ברגע זה הוא קרוב אצל האלוהים, סמוך לכיסא הכבוד, ככל שאך ניתן לאדם להיות.

בהתפעמות הקרבה הזאת משתתקת בו לשון “אתה”, ולא רק לשון “אתה” של זעקת השבר כי אם גם זו של הגעגועים ושל האהבה. כמו המלאך שמתחת לכיסא הכבוד הוא הופך את פניו, מתוודה ומעיד – עליו. מותר לו, אכן, ליטול מראש את הרגע הזה, הנעלה והאחרון, באשר דקות ספורות לאחר מכן, לכשתסיים תרועת היובל (ויקרא כ"ה, 9 ואילך) את הצום, ישוב הוא, בחזרו אל תפילת ערבית של חול, ויאמר: “סלח לנו אבינו כי חטאנו”.

 

גְּלִילֵי זְבֻל רָאוּ הֲדָרְךָ וְנִבְעֲתוּ    🔗

[רשות]

גְּלִילֵי זְבֻל רָאוּ הֲדָרְךָ וְנִבְעֲתוּ / וְגַלֵּי תְהוֹם שָׁתְקוּ בְצֵאתְךָ וְנִצְמְתוּ

וְאֵיךְ תַּעֲמֹדְנָה הַנְּפָשׁוֹת בְּסוֹדְךָ / מְקוֹם אֵשׁ מְלַהֶטֶת סְלָעִים וְנִצְּתוּ

אֲבָל יֶאֱמַץ לִבָּם בְּךָ אִם תְּאַמְּצֵם / וְנִלְווּ אֱלֵי רֹאִים כְּבוֹדְךָ וְשֵׁרְתוּ

וְלָכֵן לְךָ כָּל-הַנְּשָׁמוֹת מְהַלֲלוֹת / אֱלֹהִים לְךָ נָאווּ תְהִלּוֹת וְיָאֲתוּ:

חוויה    🔗

התגלות הריהי חוויה ואירוע. חוויה אמיתית – אם וכאשר היתה גם אירוע; אירוע אמיתי – אם וכאשר היא עשויה לשוב בכל רגע ולהיות לחוויה. כיום נרתעים כרגיל מפני הקשר הזה. כיום מבקשים, בצורות שונות ומשונות ובדרכים שונות ומשונות, לדחוק את האלוהים אל לילה של החוויה ולחסום בפניו את הדרך אל תוך יומו של האירוע. אבל אלוהים אינו מניח שהדרכים ייחסמו בפניו. האירוע אינו מרוחק ממנו יותר מן החוויה; הטבע אינו רחוק מהישג ידו יותר מן הנפש. גם כאן [בממלכת הטבע] אין הוא נגרר, כשם שחוששים רכי-הלב, לאובייקטיביות גסה; לזאת ידאג הוא בעצמו. ובכך אין שוני בין ימינו – כמו למשל בעניין המלחמה, שהיה בה משום אירוע-של-התגלות מעין זה כלפי האנושות – לבין מעמד הר סיני. גם שם יודע המדרש לספר שכל אחד מבין העמים שמע מן ההתגלות דבר אחר וכל אחד נתן מענה אחר. והמענה הוא הקובע – גם כאן.

משום כך מתנפל השיר הקטן, רב-הכוח – השייך לחג חירותנו, הראשון בשלושת מועדי ההתגלות ההיסטורית – הישר אל תהום השאלה: “איך תעמודנה הנפשות” בלהט-האש של הסוד הנִגלה, ויודע שמתוך ההתגלות עצמה חייב לבוא הכוח לשאת אותה, ואכן מתוכה הוא עולה באמת. בהלל ושבח שב האדם ומוצא את עצמו אחרי האירוע, כמו אחרי החוויה.

מגרמנית: ד"ר אברהם עוז

 

לְּךָ נַפְשִׁי בְּטוּחָה אוֹ חֲרֵדָה    🔗

לְךָ נַפְשִׁי בְּטוּחָה אוֹ חֲרֵדָה / לְךָ מִשְׁתַּחֲוָה תָמִיד וּמוֹדָה

בְּךָ אֶשְׂמַח בְּיוֹם אָנַע וְאָנוּד / וְלָךְ אוֹדֶה בְּכָל נִיעָה וְנִידָה

וּבִפְרֹשׂ הַסְּפִינָה לָעֲבֹר בִּי / כְּנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה

וְעֵת תֵּהֹם תְּהוֹם תַּחְתַּי וְתִנְחֹם / כְּאִלּוּ מִקְּרָבַי הִיא לְמֵדָה

וְתַרְתִּיחַ כְּסִיר אֶת – הַמְּצוּלָה / וְיָם תָּשִׂים כְּמֶרְקָחָה יְקוּדָה

וְצִים כִּתִּים בְּבוֹאָם יַם פְּלִשְׁתִּים / וְהַחִתִּים נְחִתִּים בַּמְּצוּדָה

וְהַחַיּוֹת בְּהָדְפָם לָאֳנִיּוֹת / וְתַנִינִים מְצַפִּים לַסְּעוּדָה

וְעֵת צָרָה כְּמַבְכִּירָה וּבָנִים / עֲדֵי מַשְׁבֵּר וְאֵין כֹּחַ לְלֵדָה

וְאִלּוּ אֶחֱסַר מַאְכָל וּמִשְׁתֶּה / נְעִים שִׁמְךָ בְּפִי אָשִׂים לְצֵידָה

וְלֹא אֶדְאַג עֲלֵי קִנְיָן וּבִנְיָן / וְלֹא עַל-הוֹן וְלֹא עַל-כָּל-אֲבֵדָה

עֲדֵי כִי אֶטְּשָׁה יוֹצֵאת חֲלָצַי / אֲחוֹת נַפְשִׁי וְהִיא לִי רַק יְחִידָה

וְאֶשְׁכַּח אֶת-בְּנָהּ פִּלַּח כְּבֵדִי / וְאֵין לִי בִּלְעֲדֵי זִכְרוֹ לְחִידָה

פְּרִי מֵעַי וְיֶלֶד שַעֲשׁוּעַי / וְאֵיךְ יִשְׁכַּח יְהוּדָה אֶת-יְהוּדָה

וְנָקַל זֹאת לְנֶגֶד אַהֲבָתְךָ / עֲדֵי אָבוֹא שְׁעָרֶיךָ בְּתוֹדָה

וְאָגוּר שָׁם וְאֶחְשֹׁב אֶת-לְבָבִי / עֲלֵי מִזְבַּחֲךָ עוֹלָה עֲקוּדָה

וְאֶתֵּן אֶת-קְבוּרָתִי בְּאַרְצָךְ / לְמַעַן תִּהְיֶה – לִּי שָׁם לְעֵדָה

הקל מכֹּל    🔗

פיוט זה דומה לקודמו לא רק במשקלו אלא גם בתוכנו. ואף-על-פי-כן כמעט שאינך מרגיש בשווי זה, כה רב ההבדל שבהלך הנפש. דמיונו של הפייטן מאביר כאן ומקדים את מהלכם האיטי של הדברים ומקביל פני העתיד. הוא מקדים את מסירות הנפש שבעליה, זו ההתמכרות הנלהבת לאלוהים, הוא מקדים ומתאר ברוב אמנות את אימי המסע בים על גבי ספינה נוצרית במימי מוסלמים; הוא מקדים אף את אשר היה בפיוט הקודם תוכן ההווה גופו: את הכאב על האנשים שהוא נוטשם – גם זה תואר כאן כפי שהוא עתיד להרגיש אותו ולא כפי שהוא מרגיש אותו היום; ולפיכך, תחת השמות המרובים ונכסי החיים אשר הפיוט הקודם יקרינם בזיו-פניה של שעת פרידה, באים כאן שניים, רק השניים הקרובים ביותר, רק החוג הלבבי הפנימי ביותר, רק הפצע אשר הזמן לא יגלידו; בתו-יחידתו, שברגע זה של כאב-ללא-הצנעה הוא מגלה את אשר היתה לו, היא ובנה, נכדו הצעיר, כנראה, הנושא את שמו. ואחר-כך – המלה היחידה בכל הפיוט שאינה באה בצורת עתיד: ונקל זאת לנגד אהבתך– המציינת את נקודת ההווה, הווה של ערגת אלוהים, שבכוחה נתרחשה קפיצת הזמן הזאת; שבכוחה הוא מקדים גם את זו התכלית האחרונה, את הרוויה, עת יעלה לבבו עלי המזבח עולה עקודה; זה קרבן לבבו של פייטן, החולם על חידוש הקרבנות המוחשיים, לא על מין “במקום”, אלא על השלמה והתעלות, כבאותה מלחמה בשל הקרבנות אשר בספרי הנביאים והתהלים; וקפיצת הזמן האחרונה ביותר, זו של היעוד האחרון והמטרה האחרונה: הקבורה בארץ הקודש שתהיה עדה לעלילת חייו; שכך ראה הפייטן, אשר חי עתרת חיים כזו, את קץ חייו, כפי שניבאו בסיום הפאראדוכסאלי – ומשום כך מוחשי ומזעזע ביותר מכל סיומי הספרים הפילוסופיים, כעין סיום פידון של אפלטון, לא, מעל לפידון של אפלטון, כי אין שום אפלטון חוצץ כאן בין סוקרטס שבדו-שיח ובין הגוסס שבמציאות, - הסיום של הכוזרי.

 

הֱצִיקַתְנִי תְשׁוּקָתִי לְאֵל חָי    🔗

הֱצִיקַתְנִי תְשׁוּקָתִי לְאֵל חָי / לְשַׁחֵר אֶת-מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי

עֲדֵי כִי-לֹא נְטָשַׁתְנִי לְנַשֵּׁק / בְּנֵי בֵיתִי וְאֶת-רֵעַי וְאֶחָי

וְלֹא אֶבְכֶּה עֲלֵי פַרְדֵּס נְטַעְתִּיו / וְהִשְׁקִיתִיו וְהִצְלִיחוּ צְמָחָי

וְלֹא אֶזְכֹּר יְהוּדָה וַעֲזַרְאֵל / שְׁנֵי פִרְחֵי יְקָר מִבְחַר פְּרָחָי

וְאֶת-יִצְחָק אֲשֶׁר כַּבֵּן חֲשַׁבְתִּיו / יְבוּל שִׁמְשִׁי וְטוּב גֶרֶשׁ יְרָחָי

וְאֶשְׁכַּח תַּעֲנוּגֵי שַׁבְּתֹתַי / וְהַדְרַת מוֹעֲדַי וּכְבוֹד פְּסָחָי

וְאֶתֵּן אֶת-כְּבוֹדִי לַאֲחֵרִים / וְאֶעְזֹב לַפְּסִילִים אֶת-שְׂבָחָי

הֲמִירוֹתִי בְּצֵל שִׂיחִים חֲדָרַי / וּבִמְשֻׁכַת סְבַךְ חֹסֶן בְּרִיחָי

וְנַפְשִׁי שָׂבְעָה רָאשֵׁי בְשָׂמִים / וְרֵיחַ נַעֲצוּץ שַׂמְתִּי רְקָחָי

וְחָדַלְתִּי הֲלֹךְ עַל-כַּף וְעַל-אָף / וְנָתַתִּי בְּלֵב יַמִּים אֳרָחָי

עֲדֵי אֶמְצָא הֲדוֹם רַגְלֵי אֱלֹהַי / וְשָׁמָּה אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי וְשִׂיחָי

וְאֶסְתּוֹפֵף בְּהַר קָדְשׁוֹ וְאַקְבִּיל / לְפִתְחֵי שַׁעֲרֵי-שַׁחַק פְּתָחָי

וְאַפְרִיחַ בְּמֵי יַרְדֵּן נְרָדָי / וְאַשְׁלִיחַ בְּשִׁלֹחַ שְׁלָחָי

אֳדֹנָי לִי וְאֵיךְ אִירָא וְאֶפְחַד / וּמַלְאַךְ רַחֲמָיו נֹשֵׂא שְׁלָחָי

אֲהַלֵּל אֶת-שְׁמוֹ מִדֵּי חֲיוֹתִי / וְאוֹדֶנּוּ עֲדֵי נֵצַח נְצָחָי.

העליה    🔗

לא בנקל עלתה ליהודה הלוי יציאת ספרד. פיוט זה מעיד על כל אשר נטש. וכשם שכל הנעזב הולך ומתכנס לתוך רגעי הפרידה, וכשם שאין העניין נתפש במלואו אלא ברגע היאבדו, כך עובר ומקיף הפייטן בי"ד פסוקים אלה את מעגל החיים, אשר חי בו ואהבו כל השנים:

משפחה, ידידים, חוג תלמידים, מהם שמות אחדים יעדה פז, בית התפילה לו הקדיש את שירתו, בית המדרש לו הקדיש את מחשבו, קצב השנה היהודית על שבתותיה ומועדיה, תפארת פייטנים שנארגה סביבו ברחבי הארץ. ורק בקצרה ישא דברו על תלאות העליה שהוא מקבל על עצמו; מיד הן נבלעות בחזיון-הכיסופים של המרומז לו בתכלית מסעו, חזיון אשר כל מתקי לשונו יעטרוהו. אתה מרגיש: אכן ה“תשוקה לאל חי” היא הנותנת לו כוח לוותר ללא תלונה – כמעט ללא תלונה – על עולם שהוא עולם חי למענו. “כמעט ללא תלונה” – צלילי התלונה החרישיים הפועמים בקרבו אצורים בפיוט הזה.

 

יוֹם נִכְסְפָה נַפְשִׁי לְבֵית הַוָּעַד    🔗

יוֹם נִכְסְפָה נַפְשִׁי לְבֵית הַוָּעַד / וִיֹּאחֲזֵנִי לַנְּדֻדִים רָעַד

סִבֵּב גְּדָל-עֵצָה עֲלִילוֹת לַגְדֹר / וָאֶמְצְאָה לִשְׁמוֹ בְּלִבִּי סָעַד

עַל-כֵּן אֲנִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֵלָיו בְּכָל – / מַסָּע וְאֹדֶנּוּ עֲלֵי כָל-צָעַד:

הכורח    🔗

ואף-על-פי-כן עם כל כיסופי העליה, גוברת בו החרדה לאשר עליו לעזוב, לעולם אשר חמישים שנות חייו היכו בו שורשי-מכורה; גוברת אימת הנדודים. וכאן מתרחש משהו הנותן לו את אשר היה חסר עוד: את הכורח. מעתה הולך הוא ברצון.

מהו שנתרחש – אין הוא מגלה. אין אנו יודעים מהו המאורע אשר הנעים עליו את הפרידה ממולדתו או גם הפכה הכרח. וכמעט לפלא הוא מה שהוא מגלה מכל זה. שכן זהו דבר שבני דם עוברים עליו לרוב בשתיקה, אם כי יתכן שכל אחד מתנסה בו פעם אחת כי על כן הוא פוגע במעמקי גאוותם.

לעולם מבקש אדם כבודו בעלילה. אלא שבכל עלילה כזו ישנו רגע אחד בו יתם עוז רוחו של האדם. דווקא משום שהשקיעוֹ בה כליל. ואלמלא בא בנקודה זו הכורח לסייע להולדת העלילה לא היתה זו רואה לנצח אורו של עולם. וכורח זה בא. יש לו לאדם זכות לכך, זכות שאלוהים מודה בה. וכל תפילה אינה בעצם אלא תפילה על כורח זה, וכל הודיה – הודיה עליו. אך הביישנות העוטה את התפילה כאן הוא יסודה.

מגרמנית: יצחק שנהר