צרור־הסונטות שלהלן מייצג אחת־עשרה מתוך ארבע־עשרה סונטות, הכלולות בספר “איך לכתוב”, העומד להופיע בהוצאת “מסדה”. ספר זה הוא תיעוד של שלוש שנות הוראת “הבנה ביצועית” ו “תרגול דגמים” בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל־אביב. בקורס הנ"ל כמו גם בקורס חדש, שאני מעביר השנה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב (“תקשורת מילולית – פורום לקידום המודעות הניסוחית והכושר היצירתי”), אני כותב וכתבתי בנוכחות הסטודנטים דגמים תמליליים שונים, לרבות פארודיות אנאליטיות, חיקויים שכלוליים ותדגימים סגנוניים ופרוזודיים שונים.

הצרור שלהלן מדגים מסלול־מעורבות בדגם הסונטי (שתחילתו ב־1220 בסיציליה), הכולל את שלבי־ההתייחסות הבאים: סניטה, קנטור, איגוף, סיווג, דיגום, תקיפה ונעילה אנאליטית. לא כל השלבים מיוצגים בכל אחד־עשר הדגמים, אך רובם מיוצגים ברובם.

אלה הן, איפוא, סונטות “מעבדתיות”, שהקורא, האמון על שירתי, לא כלל אותן, כנראה, בתפריט־ציפיותיו. אף־על־פי־כן, ניכרת לפחות באחדות מהן מעורבות הרבה למעלה ממעבדתית בדגם, שכביכול עבר זמנו ולמעשה, יש עוד בהחלט מה לעשות בו.

ניתן להשוות מעורבות זו בדגמים שיריים ארכאיים למעורבותם של מיטב הרקדנים ואמני־הלחימה הסינים והיפאנים במערכת־התנועות־הארכאיות, שללא שליטה בהן – וללא תרגולן החוזר מפעם לפעם – גם תפעולן של טכניקות חדישות יותר נעשה יותר ויותר בעייתי. אבל אין זו חובה כפייתית, חלילה, משום שהיא ממולאת מתוך חושניות ניסוחית והיפעמות פרופורציוניות לפוטנציאל־החושניות־וההיפעמות של הדגם.

אשר לסונטות עצמן, הן מדברות בעד עצמן, כמובן, עם או בלי קשר לנסיבות בהן נכתבו ולדחף המיידי ליזימתן. ככל שתהיינה סונטות אלה סנוטות, מקונטרות ומדוגמות — הרי כותבן איכשהו לא רק סנט בהן, אלא גם – ובעיקר – סינט אותן. וזה מה שקובע במידה רבה. כי כאשר דגם תמלילי, ולו־גם ארכאי, נהפך, כתוצאה מתהליך־החייאה כזה – או אחר – לכוח־פעיל, יש הצדקה לקיומו בכל מקרה.

 

1. הַאִם רוּחִי הָיְתָה זוֹ שֶׁחָלְפָה    🔗

הַאִם רוּחִי הָיְתָה זוֹ שֶחָלְפָה

עַל צֶמֶר־שְׂעָרָהּ הַמִּתְרוֹנֵן

בְּאוֹר עָנֹג, וּבְשָׂפָה רָפָה

הַאִם יָדִי הָיְתָה זוֹ שֶׁבְּחֵן

נָטְלָה אֶת כַּף־יָדָהּ, וּכְשֶׁמִּצְחִי

נָגַע בַּשַּׁיִש הַלָּבָן שֶׁלָּהּ.

הַאִם רַגְלִי הָיְתָה זוֹ שֶׁכָּשְׁלָה

כְּמוֹ אֶבֶן אֲרָעִית מִצּוּק נִצְחִי,

שֶׁלֹּא אֱלוֹהַּ יְצָקוֹ וְלֹא שָׂטָן,

וְרַק כּוֹכַב־שָׁבִיט רָחוֹק, קָטָן,

נָגַח בְּרֶגַע גּוֹרָלִי בִּקְצֵה

הָאֲדָמָה הַמְחַפָּה. אֲנִי רוֹצֶה

שֶׁלֹּא יִקְרֶה לִי שׁוּם דָּבָר אַחֵר,

רַק חֹם טָמִיר וְזֹהַר מְאַחֵר.

 

2. כִּכְלוֹת הַיַּיִן בְּכוֹסו, בִּקֵּשׁ    🔗

כִּכְלוֹת הַיַּיִן בְּכוֹסוֹ, בִּקֵּשׁ

נַפְשׁוֹ לָמוּת, וְחֶרֶב־אַדִּירִים

שָׁלַף מִתַּעְרָהּ וְאָז הֵרִים

פָּנָיו אֶל הַחַלּוֹן, וְאָז בּושֵׁשׁ

מוֹתוֹ לָבוֹא. אֲבָל הַחֲשֵׁכָה,

שֶׁנֶּעֶרְמָה בַּחוּץ, כִּסְּתָה אוֹתוֹ

כְּמוֹ שְׂמִיכַת־חַיָּיו, שְׂמִיכַת־מוֹתוֹ,

כְּמוֹ זִכָּרוֹן עַתִּיק, כְּמוֹ שִׁכְחָה

שֶׁל כָּל הַגִּלְגּוּלִים, אֲשֶׁר דַּרְכָּם

חָלַף עִם זֶהוּתוֹ הַמִּשְׁתַּנָּה.

עַד שֶׁהוֹדָה בַּכֹּל, עַד שֶׁנִּכְנַע

לַחֶרֶב הַכְּבֵדָה, וְאָז נָקַם

גַּם בְּעַצְמוֹ וְגַם בַּאֲחֵרִים

וְאֶת פָּנָיו אֶל הַחַלּון הֵרִים.

 

3. אַתָּה הָלַכְתָּ וְלֹא תַּחֲזוֹר    🔗

אַתָּה הָלַכְתָּ וְלֹא תַּחֲזוֹר.

הָיוּ יָמִים, שֶׁאַהֲבָה אַחֶרֶת

חָזְרָה אֵלֶיךָ חֶרֶשׁ, מִתְאַחֶרֶת,

כְּמוֹ עִלָּפוֹן חִוֵּר עַל קֶרֶן־אוֹר,

שֶׁנִּשְׁבְּרָה וְיוֹם אֶחָד אִחוּהָ.

הִיא לֹא הָיְתָה יָפָה, לֹא אֲהוּבָה.

הָיוּ בָּהּ כְּאֵב רָחוֹק וּשְׁבִיב־תִּקְוָה,

וְגַמָּדִים בְּאוֹר יָרֹק תָּלוּהָ

עַל עֲנָפִים, שֶׁיָּד לֹא תִּגְדְּעֵם,

וְזֶמֶר חֲרִישִׁי בָּהֶם הִמְהֵם

אֶת עִצְּבוֹנוֹ, עַד בֹּקֶר עֲרִירִי

יָרַד בֵּין הַטְּלָלִים, וּבְעִירִי

לֹא אִיש יָבוֹא אֵלַי וְלֹא אִשְָּׁה,

לֹא בְּחֶמְלָה וְלֹא בְּיָד קָשָׁה.

 

4. הַצֶּבַע הַמָּתֹק בִּשְׂעָרִי    🔗

הַצֶּבַע הַמָּתוֹק בִּשְׂעָרִי,

הַטַּעַם הַמָּלוּחַ בִּבְשָׂרְךָ.

אַתָּה בְּתוֹךְ גּוּפִי, בְּתוֹךְ עוֹרִי.

אַתָּה דּולֵק כְּמוֹ נֵר בַּחֲשֵׁכָה.

וְאִם תִּרְצֶה, אֶהְיֶה אִשָּׁה שְׁנִיָּה.

וְאִם תִּרְצֶה מְאֹד – אִשָּׁה שְׁלִישִׁית.

אֶהְיֶה לְךָ אִמְּךָ הַבּוכִיָּה

בִּבְכִיָּתִי שֶׁלִּי, הַחֲרִישִׁית.

אַתָּה תִּרְאֶה אוֹתִי פּוֹרַחַת לְפָנֶיךָ

כְּמוֹ עֵץ יָרֹק בּוֹעֵר וְלֹא אֻכָּל.

וּשְׁנֵינוּ כָּאן בְּתוֹךְ הַמַּעְגָּל.

שֶׁיִּסָּגֵר עָלֵינוּ בִלְפִיתָה,

כְּמוֹ מָוֶת, כְּמוֹ שֵׁנָה, כְּמוֹ חֲנִיטָה,

כְּמוֹ אֹשֶׁר אֵינְסוֹפִי, כְּמוֹ רַעַד קַל.

 

5. אַתָּה הָאִישׁ בְּמִטָּתִי, אַתָּה    🔗

אַתָּה הָאִישׁ בְּמִטָּתִי, אַתָּה

הָאִישׁ בְּתוֹךְ חַיַּי, מִחוּץ לָהֶם.

אַתָּה, אֲנִי וּכֹל הַשְּׁאָר, וְהֵם

אוֹרְבִים לִשְׁנֵינוּ שָׁם בָּעֲלטָה,

שֶׁמְּכַסָּה כְּמוֹ שְׂמִיכָה דַּקָּה

בְּחֹרֶף בְּלִי תַּנּוּר, בְּלִי אָח, אָחוֹת.

וְאֵיךְ וְאֵיךְ, אֱמוֹר לִי, לְאַחוֹת

אֶת הַקְּרָעִים. הֲרֵי הַמּוּעָקָה

הִיא לֹא שֶׁלִּי בִּלְבַד, הִיא גַּם שֶׁלְּךָ.

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת כָּאן בַּחֶדֶר לְמוּלְךָ

וּמְחַכָּה לְמַשֶּׁהוּ נִפְלָא.

אֲבָל אַתָּה יוֹדֵעַ: לֹא הַיּוֹם.

וְזֶה נִפְלָא כָּל־כָּךְ וְזֶה אָיֹם.

וְזֶה הַסּוֹף וְזוֹ הַהַתְחָלָה.

 

6. חַכֵּה לִי בַּקָּצֶה הָאַחֲרוֹן    🔗

חַכֵּה לִי בַּקָּצֶה הָאַחֲרוֹן

שֶׁל מִסְדְּרוֹן־חַיֶּיךָ הַכָּלֶה.

אֲנִי הַפֶּרַח הַבּוֹעֵר, אֲנִי עָלֶה,

אֲנִי גַּם הַנּוֹשְׂאִים, גַּם הָאָרוֹן.

אֲבָל עַד הַקָּצֶה קוֹרִים דְּבָרִים.

אַתָּה פּוֹעֵל כְּמוֹ עֶבֶד מְהֻפְּנָט,

שֶׁמְּכַשֵּׁף מִצְרִי קָדוּם חָנַט

בְּתוֹךְ הַפִּירָמִידָה, בַּקְּבָרִים.

וּשְׁנֵינוּ כָּאן בָּאֶבֶן הַקָּרָה,

מֵעַל לָאֲדָמָה הָאֲרוּרָה,

מִתַּחַת לַשְָּׁמַיִם הַמָּרִים.

אֲבָל בַּפֶּה הַכֹּל מָתוֹק כָּל־כָּךְ.

וְעוֹד מְעַט גּוּפִי –גּוּפְךָ יִקְדַּח

בָּאוֹר הַגָּז, בַּצֵּל, בַּמִּסְתָּרִים.

 

7. דּוֹדִי הַמֵּת הֵעִיף עֲפִיפוֹנִים    🔗

דּוֹדִי הַמֵּת הֵעִיף עֲפִיפוֹנִים

מֵעַל לַצַּפְצָפוֹת, וּבְשַׁבָּת

הָיָה נוֹעֵץ בְּדוֹדָה מִין מַבָּט

אָרֹךְ, שֶׁל לֹא בַּחוּץ וְלֹא בִּפְנִים.

הוּא לֹא אָהַב אוֹתָהּ כְּמוֹ אִשָּׁה,

שֱׁאוֹהֲבִים הַרְבֵּה שָׁנִים וּמִתְרַגְּלִים,

אֶלָּא הִשְלִים אִתָּהּ כְּמוֹ חַיָּלִים,

שֶׁלֹּא נִצְּחוּ בַּמִּלְחָמָה, מִתּוֹךְ חֻלְשָׁה.

בְּגִיל שְׁמוֹנִים, כְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ

שָׁחוֹחַ, מְקֻפָּל עַל מִטָּתוֹ,

סָפֵק יָשֵׁן, סָפֵק גּוֹוֵעַ אַט,

הִיא רַק הִנִּיחָה אֶת יָדָהּ בְּרֹךְ

עַל צַוָּארוֹ הַקַּר וְהָאָרֹךְ,

עַד שֶׁרֹאשׁוֹ אֶל צַוָּארָהּ נִשְׁמַט.

 

8. הַנָּחָש    🔗

בַּחֹרֶף לֹא חִכָּה לַחֲשֵׁכָה,

שֶׁתְּכַסֶּה אוֹתוֹ מֵעֵין עַצְמוֹ.

הוּא רַק אָרַב לְאַט, בְּתוֹךְ חֻמּוֹ,

חֶצְיוֹ דָּרוּךְ, חֶצְיוֹ צוֹבֵר מְנוּחָה

לִקְרַאת זִנּוּק קֵיצִי בִּלְתִּי־נִמְנָע,

אֲשֶר אָבִיב חָדָשׁ, לֹא מְוַתֵּר,

כְּמוֹ צָבָא כּוֹבֵשׁ לְאַט כִּתֵּר,

לְלֹא מַכְנִיעַ וּלְלֹא נִכְנָע.

וְרַק בִּקְצֵה זְנָבוֹ הַמְנֻמְנָם

קָלַט בִּזְהִירוּת אֶת הָעוֹלָם

כְּאֶפְשָׁרוּת, אֲשֶׁר בְבַת־אַחַת

תָּקוּם עָלָיו כְּמוֹ מַקֵּל־חוֹבְלִים,

אָרֹךְ, לֹא מְזֻהֶה, אֲבָל אַלִּים.

וְהוּא חָשַׁב עָלֶיהָ וְנֶחְרַד.

 

9. שָׁלוֹשׁ שְׁאִלְתּוֹת סוֹנֵטִיּוֹת    🔗

א. הַאִם בַּלַּיְלָה הַשָּקֵט שֶׁגָּז    🔗

הַאִם בַּלַּיְלָה הַשָּׁקֵט שֶגָּז

אֶל תּוֹךְ בָּקְרוֹ הָאַוְרִירִי וְהַכּוֹבֵשׁ

רָאִיתִי אֶת פָּנַיִךְ כְּמוֹ בָּאֵשׁ -

לָכֵן אֲנִי־עַצְמִי בּוֹעֵר מֵאָז?

הַאִם בַּבֹּקֶר הַיּוֹרֵשׁ שֶׁבָּא

לִמְחֹק אֶת לֵילוֹתַי אֶחָד־אֶחָד

יָדַעְתִּי שֶתִּהְיִי תָּמִיד אַחַת –

אוֹ שֶׁהַכֹּל קָרָה לְלֹא סִבָּה?

אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת כָּל הַשְּׁאֵלוֹת

לְאֹרֶךְ הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת,

וְרַק בְּסֵדֶק צַר שֶׁבֵּינֵיהֶם

אֲנִי נָמֵר פָּצוּעַ שֶׁנּוֹהֵם

מִשְּׁאֵרִית גְּרוֹנוֹ הַמְשֻׁסָּע

בְּחֶרֶב־צַיָּדִים, בְּיָד גַּסָּה.

ב. הַאִם בָּאוֹר הָאַכְזָרִי וְהַנָּמוֹג    🔗

הַאִם בָּאוֹר הָאַכְזָרִי וְהַנָּמוֹג,

בַּצֶּבַע הַשָּׁקֵט וְהַמַּמְתִּין,

רָאִיתִי אֶת מִצְחֵךְ כְּמוֹ אַלְמוֹג

וְאֶת יָדִי הָרַחוּמָה כְּמוֹ סַכִּין

שֶל צוֹלְלָן נוֹעָז שֶׁלֹּא טָבַע,

אֲבָל גַּם לֹא יָצוּף לְעוֹלָמִים.

כָּל מַכְשִׁירָיו וַאֲֿבָרָיו שְׁלֵמִים

בְּמַיִם בְּלִי אֵיבָה וְאַהֲבָה,

שֶׁהַכְּרִישִׁים סוֹרְקִים אוֹתָם מַהֵר,

עוֹבְרִים מִיָּם אֶחָד לְיָם אַחֵר,

וְרַק בַּדֶּרֶךְ, לְשָׁעָה קַלָּה,

נוֹגְסִים מַזְכֶּרֶת־נֶצַח אֻמְלָלָה

מִגּוּף שֶׁנָּע לְמַטָּה לְדַקּוֹת

וְלֹא חָזַר אֶל הַסִּירוֹת הַמְחַכּוֹת.

ג. וּלְבַסּוֹף הַאִם אֲנִי הוּא זֶה    🔗

וּלְבַסּוֹף הַאִם אֲנִי הוּא זֶה,

אַשֶׁר שָׁאַל אוֹתָךְ לְלֹא סִבָּה

אֶת מִי שָׂנֵאת, לְמִי רָחַשְׁתְּ חִבָּה,

וּלְבַסּוֹף נָגַע לָךְ בֶּחָזֶה

כְּמוֹ נָע קָדִימָה לִתְקוּפָה אַחֶרֶת,

בַּחֲרִיזָה נִקְבִּית וְלֹא זְכָרִית,

וְאַתְּ שָׁכַבְתְּ אִתִּי וְאַתְּ הָרִית,

וְאַתְּ הָיִית פַנְטַזְיָה מְעֻבֶּרֶת,

שֶׁאֱלֹהִים לִטֵּשׁ בְּיָד קַלָּה,

בְּאֵין רוֹאֶה, בַּחֲשֵׁכָה, בְּצֵל אֵלָה,

כְּשֶׁהַשַּׁבָּת כִּמְעַט נִצְּבָה בַּפֶּתַח,

וְאָז הִסְפִּיק לִתְפּוֹר לִי אֶת הַחֵתֶךְ,

שֶׁמִתּוֹכוֹ שָׁלַף אוֹתָךְ שְׁמֵימִית

וַאֲדָמָה וַאֲדֻמָּה וַאֲיֻמִּית.

 

הערות    🔗

1. סינתזה של הדגם השקספירי עם מרכיבים מאוחרים יותר מתוך סונטות, שנכתבו במאה

זו, מתוך זיקה אחורנית. דגם זה נועד לשמש, בין־השאר, מעין חידון ספרותי לזיהוי גנים הוריים, שהועלמו במתכוון.

2. נכתב בבית־קפה, כדי להדגים את הטכניקה לחבורת־סופרים, בעלת מִגוון מעיק של תפישות מיושנות בתחום העשיה הטכסטואלית. זהו דגם אלזמני במתכוון, אשר עושה שימוש בתפאורות ובאביזרים ארכאיים למטרה אקטואלית תמיד: התאבדות מסוגננת.

3. פארודיה על לאה גולדברג, כנקודת־מוצא, ולמעשה פיתוח נוסף של אפשרויות גולדברגיות, כנקודת־סיום.

4. כנ"ל, אף־כי סונטה זו דינאמית הרבה יותר מהדגמים הגולדברגיים הניידים ביותר.

5. כנ"ל, אגב סטיה לעבר דגמים נוספים.

6. כאן מתחזקת שוב הנעימה הפארודית, ומעורבותו הרפרטוארית והסגנונית של הכותב גוברת, תוך־כדי הסטת הדגם לעבר סינתזה של 5 ו־6 עם מרכיבים שמחוץ לכל מושאי הפארודיה.

7. הפארודיה על יהודה עמיחי בולטת, אבל הרצף בורח מהרפרטואר העמיחיי בשני הבתים האחרונים. האירוע בשורה האחרונה עלול לעורר תמיהות לוגיות ( איך הגיע צווארו, נמוך־המפלס, של הדוד הגווע אל צווארה, גבה־המפלס – מצב־ישיבה, כנראה – של הדודה), אבל הצדק הפיוטי הוא בעל הגיון משלו, בעוד שהסימטריזאציה של הגורל הצווארי היא חוב, שלא רק הכרחי לשלם אותו בהקשר זה, אלא נעים וחשוב לפורעו.

8. הכותרת החריגה מסגירה מיד את הדגם הרילקאי, שהוא מושאו העיקרי של הדיגום.

דוד אבידן

9. (א־ג). שלוש סונטות אלה מבטאות העמקה ניכרת במעורבות המדגם בדגם. בעוד הזיקה לאביזרי־האיפור הארכאיים נשמרת בהקפדה א ו־ב הן בפירוש סונטות כבדות־איפור), הרי הרפרטואר ורצף־הטיעונים משרתים כבר מערך־אינטרסים אחר.

ולבסוף: גם הפתיחה – וגם ההערות הנ“ל אינן תחליף לבדיקה מקיפה יותר של הביצועים הנ”ל. עיקר תכליתן לעודד קריאה־מתודרכת של הסונטות ולמנוע התייחסות שגרתית־מסורתית אליהן, כאל אירועים סונטיים כלשהם. בכל מקרה – אין אלה סונטות, שנכתבו לפי־תומן.