בעקבות הטור " צורות הטירוף לא ייספרו מרוב" (מפנקס הזמן. יואב, “דבר”, 24.6.83) מעירה לנו ידידתנו ד"ר מאריאסה בת־מרים־כצנלסון כי בעוד שהדגשנו בטורנו צדקת התביעה של שכבת הרופאים הצעירים והמתמחים – לא הזכרנו מצוקת הרופאים־הפנסיונרים ולא הטעמנו כל חומרתה של מצוקה זו.
אנו אסירי־תודה לד"ר בת־מרים־כצנלסון על הערתה הנכונה. ואף כי הזכרנו “סוגים מיוחדים נוספים שאולי קופחו” – דין היה לציין בפירוש את מצבם החמור של הרופאים־הפנסיונרים שאין להבין כלל איך נתן להם אותו איגוד מקצועי מיליטנטי ורחב של הרופאים להגיע למצב זה. אכן, אילו לא היה הארגון משחית זמנו על תכנון מבצעים סמי־צבאיים, עם מטות ועם בונקרים, אלא מתרכז במאבק הגיוני, שקול ומודרג על־פי סולם־עדיפויות פנימי נכון – היה עניין הרופאים הקשישים שפרשו, כמו עניינו של הרופא הצעיר, צריך להיות בראש מעיינו כתביעה קונקרטית וקשוחה שאין קושרים לעגלתה שום עניינים משניים –וענייני יוקרה בכללם, אילו יוחדו שני עניינים אלה, ואילו נותקו מתביעות־הזיה של שכבות אחרות ומבוססות – איננו מאמינים כי לא היה נמצא לכך פתרון מכבר. על־אף־הכל – ודווקא בעקבות השביתה – אין הציבור מצטייר בעינינו אכזר ומרושע יותר ממשחיתי דמות־הרפואה בתעלולי־צום וממשלחי חולים חסרי־יעש, בעצם יסוריהם, אל ביתם.
תיקון זה שאנו מתקנים ברצון בעקבות הערתה של ד"ר בת־מרים־כצנלסון אינו משנה, כמובן, כהוא־זה את כל אשר אמרנו על שביתת־הרעב השׂטנית הזאת. ועדיין לא אמרו כל אר בלב רבים – ושמענו באחרונה גם רחשי־לבם של רבים־וטובים מבין הרופאים עצמם – הן על חֶזיון־עוועים זה עצמו והן על כל אשר כולל לחברה הישראלית ולאורחות־חייה לאורך ימים.
ואם רצונכם בעדות נוספת עד היכן יכול בילוע־הדעת להגיע, שַחזרו נא לאוֹזניכם הצהרתו של הרופא – שובת־רעב, כנראה – בראיון בטלוויזיה בליל שבת (מצוטט על־פי הזיכרון): “מצבנו גרוע ממצב הקרבנות בלבנון. שם, לפחות, יודעים שמות, אנחנו – אלמונים.”
והשוואת־הבל מגושמה זאת יוצאת מפי אדם האמור לייצג לא מאבק על הדבר המגונה הזה שכסף שמו, אלא מערכת מוסרית של מקופחים על שינוי ערכי־חברה. איננו זוכרים את אותו "קרבן אלמוני עצמו הוא־הוא שאמר גם באותו ראיון, בדיבור צונן מאוֹד ומנומס מאוֹד, כי יש לו כרטיס ירוק עם הזמנה לזכות־עבודה בארצות־הברית. ביכולתו להשתכר שם תוֹעפות. רק מאהבה אל מולדתו – אמר – (לא אלינו, חלילה), הוא עושה עמנו חסד ונשאר לבוסס יחד אתי ואתך בפרובינציה המפגרת הזאת לחוף הים התיכון. אגב, היא־היא אותה פרובינציה עצמה שהשקיעה בו – מעצם עוניה המרוד ומתרמיל מקבץ־הנדבות שלה – כדי לגדלו רופא.
לאחר הודעה כזו של גודל־רוח, נעתקו המלים מפינו. עפר אנחנו תחת כפות רגליה של החלוציות המדיצינית המורעבה, נוסח 1983.
27 ביוני 1983
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.