בעקבות הטור " צורות הטירוף לא ייספרו מרוב" (מפנקס הזמן. יואב, “דבר”, 24.6.83) מעירה לנו ידידתנו ד"ר מאריאסה בת־מרים־כצנלסון כי בעוד שהדגשנו בטורנו צדקת התביעה של שכבת הרופאים הצעירים והמתמחים – לא הזכרנו מצוקת הרופאים־הפנסיונרים ולא הטעמנו כל חומרתה של מצוקה זו.
אנו אסירי־תודה לד"ר בת־מרים־כצנלסון על הערתה הנכונה. ואף כי הזכרנו “סוגים מיוחדים נוספים שאולי קופחו” – דין היה לציין בפירוש את מצבם החמור של הרופאים־הפנסיונרים שאין להבין כלל איך נתן להם אותו איגוד מקצועי מיליטנטי ורחב של הרופאים להגיע למצב זה. אכן, אילו לא היה הארגון משחית זמנו על תכנון מבצעים סמי־צבאיים, עם מטות ועם בונקרים, אלא מתרכז במאבק הגיוני, שקול ומודרג על־פי סולם־עדיפויות פנימי נכון – היה עניין הרופאים הקשישים שפרשו, כמו עניינו של הרופא הצעיר, צריך להיות בראש מעיינו כתביעה קונקרטית וקשוחה שאין קושרים לעגלתה שום עניינים משניים –וענייני יוקרה בכללם, אילו יוחדו שני עניינים אלה, ואילו נותקו מתביעות־הזיה של שכבות אחרות ומבוססות – איננו מאמינים כי לא היה נמצא לכך פתרון מכבר. על־אף־הכל – ודווקא בעקבות השביתה – אין הציבור מצטייר בעינינו אכזר ומרושע יותר ממשחיתי דמות־הרפואה בתעלולי־צום וממשלחי חולים חסרי־יעש, בעצם יסוריהם, אל ביתם.
תיקון זה שאנו מתקנים ברצון בעקבות הערתה של ד"ר בת־מרים־כצנלסון אינו משנה, כמובן, כהוא־זה את כל אשר אמרנו על שביתת־הרעב השׂטנית הזאת. ועדיין לא אמרו כל אר בלב רבים – ושמענו באחרונה גם רחשי־לבם של רבים־וטובים מבין הרופאים עצמם – הן על חֶזיון־עוועים זה עצמו והן על כל אשר כולל לחברה הישראלית ולאורחות־חייה לאורך ימים.
ואם רצונכם בעדות נוספת עד היכן יכול בילוע־הדעת להגיע, שַחזרו נא לאוֹזניכם הצהרתו של הרופא – שובת־רעב, כנראה – בראיון בטלוויזיה בליל שבת (מצוטט על־פי הזיכרון): “מצבנו גרוע ממצב הקרבנות בלבנון. שם, לפחות, יודעים שמות, אנחנו – אלמונים.”
והשוואת־הבל מגושמה זאת יוצאת מפי אדם האמור לייצג לא מאבק על הדבר המגונה הזה שכסף שמו, אלא מערכת מוסרית של מקופחים על שינוי ערכי־חברה. איננו זוכרים את אותו "קרבן אלמוני עצמו הוא־הוא שאמר גם באותו ראיון, בדיבור צונן מאוֹד ומנומס מאוֹד, כי יש לו כרטיס ירוק עם הזמנה לזכות־עבודה בארצות־הברית. ביכולתו להשתכר שם תוֹעפות. רק מאהבה אל מולדתו – אמר – (לא אלינו, חלילה), הוא עושה עמנו חסד ונשאר לבוסס יחד אתי ואתך בפרובינציה המפגרת הזאת לחוף הים התיכון. אגב, היא־היא אותה פרובינציה עצמה שהשקיעה בו – מעצם עוניה המרוד ומתרמיל מקבץ־הנדבות שלה – כדי לגדלו רופא.
לאחר הודעה כזו של גודל־רוח, נעתקו המלים מפינו. עפר אנחנו תחת כפות רגליה של החלוציות המדיצינית המורעבה, נוסח 1983.
27 ביוני 1983
בהרבה דברים נבדל ההומור הישראלי מן ההומור היהודי ולא נבוא למנותם כאן. אך על דבר אחד אין, כמדומה, חולקים: הם נבדלים זה מזה בחריפות. האחרון משונן, חריף – הראשון קהה־מעט, מחוּספס. עיקר ההבדל בין החוֹכמה להתחכמות הוא, כמובן, בכך שאת ההתחכמות מחשבים, בונים ואילו החוֹכמה זורמת כסטיכיה עם הדם בעורקים. בתוך הזרם הסטיכי הזה היא גם מבקרת את עצמה, מנפה – כמו בכברה – מוץ מן הבר ומפיקה את הגרעין שהוא־הוא ברק החוֹכמה הצרוף. וכל זאת, כאמור, בתהליך ספונטני של הרף־עין, תהליך מטא־הכרתי, ואף־על־פי־כן מבוקר בקפידה ולא ניערת בו שום זיעת־המחשבה.
ההומור של שלום רוזנפלד יונק ממקורות החריפות היהודית.
שלום רוזנפלד הוא פשוט חכם. לא חכם של יום ולא של כל אשמורת אחרת. חכם לכל השמורות, לכל העונות.
איך לכתוב יום־יום זווית שנונה, חדה; נועצת מחטיה ביריב וּבידיד, מצליפה גם בשבט־האירוניה הגלוי גם בשוט־התוכחה הסמוּי; איך אפשר לעשות כל זאת בלי – לשנוא?
רצונך, זו חידתו וזה חינו האמיתי של שלום רוזנפלד. הוא נעצר תמיד באותה נקודת־חוֹכמה שממנה מתוח קו דק ושברירי בין האירוניה לבין הרשעות. רוזנפלד לעולם אינו חוצה את הקו הזה. פעמים חבוי בשנינה הזאת גם קורטוב של זעם או אפילו עברתו – מרוסנת, מתונה וכל תכליתה, לא לפצוע אלא לעורר, להסב לב, לתקן. איך דרשו הדורשים דבריו של דוד המלך: בעברתו יסך לך – היינו: גם בזעמו יסוכך עליך.
רוזנפלד כמו מצלם בזוויתו דיוקנה המעוקם־מעט של חברתנו. אך אין הוא עושה זאת תוך שימוש בראי עקום. להיפך, הראי שבו הוא משקף את בבואת החברה הוא ישר כפלס, אך בידי מעצבו הוא מחודד ומלוטש במידה כזו שאין לך בחיינו אפילו עקמומית דקה־מן־הדקה שתוכל להימלט ממנו. ראי ישר של עט ישר.
איך לא נחלק עם הקורא את העונג שבקריאה ב“זווית חדה” בשעות רגיעה, שבתון, חופשה; את מידת ההודיה שאנו רוחשים למחבר ואת מידת־הרחמים על כמה מפגעי אדם וחברה המשתקפים בראי־החסד הזה של שלום רוזנפלד?
13 בספטמבר 1983
לנגד עינינו חמישה כרכים המכילים למעלה מאלפיים עמודים של יצירות הסופר האידי יוסף ארליך, זכרו לברכה. ארליך עוד זכה לראותם יום לפני פטירתו. טיפלה בהוצאתם בחרדת־אוהב רעייתו צילה, שכל חייה קודש לראות כל יצירות בעלה בדפוס ולהריק חלק ניכר מהן לעברית. קצת מספריו שתורגמו לעברית התחבבו על הקורא הצעיר ונתנו בידו סיפור שאוב מן ההווי הישראלי, כתוב בחום־לב ובכשרון פאבּוּלארי מובהק. ספרו “ההררייים” (הופיע במסגרת ה“ספריה לעם” של “עם עובד”), שעניינו המתיישב היהודי מכורדיסטאן, היה לחלק מן האפוס המופלא של התערות יהודי המזרח באדמת ארץ ישראל, עיקשותם להכות בה שורש וסלעיות החלטתם להצמיח דור חדש של איכּרוּת עברית.
העולם הלא־יהודי נתוודע אל יצירתו של יוסף ארליך באמצעות הוצאת הספרים הנודעת “Plon”, בצרפת, שהוציאה לאור בתרגום צרפתי את ספרו “שלהבת השבת”. באחרונה הופיעה המהדורה הרביעית של ספר זה שבו מגובשת דמות השבת היהודית בזכּוּתה, ביוֹפייה הנאצל כתבניתו של יום אחד־ומיוחד, בעיירה יהודית בפולין. לפני זמן קמר הופיע גם תרגום גרמני.
את המבוא לכתביו המקובצים של יוסף ארליך מקדים דב סדן, גדול נדיבי־הרוח, שהיה לארליך – כמו לעשות יוצרים אחרים בעברית ובאידיש – סנדק להביאו בברית הסופרים המוכּרים, וטיפחו טיפוח של מחונן־רוח ומכונן־צעד.
וכה כותב סדן:
“יוסף ארליך – סופר מקורי גרעיני המצייר חיי עמו הן בפולין שבה צמח הן בישראל שלתוך נופה נצמח. נטורליסט באוֹפיו ובהשקפתו הריהו יורש של האסכולה הנטורליסטית – או כפי שכינה אותה יחיאל האפר האסכולה הסורנאטורליסטית – של ווייסנברג וא.מ. פוכס. אלא שיש אצל ארליך גם שכבת־יסוד של דור מאוחר יותר. והוא חובק מיכלולים יהודים רבים יותר: אשכנז, ספרד, עולי פולין, גרמניה ואפריקה – כל הגלובוס הסעור והדינמי של היהודים, מיוחדותם, גורלם, תמולם ומחרם המשותפים. והכל בראייה ובתיאור בהירים כפי שנתפסו בעינו ובניתוחו החדים.”
היום, במלאת שנה לפטירתו, ניקוד על קברו בהכרת־טובה על כל אשר העניק לקורא ונפלל כי מיטב עיזבונו הספרותי יוּרק לעברית וייכלל באוצרה.
7 בנובמבר 1983
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.