ספורי ידיעות טבע הים ונפלאותיו במצולה, מעֻלפות בספור נחמד אף נעים מנסיעה סביב כדור הארץ בלב ימים גדולים וקטנים תחת מכסה המים וקרח נורא.

יסודתם בשפת צרפת, ונעתקו חפשי לשפת עבר צחה וקלה, לתועלת צעירי עמנו שוחרי השכלה.

ע"י

ישראל זאב בן־נפתלי שפערלינג

 

אל הקוראים    🔗

הספור הזה, אשר אתכבד לתת לפניכם היום קוראים נכבדים – לא יחד בקהל הספורים בספרותנו העבריה. הוא – כולל בקרבו נפלאות מפעלות סתרי הטבע. תכונת הימים – הגדולים והקטנים – מימיהם מצולותיהם וצמחיהם – חיתי הים: מהקטנות שבחיתי היציקה (אינפֿוזארכֿען) עד התנינים הגדולים והנוראים. מהקטנים שבשבלולים עד הענקים שבהם. מדגים שונים המוזרים מאד. מחיתי הספוג (שוואמם) וגידולי הפנינים (פערלען) בסרטניהן ודרך צידתן. תכונת ימי הקרח צירי כדור הארץ ואיים רבים עם תוצאותיהם ופראי־אדם היושבים עלימו. תכונת תהומות־ים שונות עומקן ומחזות־שדי נפלאים אשר בקרבנה. ובהם – גם הררי־שרפה (וואולקענע) מוריקי־אש המתנוססים במצולות הימים. סגולת העלעקטריציטעט. כחותיה ופעולתיה. תכונת המוכנות (אפפעראטען) אשר בעזרתן יתכן לאדם ללכת רגלי על קרקע תהום־רבה כיום תמים – מבלי שיבולע לו. גם ימצא הקורא בו ידיעות רבות ונכבדות מנסיעות ארחות ימים. סוף דבר. לא אחת ושתים יורגש לב הקורא ונפשו תגיל כאשר תפקחנה עיניו ויראה חדשות ונצורות ממפעלות תמים דעים, במרוצת הספור, אשר לא עלו על לבו מעולם. וכל אלה מיוסדים על אדני ארחות־הטבע־אמתיות – רק מעולפים במעטה תהלה: בספור נחמד ונעים מאד: מנסיעה סבובית סביב לכדור הארץ – תחת מכסה המים וקפאוני ים הקרח… ערוך במליצה יפה ונחמדה לשעשע נפש הקורא.

הספור הזה, יסודתו בשפת צרפת. חברו חכם צרפתי הנודע למשגב „Жюль Вернъ“ שמו. ולגודל יקר ערכו, כמעט סופרי כל עם ועם אספוהו ללשונותם ויהי לאבן־חן בעולם ההשכלה. ולכן אמרתי לאספהו גם אל לשוננו הקדושה – לתועלת צעירי עמנו הצמאים לידיעות דרכי הטבע. וכאשר אפיק רצון מאתם בספרי זה. אקוה לה' להוציא בקרב הימים, לאור־עולם, ספרי „הכשיר־חכמה“ (בשני חלקים), המורה למתחילים במשטר נכון ראשי ידיעות התכונה – וטבעי שלש הממשלות (סוגים) דומם צומח וחי – אשר אתי בכתובים ואשר כבר אושר לטוב ומועיל – ע“י התוכן והחוקר הנודע למשגב רח”ז סלאנימסקי הי"ו !

המחבר

הבאת עד נבכי ים, ובחקר תהום התהלכת? (איוב ל"ח)

 

פרק א    🔗

צור נעתק מנבכי התהום ומשוטט בימים. – ההשערה על אודותיו: כי תנין גדול הנהו.

עת צרה מהומה ומבוכה היתה בשנת 1866 לכל נוסעי ארחות ימים, כל תופשי־משוט, רבי החובלים ובעלי אניות – שחו לארץ ראשם וכל ידי המלחים והחובלים רפו, מפחד לבבם אשר פחדו וממראה עינם ומשמע אזנם על דברת המקרים ופגעים רבים אשר נקרו ויאתיו לאניות־קיטור רבות אשר עברו לתמן על ימים שונים המשתרעים בכל קצוי כדור הארץ. ותפגשנה על דרכן גוף־מוזר גדול ואיום משוטט תחת מכסה פני המים – שני קצותיו צרים ולבו רחב כתבנית מבנה הציגארע; בעתות הלילה – יפיץ מקרבו אור־יקרות מבריק, במדת גדלו – יצטיין מכל התנינים הגדולים מאד, ועם מהירת מרוצת־שחיתו במים עזים לא יתחרה כל חי אשר בימים, ואין כל אנית־קיטור יכולה לעמוד מבלתי הִנָגֵף והִנָזֵק בו….

רבים שפטו לצדק, שהגוף המוזר הזה הוא בע"ח ממערכת התנינים היונקים לרגלי המקרים אשר נציע בזה:

בעשרים לחודש יולי 1866, פגעה אנית־הקיטור „גאווערנאר גיגינזאהן“ על דרך מסעה – גוף־שוחה גדול מאד, רחוק כחמש פרסאות מחופי אויסטראליען, בעת מדחפת האניה, שפט רב חובלה „בעקקער“ כי אניתו נדחפה על איזה צור־מכשול אשר בנבכי התהום. אבל פתאם – והנה מן הצור המדומה הזה, הורקו שני עמודי־מים בכח אמיץ וחזק נורא מאד, אשר בלוית קול־שורק הורמו ברום ששים אמה בקירוב. לרגלי המקרה הזה היה לשפוט אחת משתי אלה: אם שהוא אחד מסלעי־הים המוריקים מקרבם מים חמים¹ או – שהאניה התנגפה באמנה באחד התנינים הגדולים (אשר כן דרכם למו להוריק עמודי־ים מהולים באויר וקיטור) – הבלתי נודע עד היום.

ויהי ביום השלישי 23 יולי ש"ז, נראה הגוף המוזר והאיום הזה לנוסעים באנית־קיטור אחרת – עלי ים השוקט, אשר הורה לדעת, שהבריאה המוזרה הלזו שטה במשך שלשת ימים מרחק 175 פרסאות אשכנזיות ממקום הפגישה באנית „גאווערנאר גיגינזאהן“.

אחרי חלוף עוד כשני שבועות, נראה הגוף המוזר הזה לשאר אניות־קיטור, והנוסעים שערו ארכו בערך מאה וחמשים אמה אשר לגודל כזה לא יגיעו גם התנינים הגדולים למאד הנמצאים אצל איי „אלעאוט“.

החי הנפלא והאיום הזה נהיה לענין יקר לענות בו, וכל גליוני מכתבי העתים מלאו מפה לפה על אדותיו, ויביאוהו בפלילים זה בכה וזה בכה. אבל אחרי כן כאשר חלפו ימים כבירים מבלי הפגש והראות עוד, עמדו מלדבר אדותיו, עד כי נשכח מלב כל, כאלו לא היה לעולמים.

פתאם, והנה בחודש מארץ 1867 הגיעו ידיעות המיוסדות על אדני־אמת: שהבריאה הימיית המוזרה והאיומה נתהפכה ותהי לאי־משוטט תחת מכסה המים. או לסלע־מוצק השוחה חפשי והבלתי נצוד בשום פנים.

בחמישי לירח מארץ 1867 התנגפה אנית־קיטור „מאראוויאן“ במהלכה באיזה סלע הבלתי נודע עד היום ההוא. הרוח נשב אז כדרוש לחפץ המסע. ותעש האניה מהלכה כארבע פרסאות במשך שעה אחת. עליה נמצאו אז מאתים ושבע ושלשים נוסעים אשר הובילה אותם מאדמת קאנאדא, הנגיפה היתה עצומה עד כה. אשר לו לא היתה האניה מצויינת בעוז מבנה בנינה. כי אז כבר הלכה לאבדון ותצלול כעופרת במים אדירים.

מקרה המדחפה היה בעלות הבקר שעה 5, המלחים והחובלים מהרו כחץ מקשת אל מכפלת־האניה התחתונה ויבקרוה. וילטשו עינים־בוחנות על שטח פני הים, ולא מצאו אצל האניה מאומה, רק במרחק ¾ וויערסט ממנה, גאו המים בשאון דכים, כאלו גוף־מה הדליח פניהם השקטים.

אבל במה התנגפה האניה? אם נדחפה בסלע הים, או מוכת־עץ היתה כאשר לעתים יירה שבר־עץ מאיזו אניה טבועה ע"י רוח סועה וסער?– מכל עין נסתר, בין כה וכה נמצא כי חלק ידוע ממנה נשבר, הנקרא בשם „קיעל“.

האסון של אנית „מאראוויאן“ בלי שפק היה נשכח גם הוא לוא לא קרה מקרה כזה עוד הפעם – במשך שלשה שבועות אחרי כן:

יום 26 מארץ שנה זו שטה לה אנית־קיטור אחת בשם „שאטלאנד“ בשלות־השקט, מי הים נחו שקטו ורוח חרישית נשאה את האניה כאלף ומאתים אמות במשך שעה אחת, אופני האניה צלחו לאט לאט את גלי הים ויעברו בין בתריהם.

ויהי בשעה החמישית אחר הצהרים והנה קול מדחפה־פתאמית נשמע באניה מבלי הסב לה רעידה עצומה. אך לא האניה שאטלאנד דחפה, כי אם היא נדחפה מאיזה גוף מוצק וחד אשר כרת אותה ולא הבדיל. קול הנגיפה חלש היה, עד כי בטח לא הרגישו האנשים אשר עמדו על הסיפון (פֿערדעק), לו לא התגעשו ונרעדו לקול צעקת המלחים והחובלים אשר מהרו ויקראו בחרדה „אבדנו! אבדנו“!.

ברגעים הראשונים היתה מבוכת הנוסעים גדולה ועצומה, אבל רב־החבל איש מנוסה במקרי ארחות־ימים, ידע עד מהרה להרגיע ולהשיב המשטר על כנו. ויצו לעגן (פֿעראנקערן) את האניה. ומלח אחד צלל אל תוך מצולת הים לבקר מקום הנזק. אחרי רגעים אחדים נוכחו לדעת כי ברצפת מכפלת האניה התחתונה נעשה חור, אשר בו יגברו המים לחדור פנימה, גדול היה שברה בערך שבע רגל עד כי נאלצה לעשות מסעה הלאה באופנים צלולים תחת המים. ולאחֵר מועד מסעה שלשת ימים מזמן הנועד לה ללכת תמיד, אחור־זמן הזה, הפריע מאד מנוחת כנעני העיר ליווערפאל וסוחריה.

ויהי בבוא האניה אל החוף – מָשוּה אל החרבה ויבקרוה וימצאו כי הרצפה ולוח־ברזל המכסה אותה היו נקובים בנטיה ישרה כאלו נעשה בעזרת מקדח (באהרער), האסון אשר קרה לאנית שאטלאנד החל לחדש ולעורר הפחד בלב כל, ומני אז והלאה, כל מקרה וכל פגע אשר קרה על פני הימים ואשר לא נודע שחרם לאמתו תלו בגוף המוזר השוחה הזה, וכל יושבי תבל באו בכתובים ויגלו מאוית לבם כי אין כסף נחשב למאומה אשר יזילו, ורק נחוץ הוא להסיר השטן המפריע מנוסעי ארחות ימים אשר ימצאו על דרכם מהתנין־הגדול או סלע־הים המשוטט הזה.

 

פרק ב    🔗

בואי לניוא־יארק וחליפות ההשערות ע"ד התנין הגדול. – גמרו אמר להכחידו ושילוח אנית־איבה (קריעגס פֿרעגאטטע) עם כלי נשק למטרה זו. – אני קרוא לקחת חבל בנסיעת הים לקראת התנין הגדול המוזר.

בעת ההיא – יספר פראפֿעסאר אחד, אראנאקס שמו – בעת ההיא, כאשר פרשה השמועה כנפיה על אדות התנין הנורא בכל קצוי תבל, שבתי אז ממסעי אשר עשיתי למטרת דרישת פלאי הטבע, באשר אדיונקט־פראפֿעסאר הנני אצל בית המוזעאום אשר לשוחרי הטבע שבפאריז. זמן נסיעתי נמשך כחצי שנה, לקץ החדש מארץ באתי אל ניוא־יארק. בתחלת החדש אפריל נכון הייתי לעשות דרכי אל ארץ מולדתי צרפת. ועד העת ההיא הבאתי אל מערכת הסדר והמשטר כל הדברים החדשים אשר מצאתי להעשיר במו חכמת ידיעות הטבע, השאלה הנכבדה אשר התחדשה על אדות התנין המוזר או סלע־הים הנפלא לרגלי האסון אשר קרה לאניה שאטלאנד, משכה גם את לבבי לענות בה, כאשר משכה לבב כל שוחרי חכמה ומדע. גם קראתי מכתבי־עתים שונים מארצות אמעריקא ואיירופא אשר לא השביעוני אמנם רצון, כי לא האירו עיני מאומה בדבר הזה.

כאשר באתי לניו־יארק מצאתי שמה: שכל מדברות בני אדם רק על אדות הנמצא המוזר והנפלא הזה היו.

רבים החליטו, כי הוא בע"ח הבלתי נודע עד כה לשוחרי הטבע. ורבים גזרו אמר, כי אניה היא השטה תחת מכסה המים, נערכה בכח אמיץ וחזק, המניעה באופן מאד נעלה.

ההשערה האחרונה הלזו, התראה אמנם – בלתי מיוסדה על אדני אמת. יען, כי אחרי כל החקירות והדרישות אשר עשו בארצות אנגליא, רוססיא, צרפת אשכנז ואיטאליען, גם – בכל ארצות אמעריקא ואזיא, נוכחו לדעת. כי בכל הארצות האלה לא תמצא אניה כזאת אשר תשוט תחת מכסה המים,

והנה כמו למרות רוח כל הפתרונים וההשערות, התראה הגוף המוזר הזה עוד הפעם על שטח פני הים:

ויהי בבואי לניו־יארק, דרשו מאתי רבים מנכבדי תושביה לחוות להם דעתי על אדות החזיון הזר הזה, המה כבדוני בזאת לרגלי ספרי אשר חברתי בארץ צרפת, אשר קראתיו בשם „מסתרי נבכי־הים“.

אחרי כי יצאו לאור מאמרים שונים במכתבי העתים ערוכים ע“י גדולים חקרי לב, גם – מענת פי על השאלה אשר הציעו לפני בכתובים – יצא דבר משפט מלפני דעת הקהל. שהגוף המוזר והנורא השוחה בימים איננו – כי אם בע”ח גדול הבלתי נודע עד היום והמסוכן מאד לפני נוסעי ארחות ימים, וגלל כן גזרו אומר: לבלי לחוס על כל כסף והון, ורק דרוש לצאת לקרב נגדו ולהכחידו מתחת מי הימים בלי אחור:

בעיר ניוא־יארק החלו לעשות הכנות אל שלוח עקספאדיטיאן כזו, אשר מטרתה תהיה ביחוד לרדוף אחר דורש־דמים הלזה, אשר כנוהו בשם „נארוואל“, אנית איבה (קריעגס פֿרעגאטטע) גדולה וחזקה למאד הנקראת בשם "אבראאם לינקאלין“ נועדה לצאת בקרב הימים אל לב האוקינוס, ורב חובלה האדון פארראגיוט, הכין כל כלי נשק עליה למטרה זו.

אבל פלאים הוא, שבעת גמרם אמר לרדוף אחר הנארוואל הנורא הזה – עמד אז מהראות ומהגלות, שני ירחים חלפו עברו ולא נראה ולא נשמע על אדותיו עד מה, כאלו מרגלי־חרש הודיעו להנארוואל את אשר יזמו לרדוף אחריו:

במרוצת הזמן ההוא נשלמה הפֿרעגאטטע „אבראאם לינקאלין“ עם כל ההכנות הדרושות לנסיעת־ים הרחוקה. ועם כל כלי־ציד וכלי־נשק הדרושים לצידת תנינים גדולים. אבל אנה פניה מועדות? לא ידע איש. – והנה לפתע פתאם, הגיעה ידיעה חדשה ואמתית. שאחת מאניות־הקיטור פגעה לפני שבועות אחדים את הנארוואל הנורא על ים השקט הצפוני:

הידיעה־החדשה הלזו הפיחה רוח־חריצות ושקידה בלבב כל ולרב־החבל פֿארראגיוט לא נתנו עוד לדחות הזמן אף ליום אחד. אוצרות לחם ומזון, כבר היו נכונים ועמוסים על הפרעגאטטע, כל אנשי הצבא – המלחים והחובלים איש איש על משמרתו, עמדו כבר ערוכים ולא נשאר – בלתי להשיק התנור – להעלות הקיטור – להעתיק ולנסוע.

שלש שעות טרם צאת הפֿרעגאטטע „אבראאם לינקאלין“ ממבואת הים, הגיע לידי מכתב המכיל בקרבו כדברים האלה:

„להאדון אראנאקס פראפֿעסאר בית המוזעאום שבאפאריז“

אדון נכבד!

„אם כשר הדבר לפניך להתאחד עם העקספעדיטיאן של הפֿרעגאטטע „אבראאם לינקאלין“ אז ממשלת ארצות הברית (שבאמעריקא) תתענג לראות בקחת לה ארץ צרפת חבל על ידך אדון – בענין הנכבד אשר לפנינו. רב־החבל „פֿארראגיוט“ יתכבד לְיָעֵד תא (קאיוטע) מיוחד למשכן כבודך. הנני ביראת הכבוד.

I. B. Gobsohn

סעקרעטער לבית משפט הימים

 

פרק ג    🔗

עבדי קאנזייל. – אמונת לבבו אלי. – צאת הפֿרעגאטטע „אבראאם לינקאלין“ אל מרחב־הים.

בהשיגי המכתב הנזכר, נדרשתי – מבלי פסוח על שתי סעיפים – להצעת ממשלת ארצות־הברית באמעריקא. ומה גם שהתנין המוזר והנפלא משך את לבבי וכל ישעי וחפצי היה לראותו עין בעין, ואקרא ברגש רוחי „קאנזייל“!

קאנזייל הוא עבדי הנאמן לי בכל מסעי אשר עשיתי למטרת דרישת תולדות הטבע, אהבתי אותו למאד, הוא היה איש אמונים ומתון בכל דרכיו. תכונת נפשו נעימה ועד כה היה חרוץ ועז בכל מפעליו עד אשר מעודו לא התעצב אל לבו גם בראותו סכנה מרחפת על ראשו. קאנזייל יצק מים על ידי וישרתני גם בעת אשר למדתי חכמת המוזיק. וילמד גם הוא הרבה בחכמה הלזו. זה עשר שנה הלך אחרי ויהי עמדי בכל מסעי. ומעולם לא שמעתי כי ימרה את פי, גם אם אותו קראתי ללכת אתי אל קצוי ארץ וים רחוקים.

קאנזייל היה כבן שלשים שנה. ואנכי – כבן ארבעים.

אך ראה זה מצאתי בו חסר־השלמות: הוא לא דבר אתי – בלתי כמדבר מאיש נסתר. כמו „יואל נא רום כבודו“ – יראה רום כבודו וכדומה. אשר לעתים היתה לי לשונו זו למורת רוחי ואשנה ואקרא:

„קאנזייל“!

אנכי, אם אמנם ידעתי נפש עבדי הנאמן לי אל נכון. ובהכנעו לפני בטח לבי באופן נעלה. בכל־זאת. עתה בהיות לפני נסיעה ארוכה: ואשר מטרתה איננה מבלי חרף־נפש – לרדוף אחרי נארוואל מוזר ואיום השואף אל דם אשר רק למשחק הוא לו להפוך פֿרעגאטטע אל פיה כקליפת האגוז. עתה הפעם, גם לאיש קר־הרוח ועז־הנפש היה נכון להשיב אל לבו, אם לא לסגת אחור מנסיעה כזו.

מה זה יענני קאנזייל? נפשי אותה לדעת ואשלש ואקרא.

„קאנזייל“!

העבד הופיע לפני,

„רום כבודו הואיל לקרוא אותי“? שאל קאנזייל בבואו אל חדרי.

כן הוא, קראתיך… הכן הכל לקראת המסע, והיה נכון גם אתה. דע לך רעי, כי אנחנו נשוט מזה בעוד שתי שעות.

„כטוב וישר בעיני רום־כבודו, כן יהי“ ענני קאנזייל ברוח שקטה.

„אל תתמהמה אף רגע. אסוף וחבוש כל בגדי וחפצי הדרושים למסע. המחלצות המעטפות והמטפחות אל תמעט מלקחתן ואל תחשב חשבונות רבים. רק חושה נא הלא בקשתיך, מהר ואל תעמוד!“

„ואוסף הדברים הטבעיים אשר לרום כבודו?“ שאלני.

„עוד חזון למועד בנוגע לדברים האלה,“ עניתיו.

„איככה?“ שאלני מתפלא.

„ישארו פה בבית המלון“.

„ומה יהיה עם כלוב אוסף־החיות של רום כבודו?“

„אצווה וישלחו כלוב־החיות לפאריז.“

אם כן איפוא. אנחנו לא לפאריז נסע ונלך? שאל קאנזייל.

„אמנם כן… אנחנו לא לפאריז נסע, אבל נאלץ לעשות לנו נסיעה ארוכה סבובית….

„כטוב וישר בעיני רום כבודו, כן יהי,“ ענני קאנזייל ברוח קרה.

„הידעת רעי, אמרתי אליו, כי מגמת פני הנסיעה היא על אדות הבריאה המוזרה… על אדות הנארוואל הגדול והאיום? אנחנו נסע ונלך לנקות הים ממנו, אנכי – כאשר מחבר ספר הנני אשר קראתיו בשם „מסתרי נבכי־הים“ לא יכול להתעלם, לבלי לקבל ההצעה אשר הציעו לפני… והנני נאלץ לארח לחברת רב־החבל פארראגיוט“! העקספעדיטיאן הלזו, אמנם נכבדה היא, אבל… גם מסוכנה! אנחנו לא נדע בנפשינו: אנה פנינו מועדות. וציד הבריאה המוזרה לפי ההשקפה הנכונה – כמו כן מסוכן ומבלי הביט על כל זה, אנחנו נאלצים לנסוע. רב החבל פארראגיוט, ידיו רב לו והוא איש המנוסה מני אז בנסיעות ארחות־ימים.“

„אם רום כבודו יסע, אסע כן גם אני, ובאשר ילך אלך.“ ענני קאנזייל.

„אבל רעי, השב נא אל לבבך מראש“, אמרתי אליו, אנכי לא אכחד ממך מאומה, כי בעקספעדיטיאן כזאת, לא מהנמנעות הוא, לבלי שוב עוד אל ארץ מולדתנו….

„כטוב וישר בעיני רום כבודו כן יהי“.

אחרי חלוף רבע־שעה. חבושים וארוזים היו כל בגדינו וכל חפצי המסע, משרת המלון הוריד כל משאנו אל האולם אשר במכפלה השניה. ואנכי ירדתי ואעש חשבון עם בית־המלון ואצו לשלוח כלוב החיות שלי – לפאריז, ואעל עם עבדי קאנזייל אל המרכבה. אחרי רגעים אחדים היינו אצל מבוא הים אשר משם ראינו את הפֿרעגאטטע „אבראאם לינקאלין“ אשר יתפרצו עמודי־עשן עבים מארובותיה.

עד ארגיעה העלו משאנו על ספון הפֿרעגאטטע אשר שם באתי גם אני ואשאל אל משכן רב־החבל. מלח אחד הובילני אל תא משכנו, ושם מצאתי שר־צבא הדור בלבושו. ויושט לי ידו. וישאלני:

„אתה אדוני, פיטר אראנאקס?“

„אנכי, אנכי. ואתה אדוני רב־החבל פארראגיוט?“

„אמנם כן, ושש אנכי על חברתך אדון פראפֿעסאר. התא למקום משכן כבודך כבר נועד הנהו. וגם אנכי נכון הנני לשרתך“.

ואניע במו ראשי לאות תודה. ולמען לא להפריע אותו, בקשתי להראות לי התא הנועד למעני.

הפֿרעגאטטע „אבראאם לינקאלין“ היתה בנויה לתלפיות ותצטיין בעצמת בנינה בצפיפת קירותיה ובמהירת משוטתה – על כל רעותיה. ועל כל אלה – מצאו הנוסעים בקרבה כל הדרוש לחפצם.. ואני הייתי שבע רצון מאד בתא הנועד לי הנשען על יד לשכת רב־החבל.

„פה נמצא מנוח“, אמרתי לקאנזייל.

„אמנם כן, רום כבודו ימצא פה מנוחה נכונה כאפרוח בביצתו“. קאנזייל החל להתיר אגודות משאנו. ואנכי שבתי על ספון הפֿרעגאטטע לראות ההכנות הנעשות אל העתקתה.

רב החבל פֿארראגיוט לא אבה לאבד אף רגע אחד ויחיש להעתיקה אל מרחב הים. לעומת המקום אשר שם ראו הבריאה המוזרה בפעם האחרונה. ויקרא למכונן (מאשיניסט) וישאלהו.

„הנכון אתך הקיטור?.

„נכון“ ענהו.

ויתן רב החבל צו להעתיק הפֿרעגאטטע אל לב הים, הקיטור נדף, קול־שורק נשמע, כלי המוריקים (פומפען) החלו להתנועע, כנפי הפֿרעגאטטע צלחו גלי הים לגזרים הלאה והלאה. והפֿרעגאטטע אבראאם לינקאלין“ נעתקה מאשדת מבוא הים בהדרת גאה וגאון. בלוית אניות־קיטור קטנות ואניי־שיט המלאות עם אלפי אנשים הנהנים מזיו הפרידה הנכבדה ההיא. והחוף מלא מפה אל פה מרואי המחזה הלזה ברגשת הלב. חמשת אלפים אנשים הריעו קול אחד „הידד! וישלחו בברכות פיהם את הפֿרעגאטטע עד בואה אל קצה מי „גודזאהן“.

הפֿרעגאטטע לקחה מסעה סביב להמבצרים ויכבדוה בקולות קני־תותח גדולים אשר ירו לכבודה. ועל הפֿרעגאטטע – מצדה התנוססו דגלים משובצים במלאת תשעה ושלשים כוכבים אשר הורמו והומכו מעלה ומטה שלש פעמים לאות תודה על כל הכבוד אשר האצילו לה. אניות־הקיטור הקטנות והאניי־שיט לוו את הפֿרעגאטטע „אבראאם לינקאלין“ עד המגדל־המאיר (לייכֿט־טהורם).

הפעמון הגדול השמיע שעה שלישית. המוביל (לאצמאן) ירד מהפֿרעגאטטע אל האני־שיט שלו בברכו את רב החבל. המלחים הגדילו מדורת המוכנה והפֿרעגאטטע שטה הרחק מהחוף. ובשעה השמנית רחפה על פני גלי ים האטלאנטי.

 

פרק ד    🔗

גבור־ציד „נעד־לאנד“. – משפטו על אדות הבריאה המוזרה.

רב החבל ה' פארראגיוט היה ספָן מפואר. הוא לא שפֵק מאומה במציאת הבריאה המוזרה בנבכי הימים, וישבע להכותה חרם, וכך היה אומר, „אחת משתי אלה; או רב החבל פארראגיוט יכה את הנארוואל, או הנארוואל ימית את רב החבל פארראגיוט“.

שרי הצבא גם הם נטו אחרי דעת רב־החובל, גם המלחים ושארי האנשים הנמצאים על הפֿרעגאטטע נכספה וגם כלתה נפשם לפגוש את הנארוואל, לתפסו במזלג־הדגים (פֿיש גאבעל) ולבתרו לבתרים. כל הנמצאים על הספון ממעל לטשו עיניהם ויביטו על פני הים הרחק בהשקפה בוחנת, השקידה אל המצפה נכפלה ביתר שאת אחרי כי העביר רב החבל קול במחנה הנוסעים על הפֿרעגאטטע: כי מי אשר יצליח לו לראות את הנארוואל בראשונה, ינתנו לו שני אלפים דאללאר. וגם אנכי לא נפרדתי מרעי, ופעמים אחדות ביום עליתי על הספון להביט ולתור.

כבר מלתי אמורה, שרב החבל פֿארראגיוט הכין לו על הפרעגאטטע כלי נשק שונים לציד־התנינים, הנחוצים לכבוש הנארוואל הגדול והנורא ולהמיתו.

במספר מפקד נוסעי הפרעגאטטע היו צידי־תנינים הרבה השלוחים (געשיקטע) באומנתם הנקראים משליכי־המזלג²; הנכבד שביניהם אשר משך עיני כל עליו, היה איש גבור ציד „נעד־לאנד“ שמו, הקולע אל השערה ולא יחטיא.

הגבור ציד נעד־לאנד היה יליד „קאנאדא“. ויצטיין באומנת ידו, ברוחו הקרה, בחריצותו, אומץ לבו וערמתו על כל רעיו הצידים; והתנין הנמלט ממכת מזלגו היה נערך לערום מכל חית האדם.

נעד־לאנד היה כבן ארבעים שנה, קומתו שלש אמות באמת ארשין. בריא אולם וחזק בהרכבת מבנה גוו. אולם היה איש אף וחימה, ויתמרמר לכל אשר התנגד לו. תאר פניו פעל על רואיו להעיר במו יראת הכבוד מלפניו, ויהי נורא ונכבד על כל סביביו.

נעד־לאנד, אם כי לרגלי תכונת נפשו לא התרועע עם כל איש, נטה חסדו אלי ביחוד ונשתעה בינינו חליפות; וינעם לי לשמוע מפיו ספורי קורותיו ותלאותיו בכל אשר השליך נפשו מנגד באומנתו זאת – ציד־התנינים.

במרוצת מדברותי עם הגבור־ציד הלזה, נוכחתי לדעת, כי הוא לא יתן אמון במציאת הנארוואל המוזר אשר אנחנו רודפים אחריו. והוא האחד בין כל נוסעי העקספעדיטיאן, אשר לא יאבה לנטות אחרי רבים בהשערתם על אדות הבריאה הנפלאה הלזו.

ביום השלישי לצאת הפֿרעגאטטע מחוף הים, הוא יום 30 יולי, בנשף צח־ישקט, עברנו אופן־היפוך הגדי (שטיינבאק ווענדעצירקעל)³ ובשבעים פרסאות ממקום הזה והלאה הנגבה, כבר ראינו אשד לשון־ים „מאגעלאן“.

אנכי והגבור ציד נעד־לאנד ישבנו במקום מיוחד על הספון ונדבר בינינו חליפות, בעוד אשר השקפנו על חלקת פני הים הנעלם עד הנה עם גנזי נסתרותיו; ויצליח בידי להסב מדברותי על שאלת הנארוואל, והחלותי לשפוט שפוט על אדותיו; אם יעלה בידנו להכותו נפש, או כי תנגף הפֿרעגאטטע שלנו בו, כאשר קרה כזאת לאניות־קטור אחרות. אבל בראותי כי נעד־לאנד יאחר מלחוות דעתו בדבר זה, נסיתי אליו דברים יותר ברורים ואומר;

„נעד־לאנד“ האם לא תאמין, שהנארוואל המוזר אשר אנחנו רודפים אחריו הוא נמצא באמת בנבכי הימים? היש אתך יסודות אשר על אדניהם תשען ותמאן לקחת חבל באמונת דעת הקהל על אדותיו?“.

הציד נעד־לאנד אחרי החרישו כרגעים אחדים, הביט עלי ויסגור עפעפי עיניו ויענני לאט:

„אולי הוא נמצא, אדון פראפֿעסאר“.

„אבל, נעד־לאנד“, אמרתי אליו, „אתה כאשר ציד־תנינים הנך, כבר הכרת ונודעת מתניני הים הגדולים למיניהם ומשארי חיות הימיות, ולרגלי הדבר הזה, הלא על נקלה תוכל לשער לך תנין מוזר ואיום כזה אשר אנחנו רודפים אחריו“.

„לכן תשגה ברואה אדון פראפֿעסאר“ ענה נעד־לאנד, „אנכי תנינים רבים ראיתי והמתי, ונוכחתי לדעת; כי גם הגדול והגבור שבהם, לא יגבר חיל לא בזנבו ולא בשניו לנקוב לוח־ברזל מצפוי קירות האניה, והנמצא הזה נקב אותו קל מהרה“.

„אבל ציד נכבד“ אמרתי אליו, הלא יספרו שהנארוואל הזה נקב בשִנו האחת – אניה גדולה?“

„אולי אנית עץ הבלתי מצופה בלוחות ברזל“ ענה נעד־לאנד, „וגם זאת אמנם לא ראיתי אני, וטרם תחזינה עיני לא אתן אמון שתנין או נארוואל יוכל להזיק לאניות.

„שמע נא נעד־לאנד….

„אל נא אדון אראנאקס, שסע הציד דברי, אל נא תוסף דבר עוד מנארוואל גדול; יוכל היות כי הוא אחד מענקי השבלולים“.

„מענקי השבלולים!, היתכן ציד נכבד, הלא גוית השבלולים חלקה ורכה היא?“

„אם כן איפוא“ אמר הציד בלוית צחוק מרחף על שפתיו, „אם כן – הנך מהמאמינים: אשר ימצא תנין ענק או נארוואל נורא ואמיץ כזה?“

„כן הוא“ עניתי אותו, „הנני מאמין במציאות בע"ח ענק אשר יחשב למערכת התנינים הגדולים ואשר חלק לו הטבע קרן מוצק כברזל.“

„אל נא, אדון פראפֿעסאר“, אמר הציד במנוד־ראש, לאות אשר לא יתן את שכלו לחטוא בדעה נפתלה כזאת.

„ראה נא רעי נעד־לאנד“ שקדתי להוכיח אותו, „ראה נא והשב אל לבבך, אשר אם ימצא בע"ח גדול כזה בנבכי התהום ורובץ במרחק פרסאות אחדות מתחת לשטח פני הים, הלא נאלצנו לשפוט כי רב כחו במאד מאד?“

„ומדוע נתן תתן לו כח־אמיץ כזה? שאלני הציד.

„מדוע?“ עניתיו, „כי לחיות בעומק רחוק כזה ולכלכל משא שדרות המים העליונים – דרוש כח אמיץ וחזק נורא מאד.

„האמנם צדק תדבר, אדון פראפֿעסאר? אמר הציד בסגור עינו הימנית.

„אמנם כן“, עניתי אותו. „הנני נכון לבאר לך כ"ז באותיות המספר“.

„באותיות המספר“, ענה הציד ברגש אי־סבלנות, „באותיות המספר תוכל עשות כל אשר תאוה נפשך אדון פראפֿעסאר.

„שמע נא נעד־לאנד“ אמרתי אני; „הלא החשבון ברור הוא, אשר הבע“ח המוזר הזה, לרגלי חיותו בנבכי תהומות הימים, יסבול לחיצה עצומה ונוראה כזאת עד אשר לתארה עם אותיות המספר, כבד ממנו הדבר, ועתה שער בנפשך: עד כמה דרוש הוא להיות עבי־גבו של בע”ח כזה, ועד מה עצמות חוליותיו מוצקות כאבן, עד אשר תוכלנה נשוא לחיצה גדולה כזו ועד מה – אמיץ הוא בגבורים.

„מלפניך המשפט יצא אדון פראפֿעסאר“, אמר נעד־לאנד, שבע"ח כזה דרוש להיות חזק ואמיץ במבנה גויתו כאלו היה מצופה בלוח ברזל מעובי אצבעות אחדות, כצפויי אניות־איבה (קריעגס פֿרעגאטטען).

„למצער כן הוא נעדלאנד“, אמרתי אליו, „ועתה השב נא אל לבבך, צא וחשוב עד כמה גדול הוא השבר והנזק מנגיפת בע"ח עצום כזה, אשר יגיח ויתנפל כחץ מקשת על אניה ויגפנה…

„אמנם כן, יוכל היות“ ענני נעד־לאנד בהרכנת ראש כמודה במקצת, אך עם כל זאת לא אבה לאשר ולקיים המשפט הזה.

„ומה תענה ציד־נכבד שאלתיו“, האם ישפיק כל האמור להוכיח אותך כי בע"ח כזה נמצא הוא באמת?“

„הוכחתני אמנם בדבריך, אדון פראפֿעסאר; אשר לו היו נמצאים בע"ח כאלו בנבכי התהומות, כי אז היה דרוש להם כח אמיץ נורא מאוד.“

„אך, הלא אם לא היו נמצאים, במה זה איפוא נוכל לפתור סבת האסון אשר קרה לאנית־קיטור שאטלאנד? הגידה איש קשה ערף!“

„אולי?… החל הציד לדבר בלי החלט.

„כלה דבריך.“

„אולי כל ספור האסון בשקר יסודו, ומספרו הראשון היה בכזיב בלדתו אותו“

המענה הלזו הוכיחני לראות קשי עורף הציד הזה; האסון אשר קרה לאנית קיטור שאטלאנד, גלוי וידוע היה לכל, גדול היה שברה וחורה עד כי נאלצו לסתמו ולתקנו, אם כן איפוא איככה הבל איגע לפון באמתת המקרה, הלא לא יעשה נקב מבלי נוקב, הנזק לא היה מידי סלע־הים – אם כן הלא לא היה רק מידי בע"ח ענק ימיי אשר לו קרנות ברזל.

 

פרק ה    🔗

הפֿרעגאטטע אבראאם לינקאלין, כל אנשי העקספעדיטיאן ילטשו עיניהם על פני הים. – היאוש מפגישת הנארוואל המוזר. – החלטת רב החבל.

זמן רב שטה הפֿרעגאטע מבלי ראות דברים מפליאים, רק פעם אחת קרה מקרה אשר נתן להציד נעד־לאנד היכלת להראות חריצות כפיו.

המעשה שהיה כן היה; יום 30 יוני פגשה הפֿרעגאטטע שלנו אנית־קיטור מאנארע, עם צידי־תנינים אמעריקניים, אחרי חליפות השאלות והדרישות על אדות הנארוואל המוזר והנרדף מאתנו, נתוודע רב־החבל של אנית מאנארע, כי הגבור־ציד נעד־לאנד ימצא על הפֿרעגאטטע שלנו, ויבקש מאת רב החבל שלנו פֿארראגיוט, כי יתן הרשיום לנעד־לאנד לארח לחברה אתו על אנית מאנארע – שעות אחדות. – ויעזרנו לצוד תנין־גדול אשר התגלה להם ולערוך אתו קרב, ויען כי עזה היתה תשוקת רב־החבל פֿארראגיוט לראות חריצות ידי הציד נעד־לאנד בפעל, נתן לו צו להעתיק משמרתו מהפֿרעגאטטע על אנית מאנארע. ההצלחה עמדה גם הפעם לימין נעד־לאנד ויך שני תנינים גדולים, אחרי רדיפה קצרה.

רב החבל פֿארראגיוט בראותו עין בעין חריצות הציד נעד־לאנד בפעל, נוכח לדעת ויבטח לבו; שהתנין המוזר אשר הוא רודף ומבקש, לא ימלט ממנו אם יפול על שני מזלגו.

הפֿרעגאטטע שלנו אבראאם לינקאלין עברה וחלפה במשך זמן קצר, חוף אמעריקא הדרומית־מזרחית, עד שביום 3 יולי באנו לפני לשון מי מאגעלאן לא רחוק מגבעת „דיעוו“, רב החבל פֿארראגיוט גמר אמר לנטות מהדרך המובילה לפני גבעת „הארן“, כי איננה סלולה מחתחתים. ההחלט הזה אושר לטוב על ידי כל שרי העקספעדיטיאן, יען כי לא קוו לפגוש הנארוואל בלשון־ים צרה כזאת, גם כל המלחים החליטו פה אחד אשר לא יתכן להנארוואל – מפאת עוצם גדלו – לשחות בו.

בששי לחדש יולי בשעה השלישית בלילה, נעתקה הפֿרעגאטטע „אבראאם לינקאלין“ כחמש עשרה פרסאות הנגבה מגבעת „הארן“. משם השתרעה דרכנו לעמת המקצוע צפונית־מערבית, וכאור הבוקר ליום המחרת באנו אל מרחב מי הים השקט.

הקול־קורא אשר העבירו בין נוסעי הפֿרעגאטטע מהמתת כסף אשר תנתן לאיש הראשון אשר תשיג עינו למצא את הנארוואל המוזר אם כי לא משך את לבי, לרגלי כי שונא־בצע הנני, בכל־זאת אמנם לא נפרדתי מיתר הנוסעים ותמיד כל היום נמצאתי על ספון הפֿרעגאטטע. קרני־שמש הבוערות בלהט היום לא הפריעוני, וגם גשם שוטף לא עצרני מהיות שוקט על המשמרת.

פני הים אשר יחורו לעתים קרובות מקצף הגלים עוררוני ויזכירוני לבלי להסיח דעתי ולבי. בכל עת אשר אחד התנינים הושיט עבי־גבו השחרורי מבין משברי־הים, התעורר רגש־עז על מרחב הספון בין העומדים על המשמר, בשפטם לצדק כי פה נפגוש הנארוואל אשר נחפש, ועד ארגיעה מהרו ויעלו חושים מהתאים שבמכפלה־התחתונה: כל שרי הצבא וראשי העקספעדיטיאן, גם המלחים והחבלים וכלם כאחד לטשו עיניהם לתור ולרגל אחרי התנין.

אבל בכל פעם – כמעט אשר נגשנו קרובים אל הבע"ח הזה – נוכחנו לדעת כי הוא אחד מתניני הים המצויים, או – הנקרא „ארך הראש“ (קאשעלאט).

האויר היה צח ובהיר, ודרכנו צלחה לכל פרטיה, מי הים נחו שקטו על פני שטחם כמלא עינינו. נעד־לאנד עמד על דעתו ויקשיח לבו לבלי תת אמון עד כי לא אבה גם להביט על פני מי הים בעת שלא עמד לבדו על המשמר או־בעת אשר לא התראה אחד התנינים המצויים. אמנם מבט עינו היה חד באופן מאד נעלה, והיה מביא תועלת רבה, לו אבה להשתמש בו. אבל הוא בקשי ערפו, חִלֵק עתו בתא־משכנו – לשלשה חלקים: שליש בתנומה ושני שלישים בקריאת ספרים. – לא אחת ושתים הוכחתי אותו על פניו בדברי נחת. והוא באחד ומי ישיבנו?

„אדון פראפֿעסאר,“ אמר אלי, „לו נשפוט: כי הבע“ח המוזר הימיי הוא במציאות, אבל מי יתקע לנו כף כי נפגשנו אנחנו עכ”פ.? הלא תדע כי נוסעים אנחנו כעורים יגששו באפלה. הקול נשמע, כי את החי המוזר הזה – אשר לא מצאנוהו עד היום – ראו על הים השקט זה כשני ירחים חלפו ונגוזו מני אז, ונקל לדעת, כי ע“פ תכונת טבעו לא יאהב להתמהמה על מקום אחד, ונוסף ע”ז הוא מהיר ושלוח מאד בשחיתו ואם יהיה באמת הנארוואל במציאות, הלא על נקלה הוא לשער, אשר ימצא במרחק רב מזה.“ –

על דבריו אלה לא מצאתי כל מענה, לא אוכל לכחד: אנחנו כמוכים בסנורים עשינו מסענו רק למטרה זאת, אולי ואולי יצליח בידנו ויקרה לפנינו פה או שם. אבל בכל זאת, כל שפק לא נמצא בלב כל אנשי העקספעדיטיאן; ואף מלח אחד מעבדי הפֿרעגאטטע לא החל להתנגד לקראת ההשערה אשר הנארוואל יוכל להתגלות עד מהרה.

בעשרים לחדש יולי עברנו סביב לאופן־היפוך־הגדי (שטיינבאק זוענדע־קרייז) וביום 27 לחדש הזה עברנו קו־המשוה (עקוואטאר). ואחרי כן שטה אניתנו מערבה ותצא אל לב האצעאן (אוקינוס) השקט ותאחז דרכה לעמת ימי הסינים (כֿינעזישען מעערע).

פה הוא המקום אשר בו הסב הנארוואל הנורא נגיפות רבות לאניות. ולכן כל הנמצאים על ספון הפֿרעגאטטע פחדו ורעדו למאד; יֵלֶא כל עט לתאר פחד הנוסעים עד מה הלך וגדל; לא אכלו ולא שתו ותדד שנתם מעינם. כל שגגה אשר יצאה מלפני מלח העומד על מצפה התרן, העירה רגשי אימתה ופחד פעמים רבות ביום.

כבר חלפו ונגוזו לנו שלשה ירחי־שוא ביגיעת ריק ונסיעת הבל, אשר יום לשנה יום לשנה נחשב לנו. הפֿרעגאטטע שלנו לקחה מסעה על הים השקט על מימיו הצפונים. ותבתר אותו לכל עבריו, ברדפה אחרי התנינים המצויים הנפגשים פה ושם בפגישות פתאמיות. פעם המעיטה ופעם הרבתה קיטוריה; כה עשתה חליפות בלי חשך עד כי פחדנו פחד פן תבקע המוכנה. כל חופי יאפאניען ואמעריקא עברו תחת שבט בקרתנו בחפש מחפש באופן מאד נעלה. מבלי פגוש, עם כל זאת, מאומה מכל חי אשר ידמה מה אל תנין־נארוואל מוזר; כל אנשי העקספעדיטיאן שלנו כבר אמרו נואש למצוא אותו; עיפים ויגעים מחפושי־שוא וחיי הים, כלם לב אחד נכספו מאד לשוב לארץ מולדתם.

אחרי ימים אחדים הגיעה השמועה הזאת לאזני רב החבל. והוא באחד החליט לשחות ולשוט עוד הלאה, ויאמץ לבב מלחיו לזה, אבל המה רפו ידיהם בעבודה, אשר היתה על אפם ועל חמתם. ויהי בראות רב החבל זאת, שקד לכלכל דבריו כאיש משכיל ויקרא לכל עבדיו ומלחיו ויבטיחם: אשר באם לא ימצא התנין המוזר בעוד שלשת ימים, אז ישיב את הפרעגאטטע אל ימי איירופא.

ההודעה הזאת יצאה מפי רב־החבל ביום השני לחדש נאוועמבער ותחי רוח הנואשים. ותחלנה השקפות אנשי העקספעדיטיאן להתחזק בחריצות ושקידה רבה על פני מרחב הים – בעד קני הצופים אשר בידיהם.

שני ימים חלפו עברו; הפרעגאטטע לא הוסיפה עוד לחזק קיטור מוכנותיה. רק אנשיה עשו כל התחבולות ואמצעים האפשריים להמשיך את הנארוואל אל הפרעגאטטע אם ימצא באחד המקצועות הקרובים ויושיטו אל תוך הים כל נתח טוב ושמן מבשר החזיר קשורים בחבלים ארוכים, אשר התנינים המצויים שקדו לרדוף אחריהם. הפֿרעגאטטע שלנו נעגנה על מקום אחד ואניי־שיט הורדו ותצאנה שלוחות אל כל העברים מסביב לרגל ולתור כל מקצוע ופנה. ליל 4 נאוועמבר פרש כנפיו השחורות על פני רחב האצעאן והתנין הנארוואלי עודנו לא נתגלה.

בלילה ההוא בשעה השמינית, פרשו העבים את פני הירח, וגלי הים הכו לאט לאט על פני קירות הפרעגאטטע. ברגע הזה עמדתי קדימה אצל אף האניה, ואביט לפני, כל אנשי העקספעדיטיאן, לטשו עיניהם על עמק חשכת פני הים. שרי הצבא עמדו וקני צופים הליליים בידם, נגה הירח חדר לעתים ויציץ מחרכי מפלשי העבים השקופות והקלושות – אך עד ארגיעה התכסה במסוה העננים החולפים.

עבדי קאנזייל, כאשר כבר אמרתי, עמד גם הוא על המשמר בשקידה רבה.

„קאנזייל,! אמרתי אליו, „לא בכל יום תאונה לנו עת מצוא למצוא שכר טוב כזה (שני אלפים דאללאר) אשר הבטיח רב החבל לתת מטעם ממשלת ארצות הברית.“

„אם ירשני רום כבודו,“ אמר אלי, „אז אענה אף אני, כי מעולם לא חשבתי על השכר טוב הלזה. ממשלת ארצות הברית תוכל לתת מבטח־עז על מאת אלפים דאללארס מבלי הריק כיסה מאומה.“ –

„כן דברת, קאנזייל!“ אמרתי אליו, אנחנו קלי־הדעת הננו, כי לקחנו חבל ברעיון־רוח־והבל כזה, הבלתי נוסד על יסוד מה; צר לי מאד על אבדן העת ועל עמלנו לריק, לו לא הסכלנו להאמין בשוא נתעה, כי עתה כבר היינו בארץ מולדתנו צרפת.“

„ונהי כבר שבעי־ענג בבית רום כבודו, בבית המוזעאום ובבית אוסף החיות.“

„כנים כל דבריך, קאנזייל, אך עתה אהיה לשחוק לכל בני עמי.“

„בלי תפונה ישחקו וילעגו על רום כבודו, ואף אמנם….“

„כלה דבריך מבלי נשוא פני, כלה!“

„אדמה… כי בצדק ובמשפט ילעגו על רום כבודו. איש־המלומד בחכמת הטבע כרום כבודו, הלא כלמת־עולם הוא להיות נפתה לאמונת שוא ותפל כזאת…“

דברי עבדי קאנזייל והדומיה חרישית אשר שררה אז על פני הספון נשבתו לפתע פתאם לקול הציד נעד־לאנד:

„האח!! הנהו לפנינו!! את אשר תבקש נפשנו, מצאנו ראינו הפעם!!“

 

פרק ו    🔗

השקפת אנשי העקספעדיטיאן על התנין המוזר. – רדיפת הפֿרעגאטטע אבראאם לינקאלין אחריו. – מנוסה הנמרצה של תנין־המוזר. – תנין המוזר מזיק להפֿרעגאטטע.

ויהי אך יצוא יצא קול הקריאה מפי הציד נעד־לאנד והנה כל העם מקצה התאספו כרגע. רב החבל, שרי הצבא הבונים, המלחים, החבלים והצידים יצאו נצבים אל ספון הפֿרעגאטטע. הפקודה נתנה לעצור הקיטור, והפֿרעגאטטע התהלכה רק בכחה הקדום.

נעד־לאנד הורה בימינו על הנמצא הנראה ממרחק. ועד מהרה ראו אותו כל העומדים על הספון.

בערך חצי ווערסט מאתנו התראו מי הים כמעט שקופים ומוארים מאור הבלתי מוגבל.

הנמצא המוזר צלל במצלת הים בעומק קומות (קלאפֿטער) אחדות, מוכתר באור אשר חדר גם אל שטח פני המים. הכרת פני החי הנורא הזה ענתה בו שהוא בעל זרוע וגבורה עד להפלא, האור אשר הפיץ מקרבו, השתרע כתבנית מסילה ארוכה אשר מתוכה יצא אור מבהיק, וזר חשוך ועמום יסוב אותו.

„בלי תפונה“ – אמר אחד משרי הצבא, – בלי תפונה יהיה החי הזה ממערכת בע"ח ימיים הפֿאספֿאריים,“

אנכי לא נטיתי אחרי הדעה הלזו בידעי שהבע"ח הימיים המפיצים מקרבם אור פֿאספֿארי, לא יוכלו להסב אור מבהיק גדול כזה.

„האור הזה“ – עניתי אני חלקי – הוא מחזה עלעקטרי. ראו נא ראו! איכה יחליף החי הזה עמדתו! ינוע קדימה.. ישוב אחור. הוא רץ לקראתנו!

והנה קול רב־החבל פֿארראגיוט נשמע על פני הספון:

„הס!! משכו וקחו המשוט ממעל לספון!! כוננו מוכנת הפרעגאטטע לסגת אחור!!

המלחים מהרו ויעלו המשוט מן הים. ועבדי המוכנה חרדו אל המוכנה ויכוננוה לשוב אחור. ותעש הפֿרעגאטטע, על פני הים־תו חצי־עגול.

עקבי אימתה ופחד נראו על פני כל אנשי העקספעדיטיאן. החי המוזר התקרב אלינו הלוך וקרוב, גם התוה תו עגול־שלם מסביב להפֿרעגאטטע שלנו, למרות מרוצתה הנמרצה אשר עשתה אז ½17 ווערסט במשך שעה אחת, אחרי כן התרחק פתאם החי הנורא הזה מאתנו כשתים או שלש פרסאות, ואחריו העיר נתיב־אור כמסלת קיטור הלאקאמאטיוו שעל נתיב־הברזל.

החי האיום והנפלא נחבא על זמן מה, ויתהלך בחשכה, וישנה ויגביר אח"כ מרוצתו הנחפזה לקראתנו עד להפלא, ובבואו כעשרים רגל קרוב אל הפֿרעגאטטע שלנו, עמד ויכבה אורו, ועד ארגיעה נתגלה מעבר השני של הפֿרעגאטטע, כאלו צלל ויחלוף מתחת לה, ומדי רגע ורגע היינו צפויים אלי אסון נורא – אלי שבירת הפֿרעגאטטע לרסיסים, מהחי הענק והמוזר הזה; הפֿרעגאטטע שלנו שטה כמו כן באופן נעלה, אך היא פנתה ערף ותנס מפני החי, תחת אשר היה לה לרדפו. –

ויהי כאשר העירותי על זאת את רב־החבל – ויענני לאמר:

„עלינו, אדון אראנאקס, לחכות עד אור הבקר; בחשכת אפלה אשר תשתרר כעת על פני הים לא אשליך נפשות נוסעי הפרעגאטטע מנגד, יען לא אדע את איש־ריבי, את מי אלחם ומי הוא החי האיום ההולך לקראתנו, וכאור הבקר ותזרח השמש, או אז נראה מה לנו לעשות.“

„ואל איזה ממערכות הבע"ח יוכל להחשב החי הזה לפי השערתך, רב החבל?“ שאלתי אני.

„הוא נארוואל עלעקטרי“.

„הידעת, רב־החבל? אמרתי. „כאשר הוא גוף עלעקטרי לא יתכן לנו לגשת ולקרב אליו, פן יקראנו אסון“.

„אדמה, כי כן הוא“ ענה רב־החבל, ואם תכונת וגבורת החי הזה הוא לנתוץ ולהרוס, אז הנני נאלץ להשמר מפניו“.

כל אנשי העקספעדיטיאן היו צפויים כל הלילה ההוא אלי מות, ותדד שנתם מעינם.

ויהי כראות רב־החבל, אשר הפֿרעגאטטע שלו לא תעצר כח להתחרות במרוצתה עם החי המוזר, נתן צו לבלי להוסיף קיטור, ורק להשתפק בהליכה ממוצעה; הנארוואל המוזר המעיט כמו כן מרוצתו וישחה לאט כהפֿרעגאטטע ויתנועע עלי משברי הים ולא התרחק מאתנו.

ויהי בחצות הלילה, והנארוואל נעלם, או – נכבה אורו כאשר יכבה אור התולעה „יאהאניסוואורום“ אבל לא נמצא גם אחד מאנשי העקספעדיטיאן אשר לא השתוקקה נפשו, לבלי יסתר הנארוואל מעינינו. כלנו חכינו עליו בכליון עינים ותחזק תשוקתנו להכותו נפש ולבערו מן הים. רב־החבל פֿארראגיוט, הגבור־ציד נעד־לאנד ואנכי היינו שלשתנו כשעה אחרי חצות הלילה – על קווארטער ютъ) הספון, ותקשבנה פתאם אזנינו קול־שורק יוצא ומתפרץ ממקום הבלתי מוגבל – בכח אמיץ וחזק.

„שמע נא נעד־לאנד,“ אמר רב־החבל לציד, לא אפונה, כי הסכנת לשמוע שריקות תנינים לעתים לא רחוקות, הגד נא: האם השריקה הנוכחית אשר תשמענה אזנינו נשתוה עם אלה הנשמעות בעת אשר יוריקו התנינים מים מנחיריהם?

„נשתוה כמעט“ ענה הציד נעד־לאנד, אמנם השריקה הנוכחית יותר עזה משריקת התנינים. אבל בכל־זאת, הנמצא המוזר הזה, הוא תנין ענק בלי שמץ שפק עוד. ואם תרשני, אדוני רב־החבל, אז, כעלות השחר, אחלה לערוך ציד וקרב, ולדבר אתו בשער.“

„אך, היכול תוכל לו, נעד־לאנד?“ שאלתיו אני.

„אם רק נתקרב אליו כמדת ארך ארבעת מזלגי־דגים (פיש־גאבעל) אז יכול אוכל לו ואכנו נפש.

„אם כן איפוא“ בלי תפונה דרוש יהיה לך להשתמש במיתר (טאוי) העב אשר על הפֿרעגאטטע?“ שאל אותו רב החבל.

„אמנם כן.“

„ואהיה נאלץ, גם לחרף נפש עבדי?“ הוסיף רב החבל.

„כמו גם את נפשי“…. ענה הגבור־ציד ברוח קרה. –

בשעה 2 אחרי חצות הלילה נראה עוד הפעם עגול אור־יקרות, במרחק שתי פרסאות מהפֿרעגאטטע: המרחק הזה עם שאון המית הגלים לא הפריע אותנו לשמוע ברור נשימת החי הנורא וקול דפיקת זנבו.

כל הלילה עד הבוקר נעשו על הפֿרעגאטטע כל ההכנות אל מלחמת ציד האיומה. על הספון נמצאו כל כלי נשק אשר לציד־התנינים גם מוכנות הנקראות „מושקאטאנען“ אשר בעזרתן יירה המזלג על מרחק פרסה, קני־תותח וקני־רובה כלם עמוסים כדורי־מות אשר ימיתו גם הענקים שבחיות. ועל כלמו, אם נצרף כלי נשק הנורא של הגבור ציד נעד־לאנד, היתה לנו הצדקה לשפוט לבטח, כי קץ הנארוואל נכון לבוא ולא ימלט נפשו מידנו.

ויהי אך האיר השחר וקרני השמש האירו פני הים, אז אור הנארוואל נדעך. בשעה 7 בבקר, אם כי כבר שרר האור בתקפו על כל מרחב אופקנו (הארציאנט), בכל זאת הפריע לנו עב־הערפל אשר פרש על פני הים – לראות המוחשים אשר לפנינו, וגם מבעד קני הבטה המובחרים מהנמנע היה להבחין בדברים המרוחקים.

שרי הצבא לא שתו לבם על זה ויעלו וישבו על ראשי התרנים וגם אנכי בצפיתי צפיתי על חלקת פני הים בעין־בוחנת וחודרת.

כחלוף שעה אחת והנה פני הים טהרו, והערפל חלף עלה לו השמימה. הגבור־ציד נעד־לאנד אשר עמד על המשמר ויחכה על טרפו, השמיע קול פתאם:

„הנהו מאחרנו! – משמאלנו!“

כל אנשי העקספעדיטיאן מהרו אל הציד וילטשו עיניהם אל המקום אשר הראה להם. במרחק שתי ווערסט מהפֿרעגאטטע שלנו נראה כגוף ממראה כהה, ואחריו – זרם נתיב־מים אשר התוה דרך מרוצת החי, יען כי במכת זנבו העצום, הרעיש הקצף על פני המים.

רב־החבל פארראגיוט נתן צו להגיח קדימה על התנין המוזר. ויהי אך נגשה הפרעגאטטע קרובה אליו, אז קאה ויור מנחיריו שני עמודי־מים גבוהים כתשעים רגל.

כל העומדים על הפקודים עמדו ויתבוננו על הבע"ח הזה ויחכו על פקודת רב־החבל. ויקרא רב־החבל את המכונן (מאשיניסט) וישאלהו:

„הנכון הנך?“

„נכון!“ ענהו.

„טוב ונעים! עתה הגבר קטורי המוכנה והפֿרעגאטטע תלך בכחה המלא!“

פקודת רב־החבל הלזו הפיחה רגשת רוח־חדש בלב כל אנשי העקספעדיטיאן ויקראו יחד קול גדול: „הידד!! הידד!! ארובות המוכנה החלו להוריק מקרבן ענני־עשן עבים ושחורים וינועו אדני הספון לקול רעש המים אשר רותחו בקלחות המוכנה. הפֿרעגאטטע הגיחה בכח כל קיטוריה על החי המוזר, אשר נח ושקט אז כאלו אבה להנפש על פני גלי הים. ויהי כאשר נגשה כחמישים קומה (קלאפטער) ממנו וינע החי מזה וישחה קדימה מבלי צלול תחת המים וישמור מרחק אחד בינינו לביניו. –

משך שעה אחת נמשכה רדיפה כזאת והפֿרעגאטטע לא הצליחה להתקרב אל החי אף על רגל אחת. רב־החבל היה שבע־חרון בראותו כי מהירת הפרעגאטטע איננה משפקת. ויקרא:

„נעד־לאנד! האם לא הגיעה העת להוריד אניי־שיט?“

„לא“ ענה הגבור־ציד, „לא הגיעה עדנה, גם מהנמנע לגשת אל החי מבלי קחת הרשיון ממנו על זה. הטוב והישר מזה, כי תתן צו להגביר הקיטורים, וכאשר נהיה קרובים אליו, אז אשליך מזלגי אליו“.

„היה נא, אם כן נכון!“ אמר רב החבל אל הציד, ואל המכונן אמר: „ואתה אדון, הגבר נא לחיצת הקיטור“!.

נעד־לאנד, עמד כבר נכון על מקומו עם כל הדרוש לו, חום האש הגדילו, השרויבע התהפכה, 43 פעמים מדי רגע ורגע (מינוטע). הפרעגאטטע הלכה במהירות, 32 ווערסט במשך שעה אחת.

החי המוזר רץ וישחה גם הוא, 32 ווערסט במשך שעה אחת.

הרדיפה נמשכה עוד כשעה תמימה, והפרעגאטטע לא התקרב אל החי אף שעל אחד. כל אנשי הפֿרעגאטטע היו שבעי־רגז, רב החבל קרא שנית את המכונן ויצו עליו להוסיף עוד כח הקיטור. ואם כי ענה ואמר אשר כבר עלה כח הקיטור למעלה ראש, ואם יוסיף עוד, תוכלנה על נקלה המוכנות להבקע – לא שת, בכל זאת, רב החבל לבו אל דבריו, ויצו להגביר הקיטורים עוד. –

„לפי ראות עיני,“ אמרתי אני לעבדי קאנזייל, „פרוח נפרח השמימה…“

„כטוב וישר בעיני רום כבודו, כן יהי.“ ענני כדרכו, – בין כה וכה, נמלאו התנורים בגחלי־רתמים, האויר שבלשכת התנורים התאמץ בכל עז להמתח, הפֿרעגאטטע שטה ותרחף במהירות כזו עד כי רעדו וינועו עמודי התרנים, ופיות הארובות התראו כצרים להוציא עמודי העשן העולים בעדם.

הפֿרעגאטטע עשתה מרוצתה 34 ווערסט במשך שעה. החי המוזר רץ גם הוא במהירות כזאת.

רדיפה נכבדה היא הפעם!“ אמרתי אני אל לבי, והציד נעד־לאנד עמד על שפת הפֿרעגאטטע ומזלגו בידו.

„נשיגהו, נשיגהו! קרא בקול.

אמנם רגע־אחד מוכשר היה, כי ישליך הגבור ציד מזלגו אל חי המוזר, אבל עד ארגיעה התרחק החי מהפֿרעגאטטע במהירות ½52 ווערסט לשעה, ונוסף ע“ז היינו למשחק לו, וכאלו למרות רוחנו התוה עוד נתיב־עגול סביב להפֿרעגאטטע שלנו, אשר התאמצה להגביר כחותיה. קולות־אף־וחמה התפרצו בין אנשי הפֿרעגאטטע מכל עבר ופנה, בראותם מרוצה נמרצה כזו מבע”ח אשר מעולם לא שמעו ולא ראו כזאת, הפרעגאטטע שלנו לא עצרה כח לרוץ יותר מן 35 ווערסט במשך שעה, והחי המוזר רץ ½52 ווערסט.

„הפעם ננסה נא“ קרא רב החבל, „אם יהיה לאל ידו לנוס מלפני הכדור־מות אשר יירה מקנה תותח, כאשר יוכל לנוס מלפני הפרעגאטטע!“ ואל הבאצמאן (איש צבא על אנית־איבה) אמר, עמוד נא ומלא ידך בעבודה זאת!“

הכלי נשק הנורא הזה היה ערוך אל נכון, וקול הירייה התפרץ כקול רעם בגלגל, אדיר וחזק. והכדור־מות אמנם החטיא את המטרה ויחלוף רגל אחת ממעל לתנין אשר היה אז בערך 437 קומות מהפרעגאטטע.

„מי האיש המהיר ושלוח בכשרון הירייה ביתר שאת, יגש יקרב כרגע!“ קרא רב־החבל בקול. „וחמש מאות דאללאר כסף ינתן לאיש אשר יכה את החי המזיק הזה ראשונה.“

והנה כרגע נגש אחד המורים (קאנאננערס) איש בא בימים אל הקנה תותח מבלי שהתראו על פניו עקבי אימה ופחד. ויכונן הקנה לאט לעומת החי המוזר. הקול־רעם התפשט לכל העברים וכל אנשי העקספעדיטיאן נתנו בקולם אות: כי הכדור לא החטיא המטרה הפעם, אבל נדף מגבנונת החי ויתעלם בנבכי הים על מרחק שלש ווערסט.

„יקחך אפל!“ קרא הקאנאננער הזקן בחרי אף, „לוח ברזל בעל שש אצבעות בעביו, יכסה ויגן גוית החי הזה!“

„ארור, ארור התנין הזה!!“ צעק רב החבל בחרוק שניו.

הרדיפה נמשכה עד עת הערב ותמאן לצלוח. אמנם מפורש יצא מפי רב־החבל ויאמר אלי: „רק אז אעמוד מרדוף, כאשר הפרעגאטטע שלי תשבר כשבר נבל!“

אנכי לא עניתי מאומה, ואדע: שהחי המוזר הזה הלא איננו מוכנה קיטורית, ועל כרחו תבא עתו אשר בה ייעף וייגע. אך השעות חלפו כצל עובר, והחי עודנו לא התעלף.

הלילה בא ויפרוש כנפיו השחורות על פני האצעאן. כל אנשי העקספעדיטיאן שפטו לצדק, כי לא נוסיף עוד ראות פני החי הנפלא הזה, אבל עד מה השתוממנו, כאשר הופיע לפנינו במרחק 5 ווערסט האור־יקרות הזה אשר ראינוהו בלילה החולף! –

החי המוזר רגע על מקום אחד, לא נע ולא זע מאומה ונשפוט. כי בלי תפונה, ינפש כעת מכל התלאה אשר מצאתו ביום. הרגעים הנכחים היו דרושים מאד לחפצנו, ורב־החבל פארראגיוט גמר אמר להשתמש בהם, ויצו להגיח הפרעגאטטע קדימה.

הפרעגאטטע הלכה לאט לאט בקיטורים חלשים הלוך וקרוב אל אויבה, ותהי זהירה מאד לבלי הפחידו ולהרגיזו ממנוחתו. כי כן הוא דרך התנינים לנום ולירדם בעתים מזומנים על פני הים ממעל, ואז היא העת המוכשרת ביותר להתנפל עליו, לא אחת ושתים הצליח להגבור ציד נעד־לאנד לצוד תנינים ולהכותם נפש בעתים כאלו. ויהי נכון גם הפעם על עמדו.

הפרעגאטטע שטה ותלך אט. המוכנה נעצרה מעבודתה כל האנשים אשר על הספון התאפקו מלנשום רוח אפם. הדממה השליכה הס על כל עבר ופנה. ונהי כולנו בטוחים: כי ממכת הגבור ציד נעד־לאנד לא ימלט החי הזה. בינינו לבין העגול המאיר היה הפעם רק כמאה רגל. ותוסף עוד הפרעגאטטע להתקרב לאט לאט הלוך וקרב, ותצלח הפעם להיות קרובה אליו רק עשרים רגל… עד ארגיעה נשאתי עיני וארא והנה נעד־לאנד עומד ומעורר מזלגו ובעוד רגע זורק מיד הגבור־ציד הלזה כחץ מקשת, אבל המזלג קפץ אחור מאיזה גוף מוצק וירץ אל המצולה.

* * *

כמעוף־עין, נכבה האור ויתפרץ קול־שורק נורא, ושני עמודי־מים גדולים ועבים הורקו אל ספון הפרעגאטטע בכח־אמיץ נורא כזה, עד כי כל העומדים שמה נפלו על פניהם – התרנים נשתברו, והפרעגאטטע כלה אחזתה רעד־פתאם, עד כי לא עצרתי כח ואפול מעל עמדי אל נבכי הים.

 

פרק ז    🔗

הנני צולל ומתאבק עם מר המות. – הצלתנו בקרב החי המוזר.

נפילתי אל הים נהיתה בפתע פתאם. בראשונה זורקתי כעשרים רגל במצולה, אבל עד מהרה התרוממתי ואשחה על פני המים.

ראשית ישעי וחפצי היתה לראות את הפרעגאטטע שלנו איה תמָצא, ואביט אל כל העברים אם תחוש לעזרתי או – אם הוריד רב־החבל אני־שיט אחרי להמישני מן המים? –

על כל סביבי היה רק חשך אפלה. חומר שחרחורי, אשר יתפרצו מקרבו לעתים, ברקים כמראה הבזק, נסע ממני והלאה והפרעגאטטע גם היא, נעתקה מזה, ותעזבני לרדת שחת.

„עזר! עזר!“ קראתי מנהמת לבי, בעוד אשר התאבקתי בכל שארית כחותי ואשחה אל עבר מקום האסון אשר קרה להפרעגאטטע.

בגדי אשר נדבקו על בשרי היו עלי למשא ולשטן. לשוא התאבקתי, וכל עמלי היה בדי ריק, ואצלול במים אדירים.

עזר!! צרחתי מר כמתיאש, ואדום; כי שבולת־מים שטפתני ואצלול אל נבכי התהום.

פתאום – והנה יד שלוחה אלי ותאחזני בציצת ראשי ותשאני ממעל למים, ולא ידעתי את קול מי אשמע מלחש ואומר.

„אם יואל רום כבודו לאחוז בידיו את כתפי, או אז יקל לו לשחות“, – ואוחז יד עבדי נאמני קאנזייל.

„האתה זה, עבדי קאנזייל?“

„אני, – ואבא לשרת את רום כבודו.“

„הנפלת גם אתה אל הים ותטלטלך רעידת הפרעגאטטע טלטלה?“ שאלתיו.

„לא נפלתי ולא טולטלתי טלטלה, אך באשר עבד רום כבודו הנני, קפצתי בנפש חפצה אחריו אל הים.“

כזאת, בצדק היה לי לחכות מאיש יקר ונאמן כמוהו.

„ואיה היא הפרעגאטטע?“ שאלתיהו.

„על אדותה אין לדרוש עוד.“ ענני קאנזייל בעוד אשר התהפך וישכב על עבי־גבו ולהנפש על פני המים.

„מה תאמר קאנזייל,?“

„כאשר תשמענה אזני רום כבודו, כן הוא ברור, „השרויבע והמשוט נשברו!, אלה הם הדברים האחרונים אשר שמעתי ברגע קפצי אל הים.“

„על ידי מי נשברו?“

„נשברו, בלי תפונה, על ידי שני החי המוזר הנורא, ולרגל האסון הזה, לא תוכל הפרעגאטטע למלא עוד עבודתה, וזה הוא גם אסוננו, ואנחנו אבדנו.“

„האמנם נאבד?!“

לה' הישועה, ואולי לא נאבד, רק דרוש לנו זמן־מה לבלי היות נואשים ונבהלים – להשקיט סערת רוחנו, או אז, אולי נגיע אל אחד האיים או אל איזה מקום־מוצק אשר עליו נוכל להשען, ואולי בין כה וכה ישלח רב־החבל פארראגיוט אני־שיט לחפש אותנו.“

רוחו הקרה של עבדי קאנזייל אמצה את לבבי הנדכה, ואשחה על פני המים. רק מעילי אשר עלי, הפריעני להתנועע חפשי. –

„אולי ירשני רום כבודו לגזור ולקרוע מעילו מעליו?“ שאלני עבדי הנאמן, ואחרי כי הרכנתי לו ראשי, תחב שכינו מתחת למעילי ויגזרהו לשנים קרעים, ואשחה עתה חפשי אחרי עבדי, אחזתיו ולא ארפנו.

אחרי כן גזרתי גם אני את מעיל עבדי קאנזייל עליו. ותקל לנו השחיה יחד.

מצבנו היה ברע, וסכנה עצומה רחפה על ראשנו. לפנינו נשארה לקוות רק על אני־שיט אשר אולי נשלחה ע"י רב־החבל פארראגיוט, אבל, הלא מודעת זאת, כי פרעגאטטע בלי משוט, לא תוכל ללכת נגד נשיבת הרוח.

בכל זאת, לב קאנזייל לא נפל בקרבו, וישת עצתו לחלק כחותנו במשטר: אחד מאתנו נאלץ לשכב על עבי־גבו על המים להנפש, והשני דחף פרסות רגלי הראשון. ונחלף כמשפט הזה חליפות, מדי עשרה רגעים. וקאנזייל אמץ את לבבי ויאמר: כי נוכל כן לשחות עד אור הבקר, ולעת כזאת אולי תבא לנו תשועה מן הפרעגאטטע.

מקרה אסון הפרעגאטטע קרה בשעה 11 בלילה ונקוה: כי יעלה בידנו להתאבק ולשחות עד עלות השחר, בעזרת רגעי הנופש אשר החלפנו לנו חליפות, ומה גם כי פני הים נחו שקטו; אבל למרת רוחנו. תקותנו נשארה מעל: כחלוף שעה אחת החלו כחותנו להתעלף. השבץ (קראמפף) אחז כל אברי. כל יהבי השלכתי רק על קאנזייל, אבל האמלל הזה, היה גם הוא כבר עיף ויגע ואוכח לדעת כי לא יעצר כח גם הוא, לשחות זמן ארוך.

„עזבני, עזבני!“ אמרתי אליו בראותי אותו מתאבק ומתיגע.

„האנכי אעזב את רום כבודו?“ ענני האמלל הנאמן, „כל עוד נשמתי בי לא אעזבנו! אנכי אצלול ואמות ראשונה, ואל אראה ברעה אשר ימצא את רום כבודו.“

מבין מפלשי העבים, הציץ הירח בפנים מאירות ויאצל מאורו על חלקת המים. המחזה הזה אמץ למצער כחותנו, ואביט על כל סביבי וארא הפרעגאטטע מנגד – רחוקה מאתנו כשמנה ווערסט. ואניי־שיט לא ראינו גם אחת.

בראשונה אמרתי להרים קולי ולקרא אל הפרעגאטטע שתחוש לעזרתנו, אבל עד מהרה השבותי אל לבי: כי רק אחליש כחותי וקולי לא ישמע אל מרחק רב כזה, ומה גם כי שפתי כבר צבו ויבצר מהן למלא עבודתן. וקאנזייל, באשר היה עוד חזק ממני התאושש ויקרא בקול כמתיאש:

„אלינו, אלינו!!“

ונקשב ונשמע כקול־עונה ממרחק. אבל אמרתי עם לבי: אולי הוא רק שאון גלים, או – רק משחק הדמיון. –

„השמעת מה?“ שאלתי את קאנזייל, בכל שארית כחי ובהברות חלשות.

„שמעתי.“ ענני, ויוסף שנית לקרא.

גם הפעם נשמע קול־עונה כקול מאוב, חודר ובא לאזנינו, אבל מאין, ומי הוא הקורא? אם הוא קול מתאבק עם המות, אשר יצלול כמונו, או הוא קול מלח שלוח מהפרעגאטטע באני־שיט לעזרתנו? כל זאת – אין פותר לנו.

למען הוָדע אל נכון – התרומם קאנזייל בחצי גוו ממעל למים בהשענו על כתפי, אבל עד ארגיעה שב ויפול, כמעט בלי רגש חיים.

„מה ראית, קאנזייל? שאלתיו.

„ראיתי… לאט לי, ראיתי… אבל דרוש לחשות ולשמור שארית כחותנו.

נפשי אותה לדעת: על מה זה ירזמון דבריו, אך פתאם עלה על לבי: כי בלי תפונה ראה את החי־המוזר. קאנזייל חגר כמתייאש כל מאמצי כחותיו להדיפני קדימה מבלי דבר דבר. ומדי פעם בעת היותו צופה ומביט למרחק ויקרא בקול, ענהו קול איש נעלם. אנכי אמנם – כמעט ששמעתי הקול־עונה; כל עצמותי רחפו ותרעדנה לרגלי הקרה כמוכה במחלת הקדחת; כחותי אפסו וארא כי נאלץ הנני לצלול כאבן. בכל שארית כחי הרימותי ראשי ואך בכפות ידי ורגלי פעם אחת על פני המים, ואצלול אל נבכי התהום.

בעת רדתי – רחש לבי כי נגפתי באיזה גוף מוצק, ומבלי משים נגעה ידי בגוף הזה. אחרי כן אחזתני יד איש ותמישני ותעלני ממעל למים, וירחש לבי כי היתה לי הרוחה כמעט, אבל לא ידעתי את נפשי.

ויהי כאשר נפתחו שמורות עיני לראות עוד באור החיים ותשב אלי רוחי כמעט, אז ראשית מפתח־שפתי היתה בשם עבדי „קאנזייל!“

„האם הואיל רום כבודו לקרוא אותי?“ שאל קאנזייל. בעת ההיא, ראיתי והנה תמונה לפני, ולאור הירח הכרתי בה – את הגבור־ציד נעד־לאנד.

נוראות נפלאתי, ולמראה עיני לא האמנתי, אם לא בחלום אחזנו, אבל עד ארגיעה נוכחתי לדעת: כי שלשתנו הננו נשענים על איזה גוף־מוצק.

כאשר שאלתי את נעד־לאנד: איכה נמצא הוא בזה? ענני כי הוא רודף אחר טרפו.

„האם גם אתה טולטלת טלטלה מהפרעגאטטע, נעד־לאנד?“ שאלתיהו.

„כן הוא, אדון פראפעסאר,“ ענני, „רק כי ההצלחה עמדה לימיני ביתר שאת מאשר עמדה לך, יען כי נפלתי על אי־משוטט.“

„על אי?!“

„כן הוא, אבל אם לא אשגה – נפלתי על הנארוואל המוזר.“

„ברר דבריך, נעד־לאנד!“

„הלא שפתי ברור מללו, אנחנו עליו הננו. ועתה ידעתי סבת הדבר: מדוע לא חדר מזלגי בעורו.“

„יען מה?“

„יען וביען: כי החי הזה מצופה הוא בלוח ברזל, אדון פראפעסאר.“ –

נבהלתי משמוע דברי הציד, ואמהר ואקום על רגלי ועמדתי על החי המוזר צלול עד חציי במים, וכאשר מששתי בכפות רגלי עליו, הרגשתי לנכון חומר מוצק ומוקשי, ואוכח לדעת: שגוית החי הזה מוזרה בתכונתה מכל גויות בע“ח הימיים היונקים. ואומר אל לבי: אולי הוא מבע”ח שלפני דור המבול. והוא מצופה בחומר קרני ויחשב למערכת צב־השלטי (שילדקרעט) והקראקידעלען? – אבל אחרי בקרת־חדה נוכחתי לדעת: אשר לציפוי החי הזה אין כל השתוות עם ציפוי הקרני של הצבים, יען כי קול דפיקת ציפויו ישמע כקול־דופק אשר על מתכת. והדבר הזה הובילני אל משפט חדש: אחרי כי החי המדומי הלזה מצופה בלוח־ברזל, הלא אין כל שפק עוד, שאיננו דבר אחר בלתי כלי־שיט מוזר ונפלא מעשה ידי־אדם, אשר ישוטט תחת המים. נעד־לאנד וקאנזייל אשרו וקיימו משפטי זה לנכון ואמתי. ומעתה החילותי לשית אל לבי משפט שני לאמר: הלא הכלי־שיט מוזר הלזה יבצע מרוצתו הנמרצה בלב ימים רק בעזרת מוכנה?, וכל מוכנה הלא לא תפעל מבלעדי בני אדם אשר יכוננוה?

הדברים האלה הצעתי לפני רעי.

נעד־לאנד, אם כי החליט כמוני, העיר בכל זאת שפק באמתת המשפט הלזה, באמרו: כי במשך שלש שעות אשר היה על האי המשוטט או על הכלי־שיט, לא הבחין בו רגש־חיים מאומה.

„אבל, נעד־לאנד,“ אמרתי, „הלא עינינו ראו ולא זר באיזו מהירות נמרצה יוכל הוא לרוץ, ואחרי כי כל תנועה לא תצא אל הפועל מבלעדי מניע, מהנמנע איפוא הוא, שיהיה כלי שיט מהיר כזה מבלעדי מוכנה, ומוכנה מבלעדי מכונן ורב־חבל; יסתעף מזה: כי לא יתכן שיתנהל מבלעדי בני אדם, אם כן איפוא, אשפוט לצדק, כי אנחנו נצלנו.“

ברגע זה השמיע נעד־לאנד קול צעקה פתאם.

על קצהו האחרון של כלי־שיט המוזר הלזה נשמע לפתע פתאם קול תנועת רתיחה מאיזה דבר נוזלי, ועד ארגיעה אח"כ, החל הכלי־שיט להתנועע, עד כי היה כבד ממנו הדבר להשאר עליו ממעל.

„כל עוד שלא צלל כלי־הפלאות הזה תחת המים, נחמד ונעים היה,“ העיר נעד־לאנד, „אבל אם יחל לצלול, אז אסון נורא נכון לנו. אנחנו נאלץ לשחות שנית על פני הגלים ואחריתנו עדי אבד.“

למען הקדים פני הרעה, היה נחוץ לנו להודיע ממצבנו, בעוד מועד, להנמצאים בתוך האניה המוזרה הלזו, ופניתי אני את לבי לדרוש ולתור אולי ימָצא איזה פתח בספון, אבל כל עמלי עלה בתהו, כי לא מצאתי בלתי שטח ברזל־חלק. השמים התקדרו בעבים, ועלטה כסתה פני הירח ותפריע לנו לבקר בעין חדרת, ונֵאלץ לחכות רק על מקרה זר אשר אולי ואולי יפָתח לנו איזה פתח לבוא פנימה. –

אם כי בטחון ההצלה רפף, בכל זאת אמנם האמנתי. כי לא רחוק ממנו הדבר להתראות פנים עם מנהלי כלי־הפלאות הלזה, ואומר אל לבי. הלא דרוש לאנשים היושבים פנימה האויר החיצוני, לנשמת אפם, הבלתי יתכן להם להמציאו בידי אדם, רק לשאפו מרוח המרחף על פני המים? ולכן, אין כל שפק, כי ימָצא בזה איזה פתח. –

על עזרת רב החבל פארראגיוט. חדלנו כבר מלחכות, ונשוט מערבה במהירות שלש פרסאות לשעה. –

בערך שעה 4 בבקר, עשה כלי־הפלאות מהלכו במהירות יותר גדולה, עד אשר נאלצנו לחגור שארית כחנו להחזיק כן רגלינו לבלי תמעדנה, ונהי רטובים משפעת מים אשר כסתנו. באשרנו מצא נעד־לאנד על חלקת ספון הכלי־מוזר טבעת עוגן (אנקער רינג) גדולה, ונאחז בה בכל עז למען לא נפול הימה.

* * *

ליל התלאות חלף עבר ואתא בֹקר, רגשות סערת לבבי הנדכה מליל החולף לא אזכור לתארם אל נכון; רק דבר פלא אחד חרט רושם עמוק על לוח לבי, אשר כל עוד נשמתי בי לא אשכחהו: בעת אשר פני הים נחו שקטו מרוחות המנשבות, אז הקשבתי ואשמע קול כנור ועוגב חודר ועולה, כאלו בסתר מדרגת האניה המוזרה הזאת – שם זמירות ירננו. רעיוני הבהילוני ונאחזתי בסבך חשבונות רבים. מי ומי המה האנשים נפלאים אלה אשר ירדו באניה מוזרה כזאת?…

ענני בקר נפוצו הנה והנה, ופניתי את לבי לפתוח עין חדרת על חלקת שטח הכלי־פלאות ממעל, העשוי כתבנית ספון־אניה. אבל לפתע הרגשתי. כי הננו צוללים…

„יקחך אפל!“ צרח נעד־לאנד וירם את רגלו וידפוק בה בשצף קצף על ציפוי הספון, עד אשר נשמע כקול ברזל־נדף. ויצעק:

„תנו לנו לבוא פנימה, אתם נוסעים אכזרים, אשר לא תדעו רחם!!“

כחלוף רגעים אחדים נשמע שאון המית איזה שרויבע וקול רעש כמו מהעתקת בריח־תיכון, ולוח־ברזל נקפץ לאחוריו, ולפנינו הופיע איש, ויתן בקול דברו, ויבטא מלות אחדות בשפת לא ידענו, ויתעלם…

בעוד רגעים אחדים, והנה שמנה אנשים יצאו מתוך האניה המוזרה נאלמי־דומיה, ויחזיקו בנו וימשכונו פנימה אל הכלי־פלאות המוזר והנורא הזה…

 

פרק ח    🔗

הננו כלואים בחדר אפל. – אנשים מוזרים רודים באניה המשוטטת תחת המים. – יאכילו וישקו אותנו אבל לא ידברו אתנו מטוב ועד רע.

האנשים הנפלאים והמוזרים חטפו אותנו במהירות נמרצה כזו, עד כי לא נתנו לנו די־עת להשיב אל לבבנו לדעת מה יעשה לנו, מצב רעַי, בעת הִמָשכם לא אוכל לדעת; אך זאת אזכור, כי רעדו כל עצמותי ואהי כמוכה בקדחת. ואשפוט; כי נחטפנו מידי שודדי־ים אשר רק למען בצוע מזמתם הנוראה, לפרוש חרמם על עוברי ארחות ימים מבלי התָפש ביד השגחת הממשלות, הכינו להם ביחוד אנית־סתר אשר תצלול ותשוטט במצולות נבכי הימים.

אנחנו שלשתנו נדחפנו אל איזה חדר־אפל, ואחרי כי נסגרה הדלת כבראשונה, היינו בחשכה גדולה כזו, עד כי לא יכולנו להבחין מאומה מסביב לנו. כל עמלי שעמלתי לחוש ולהבחין: אנה הובאנו ואיה הננוּ. – היה לריק. רק אחת ידענו אל נכון: כי הננו כלואים באנית־חרש אשר תשוטט במצולות, וכי אנשים מוזרים ומתחפשים ימשלו בה.

נעד־לאנד היה כמשתגע לרגלי חרון־אפו אשר גבר עליו.

„יקחך אפל!“ צרח בקול, „גוי עז נפש, אשר לבו יצוק כמו אבן! הביאוני אל כלוב־ברזל, ואין איש שם על לב אדותנו! האם זובחי אדם המה?! אבל – לא אירא ולא אפחד, אנכי לא אתן את בשרי לטעום לחכם. באשרי, כי שכיני אתי, והוא יהיה לי בעוזרי!“

„מה לך כי נזעקת, נעד־לאנד?“ אמר קאנזייל אליו רכות, „הרגע ואל תקצוף לשוא! הלא לא בתרוך עוד על מחתת־אש לצלות בשרך?“

„אמנם כן, רעי קאנזייל,“ ענה הציד, עד הנה לא בתרוני עוד, אבל הטרם תדע, כי רוצחי־נפש אלה סגרונו בכלא ומטרתם היא לקחת נפשותנו? תצוני להרגיע רוחי? לא! רק אז ארגע, כאשר אשכיר חניתי מדם האיש אשר יהין להרים ידו לנגדי!“

שמע נא נעד־לאנד! החלותי לדבר על לב הציד, „מה יוסיף ומה יתן לך אם צעוק תצעק? אדמה כי רק תרע עוד מצבנו, אשר ברע הוא גם בלי זאת. הטרם תדע, כי האנשים אלה אזנים להם ויוכלו להקשיב אמרינו? ומלבד זאת מאין זה נוכחת לדעת: כי אנשי האניה המוזרה הזאת, רוצחי־נפש המה? – הלא טוב לנו: כי בין כה וכה, נתור ונבקר חדר משכננו, אולי יצליח בידינו למצוא איזה פתח!“

אנכי נסיתי ללכת ולגשש, אך אחרי עשותי חמשה צעדים נוגפתי בקיר־ברזל, וכאשר נסוגותי כמעט, מששתי שלחן־עץ וכסאות סביב לו. על רצפת החדר תשתרע מחצלת־בד עבה עד כי לא ישמע קול צעדת הצועד עליה. הקירות היו חלקלקים בלי כל פתח או חלון. וקאנזייל גם הוא הלך וימשש הקיר אשר ממולי ולא מצא מאומה בלתי שטח־חלק.

בעזרת צעדי, מדותי החדר ואמצא ארכו כעשרים ורחבו כעשר רגל. רום החדר לא הצליח בידינו למדוד גם ע"י נעד־לאנד אף כי היה משכמו ומעלה גבוה ממני ומעבדי.

אחרי כי ישבנו כן בחשכה גדולה כחצי שעה, הופיע בפתע פתאם אור־זרוע מבריק עצום למאד, אשר בטח הכני בסנורים, לו לא סגרתי כרגע שמורות עיני, ורק אחרי רגעים אחדים יכולתי לפתוח אותן לאט לאט. האור־יקרות הזה, – הוא האור אשר ראינוהו אמש מן הפרעגאטטע „אבראאם לינקאלין“, ויהיו תוצאותיו מן חצי־כדור שקוף שהיה שקוע בספון החדר שלנו, ממעל לראשנו.

„האח!“ קרא נעד־לאנד, „אודה לה' על האור כי טוב! עתה, עתה, כי אורו עיני בואו נא זובחי־אדם הנה ואדברה אתכם בשער.“ כלה הציד דבריו ויעורר חניתו.

„הרגע, נעד־לאנד.“ אמר לו קאנזייל, היֵה הפעם שבע־רצון בזאת, כי נוכל לראות איש את רעהו.“

„אבל בכל זאת, לא נדע עוד אחריתנו.“ אמרתי אני.

„לו הואיל רום כבודו לקבל באהבה וברוח־סבל כל הבא, כי אז ראה פרי טוב, – מאשר ימרה את רוחו בדברים כאלה.“ אמר קאנזייל, הצדיק בכל דבריו.

האור הגדול, עמד לנו לבקר מקום משכננו לכל פרטיו, בחדר הזה עמד שלחן אחד עם חמש כסאות ולא יותר.

„איה הפתח אשר נהדפנו בעדו לפה?“ שאלתי את עבדי קאנזייל.

„בלי תפונה, נסתר ונסגר באופן מאד נעלה, עד אשר עקבותיו לא נודעו.“ ענני.

„אניה מוזרה!“ אמרתי אני, כל רגש תנועה לא אחוש בה וגם קול דממה דקה לא אשמע, כאלו מתו כל אנשיה; מי יודע אם תמצא בה עתה נפש חיה אחת?“

„על רום כבודו לשפוט מישרים,“ ענני קאנזייל, „כי ימצאו בה בני אדם, בלי כל שפק. כי מי הוא זה אשר הפיץ לנו פתאם אור־חדש הזה? ועלינו איפוא לחכות מדי רגע ורגע כי יופיע לפנינו מי מהם. הלא לדבר זר יחשב: שיאירו לנו בלי כל מטרה?“ –

„צדקת בדבריך, קאנזייל!“ עניתיו, „שגיתי במשפטי, נחכה!“

ברגע זה נשמע קול הושטת בריחים ממקומם, והנה דלת כמוסה נקפצה לאחוריה ושני אנשים הופיעו לפנינו. אחד היה בעל קומה ממוצעה, איש בריא אולם, כתפותיו רחבות, קווצות ראשו תלתלים, שחורות כעורב, פאת־זקנו שחורה וקצרה, עיניו מבריקות וחודרות. בהביטי עליו, שפטתי כי יליד צרפת הוא – איש פראוואנסי. והשני היה איש רום הקומה בפנים יפות מאד ועינים מאירות, מצחו רחב, אפו ישר הולך, שניו הלבנות כשלג הוסיפו עוד הדרת חן על פניו. הוד והדר עם אותות רגשת אהבת־אדם ולב־טוב רחפו על פני האיש הזה. עד כי בהביטי עליו בפעם הראשונה, התרוצצו בקרבי רגשי־אהבה ונטית־נפש אליו – עצומים מאד. ואשפוט לצדק כי אנחנו נצלנו בעזרת אנשים צדיקים וישרי לב. שנותיו היו לפי משפטי – כארבעים וחמש.

שני האנשים זרים אלה נשאו על ראשם מצנפות־עור מחולדי־הים ועל רגליהם – נעלי עור מכלבי־הים. ויתר בגדיהם היו ממעשי־ארג המוזרים לנו, אדוקים ודבוקים על בשרם, לחופש תנועת הגֵו.

האיש הרם, אשר שפטתיו לאדון האניה המוזרה, הביט ויתבונן עלינו בעינים בוחנות וחודרות מבלי הביע הגה אחד. אחרי כן פנה אל משנהו וידבר אתו חליפות בשפת לא ידענוה מתמול שלשום, ויביטו עלינו, כשואלים ודורשים: מי ומי אנחנו אלה פה? ואפן אל האיש הרם ואען לו בשפת ארץ מולדתי – צרפתית, ואומר: כי לא אשמע לשונו; אבל גם הוא הראה לדעת, כאלו לא ישמע גם הוא לשוני ומענתי – וידום; ואהי נבוך מבלי דעת מה לעשות.

„אולי יאבה רום כבודו לספר להם כל הקורות אותנו,“ אמר אלי קאנזייל, „יוכל היות, כי אז אולי יבינו למצער אפס קצה מצבנו, וידעו מי אנחנו.“

שמעתי בקול עבדי, ואספר באר היטב מכל התלאות אשר מצאתנו, מבלי פסוח דבר־קל, בארתי מי אנחנו ואיכה הביאנו האסון לפה. – וככלות דברי, בקשתי כי יגונן עלינו.

האיש הרם, אשר עמד לפני כשואל ודורש, לא גרע עיניו ממני כל משך זמן הספור – ויקשב וישמע קול דברי, אבל לא נוכחתי לדעת, אם שמע ויבן לי, יען, כי אחרי אשר כליתי דברי, לא ענני מאומה.

מבוכתנו גדלה מאד, לא ידעתי איך נוכל לספר להם עוד על אדותנו, בשפת אנגלית, לא ידעתי דבר כן, ולמען יבינוני, היה דרוש לדבר צחות, בשפה ברורה. – האמנתי אמנם, כי השפה ההיא לא זרה למו, באשר, יש לה מהלכים כמעט, בכל ארצות תבל, ואשיב אל לבי: כי הציד נעד־לאנד יודע לדבר אנגלית, ואומר אליו בעליצות נפשי:

„דבר אתה, רעי נעד־לאנד, הלא דבר תדבר צחות בלשון אנגליא?“

ולא אֵחר הציד, וישנה לספר כל ספורי כתומו, ויוסף עוד: כי יחפוץ לדעת, אדני הצדק והיושר, אשר עליהם תמכו משפטם לכלוא אותנו כאסירי־שביה, ולהשאירנו זמן ארוך בחשכה, מבלי האיר לנו, גם הוסיף להלֵך אימים: כי נגיש עצומותינו אל בתי המשפט, אשר לא בצדק שבו אותנו וישימונו בכלא. כל דבריו אלה דבר אליהם בשצף קצף, בידים רמות ונעות ובקול צעקת ריב ומצה, גם ככלות הכל, הראה להם אותותיו אותות, בפתיחת פיו ונקישת שניו: כי רעבים גם צמאים אנחנו.

גם באמנה. רעבים היינו, רק כי ברגעים הראשונים שכחנו זאת, ונחשוב מחשבות, רק איכה להנצל.

את ספור הציד לא שמעו כמו כן, לפי הנראה, יען כי מבקרנו אלה, הביטו רק על עיני שלשתנו, ולא ענו אותנו דבר.

מצבנו היה ברע, ולא מצאתי תרופה למבוכתנו, ויאמר קאנזייל אלי:

„אם רום כבודו ירשני, אז אספר אני כל הקורות אותנו בשפת אשכנזית.“

„אם לא תבין לדבר רק מעט בלשון אשכנז,“ אמרתי אליו „הטיבה בחסדך לספר להם, אולי יבינו בשפה ההיא, את מצבנו הרע.“

ויספר להם קאנזייל כל אשר ספרתי אני, אבל מבקרנו אלה המוזרים, לא הבינו גם אותו.

אחרי כן קראתי לי לעזרה שפת לאטיין, ואשנה לספר להם בשפה ההיא כל הספור הראשון, אבל כפי הנראה, גם הפעם לא הבינו אותי.

האנשים המבקרים אלה, אחרי כי כלו מלשמוע והתבונן, דברו ביניהם מלות אחדות בשפת לא ידענוה ויצאו להם מחדר־כלאנו, והדלת נסגרה אחריהם בקפיצה אחת אל מקומה – כבראשונה.

„עריצים, נוכלים!“ צרח נעד־לאנד אחריהם במרי־שיחו. ספרנו להם בלשונות שונות. אנגלית, צרפתית, אשכנזית ולאטיינית, והמה נאלמו דומיה, כחרשם לא ישמעו.

„הרגע והשקט, נעד־לאנד!“ אמרתי אל הציד המתקצף, כל שאוניך והתרגזויותיך לא ייטיבו מצבנו מאומה.

„אבל, אדון פראפעסאר, ענני הציד ברגז, „האם ינעם לך לגוע ברעב, בכלוב־ברזל הזה!“

„אנחנו נוכל נשוא עוד זמן רב,“ אמרתי אליו, „אם לא תחליש כחך בצעקת־שוא.“

„שמעו נא רעי“ החלותי להטיף דברי נחומים על לב קאנזייל ונעד־לאנד, „הלא עתה מצבנו איננו ככה ברע, עד כי נאמר נואש מישועה; נחכה, אולי ירחמו עלינו, הלא הכרת פני האנשים האלה לא תענה בם שידמו לחיתו טרף. אם הביאונו אל תוך האניה פנימה, הלא לא ישליכו אותנו הימה?, ועל כל אלה רחש לבי ישעשעני: כי רב החבל – הוא איש טוב.“

„הרף, אדון פראפעסאר,“ אמר נעד־לאנד, „אך רשעים ונוכלים המה.“

„אל נא, נעד־לאנד, אל תרבה־תדבר כזאת, ותחת משפטי הבל כאלה, האם לא תוכל לחוות דעתך: מאיזה ארץ המה?.

„המה – מארץ־רשע!“ ענה הציד ברגז.

„איה היא ארץ כזאת. נעד־לאנד? דבריך בלתי נכוחים וטעמם, כטעם ריר־חלמות. ארץ כזאת לא תמצא בכל קצוי תבל. אנכי, אחת אוכל להחליט: כי האנשים האלה אינם לא אנגלים, לא צרפתים ולא אשכנזים; אשפוט אמנם, כי ילידי ארצות הנגב המה: אם הודיים או תוגרמים, ערביים או ספרדים – זאת לא אוכל לדעת. תכונת שפתם תפריע לי עוד ביתר שאת להתחקות על שרשי ארץ מולדתם, יען מעודי לא שמעתי שפה כזאת.“ –

„אי לו לאיש,“ אמר קאנזייל, „אשר לא ישמע ויבין כל השָׂפות המהלכות בכל ארצות־תבל. במצבנו הנוכחי, מה טוב ונעים היה, לו היה שפה אחת ודברים אחדים לכל יושבי תבל ושוכני ארץ, כי אז על נקלה היה לאל ידינו לבאר להם באר היטב מי אנחנו.“

„מה יתן ומה יוסיף להכביר אמרי שוא ללא הועיל!?“ ענה נעד־לאנד חלקו, „הרשעים ועריצים אלה, רק ילעגו עלינו אנשי צדק וסובלי חרפת־רעב, ולמטרה זו, בדאו להם מלבם, שפה מיוחדת ביניהם, אשר אין לה מהלכים בכל ארצות תבל. הטרם תדע אדון אראנאקס: אשר בכל קצוי כדור הארץ אין לנו גוי וממלכה אשר אנשים לא יבנו: כי אותות פתיחת הפה, נקישת השינים ותנועת השפתים תרמזנה על דברים אחדים לאמר: „האכילוני, כי רעב אנכי!?“

„השכחת נעד־לאנד,“ ענה קאנזייל, „כי לא יחדל בער מקרב הארץ, ואנשים כסילים לא יחסרון על פני תבל ארצה, אשר לא יבינו ולא יתבוננו גם לכל האותות האלה.“

ברגע זה, קפצה דלת כמוסה לאחוריה, ועבד אחד בא אלינו וישם לפנינו בגדים ללבוש מערומינו – ממעשי־ארג המוזרים לנו, גם ערך שלחן וישם עליו שלש קערות, מבלי דבר דבר, כאלם לא יפתח פיו.

„האח!“ קרא קאנזייל בעליצות נפש, „עריכת השלחן תענה כי יתנו לנו גם לאכול.“

„נראה נא המנות הנכבדות אשר שלחו לנו,“ אמר נעד־לאנד, „בלי תפונה, תהיינה איזה צלי־אש מבשר השבלול המתועב והמשוקץ אשר רק לגועל־נפש הוא.“

הקערות היו מכוסות בכסויי כסף; חשנו ולא התמהמהנו להסב אל השלחן. כל כלי האכל הערוכים עליו למספר נפשותנו, היו יקרי הערך ונחמדים למראה. ולולא מאור־העלעקטרי הנפוץ מחצי הכדור שממעל לראשנו, כי אז שפטנו לצדק: כי הננו מסובים לאכול באחד מבתי המזון הנשאים והמפוארים אשר בליווערפאל או בפאריז. לחם ויין לא הובאו על השלחן, ותמורתם הושם עליו בקבוק־בדלח מלא מים־חיים קרים וצלולים עד להפליא; אמנם הציד נעד־לאנד לא היה שבע־רצון מהתמורה הלזו. באחת הקערות אשר לפנינו היו דגים ממינים שונים, מבושלים ומרוקחים באופן מאד נעלה; ובקערות האחרות היו מאכלי־מעדנים המוזרים לנו, עד כי אנכי וקאנזייל לא יכלנו התחקות, לאיזה סוג הנמצאים יחשבו: לסוג הצומח או – החי? הקערות והכפות, השכינים והמזלגות, כל כסף הכלים, מצויינים היו באות „N“ אשר הורה בלי תפונה, על שם אדוני האניה – האיש המוזר הזה הרודה בנבכי התהומות.

רעי קאנזייל ונעד־לאנד לא שתו לבם לזאת, ויאכלו בכל פה, עד כי למדתי מעשיהם, ואעשה כן גם אני.

עתה הפעם, גורשו רגשי העצב מלבבנו, בראותנו כי שובינו אלה אנשי חסד המה.

אחרי כי אכלנו לשובע נפשנו, חבלי שֵׁינה אחזונו, רֵעַי שכבו על המחצלת־בד הפרושה על הרצפה ותרדמה גדולה נפלה עליהם ויישנו שנת ערבה, ורק אנכי לבדי נגזלה שנתי ממני, ורעיוני הבהילוני לבקש חשבונות רבים: איה אנחנו ומה תהיה אחריתנו? וביחוד נפלאתי נוראות על תכונת האניה המוזרה הלזו – בית מאסרנו. לא יכולתי הבין איכות הרכבת בנינה, ואיכה תוכל לצלול תחת מים רבים – בנבכי התהומות – זמן רב? אם דבר יש לאנשיה עם יושבי היבשת? ומאין יקחו להם מזון ומלבוש ויתר דברים הנחוצים? – אחרי כן החלו רעיוני לאט לאט להשָקט, וארָדם ואישן גם אני שנת־אבד – מתוקה.

 

פרק ט    🔗

חדוש האויר באניה. – תלונת נעד־לאנד על מצבו. – ישיאנו אל המנוסה. – זעפת נעד־לאנד. – איש זר הופיע אל התא. – רב־החבל של האניה.

אריכת זמן שנתנו לא אדע, אבל אשפוט כי היתה למדי, יען בהקיצי, ראיתי והנני נאזר בכח. הקיצותי קודם לרעי ואבקר שנית חדר כלאנו, אבל מצאתיו כבראשונה. במשך זמן שנתנו, הוסרו מעל השלחן נותרי ארחת הצהרים. הגיוני מצבי החלו ליסרני, ואתעצב אל לבי; עד מהרה החילותי לחוש קוצר נשימתי, ונוכחתי לדעת סבת הדבר: יען כי כבר שאפנו אל קרבנו כל חלקי יסוד החמצי המהולים באויר, ונחליפהו בנדיפת האויר המשחת אשר יכונה בשם „חמוץ־הפחמי“ – מקרבנו. ולרגלי התמורה התמידית הזאת, נשחת האויר כלו, עד אשר לא הצליח עוד לנשימה, ויהי דרוש לנו עתה אויר־צח חדש. הדבר הזה הובילנו להגות: מאין יקחו אנשי האניה המוזרה הלזו – אויר חדש בעת ידָרש למו? אולי ינשאו את האניה ממעל פני הים, כדרך התנינים היונקים להתנשא ממעל למים, לבעבור ישאפו רוח־חדש.

נשימתי קצרה מרגע לרגע, ואשקוד לבלוע אל קרבי בשקידה רבה את המעט יסוד־החמצי הנותר. פתאום רחש לבי תנועת האניה, ואל תא־כלאנו חָדַר רוח־צח המהול בקיטורים מלוחים. נוכחתי לדעת: כי אנייתנו הורמה ממעל לשטח־הים העליון – לשאף אויר – כתנין.

אחרי כי שאפתי רוח־חדש ותחי רוחי, נשאתי עיני וארא, פתח קטן פתוח ממעל לדלת הספון, אשר בעדו חדר ונתחדש האויר אל משכננו.

לרגלי זרמת הרוח־צח, הקיצו רעי נעד־לאנד וקאנזייל, ויעמדו על רגליהם נאזרי־כח.

„איך נח וינפש רום כבודו?“ שאלני קאנזייל באמרי נועם.

„בשלוה ערֵבה, קאנזייל רעי,“ עניתיו.

„ואתה נעד־לאנד, האם שנתך ערבה לך?“ שאלתי את הציד.

„ערבה, אדון פראפעסאר; אבל, אדמה, כי אחוש רוח־ים חדש – מרחף בזה,“

ואספר לו כל המצאות פה בעת שנתם.

„עתה אשיב אל לבי,“ אמר נעד־לאנד, „סבת הקול־שורק אשר שמענו אז בעת היותנו על הפרעגאטטע „אבראאם לינקאלין,“..

„אז שאפה האניה אויר חדש, כאשר ישאף התנין אותו,“ כליתי אנכי אחרית דברי הציד.

„אולי תדע להגיד אדון פראפעסאר איזו היא, כרגע – עתת היום? האם לא עת אכול ארחת הצהרים היא עתה?“ שאל נעד־לאנד.

„אשפוט, כי עת השחר היא עתה. עת אכול ארחת־הבקר ולא ארחת־הצהרים,“ עניתיו.

„אם כן איפוא, הלא ישננו כיום־תמים?“ שאל קאנזייל.

„מדוע זה תתפלא?“ עניתיו. אחרי תלאות ויגיעות־בשר שסבלנו, גם אחרי לחיצת הרעב, באכלנו ארחת צהרים נכבדה ביום תמול, דרך הטבע היא להאריך בשינה,“

„אבל, בכל־זאת,“ אמר קאנזייל, „לא למותר היה כעת, לו הביאו לנו לסעוד לבבנו בארחת צהרים או למצער, – ארחת־שחרית,“

„לו נתנו לי כעת ארוחות משנה כאלו יחד, – ואבלען פעם אחת, ולא נודעו כי באו אל קרבי,“ אמר נעד־לאנד.

„אל תתעצב אל לבך, נעד־לאנד,“ אמרתי לציד. „שובינו אלה ידאגו על אדותינו ולא יתנונו לגוע ברעב, עדה ארחת הצהרים מיום־תמול, כי כנים דברי“.

„טובתם תפחידני,“ ענה נעד־לאנד, „אם לא יתנו מעדנים לנפשנו, למען השמן בשרנו, להיות לברות למו“, –

„רב לך, נעד־לאנד,“ אמרתי אליו, אל נא תשפוט כי זובחי אדם המה!“

„לא אגזור אמר, כי כן הוא – רק קו־החשד אמשוך עליהם.“ אמר הציד. „מי יודע – אולי תהיינה עתים, אשר יעשו גם זר מעשיהם, לטבוח ישרי דרך ולהכין מעדנים לנפשותם מבשר אדם, ומה גם, בעת אשר לא טעמו זמן כביר בשר־חי? – אבל מה לי ולהם כי אשית לב על אדותם? אנכי רעב הנני, ולא יתנו מאומה לאכל.“ –

„הידעת אם לא שמעת, נעד־לאנד: משל־ההמוני: אם גר בארץ הנך, לא לך לחוק שמה חקיך. כן הוא כעת מצבנו. חכה נא עד אשר יתנו.“ –

„נפלאתה לי דרכך, אדון פראפעסאר, “ ענה נעד־לאנד, “נפשך יבשה באין כל, יסיר ייסרוך בחרפת רעב, ולא תפצה פה, כאלו כן הוא הטוב והישר,“

„אמנם, מה בצע כי נתלונן? שאל קאנזייל, „מה תוסיף ומה תתן לנו התלונה?“

„מה בצע כי נתלונן? פלאים אמריך מאד!“ ענה לו נעד־לאנד. „התלונה היא על ענות בצום נפשנו! אבל, מה זה? הלנצח יאסרונו העריצים האלה בכלא הזה? הגידה נא, אדון אראנאקס משפט לבבך הבמהרה יוציאו אותנו לחפשי מאנית־ברזל הלזו?“

„מאין אוכל לדעת זאת, נעד־לאנד? כמוני כמוך, תם אני ולא אדע, מתי יהיה קץ הפלאות מהיות אסירי עני וברזל. – אמנם בכל־זאת, זה דבר משפטי אשר אשפוט לצדק: יען כי לא ברצוננו הטוב מצאנו האניה הכמוסה והמוזרה הזאת, לכן, אם סוד מציאות האניה במצולות, יקר הוא לאנשיה יותר מפדיון שלש נפשות, אז רע ומר הוא גורלנו הנכון לנו. אולם, אם לאנשי האניה אין כל חטא ועון מדיני, אז, אדמה, כי יאבו להיות חפשים ממעמסנו, וכאשר יבואו אל איזה אי ציה ושמם – לחפשי ישלחונו מאניתם.“ –

„אבל אם יכבידו אכפם עלינו להתגורר באניה זאת ולעבוד אתם עבודת עבד־עולם?“ שאל קאנזייל.

„עד עת בוא פרעגאטטע אחרת היותר חזקה ומהירה מהפרעגאטטע שלנו „אבראאם לינקאלין“ ותכבוש את אנית עריצים ושודדים הלזו ותבער אותה מן הים יחד אתנו?“ כלה הציד לשאל. „לא כן, אדון פראפעסאר, לא אאות לשבת בעצלתים ובחבוק־ידים! הבה נתחכמה!“ –

“אם אתה לו שמעני, נער־לאנד”, אמרתי לציד, “טוב לך לשבת מריב, וגרש רעיון המרד מלבבך, פגול הוא לא ירצה לפני, אך זאת דרוש לנו: לשאת מצב גורלנו ברוח שקטה, ולבקש חשבונות איכה ירוח לנו, אבל להתקומם ביד חזקה, כרגע, – איננו דורש לחפצנו מאומה.”

„דרוש ודרוש! אדון פראפעסאר! נתאזר עז וחריצות כפים!“ קרא הציד בקול, „כן הוא! נחלץ חושים!“

„מה זה תאמר לעשות, נעד־לאנד? שאלתיו אני.

„מה? – להחיש מפלט לנו!“

„נפלאים דבריך מאד, נעד־לאנד! הטרם תדע, כי אין לאל ידי אסורים לברוח גם מבתי הכלאים אשר ביבשת, ומה גם – מבית־אסיר ברזל אשר בנבכי התהום. הלא אין כל תקוה נשקפה להמלט.“

מענתי זאת הבהילה רעיוני הציד וידום.

„מדוע זה החשית ותאנק דום? שאל קאנזייל את הציד הנבוך. והציד לא פצה פיו, יען נוכח לדעת ברור כשמש בצהרים; שאין כל פתח־תקוה אל המנוסה.

„יקחך אפל!“ צרח הציד בקול מר! „אך כזה, יקרא בצדק „מצב רע!“ – אחרי כן עמד הציד רגעים אחדים כמשתאה. והנה פתאם רחף צחוק־מר על שפתיו ויאמר אלי: „ומה, אדון פראפעסאר? האם לבך לא ירחש לך מאומה? השב נא אל לבבך ודע מה עם שרעפי!“

„תם אני, ולא אדע מאומה נעד־לאנד,“ הגידה נא בטובך; מה מצאת לאשרנו?“

„ראה זה מצאתי, אדון פראפעסאר,“ ענני הציד, „אחרי כי כל מנוס אבד ממנו, דרוש לנו, כי נהיה כאזרחים ותושבים בזה“…

„דבריך אלה יורו, נעד־לאנד, כי תאמר לכבוש כל האניה הלזו ולהיות לאדון לה? האף אין זאת?“

„אמנם כן, אדון פראפעסאר!!“ ענני הציד בקול רגש נצחון, „רק אם יצליח חפצנו בידנו כמעט. אשפוט, כי רק מתי מעט ימצאו על האניה הארורה הלזו, אולי כעשרים נפש, לא יותר. ועמהם נדבר בשער, וגם נבוס צרינו!“

„כן דברת. אם יצליח חפצנו בידנו, מדוע לא נשתמש בזה לפדות נפשנו?“ עניתיו כמודה לדבריו, „אבל כרגע אין לנו לדבר מאומה מזה. וראה זה דרוש לנו, כי נבא אל אנשי האניה במרמה, ורק בחלקות נשית למו. המרמה לבדה תוכל להושיענו בעת צרה הזאת, ואם בחרון אפך תצא להתקומם נגדם אז תשחית ותרע לנו תחת להטיב, ואחריתנו עדי אבד. זכור נא נעד־לאנד אמרי, והגד לי נאמנה: כי לא ברעש ורגז תצעק, אשר קולך לא יביא כל תועלת – כקול קורא במדבר!

„אשמע בקולך אדון פראפעסאר,“ אמר נעד־לאנד, – אבל דבריו אלה יצאו מפיו בנטית־רוח כזאת, עד אשר לא יכולתי תת להם אמון. –

„טוב, נעד־לאנד, אני מאמין כי מוצא שפתיך תשמור.“ אמרתי אל הציד, בחפצי לעורר בלבו שביב רגש הכבוד. אבל הוא לא ענה אותי דבר. –

חליפות דברינו תמו, והדומיה לקחה מקומן, ונשב איש איש דומם ומחשב חשבון נפשו. –

תקות נעד־לאנד, לא הפיחה כל שמץ נחמה בלבי, כי לא מצאתי כל פתח־תקוה, שנוכל לרשת האניה כלה; ואשפוט לצדק, כי אנשיה, בלי תפונה לא מתי־מעט המה כאשר שפט הציד; ועל אמתת משפטי זה, ענתה חכמת הרכבת האניה הצוללת הלזו; ולצאת בקרב עם אנשיה, היא לא תצלח, כי הננו כלואים בכלוב־ברזל הסגור על מסגר. ולהתנפל על שנים או שלשה אנשים אשר יבואו אלינו לשרת אותנו, הלא רק לאולת תחשב לנו. כי לקול צעקת הנענים תחת ידינו, יבואו חושים כל אנשי האניה לעזרתם, ועצמותינו יגרמו. – גם אמרתי אני עם לבי: אחרי כי אדון האניה המוזרה טעמו ונימוקו עמו, להסתיר איזה סוד הכמוס עמדו ולכסותו מכל חי אשר ביבשת, הלא דעת לנבון נקל, כי לא יתן לנו החופש ללכת בכל חדרי האניה הלזו. –

אם כי לא יכלתי להחליט אל נכון מה תהי אחריתנו, ידעתי אמנם כי אחת משתי אלה יעשה אדון האניה אתנו: או יטילנו אל הים, או ישליכנו על אחד האיים השוממים מאדם.

בעת ההיא אשר ישבתי נעצב ומשתומם על גורלנו המר, ישב גם הציד נעד־לאנד סר וזעף, וגרונו נחר כמתאבק עם המות ויתהפך על צלעותיו ויתנודד כחיתו טרף ויך בידיו על הקיר, וברגליו – על הרצפה. בין כה וכה והרעב הכביד אכפו עלינו עד כי נלאינו נשוא, ולמרות קול צעקת ומכת הציד, – לא הופיעה לעינינו נפש כל חי.

„אבל באמת, נשכחנו כמת מלב,“ אמרתי אני עם לבי, „ולו לא חשבו עלינו רעה, כי אז הלא כבר בא אלינו איש לבקרנו.

והציד נעד־לאנד היה הולך הלוך וסוער מדי רגע ורגע, ואם כי בשפתיו כבדני לתת לי מבטח־פיו להרגיע רגזו הקשה, בהביטי אמנם עליו, לא יכלתי לערוב ערובה: אם יעצר כח למשל ברוחו, בעת שיתראה אל התא שלנו גם אדון האניה בכבודו ובעצמו.

עוד שתי שעות חלפו ותגוזנה. הצמאון הציק לנו ברב אנים, והציד שלח יד ויך הלוך והכה על הקיר, ויצרח בכל שארית כחו באין מאזין ומקשיב לו, כאלו מתו כל אנשי האניה המוזרה הלזו ולמרות כל שקידותי להטות אזן־קשבת, לא שמעתי גם קול דממה דקה או רגש קל בפנים האניה. דומית־מות הלזו הגדילה פחד לבבנו נורא מאד: הננו אסורים בכלא ברזל: ועצורים בתהום לב הים עד אשר לא נוכל לנוס מזה כל ימי חיינו. לא הרהבתי עז בנפשי לחשב חשבונות: עד מתי נאסר ומה יהיה באחריתנו, ואהי בעיני כאלו חבוש וארוז הנני בארגז תחת חותם צר, המוטל על קרקע הים. גם אמרתי כבר נואש אל החן וחסד אשר מצא אדון האניה בעיני בפעם הראשונה, ואשפוט עתה על אדותיו כעל אכזר נורא אשר לבו יצוק כאבן וריק מכל רגש חמלה. ואומר אל לבי: אחרי כי דבר אין לו לאיש הזה עם יושבי היבשת, היש לנו עוד צדקה לצפות כי יטה חסדו אלינו? – „מה היא מגמת לב האכזר הזה לעשות אתנו?“ אמרתי אל נפשי, „האם גמר אמר להמיתנו ברעב? ומה נוראים המה הרגעים הבאים לקראתנו!“ לא האמנתי בעצמי, אם לא אשבור גדר סבלי גם אני ואפרוץ עלי פרץ, כי טובים חללי חרב מחללי רעב. –

רק קאנזייל לבדו, ישב בדד ודומם, שקט ושאנן, כדרכו תמיד. האמלל הזה, ישב וראשו כפוף ויצדיק עליו משפטו ברוח שקטה. ולעומתו – היה הציד נעד־לאנד כארי שואף אל טרפו, הולך הלוך ומשתגע. –

בפתע פתאם, נשמע קול שאון מצעדי גבר. המנעול הוסב, הבריחים הושטו, הדלת נסבה על צירה ותקפוץ לאחוריה. והנה העבד בא, הבלתי מוזר לנו עוד.

כרעם מגלגל התנפל נעד־לאנד עליו ויחזק בערפו וישליכהו אל הרצפה, וילחץ בידו החזקה את צואר האמלל להחניקהו, עד כי לא נשמע ממנו בלתי נחירת גרונו, כמתאבק עם מר־המות.

אנכי עם קאנזייל חשנו לעזרת העבד האמלל, להצילו מרדת שחת בידי נעד־לאנד המשתגע; אבל עד ארגיעה נבהלנו שלשתנו ונעמד כנציבי־שיש בשמענו קול מדבר אלינו בשפת צרפת לאמר:

„נעד־לאנד, עצור ברוחך! ואתה אדון פראפעסאר, הטה אזנך ושמע אמרי!“

 

פרק י    🔗

רב החבל ואדון האניה „Nemo“. – חליפות מדברותיו אתנו.

האיש אשר הביע אלינו הדברים האלה, – היה אדון האניה המוזרה הלזו…

נעד־לאנד, כשמעו הדברים הנאמרים אלי, מפי האיש־הזר הבא, התנער כרגע ויקם על רגליו הכן, ויעזב טרפו מידיו.

העבד האמלל, חגר שארית אונו להתנער מעפרו ויחוג וינוע כשכור, ויתאמץ לצאת מזה לרגלי האות הנתון לו מאת אדונו, – מבלי התאונן על כאבו האנוש, אשר הסבה לו יד־הציד החזקה.

אנחנו שלשתנו נצבנו כנצבי־שיש דוממים, ונחכה לראות מה תהיה אחרית הדומיה.

האיש הזר, נגש אל השלחן, ויבט עלינו בעין חדרת, כאלו אבה לחדור כליות ולב, לדעת מה שרש דבר נמצא בנו. ויהי כפוסח על שתי סעיפים: לדבר או לחדל. –

אנחנו לא הרהבנו עז בנפשנו לשסע הדומיה.

„אדונַי!“ אמר אלינו האיש־הזר, ברוח קרה וברגש קצין גם יחד. „הפעם אפצה פי ואדבר אליכם בשפתותיכם אשר תשמעו אותנה: צרפתית, אנגלית, אשכנזית וליטאנית. אם כן איפוא: הלא גם הפעם הראשונה, בהופיעי לפניכם, היה לאל ידי לדבר עמכם בשפות ההן, אבל התחפשתי כאלו לא אשמע אותנה; יען מה? יען כי ראשית כל דבר, היה כל ישעי וחפצי להכיר תכונתכם, ואח"כ – לחרוץ דבר משפט על אדותכם לשבט או לחסד. – על ידי השנות פעמים ארבע – ספור כל התלאה והאסון אשר קראתכם, נוכחתי אל נכון לדעת: כי אתם הנכם באמת, איש איש כשמו אשר יכונה, עתה נוכחתי לדעת, כי יד המקרה עשתה זאת להביאני בחברת האדון פיטר אראנאקס פראפעסאר הטבעי אשר בבית המוזעאום בפאריז, הנוסע במלאכות סגל חבורת שוחרי הטבע. – ובחברת עבדו קאנזייל ונעד־לאנד ציד־הקאנאדי מהפרעגאטטע „אבראאם לינקאלין“ אשר היתה קנין ממשלת ארצות הברית (באמעריקע).“

וָאניע במו ראשי לאות אמתת דבריו, והוא הוסיף לאמר:

„אמנם אדע, אדון אראנאקס, כי תקצף עלי, על כי אחרתי עד מאד את בואי אליכם בפעם השניה הזאת; אבל סבת הדבר היא: כי חפצתי ראשית כל־דבר, לבקר דבר־משפטכם, ולחרוץ גמר־דינכם; שעות אחדות התרוצצו כליותי בקרבי, מבלי דעת מה להחליט. המקרה הביאכם אל חברת איש כזה אשר דבר אין לו עם בני אדם יושבי היבשת. אתם בהגלותכם אלי הנה הפרעתם שלות מנוחתי…“

„בלי צדיה.“ אמרתי אני.

„בלי צדיה!“ שנה הזר מענתי בהרימו קולו, „בלי צדיה! האם האנית איבה „אבראאם לינקאלין“ רדפה אחרי בלב ימים רבים בלי צדיה ובלי מטרה להכחידני? האם גם אתם נמצאתם בלי צדיה בחברת הרודפים אחרַי על הפרעגאטטע הלזו? האם הכדור־מות אשר יצא מפי הקנה־תותח ויפול על אניתי, נהיה כמו כן בלי צדיה? ועתה, גם נעד לאנד אולי יענה ויאמר, כי שלח ידו ויור מזלגו אל אניתי – בלי צדיה!?“

אלה הדברים יצאו מפי הזר בקול אף וחרון: ואען ואומר:

„אדון נכבד! „בלי תפונה נעלמה ממך השמועה אשר עשתה לה כנפים בכל קצוי תבל, על אדות אניתך הצוללה במצולות, בעת אשר אניות־קיטור רבות טובעו בלב ימים בהתנגפן במוכנתך הלזו המוזרה? אחת אוכל להגיד לך, אדון נכבד – נאמנה: כי הפרעגאטטע „אבראאם לינקאלין“ ברדפה אחריך, שפטה לצדק כי תרדוף – בתור צֵיד־ציד – אחר איזה תנין מוזר המזיק מאד לנוסעי הימים, אשר גמרו אמר לבערו מתחת מי האצעאן. כל יושבי תבל ושוכני ארץ האמינו: כי מוכנתך המוזרה הלזו, הוא תנין גדול ונורא – עלעקטרי, ויכנוהו בשם „נארוואל“.

כצחוק־קל רחף על שפתי הזר, וישח קולו לאט ויוסף לאמר:

„אדון אראנאקס. האם תתקע לי כף על זאת: כי הפרעגאטטע אבראאם לינקאלין, לא שקדה לכחֵד ולבער אניתי זאת מקרב הים כמו – תנין, גם אז, לו נוכח רב חובלה אל נכון לדעת, שאין זה תנין, בלתי–אניתי? –“

השאלה הלזו הבהילה רעיוני, יען ידעתי אל נכון, כשמש בצהרים: שרב החבל פארראגיוט לא היה פוסח על שתי סעיפים אף רגע, וישפוט לו לחוב־קדוש לאבד האניה המשוטטת בתעלומות במצולות הים – עד רדתה, אם ידע ממנה, כמו – לאבד תנין מוזר המזיק. –

„אם כן איפוא, אדון פראפעסאר, לרגלי הדבר הזה. יש לי הצדקה לחשוב אתכם לאויבַי ורודפַי – מבקשי נפשי לספותה.“

אנחנו נאלמנו דומיה.

ויוסף הזר ויאמר:

שעות רבות לא יכלתי לגמר אמר, מה לעשות עמכם; לא מצאתי כל זכות אשר תטה את לבבי לתת לכם חנינה, מגן ומחסה כדרוש לתת לנוסעי־ארח. האמת תורה דרכה: כי לו היה דרוש לי להפרד מכם, אז לא היה נחוץ לי להתראות לפניכם, ואצו למלחי עושי דברי להוציאכם החוצה על ספון־המוכנה, ואצלול עם מוכנתי אל קרקע הים; – הלא על כל כמו זאת היתה לי הצדקה כתומה לעשות; האין זאת? הלא תענני?“ –

„אבל, אדון נכבד!“ אמרתי אליו, „הלא אינך איש פרא, כי אם איש־למוד.“

„אדון אראנאקס!“ דבר אלי האיש־הזר ברגש, „בלעדי! אנכי אינני בכל וכל איש כזה אשר תכנה אתה בשם „איש־למוד“! אנכי פציתי פי פעם אחת, אשר כל עוד נשמתי בי, כל דבר לא יהיה לי עם בני אדם יושבי היבשה, וטעמי ונימוקי הלא הוא כמוס עמדי, ולרגלי הדבר הזה, אנכי בחקותיהם לא אלך, משפטיהם בל אדעם ופקודתם לא תשמור רוחי, ואחת אשאל ממך ואותה אבקש: אשר בחליפות מדברותינו לא תשא על פיך שֵמע בני אדם מאומה!“ –

רגעים אחדים עמד הזר מחריש ודומם, אחרי כן הוסיף לאמר:

כבר אמרתי: כי שעות רבות לא ידעתי מה לעשות עמכם, המקרה הביאכם אל תוך אניתי, ובה, תשארו ותבלו ימיכם. אתם תהיו פה כמעט חפשים, אבל עקב הרוחה הזאת, תתנו לי מוצא־שפתיכם כי תשמעו למצותי, ושמרתם לעשותן“

„באר דבריך, אדון נכבד!“ אמרתי אליו, „הלא תקותי תשעשעני כי הדבר אשר תדרוש מאתנו, יוכל לקבל עליו כל איש ישר?“

„אמנם כן, ככה אשפוט גם אני. שמעו והתבוננו נא על הציר אשר הדבר הזה יסוב עליו: יוכל היות, כי יקרו ויאתיו מקרים כאלה – הבלתי נודעים מראש – אשר אז אהיה נאלץ לדרוש מכם כי תאספו אל התא או אל הכלוב־ברזל – כאשר תכנוהו אתם – על משך שעות אחדות או – גם על ימים אחדים; האם תתנו לי מוצא־שפתיכם כי תשמעו בקולי ולא תמרו בי?“

„גם למען אחי ורעי אדברה נאמנה: כי נעשה ונשמע! – עניתיו אני, „אך, אנא הרשני אדון נכבד, לשאלך שאלה אחת!“

„שאל נא, שאל!“

„אתה אמרת מראש, אדון נכבד, כי אנחנו נהיה חפשים, באניתך הלזו.“ –

„אמנם כן.“

„נפשי אותה לדעת: מה יהיה משפט החופש הלזה.“ –

„זה דבר משפטו: כי יותן לכם הרשיום לראות כל המעשים הנעשים באניתי, לצאת על הספון ולבא פנימה כאות נפשכם, מלבד בעתות ידועות, אשר אמרתי לכם מראש על אדותן; באחת אומר: כי אתם תהיו חפשים כמונו.“

בשמעי דבריו אלה נוכחתי לדעת, כי שגינו איש בדברי משנהו.

„סלח נא, אדון נכבד“ אמרתי אליו, דבריך יורו: כי תתן לנו החופש ללכת לשוח בבית האסורים שלך! הלא חֻפשה כזאת תנתן לכל אסירי עני וברזל? אל נא, אדוני, בחפשה כזאת לא נוכל היות שבעי־רצון.“ –

„בכל זאת, תהיו נאלצים היות שבעי־רצון, גם בחפשה כזאת.“

„אדון נכבד! זכור רחמיך! דבריך יורו, כי נאמר נואש מכל תקוה לראות ארץ מולדתנו, אוהבינו ומשפחותינו – כל ימי חיינו?“

„אמנם כן, עליכם ליאש את לבכם מכל זאת.“ ענה הזר לאט.

„לא לא, אדון נכבד!“ צרח נעד־לאנד. „אנכי לא אתן לך מוצא־שפתי, אשר לא אתאמץ להחיש לי מפלט מזה!“

„גם מוצא שפתיך איננו דרוש לי על זאת, נעד־לאנד.“ ענה הזר ברוח קרה.

בעת ההיא חרה אפי באיש ההוא.

„אדון נכבד!“ דברתי אליו מרוב שיחי וכעשי, „אתה תשחק ותלעג למצבנו הרע, ותפרוץ גדר המוסר בנוגע אל נפשותינו. ובדבר הזה, תטה מדרך היושר והצדק.“

„תשגה בשפטך, אדון אראנאקס,“ ענני, „ונהפך הוא, בנוגע אל נפשותיכם, אתנהג במדת החסד והרחמים – במדת אהבת אדם; הלא אתם שבויַי הנכם אשר שביתי שבי אחרי מלחמת תנופה; הטרם תדעו כי הגה אחד היוצא מפי ישפיק להטיל אתכם במצולת הים, ואנכי – כאשר עיניכם ראו ולא זר – גַנותי עליכם ואביא אתכם אלי. אתם חשבתם עלי רעה להורידני שחת עם אניתי יחד, ולו עלתה זאת בידכם, כי אז גליתם גם סוד אורחת חיַי הכמוס עמדי! אל תתעו בשוא לחכות, כי אתן לכם לצאת מזה ולשוב על היבשה! דעו נאמנה, כי זאת היה לא תהיה, כימי אניתי על הימים! עלי להחזיק אתכם אתי, למען הסתר הסוד החתום והסתום מכל עין! –

„דבריך יורו, אדון נכבד, אמרתי אליו, „כי החיים והמות נתת לפנינו, לבחר את אשר יישר לנו?“

„אמנם כן, אדון אראנאקס, אנכי לא אוכל מצוא דרך אחרת.“ –

„שמעו רעַי!“ עניתי ואמרתי לקאנזייל ונעד־לאנד, „על שאלה כזאת, אין לנו מה להשיב. אנחנו לא נתן לרב־החבל מבטח־פינו, וכל קשר אין, אשר בו נתקשר לו…“

„כל שמץ קשר אין, אדון נכבד!“ ענני רב החבל רכות, ויוסף לאמר: „עתה הרשני נא לכלות אמרי. אנכי ידעתיך, אדון אראנאקס; וגם תכונת נפשך בלתי מוזרה לי. יוכל היות, כי שני רעיך אלה אולי יקוצו בחיים אשר יראו בזה; אבל אתה, אדון פראפעסאר, לבי נכון בטוח, כי לא תקוץ בחברתי, כי – ימי תלונותיך לא ימשכו, ותעמוד מלהתאונן על המקרה אשר הביאך הלום לספחך אתי יחד. פה יש עמדי בית־עקד נעלה ומרומם מספרי חכמה, בו, תמצא גם ספרך אשר טפחת ורבית, על אדות מסתרי נבכי הימים. בו, אקרא לעתות לא רחוקות. רבות חדשות העירות בו, אבל עוד רבות נפלאות נפלאו ממך – עוד לא בקרת כלנה; והמחסור הזה, תמלא אדון פראפעסאר, בהיותך פה באניתי. ובבקרך סגולות הימים, אקוה כי לא תתנחם על העת אשר תשתמש בה בהיותך בזה. יען כי נכון אנכי להחל נסיעה חדשה בנבכי התהומות – תחת פני המים – ומטרתי לשוט הלוך וסבב כל כדור הארץ, והנה בנסיעה הלזו נכונה לפניך עת־מצוא להשתלם בבקרת הים ונפלאותיו במצולות – באופן מאד נעלה. גם אקוה כי לא תמאן כמו כן, מלקחת חבל בשעשועי חכמות טבעיות המאירות עינים ומשמחות לב – אשר תבצענה ידי אל הפעל. היום פנינו מועדות להחל מסענו, ועיניך תחזינה נפלאות כאלה, אשר מעודך לא פללת ראה כהנה, ולא עלו על לבך מעולם! –

דברי רב־החבל משכו לבבי ברב־אונים ויציתו בקרבי אש־התשוקה, כי כן דרך כל שוחרי הטבע להיות שוגים באהבת החכמות תמיד. רב החבל פִתני וָאפת. ועד ארגיעה, שכחתי כי עשוקי חופש אנחנו, ומה לנו בידיעות כל הנפלאות, בהיותנו אסורי עולמים. – ולבד זאת, שפטתי לצדק אולי במרוצת הזמן תבא לידינו גם העת־מצוא, אשר בה נוכל להוָשע ולהמלט מזה. ע"כ אמרתי אליו:

„אדון נכבד. אף כי כל דבר אין לך עם בני אדם וארחות־חייהם, בכל־זאת תקותי תשעשעני – ואמונתי תאמצני אשר בקרבך לא עוממו רגשי אהבת־אדם. לנו קרה האסון ותשבר אניתנו, ואתה בגודל חסדך אספתנו אל אניתך; – החסד הזה לא ישכָח מלבבנו לנצח. ובנוגע אלי, לא אוכל לכחד, כי החדשות בדרכי הטבע אשר אאסוף לי בהארחי לחברת כבודך, תשובנה לי שכר־משנה על כל התלאה אשר מצאתני.

אנכי שפטתי לצדק: כי רב־החבל יושיט לי ידו לאות כריתת־ברית, אבל, הוא חדל מעשות זאת. ויהי כראותי אותו נכון ללכת לדרכו, הוספתי ואומר: „עוד שאלה אחרונה אשאלך אדון נכבד.“ –

„שאל, אדון פראפעסאר, שאל.“

„מה שמך, כי אדענו?“

„אלמני“ (NEMO), זה שמי לעלם אשר בו תקראני, וזה זכרי למענך כל הימים אשר אתה חי על אניתי, אשר אקבנה בשם: „בר־אוז־לבן־הצולל (ווייססע טויכֿענטע нирокъ). ואתה ורעיך תהיו בעיני כעוברי ארחות ימים חלף שכר תשלומים במיטב כסף עלי הצולל הזה.“

ויהי ככלות רב־החבל אלמני דבריו אלה, קרא אל אחד מעבדיו וידבר אליו מלות אחדות בשפתו המוזרה לנו, ויפן אל קאנזייל ונעד לאנד, ויאמר אליהם:

„למענכם אדוני, הנה נכונה ארחת הבקר בתא (קאיוטע) הנועד לכם, לכו בואו אחרי עבדי המוליככם שמה.“

„אין מסרבין להצעה כזאת.“ ענה נעד־לאנד.

„ואתה, אדון פראפעסאר, הואל נא ללכת אחרי; גם למעננו כבר נכונה ארחה, ואתי תאכל על שלחני.“

„הנני סר למשמעתך, אדון אלמני.“ עניתיו ואלך אחריו. –

בצאתי מתא כלאנו, באנו אל איזה אולם מואר באור עלעקטרי, ויהי כאשר צעדנו כשלשים צעדים, והנה פתח אחר נפתח לפנינו ונבוא אל בית־מזון נהדר בכל מיני פאר. שני ארונות מעצי־אלון – יפים וגדולים הכילו בקרבם כלי כסף וזכוכית יקרי הערך. בלב הבית עמד שלחן ערוך עם כלים יקרים. האדון אלמני הראני כסא לשבת עליה ויאמר:

„הואל נא, אדון פראפעסאר להסב אל שלחני ולאכל אתי, כי הלא רעב הנך?“

הארחה, – נכבדה היתה למאד: על השלחן עמדו קערות מקערות שונות, אחדות מהנה הכילו בקרבנה – דגי הים, ואחדות – הכילו מעדנים אשר לא ידעתי שחרם, ואשר נפשי השתוקקה מאד להתחקות על שרשם. רב־החבל ראה ויבן לי, ויפן אלי ויאמר.

„החלק היותר גדול, מהמעדנים אשר לפניך אדון פראפעסאר, כי לא תכיר ולא תדע. אבל אכול נא במנוחת־הלב, אל תירא ואל תחת, כי לא הוצק בהם כל רע מאומה. כל המאכלים אלה מזינים ומבריאים לגֵו האדם. ימים כבירים חלפו עלי, אשר לא טעמתי בהם מאומה מכל המאכל אשר יאכל בין יושבי היבשת; ובכל־זאת, הנני בריא אולם, ועבָדי – כמו כן. אנחנו כלנו נזונים רק במאכלים כאלו.

„אדון אלמני“! שאלתי אותו, „האם המאכלים ההם תוצאות הים הם?“

„אמנם כן. אדון אראנאקס“, ענני, „הים ישבעני רצון בכל הדרוש לנפשׁי, אם ארעב לא אומר בלתי לפרוש המכמרת, או לצאת לצוד ציד חית היער אשר בנבכי הימים“.

כאיש נדהם ישבתי ואתבונן בפני רב החובל אלמני, ולא ידעתי פשר דבריו: איזו המה יערות הים, ואיככה יוכלו וילכו שמה לצוד ציד להביא? הרהבתי עז בנפשי ואשאל:

„אדון אלמני! ציד־הדגים ברשתות, במכמורות או בחכה, בלתי מוזר לי, אבל תם אני ולא אדע: איכה תוכל לצוד ציד חיתו יער אשר בנבכי התהום – ביערות אשר במצולות הים, ומאין לך בשר־פרים, כזה אשר אכלתי?,

„אני מבשר פרים כבשים ועתודים, כמו מבשר כל חית הארץ אשר ביבשת – לא אוכל“, ענני.

„ומה זה“? שאלתיו בהושיטי ימיני אל קערת בשר אחת.

„תשגה ברואה, אדון פראפעסאר“ אמר אלי „הקערה הלזו לא תכיל בקרבה מכל בשר חיתו ארץ מאומה, והוא – בשר סרטן־הים. והצלי־אש הלזה אשר מבשר הדעלפין, טעמו כטעם לשד החזיר הצעיר לימים, המלצר המכין פת־בגי, יבין לעבוד עבודתו באופן מאד נעלה, להכין המאכלים מתוצאות הים. נס נא אדון אראנאקס, ותנה לחכך לטעום מכל מאכל אשר לפנינו, או אז תוכח לדעת עד מה נעימים וערבים המה. הנה פה, ראה נא עומד לפניך, מאכל יבש אשר בושל והוכן מבשר חיתו קרני־זהר אשר בים, ושם – חמאת חלב משׁדי תנין היונק, ופה לפניך נופת־צופים (צוקקער) תוצאות צמחי הים הצפוני.

אנכי טעמתי מכל אשר הורני, ואתפלא הפלא ופלא. ורב החובל אלמני הריץ דברו:

„הים – הוא הרועה אותי ואת אנשי, הזן ומפרנס אותנו בכל המאכלים למיניהם והמלביש אותנו מחלצות, שמע נא אדון שוחר הטבע, ואחוך דעת: בים, תמצאנה שלש ממשלות הטבע כמו ביבשה: ממשלת הדומם, הצומח והחי: הידעת חומר חוטי מלבושך אשר נתתים לך לכסות מערומך – מה הוא? תוצאותיו הוא מגידי ועורקי סרטני־הים ידועים. הצבעים אשר בהמה צבועים בגדיך, תוצאותם מחיות ידועות; ממשפחת חומטי הים – והארנבת הימית.

בתא הנועד למענך, תמצא שמני־רקח מינים ממינים שונים נודפי ריח־ניחוח. השמנים האלה נזוקו מצמחי ושושני הים. הכרים והכסתות אשר על ערשך שמה – נכונו מצמחי ים הרכים למאד. העט אשר תכתוב בו הוא משפמי התנינים. הדיו הוא מהנוזל אשר יפריד מקרבו הדג „קאראקאטיץ“. הים ימציא ויזמין לי כל צרכי, וגם אנכי אהבהו. הים הוא כל אשרי ועשרי. הים יכסה 7/10 חלקי כדור הארץ. בים הוא רגש תמידי וחיי עולמים. רק הים לבדו עודנו לא עבר תחת עין בקרת האדם עד תכליתו; בני אדם יִרדו וימשלו בו רק על פניו כאות נפשם. אבל במצולותיו – למטה משלשים רגל מפניו העליונים, אין שלטון להם לעשות שמה מאומה. ואני – האח! אדון אראנאקס. מה טוב ונעים הוא לי להיות במצולות הימים, למשול ולרדות שמה בכל אות נפשי! רק שׁמה ירחש לבי רוח החופש והדרור־הנעים באופן נעלה! רק שמה אמצא חיים נעימים בלי כל שטן ומפריע מבני אדם, וכל זאת – בעזרת הצולל שלי אשר בניתיו והכינותיו במלאכת מחשבת!…

פה עמד רב החובל אלמוני ויאנק דום בפתע פתאם. ויתאפק ויצפון אחרית אמרותיו – בלבו. רגעים אחדים צעד בלב־סוער בבית הזה פנים ואחור. ובנוחו – פנה אלי ויאמר:

„אדון אראנאקס! אולי תאבה לבקר „הצולל“ שלי, לכה נא אתי והנני נכון לשרתך בזאת“.

 

פרק יא    🔗

מבנה הצולל המוזר, – רב החובל אלמוני ימסור תחת ידי בית־עקד ספריו. – ציגארען נעימות מצמחי הים. – אוסף דברים נפלאים מרהיבי־עין אשר בהיכל האלמני. – מִשרת העלעקטריציטעט לפעולת הצולל בימים ולצרכי אנשיו. – האמצעי להשגת העלעקטריציטעט. – כמות המחיר וערך „הצולל“.

ויהי אך צעדנו צעדים אחדים, והנה בחלק האחרון של בית המזון, קפצה דלת לאחוריה, ונבוא אל בית שני רחב־ידים. זה היה בית־עקד ספריו.

פה עמדו ארונות גדולים ורחבים מעצי פאליסאנדער, ועל קרשיהם ערוכות שדרות ספרי חכמה מכורכים בהוד והדר כלם באופן אחד.

הארונות נמשכו לארך קירות הבית־עקד, וביניהם – עמדו מטות מוצעות רכות ומהודרות מאד, הנועדות לקורא – להתענג ולהשען עליהן. על לב הבית עמד שלחן גדול, ועליו נמצאו מכתבי־עתים רבים משנים שעברו. ארבעה חצאי כדורי־בדלח השקועים בספון הבית פנימה ממעל לראשנו, הפיצו אור־עלעקטרי מבהיק. אנכי עמדתי משתאה ומתפלא על יפי הבית והדרו, ואחשבה לדעת, ופוסח על שעיפי, אם אוכל להאמין את אשר תחזינה עיני…

„אדון אלמני!“ אמרתי לאדוני הצולל, „הלא עם בית־עקד ספריך לא יתחרה בתי־עקד הספרים אשר בחצרות מלכי היבשת? אשתומם אל המראה! האם אוצר יקר כזה ינוע ויצלול אתך גם בנבכי התהומות?“

„אמנם כן, אדון פראפעסאר! איה זה תמצא עוד מקום שָלֵו, שקט ושאנן כזה?“ ענני רב החבל אלמני, „כבית־העקד אשר אצל המוזעאום בפאריז, הלא לא תמצא שלות השקט כזאת?“

„לא אמצא, אדון אלמני; בדידות שקטה ושאננה כזו, לא אמצא במחיר כל הון; ומלבד זאת, לא אוכל לכחד האמת תחת לשוני, אשר בית העקד שאצל המוזעאום בפאריז הוא כמלונת־מקשה לעמת ארמון־מלך – בערכו אל בית העקד שלך. הלא אשפוט, כי ששת או שבעת אלפי כרכים ספרי חכמה ימצאו בזה?“…

„שנים עשר אלף, – אדון אראנאקס! הספרים האלה לבדם, נשארו עוד אתי למזכרת היבשה. כאשר צלל „הצולל“ שלי בפעם הראשונה אל מצולת הים, השבַתי אז כל יחס עם יושבי אדמות היבשה, לבלי היות לי דבר עמהם. ביום ההוא קניתי לי הספרים ומכתבי העתים מהדור האחרון והשנים האחרונות. ומן העת ההיא, אשפוט, כי לא המציאו בני אדם חדשות מאומה. הבית־עקד הזה הנני מוסר תחת ידך, אדון פראפעסאר, הרשיון נתון לך לבא בכל עת פנימה, ולקרוא בכל הספרים ככל אשר תאוה נפשך“.

הספרים היו בלשונות שונות, ויכילו בקרבם כל החכמות. כאשר החלותי לבקר את הבביליאטעק, בינותי בספרים ואמצא כי במרביתם ידברו מחכמת הטעכניק והטבע. – ביניהם מצאתי גם את ספרי אשר חברתיו בשם „מסתרי תהומות הימים“. במרוצת זמן הבקרת מצאתי ספר אחד אשר חובר בשנת 1865. ויען כי לא מצאתי גם ספר אחד מזמן היותר מאוחר, ידעתי אל נכון, כי הצולל הזה עם אדונו האלמני המסתתר לא החלו לשחות במצולות הימים קודם לשנת 1865.

„אודך, אדון אלמני“ אמרתי לאדון הצולל, „כי הגדלת חסדך אלי לתת בידי אוצר ספריך. בו ימצאו ספרי חכמה יקרים כאלה, עד כי אוכל להגות במו יומם ולילה מבלי לקוץ באריכת הזמן.“

בהיות אדון הצולל שבע־רצון מתהלת־ספריו אשר שמעה מפי, הושיט לי ציגארע אחת לשאוף עשן קטרתה.

נפלאתי עד מאד ואקרא בקול:

„מה זה! האם גם עשן קטרת ציגארען תשאף בצולל שלך, אדון אלמני?“ –

„כן הוא, אדון אראנאקס“.

ואקח ואנסה הציגארע הנתונה לי ואמצא עשנה נחמד ונעים מאד, עד כי שאפתיו פעמים אחדות אל קרבי, ומה גם, כי זה שני ימים חלפו, אשר לא שאפתי עשן־הקטרת. –

„ציגארע טובה ונעימה היא“! אמרתי אליו, „האם טרם הפרדך מיושבי היבשה הכינות לך צדת ציגארען לארך ימים, אדון אלמני“?

„גם אחת לא לקחתי לצדת דרכי“ ענני.

„אם כן אפוא, מאין לך הנה, אחרי כי הפרת כל יחס עם יושבי היבשת ודבר אין לך אתם זה כמה שנים?“

„הציגארע הלזו, אדון פראפעסאר, איננה מצמחי ועלי הטאבאק אשר ביבשה“ ענני האדון אלמני, „בלתי מצמחי־הים ידועים, אשר יכילו בקרבם חלק גדול מהחומר „ניקאטין“; הצמחים האלה לא ימצאו על נקלה, כי יצמחו בימים מעט מזעיר.“

„אדון אלמני! מעודי לא התענגתי עוד בשאיפת עשן ציגארע מובחרה כזו, על יבשת כדור הארץ“.

„גם לא תמצא שמה כזאת, אף אם כמטמונים תחפשנה, אדון פראפעסאר“ אמר אלי האדון אלמני, „ואחלה פניך, כי לא תחוס עינך עליה, רק שאף נא וייטב לבך. הציגארען האל לא ראו בתי משמרות גבולי הארצות ולא עברו תחת שבט בקרת שמרי המכס, אבל אקוה, כי לרגלי הדבר הזה, לא יקל ערכן בעיניך“.

„ונהפוך הוא, אדון אלמני, עשנן ינעם עוד ביתר שאת“.

ברגע זה קם רב החובל אלמני ויפתח דלת אחת לעמת הפתח אשר בו באנו ונבוא אל היכל מפואר, רבוע היה: עשר על עשר אמות ברום ארבע. בעד ספון ההיכל המשוח בששר, חדרו מאורות עלעקטרים מפיצים אור־נעים מבהיק. על קירותיו, תלו ציורי תמונות מעשי ידי אמן מרהיבי עין – כשלשים במספר.

כל הדברים יגעים להביע ולתאר גם אפס קצה שכיות מתת הטבע, יקרי המציאות והערך אשר מלאו ההיכל כלו. עד כי הבית הזה היה יכול להתחרות עם כל בתי אוסף הדברים־הטבעיים אשר על פני תבל ארצה הנקראים בשם „מוזעאום“. בלב ההיכל המפואר הזה, הוכן פֿאנטאן מואר באור עלעקטרי, המתנשא לראש ועולה ויורד בעד קנה נבוב בכח הפועל ממכונה (אפפעראט) העשויה מצפוי סרטן־ענק ימיי; סביב להפאנטאן תחת מכסה זכוכית; היו ערוכים חפצים יקרי הערך מאד־נעלה למכביר; מתוצאות הים. פה נמצאו משפחות חיתו־הים קטנות באין ספורות. הייתי כאיש נדהם, וכנציב שיש עמדתי ואשתומם למראה עיני ואתפלא הפלא ופלא בראותי בית מוזעאום מפואר כזה, אשר לפי משפטי, הזיל רב החובל אלמני במחירו כמה וכמה מילליאנען. הוכיתי בתמהון: מאין לו מוצא לכסף רב כזה על קנין כל יקר אלה, וכמה יגיעות יגע לרכוש לו כל זאת?!

רב החובל אלמני ראה ויבן תמהון לבי, ויפן אלי ויאמר:

„הראית, אדון פראפעסאר, כל שכיות חמדתי? האמנם צדק אשפוט כי מרהיבות עין ומשמחות לב הנה לשוחרי הטבע? אבל דע, כי בנוגע אלי עלה יעלה יקר ערכן בכפלים משנה. יען כי רק ביגיע כפי אספתי כל היקר אשר תחזינה עיניך, אין לך מקצוע בכל הימים אשר לא בקרתיו“.

„אודה ולא אכחד, רב־החובל אלמני“ אמרתי אליו, „כי מוזעאום כזה אשר יכיל בקרבו אוסף תוצאות הים למרבה כאשר אראה אתך בזה – בכל ממלכות הארץ מאין כמוהו! – עתה תחזק עלי תשוקתי – אם רק תרשני אדון אלמני – לבקר „הצולל“ שלך, להכיר ולהתבונן על הכח העז המניעו ועל כל מוכנותיו.“

„כל דבר לא יסתר ממך, אדון פראפעסאר, הלא במו פי הבטחתיך זאת? גם ינעם לי ללוותך ולהבינך שרש כל דבר ולפתור לך כל שאלותיך, אבל, האם לא תאבה ראשית כל דבר לראות התא המוכן למענך?“

הלכתי אחרי רב החובל אלמני אשר הובילני אל החלק הקדום של „הצולל“ ונבא לא אל תא, בלתי אל בית מפואר רחב ידים, וכל כליו (מעבעל) יקרי הערך. לא ידעתי במה אכף ואקדם פני אדון־מלוני.

„התא שלך, אדון פראפעסאר, נשען בקירוב על יד התא שלי“ אמר אלי רב החובל אלמני „ומהתא שלי יש מבוא אל ההיכל אשר יצאנו עתה ממנו“.

באתי אל התא של רב החובל אלמני. בו היה הכל באופן פשוט ומועיל, שמה לא נמצאו דברים מותרים, בלתי הנחוצים ודרושים.

רב החבל אלמני דרש מאתי לשבת, ויוסף ויאמר:

„אולי אותה נפשך לראות המוכנות והכלים אשר בעזרתם ישחה וישוטט הצולל שלי. בתא הזה וכן בהיכלי, תמיד ערוכים ושמורים המה לנגד עיני; המה, ינחוני ויורוני במים עזים נתיבה: אנה לפנות ואיה הנני; ד"מ:

הטהערמאמעטער, ישתמש למדידת הקור והחום בצולל.

הבאַראָמעטער, – יורני לחיצת האויר וחזיוני הרוחות.

הגיגראמעטער, – יורה מעלות רטיבת האויר והיובש.

זכוכית הסער (שטורמגלאז), ע"י פרידת הרכבתה, תורה לי עתידות הסער הקרוב לבא.

הקאמפאס, – יורה פאתי העולם.

הסעקסטאן – יורני ע"י מעלות מצב השמש ברקיע – מעלת רוחב העולם.

ע"י מוכנות הכראנאמעטריות אדע אל נכון – ארך העולם.

גם קני הבטה לימים ולילות, אשר בעזרתם אבקר, אבחון ואבדוק כל נקודות האופק, בעת אשר הצולל שלי יתנשא מהמצולות וישוטט ממעל לפני הים“.

* * *

„הנני רואה, אדון אלמני“ עניתיו, „שכל האינסטרמענטען אלו, הם הם אשר ישתמשו במו אל הנסיעה בימים, ותעודתם בלתי מוזרה לי, אבל הלוח־מספרי (ציפערבלאט) הזה עם שני מוריו (צייגערס) מה תעודתו? האין זה: מוכנת „המאנאמעטער?“

„אמנם כן, אדון פראפעסאר“, ענני רב החובל אלמני, „הוא מאנאמעטער, מודד הכובד (שווערע), בעת אשר אכונן אותו לגעת במי הים, אז יורני מעלת הלחיצה החיצונית ועומק המים המכסים הצולל שלי.

„ומשקלות־אנך אלו, האם תוצאות המצאות חדשות הנה?“ שאלתיו.

הן הן משקלות טהערמאמעטריות המורות לי מעלות הטעמפעראטור משדרות שונות של המים.

„ומה הנה המוכנות ההן, אשר אני רואה, אדון אלמני? שא נא בחסדך, כי לא אדע שחרן.“

„הפעם, אדון פראפעסאר,“ ענני האלמני, „הנני נאלץ לבאר לך ביתר שאת, אבל היטיבה בחסדך להטות אוזן קשבת:

כח אחד עצום, מהיר, מועיל וקל יש, המשמש לכל הדרוש; הכח הזה יפיץ אור וחום ויניע כל מוכנות הצולל; הכח הזה הוא – העלעקטריציטעט“.

„עלעקטריציטעט?!“ נזעקתי מתמהון לבי.

„אמנם כן, אדון פראפעסאר, אבל העלעקטריציטעט שלי, איננה כזאת אשר תפעל בעת החזיזים והברקים – הידוע לכל“.

„אבל מאין זה תוציאנה, אדון אלמני? הלא לתוצאות העלעקטריציטעט דרושה המתכת „צינק“ אשר לא תמצא בימים, בלתי על היבשה לבדה?“

„תשגה בשפטך, אדון פראפעסאר“, ענני האלמני, „בתהומות הימים, כקטנים כגדולים, תמצאנה ערמות ערמות רגבי עשות (ערץ) של צינק וברזל, כסף וזהב, ערמות אלו תוכלנה להאסף ולהזקק, אבל אנכי, באשר פציתי פי לבלי לקחת כל תועלת מתוצאות אדמת הארץ, אקח לי אמצעים רק ממי הים לבדם להוציא את העלעקטריציטעט“.

„ממי־הים?!“

„אמנם כן, אדון פראפעסאר“, רק ממי־הים; הידעת אם לא שמעת, שבהרכבת מי הים ימצאו 96⅔/100 חלקי מים, 2½/100 בקירוב – נאטרום־כלארי, והנותר הוא בכמות מצערה: מאגני־כלארי, קאליע, מאגני־בראמיי, מלח־חמוץ־גפריתי, מאגנעזיע ומלח־חמוץ־פחמי־שידיי. הלא תראה: שחלק הנאטרו־כלארי הוא בכמות ניכרת, והנאטרום הלזה אוציא ממי הים, וממנו אקח לי העזר אל העלעקטריציטעט.“

„מן נאטרום?!“ שאלתי אותו, ברוב פלאות ובחוסר אמון.

„כן הוא, אדון נכבד, מן נאטרום אקח העלעקטריציטעט, ולא אכזב… נס נא להרכיב נאטרום עם כסף־חי, אז תראה כי מהזווג הזה יולד החומר „אמאלהאם“ אשר לו סגולת הצינק בשלמותה. מהכסף חי לא יחסר בכמותו לעולם, רק הנאטרום לבדו הולך וחסר, והים ישיבנו לי בכל עת. ולבד זאת, דע: כי הנאטרום יפעל להוציא העלעקטריציטעט ביתר אונים, מאשר יפעל הצינק“.

„אמנם כן, אדון אלמני, אבל בעזרת מה, תוציא הנאטרום ממי הים?“

„בעזרת חום גחלי־אבן“ אדון אראנאקס“.

„גחלי אבן?“

„אם תאבה, קרא אותם „גחלי־ים“, ענני.

„האם רגבי־עשות שמקרקע תהומות הימים, יוכלו להשתמש לתועלתך, אדון אלמני?“

כתר לי זעיר, אדון אראנאקס, ובמרוצת הזמן, תחזינה עיניך כל זאת בפועל, אם אמנם דרוש יהיה לך לחכות ימים מספר עד עת־מצוא הלזו; אבל כהיום, בִין בדברים, אשר הים לבדו הוא הרועה אותי: ממנו, תוצאות אל העלעקטריציטעט, והעלעקטריציטעט תתן להצולל שלי – אור, וחום תנועה וחיים…“

„אבל, הלא לא תתן לך אויר הנשימה?“

„לו חפצתי, כי אז יכולתי להשיג גם את האויר לנשימתי, אבל אך למותר הוא, אחרי כי בכל עת, אוכל להעלות הצולל ממעל למים, והעלעקטריציטעט תפעל בכחה העז על מוכנות הקיטוריות השואפות אויר החיצוני ותריקנה אותו אל תוך אפפעראטען, המיוחדים לאוצר (מאגאזין) האויר, ובעזרת האוצרות האלה אוכל להתעכב עם הצולל שלי במצולות המים עד עת שאחפוץ“.

„נפלאים מעשיך מאד, אדון אלמני!“ אמרתי, „עין בעין אראה, כי כבר מצאת במרחבי ארחות הטבע, את אשר כל גדולי חכמי תבל אולי ימצאו עוד בימים יבואו“.

„לא אדע,“ ענני האלמני ברוח קרה, „אם ימצאו או לא, אבל, הודעתיך התועליות הראשיות אשר לי מהעלעקטריציטעט: היא תפיץ לי אור ממוצע תמידי בלי חשך, אשר אור השמש לא יהיה כן. ועתה שא נא עיניך וראה על המורה שעות הלזה, הוא – עלעקטרי, ועד כה בצדק יורה, אשר יוכל להתחרות עם הכראנאמעטער המובחר. אנכי חלקתיו לפי שטת חכמי איטאליא – על 24 שעות, יען כי אצלי, גבולי יום ולילה נשבתו, – השמש והירח אספו נגהם למעני. ורק האור־יקרות הזה אתי בכל אשר אצלול. כל חשך לא יחשיך ממני, גם על קרקע הים. ראה נא! ברגע זה, הוא שעה עשירית בבקר“.

„רואה אנכי“.

„ועתה שים נא לבך ועיניך על הלוח־מספרי (ציפערבלאטט) הזה, התלוי נגד עינינו: הוא יורה מהירת מרוצת הצולל שלי; חוט עלעקטרי חובר בינו ובין הזרם הנעתק מתנועת הצולל, ומחטי־המורים יורו לי ההעתקה האמתית. ראה: כעת הננו נוסעים במהירות ממוצעה – חמש עשרה פרסאות לשעה“.

„פלאי פלאים!!“ קראתי מקרב ולב עמוק, „הנני רואה כי תשתמש אדון אלמני בכח משולש: כמו בכח רוח, מים וקיטור שלשתם ביחד.“

„אבל עוד תשמענה אזניך את אשר לא פללת, אדון פראפעסאר“, אמר אלי רב החובל אלמני, „הואל נא ללכת אחרי“.

ונצא מתא האלמני ונלך ונבקר תאים רבים אחרים, באחד היה בית המבשלות, ובחדר רחב־ידים היו עבדי הצולל אשר לא מניתי מספרם. ואשמע בעת ההיא פקודת האלמני על אדות הצולל המוזר שלו, ואשתומם על חכמת הרכבתו.

„עתה אבין, אדון רב־החובל,“ אמרתי אל האלמני: „שכל הפעולות אשר בצולל שלך תצאנה מכח העלעקטריציטעט, ומהירתו הנמרצה, הלא ראיתי בעת אשר רדפנו אחריו באנית־איבה „אבראאם לינקאלין“, אולם עוד שאלות אחדות תציקנה רוחי: איככה תוכל וראית אנה לנסוע, ואיך תכונן את הצולל ללכת אל אשר יהיה שם רוחך ללכת? איכה תורידנו ותשקיענו אל המצולה, אחרי כי יעמוס וילחץ עליו משא כבד נורא של שדרות מים העליונים, ואיך תוכל אחר כך לשוב ולהעלותו למעלה? שא נא בחסדך, כי ארהב בנפשי לשאלך כל זאת, ואולי דרושים הדברים האלה, להיות צפונים בלבך וכמוסים עמך“?

„כל רז לא יאנס לך, אדון אראנאקס, שאל נא כל אשר תאוה נפשך, הלא מודעת זאת, כי כל ימי חייך לא תצא מהצולל הלזה“ אמר אלי רב החובל אלמני, אחרי הדומיה כרגעים אחדים, „נלכה נא ונשובה אל ההיכל, ושם תשמע מפי, ידיעות רבות מתכונת הצולל שלי“. –

עד ארגיעה היינו בהיכלו, ונשב ונשאף עשן־קטרת ציגארען מובחרות; ויראני האלמני מַפת מבנה הצולל שלו בהרכבה כללית וגם – פרטית, ויבאר לי גם מדת ארכו רחבו ועמקו; הוכיתי בתמהון ואומר:

„אם כן אפוא, אדמה, כי הון רב פזרת לרכוש לך הצולל הנפלא הזה לקנין עולם, אדון אלמני“?

„כן הוא, אדון פראפעסאר, ענני האלמני, „הצולל הזה עם כל מוכנותיו וכליו קניתי ורכשתי לי בכסף מלא – במחיר חמשת מילליאנען פראנק“.

„דבריך יורו, אדון אלמני“, אמרתי אליו, „כי בלי תפונה כסף תועפות לך“.

„אמנם כן“, ענני האלמני, „את כספי לא תתחרה אדון פראפעסאר לספור ולמנות עד תכליתו – כל ימי חייך, ולו היה לי יחס ודבר עם יושבי הארצות הנושבות ביבשה, כי אז הלויתי לגוים רבים ומלכיהם – מילארדען אין מספר:

ברוב פלאות עמדתי משתאה ואביט בפני רב החובל המוזר אלמני, ואפון: אם לא ילעג עלי ועל דעתי הקלה והקלושה: כי אתן אמון לדבריו אלה מרב עשרו כזה? אבל על הזמן העתיד היה נטול–לבאר ולפתור לי הכל באר היטב.

 

פרק יב    🔗

האלמני יבאר התגלות היבשה והימים שבכדור הארץ וגבולותיהם. – נוסעים אנחנו, לסבב את כל כדור הארץ במצולות, תחת המים. – מראה הים וחזיונותיו בהביטי עליו מתוך התא שלי. – התעלמות רב החובל אלמני. – אני קרוא לארח לחברה לצאת לצוד ציד חיתו היער בתהום רבה.

אחרי בקרת הצולל המוזר של רב־החובל אלמני, ישבנו אני והוא בלשכת עבודתו ונדבר בינינו חליפות על אדות הים ונפלאותיו במצולה. ויואל האלמני לבאר לי ראשית התגלות הארץ וגבולי חלקי היבשה והימים. ויען ויאמר:

„לפני חמשת אלפי שנים, אדון פראפעסאר, אחרי ברוא ה' אלהים ארץ ושמים, והארץ היתה מעולפת ומכוסה בים גדול בלי תכלית בכל כדורה מסביב אח"כ נקוו המים ותראה היבשה לאט לאט הלוך ורב, עד אשר לפי מצבה הנוכחי תגביל בין כל מימות העולם ותחלקם לחמשה חלקים ראשיים הנקראים „אצעאנען“ (אוקינוס), הלא המה: ים־הקרח הצפוני, ים הקרח הדרומי, ים ההודי, ים האטלאנטי וים השקט. האצעאן השקט, יען כי כשמו כן הוא בתכונתו, להיות שקט ושאנן מכל הימים שבעולם, לכן אותו בחרתי לשחות ולשוט במצולותיו. בו החלותי ראשית נסיעתי תחת מכסה המים, ועד כה הכרתיו עד היום לכל מקצועותיו, אשר בכל עת ורגע אוכל להגביל ולתאר המקום אשר הצולל שלי ימצא עליו – אל נכון. „אם תאבה, אדון פראפעסאר“ הוסיף האלמני לאמר אלי, „אראך זאת עתה באופן נעלה ואמתי. ברגע זה הוא ¾ על שעה 12. אתן צו להתנשא עם הצולל על פני הים.

ורב החובל אלמני קם ממקומו, וילחץ שלש פעמים בידו על נוצת־פעמון עלעקטרית, ועד ארגיעה שמעו ויבינו מלחי הצולל פקודת אדוניהם, והצולל החל להתנשא מעלה מעלה, בעוד שכלי המוריקים (פומפען) מהרו כחץ מקשת להוריק מים ממוכנות־אוצר תחתיות, אשר בזאת הוקל כובד הצולל. ומחט־המורה (צייגער) שעל הקיר, הורה אז תנועות שונות של הצולל.

„הננו כעת ממעל לפני הים, אדון פראפעסאר“ אמר אלי האלמני. ונפן ונעל דרך מדרגות, ותסוב דלת על צירה ותקפוץ לאחוריה, ונבוא על ספון הצולל ממעל לו. תבנית הצולל דמתה אל תבנית הציגארע, כאשר כבר אמרתי, – ציפוי לצולל, היו לוחות ברזל ערוכים כקשקשי דגים גדולים, עד שתמונת הצולל דמתה לתמונת דג־ענק מוזר או לאחד מהזוחלים הענקים. אז הופיעה לי נהרה על החידה, מדוע שפטנו אותו – בעת אשר רדפנו אחריו על אנית איבה „אבראאם לינקאלין“ ונביט עליו בעד קני־הבטה – לאחד מבע"ח הים המוזרים – לנארוואל ענק. –

מחזה פני הים, נחמד ונעים היה, – שקט בהיר ומבריק כראי מלוטש, מלכת־השמים בגאון הדרה הפיצה על פניו לכל מראה עינינו – קרני זהרה המצהבים, כאלו שתי שמשות שמשו בו ביום – בשמים ובימים. פני הרקיע זכו, ורוח קדים נשאה ותניע תלמי פני הים בשובה ונחת. בכל מרחבי האופק מסביב, לא נראה כל אי, סלע, אניה ולא הפרעגאטטע שלנו „אבראאם לינקאלין“. גם עקבות בני אדם ופועל ידיהם לא נודעו – רק אנחנו שנינו הרודים בכל הים הלזה. –

ויקם רב החובל אלמוני על פני הספון עם קנה־הצופה בידו ויבקר את רום השמש, למען דעת: איה ימָצא הצולל ברגע הנוכחי.

„עתה היא שעה 12“ אמר אלי, „והנני ברגע זה, כשלש מאות פרסאות מחופי יאפאניען (באזיא), אדון אראנאקס; הואל נא בטובך ללכת אחרי.“

עוד פעם אחת התענגתי להביט על פני הים הצהובים, ואלך אחרי רב החובל אלמוני ונבא אל ההיכל פנימה.

„היום 8 נאוועמבער בשעה 12 ביום, אחלה נסיעתי הסבובית, תחת מכסה המים,“ אמר רב החובל אלמוני. –

„ה' יצעדנו לשלום!“ אמרתי אני.

„ועתה אדון אראנאקס, הנני נאלץ לעזבך בדד“, אמר אלי רב החובל אלמוני, „בידך אפקיד היכלי זה, בו תוכל עשות כל אשר תכיר לנחוץ ודרוש; חיה בטוב!“

ויפן האלמוני ויפרד מעלי, אחרי כי אצלתי לו גם אני, ברכות פי, ואוָתר אנכי לבדי.

מחשבות רבות השתרגו עלו על לבי – בעת אשר ישבתי בדד ודומם – על אדות אדון ומושל הצולל רב החובל אלמני. המקרה הביאני על אניתו וחיי תלוים בידו; הלא הוא אמר, „כי אנחנו לא נשוב אל ארץ נושבת לעולם“, הרעיון הזה דכא לארץ חייתי: „ההוא דבר ולא יקימנה“? אמרתי אני עם לבי. „אם כן אפוא, למה לי חיים באניה הזאת, אחרי כי כל ימי צבאי לא תחזינה עיני ארץ מולדתי אוהבי ורעי? מה בצע: כי אבקר, אבחן, אהגה ואאסוף אל קרבי ידיעות נפלאות מפעלות תהום רבה ומצולות הימים, אחרי כי גם אחת הידיעות ההן לא אוכל למסור לבני איש, ואתי תמות החכמה, מבלי הבא כל תועלת לבאי עולם?!“

כשעה תמימה, העציבו את רוחי מחשבות איומות כאלה, ולפי העלות ענן־המחשבות על לבי, כן השתוחחה עלי נפשי ביתר עז, פתאום נשבתו מחשבותי לקול דממת שאון, ואשא עיני וארא, והנה שני רעי: עבדי קאנזייל והציד נעדלאנד עומדים פתח ההיכל. –

כאשר צעדו רעי על מפתן ההיכל, הופיע לעיניהם אוצר הדברים המפליאים מתוצאות ים האצעאן, וישארו דוממים כנציבי־שיש, הכרת פניהם ענתה בם, כי השתוממו למאד על המראה, ורק אחרי כי נזכרו ויצאו מרגשת רוחם הראשונה, קראו בתמהון:

„איה אנחנו, איה הננו, אדון פראפעסאר“?!

„רעי הנאמנים“ עניתי אותם, „בואו הנה אלי, מדוע תעמודו? אנחנו הננו באניה המוזרה פנימה – הנקראת „צולל“ והננו שחים ושטים במצולת הים בעומק חמשים מעטער (הוא 160 רגל רוססית או כמאה אמה – בקירוב) משטח פני המים העליונים.

„אמנם כן, הננו בתוך האניה הצוללת תחת המים, זה הוא ברור בלי כל שפק, ומה גם, כי רום כבוד אדוני יאמר כן“, העיר קאנזייל. „אבל בכל זאת, לא אוכל לכחד תחת לשוני, כי ההיכל הלזה יפליא גם אותי, אם כי קר־רוח הנני תמיד, ותכונת נפשי היא לבלתי התפעל והרָגש מכל חזיון זר ולבלי התעצב לכל אסון ופגע רע. אבל עתה הפעם, פלאות ההיכל נצחוני, וגם יכלו לי! – „ומה תענה אתה חלקך, נעד־לאנד?“ פנה קאנזייל שאלתו אל הציד, „היש בזה נכבדות מרהיבות עין?“

אך הציד לא שת לבו לדברי קאנזייל, ויפן אלי וידרוש ויחקור ממני על דברת רב החובל אלמני ונסתרותיו, וירב עלי שאלות לאין ספורות עד כי נלאתי לפתור אותנה: „מי הוא זה? מאין הוא? הלא למצער, תפתור לי, אדון פראפעסאר שתי אלה?“ הציקני הציד, „האם לא גלית פני הלוט על כל מאומה?“

„אמנם לא אדע מאומה, נעד־לאנד“ עניתיו.

„ומה תשפוט? האם עמוק עמוק יחפוץ הוא לצלול אותנו? עד תחתית תהום רבה?“

„השקט, נעד־לאנד, אנכי אתאמץ לספר בסדר ומשטר כל אשר הצליח בידי להוכח“. ואספר לו כל אשר ראיתי וידעתי, ואשאלהו גם אני מצדי: אם לא ראה, שמע או מצא מה מחדשות הראויות להתחקות על שרשן.

„גם אני לא ראיתי ולא שמעתי מאומה, אדון פראפעסאר“, ענני הציד, „לא ראיתי גם איש אחד ממלחי האניה. ואתה אדון פראפעסאר, האם לא ראית וספרת מספר אנשי האניה הלזו? עשרה, עשרים, חמשים איש או יותר?“

„לא נתתי לבי על זאת, וגלל כן לא אוכל להגיד לך מזה מאומה. אבל איעצך, רעי, הסר מלבך כהיום כל מחשבת פשע ומרד למען כבוש הצולל או – לנוס ממנו. ומה גם כי האניה הזאת ערוכה מדברים נפלאים מרהיבי עין כאלה, עד כי לא אתנחם ולא אנוד על המקרה אשר הביאני אל קרבה; אשפוט לצדק, כי חכמי־לב רבים וכן שלמים השתוקקו כבר להיות במקומנו ומצבנו – אמנם על עת מוגבלה – לו עלתה בידם לחזות בנועם הנפלאות אלה אשר תחזינה עינינו. טוב לך, כי תשקיט ותרגיע רוחך, נעד־לאנד, ואנחנו יחד נשים לב, נביט ונתבונן על כל המעשים אשר יעשו סביב לנו.“

„להביט! להתבונן!“ שנה הציד דברי בשאט נפש; ומה נוכל להתבונן מן הכלוב־ברזל הלזה!? אנחנו פה מוכים בסנורים וכעורים נגשש באפלה, נוסעים ושטים אנחנו מבלי דעת אנה ולמה….“

עודנו לא כלה הציד מענתו, והנה לפתע פתאם, חשך אפלה נהיה בהיכל, עד כי הכאיב עיני. –

דוממים כנציבי שיש עמדנו, נאלמנו דומיה וימת לבנו. בחיל ורעדה הכינו לראות העתיד עוד לבא. ונקשב ונשמע והנה שאון דממה דקה הולך ובא לאט לאט – לאזננו הולך הלוך ובאר. עד כי באחרונה שמענו אל נכון: אשר בקירות הצולל יושט ויעתק איזה מסך מוצק, כאלו מטרתו להפָתח או להסגר.

„הפעם, אדון פראפעסאר וגם רעי קאנזייל, שירו לכם שיר על־מות“ אמר הציד בצחוק מכאיב־לב.

והוא טרם כלה דבריו אלה, והנה משני עברי ההיכל מזה ומזה חָדר אור בעד שני חלונות ארוכים פנימה – ונשא עינינו ונרא: כי המים אשר יכתירו את הצולל מסביב – מוארים ומבריקים מאור עלעקטרי. רק שני לחות־בדלח הבדילו בינינו לבין הים. ואירא ואפחד מאד אשר לא ישָברו החלונות אלו מכח לחיצת המים, אבל עד ארגיעה ראיתי, כי הזכוכית יושבת על מלאת במשבצת ומסגרת נחשת חזקה, ואז נחה שקטה רוחי, יען ידעתי שהזכוכית או הבדלח אשר במשבצת יוכלו נשוא גם לחיצה עצומה של מים. –

משתאים ומתפלאים למראה עינינו, עמדנו נשענים עלי מסגרות החלונות מבלי דבר דבר. עד כי באחרונה התעורר קאנזייל מעמק מחשבותיו על החזיון והמראה הגדול והנפלא, ויאמר:

„עתה הפעם, תשבענה עיניך מראות, נעד־לאנד; הלא נפשך אותה תמיד לראות חדשות? – עתה ראה כנפשך שבעך! –

„נחמד ונעים! נחמד ונעים!“ קרא הציד קול גדול ולא יסף. גם כַעשו גם עצתו אל המנוסה כבר אבדו, וישנה כעשרים פעמים בקול רגש: נחמד ונעים! הוד והדר! מרומם על כל תהלה!“ ואת עיניו לא גרע מן החלונות, ויוסף לאמר: „כל יושבי תבל ושוכני ארץ, לו חכמו השכילו, באו הנה ברגלים קלות כאילות, רק למען התענג ולחזות בנועם מחזה־שדי זה, אשר אין על עפר ארצות היבשה מָשלו!“ –

„אבל איה המה הדגים? שאל הציד מתפלא? לא אראה אף אחד מהם; איה המה, אדון פראפעסאר?….

„למה המה לך, רעי נעד־לאנד? שמע קאנזייל משאלותיו, הלא לא תכיר תכונתם ולא יוכלו להביא לך ענג גם שמחה?“ –

„מדוע זה ככה תשפוט עלי רעי“? שאל נעד־לאנד נכלם, „הטרם תדע כי ציד ודיג הנני?“

בין שניהם התקוממה מצה ומריבה; שניהם ידעו לחלק מיני הדגים למערכותיהם, אבל כל אחד לפי דרכו: – נעד־לאנד ידע לחלק אותם לפי מערכת טעם בשרם לחכו: למינים הנאכלים והבלתי־נאכלים; וקאנזייל ידע אותם מלמוד חכמת הצאָאלאגיע. –

„האח! דגים, דגים!“ קרא קאנזייל פתאום בקול ששון וקול שמחה; הביטו וראו, כמה הם! – אין ספורות למו!“

אנכי והציד נגשנו אל החלון ונבט בשומת הלב.

זמן רב התענגנו במחזה הדגים הנפלאים אשר לא ראינום עד כה. נעד־לאנד, להיותו דיג, קרא לרבים מהם בשמות לפי אומד דעתו לבד, אבל קאנזייל העריך אותם למיניהם וזָניהם (איהרע ארען⁴); גם אנכי כמוהם נרעשתי ברגשי פלאות ממחזה הנכבד הזה: מעודי לא ראיתי בכמות גדולה כזו, ממיני דגים אלו; אם אמרתי אספרה כמו, ולהזכיר בשמותיהם כל מיני הדגים אשר שטו ויחלפו לפני חלון הצולל, תקצר מחברת מיוחדה מלהכיל. בלי תפונה נמשכו הדגים לאור העלעקטרי וישוחו אחרי הצולל עדרים עדרים אין מספר.

אחרי שעות אחדות, שב האור התמידי להאיר את ההיכל ולוחות הברזל הושטו וישובו ויסוכו החלונות. אנכי חכיתי כי יופיע רב החובל אלמוני; אבל – לא בא. המורה־שעות השמיע שעה החמישית. נעד־לאנד וקאנזייל שבו למנוחתם אל התא הנועד להם, וגם אנכי שבתי לנוח אל לשכתי. שמה מצאתי ארֻחת הצהרים ערוכה על השלחן: מרק נעים ומעדנים שונים, גם צלי אש מדגת הים וטעמו כלשד דג הלאַכס.

אחרי אכלי, קראתי באחד מספרי רב החובל אלמוני, אשר לשוא חכיתי על בואו, ותרדמה נפלה עלי ואישן שנת ערבה.

שתים עשרה שעות רצופות ישנתי, ואיקץ וארא, והנה עבדי קאנזייל עומד על ידי.

„איך הואיל רום כבודו לנוח בלילה זה“? שאלני בנעימה יתרה. בראותו כי נפתחו שמורות עיני.

„טוב מאד, מחמד נפשי! ואיה הוא נעד־לאנד“? שאלתיו.

„עודנו ישן“.

„תנה לי בגדים, ואלבשם“.

בעת אשר נתן לי בגדי, שאלני קאנזייל:

„בלי תפונה, ידע רום כבודו לפתור מהות החומר אשר ממנו נארג המעיל הלזה?“

„המעיל הלזה נארג מקורי סרטני הים, המגוהצים למשעי, כמו חוטי משי, אשר בהם יחוברו מיני הסרטנים אל הצורים והסלעים – ואשר ימָצאו למכביר על חופי ים התיכון.

„פלאי פלאים“! קרא קאנזייל, „לפי ראות עינינו, לא יצטרך הצולל לא לכבשים לגיזתם, לא לגפנים לצמרם ולא לתולעי־ילק לחוטי משי, ויכסה מערומי אנשיו בלי עמל ויגיעת בשר“.

אחרי לבשי בגדי, הלכתי אל ההיכל, ואקו למצוא שמה את רב־החובל אלמוני, אבל לתמהון לבי, עודנו לא היה.

לשוא חכיתי על בואו שמה – שעות אחדות; הגיתי בעת ההיא בלמודי הכרת מיני סרטנים היפים והענוגים אשר שכבו ערוכים בתבות מצערות תחת כסויי זכוכית. ואשית עיני ולבי על אוסף הפרחים אשר יבשו ועל מיני עשבים וצמחי הים היקרים והבלתי מצויים אשר – מבלי הבט על יובשם – הכילו עוד יפי הדרם הראשון. כל היום ההוא השתעשעתי והתענגתי על תוצאות הים היפיפיות ואחכה על ביאת רב־החובל אלמוני, אבל הדלת לא נסבה על צירה, והוא לא הופיע לפני; ואשוב גם היום אל לשכתי לישן מבלי ראות פניו.

ביום המחרת 10 נאוועמבער, חלפו לי כמו כן שעות־שוא לחכות עליו; נעד־לאנד וקאנזייל ישבו רוב היום אתי. גם בעיניהם גדל הפלא: מדוע זה בושש רב החובל לבא? ואיה יסתתר? רעיונות שונים התרוצצו בקרבנו: אולי חלה ויאָנש, או – חורש עלינו רעה? אבל – הלא עד הנה לא הצר לנו איש מאומה, היינו חפשים ולא החסירו לנו מזון בעין־יפה, ואות היא, כי הפחד והשפק בהבל יסודם. –

ביום ההוא, החלותי לָחוק על ספר לזכרון – כל הקורות וכל המעשים הנעשים בצולל הזה; וכל ספורי הנוכחי, נעתק הוא מאשר כתבתי לי יום יום לזכרון.

ביום 11 נאוועמבער בבקר, התנשא הצולל על פני הים ממעל, למען שאוף והָכן לו אויר חדש. שמחתי בהוָדעי זאת, ואמהר ואעל כרגע על ספון הצולל, ואקו כי פה אמצא את רב־החובל אלמוני; אבל רק מלח אחד הממונה על המשוט, ישב לו בכלוב־זכוכית לבדו ואין איש אתו. ואשב על הספון להתענג על מחזה פני הים המריקים מעליהם קרני הוד והדר מאור השמש אשר הופיעה עליהם בבקר לא־עבות – בהדר גאונה; ואשאף אל קרבי האדים המלוחים המרחפים ממעל להם.

ברגע זה שמעתי שאון מצעדי גבר העולה אל הספון מתוך הצולל ואשפוט לצדק כי הוא רב־החובל אלמוני, אבל שגיתי, וארא כי הוא פקידו, אשר לא שת לבו עלי בעלותו, ויביע דברים אחדים בשפת לא ידעתי, ואחרי כן שקד וירד בחפזה אל תוך הצולל, ואבינה, כי בלי תפונה, ישוב הצולל לרדת במצולה, חשתי ולא התמהמהתי לשוב אל לשכתי. ככה חלפו ונגוזו לי חמשה ימי־שוא בתוחלת ממושכה ונכזבה לראות בשוב רב־החובל אלמוני. מדי יום יום עליתי בבקר על הספון בהתנשא הצולל, לשאוף האויר, ואקו למצוא את רב החובל, אבל למגינת לבי, ראיתי תחתיו רק את פקידו אשר הביע בכל פעם המלות־זרות בסגנון אחד, ואת רב החובל אלמוני לא ראו עיני, כאלו עבר ובטל מן העולם.

כבר אמרתי נואש לראותו עוד עד עולם. ומה פחד ורחב לבי בשובי ביום 16 נאוועמבער אל לשכתי עם הציד נעד־לאנד ועבדי קאנזייל, ואשא עיני והנה מכתב חתום לפני על השׁלחן, ועליו חרותה כתבת שמי. – פתחתיו כרגע ואקרא בו כדברים האלה:

„אל האדון פראפעסאר אראנאקס, על כלי בר־אוז־הלבן – הצולל. יום 16 נאוועמבער 1867.

„רב החובל אלמוני, יקרא את הפראפעסאר אראנאקס, על צֵיד־חיה אשר יהיה ביום מחר בבקר ביערות שלו אשר על האי „קרעספא“. – לבבו ידמה אשר האדון אראנאקס לא ימאן מלקחת חבל בצֵיד־ציד, וכן ינעם לרב החובל אלמוני מאד, אם גם רֵעֵי הפראפעסאר יאבו לארח לחברתו“.

„רב החובל אלמוני“.

„מה תשמענה אזני!?“ צעק נעד־לאנד, „צֵיד־ציד! האח! הנני! הנני! בכל לבי ונפשי הנני לקחת חבל! – „זה יורה, אדון פראפעסאר: כי רב החובל יצא על היבשה? – האין זאת?“ שאלני הציד.

„בלי תפונה, כן הוא“, אמרתי אליו, – „הלא הדברים כתובים ברורים“, ואוסיף ואקרא המכתב שנית. – אמנם אין כל שפק בדבר הזה, כי יצוא יצא אל היבשה“. אמרתי.

„באשרנו! בכל לב אדָרש לשאלתו!“ אמר הציד נעד־לאנד, „ובך בטח לבי, אדון פראפעסאר, כי גם אתה לא תמאן בזה, והנה נוכל על נקלה לבצע את אשר נדברנו – בעת אשר נצא על החרבה. עת־מצוא מאושרה הנה באה לידנו הפעם, ולא נעזבנה מבלי מצוא בה תועלת; ונוסף על זה, הלא לא אמנע חִכי מלטעום גם נתח־טוב מציד חיתו־יער, אשר זה כמה גרסה נפשי לתאבה“. –

„אם אמנם כנים דבריך, נעד־לאנד, אבל ראשית כל דבר, טוב לנו כי נחפשה ונחקורה, איה הוא האי „קרעספא“?“ אמרתי; ואביט במפת הארץ התלויה על קיר ההיכל, ואמצא בה אי־קטן אשר נתגלה בשנת 1801 ע"י רב החובל „קרעספא“ ויקרא אותו בשמו; הראיתיהו לרעי, ואומר:

„רב החובל אלמוני, בחר לו אי ציה ושמם הרחק מאדם העיר“.

נעד־לאנד לא ענה על זה דבר, וילך לו עם קאנזייל אל תא־משכנם. ואנכי עליתי בערב היום ההוא – על ערשי, בלב נרעש, מחידת מכתב רב החובל אלמוני. –

 

פרק יג    🔗

התגלות רב החובל. שפטיו כי ישתגע. – בגדים מוזרים ללכת במו תחת המים. – קני־רובה לירות במו תחת המים. – המהלך הראשון תחת המים. – יער על קרקע הים. צֵיד חית־הים.

ויהי בבקר יום 17 נאוועמבער, עודני על משכבי, רחש לבי כי לא ישָמע בצולל כּל תנועה ורגש; ואשפוט לצדק כי עומד הוא על מקום אחד, ינוח ולא ינוע; ואמהר ללבוש בגדי ואלך אל ההיכל. שמה ישב רב החובל אלמוני, – ולפי ראות עיני – חכה עלי. אחרי חליפת דרישת השלום, שאל אותי, אם אחפוץ לארח לחברתו.

„אנכי עם רעי, נכונים אנחנו לארח אתך“, עניתיו. אבל פליאה אחת נשגבה בעיני, אדון אלמוני… סלח לי על תשוקתי כי עזה לדעת… אמרתי במלות כבדות ושסועות. –

„דבר נא, דבר, אדון פראפעסאר!“ אמר רב החובל אלמוני אלי.

„פליאה דעת ממני“, הרהבתי כמעט עז לכלות דברי, „איככה תוכל למשול ביערות על האי „קרעספא“, אחרי כי השבַת כל יחס ודבר עם היבשה, על פי הדברים אשר כבר גלית לי“?

„אדון אראנאקס“, ענני רב החובל אלמוני, „היערות אשר תחת יד ממשלתי, לא עלי אדָמות המה. כמוסים המה מכל אדם בלעדי, ומכל עין נסתרו. עליהם – לא לבד רגל אדם, אבל גם רגל בהמה או חית השדה לא דרכה מעולם. היערות האלה, תחת המים המה“…

„תחת המים“?! נעתקה מפי זעקת־תמהון.

„כאשר תשמענה אזניך, אדון פראפעסאר, במלות פשוטות: היערות אלו, יצמחו תחת המים; ומדוע זה תתפלא“?

„אם כן אפוא, אני קרוא ללכת לצוד ציד חית־היער אשר מתחת למים“? שאלתי בתמהון לב וחוסר אמון.

„כן הוא, – ביערות אשר במצולות הים, אדון פראפעסאר“. ענני רב החובל אלמוני.

„ואיככה זה נלכה שמה“?

„נלכה רגלי, וגם אתה תלך עמדי מבלי שתרטבנה כפות רגליך“.

„היתכן“?! קראתי בכל לב.

„יתכן ויתכן“.

„ואנחנו נצוד שמה ציד?! תחת מכסה המים?!“,

„כן הוא, נצוד שמה ציד, תחת מכסה המים“. שנה רב החובל אלמוני דברי, ברוח שקטה.

„ובאיזה כלי נשק נלכה לצוד ציד?“

„מודעת זאת, בקני רובה בידינו“.

הפעם נבוכו רעיוני מאד, ואביט על רב החובל אלמוני מבלי תת אמון לדבריו, ואפחד ואירא מפניו, בשפטי כי יצא מדעתו….

„בלי כל שפק השתגע“, אמרתי אני בלבי, „יוכל היות: כי בהתרחקו מאתנו במשך שמונת ימים האחרונים, קרהו אסון אשר לרגליו השתגע ועודנו לא נרפא עד היום“.

„הואל נא ללכת אחרי, אדון פראפעסאר“, אמר אלי, רב־החובל אלמוני. וישם עלי עין חודרת ובוחנת.

נכנעתי תחת יד גורלי, ואלך אחריו.

בבואנו אל בית המזון, אשר שם היה כבר השלחן ערוך למעננו עם ארֻחת הבקר – אמר רב החובל אלי:

„קום אכול, אדון פראפעסאר, סעד נא לבך כנפשך שבעך, כי רב ממך הדרך, ויארך הזמן טרם נשוב מצידנו“.

ישבתי אל השלחן ואוכל מכל, בשקידה רבה; המאכלים היו מדגי־הים שונים, מבשר שכוי־הודו (אינדיגעס) ימיים ערוכים בצמחי־הים נותני טעם נעים. על השלחן עמד בקבוק עם מים־חיים צלולים קרים ומתוקים. ויין שרף תוצאות צמחי הים. רב החובל אלמוני ישב דומם כאלם לא יפתח פיו – זמן רב, ואחרי כן פתח פיהו ויאמר:

„ראיתי ואתבונן, אדון שוחר־הטבע, כי נתתני למשתגע ויוצא מדעת, בעת אשר הצעתי לפניך על דברת הציד ביערות שמתחת למים על האי „קרעספא“. לשוא הוצאת עלי משפט מעֻקל“. –

„אבל שמע נא, אדון אלמוני“…

„וישסע רב החובל אלמוני דברי, ויאמר:

„טוב תתך לי, אדון פראפעסאר, אזנים קשובות לשמוע אמרי, ותוכח לדעת, כי לא בער אנכי ולא מדעתי יצאתי, לא השתגעתי ולא נטרפה עלי דעתי, וכי רק איש אנכי, השופט, מכלכל ומפלס כל דרכיו במשפט ובהשכל“.

* * *

„עשה חסד, אדון אלמוני, דבר, ואני אשמע“. אמרתי. ויפתח ויאמר:

„הלא תדע, בלי תפונה, אדון פראפעסאר, כי לא יבצר מאיש אשר הכין לו אויר במדה הדרושה לנשימת אפו – להתמהמה איזה זמן תחת המים. האיש אשר לו עבודה תחת המים, ילבש בגד אשר המים לא יחדרו בעדו. ומצנפת של מתכת על ראשו, ונוסף לזה – יכין לו אויר הנשימה, אשר אחרי כי ישָחת אצלו ולא יצלח עוד למלאכה, אז יתרחק האויר בעצמו מהמוכנה, אם כן אפוא, האם לא תתן תודה, כי בהלבשה כזאת יתכן לאיש להיות תחת המים, זמן ארוך?“

„לא מוזרה היא לי המוכנה הלזו, אדון אלמוני, היא תכונה בשם „ברוסטלאַטז“ (пробковая фуфайка) אמרתי.

„אמנם כן, אבל המוכנה הזאת, איננה דרושה עוד לחפץ הדבר הזה, אל נכון; יען כי האיש ההולך תחת המים, הוא קשור אל איזה חומר מוצק הנמצא על היבשה, או – על פני הים, באמצעות קנה־נבוב של „קאויציוק“ אשר בעדו יחדור האויר החדש החיצוני. ולו היינו גם אנחנו קשורים ככה, ד"מ – אל „הצולל“, אז לא הצליח בידנו ללכת דרך רחוקה.“

„האם נוכל היות גם חפשים תחת המים?“ שאלתי.

„אמנם כן, נוכל היות חפשים, בכל תנועותינו – באופן נעלה; רק נחוץ לנו להשתמש במוכנה, אשר המציאו אותה שני חכמי ארצך „רוקאייראל, ודעניירוז“, ואשר נשתלמה אחרי כן ביתר שאת על יָדי, עד כי נוכל להשתמש בה מבלי חרף־נפש מאומה. הרכבת המוכנה הזאת, היא: מן אפפעראט של ברזל עב, אשר בו אאסוף אויר של חמשים אַטמאספֿערען (לופֿט־קרייזען). האפפעראט הלזה יצָמד אל גב האיש בעזרת מיתרי־עור חדשים – כמו כלי „הרענצען“ אשר לאנשי הצבא; עליונו הוא כארגז קטן, אשר ממנו לא יוכל האויר צאת בלתי ע"י נשימה מצויה; משני צדי הארגז־הקטן יוצאים שני קני קאויציוק ויגיעו אל אולם קטן וצר אשר הוכן לפני האף והפה לסוכך בעדם; תעודת האחר היא להביא, והשני – להוציא אויר הנשימה; והלשון (צונגע) תכסה את פי האחד או השני כפי הדרוש. ולמען הָגן מלחיצת המים הכבדה למאד על קרקע הים, נחוץ ללבוש כדור־נבוב של נחשת, אשר שני קני הנשימה – המביא והמוציא האויר – חוברו אליו. בעזרת הלבשת אָפפעראטען אלו, יוכל האיש ללכת בטח דרכו – בנבכי התהומות, על קרקע הים, מבלי שיאונה לו כל אסון“…

„דבריך נכוחים וצודקים, אדון אלמוני; אבל הלא האויר אשר תשא אתך בתוך האפפעראט, ישָחת מהר, כידוע: שאויר הנשימה יכיל בקרבו 1/5 יסוד־החמצי וארבע הידות יסוד־החנקי, ואם יחסר המזג של יסוד החמצי, עד כי ישאר ממנו רק 15 חלקים על 100 חלקי האויר, אז לא יצלח האויר לנשימה בשום פנים?“

„אמנם כן, אדון פראפעסאר; אבל ההכנה שלי ערוכה באופן כזה, אשר האפפרעראט מכיל בקרבו האויר בכמות גדולה, עד שישפיק למצער על עשר שעות“.

„אם כן אפוא, לא נשארה לפני, בלתי עוד שאלה אחת, אשר נפשי אותה לדעת פתרונה: איכה יתכן להאיר הדרך על קרקע התהום“?

„זאת אבצע בעזרת עשישה מוכנית אשר המציאה החכם „רומקאפף“, אדון פראפעסאר. מוכנת הנשימה תצמד על הגב, והעשישה – אל האזור; במוכנת העשישה ימצא קנה זכוכית נבוב, אשר בו יתקבצו נותרי קיטור הפחמי. ובעת אשר המוכנה תתפעל, יתהוה הקיטור מואר, ומפיץ אור יקרות לבנוני וצפוף; – על פי הדברים האלה, יש אתי האויר והאור גם יחד“. –

„מה יקרו לי, אדון אלמוני, אמרותיך הבהירות! ועד כה שפתיך ברור ימללו בטוב טעם ודעת, אשר לא יוסיף לבי עוד להגות כל שמץ תפונה. והנני מאמין במוכנות „רוקאייראל ורומקאפף“ באמונה שלמה; אבל הטיבה נא בחסדך עתה: – ללמדני עוד תכונת הקנה־רובה, אשר תאבה לתת לי לנשקי“!

„הקני־רובה שלי, ישתמשו לירות במו – בלי עזרת אבקת־שרפה, אדון פראפעסאר“.

„אבל, בעזרת מה?“

„בעזרת אויר הנלחץ“.

„אם כן אפוא, מה רב הוא כח הקנה־רובה כזה, עד כי יוכל לירות תחת המים, העבים בחמרם חמשה ושמונים פעמים מהאויר!?“

„כן הוא, כחו עז הוא מאד; פיו – לא כפיות קני רובה המצויים הוא. מסגרו – גדול ממסגרותיהם, ועשוי – מלוח ברזל; במעבה המסגר, יש חלל רבוע כארגז קטן, המכיל בקרבו עד עשרים כדורי־מות עלעקטרים, אשר בעזרת נוצה־מלאכותית יקפצו בעצמם אל תוך פי הקנה. וכאשר ירה יירה כדור אחד ממנו, – יבא כרגע משנהו תחתיו למלאות מקומו“. –

„נחמד ונעים, אדון אלמוני! אבל היתכן לכדורים לרוץ מקני־רובה כאלו דרך רחוקה, ואם יש להם די־כח להמית החי?“

„כל כדור היוצא מקנה־רובה כזה לא ישוב ריקם, אדון פראפעסאר, והחי הנפצע ממנו כחוט השערה, יפול שדוד כרגע בלי כל רגש חיים, כאלו הוכה מחזיז־רעם“. –

„ויען מה“?

„יען וביען, שהכדורים אלו, לא ככדורים המצויים המה, רק קטנים, זכוכיים ומכילים כח־עלעקטרי – כאשר אמרתי – אשר המציאם חכם־כֿעמיי יליד עסטרייך „לעניבראן“ שמו. הכדורים ההם מצופים בברזל־עשות (שטאהל) ועפרת. לרגלי דפיקה קלה, יתבקע הכדור, והעלעקטריציטעט תקפץ ותעוף ממנו ותכה בכח אמיץ ונורא עד שגם הגבור שבחיים, יפול שדוד כרגע“. –

„אודך, אדון אלמוני, כי הגדלת חסדך עלי ותפתור לי כל פליאותי; עתה לא נשאר לפני, בלתי לקחת הנשק הזה וללכת אחריך“. –

„הבה נלכה!“

בלכתנו לפני תא משכן נעד־לאנד וקאנזייל, קראתים ונבא שלשתנו אל לשכת הבגדים אשר לרב החובל אלמוני, ללבוש שמה בגדי־הציד. על קירות הלשכה תלו כלי נשק ובגדי־ציד שונים. וכראות נעד־לאנד את הברוסטלאטץ של קאויציוק ויתר מוכנות הנזכרות. אמר:

„באלה לא חפצתי! המוכנות אלה לא אלבש על בשרי“!

„שמע נא איש תלונה“! אמרתי אל הציד; „הלא יערות האי „קרעספאָ“ – יערות התהום המה, – תחת המים, ושמה נלך“! –

„יישר חילך, אדון פראפעסאר“, אמר נעד־לאנד ברגש כלמה ומגנת־לב, לרגלי שגגתו אשר שגג על דברת האי, „הֵא לך נתח־טוב מציד חיה אשר רמתני תקותי להטעים לחכי! – שמע נא, אדון פראפעסאר! האם תלבש ברוסטלאטץ הזה“?

„בכל לב אלבשנו“! עניתיו.

„צר לי על צידך, והוא לא יצלח“! אמר נעד־לאנד במרי־שיחו. „אנכי לא אלבשנו! אם לא ביד חזקה“. –

„הרגע נעד־לאנד“, אמר רב החובל אלמוני אליו, „לא יכביד איש אכפו עליך, ולא ימשכך בזרוע. הרשיון נתון לך להשאר פה, אם תאבה, אבל דע כי תנחם באחריתך“. –

„לא אנָחם מאומה! – ואתה רעי קאנזייל, האם גמרת אמר להלביש הברוסטלאטץ הלזה“? שאל נעד־לאנד את עבדי. –

„אנכי לא אפרד מאת רום כבוד אדוני“, ענהו קאנזייל.

שני אנשים באו לאות קריאת רב החובל אלמוני, וילבישו אותנו מעילים אשר המים לא יחדרו בעדם; כל תפירה לא נמצאה במו, ויהיו עבים, עד כי יכלתי היות נכון בטוח, שלא ילָחצו מלחיצת כובד המים; וילבישו אותנו גם מכנסים, אשר אל קצותיהם למטה, נצמדו נעלי־עור עבים עם כפות (זאלען) של עפרת; אל קצות בתי הזרועות (ארמעל) – חֻברו נעלי־ידים (האנדשוהע) רכים הנותנים חֹפש לתנועת האצבעות. ונהי מלובשים כדרוש אל החפץ; ורק כדור נחשת הנבוב, טרם הלבשנו על ראשנו, שאלתי את רב החובל:

„הודיעני נא דרכך, אדון אלמוני, איכה נרדה אל קרקע הים“? –

„עד ארגיעה תחזינה עיניך, אדון פראפעסאר“. ענני, וככלותו דבריו אלה, שָׂם האלמוני הכדור על ראשו ראשונה, ונעש גם אנחנו – אנכי וקאנזייל – כמעשהו. –

„אברככם בברכת אֹשר והצלחה! – כי תזכו לצוד ציד להביא עד בלי־די! צעק נעד־לאנד בלוית צחוק והתולים. –

בכדור, אשר הכיל בקרבו כל ראשנו ועד הצואר הגיע – היו שלשה נקבים עגולים שקופים־אטומים, בזכוכית עבה: שנים נגד העינים ואחד ממעל להם כמעט. בעדם, נראה כל הנמצא מסביב, כמו שיתראו לעינים ערומות. ואם כי הכדור סגר כל ראשי עד הצואר, היתה בכל זאת נשימתי חפשית בעזרת שני קני הקויציוק היוצאים מהאפפעראט אשר על גבי ממעל לכתפי והנמשכים עד פי ואפי; ונקם ונלך אחרי האלמוני, וממפתן פתח הצולל קפצנו אל קרקע הים. הרגשתי: כי אצעד על קרקע־חול. רב החובל אלמוני צעד לפנינו ראשונה, ואחריו אחד ממלחיו המלוהו, ואנכי עם קאנזייל – אחרונים; ונלך חפשים, מבלי הרגיש כל לחיצה מאומה. סביב לנו – השתרע רק אופק רחב־ידים של שדמות מישור וחול; אבל עד מהרה, הופיעו לפנינו דברים שונים:

כשתי שעות הלכנו כן בלי חשך על קרקע הים. פתאם עמד רב־החובל אלמוני ויושט ידו ויורה על איזה דבר המוחש ממרחק – במראה כהה.

„בלי תפונה, שם הוא האי „קרעספא“ אמרתי אני עם לבי, וגם אמנה לא שגיתי במשפטי, ונבא אל קצה יער.

„מה נכבדה היא ממשלת איש החידות האלמוני הלזה!“ הגה רוחי, בראותי גידולי־יער הנפלאים עוטרים אותנו מסביב: עצי־יער־הים גדולים וקטנים, תארם – למראית־עין – כעצי היבשת, כלם כאחד – בלי יוצא מהכלל – הגדולים והקטנים, העבים והדקים כשערה – עומדים קוממיות, רדופים להנשא למעלה אל שטח פני הים, ומרגלם עד ראשם, הולכים מישרים באופן מאד נעלה. ויהי אך נגעה ידי אל אחדים מהם, ויכופו כאגמון ראשם, ועד ארגיעה בסור ידי מהם, שבו נצבו – כבראשונה.

קצרו שפתי בשר להביע ולתאר יפי הדר הצמחים: בינות העצים הרמים, והנשאים הדומים לעצי־ענק אשר באזורים החמים ביבשת – נמצאו סבכי שושנים מפוארים וגדרות: פרחים־חיים אשר עליהם תשתרענה שושני „מעאַנדרין“ (פאָליפען) הנהדרים בשלל צבעים שונים המתארים ארחות עקלקלות. ומחנה כבד זבובי־דגים כצפרים עפות התעופפו רצוא ושוב מענף־זה למשנהו; ודגי שטאכֿעל־בארז (ממין דגי הבארשען) עם אגידים שעירים וקשקשים שנונים, ודגים־הפורחים – התנשאו מתחת לצעדינו.

בשעה אחת אחר הצהרים, נתן האלמוני אות המרגוע. וגם אמנם השביעני רצון בזה; ונבא אל תוך סוכת־צמחים אשר הוכנה מידי הטבע כבידי אדם, ונשב שמה להנָפש. עד מהרה הרגשתי: כי תרדמה גדולה נופלת עלי, לא עצרתי כח לחלץ נפשי מחבלי שנה ואישן שנת ערבה ונעימה. רב־החובל אלמוני כבר קדמני, ויישן. לא אוכל דעת אל נכון ארך זמן שנתי, אבל כאשר הקיצותי ואקרע סגור־עיני, ראיתי והנה השמש נכונה לערוב. האלמוני כבר עמד על רגליו וירם זרועותיו אחת הנה ואחת הנה למען הישר עצמותיו העיפות; ואנכי התענגתי עוד רגעים אחדים על נעימות ערשי הרכה והענוגה. פתאם נשאתי עיני ואראה לנגדי. – לא רחוק ממני, והנה גוף שחור יתנועע… כחץ מקשת קמתי על רגלי: כצעדים אחדים ממני, עמד עכשוב־הים, גבהו כשתי אמות ויבט עלי בעיניו העקומות מזרות אימה ונותנות אות, כי הוא נכון להתנפל עלי – לעקצני ולנשכני. חיל ורעדה אחזוני. אבל רב־החובל אלמוני, כראותו זאת, נתן אות למלחו וירץ את גלגלת העכשוב בעבי גבי הקנה־רובה אשר בידו; אז החל הפחד לקנן בלבי: „יוכל היות“ אמרתי בחֻבי, „כי נפגש על דרכנו זאת, גם שארי חיתו־טרף“ – ותשתוקק נפשי מאד כי נמהר לשוב אל הצולל; אבל רב־החובל אלמוני לא שת לבו אל זאת, ויאר בעשישה העלעקטרית, וילך קדימה. ואנכי עם קאנזייל הלכנו בעקבותיו על עמק יער־הים. אחרי כן, החלו עצי הים וסבכיו לאט לאט להתמעט ותהי הרוחה ביניהם, ובאחרונה – פגשנו צורים וסלעים רמים ונשאים במורד אשר גדרו דרכנו ללכת הלאה. פה היה האי השמם „קרעספא“! הים כלה, ותחל יבשה!…

רב־החובל אלמוני, הנאמן למוצא־שפתיו, לא עלה על היבשה וישב אחור; אבל התבוננתי: כי נשוב בדרך אחרת. –

מה נהדר היה מחזה הים! דגים באין ספורות, שטו מסביב לנו כמתפלאים לראות אותנו בע"ח המוזרים להם, – נמצאים במצולות הים. אבל עד הנה חיה אחת מהטורפות עוד לא פגשנו.

פתאום נשאתי עיני וארא, והנה רב־החובל אלמוני כונן נשקו לירות במו אפל היער על חיה אחת ממראה כהה הנראית כמעט שמה בין הסבכים. קול דופק נשמע ואחריו – קול ילל. וחלד הים (וויעזל) יפה־רואי, כרע נפל שדוד על קרקע הים – כצעדים אחדים מאתנו. החיה הזאת היתה יקר־הערך; כל צַידי דגים ותנינים, יתברבו בה לצודה, ולא בעתים קרובות יפגשוה וישיגוה בחרמם. ויתן רב־החובל אלמוני אות וַיְרִימֶהָ מלחו וישליכה על כתפו, ונלך הלאה.

* * *

עיף ויגע נהייתי, ברכי כשלו ורגלי התנהגו בכבדות. אבל ראיתי, והנה זרם אור חלש יופיע במים – הוא היה אור „הצולל“ ואשפוט: כי בעוד רבע שעה נבא אליו. –

אנכי נשארתי כעשרים צעדים – אחרי ההולכים לפני, ולא ידעתי בנפשי מהסכנה המרחפת על ראשי. פתאם נשאתי עיני וארא, והנה רב־החובל אלמוני שב בחפזון לקראתי, ובכל שארית כחו ימהר לרוץ אלי, וטרם יכלתי להתבונן אל מטרת מרוצתו, נגש אלי ויאחזני בזרועו הנטויה והעצומה ויפילני ארצה – על קרקע הים. ובעת ועונה אחת, שב וירץ גם המלח המלוה את רב־החובל אל קאנזייל, ויפילהו כמו כן – מלא קומתו על פניו. רעיוני נבוכו מדעת: מה המעשה הזה אשר יעשו אתנו, הלהרגנו הם אומרים? – ואהי נכון לקום על נפשי ולהלחם במו. אבל, עד ארגיעה שבה נפשי למנוחתה, בראותי: כי גם האלמוני וגם עבדו, כרעו שכבו לצדנו.

אנכי שכבתי בין עצי־יער צפופים, ואשא למרום עיני כמעט, וארא: והנה איזה גוף־כהה גדול מאד ישחה וישוטט בהמון קול־שאון. ואביט עליו בעין לטושה – וימת לבי בקרבי, ערקי נדהמו וכל עצמותי רחפו מפחד האיום: שני תנינים גדולים טורפים נוראים הנקראים בשם ‘אקול“ שטו. החיות ההן: תבלענה איש־שלם כרגע ולא יוָדע כי בא אל קרבנה. באשרנו, לא ראו התנינים אלה אותנו; ולולא ההצלחה זאת שעמדה לימיננו, אזי חיים בלעונו. נסבת פדות נפשנו היתה ביחוד: אשר הטבע חלק למין התנינים אלו עינים־רכות וראיה חלשה. שני התנינים אלו חלפו להם ממעל לראשנו ויסוכו עלינו בכנפיהם. –

כחלוף חצי שעה, שבנו אל הצולל, ונבוא אל תוך לשכת הבגדים. פשטתי מעילי והסירותי מוכנותַי, ובכל שארית כחותי, כמעט אשר שבתי אל תא משכני, ואחשבה לדעת: אם לא חלום חלמתי מכל הנסיעה הזאת; ואפול על ערשי, ואישן שנת גבורים. –

 

פרק יד ⁵    🔗

נסיעת הצולל על מי ים השקט. – למה מי הים מלוחים. – מראה הים בפנים שונים. – אניות טבועות ושאר דברים אשר על קרקע הים. – אשד מי „טאררעס“. –הצולל נדחף על הררי חול. – נעד־לאנד יתחרה לברוח. – רב־החובל אלמוני נותן לנו הרשיון לצאת על היבשה.

ויהי בבקר 18 נאוועמבער, הקיצותי ואני נאזר בכח, כאלו לא מצאתני כל תלאה ביום תמול. בבתי ותאי הצולל, היה הכל כמקדם, וכאשר עליתי על הספון, כבר מצאתי שמה את הפקיד אשר הביט על פני כל אופק הים סביב, ויביע: „אין כל חדש“ –

וגם אמנם, שממת הים דמתה לשממת מדבר זאַהראַה, ולא נראה מסביב סביב כל מאומה, בלתי יריעות שמים ממעל – ומים מתחת. עיני לא שבעו מראות ומהתענג על שלות מי־מנוחות הים. אז עלה על ספון הצולל – רב החובל אלמוני; וכאלו לא ראני שמה, החל לעשות מבטותיו ובחינותיו הלמודיות על מרחבי פני הים – בעזרת קני צופה ושארי כלי־מוכנות (אינסטרומענטען).

כעשרים איש ממלחי הצולל, עלו על הספון אחרי האלמוני, ויחלו להושיט ולהעלות מן הים – מכמרות אשר צללו אותנה עוד ביום תמול ותהיינה במצולות הים כל הלילה.

בין המלחים היו: אנגליים, צרפתים, אחדים היו סלאווים ואחד היה, לפי ראות עיני – יוָני (גריכע), פני כלם היו זעפים. כלם דוממים, כלם נאלמים כאלמים, וגם בעת אשר לעתים החליפו דברים אחדים ביניהם, שפת לא ידעתי שמעו אזני, כי דברו בלשון מוזרה, אשר שמעתיה מפי רב החובל ופקידו אז בבואי אל הצולל עם רעי. בלי כל שפק: גמרו אמר ביניהם ליסד השפה ההיא אשר ישתמשו בה לבדם, ונוכחתי לדעת: כי לא אוכל לקחת עמהם דברים.

המלחים העלו עד מהרה, המכמרות על פני הספון – הרכבתן היתה מוזרה – ממחברת מלתחות אחת אל אחת, אשר בעת הִמָשכן על פני הקרקע, תתפשנה ותאספנה כל הבא אל קרבנה.

הציד הצליח וגם עשה פרי: לפי ראות עיני, נמצאו במכמרות דגים וסרטנים מינים ממינים שונים – כאלף לטראות במשקל.

„תודות לה’“, אמרתי אני עם לבי, „הפעם לא נִגְוַע ברעב“. –

הדגים הורדו מעל פני הספון, אל תא הנועד למענם. החלק הגדול מהם, יבשו בעשן־קטרת – למשמרת, והנותר הוכן לארֻחת היום. –

אחרי כי הוסרו הדגים והמכמרות מהספון, ואחרי כי שאפה מוכנת השאיפה אל אוצר האויר – רוח־חדש וצח הדרוש לצולל, נכון הייתי לשוב לרדת אל לשכתי, בשפטי לצדק: כי עד מהרה נשקע ונצלול אל המצולה; ויהי אך החלותי לרדת, נעצרתי ואשמע קול אחרי מדבר ואומר:

„פקח נא עיניך וראה, אדון אראנאקס, מה נכבד הוא מחזה הים הזה, האם לא תחזינה בו עינינו תכונת חיים נפלאים? אמש – רגע וירדם כמונו. ועתה – כאלו הקיץ משנתו. שא נא עיניך וראה: איכה הנהו מתעורר כחיים חדשים לרגלי קרני השמש אשר יפוזו עליו: הדגים וכל החי אשר בו – הקיצו ויתעוררו לאור מלכת השמים, ישוקו וינועו אנה ואנה לבקש למו טרף, ינהלו ארחות חייהם כבני אדם על הארץ: אחרי המרגוע והנופש יצאו לפעלם ולעבודתם עדי ערב. – אמנם כן! הטבע בידו הנדיבה האציל גם לים – חיים כמו לנו“! במֵי האצעאנען יש זרמי מים ההולכים וסובבים ברצוא ושוב – כמו זרמי הדם אשר בגוית האדם. וכמו שבגוית האדם יש יסוד החום, כן נתן הטבע גם למי הים – יסוד החום, באמצעית המלח וחיתי היציקה המיקראשקאפיות (אינפֿוזארכֿען) אשר בהם. הקיטורים אשר ינדפו מים הצפוני, אם כי שם ערך תועלתם מצער הוא, אבל לאזורים החמים – אצל קו־המשוה (עקוואטאר) תועלתם רבה; כי יסבבו חליפה תמידית: חליפת זרמת מי הצירים (פאלארען) עם זרמת מי אופני־ההפוך (ווענדע־קרייזען); ולבד זאת, שמתי לבי על מפעלות הטבע; אשר זרמי האדים והקיטורים המתנגדים העולים והיורדים – המה כנשימת־האף לים. גם בִינותי בדבר: כי הנטף־מים שהוחם נעשה קל במשקלו, אשר גלל כן ינוח על פני הים ממעל, – ואם יתקרר עד למעלת 3° מהקר, אבל אם יתקרר יתר על מעלת 3°, אז יעָשה קל ביתר שאת ויהיה רק למעלה ולא ירד למטה, ויהי לקרח על פני המים. – כאשר נבא אדון פראפעסאר, אצל ציר (פאליאר) כדור הארץ, אז תחזינה עיניך תוצאות החק הזה לפעלו, ותבין לדעת: מדוע לא יהיה קפאון־הקרח רק על פני המים, ולא במצולה.

בשמעי דברי האלמוני אלה, נוראות נפלאתי, ואומר אל לבי:

„על הציר!? – האם על כנפי רוח יִשָאֵנו שמה?

וידום האלמוני רגעים אחדים, ותתענג נפשו להתבונן על אמריו הטבעיים אשר הציע לפני, אחרי, פתח פיהו ויוסף לאמר:

„בימים ימצאו אוצרות יקרי הערך לאין ספורות. בהם תמָצא מלח בכמות גדולה, אשר לו עלתה בידך להוציאה ולאספה בעֲרֵמה אחת, היה דרוש לה מקום להכילה – ארבע וחצי מילליאנען פרסאות מעוקבות (קוביק מיילען), ואם שטחו אותה שטוח על פני כל כדור הארץ מסביב, אז כסתה אותו במכסה מעובי רום עשרה מעטטר (כחמש עשרה אמה באמת ארשין)!! – ואל תאמר בלבבך, אדון שוחר־הטבע, כי הטבע הפריז על המדה לתת לימים מלח במדה גדושה כזו: הנה המלח יעצור וימעט כשרון מי הים להנָדף הרבה, ויפריע לאויר לשאת על כנפיו האדים הרדופים לעלות ממי הים – הרבה, אשר בהתהפכה למים, הביאו מבול מים וישטפו את האזורים הממוצעים שעל היבשה; ובִין בדבר: עד מה יקר הוא ערך המלח בימים“!

* * *

וידום האלמוני עוד הפעם כמעט, ויעש צעדים אחדים על הספון, וישב אלי ויוסף לאמר:

„ועל דברת חיתי היציקה המיקראשקאפיות, אשר אלפי רבואות מהן יהיו בנטף־מים אחד – ושמונה מאות אלף מהן משקלן מילליגראמם⁶ אחד – גם הנה לא לתהו נבראו, כי תבלענה המלח מהים אל קרבנה ובוראות אדמות־שיד, קאראללען ומאדרעפארען; הנטף־מים אשר הורקו מקרבו חלקי המחצב (מינעראלישע טהיילע) אשר הכיל בקרבו, יתהוה קל במשקלו, יתנשא אל שדרת מים העליונים, יבלע שם אל קרבו מהמלח הנפרד לרגלי התנדפות הקיטורים, ועל ידי זאת יוסיף כובד במשקלו – ירד אל המצולה, ויביא מזון חדש מוכן ליצורי־היציקה הנזכרים. מזה יתהוה, זרם־משנה – העולה והיורד, תנועה תמידית וחיים תמידיים! חיים ארוכים ויותר פרים ורבים מאשר על היבשה – יפרחו בכל קצוי האצעאן. – הים הוא שדה־קטל לפני בני אדם – כאשר אמר אחד המשוררים, אבל הוא כארץ החיים לפני אלפי מיריאדען יצורים – ולפני נפשי“…

בצאת הדברים האלה מפי רב־החובל אלמוני, שֻנה עז פניו, עד כי רחש לבי, רגש מוזר אדותיו. – ויוסף לאמר:

„פה, רק פה הם החיים של ברכה, חיים של אשר ושלום! גם אשפוט לצדק, כי יתכן הוא, ליסד תחת מצולות הימים – ערים שלמות אשר בתיהן יתנשאו כמו הצולל שלי – אל פני הים, לשאוף האויר, – ערים חפשות מקול נוגש! אבל – מי יערוב ערובה ויתקע כף, כי גם שמה בנבכי התהומות, יד השטן לא“…

האלמוני שסע מאמרו בלוית תנועת־יד נמהרה, – ולמען הרחק הרעיון העצב, שאלני:

„אדון אראנאקס, הידעת מדת עמק מצולת האצעאנען?“

„ידעתי, אדון אלמוני, כפי אשר הורו לי המדידות הראשיות אשר עשינו“.

„אולי תאבה להציען לפני, למען אוכל נסותן לעת מצוא“, אמר אלי.

„אחדות מהן הלא הנה“, עניתיו, „בים האטלאנטי הצפוני מצאו המדה הבינונית עד לשמונת אלפים ושתי מאות מעטער (פרסה געאגראפיית תכיל בקרבה 7407 מעטער).

בים התיכון – עד שני אלפים חמש מאות מעטער. המצולות העמוקות ביותר, תהיינה בים האטלאנטי הדרומי על מעלת 35° – מעמק שנים עשר אלף מעטער, ארבע עשרה אלף ושמונים ואחד, גם חמש עשרה אלף מאה וארבעים ותשעה מעטער, ומלפנינו שוחרי הטבע משפטנו יצא: כי לו הישירו כל קרקע פני האצעאן בשטח ישר ושוה, אז הגיע עמק־מצולתו הבינוני לערך שבעת קיללאמעטער“.⁷

„אקוה, אדון פראפעסאר“, ענני האלמוני, „כי אנחנו נוכיח מדת המצולה הבינונית ביתר שאת. ובנוגע אל מדת המצולה – הלזו, – פה על ים־השקט, אראך, כי תעלה רק לארבעה אלף מעטער“.

ככלות האלמוני דבריו אלה, פנה ויתעלם מנגד עיני, וימהר לרדת אל תוך הצולל. חשתי ולא התמהמהתי לרדת אחריו בעד המדרגות, ואדביקהו בהיכל הגדול, אבל עד ארגיעה נתעלם מאתי גם שמה. השרויבע החלה להתפעל, ומחט־המורה (צייגער) הראה מרוצת הצולל עשרים פרסאות לשעה.

ימים חלפו ושבועות נגוזו, ורב החובל אלמוני בקרנו בעתים לא קרובות. ופקידו היה כותב, סופר ומונה כל תהלוכות הצולל, ולכן הצליח בידי, לשום עין בוחנת על הליכותיו.

קאנזייל ונעד־לאנד היו על הרוב אתי. ויספר קאנזייל לרעו נעד־לאנד, את כל הנפלאות אשר ראו עיניו בעת מסענו תחת המים, ויֵצר לציד מאד, ויתנחם על אשר מנע נפשו מלכת אתנו יחד; אבל אנכי נתתי תקוה בלבו:

„אל יצר לך, נעד־לאנד“, אמרתי אליו, „אנחנו גמרנו אמר ללכת עוד הפעם על קרקע הים, ואז תחזינה עיניך את אשר ראינו אז“.

מדי יום ויום נפתחו דלתי חלונות הצולל, ונוכל גם בעתות הלילה לראות לאור העלעקטרי, ולהתענג על הדרת פלאות מסתרי התהום רבה.

בליל 9 שלפני 10 דעצעמבער, ראינו מחזה מרעיש־לב: הצולל פגש מחנה כבד – חיות קטנות, ולרבבות מילליאנען שלהן אין מספר; ונתענג לראות: איכה תשוחנה ותעופנה במרוצה נפלאה בעזרת קני התנועה, איכה תניעינה תשעת רגליהן; ואיכה תרדפנה את צעירי הדגים – וחית מיניהן הקטנות מהן, ותבלענה אותן, ואחרי כן תתהפכנה הרודפות ותהיינה נרדפות ונבלעות־חיים מהגדולות מהן. הצולל רץ בין החיות קטנות אלו, משך שעות אחדות במרוצה נמהרה. המלחים השליכו מכמרותיהם אל הים וידגו מהן אוצר רב אשר לא ימד ולא יספר מרב.

ביום המחרת 11 דעצעמבר, מחזה חדש מרגיז כליות ולב הוצג לפנינו: בעת שבתי בהיכל, ואהי תפוש בהגיון־לבי בספר חכמה שקראתי, עמדו רעי קאנזייל ונעד־לאנד, ובעד החלון נשקפו במצולת הים. – ויפן קאנזייל פתאם אלי ויאמר:

„אולי יאבה רום כבודו לגשת אל החלון רגע אחד, לראות מחזה חדש, אז לא יצר לרום כבודו על אבוד זמנו על זאת“.

„מה אתה רואה קאנזייל“!? שאלתי בחרדה.

„יאבה נא רום כבודו לגשת פה ולהשקיף“, ענני קאנזייל, מבלי הסר עיניו מזכוכית החלון.

חשתי ואגש אל החלון ואשקיף בעין בוחנת הרחק מן הצולל, ובעזרת אור העלעקטרי הנפוץ מהצולל אל המצולה מסביב – ראיתי שמה איזה גוף שחור גדול מאד, ואשפוט לצדק, כי הוא חית־ענק מוזרה, אבל אחרי כי הוספתי להביט עליו בשומת הלב, שאלתי:

„האין זאת אניה?

„אמנם כן“ ענה נעד־לאנד, „הנני רואה אל נכון, כי היא איזה אניה טבועה.“

ואחרי רגעים אחדים נוכחתי לדעת גם אני למגנת לבי, כי לא שגה הציד ברואה, וזאת היתה אניה, אשר לפי הנראה, צללה כעופרת אל קרקע הים, זה מזמן קרוב; עליה שכבו עוד איזו גויות בני אדם המסובכים בחבלי התרנים וימצאו קברם בנבכי התהום רבה.

כנציבי שיש עמדנו נדהמים ונאלמי דומיה, בהביטנו על שבר האניה האומללה הלזו. מה גדול דאבון־לב הרואה מחזה אסון נורא כזה! ומקרים כאלה יקרו ויאתיו בעתים לא רחוקות על הים. וגם לא אחת ולא שתים ראינו במרוצת זמן נסיעתנו: – פה אניות טבועות ובלות משנות־קדם, ושם – נפוצו על קרקע הים: קני־תותח, כדורי־עופרת, עוגני־אניות, כבלי־ברזל ושארי כלי מתכות; כזאת ראיתי אל נכון 27 דעצעמבר, בעד חלון הצולל, – קרוב אצל איי „וואניקארא“ אשר על ים־השקט. –

ראש שנת 1868 הנה זה בא.

ויהי אך השחר עלה, יום 1 ינואר, הופיע לפני עבדי נאמני קאנזייל, ויאמר אלי בדבריו הנעימים לאמר:

„אחשבה אותי למאושר, כי זכיתי לברך את רום כבודו בראש־השנה זה: כי השג תשיג ידו כל משאלות לבבו לטובה!“

„יישר חילך, רעי קאנזייל, יישרך חילך וברוך תהיה גם אתה! אך אנא שא נא לי, כי מאומה אין אתי לשמח נפשך היקרה, ואין לי כל מנחה ותשורה לתת לך.

„אנכי שבע רצון מאד מאד הנני, עם רום כבודו, הוא מנחתי והוא תשורתי“. אמר קאנזייל, וירב אלי ברכותיו עוד עד בלי־די.

נסיעתנו היתה בשלות השקט. יום 4 יאנואר היה לנו לעבור מקום מסוכן מאד: – הוא אשדת לשון־ים טאררעס, הקרובה לימי אייראפא. אמנם בכל־זאת רחש לבי רגשי שמחה, בהעלותי אל לבי: כי קרובה היא לנו ארץ מולדתנו. אבל עד ארגיעה נשבר לבי בקרבי בזכרי, כי לפי דברי רב־החובל אלמוני, אין לנו כל פתח־תקוה לשוב כל ימי חיינו אליה. – אודה ולא אבוש: כי לא פחדתי כל פחד על הסכנה המרחפת על ראשי בנסיעת לשון הים המסוכנה הלזו, אשר בחר לו האלמוני למעבר אל ים ההודו.

המעבר בלשון־ים טאררעס, לא העיר כל פחד בלב הציד נעד־לאנד, ויהי רק מלא רגשי שמחה, על כי יסע הצולל קרוב לימי אייראפא.

לשון ים טאררעס היא מסוכנה מאד לעוברי ארחות ימים, לרגלי אשר במצולותיה ישוטטו צורי מכשול ואבני־נגף הרבה מאד; גם על חופיה ישכנו אנשים פראים הנקראים „אנדאמאננען“ הנודעים לטורפים נוראים וזובחי אדם. על כן היה לנו לפחד פן יכשל הצולל באחד הצורים וישבר לרסיסים ופה נמצא קברנו, או – כי ימצאונו הפראים ויהרגונו. –

חיל ורעדה אחזוני עוד ביתר שאת, בהודעי: שהצולל שלנו הוא בא אל לשון ים כזו המסוכנה ונוראה מכל ימי כדור הארץ: בה טובעו אניות רבות וצללו כאבן במים אדירים. גם בשנת 1840 באו שתי פרעגאטטען בלשון ההיא ותדחפנה על הררי־חול ולא יכלו למוש מהם ימים רבים. –

רב החובל אלמוני ידע כל זאת אל נכון. וגלל כן, בבוא הצולל בין שדרות הקאָראַללען וצורי הים, הלך מעדנות לאט לאט, בשים לב, ורק שוה עם שטח פני המים העליונים.

לרגלי הדבר הזה, יצאתי אני ורעי קאנזייל ונעד־לאנד על הספון, ושם מצאנו את רב־החובל אלמוני עומד בכבודו ובעצמו ועוסק בהנהגת צוללו. בלי תפונה: גם הוא פָחַד פַחד פן יקראנו אסון במקום המסוכן הזה, לכן לא האמין הנהגת הצולל לכל איש בלעדיו. והצולל זָחַל כנחש־עקלתון – ארחות עקלקלות בינות לשדרות הצורים והקאראללען, המכוסים במים.

מכל עברי הצולל גאו המים בשאון דכים בשצף קצף ויהיו כמרקחה. מקולות מים־זידונים ומשברי־ים המכים ומורָקים בראשי הקאראללען המתנוססים פה ושם, חרשו אזנינו.

„אך זה הוא ים, אדון פראפעסאר“, אמר אלי נעד־לאנד, „היש כלי־שיט כזה – כצולל שלנו“.

„בלי שפק, יודע רב־החובל אלמוני כל מעגלי־ונתיבות־הים העז הלזה, אשר הרהיב בנפשו לנסוע בו עם צוללו“. אמר נעד־לאנד, „שא נא עיניך, אדון פראפעסאר, וראה שמה, כמה אלפים צורי קאָראַללען יתנוססו וירימו ראש, ואם יִנָגף הצולל באחד מהם – ישָבר לרסיסים קטנים“.

גם באמת, מצבנו היה ברע, וסכנה גדולה רחפה על ראשנו. מדי רגע ורגע היינו צפויים אלי אסון: כי ינגף הצולל בצור נעלם במים; פחד לבבי לא רמני:

בבוא הצולל קרוב לאי, נדחף על שדרת אבני־ים וינגף בכח־עז ועצום, ואפול על פני. אחרי כי שבה רוחי אלי מפחד־פתאום, נוכחתי לדעת כי הצולל עומד על מקום אחד כנטוע במסמרות בל יצענו, רק – מוטה מעט־מזער במורד – על צלעו השמאלית.

רב־החובל אלמוני ופקידו, חרדו ברצוא ושוב על פני כל הספון, ויבקרו בעין שקופה את גופת הצולל, וידברו ביניהם חליפות בשפתם המוזרה.

אחרי הבקרת, לא נמצא כל נזק בכל חלקי הצולל, ולא נעשה בו כל בקוע או אות לרעה, כי צפוי הברזל אשר כסהו היה עב ועצום מאד! אבל ראה זה אסון נורא, כי לפי ראות עיני, כל תקוה לא נשקפה לנו לצאת משבלת־ים טאררעס הלזו לנצח, – ואחריתנו עדי אבד.

„פחד פחדתי ויאתיני“! אמרתי אני עם לבי, “מאין יבוא עזרנו, לצאת מבטן שאול הלזו?”

בעת ההיא נגש אלי רב־החובל אלמוני ברוח שקטה ונכונה.

„קרנו אסון“? שאלתיו.

„אסון?!“ „כל אסון אין, בלתי עכוב־קטן על זמן קצר.“ ענני.

„הפעם תשגה בשפטך, אדון אלמוני,“ אמרתי אליו, „הדבר אשר לפנינו, יחשב יותר מעכוב־קטן, הטרם תדע, כי אל לשון־ים הלזו לא יבואו זרמי מים ממקומות אחרים, ואם יבואו לעתים רחוקות, אך מעטים וחלשים המה מלהושיע לכליך הצולל לצאת מזה? ואתה תחרף נפשך להשאר על היבשה, למרות נדרך אשר נדרת לבלי היות לך כל דבר ויחס עם אדמת־הארץ.“

„לשוא תוציא משפט מעקל, אדון פראפעסאר,“ ענני רב־החובל אלמוני, „הצולל שלי, יצא על נקלה מהסכנה הלזו! והוא – ישאך עוד לא אחת ושתים, במרחבי מצולות התהום־רבה, לראות נפלאותיהן. עתה היא רק ראשית נסיעתנו, ולבי לא ירחש להפרד ממך במקום הזה.“

„אבל אדון אלמוני,“ אמרתי אליו, „האם לא תתן תודה, כי לא יתכן להניע הצולל ממקום הזה, ומה גם לרגלי כובד משאו הנורא? –

„כנים דבריך, אדון שוחר הטבע,“ ענני האלמוני, „כי זרמי אשדות־מים, קטנים המה במקום הזה; אבל בוא ואראך, מאין יבא עזרי: בעוד חמשת ימים – בתשעה לחדש בערב, ואור הירח ימלא, והדבר הזה דרוש לחפצי – אז יגברו המים להתגאות, עד כי הצולל שלי ילך לבטח דרכו. אם כן אפוא, רק הירח לבדו יושיענו לצאת מזה.“ – כלה האלמוני דבריו, וירד יחד עם פקידו אל תוך הצולל פנימה. –

אחרי עזוב רב־החובל הספון, נגשו אלי רעי קאנזייל ונעד־לאנד.

„קץ הדבר, אדון פראפעסאר, אמר אלי הציד,“ „הננו יושבים על הררי חול וצורי מכשול?“

„אמנם כן, רעי נעד־לאנד,“ „ועלינו לחכות עד יום התשיעי לחדש, עד כי אור הירח יהל במלואו, ואז ירבו המים ויגאו עד כי הצולל יתנשא ממקומו זה.“

„נפלאים דבריך, אדון פראפעסאר! האם הירח יוכל להושיענו ממצבנו הרע? שאל הציד מבלי תת אמון.

„אנכי בל אדע, אבל רב־החובל אלמוני הוא באחת, כי כן יהי.“ –

„האם בבטחונו על הירח, ישב לו רב־החובל בחבוק־ידים ולא יחתור לבקש כל עצה ותחבולה?“ שאל הציד.

„ומה יש פה לעשות, שסע קאנזייל דברי נעד־לאנד, ומה בצע ליגע לריק, אחרי כי אשד המים אשר יגאה ויזרום במלאת הירח יפעל כל הדרוש לחפץ הדבר הזה, ומדוע נחגור שארית כחנו לשוא, במקום שיד הטבע שלטת לתקן המעות לבדה?“ –

נעד־לאנד לא ענה דבר, רק לחץ בכתפיו לרוב הפלאות אשר תשמענה אזניו. ואחרי עמדו רגעים אחדים בדממה, פנה אלי ויאמר:

„שמע נא, אדון פראפעסאר, הכלי־ברזל הזה, לא יוסיף עוד לשוט ולעוף בימים – לא על פני המים ממעל, ולא במצולות מתחת למים. זאת בטח לבי, וגם אתה תוכח עד מהרה לדעת, כי כנים דברי; הבר־אוז, או הצולל הזה, עומד כעת רק להמכר במשקל לסוחרי ברזל־ישן, ולבי ידמה כי באה העת־מצוא להפרד מרענו האלמוני.“ –

„הרף ממחשבת־מפלט, נעד־לאנד“. אמרתי לציד. „היתכן לנוס מהצולל במקום הזה, אשר אנשים פראים ימצאו בו השואפים אל דם? הלא אך אם נפול נפול בידם, נהיה לברות למו; לו היינו קרובים מאנגליא או מפראוואנס, או אז יכולנו לחשוב מחשבות אל המנוסה. אבל במצבנו הנוכחי – אחלה ואבקש ממך לעצור ברוחך ולחכות; כי רק זאת דרושה לחפצנו כעת, להוחיל עוד ארבעה ימים, ואם ישאר הצולל על עמדתו, אז נראה מה יש לנו לעשות“. –

אנכי לא כסיתי מהציד הזמן המוגבל, ברצותי למצער להפריעו מלבצע אולתו בדבר המנוסה; ובנוגע אלי, נוכחתי אל נכון לדעת שבעוד ארבעה ימים, נסעה ונלכה עם הצולל הלזה אל לב הים, יען לא האמנתי שרב החובל ישגה במשפטו, אחרי כי ברורה לו תכונת ימי האצעאנען כשמש בצהרים.

„אם כן אפוא“, אמר הציד, „הלא למצער נוכל בעת הבטלה הזאת, לצאת כמעט על היבשה! – שא נא עיניך, אדון פראפעסאר, וראה: שם, שם יופיע לעינינו אי, ועליו יתנוססו עצים, ותחת דליותיהם הלא תהיינה חיתו ארץ למיניהם, אשר מבשרם נוכל להכין מעדנים לנפשנו: האח! מה תשתוקק נפשי כעת לטעום מציד חית־הארץ! –

„אמנם, נעד־לאנד ידבר הפעם, נכונה“, העיר קאנזייל, “וגם אנכי מצדי לא אמאן לאכול מבשר כזה, הלא קרוב לשני ירחים חלפו עברו, אשר לא ראינו בשר חיתו־ארץ לעינינו! יוכל היות, שרב־החובל יתן לנו הרשיון לצאת על זמן קצר על היבשה, אם רום כבודו יואל לדרוש ממנו זאת“.

„אנכי אדרוש מאתו; אבל אפון מאד, אם יאבה רב החובל תת לנו הרשיון לצאת“. אמרתי אני.

„לנסות דבר, הלא לא יבצר“, אמר קאנזייל, ומה גם כי על פי מענתו אשר יתן לרום כבודו, נוכל לדעת מחשבת לבו על אדותנו – וגורלנו הנכון לנו מידו“. –

חכיתי על עת־מצוא, ואלך אל רב־החובל אלמוני ואגלה אזנו על אדות שאלתנו ובקשתנו.

מה נפלאתי וָאשתומם לראות, כי קבל האלמוני בקשתי ברצון ובאותות חן ואהבה, מפורש יצא מפיו הרשיון, מבלי דרוש מאתי גם מוצא שפתי, כי נשוב אל הצולל. וירב עוד להראות אותות רצון ויצו למלחיו לתת לי אני־שיט טובה ומובחרה אשר בה נעבור אל האי.

ליום המחרת 5 יאנואר שעה 8 בבקר, העתקנו מן הצולל חמֻשים בקני רבה וקרדומות. תלמי פני הים התנועעו לאט לאט כדרוש לחפצנו. אנכי עם קאנזייל החזקנו מוטות־שיט בידינו, ונעד־לאנד עמד אצל המשוט ונסע בין שדרות צורי הקאראללען. ולא יכול נעד־לאנד להרגיע סערת רוחו, וחדרי לבבו קצרו מהכיל רגשי שמחתו, בשפטו: כי שולח לחפשי; ויתהולל כנער קטן מבלי שום אל לבו כי יהיה נאלץ לשוב אל הצולל שנית, ויצחק וידלג כאיל ויקרא בקול:

„בשר! בשר! עד מהרה השג נשיגנו וגם אכול נאכלנו בכל פה! נפשׁנו כבר קצה במאכלי הדגים.., האח, אדון פראפעסאר! לו הצליח בידנו לצלות לנו עתה צלי־אש מבשר חית־הארץ, ונאכל גם אכול ממנו, האח! מה נכבד ונעים היה לחכנו!… אדמה, כי אכלתי אותו בלי חשך… שער בנפשׁך, קאנזייל רעי“, אמר הציד אל עבדי: „כי נתח־טוב מבשר חית הארץ דקור על דקר־נעוץ ממעל לכירה ויתעגל ממעל לגחלי־רתמים, וממשמניו יטיפו נטפי־ציר עלי הגחלים, אשר יהמו כמתלחשים ביניהם… האח! הלא ראש תענוגות בני אדם הוא! מהרו אחי! ודחו נא מוטות־השיט בגבורה ולא בשתי! – חי ראשי, כי לא אוכל נשוא התנהלכם בכבדות!

„כתר נא לי זער, נעד־לאנד“, אמרתי אליו, „לא למותר יהיה, – ראשית כל דבר – לתור ולרגל האי הזה, אם לא תמצאנה עליו חיתו־ארץ כאלה, אשר תבואנה הנה לצוד ציד, ולארוב לאנשי־ציד כמונו היום“?…

„אך! – למה זה תדבר“ אדוני פראפעסאר, כדברים האלה? ולבך ירך כלבב אחת הנשים הרכות? – תנה אמון. כי מנויה וגמורה אתי: להכין צלי־אש ולאכלו בכל פה – גם מבשר הנמר העז, אם לא תבא לידי אחת החיות האחרות!…“

„הנך מפריז על המדה, נעד־לאנד,“ העיר קאנזייל, „ומתהלל רק בפועל דמיונך הכוזב.“ –

„שא נא, קאנזייל נכבד; לא אכזב ולא אשקר, ודברי לא מבטן דמיון־הכוזב יצאו, תנה לי אמון, כי מלא אמלא דברי – אם הרעב ילחצני לזאת! – מהרו נא, הדופו גלי הים במוטות המשוט אשר בידכם, ואקוה כי עד מהרה, כבד אכבדכם בנתח צלי־אש הזה – המוזר בעיניכם.“

אנחנו שקדנו על עבודתנו בחריצות־כפים ובחצי שעה 9 הוגשה האני־שיט אל חוף האי. –

 

פרק טו    🔗

עליצות נפשנו כאשר צעדנו על אדמת האי. – עץ הלחמי הנקרא „רימא,“ והלחם הנאפה מפריו. – הפגישה עם הפראים. – הפראים מתנפלים על הצולל.

מה ינעם לגבר אשׁר ישא עול המאסר כשני ירחים בבית־כלא השט במצולות – לצאת עלי אדמות! שפתי־בשר לא תבצענה לתאר באמר ודברים; ועט־סופר – לא יחרוט בחרט־אנוש – עליצות נפשי אשר פרצה עלי, כָרעתי ואגשש בידי את האדמה אשׁר דרכתי עליה, למען הוכח על אמתתה. ונעד־לאנד נשא רגליו וינקש בהן על הארץ למען צאת משפק־לבו: אם לא יצעד על צפוי־ברזל של הצולל או על מי־הים.

ונושט האני־שיט על החוף ונאסור אותה בכבל־ברזל אל גזע עץ־עב הקרוב, ונלך מהחוף הלאה. –

האי הזה היה שׁמם מכל יושב, ורק פראים יבקרוהו לעתים לצוד ציד. עצי יער־זקן־ושבע־ימים גבוהים ורמים, אשר שיאם לעב יגיע, יתנוססו עליו למכביר, וצמרותיהם המסובכות מעשי עבות, תשוחנה לרוח המנשב. לרגלי עצי הענקים אלה, יצמחו מיני פֿארנקרויט (попоротники), פולים ושארי זרעונים – למרבה.

אנכי עם קאנזייל התענגנו על מחזה הצמחים; ונעד־לאנד פנה לו לבקש עצי־פרי. וימצא עץ נושא אגוזי־קאקאס ויקטוף ממנו אגוזים, ובעוד רגעים, שתינו החָלב העצור במו ונאכל גם אכול החרצנים.

„נחמדים ונעימים! אגוזים נפלאים! מה יערב טעמם לחך! הגד נא קאנזייל הראית מימיך, פרי־נחמד דומה להם?!“ צעק הציד ברגש ששון וענג.

„נעימים וערבים!“ ענה קאנזייל אחריו, „אם כי גם ברחובות קריתנו ימכרו אגוזי קאקאס – בכל זאת, חדשים מקרוב באו מן העץ, לא אכלתי עוד מעולם.“ –

„ומה תשפוט, אדון פראפעסאר, אם נאסוף ונקח אתנו מאגוזים אלה, האם לא יקצף עלינו רב־החובל אלמוני?“ שאל נעד־לאנד.

„אדמה, כי אין לו מה לקצוף ע"ז, ומה גם כי האגוזים נקח ביחוד רק למעננו, כי רב־החובל אלמוני, בטח לא יאכלם.“ עניתיו.

„איש פלאות הוא, באמת! ומדוע ימאן מלאכלם?“ העיר קאנזייל.

„אם לא יאבה לאכלם, לא אתעצב אל לבי! תבא עליו ברכת טוב! אנכי אהיה שבע־רצון אם לא יאכלם, כי אז יוָתר יותר למעננו.“ אמר הציד.

נעד־לאנד אבה לקטוף אגוזים כאלה גם מעץ אחר, אבל, העירותי אני, כי לא לאולת תחשב, אם נכין לנו לצדת דרכנו גם מפרי עץ־הדר אחרים.

* * *

„בצדק ישׁפוט רום כבודו,“ אמר קאנזייל, ואדמה כי דרוש הוא לחלוק האני שיט לשלש מחלקות: האחת על פרי קאקאס, השניה על שארי פרי־עץ, והשלישית – על בשר חיתו יער; אבל צר לי כי עד הנה לא הופיעה לפנינו כל חיה. גם מי יודע, אם תבא לידנו?“

„אל תאמר נואש, רעי קאנזייל.“ אמר הציד, „חכה, והכל יהיה.“

„הבה נלכה נא, רעי, הלאה,“ אמרתי אני, אבל – בשום־לבב: יען כי אם גם האי הזה שמם, לפי ראות עינינו מכל יושב, בכל זאת אמנם, קרוב הדבר להאמין, כי נוכל פגוש אנשים פראים אשר לא תחוס עינם עלינו…“

„אשר יזבחונו לשׁדים, ויאכלו מבשרנו וישמיעו: אַם, אַם, אַם!“ שסע הציד דברי וינקש בשניו, „חלילה לי מתת לאחד מהם בשרי לטעם לחכו, וטרם יגש אלי – חיים אבלעהו!“

„אלהים עמך גבור־חיל!“ האם כאחד הפראים – אוכלי בשר־אדם הנך?“

„ברגע הנוכחי, הבה תנה לי, ולא אקוץ גם בבשר־אדם“. אמר הציד.

„ראה נעד־לאנד, הלא תפיל חתיתך עלינו!“ אמר קאנזייל, „אם כן אפוא, לא ארהב עז מהיום לישן אתך בתא אחד. כי ירא אנכי אותך, כי תעשה נבלה אתי בעת שנתי, וכאשר איקץ אראה ואוכח כי אכלת חצי בשרי; ורום כבוד אדוני; ימצא, החצי עבדו וחצי בן חורין…“

„אל תירא קאנזייל רעי, אותך לא על נקלה אאכול, יען אהבתיך, אם לא כי רעב גדול יציקני, עד כי אקחך לברות לי.“

בעוד אשר דברנו ככה בינינו חליפות דברי שחוק ולצון, באנו עמוק עמוק אל תוך היער ונלך בין עציו הצפופים.

„ראו נא, ראו!“ קרא נעד־לאנד בעליצות נפש, „ראו נא עץ הפלאות הלזה! כמה ככרות־לחם ישא עליו!“ –

ונשא עינינו, והנה עץ רם ונשא יתנוסס לפנינו. העץ הזה היה „עץ הלחמי“ אשר המאלאַאים יקבוהו בשם „רימה“ גבוה – כארבעים רגל. מבין עליו הירוקים הציצו פֵרות כדורים גדולים בפנים שעירים (רויהיג) – בעלי צלעות שש. העץ הזה עושה פרי־לחמי במשך שמונת ירחים, וימָצא – רק בארצות החסרות שדי תבואות. –

„אבל, הלא דרוש לנו לטעם הלחם הזה?“ אמר נעד־לאנד בלב נכון. –

„לא יתיצב איש להפריעך מעשות זאת.“ אמרתי אליו, „אכל ככל אשר תאוה נפשך!“

ולא אֵחר הציד לאסוף בחריצות־כפים מפרי עץ הלחמי, ולהצית אש בעזרת זכוכית השרפה (ברעננגלאז) – בסבך־יבש, ויקח אבנים אחדות – וישטח להן שטוח בתוך האש:

„היום נתעדן ונתענג בארחת־צהרים נעימה!“ קרא נעדלאנד בעת אשר ערך פתיתי לחם־העץ על האבנים השטוחות החמות; הפתיתים התאדמו עד מהרה ומתוכן התראה בצק־לבן; הלחם נאפה כדרוש לחפץ, ונאכל אותו בכל פה, ויהי מעדנים לנפשנו.

ויהי כאשר אכלנו ושבענו, ונקם לשוב דרכנו, לקח נעד־לאנד אתו מפרי לחם־העץ, וראשית כל דבר, הכין לו – שאור מבצקו ואנכי עם קאנזייל אספנו לנו משארי פרי עץ־הדר, ונבוא בשלום אל החוף, ונושט האני־שיט אל הים ונשב אל הצולל.

ליום המחרת 6 ינואר, השכם בבקר, עברנו עוד הפעם אל האי, ומגמת פנינו היתה לצוד ציד־חיה להשביע נפשנו השוקקה – מבשר־תאוה הלזה, ויהי כאשר יצאנו על האי, ונפגוש על שפת יאר אנשים דיגים, אשר לא נתנו לנו לגשת אליהם – ויתחבאו. בלכתנו ביער הצפוף נצבנו עומדים על שפתו לשמוע זמירת כנף־רננים ולהתענג ביפי תארי מיניהם השונים, שמה היו צפרי ההָבְנִים (פאפאגייען), קאקאדען, פאראדיזען. וכדומה; ונור אל אחדות מהנה, ונצלה אותנה על חנית־ברזל ותהיינה לברות לנו.

„הפעם – יחסר לנו רק בשר הולכי על ארבע,“ אמר נעד־לאנד צפרים, הלא הנה רק כמפתח לדלתי־בטני, ורק הבל הנה, ולו המתי חיה כזאת אשר מבשרה נוכל להכין לנו כדורי בשר־כתות, מה נחמד ונעים היה!“

ההשגחה תשביע לכל חי רצון. ונעד־לאנד בלכתו הלאה ביער הצפוף הצליח ויור אל חזיר מיער (ווילדעס שוויין). וקאנזייל הרגיז עדר מחיתי ארנבת וימת אחדות מהנה. על הארוחה הראשונה היה לנו די והותר, ונשב אל החוף, ונצית שמה אש, ועד מהרה הוכנה ארחתנו הנעימה, ונתענג בתענוג אכול, כעל שלחן מלכים. –

אנחנו טרם כלינו אָכול, והבשר עודנו בין שנינו, ואבן גדולה התנפלה לרגלינו. הדבר הזה הפיל חתת עלינו.

„האין זאת, אחת מאבני אלגביש, אשר תפולנה לעתים מאויר השמים?“ אמר קאנזייל:

אבל עד ארגיעה – והנה אבן שניה זורקה, ותשלך מיד קאנזייל שכִינו אשר אחז. כחץ מקשת התעוררנו ונקם ואיש נשקו בידו.

„השקטו נא“, אמר נעד־לאנד, „בלי תפונה, מעשה ידי הקופים הוא, אשר ישליכו באבנים“,

„תשגה בשפטך, רעי נעד“, אמר קאנזייל, „לא קופים – בלתי אנשים פראים המה! ושאו נא עיניכם וראו, איכה הולכים גדודים לקראתנו – הלוך וקרב.“

ונמהר אל החוף, ונרד באני־שיט אשר לנו.

כעשרים פראים חמֻשים היו, אשר הגיחו לקראתנו איש קשתו וקלעו בידו – משליכים באבנים ומורים בחצים. ונעד־לאנד לא שת לבו אל זאת ויאסוף כל הנותר מבשר־הציד ויפן מהפראים בנשאו חזיר מיער בימינו וארנבת בשמאלו; בבואנו אל החוף, שַׂמנו רגלינו כאילות, ונקפוץ על האני־שיט, ונשב אל הצולל. כחמשים פראים דלקונו והמים עד צוארם הגיעו.

כחלוף רבע השעה, כבר היינו על הצולל, חשתי ללכת אל רב־החובל אלמוני, ואגיד לו, כי אנשים פראים יבאו עלינו – על הצולל.

„ומה בכך“? ענה רב החובל,“ לבך אל ירך.

„למה תאמר כן, אדון אלמוני? הלא במחנה כבד ילכו?!“

„וכמה הם בערכך?“

„כמאה איש.“

„לבבך אל ירך, מזנבות האודים העשנים האלה, אדון שוחר הטבע, – לא מהם ולא מהמונם, גם אם כל פראי המקומות הקרובים יאספו ויצאו לעשות קרב עם בר־אוז הצולל שלי – כל מורא לא יעלה על ראשך!“ –

אנכי לא פציתי עוד פי, ואעל על ספון הצולל; ולתמהון לבי לא התראו הפראים, והלילה חלף עבר בשלות השקט.

בשמיני ליאנואר בבקר, יצאתי על ספון הצולל, וארא: והנה על חוף האי התאספו כשש מאות פראים. ורבים מהם התקרבו אל הצולל עד כי יכולתי לראותם עין בעין.

הפראים אלו, היו „פאפואזען“; תאר פני פראי השבט הזה, יפה הוא: בעלי קומה וחזקים במבנה גום. שערותם צבועות בצבע אדמדם. כלם היו עירומים ובידיהם ועל כתפיהם נשאו קשתות וקלעים; ביניהם נמצאו גם נשים. שרי צבאם נשאו על צוארם חרוזי פניני־זכוכית. הפראים הקיפו ויצורו על הצולל מסביב כל עוד שהיה מגרעת המים (עבבע), ובבוא עת גאות־המים (פֿלוטה) – התרחקו. –

ויהי בערב, והפראים נראו שנית, ויבואו אל הצולל, בעשרים צִנות⁸. ויחלו לירות בחצים על הספון. ואחשוב לצדק כי רעה נגד פנינו.

„יקחך אפל!“ צעק קאנזייל, החצים כברד יפולו, ומי יודע אם לא חצי רעל המה?!“

ויפן קאנזייל וירא, והנה פרא אחד העומד קרוב אליו כעשרה צעדים – מעורר קלעו להשליכו אל נפשו.

„כפשע ביני לבין המות!“ צעק קאנזייל, ויחטוף כרגע הקנה רבה מידי ויכוננהו לירות בו אל רודפו. אנכי אביתי להפריעו מבוא בדמים, אבל כבר נשמע קול היריה, והילקוט־עץ אשר תלה על זרוע הפרא, התפוצץ לרסיסים, מבלי שאונה לפרא כל נזק מאומה.

ברגע זה, חשתי לרדת אל רב־החובל אלמוני, למען ימהר ויקדים פני הרעה והסכנה המרחפת על ראשו. –

„אדון רב־החובל!“ קראתי בבואי אל לשכתו, „הלא הפראים כתרונו בכלי־שיט שלהם, ויצורו עלינו כמה מאות איש?!“

„מה תבשרני, אדון פראפעסאר?“ באו בכלי שיט שלהם?“ שנה רב־החובל אלמוני ברוח שקטה. „בנוגע אל נפשנו, כל רעה לא נשקפה לנו מהם, אדון שוחר הטבע; רק אצוה לסגור דלת הספון; אנכי לא אחפוץ להרוג בהם. יחיו למו בחיים ושלום…“

רב־החובל לא קם ולא זע ממקומו, ויתן אות טעלעגראפית למלחיו עושי רצונו.

„הדלת נסגרה, אדון פראפעסאר, ועתה אין כל סבה לפחד. הפראים לא יוכלו בחציהם וקלעיהם להסב נזק לגוף הצולל.“ אמר רב־החובל אלמוני.

* * *

„אבל, אדון רב־החובל,“ אמרתי, „הלא ביום מחר, לעת כזאת, נאלץ לפתוח הדלת למען שאוף אויר חדש אל מוכנת אוצר־האויר, ואם ימצאו אז הפראים על ספון הצולל, הלא על נקלה יוכלו לרדת אל תוכו? –

„ינסו נא לרדת…“ ענני רב־החובל וישסע דבריו וידום, ואנכי הלכתי אל תא משכני, אשר שם חכה עלי קאנזייל, וישתוקק לדעת; איכה יתנהג רב־החובל אלמוני – למען הצל את כלי צוללו מידי הפראים.

„רעי!“ אמרתי אליו, עלינו להשליך יהבנו, רק על האיש המנוסה והחכם הזה – על רב־החובל אלמוני.“

„אולי תִדָרש לרום כבודו לעזרתי?“ שאל קאנזייל.

„יישר חילך, רעי, לא תִדָרש,“ עניתיו, „לך ושכב, וערבה שנתך!“ –

אחרי צאת קאנזייל למנוחתו, אביתי גם אני להנפש ולישן, אבל קול שאון הפראים אשר על הספון, הפריעו תנומת עפעפי, ואקום בשעה 6 בבקר. דלת הספון היתה סגורה.

ביום ההוא 8 יאנואר היתה נכונה גאות המים (פֿלוטה) להתגבר, ובעזרתה – היה נועד הצולל להנתק מהררי החול והצורים. בחצי שעה שלישית אחר הצהרים, הלכתי אל ההיכל הגדול, ועד מהרה רחש לבי שהצולל שלנו יחל להתנועע.

בעת ההיא בא רב־החובל אלמוני שמה.

„עד ארגיעה – נעתק מזה,“ אמר אלי. וכבר נתתי צו לפתוח דלת הספון.“

„והפראים?! הלא יוכלו לרדת אל תוך הצולל ולעשות אתנו כלה?“ –

„אדון פראפעסאר,“ אנה רב־החובל, „פתח הצולל יוכל להיות פתוח, ובכל זאת – לא בכל עת יבא איש אל תוכו פנימה.“

משתאה עמדתי ואביט עליו, ויהי בעיני כמצחק.

„האם לא תמצא, אדון פראפעסאר, פתרון החידה הלזו?“ שאל אותי, – אם כן אפוא, בוא נא אתי ואראךך כרגע.“

ואלך אחריו אל סֻלם הראשיי. שמה כבר נמצאו רעי, קאנזייל ונעד־לאנד; וישתוקקו לראות איכה יפתחו המלחים – הדלת.

ויהי אך הסבה הדלת על צירה ותפתח, והנה קול שאון הפראים התפרץ, נורא מאד, ופראים רבים עם פני להבים הביטו אל תוך הצולל. וינסה אחד מהם לצעד על אחת מדרגות הסלם; אבל – אך נגע ידו אל מוט מעקת הסלם, – כהנדוף עשן נִדָּף ויקפוץ לאחוריו – בכח נסתר ונעלם, ואנקת־חלל איומה התפרצה מגרונו. – אחרי כן נסו עוד אחדים מהם לצעוד על המדרגות, ותהי אחריתם כמוהו.

והציד נעד־לאנד אבה לקחת מהם נקם, וישנס את מתניו ויחגור עז לעלות ולרדוף אחריהם, אבל – אך נגעה ידו במוט הסלם והנה זורק גם הוא בכח אמיץ וחזק.

„יקחך אפל!!“ צרח בקול מר, מכאב לב, „הוכיתי מחזיז רעם! מלאכי בלהות שפונים וטמונים במדרגות!“

דבר נעד־לאנד וזעקותיו, פתרו לי החידה אל נכון, ואבין: כי מוטות הסלם עמוסים היו בכח עלעקטרי, והכח הזה כמו זר נחשב בעיניו. כל הנוגע במוטות ההם ירה יירה וירגיש רעידה עצומה וכאב גדול בכל קצוי גוו.

אז התמלא שחוק פינו על האיש גבור־ציד נעד־לאנד…

„הראיתם, החדשות והנצורות אשר המציאו בני הדור החדש!“ הוסיף הציד לצעוק, „מי יודע מה ימציאו עוד בערמותיהם? דור דעה, הדור הנוכחי!“

אי־הצלחת הפראים המנסים הראשונים, הפילה אימתה ופחד על הנשארים וינוסו לנפשם מן הצולל, אשר בין כה וכה – התנשא לרגלי גאות המים אשר התפרצה, ויפרד ויצא מלשון־ים טאררעס – בשלום.

 

פרק טז    🔗

הצולל ישוטט במצולה מוארה. – רב־החובל אלמוני יאסרנו בתא־הכלא. – הננו הולכים על קרקע התהום אל שדה קברות. – קבורת אחד ממלחי הצולל.

בצאת הצולל מלשון־ים טאררעס – צלח דרכו מערבה, וביום 13 יאנואר נראו ראשי ההרים אשר על האי „טימאר“ אשר שמה אנשים פראים אוו למושב למו – ושבטם יכונה בשם „ראדזש“. הפראים בני השבט הלזה, יש להם קבלה מאבותיהם ויתיחשו כי יצאו מחטר חיתי הקראקאדילען, ובזאת יתימרו… ולרגלי הדבר הזה יוקירו ויכבדו את הקראקאדילען – יתאמצו בכל עז להפרות ולהרבות אותם, – יאכילום וישקום, ויהיו עלימו סתרה: אשר לא יאונה להם כל רע, גם – לעתים לא רחוקות, יתנו להם נערות צעירות – לברות למו… ואוי לו לאיש, אשר יהין להרוג אחת מהחיות המשוקצות ההן.

אך הצולל לא פגש גם אחד מהקראקאדילען, ונסע ונלך בשלות השקט.

בליל 16 יאנואר עבר הצולל מים רבים המלאים מחיתו־ים המאירות באור פאספארי. האור הנפוץ מהם הכה בסנורים עיני המביט עליהן. וגויותיהן הבריקו ביתר שאת, בעת נגעו בצפוי ברזל הצולל. בתוך המים המוארים, התראו לעתים מסלות־בהירות רבות אשר נדמו לנהרי בדיל מהותך.

„אולי יאבה רום כבודו לפתור בחסדו: מי ומי הנה החיות מאירות אלה?“ אמר קאנזייל. ואחריו מלא גם נעד־לאנד וידרוש מאתי להגיד לו פשר דבר על אדותן.

„החיות ההן,“ אמרתי לרעי, „קטנות ומצערות הנה למאד, עד שכמעט לא יתכן לראותן בעין ערומה בלי קנה „המיקראשקאפ“; הנקודות קטנות אלו, שהרכבתן היא מחלקי חומרים מאירים, ולהן שפמים דקות, תהיינה פה רבואות מיליאנען אין־מספר, והאור אשר תפיצנה, הוא אור פאספארי הדומה לאור התולעת המאירה (יאהניס־ווארם) אשר על היבשה.

„שאו נא עיניכם וראו, איכה תאורנה!“ אמר ענד־לאנד.

האור הזה התלהב עוד ביתר שאת מן חיתי „מעדוזען“ – מכוכבי־הים, מתאני־הים ושארי חיות מבריקות. משך שעות אחדות, עבר הצולל בין משברי־ים מאירים כאלו. פה ראינו כמראה־אש־לילה, דעלפֿהינען מהירים בשחיתם או חזירי־הים, חיתי „קלאאונען“ אשר לא ייעפו ולא ייגעו, חיות חרביות המבשרות עתידות הסער הנקרא „אוראגאן“⁹ אשר התקרבו אל הצולל וינקשו בזכוכית החלונות בחניתותיהן הנוראות וקרוב אחריהן, התראו דגים קטנים למכביר. דגים קרניים – אשר חולית שדרתן היא מחומר קרני –, דגי „קאפריפען“, דגים בעלי אף, ולמאות שארי מיני דגים. כל אלה שרצו וירמשו, רגשו וישוקו בתוך האור הבהיר, וישימו את הים כמרקחה…

מחזות הים – מרהיבי עין היו. ולפי העתק מסענו הלאה, כן ראינו והתענגנו על מחזות נפלאים־חליפות. עתות הימים חלפו ותעופנה ביעף, עד כי החדלתי מלמנות את מספר הימים. והציד נעד־לאנד דאג על ארחנו ארחת־תמיד. ובראותו מראש, כי בשר ציד חיה מהאי, הולך וכלה, חשב חשבונות רבים מי יאכילנו בשר, והגה ברוחו הקשה, ויחפש עת־מצוא לצוד עוד ציד להביא. קאנזייל לא גרע עיניו ולבו מלהתבונן על פלאי הים ונפלאותיו במצולה; ואנכי הגיתי בקריאת ספרי חכמה, ונסע שלוים ושקטים מכל מקרה ופגע. והנה לפתע פתאם, ענין אחד הרגיז אותנו: –

יום 18 יאנואר בבקר עליתי על ספון הצולל – בעת אשר פקיד רב־החובל – כדרכו יום יום – עולה ומבקר פני הים; ואשפוט לצדק כי גם היום אשמע אותו מדבר ואומר המלות: „אין כל חדש“, אבל הפעם הביע מלות אחדות, אשר לא ידעתי שחרן. עד ארגיעה, הופיע רב־החובל אלמוני על הספון, וקנה הצופה בידו, וישקף בעדו בשום לב על שטח פני הים – הרחק. וידבר עם פקידו חליפות בלשונם המוזרה כאלו התוכחו ביניהם על דבר־מה, ועל פני האלמוני נראו עקבות אי־מנוחה. וילך הלוך ושוב על פני הספון, ולעתות – התיצב בזרועות חבוקות על חזהו ויבט בעין־חודרת – על פני הים.

מה זה יראה שמה על פני ים הרחבים אלה? – לא יכלתי הבין, ולמרות שקידתי ולטישת עיני, לא ראיתי כל מאומה.

הפקיד הוסיף שנית לקחת הקנה צופה וישקף בעדו על הים. וירץ רצוא ושוב ולבו הולך וסוער.

„מה זה, ועל מה זה, כל החרדה הזאת?“ אמרתי אני עם לבי.

זמן רב עמדו כן בצפיתם חליפות, על פני הים, ואנכי, בין כה וכה, חשתי וארד אל לשכתי ואקח הקנה־צופה שלי, ואפן ואעל על ספון הצולל, ואכוננהו – אל העבר אשר הביטו עליו רב־החובל אלמוני ופקידו. אך טרם שמתי עיני אל קצהו, והנה חטוף נחטף הקנה־צופה מכפי – כחץ מקשת…

ואשא עיני וארא, והנה האלמוני לקראתי, עז פניו שונה, מנחיריו יצא עשן, עיניו מזרות זיקות זעם ואימה, גבות עיניו סמרו, אגרופיו נכונים למהלומות, וראשו נטוי לאחוריו – וארא בעליל כי נכון הוא כמעט לשסעני, אבל אחרי רגע באפו הנורא, נח וירגיע זעפו, ויאמר:

„אדון אראנאקס! אבקש ממך למלאת רצוני!“

„הנני בכל לב להכָנע ולמלאת כל הנחוץ ודרוש למענך, אדון רב־החובל“, עניתיו.

„זה הדבר: – כי אתה ושני רעיך תאסרו בכלא זמן ידוע…“

„אם דרוש הדבר לחפצך נכָנע, מבלי המרות רצונך מאומה. עשה ככל אשר תכיר לדרוש ומועיל,“ עניתיו.

וארד אל לשכת קאנזייל ונעד־לאנד, והודעתי להם את הדבר. וארבעה אנשים מלחים כבר עמדו נכונים אצל מזוזת הפתח. המה – הנחונו ויביאונו אל תא־הברזל, אשר כלאונו בו בתחלה – אז בלילה הראשון.

„נחמד ונעים!“ קרא נעד־לאנד בבואו פנימה אל חדר־הכלא,

„פה גם ארחת הבקר כבר ערוכה לפנינו.

גם באמת עמדו על השלחן קערות אחדות.

קאנזייל נגש אל השלחן, ויאמר: הבה נאכל ונסעד לבבנו, כי מי יודע מה ילד יום?“

ונסב ונשב אל השלחן ונאכל לשובע נפשנו, וכחלוף רגעים אחדים והנה תרדמה גדולה נפלה פתאם על נעד־לאנד וקאנזייל, ויישנו: גם אנכי – למרות כל עמלי שעמלתי והתאמצתי לבלי לישן, לא עלתה בידי להחלץ מחבלי שנה אשר התקיפוני וארדם בתרדמה גדולה, ואני טרם סגרתי שמורות עיני, התבוננתי בדבר, כי שמו בצדיה סמי־תרדמה במאכלנו…

בהקיצי ליום המחרת, הרגשתי בנפשי, כי הנני בריא אולם, אבל נוראות נפלאתי, בראותי כי הנני בלשכת משכני. על נקלה היתה לשער: אשר בעת שנתנו העצומה, נשאו אותי ואת רעי, קאנזייל ונעד־לאנד, אל תאי משכנותינו.

* * *

יען כי כל חדש לא נראה בצולל, יצאתי ואעל על הספון – לשאוף רוח־צח. שמה כבר נמצאו שני רעי; קאנזייל ונעד־לאנד, ויחכו עלי. –

„מה מליל, רעַי?“ שאלתים. איכה ישנתם?“

„מתוקה וערבה היתה שנתנו!“ ענה נעד־לאנד, „אבל תם אני ולא אדע: מדוע בהקיצנו ראינו – והננו בחדר משכננו? מה זה יעשו אתנו? – נבער אנכי מדעת! רב החובל אלמוני מפליא פלאות.“ –

„חכה, נעד־לאנד, ובמרוצת הזמן יפתרו כל החידות.“ אמרתי אליו. הצולל הלך דרכו, בעת ההיא, בשלות־השקט. בשעה השניה שבתי ואבוא אל ההיכל פנימה והחלותי לשקוד על ענינַי; פתאם נסבה הדלת על צירה, ורב החובל אלמוני הופיע לפני, ואשתחוה ואדרוש בשלומו, ואאסוף גליוני מכתבי, בשפטי לצדק, כי רב החובל לא ימנע מלבאר לי כל המעשים אשר נעשו בלילה החולף, אבל, הוא – כל הגה לא הוציא מפיו.

בהביטי מבלי משים על עיניו, ראיתי – כי אדמדמות הנה, וחזות פניו ענתה בו כי הוא עיף ויגע – כאלו היה ער כל הלילה. על פניו נראו עקבות עצב ותוגה. – פתאם נגש רב החובל אלי ויאמר:

„אדון שוחר־הטבע, לבבי ידמה: כי גם רופא (דאקטאר) הנך?“

„אמנם כן, הייתי בתור רופא אצל בית החפשית ותעודתי היתה לשקוט על מזור ותרופה למיני מחלות אחדות.“ עניתיו.

„באשרי! יגל לבי בישועתך הנשקפה לי, אדון פראפעסאר“. אמר רב החובל אלמוני. „יען כי בצולל שלי. ימצא אחד ממלחַי אשר יחלה“ הטיבה ברצונך, אדון שוחר הטבע, ללכת אתי ותבקרנו, ואם יש תקוה – תחיש לו עזרתך!“

* * *

„בכל לב ונפש, הנני למענך, למלאות כל משאלותיך.“ אמרתי אליו.

„אם כן אפוא לכה נא אחרי!ׅ“ –

ויובילני האלמוני אל המכפלה התחתונה, ויפתח דלת אל תא אחד הנשען אל בית המלחים והחובלים.

ערש־דוי עמדה בתא, ועליה – שכב איש חולה, שנותיו כארבעים ויהי נפצע בראשו בפצע וחבורת־מות. גלגלתו רוצצה ומוחו נפגע….

„מה היא סבת הפצע?“ שאלתי את רב־החובל.

„למה לך לדעת זאת?… הלא אנכי לא אדרוש מידך, בלתי כי תאמר: אם יש תקוה להמציא לו מזור ותרופה?“

באשר לא חפצתי להעציב רוח רב־החובל, עמדתי מחריש רגעים אחדים ואדום. ובזאת הראיתי לו לדעת כי לא אוכל תת מענה מנַחמת. –

„אמור נא, אמור, אדון פראפעסאר.“ אמר אלי רב־החובל אלמוני. „החולה לא יבין שפת צרפתית.“ –

„רק עוד שעות שתים, יש לו לראות באור החיים.“ עניתיו.

„האם אין כל עצה ותחבולה להצילו מרדת שחת?“ שאלני רב־החובל, בדאבון־לב ורוח סוערה.

„אין כל!“ עניתיו.

ויחבוק רב החובל את כפיו. ונטפי דמע זלגו על פניו.

„לך לך לשלום, אדון אראנאקס!“ אמר אלי, אחרי הרגיעו רוחו כמעט.

ביום המחרת. עליתי עוד על הספון, שם נמצא רב־החובל אלמוני. ויהי כאשר ראה אותי שאלני לאמר:

„אדון, שוחר הטבע, האם לא תאבה אתה ושני רעיך. לקחת חבל בנסיעת־רגלי תחת המים?“

„כמוני כרעי, נגילה ונשמחה יחד לארח לחברתך“, עניתיו.

„אם כן אפוא, היו נכונים, וצוו לתת לכם כלי הברוסטלאטצען.“

ואמהר לקרוא רעי, ואספר להם הצעת רב־החובל, ויאותו שניהם לארח אתי. ונמהר ללבוש הבגדים אשר יגינו בעד חדרת המים – ואת כלי מוכנות האויר לנשימה, ובחצי שעה התשיעית, ירוד ירדנו מהצולל בלוית רב החובל אלמוני ושנים עשר איש מאנשי מלחיו – אל קרקע הים, אשר לא היתה הפעם – אדמת־חול, כי אם – קאָראללית.

ונלך הלוך על שדרות קאראללען. הדרך היתה שנונה ומסובכה מסבכים צפופים העמוסים מפרחים נחמדים עם כוכבים קטנים המפיצים קרני־אור. בלכתי דרך יער הקאראללי הלזה, לא אחת ושתים שכחתי כי הנני במצולת הים, ואשפוט לצדק, כי הנני הולך בפרדס מפואר שעל היבשה, ואושיט ידי לקטוף זר־פרחים־יפים הנהדרים בשפמים ענוגות ורכות; פרחים רבים, כבר נתפשטו מכליותיהם בעוד שרבים היו עצורים וכמוסים עדנה בכליות פנימה. דגים קלים רגשו, רמשו ויעופו בסבך הזה כצפרים עפות. ויהי אך נגעה ידי כמעט אל אחד הבעלי חיים קלי־המרוץ אלו, ויתהפך הכל כרגע: כל זר־לבן התאדם, הפרחים נעלמו, והסבכים התהפכו ויהיו לגבעות־סלע קטנות מעולפות במכסה שיד…

על מקום כר־נרחב שבין הסבכים, ראיתי והנה גל קאראללען שבורים מתנשא. ועל ראשו יתנוסס צלב (קרייץ) קאראללי, אשר לפי ראות עיני, היה מעשה ידי אדם – מלאכותי.

רב החובל אלמוני נתן אות בימינו. ומלח אחד נגש צעדים אחדים מן הצלב ויחפור בו עמוק במעדר אשר בידו. הפעם נוכחתי לדעת: כי על שדה־קברות שעל קרקע הים הננו. אשר שמה קברו אנשי הצולל את מֵתיהם. ובכן אנה הזמן לידנו לראות קבורת המלָח אשר נפצע מוחו וימת אמש.

כחלוף שעה אחת, היה הקבר פתוח, וגוית המת הורדה. וַנִכְרַע כלנו על ברכנו, ונשפוך צקון לחש בעד נשמת המת, ואחרי כסות הקבר, שבנו אל הצולל, ובעוד שעה – הייתי כבר בתא משכני, פשטתי את מעילי וכלי המוכנות, ואעל על ספון הצולל, ושם מצאתי כבר את רב־החובל אלמוני.

„לפי הנראה, הובל לקברות־הקאראללען, האיש הלזה אשר מת אמש?“ שאלתיו.

„כן הוא, אדון אראנאקס,“ האומלל הלזה ינוח שמה, נשכח מלב כל חי, רק לא – מלבבנו, אשר בבוא עת פקודתנו מאת ההשגחה, גם גויותינו תמצאנה שמה מנוחתן כבוד….

 

פרק יז    🔗

נסיעת הצולל על ים ההודו. – הצפור אלבאָטראַס. – שבלולים־תרנים. – נסיעת־החלב. – הננו קרואים ע“י האלמוני על האי „ציילאן“ לצוד פנינים (פערלען). אופן ציד־הפנינים. – הננו הולכים על קרקע הים רגלי. – באנו שמה אל מערת האלמוני וסרטן הפניני שלו. – ציד הפנינים ע”י איש הודי. – תנין „אקול“ מתנפל עליו ודרך הצלתו. – ספוג הים. –

אחרי קבור גוית המלח המת, על שדה־קברות הקאראללי, שָׂם רב החובל אלמוני אל ים ההודי פני מסעו. הצולל הלך כמעט כל העת – תחת המים. וָאוכל לשקוד בשלות השקט על קריאת ספרי חכמה בבית עקד הספרים, ולחרוט עלי גליון את כל התלאה והמקרים, החדשות והנצורות אשר נקרו ויאתיו על הצולל. ובכל עת אשר התנשא הצולל על שטח פני הים ממעל. עליתי על הספון לשוח עליו, לשאוף רוח־צח ולהתענג במחזה־שדי ונפלאות הים. בעת נסיעתנו על פני ים ההודי התענגנו במחזה צפור־הים היפיפיה, הנקראת „אלבאטראס“.

הצפרים ההן תחיינה חיי הבדידות. תתרחקנה הרחק מאִיי היבשת ותנוחנה להנפש על פני גלי הים. צעקת הצפור אלבאטראס בלתי נעימה ולקול צעקת החמור דמתה. בין הצפרים אלו התראו לעתים גם הצפרים הנקראות בשם, „פֿרעגאטטען־מהירות“, הֵנה חטפו במהירות נמרצה – דגי הים מעל שטח פני הים, גם – הצפרים „פֿאעטאנען“ וביניהן נמצאו עם זנבות אמוצים – גדולות כיונים, ונוצות לבנות המוריקות צבעי שושנים – תכסינה גויותיהן, וכנפיהן שחרחורת; אבל ביתר שאת התענגנו על מחזה האלבאטראסען אשר עפו ממעל לשטח פני הים, ובעינים בוחנות וחודרות הציצו לבקש טרפן.

וכאשר הצולל עשה לעתים מהלכו תחת המים במצולות, אז השקפנו בעד החלונות־זכוכית ונתענג על מחזות דגים נפלאים שעות אחדות. פה ראיתי דגים רבים אשר עד היום ההוא לא אנה המקרה לידי לראותם. גם – לא ראיתי מימי ציורי תבניתם בספרי הצאאלאגיע. ראינו מין דג הנקרא „העלמאן־ארך־האף“; לו אף (רוססעל) ארוך כתבנית החליל (פפֿייפֿע). הדג הזה, כלכלת מזונו היא מרמשים ויתושים (אינזעקטען), ונשקו – תמיד אתו: כאשר יצא לו לצוד ציד היתושים, הוא מרחף על פני שטח הים וחופש ובודק לטרוף היתושים אלה אשר יעופפו ממעל למים, וימית אותם על ידי שיטיף במו נטפי־מים היוצאים מאפו הארוך.

בעת ההיא אשר שמנו השקפתנו על חיתי־הים שונות, עשה הצולל מהלכו 1200 ווערסט במשך 24 שעה, וביום 24 יאנואר היינו קרובים לחופי האי השמם „קאלינגא“; וכאשר נודע הדבר לנעד־לאנד אמר אלי:

„הידעת, אדון פראפעסאר, כי הננו עתה בלתי רחוקים מאנשי ארצותינו; ומה תשפוט: האם לא עת־מצוא היא עתה המוכשרה, לבצע מגמת פנינו – לנוס מהצולל, ולהפרד מרב־החובל אלמוני?“

„אל נא יחר לך, נעד־לאנד,“ עניתיו, „אין נפשי לדעה הזאת, טוב לנו כי נחכה עוד לעת־מצוא היותר מוכשרה. הלא הצולל שלנו הולך וקרוב אל ארצות אייראפא; הניחה לו להובילנו שמה, ואז – כאשר נהיה על יַמי אייראפא, או אז – נראה מה עלינו לעשות. ומלבד זאת, לבי ידמה, כי רב־החובל אלמוני, לא יאבה לתת לנו הרשיום לצאת לצוד ציד על האי הזה; ולשוא נשחית דברים נעימים על אדות הדבר הזה.“

„ואם לא נבקש ממנו רשיום? ואם בלי כל שאלה ודרישה, רק ברצוננו הטוב נלך או נעבור מזה, מה תענה ותאמר אז על זאת, אדון פראפעסאר?“ אמר נעד־לאנד, ועל פניו התראו עקבות ההחלט. –

באשר לא חפצתי למרות רוחו, החרשתי ולא עניתיו דבר, למען ישתעשע לו בבנין מגדליו־הפורחים (לופֿט שלעססער) ותקותו הנכזבה. –

הצולל החל לעצור מעט מרוצתו וללכת מעדנות. פעם ירד תהומות ופעם התעלה על פני הים ממעל, ופעם שקד במלאכת מדידת הים.

יום 25 יאנואר הלך הצולל ממעל לשטח פני הים וישסע הגלים בשאון רב – בעזרת השרויבע שלו. אנכי ישבתי כמעט כל היום על הספון ממעל, לראות בהדר הים וגאונו. בערך שעה רביעית לעת הערב ראיתי אנית־קיטור גדולה עברה בחפזון נמרץ על הים ותתעלם מנגד עיני. כחלוף עוד שעה אחת, ראיתי אני וקאנזייל מחזה נפלא: אנחנו ישבנו ונשקף על פני הים, והנה פתאם הופיעו לפנינו חיות קטנות אין מספר, אשר תקראנה בשם „חיתי־התרן“. הן תחשבנה למערכת השבלולים, ותחיינה על הרוב בים ההודי. – החיות־תרניות אלו התנועעו על פני הים בעזרת קני־תנועה נבובים אשר להן, בעוד שהוריקו בעדם המים אשר באו אל קרבנה. שמונה שפמי־המשוט להנה; – בשש הארוכות והדקות יותר, שטו וישוחו על פני המים, ושתים הנותרות התנפחו ותהיין כמפרשות־קלות אשר על נס־תרן. חיות התרניות אלו יש להן כמין משוט קרני או סרטני (מושעל ארטיג) הדומה לסירת־דוגה קטנה, אשר תעזור להחיה קטנה הלזו לשחות ממעל למים.

החיות תרניות אלו שטו עם תרניהן במחנה כבד סביב לצולל ותהיינה בכללן – לעין המביט עליהן – כפֿלאָטטע תמימה, וכאשר חלף היום ויהי ערב – כאלו אות פקודה נִתן להן מאת שר צבאן, ותורידינה כלן כאחת את תרניהן, אז התלחצו גויותיהן, הורדו משוטיהן הקרנים וכלנה כאחת נעלמו כרגע ותרדנה אל התהום־רבה….

בכל יום המחרת 26 יאנואר ארחו לחברתנו חיתי־אקולען טורפות – רבות לאין מספר. החיות האיומות ההן, תחיין על הרוב בים ההודי, וגלל כן, לא תהיינה הנסיעות על הים הזה מבלי חרף־נפש. לב הציד נעד־לאנד הסתער בקרבו למאד כראותו אותנה בעד החלון, רוחו כים נגרש בעת אשר נגשו אל החלון ותנקשנה בו:

„הה! שואפות דם! תואבות רצח!“ צרח אליהן בשאט נפש, „באשרכן כי הנני כלוא בזה, ולולא זאת, כי אז לקחתי מכן נקם, ואתענג שלח בכן מזלגי!“

בבואנו ביום 27 יאנואר אל שפך ים הבענגאלי; ראינו מחזה מדאיב לב: על שטח פני הים שטו פגרי אדם.

„מחזה בלתי נעים לפנינו!“ העיר נעד־לאנד. „מה זה אדון פראפעסאר?“ אמר אלי.

„אלו הם מתי ערי הודו,“ אמרתי לו, „ההודים, זה דרכם כסל למו לשרוף את מתיהם או להשאירם לברות לחיות הנקראות „ווייהען“ коршуны, ובערים הקרובות אל איזה נהרות זורמים – ישליכום אל מים העזים אשר יזרמו, וישאו הפגרים אל הים ויהיו למאכל לחיתי האקולען.“

ויהי בערב היום ההוא בשעה השביעית, ונשא עינינו ונרא כי פני הים בכל סביבנו על שטח רחב ידים – יתראו במראה החלב. בראשונה שפטתי לצדק, כי המחזה הזה הוא נדיפת אור הירח; אבל נשאתי לשמים עיני וארא: כי הירח לא יהל, ורק כוכבים אחדים התנוצצו פה ושם במראה כהה.

קאנזייל הסתער מהמחזה הזה. ויפן אלי ויאמר:

„אולי יאבה רום כבודו לפתור לי חידת החזיון הזה: מדוע פני המים חָורו לפתע פתאם, ויהיו כחלב?“

„הנה מראה־לבן הזה, רעי, תוצאות לו מתולעים קטנות מאירות הדקות כשערה אשר תהיינה במים הסובבים את הצולל – באין ספורות למו, בלוית תולעים קרות משוללות־הצבע. חיתי היציקה (אינפוזאריען) ההן תהיינה לאחדות – חוברות אחת אל אחת על משך כמה פרסאות…. לרבים מעוברי־ימים קרה כבר: כי נסעו במי־חלב כאלו משך שׁעות אחדות…“

קאנזייל השתומם מאד מאד על מחזה הטבע הנפלא הלזה, וגם אנכי לא גרעתי עיני מלהביט על מפעלות תמים דעים. כחמש שעות הלך הצולל במי־חלב אלו, וכחצות הלילה קבלו המים פניהם התמידים, אבל מאחורינו, התנדף עוד זמן־רב מראה הלבן של גלי הים – על השמים הכהים, וידמה לאור הצפוני (צאדאקיאל־ליכט). –

יום 28 יאנואר הלך הצולל ממעל לפני הים, ובעמדי על הספון, ראיתי: והנה לא רחוק מאתנו, תופיע ארץ יבשה. ואביט על מפת גלילות הארץ, וארא כי הוא האי „ציילאן“.

האי „ציילאן“ נודע למשגב בבחינת צמחיו וגידוליו, ואחפוץ להודע על אדותיו – פרטי תכונותיו; וארד אל בית־עקד הספרים למען דרוש אחריו מעל ספר.

כאשר מצאתי הספר המדבר מהאי הזה, ישבתי ואהגה בו, אך רב־החובל אלמוני בא, ובראותו אותי הוגה במפת גלילת הארץ, הבין: כי הנני דורש ומבקש האי „ציילאן“. ואחרי דרישת השלום אמר אלי.

„אדון פראפעסאר, בענין המדבר על תכונת האי ציילאן, תמצא כי – יצטיין בצֵיד־הפנינים (פערלען) יקרות – אולי תאבה לבקרו?“

„אם לא יכבד ממנו הדבר – אז מאד אהיה שבע־רצון, מבקרת נכבדה כזו.“ עניתיו.

„אם יש רק את נפשך, אדון פראפעסאר, אז על נקלה הוא לבצע זאת, כבר נתתי צו לכונן מהלך הצולל אל המקום ההוא, אשׁר בו יהיה צֵיד־הפנינים, רק למורת רוחנו – לא תעלה בידנו לראות עין בעין הציד הראשי (הופט־פאנג), יען כי כהיום – לא הגיעה עדנה העת הנועדה והמוכשרה לזאת; אבל, למצער, אגידה ואספרה לך דרכי הציד:

„בחדש מארץ,“ החל רב־החובל לבאר לי, „יתאספו צַידי הפנינים אל שפך ים „מאנאאר“, ושלשים יום ישׁקדו לדלות משכיות חמדת הים מן התהום־רבה. על פני שפך ים האמור, תשתרענה על הרב – עד לשלש מאות סירות־דוגה. על כל אחת ואחת ימצאו עשרה ספנים עושי מלאכה במים רבים, ועשרה אנשים צוללים (טויכֿער); העשרה האחרונים – יתחלקו לשתי מחלקות, ויצללו אל התהום חליפות; המה ירדו אל קרקע התהום בעזרת אבן גדולה וכבדה אשר ילחצוה בין רגליהם, והקשורה בחבל אל סירת־דוגה.“

„האם עד הנה,“ שאלתי את האלמוני, „ישתמשו עוד בהאמצעי הישן־נושן, בעוד שימָצאו כהיום מוכנות „ברוסטלאטצען“ המוכשרות מאוד, – כאלה אשר הלבשנו בעת לכתנו לצוד ציד על קרקע הים? הלא ברוסטלאטצען כאלו יוכלו להביא להם עזרה לציד־הפנינים ביתר שאת – באין ערוך?“ –

„אמנם כן, אדון שוחר הטבע,“ ענני „אבל הצידים האומללים אלה – אין ידם משגת להכין להם מוכנות ובגדים כאלה המגינים מפני חדרת המים, ולא יוכלו להתמהמה זמן רב תחת המים. יש מהם שיוכלו להיות שם 57 סעקונדען (קרוב למינוטע אחת), והמובחרים ומצוינים שבהם יתמהמהו עד 87 סעקונדען; והאומללים חורפי־נפש אלו – בעלותם ממצולת הים אל הסירת־דוגה, יתפרץ זוב־דם מנחיריהם ונקבי אזניהם. בהיותם – בערך הבינוני – שלשים סעקונדען על קרקע הים, בעת הקצרה הלזו יחתפו להם אל מכמרתם הקטנה סרטני הפנינים. – ימי חיי הצוללים לא ימשכו ולא יגיעו לימי הזקנה; עיניהם תכהינה, ועל כל בשרם פצע וחבורה ומכה טריה; ועל הרב ימצאו הצוללים קבריהם שמה על קרקע הים לרגלי רציצת גלגלתם.“

„אכן, עבודה קשה, ומלאכה מסוכנה היא… אבל, הגידה לי בחסדך, אדון רב־החובל,“ שאלתיו, „כמה זה יוכל איש לצוד סרטני הפנינים במשך יום אחד?“

„יצודם – מארבעים עד חמשים־אלף ליום, אבל זאת לדעת; כי לא כל הסרטנים יכילו בקרבם–פנינים, ויותר מחצי הציד לא יצלח למאומה וישליכוהו המָיְמה. נסעה ונלכה, אדון פראפעסאר, אל האי ציילאן, יוכל היות כי שם נפגוש איש המחרף־נפשו לבקש פנינים בתהום־הים, ועין בעין נראה איכה יתנהג בצודן.

„הבה נסעה, אדון רב־החובל; נפשי אותה מאד אל הבקרת הלזו. – לראות עין בעין על מקום צֵיד־הפנינים – כל תהלוכות הציד.“

„אבל האם לא תירא ולא תפחד, אדון פראפעסאר, מפני חמת תניני האקולען?“ שאלני רב־החובל אלמוני פתאם.

„תניני אקולען?“ צעקתי.

„כן היא, תניני אקולען, אדון שוחר הטבע, אמר רב־החובל, „אם לא תירא מפניהם?“

„אודה ולא אבוש, אדון רב־החובל,“ „כי יָרֵא אנכי אותם.“ –

„ואנחנו, כבר הורגלנו עמהם,“ אמר רב־החובל ברוח שקטה, וגם אתה, במרוצת הזמן, לא תירא מפניהם. עתה אמנם, נקח אתנו ליתר בטחון, כלי נשק כיאות, למען אשר, אם נפגשם על דרכנו, נעמוד על נפשנו. חיה בטוב, אדון פראפעסאר, והיה „נכון לבקר ביום המחר.“ –

ככלות רב־החובל דבריו אלה, יצא לו, ואוָתר אני לבדי; ואשית אל לבי הסכנה הנשקפה לי לרגלי הציד הנועד ליום מחר, ותסמר שערת בשרי כאשר תארתי לי ברעיוני: פגישת תניני האקולען במצולת הים. ואומר עם לבי: כי בלי תפונה – קאנזייל לא יֵאות לזה – להשליך נפשו מנגד, ובזאת נחמתי את נפשי, כי תהיה לי כסות־עינים לבלי לקבל הצעת רב־החובל, לארח אתו אל הציד תחת המים.

עודני תפוס הייתי ברעיוני אלו, באו אל לשכתי שני רעי.

„מדוע פניך רעים היום, אדון פראפעסאר? אמר אלי נעד־לאנד, בהביטו עלי בעין חודרת.

„אין כל מאומה…“ עניתיו. אבל אמרתי בלבי: „אוי רעַי! בלי תפונה בל תדעו, על איזה נסיעה מסוכנת, החלטתי במו פי ללכת.“ –

„הידעת, אדון פראפעסאר, הוסיף נעד־לאנד לאמר. „הלא רב החובל אלמוני הציע גם לנו לקחת חבל בנסיעת רגלי – תחת המים?“

„ורב־החובל לא העיר לכם מאומה. – מה נוכל לפגוש שמה?…

„לא העיר לנו כל מאומה, בלתי כי הננו קרואים לקחת חבל בנסיעה, ויאמר לנו: כי גם אתה, אדון פראפעסאר, כבר הבטחת לו לקחת בה חבל.“

„לפי ראות עיני, דרוש לנו ללכת; ומה גם, כי בלי שפק, נראה שמה דברים־נפלאים הרבה.“ אמרתי אני.

אמנם כן, אבל האם לא נשליך נפשנו מנגד בנסיעת־רגלי הלזו שתחת המים במקום הזה? העיר קאנזייל.

„מה זה נוכל להשליך נפשנו מנגד, במקום הררי־חול?!“ אמר נעד־לאנד, „יוכל היות, כי נאלץ לבלוע אל קרבנו מעט מי־הים המלוחים; אבל כל סכנה גדולה אחרת לא נשקפה לנו.

„אמנם כנים דבריך, רעי נעד־לאנד,“ אמרתי אני, „אבל הלא נוכל לפגוש תניני האקולען ויבלעו אותנו חיים! הגידה נא נעד־לאנד, האם לא תירא מפני חמת תנינים הנוראים האלה?“

„האנכי אירא מפני חמת תנינים?! מדוע זה תכלימני, אדון פראפעסאר,“ ענני נעד־לאנד בחרי־אף, „הטרם תדע או כבר שכחת כי ציָד תנינים אני מלידה ומבטן, וכל סכנה – משחק הוא לי? במה נחשבו האקולען? לא אירא ולא אֵחת מפניהם!“ –

„אבל אל נא תשכח, ציד נכבד,“ אמרתי אליו, כי אמנם הסכַנתָ לצוד ציד תנינים ואקולען בעת תדרך נפשך עז על ספון אניה, או למצער – בסירת־דוגה; אכן פה, – לבי יפחד כי נוכל לפגוש תניני האקולען במצולת הים.“

„במצולת הים?“

„כן הוא.“

„ומה בכך? גם במצולה אין כל פחד לנגדנו, רק דרוש לי לקחת אתי מזלג חזק. האקולען בלתי מהירים המה, ואנכי אדבר אתם בשער.“

„כן, כן; ואתה קאנזייל, האם יש גם את נפשך לקחת חבל בנסיעה המסוכנה הלזו?

„הלא אם רום כבודו גמר אמר לארח לחברת רב־החובל אלמוני על קרקע הים, מבלי שיפחד מחמת התנינים, אם כן אפוא למה אירא ואפחד אני?“ ענני קאנזייל.

עבר יום ויאת לילה, ואעל על מטתי, אבל האקולען לא נתנו לעפעפי תנומה, ושנתי נהיתה עלי, כאור־הבקר בשעה הרביעית, בא אל חדר משכבי – עבד רב־החובל אלמוני ויעירני משנתי, חשתי להלבישני ואלך אל ההיכל.

רב־החובל אלמוני כבר חכה עלי.

„ומה, אדון פראפעסאר, הנכון הנך?“ שאלני, אחרי דרישת השלום

„נכון.“ אדון רב־החובל.

„אם כן אפוא, נלכה נא; רעיך נכונים גם הם, וכבר יחכו עלינו.“

ונצא ונעל על ספון הצולל, אשר כבר חכו שמה נעד־לאנד וקאנזייל, ונוסף עליהם – עוד חמשה אנשים ממלחי הצולל עם מוטות־שיט בידיהם, ישבו אני־שיט גם כן נכונים.

ונרד כלנו אל האני־שיט ונסע אל האי היותר קרוב – „מאנאאר“; שמה הטלנו עוגן אל הים, ונלבש אותנו בגדי המוכנות עם חניתות וכלי נשק אחרים, ונצלול אל קרקע הים ונצעד על אדמת־חול. ונעד־לאנד לקח אתו, לבד כל כלי הנשׁק – עוד מזלג חזק אשר השׁתעשע אתו בלכתנו ויעורר אותו פנים ואחור.

רב־החובל אלמוני הלך לפנינו. בערך שעה השביעית באנו אל גבעת־חול אשר שם סרטני הפנינים יקננו, ויהיו צמודים על פני צורים ונאחזים בסבך קוריהם הדקים אלפי־אלפים אין מספר. נעד לאנד הסתער מאד למחזה הזה, וימהר ויחתף לו סרטני פנינים היותר יקרים בערכם וימלא במו מכמרתו הקטנה הקשורה אל אזורו. אבל לא יכולנו להתמהמה כי רב־החובל עשה מהלכו קדימה, ונאלץ ללכת אחריו. הדרך אשר הלכנו בה, ראיתי, כי בלתי מוזרה היתה לרב החובל ויכירה היטב, יען הלוך הלך בצעדי־און. הקרקע שתחת רגלינו החלה להתנשא; לעתים – הרימותי ידי למעלה, ותהי ממעל לשטח פני הים העליונים. באיזה מקומות – על דרכנו – התנשאו צורי־מכשול וסלעי־מגור עד כי נאלצנו לסבב מהלכנו סביב להם. במערות הצורים אלו – הרחבות והחשוכות – היו צמודים סרטני־פנינים גדולים בכל מקצועותיהן; אחת המערות, נראית לעיני, ברגע הראשון, כאלו חשך טמון בקרבה – עצום מאד; ומבלי הבט על זאת – בא רב החובל אל תוכה ונבוא גם אנחנו אחריו.

אם כי במערה פנימה היתה כצללת ערב, בכל זאת יכולתי עד ארגיעה להבחין הדברים אשר כִתרו אותנו. ותחז עיני סרטן־פנינים אחד מגודל הבלתי מצוי – נאחז בסבך פתיליו בפני אבן גראנאטית השטוחה כלוח; ולפי משפטי – משקל בשרו היה עולה לארבעים לטראות. התנוכים אשר ישתמשו כדלתות לפתחי הסרטן, היו פתוחים בחציָם, ונרא בתוכו פנינים גדולות מאד מאד – כדוריות, בהירות ושקופות עד להפלא: במלות קצרות: – הסרטן הזה הכיל בקרבו אוצר יקר הערך אין דומה לו. וכאשר הושטתי ימיני לחתֹף פנינים אחדות, הפריעני רב החובל מלבצע זאת, ותנוכי פתחי־הסרטן נסגרו עד מהרה, ואבינה בדבר: שרב החובל אלמוני, לא יגע בסרטן הזה, ויניחנו להשתלם ולהתגדל עוד לאט לאט. אבל גם בתבניתו הנוכחית – היה ערכו נעלה מאד מאד.

ויהי אך יצוא יצאנו מן המערה ונלך עלי גבעת־חול סרטנית, התיצב רב־החובל אלמוני פתאם ובמנוד־ידו הורה לי להחבא אחריו בנקיק סלע. ואשא עיני וארא והנה צל מועף ביעף הורד על קרקע הים. ואשפוט לצדק כי הוא תנין האקול, וימת לבי. ואוסיף להביט בעין חודרת, וארא: כי אין זה תנין, בלתי – איש הודי מצוללי הים וצַידי הפנינים. האומלל הזה, לפי הנראה, אכף עליו פיהו, עד כי החליט לצוד פנינים טרם בוא עת צידה. כאשר נשאתי למרום עיני, ראיתי רצפת סירת דוגה העומדת קשורה וצמודה אל צור חלמיש. ההודי הזה באחזו אבן גדולה בין רגליו – צלל ויעל בלי חשך. התשוקה השיאתני ואביט על כל מפעליו. והנה פתאם בעת אשר כרע ההודי על ברכיו, הסתער ויקפוץ ממקומו בחפזון נמרץ ויחפוץ להעלות על פני הים… ואפן כה וכה, וארא כי צל גדול ממהר ויורד ממעל לאיש ההודי.

זה היה תנין נורא ממשפחת האקולען אשר החיש לשחות לרדת ולהתנפל על ההודי האומלל, ולועו היה פתוח כקבר לבלעו חיים. נאלמתי ונדהמתי למחזה האיום הזה. וכבול־עץ לא יכלתי לנוע מעמדתי, אחרי כי רָגע התנין הנורא – כחצי סעקונדע, הגיח על ההודי לבלעו. וההודי הצליח לקפוץ ולנטות הצדה משניו. אבל התנין תפשהו בזנבו אשר הצניפהו סביב לחזהו, והאומלל נפל על פניו – אל קרקע הים.

כל החזיון הזה נשלם במשך רגעים (סעקונדען) אחדים, התנין אזר עז וגבורה לבלעו, ויתהפך על עבי־גבו… וימת לבי בקרבי לראות כבלע תנין את האדם.

„בא קצו!“ אמרתי אני עם לבי הנדכה.

ברגע זה כאשר התאזר התנין, ויהי נכון לבלע את ההודי האומלל, רץ רב־החובל אלמוני כחץ מקשת על התנין, וחניתו בידו.

כראות התנין את רב־החובל, – הגיח עליו. ורב־החובל נטה חיש מהר הצדה משניו, ויתקע להב חניתו עד הנצב בבטן התנין. מלחמה נוראה החלה; קול־נאק מוזר נשמע, – הוא ילל התנין. נחלי־דם זרמו ממקום פצעו, ויהפכו כל המים אשר בים מסביב – לדם. ואחרי כי נפוצו מי־הדם ראיתי: והנה האביר־לב רב־החובל אלמוני הרהיב בנפשו עז ויאָחז בסנפיר אויבו התנין־האיום והוא תלוי עליו ומתאבק אתו. ויעש לו פצע אחר פצע. אבל בכל־זאת לא יכול לעשות אתו כלה. התנין חגר שארית כחו וכל המים מסביב התגעשו. אנכי כבר גמרתי אמר לרוץ לעזרת רב־החובל, אבל לרגלי סערת לבבי וגודל הפחד נדהמתי מבלי היות לי כח וחיל לנוע ממקומי, רק עיני ראו מחזה המלחמה האיומה. פתאם – נפל רב־החובל לרגלי כובד גוית התנין – על קרקע הים, ולוע התנין נפתח כקבר…

אך, ברגע זה, הופיע נעד־לאנד ומזלגו העצום בידו, ויגיח על התנין באומץ־לב ויכהו פעם אחת ולא שנה – וימיתהו.

אחרי כן הוציא נעד־לאנד את רב־החובל אלמוני מתחת לגוית התנין. וההצלחה עמדה לימין רב־החובל כי לא נפצע מאומה, ויקם על רגליו, וימהר וירץ לעזרת איש ההודי, ובשקידה נמרצה גזר את החבל אשר בו היה קשור אל סירת־הדוגה, ויקח את ההודי על זרועותיו, וישחה אתו, ויעלהו על שטח פני הים ממעל, ונשחה ונעל גם אנחנו אחריו, ואחרי רגעים אחדים באו אל הסירת־דוגה.

* * *

רב־החובל אלמוני וקאנזייל שקדו על ההודי הנטבע בתחבולת החיכוך, להשיב רוחו אליו. ולאט לאט חפצם הצליח בידם – ויפתח סגור־עיניו. ויהי בראותו אותנו בכדורי נחשת המכסים ראשנו, הביט עלינו ברגשי פלאות ופחד גם יחד. אבל מה גדל תמהון לבו עוד ביתר שאת, בעת אשר הושיט רב־החובל אלמוני מצלחתו – מכמרת קטנה עם פנינים – ויתננה לו. בידים רועדות קבל ההודי המנחה הזאת. על פניו נראו אותות רגשי תודה וברכה על התשורה הנתונה לו, רק לרגלי ראותו לפניו איזה אנשים מוזרים עם מסוות על פניהם, – לא ידע איך ומה תבענה שפתיו תהלה ותודה לנו. –

אחרי כי עשה רב־החובל כל הדרוש – לההודי האומלל, הורה לנו במנוד־ידו: כי נלך אחריו. עד מהרה באנו אל המקום אשר שם עמדה האני־שיט שלנו, ואחרי כי עלינו עליה – פשטנו כדורי הנחשת וכלי המוכנות מעלינו, – ואז דברי רב־החובל הראשונים אשר הביאו שפתיו היו.

„אודך בכל לב, נעד־לאנד איש נכבד!“

„אך למותר הֵנה תודותיך, רב־החובל,“ ענהו נעד־לאנד, „בעליצות נפש עשיתי זאת למענך, למען הצילך מחסדי התנין.“ –

אחר הדברים האלה, שבנו אל הצולל, ובשעה 9 היינו עליו. –

בעצם היום הזה 28 יאנואר, התרחק הצולל מן האי ציילאן מרחק רב, עד כי ביום 30 יאנואר – בעת העלות הצולל על שטח פני הים, כבר לא נראתה יבשה בכל סביבותינו מאומה.

בשביעי לחדש פעברואר, בא הצולל על הים־סוף (ראטהעס מעער). שמה התענגנו על מחזה נפלאותיו במצולה, וביחוד נמשכנו בכבלי פלאות לשית לב על ספוג הים (מעער שוואמם морскя губка).

הספוג יחשב למערכת בעלי חיים הנמוכים; ואם יבָחן מזן אל זן (ארט), ימצא בשלש מאות פנים בקירוב; יפרה וירבה כמעט בכל הימים; גם לעתים – נפגשהו באיזה נהרות, בשם: „ספוג־הנהר“; אך מקומו הראשון, אשר בו יפרה בכמות היותר גדולה – הוא בים התיכון סביב לארכֿיפעלאג היוני (גריכֿישעס ארכֿיפעלאג), אצל חופי אדמת סוריא והים־סוף. שמה יצודו ספוג רך וענוג אשר ימכר לעתים במחיר 150 פֿראנק (½37 רו"כ) עבור נתח אחד.

הצולל הלך לאט אצל הסלעים והצורים שבים־סוף – ממזרח שמש, ונוכל לשום עין־בקרת על כל מיני ספוג. שמה נמצאו: – כתבנית קני־שבלת, כעלי־עץ, כדוריים וגם – ככף־איש.

בתשיעי לחדש הזה, כחצות היום שעה 12 יצא רב־החובל אלמוני על ספון הצולל, ואנכי חכיתי עליו שמה ואחפוץ לדעת: אנה יפנה מזה דרכו, ואשאלהו: אם נשוב עתה לאחור כאשר נכלה מסענו כל ארך הים־סוף?“¹⁰

„לא נשוב מזה, אדון פראפעסאר“, ענני, „בעוד שני ימים נעבור אל מי ים התיכון.“

„הרשני נא בחסדך, רב החובל, לשאלך,“ אמרתי בתמהון־לב, „איזה היא הדרך אשר נעבור בה אל הים התיכון? היתכן הוא להיות בעוד שני ימים – בים התיכון? לו אמרת: כי הצולל שלך יהיה על הים ההוא בעוד שמונת ימים, או אז האמנתי לשמע אזני.“ –

„הדבר אשר דברתי, אמת ויציב הוא; יוכל היות: כי תשגה בשפטך אדון שוחר־הטבע, שהצולל יאלץ לשוב אחור ולסבב כל חלקת אפריקא טרם בוא אל ים־התיכון, וגם אמנם לפני אניות אחרות – המצויות – דרך אחרת אין, אבל לפני הבר אוז־הצולל שלי, יש דרך אחרת – היותר קרובה.“

„אם כן איפוא, איכה ישחה הבר־אוז־הצולל שלך? הלא לא ביבשה? ולא יעוף בשמים?“ אמרתי אל האלמוני, מבלי מצוא חידת הדרך האחרת.

„ואם נעבור דרך מעבה האדמה,“ ענני רב־החובל כמנצח, „מה תענה ותאמר אז?“

„איככה… רב החובל?

„בדרך פשוטה מאד: תחת מכסה צואר היבשה אשר על יד סועץ תמצא מנהרה (טונעלל) או דרך־המים, אשר בה – יעבור גם הצולל שלי.

„האמנם ימָצא מעבר מנהרי במעבה האדמה?“ שאלתי משתומם.

„אמנם כן, אדון פראפעסאר, הנהו, – ואנכי הנני מוצאו הראשון,“ אמר רב החובל אלמוני. –

חשתי לברכו ברכת הפרידה, ואלך אל רעי נעד־לאנד וקאנזייל למען הודיעם: כי בעוד שני ימים נבא אל ים התיכון. – כשמוע קאנזייל הדברים האלה, דלג כאיל מרוב שמחה ותקות קץ השביה הנשקפה לנו מזה פתאם. ונעד־לאנד לחץ בכתפיו – לחוסר אמונתו – ויאמר:

„ימים ידברו, ונראה. – אם אמנם ישמח לבי לשמוע כי יביאנו רב־החובל אלמוני על מי ים התיכון, אבל לבי יפון, אם תוכל להמצא מנהרה ומעבר – במעבה האדמה.“

היום חלף ויאת לילה, ונעל איש על ערשו לישן, ומחשבות חליפות – בלבבו: אם לא יערים רב החובל אלמוני – אם לא יכרה ויחפור בור למעננו? והיתכן: כי יהיה לו באמת מעבר־מנהרי במעבה האדמה, כאשר יתהלל?

---

 

פרק יח    🔗

מלחמת־ציד על חית דגון (דיוגאן). – המעבר אל ים התיכון. – איש מסתתר ישחה ויצלול במצולת הים. – מים רותחים בתוך הים.

בעצם היום הזה 9 פעברואר באנו קרובים אל חוף הערבי (אראבישעס אופֿער). הבר־אוז־הצולל שלנו עשה שחיותיו על חלקת פני הים ממעל. אשר התענגתי בזה מאד. וכנטות צללי ערב, צלל וירד הצולל במצולת הים.

ליום המחרת 10 פעברואר כחצות היום שעה 12 שב הצולל לעלות ולשחות על שטח פני הים ממעל. אנכי ושני רעי ישבנו שלשתנו על ספון הצולל ונשתעה בינינו חליפות מדברים שונים. פתאם הראנו נעד־לאנד בידו על איזה נקודה במראה כהה הנראית ממרחק. ויאמר:

„אדון פראפעסאר, ראה נא מה זה שמה?“

ועד ארגיעה ראיתי גם אני, איזה גוף שחרחורי שוחה על פני המים.

„האם אין זה בר־אוז־צולל שני כמו שלנו?“ העיר קאנזייל.

„אין זה צולל! והוא – איזה חית־ים גדולה, “ ענה נעד־לאנד.

„על אמתת זאת, אין כל שפק,“ אמרתי אני, „אבל איזה מין חיה הוא?“ –

„ראו נא ראו! היא צוללת!“ קרא נעד־לאנד, „מה מוזרה היא! היא מתהפכת, ראשה למטה וזנבה למעלה כאחד המתלוצצים המפוארים! תתהפך על עבי־גבה! אבל, נחכה נא ונראה מה תהי אחרית החזיון!“ –

„הלא היא החיה הנקראת „זאַלצפפֿאננע!“ אמר קאנזייל, אחרי השקפתו הבוחנת.

„תשגה בשפטך, אמרתי אני, „היא הנקראת „דגון“¹¹ (דיוגאן), – ממשפחת התנינים אוכלי צמחים.

נעד־לאנד לא גרע עיניו מהתנין־דגון המוזר הזה. הכרת פניו ענתה בו כי השתוקק מאד מאד להשליך מזלגו אל קרבו.

בעת ההיא עלה על ספון הצולל רב־החובל אלמוני. ובהוָדעו מהתגלות התנין דגון, ובראותו אי־מנוחת נעד־לאנד, אמר אליו:

„אולי תאבה לצאת במלחמת ציד, נעד־לאנד?“

„בכל לב ונפש, אדון רב החובל!“ ענהו.

„אם כן איפוא, הכון לקראת המלחמה הזאת; אבל זכור נא, והשמר על נפשך. לבל תחטיא המטרה כשערה, ואם אין – מרה תהיה באחריתך. לעתים יתנפל הדגון על הציָדים, ויהפוך הסירת־דוגה על פיה. ולעמת זאת – יֵצר להתעלם מנתח טוב ונעים כזה. – על איי המאלאאיען, יובא בשר הדגון רק על שלחן נסיכים.“

„דבריך יורו, אדון רב החובל, כי בגלל הדבר הזה ינעם ביתר שאת לצאת בקרב כנגדו!“ אמר נעד־לאנד בעליצות נפש. –

„אם כן, צא נא והלחם בו! עד מהרה ינתנו לך כל הדברים הנחוצים למלחמת־ציד הלזו.“

אחרי רגעים אחדים, עלו על ספון הצולל אנשים אחדים ממלחיו, ויביאו אתם כל הדרוש. וימהרו ויורידו אני־שיט עם כל הכנותיה – על הים. אנחנו כלנו – מלבד רב החובל אלמוני – ירדנו אל תוכה ונסע לקראת הדגון, אשר נמצא במצב שקט על פני המים לא רחוק מהצולל שלנו. במדה אשר הקרבנו אליו יותר, כן הוסיפה האני־שיט ללכת מעדנות, ובאחרונה – הניחו המלחים מוטות־השיט, ורק המלח הממונה על המשוט, פעל וינהג האני־שיט לבדו. נער־לאנד עמד הכן עם מזלגו – אצל האף של האני־שיט. אל מזלגו היה קשור חבל עב, כשלשים אמות ארכו, ואל קצה החבל נצמדה חבית קטנה סתומה מכל עבריה וריקה מכל. ויהי כאשר נגשנו כתשע אמות הרחק מן הדגון, והוא שכב אז על פני המים במנוחה – כנרדם, התנער נעד־לאנד עם מזלגו ויורהו בכח אמיץ. – קול־שורק נשמע והדגון צלל אל המצולה. –

„אהה! נמלט מידי! החטֵאתי את המטרה!“ התאונן נעד־לאנד בסערת לב, ובחרוק שניו, – וישקף אחר הדגון הנמלט.

„לא כן, ציד,“ אמרתי אליו, אמנם לא חטאת את המטרה, ראה נא, הנה שם מסלת־דם תשתרע. ואות היא כי הדגון נפצע; אבל על זאת יש להתאונן – כי לא נאחז המזלג בקרבו.

„הבה, רעַי! נתחרה נא מהר להשיג המזלג אלינו!“ קרא נעד־לאנד כמתעורר מעצבונו. „מהרו נא והדופו האני־שיט קדימה!“

האני־שיט מהֲרה אל העבר אשר שם שטה החבית, ובעקבותיה הורם המזלג. בעוד זמן קצר הופיע לפנינו גם הדגון; לעתים קרובות, עלה על פני המים ממעל, למען שאוף רוח האויר, וימהר לשחות במהירות נמרצה; והמלחים חגרו שארית כחם ויהדופו בחריצות כפים את האני־שיט לרדוף אחריו, פעמים אחדות הדבקנו אותו, אבל החי הערום הזה צלל כרגע אל המצולה – ונעד־לאנד נאלץ לחכות עוד על רגע אחר המוכשר להכותו – וירגז ויכעס תמרורים ויקלל את יומו, על אשר החטיא את המטרה.

כבר חלפה שעה תמימה ברדיפתנו אחרי הדגון, ולא ראינו מראש את הנולד ממלחמת־ציד הלזו: לפתע פתאם, התעורר הדגון בכעש וקצף נורא מאד, ויפן וישב ממנוסתו – וירץ כחץ מקשת לקראתנו….

„עמדו על נפשכם!!“ צרח נעד־לאנד בקול, בעוד אשר התיצב הכן להגן מפני חמת האויב הנורא הזה.

כאשר הקריב הדגון כעשר אמות הרחק מהאני־שיט שלנו, רָגע וינפש סעקונדע אחת וישאף רוח חדשה – ויגח על האני־שיט…. איש־המשוט לא מצא די־עת לפנות הצדה, ולרגלי מדחפת הדגון העזה, התהפכה כמעט האני־שיט על פיה; ובכל־זאת באו מים רבים אל תוכה – למדַי. אבל בעותי־המות לא שללו דעת נעד־לאנד, ויך במזלגו אל החי הנורא הזה – מכה רבה, אשר עם כל זאת הצליח להאָחז בשניו בשפת האני־שיט וירעידה בכח עז – עד כי נפלנו איש על רעהו, ונשפוט כי בא קצנו. באשרנו: – הצליח נעד־לאנד ויחגור שארית־כחו וישם קץ לחיי הדגון, אשר בחרוק שניו השנונות – טובע אל נבכי־התהום וימשוך אתו את המזלג, ובעקבותיו – גם את החבית הסתומה. אבל החבית הנה שבה להתראות על פני הים, ונכבוש עד מהרה את הדגון, ונבתרהו, ונעל בתריו – אל הצולל. ובעצם היום הזה הובא צלי־אש מבשר הדגון הזה על השלחן – לארחת הצהרים; וינעם לחֵך כטעם לשד בשר עגל־מריא. –

ביום המחרת – שָׂם הצולל פניו אל העבר אשר – לפי דברי רב־החובל – היה שם מעבר־המנהרי במעבה האדמה אל הים התיכון. בלילה שאחר היום ההוא – לא נתתי תנומה לעיני, ועיני ראו ולא זר – בעבור הצולל בעד המנהרה. רב־החובל אלמוני בכבודו ובעצמו עמד על משמר המשוט וירדה בצוללו ויעבירהו בלי כל פגע אל ים התיכון. כאור הבקר יום 12 פעברואר, התנשא הצולל ממעל לפני הים. בערך שעה 7 בבקר, הופיעו רעי – נעד־לאנד וקאנזייל על הספון.

בעוד אשר חִכֵך נעד־לאנד שמורות עיניו, אמר אלי בדברי נרגן:

„ומה, אדון פראפעסאר, איהו הים־התיכון אשר הבטחת?“

„הלא עליו הננו נוסעים עתה?!“ עניתיו, „בלי תפונה, כי שנתך ערבה לך כל הלילה, ולא שמעת: איכה אנכי עם רב־החובל מלאנו ידינו בעבודה על הצולל.“ –

„למה זה תספר לי אגדת מוזרות בלבנה?!“ אמר אלי נעד־לאנד בחרי אף.

„אינני רואה כל סבה אשר תאלצנו לבלתי נתן אמון לדברי רום כבוד אדוני,“ ענה קאנזייל חלקו, „ואשפוט לצדק כי רום כבוד אדוני אך אמת יהגה חכו.“

„מי שמך לאיש עֵד?!“ מה ימריצך כי תענה באדונך שקר?, מי יתן והחרשת, כי אז לחכם נחשבת.“ ענהו נעד־לאנד בחרות אפו בו.

„לכן איעצך, נעד־לאנד,“ אמרתי אליו למען הוכיח אותו, פתח סגור־עיניך והבט נא על כל הדברים אשר יכתירוך מסביב, ופיך יענה לך, איה הננו עתה? האם הוכֵת בסנורים ולא תראה: כי שם הנה היא אדמת מצרים?“

„פלאים, פלאים! הלא באמת על ים־התיכון הננו! קרא נעד־לאנד, בהביטו כה וכה מסביב, „איש מפליא־לעשות רב־החובל אלמוני, נפלאים מעשיו מאד: איכה מצא לו מעבר כזה?“¹²

„אם כן אפוא, – נחמד ונעים,“ הוסיף נעד־לאנד לאמר, הפעם דרוש להשיב אל לבבנו: אם לא יבצר מאתנו למצוא מנוס ומפלט מן הצולל.“

אחרי כי נצבתי לריב אתו על אדות הדבר הזה, גמרנו שנינו אמר: כי רק אז נבצע זאת – בעת המָצא הצולל לא רחוק מאיזה חוף, וכאשר תהיה עת־מצוא מוכשרה אל המנוסה. – ונעד־לאנד הבטיח: להוריד אני־שיט מן הצולל, אם תהיה דרושה אז לחפצנו.

למרת־רוח נעד־לאנד, הלך הצולל – רק במצולות, ותקות המנוסה נשארה מעל. רק יום 14 פעברואר לעת הערב – נתן רב־החובל אלמוני צו לפתוח דלתי החלונות, אשר חשנו בעליצות נפשנו לגשת ולהביט בעדם על הדגים הנפגשים בארכיפילאג היוָני. – פתאם ראיתי: והנה איש שוחה במצולה: הוא היה מצוללי־היַם המובחרים, וישחה במצולה עד להפלא, פעם עלה למעלה לשאוף רוח, ופעם שב ויצלול במצולה.

רב החובל אלמוני לא דבר מאומה, ויגש אל החלון. האיש השוחה נגש גם הוא וישחה קרוב לחלון וישם פניו על הזכוכית ויביט עלינו כאלו חפץ להודיע דבר־מה. ולתמהון לבבי – קָרַץ רב החובל אלמוני אליו אות הנועד וידוע ביניהם, ואיש־הפלאי השוחה מִהֵר כרגע להתנשא מהמצולה על פני הים, ולא יסף עוד להופיע לעינינו…

„אדון פראפעסאר,“ אמר אלי רב החובל אלמוני, „לבך אל ידאג לאיש הזה. – הוא לא יטבע. הוא מיודָעי „ניקאלאי“ המכונה בשם „דג“, מעונתו במצולות יותר מעל היבשה….

אחרי הדברים האלה, הלך רב החובל אל ארון אחד ויפתחהו מבלי הזהר מפני. בארון היו מטילי־זהב… ויקחם משם וישימם אל ארגז, וימלאהו במו על כל גדותיו. יקר־ערכם עלה, לפי משפטי, לסכום מילליאן אחד וחמש מאות אלף שקל כסף. – ויסגור בעדם ויחרוט כתֹבת על מכסה הארגז, ויתנהו לארבעה מלחים אשר חגרו שארית כחם עד כי עצרו כח להוציאו מן ההיכל–חוצה. –

בצאת המלחים, – ברכני האלמוני ברכת הפרידה וילך לו אל לשכתו. גם אנכי שַבתי למנוחתי. שׁכבתי ואנסה דבר, למצוא החידה: מאין לו לאלמוני מוצא לזהב־רב כזה? ואנה ישלחהו? על משכבי בלילה – שמעתי: והנה אני־שיט הורדה מספון הצולל – אל הים, בעוד שתי שעות שבה ויחזירוה על מקומה – על הספון. ועד ארגיעה – נשקע הבר־אוז הצולל אל המצולה… ואבינה בדבר, כי מטילי־זהב אלה נשלחו אל איזה מקום נועד – אבל אנה? ולמי – או על מה? – נשארה לפני חידה סתומה, באין פותר אותה.

בהקיצי בבקר ליום המחרת, חשתי לספר הדבר לרעי, ויתפלאו גם המה כמוני ועל פני נעד־לאנד התראו גם אותות הקנאה חרון. –

אחרי ארחת־הבקר הלכתי אל ההיכל. ואשקוד שמה על ההגיון בספרים ועל הכתיבה, עד שעה החמישית לעת הערב. פתאם החילותי להרגיש חום חזק.

„האם איננה תבערה על הצולל?!“ אמרתי אני עם לבי הנפחד; ואחפוץ לרוץ אל רעַי למען הודיעם – ולעמוד על נפשנו; אפס – ברגע זה, בא רב־החובל אלמוני, ואחרי דרישת השלום, אמר ברוח שקטה ושאננה:

„אדון פראפעסאר, האם ירחש לבך: כי כבר עלה החום בצולל אל 42°?“

„איום ונורא הוא, אדון רב־החובל, ואם יוסיף עוד לעלות במעלות – אז כלנו אבדנו.“ אמרתי אליו.

„אמנם כן, אדון שוחר הטבע, אבל דע, כי בידנו הוא כחומר ביד היוצר לצאת מהחום הזה – אם נאבה; ורק דרוש להעתיק הבר־אוז אל עבר אחר.“ ענני.

„האם תוצאות החום הזה, מן מי הים הוא?“ שאלתיו.

„כן הוא, אדון פראפֿעסאר, הצולל שלי, ישהה עתה בתוך מים רותחים…“

„במים רותחים? האמנם?“

„כאשר תשמענה אזניך, ולא אכזב; הצולל ישחה במים רותחים – אשר ירותחו כבקלחת“.

בעד החלון השקפתי וארא: שמי־הים מסביב לצולל, ירותחו בזרם לבן, ואנסה ליגע ידי אל זכוכית החלון, אבל נאלצתי להשיבה אלי כרגע – פן תכוה.

„אדון רב־החובל! איה אפוא הננו כעת?!“ שאלתיו ברגש.

„לא רחוק מהאי „סאַנטאָרינא“ אדון שוחר־הטבע; הבאתי בצדיה את בר־אוז הצולל שלי הנה, למען הראותך נפלאות ההררים מוריקי־אש (וואולקאנען) אשר במצולות הימים; פתח נא עיניך וראה ובחון כל המעשים הנעשים תחת מכסה המים!“

ואשוב שנית אל החלון: המים אשר מסביב לצולל נהפכו לאדומים – מהולים עם תוצאות ההרקה וההקאה אשר מהררי־שרפה שבמצולה, וריח גפרית חָדר גם אל תוך הצולל פנימה, עד כי לא יכלתי נשוא לחץ הנשימה. –

„לא יתכן בכל־זאת, להשאר עוד בשדרת־מים הלזו!“ אמרתי אל רב־החובל.

„כנים דבריך, אדון פראפעסאר,“ ענני. ובעוד רגעים אחדים כבר התעלה בר־אוז הצולל, וישחה על שטח פני הים – ממעל, ונדע איך להוקיר ולהכיר חסד ההשגחה – ויקר ערך הרוח־הצח אשר נשאף תמיד כל הימים.

ביום השני 16 פעברואר – עזב הצולל את הארכֿיפעלאג היוָני, ויוסף לשחות במצולות.

 

פרק יט    🔗

שחית הצולל בים התיכון. – מיני דגים היותר נפלאים אשר בו. – זרם־מים כפול שבלשון־ים גיבעראלטער. – המנוסה מאנה לצלוח. – מציאת הון־רב על קרקע הים. – מחזה אבדן־האטלאנטידים במצולה. – מלחמה עם תניני קאשעלאטען. – שחית הצולל בין קפאוני קרח. – חום המים בשדרותיהם התחתונות. – נסיעת הצולל תחת קפאוני קרח. – מציאת ים (אצל הציר) החפשי מקפאוני־קרח.

אחרי כי נעתק הצולל ממי־הרותחים אשר על יד האי סאנטארינא – עברנו במשך שני ימים כל ארך ים־התיכון, ולעתים התענגנו במחזה מיני דגים שונים אשר בו: ראינו שמה דגים בתבנית נחשים הנקראים בשם: „מורענע“, ארכם משלש עד ארבע רגל, וטלואים בנקודות ירקרקות, צהובות וכעין התכלת; – דגי „אַאל“ גם – „מעערלוזען“ ארכם כשלש רגל; – „טריגלען“, המכונים בפי עוברי ארחות ימים בשם „שורקים“ (פפֿייפער); פה השורק יקָצה בשני לוחות בעלי שלש קצוות עם שִנים כשִני המשור (זעגע). הטריגלען או השורקים – מהירים ושלוחים המה בשחייתם כמו צפורי־דרור (שוואלבען) – בתעופתם. – דגי „האלאצענטרען“ אשר סנפירי עבי־גבם נהדרים בפתילים; – דגי „עלזען“ הטלואים בכתמים ירוקים, צהובים ומראה תכלת; – דגי „שטיינבוטען“ הנקודים וטלואים; – דגי „בארבונען“ עדרים עדרים, הנקראים גם „צפרי הפרדס“ (פאראדיז פֿאֶגעל), אשר מלפנים נהגו הרומיים להכין מבשרם מעדנים לשלחן המלכים והשרים, וישלמו בעד בארבון – בכסף מלא; גם ראינו שמה עוד מיני דגים רבים אשר יארך הזמן לפורטם. –

לרגלי שחית הצולל במי ים־התיכון – במהירות נמרצה, בא ביום 18 פעברואר על שפך לשון־ים גיבעראלטער. בלשון־ים הלזו – המאחדת ומחברת את ים התיכון עם ים האצעאן האטלאנטי, והמגביל ומבדיל אייראפא מן אפריקא, – יש שני זרמי־מים: זרם־עליון וזרם תחתון; העליון – ישא ויזרום מי ים האטלאנטי אל תוך ים התיכון, – והתחתון, ירדוף מי ים־התיכון – דרך הלשון־ים גיבעראלטער – אל תוך ים האטלאנטי. הצולל שלנו, עבר עם הזרם התחתון במהירות נמרצה – דרך המעבורת (שלייזע) הצרה. – בעת אשר עברנו בלשון ים גיבעראלטער – ראיתי במעוף־עין, עי מפלת מקדש הערקולעס; המקדש הזה – לפי דעת הסופרים הראשונים – נהרס יחד עם האי אשר התנוסס עליו. – עד מהרה הובילנו הצולל על משברי האצעאן האטלאנטי.

ויהי אך עלה הצולל על פני הים ממעל, חשנו לעלות על הספון, אמנם בעת ההיא נשב רוח חזק, שיא הגלים לעב הגיע ויניעו את הצולל כנוע הכבָרה ונאלץ לרדת פנימה.

אנכי הלכתי אל תא משכני, וקאנזייל גם הוא הלך אל לשכתו; ורק נעד־לאנד הלך אחרַי. על פניו נראו אותות התוגה, ובבואו אל חדרי – ישב וידום.

„שמע נא, נעד־לאנד,“ אמרתי אליו, רואה אנכי את פניך כי תתעצב אל לבך, אשר לא הצליח בידך לנוס מן הצולל; אבל דע: כי חף אנכי מפשע, ואל תשים אשם נפשי בדבר הזה. שחיַת הצולל על ים־התיכון היתה במהירות נמרצה כזאת ובמרחק גדול מחופי הים – כזה, עד כי לא היתה לפנינו כל תחבולה ועצה להחיש מפלט לנו מן הצולל.“ –

רגעים אחדים ישב נעד־לאנד דומם ויבט עלי בעינים חודרות. אחרי כן פתח שפתיו, ויבטא אלי בלאט:

„לכן, – ננוס הלילה!“ –

קשי־ערפו והצעתו הפתאמית, הביאוני במבוכה, עד כי לא ידעתי מה לענותו. והוא – הריץ דברו ויוסף לאמר.

„הלא נדברנו בינותנו: להשתמש בכל עת־מצוא אשר תבא לידנו? העת־מצוא הלזו הנה באה לפנינו: בלילה הבא נהיה לא רחוקים מחוף אדמת ספרד. וכאשר הירח לא יהל, והרוח מנשב מעבר הים אל החוף – עלינו להחיש מפלט לנו. – ואקוה: כי מוצא שפתיך תשמור ועשית.“ –

אנכי הבטתי בפני נעד־לאנד מבלי דבר דבר. והוא נגש אלי ויוסף לאמר.

„בבוא הערב, מועד שעה התשיעית, אלך ואגלה גם אזני קאנזייל מהדבר אשר נדברנו אני ואתה, אדון פראפעסאר. בעת הזאת – יהיה רב־החובל אלמוני בלשכתו; גם המלחים והחבלים לא ישימו עלינו עין־החשד; אנכי וקאנזייל נכין כל הדרוש אל המנוסה, ואתה, אדון פראפעסאר, היֵה בבית־עקד הספרים, וחכה תחכה עד הערב.“ –

„אבל, אשפוט,“ אמרתי אליו, „כי היום לא יתכן לבצע זממת לבבנו, יען כי גלי הים יזעפו במאד מאד.“ –

והציד לא שת לבו לדברי, ובצאתו מלשכתי ויסגור הדלת ענני לאמר:

„מה לעשות? אשפוט, כי בגלל החופש והחרות, – יש לאיש, גם להשליך נפשו מנגד.“ –

בהוָתרי אנכי לבדי, ואשית לב על דברי נעד־לאנד, – גברה גם עלי התשוקה אל המנוסה; אפס, כי אמונת לבבי רפתה: אם יצליח חפצנו בידנו. פתאם, נשמע קול־שורק על הצולל, ובעוד רגעים – צלל במצולת האצעאן האטלאנטי.

הצולל אחז דרכו – לפאת־צפון, קרוב לחוף; עשיתי הכנות אל המפלט, אמנם – בכבדות ואי־מנוחה. ארחת הצהרים הובאה על שלחני – אל לשכת משכני – כמו בימים העברו; אבל סערת לבבי לא נתנתני אכול. ההגיון: – כי השאול פתוח בעקבי המנוסה, הגדיל עלי פחד לבבי.

ויהי בערב – בערך שעה 9 הטיתי אזן אל דלתי רב־החובל, ולא נשמע כל רגש בלשכתו. ואלך משם אל ההיכל, אשר שם פרש כבר החשך כנפיו; רב־החובל אלמוני לא נמצא שמה, ואשב על יד סלם־התיכון ואחכה על אות הנועד מרעי. פתאם שמעתי מדחפת־הצולל קלה. ואבינה כי עמד על קרקע הים.

עד ארגיעה, נסבה דלת ההיכל על צירה, והנה רב־החובל אלמוני לפני. –

„שחרתיך, וגם מצאתיך, אדון פראפֿעסאר,“ אמר אלי. „אולי תאבה לחזות בנועם הדר־הטבע אשר בצלע־הים „וויגא“?.

בהיותי תפוש ונאחז בסבך רעיון המפלט, לא ידעתי כרגע מה לענותו, אולם אחרי שוב אלי נפשי כמעט, אמרתי לו: כי אדָרש לרצונו: –

„אם כן אפוא, לכה אחרי!“

ואלך אחריו אל ההיכל פנימה, וארא בעד חלונותיו השקופים – גלי הים מתנוצצים. ואשים עין־שקופה על כל סביבי כי המים מוארים היו באור עלעקטרי: קרקע החול נראתה בעליל, ועליה – שכבו אניות טבועות. בין גזריהן הנרקבות, הלכו מלָחי הצולל: המה המישו חביתים קטנות וארגזים הקרובים להרָקב. מהם – חדרו והשתפכו מטילי־זהב ואבנים יקרות, עד כי בעוד רגעים – היתה הקרקע־חול מעולפת בספירים – ועפרות־זהב. המלחים אספו כל היקר הלזה ויעלוהו על הצולל.

ליום המחרת 19 פעברואר, הופיע לפני נעד־לאנד סר וזעף.

„דרכנו מאנה לצלוח, אדון פראפעסאר,“ אמר אלי.

„אמנם כן, עיניך ראו ולא זר.“

„ומלאכי בלהות השיאו לרב־החובל להעמיד הצולל שלו על קרקע הים, בעת אשר היינו נכונים לברוח.“

„רב־החובל – טעמו ונימוקו עמו, על עשותו זאת,“ עניתי לציד, ואספרה לו כל הקורות בליל אמש.

אחרי כי יצא נעד־לאנד ויוסף להבטיחני, כי לא יאחר מלתור עת־מצוא היותר נאמנה אל המנוסה, – הלך לו אל קאנזייל; ואנכי הלכתי אל ההיכל, ואודע: כי בר־אוז הצולל שלנו ישחה לפאת דרומית מערבית, אשר יורה לדעת: – כי כבר הורחקנו מרחק רב מחופי אייראפא, ואתעצב אל לבי. –

בחצות היום, הורם הצולל על פני הים ממעל ואצא על הספון, נעד־לאנד, כבר נמצא שמה, וילטוש עיניו החדות בעד הערפל, למצוא אות יבשה ויהי מלא־חמה ושבע־רגז, ומה גם: שעד מהרה שב הצולל וישקע במצולה. ונרד פנימה, ואחל לשקוד על עניני.

פתאם, בשעה 11 בלילה, בא אלי רב־החובל אלמוני, וישאלני:

„האם לא עיפה נפשך, אדון פראפעסאר, מבקרת צלע־הים „וויגא“?

„לא.“

„אם כן אפוא, אולי תאבה אדון שוחר־הטבע לקחת עוד הפעם – חבל בנסיעת רגלי מתחת למי הים הלזה, – בנסיעה, – הנכבדה, מועילה ונחמדה מאד להשכיל?“

„למתי?

„עד ארגיעה, אם בקולי תשמע; כבר אמנם ראית קרקע הים הזה לאור השמש, אבל לא ראית אותה עוד בחשכת הלילה, ולכן, אולי תֵאות לארח לחברתי הפעם?

„בכל לב, רב –החובל!“

„אבל אגיד לך מראש, אדון פראפעסאר, כי הנסיעה הנוכחית לא תהיה בלי עמל, יען דרוש יהיה לעלות על הר.“

„עם כל־זאת, אֵאות לארח לחברתך, וגם כרגע – אם יתכן.“

„נחמד ונעים! הבה נלכה!“

ונקם ונלך; אחרי רגעים אחדים, מלובשים היינו בבגדי מסע שמתחת למים, בכדורי נחשת וברוסטלאטצען שעל הכתף. עשישיות עלעקטריות לא היו אתנו. באשר, לפי דברי רב־החובל, לא היו דרושות לנו הפעם. – ותמורתן לקחנו מַטות־עז בכפינו – למשען לנו, – אשר קצותיהן היו מצופים ברזל, ובהן – החילונו ללכת על קרקע־אצעאן האטלאנטי. –

שעה 12 היתה. הלילה השליך הס וחשך במרחבי המצולה, אמנם ממקום לא־רחוק הופיעה נקודה מאירה, ותאיר גם לנו. שַׂמנו אל המקום ההוא פנינו – אשר משם תצא אורה, ונלך איש בצד משנהו, ואם כי חגרנו כח להרחיב צעדינו תחתינו, בכל זאת הלכנו מעדנות, לאשר טֻבעו בבוץ (שליאם) רגלינו.

ויהי כי הלכנו כחצי שעה, דָרַכנו על קרקע אבני־הים, האבנים היו מכוסות בצמחי הים, ולולי המטות־עז שהיו לנו, אז לא אחת ושתים נפלנו על אפנו, יען כי רגלינו מעדו ותסבכנה מדי רגע בעשבות הים. חיתי המעדוזען וחיתי־ים אחרות, האירו באורם הפֿאספֿרי. הרחק מאתנו על כל סביבותינו – נראו אדמות־מישור רחבות־ידים. עזה היתה תשוקתי לשאל את רב־החובל על אדותן, אבל לא עלתה בידי, יען לא ידעתי דבר ברמיזות אתו.

האור, אשר מגמת פני דרכנו אליו היתה, – היה הולך הלוך וחזק מאד. נוראות נפלאתי. לא ידעתי פשר תוצאותיו; האם מלאכותי הוא? או – טבעיי?

קרקע האצעאן אשר דרכנו עליה, היתה בלתי סלולה, אבל רב־החובל אלמוני הלך בצעדי־און, כאלו לא מוזרה לו הדרך הלזו. כאשר באנו אל תחתית ההר ונאמר לעלות עליו, היתה אז שעה הראשונה אחרי חצות הלילה. ההר הזה, היה מכוסה בצמחי־הים, אשר שם בינותם חיות סרטניות תקננה לאין ספורות. עצי הים אשר שכבו לארץ, גדרו דרכנו בעדנו. דגים הנבהלים לקול צעדותינו, שטו וינוסו הנה והנה לכל העברים.

רגשי הפלאות – הרהיבוני עז ואלך קדימה ולא איעף, אם כי כבר חלפו שתי שעות מראשית מסענו זה. ונעבור דרך יער גדול. והנה ממעל לראשנו התנשא הר גבוה ותלול במבנה קעגולית (אלס איין הוט צוקקער) גבוה כמאה רגל, ועליו התראו פה ושם סבכי־אבן. במעבה ההר נראו מערות, נקיקים ובקעים נוקבים ויורדים עד התהום, אשר בהמה תקננה חיות אין־מספר. עיני החיות הבריקו ותאורנה לנו בחשך. אודה ולא אבוש: כי לא אחת ושתים אמרתי נואש לחיי, בכל עת אשר נגעה נפשי אל אחת השפמים הארוכות או המלקחיים – של חיות אשר גדרו דרכי בעדי, ותמהרנה לנוס מפני ולהחבא באחת הנקיקים והשעיפים.

רב־החובל אלמוני, אשר לא זרו לו פגישות־חיות כאלה, לא קם ולא זע מהן ותדרך נפשו עז, ואני הלכתי אחריו בלי חמדה. כבואנו על מקום כר נרחב על ההר, הופיעו לנגד עיני פתאם: – עיי מפלת ארמונים נושנים ובתי תפלה; לא יכולתי משול ברוחי, ואאחוז בזרוע האלמוני ואשאלהו במנוד־ידי: „איה הננו? ואנה יובילני? אבל, הוא לא התיצב, ויניע בראשו קדימה, כאלו יענה ויאמר: „לך הלאה!“ עד מהרה עלינו ונבא אל ראש ההר. משם השקפתי ואראה כל שטח הדרך אשר הלכנו בה, ואוכח לדעת: כי הר־שרפה המוריק אש מקרבו, הוא האיר לנו דרכנו. כחמשים רגל מתחת הראש הקעגולי־בהר, ישתפכו זרמי־לַבָה (לאווען) ונהרי־אש עם אבני גיר ונפץ המורקים מבטן ההר. – זרם־הלבה בנגעו אל המים והִמָזגו עמהם – יהפכם אל קיטורים מאירים אשר יפיצו אור על כל ככר השרון מסביב. פה ראינו עיר גדולה נהרסה: בתי חומה, ארמונים, בתי תפלה, מצבות־זכרון נהרסות, תעלות־מובילות־מים (וואסער לייטונגס־קאנעלע) שבורות, רחובות־עיר חרבות, מבוא־אניות שָׁמם וכדומה. זאת היתה ארץ „אטלאנטידא“ אשר מלפנים־הושיבוה עם עז גבורי חיל ויקראום בשם ארצם. „אטלאנטידים“, המה הגבורים אנשי שם אשר לחמו מלחמת תנופה בהצותם את היוָנים (גריכען) הקדמונים. הארץ הלזו, היתה רחבת ידים ותשתרע על מרחק רב ועצום – יותר מרחבת שני חלקי תבל – אפריקא ואזיא גם יחד. אדמת „אטלאנטידא“ נהרסה ושקעה לרגלי רעידת ארץ עצומה ויכס עליה האצעאן.¹³

כשעה תמימה שַׂמנו מבטנו על חרבות האטלאנטיד ועל מעין־הלבה־הנובע, ואחרי כן החילונו לשוב דרכנו.

ברדתנו מן ההר וצאתנו מן היער, ראינו ממרחק אור הצולל שלנו ונשם אליו פנינו. כעלות השחר, כבר היינו איש בחדר משכנו – על הצולל, ונתענג על המנוחה והנופש.

מן 20 פעברואר עד 13 מארץ, לא קרה כל מקרה זר על דרכנו במצולות, והצולל הלך וישחה על ים האטלאנטי – רחוק מכל חוף, בעשותו יום יום מהלכו חמש מאות ווערסט. נעד־לאנד היה שבע־רגז על אשר לא נמצא כל אי מאומה בלב הים, אשר יתכן לפנות אליו, לו הצליח לנוס מן הצולל.

יום 13 מארץ שקד רב־החובל אלמוני במדידת עומק הים על מקומות שונים. ובגלל הדבר הזה, העמיק להשקיע הצולל עמוק עמוק עד שיד היכלת מגעת. מלחץ הגדול והכובד אשר משדרות המים שרבצו ממעל לו, רעדו קירותיו, וחלונות ההיכל כמעט שנכופו פנימה ולא יכול רב־החובל אלמוני להשקיע צוללו ולהעמיקו עוד, – כי אז, לגודל הלחץ של מים אשר העמיסו עליו היה נשבר הצולל לרסיסים ונשחק לעפר־דק.

בעת אשר מדד הצולל נבכי הים, נוכחנו לדעת, כי סבל לחיצת המים מכמה מאות אלפים פוד. –

„עת להעלות היא, את הבר־אוז הצולל שלנו,“ העיר רב־החובל אלמוני, „יען יסבול עליו משא לעיפה. התראה אדון פראפֿעסאר, איכה ירעדו כל חלקיו?“

„אמנם כן,“ עניתיו, „אשפוט לצדק, אשר אם נוסיף עוד להשאר במצולה עמוקה כזאת – נשליך נפשנו מנגד.

„אם כן, חזק והתחזק!!“ אדון פראפֿעסאר.

ואני טרם התבוננתי לדעת, על מה זה ירזמון המלות ההן; והנה זורקתי על האדרת הפרושה על הרצפה. – לרגלי אות אשר נתן רב־החובל, הועמד הצולל במעוף־עין – כמעט בנטיה ישרה כקו האנך, ויחל במהירות נמרצה להתרומם, עד כי לא מצאה עיני די־עת להשקיף על דבר־מה. במשך ארבעה רגעים (מינוטען) התעלה אל רום עשרים ווערסט…

ביום השני 14 מארץ כאשר עשה הצולל שחיתו על פני הים ממעל, בא במרוצתו על עדת תנינים (וואלפֿישע).

„האח!“ צעק נעד־לאנד, „לו הייתי לעת כזאת – על אניות ציד־תנינים, הלא אז, מה פחד ורחב לבבי, לירות מזלגי אל אחד התנינים האלו. יקחך אפל! – מדוע זה הנני כלוא בצולל הארור הלזה?!“

„אין חכמה ואין עצה, נעד־לאנד; נחוץ להכנע תחת גורלנו, כל עוד שהוא דרוש לחפצנו.“

„הכנים המה הדברים אשר בפי ההמון,“ שאל קאנזייל, „כי עזים וגבורים הם התנינים, עד כי יש לאל ידם לטבוע אניה? מה יענה רום כבוד אדוני חלקו, בדבר הזה?“

„אנכי, לא אשפוט,“ עניתיו, „כי יוכלו לטבוע אניה. אמנם בכל־זאת יספרו; כי בשנת 1820 קרה מקרה זר על מי ים הדרומי – הנוכחי. שתנין אחד הגיח על אניה עוברת ויטלטלה טלטלה, עד שבאו מים אל מכפלתה התיכונה. ותשקע וטובעה כרגע.“

„היאריכו ימים, התנינים אלה?“ הוסיף קאנזייל לשאל.

„שמעתי אומרים, כי יחיו כאלף שנה.“ ענה נעד־לאנד.

„אך הבל יפצה פיהם, והאמת נעדרת.“ אמרתי אני חלקי.

אם כי דברי החליפות התנהלו בינינו ברגש, בכל זאת לא גרע נעד־לאנד עיניו הצופיות – מלהביט בשום־לב על אחד התנינים אשר התקרב הלוך וקרב אל הצולל.

„שאו נא עיניכם וראו!“ קרא נעד־לאנד, „הנה שם כמה מאות ישוטטו יחד! ואנכי האמלל – גבר לא יצליח, אין לאל ידי לירות במזלגי אל אחד מהם! – יקחך אפל אַתְּ נסיעתנו הארורה, אַתְּ הנך בעוכרי!“ –

„אבל שמע נא נעד־לאנד,“ אמר קאנזייל אליו, „מדוע זה תתאונן ותתלונן כמתיאש, טרם נסית דבר אל רב־החובל, לבקש מאתו רשיום לצוד ציד?

הדבר יצא מפי קאנזייל והציד ירד כרגע לחפש את רב־החובל; אחרי רגעים אחדים, עלו שניהם על ספון הצולל. רב־החובל אלמוני, הביט על עדת התנינים אשר צחקו על שטח פני הים – לא רחוק מן הצולל; ויאמר.

„אלו הם תניני הנגב“.

„אדון רב־החובל!“ חלה הציד פניו, „אנא, הרשני כגדל חסדך לצאת בציד עליהם, – למצער, לבעבור זאת, אשר לא תשָכח ממני תורת הציד, אשר על ברכיה גודלתי מנעורי!“

„למה זה לצאת לצוד ציד רק למען הכחיד הבעלי חיים אלו?“ אמר רב החובל, „לצולל שלנו איננו דרוש שמן־התנינים. ולבד זאת – יש לתנינים אלה אויבים רבים הקמים עליהם ורודפים אחריהם. כמו חיתי „הקאַשעלאָטען“, „דגי־החרב“ (שווערד־פֿישע) „ודגי־המשור“ (זעגע־פֿישע).

הציד נדהם כמוכה בחזיז־רעם מהמענה הלזו, ויפן ערפו אלינו וישם ידיו בצלחתי בגדו, וישרוק מבעד לשִׁניו, ויצעד צעדי און על פני הספון.

„אדון פראפעסאר,“ דברי, כנים ואמתים המה, אשר להתנינים יש אויבים ורודפים רבים אחרים; עד מהרה תחזינה עיניך ותוכח לדעת, מה יש להם לעמוד על נפשם נגד אויבים נוראים. האם תראה שם, שם הרחק – נקודות שחורות נעות?“

„רואה אנכי.“

„אלו הם „קאשעלאטען,“ – רבות פעמים קרה לי לפגוש עדרים מן מאתים – עד שלש מאות במספר. הצידים יעשו הטוב והישר אשר יתאמצו לבער ולהמית הבעלי חיים המזיקים אלו.“

לשמע הדברים האלה, נגש הציד בעליצות נפש חיש מהר אלינו.

„יש עוד עצה גם הפעם להציל התנינים הנרדפים – מיד עושקיהם כח,“ אמרתי אל רב־החובל.

„למה זה לנו להשליך נפש איש־ציד מנגד, אמר רב־החובל אלמוני, „אחרי כי הצולל שלי לבדו, לו הכח והגבורה לרדוף הבע"ח הרודפים ולזרותם? קרן־ברזל אחד יש לצולל שלי, אשר, אדמה, כי יעשה חיל ביתר שאת ממזלגי נעד־לאנד.“

„עצה חדשה! – להלחם עם חיתי הקאשעלאטען, בעזרת קרן הצולל!“ נעתק קול צחוק והתול מפי הציד נעד־לאנד.

„כתר לי זעיר, אדון פראפעסאר,“ אמר רב־החובל אלמוני אלי, מבלי שום לב על דברי נעד־לאנד והתוליו, „ונפשך תתענג לחזות במחזה מלחמת־ציד מוזרה, אשר כמוה לא ראית מעודך עד היום הזה; לחוס על הקאשעלאטען – החיות טורפות נוראות האלה – אין כל צדקה; עקב כי שואפות־דם הנה, דמן בראשן.

כאשר התקרבו הקאשעלאטען ויראו את התנינים, חגרו כרגע עז ויכינו את נפשם להתנפל עליהם, ועין בעין נראה מראש, שהנצחון יעמוד לימין הקאשעלאטען, יען עצומים היו במספרם ובמבנה גום. הקאשעלאטען נעו ונדו לקראת התנינים, וכאשר הגיעה העת לתת עזרה לתנינים, אז שקע הצולל במצולה. קאנזייל ונעד־לאנד יחד אתי ישבנו אצל חלון ההיכל. רב־החובל אלמוני הלך לו אל איש המשוט, למען ישתמש עתה בבר־אוז־הצולל שלו כמו בכלי־נשק מוכני המכלה ומחריב. עד מהרה רחש לבי מהירת דפיקת השרויבע והוספת מרוצת הצולל. וכאשר קרב הצולל אל מקום שתי המערכות, אז כבר החלה המלחמה בין הקאשעלאטען והתנינים, באופן נעלה. הצולל פעל ועשה אשר ילחץ בתוך עדרת הקאשעלאטען. בראשונה לא שתו הקאשעלאטען לבם על הצולל כי יתערב במלחמתם; אולם, הנפצעים מקרן־ברזל שלו העצום, נאלצו כרגע – לסגת אחור.

המלחמה היתה נכבדה עד להפלא. גם הגבור ציד נעד־לאנד נרגש וימחא כף. הצולל לבדו פעל גבורות כגבור־ציד מצויין אשר ידיו רב לו לקרב ואצבעותיו למלחמה. הוא – הגיח על הקאשעלאטען ויגזור על ימין ועל שמאל ויבתר אותם לגזרים אחד אחד; אחרי בצעו מעשהו באחד, שלח קרנו בשני ויתנועע פנים ואחור לבלי השאיר להם שריד ופליט. הזבח הנכבד הלזה נמשך כשעה תמימה. הקאשעלאטען נראו כחלשים נגד הצולל, אף אמנם פעמים אחדות בהתאספם יחד, נסו ללחוץ את הצולל ולשחקו ביניהם, אבל לא עלתה בידם. בעד החלונות השקופים ראינו; איכה יפערו פיהם לבלי חק עם שִׁניהם השנונות ועיניהם מזרות אימה. הציד נעד־לאנד כמעט אשר עצר כח לכלוא רוחו הסוערה בקרבו, הניף אגרופיו למהלומות־נגדם בלוית חרופים וגדופים – כדרכו, וָאֵחַת אשר לא ירוצץ החלונות בשגעון רוחו.

אבל, הקאשעלאטען הנה נפוצו, ומי הים כבר שקטו מתנועת רגשם; וירחש לבי כי הננו מתנשאים לעלות על פני המים ממעל. – דלת הספון נפתחה, ונעל כלנו על הספון. הים היה מכוסה במצע עב וצפוף מפגרי־שקץ הקאשעלאטען הנהרגים והנשחטים; והנשארים – הלאה נסו. מי הים אדמו מדם־הזבח – על מרחק רב ויעל על ספון־הצולל – גם רב־החובל אלמוני.

„ועתה, מה תענה ותאמר, אדון ציד, התישר בעיניך מלחמת־ציד כזו?“

„מה זה, לדבר זר יחשב? ענה נעד־לאנד, „אם גם אמנם מחזה נפלא ראיתי, אבל, אנכי, אינני סוחר־בשר וטבח, – בלתי ציד, והמחזה אשר ראיתי, איננו נופל מהזבח אשר בבית הטבָחים (שלאכֿטהויז).“

„לא כן, – לא זבח בית הטבחים הוא, בלתי פועל המבער ומכחד בעלי חיים טורפים ומזיקים נוראים מקרב הים.“ אמר רב־החובל אלמוני.

„עם כל אלה, אחשוב את מזלגי – לכלי־נשק היותר מובחר.“ העיר נעד־לאנד ברוח אמיץ.

„כל דרך איש ישר בעיניו,“ אמר רב־החובל, בהביטו על נעד־לאנד, בלוית צחוק־נעים על שפתיו.

האמנתי כי ריב ומדון יקום בין הציד ורב־החובל אלמוני; אבל באשרנו, נגש תנין קרוב אל הצולל, אשר משך עינם ולבם עליו. התנין הזה, לפי הנראה, לא הצליח להנצל משִני קאשעלאט. הוא שכב על צלעו אחת, פצוע במקומות רבים, ויהי מת. רב־החובל אלמוני הקריב את הצולל אל גוית התנין. שני מלחים יצאו נצבים על התנין וימוצו משַׁדיו שלש חביתים מלאות חָלב. וחֲלב־תנין הזה הביא לנו מאכל טוב ונעים לחֵך.

ביום 14 מארץ נשאתי עיני ואראה, כי בר־אוז הצולל הולך ושוחה הנגבה ופניו אל אופן ציר־הדרומי (זידליכֿען פאָלאַר־קרייז); אשר שם – כפי הנודע – יכוסו פני הים בקפאוני קרח־עולמים. גם עד מהרה התראו במקומות שונים גזרי־קרח שטים על פני הים.

„האם מגמת פני רב־החובל אלמוני היא,“ אמרתי עם לבי, להגיע אל ציר כדור הארץ?! הלא מיום ברא אלהים ארץ וימים – לא דרכה שמה עוד כף רגל עובר ארחות ימים?“ – בין כה וכה, וקפאוני הקרח התראו הלוך ורב.

הציד נעד־לאנד לא התפלא על החזיון הזה, יען לא אחת ושתים – להיותו ציָד־תנינים – קרה לו להיות על ימי הצירים לצוד צידו; אבל אנכי וקאנזייל, מעודנו לא ראינו עוד קפאוני־קרח הציריים ונתפלא על מחזה־טבע הנפלא הזה.

ויהי בנסוע הצולל בין קפאוני הקרח, שקד וירדה רב־החובל אלמוני בכבודו ובעצמו בשחיתו, ויהי משכיל בכל דרכיו ומהיר במלאכתו, עד שלא נדחף הצולל באחד הגזרים השטים על פני הים כאיים רבים. אם כי האויר היה קר למדי, בכל זאת, יען מלובשים היינו באדרות־שער (פעלצען) חמים מעורות כלבי־וחולדי־הים (זעע הונדע אונד פֿישאטטער) לכן, בעתות היום, לא ירדנו כמעט מן ספון הצולל, ונשם עין־בקרת על פני הים. הצולל, אשר הוחם מהעלעקטריציטעט, היה לנו למנוס בעת הקר החזק; אבל גם לו לא הוחם הצולל, לא פחדנו מפני הקר העצום, כי יכול הצולל לשקוע אל מצולת הים, כידוע ששם שדרות המים תהיינה חמות משדרות־המים העליונות.

ביום 16 מארץ כִתרו גזרי קפאוני־קרח את הצולל שלנו מכל עבריו ועינינו לא ראו מסביב – בלתי קרח. והאלמוני לא שׁת לבו על זה, ויסע הלוך ונסוע הנגבה.

„אבל, אנה פניו מועדות?“ שאלתי אני.

„הלאה הנגבה,“ ענה קאנזייל, „ורק אז יעמוד מליסע, כאשר יבצר ממנו הדבר לשחות הלאה.“

„אבל זאת, לא נוכל עוד להחליט,“ עניתיו.

בין כה וכה וקפאוני קרח הלכו ורבו מדי רגע ורגע. והוא באחד, עשה מסעו הלאה, וישחה פעם על פני הים ופעם במצולה. ואני חשבתי לצדק: כי הננו כבר סגורים וכלואים בין גזרי קרח. אבל רב־החובל אלמוני, המהיר וחרוץ במלאכתו, שקד וינהל את צוללו – כאיש מפליא לעשות, ולרגלי ציונים קטנים ומצערים, המציא לו מדי פעם ופעם מעבר חדש. קץ הדבר: ביום 18 מארץ, אחרי כל יגיעות־שוא ושקידות עמל, התיצב הצולל, וגזרי קפאוני קרח אשר התאספו ויהיו לאחדים – כקירות ברזל, גדרו בעדו מסביב.

„אסון!“ קרא נעד־לאנד, „ראו כי רעה נגד פנינו! קפאוני קרח עבים וצפופים סבונו ויצורו עלינו.“

מסביב לנו – כבר לא נראו מים נוזלים מאומה, רחב־מים למוצק היה, והצולל למרות כל תחבולותיו, עמד מלשחות הלאה…

„אדון פראפעסאר!“ אמר אלי הציד נעד־לאנד, „אם רעך זה האלמוני, יסע מזה הלאה, אז איננו, בלתי קסם קסמים.“

„יען מה?“

„יען וביען, כי אין ילוד אשה על פני תבל ארצה, אשר הצליח לעבור בעד מצע־הקרח הלזה, ואיככה אפוא, יעבר הוא, אם לא יקסם לו?“

„בכל זאת, נעד־לאנד, נפשי אותה לדעת, מה הוא שם הלאה אחרי המצע־קרח הלזה?

„מה הוא שם? מודעת זאת; – קפאון־קרח לבדו ואין בלתו.“ –

„האמנם? אבל לבי יפון בזה, ולכן אשתוקק להוכח אל נכון.“

„אבל תשוקתך, לא תצלח, אדון פראפֿעסאר; רב־החובל אלמוני, לא ינוע מזה הלאה, ומבלי אבד עת, הוא נאלץ למרות רצונו, לשוב אחור צפונה, אם רק תאבה ההצלחה תת לו החופש לבצע זאת, יען כי עד מהרה יוקפאו כל הדרכים אשר בעדן בא הצולל הנה. ואז לא תשאר כל עצה לצאת מן המצר.“

גם באמת, הובא הצולל במצב הבלתי־נעים: למרות כל האמצעים אשר פעל רב־החובל אלמוני להעתיקו הלאה, לא אבה הצולל שמוע. כבר נסה רב־החובל גם לשוב אחור, אבל עד מהרה נוכח לדעת, כי אֵחר המועד, וכל נתיבות הים לפאת צפון – נקפאו; אם כן אפוא, הלא צדקו דברי הציד באמרו: כי לא יוסיף רב־החובל אלמוני לנוע מזה. הייתי כאיש נואש מכל ישועה, ואדבר עם רב־החובל קשות על דעתו הקלה. הייתי אז על ספון הצולל, וגם רב־החובל נמצא שמה; זמן רב שת עצות בנפשו, – הכרת פניו ענתה זאת, – ואח"כ פנה אלי ויאמר:

„ומה תשפוט, אדון פראפעסאר, ממצבנו הנוכחי?“

„אשפוט – כי ברע הוא.“

„ויען מה?“

„יען, כי לא נוכל לנוע מזה, לא פנים ולא אחור.“

„דבריך יורו, אדון פראפעסאר, אשר נוכחת לדעת, כי אין כל עצה לפני הצולל לצאת מן המקום הזה?“

„בלי תפונה; גם אשפוט: אשר קפאון־קרח הלזה לא ימס לעולם.“

„אך, אדון שוחר הטבע,“ אמר רב־החובל בלוית צחוק המרחף על שפתיו: „מה יחסרון לך עוד בחינות נסיוניות (פראקסיס)! כל מקרה, יחשב לפגע רע ואסון בעיניך; דע נאמנה: כי לא לבד שהצולל ינתק מלחץ קפאוני־קרח אלו, אבל עוד יתרה יעשה – כי הלוך ילך הלאה הנגבה!“

„הלאה הנגבה?!

„אמנם כן, – הצולל ישחה עד לציר הדרומי“…

„לציר הדרומי?! צעקתי ברגש פלאות ושפק, גם יחד.

„כן הוא,“ ענני רב־החובל לאט, „אנחנו נסעה מזה ונשחה אל הציר; הטרם תדע: כי העֹז והממשלה בידי לרדות בצולל ולהטותו כפי רצוני?“

אזני שמעו דברי רב־החובל, אבל לא האמנתי כי יפיק זממו, ואפון: אם לא יצא מדעתו. ואחרי כי החרשתי ואדום כמעט, שאלתיהו: „אם מצא כבר פעם אחת את הציר הזה – אשר עד היום לא הגיע אליו כל איש?“ –

„לא מצאתיו עוד מעודי, אדון פראפעסאר,“ ענני, „אבל אנחנו שנינו – אני ואתה – נמצאהו עתה; ולמטרה הלזו, ילך הצולל דרכו הלאה הנגבה“…

„עתה, אאמין לך באמונה שלמה, רב־החובל,“ אמרתי אליו בהביטי עליו בעינים מפיצות צחוק והתול, „הבה נשחה נא הלאה! הלא נבצע זאת על נקלה: בעזרת אבקת־שרפה נקרע מצע־הקרח העב; ואם גם זאת לא תצלח בידינו, אז נצמיד כנפים לצולל, ויעוף לו ממעל לקרח.“ –

„אמנם כן, אנחנו נעוף באמת, אבל לא ממעל לקרח, כי אם מתחתיו,“ העיר רב־החובל ברוח־שקטה.

„מתחת לקרח!!“ צעקתי מנהמת לבי. הפעם בִנותי בזממת לבבו ונוכחתי לדעת: עד כמה יחסר לי באמת בחינה הנסיונית. –

„ענין נחמד ונעים הוא להשכיל, אם ילך הצולל מתחת לקרח.“ אמרתי אני.

„כן הוא,“ אמר רב־החובל, „הלוך ילך, אבל דבר אחד ירגיזני: – כי נאלץ להיות ימים אחדים במצולות – בלי אויר־חדש.“

„הדבר הזה, הלא נוכל לתקן בעוד מועד, ובמוכנות שואפות האויר של הצולל נשאוף ונכין לנו לצֵדת דרכנו רוח־צח אל תוך מוכנות אוצרות האויר – אשר ישפיק לכמה ימים.“

„טוב הדבר, אדון פראפעסאר, אנחנו נשקע אל תחת המכסה־קרח ונשחה הלאה הנגבה, ואם נמצא אחרי כן את ים הציר מכוסה כמו כן בקרח, אז בקרן־ברזל של צוללי ננקבנו ונשברנו, למען אשר אם ידָרש, נוכל להכין לנו אויר חדש.“

„יוכל היות, רב־החובל,“ אמרתי אליו, „כי לא יהיה דרוש לנו לשבור שם מצע־קרח – יען שוחרי הטבע יאמרו השערתם: כי היַמים אשר על נקודות שני הצירים – הדרומי והצפוני – חפשים הם מכל מכסה קפאון־קרח… ואף כי עד היום לא נתאשרה ונתקיימה ההשערה הלזו בידי החכמים, תקות לבי תבטיחנו בכל זאת, אשר על שני צירי כדור הארץ יהיה ים החפשי מקפאוני־קרח, או – תמצאנה שמה ארצות יבשה.“ –

„גם אנכי אשפוט כדבריך, אדון פראפעסאר,“ ענה רב־החובל אלמוני, „אם כן אפוא, נרימה ידינו אל הפועל“!

רב־החובל אלמוני, ירד אל מכפלת הצולל התחתונה להעריף פקודותיו. אחרי שעות ארבע, הודיעני: כי פתח הספון יסגר עד מהרה. ואצא על הספון – על רגעים אחדים, למען שאוף רוח־צח. והנה אחרַי, עלו עשרה מלחים, ויפוצצו הקרח מסביב לצולל, ואחרי כן ירדנו כלנו יחד פנימה. הצולל החל לרדת לאט לאט אל מצולת הים, ואחרי זאת – רץ כחץ מקשת. אנכי וקאנזייל ישבנו בהיכל, ועד שעה השניה בלילה, בעד החלונות השקפנו על מחזה הים המואר באור עלעקטרי, אבל גם דג אחד לא ראינו; כי לא ידגו דגים בקרב הימים הקרובים לצירים.

ליום המחרת 19 מארץ לעת הערב, החל הצולל להתנשא למעלה; ובהעלותי אל לבי: כי אולי לא יצליח בידנו לצאת ממסגר הקרח – סמר מפחד בשרי ויתר לבי ממקומו. והנה פתאם שמעתי: כי הצולל נדחף במצע קרח, אשר היה אז עב ביתר שאת מאשר – ביום שלפניו. ולרגלי הדבר הזה זחלתי ואירא; ומה גם, כי ביום 19 מארץ נסה רב־החובל אלמוני פעמים אחדות לשבור ולחדור את ספון הקרח שממעל לצולל, וחפצו לא הצליח בידו. לעת הערב, החל בכל זאת הקרח להתמעט בעביו כמעט. אבל עם כל אלה, על משכבי בלילה, לא שלותי ולא נחתי ויבא רגז ופחד בלבבי על גורל כלנו, ותדד שנתי מעיני. דעת לנבון נקל מה פחד ורחב לבי בבקר 20 מארץ, בקומי ממטתי וארא: כי מצע הקרח שממעל לצולל הולך הלוך וחסור בעביו וקרני אור השמש חודרים בעדו. קץ הדבר, – בשעה הששית בבקר נפתחה דלתת ההיכל, ורב־החובל אלמוני הופיע לפני ויקרא בקול ששון ושמחה.

„פני הים פתוחים לרוחה!!! תקותנו לא הוליכתנו שולל, אדון פראפעסאר, ופני הים אצל ציר הדרומי חפשים הנמו, כמו – בלי תפונה – גם אצל ציר הצפוני.“ –

ויהי אך יצאו הדברים מפי רב־החובל, חשתי ואעל על ספון הצולל ממעל, ואשים מבטי על כל אופק הים מסביב, והנהו באמת פתוח לרוחה, ורק פה ושם ישוטטו גזרי־קרח קטנים, ממעל למי הנוזלים תעופנה צפרים שונות למיניהן – באין ספורות, ובתוך המים ישרצו דגים לרוב. מה גדלה עליצות נפשי כי לא שגינו – אנכי ורב־החובל במשפטנו אשר שפטנו מראש, ועינינו רואות אמתתו.

„אבל, האם אמת נכון הדבר, רב־החובל,“ שאלתי אני, „כי הננו כעת על הציר?“

„אשפוט, אדון פראפעסאר, כי הננו עליו; אם כי לא אוכל עוד לערוב ערובה אל נכון. אמנם בשעה 12 ביום, אעשה בקרת, ואז אברר המשפט לאמתו.“

לא רחוק מן הצולל הנגבה, התנוסס אי־בודד קטן. רב־החובל העתיק הצולל לקראת האי הזה, ויוליכהו בשום־לב, כי ירא פן ינגף במקום הזה המוזר לו, באחד הסלעים וצורי מכשול. עד מהרה באנו קרובים מהאי, ונסב אותו סביב סביב. אח"כ העמיד רב־החובל את הצולל במרחק קומות (קלאפטער) אחדות מן האי, ויוריד אני־שיט, ונשב בה בלוית שני מלחי הצולל וקאנזייל, ונסע אל החוף.

עתה הפעם – למען הביא ידיעה נכבדה כזו לכל שוחרי הטבע וידיעות גלילות הארץ – יצא רב־החובל מן האני־שיט – הראשון על היבשה; וימהר ויעל על סלע רם ונשא. ויעמוד כחמשה רגעים בזרועות חבוקות על חזהו, וישם מבטו מסביב סביב. –

„אדון פראפעסאר!“ קרא אלי, „הואל נא ועלה אלי ההרה!“ – אנכי וקאנזייל חשנו ונצא על החוף.

אדמת האי הזה, היתה כמכוסה בעפר־לבנים (ציגעל) כתותים, ותהי מורכבת משדרות־שיד הנפלטות ממי הים. יאורים רבים נראו עליה, גם – פיות מעלי־עשן אשר מהם השתרע ריח־גפרית ויורה לדעת: כי המקום אשר עמדנו עליו, סבל הורקות וואולקאניות – ואעל על סלע תלול, ואשקוד להבחין ולבקר: אולי אמצע מקום איזה וואולקאן אבל לא מצאתי כל מאומה, ואבינה בדבר: כי כבר שקטה הורקת הלבה (לאווע). – עשבות האי הזה – היו ממערכת צמחים הנמוכים: מיני אזובים וצמחי־מים שפלים. על שפת הים – רבצו שבלולי הים למרבה, הנכונים לברות לחיתי ים הגדולות, אשר אמנם לא ראינו עוד אותנה פה. ולעמת זאת – בשמים ממעל לראשנו, – התעופפו צפרים למיניהן באין ספורות נותנות־זמירות וקול צפצוף, עד אשר חרשו אזנינו. בעלי כנף אלה היו כבני תרבות: לא פחדו ולא רהו מפנינו, ותעופנה הצפרים קרובות לנו, עד כי בכנפיהן צרו צעדינו מלכת ברוחה. ואחרות – כמו „הפינגווינען“ – ישבו שקטות ותצעקנה צעקות בלתי נעימות. בין מיני העופות נמצאו גם הנקראים „פעסטרעלען“, השמנים ודשנים למאד; עד כי יושבי איים אחדים ישתמשו בעופות אלו למנורת המאור, ולמטרה זו – ימשכו פתיל בעד גופתם, וידליקוהו…

ונלך הלאה על שפת הים; ונשא עינינו ונרא: והנה האדמה מלאה חפירות נקיקים וחורים חפורים כתבנית קנים (נעסטע), אשר שמה תעזובנה צפרים ביציהן. הצפרים האלה – היו „הפינגווינען“. רב־החובל אלמוני צוה לצוד מהן כמה מאות, יען כי בשרן טוב למאכל וזן את האדם. קול הפינגווין הוא כקול תרועת החמור, וגובה להן כמו לאוז הבית. ותהיינה נחות ושקטות עד כי בידים נתפשו, ובאבנים הומתו, ובכל זאת לא עזבו עמדתן ותתהלכנה סביב לנו.

כל העת אשר הלכנו לשוח על האי הזה השמם מיושב־אדם, לא האיר האויר פניו אלינו ויהי רטוב. בין כה וכה, קרבה השעה 12 ביום, – העת הנועדה מרב החובל אלמוני אל הבקרת, – אבל השמש היתה מעולפת בעבים וערפל חתולתה. הדבר הזה היה למרת רוחנו, וכמו להגדיל עוד דאבון־לבנו – ירד שלג מן השׁמים.

„אין חכמה ואין עצה,“ אמר רב־החובל בלב נשבר ונדכה, „עלינו לחכות עם הבקרת – ליום המחרת.“

ונשב אל הצולל ונחכה. האויר לא נשתנה גם עד בקר יום שני, ולא יכולנו לשבת ממעל על הספון, ואהי סגור בתא משכני ואחוק לזכרון בספר, את כל חדש אשר ראו עיני. על משכבי – שמעתי צעקת צפרי האלבאטראסען והמבשרות עתידות הסער.¹⁴

ביום השני 20 מארץ החלו העבים לחלוף. ונרד אל האני־שיט ונבא אל החוף. כצאתנו על היבשה: ראינו כלבי־הים עדרים עדרים רובצים עליה, אשר הביטו עלינו בתמימות אבל גם במורך־לבב מפנינו, ובכל־זאת לא קמו ולא זעו ממקומם. רבים יצאו על שפת־הים ורבים נשארו על גזרי קפאוני־קרח הנפלטים ע"י זרמי־מים עצומים.

„מה רבו פה כלבי הים!“ קראתי משתאה. „לו היו בזה אנשי ציד, כי אז אספו ויעמסו כמה מאות אניות מעורותם ויעשו עושר פעם אחת.“

„צדקו דברי רום כבודו,“ ענה קאנזייל, „באשרנו, כי נעד־לאנד איננו אתנו פה.“

„ומדוע?“

„הלא הוא, כאשר אוהב־ציד הנהו, – המית כלם בלי כל תועלת.“

„כנים דבריך, קאנזייל; לו היה נעד־לאנד בזה, לא עצר כח למשול ברוחו מבלי עשות אתם כלה, למרת רוח רב־החבל, אשר לא יאבה להמית – על לא דבר – בע"ח הבלתי מזיקים.“

„הטוב והישר יעשה רב־החובל בדבר הזה.“

„אמנם כן; אבל, הבה נלכה נא הלאה, קאנזייל!“

ונשם פנינו אל אשדת המים החודרים לבין סלעי החוף. שם ראינו כלבי הים רבים ועצומים במספרם – מהראשונים. הנקבות חלצו שַד לגוריהן ותדאגנה להם ברגש חמלה. הזקנים – בעת אשר יאבו ללכת – ידודון ידודון בקפיצות קטנות; סנפיריהם לא יתנו להם עזר רב לזה, ולעמת זאת, ישחו במים באופן מאד נעלה.

„הידעת קאנזייל,“ אמרתי אני, „אשר כלבי הים המה חכמים מחוכמים, על נקלה הוא ללמדם לצוד דגים, עד כי יוכלו להתחרות עם כלבי היבשה הלמודים בציד הלזה; ראה נא: אצל אחדים מהם ראשם כראש הבאלדאג, ועשר שנים בלחייהם. אבל, הבט נא! הנה שם חיות אחרות לפנינו, הלא הנה – שנהבי־הים (זעע עלפֿהאנדע); גם הם יחשבו למשפחת כלבי הים, והטבע נתן להם עוד אף (רוססעל) קצר המתנועע. אבל התבונן נא על עצמת מבנה גום: קו עשר אמה יסוב אותו!“

כאשר נגשנו קרובים אליהם, לא קם ולא זע ממנו גם שנהב אחד, כי שלוים ושקטים הם בטבעם.

„אולי שואפי דם המה, בעלי החיים אלו?“ שאלני קאנזייל.

„לא“, עניתיו, „המה שקטים ונחים, כל עוד אשר לא ישדדו רבצם“.

ונלך משם עוד הלאה ונבא אצל גבעה. ונשמע פתאם קול כנהקת הבקר.

„האח!“ קרא קאנזייל, „תשרנה פרות!“

„לא פרות ולא פרים יתנו זה הקול“, אמרתי אליו, „בלתי – סוסי הים“.

„ועל מה יורה הקול הלזה? האם ילחמו איש את משנהו?

„ילחמו או יצחקו.“

„האם לא נוכל לראות עין בעין, מה המה עושים?“

„מדוע לא? הבה נלכה!“

ונקם ונלך דרך סלעים חלקלקים מעולפים במכסה קפאון־קרח ונעל על הר תלול ומשם ראינו ככר־מישור רחב ידים מכוסה בשׁלג, וסוסי הים רובצים עליו עד אין מספר, יצחקו איש את רעהו וינהקו לאות חדות לבם.

כאשר הלכנו סביב להם, עלתה בידי לשום עליהם עין־בקרת חדה יען לא נעו ממקום רבצם: עורם עב וגבנוני ממראה ציממט – וצהובי. בתבניתם קרובים הם לכלבי הים, רק כי אין בלחיָם התחתונה לא שִנים חותכות ולא מלתעות, ובלחים העליונה יש להם שתי שנים קיצוניות ארוכות מאד, אשר תהיינה עצומות ומוצקות ביתר עז – משִני שנהבי היבשה, ומחיר ערכן יקר הוא מאד. הציָדים יארובו לדמם רק לרגלי יקר ערך שִניהם.

אחרי כי כלינו לבקר סוסי הים, היינו בשעה ½11 על הסלע „באזאַלט“ אשר עליו העריך רב־החובל אלמוני כלי מוכנות וקני־הצופים אל הבקרת הדרושה. אנכי עמדתי לימינו ואביט על הים צפונה. אבל תקותנו נשארה מעל גם היום, והשמש לא הופיעה.

„גם הפעם נאלץ להעתיק הבקרת ליום המחרת,“ אמר רב־החובל; וישב אל הצולל.

אנכי עם קאנזייל נשארנו שנינו עד שעה החמישית – על שפת הים. פה מצאתי ביצת־פינגווין אשר הצטיינה מאד בגדלה, ונפלאה למראה. על קליפתה היו ציורי אותיות כאותיות כתב המצריים שמימי קדם¹⁵, ועל כן נכבד היה ערכה בעיני מאד; וָאֶקחֶהָ וָאתננה לקאנזייל, אשר מכל משמר נְצָרה ויביאה אל תוך הצולל. אחרי אכלנו ארחת הערב עליתי על מטתי לישן בתקוה ליום המחרת, ואשפוך שיחי לפני ה' כי ישמע לקול צקון לחש כלנו, והעננים כליל יחלופו מעל פני השמש – למצער על זמן קצר! –

 

פרק כ    🔗

מציאת ציר הדרומי. – הצולל סגור בין קפאוני קרח. – צאתו לחפשי מבין הקרח. – דג עלעקטרי „נאגעלבראכֿע“. – החיות בעלות שמנה זרועות. – המלחמה אתָנה. – אבדן מלח אחד מהצולל.

יום 21 מערץ 1868 בשעה החמישית בבקר יצאתי – כדרכי תמיד – על ספון הצולל. ואמצא שם את רב־החובל אלמוני עומד ומביט השמימה.

„העננים כליל חלפו, אדון פראפעסאר,“ אמר אלי, „ראה נא איכה השמים זכו! אשפוט לצדק: כי אחרי כל עמלנו, תעמוד היום ההצלחה לימיננו לבצע הבקרת ולהגביל אל נכון: איה הננו; אחרי ארחת השחר, נסעה ונעלה אל האי לבחר לנו מקום הדרוש לחפץ הבקרת“.

בפיו דבר ובידיו מלא; ואחרי כי סעדנו לבנו, ירדנו אל האני־שיט ונקח אתנו כל כלי־צופים הדרושים לנו. בשעה 9 בבקר, היינו כבר על האי, ונשם אל הסלע הרם פנינו, אשר משך שתי שעות טפַּסנו עליו עד כי עלינו עד ראשו. משם התענגנו לחזות בנועם הדרת הים המשתרע בלי מצרים. רב־החובל אלמוני העפיל לעלות עוד עד מרום קצו הגבוה מעל גבוה, ויערוך כלי הצופים ומוכנות המדידה. – כחצות היום – כאשר הופיעה השמש בגבורתה ותאיר לאי השמם הלזה, אשר לא דרכה עליו כף־רגל־איש עד היום הזה – החל רב־החובל אלמוני לעשות מבטיו על השמש, אשר החלה לאט לאט להשקע – כמו במצולת הים.

אנכי בכליון־עינים חכיתי לראות: אם ברגע אשר תתמלא השעה 12 יתכסה חצי עגול פני השמש במכסה הים, אשר הדבר הזה יברר: כי הננו נמצאים על ציר הדרומי.

„חצות היום!“ קראתי.

„ציר הדרומי!“ ענני רב החובל אלמוני; ויושט לי קנה הצופה ואוכח לדעת, כי באמת נתכסה חצי פני השמש במכסה הים, אשר יורה כי הננו נמצאים על נקודת ציר הדרומי של כדור הארץ.

אז הביט עלי רב־החובל בפנים צהלים ולב שמח ויאמר:

„הנה אנכי רב־החובל אלמוני, באתי ביום 21 מערץ 1868 – עד הציר הדרומי, הנמצא תחת מעלת 90° ברוחב הדרום, אדון פראפעסאר; ואנכי המושל על חלק כדור־הארץ – הלזה“!

„בשם מי תמשול עליו, רב־החובל?“ שאלתי אני.

„בשם נפשי! אדון שוחר־הטבע“.

ובהביעו הדברים האלה, הוציא יריעת דגל שחורה ועליה אות מוזהבה „N“ וישימה לנס; אחרי כן פנה אל השמש ויקרא:

„חיי בטוב אַתְּ מלכת השמים אֵם כל חי וצומח!!“ –

ויהי ביום השני 22 מערץ בבקר, אחזנו דרכנו לשוב צפונה. צנת קרח־נורא שררה בעת ההיא, רוח־קרה עזה נשבה בלי חשך, על פני הים צפו גזרי־קרח למכביר; ובר־אוז הצולל החל לשקוע אל המצולה, פן ינגף כאחד הגזרים האלה. –

בערב היום ההוא, כבר הלך הצולל תחת מכסה מצע הקרח, אבל לא פחדתי פחד ואעל על מטתי לישן. אמנם – בשעה השלישית בלילה – עוררתני מדחפת הצולל פתאם משנתי, חשתי לרדת ממטתי, וברגע זה זורקתי כמו בכח עלעקטרי – על לב רצפת התא. על ידי ורגלי – כהולך על ארבע – זחלתי, ואבוא אל ההיכל פנימה, וארא והנה כל כליו נפוצו בלי סדרים פה ושם. קול המלחים והחובלים נשמע כקול מאוב, ורב החובל אלמוני לא הופיע; ואהי נכון לצאת מההיכל, והנה שני רעי נעד־לאנד וקאנזייל באו הנה.

„מה זה קרנו“? שאלתים.

„ואנחנו שפטנו לצדק, שרום כבודו ידע לפתור זאת, ונמהר לבא לדעת: מה כל החרדה הזאת“?

„מלאכי בלהות יסעו במצולות“! צרח נעד־לאנד שבע־רגז, „בלי שפק נדחף הצולל על הררי־חול“.

נגשתי אל מוכנת „המאנאמעטער“, ולתמהון לבי נוכחתי לדעת כי הצולל הוא כעת במצולה עמוקה מאד.

„פלאים“! לא יתכן לדעת פשר דבר; לכו בואו נא אחרי, אולי נמצא שרש דבר־המקרה.

ואחפש את רב־החובל בחפש מחפש ולא מצאתיהו; ואבקר לשכות רבות ולא ראיתיהו. ונשב שלשתנו אל ההיכל. ועד מהרה בא שמה גם רב־החובל אלמוני, וחזות־פניו ענתה בו: כי תפוש הנהו במחשבות. –

„איזה אסון קרנו, רב החובל“? שאלתיהו.

„הצולל שלנו נדחף על גבעת חול“.

„וסבת הדבר מה היא? הלא במצולה עמוקה הננו כעת“?

„סבת הדבר, אדון פראפעסאר, היא: כי אחד מגזרי־הקרח הגדול למאד – נפל על הצולל שלנו ממעל; הלא מודעת זאת: כי לעתים יקרה, שקפאון־הקרח ישבר ויתבקע ונתחיו הכבדים יצללו כאבנים במצולה. כן קרנו עתה: בנפול אחד הגזרים הכבדים – פגש את הצולל שלנו אשר הלך לתומו במצולה, וינגף בו וירבץ עליו“.

„אבל האם לא יבצר ממנו להוציא הצולל לחפשי“?

„כבר נעשו ויעשו עוד – נסיונות ואמצעים למטרה זו. הצולל הולך ומתנשא לאט לאט, כפי הנראה; אך לאסונו יתנשאו יחד אתו – גם גזרי הקרח“.

עודנו מדברים, והצולל התנודד פתאם ויתיצב במצב ישר ונכון.

„תודות לה'!“ קרא רב החובל, „אשפוט כי יצאנו בפעם הזאת לרוחה. אבל אם נוכל לנסוע הלאה? היא שאלה – באין פותר אותה.“

„ומדוע תשפוט ככה, אדון רב־החובל? לבבי ידמה: כי רק דרוש להוריק המים ממוכנת אוצרם אשר בצולל – ואז נתנשא על פני המים.“

רב־החובל יצא מההיכל ויתן צו לפתוח דלתי החלונות. אז ראינו לדאבון לבבנו: כי משני עברי הצולל יתנוססו קירות קפאוני־קרח; גם ממעל לו ומתחתיו – רק מצעי־קרח.

בשעה החמישית בבקר נשמעה עוד הפעם מדחפה עצומה על הצולל, ואבינה בדבר: כי הקרן־ברזל של הצולל נדחף בגזרי־קרח.

אחרי המדחפה הזאת הלך הצולל בחלקו האחרון – קדימה, אבל בשעה השמינית נדחף הצולל שנית ויתיצב במקום הזה – כנטוע במסמרות… זלעפות־מות אחזוני. ושני רעי בראותם עין בעין את מר־המות הולך וקרב, נגשו אליו ויחבקוני, כמחפשים מקום להחבא. –

בעת ההיא בא רב־החובל אלמוני אל ההיכל – בפנים חוָרים, אבל – ברוח נכון. –

„אדוני“! אמר אל שלשתנו, „אנחנו נתונים במצור קפאוני־קרח, מבלי לנוע פנים ואחור. הבה נתחכמה: מה עלינו לעשות הפעם“? –

„מה לעשות! מה לעשות!“ צעקנו כנואשים ומבוהלים.

רב החובל צעד פנים ואחור על פני רצפת ההיכל ויחשב חשבונות בלבבו, ויפן אחרי כן אלינו ויאמר:

„אנחנו נוכל לרדת שחת לרגלי שתי סבות: נוכל להחנק מלחץ קפאוני הקרח, או להחנק מחסרון אויר הנשימה. אי לזאת נחוץ לנו להתאמץ ולהשתמש בכל האמצעים למען הנצל מהסכנות אלה המרחפות עלינו“.

„רב־החובל!“ קראתי ברגש, „מחסור אויר הנשימה לא נורא, הלא מוכנות אוצרות האויר מלאות הנה מרוח צח!“ –

„אם אמנם דבריך כנים בחציָם, אדון פראפעסאר,“ ענני רב־החובל, „אבל האויר הכלוא במוכנות האוצרות, ישפיק כמעט רק על חמשה או ששה ימים.“

„אם כן אפוא, הבה נתאמץ לצאת מזה, רב־החובל, בעוד מועד!“

„אמנם כן, אדון פראפעסאר,“ ולכן אנסה לקרקר קירות הקרח בכשילי־ברזל וכילפות.“

ככלות רב־החובל דבריו אלה, יצא ויעריך פקודותיו אל העבודה.

„רעַי!“ אמרתי אל קאנזייל ונעד־לאנד, „אך למותר הוא להזכיר עד מה מצבנו ברע הוא הפעם, אבל אחשבה לצדק: כי לא תאחרו גם אתם מלעבוד בחריצות כפים – להצלת הנפשות כלן הנמצאות על הצולל.“

„אדון שוחר הטבע!“ קרא נעד־לאנד, „על מזבח הצלת הכלל, הנני להקריב חיי רוחי; אם נחוץ יהיה לקרקר קירות הקרח, הנני נכון בכל לב ככל מלחי הצולל, לעבוד בכשיר וכילפות – בכל שארית כחי.“

ונלך שלשתנו אל לשכת כלי רב־החובל, ונרא: והנה המלחים מתלבשים בבגדי המצולה והברוסטלאצען עם כדורי נחֹשת הנבובים. פה הודעתי לרב־החובל הצעת נעד־לאנד וקאנזייל: כי נכונים המה בלב ונפש לקחת חבל בעבודה. ויהי מאד שבע־רצון בדבר הזה.

אחרי רגעים אחדים, היה גם נעד־לאנד לבוש במלבושי־מצולה, וילך יחד עם המלחים אל העבודה.

וקאנזייל נשאר וילך אתי אל ההיכל, לראות איכה יעבדו המלחים עבודתם. עד מהרה ראינו אותם על קפאוני הקרח בלוית רב־החובל אלמוני.

ויחלו לשבור שדרות־קרח העליונות, אך כאשר מצאו אותנה עבות למאד, וישימו אל התחתונות פניהם, יען נראו דקות מהעליונות.

העבודה התנהלה בחריצות כפים ובשקידה רבה, משך שתי שעות; ואח"כ, בא נעד־לאנד אלינו להנפש, כי עיף ויגע היה מאד.

והמלחים התחלפו חליפות. ובמספר העובדים החדשים באתי גם אנכי וקאנזייל. ופקידו של הרב־החובל היה המנצח על מלאכת העבודה. כבואי אל מקום העבודה, הרגשתי קור חזק, אך אחרי אשר עבדתי בכשיל אשר בידי, התפעלו כל קצוי גווי, ויחם לי. ונעבוד גם אנחנו שתי שעות עד כי עיפנו מאד ונשב להנפש.

בין כה וכה ואויר הנשימה היה הלוך וחסר, ונשימתנו התנהלה בכבדות. ערך עבודתנו הורה לנו: כי יש לפנינו לעבוד כזאת עוד חמשה לילות וארבעה ימים רצופים ותמימים עד כי נצליח לצאת לחפשי ממצור הקרח הלזה.

העבודה נמשכה כל הלילה עד הבקר. חריצות ידי אנשי העבודה נתנה לנו פתח־תקוה לצאת מן המצר. אבל מה חרד לבי ויתר ממקומו, בצאתי לבוש במלבושי המצולה לבקר בעבודה, וארא: כי המים אשר במנהרה שלנו, הולכים ונקפאים! חיש מהר שבתי אל רב־החבל, והודעתיו הדבר הזה.

„ידעתי גם אני, ידעתי, אדון פראפעסאר,“ ענני ברוח שקטה ולפנינו אין כל עצה, בלתי למהר ולשקוד בעבודה.“

והנה חמשה ימים חלפו ונגוזו לנו בעבודה קשה הלזו – ובמשך הזמן הזה, כבר בלענו אל קרבנו כמעט כל אויר הנשימה אשר במוכנות האוצרות, עד שביום 27 מערץ, החלה חניקת הנשימה לעַנותֵנו. וַנְגַהק וַנְפַהק (געגאֶהנט) בלי חָשׂךְ, ובאחרונה נפלתי על משכבי וכמעט שלא ידעתי את נפשי. עבדי נאמני קאנזייל ישב אצלי וינחמני, ולא עזבני אף רגע אחד.

ויהי ביום הששי, בראות רב־החובל אלמוני: כי למרת חריצות העובדים לא תשלם כל מלאכת העבודה בכשילי הברזל, – גמר אמר לקרקר קיר־הקרח המבדיל בינינו לבין המים – בקרן הברזל של צוללו. –

„הידעת, אדון פראפעסאר, את אשר גמרתי אמר לעשות?“ אמר אלי. –

„מה“? שאלתי אני, ותשב אלי רוחי כמעט מתקות צאתנו לחרות – עד מהרה.

„גמרתי אמר לחדור ולשבר שדרת הקרח בקרן הצולל.“

ככלות רב־החובל דבריו אלה, יצא לו, ועד מהרה שמענו שאון ביאת מים אל מוכנות אוצרותיהם אשר בצולל, ולרגלי הדבר הזה היה הלוך ורב כובדו במאד. כאב ראשי ואברי לא הפריעני משמוע אחרי רגעים אחדים – רעידה תחת הצולל. שדרת הקרח הובקעה בקול רעש גדול, והצולל החל לצלול ולשחות במצולה.

„אנחנו נצלנו“! לָאט לי קאנזייל באזני.

אנכי לא יכלתי לענותו דבר. כי עיפה נפשי ותקצר מעמל האויר המָשחת וכמעט שעמדו חושי בי מלראות ומשמוע. ואשפוט כי בא קצי… אחרי שכבי במצב כזה איזה זמן, התעוררה נפשי פתאם כמו בחיים חדשים בשאפי אל קרבי רוח־חדש צח; אוהבי ורעי הנאמנים, נעד־לאנד וקאנזייל – העמידו אצלי מוכנת אוצר האויר המכילה בקרבה רוח־צח למען השאיפני ממנה, – ותחי רוחי; פתחתי סגור־עיני וארא על מורה השעות, כי אז היתה שעה 11 בבקר.

יום 28 מערץ הנה בא. הצולל הלך כבר במהירתו התמידית ויהי במצב חפשי; צלל במצולות, וַיָעַל, נדחף בגזרת־קרח וישברה, ויעל ויחדור מבעד למצעי קרח – על פני הים ממעל; הדלתות נפתחו והאויר החדש נפח רוח חיים־חדשים בכל אנשי הצולל.

אנכי, רק אז שבתי לאיתני הראשון, – בהיותי על ספון הצולל; אבל איכה באתי שמה? לא אוכל לדעת. מי יוכל לשער ענג נפשי בעת שאפי אל קרבי רוח המרחפת על פני המים! בהביטי על כל סביבי ראיתי והנה על פני הספון לא היה איש בלעדי שלשתנו: אנכי, קאנזייל ונעד־לאנד. וָאודה למו מקרב ולב עמוק על פדות נפשי מרדת שחת.

בהביטנו על פני הים, ראינו: והנה נוסעים אנחנו קרובים לאמעריקא הדרומית. זאת היתה ביום 31 מערץ.

מיום 1 עד 12 אפריל הלך הצולל רק ממעל פני הים ונצוד דגים. הציד הצליח מאד. בין הדגים שונים אשר נמצאו במכמרותנו – נמצא דג־עלעקטרי אחד המכונה „נאגעלבראכֿע“ (скатъ). הדג הזה היה ממול ערפו במראה אדום, וטלוא בכתמים־עגולים גדולים ממראה תכלת־כהה (דונקעל־בלאוי) וקו שחור יסוב אותם. כרסו – לבן, ועור בשרו – חלק למשעי. ויהי כראות קאנזייל אותו ויחטפנו בידו, נרעד בכל גוו וזורק כחץ מקשת הצדה, ויפול מלא קומתו על הספון, ומנהמת לבו צרח: „עזרוני, עזרוני!“

אנכי ונעד־לאנד חשנו לעזרתו בעזרת החיכוך ותשב אליו רוחו.

ההצלחה עמדה עוד לימין קאנזייל אשר לא שולם לו במדה גדולה על דעתו הקלה. הדג־נאגעלבראכע העלעקטרי, מכיל בקרבו עלעקטריציטעט כזו, עד אשר ימית דגים הרחוקים ממנו מרחק רב. –

כבוא הערב, עשה הבר־אוז הצולל שחיותיו בשלות־השקט – ממעל לפני הים, והיה הולך ונעתק מחופי אמעריקא. ככה הלך ימים אחדים רצופים.

הכרת פני רב־החובל אלמוני ענתה בו, שלא היה שבע־רצון מהים הלזה, יען כי נפגשו ונראו עליו לעתים קרובות אניות־תרן־וקיטור רבות. נעד־לאנד גם הוא היה כל משך העת ההיא – שבע רגז: על כי לא הצליח בידו למצוא עת־מצוא לבצע זממת לבו: לגזול לו אני־שיט ולהחיש מפלט מן הצולל.

יום 20 אפריל שעה 11 העירני נעד־לאנד על רגש עצום אשר יתראה בין צמחי הים הגדולים.

„ראו נא“! צעקתי בקול, „הלא הוא מקום משכן חיתי־הים הנוראות אשר על אדותן יספרו כאלו כח ואיל להן למשוך אניה ולשקעה עד קרקע התהום.

„מי פתי יאמין לדברי כזבים כאלה“?! אמר נעד־לאנד ברגש, „כל עוד נשמתי בי לא אתן אמון, שימצאו בימים בעלי חיים עצומים כאלה“. –

„ומה יענה רום כבוד אדוני חלקו“? שאל קאנזייל, „היאמין כי ימצאו בע"ח עזים כאלה בימים“?

„הגדות מוזרות בלבנה הנה“! קרא נעד־לאנד.

„רבים יאמינו“. אמרתי אני.

„אבל לא אנשי ציד כמוני. – שוחרי הטבע, וההוגים בספרים – יוכל היות: כי יאמינו בשוא־נתעה“. אמר הציד נעד־לאנד.

„תנה אמון, נעד־לאנד: כי בזאת יאמינו אנשי־ציד ושוחרי־הטבע גם יחד. הטה אזנך ושמע: יש רבים, אשר לא לבד כי יאמינו: שחיות בעלות שמונה זרועות תוכלנה להשקיע אניות אל קרקע התהום, אבל חכם אחד „מאגנוס“ שמו, יספר מחית־ים אחת אשר ארכה היה כפרסה, גם יספרו: שאחד מראשי הכהנים (בישאף) בנה לו במה (אלטאר) על סלע גדול, וכאשר כלה מעשות עליה עבודתו, צללה הבמה במים אדירים. והסלע הזה, יאמרו עליו, שהיתה חית־ים בעלת שמונה זרועות.

„ומה יספרו עוד מנפלאות בעלי חיים מוזרים האלה? האם תמו כל הספורים? שאל נעד־לאנד בצחוק והתולים.

„נזכרתי“, אמרתי אני, „כי יספרו עוד מחית ים בעלת שמונה זרועות, אשר על פני שטח גוה יכלו להעריך במשטר מחנה צבא רוכבים עם סוסיהם וללמדם טכסיסי מלחמה. ועל כל אלה: – יספר אחד משוחרי הטבע הקדמונים, מתניני־ענקים: אשר רוחב לועם היה כרוחב לשון־ים, ועד כה היו עבים במבנה גום, עד כי לא יכלו לשחות ולעבור בעד המעבר־ים גיבעראלטער – אל ים התיכון.

„אך זה הוא למצער ספור נפלא, מרומם על כל ההבלים“! קרא נעד־לאנד. „עד מה בָראו ויחברו להם אחד אל אחד ספורים מבהילים כאלה! ויוכל להיות כי ימצא איש שוגה ופתי שיאמין באמתתם, אבל בלעדי! שא נא אדון פראפעסאר! על הכל אתן לך אמון, אבל לא על כמו אלה“!

„אבל האם אמתים המה הספורים, כל אשר רום כבוד אדוני הואיל לספר“? שאל קאנזייל.

„אמנם, בלי שפק, לא כל הספורים אלה אמתים המה, אך ראה זה דבר אחד, אשר אמתי הוא בלי כל תפונה: בשנת 1861 קרה במקום הנוכחי, אשר אנחנו נוסעים עליו עתה, – כי מלחי אנית־קיטור אחת אנגלית ראו חית־ים גדולה אחת שוחה לא רחוק מאניתם. רב החבל הגיש אניתו הלוך וקרב אל החיה ויור עליה מקנה־תותח גם ירה עליה מזלג־התנינים, וההתנפלות הלזו לא עשתה פרי, יען, כי אף שכדורי העפרת והמזלג חדרו בבשר החיה, בכל זאת לא פצעו בגֵוָה הקר מאומה. באחרונה – אחרי יגיעות ריק, הצליח בידי המלחים להשליך עליה עניבה (שלייפֿע־שלינגע) העשויה מחבל־עב, אבל החבל הָנְתַק בזנבה כאשר ינָתק פתיל הנעורת בהריחו אש“….

„אך זה הוא אמת ויציב!“ קרא נעד־לאנד ויצחק.

„בדבר הזה אמנם, אין כל שמץ שפק“. הבטחתיו.

בעת ההיא, עמד קאנזייל אצל החלון וישקף בעדו על פני המים הסובבים אותנו. פתאם נעתק קול־זעק מגרונו. ונרץ חושים אל החלון. לפני זכוכית החלון רגש הבעל־חי הענק אשר על אדותיו התנהלו חליפות מדברותינו, הוא „טאראקאנט“ נורא – בעל שמונה זרועות, ויבט עלינו מבעד לחלון.

„חי איום ונורא“!! צעק הציד נעד־לאנד.

בגועל נפש ורגשי פחד הבטתי על הענק השקץ. מורשי לבבי נתקו ועורקי נדהמו בראותי עיניו הגדולות, אפרוריות־ירקרקות (אשגרויא־גרינן), מזרות אימה ובלתי נעות – תביטנה על הצולל ואנשיו… בעלי שמנה זרועות אלה – למשפחת השבלולים יחשבו; אורך החי הלזה היה כעשר אמות, שמונה זרועותיו תצאינה מראשו, ספוגיות ועבות כתבנית אף (רוססעל) שנהבי היבשה, ולועו הוא כחרטום עופות הדורסים. על צלעות הזרועות היו על כל אחת מאתים וששי שָדַיִם צמודות, אשר הושטו לרגעים אל החלון ותנדפנה אויר מקרבן. בלועו המשוקץ נראו לחיי הקרניות ולהן שדרות אחדות של שִׁנים שנונות. צבע החי האיום הלזה – התחלף לרגעים בצבעים מצבעים שונים. עד מהרה נראו עוד ששה רעיו, ויארחו לחברה עם הצולל, ובחורטומיהם חרטו על צפוי הברזל של הצולל, עד כי שמענו אל נכון קול החרט.

פתאם התיצב הצולל וידום… עד ארגיעה בא רב החובל עם פקידו אל ההיכל. ויגשו אל החלון ויביטו על השבלולים הענקים, ויביעו דברים אחדים ביניהם בשפתם המוזרה לנו, ויתרחק הפקיד מזה חיש מהר, ובעוד רגעים נסגרו דלתי החלונות.

ואגש אל רב־החבל ואומר:

„אכן בעלי חיים מוזרים ונוראים המה!“

„כן הוא, אדון פראפעסאר“, ענני; „השבלולים אלה מסוכנים הם בעדנו, והנני נכון לצאת לקראתם במלחמת תנופת־יד“.

„בתנופת־יד?“

„אמנם כן, הדבר נחוץ מאד ולא יתכן לחדול ממנו. הענקים אלו, עצרו השרויבע של צוללי. בלי שפק לחץ אחד מהם לחייו הקרניות לבין שִׁני השרויבע, ותעצר שחית הצולל.

„ומה תאמר לעשות, רב־החובל“?

„עלה נעלה על ספון הצולל וּנְכַלֶה השקצים ההם.

„עבודה קשה היא“.

„אמנם כן. כדורים עלעקטרים לא יזיקו לבעלי־חיים הַקַרִים ומצוננים אלו; אבל נבא עליהם בקרדומות.

„וגם במזלגות, אדון רב־החובל“, הוסיף נעד־לאנד, „אם רק תרשני, לקחת חבל גם אני – במלחמת־תנופה הלזו“.

„תשביעני רצון, נעד־לאנד, בעזרתך“.

„אם כן אפוא, הננו כלנו נכונים אתך“. אמרתי אני.

ונלך אחרי רב־החובל אל הסלם התיכון, אשר שם מצאנו כבר עשרה מלחים חֳמֻשִׁים, איש מַפָּצוֹ בידו, ונכונים לַקרָב עם בעלי השמונה זרועות. נעד־לאנד חתף מזלגו, ואנכי עם קאנזייל לקחנו איש גרזן אחד. הצולל התנשא כבר על פני האצעאן. מלח אחד אשר עמד על המדרגה העליונה החל לפתוח הדלת. ויהי אך הושיט את הבריח, והנה כחץ מקשת נקפצה הדלת, כי חטף נחטפה בשַׁד זרוע השבלול־הענק… ברגע זה הורדה זרוע אחת ארוכה ותזחול כנחש בעד פתח הצולל פנימה; ואחריה – רמשו ורגשו עוד עשרים זרועות. רב־החובל אלמוני הניף קרדומו ויקטוף זרוע אחת אשר נפלה על המדרגות; במעוף עין, נראו שתי זרועות ספוגיות נוראות חודרות בעד אויר הפתח ממעל למלח אחד אשר עמד לימין רב־החובל אלמוני, ותחבקנה ותצנפנה גוו בעז וגבורה ותנשאנה את האמלל הזה באויר. – רגליו השמימה וראשו נטוי הימה… רב־החובל צעק צעקה גדולה ומרה, ויחרד להציל נפש האבד, ואנחנו חשנו אחריו.

המלח האמלל אחוז בזרועות הספוגיות תלה בין שמים לים ויתרוצץ אנה ואנה, ובזעקת־שבר חודרת כליות ולב, צרח „הושיעוני, הושיעוני“!

המלות ההן – צעק בלשון צרפת, אשר הוכיחוני לדעת, כי על הצולל נמצא איש מארץ מולדתי. כל עוד נשמתי בי לא אשכח זעקת־שבר הנואש האמלל הזה, אשר התאבק עם מר־המות. המחזה הזה איום ונורא היה, כל מלחי הצולל חטבו בגרזניהם זרועות שבלולי הענקים לימינם ושמאלם. להשבלול הענק אשר הניף את המלח האמלל, לא נשארה בלתי עוד זרוע אחת הצנופה סביב טרפה. רב־החבל אלמני ופקידו חגרו עז לקטפה, אבל ברגע זה, הקיא השבלול הזה מקרבו לפתע פתאם, כזרם נחל־שוטף – נוזל שחור ממרֵרָתו (גאללע), ויך אותנו כלנו בסנורים על רגעים אחדים; וטרם כלינו לנקות עינינו, כבר שקע השבלול הנורא הלזה עם טרפו – אל המצולה. נדהמים, אבלים וחפויי ראש נשארנו נצבים. לא ידענו את נפשותינו לרגלי האבל הכבד ויגון הנורא, ונחטוב כנואשים על ימין ונגזור על שמאל, ונעד־לאנד פעל גבורות במזלגו וידקור בו אל עין־הירוקה של אחד הענקים הנוראים אלה; אבל פתאם נפל נעד־לאנד תפוש בזרוע גדולה, ויִתר לבי ממקומו וזלעפות מות אחזוני, בראותי לוע השבלול נפתח כקבר לבלע את הגבור־ציד הלזה אשר התאבק ויתרוצץ כנואש. אז חשתי לעזרת רעי, אבל רב־החבל אלמני המהיר ממני, כבר קדמני וינף הגרזן, וישסע הזרוע עם לחי השבלול הנורא. וינצל נעד־לאנד ויקם על רגליו בלי כל פצע וחבורה, ויחגור עוז וידקור את מזלגו עד הנצב בקרב השבלול, ויקח ממנו נקם.

המלחמה עם השבלולים בעלי שמנה זרועות – נמשכה עוד עת קצרה, הנהרגים והנפצעים נעלמו באחרונה – בנבכי הים. רב־החבל אלמני מטונף בדם ומי־שטף המררה המורקים עליו, עמד נדהם על ספון הצולל כנציב־שיש; וברגשי תוגה ולב נשבר ונדכה, הביט על מי־הים אשר בלעו אל קרבם אחד מרעיו.

 

פרק כא    🔗

הנהר האלף־שטרים וסערת האוראגאן עליו. – אנית־איבה (קריעגס־פרעגאטטע) שוקעת והולכת לאבדון עם כל צבאה. – מנוסתנו מהצולל

אחרי המלחמת־תנופה עם השבלולים בעלי שמונה זרועות, שׂם רב־החובל פני מסע צוללו – אל פאת צפון, וישחה הבר־אוז הצולל על מי אחד הנהרים הגדולים הנקרא „האלף־שטרים“. הנהר הלזה נודע למשגב בזאת: אשר יזרום בלב האצעאן האטלאנטי, ומימיו הזדונים והעזים לא יתמזגו ולא יתערבו במי הים, אם כי גם יזרומו בתוכם. מי הנהר הזה מלוחים וכהים הם ביתר שאת – ממי הים. עומק נהר־הפלאות הלזה יגיע לשלשת אלפים רגל בקירוב, ורחבו – רק כששים רגל. זרם הנהר הזה יוגבל בקו מגביל וניכר – מן מי הים הסובבים אותו. מימיו גבוהים ברום הניכר – ממעל לשטח הים, וככה יזרומו תמיד בלי חשך. גם יצטיינו בזאת: שבלילות החשוכים יאירו באור פאספארי, חזק מאד.

בעתים לא רחוקות יזעף רוח סועה וסער נורא מאד על יד הנהר הזה וירתיח כסיר מצולה; ולכן יכונה הנהר האלף־שטרים, גם בשם „מלך סערות ובלהות“. בעת שחית הבר־אוז־הצולל על הנהר הלזה סבלנו סער נורא מאד. ראשית צאת הסער לפעלו ולעבודתו, החלה יום 18 מייא, בעת אשר היינו פרסאות אחדות מן ניו־יארק (בארצות הברית של אמעריקא הצפונית).

עננים כבדים רחבי ידים השתרעו על פני הים. ולאט לאט החל סער נורא להתחולל הלוך וחזק. עד מהרה התנשאו גלים ויאריכו למעניתם, שיאם לעב הגיע, ויטלטלו את הצולל טלטלה עזה, העלוהו שמים ויורידוהו תהומות. כחמשה שעות שטף גשם עז, וסער האוראגאן התאזר בכח אמיץ נורא מאד.

בשעה 11 בלילה הסתער הסער עוד ביתר עז ופני השמים היו כאש מתלקחת, חזיזים החרישו כל אזנים, והברקים רצו רצוא ושוב; רב החבל אלמני נשא בלב אמיץ את הסער הנורא ולא חת מפני כל. אחרי הגשם – נפתחו ארובות השמים וזרמי מים רבים הורקו ומביניהם כידודי אש התמלטו. על פני קו מושך־הברק (בליטצלייטער) שהוכן כבר ממעל לצולל, פן יקראנו אסון־הברק, – נראו זרמי־אש בלי חשך. אנכי נלאתי נשוא עוד אימת הסער, וכמעט שעצרתי כח לבא אל תא משכני, ואבא שמה בלוית רב־החבל אלמני.

למען הנצל מתגרת תנודת שדרות־מים העליונות אשר געשו כמרקחה, שקע הצולל על 25 קומות (קלאפטער) בעומק המצולה.

לרגלי הסער הנורא מיום 18 מייא, זורק הצולל, הרחק מחופי אמעריקא; הדבר הזה המרה מאד את רוח נעד־לאנד אשר זמם להחיש לו מפלט מן הצולל.

אחרי כי ארכו לנו ימי המשוט, חלף הצולל ביום 30 מייא לפני קצוות אדמת אנגליא, וישחה תחת המים במצולות, עד שלא היתה כל תקוה למצוא מנוס לנו.

במצולת הים, הביא המקרה לידנו לראות שברי אנית־מלחמה צרפתית, אשר רב חבלה הטביעה בצדיה, ויבחר מחנק נפשו ונפש צבאיו, מאשר לפול שבי לפני צר בידי האנגלים.

ויהי ביום 1 יוני, בהתנשא כמעט הצולל על פני הים, והנה לפתע פתאם נשמע ממרחק קול רעם מקנה־תותח. ואשא עיני וארא מעל פני הספון – והנה אנית־איבה (קריעגס פרעגאטטע) שטה הלוך וקרב אל הצולל, גם ראינו בעליל: איכה אנשיה יוסיפו קיטוריה ונעד־לאנד העירני“, כי הפרעגאטטע תגיח עלינו עם כלי נשק ואנשי צבא למדי – וגם קרן ברזל לה על אפה.“

הפרעגאטטע עשתה צעדי ענק במרוצתה. אנכי עם רעי קוינו שלשתנו: אשר אם לא יבצר להפרעגאטטע לגשת קרוב אלינו, אולי אז יצליח בידנו לברוח מן הצולל.

„אדון שוחר הטבע, לאט לי נעד־לאנד באזני, „אם הפרעגאטטע הלזו תיגש תקרב אל הצולל, אז אקפוץ אל הים, ועצתי אמונה – כי גם אתה וקאנזייל, ממני תראו וכן תעשו.“

אנכי לא עניתיו מאומה, רק לא גרעתי עיני מלהביט על הפרעגאטטע אשר צפה הלוך וקרב, ותשעשעני תקותי, כי הפרעגאטטע הלזו השלוחה במלאכות איזה ממשלה שתהיה, אנגלית, רוססית, אמעריקאנית או צרפתית – בטח תקבלנו בתשואות־חן אם רק יצליח בידנו לשחות ולהגיע אליה.

„לבבי ידמה, כי רום כבוד־אדוני זכור יזכור“, אמר קאנזייל, „כי קלים אנחנו על פני המים לשחות, ומנוסים הננו בעבודה הלזו; ולכן אם רום כבודו יכיר לטוב ומועיל לעשות כמעשה נעד־לאנד הנכבד, אז עבדו נאמנו קאנזייל, נכון יהיה לעזור לו לשחות עד הפרעגאטטע.“

בעת ההיא נראה עשן־לבנוני מיריית קנה־תותח שעל הפרעגאטטע, וכדור־עפרת גדול הגיע קרוב לצולל ויפול המימה.

„לא אפונה, כי רום כבוד אדוני יבין זאת: שכבר נבעו מצפוני הצולל לעיני אנשי הצבא שעל הפרעגאטטע ולכן ירובו עליו.“ העיר עבדי קאנזייל.

„אבל הלא ידעו, כאשר אשפוט לצדק – כי לא ירדפו אחר תנין, וכי בני אדם אנחנו.“ אמרתי אני.

„יוכל היות: כי רק בגלל הדבר הזה ביחוד, ישטמונו וירובו עלינו“. – ענה נעד־לאנד, בהביטו עלי בעין חדרת. –

הדברים האלה הובילוני על הגיון־לב: כי הצולל שלנו לא יחשב עוד לפני דעת הקהל – לאיזה תנין ונארוואל מוזר, וכי כבר נפתרה החידה בין יושבי היבשה: כי הוא כלי־שיט מוכני המשוטט במצולות והרודה בכח אמיץ ונורא מאד, וגלל כן יחפשו, יבקרו וירדפו אחריו על כל הימים; ולרגלי הדבר הזה: גם הפרעגאטטע הצפה עתה הלוך וקרב אלינו, תכין בטח למעננו תשובה הבלתי־נעימה, ותנקום נקם, מבלי תת חנינה.

בין כה וכה, וכדורי קני תותח הוקאו מהפרעגאטטע הלוך ורב. ויפולו סביב לנו, ורב החבל אלמני, לפי הנראה, לא שת בכל זאת לבו אל יריית המורים – ולא יצא על הספון.

„שמע נא, אדון פראפעסאר!“ אמר נעד־לאנד, „נתנה אות ונרימה נס! יוכל היות: כי יבינו אותנו אנשי־צבא הפרעגאטטע, כי שבוים הננו בזה, ולא מאנשי הצולל.“

בפיו דבר נעד־לאנד ובידו אבה למלאות, ויושט מטפחת מצלחתו; אך כמעט אשר הכינה להרימה לנס, והנה יד שלוחה אליו – חזקה ומוצקה כברזל – ותאחז בערפו; הוא חגר שארית כחותיו להשמט. אבל למרות אילותו וכחו העז, כָרע וילָחץ אל הספון.

„אשחקך כעפר, איש בליעל!!“ צרח רב־החבל בקול איום ועז פָניו שֻנה, בעוד אשר השח כל גוו אל הספון וילחץ כתפת הגבור־ציד…

רב החבל אלמני, אחרי הרימו את נעד לאנד הצדה, החל להביט על הפרעגאטטע ההולכת הלוך וקרב, וחיש מהר אמר: אכן אַת הכרתני! אכירך גם אני! אבל אַתְ לא הושטְתְ את דגלך לכן אושיט את דגלי אני; וככלותו דבריו אלה, הושיט רב־החבל אלמוני – דגל שחור.

ברגע זה חלף לו כדור קנה־תותח לפני רב –החבל אלמני; ויהי כפשע בינו לבין המות.

וילחץ רב־החבל אלמני בכתפיו, ויפן אלי ויאמר:

„איעצך, אדון פראפעסאר, כי אתה ושני רעיך, פנו לכם מזה.

„רב החבל!; אמרתי אליו“, האם תאמר להתנפל על הפרעגאטטע הלזו?!;

„מנויה וגמורה אתי, להטביעה עם אנשיה, ודמם בראשם: יען יתנפלו המה עלי ראשונה ויקראוני לצאת לקרב, ובכן – יתמו! עת לעשות! ואחת אשאל ממך ומשני רעיך; פנו לכם מזה איש לאהלו ולמשכנו פנימה!“ –

אנחנו נאלצנו להתרחק מזה, בעוד אשר רב־החבל עם פקידו נשארו לבדם על הספון: השרויבע החלה לעבוד ברגש, אבל ההתנפלות על הפרעגאטטע – הודחה מטעם הכמוס מאתנו, והצולל החל להתרחק במהירות מרוצתו התמידית, עד כי אחרי רגעים אחדים כבר לא השיגוהו עוד כדורי־העפרת מהפרעגאטטע:

בערב יצאתי עוד הפעם על הספון, ורב החבל אלמני עשה גם עתה מבטותיו על הפרעגאטטע, אשר היתה רחוקה מהצולל כחמש פרסאות:

אנכי לרגלי אהבת החיים – כי הלא מלחמה היא, אשר לרגלה נוכל גם אנחנו לרדת שחת, – גם לרגלי רגשת אהבת־אדם, חפצתי לנסות דבר אל רב החבל אלמני ולהטות את לבבו, אשר לא יבצע את אשר יזם להתנפל על הפרעגאטטע; ויהי אך החילותי לדבר על לבו דברים נכוחים, והנה הוא הקדימני וישסע דברי ויאמר:

„ידוע תדע, אדון פראפעסאר! כי הפרעגאטטע הלזו עשקה מאתי: ארץ מולדתי, אשתי, בני וכל בית־אבי; בקצרה – כל מחמדי לבבי! שנואי־נפשי הרודפים אחרי, ימצאו עתה על הפרעגאטטע הזאת, ולכן – תלך לאבדון!“…

הפעם ראיתי; כי לשוא אשחית דברים נעימים ללא הועיל, ואשוב אל רעי ואחוה להם דעתי; כי נחוץ הוא להחיש לנו מפלט מן הצולל.

„הלא כבר נחוץ היה“! קרא נעד־לאנד בעליצות נפש“, אך אולי שמעת ותוכל לדעת אדון פראפעסאר, למי הפרעגאטטע הזאת“?

„לא אדע למי מכל הארצות היא, רק זאת אדע אל נכון, כי היום תלך לאבדון ע"י הצולל, בלי כל שפק; – למטרת מנוסתנו דרוש הוא שימצא הצולל ממעל לפני הים, ולכן עלינו לחכות עד שיתנשא.“

„נחכה נא על חשכת הלילה.“ אמר נעד־לאנד.

בשעה השלישית בבקר, יצאתי עוד הפעם על הספון. הפרעגאטטע היתה כבר לא רחוקה מן הצולל ותשוטט הלוך וקרב. רב־החבל אלמני צעד על פני הספון הלוך ושוב ברוח שקטה, וכאלו לא ראני; אבל בעת כי ירדתי אל ההיכל, כלאונו שלשתנו עוד הפעם אל תוך התא האפל כמו בפעם הראשונה בבואנו אל הצולל; אחרי היותנו שמה עת לא־ארוכה, שמענו כי הצולל יצלול וישקע במצולה והוא מוסיף כח קטוריו, עד מהרה רעדו כל קירותיו לעוצם מהירת מרוצתו, וקרוב אחרי כן נרגשה נגיפה נוראה ולא היה כל שפק בלבי, כי הוא נגיפת הקרן־ברזל של הצולל אשר נגף ויחדור בכח עז בעד מבנה הפרעגאטטע, אחרי רגעים אחדים האירו לנו בית כלאנו ונרא: איכה הפרעגאטטע העצומה עם כל צבאה, ונשקה, עוזה ותפארתה – תשקע כעפרת אל קרקע התהום. והצולל אשר נגפה ויקוב חור ברצפתה. הורד יחד אתה אל המצולה…

בראותי עין בעין החזות־קשה הלזו, פלצות אחזוני; נדהם, וכאסור־בנחושתים נשארתי נצב על יד החלון. –

בהופיע רב החבל אלמני, התעוררתי לשית לבי עליו; כצאתו מן ההיכל פתח דלתת הפתח המוביל אל לשכתו; ושם על הקיר לעמת הפתח, תלה ציור תמונת אשה צעירה לימים עם שני ילדים קטנים; רב־החבל אלמני עמד רגעים אחדים לקראת הציור הלזה ויתבונן עליו, ואחרי כן נפל ויכרע על ברכיו לפני התמונות, ויתן את קולו בבכי, ויבך רב־בכה…. מה זה ועל מה זה בכה? נשארה בעדי חידה כמוסה, באין פותר אותה. –

אחרי האבדון הנורא של הפרעגאטטע, האריך רב החבל אלמני מסעו במצולות תחת מכסה המים, ויריץ את הצולל במרוצה נמרצה למאד – בהשתמש עם כל כחות קיטוריו; אבל אנה? – זאת לא ידענו. המרוצה הזאת נמשכה ימים אחדים; בכל משך הזמן הזה לא הופיע רב־החבל אלמני על הצולל ודומית מות שררה בכל תאיו. עד אשר האיש שלא ידע משפט הצולל ונימוסי אנשיו המוזרים, פלל בלי תפונה, אשר על הצולל לא תמצא נפש חיה, לרגלי שחית הצולל במצולות, לא יכלה המנוסה להבצע. נעד־לאנד בחמת־רוחו היה כמשתגע: ויהי דומם סר וזעף, עד כי קאנזייל פָחד פחד שלא ישחית הגבור ציד נפשו בכפו וישים קץ לחייו אשר קָץ במו לרגלי תשוקתו העזה לשוב אל ארץ מולדתו, ולכן שָׂם קאנזייל עין־פקוחה עליו וישמור כל צעדיו.

ע"פ הדברים אשר הצעתי עד הנה – על נקלה הוא לשער מצב חיינו; היינו שבויים, לא ידענו אחריתנו ועד מתי ימי שחית הצולל ימשכו?

ויהי היום – יום אשר לא אדע ספורות לו לימי החדש – כעלות הבקר, ותרדמה גדולה נפלה עלי ואישן שנת־אבד מתוקה. פתאם והנה יד אחזת בי ותנדני ותעירני, פתחתי סגור־עיני וארא והנה נעד־לאנד עומד עלי.

קפצתי ממטתי בעליצות נפש.

„טוב, טוב הדבר, אך למתי זה נבצע מפלטנו?“ שאלתיו.

„היום בערב. האם נכון הנך, אדון פראפעסאר?“

„הנני. – אבל איה הננו כעת? על איזה מקום?“

„לא ידעתי איה, אבל חופי איזה יבשה יתראו; לפני רגעים אחדים יצאתי על הספון, וארא ארץ יבשה.“

„ומה שם הארץ ההיא כי נדענה?“

„תהי לה גם ארץ אכלת יושביה, ועלינו להחיש לנו מפלט מזה.“

„כדבריך נעד־לאנד; אהיה נכון; אך על מה זה ננוס?“

„על אני־שיט של רב־החבל אלמני; היה נכון, אדון פראפעסאר, בשעה התשיעית בערב; ואם נתָפש ביד, אז נעמוד על נפשנו ונלחם עד נטף־דם האחרון.“

„כדבריך, נעד־לאנד, בטח באמונתי!“

„כאשר יפרוש הלילה צל כנפיו השחורות וישלך הס, מהר ובוא אדון פראפעסאר, אל תוך האני־שיט, ואנכי עם קאנזייל נחכה שם עליך.“

„אבוא אבוא, דברתי ולא אשנה; חכו עלי!“

בהוָתרי אנכי לבדי, הלבשתי נפשי בבגדי המצולה והברוסטלאטץ, ואחבוש כל חפצי ומכתבי אשר כתבתי וחרטתי כל ימי נסיעתנו, ורק פלצות־מות אחזוני במורא; אשר לא יפגשני רב־החבל אלמני. „ומה יהי,“ אמרתי עם לבי, „אם יעלה אל לבו לבוא אל ההיכל לבקרני, הלא אז אהיה בעיניו כמתעתע, וכל עמלנו יעלה בתהו!“ –

היום חלף ויאת הלילה, קול־המורה שעות השמיע שעה התשיעית… העת הנה באה לברך ברכת הפרידה לצולל, ואלך אט אל ההיכל פנימה, אשר שם היה חשך אפלה. פתאם הרגשתי קול לחש… וארגז תחתי! לטשתי עיני אבל לא ראיתי כל מאומה… קול המלחש היה הולך ובאר – וידום… אחרי כן נשמע קול צעדים על פני יריעת הרצפה בדומיה חרישית; הצעדים הלכו הלוך וקרב לקראתי… וימת לבי; – אבל צעדי הצועד קמו לדממה, וקול רב החבל נשמע:

„אֵלי! אֵלי! רב לי! רב!“…

לא ידעתי את נפשי, וארוץ אל מדרגות סלם הראשיי ואקפוץ אל תוך האני־שיט:

„חושו, חושו!“ לאטתי באזני רעַי.

הננו, הננו!“ ענו אותי נעד לאנד וקאנזייל; המה ישבו כבר נכונים באני־שיט ויחכו עלי.

ברגע זה נשמע קול שאון ורעש גדול על הצולל; נעד־לאנד נתן חנית בידי, ונוחיל בדומיה על רדיפת המלחים אחרינו.

„קץ חיינו בא!“ אמרתי אל רעי בלאט.

„מאַלשטראָם! מאַלשטראָם!“ נשמע קול צעקת המלחים על הצולל.

הצולל אמנם בא אל שבלת־מים נוראה, ולרגלי הדבר הזה התפרץ הרעש עליו; משבלת מי המאלשטראם לא תצליח כל אניה – גם המצויינת מאד – לצאת בשלום; ולכן גם הבר־אוז הצולל החל להתוות בשבלת הלזו מסלות־עגולות גדולות, וימשוך אתו יחד גם את האני־שיט שלנו, יען כי עדנה היתה קשורה בו; שפעת מים כסתנו ומשברי הים החרישו אזנינו בשאון דכים.

„חזקו ונתחזקה בעד חרותנו ופדות נפשנו!!“ צעק נעד־לאנד.“ הבה נסובבה נא את השרויבע בכל שארית כחנו ואולי יעמוד לנו רֶוח והצָ… עודנו לא השפיק הגבור ציד לכלות המלה האחרונה „והצלה“ כתֻמה, והנה האני־שיט נפרדה פתאם – בהנתק החבל־העב המקשר ותדָחף יחד אתנו הרחק מן הצולל. אנכי הוכתי על קדקדי במכת איזה דבר־מוצק ואתעלף…. מה נעשה ומה היה בעת אשר שטנו – לא אזכור; רק זאת אזכרה: כי בעת אשר התעוררתי ותשב אלי רוחי, ראיתי את נפשי והנני שוכב בבית נמוך ושפל של דיג נארוועגי – תחת השגת שני רעי.

רעי אלה, היו בריאים ושלמים בלי כל נזק, ונחבק איש את רעהו.

ויהי כי נפשנו אחרי עמל נסיעה־ארוכה כזאת, שבנו בעוד ירחים אחדים אל ארץ מולדתנו צרפת, ואיש שקד בשלות־השקט על משמרתו ומלאכתו.

ובזאת תמה נסיעתנו המוזרה תחת מכסה הימים; ומה נהיה עם הבר־אוז ורב החבל אלמני שלו? – לא נדע עד מה; אין כל חזון נפרץ לנו ממנו מני אז. בלי תפונה הלך לאבדון, ויחדָו אתו, צלל כעפרת גם פתרון חידת מציאותו בימים. –

תם