לא יסופר כאן על להקה, שתפקידה לשעשע את הקהל במעשי להטים, פאנטומימות, שירה נלוזה ודברי־חדודים. בשם “הקברט הגדול” קראה לעצמה לא קבוצת חרטומים חדישים, הנודדים מעיר לעיר, כדי להתפרנס מן הצחוק שהם מעוררים בגרונם ובכרסם של אזרחים מנומנמים, תאבי משוש ומשחקים. שם זה היה משמש במשך עשר השנים שלאחר מלחמת העולם לחוג אנשים, שהיו מתאספים לעתים בלתי־מזומנות באולמי האגודה הגרמנית לעובדי הרוח.Notgemeinschaft deutscher Geistesarbeiter ואליבא דאמת לא היו אנשים אלה קשורים ביניהם קשר של קבע, הם לא הניחו פרטי־כלים או תעודות אחרות, שיהא אפשר לעמוד באמצעותם על הפרובלימות המעסיקות אותם. כותב הטורים האלה, בהיותו סטודנט בברלין בשנים 24–1920 היה מזדמן לעתים קרובות לאסיפותיהם של האנשים הללו והקשיב לדבריהם ושם לבו לתכונותיהם הרוחניות של האישים המעניינים ביותר, בהיותו בטוח שלפניו מביעים את הזיותיהם והגות רוחם הנכאה שחקני הדרמה הגדולה, הראויה להקרא “גרמניה לאחר תבוסתה” או “ירידתה של אומה גדולה”. ואמנם, אלמלא השם האוריגינלי “הקברט הגדול”, שהם קראו לעצמם, ראוי היה לקרוא לשורת מאמרים זו בשם “זכרונות על אישים שקדמו לפיהרר” או “הסימפטומים הראשונים לטירופה של אומה שלמה”.

ברור שהופעתו של היטלר ונצחון תנועתו אינם תופעה מקרית; הדברים נעוצים בפרוצס היסטורי שהולידם בתוקף ההכרח הטבעי, אולם כאן מוצגת לדעתי בפעם הראשונה שורת אישים ועובדות שקדמו להתפרצותו של הטירוף הקבוצי הגדול האוחז כעוית בגופה של גרמניה. תופיע לעיני הקורא שורת אנשים, שבכל אחד מהם היה טבוע פרט זה או אחר מתכונותיו ומשאיפותיו של היטלר, אלא שבהם, בקודמיו, עוד טרם נתגבשו כל צרכם, או שלא הוכשר עדיין הקרקע להצלחתם.

ושוב, אני מציג כאן את האישים הללו כל אחד בפני עצמו, כי באמת לא יצרו מעולם גוף אחד, ואם היה לאחד מהם חוג “חסידים”, הרי היו אלה אנשים שאינם בולטים בשום תכונה רוחנית. היו אלה “חסידים” מהטיפוס הידוע, החוטפים “שיירים” משולחן ה“רבי” והמספרים בהגזמה אוילית על נפלאותיו. אבל באספות “הקברט הגדול”, שבהם היו הקברניטים מתווכחים ומתנצחים בדברים האופפים, לכאורה, אופקי תבל, לא היו השיחות מגיעות מעולם לידי לשון משותפת. נושא השיחה היה פושט צורה ולובש צורה, משל לאותה אגדה עממית, שבה השד הופך פעם דג ופעם תרנגולת, פתאום לובש צורה של פיל ושוב מצטמק לרימון שגרגיריו מתפזרים על הרצפה, ואם הצליחה המכשפה לאסוף את הגרגירים עד אחד, הרי נהפך פתאום אותו גרגיר אחרון לארי נוהם. גם באספות “הקברט הגדול” היו לפעמים רגעים של הבלגה על הפיזור ועל בליל השאיפות והמושגים, אולם דוקא ברגעים אלו, כשהרוב התרכז מסביב לאחד הנואמים, היה הלה נעצר פתאום בדבריו, כאדם שאבד לו חוט מחשבתו, ועל דוכן הנואמים הופיע בר־פלוגתא, שהחל לדבר על נושא אחר לגמרי.

מסיבה זו אין לי אלא להציג כאן לפני הקורא את כל אחד מהבודדים ה“גדולים” האלה בבדידותו ובהופעתו החד פעמית, ולתאר את עברו של כל אחד מהם, את שאיפותיו והגות רוחו, מראשית הופעתו ועד שקעו ב“קברט הגדול”, אשר, למרות הסדר והנקיון המופתי השורר באולמיו, היה מהווה למעשה את היון הברליני הגדול, בו רקבו והתחמצו עלי השלכת הנובלים של האילן הגרמני.