לא יסופר כאן על להקה, שתפקידה לשעשע את הקהל במעשי להטים, פאנטומימות, שירה נלוזה ודברי־חדודים. בשם “הקברט הגדול” קראה לעצמה לא קבוצת חרטומים חדישים, הנודדים מעיר לעיר, כדי להתפרנס מן הצחוק שהם מעוררים בגרונם ובכרסם של אזרחים מנומנמים, תאבי משוש ומשחקים. שם זה היה משמש במשך עשר השנים שלאחר מלחמת העולם לחוג אנשים, שהיו מתאספים לעתים בלתי־מזומנות באולמי האגודה הגרמנית לעובדי הרוח.Notgemeinschaft deutscher Geistesarbeiter ואליבא דאמת לא היו אנשים אלה קשורים ביניהם קשר של קבע, הם לא הניחו פרטי־כלים או תעודות אחרות, שיהא אפשר לעמוד באמצעותם על הפרובלימות המעסיקות אותם. כותב הטורים האלה, בהיותו סטודנט בברלין בשנים 24–1920 היה מזדמן לעתים קרובות לאסיפותיהם של האנשים הללו והקשיב לדבריהם ושם לבו לתכונותיהם הרוחניות של האישים המעניינים ביותר, בהיותו בטוח שלפניו מביעים את הזיותיהם והגות רוחם הנכאה שחקני הדרמה הגדולה, הראויה להקרא “גרמניה לאחר תבוסתה” או “ירידתה של אומה גדולה”. ואמנם, אלמלא השם האוריגינלי “הקברט הגדול”, שהם קראו לעצמם, ראוי היה לקרוא לשורת מאמרים זו בשם “זכרונות על אישים שקדמו לפיהרר” או “הסימפטומים הראשונים לטירופה של אומה שלמה”.

ברור שהופעתו של היטלר ונצחון תנועתו אינם תופעה מקרית; הדברים נעוצים בפרוצס היסטורי שהולידם בתוקף ההכרח הטבעי, אולם כאן מוצגת לדעתי בפעם הראשונה שורת אישים ועובדות שקדמו להתפרצותו של הטירוף הקבוצי הגדול האוחז כעוית בגופה של גרמניה. תופיע לעיני הקורא שורת אנשים, שבכל אחד מהם היה טבוע פרט זה או אחר מתכונותיו ומשאיפותיו של היטלר, אלא שבהם, בקודמיו, עוד טרם נתגבשו כל צרכם, או שלא הוכשר עדיין הקרקע להצלחתם.

ושוב, אני מציג כאן את האישים הללו כל אחד בפני עצמו, כי באמת לא יצרו מעולם גוף אחד, ואם היה לאחד מהם חוג “חסידים”, הרי היו אלה אנשים שאינם בולטים בשום תכונה רוחנית. היו אלה “חסידים” מהטיפוס הידוע, החוטפים “שיירים” משולחן ה“רבי” והמספרים בהגזמה אוילית על נפלאותיו. אבל באספות “הקברט הגדול”, שבהם היו הקברניטים מתווכחים ומתנצחים בדברים האופפים, לכאורה, אופקי תבל, לא היו השיחות מגיעות מעולם לידי לשון משותפת. נושא השיחה היה פושט צורה ולובש צורה, משל לאותה אגדה עממית, שבה השד הופך פעם דג ופעם תרנגולת, פתאום לובש צורה של פיל ושוב מצטמק לרימון שגרגיריו מתפזרים על הרצפה, ואם הצליחה המכשפה לאסוף את הגרגירים עד אחד, הרי נהפך פתאום אותו גרגיר אחרון לארי נוהם. גם באספות “הקברט הגדול” היו לפעמים רגעים של הבלגה על הפיזור ועל בליל השאיפות והמושגים, אולם דוקא ברגעים אלו, כשהרוב התרכז מסביב לאחד הנואמים, היה הלה נעצר פתאום בדבריו, כאדם שאבד לו חוט מחשבתו, ועל דוכן הנואמים הופיע בר־פלוגתא, שהחל לדבר על נושא אחר לגמרי.

מסיבה זו אין לי אלא להציג כאן לפני הקורא את כל אחד מהבודדים ה“גדולים” האלה בבדידותו ובהופעתו החד פעמית, ולתאר את עברו של כל אחד מהם, את שאיפותיו והגות רוחו, מראשית הופעתו ועד שקעו ב“קברט הגדול”, אשר, למרות הסדר והנקיון המופתי השורר באולמיו, היה מהווה למעשה את היון הברליני הגדול, בו רקבו והתחמצו עלי השלכת הנובלים של האילן הגרמני.

גרמני שנולד בגלילות הריינוס, ובהיותו כבן שלשים התיישב בפאריס ופתח שם בית חרושת לקוניאק ולשאר משקאות חריפים. בפרוץ המלחמה העולמית היה כבן ארבעים. השלטונות הצרפתים חשדו בו, כבכל גרמני שנמצא אותה שעה בצרפת, בריגול, והוא הושם במאסר. בית החרושת שלו נסגר והוחרם לטובת האוצר הצרפתי. גם לאחר כריתת חוזה השלום לא שוחרר מכלאו, אלא לאחר 4 שנים. בשנת 1922 הוסע תחת משמר שוטרים לעבר הגבול הגרמני, ושם הופקר לרחוב בלי פרוטה בכיס ובאין לו גואל או קרוב.

בשבתו שמונה שנים בבית הסוהר, גידל זקן נבואי ארוך שירד על־פי מדותיו. ונראה הדבר שאותו זקן, מתוך שלא היה לו כסף לגלחו, הורה בו את הרעיון לנצלו לשם מטרתו. כבר בעברו בעיירות ובכפרים הראשונים של מולדתו, בחזרו על הפתחים כדי להחיות את נפשו, נוכח שזקנו זה, יחד עם הפנים הארוכים והחיורים, המעודנים משמונה שנות ישיבתו בכלא הפאריסי, יצלח לדבר־מה. כי ראה בכל מקום, שהאנשים מתיחסים אליו במעין רגש של כבוד, רגש שהוגבר עוד לאחר שסיפר להם בקצרה את אשר קרהו עד כה. ככל אשר הרחיק ללכת מן הגבול לפנים הארץ, כן גברה פעולת הזקן, וכן גברה בו המחשבה להעמיד אותו ואת שאר תכונותיו הגופניות בנסיון גדול, על מנת להשיג את מבוקשו. ומבוקשו היה נועז למדי.

בלכתו מכפר לכפר האזין לקול העם, הקשיב להגות רוחו של ההמון. נתברר לו יותר ויותר, כי העם מצטער מאד על מפלתו של הקיסר, שבה הסתמלה מפלת העם כולו. בעיני העם היה סילוקו של הקיסר מכסא מלכותו לא אסון אישי לוילהלם האחרון ולביתו, משפחת הוהנצולרן; זה היה עלבון העם, טפיחה על פני האומה שראתה בעצמה את היכולת ואת היעוד לשלוט על לאומים רבים. ההמון הפשוט ידע רק דבר אחד: בימים שהיה הקיסר יושב על כסאו, היה פונט חמאה עולה בחצי מארק, ולאחר שהורידוהו מעל כסאו ולשלטון עלו הני בריוני עלה פונט חמאה לעשרים מארק ומעלה. דבר זה דיו להוכיח את יתרונה הגדול של ממשלת יחיד. דברים מעין אלה נחרתו עמוק בלבו של הויסר וככל אשר התקרב להאמבורג, עיר הנמל רבתי המסחר, הכין את תכנית פעולתו. הוא תפר לו דגל קטן ועליו הדביק אותיות רבתי שגזר מתוך דפים של עתון, המצטרפות למלים: deutscher Volkskaiser (קיסר עממי לגרמניה). בטרם נכנס לרחובות העיר הצניע את הדגל, ובהגיעו לרחוב ההומה ביותר הנקרא קרונפרינצנשטראסה", נכנס למסדרונו של אחד הבתים ושם פשט את בגדיו, ועירום כביום היולדו, רק הדגל בידו, יצא לרחוב.

מובן, שעורר מיד תשומת לב כללית מצד עוברי הרחוב, שראו אולי את הדבר כמעשה טירוף, אבל הויסר ידע את מטרתו. שיחקה לו השעה, והוא הצליח לעבור בתלבשתו האוריגינאלית עם דגלו ביד, כמאה צעדים, בסחפו אחריו תור ארוך של סקרנים ומתענינים, עד שפגע בשוטר. הלה הזמין את “קיסר גרמניה העממי” לתוך טכסי העומד מוכן לכל מקרה בלתי־שכיח, והסיעהו לתחנת המשטרה. שם הולבש על כרחו והוסע לבית הסוהר.

בעמדו לפני השופט, נשאל לחפצו ולמטרת התנהגותו המוזרה. מומחים, שהועמדו לבדוק את מצבו הנפשי, העידו פה אחד, שבדיקת מערכת עצביו לא העלתה שום סימנים לפגם. הנשאל ענה בתוקף ובודאות, שהוא ראה בעני עמו ובסבלותיו וכי יש בידו להקל את מצבו אם יכירו במרותו.

– וכיצד אומר אתה להקל את סבלות העם?

– עם הורדתו של הקיסר לשעבר, נשאר העם הגרמני כגוף חסר ראש, האיברים אינם פועלים לפי רצון אחד, כל אחד שואף לעברו, ולכן אין לו תקנה, עד יעמוד אדם בעל יכולת נפשית כבירה בראש העם ההולך ומתפרד לפרודותיו ויאחדם.

גם השופט הגיע לכלל מסקנה, שאין כאן לפניו אדם מטורף, והוא היה נכנס אולי בויכוח מעמיק יותר עם הנאשם אילו היה מרשה לו החוק. אבל עליו היה לדון את האיש, ולכן שאלו:

– אולם חותר אתה תחת קיומה של הרפובליקה, בהכריזך על עצמך כעל קיסר!

– אני שואף להגיע אל המטרה המיועדת לי באמצעים חוקיים.

– הלהליכה בלבושו של אדם־הראשון אתה קורא אמצעי חוקי?

– רציתי להראות לעמי את כל מערומיו, כי ריק הוא מכל וכל.

– אבל בספר החוקים כתוב, שאסור ליחיד לפגוע ברגשותיו המוסריים של הצבור.

היה ויכוח סוער בין הקטיגור, שרצה להוכיח עוד אשמות אחרות של הנאשם, ובין סניגורו שהועמד לו מטעם בי־ המשפט, אבל לבסוף הועמדו כל ההאשמות על אחת: פגיעה ברגשות המוסר הצבורי, ועל אשמה קלה כזאת נחשב לו מאסרו עד כה לריצוי מלא. הוא שוחרר כשהוא לבוש תלבושת טובה מזו שהביא אתו מצרפת, ובכיס מכנסיו צלצלו מארקים אחדים שנאספו למענו ביזמת הסניגור מבין הקהל ועורכי הדין באולם המשפט.

ראשית דרכו היתה לבית־הדפוס ועוד באותו יום הודבקו על לוחות העיר מודעות גדולות למדי המבשרות לקהל, כי באולם פלוני (אחד האולמות הגדולים שבעיר) בשעה פלונית ינאם אותו אדם, אשר ביום זה וזה הופיע עירום ברח' קרונפרינצנשטראסה. דמי הכניסה 10 מארק (סכום גדול יותר ממחיר הכרטיס היקר ביותר לאופירה בימים ההם).

הכרטיסים נמכרו כולם עוד בו ביום; מובן, שהקונים לא היו מבין פועלי הנמל וגם לא מבין המשרתות בבתים פרטיים, אלא מבין הגבירות בעלות היכולת. אטו מלתא זוטרתא היא כרטיס בעשרה מארקים! לא כל אדם יכול להרשות לעצמו לשמוע במחיר כזה מלים היוצאות מפי אדם, אשר בגללו נחלקה דעת הצבור, זה אומר: מטורף גמור, וזה אומר: נביא וגאון. ביום המיועד לנאום הסתובב מר הויסר בחוצות העיר כשבכיסו המון שטרי כסף, למעלה מעשרת אלפים מארק. הוא נכנס לאחת המסעדות ואכל ארוחת צהרים הגונה, כבאותם הימים הטובים בפריס, וגם הזמין בקבוק יין פסלאו, לפי מנהג הסעודה הצרפתי. אגב כך פנה אליו בעל המסעדה:

– רואה אני, שאדוני הוא מבעלי היכולת, יש עמי עוד בקבוקי קוניאק אחדים, מהימים הטובים, קוניאק צרפתי אמתי.

– האמנם? הבה ונראה!

עוד מרחוק הכיר הויסר את הבקבוקים. היה זה קוניאק מבית החרושת שלו. שמחתו לא ידעה גבול. הוא הזמין את בעל המסעדה וגם אנשים אחדים מבין אורחיו, ומתוך שתיה כדת היו מזכירים כולם את הימים הטובים ההם…

הגיע הערב ובאולם המפואר חיכו הגברות העשירות, עדויות תכשיטים יקרים לבואו של “הנביא”, אולם הלה היה עוד בעצם השתייה, וכנראה, שכח לגמרי את הנאום שעליו לשאת. לשמונה שעות נועדה ההרצאה, אבל רק בתשע וחצי, כשהנביא נמצא כבר בגלגולו השלישי לפי החוזה שבין נוח והשטן, נזכר פתאום בדבר והוא הלך בחברת מרעיו, כשצעדיו מתנודדים כדורך על סיפון אניה המהלכת בסער, אל אותו אולם.

ובכל זאת הוא כיון את השעה. באולם היו מתוכחים על הנביא, השערות מהשערות שונות הובעו על מגמותיו ושאיפותיו, על הבשורה שיש בידו לבשרה, על תכונות רוחו וביחוד על זקנו ויפיו. אבל למה הצפיה הזאת? מוקיר הוא את הופעתו! המתיחות גברה, עוד מעט ויתפרץ אי־רצון והגבירות תלכנה לביתן. אולם לא, הוא כיוון את השעה!

מתנודד ושיכור כלוט הופיע על הבמה. בשארית כוחו אחז את אחד העמודים בתווך ופנה בדברים אלו אל הקהל:

גבירותי ורבותי! אני שיכור, אבל גם אתם שיכורים, רבותי! אני הלום יין, אבל אתם הלומי אסון, עם גרמניה האומלל! אני מתנודד כי יצאתי מבית מרזח, מקום שם שתיתי קוניאק טוב, קוניאק מאותם הימים שבהם כל משקה היה ראוי לשמו; אבל אתם, רבותי, האם יש בידכם לשתות היום קוניאק אמת, כלומר אמת? שכורים אתם ולא מיין, לא חדרו לראשיכם אדי משקה נאצל ואמתי, כי אם רעל, רעל סוציאליסטי ויהודי; מה אני אומר? צעדיכם מתנודדים, כי אין לכם ראש כלל, כי נלקח ראשכם מעליכם, ולכן הבה אהיה לכם לראש, כי רק אני מסוגל להיות ראש לכם, כי רק בי קוניאק אמת, קוניאק מלא, מהימים הטובים, ורק בי הכוח לחדש את ימיכם כקדם.

ובדברו את הדברים האלה, התכופף מעל הבמה כלפי הקהל והקיא את כל ארוחתו הטובה אשר אכל בצרוף הקוניאק הטוב אשר שתה. המסך ירד.

מעולם לא מחאו ידיהן המעודנות והמטובעות של הגבירות רמות היחש ורבות ההון בהתפעלות כזו כמו הפעם. אכן זאת היתה אמוציה הראויה לשמה! ואיך הוא דיבר! קוניאק אמת, כלומר אמת; רעל סוציאליסטי ויהודי; אכן, מי יכול היה לגלות לעם גרמניה את אסונו בבטויים בולטים יותר? הן מליו בטו ובתקו כחרבות!

למחרת היום הופיעה אשה אחת בדירתו של הויסר וחכתה זמן רב לקבלת הפנים. כי מר הויסר שכר לו בדמי פדיון הכרטיסים דירה ברובע העשירים וגם העמיד משרת לפתחו, כיאה לאדם רם־המעלה. בקושי רב עלה בידי האשה למצוא את מעונו. על המודעה בדבר נאומו היה מסומן בית־הדפוס שבו נדפסה, בעל בית־הדפוס שלח אותה למשרד התיאטרון שהשכיר להויסר את האולם ואחרי ריצות רבות מצאה סוף־סוף את המעון. ומי היא האשה? אשתו הגרמנית של אחד האכספורטרים העשירים ביותר בהאמבורג, נצר למשפחה יהודית ידועה. דברי “הנביא” חדרו להכרתה. היא היתה קודם אשתו של בעל אחוזה עשיר שנפל במלחמה העולמית בהיותו קצין בצבא התותחנים. אותו יהודי, כלומר האכספורטר, מצא חן בעיניה, תכונותיו הגבריות משכוה. מלבד זה גם הוא סבל נזקים חמורים במלחמה העולמית: בנו היחיד נפל בקרב, נער כבן שמונה־עשרה, רוב אניותיו הוטבעו על ידי האנגלים. היא נישאה לו, מכרה את אחוזת בעלה המנוח וצרפה את הונה אל הון היהודי. כעת הוטב המצב, מסחרו של היהודי עולה־פורח, אבל עסקיו תופשים את רוב שעותיו ואין לו די פנאי להפנות תשומת לב יתירה לאשתו, גם אש־נעורים אין בו. והיא לא הורגלה לכך. בעלה הקודם, בעל האחוזה, היה מתיחס אליה בתשומת לב רבה מאד, כמעט על כפים נשאה. היא לא היתה מרוצה בחייה; כי אף על פי שהיתה כבר בגיל הארבעים, עוד היה דמה סוער בה, היא היתה בגיל שבו האשה היא “מסוכנת”. ואתמול, בשעת נאומו של “הנביא” חלה בה המהפכה. היא החליטה לעזוב את בעלה, להוציא מידו את ההון שהוסיפה על כספיו, ולהקדישו למטרה נעלה יותר: היא מוכנה לצרף את כל אשר לה, את כל נפשה וגופה לו, להויסר.

הוא, כמובן, הסכים. כסף היה נחוץ לו, כי אותו הסכום שאסף מדמי הכניסה ל“הרצאתו” עלול להתנדף. לנאום שני ספק אם יימכרו הכרטיסים כבפעם הראשונה. ולו נחוץ כסף לשם תעמולה. לשם מטרתו, שעליו להגיע אליה ויהי מה! האשה לא יפה ביותר ויש לה תביעות, אך מה בכך?

הוא מייסד עתון הנושא את שמו, “לואי הויסר”, ותחת השם מתנוססות אותיות רבתי: “קיסר עממי לעם הגרמני”, “הגואל היחיד לצרת העם”, “תעלולי היהודים והבונים החפשים”, “ארגון חדש של שדרות העם” וכו'.

המשטר אינו יודע מה לעשות בו. אוסרים אותו, מזמינים מומחים למחלות הרוח כדי לבדקו, אך רובם מציינים, כי “אין הוא חסר דבר”, יש שהוא שותה לשכרה, או שמשכרים אותו בבית הסוהר. הוא מקיא בכלאו ואוכל את קיאו ושלטונות בית הסוהר מצלמים אותו בכך. מפרסמים את התמונות ביום שחרורו מהסוהר, ומאחר שהוא טופל על דפי עתונו אשמות שונות על שלטונות בית הסוהר והמשפט, שוב אוסרים אותו, עורכים חפושים בביתו, וכך חוזר חלילה. לבסוף נלאו השלטונות מלטפל בו ומחליטים לעזבו לנפשו. הוא מוסיף להוציא את העתון, נכנס בקשרים עם רופאים ועורכי דין הנוטים לו חיבה ומגדיל לאט־לאט את חוג מוקיריו.

אך בכל זה לא די לו. בעיקר – הטמפו של הפצת רעיונותיו העיקריים, שנאת ישראל ושנאת הסוציאליסטים, אינו משביע את רצונו. עיר הנמל האמבורג מלאה פרוליטארים, הרואים את צרת העם במשטר ולא בחוסר הקיסר. הוא צריך סביבה אחרת. הוא עובר עם קהל חסידיו המונה למעלה ממאתים איש – אל מולדתו לפנים, ארץ הריינוס.

כאן הוא אוחז בתכסיסים חדשים. הוא, שהיו מאשימים אותו בטרוף הדעת, הופך פתאום לרופא כל תחלואי הרוח. כי בגרמניה מותר לו לאדם להיות רופא למעשה, גם אם לא גמר את הפקולטה הרפואית ולא קיבל תואר דוקטור. הוא צופה למטמוני הנפש ובהנחת ידו בלבד גואל את המטורפים והדיבוקים ממכאוביהם. מביאים לפניו אנדרוגינוס, הסובל קשה מהמחשבה כי אין הוא נורמלי. למה קוראים אותו ארנולד, אם חודש אחד הוא גבר, וחודש אשה? והנה הוא ממציא לו תרופה: “מעתה יהיה שמך כריסטל וכל מכאוביך כעשן יכלו”. האנדרוגינוס פורץ בצהלת גיל, והאנשים העומדים מסביב, היודעים כי מעולם לא נראה חיוך על שפתי הדו־פרצוף, תמהים: אכן הוא ריפא אותו בהנחת יד. הוא נעשה בעל שם בכל מדינת הריינוס. הרופאים המוסמכים רודפים אותו, יוצאים עליו למלחמה, מגלים את תרמיותיו ולהטיו, אך הוא אינו מניח ידו גם מפוליטיקה וכחום תגרת הרופאים נגדו, הוא זונח את ה“רפואה”, ומחליט לעבור לברלין. הסביבה הכפרית של ארץ הריינוס אינה מספקת אותו, הוא צריך להיות לקיסר עממי, להגיע לשלטון ויהי מה. הוא עובר לברלין.

אך דא עקא: ברלין היא עיר סוציאליסטית, מבצר המעוז של כל מפלגות הקידמה. הוא רואה, שאיש אינו נלהב ברחובות ברלין, בעברו עם תלמידיו הרבים ברחוב ובידו הדגל המכריז על התואר שנטל לעצמו. אמנם גם פה אוסרים אותו בראשונה, ולעתון “הויסר” המוצא על ידי תלמידיו, יש זמן מה חומר חדש לדוש בו. אולם עד מהרה, מוציאים אותו מבית הסוהר וחדלים לטפל בו בתור “אדם בלתי מסוכן”. המקום היחיד שבו יכול הוא להשמיע מפעם לפעם את דעותיו, הוא “הקברט הגדול” המתאסף באולם האגודה לאנשי הרוח הגרמנים.

בשנת 1926 הוא מתעורר עוד פעם מכמישתו שבבית הגניזה בברלין. הוכרזו בחירות לרייכסטאג חדש, והוא החליט להשיג מנדט. הוא יוצא למסע תעמולה בסביבות שונות בארץ ומשיג למעלה מארבעים אלף קול. אילו היו קולות אלה מרוכזים במחוז בחירה אחד, היה ודאי זוכה לשבת על אחד הכסאות באותו הרייכסטאג המוזר, שישבו בו טירפיץ האדמירל, לודנדורף הגנרל, אברט הסוציאלדמוקראט, ה“סבתא” של המהפכה הגרמנית קלרה צטקין, וד"ר היינה הקומוניסט החריף. אלא שלא הועילו לו להויסר כל מחאותיו ותביעותיו לתת לו את המנדט, ומי יודע מה היה בסוף כל התפרצויותיו והשתוללויותיו באולם “הקברט הגדול”, אילמלא נמצא סוף־סוף אדם שידע לתת לכשרונותיו את שדה הפעולה המתאים, ולהטותו מדרך הפוליטיקה, שבה עוד טרם הוכשר הקרקע לפניו. הוא נתודע למנהל חברת סרטים ידועה, והלה קיבל אותו לחברה בתור מנהל לשכת הפרסום.

אינני יודע, אם זכה לואי הויסר לראות את הצלחתו של היטלר, אשר הוא־הוא ילד השעשועים לגורל, שקצר את אשר זרעו מקדימיו. יש להניח שבריאותו האיתנה של הויסר הגיעתו לימים אלו, ובהיותו אַרי טהור ודאי נשאר במשרתו בתור מנהל התעמולה של חברת הסרטים, ואם כן, ניתנה לו, איפוא, ההזדמנות לראות בצמיחת הגרעינים אשר זרע.

על ילדותו לא נודעו לי שום פרטים. עד לימי המלחמה היה מורה בבית ספר עממי בתורינגיה, ועם פרוץ הטבח הגדול גויס לאחד הגדודים ונשלח לחזית, שבה נפצע בשתי רגליו. ארבעה כדורי מקלע ננעצו ברגלו הימנית ושלושה בשמאלית ועצמות שתיהן רוסקו, והרופא הצבאי לא מצא עצה אחרת אלא לקטע את שתיהן, אבל הוא נתקל בהתנגדותו הנמרצת של הפצוע, שלא רצה בשום־פנים בניתוח. הרופא לא רצה להמרות את פי החולה ועשה כל אשר ביכלתו כדי לרפא את הפצעים. ואמנם הם נתרפאו, אולם האיש נשאר בעל־מום: אין לנענע את רגליו ואין צריך לומר: לעמוד או להלך עליהן. היה יושב על כסא־מורכב, אחות בית החולים מסיעה אותו בכל יום בהיר לגן שעל־יד בית החולים ומניחה אותו בין העצים להגיגי־מחשבותיו על העולם ועל החיים.

כשלוש שנים לאחר תום המלחמה הפקירו השלטונות את בתי־החולים, כי לא היה תקציב לטפול בנזוקי המלחמה. באחד הימים הסיעתו האחות בפעם האחרונה אל מחוץ לבית החולים והניחה אותו בכסאו־עגלתו ליד קרן הרחוב הקרובה ביותר.

זמן־מה ישב כאילו לא קרה דבר. היום היה יום יולי בהיר, הוא ישב שקוע במחשבותיו, ופתאום העירו קול צלצול מטבע. אחד העוברים ושבים ראה את בעל־המום שרוע על כסא־הדוַי ורחם עליו, שלשל מטבע לתוך כף ידו הקמוצה למחצה.

נובק הסתכל רגע קל במטבע וחיוך עלה על שפתיו: אכן מתנה נאה לבעל מום, קרבן למלחמת העולם, שהושלך מבית החולים! הוא זרק את המטבע לארץ, מתוך רגש של תעוב.

הנדבן הפנה את ראשו בשמעו את קול צלצול המטבע:

– מה, אין אתה רוצה בנדבתי? אבל האמינה לי, נתתי את אשר ביכלתי, כי אין לי יותר!

– חן־חן לך, אדוני! אבל אני לא רציתי כלל בנדבתך. קח, למען השם, ושים חזרה בכיסך.

– אבל, שמע, איש אומלל…

– אינני כלל אומלל, רק אל־נא תסתיר את השמש כי רוצה אני להתחמם לאורה.

– אתה נפלא, באמת! איפה אתה גר, חביבי הפילוסוף מבית מדרשו של דיוגנס, כלומר, איפה היא החבית שאתה גר בה?

– הוא הדבר, שאינני גר ואין לי חבית אפילו ללילה אחד!

– צר לי מאוד עליך, הייתי לוקח אותך אל דירתי, אלא שגר אני בקומה הרביעית, ואינני יודע איך אוכל להסיע שמה את עגלתך הכבדה ואותך. מלבד זאת הרי רווק אנוכי ועובד רוב שעות היום, ואין אצלי מי שיטפל בך.

– אבל, הרי אמרתי לך, אישי החשוב, שאין אני רוצה כלל בעזרתך!

בינתיים נתאספו מסביב לבעל המום עוברים ושבים, רובם פועלים, כי מקום המחזה היה ברובע התעשיה שבמזרחה של ברלין. לאט־לאט נודע להם, כי אכן הפקירו את נכה המלחמה לרחוב, מבלי שדאגו למקום מחסה עבורו. אחד הפועלים פנה בזו הלשון הפשוטה אל הפילוסוף, שלא רצה בשום אופן בעזרת האנשים וברחמיהם:

– אבל, בן־אדם, שמע מה שאגיד לך! האם רוצה אתה לההפך לפגר כאן בקרן הרחוב ולהסריח לנו כאן את האויר? שמע בקולי! הנה כאן ממולנו ישנו מרתף יבש וטוב; הוא משמש מחסן לעצים לאחד סוחר פחמים; הבה, אנשים, אל תעמדו! אנחנו נפנה את העצים לרחוב ונסדר לו מעון במרתף; על כל אחד להביא משהו: מי כסא ומי מטה ישנה, מי כר ומי שמיכה. מהרו ואל תעמודו!

אותו הפחמי בעל המחסן נזדמן למקום בשעה שהשליכו את עציו על המדרכה. הוא הרים קול צוחה, אך מיד שותק באגרופים קמוצים ובמבטים זועמים. ואותו פועל בעל היזמה הרעים אחריו בקול:

– אל תנסה להטריד את הקיטע מרבצו, פן יפגעו בך אנשים מרי נפש!

וקמיל נובק נשאר במרתף. גם בעל הבית שהעיז פעם לבוא ולתבוע שכר דירה הושתק בדומה לפחמי. ולא עוד, אלא שנאלץ לנדב תרומה הגונה להחזקת האשה הזקנה, שהיתה באה כל יום לשעה קלה לסדר את מעונו של בעל־המום. השכנים היו באים ומביאים לו מזמן לזמן איזו ארוחה דלה. בימים שהיתה שמש זורחת, היה מישהו מהצעירים מתנדב להסיע את האומלל לאחד הגנים הצבוריים לשעות מספר.

עד מהרה נודע האדם לתהלה בכל הרובע. נעים היה לבלות בחברתו ולשמוע את הערותיו החריפות על עולם ומלואו, שהיו תמיד קולעות למטרה, אף על פי שלא היתה שיטה מכוונת ברעיונותיו. כל חכמתו הצטמצמה בלגלוג סרקסטי על כל סדרי העולם, אך מוחו המוגבל, מוח של “שולמייסטר” מעיירה פרובינציאלית בתורינגיה, שהולעט בימי נעוריו בתורת המוסר של זעירי האזרחים הגרמניים, לא הרשה לו להוציא מסקנה סופית ומעשית, לפחות במובן התיאורטי, מכל אשר עבר עליו ואשר ראה בעיניו, והוא ראה בנושאי גרמניה המנוצחת את האשמים במפלתה. אמנם לפעמים היו שהתנגדו לדבריו מבין הפועלים שרבים מהם היו שייכים למפלגות הסוציאליסטיות, והם העירו לו, כי אמנם אשמים נושאי הריפובליקה בזה, שאינם מטאטאים במטאטא השמד את כל השיירים של גרמניה הישנה, של אותה גרמניה, אשר השליכה בקלות ראש את כל עשרה במערבלת הקרב וגרמה לנפילתה. אבל דברים אלה העירו את חמתו של נובק, והוא המטיר על מתנגדיו אש וגפרית, ותמיד מצא לו חוג מצדדים. הוא לא הסכים בשום אופן לדעה, שהמשטר של אילי תעשית הנשק ובעלי האחוזות היונקרים הם שגלגלו את גרמניה אל התהום. היהודים והסוציאליסטים הם־הם האשמים בכל אשר קרה אותנו, ויום יבוא והם יתנו כולם את הדין!

הוא היה בא, כלומר היו מסיעים אותו, לבית האגודה לעובדי הרוח הגרמנים, לקרוא שם עתון ולהחליף ספר, וכך נזדמן גם לאספותיו של “הקברט הגדול”.

יום אחד נסבו הדברים על “אגדת דקירת הפגיון”, כלומר על אותה עלילה מתועבת שהעלילו, ביחוד הקצינים לשעבר, על חוגים ידועים בעם הגרמני, שהם כאילו דקרו בפגיון בעורף החזית, ואלמלא בגידת העורף היה צבא גרמניה למוד הנצחונות מגיע למטרתו – נצחון מוחלט על ממשלות ההסכמה.

נובק נשא נאום מלא ארס ושנאה על היהודים והסוציאליסטים, ורכש לו ביחוד את אהדתו של הויסר וחסידיו. אבל שאר חברי הקברט, שהיו ברובם נוטים למפלגות השמאל, או על כל פנים היו אוהבים להתקשט בסיסמות מהפכניות ופרוגרסיביות, ושגם יהודים היו ביניהם, התנגדו לדבריו, ואחד מהם עלה על הדוכן ונשא נאום נלהב נגד המשטמה והעלילה, וסיים את נאומו בדברים מלאים התפעלות על האהבה, שהיא תציל את גרמניה מכליון.

אולם קמיל נובק לא חכה לסוף נאומו, וחסידיו הסיעוהו לביתו. הפעם היה שבע רצון: נתגבשו בו הרעיונות והוא ביטא בבהירות את תכניתו. הוא ביקש מאחד השכנים להכין לו דיו ועט עם מחברת עבה וניגש מיד למלאכת הכתיבה. כשבועים ימים עבד, עד שיצאה יצירתו מוכנה ושלמה מתחת ידו: מין דיאלוגוס אפלטוני, מלא ארס ומשטמה, פרטי־כל מורחב ומיופה מהשיחה באולם ה“נוטגמיינשאפט” המוכיחה את אשמת הסוציאליסטים והיהודים במשברה של גרמניה הגדולה והבלתי מנוצחת.

נובק היה נלהב כל כך מיצירתו זו, פרי עטו הראשון, עד שהיה בטוח כי העולם יקבלנה כהתגלות. אחד מחסידיו הסיעו פעם אחת אל אחד המו"לים והוא הציע לו את הספר להדפסה, ומה נשתומם הסופר בחסד עליון לשמוע את תשובתו:

– לדאבוני, אין אני יכול להוציא את ספרו, אדוני, הן לא נשתגעתי להעלות עלי את חמתה של כל העתונות. מלבד מה שאין הדברים נכונים, לדעתי, הרי היהודים הם בעלי השפעה בכל המוסדות ובכל העתונות. כוחם דיו להחניקני. לא, אדוני, אני לא אדפיס!

הוא ביקש את שכנו שיסיעו אל מו"ל אחר. אולם גם מפי השני והשלישי שמע דברים דומים לאלה. מיואש ומדוכא חזר הביתה. אכן, לא הוכשר הדור; נובק טעם את טעם הגאונים שנולדו טרם זמנם, והם נאנקים בפינתם עזובים ובלתי מוכרים…

אולם אף על־פי־כן, הספר נדפס, ועקשנותו של נובק עמדה לו. הוא נלחם ימים אחדים מלחמה פנימית, ולבסוף, כשהוסע פעם על־ידי אחד משכניו לרחוב, היה תלוי על חזהו שלט מנייר קרטון ועליו כתוב: “נכה המלחמה, מתקבלות נדבות”. הימים עוד לא היו גרועים ביותר בגרמניה, ועוד נמצאו רחמנים לרוב בין העוברים ושבים ברחובות. ונובק אסף לו סכום כסף כדי הוצאת ספרו.

ומשלא רבו הקופצים עליו אחז בתכסיס חדש. הוא תלה על חזהו קרטון חדש ועליו כתוב: “ספר למכירה, דברי אינבאליד על סיבות כשלונה של גרמניה”! ואמנם הספר היה נמכר, האנשים, אולי מתוך רחמים על האינואליד, היו משלמים את מחירו בעין יפה. אמנם באחד העתונים הקטנים הותקף הספר בבקורת חריפה מאוד, אבל זה רק הגדיל את שמחתו של נובק וחיזק בו את הבטחון, שאמנם עשה מעשה רב, ושמו נחרת לנצח באותיות זהב על דפי ההיסטוריה.

חסידיו החליטו, ביום שנסתיימה מכירת הספר ונעלם האכסמפלר האחרון ממרתפו, לחוג את המאורע בסעודה הראויה לשמה. אבל נובק התנגד ליין, כי היין היה גורם כאב לרגליו החולות; ולכן הוחלט לערוך את המשתה – בקפה.

כל חסידיו ושכניו נתאספו במרתף; כל אחד הביא כלים וכסא וכל מיני מטעמים. על מכונת ספירט בישלו את המשקה השחור והכבד. לאחר לגימת ספלים אחדים נתרוממה רוחו של נובק במידה כזו, עד שלא הרגיש כי אחד מתלמידיו, שתיין ותיק, הביא למרות איסורו של הרבי, בקבוק רום והחל להוסיף ממנו על הקפה, וגם לנובק הוסיף, תחילה מעט, ומשלא מיחה בידו הוסיף לו עוד ועוד.

מצב הרוחות הלך הלוך ורום. המסובים נאמו על הכוס והחלו להתחבק ולהתנשק. נובק נשא נאום על האהבה האמתית, אהבת גבר אל גבר, הנזכרת במשתה אשר לאפלטון, שהיא האהבה האמתית. אחד המסובים העיר פתאום לנובק:

– אבל אתה, המדבר עתה על אהבת גבר אל גבר, והמטיף בו בזמן לשנאת היהודים, איך אין אתה רואה, כי אתה בוגד בשני העקרונות גם יחד? הנה ידידך הרופא מ., אשר הרבה לעשות לך טובות וריפא אותך חנם, יהודי הנהו! הזה גמולך? הזאת האהבה אשר אתה משיב אל חיקו?

– חס וחלילה, אין אני בוגד באוהבי, ואין אני גוזר גזירה שוה על כל היהודים. יש יוצא מכל כלל, ואדרבא, מוכן אני כרגע להוכיח לך שאמנם ידידותי עם הרופא מ. שרירה וקיימת. הבה ונלך לביתו. מי מסיעני?

כל החבורה נצטרפה אל רבה ובתהלוכה משונה התגוללו לאטם בשוקים וברחובות לעבר דירתו של הרופא. הלה היה גר בצפונה של ברלין, כמהלך חצי שעה, אולם למועדי רגל אלה ארכה ההליכה כשעתים. נובק היה מחזק מדי פעם בפעם את רוחם ומזרזם:

– אל תפגרו ואל תמעדו, עלינו להראות לרופא הטוב, אשר רק בהלצת הגורל נולד יהודי, כי אוהבים אנו אותו אהבת נפש!

ובהגיעם לדירתו של הרופא, מצאו את הדלת סגורה ועליה מודבקת פתקא: “נסע לימי הפגרה וישוב ביום –”.

מה לעשות? והחבורה הן אחת גמרה: לא לזוז מהרבי עד אשר יבצע את תכניתו, להראות לידידו הרופא, את אהבתו! נערכה התיעצות קצרה, ואחד האנשים הציע:

– רבותי, אנו נכנס לדירתו, אני מומחה לדברים כאלה.

ובטרם הספיק מישהו להתנגד או להעיר דבר־מה, סובב הלה את מפתחו ה“אוניברסלי” והדירה עמדה פתוחה לפני החבורה. הם נכנסו ברעש ונתפשטו בכל ארבעת חדריה, פשפשו בכל הפינות והסדקים. הפכו מכשירים רפואיים, ולבסוף מצא אחד מהם בקבוק של ספירט “נקי”. אותו שתיין ותיק, הבקי בהלכות משקאות, מהל את הבקבוק לשנים, מצא גם סוכר, ומיד החלו החבריא שותים ומקנחים בחתיכות סוכר, כשהם מכריזים לחיי האהבה הנצחית ולחיי הרופא הטוב. נובק לא השתתף בשתיה, אלא כתב פתקה אל ידידו בזו הלשון: “אף על פי ששונא יהודים אני, באתי להביע לך את רגשי אהבתי, אהבת עולם, שלך נובק.”

כשעתיים לאחר חצות חזרו החוגגים על עקבם, כשהם מתנודדים הלומי יין, והניחו אחריהם את דירת הרופא ב“סדר גמור”. כל אשר ניתן להשבר נשבר, ואשר להקרע נקרע. רק אותה הפתקה שהשאיר ה“רבי” על השולחן – נשארה במקומה.

לאחר שבוע ימים, נכנס אל נובק אחד מחסידיו והעיר את אזנו:

– חוקרים בדבר!

– באיזה דבר?

– נו, באותו מסע־האהבה בלילה ההוא, אינך זוכר?

– וכי מה? – העמיד נובק פנים תמהים – מה קרה?

– עוד מעט ותראה.

ואמנם באו אל נובק וערכו פרטי־כל על שבירת מנעול בדלת דירתו של הרופא, ושבירת מכשירי רפואה וחפצי בית. נובק כיחש, הוא אמנם היה בפנים, אך לא הוא שפתח את הדלת, ולא הוא שנגע באזה חפץ מחפצי הדירה.

לאחר שבוע ימים התקיים המשפט בבית הדין הגדול במזרח העיר. הוקרא כתב האשמה גדול עם רשימה ארוכה של החפצים שקולקלו, והקטיגור דרש עונש חמור. קמיל נובק נשאל, אם יש לו להגיד דבר־מה להגנתו.

קשה למסור את כל פרשת הנאום שנשא נובק לפני השופט. היה זה בליל של תוכחות־מוסר, ציטטות מאפלטון ומפאוסט, מניטשה ומהברית החדשה; היו בנאום דברי ארס נגד היהודים, ודברי התפעלות והתלהבות על אהבה ורעות, על קדושה וחטא. את נאומו סיים נובק בהצהרה שהוא מורה לדת חדשה, שמגמתה גיתהיאנית־נוצרית־זאראטוסטרית.

אחד הרופאים המומחים שנשאל לחוות דעתו על טיבם של הרעיונות, שלח פתקה קטנה שבה היו כתובות שתי מלים:

– שגעון גמור!

הוקרא פסק הדין: נובק יצא זכאי משום שהוא אינואליד ואינו שפוי בדעתו. אחדים מתלמידיו נענשו במאסר עד לחדשיים.

מאז צומצם חוג חסידיו של נובק ומעטו מאוד הדואגים לו. אולם די היה לו באלו שנשארו עמו וסבלו יחד עמו את כאב הבדידות. אמנם רעיונותיו לא מצאו מהלכים בהמון, כי טרם הוכשר הדור, ויום אחד יצאו אתו ארבעה מתלמידיו והסיעוהו על פני המדינה.

אחריתו לא נודעה לכותב הטורים האלה. יש להניח שהוא הוציא את נפשו באחד הכפרים, נשכח ונעזב מאדם. אולם יתכן גם שהוא הגיע לימים אלה ורואה בעיניו את יבולו, אלא שהוא אינו בין הקוצרים.

חג המולד 1923.

המשבר בגרמניה במלוא תקפו. בככר אלכסנדר ובכל הסמטאות הסמוכות לו – תערוכה גדולה של דלת העם על כל מערומיה הנוראים: נערות־הרחוב ה“קלות” נואשו מלקרוא באזני העוברים ושבים את ה“קומסטו־מיט” המסורתי; עומדות הן בקו הניתן לרשותן, עיניהן פוזלות לעבר הפאר הקריר הצועק מחלונות־הראוה נסוכי האור ומביטות בעיני קנאה באחד המאושרים המעטים שיש בידו להכנס פנימה ולקנות איזו מתנת־חג לבני־ביתו. נערי הרחוב ה“כבדים” מסתובבים בקרעי בגדיהם המרופטים. זה מוכר ערמוניות צלויות וזה צעצועים מתוצרת ביתית, כלומר, אין הם מוכרים ממש אלא לעתים רחוקות מאד, אבל אין הם מתעיפים מלהכריז על סחורתם בקול ההולך ומצטרד, בנגינה הברלינית המיוחדת, שיש לה גוון חזק מ“הומור התליה” של אדם שאין לו מה להפסיד בעולם הזה. לעבר הרובע של הגרנדיר־שטראסה הוקמה סוכה ארעית ובה מוכרים לביבות של תפוחי־אדמה מטוגנות על גבי פח מרוח בשמנונית מסופקת ביותר. התנועה רבה, כי מי לא יקנה לביבות אחדות העולות בסך־הכל בסכום מצער של עשרים מיליארד מארק כל אחת? הן זהו זיל־הזול! אחד בחור גליצאי מחשב שזה בדיוק עשירית הסינט האמריקאי, באחת מפנות הככר עומדת קבוצת סטודנטים, המראים על ילדה אחת כבת שמונה ומספרים עליה, כי היא נכנסה לאחת מחנויות המתיקה ואמרה לבעליה “חג שמח” בתקוה שיתן לה מעט מפסולת השוקולד, ובראותה כי אין בעל החנות יורד לסוף כוונתה, היא מציעה לו שהיא נכונה להרים קצת את שמלתה, אם יתן לה חפיסת שוקולד. בעל החנות קרא לאחת מפקידות ה“היילסארמיי” והרי היא מטפלת עתה בילדה. והנה עומד נער קטן כבן שבע, ובידו מספר בובות “באיאצו”, ודאי מעשה ידי אחותו או אמו, כל גופו מרעיד מקור, הבובות מקפצות לפי קצב רעידתו. וכל זה בתוך סילונות אור מעוורי עיניים השופעים מחלונות הראוה, תאורה אדירה לחזון העוני המתיאש. מנגינת החיים, שרובה קאקופוניה צורמת לב, מלוה את החזון הזה מעמק עכור.

אולם זוהי רק האוברטורה. עצם הסימפוניה הרי היא במוסדות הרשמיים: בבורסה – סחרחורת הביליונים של האינפלציה, שלשול אפסים מקביל לכל יחידה של מטבע זר. שלטונות העיריה לא ידעו עצה לעוני, תבונה רחקה מהם נוכח פצעי המשבר המשחין את גוף העם (ובכל זאת עוד יש מקום למעשי מעילה בכספי הצבור ולמכינציות של אוהבי בצע!); הוא הדבר במוסדות הממשלה, אלא בקנה־מדה ארצי, מוגדל לאין ערוך. עוד רצח רטנאו מנסר בחלל האויר וגלויי ההסתדרות החשאית “קונסול” עם כל סמוכיה והסתעפויותיה. בהמבורג היתה התפרצות רצינית של פועלי הנמל והמספנות, אלא שהממשלה דכאתה ברוב עמל והשכילה ברוב זהירות לשמור על הסוד לבל יודע בכל רחבי הארץ. בבית־המשפט מתנהל ענינו של האלץ ואנשיו על מפעלותיו אשתקד בגרמניה המזרחית. מבוכה והתפוררות בכל זוית ופינה. תוהו ובוהו!

ובאולם הגדול של ה“נוטגמיינשאפט” – אספה גדולה של “הקברט הגדול”. בסדר־היום נושא “תכוף” מאד: החומר והרוח. גרמה לו הרצאתו של אחד מקברניטי הקומוניסטים על הנושא “תפקידי העובד הרוחני בגרמניה בשעה זו”. אלא שאחרי הנאום הארוך, המבוסס יפה על עיקרי תורתו של מרכס בתוספת מפרשיו מהאסכולה הרוסית שהפכו את רעיונותיו למעשה, נאום שקרא לפעולות מאומצות את כל המרגישים באחריות לשעה, כמובן בלי תכנית מעשית, התפזרו רוב הקומוניסטים איש לביתו, ואת הבמה תפסו הלולינים הגדולים של ה“קברט”, התאבים להשיח את רעיונותיהם באזני שאר ה“רוחות”. ובשעה כזו, בה מתעותת גרמניה כולה בנכאי המשבר שהעולם לא ראה עוד דוגמתו, אין להם נושא חשוב יותר מ“חומר ורוח”!

מעולם לא היה ה“קברט” בפלינום כזה כהיום. איש לא נעדר. לואי הויסר עם הפמליא האריסטוקרטית שלו ייחד לו לבדו את אחת מפינות האולם; חצר מלכות ממש, ואף על פי שאיש לא היה נדחק שמה, היו בכל זאת צעירי חסידיו עומדים במשמר מסביב ל“קיסר העממי”, ובידיהם גליונות העתון “הויסר” – רק גרזן תקע על חבילות אלו, והרי לך ליקטורים! הוא, כלומר הקיסר העממי עצמו, כאילו עמד מעל לויכוח המתנהל באולם, ורק לפעמים רחוקות היה מעיר לדברי אחד הנואמים: “נכון מאד” או “מוסק בטעות”, הכל כפי שעלה על דעת הוד רוממותו. קרוב יותר לבמת הנואמים ישב קמיל נובק, סרוח על כסאו, וסביבו כמנין חסידיו, עומדים בקבוצה ציורית וניכר בהם, כי הם מתכוונים לעשות רושם של קהלת משיחים מודרנית.

הנה עומד לו בודד ליאונהרד שטארק, שרק לפני ימים מספר היה גבור למחזה רב עלילות, וזה המעשה: הוא פרסם במודעות גדולות, שביום פלוני בשעה פלונית בערב יערוך לטובת הקהל נשף של “בירה מלאה”, כלומר, “פולביר”, באולם הדגול של בית־מבשל השכר פאצנהופר. נתאסף קהל עצום, שהיה בטוח כי הנה סוף־סוף כעשר שנים לאחר פרוץ המלחמה יזכה לפחות לכוס אחת של בירה מלאה, בירה ממש מאותם הימים. אך מה גדלה אכזבת הקהל, בהופיע על במה צנועה דמותו האיתנה של ליאונהרד שטארק, המכריז, כי הנה הוא הוא האיש המלא, כלומר “הבירה המלאה”, הוא האיש המיועד לגאול אותם מצרות המשבר וכו' וכו'. מובן מאליו שותיקי הבירה הברליניים לא יכלו לסבול את עלבון קדושתם, קדושת הבירה. התחולל סקנדל עצום, הזדיינו מי בכסא ומי בספסל, ואביר “הבירה המלאה” נפצע פצעים אנושים, אולי היה נופח את נשמתו תחת יד המכים אלמלא המשטרה. והנה עומד הגבור חבוש תחבושת לראשו.

כאן היה גם תיאודור פליויר, אולי האדם היחיד שראשו נשאר במקומו, שהתנער אחר כך מבית גניזה זה של רוחות בטלים לעבודה ספרותית פוריה, אבל לעת־עתה הוא מוציא את העתון “רעב”, הנמכר יפה בחוצות ברלין הכפונה ושבו הוא לא רק מנבא לכליון גרמניה הסוציאליסטית ומפיץ ברבים את עיקרי תורתם של האנארכיסטים, אלא מגן גם בכל כוחו על שמו של הפורע הרוסי מאכנו. הפורע הרוסי, שדם יהודים רבים דבק בעצם ידיו, וששמו יצא לזועה, שהה אז בברלין עם מספר גדול מאנשיו, ובנסותו לזכות בריהביליטציה בסיועם של האנארכיסטים הגרמנים, פרסם ספר בשם “קורות התנועה המאכנואית” ופליויר היה הסוכן הראשי לספר זה, שכולו דברי שקר וסלוף על “תנועתו” בווהלין. היה כאן גם כריסטוף טויבליין, “הרוצח האידיאליסטי”, אשר בהיותו נער כבן ארבע־עשרה הספיק לרצוח כומר פרוטסטנטי, אך ורק כדי להיוכח, אם יש ממש בדעה הדתית על השארת הנפש ועל הפירוד האפשרי שבין הגוף והנשמה.

אבל למעלה מכולם היה בולט ראשו המשולש של אלברט ולינגהוף. היה זה “ענק”, אדם שהפרופורציה בין מדת רגליו ושאר גופו היתה לטובת הגוף, ולכן נראה כענק כל זמן שהיה יושב, אבל בקומו עשה רושם של מפלצת. עתה, בשבתו בין ערב־רב של טפוסים שונים ומשונים, היה עושה רושם איתני: עיניו הואמפיריות, האורבות מתוך צל גבותיו העבותות ובלוריתו הענקית היו תרות כשני כלבי ציד אחר כל דמות חדשה המופיעה באולם, כורך ספרים היה מנעוריו ומעולם נהג שלא להוציא מתחת ידו שום ספר הבא לכריכה מבלי לקראו עד גמירא. ובדרך זו רכש לו בקיאות מבהילה וידיעות מרובות בכל ענפי המדעים. אדם זה, שמעולם לא דיבר בפני הקהל, ושכוחו היה יפה בויכוח עם איש אחד או שנים, יצא הפעם להיות ראשון למתווכחים, ויהי לפלא. הוא נשא נאום מזהיר נגד המרכסיסמוס. כל עושר ידיעותיו, כל הלכסיקון של הפילוסופיה המודרנית עמד לרשותו של כורך הספרים. ללעג ולקלס שם את כל דבריהם של תלמידי מרכס. בציטטות ארוכות מהיגל הוכיח, כי היגל הרב עמד על רגליו הוא ולא היה זקוק כלל שיעמידהו מארכס. אין הוא עדיין מחווה את דעתו על התהליך ההיסטורי של האנושיות, אלא הוא מתכוון רק לסתור מתוך הלך מחשבותיהם של המארכסיסטים עצמם את אי־ההבנה שגרם מארכס לרעיונות רבו. לאחר שסילק במחי־יד אחד את תורת המטריאליסמוס בהיסטוריה עבר להערכת הרגע הנוכחי בקורות העולם. הוא בחר לו משל מעולם הפיסיקה. נתאר לעצמנו כדור מתכת שעליו פועלים שני כוחות שונים משני הצדדים. כל זמן שהניגוד ביניהם הוא בשלמותו לא יזוז הכדור ממקומו אך יבוא כוח שלישי, ויהא הקטן ביותר, ויזיז את הכדור כמלוא נימה לאיזה כיוון שהוא, וכבר יצטרפו שני הכוחות המתנגדים ויטו את הכדור לרצונו של אותו כוח שלישי. מן הנגוד העצום שבין שני הכוחות הגדולים הנאבקים עתה בהיסטוריה עלולה להיוצר רק דיקטטורה של יחיד, הוא הכוח הפעוט המזיז ממקום האינרציה את האנושיות וכל הכוחות האחרים יחוברו אליו. אין להתחשב בפלגי הדם והדמעות שישפכו, במיליוני החיים שירוטשו. צפויים כל העמים המתעותים היום במשבר לא לגואל שיפרקם מצרותיהם, אלא לרצון אחד אשר ישתלט עליהם ומתוך שפך דם ומוגלה ינהלם לקראת מטרתו.

איש לא הגיב על דברי נבואתו של ולינגהוף, אולי משום שרבים מהנוכחים היו כל אחד בלבו פנימה, מתגעגעים למלא את התפקיד של הנהלת המוני העם למטרתם המטורפת.

אחריו קם ונשא מדברותיו ליאונהרד שטארק; הוא לא גרס לא כדעת ההיגליאנים, הרואים בהיסטוריה האנושית את התגשמות הרוח, ולא כדעת המארכסיסטים, המעמידים את כל התפתחותו של גורל האנוש על חוקי החומר והכלכלה. הוא הנהו בעד הסינתיזה. הרוח, כשהוא לעצמו, אין לו כשרון פעולה, וודאי גם שלחומר כשהוא לעצמו אין הכוח לקבוע חוקים אפילו לעצמו, לא כל־שכן לעולם ההויה החיה. כל תנועה בתבל, למן המעגלים הקוסמיים ועד לרחש הנבט הקטון ביותר שבעולם החידקים – תוצאת כוח היא, וכוח הרי זה מזיגה של שני אלמנטים: רצון ואינרציה. רצון הוא בטויו של הרוח ואינרציה היא מצבו של החומר; אין רצון עלול להגיע לעולם התופעות אלא על־ידי החומר ואין החומר עלול להשתנות אלא בהפעלת הרוח. רק בהזדוגותם של שני היסודות האלה מתקיימת התופעה היסודית של התבל – תנועה.

אחריו דיבר פליויר: לדעתו, אי־אפשר להבדיל בכלל בין שני הדברים. הרוח היא אחד מסימניו של החומר, ולהיפך אין החומר אלא משפעתו (אמנציה) של הרוח, יש להניח, איפוא, כדעת שפינוזה, כי קיימת סובסטנציה ראשונית המהווה ומקיימת את כל העולם על כל תופעותיו, ואשר בטהרתה הבודדת אין היא מושגת לחושי האדם. רק השפעותיה הרבות מושגות לחושינו, ואותן אנו רגילים לחלק בכוח השיגרה גרידא לשני מחוזות נפרדים – חומר ורוח, אולם לא בצדק.

עתה נטל שוב ולינגהוף את רשות הדבור: לדעתו, אין בכלל שום חומר ממשי קיים בעולם. מה שקיים, הרי הוא הרוח. מה שקוראים אנו בשם החומר, אינו אלא פחד, פחדו של הרוח. כל אימת שהרוח חוטאת במדת הפחד, נוצר ממנו חזיון הבלהות של הרוח – החומר, שהוא רק מעצורו הפיקטיבי של הרוח, דבר שהוא עצמו יצר אותו למכשול לו. הרוח בטהרתה המוחלטת אינה חמרית ואינה נכנעת לחוקי החומר; היא לבדה הכוח. אותו כוח עליון יוצר הכל; שעה שהיה בחיוניותו הראשונית, היה יוצר רק רוחות, עולם של רוחות, ורק לאחר שנתנוון וחטא במידת הפחד, נוצר כל הקוסמוס החמרי. גם הגוף האנושי תוצאת פחד הוא, מעצור לנשמה שקם על דרכה מתוך שחטאה במידת הפחד. ולכן כל רצון רוחני כביר בעולם זורע על דרכו בהיסטוריה פגרי גופות וזרמי דם. כי בו ברגע שהאדם מתגבר בהחלט על הפחד, מתבוסס גופו בדם ולא איכפת לו. גופות מתבוססים בדמם למען תשיג הרוח את מבוקשה!

כה התווכחו אנשי הרוח באולם ה“נוטגמיינשאפט”, בשעה שבחוצות ברלין הרעיד הקור את שיניה של הדלות המיואשת וניגן את מנגינת הרעב. אי אפשר להגיד, שהם לא הרגישו במתרחש; רבים מהם היו מרגישים את המצוקה הנוראה המעוותת את העם על גופם ועורם הם, אך באיזה אופן שהוא עלה בידי כל אחד ואחד להבטיח לעצמו את פתו דבר יום ביומו, ומתוך כך הרגישו עצמם מועמדים לאותו תפקיד, אשר טרוף האומה עמד בעתיד להעמיס על אחד בחיר הגורל. הם הרגישו אולי את האבנטואליות, שאולי אחד מהם יזכה לתפקיד זה. שברירי הסיסמאות והתכניות כבר תעו פה ושם במוחות, אלא שטרם הוכשרה השעה. אך לעת עתה היוו הם את כלי הזמר האנינים ביותר של סימפונית השאול המתנגנת בכל אפסי גרמניה, הם נגנו את הפרטיטורה הנעלה ביותר לירידת גרמניה שאולה.

לויכוחים לא היה סוף והם היו נמשכים עד למחרת היום, אלא ששומר הבית הופיע עם מפתחותיו הגדולים בידו, ואמר להם: רבותי, הגיעה שעת הסגירה!

בזוז החבורה, נטפל ולינגהוף, שהיה עוסק תמיד בציד נשמות, אל פליויר:

– אתה נמצא בדרך הנכונה, אבל לפלא הוא בעיני, כיצד אין אתה מסיק את מסקנתך הנכונה! הן מרעיונותיך רק צעד אחד אל האמת שאני מבשר: אין החומר משפעתו של הרוח, כפי שאתה סובר, אלא פחדה של נפש.

הם עברו בסביבה הרוויה מסורת־קיסרית של וילהלמשטראסה וקניגספלאץ, עברו בככר אלכסנדר וברחוב פרנצלאואר, ולא שמו לב לכל מחזות החג העגום שברחוב. הם היו שקועים כולם בויכוח נלהב, שבו היה ולינגהוף משתדל להוכיח לפליויר, כי החומר אינו מעלה ואינו מוריד.

הם הגיעו לרחוב דאנציגר, מקום שם יוצאת החשמלית מתחת לאדמה ופסיה עוברים מעל לקרקע כשהם נשענים על עמודי פלדה איתנים – אחד מפלאי הטכניקה של ברלין־רבתי. ולינגהוף לא הרפה מפליויר ואחת גמר: לא לשוב לביתו עד שלא יכניע את איש שיחו. אבל פליויר ענה לו בנחת:

– עד שאתה מאיץ בי להסיק את המסקנה האחרונה מרעיונותי, למה אין אתה מסיק את מסקנתך אתה?

– למה אתה מתכוון?

– אם אומר אתה, שאין הגוף אלא פחדה של הנשמה, ושאין כלל חומר בנמצא הרי רוחך יכולה לעבור דרך עמוד הפלדה הזה או דרך אדן הבטון הזה אשר לרכבת התחתית. זאת ההוכחה החותכת היחידה לתיאוריה שלך.

– אתה אומר תיאוריה? זוהי אמת. ובאמרו את המלים הללו, הטיח את ראשו בכל כוחו אל אדן הבטון שלפניו, עד שדמו הקולח נתז על בגדי איש שיחו והוא צנח כמת לארץ.

פליויר ניגש לעמוד הטלפון של הצלב האדום וקרא לעזרה. אחר כך הוציא מטפחת מכיסו וניסה לעצור את שפך הדם מהפצע שעל מצחו של ולינגהוף, אולם לשוא. ולינגהוף פקח את עיניו ופליויר אמר לו:

– אני חשבתי שרק פחדך עוד מונח לפני ושרוחך עברה את גוש הבטון.

– היא אמנם עברה וחזרה עתה אלי – ענה ולינגהוף ונפח את נשמתו.

יודע כל גרמני מבן שלש שנים ומעלה את השיר יפה־הנגינה אשר המיליטאריסמוס הפרוסי התכוון לגנות בו את המדינה הקטנה ביותר של ה“רייך” על מיעוט חייליה:

"ליפה־דטמולד כרך זה יפה, נחמד,

ובו חייל אחד,

בום בום…"

אליבא דאמת ידע וילהאלם השני להוציא מעיירה זו הרבה יותר מחייל אחד ואפילו מגדוד אחד של חיילים, אבל כאן יסופר רק על אחד מהם, שזכה לפרסום מיוחד משום מעשה שהיה:

מיכאֶל ראופינגר היה בחור כפרי, גדול, מגושם וטפש, אשר בני כפרו לא קראו לו אלא בשם “מיכל השוטה”. אבל בה במידה שלא נשא חן בעיני הגברים נהו אחריו הבחורות, ונראה, שבגלל כך קנאו בו חבריו עד כדי כך שמרוב רוגז והקנטה מצדם – הלך לצבא קודם שהגיע פרקו ולאחר שמלא את חוק שרותו נשאר הלאה כ“מלחך פנכא”. גם בצבא לא נמלט אמנם מהכנוי Der dummer Michel אף־על־פי שהיה מיטיב לקלוע אל המטרה והיה בכלל חייל טוב. נראה שגם כאן גרמה לכך הצלחתו אצל המין היפה. אך יצא לשעות החופשה מן הקסרקטין, היו רואים אותו מטייל ברחובות עם היפה במשרתות, ונמצאו בין חבריו כאלה שניסו להקטין גם את ערך קליעתו, באמרם שרק מתוך טפשות יש לו למיכאל מזל גם אצל הנשים וגם בקליעה אל המטרה.

בין כך ובין כך, את מציאותו של המזל הזה אי־אפשר להכחיש; הוא מתגלה בכל קורותיו ההרפתקניים של מיכאל ראופינגר.

מיכאל יצא למלחמה עם גדודו מיד בתחילת תהלוכת הנצחון הראשונה על אדמת צרפת. אבל הוא לא הספיק להראות את נפלאות קליעתו ברובה, כי מיד בהגיעו לגדות נהר מארנה הועמד בשורות הקרב ולא עברו שעות מספר ובשורות הגדוד נזרקה ההברה: אנו עטורים מכל צד, הקרב אבוד. מיכאל נשבה.

הוא נשלח לאחד הכפרים שבפרובאנס ושם הוטלו עליו ועל חברים אחדים לשביו כל מיני עבודות חקלאיות במשקי הכפרים.

ההצלחה האירה לו פנים, כמובן, מצד המין היפה. כידוע, אין האהבה יודעת להבחין בין עמים וגזעים: השבוי הצעיר נשא חן בעיני אחת הכפריות הצרפתיות שבפרובאנס, אשר אמרה להתנחם בו על בעלה שנפל בשדה הקרב. העם השוכן בדרומה של צרפת בכלל, ובפרובאנס בפרט, הרי הוא עם נוח לבריות, אוהב שקט ומבין וסולח לחולשות אנושיות; איש לא מיחה בידי הזוג הצעיר שזווג בידי שר האהבה – אלמנתו של חלל המלחמה ואחד האויבים האשמים במותו.

אבל לא לעולם חוסן! לאחר שלש שנים של אהבה עזה ממות ממש, אשר ממנה נולדו שלשה צאצאים הדומים מאד ל“באסטיה הבלונדית”, באו סוף סוף ימי השלום, ואל הנאהב הנעים הגיעה הפקודה מאת השלטון הצבאי לחזור לארץ מולדתו.

אבל מיכאל ראופינגר לא חשב כלל על שיבה למולדתו ופחות ממנו הסכימה לזאת אשתו הצרפתיה, הם אחזו באמצעים שונים כדי למנוע את גירושו של מיכאל מצרפת, ולאחר שכל האמצעים לא הועילו – החליטו להגר לאלג’יר.

גם באלג’יר האירה תחילה ההצלחה את פניה לזוג הנאהב, תמורת המשק הקטן שמכרה האשה במולדתה, קנתה לה אדמה באלג’יר בקרבת הבירה ומגידול ירקות ומשלוחם לצרפת התפרנסה המשפחה, שמספר ילדיה גדל בינתיים עד חמש.

עד שבאו המהומות הידועות במארוקו ובאלג’יר בשנת 1923, שאחרי דכוין החלו שלטונות המושבות האפריקניות להרחיק כל זר שחשדו בו באיזה קשר שהוא עם המאורעות; ואף־על־פי שלגבור שלנו לא היתה כל נגיעה שהיא במה שקרה, לא שהו השלטונות בענינו שהיות מרובות; לא הועילו כל מחאותיה וכל השתדלויותיה של האשה; ביום בהיר אחד הובילתו סירת מוטור אל חוף פאלארמו אשר בסיציליה הקרובה לחוף אפריקה, ועם כרטיס נסיעה עד למינכאן הוציאוהו לחוף.

אבל למיכאל ראופינגר לא היה כל חשק לחזור לארץ מולדתו; הידיעות אשר קבל עד כה משם לא היו משמחות ביותר: משבר אינפלציה, חוסר עבודה, מהומות פוליטיות; והעיקר, האם יחזור לסביבתו מקום שם כנוהו בשם “שוטה”? לא, מוטב לנסות את מזלו בנכר. הוא היה נשאר בחפץ לב באיטליה, אילו היה הדבר אפשרי. הוא התחמק אמנם פעמים אחדות מן הרכבת וניסה לבקש מעמד לכף רגלו בעיר זו או זו, אבל בכל מקום מדריכים אותו מנוחה מיד עם הופעתו: שוטר שואל לפאספורט, למגמת פניו, ותמיד נגמר הענין בהובלתו תחת משמר שוטרים אל הרכבת.

לאחר חודש ימים הגיע מיכאל אל אדמת שוויץ, וכאן הונח לו. גם ארץ זו מוצאת חן בעיניו והוא אומר להאחז בה. הוא בוחר בה ומבכרה על פני מולדתו המזועזעת בנכאי המשבר, אבל הגורל רצה אחרת.

הוא מזדמן לאחת העיירות אשר בחלקה הגרמני של שוייצריה ביום המוקדש ל־ Schützenfest חג הקליעה. מנהג מדורות קדמונים הוא בשוויץ, שכל אזרח ואזרח מצאצאי וילהאלם טל מתאמן בקליעה ברובה, ואחת לשנה הוא מראה את כוחו והישגיו בחגיגות אלו הנערכות ברוב תכונה ופאר עממי, עם הכתרת המנצח ושתיה כדת.

רק פראנק אחד היה בכיסו של מיכאל ראופינגר. אולם מתוך בטחון במזלו נכנס אל חפירת הקולעים וקנה לו זכות קליעה בשתי מחסניות בנות חמשה כדורים כל אחת. לאחר שירה חמש פעמים ולא החטיא אף פעם אחת, שואלו שויצארי אחד העומד לימינו:

– התמיד אתה מיטיב ככה לקלוע, או מזלך העיור הוא שכיוון במקומך?

– ומה דעתך?

– מובטחני שאין זה אלא משחק המקרה!

– אם כן הבה נתערב; הנה עוד מחסנית בידי, והיה אם אקלע בכולה אל המטרה תשלם לי מחיר עשר מחסניות.

– הסכמתי, אך אם תחטיא רק אחת מן החמש, עליך לשלם לי עשר מחסניות!

– טוב.

– הנה אני משליש חמשה פראנקים, עשה גם אתה כמוני!

– חיי שאין פרוטה בכיסי, שבוי־מלחמה אני, החוזר משבי צרפת למולדתי.

מיכל נשא חן בעיני איש שיחו, והלה קנה לו עשר מחסניות ואחר כך עוד מחסניות לרוב, וסך הכל היה: על 180 יריות היו למעלה ממאה קליעות אל המרכז, השאר קרובות למרכז כחוט השערה, ואף קליעה אחת לא החטיאה את המטרה, מיכל ואופינגר הוכרז למנצח בקליעה.

כשהועמד המנצח על הבמה על מנת לקבל את זר הנצחון ולהראות בו לעיני הקהל, כבר עשתה לה השמועה כנפים בקרב המון החוגגים, שהמנצח הנהו חייל גרמני אשר הוחזק בשבי עד כה. לאחר שהוכתר בזר הנצחון, החלו מתנדבים שונים מאזרחי המקום להזמין לו מי ארוחה טובה ומי כוס משקה. הוא הסתובב בקרב ההמון החוגג, שפינה לו דרך והסתכל בו בהערצה גלויה.

פתאום נשמעה צעקת אשה בקרבת המנצח:

– ריכרד, אישי!

בעוד רגע הרגיש עצמו מיכל ראופינגר לפות בידי אשה, אשר לא ידעה מעולם. בעיני הקהל היה הדבר מוזר מאד, כי רק לפני רגעים מספר הוכרז המנצח בתור מיכל ראופינגר, ופה מכנה אותו איזו אשה בשם ריכרד והוא בעלה. והוא עצמו, כלומר מי שהוכרז רק לפני רגעים מספר בתור מיכל ראופינגר, עומד עטור נשיקות וחבוקים מידי האשה הזרה ואינו מכחיש כלום. הוא קיבל את החבוקים והלטיפות מידי האשה, שלא היתה מכוערת כלל, אלא שאיזו אש זרה היתה מוצנעת במבטי עיניה, כדבר המובן מאליו, כמס המגיע לו כדת מיד מזלו. הוא השיב לה על לטיפותיה ביד נדיבה, וכלל לא הבין את אשר קרה כאן. בכל זאת, למרות הטיפה המרה שכבר טעם ממנה מנה לא קטנה, התאמץ לקלוט בכל אופן שהוא אי־אלו ידיעות הדרושות למלא את התפקיד שהטיל עליו המקרה. הוא שתק או צחק בקול רם ותוך כדי כך הטה אזנו לכל צד, ולאט לאט החל “למצוא עצמו”. וכאן יש להעיר, כי כשם שהיה טפש גמור בפכחותו, היה דמיונו פעיל לאחר ששתה מעט, וכך קלטה אזנו מפי האשה ומפי ההמון את הידיעות הדרושות לו:

האשה היא אשה גרמנית מעבר לגבול מסביבות קונסטנץ. בעלה, שהלך בתחילת המלחמה אל החזית, עקבותיו נעלמו לגמרי והשלטונות הצבאיים לא ידעו דבר אודותיו, אם מת או נשבה. נראה שהכירה האשה במיכל את בעלה. היכחיש את אמונתה? על דעתו של מיכל לא עלה כדבר הזה: אדרבא! הוא יעשה כל אשר ביכלתו כדי להתאים בכל המובנים לתפקיד שמינה לו הגורל. והוא בודה לו – והיין בעזרו – עלילה מסובכת במקצת, שזהו קיצורה: על־ידי התפוצצות רמון גדול בקרבתו הובהל במידה כזו, עד ששכח את כל עברו ואפילו את שמו שכח. הוא נתעורר כשהוא מונח בתוך מיטה בבית־חולים צרפתי מאחורי החזית. שאלוהו לשמו והוא לא ידע לענות, הראו לו פתקה שעליה כתוב “מיכל ראופינגר” ושאלוהו אם זהו שמו, והוא באחת: אינני יודע; כך ניתן לו השם מיכל ראופינגר, אולם עתה בראותו את אשתו שהוא מכירה כמתוך חלום, הרי הוא נזכר, שאמנם שמו הוא ריכרד, כן, ריכרד אלמהופר, איך יכול היה לשכוח זאת? לכל הרוחות, רק אותה פצצה שנתפוצצה סמוך־סמוך לו, ואחר כך העינויים הקשים שעינוהו הפראנצים הארורים, הם שהשכיחו את הדבר מלבו, אלמלא כך ודאי היה גם זכרונו חוזר לאיתנו.

אמנם האשה באה עם חברתה מבנות הכפר שלה, וזו היתה מכירה את בעלה של מרתה אלמהופר. והיא אינה יכולה בשום אופן להכיר בבחור זה את בעלה; גם גדול הוא ממנו, גם עיניים אחרות לו וגם אפו וקולו, בקצור לא זה הוא האיש. היא מנסה להביע את חששותיה, אבל מיד עם ראשית דבריה מודדת אותה האשה במבט מלא ביטול וקור, אינה רוצה לשמוע עוד ופונה לה עורף. גם השאון וההמולה, השאלות הרבות שמרעיפים על מיכל מכל צד, ביחוד רפורטרים של העתונים המקומיים הנמצאים בחגיגה, אינם מניחים לה להגיע לידי דבור. נמצאו גם אנשים שרצו להראות את אהדתם לשבוי המשוחרר והביעו זאת על ידי הזמנת “שכבות” בירה ושאר משקאות אשר ישמחו את לבב שותיהם, ומאחר שלבו של מיכל נתמלא אותה שמחה נוזלית במידה גדושה ביותר, עד כי הרי שוויץ הגבוהים והמוצקים יצאו מסביבו במחול, לא התפלא איש על כל השטויות אשר דיבר; הוא הובא על ידים לתוך הרכבת שהעבירתו עוד באותו לילה את הגבול הגרמני והורד בכפר מגורי אשתו המדומה אשר בסביבות קונסטנץ.

למחרת, כשנתעורר מיכל ראופינגר, – סליחה! ריכרד אלמהופר שקם לתחיה, משנתו, ומעליו מתכופפת זוגתו החדשה, היו רגשותיו מעורבים מאד; גם רגש של בחילה לאחר שכרון של יום אתמול וגם רגש הזרות נוכח פני המציאות החדשה שהוא נמצא בה. היוכל לעמוד במצב זה? הוא שכח כמעט את כל מה שדיבר אתמול מעבר לגבול השויצרי ולבו נתמלא פחד. אולם כאן באה העתונות והחישה לו עזרה בצר לו. אשתו הביאה לו את העתון הלוקלי השווייצרי וגם את העתון המקומי הגרמני, שבהם היו מתוארים ובהרחבה ובפרוטרוט כל קורות חייו של ריכרד אלמהופר וכל דברי העינויים אשר עינוהו הצרפתים הארורים בימי שביו. לאחר כל התיאורים הללו באו דברי התמרמרות ומחאה על מעשיהם המחפירים של שלטונות הצבא הצרפתי, שהחזיקו בשבוי־מלחמה משך חמש שנים אך כדי להתעלל בו; דרישות הובעו כלפי הממשלה הגרמנית, לפנות במחאה אל חבר הלאומים ואל בית המשפט הבין לאומי בהאג, ותעמולת הסתה אנטי־צרפתית מלאה את כל דפי העתון. ריכרד אלמהופר הועמד, איפוא, במרכז ההתענינות, ולמיכל נעם התפקיד החדש, כי תמונתו ניתנה בראש העתון.

בינתיים גם יושבי המקום קראו את הכתוב בעתון ונסתכלו בתמונה:

– איתמהא, האם זהו האכר אלמהופר אשר ידענוהו מנעוריו? ודאי שנפלה כאן טעות, הבה ונראה נא במו עינינו!

כל אנשי המקום נתאספו מסביב לבית, רוצים לראות את האכר אלמהופר שחזר משביו לאחר שנים רבות של שתיקה גמורה. הוא, כלומר, מיכל, ראה אותם בהתאספם ובהסתכלם דרך החלון, והוא הרים את הכסת עד למצחו לבל יראוהו. אבל יותר ממנו דאגה לכך אשת אלמהופר, כי היא היטיבה לנעול את הדלת ואמרה לאנשי המקום, כי בעלה חולה מחמת ההרפתקאות שעברו עליו, ואי־אפשר לראותו בשום אופן.

בינתים וגם אותה חברה שליותה את אשת אלמהופר לחגיגת הקליעה מעבר לגבול, החלה לספר לאנשי המקום על מראהו של האכר אלמהופר שאינו הוא, אלא אדם אחר בהחלט, ומרת אלמהופר ראתה, כי כלתה אליה הרעה וכי לא תוכל להחזיק מעמד.

אבל החלטתה לא להרפות מבעלה החדש היתה חזקה, ואפילו אם הוטל עליה לעזוב את כפר מולדתה; ואמנם לאחר שלושה ימים של הסתגרות בתוך החדרים והקנטה מצד השכנים הרוצים לזרוק “רק מבט קצר” על בעלה, עזב הצמד באישון לילה את הכפר ונסע לקונסטנץ.

בינתים העתיקו כמעט כל עתוני גרמניה הקטנים שבערי השדה את הידיעה על השבוי שהוחזק חמש שנים בידי הצרפתים, עם כל תאורי היסורים המזעזעים שעונה בהם, כביכול, השבוי. במקומות רבים אף נתארגנו ועדות, שתפקידן היה להניע את דעת הקהל למחאה ולדרוש צעדים מאת הממשלה המרכזית.

משעזב הזוג את כפר מולדתה של מרתה אלמהופר, ראו פתאום שהעולם כולו פתוח לפניהם כגן עדן ממש; בכל מקום מחכים להם המונים, מקבלים פניהם בכבוד רב, והעיקר: תוחבים לידיהם בכוח ממש סכומי כסף הנאספים בין הקהל. בכל מקום מכריחים את השבוי המסכן לנאום בפני עם ועדה ואף־על־פי שדבריו מבוטאים בגמגום פה ובשפה פשוטה, הרי ההמונים מקשיבים להם בחרדת קודש כלדברי הכומר בכנסיה.

הם עוברים מעיר לעיר, בכל מקום נושאים אותם על כפים נערכות אספות ובסיומן מקבלים הנאספים החלטה חגיגית פה אחד: אם תקרה עוד פעם מלחמה ב“פראנצי”, נצא עליהם כולנו בזקנינו ובנעורינו, איש לא יעדר!

השלטונות וכן גם עתוני הבירה, ששתקו תחילה להסתה הפרועה המתנהלת בעתונות הפרובינציאלית, הוכרחו סוף־סוף לחקור את הענין. והחקירות לא ארכו ביותר, מיד הובררה האמת ופורסמה בעתונות הרשמית ובחלק ידוע של העתונות הפרובינציאלית. בכל זאת לא שכך הזעם הגדול על הצרפתים האכזרים, ולא פסק הסיבוב המוצלח של צמד־החמד בערי השדה, עד שהמשטרה ראתה צורך לעצמה להפסיקו.

באחת העיירות בקרבת ברלין נעצר הזוג והוזהר על־ידי המשטרה לבל ימשיך בהופעותיו. אם מרת אלמהופר מוצאת שמר מיכל ראופינגר טוב לה במקום בעלה הנעלם, הרי זה עניינה האישי, אך אסור לעשות כל פומבי לדבר זה.

הם מחליטים להשתקע בברלין, ובראשונה נמנע מיכל מכל הופעה פומבית. אבל בדרך מקרה מזדמן הוא עם זוגתו לאולם ה“נוטגמיינשאפט” בשעת אסיפת ה“קברט”. ובשיחה עם אנשים מספר אין האשה יכולה להתגבר על יצרה והיא מספרת את כל העלילה הכוזבת מא' ועד ת'. קבוצה גדולה מתאספת סביבם ומר מיכל שנתרגל בינתיים למלאכת הדיבור באזני צבור גדול, מרצה כיד האמנות הטובה עליו את הנאום השגור בפיו בחינת “אבינו שבשמים”.

אבל בהגיעו לסוף דבריו, ניגש אליו אדם לבוש אזרחית, הראה לו כפתור המוכיח כי שוטר הוא, ויש לו זכות לעצור כל איש, ואמר לו:

– בשם החוק, הנך עצור!

– על מה?

– על שום שספרת כאן את המעשה אשר הודית בעצמך בכזבו, ואשר התחייבת לא להפיצו עוד. מה שמך האמיתי, אמור!?

– מיכל ראופינגר – ענה מיכל בגמגום למחצה.

– ומאין אתה?

– מליפה־דטמולד!

– ובכן שמעתם, רבותי, – פנה השוטר אל הקהל.

– ועכשיו בבקשה ללכת אחרי – פנה השוטר אל הזוג.

אותה שעה פצה מי־שהוא בתוך הקהל, והקהל ענה אחריו:

– ליפה־דטמולד, כרך זה יפה, נחמד

ובו חייל אחד!

על כריסטוף טויבליין, “הרוצח לשם רעיון” יסופר כאן לא רק משום שכותב הטורים האלה הכירהו בפעם הראשונה באספת “הרוחות” של “הקברט הגדול”, ושאחר כך מלא תפקיד ידוע במעשי ה“פיקה”, אלא בעיקר משום שהוא מהוה טיפוס ומשום שחוזרים ונשנים בו אותם הקוים האופיניים, שנתגלו בטיפוסי רוצחים רבים שהופיעו בגרמניה לאחר המלחמה. קורות ילדותו של כריסטוף טויבליין יגלו את המומנטים העיקריים, האפייניים לתרבות המערב המתפוררת, והגורמים לסטיות מוסריות רבות בקרב הנוער ובהן הנטיה לרצח ולמעשי אלמות על רקע מיני, מוסרי וחברתי.

1. ילדותו של רוצח.

הולידו אחד מפרברי ברלין המרוחקים ביותר מן המרכז. אביו היה חוכר משק־חלב וחוה לגידול פרות; הוא היה נוסע כל בוקר העירה עם עגלה רתומה לזוג סוסים ברנדנבורגיים כבדים וטעונה כדי חלב, והיה משאיר את כריסטוף בן־החמש, שקומתו היתה כבר כקומת נער בן תשע, אצל הבקר הרועה בחוץ, בחורשה הקרובה או על שפת התעלה המצמיחה עשבים נאלחים.

בהיותו בן שש נרשם לבית־הספר המקומי, בהתאם לחוק למודי החובה. הוא היה אז גדול בקומתו, כאחד הנערים בכיתה החמישית. ידיו קשות כמפוסלות מאבן ופגיעתן רעה עד כדי כך שרוב חבריו היו נפצעים על־ידו בלי כל צדיה. לבסוף נוכחו המורים כי אין הבחור מתאים לבני גילו ופטרוהו מבית־הספר. גם שלטונות החנוך הוכרחו לפטרו מחובת החנוך השיטתי, הרשמי, והסתפקו בכך שאמו קבלה על עצמה להקנות לנער ידיעת קרוא וכתוב.

אמו היתה פרוטסטנטית אדוקה, והיא למדתו קרוא וכתוב מספר ה“ביבליה” על־פי תרגומו של לותר, ולכן היתה השפה השגורה בפיו – שפה ביבלית עתיקה, לפי סגנונו של התנ"ך הגרמני.

התפתחותו המהירה וגידולו המצוין הבהילו אפילו את אביו, שלא היה נפל כל עיקר. הנער, בהתהלכו עם הפרות, סיגל לו מנהג להוליך את הבהמות בקרניהן, אם סרבו ללכת לפי רצונו. הוא היה בז למי שיעץ לו להשתמש בחבל. ברפתי אביו גודל עגל חסון אחד לפר, אשר קבל אישור ממשלתי להרבעה בכל הסביבה, וכריסטוף בן השמונה (קומתו היתה אז כקומת עלם בן שש־עשרה), היה האדם היחיד שהעז לגשת אל הבהמה הענקית ולנהלה בקרניה כרצונו. מן המגע התמידי עם הבקר נעשו אצבעות ידיו קשות וגסות, כחצובות מגושי אבן ועור ידיו כשריון קרני.

לפעמים היה מטפס על אחד האלונים העתיקים שבחורשה, כדי להתלות בידיו בענפיהם שעה ארוכה, עד שנזלו המים מאברו.

הנער גדל בבדידות. את רוב שעות היום היה מבלה בחברת הפרות. כדרך הכפריים ומתוך הסקת מסקנות מדברי אביו, התרגל להכיר את תפקידיו הגופניים של האדם מתוך הקבלה לפעולותיה הגופניות של הבהמה. אך שונים מדברי אביו והשקפותיו היו דברי אמו. דבריה עוררו בלבו את מלחמת הדעות הראשונה בחייו:

– מה זאת נשמה?

אמו למדתו, כי האדם עדיף מן הבהמה בגלל הנשמה שבקרבו, אבל הוא לא יכול להבין זאת.

– הכיצד? היכן הוא מקום מושבה של הנשמה ובאיזו פעולה, באיזה תפקיד מוחשי מתבטאת נוכחותה?

*

בחצר ביתם שרצו העכברים, אשר נתרבו אז במדה מבהילה בכל פרברי העיר. מטעם שלטונות הבריאות הצבורית הוכרז על מלחמת השמד נגד המזיקים הללו, וכמויות סטריכנין חולקו בין בעלי החצרים. מנה הגונה קבל גם אביו של כריסטוף. הוא פזר את הרעל בהתאם להוראות, ולמחרת הוטל על כריסטוף לאסוף את פגרי העכברים המתגוללים בחצר וברפת. הנער חפר גומה עמוקה בחצר, ובשעת מעשה הטביעו בו עיניהם הבולטות של העכברים המתים רושם נורא. מבלי שאמר לו מישהו לעשות כך, הביא הוא בקבוק נפט מן המטבח, ולאחר שהרטיב בנוזל את הפגרים – הציתם.

בעלות צחנת הפגרים הנשרפים אל נחיריו של כריסטוף, היה גועל ענוג מדגדג את וישטו.

*

כחצי שנה לאחר אותו המאורע חל חג המולד. כל המשפחה ישבה מסביב לשולחן ואגב שירת הפזמונים שבספר התפילות היו אוכלים את עוגת החג שאפתה האם.

כריסטוף, ששתה בגנבה, עוד לפני שבתם אל השולחן, מנה הגונה מתוך בקבוק הקוניאק שקנה אביו לכבוד החג (הוא מלא את אשר החסיר – במים), התכופף פתאום בגלל כאב פתאומי אל מתחת לשולחן והקיא בבת־אחת את כל אשר אכל ושתה. כמעט באותו הרגע נתעלפה אחותו הקטנה, וגם האב והאם הרגישו פתאום עוית קשה במעיהם.

עד מהרה הובהל הרופא ולאחר חקירה קצרה הוברר, שמן הסטריכנין נשארה בשעתו מנה קטנה בבית, ובדרך טעות הכניסה האם את הרעל לתוך הבצק, במקום אבקת־מאפה.

עוד במשך הלילה ההוא מתו אחותו ואמו; אביו נלחם בגבורה במר המות והחלים לאחר שבועיים ימים. כריסטוף עצמו שמע מפי הרופא כי הודות ללגימה שגמע בגנבה – ניצל ממכאובים ואולי גם ממות.

הוא הרהר: אם כן, המכבד את אביו ואמו והסר למשמעתם לא תמיד ניצל ממות!

הנער, שעד כה היה מושג המות בעיניו כמין דבר גועלי הנוגע רק לבקר הנשחט או לעכברים המורעלים בסטריכנין, הרגיש פתאום, שמות זהו ענין הנוגע לבני־אדם, ובעיקר לו לעצמו. הוא החל להרהר בדברי אמו והזכיר לעצמו את תורתה, שאדם נבדל מן הבהמה בשל הנשמה, אבל כל אימת שעלו דברים אלה על דעתו, היה נזכר בעיניה, עיני הזכוכית שהיו לה במותה מן הסטריכנין, ואף־על־פי שהרגיש בהולם־לב, כי חוטא הוא חטא גדול לזכר אמו, שהיה מכבדה תמיד יותר מאביו, בכל זאת לא יכול להשתחרר מן המחשבה, שעיניה היו דומות אז מאד לעיני העכברים המומתים. איה איפוא הנשמה המבדילה את האדם מן החיה? איה הערובה שמה שיצא מגוף העכבר הוא כח החיים, ומה שיצא מגוף אמו – היתה הנשמה? הבאמת ישנה נשמה לאדם, הנשארת־קימת לאחר מותו? אם ברור שלעכברים אין נשמה מה הערובה שלאדם יש נשמה? אם מאדם יצא דבר כה נעלה ונאצל – הנשמה – ומן העכבר יצא רק כח החיים – דבר שפל לאין ערוך מן הנשמה הקיימת לעולם, מדוע היה המראה החיצוני של השניים דומה כל כך לאחר פעולת הרעל? גם עיני האב, שהיה מאשר תמיד את דברי אמו על הנשמה בת־האלמות, היו דומות מאד לעיני העכברים המתים שעה שנפתל במכאוביו. הוא נזכר שאביו אמר לו פעם כי אמו היא בעלת־נפש טובה משלו; מן הדין היה שנשמת אמו תתגבר על הרעל, והנה קרה הפוכו של דבר: האם בעלת הנשמה הטובה מתה והאב, שנשמתו פחותה – התגבר.

באין לו תשובה על השאלות שנגעו בנפשו ממש, ובאין לו העוז להביע את ספקותיו באזני אביו, היה מתעמק בברית החדשה, במקומות המספרים על חיי הנשמה ועל תחית המתים, על עונש ותשלום שכר טוב בעולם הבא ועל יום הדין האחרון. אבל ההשואה בין העכברים המתים ובין בני משפחתו המורעלים נצמדה כחרוק־שניים עקשני במוחו ונקרה בו תמיד. שפעת הרהוריו כסתה את כל אפקי חייו הפנימיים, והאפילה על נפשו כערפל. הוא לא יכול עוד להביט בפני איש, מבלי להגות בדברים האלה:

– איפה יושבת בבר־נש זה הנשמה ובמה היא מתבטאת כלפי חוץ? ואיזה קול בפינת תודעתו היה מקטרג וקוסס:

– אין, אין, אין כלום! שקר הדבר!

גופו וגם, עד כמה שהגיעה ידו, גוף אביו וגופות שאר האנשים שבא אתם במגע, היו לשדה חקירה תמידית. הוא רצה לראות בהם, לגלות דבר מה העדיף על בשר סתם, על בשר בן־תמותה.

בינתיים, וכל עבודת המשק נפלה על כתפי האב והבן. זה האחרון גדל והיה לעלם חסון וענק. אצבעות ידיו היו כווי עץ עבים, המחודדים מעט בקצותיהם, ממש כווי המשדדה הגדולה שבחצרם. ומכיון שעל האב היה, אחרי מות האם, גם לחלוב את הפרות וגם להכין להן את הבליל המבושל, היה כריסטוף נוסע בכל יום עם החלב העירה.

מזמן היה ידוע לו סוד האונניה. הוא היה משתמש בו לעתים קרובות, אבל תמיד בהחבא; הוא נצר את מעשהו זה מעיני אביו ומעיני כל אדם. אבל בימים ההם היה חייב לקום עם שחר ולעזור לאביו בעבודות מילוי הכדים וטעינתם על העגלה, והוא נזקק לספק צורך זה בשעת נסיעתו העירה. בידו השמאלית התקועה בכיס מכנסיו היה מלטף את אברו, ובידו הימנית היה מצליף באכזריות בשוטו ההפוך עם קצהו העבה כלפי הסוסים, עד שהשיג את מבוקשו. פעם בהיותו עסוק במעשה זה, רכבה איזו אשה שמנמנת על אפנים בקרבת עגלתו, והוא ראה את שדיה המתנועעים בקצב דריכותיה. ברגע ההוא היתה לו הרגשה ודאית כי יושב הוא על האפנים ממולה ומטלטל את שדיה הרעננים. רגליו תופפו אז על קרקעית העגלה, כאילו משתתף הוא בדריכה על דושות האפנים. הוא המטיר על סוסיו מכות אכזריות יותר מכפי הרגיל, והם דהרו כמשתוללים בכביש המוביל העירה. לאחר שעבר עליו רגע הסיפוק, הרגיש כמבעד לערפל כי מישהו עוצר ביד חזקה בסוסיו, ולאחר שאיזו יד חזקה אחזה גם בכתפיו וטלטלתו טלטלה עזה, נצטלל פתאום הערפל העוטה על עיניו והוא ראה פתאום שעומד עליו שוטר המביט בו בפנים מלאי זעף ושואלו:

– מה עשית?

– מה קרה?

– עברת על אשה שרכבה על אפנים.

השוטר ישב על ידו וצוה לו להטות את הסוסים אל תחנת המשטרה. כעבור רגע עבר על פני מקום המעשה: כתמי דם על האספלט, אפנים שנתפוררו תחת פרסות הסוסים ואופני העגלה; ואשה מרוסקת כל גופה כשחובשי העזרה המהירה מטפלים בה.

השקט המתון של הנער הפליא את השוטר.

בחקירה המשפטית שבאה בעקבות המקרה הזה, אי אפשר היה לברר את אשמתו של העגלון הצעיר. הקטגור נאלץ לותר על תביעתו, ביחוד מאחר שהוברר לו, כי הבחור, אף־על־פי שקומת גופו היתה כקומת אדם מבוגר, הוא בסך־הכל בן שתים־עשרה. לעומת זאת הוטל קנס על אביו, על שלחו את הנער עם סוסיו העירה, ומני אז שכר אביו פועל מיוחד שהיה מוביל את חלבו אל העיר.

פקידי הפיקוח החנוכי החלו שוב מציקים לאבי הנער בשאלת חינוכו המטרידה. הנער נחשב בעיניהם כמופקר, ביחוד לאחר מות אמו, שהיתה מכינה אותו לבחינות בבית־הספר מדי שנה בשנה, ובפרט כאשר האב היה מתמכר בתשוקה ההולכת וגדלה – לשתיה. זאת היתה נחמתו היחידה תחת נטל העבודה הקשה העמוסה על כתפיו. למרות התנגדותו, נאלץ סוף סוף אביו להסכים לשלוח את בנו מדי ערב בערב אל הפסטור הפרוטסטנטי של המקום, כדי להשלים אצלו את למודיו.

הפסטור מצא עניין רב בבחור הזה, אשר למרות היותו גדול ומגושם, היה מדבר בשפת הביבליה הלותרית והרבה להסב את נושאי השיחות על עניני הנשמה. הוא לא הרגיש כלל, כי כל השיחות הללו על נצחיות הנשמה היו כזפת הנוזלת לתוך גיהנום האש הבוערת בתוך מוחו של העלם.

פעם, בבואו אל בית הפסטור בשעה הרגילה, מצאהו שוכב חולה במיטתו:

– אם כן, לא נלמד היום, אדוני הפסטור?

– אדרבא, למוד נלמד! הן רק גופי חולה במקצת, אבל נשמתי בריאה היא כל צרכה!

דברים אלה השפיעו על העלם רגע קט של קורת רוח. אבל אחר כך, בשעת הלמוד, היו סימני החולשה הרוחנית חוזרים ונשנים בפניו היגעים של הפסטור, עיניו היו חוזרות ונעצמות לתקופות קרובות יותר ויותר, עד שלבסוף צנח ראשו על הכר.

– אכן, למרות הכל, גם הנשמה חולה היא?! – חלפה מחשבה כמחרשת ברזל את מוחו של הנער וחרתה בו תלם עמוק.

הפסטור שכב רגעים מספר בעיניים עצומות ונשם בכבדות. כשפתח שוב את עיניו העייפות, שאלו כריסטוף:

– ואיה מקום שבתה של הנשמה?

הפסטור התבונן בו רגע במבט עיניו הזגוגי והריק כמבט עיניים תותבות, ואחר ענה, כמתלהלה, לפי הרגשתו של העלם:

– בראש; משם היא מחיה כל אבר וגיד שבגופנו.

הנער הרים ראשו כלפי התקרה, כמחפש דבר מה, או שוקל דבר־מה במחשבתו; לבסוף החליט ושאל, בהפנותו את עיניו במבט מהיר אל מול הפסטור:

– ומה מחיה את גופו של העכבר?

עיני הכומר תעו כנדהמות על פניו של העלם לשמע המלים שיצאו מפיו. פתאום הרגיש, כי הנער החל למשש את גופו החולה מלמטה למעלה. פחד אלמוני ומקפיא החל מתפשט באבריו ושיתק בו כל תנועה. נתחור לו לפתע שהוא מחפש בו דבר מה העדיף על הגוף, דבר־מה שהוא יותר מבשר בן תמותה, והוא ראה שאין לאיל ידו להראות לנער המגשש בו מקום אחיזה כלשהו. הכרה איומה זו נתחורה לו בבהירות מפליצה והוא החל מרטט בכל גופו; לאות מוזרה אפפה את כל אבריו; שיניו נקשו זו לזו ומתוך פחד בהמי התרופפו מעיו.

– פוי, אדוני הפסטור, הזאת היא נשמתך?

הכומר רצה להרים קול זעקה, אולם קולו נתקע בגרונו בשעה שאצבעות העלם הענקיות עברו לאט־לאט על פני חזהו והגיעו עד לצואר.

– אדוני הפסטור, אני אצר רק פעם את צוארו. ודורש אני ממך, אדוני, אל נא תעלב נשמתך שאני סוגר את המבוא אל ריאתך לרגע. האויר יחסר לגופו רק רגע קט, ואחר־כך אני מבקש שנשמתך היושבת בראש תמשיך את ממשלתה על הגוף.

לאחר שלחץ את צוארו רגע קט, הרפה מעט מצוארו של החולה, והלה שאף אויר במלוא חזהו.

– התוכל עתה, אדוני הפסטור, להכחיש כי רק האויר הוא המחיה את ריאתך, ואם אצר את גרונך רק קצת יותר, יגמר הכל. איה איפוא הנשמה?

הכומר הרגיש, כי רק השתלטות נמרצת וסוגסטיבית תוכל להצילו מנגישתו הטרדנית של העלם. הוא נסה להשען בשתי ידיו בקינוף המטה, כדי להשיג על ידי הזדקפות־מה עמדה יותר נוחה בוכוח הזה, אשר הרגיש כי תוצאות בו לחיים או למות.

אבל הוא איחר את המועד. ידו הגלמית של הנער הצרה שוב את צוארו. עיני הכומר קמו בחוריהן, בלטו יותר ויותר, עד שהאישונות נזלו כמעט על גבי העפעפים, כעיניה של צפרדע.

זמן רב החזיק הרוצח הצעיר בצוארו של הכומר והתאמץ להרגיש, אם מתחמק דבר־מה מבין אצבעות ידו.

אולם לשוא! – רק עכבר מת וקריר היה מונח תחת ידו…

2. הרוצח מבקש את דרכו לחיים.

כל המתחקה על קורותיהם של רוצחים “גדולים”, שנתפרסמו ברבוי מעשיהם, ודאי הרגיש עד כמה “בלתי מענינים” הם בבהמיותם ופראותם המתגלית לפני כס המשפט. לא כך הוא מעשה הפשע הראשון. אם רק מצליח השופט לחשוף את המניעים האמיתיים למחלה הנפשית (וכל רוצח הוא חולה פסיכי), מתברר בבהירות מיוחדת, שהרצח, אפילו הוא מעוגן בחיי הפרט, ענינה של החברה הוא. כדי לבסס טענה זו די להביא את דברי הסניגור של כריסטוף טויבליין, אשר בהם סוכם משפט הרוצח הצעיר, משפט אשר בשעתו היה בין המעניינים ביותר בגרמניה שלפני המלחמה. ואלו דברי הסניגור, שבהם פנה אל השופטים המושבעים:

– רבותי, חיי החברה שלנו הם מלאי בעיות, מהן בין אדם לחברו, ומהן בין אדם לחברה; מהן בין פלגות אנשים לבין עצמם, ומהן בין אדם בודד לכל ערכי האנושיות. האדם הצעיר הזה, העומד כאן לפניכם, התחבט בבעיה הרוחנית שהיא אולי הרצינית והכבדה ביותר בחיי האנושיות: שאלת החומר והרוח. חברתנו, החברה המודרנית המיוסדת על שלטון כחות החומר, הניסה מתוכה את אחרית השאיפות הרוחניות, שהיו מפעמות את איש המערב, וביחוד את האדם הגרמני במאה הקודמת. מה שנשאר עוד מנכסי המאה שעברה הפך לשגרה מחוסרת כל תוכן, שגרה דתית של תפילה מיכנית בכנסיה, שאין איש מתיחס אליה יחס פנימי, ושגרה מדינית של חוק המבוסס על מגלב השוטר ובית־הסוהר. המושגים שנשארו מן התקופה שעברה, עדיין קיימים בחברתנו קיום עלוב של מפלצות, שאינן מבהילות עוד שום אדם רציני, ושרק אנשים תמימים עדיין מפחדים מפניהן. הבחור הזה, שגדל במשפחה פרוטסטנטית אדוקה, התיחס בכל הרצינות אל שאלת הנשמה, הוא ראה בה את מרכז חייו, פתרונה של השאלה היה לו עניין של חיים או מות, והוא פתר אותה על־ידי רצח זולתו. אך נסתכל נא בחיים בדרך כלל, כלום פותרים הם את בעיותיהם באופן שונה? כלום הגיעה המהפכה הצרפתית הגדולה לכל הישגיה בלי שפך דם רב? ומלחמת הכחות החברתיים הגדולים בימינו כלום מתקיימת היא בלי שפיכות דמים? כמובן, אלמלא היה כח ההגיון האנושי מוגבל מעיקרו, אולי היה מוצא דרכי שלום לפתרון בעיותיו, ושאיפת כל המעולים שבבני־האדם היתה תמיד לבקש פתרונות של שלום; ולכן לא נראית לי הצעתו של הקטיגור להעניש את הנאשם במשפט מות מתוך הנימוק שהחברה צריכה להגן על עצמה מפני יחידים פורצי גדר. דוקא החברה, בתור יצור אנושי עליון, אסור לה לאחוז באמצעים שהם תוצאת פחדנותם ונחיתותם של יחידים בודדים, אלא מוטל עליה להראות ליחיד התועה את הדרך הנכונה ולהפכו בדרך זאת לאדם מועיל לכלל האנושי.

משפט זה ותוצאתו, עונש של 5 שנים מאסר בבית־חנוך לנערים פושעים, היה ודאי מתפרסם על דפי העתונות העולמית ומעורר גם את הריב הישן שבין חסידי העונש הקרימינלי לבין ה“דטרמיניסטים”, הגורסים שאין הרוצח בר־עונשין, מתוך שהוא נועד למעשי־רצח על־ידי הטבע או על־ידי תנאי החברה. אולם המאורעות הפוליטיים הכבירים שהביאו בעקבם את המלחמה העולמית כבר היו מנסרים בחלל העולם, והם הם שהאפילו על מעשה הרצח שתואר בפרק הקודם. המשפט המעניין של טויבליין שקע בארכיונו של בית המשפט.

לאחר שבית הדין פסק את דינו נמשך עוד ויכוח קצר בין הקטגור והסניגור:

– אדוני הסניגור, אתה אמנם נצחתני במשפט זה, אבל סוף צדקתי לצאת לאור, לאחר חמש שנים, כשבחור זה יצא מבית־החנוך.

– טועה אתה, אדוני הקטיגור, אם חושב אתה שאינני מודה כי נער זה הוא פושע; אדרבא, מסכים אני כי זהו פושע מסוכן, אלא שאין אני חושב כי זה הוא ענינו הפרטי, לא הוא האשם שנולד להיות רוצח.

– גם אני אינני מאשים אותו בתור פרט, אבל לדעתי טבעי הוא ההכרח לסלקו, כי על החברה להגן על עצמה מפני יחידים מסוג זה על־ידי עונש המות. ואם נחיה, נראה, שמוקדם או מאוחר תיאלץ החברה להמית את האינדיבידואום הזה. עכשיו נצחת אתה, אבל לאחר שיצא מבית־חנוך פושעים, בטוחני שלא יארכו הימים והוא יובא לגרדום.

– גם אז אראה חובה לעצמי להציל אותו מנקמת החברה; כי שאיפת הרצח הטבועה בחברה האנושית גרועה היא לדעתי משאיפה זו של היחיד; כי הרוצח היחיד הורג נפשות בודדות, אבל החברה הרוצחת יוצרת רוצחים.

*

לסוף חמש שנים, כשיצא טויבליין מבית הספר לחנוך פושעים צעירים, הגיעה המלחמה לסופה, ולפניו היתה גרמניה שונה לגמרי מזו שעזבה. אם בגרמניה שלפני המלחמה לא יכול למצוא את דרכו בחיים, הרי כעת עמד בה כיצור שנפל מכוכב אחר.

חוג ידיעותיו של הצעיר לא הורחב במוסד לתקון פושעים, כי הדבר היחיד שדאגו לו שלטונות המוסד, שהיה בעצם רק מעין בית־סוהר של גרמניה הקיסרית, היה – המוסריות. באמצעים הבדוקים מעולם השתדלו המחנכים לעורר בלב האסיר הצעיר את יראת הכבוד בפני החברה ובפני החוק האזרחי, ובין האמצעים האלה היה לתורת המוסר הפרוסית, בצרוף מוזר עם הביבליה בתרגומו של לותר, מקום מכובד ביותר, ואם נוסיף על תורת השכר והעונש הדתי את שיטת ההבהלה על־ידי בית הסוהר ועל־ידי משמעת הברזל וההכנעה כלפי השוט השליט בו, לא יפלא כלל, שבצאת כריסטוף טויבליין מאותו מוסד, קבל תעודת שחרור עם הערה בשוליה: “התנהגותו במשך ימי שבתו במוסד היתה מצוינת, ואנו מאחלים לו הצלחה בדרך חייו להבא”.

ואמנם נראה הדבר, כי באמת השיג המוסד את מטרתו במקרה זה. ראשית דרכו היתה – לחפש עבודה, כי לא היה לו בית שאליו יוכל לחזור; אביו נפל בשדה הקרב וכל מה שהיה לו נתפזר כמוץ ברוח. הוא היה איפוא ערירי ועליו היה להמציא לו את מחיתו. שלושה ימים נדד על פתחיהם של בעלי אחוזות שבסביבת המוסד, במדינת פומרן. רק ביום הרביעי מצא באחד הכפרים בעל אחוזה זעיר שהסכים להעסיקו, לאחר שסקר במבט קצר את קומתו החסונה. הוא הועמד מיד ליד מזבלה גדולה עם קלשון ענקי בידו, ועליו היה לטעון את הזבל על העגלה הגדולה הרתומה לזוג סוסים כבדים, ולהוביל את הזבל לשדה. בעל האחוזה, בראותו כיצד נגש הוא לעבודה, היה מתמלא נחת.

בשעה שתים, כאשר חזר מהשדה לאחר שהוביל שמה את עגלת הזבל השמינית, נגשה אליו אחת המשרתות עם קערה גדולה מלאת תפוחי אדמה עתירי קיטור מהביל עם ספל מלא לבן. זאת היתה הסבה הראשונה להתנגשות. כריסטוף לא הורגל במוסד לאכול בעוד בגדי העבודה הנאלחים על בשרו; שם הקפידו מאד על הרחיצה לפני האוכל. הוא זרק איפוא מבט זעם על האוכל המוגש לו ועל בגדיו המזוהמים והמעלים צחנה נוראה, ושאל את המשרתת המגישה לו את האוכל:

– האין כאן מקום להתרחץ מעט ולהחליף את הבגדים?

בו ברגע יצא לחצר בעל־האחוזה, ששמע כנראה את שאלתו של כריסטוף וענה לו:

– כאן לא בית מלון, אלא מקום עבודה; כל זמן שהשמש זורחת יש לעבוד, ובלילה מנוחה.

המגישה את האוכל הסבירה לו:

– האגם אוברלנד הוא כמהלך שלש שעות מכאן. בכל יום ראשון לפנות בוקר אנו הפועלים הולכים להתרחץ שמה לפני ההליכה אל הכנסיה.

– מהרי – פנה האדון אל המשרתת – הגישי אוכל לשאר הפועלים, אין זמן להתמהמה: העבודה מרובה. ואתה גמור מהר את ארוחתך והלאה לעבודה, כי עד מחר בערב עליך להוציא את כל הזבל מהמזבלה הזאת לשדה.

– אדוני – ענה כריסטוף – כפי שהוא רואה, רגיל אני בעבודה, אבל לאכול כבהמה לא הורגלתי, על כן אני מותר על הארוחה וחוזר לעבודתי.

– כרצונך!

כשנטה היום לערוב, הספיק כבר כריסטוף להוביל עוד שש עגלות זבל נוספות לשדה. גם הפעם הוצעה לו ארוחת הערב מיד לאחר עבודתו והוא ראה כיצד היו שאר העובדים נגשים ישר לאכילה ומתמודדים לאחר העמל המפרך על יצועיהם בתוך הרפתות והאורוות. אך הוא לא חונן במבטו את קערת תפוחי האדמה המהבילים ואת ספל הלבן המלא ובקש לדבר עם בעל האחוזה. אבל הוגד לו, כי בעל האחוזה נסע לבקר את אחד משכניו.

הוא נכנס אל האורוה ונתכנס על אצטבת־הקרשים הנועדת כמקום לינה בשבילו. רגש הבחילה מפני הריח הנודף ממלבושיו זעזע את נפשו. כשעה שכב מתוך הרהורי הרוגז המפעפעים בקרבו ולבסוף יצא לחצר. הוא התהלך בחצר ומבטו נתקל בשוקת הגדולה של הסוסים, המלאה מים וברז מטפטף מעליה.

– כן, למה לא יתרחץ מעט בשוקת הזאת? חושב ועושה. הוא פשט מעליו את בגדיו המעלים צחנה ונכנס אל השוקת המלאה.

עוד הוא מתמסר לתענוגי המרחץ הקר לאור הירח, והנה קול חריקת עגלה נשמע בקרבת החצר. בעל האחוזה חזר מבקורו. כריסטוף ראה את מבטו הזועם של בעל האחוזה בהבחינו במתרחץ בשוקת, גם ראה כיצד נטל את השוט מידי העגלון, באמרו להכות את הפועל המרדני. אך טרם ניגש אליו, כבר עמד כריסטוף במלוא קומתו לפניו. רעדה עברה את גופו של האדון בראותו את גופו הענקי העירום, גוף של גלאדיאטור המוכן לבוא בקרב גם נגד זוג אריות. באותו הרגע עברה המחשבה במחו של האדון, כי כאן עומד לפניו אדם, אשר לפי המכתב שבידו ישב חמש שנים בבית תקון פושעים. כן, ודאי שהוא רוצח. ידו האוחזת בשוט צנחה לארץ והוא אמר בשפה רפה:

– אתה פועל מצוין; חבל מאד, מוכרח אתה לעזוב את מקום העבודה אצלי.

– זו גם דעתי; אין אדם מותר על צלם האלהים בשל קערת נזיד עדשים – ענה לו כריסטוף בשפתו הביבלית.

כעבור רגעים מספר, לאחר שכבס את בגדיו הצואים במי השוקת ולבשם כמו שהם רטובים, ולאחר שקבל את שמנה הגרושים – שכר עבודת יומו – יצא לאור הירח אל הכביש.

הוא הלך מבלי תת לעצמו דין־וחשבון לאן. ולאחר שלשה ימים אפפהו המון הבירה – ברלין. והימים ימי מהפכת ספרטקוס וימי תעלולי הבריגדה של אהרהדט. גדרות של תיל דוקרני ומתרסי קרשים וחביות גדרו את הרחובות. הוא לא הבין את הנעשה לעיניו, את התגודדותן של כנופיות הפועלים ופלוגות הצבא, את קול היריות המהדדות מכל צד. הוא היה רעב…

הוא נכנס לאחת מחנויות האופים, ברצותו לקנות לו פת לחם בעד הפרוטות המעטות שנשארו בידו. אך הופיע בפתח החנות, ראה כי האופה נרעש למראה הדמות החסונה העומדת בפתח, חטף מהר ככר לחם מעל האצטבא והגישו לכריסטוף.

– קח! מה אתה עומד ומסתכל בי? רוצה אתה עוד? קח, אל תשלם, קח ולך!

בעוד ההשתוממות מרחיבה את עיניו, לקח כריסטוף את שני ככרות הלחם ויצא חיש לרחוב.

בעברו על פני אטליז נזכר בפרוטות שהיו עדיין שלמות בידו ואמר לקנות לו נתח של נקניק, כדי לתבל בו את לחמו. ומה גדולה היתה השתוממותו כשגם כאן, עם הופיעו על סף החנות, קפץ לנגדו הקצב ותחב בידו נקניק גדול שלם, ואפילו לא רצה לשמוע על תשלום.

– קח והסתלק מהר מפה ואל תוסיף להראות בסביבה!

הוא לא יכול להסביר לעצמו את הדבר התמוה הזה, אלא על־ידי הפחד שעוררה דמותו. הוא לא ידע שקדמו לו בימים אלה להקות הספרטקיסטים המגייסות צרכי אוכל לפלוגותיהם הלוחמות. מצד אחד התגאה כריסטוף על הפעולה שפעלה הופעתו, ומצד שני מלאהו הדבר דאגה לעתידו: אם בני האדם מפחדים מפניו מדי הופיעו, כיצד יעלה בידו להשיג עבודה?

הוא ישב על סף אחד השערים והחל לועס בשקט את לחמו ונקניקו, הלחם היה קלוקל – לחם סובין, עוד גרוע מזה שהאכילוהו במוסד בימי המלחמה; גם לנקניק היה טעם גועלי־מתקתק, כנראה מפסולת בשר סוסים היה, אבל הרעב הוסיף לאוכל משנה טעם והוא אכל אכילה גסה; רירו נזל בשפע על לחמו הפרום. פלוגת שוטרים הופיעה פתאום ברחוב.

– מה מעשיך כאן?

כריסטוף המשיך לאכול, כאדם האומר: הן רואה אתה שאני אוכל!

– קום ולך אתנו, אתה אסור!

מנהל התחנה של משטרת הרובע החליט, שלמרות שכריסטוף לא נתפס בשום מעשה, מוטב לאסרו, פן יצטרף אל ה“ספארטאקוס”. נראה שגם במקרה זה היתה קומתו הגלאדיאטורית בעוכריו. אולם מנהל המשטרה טעה מאד בחשבונו, כי דוקא בבית־הסוהר נפגש טויבליין עם ראשי הדברים של תנועות הפועלים המהפכניות. מנהיגים אלו, על הרוב צאצאים למשפחות זעיר־בורגניות, שמתוך סנטימנטליות התענינו בגורל הפרולטריון, מצאו עניין רב בכל הופעתו של העלם החסון ודימו לראות בו בא־כח אמיתי של העם אשר לטובתו אמרו להלחם. שפתו הביבלית של העלם ונטיתו לחקרנות פילוסופית תמימה הכשירוהו בעיניהם כאוביקט רצוי לעבודת ההסברה שלהם. במחי יד אחד גאלוהו מהתסביך הנפשי של בעית “החומר והרוח” שעדיין הציקה לו, ועל־ידי הרצאת עיקרי תורת מרכס בצרוף חקירותיו של דרוין והיקל הוכיחו לו, כי אין בין אדם לשאר בעלי החיים אלא הבדל כמותי ביחס לתכונות ידועות, וכי כל התופעות הרוחניות בעולם החי אינן אלא מפעולת החומר החי, אשר פתרון כל בעיותיו הנהו רק שאלה של זמן והתקדמות החקירה הביולוגית.

גם הרעיונות הדתיים שנשתלו בנפש העלם על־ידי אמו הפרוטסטנטית חוסלו לגמרי והוכחו לו גם כל השקר והעול שבבנין החברה הקפיטליסטית. ביחוד היטיב להרוס אותם תיאודור פליויר, שהיה מלח בצי המלחמה הגרמני, ועבר באנית המשחית בין איי אוסטרליה הדרומיים. הוא הביא משם הרבה ידיעות על אמונותיהם ודעותיהם הפרימיטיביות של שבטי הפראים ומתוכן הוכיח לעלם כי יסוד כל הדתות הוא האמונה ברוחות האבות המופיעים לצאצאיהם בחלום לילה.

אולם תחת היסוד הנפשי שנהרס בו לא הונחו יסודות חדשים. שום רעיון עיקרי לא נשתל בו שיוכל להזין את שאיפתו לאור, לבהירות. כאשר שוחרר טויבליין מבית הסוהר עם שקוט המצב בבירה, עמד הוא בתוך מערבולת הקיום, ערירי מבחוץ ומבפנים ללא צל של קורה מעל לראשו וללא מקלט נפשי במחשבתו. הוא קבל מקום לינה בבית־הדפוס הקטן של תיאדור פליויר במזרח העיר. יומם היה מסתובב בחוצות הבירה ומוכר את העתונים הפריודיים שהיה מוציא מיטיבו פליויר והרויח באופן זה את לחמו הדל. הוא אמנם הרבה לקרוא בלילות את הספרות הקומוניסטית והאנרכיסטית שהספיק לו איש חסדו בשפע, אך בבואו יום־יום במגע בלתי אמצעי עם המציאות האכזרית, למד להתיחס בחשדנות לכל אותם הדרושים על סדר סוציאלי יותר צודק שהטיפו סופרי התיקון החברתי. הוא ראה בהם רק תחליף קלוש ובלתי משביע לדת שנהרסה בנפשו. הוא התגעגע על תקופת ילדותו שנגוזה, הוא רצה בקרבה לבבית עם בני האדם, הגה הרבה על יחס קרבה עם אשה אהובה. בהכנסו בערבים לאולם ה“נוטגמיינשאפט” היה אמנם רואה שם נשים שונות, חברות למפלגות מהפכניות שונות, אולם כל נסיון לבוא בהכרות קרובה עם אחת מהן היה עולה בתוהו, מחמת הפחד הסתום שהיתה מעוררת בנשים הללו דמותו החסונה של הצעיר. עצוב ומדוכא היה חוזר לפינת הלינה שלו בבית־הדפוס “תרי־עשר” של פליויר, מתכוץ על משכבו הדל, העשוי מבלויי סחבות, ומנחם את דמיונו המדוכא במעשה־אונן.

כל תהליך של התפוררות בחיי העמים הגדולים מתחיל מלמעלה, כשם שכמישתו של הצומח מתחילה תמיד מן הצמרת – בנגוד לכל תהליך קונסטרוקטיבי הנמשך מן היסודות אל הטפחות. התפוררותה של גרמניה האדירה התחילה מירידתה של האינטיליגנציה; בגרמניה החוקרת והמתלמדת, באותה גרמניה הגאונית של המאה הי"ט נתנה המחלה את אותותיה לראשונה.

מי לא הכיר את תור הזהב של הנוער הגרמני המתלמד, של אותו נוער נלהב השואף למדע ולחרות בזכות המדע, אותו נוער מתקופותיהם של גתה, שילר והיינה, אשר נשא את נפשו לחיי אור וחרות ולאידיאלים הנשגבים ביותר של האנושיות. נוער זה היה נודד על פני הערים הפרובינציאליות של גרמניה המערבית, ערי האוניברסיטאות החולצות את שד התורה לכל מאן דבעי, היה עני וגאה בעני שזווג לו עושר רוחני; אפילו תעלולי הנעורים של נוער זה היו נסבלים בחיוך של סליחה על־ידי אזרחי ארץ הרינוס האדיבים והשלוים. הם ידעו כי כשם שהיין הרייני הטוב תוסס ומהביל בצעירותו על מנת להפוך במשך הזמן למשקה נאצל המשמח נער וזקן, כן גם תוססת רוחו של הצעיר המתלמד על מנת להיות אחר־כך לאזרח נאור שעליו מושתתים אשיות המדינה. סבלנות זו לגבי המתלמד, שנתבטאה בחוקיהן הפנימיים של האוניברסיטאות אשר שווה להן מעמד של מדינה בתוך מדינה, היתה לדוגמא ולמופת לכל העולם. דוגמא לחרות האזרחית בתוך סדר המדינה הדמוקרטי. כל תנועה מדינית מתקדמת, כל דרישה צודקת בתחום המדיניות, היתה מוצאת הד ותמיכה בשדרות הנוער הזה, שהיה מוכן תמיד לשפוך את דמו על רעיון החופש האזרחי.

איך הפך נוער זה ממשגב הקדמה למקור האפלה? איך היתה עדנת המחשבה והיצירה לגסות קלגסים היוצאים לרחוב להראות “גבורה” במגלב? אין כל ספק, שאת אבי־אבות התמורה יש לבקש ברעיון האכספנסיה החמרית שהטיפה לו גרמניה הקיסרית, הנשענת על כת היונקרים. רעיון ההתפשטות על פני שטח שבא במקום שלטון המאור הרוחני, היה מבוסס על ההנחה כי הגזע הגרמני נועד בידי הטבע לשלוט על עמים וארצות, הוא הוא שטמן בחובו את גרעין ההתנונות, כי הוא העמיד בתור אמצעי להוצאתו לפועל לא את החוסן הרוחני – אלא את אגרופו של החייל. כבר בתחילתה של גרמניה הקיסרית, אחרי נצחונו של המיליטריסמוס הפרוסי על צרפת, ניכרו סימני הירידה. מדינות גרמניה המערבית צורפו אז בכח לאימפריה הצעירה, הושם קץ לחופש האוניברסיטאי, אז הופיעה לראשונה “הסטודנטיות הצבעונית” על כל גילוייה החברתיים והרוחניים; עם שלטון הצורה על התוכן, עם חופש השתיה כדת שבא במקום חופש הדבור והמחשבה. בתקופה זו נוצר שירו הידוע של המשורר הגרמני גייבל, המבכה את תור הזהב של הנוער ההיידלברגי:

הוי, את עת תפארת בחורים,

לאן נעלמת לנצח?

לעד לא תשוב, תור נעורים

חפשים, עזר מצח!

נעלמת, נעלמת בחשכת ליל

אַלט־היידלברג ברוכת־האל!

O jerum, jerum, jerum,

O quae mutate rerum!

(אבוי, אבוי, אבוי,

מה נשתנו הדברים!)

באחד מערבי חודש יולי 1921, כשבאולם ה“נוטגמיינשפט” נתאספו ממיטב האינטליגנציה הברלינית לשיחה על סבות המשבר בגרמניה, הופיעה באמצע הוכוחים קבוצת סטודנטים, הלבושים בכל הדר הצבעים של ה“סטודנטשאפט” שלהם עם כובעים זעירים המוחזקים לראשם בסרט שחור־לבן־אדום, כפי שנוהגים הקורפס־סטודנטים ללבשם לנשפי הקרנבל. הם נכנסו בסדר צבאי, ובראשם בחור גדול וחסון שלפניו האדומים ארשת טמטום מהול ביוהרה; הם נתיצבו מול במת הנואמים ובידיים מורמות לברכה צבאית שרו את השיר “דויטשלאנד דויטשלאנד איבר אללס” (גרמניה מעל לכל).

בתוך הקהל שהיה מופתע מהופעה זו שהיה בה הרבה מן המסקרדה, ושהיה פלגמטי מכדי להגיב עליה, נזרקה הברה אחת: “קונצה, איש המגלב”. כנוי זה ניתן לו לאחר הופעתו המפורסמת. בראש קבוצתו בין כתלי האוניברסיטה בשעת טכס הפתיחה של עונת הלמודים הקיצית, מקום שם נזרקה בפעם הראשונה בקורות כל האוניברסיטאות בעולם, הסיסמה: juden raus! (יהודים החוצה!). יהודים אחדים הוכו אז במגלבים שהבריונים הוציאום מתחת למדיהם אך ה“אינצידנט” נגמר עד מהרה עקב התערבותם של שלטונות האוניברסיטה ורוב הסטודנטים המתון, אולם משנזרקה ההברה הראשונה הזאת – דרישת הרחקת היהודים ממקומות המדע – לא פסקו אספות באולמים שונים בעיר וגם תחת כפת השמים, שראשיתן שירת “גרמניה מעל לכל” וסיומן “יודן ראוס!”

גם כאן נטל קונצה את רשות הדבור, בלי לשעות למחאתו של הנואם שדבר אותה שעה, ונשא נאום בגרמנית המונית המתובלת בשפע ביטויי־הדיאלקט של פומרניה, שבו הוכיח את ההשפעה המזיקה של היהודים על גורלה של גרמניה בשעת המלחמה ולאחריה ותלה את קולר ההאשמה בצואר היהודים. יש להודות, שקהל הנאספים צחק בגלוי לדבריו אלה וסבל את הופעתו של הבריון רק מתוך אי־רצון לעורר מדנים שהיו יכולים להפוך על נקלה למחזה של מהלומות, והוא גמר את נאומו בלי כל הפרעה, פקד את קבוצתו שנית כבמסדר צבאי והם יצאו בשירה את האולם.

קונצה היה בראשונה חבר רגיל באגודת הסטודנטים “דראוף אונד דראן”, שמנתה בסך הכל 12 חברים – כולם בני בעלי אחוזות במדינת פומרן. לאגודתם לא היתה כל מטרה מסויימת. כלכל האגודות ממין זה היה להם חדר באחת ה“קנייפות” שברובע האוניברסיטאי, ששם היו מתאספים מדי ערב בערב על כוס בירה מקציפה, מסביב ל“מרכזם הרוחני”, היא ליזלוטה הנערה העליזה, המכהנת פאר לפי התור על ברכיו של אחד החברים.

בכל פעם עם פתיחתה של עונת למודים ועם סיומה היו מופיעים בסך באולם ההרצאות כדי להחתים את ה“אינדכס” אצל עוזרו של המרצה או אצל הפרופיסור עצמו, אולם באמצע העונה בשעת ההרצאות לא היו נראים כובעיהם הצבעוניים לעולם, עד כדי כך לא ירד כבודו של סטודנט המכבד את מעמדו ואת כבוד משפחתו היונקרית, שיבוא לשמוע הרצאה. וכך עברו כבר שבע שנים מיום הכנס קונצה וחבריו לאוניברסיטה. 14 סמסטרים כבר החתימו בפנקסי למודיהם, ומבתיהם החלו להגיע אליהם מכתבים השואלים, מתי סוף סוף יוכתרו בני החמד האלה בתוארי הדוקטורים לפילוסופיה ולמדעי המדינה.

אך הם כיצד יכלו לחשוב על הדבר הזה? והן המולדת היא בסכנה! מלבד היהודים הגרמנים שחתרו תמיד תחת קיומה של הקיסרות, עוד נוספו המוני יהודי המזרח המציפים את גרמניה הרפובליקנית, סוחרים בה ומוכרים אותה, מנצלים את האוניברסיטאות שלה ומקלקלים את דמה הארי הטוב. קונצה, שהפך בתוקף דברנותו המלהיבה למנהיג, אינו משאיר להם זמן לחשוב על הלמודים, הוא רותם אותם לעול הפעולה הפוליטית, סוחף אותם מאסיפה לאסיפה, ומאחר שההצלחה אינה מאירה פנים לבריונים בעיר עצמה, הרי הם יוצאים לערי המדינה, ביחוד לערי פומרן ופרוסיה המזרחית, ושם הם מחתימים המוני עם על תזכירים אל הממשלה המרכזית שבהם מובעת הדרישה לגרש את כל היהודים, וביחוד את יהודי המזרח, מתחומי גרמניה, לסגור בפניהם את המכללות ואת מקומות המרפא, לאסור עליהם את היחסים עם נערות גרמניות וכו' וכו'. לאחר כל סבוב מוצלח בערי המדינה, מתגברת גם הפעולה בברלין.

בוקר אחד מתעוררים אזרחי שרלוטנבורג משנתם ובצאתם לרחוב הם מוחים עיניהם מרוב תמהון בהסתכלם אל הלוחות שעליהם היתה עד כה הכתובת “קורפירסטנדאם”, כי במקומה מאירה הכתובת “כהן פירסטנדאם”. גבוריו של איש־המגלב קונצה עשו את המעשה הרב הזה: כ־120 לוחות רחוב הוחלפו באופן כזה במשך לילה אחד!

באחד הערבים מתיצבים הם לפני הקפה הרומני אשר במרכז העיר בשעת סגירתו, וכל האורחים הנאלצים לצאת סופגים מכות נאמנות מידי קונצה וחבריו. בנגוד לרגיל במקרים ממין זה, מזדמנת המשטרה למקום עוד טרם שמצליחים כל חברי הקבוצה להעלם, ושנים מעושי דברו של קונצה נאסרים. השערוריה מתפרסמת בעתוני הבוקר; שלטונות האוניברסיטה, אף־על־פי שהם מגנים את מעשיהם של הבריונים באיצטלת המתלמדים, אינם יכולים לותר על זכות האוטונומיה שלהם. הם משחררים את הבריונים מידי המשטרה ודנים אותם לפני כס המשפט האקדימי. אבל כאן נמצאים להם סניגורים, ובכלל אין משפט האוניברסיטה משתמש בעונשו החמור ביותר, שהוא קל בלאו הכי. הם יוצאים בנזיפה ובאזהרה לא לחזור על מעשיהם אלה.

חוקת האוניברסיטאות שנוצרה על ידי הוגי הרעיון הנאצל של חופש הפרט, ושעובדה על מנת להבטיח לאיש־הרוח את הפריוילגיות המגיעות לו בצדק, הפכה באופן כזה למכשיר המבטיח חופש פעולה לבריונים צרי מוח ואדירי אגרוף; בצל חוקת האוניברסיטה הנאורה חוסים חיילי המאה השחורה, זוממים תחת חסותה את מעשיהם החשכים, אשר יהפכו בקרוב לקלון ולשמצה את שמה הטוב שלה.

*

בעתונות מתקיפים מזמן לזמן את שלטונות האוניברסיטה על שהיא סובלת בין כתליה את כת הבריונים הזאת ומחפה על מעשיה. וסוף סוף מתחיל הסינאט להתענין ב“מתלמדים” אלו.

אחד אחד מוזמנים חסידיו של קונצה למשרד הדיקאן. בזהירות ובעדינות הדרושה שואלים את הנקרא:

– כמה סמסטרים “לומד” כבר אדוני באוניברסיטה?

– 14. והוא מוציא את פנקס הלמודים שלו ומראה על החתמותיהם של הפרופיסורים.

– ומתי חושב אדוני להגיש את הדיסרטאציה שלו?

– האם קיימת כאן איזו חובה או הכרח? אני לומד ובאסטא!

– מובן, שאין אנו רוצים ללחוץ על האדון; רק עצה טובה רציתי להשיא לאדוני. הן דמי הלמודים הם גבוהים, והוצאות החיים בלי ספק עולים להוריו בכסף טוב; והם ודאי מתגעגעים לאותו הרגע שבו יופיע אדוני עם תואר הדוקטור בידו, האם לא חשב עד כה אדוני לעשות להם את נחת הרוח הזאת?

– אבל לשם כך יש צורך לכתוב דיסרטאציה ולערוך עבודת מחקר, וזה כמובן דורש זמן.

– אבל שבע שנים כבר לומד אדוני! הזמן הנדרש לשם הגשת הדיסרטאציה הוא ארבע שנים. אלפי מתלמדים גומרים תוך ארבע שנים את עבודת הדוקטור שלהם. ביחוד היהודים, אשר אדוני וחבריו מרבים להתמרמר עליהם, חרוצים הם מאד ומשיגים את תואר הדוקטור שלהם תוך הזמן המינימלי!

– הן זה הדבר שבגללו אנו מתאחדים. עושים אתם את כל ההקלות ליהודים השפלים האלה ומכריחים אותנו להתריע על כך בפני העם הגרמני.

– אין אנחנו יכולים לעסוק בפוליטיקה, אדוני. עומדים אנו על משמר המדע, וזהו נכס¹ אנושי עולמי. כל הבא להסתופף בצל המדע יזכה בכל הפריוילגיות הניתנות על־ידי המדע. אם אדוני רוצה לעסוק ברוב הצלחה בענינים פוליטיים, אין טוב לו אלא להשיג בכל המהירות את תואר הדוקטור ולצאת לחיי המדינה וללחום שם את מלחמתו. אם אדוני מתקשה בכתיבת הדיסרטאציה, הריני נותן לו בזה כתובת מועילה מאד, ישים נא את צעדיו בכל המהירות ושם יקבל את כל האינפורמציה והעזרה הדרושה.

בעל הראיון יוצא ממשרד הדיקאן עם הפתקה הקטנה בידו ומכוון את צעדיו לרחוב פרידריכשטראסה. שם באחד הבתים מול תחנת הרכבת העירונית הוא נכנס למשרד אחד. צר וקטן הוא המשרד. אדם שחור שער ושחור עינים יושב ליד שולחן הכתיבה ושקוע בכתיבה. לידו על הרצפה נערמת ערימת ספרים. בכוננית הפתוחה נראים כרכי האינציקלופדיה של ברוקהאוס. בפנה מתקתקת בחורה על מכונת־כתיבה.

הנכנס מציג את עצמו: האר פון זו. בעל המשרד מראה לו בתנועת יד על הכסא, ממשיך רגע בכתיבתו ואחר־כך מרים ראשו בשאלה דוממת אל האורח. הלה רואה לפניו יהודי מזרחי ומעלה הבעה קפריסית על שפתיו המפושקות.

– אם כן, במה אוכל לעזור לכבודו?

– הדיקאן של האוניברסיטה שלחני אל כבודו.

– אם כן, דיסרטאציה! ועל איזה נושא עלי לכתוב לו?

– סליחה, אינני מבין; כבודו כותב דיסרטאציות?

– הן זוהי מלאכתי העיקרית, אדוני. כותב אני דיסרטאציות בשביל כל מקצועות המדע. רפואה, תיאולוגיה, משפט, פילוסופיה. עוד מעט אכתוב את הדיסרטאציה האלף. עוד מעט ואלף דוקטורטים יצאו מתחת ידי. אם רצונו בכך אכתוב לו דיסרטאציה על “מקורות הסיבתיות”, או על “רעיון הצדק בקודקס של יוסטיניאנוס”, או על “הריון הבתולים בקורות הכנסיה הקתולית”, או על “אורך החיים המשוער במחלות הלב”. אם כן ימהר נא כבודו ויגיד לי את מבוקשו, כי זמני יקר מאד. כבודו לומד בפקולטה הפילוסופית? יש לי דבר מצוין בשבילו. יש לי כאן מאמר שכתבתיו בלי הזמנה על “מקור תורתו המוסרית של שפינוזה”. מה? זה קשה יותר מדי בשבילו. אין דבר! המאמר כתוב בשפה קלה, פופולרית כמעט. אני מיעץ לו לקחתו וללמוד אותו בעל־פה, ואז יוכל להגן בקלות על התיזיס שלו לפני קהל הפרופסורים. כלום הוא חושב שזה כל כך קשה? אדרבא יותר קל מאשר להגיד את ה“אבינו שבשמים” בפני אמו הורתו. יקח, יקח את המאמר הזה ותעודת הדוקטור מובטחת לו. המחיר? רק שני מיליארדים מארק, בסך הכל ששה דולארים לפי הוולוטה האמריקאית!

לאחר שבועות מספר, באחת מאספותיה של ברית הסטודנטים “דראוף אונד דראן”, מגולל קונצה לפני חבריו תכנית רבת סעיפים לפעולות במדינת תורינגיה.

– אי אפשר! – עונים כמעט פה אחד כל חבריו – אנו הגשנו כבר את הדיסרטאציות שלנו ובעוד שלשה ימים יהיה עלינו “להגן” על התיזיסים שלנו בפני קהל הפרופיסורים.

קונצה מעמיד עינים תוהות:

– אם כן, נפתיתם לו לדיקאן?

– אל נא יחרה אפך בנו, הן מהבית כותבים לנו מכתבים ללא הפסק ושואלים מתי נהיה כבר לדוקטורים….

– אם כן הייתם גם אצל אותו יהודי מזרחי הכותב…

– ומאין אתה יודע, גם אתה היית שם?

לאחר ימים מספר, כשנתאספו שוב פעם חברי “דראוף אונד דראן” בחדרם שבבית־המרזח כדי לערוך את נשף פרידתם לאחר קבלת התוארים, היתה ליזלוטה, מרכזם הרוחני, עצובה מאד בידעה כי עוד מעט יגוזו לעולם ימי האושר, אבל קניפל־קונצה נשא את כוס היין בידו וכה פנה אליה לנחמה:

– אנו נפרדים היום מתקופת הזהב שלנו, מימי הפעולה הזוהרים ביותר שבחיינו. כולנו מוסמכים היום, כולנו דוקטורים, כלנו היינו אצל אותו יהודי מזרחי ברחוב פרידריכשטראסה, על כלנו הוטל כיום לשקוע במערבולת החיים הדלוחה ולהגיד שלום לאותם ימי הזוהר המעטים שהיו לנו כאן; אולם עלינו, החברים, לא לשכוח את האידיאלים הנשגבים של ימי אושר אלו. הזרע שזרענו עלה יעלה ויצמיח פרי הלולים. ואותך, ליזלוטה האהובה, אותך נזכור כל ימי חיינו כעדות יקרה לימי חמדתנו הנשגבים ביותר, את תבהירי לנו את דרכנו בחיים.

גבורנו וחבריו בודאי מנהלים שם בפומרן את משקי אבותיהם ויכולים הם להגיד בודאות ובגאוה, כי אכן עלה הזרע שזרעו.

באחת מערי לטביה הקרובות לגבול הגרמני גר חייט ממוצא גרמני עם אשתו ובנו יחידו הנס. בפרוץ המלחמה העולמית גויס האב לצבא הרוסי וסופח אל אחד הגדודים אשר נשלח בשנת 1915 אל החזית הקוקזית. בערך באותו הזמן כבשו צבאות גרמניה חלק מערי לטביה ובתוכן גם את עיר מגוריה של המשפחה, ובאופן זה נותק הקשר בין אבי המשפחה ובין אשתו ובנו יחידו וגם מטה לחמם נשבר. הנער היה אז כבן 14. בהיות ביתם קרוב לחזית, שהיתה אחת החזיתות השקטות ביותר, היה הנער מסתופף בקרבת המחנה של הצבא הגרמני והגיע לפעמים עד לשורות החפירות הקדמיות ביותר, כי החיילים הגרמניים קרבוהו בחיבה, מתוך שהיה מדבר גרמנית. הם העניקו לו מזמן לזמן חצי ככר לחם צבאי או קופסה של בשר־שמורים, והוא היה מחלק את האוכל עם אמו וכך, ממש בדרך נס, התפרנסו האם ובנה משך זמן רב.

באחד הימים, כשהנער שהה באחת החפירות, והחיילים היו עסוקים מי בפלוי כתנתו מן הכינה השורצת בה ומי בקריאת עתון, גילה אחד החיילים, שהנער דומה דמיון מפליא אל הנסיך היינריך, בנו של הקיסר וילהלם. השוו את הצלום שבעתון עם פניו של הנער, וכלם אשרו פה אחד כי אמנם דמיון מפליא קיים בין הקיסר ובן החייט.

דבר זה נתן לחיילים הגרמנים הזדמנות נאותה להמתיק את שממונם בקו־החזית השקט. הם השיגו בשביל הנער מדי תלמיד מבית־ספר לפרחי קצינים (קאַדאֶטן־שוּלה) והורו לו לשחק לפניהם את התפקידים העיקריים במחזות שונים המתארים את חיי פמלית הקיסר. אגב כך למדוהו גם לאחוז בנשק חם, לקלוע אל המטרה ולעשות תרגילים צבאיים. הנער, שהיה רך בתחילה, התבגר והיה לעלם חזק, ומאז החל לשחק את התפקידים הנכבדים לפני החיילים והקצינים, שהיו נהנים ממנו הנאה מרובה, גדלו גם מנות המאכלים היו מעניקים לו למחיתו ולמחית אמו, ואפילו כסף מזומן היה ניתן לו מזמן לזמן. העלם סגל לעצמו גם את הליכותיהם של הקצינים והיה עושה בדרך כלל רושם מצוין, כאילו נולד במשפחת יונקרים רמי־מעלה.

הגיעה שנת 1918 ונכרת חוזה־השלום בברסט־ליטובסק, לפיו ניתנה לגרמניה רצועת החוף הלטבי. אולם הכובש הגרמני לא ידע שלוה בחבל ארץ זה. הלאטים, ילידי המקום, היו מתקוממים נגד השלטון הזר, שאליו נצטרפו הגרמנים המקומיים, הבאלטיים, שגרו תחת שלטון רוסיה מזה דורות רבים. בעטיה של התסיסה הבלתי־פוסקת נוסדה בריגדה צבאית־אזרחית, שנתפרסמה בשם “הבריגדה של אהרהרד”. דומאלה נצטרף לבריגדה זו בתור סרג’נט. פלוגות הבריגדה היו משוטטות בכל המדינה ועושות שפטים בלאטים ולפעמים גם ביהודים שנואי נפשם מאז ומעולם.

שם אולם לא ארכו ימי תעלוליה של הגונדה הזאת. יום 9 לנובמבר הגיע, ואתו השמועה על ההתקוממות הספארטאקיסטית בבירת גרמניה. הגרמנים הוכו שוק על־ירך בידי הלאטים המתקוממים ובתוך שורות הבריגדה נזרקה הסיסמה: לעלות על ברלין.

עקבות דם סימנו את דרך תהלוכתה של הבריגדה של אהרהרד דרך ערי פרוסיה המערבית ופּוֹמרן. שמועות זועה קדמוה עד ברלין, בעיר ברלין דוכאו בינתיים פלוגות ספארטאקוס ומשם יצאה פקודה מטעם השלטון החוקי לפרק את הבריגדה של אהרהרד. רוב המתנדבים סרבו להתפרק את נשקם ופרצו תגרות ביניהם לצבא הריפובליקה. מחצית הבריגדה פורקה בכח מנשקה, אבל רבים מהמתנדבים נתפזרו עם נשקם בידם על פני הכפרים וביחוד על פני אחוזותיהם של היונקרים בפּוֹמרן ובמרכיה הבראנדבורגית ונעשו לכלי שרת בידי בעלי האחוזות לדכוי הכפריים המרדניים. אולם במדה שחזר השקט במדינה, הפסיקו היונקרים לארח את הבאלטים והפקירום לגורלם. בין אלה שהופקרו היה גם גבורנו דומאלה. בעירום ובחוסר כל הגיע באחד הימים לברלין.

על השגת עבודה כל שהיא אי־אפשר היה אפילו לחלום. דומאלה חוזר על הפתחים. ובאחד הימים הוא נכנס לאולמי ה“נוטגמיינשאפט” ומספר שם לכל הנוכחים את אשר קרהו.

אחד הנוכחים, כנראה אדם הבקי בהויות החוגים הריפובליקניים השליטים, משיא לו עצה:

– שמעתי שאשתו של הפרזידנט אברט פורשת בחפץ לב את חסותה על קצינים לשעבר ועל כל אלה הסובלים משנוי פני הדברים במדינה. אולי תפנה גם אתה אליה?

הוא משיג את הכתובת והולך לבית אברט.

בחדר ההמתנה פונה אליו השוער:

– אדוני הוא גראף פון….?

דומאלה מצטחק במבוכתו והוא אומר כבר להכחיש את הנחתו הנמהרת של המשרת, אולם הלה מקדים לו את דבריו:

– מה, אין לכבודו כרטיס־בקור? אין דבר! כאן בבית הפרזידנט אין מקפידים על קטנות כאלה בימינו הקשים. ובכן, מה השם שעלי למסור לגברת הבית?

– ריטר פון פלקנברג – עונה דומאלה בזקפו את קומתו ובהעלותו ארשת של גבהות, אשר שגרה לעצמו עוד בימים שהיה משחק תפקידים של אנשים רמי מעלה לפני החיילים והקצינים בחזית הלטבית. המשרת נכנס פנימה וחוזר כעבור רגע קל:

– הגברט פרזידנט מבקשת.

הוא מצא את הגברת אברט כשהיא מדפדפת בספר ההרלדיקה הגרמנית, הוא ספר היוחסין למשפחות הגראפים הגרמניים.

– ובכן, אדוני הגראף הנהו נצר למשפחת הגראפים הפלקנברגיים, שיש להם תעודות יוחסין עוד מימי אלברכט הדוב?

– אפשרי מאד שמשפחתנו היא נצר למשפחה גרמנית זו, אבל אין אנו משתייכים כלל לגראפים הגרמניים, כי חיים אנו מזה דורות רבים בלטביה, ושם נמצאות אחוזותינו, שלדאבוננו נגזלו מאתי.

– חבל מאד, ובכן במה אוכל לעזור להוד מעלתו?

דומאלה מרצה בקצרה את מצוקתו: אחוזת משפחתו בלטביה נשרפה ונשדדה על־ידי הלאטים המורדים. הוא נמצא במצוקה כספית קשה. הוא רוצה לעורר משפט נגד הממשלה הלאטית לפני בית־הדין הבינלאומי בהאג על החזרת נכסיו, לזה דרוש לו סכום כסף גדול למדי.

הגברת אברט מצטדקת, שאין ביכלתה להעמיד לרשותו את כל הסכום הנקוב. בהן צדקה נותנת היא לו את הסכום המכסימלי שיש בידה. רבים הם כל כך הדורשים את תמיכתה והתקציב שהיא מקבלת מאת הרפובליקה ל“מטרות חסד” הוא מוגבל מאד. היא נותנת לו כעשירית הסכום שהוא נקב ומוסיפה לו רשימה של כתבות שעל פיהן עליו לפנות עם מכתב המלצה ממנה על מנת לאסוף את הסכום הדרוש לו. וכל זה מבלי לשאול לתעודה שתאשר את זהותו של הגראף פלקנברג. ה“גראף” מסתפק במתנת ידה והולך.

הוא מתחיל לחזר על פתחי הגראפים וה“פוֹנים” הגרים בעיר הבירה. הוא משלים את הליקויים בתלבשתו ומעתה הוא מופיע Come il faut (כפי היאות) בבתיהם של כל רמי המעלה. גר במלון “אדלון”. אמנם הסכומים שהוא מצליח לסחוט מידי הנדיבים מצערים הם עד מאד; בכל מקום מלווה מתן הנדבה בהצטדקויות בכייניות על “רוע הזמנים”, על רבוים של אנשים רמי־יחש הנמצאים במצוקה, על רמאים שונים המתלבשים באיצטלה של גראפים ונשיאים. במקומות אחדים מנסים אפילו להעמיק תהות על קנקנו ולבדוק את שלשלת היוחסין, אולם בהליכותיו האציליות ללא פגם ובעיקר במכתב המלצתה של הגברת אברט מצליח הוא להפיג כל חשד.

בכל זאת, אופן החיים החדש יקר הוא מאד. הוצאות חייהם של האצילים מרובות הן. בכל מקום מולחים ומפלפלים את המחירים, גם אתננים יש לפזר ביד רחבה. noblesse oblige (האצילות מטילה חובה)! על הרוב הוא שרוי בלי פרוטה בכיס. חשבון המלון נשאר זמן רב ללא תשלום. הוא רואה, שיש צורך להחליף את שדה פעולתו.

הוא יוצא למדינה על מנת לחזר על ארמונותיהם של בעלי האחוזות הפרובינציאליים. גם כאן הצלחתו חלקית היא בלבד: קבלה מסבירת פנים, מתן נדבה זעומה והצטדקות על רוע הזמנים. והוצאות החובה גדולות הן.

באחת העיירות נתעכב זמן רב אצל משפחת אצילים אחת, שקבלה אותו בהסברת פנים יוצאת מהכלל והוא שעשע עצמו בתקוה, שהתמיכה אשר יקבל כאן תהיה הגונה ביותר, אולם משהגיע הדבר לידי בטוי מפורש, נתברר שאין ביכלתו של בעל הבית להקציב לו מאומה: פשוט אין לו פרוטה לפורטה. בינתיים גדל החשבון בבית־המלון. אין הוא רואה דרך אחרת לפניו אלא – עקירה ללא תשלום. עם מזודה המכילה רק מעט לבנים בלתי נקיים הוא מתחמק מבית המלון, ובהגיעו לתחנת הרכבת קונה הוא כרטיס נסיעה עד לפלקנשטיין, עיירת מרפא בתורינגיה – הסכום שהיה עוד בכיסו הספיק בדיוק רק עד לנקודה זו, והוא מגיע בלי פרוטה לפלקנשטיין.

ראשית צעדיו כמובן למלון הראשון במעלה שבמקום. מזה אין להמנע, כי זאת כבר ניסה והכיר, שהאצילים הם ההולכים בקלות יתרה אל הרשת הפרושה. הוא נכנס לחדר שנמסר לרשותו, מתרחץ ומסדר את תלבשתו, יוצא לחדר האורחים ומתחיל לסקור את הנוכחים מבעד לעתון. פתאום רואה הוא, כי אחדים מהאורחים מתחילים להתלחש אגב העפת מבטים לעומתו. בראשונה מעורר הדבר אי־שקט בלבו, אולם לאחר רגע הוא מרגיש, כי מתיחסים אליו בהדרת כבוד יוצאת מהכלל.

עוד רגעים מספר מתלחשים האורחים; מי שהוא הולך ושב כעבור דקות מספר עם גבר אחד בשנות העמידה, שכל מראהו ותלבשתו מעידים כי הוא איש הצייד. הוא ניגש בלי שהיות אל דומאלה ופונה אליו ישר בכנוי הניתן רק לבני משפחת הקיסר:

– הוד רוממותו!

דומאלה עושה תנועה של התנגדות, אולם איש־שיחו עומד בשלו:

– הוד רוממותו, אל ינסה להתעלם ולהסתתר באיצטלת ה־incognito! כאן נמצא הוד רוממותו בתוך הסביבה שלו, הירצה הוד רוממותו להתכחש לאדם אשר טפחהו על ברכיו בילדותו ושהדריך אותו בצעדיו הראשונים?

לדברים אלה לא יכול היה דומאלה להתנגד, עליו היה רק לברר ברוב זהירות, למי ממשפחת הקיסר חושבהו האיש, ומי הוא האיש עצמו. ואמנם הודות לפטפטנותו המופרזת של האיש, הוא מברר עד מהרה שהוא, כלומר דומאלה עצמו, הנהו לא אחר כי אם הנסיך היינריך, ואיש שיחו הוא סוכן היערות הראשי של מחוזי הצייד התורינגיים אשר למשפחת הוהנצולרן.

הסוכן מתיחס אליו בהערצה, ההופכת לעתים לעריצות. הוא מחזיקהו בפשטות ומובילו למצודת פלקנשטיין, מראה לו את כל החדרים, ששם היה הוא, כלומר הנסיך היינריך, מבלה את ימי נערותו על ברכיו של סוכן היערות. דמעות עולות בעיניו של דומאלה למשמע כל דברי הזכרונות שמעלה אותם הסוכן, וגם הסוכן עצמו מתמוגג בדמעות:

– כאן, בחדר הזה, ראה הוד רוממותו לראשונה את אור החיים; בחדר זה נשאתי את הוד רוממותו על כפי בשעה שרופא החצר הרכיב אבעבועות להוד רוממותו. כאן הובא הוד רוממותו מן היער, כשנשרט על־ידי ענף שפגע בו בשעת רכבו. הנשאר עוד איזה סימן על לחיו? לא, תודה לאל! – הוא אומר לאחר שנסתכל שעה ארוכה בלחיו של דומאלה. אולם למה אני משעמם את הוד רוממותו בפטפוטי? הוד רוממותו ודאי רעב.

ארוחת הצהרים נערכת כיד הקיסר. משרתים רצים מבוהלים אנה ואנה; מביאים את מיטב המאכלים ואת מבחר היינות. ושוב שופך סוכן היערות הראשי אשר לקיסר את שיחו הרב באזני דומאלה: על נאמנותו לבית הקיסר, שהוא מעיד עליה בדמעות זולגות בשפע על לחייו, על הימים הטובים שנפסקו, ושהוא בטוח כי במהרה ישובו. הן הופעת הוד רוממותו בסביבה זו היא הסנונית הראשונה לגאולה מן העול של הני בריוני, המתפרקדים כעת על כסאות השלטון בעיר הבירה.

אחר הצהרים מתחילים להתאסף בארמון אנשים שונים מהסביבה, כל אשר בשם “פון” יכונה, ואשר הגיעה אליו השמועה על בוא הנסיך, למען הביע את רגשי הערצתם ונאמנותם למשפחת הקיסר. היין נוזל בשפע ממרתפיו של הסוכן, נאומים לכבוד כל בני הפמליה הנשגבה נשאים על גבי כוסות תוססים. למחרת קובעים צייד גדול לכבוד הנסיך. בערב, במסיבה מצומצמת, מעלה שוב הסוכן הראשי זכרונות מימים עברו ומונה לדומאלה את כל הארנבות, הצבאים, האילות וחזירי הבר שהפיל הוא, כלומר הנסיך היינריך, עוד מאז היותו כבן חמש־עשרה.

לבו של דומאלה מתכווץ מפחד: מה יהיה, אם מחר בשעת הצייד יתברר שאין לו כל מושג על מלאכה זו?

למחרת נתאספו כל האדונים הרמים ולאחר טכס מלא בטויי כבוד והערצה לנסיך יצאו היערה. דומאלה קבל רובה חדש ומצויין, השאירוהו בודד על מערה אחד ביער ואמרו לו לקלוע היטב בהתרחקם. הם נתפזרו בחלקי היער השונים. דומאלה עומד על עמדו ובמוחו עולים רעיונות מוזרים: כיצד תסתיים כל הקומדיה הזאת? הן במוקדם או במאוחר יתגלה הדבר. הנה הוא יושב כאן לבדו על גבה של סוסה ערבית אצילה, עם רובה ציד ביד, ועליו להראות את גבורתו כקדם. עליו לירות לפחות בתריסר ארנבות. מה יהיה אם לא יצוד אף אחת? הוא שומע פתאום את קול נביחת הכלבים המתקרבת אליו, ולאחר רגעים מספר עוברת על־ידו ארנבת בהולה. כעת עולה הנר במוחו, כי אמנם פחד שוא היה פחדו: מעשיהם של רוזנים נעשים על־ידי אחרים. הארנבת שברחה מתחת רגלי הסוס חוזרת עד מהרה למקום עמדו, כי פשוט אין לה לאן לברוח. המערה מוקף מכל הצדדים ציידים ומרדפים, והוא צריך רק לנגוע בהדק כדי להפיל את הצייד לרגלי סוסו. הדבר חוזר ונשנה כתריסר פעמים. אחר־כך מנגן מחצצר, החבוי אי־שם בין העצים, את ה“פריישיץ” של וובר והצייד נגמר, בהצלחה רבה. תריסר ארנבות נפחו נפשן ליד סוסו של דומאלה. הוא צוחק בלבו על הבלי החברה הזאת: מה קל להיות נסיך! הוא משכנע את עצמו שמעתה עליו לשחק את תפקידו בלי מורא ופחד: עליו לעשות כל מה שאומרים לו, לעשות וליהנות.

כשבועיים ימים נמשכו ההילולות והחינגות בארמון פלקנשטיין: נשפי־בקור, נשפי־מסכות, רקודים, שתית יין, צייד וחוזר חלילה. העתונות הפרובינציאלית של הסביבה מלאה תאורים מפורטים על כל צעד ושעל של הוד רוממותו הנסיך היינריך. עד שבמקרה מגיע אחד העתונים האלה אל ארמון הקיסר וילהלם בדורן שבהולנד. הנסיך היינריך האמיתי מתקשר מיד עם המשטרה בברלין ושואל לפשרן של כל הידיעות הללו. המשטרה מבטיחה לעיין בדבר. ובאחד הימים, כשהנסיך דומאלה רוכב על סוסתו הערבית האצילה כדי להחזיר בקור לאחת הגבירות רמות־המעלה, שהתאמצה הרבה כדי לרכוש את חסדו של הוד רוממותו, נעצר לפניו ממש על הכביש אוטו של המשטרה, שממנו יוצא גבר אלגנטי לבוש שחורים ומזמין אותו בתנועה אדיבה לרדת מהסוס ולהכנס לאוטו:

– אדוני המתנסך, הנך אסור!

אחד מנערי הארמון פלקנשטיין, שהיה במקרה עד לנעשה, נצטוה על ידי אותו גבר הלבוש אזרחית להוביל את הסוס חזרה לארמון. כאשר מגיע השליח לארמון, עסוק הסוכן הראשי ליערות הקיסר בקריאת מכתב תמוה שקבלו באותו רגע מהדואר, ובו מודיעים לו כי נתקבלה ידיעה מחצר הקיסר בדורן האומרת, כי כל בני הקיסר נמצאים בדורן ואף אחד מהם לא נסע עדיין מאז סוף המלחמה לתחום גרמניה.

– לא, זה בלתי אפשרי! – אומר סוכן היערות אל נפשו – האם את מראה עיני יכחישו?

הוא מגרד את פדחתו ברוגזה ומבחין בדמות הנער העומד עם סוסת הנסיך בשערי הארמון:

– מה קרה?

– המשטרה אסרה את הנסיך היינריך.

רוחו של סוכן היערות נעכרת עליו: היתכן? לא, זאת היא התנכלות נמבזה מצד אותם הרפובליקנים השפלים. הוא יבדוק את הדבר בעצמו!

הוא נוסע לדורן ושם הוא פוגש אמנם את הנסיך היינריך האמתי. בחזרו, קורא הוא בעתון את הדו"ח הראשון מחקירתו המשפטית של דומאלה, שבו מטיח המתנסך דברי לעג וקלס על קלות־דעתם של האצילים ועל רוח ההבל והשטות שאחזה בהם.

– אם כן, היתה זאת תרמית! – אומר לו אחד המשרתים.

– תרמית, אולי, אלא שאני הוא בעצמי שרמיתי את עצמי – עונה סוכן היערות הראשי לבית הוהנצולרן.

המשרת מוביל את הסוכן לאחת הפנות של הארמון ששם עדיין עומדת מזודתו של דומאלה כביום העמידו אותה שמה:

– אולי כדאי למסור זאת לבית המשפט?

הסוכן פותח את המזודה, ולעיניו מתגלה צרור לבניו המלוכלכים של דומאלה.