גרמני שנולד בגלילות הריינוס, ובהיותו כבן שלשים התיישב בפאריס ופתח שם בית חרושת לקוניאק ולשאר משקאות חריפים. בפרוץ המלחמה העולמית היה כבן ארבעים. השלטונות הצרפתים חשדו בו, כבכל גרמני שנמצא אותה שעה בצרפת, בריגול, והוא הושם במאסר. בית החרושת שלו נסגר והוחרם לטובת האוצר הצרפתי. גם לאחר כריתת חוזה השלום לא שוחרר מכלאו, אלא לאחר 4 שנים. בשנת 1922 הוסע תחת משמר שוטרים לעבר הגבול הגרמני, ושם הופקר לרחוב בלי פרוטה בכיס ובאין לו גואל או קרוב.

בשבתו שמונה שנים בבית הסוהר, גידל זקן נבואי ארוך שירד על־פי מדותיו. ונראה הדבר שאותו זקן, מתוך שלא היה לו כסף לגלחו, הורה בו את הרעיון לנצלו לשם מטרתו. כבר בעברו בעיירות ובכפרים הראשונים של מולדתו, בחזרו על הפתחים כדי להחיות את נפשו, נוכח שזקנו זה, יחד עם הפנים הארוכים והחיורים, המעודנים משמונה שנות ישיבתו בכלא הפאריסי, יצלח לדבר־מה. כי ראה בכל מקום, שהאנשים מתיחסים אליו במעין רגש של כבוד, רגש שהוגבר עוד לאחר שסיפר להם בקצרה את אשר קרהו עד כה. ככל אשר הרחיק ללכת מן הגבול לפנים הארץ, כן גברה פעולת הזקן, וכן גברה בו המחשבה להעמיד אותו ואת שאר תכונותיו הגופניות בנסיון גדול, על מנת להשיג את מבוקשו. ומבוקשו היה נועז למדי.

בלכתו מכפר לכפר האזין לקול העם, הקשיב להגות רוחו של ההמון. נתברר לו יותר ויותר, כי העם מצטער מאד על מפלתו של הקיסר, שבה הסתמלה מפלת העם כולו. בעיני העם היה סילוקו של הקיסר מכסא מלכותו לא אסון אישי לוילהלם האחרון ולביתו, משפחת הוהנצולרן; זה היה עלבון העם, טפיחה על פני האומה שראתה בעצמה את היכולת ואת היעוד לשלוט על לאומים רבים. ההמון הפשוט ידע רק דבר אחד: בימים שהיה הקיסר יושב על כסאו, היה פונט חמאה עולה בחצי מארק, ולאחר שהורידוהו מעל כסאו ולשלטון עלו הני בריוני עלה פונט חמאה לעשרים מארק ומעלה. דבר זה דיו להוכיח את יתרונה הגדול של ממשלת יחיד. דברים מעין אלה נחרתו עמוק בלבו של הויסר וככל אשר התקרב להאמבורג, עיר הנמל רבתי המסחר, הכין את תכנית פעולתו. הוא תפר לו דגל קטן ועליו הדביק אותיות רבתי שגזר מתוך דפים של עתון, המצטרפות למלים: deutscher Volkskaiser (קיסר עממי לגרמניה). בטרם נכנס לרחובות העיר הצניע את הדגל, ובהגיעו לרחוב ההומה ביותר הנקרא קרונפרינצנשטראסה", נכנס למסדרונו של אחד הבתים ושם פשט את בגדיו, ועירום כביום היולדו, רק הדגל בידו, יצא לרחוב.

מובן, שעורר מיד תשומת לב כללית מצד עוברי הרחוב, שראו אולי את הדבר כמעשה טירוף, אבל הויסר ידע את מטרתו. שיחקה לו השעה, והוא הצליח לעבור בתלבשתו האוריגינאלית עם דגלו ביד, כמאה צעדים, בסחפו אחריו תור ארוך של סקרנים ומתענינים, עד שפגע בשוטר. הלה הזמין את “קיסר גרמניה העממי” לתוך טכסי העומד מוכן לכל מקרה בלתי־שכיח, והסיעהו לתחנת המשטרה. שם הולבש על כרחו והוסע לבית הסוהר.

בעמדו לפני השופט, נשאל לחפצו ולמטרת התנהגותו המוזרה. מומחים, שהועמדו לבדוק את מצבו הנפשי, העידו פה אחד, שבדיקת מערכת עצביו לא העלתה שום סימנים לפגם. הנשאל ענה בתוקף ובודאות, שהוא ראה בעני עמו ובסבלותיו וכי יש בידו להקל את מצבו אם יכירו במרותו.

– וכיצד אומר אתה להקל את סבלות העם?

– עם הורדתו של הקיסר לשעבר, נשאר העם הגרמני כגוף חסר ראש, האיברים אינם פועלים לפי רצון אחד, כל אחד שואף לעברו, ולכן אין לו תקנה, עד יעמוד אדם בעל יכולת נפשית כבירה בראש העם ההולך ומתפרד לפרודותיו ויאחדם.

גם השופט הגיע לכלל מסקנה, שאין כאן לפניו אדם מטורף, והוא היה נכנס אולי בויכוח מעמיק יותר עם הנאשם אילו היה מרשה לו החוק. אבל עליו היה לדון את האיש, ולכן שאלו:

– אולם חותר אתה תחת קיומה של הרפובליקה, בהכריזך על עצמך כעל קיסר!

– אני שואף להגיע אל המטרה המיועדת לי באמצעים חוקיים.

– הלהליכה בלבושו של אדם־הראשון אתה קורא אמצעי חוקי?

– רציתי להראות לעמי את כל מערומיו, כי ריק הוא מכל וכל.

– אבל בספר החוקים כתוב, שאסור ליחיד לפגוע ברגשותיו המוסריים של הצבור.

היה ויכוח סוער בין הקטיגור, שרצה להוכיח עוד אשמות אחרות של הנאשם, ובין סניגורו שהועמד לו מטעם בי־ המשפט, אבל לבסוף הועמדו כל ההאשמות על אחת: פגיעה ברגשות המוסר הצבורי, ועל אשמה קלה כזאת נחשב לו מאסרו עד כה לריצוי מלא. הוא שוחרר כשהוא לבוש תלבושת טובה מזו שהביא אתו מצרפת, ובכיס מכנסיו צלצלו מארקים אחדים שנאספו למענו ביזמת הסניגור מבין הקהל ועורכי הדין באולם המשפט.

ראשית דרכו היתה לבית־הדפוס ועוד באותו יום הודבקו על לוחות העיר מודעות גדולות למדי המבשרות לקהל, כי באולם פלוני (אחד האולמות הגדולים שבעיר) בשעה פלונית ינאם אותו אדם, אשר ביום זה וזה הופיע עירום ברח' קרונפרינצנשטראסה. דמי הכניסה 10 מארק (סכום גדול יותר ממחיר הכרטיס היקר ביותר לאופירה בימים ההם).

הכרטיסים נמכרו כולם עוד בו ביום; מובן, שהקונים לא היו מבין פועלי הנמל וגם לא מבין המשרתות בבתים פרטיים, אלא מבין הגבירות בעלות היכולת. אטו מלתא זוטרתא היא כרטיס בעשרה מארקים! לא כל אדם יכול להרשות לעצמו לשמוע במחיר כזה מלים היוצאות מפי אדם, אשר בגללו נחלקה דעת הצבור, זה אומר: מטורף גמור, וזה אומר: נביא וגאון. ביום המיועד לנאום הסתובב מר הויסר בחוצות העיר כשבכיסו המון שטרי כסף, למעלה מעשרת אלפים מארק. הוא נכנס לאחת המסעדות ואכל ארוחת צהרים הגונה, כבאותם הימים הטובים בפריס, וגם הזמין בקבוק יין פסלאו, לפי מנהג הסעודה הצרפתי. אגב כך פנה אליו בעל המסעדה:

– רואה אני, שאדוני הוא מבעלי היכולת, יש עמי עוד בקבוקי קוניאק אחדים, מהימים הטובים, קוניאק צרפתי אמתי.

– האמנם? הבה ונראה!

עוד מרחוק הכיר הויסר את הבקבוקים. היה זה קוניאק מבית החרושת שלו. שמחתו לא ידעה גבול. הוא הזמין את בעל המסעדה וגם אנשים אחדים מבין אורחיו, ומתוך שתיה כדת היו מזכירים כולם את הימים הטובים ההם…

הגיע הערב ובאולם המפואר חיכו הגברות העשירות, עדויות תכשיטים יקרים לבואו של “הנביא”, אולם הלה היה עוד בעצם השתייה, וכנראה, שכח לגמרי את הנאום שעליו לשאת. לשמונה שעות נועדה ההרצאה, אבל רק בתשע וחצי, כשהנביא נמצא כבר בגלגולו השלישי לפי החוזה שבין נוח והשטן, נזכר פתאום בדבר והוא הלך בחברת מרעיו, כשצעדיו מתנודדים כדורך על סיפון אניה המהלכת בסער, אל אותו אולם.

ובכל זאת הוא כיון את השעה. באולם היו מתוכחים על הנביא, השערות מהשערות שונות הובעו על מגמותיו ושאיפותיו, על הבשורה שיש בידו לבשרה, על תכונות רוחו וביחוד על זקנו ויפיו. אבל למה הצפיה הזאת? מוקיר הוא את הופעתו! המתיחות גברה, עוד מעט ויתפרץ אי־רצון והגבירות תלכנה לביתן. אולם לא, הוא כיוון את השעה!

מתנודד ושיכור כלוט הופיע על הבמה. בשארית כוחו אחז את אחד העמודים בתווך ופנה בדברים אלו אל הקהל:

גבירותי ורבותי! אני שיכור, אבל גם אתם שיכורים, רבותי! אני הלום יין, אבל אתם הלומי אסון, עם גרמניה האומלל! אני מתנודד כי יצאתי מבית מרזח, מקום שם שתיתי קוניאק טוב, קוניאק מאותם הימים שבהם כל משקה היה ראוי לשמו; אבל אתם, רבותי, האם יש בידכם לשתות היום קוניאק אמת, כלומר אמת? שכורים אתם ולא מיין, לא חדרו לראשיכם אדי משקה נאצל ואמתי, כי אם רעל, רעל סוציאליסטי ויהודי; מה אני אומר? צעדיכם מתנודדים, כי אין לכם ראש כלל, כי נלקח ראשכם מעליכם, ולכן הבה אהיה לכם לראש, כי רק אני מסוגל להיות ראש לכם, כי רק בי קוניאק אמת, קוניאק מלא, מהימים הטובים, ורק בי הכוח לחדש את ימיכם כקדם.

ובדברו את הדברים האלה, התכופף מעל הבמה כלפי הקהל והקיא את כל ארוחתו הטובה אשר אכל בצרוף הקוניאק הטוב אשר שתה. המסך ירד.

מעולם לא מחאו ידיהן המעודנות והמטובעות של הגבירות רמות היחש ורבות ההון בהתפעלות כזו כמו הפעם. אכן זאת היתה אמוציה הראויה לשמה! ואיך הוא דיבר! קוניאק אמת, כלומר אמת; רעל סוציאליסטי ויהודי; אכן, מי יכול היה לגלות לעם גרמניה את אסונו בבטויים בולטים יותר? הן מליו בטו ובתקו כחרבות!

למחרת היום הופיעה אשה אחת בדירתו של הויסר וחכתה זמן רב לקבלת הפנים. כי מר הויסר שכר לו בדמי פדיון הכרטיסים דירה ברובע העשירים וגם העמיד משרת לפתחו, כיאה לאדם רם־המעלה. בקושי רב עלה בידי האשה למצוא את מעונו. על המודעה בדבר נאומו היה מסומן בית־הדפוס שבו נדפסה, בעל בית־הדפוס שלח אותה למשרד התיאטרון שהשכיר להויסר את האולם ואחרי ריצות רבות מצאה סוף־סוף את המעון. ומי היא האשה? אשתו הגרמנית של אחד האכספורטרים העשירים ביותר בהאמבורג, נצר למשפחה יהודית ידועה. דברי “הנביא” חדרו להכרתה. היא היתה קודם אשתו של בעל אחוזה עשיר שנפל במלחמה העולמית בהיותו קצין בצבא התותחנים. אותו יהודי, כלומר האכספורטר, מצא חן בעיניה, תכונותיו הגבריות משכוה. מלבד זה גם הוא סבל נזקים חמורים במלחמה העולמית: בנו היחיד נפל בקרב, נער כבן שמונה־עשרה, רוב אניותיו הוטבעו על ידי האנגלים. היא נישאה לו, מכרה את אחוזת בעלה המנוח וצרפה את הונה אל הון היהודי. כעת הוטב המצב, מסחרו של היהודי עולה־פורח, אבל עסקיו תופשים את רוב שעותיו ואין לו די פנאי להפנות תשומת לב יתירה לאשתו, גם אש־נעורים אין בו. והיא לא הורגלה לכך. בעלה הקודם, בעל האחוזה, היה מתיחס אליה בתשומת לב רבה מאד, כמעט על כפים נשאה. היא לא היתה מרוצה בחייה; כי אף על פי שהיתה כבר בגיל הארבעים, עוד היה דמה סוער בה, היא היתה בגיל שבו האשה היא “מסוכנת”. ואתמול, בשעת נאומו של “הנביא” חלה בה המהפכה. היא החליטה לעזוב את בעלה, להוציא מידו את ההון שהוסיפה על כספיו, ולהקדישו למטרה נעלה יותר: היא מוכנה לצרף את כל אשר לה, את כל נפשה וגופה לו, להויסר.

הוא, כמובן, הסכים. כסף היה נחוץ לו, כי אותו הסכום שאסף מדמי הכניסה ל“הרצאתו” עלול להתנדף. לנאום שני ספק אם יימכרו הכרטיסים כבפעם הראשונה. ולו נחוץ כסף לשם תעמולה. לשם מטרתו, שעליו להגיע אליה ויהי מה! האשה לא יפה ביותר ויש לה תביעות, אך מה בכך?

הוא מייסד עתון הנושא את שמו, “לואי הויסר”, ותחת השם מתנוססות אותיות רבתי: “קיסר עממי לעם הגרמני”, “הגואל היחיד לצרת העם”, “תעלולי היהודים והבונים החפשים”, “ארגון חדש של שדרות העם” וכו'.

המשטר אינו יודע מה לעשות בו. אוסרים אותו, מזמינים מומחים למחלות הרוח כדי לבדקו, אך רובם מציינים, כי “אין הוא חסר דבר”, יש שהוא שותה לשכרה, או שמשכרים אותו בבית הסוהר. הוא מקיא בכלאו ואוכל את קיאו ושלטונות בית הסוהר מצלמים אותו בכך. מפרסמים את התמונות ביום שחרורו מהסוהר, ומאחר שהוא טופל על דפי עתונו אשמות שונות על שלטונות בית הסוהר והמשפט, שוב אוסרים אותו, עורכים חפושים בביתו, וכך חוזר חלילה. לבסוף נלאו השלטונות מלטפל בו ומחליטים לעזבו לנפשו. הוא מוסיף להוציא את העתון, נכנס בקשרים עם רופאים ועורכי דין הנוטים לו חיבה ומגדיל לאט־לאט את חוג מוקיריו.

אך בכל זה לא די לו. בעיקר – הטמפו של הפצת רעיונותיו העיקריים, שנאת ישראל ושנאת הסוציאליסטים, אינו משביע את רצונו. עיר הנמל האמבורג מלאה פרוליטארים, הרואים את צרת העם במשטר ולא בחוסר הקיסר. הוא צריך סביבה אחרת. הוא עובר עם קהל חסידיו המונה למעלה ממאתים איש – אל מולדתו לפנים, ארץ הריינוס.

כאן הוא אוחז בתכסיסים חדשים. הוא, שהיו מאשימים אותו בטרוף הדעת, הופך פתאום לרופא כל תחלואי הרוח. כי בגרמניה מותר לו לאדם להיות רופא למעשה, גם אם לא גמר את הפקולטה הרפואית ולא קיבל תואר דוקטור. הוא צופה למטמוני הנפש ובהנחת ידו בלבד גואל את המטורפים והדיבוקים ממכאוביהם. מביאים לפניו אנדרוגינוס, הסובל קשה מהמחשבה כי אין הוא נורמלי. למה קוראים אותו ארנולד, אם חודש אחד הוא גבר, וחודש אשה? והנה הוא ממציא לו תרופה: “מעתה יהיה שמך כריסטל וכל מכאוביך כעשן יכלו”. האנדרוגינוס פורץ בצהלת גיל, והאנשים העומדים מסביב, היודעים כי מעולם לא נראה חיוך על שפתי הדו־פרצוף, תמהים: אכן הוא ריפא אותו בהנחת יד. הוא נעשה בעל שם בכל מדינת הריינוס. הרופאים המוסמכים רודפים אותו, יוצאים עליו למלחמה, מגלים את תרמיותיו ולהטיו, אך הוא אינו מניח ידו גם מפוליטיקה וכחום תגרת הרופאים נגדו, הוא זונח את ה“רפואה”, ומחליט לעבור לברלין. הסביבה הכפרית של ארץ הריינוס אינה מספקת אותו, הוא צריך להיות לקיסר עממי, להגיע לשלטון ויהי מה. הוא עובר לברלין.

אך דא עקא: ברלין היא עיר סוציאליסטית, מבצר המעוז של כל מפלגות הקידמה. הוא רואה, שאיש אינו נלהב ברחובות ברלין, בעברו עם תלמידיו הרבים ברחוב ובידו הדגל המכריז על התואר שנטל לעצמו. אמנם גם פה אוסרים אותו בראשונה, ולעתון “הויסר” המוצא על ידי תלמידיו, יש זמן מה חומר חדש לדוש בו. אולם עד מהרה, מוציאים אותו מבית הסוהר וחדלים לטפל בו בתור “אדם בלתי מסוכן”. המקום היחיד שבו יכול הוא להשמיע מפעם לפעם את דעותיו, הוא “הקברט הגדול” המתאסף באולם האגודה לאנשי הרוח הגרמנים.

בשנת 1926 הוא מתעורר עוד פעם מכמישתו שבבית הגניזה בברלין. הוכרזו בחירות לרייכסטאג חדש, והוא החליט להשיג מנדט. הוא יוצא למסע תעמולה בסביבות שונות בארץ ומשיג למעלה מארבעים אלף קול. אילו היו קולות אלה מרוכזים במחוז בחירה אחד, היה ודאי זוכה לשבת על אחד הכסאות באותו הרייכסטאג המוזר, שישבו בו טירפיץ האדמירל, לודנדורף הגנרל, אברט הסוציאלדמוקראט, ה“סבתא” של המהפכה הגרמנית קלרה צטקין, וד"ר היינה הקומוניסט החריף. אלא שלא הועילו לו להויסר כל מחאותיו ותביעותיו לתת לו את המנדט, ומי יודע מה היה בסוף כל התפרצויותיו והשתוללויותיו באולם “הקברט הגדול”, אילמלא נמצא סוף־סוף אדם שידע לתת לכשרונותיו את שדה הפעולה המתאים, ולהטותו מדרך הפוליטיקה, שבה עוד טרם הוכשר הקרקע לפניו. הוא נתודע למנהל חברת סרטים ידועה, והלה קיבל אותו לחברה בתור מנהל לשכת הפרסום.

אינני יודע, אם זכה לואי הויסר לראות את הצלחתו של היטלר, אשר הוא־הוא ילד השעשועים לגורל, שקצר את אשר זרעו מקדימיו. יש להניח שבריאותו האיתנה של הויסר הגיעתו לימים אלו, ובהיותו אַרי טהור ודאי נשאר במשרתו בתור מנהל התעמולה של חברת הסרטים, ואם כן, ניתנה לו, איפוא, ההזדמנות לראות בצמיחת הגרעינים אשר זרע.