בשער הספר    🔗

הננו מסורים בזה את ספרו האחרון של ד“ר א. רופין ז”ל לקהל.

המחבר לא זכה לראות את פרי עטו זה בדפוס. הוא סיים אותו זמן קצר לפני מותו, ולא פעם העיר, בשעה שהיה עסוק בחיבורו, שזו תהיה צוואתו.

ד"ר רופין שמע וידע על מעשי־הזוועות של הנאצים בארצות הכיבוש בשעה שכתב את ספרו זה, אבל קשה היה לו, כמו לרבים מאתנו, להאמין לבשורות האיומות, – ועדיין לא ידע אז את האמת כולה.

במשך הזמן שעבר מיום מותו ועד עתה התגברו הרדיפות וההשמדה לאין שיעור, וכך נתישנו מספרים ותיאורים לא מעטים שבכתב־היד. אף הדמיון הקודר ביותר לא היה יכול לשער את אשר התרחש בשטחי מזרח אירופה הספוגים דם ישראל לרווייה. אף־על־פי־כן החליטו הממונים על עזבונו הספרותי, לאחר שיקול דעת, להשאיר את המספרים בתוך הספר ללא שינויים, מחוץ לאי־אלה פרטים. במקום שיש חשש לאי־הבנה, צויין בהערה מיוחדת, שהדברים נכתבו בשנת 1942.

גם ספר זה, בכל בנינו, בהבחנות ובתפיסות שהגיעו בו לכלל ניתוח וביסוס, בסגנונו הבהיר וההגיוני ובאמונה העמוקה השופעת מתוכו, – הריהו עדות מובהקה לרוחו הצופיה למרחוק ולחוש המעשה היוצר של אחד מבוני הציונות הגדולים.

בשם המלבה"ד

א. בונה

 

פתח דבר    🔗

רדיפות היהודים, שהתחילו לפני עשר שנים תחת המשטר הנציונל־סוציאליסטי בדבּרותו של היטלר, הסתערו על היהודים בעצמת סועה וזעף בכל ארצות כיבושי הנאצים. הושמדו מאות אלפי יהודים, נהרסו כל עמדותיהם הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות שבנו להם בפרק זמן של יותר ממאה שנים.

נדהמים ומוכי־בלהה אנו שואלים את עצמנו: כיצד אפשר היה ששואת דם זו תתחולל לפתע פתאום בעיצומה של המאה שלנו? שואה זו, שלגבי מספר קרבנותיה ושטח הטיריטוריאלי ששימש לה גיא־פעולה עולה היא על כל סבל היהודים במשך כל תולדותיהם גדושות־הסבל?

ננסה למצוא את הסבות, וגם לחשוף את הדרכים, אשר בהם, אנו תקוה, יֵצאו היהודים שוב מתחומי אפילת הבהמיות הפראית לחיי אורה של האנושיות.

ירושלים, דצמבר 1942

א. ר.

 

חלק ראשון: האנטישמיות ופעולתה על היהודים    🔗

פרק ראשון: המקורות הראשוניים והשניים של האנטישמיות.    🔗

א. המקורות הראשוניים של האנטישמיות

1. האינסטינקט הקבוצי

כל מי שבא להסביר את האנטישמיות בנימוקים רציונליים בלבד, כגון בהתחרות הכלכלית הבלתי־רצויה או ע"י הבדל בדת, אינו חודר לשורש האמתי של הדבר, שהוא מונח באינסטינקט הקיבוצי, שדוגמת אינסטינקט־העדר של בעלי־חיים הוא יוצר סמפתיה ועזרה הדדית בין חברי הקיבוץ, בעוד שהוא שולל אותן מלא־חברים.

בני האדם חיים מאז ומעולם הקיבוצים. בתור יחידים אי־אפשר היה להם להחזיק מעמד בסביבה עוינת, ורק בחסותו של הקיבוץ, שבא להגן על כל אחד ואחד, הרגיש הפרט את עצמו בטוח. האינסטינקט הקיבוצי, או חוש הסולידריות הקיבוצית, שנרכש במשך דורות בלתי ספורים, נשתמר בכל צורות החיים החברתיים של בני האדם: במשפחה, בשבט, בעם, בלאום ובממלכה. המשפחה והשבט מוצאם בשלשלת־אבות משותפת ובפעולה משותפת לשם ספוק צרכי־החיים. בעמים ולאומים קשרי האיגוד היו השפה, התרבות ומנהגי חיים משותפים. הממלכה עסקה בהגנת הטיריטוריה המיושבת ע"י הקיבוץ ובהרחבתה (על ידי הכנעת עמים אחרים) ובשמירת החיים והענינים הכלכליים של הקיבוץ וחבריו מפני פגיעת חוץ.

כל קיבוץ אנושי ממשיך בדרך כלל את קיומו ע“י נשואין בין חבריו הוא. בה במדה שמצב זה נמשך ומתמיד יותר, כן יגדל יותר הדמיון בסימניהם האופיניים, הפיסיים, בלשונם (ומבטאם) ובהרגליהם של חברי הקיבוץ. מי שנולד מחוץ לקיבוץ ונכנס אליו בתור מהגר או כבן קיבוץ ששועבד ואינו מראה את הסימנים האופיניים של הקבוץ השולט, נחשב לזר. אפשר שהוא בעצמו או צאצאיו אחריו יתקבלו כחברים לקבוץ. ברם, ההסכמה לכך תנתן במפורש או בשתיקה כהודאה, בדרך כלל, אר אחרי עבור זמן מסויים, כאשר הוא נטמע כבר בתוך הקבוץ החדש, וטושטש כמעט כל זכר לסימניה האופיניים של זרות, וגם כל זה אם אין לקיבוץ כל חשש שמא ע”י קליטתו של הזר תצא תקלה לקיבוץ.

הסכמת הקיבוץ אינה מזדהית עם התאזרחות הזר ע“י הממלכה, שהנה אפשרית גם לפני שהקבוץ מוכן לקלוט אותו. ע”י העובדה של ההתאזרחות מעניקה הממלכה לגר זכויות פוליטיות ואזרחיות, שישנן לשאר האזרחים, אבל זה אינו משפיע על האזרחים להכיר תיכף ומיד בזר כשווה להם ולצרפו אליהם כעמיתם.

היהודים באו לאירופה מארצות המזרח כזרים, ונשארו זרים לסבת ההבדלים במוצאם, שפתם, דתם, נמוסיהם ומשלח־ידיהם. דתם הטילה עליהם אורח־חיים מיוחד, השונה מכל וכל מחיי שכניהם. שאיפתם היתה לשמור על הדת בטהרתה ולנצור עליה שלא תהיה נבלעת בתוך האמונות של הגויים. גם חוץ מההתבדלות, שדתם כפתה עליהם, לא היתה להם כל סבה לעזוב את דרך חייהם ולקבל את דרך החיים של שכניהם האירופיים. הם ייצגו את דרגת הציביליזציה המזרחית בסביבה תרבותית נמוכה אז בהרבה של אירופה. הם ידעו קרוא וכתוב, בעוד שבסביבתם החדשה שלטה בורות. בידיהם היה המסחר עם ארצות המזרח, שהיה מכובד הרבה יותר וגם מכניס רווחים יותר מאשר החקלאות הפרימיטיבית והמבחר המקומי של עמי אירופה. כתוצאה מהבדלים האלה עמק תהום בין היהודים והגויים, שלא נתמלא גם לאחרי מסעי הצלב, שבהם אבד ליהודים המסחר עם ארצות המזרח והם הורשו לסחור רק במלבושים משומשים או לעסוק בהלואות ברבית, מה שחוקי הכנסיה אסרו על הנוצרים. בנוגע לזרים ממוצא לא־יהודי היה התהום ממין זה נעלם במשך הזמן, מכיון שהם הסתגלו בהדרגה בהרגליהם לסביבתם החדשה וגם נבלעו בה ע"י נשואי־תערובת. אלמלי היו היהודים הולכים בדרך הטמיעה ונשואי־תערובת מראשית ימי פיזורם, כי עתה לא היתה קיימת שנאה לישראל, אבל גם יהודים לא היו קיימים כיום הזה. דתם שהפרידה בינם ובין האומות בעלות אמונות אחרות ושמרה על מסורותיהם ומנהגיהם המקוריים, שמרה וחיזקה גם את יחודם האתני־הגזעי. ההבדל שבינם ובין שכניהם לא רק שלא נתמעט במשך הדורות, כי אם, להיפך, מכיוונו היה להוסיף בדים ופארות.

באימפריום הרומאי, ששלט על עמים רבים, השונים ביניהם בגזע ובתרבות, שביניהם היו היהודים כאחד מהם, שאפו המושלים לרכך את הנגודים ההדדיים של העמים האלה. אך בהתפורר האימפריום הרומי – תחת המהלומות של הברברים הפולשים – ועמי אירופה התארגנו במדינות וממלכות מיוחדות, כשפיתחו וטיפחו כל אחד מהם קלסתר־פנים אֶתני משלו, נעשו היהודים, שלא התרכזו בשטח מסויים, אלא נתפזרו בכל חלקי האימפריום בשל עסקי המסחר שלהם, בכל מקומותיהם לזרים טיפוסיים למופת ולדוגמא.

2. החיה שבאדם

הזרות שבין שני קיבוצים אנושיים היתה יכולה לקבל צורה של אדישות בלבד ולא של טינה, לולא העובדה, שכל מדע שבין בני אדם משאיר בנפשותיהם בהכרח שיור־מה של משיכה או דחיה, עתים חזקה מאד, ועתים חלשה כל כך עד שכמעט אין הם חשים בה. רגש הדחיה, שהולך וגדל לעתים עד למשטמה והתקפה, מושרש עמוק בטבע האדם לפחות כמו רגש המשיכה, ועתים עוד עולה עליו. משטמה בצירוף תוקפנות וחשק להריסה שייכת למחוז הרגשני הגדול שבנפש האדם כתורשה מן החיה שבאבות אבותיו.¹ אכן, אמת הדבר, שמותר האדם מן החיה הוא בזה, שהוא יכול ומוכשר לדכא בשכלו את האינסטינקטים האלה, אלא שמעשה הדיכוי אינו שלם לעולם.

מראשית היות האדם עד היום הזה הולכת ונמשכת בנפשו המלחמה בין בסטיאליות ואנושיות. האדם הוא בעל דו־פנים, בריה בעלת שני טבעים. לא נצדק אם נקבע, שהוא כלו רע (כמו שנרמז בספר בראשית ו' ה') וחיה רעה ברגשותיו ומחשבותיו, וכן לא נצדק אם נחליט, שהוא טוב מטבעו (שיטת רוּסוֹ) ושהוא רק נתקלקל בחיי החברה. בן־האדם הוא טוב (אנושי) ורע (בהמיי) בעת ובעונה אחת. הוא אינו מלאך בעל 100% של תכונות טובות, ואינו שד בעל 100% של תכונות רעות, אלא הוא תערובת מאלה ואלה גם יחד, אם גם, כמובן, בכל אדם ואדם יחס אחוזי התערובת, הוא שונה. בהשפעות חצוניות תלוי הדבר איזו נטיות נרדמות שבו מקיצות לפעולה ועוברות מן “הכח” אל “הפועל”. בתהליך ההסטוריה רוח ההומניות כבש במידה ידועה את מקומה ל הבהמיות והפראות, ברם, הדרך לנצחונה השלם עודנה רחוקה. הרבה מהנצחונות של ההומניות לפעמים הלך ואבד, והכבושים צריכים היו להעשות מחדש. ההתקדמות של האנושיות לא עלתה בקו ישר, כי אם בדרך זיגזגים (קוים עקומים) מרובים. התוקפנות שבאדם, כזו שבחיות טורפות המאולפות כחיות בית, לא נכחדה לגמרי, אלא רק נכבלה והיא אורבת באין־רואים ומוכנה לזנק ולהסתער בכל שעת־כושר על האויב, האמיתי או המדומה.

קורות ימי הבינים מלאים וגדושים במעשי אכזריות של בני אדם כלפי בני אדם. עינויים בצורות מחרידות, שריפת אנשים על המוקד, קטיעת אברים מאנשים חיים היו מהדברים הרגילים בבתי הדין הפליליים. גם במאה העשרים היינו עדים לאכזרויות נוראות, כמו שחיטת הארמנים ע“י התורכים בשנת 1915, או של היהודים ע”י האוקראינים בשנת 1920, והמעשים הנוראים של הגרמנים נגד יהודים ושאר התושבים בפולין, רוסיה, צ’כוסלובקיה, רומניה בשנות 1942־1941, שקרבנותיהם על לא־דבר מגיעים למאות אלפים, ובהם גם נשים, ילדים, מהם שנורו בתור בני תערובות, ומהם שנרצחו סתם בדם קר ובאופנים האכזריים ביותר. בארצות הברית דרוש היה מאבק ממושך של יותר ממאה שנים, כדי לשים קץ למעשי ה“לינטש” כלפי הכושים, ששימשו מוצא לרגש הטינה של תושבי הדרום לגזע זה.

3. קיבוץ זרים בתור אוביקט לטינה והתקפה

כל קידמה מוסרית בעולם באה מתוך כך, שרגש הדוחה שבאדם מפנה מקומו לרגש המושך, והוא מוכן להכיר ולהודות יותר ויותר בקרבה שבינו ובין כל הגזע האנושי. בתחלה מתקבלים לחוג האהדה רק שארי־דם, רגש ששרשו באהבת בעלי חיים לצאצאיהם. במירוץ הזמן מתפשט רגש האהדה ומקיף את בניה של כל האומה או של כל המדינה, שאתם היחיד קשור בשותפות של הלשון או ההגנה ההדדית. הציביליזציה של היום הגיעה, בדרך כלל, לדרגה זו. מאמצים להכניס את כל האנושיות לתוך מעגל הסימפתיה נעשו ע“י הנביאים היהודיים, פילוסופי הסטואה, ע”י מיסדי הנוצרית ובשעתם ע“י בודה וקונפוציוס, וכן גם, לאחרונה, ע”י הדבּרים של המהפכה הצרפתית. ברם, כולם לא הצליחו בשתי צורות: אם בצורה של מלחמות בין קיבוץ לקיבוץ, שהיו מקרים חוזרים ונשנים במשך כל ההיסטוריה, ואם בצורה של התקפה נגד הזר (נגד מי שנראה כ“זר”) בתוך הקיבוץ. מלחמת הנאצים בכנסיה הקתולית באה מתוך העובדה, שהקתולים מטיפים לשויון כל בני אדם, או לכל הפחות של כל הקתולים, בפני אלהים, ותופסים באופן זה עמדה מעל לאומית, או בין־לאומית. עמדה זו היא ההיפך הגמור של ההכרה הנאצית, שלפיה אזרחי הריך השלישי אינם שווים לשאר בני האדם, כי אם נולדו מרחם ומלידה להיות אדונים ומושלים לכל העמים האחרים.

בני אומה אחת יכולים לדבר זה עם זה בשפה אחת, להתפלל יחד ולהשתמש בנמוסים דומים בשיח ושיג אשר ביניהם. כל זה פותח שערים ליחס ידידות. הדרך הזאת חסומה לגבי בני אומה אחרת. ביחס אליהם משתררים על נקלה רגשות פחד ואי־אמון. הנה, למשל, הפולנים והרוטינים בגליציה המזרחית חיים מאות בשנים בתנאים גיאוגרפיים וכלכליים דומים, ובכל זאת שונאים זה את זה בגלל ההבדל בשפה ובדת.

אי־האימון והטינה לזר נוצלו בכל הזמנים ע“י שליטי האומות למטרותיהם הם. כשנתיניהם הראו אי־רצון שנבע מחוסר כושר או מפעולות נפסדות של השליטים, תלו הללו את הקולר בקיבוץ הזר ובמעשיו הרעים כביכול. והם הצליחו בטכסיס זה באופנים שונים זה מזה. קלה ונוחה היתה ההצלחה אצל עמים בעלי תרבות צעירה ביחס, מכיון שהללו הספיקו לדכא רק במעט את יצרי השנאה בעזרת שיקולים שכליים ומוסריים. בעמים בעלי תרבות עתיקה, שבהם דוכאו היצרים האלה הרבה יותר, היתה הצלחת הטכסיס הזה קטנה בהרבה. בתוך העמים של גרמניה הדרומית, שהושפעו מהציביליזציה הרומית כאלף שנים לפני פרוסיה, הדבירה תחתיה השכבה העבה של ציביליזציה את הטירוף של האנטישמיות החדשה עד שהושרשה מחדש ע”י הפרוסים. בסין, שבה נפגשה האימיגרציה היהודית בימי הבינים עם הציביליזציה העתיקה שבעולם, הוכחדה האיבה לזר בהדרגה על ידי זה שהיהודים הורשו להכנס לתוך הקיבוץ הגדול בדרך של נשואי־תערובת והתמזגות.

אלמלי רגשות המשטמה היו מושרשים פחות עמוק בטבע האדם, אי־אפשר היה להבין, שהמלחמות היו כל כך שכיחות ושבעידן מלחמה או אנרכיה, או לרגלי הסתה דימגוגית, נוחים כל כך המוני העם לעשות מעשי אלמות מן השפלים ביותר. מאלפת גם העובדה, שבשעה ששלטון השכל מתרופף, אם תחת השפעת כוהול או ע"י התרגשויות אחרות, נוטה האדם להתמסר למעשי הרס ושפך־דם. היהודים הזרים היו האוביקט הקרוב ביותר והמסוכן פחות (בשל מיעוט מספרו) להתפרצות של שנאה. רדיפות דמים נגד היהודים לא פסקו במשך כל ימי הבינים.

הנטיה האנושית לתלות את הקולר באחרים בכל פגעי החיים, מצאה על נקלה ביהודים את השעיר לעזאזל, זולתי אם נמצאו זרים ומחוסרי הגנה עוד יותר, שיכלו למלא את תפקידם, כגון הארמנים בתורכיה של עבדול חמיד או הצוענים. בעוד אשר היהודים לא נגעו בממלכה העותמנית, היו הארמנים נתונים לנגישות ורדיפות־דמים לעתים תכופות מצד התורכים. אשר לצוענים שבאו לאנגליה במאה השש עשרה יודעים אנו, כי בשנת 1594 בלבד הומתו ביוקשיר מאה וארבעה צוענים, ופשעם היחידי היה בזה, שהיו “בריות מחוץ־לארץ הנקראים מצריים (אג’יפשנס)”.

ב. מקורות שניים של האנטישמיות

בעוד אשר האינסטינקט הקיבוצי והניגוד לזר נראים כמקורות ראשוניים להאנטישמיות, הנה רגע ההתפרצות ומדרגת אלימותה תלויים בנסיבות המשנו² בטבען ובמשקלן מזמן לזמן.

1. קנאות דתית

בזמנים שהדת הנוצרית שלטה בכל שטחי החיים של אירופה ושפכה על כל תושביה רוח של קנאות דתית, שימשה ההאשמה שהיהודים צלבו את המשיח גירוי מתמיד להתפרצויות איבה. הרבה נוצרים, ביודעים או בלא יודעים, נמצאים עד היום הזה תחת השפעת סיפורי האיבנגליון על צליבת המשיח ועל איבת היהודים לתורותיו. לעומת זאת מספר הנוצרים המכירים ומודים בתפקיד שמילאו נביאי ישראל כסוללי הדרך המוסריים של הנצרות הוא בודאי לאין ערוך קטן הרבה יותר.

אצל המושלמים בארצות המזרח הקנאות הדתית היא עד היום המניע הבולט להתפרצויות של איבה, המתרחשות לעתים כלפי היהודים.

2. ההתחרות הכלכלית

גם להתחרות הכלכלית חלק בהתפשטות ההתפרצויות האנטישמיות. במשך אלף השנים הראשונים לנצרות התחרו הנוצרים רק במעט עם היהודים במסחר ובמלאכת יד. רק אחרי מסעי הצלב נכנסו סוחרים מאירופא ביחסי מסחר עם המזרח והתחילו מביטים על היהודים, ששלטו עד אז במסחר הזה, כמתחרים מטרידים, וזה שגרם לרדיפות היהודים ולגירושם למן המאה השתים עשרה עד המאה החמש עשרה, לדחיקתם מתוך סחר המזרח ומכל ענפי המסחר בכלל.

בארצות ובזמנים, שהחיים הכלכליים נמצאים בשפל המדרגה, מורגשת התחרות היהודים, כמובן, ביתר חריפות מאשר בזמנים של גאוּת כלכלית, שהפרנסה מצויה בריוח לכל. אין מן ההכרח כי התחרות זו תקיף את כל החיים הכלכליים, מספיק אם היא מורגשת רק במקצועות מספר, כדי ששנאת היהודים תתפרץ. התרבות היהודים במקצועות ידועים, שהתחילה בערך לפני כחמשים שנה, גרמה היזק כלכלי רק לשכבה קטנה, אם גם רבת השפעה, מבין הנוצרים. ברם, דיה היתה ההתמרמרות, אשר נתעוררה בקרב שכבה זו, כדי לחולל תעמולה עצומה נגד היהודים, שהקיפה חוגים רחבים הרבה יותר מבין האוכלוסיה הנוצרית.

החשיבות של הגורם הכלכלי גדלה וגברה עוד יותר הודות לכשרונות הגדולים של היהודים במקצועות שהתמסרו להם באירופה, כמו במסחר ובפרופיסיות חפשיות, שנתנו להם במרבית המקרים יתרונות טבעיים של מתחריהם הנוצריים. אלמלא גילו היהודים כושר וחריצות, היו עוזבים אותם לנפשם, ברם, כשהיו גם מחונני כשרונות וגם שקודים וחרוצים, נצטרפה אל המשטמה לזרים (כסינופוציה) גם קנאה כלכלית. בנוגע למסחר אנחנו רואים זאת היום בעיקר באותן הארצות, שבהן הנוצרים רק מתחילים לזרום למסחר ולמקצועות חפשיים, כגון בפולין. כאן יש להם קשיים לבצר את מעמדם מול הנסיון המסחרי והכשרון של היהודים. לעומת זאת בארצות שיש בהן מעמד ותיק של סוחרים נוצרים, כגון הולנד, אנגליה וארצות הברית, אין ההתחרות של היהודים מורגשת ביותר והיא משפיעה פחות להתפשטות האנטישמיות.

3. הגאוה של הכת והמעמד

במאה התשע עשרה קבלה השנאה ליהודים דחיפה בעובדה, שלאחרי האמנציפציה הגיעו הרבה יהודים לעושר ונכנסו לתוך שכבות הגבוהות של החברה, שראתה בהם בחינת הדיוטות הקופצים בראש. בגרמניה, למשל, שבה משטר המעמדות היה עוד חזק למדי בחלקים ידועים של האוכלוסיה, לא יכול היה מעמד קציני הצבא והפקידים, עם מסורתם הנושנה ועם דרכם למלא את שורותיהם מתוך המשפחות העתיקות, להשלים עם המחשבה, שהם יחלקו את זכויותיהם המיוחדות ואת עמדת הכבוד שלהם עם יהודים, שאבותיהם ואבות אבותיהם היו עניים מרודים ובזויים. כאן, וכן גם בארצות אחרות, מצאה לה האנטישמיות בת־ברית בגאוות הכת והמעמד. הכת זוהי רק תופעה ידועה של הכלל החברתי, שהשכבה השולטת רואה את עצמה כעולה בכשרונות פיסיים ורוחניים על אלה של שכבות אחרות, ובאופן זה היה מנסה להצדיק את זכויות־היתר שבידה. זה היה גם הנימוק הפנימי, שהביא את היטלר לקבוע את העליונוּת המדומה של הגזע הארי. האמונה בעליונותו הטבעית של הגזע נותנת לו ולחבריו את ה“מצפון הנקי” בהתנהגותם הגסה לגבי קבוצות אחרות ו“ירודות” של גזע אחר. על היסוד הזה הושתתה האכזריות הנאצית לגבי היהודים.

פרק שני: הגורמים לחידוש האנטישמיות באירופה המרכזית אחרי תקופת הליברליות    🔗

1. העליה המהירה של היהודים בכלכלה ובתרבות אחרי האמנציפציה

נדמה היה, כי כשהכריזה המהפכה הצרפתית על השויון והאחוה של כל בני אדם, שמה קץ לעמדה הפחותה של היהודים ולאיבה נגדם, ושפתחה תקופה חדשה של אהדה בין כל חברי המין האנושי. ברם, הסיסמאות והתורות של המהפכה לא נתגשמו תיכף ומיד למעשה בארצות אירופה. הנטיות האנטי־יהודיות המשיכו בקיומן, אם אמנם במספר ארצות בצורות חלשות במעט. רק לאחרי התנועות המהפכניות שבאירופה של 1848 דומה היה, שהאנטישמיות, לכל הפחות באירופה המערבית ובאי־אילו ארצות מעבר לים, קיבלה מכה נצחת ושהתחילה להעלם מחיי החברה. היהודים קיבלו זכויות שוות, ויחסים חברתיים בין יהודים ולא יהודים התפתחו ללא הגבלה באנגליה, צרפת, הולנד, בלגיה ועוד. אפילו בגרמניה ובאי־אילו ארצות הבלקנים נחלשה השנאה ליהודים במדה ידועה. רק ברוסיה וברומניה השתדלו הממשלות להחזיקה בחיים.

ברם, גם בתקופה זו של פחיתת המתיחות מרובים היו הסימנים שהוכיחו, שהרגש האנטי־יהודי עוד כוחו חזק בכמה שכבות של החברה. לאחרי המלחמה הגרמנית־צרפתית משנת 1871־1870, בקיסרות הגרמנית החדשה עם מערכת כלכלתה בת ממדים כבירים, עמדו היהודים בשורה הראשונה של הבנקאות, התעשיה והמסחר. בשנים הזכורות בשם “שנות הייסוד” (שבהן נוסדו בגרמניה חברות למסחר ותעשיה ללא יסודות חזקים), בשנים של גאוּת ומימון ספקולטיבי בתעשיה, שבאו תיכף לאחרי המלחמה של שנת 1871־1870, הרבו היהודים להשתתף ביסוד החברות, וכאשר הפריחה הספקולטיבית התמוטטה בשנת 1875, ראו בעלי המניות ביהודים את האחראים בהפסדים שסבלו. כאשר היהודים יסדו באותה התקופה מפעלים תעשיתיים ומסחריים גדולים ופגעו בזה במסחר הזעיר שבידי הנוצרים, קבלו אלה האחרונים, לא על העליונות הטכנית אשר למפעלים הגדולים, כי אם פשוט על היהודים. המעמדות בעלי פריביליגיות, קציני הצבא ופקידי הממשלה נבוכו ונפוגו למראה עליתם של היהודים וחדירתם לתוך עמדות, שהיו עד אז שמורות רק להם. הממשלה השמרנית הפרוסית נטרה להם איבה בשל התפקיד הגדול שמילאו היהודים במפלגות הליברלית והסוציאליסטית. הסופר הגרמני וילהלם מר (בספרו “נצחון היהדות על הגרמניות”, שהופיע בשנת 1873) טען, שהשפעת היהדות גוברת על הגרמניות בחיים התרבותיים של גרמניה, ובהשתדלו למצוא בסיס תיאורי לשנאת היהודים, המציא את המונח המוטעה של “אנטישמיות”. בשנות השמונים נוסדה מפלגה אנטישמית קטנה בברלין ע"י שטקר, כומר בחצר הקיסר, והפרוגרמה האנטישמית שלו נתקבלה בשנות התשעים מאת המפלגה החזקה של השמרנים. בכל זאת לא חל שנוי במצב החוקי של היהודים בגרמניה, שהיה מבוסס על שויון הזכויות, ועמדתם החברתית, לכל הפחות בערים, אפילו שופרה לכאורה. אפשר היה למצוא אותם במספרים עולים אפילו בפקידות הגבוהה. במשך המלחמה העולמית הראשונה שבה נפלו בחזית שנים עשר אלף יהודים, הצטיינו הרבה יהודים בפעולות מלחמתיות וקבלו תעודות של קצינים, וכך חדרו לתוך מעמד שנחשב לאריסטוקרטי ביותר בגרמניה. חברים רבים של המעמד העליון הזה אמנם מחו בעתונות ובפרלמנט על העלבון שנגרם על ידי כך לגאוות המעמד שלהם, אך ללא הועיל.

2. הגירת היהודים מאירופה המזרחית לאירופה המרכזית והמערבית

גידולה של האנטישמיות נתחזק גם בשל מהגרים יהודיים, שבאו מאירופה המזרחית לפני ובמשך המלחמה העולמית הראשונה. במרביתם היו הם ממדרגה נמוכה בהשכלה כללית ובנימוסים חיצוניים, אבל היו מוכשרים מאד במסחר ובמקצועות הקרובים לו. הם ידעו לדבר גרמנית, שפה שצעירי היהודים באירופה המזרחית, ביחוד בגליציה, היו לומדים בחשק נמרץ במחצית השניה של המאה הי“ט, בתור מכשיר לרכישת השכלה חילונית, ואפילו רבים מהדור הישן ידעו לדבר בשפה זו, בצד לשונם, לשון האידיש. הם הצליחו באופן ניכר בזמן קצר, אבל היו להם המגרעות של צבור הנמצא במובן החברתי בתקופת מעבר, שכבר זנחה את המסורת הקודמת שלה ועדיין לא סיגלה לה מסורת חדשה. בסוף המלחמה העולמית הראשונה הם מהווים חלק הששי בערך של יהודי גרמניה, ובהיותם מרוכזים בכרכים הגדולים, בלטו לעין כל. התרחשו אצלם מקרים בודדים של כשלונות מוסריים, והאנטישמיים נאחזו בהם בהתלהבות יתירה והוקיעו אותם כטיפוסיים למוסר היהודים בכלל. בעוד שהיהודים ילידי גרמניה היו מתבוללים יותר ויותר מדור לדור ונבלעו בהדרגה בעם הגרמני ע”י נשואי תערובת והתנצרות, הנה היהודים שבאו מן החוץ הזכירו לנוצרים מחדש את השרטוטים הזרים באפים של היהודים והשפיעו על התמונה הכללית, שהנוצרים ציירו להם מהיהודים. זה דרכה של שנאת הזר בכלל ושל סוגו המיוחד, האנטישמיות, בפרט, שהן רואות את הצבור הזר כמיוצג אך ורק ע"י בניו הפסולים ביותר. ממש כשם שחיבה או טינה ביחס לאדם פרטי, הנובעת לא ממקור שכלי, כי אם מעמקי נפש טמירים, והיא המכוונת את תשומת הלב להצד הטוב או הרע שבו, כן גם מכוונת חיבה או טינה אם לראות באיזה עם את התגלמות היסודות המשובחים או הרעים שבו. כשאנטישמי מדבר על “היהודי”, הוא חושב על היהודי המכוער והערום ביותר שפגש פעם בחייו, ואם הוא יראה את עצמו נאלץ להודות, שקיימים גם יהודים “הגונים”, הוא יראה בהם רק יוצאים מן הכלל ולא ירשה להם להשפיע על ההכללה החביבה עליו במשפטו על היהודים.

בארצות אחרות מחוץ לגרמניה היו גם כן מהגרים יהודים מאירופה המזרחית, ברם כאן הואטה עליתם הכלכלית והחברותית לסיבת אי־ידיעתם שפת ארצם החדשה. זה השפיע במקרים רבים אפילו על הדור השני של המהגרים. רק אלה מיהודי חוץ־לארץ שחונכו בבתי הספר של ארצם החדשה, הכירו את מנהגיה וידעו לדבר בשפה החדשה בלי המבטא של הזרים, היו מוכשרים לעלות במעמדם החברתי. האנטישמיות לא הופיעה בחיים, התעמולה האנטישמית בצרפת של הגנרל בולנזשר ומעשה דריפוס היו מקרים בודדים וחולפים.

בשביל היהודים בגרמניה היתה תחית האנטישמיות, שכבר חשבוה במתים או גוססת, לחלום זוועה. מרביתם חיו בכרכים גדולים, שהיו מבצרי הליבראליות והסוציאליות, ולא ידעו להעריך את היקף הטינה ליהודים, שהיתה רדומה בעיירה ובכפר. כאן היהודי נשאר הזר, שהתיחסו אליו בסבלנות, אבל ללא קרבת הלבבות. אפילו בכרכים, שבהם דומה שהיהודים השיגו דמיון גמור, עדיין מידה גדולה של התנגדות המשיכה את קיומה מתחת לשטח. לולא זאת לא היתה האנטישמיות משתלהבת ומתפשטת באופן כל כך מהיר ובהתפרצות חריפה כזאת, כאשר, לאחר חוזה וורסייל, המצב בגרמניה נעשה מיואש והבריות היו להוטים למצוא שעיר לעזאזל.

3. התמוטטות גרמניה בשנת 1918

המצב של התרופפות המתיחות נמשך עד לסופה של המלחמה העולמית הראשונה. אך בגרמניה שלאחרי המלחמה מצאה האנטישמיות שוב קרקע פוריה. העם הגרמני צעד מנצחון לנצחון מאז המחצית של המאה התשע־עשרה והתקדמותו המדינית והכלכלית לא היה משלה בעולם, אבל הוא נתאכזב מרה ולבו התחמץ בקרבו בסוף המלחמה העולמית הראשונה, שבעקבה ירדה גרמניה פלאים מעמדתה השלטת באירופה. ובאה אז האינפילציה של המטבע הגרמנית, שגזלה ממיליונים חוסכים את כל חסכונותיהם, וגם חוסר עבודה במידה גדולה ביותר. אי־האפשרות בשביל רבבות קציני צבא ופקידים ממשלתיים מלפנים למצוא עבודה בריפובליקה החדשה עם צבאה הקטן, הזעם של חסידי המונרכיה העתיקה נגד המשטר הריפובליקאי, השגיאות המרובות של הממשלה הריפובליקאית במדיניותה הפנימית והחיצונית – כל זה חולל כל כך הרבה התמרמרות ואי־שביעת־רצון של האוכלוסיה, שלא היו כמוהן במשך הרבה דורות. והואיל ולא היתה כל אפשרות למצוא מוצא על ידי מלחמה חדשה, חפשו אחרי שעיר לעזאזל בפנים המדינה ומצאוהו בקומוניסטים וביהודים. הם נאשמו בהפצת אי־שביעת רצון בשלב האחרון של המלחמה, במתן “דקירת סכין בגב” צבאות המערכה, וכי הם שגרמו “לחוזה השלום המחפיר” של וורסיל.

וולטר רטנוי, שכמיניסטר החוץ של גרמניה כאילו סבר וקבל את חוזה וורסיל, נרצח, ורוצחיו נמלטו על נפשם בעזרתם של אישים בעלי השפעה גדולה.

4. התעמולה של היטלר

היטלר הופיע על הזירה הפוליטית של גרמניה בשנת 1920 והגביר את תעמולתו בשנים שבאו אחר כך, בדיוק באותו הזמן, שלרגלי חוסר עבודה ואינפלציה הגיעו המצוקה וההתמרמרות בגרמניה לשיאן, וחוסר־האונים המדיני והעלבון שסבלה זעזעו את כל הפטריוטים הגרמנים. היטלר בנאומיו באסיפות עם דן ברותחין את חוזה השלום “המחפיר” של וורסיל את הממשלה הריפובליקאית שהכירה בו. הוא הכריז על הצורך להקים גרמניה חדשה וחזקה יותר, מה שיכול להעשות ע"י ביטול תנאי החוזה של וורסיל, שהפריע בעד חידוש הזיון.

כדי להגשים את התכנית הזאת, הוא דרש בראש וראשונה הורדת הממשלה הדימוקרטית והקמת ממשלה דיקטטורית במקומה, שתארגן את העם הגרמני על יסודות צבאיים. דוגמת הסמכות הבלתי־מוגבלת שבידי המצביא הראשי בזמן מלחמה, כאין “פיהרר” (מנהיג) שיבחר ע“י העם הגרמני ובעל סמכות בלתי מוגבלת, ינהל את העם הגרמני עוד בזמן השלום. בעיקרון הזה השתמש בהצלחה, זמן ידוע לפני כן, מוסוליני באיטליה, ל”דוצ’ה" האיטלקי היו אז נשואות עיניהם של כל אלה שהאמינו, שלא דימוקרטיה כי אם דיקטטורה של איש חזק יש ביכלתה לפתור את הבעיות שלאחרי המלחמה, שכל העמים סבלו ממנה. בסגלו לעצמו את תורת “המנהיג”, הלך היטלר בעקבותיו של מוסוליני, אלא שכנופך משלו הוסיף את הסיסמה האנטישמית, שתכניתו של מוסוליני, באותו הזמן, עוד היתה חפשית ממנה לגמרי.

היטלר מצא את הסיסמא הזאת בימי בחרותו בוינה, שבה נתפרסמה מראשית המאה העשרים בהצלחה מרובה בתעמולת מנהיגה של “המפלגה הגרמנית הלאומית”, גיאורג פון שינרר, וגם ע“י מנהיגה של “המפלגה הנוצרית־סוציאלית”, ד”ר קרל לואיגר. היטלר שבא לוינה בשנת 1909 בגיל של עשרים שנה ושהה שם ארבע שנים, מספר בספרו “מלחמתי”, שבוינה ראה בפעם הראשונה יהודים לבושי־“קפטן” ושהיה נרגז ע“י אי־היושר שלהם, כביכול, ע”י נמוסיהם המוזרים וע“י יחסיהם המיניים עם נערות אריות. יהא זה מתפקידו של ההיסטוריקן שבעתיד לקבוע את העובדות בנוגע לנסיונות היטלר עם יהודים באותו הזמן, וכן יהיה זה מתפקידו של מומחה לפסיכואנליזה להסביר בפרוטרוט את מקור התסביך האנטי־יהודי של היטלר³. כאן יספיק לאמור, שהיטלר, שהביא לוינה רצון חזק, אמביציות גדולות וכשרונות של נואם, נתנסה שם באכזבות קשות ומרות. הוא נאלץ לוותר על חלומו להיות צייר או אדריכל, והיה מוכרח להרויח כדי פרנסתו בעבודת־יד נמוכה ולחיות בסביבה מאוסה. במצב זה היתה השנאה ליהודים מוצא רצוי לרגשות המרירות והאכזבה. הוא לא רק שהצטרף לחבריו הפועלים, כי אם עוד עבר עליהם בהשמצת היהודים. הוא הראה מזג סוער שהנחיל לו את התואר של אנטישמי־קיצוני ורחשי חיבה וכבוד מצד חבריו. נוסף לכך, בנאצו את היהודים ובחשבו את עצמו כנעלה עליהם, הוא מצא סיפור נפשי ותגמול בעד רגש הנחיתות, שהתגנב ללבו לסבת כשלון תכניותיו וחלומותיו. הוא נוכח בפעם הראשונה, שהסיסמה האנטישמית עמדה לו לרכוש אהדה בין הבריות, שהיו אי־מרוצים מחייהם הם, והיו להוטים למצוא הזדמנות להסביר לעצמם את סבת כשלונותיהם ע”י אשמתם של אחרים, ולהפנות את נטיותיהם התוקפניות נגדם.

עלית־הנצחון של הנציונל־סוציאליזם בגרמניה, שאין לה תקדים בהסטוריה, במשך השנים 1920־1933 במנהיגותו של היטלר, נראית חידה בתומה לכל אלה שמוצאים, כי נאומיו הם דלי־תוכן, מחוסרי־הגיון ומלאי־סתירות. ברם, עובדה ידועה היא, שאין להלהיב לעולם את ההמונים ע“י שיקולים הגיוניים, אלא ע”י גירוי יצריהם ורגשותיהם הגנוזים בקרבם. זאת אפשר להשיג ע"י תעמולה, בדיבור ובכתב או בתמונה וציור, המבטיחה למלא את תשוקותיהם, שאין להם סיפוק, או לתת להם מוצא מתוך מצוקתם החמרית הרוחנית, והממלאה אותם אמונת אומן בהגשמת ההבטחות. כלעומת שדברי הנואם הם פשוטים ולוהטים יותר, כן ישיג את מטרתו בקלות יותר.

על ההכרה הזאת, שנקבעה חצי יובל שנים לפני היטלר ע“י הסופר הצרפתי גוסטב לי־בון (בספרו “הפסיכולוגיה של ההמונים”, תרגום אנגלי בשם “ההמון”, לונדון 1896), בנה היטלר את נאומיו. יתכן, שהיטלר ידע את הוכחותיו של לי־בון, או אולי קרא קטעים ממנו, מכיון שתרגום גרמני של הספר פורסם ע”י איזלר בשנת 1912 והעתונות הגרמנית דנה עליו. בכל אופן, דברי היטלר בספרו “מלחמתי”, שהופיע בשנת 1924, יש בהם דמיון מפתיע לתורתו של לי־בון. אם היטלר אומר: “כח המוח של ההמונים הגדולים הוא כאין ואפס, רק המושגים הפשוטים ביותר, כשהם הולכים ונשנים אלף פעם, נכנסים לתוך מחשבתם של ההמונים” (“מלחמתי”, מינכן 1932, ע. 53 ו־203), הרי אותו הדבר אמר לי־בון לפניו: “אימרה ברורה ופשוטה בתכלית, בלי שמץ מחשבה והוכחה, זוהי האמצעי הבטוח ביותר להכניס אידיאה למוחותיהם של ההמונים. וגם אמרה זו לא תשפיע במאומה אלא אם תהא חוזרת ונשנית בלי הרף, ועד כמה שאפשר ממש באותן המלים”. (ההמון, ע. 141). דומה כי גם השקפות אחרות של לי־בון שמשו קו לנאומי היטלר. למשל באמרו: “ההמונים אינם מושפעים ע”י חישוב הגיוני והם מוכשרים להבין רק קשרי־אידיאות פשוטים, העשויים ומוכנים מראש" (ע. 128), או: “נואם הרוצה להלהיב את ההמון, מוכרח להשתמש ביד רחבה בגידופים ובאמרות תוקפניות” (ע. 57).

כאשר החל היטלר לראשונה בתעמולתו במינכן בבתי־מרזח קטנים, קראו לו, כמו שהוא בעצמו מספר בספרו, “המתופף”. דומה כאילו לי־בון צפה מראש את דמותו, כשכתב על התעמולן של הפועלים: “…אשר באוירה מלאת עשן של בית מרזח הוא קוסם לאט לאט את חבריו, כשהוא מתופף ללא הרף לתוך אזניהם מספר פראזות מסוימות” (ע. 136). לי־בון צפה מראש גם את ה“פירר”: “כאשר מספר ידוע של בעלי־חיים, מן החיה או מן האדם, נקבצים יחד, מיד הם מעמידים עצמם באופן אינסטינקטיבי תחת מרותו של איזה מנהיג”. (עמוד 129). “מנהיגי ההמון מטילים את סמכותם בעריצות קבה, ועריצות זו תנאי היא להשגת קהל מעריצים” (ע. 137).

ההצלחה האירה פנים לנאומי היטלר מראשיתם. הם היו מותאמים לדרגת ההשכלה של חוגי שומעיו ולא דרשו לחשוב מחשבות. הם היו מחושבים להלהיב את קהל השומעים ולפתח בהם קנאות. היטלר בעצמו אומר: “הכוח הדוחף של רוב המהפכות העזות בעולם בכל הזמנים לא היו הידיעות המדעיות שהשתלטו על ההמונים, כי אם רוח הקנאות שמלא את לבם, ולעתים היסטיריה, הן שהדפו אותם קדימה” (ע. 371), או: “כל תעמולה מוכרחת להיות עממית, והרמה הרוחנית שלה צריכה להיות מותאמה לכח התפיסה של צרי־המוח ביותר הנמצאים בחוג השומעים, שאליהם פונה הנואם” (ע. 197), או: “כל מי שרוצה להשיג הישגים בפוליטיקה מוכרח להסתגל לחולשתו של ההמון ולדרגת בהמיותו” (ע. 84).

אחד מהמושכלות הראשונים של פסיכולוגית ההמונים הוא, שהרמה האינטלקטואלית שלהם נמוכה יותר מסכום של הגובה השכלי של היחידים שבתוכם. אך מצד השני מפתח ההמון כח רצון והחלטה, שהוא גדול בהרבה מזה של היחידים. בני אדם, חלשים ופקפקנים כל אחד לעצמו, לובשים רוח גבורה כשהם נקבצים לאסיפה, ותחת השפעת נאום נמרץ מגיב חוג השומעים ונותן ביטוי לנטיותיו באותו האופן שעשה זאת הנואם,⁴ או בשעה שהוא צועד בסך יחד עם המונים והוא לבוש מדים דומים למדיהם. בנאומיו ידע היטלר להדליק את האינסטינקטים התוקפניים של חוגי שומעיו, ודוגמת המנגן בחליל של המלין – להניע את ההמונים לנהור אחרי נגונו. היה זה תפקיד ענקי לנסות לנאום לפני מיליונות אנשים אך היטלר מילא את התפקיד הזה, כשהוא אץ־רץ ממקום למקום, במכונית ובאוירון, ועברו רק שנים מועטות מן הופעתו הראשונה על הזירה הפוליטית וכבר יצאו לו מוניטין כמנהיג המפורסם והתקיף ביותר של ההמון הגרמני.

היטלר איננו, כמו שחושבים הדבקים בו, הופעה יחידה בהיסטוריה העולמית. מימות הבורסקי קליאון באתונה צצו פתאום תמיד, בזמנים נסערים במובן הפוליטי והסוציאלי, מנהיגים מתוך ההמון, אשר בלי יחס־אבות וגם בלי היותם עשירים, הצליחו, אך ורק הודות לדברנותם, לרכז בידם באופן זמני כח שלטון יוצא מן הכלל.

אמנם אמת הדבר, שהמצוקה והמרירות של ההמונים המרוגזים בגרמניה סללו את הדרך לפני היטלר, ברם הללו, לפני הופעתו, היו רק אספסוף חסר־אונים במצב של תוהו ובוהו, והוא שאירגן אותו במסגרת של מפלגה הוא הוא שנתן לה את הכוון ואת כושר הפעולה. מחונן במזג רגשני עז, נבעה השפעתו על ההמון מתוך אמונתו החזקה, או, יותר נכון, מתוך ה“טירוף” שלו ביחס לרעיונותיו. נאומיו נראים כהתפרצות היסטירית, וההמונים שסבלו עד מאד מעקת האסון המהמם, היו עלולים ביותר להיות מנוגעים בהיסטיריה זו.

לכאורה דומה היה, שמאמציו של היטלר להחזיר לגרמניה את מצבה השולט בעולם, אין להם שום זיקה לאנטישמיות. ברם, מדוע לא שכח תמיד להטיף למלחמה ביהודים בכל נאומיו ולמה המציא תורת־גזעים מיוחדת, כדי להצדיק את דרישתו לעקור אותם מן השורש? הסיבה היא, שהסיסמה האנטישמית שימשה מכשיר יעיל ביותר במדיניותו הפנימית והחיצונית. היא שנתנה בידו את הנשק החריף יותר מכל נשק תעמולתי אחר במדיניות הפנימית, וכלי־הזיין המסוכן ביותר לכל מיני תככים דיפלומטיים במדיניות חוץ. טעות היא לחשוב, כי האנטישמיות נכנסה לתוך הפרוגרמה הנציונל־סוציאליסטית רק בדרך מקרה ובתור ענין צדדי. להיפך, היטלר עשאה חלק מהותי ללא ויתור של הפרוגרמה הזאת, השואפת להבעיר את יצרי המשטמה וההרס ולהביא את כל מרי הנפש ועזי השנאה להתאחד תחת דגלו של הפיהרר. בלעדי האנטישמיות היה מן הנמנע למשוך אחריו מחנה רב ומגוון כזה של מעריצים בגרמניה או לחולל את ה“טור החמישי” בארצות חוץ.

פרק שלישי: האנטישמיות בתור מכשיר במדיניות הפנימית והחיצונית של הנאצים    🔗

א. במדיניות הפנימית

1. רכישת חברים למפלגה

בשעה שהיטלר הצטרף ל“מפלגת הפועלים הגרמנית” (אח"כ N.S.A.P. – נציונל־סוציאליסטישע ארבייטער פארטיי) בשנת 1920 ותיכף קיבל את הנהגתה, היתה המפלגה בת שבעה חברים. כדי להגיע למדרגה חשובה בחיים הפוליטיים של גרמניה, היה נחוץ לשלוט במיליונות חברים־לדעה. היטלר ידע, המליונות הללו היו נמצאים בעין. היו לא רק הפטריוטים, שהיו מתאבלים על חורבן גרמניה ומפלתה, היו גם כל אלה, שהיו להם נימוקים אישיים לרטון נגד התמורות במדיניות ובכלכלה, ולבסוף כל אלה, שיצריהם התוקפניים וההרסניים, שהתגברו בשנים הארוכות של המלחמה ושהם מרוסנים בימי שלום, היו להוטים לתור להם מוצא מתאים. הוא גמר אומר למצוא את מיליוני היחידים האלה, זאת אומרת למשוך אותם בפתויים תוך האופל והבידוד ולאספם מסביב לדגלה של המפלגה החדשה. “התנועה הנציונל־סוציאליסטית לא באה להיות הסתדרותם של אנשים מרוצים ושלוים. עליה לקבץ את האומללים והנרדפים, את הסובלים ואת אלה שהנם בלתי־מרוצים”, אומר היטלר (“מלחמתי”, מינכן, 1932, ע' 364).

כאשר, הודות להתמדתו העקשנית של היטלר ולעצמת הריטוריקה שלו, גדלה המפלגה במספר, נתכסה הגרעין הפנימי הקנאי של בריות מזי־משטמה ולחוּמי־תוקפניות (שמהם נתכוננו אחר כך הפלוגות של ס.ס. ושל ס.א.) בשכבה עבה ומקיפה של בני־אדם בינוניים, ששאפו לשלטון, אבל לא יכלו להשיגו עד עכשיו בתור יחידים בודדים לסבת ה“בינוניות” של כשרונותיהם. הללו הגבירו את אימונם בעצמם ע"י כניסתם לתוך מפלגה החדורה בטחון אמיץ כל כך בחשיבות היתירה שלה.

המפלגה הנציונל־סוציאליסטית מצדה שקדה עד מאד על הכוון הזה בטפחה, באופן מחושב מאד, בקרב הנספחים האלה את הכרת “שייכותם” למפלגה בעזרת סמלים, מדים, אימונים צבאיים ומצעדים משותפים. בשנים שבין 1925 ו־1930 נשא כל איש בגרמניה סמל זה או אחר. אך שום מפלגה אחרת לא שיעבדה את חבריה ולא כבלה את רצונם לרצונה של המפלגה או הפיהרר במידה גדולה כל כך כמו המפלגה הנציונל־סוציאליסטית. הטכניקה להפוך את האדם היחיד באמצעות ארגון חצי־צבאי ובעזרת קשרים גלויים וטמירים למכשיר־“גולם” הנשמע לפקודות, נתפתחה כאן למדרגה של שלימות גבוהה ביותר והיתה הסיבה העיקרית לגידולה המהיר של המפלגה. ההמונים, ובעיקר הנוער, היו להוטים להשיג מדי המפלגה וסמליה, אותם הסימנים החצוניים, שיש בכוחם להמציא ליחידים בינוניים או ירודים עמדות גבוהות יותר מעמדת אנשים ללא מדים. האמצעים הללו הביאו את מיליוני הקולות שהיו נחוצים בבחירות.

אם היטלר, כדי לרכוש חברים לדעה, היה מגלה לכתחלה את תכליתו הסופית, את המיליטריזציה של גרמניה וזיונה ואת שלטונה בעולם, ואם היה מסית את ההמונים להתמרד נגד השלטון הקיים והיה דורש את ביטולו של חוזה וורסיל, אז היה מסכן את עצמו בשני כיוונים: הרבה אנשים היו שוחקים עליו כעל חולם חלומות, כשראו באיזה מצב הצבא הגרמני היה נמצא אז, ורבים אחרים היו מהססים להכריז על עצמם כנושאי־כליו, הן מפחד העונש מצד הממשלה ובן מיראת הכבוד לגבי הגנרל הישיש (הנשיא להבא) הינדנבורג. החששות הללו פג כחם על ידי התקדמותו הזהירה של היטלר, צעד אחרי צעד, וע“י זה, שלכתחילה הראה על היהודים כמטרה ראשונה להתקפה, מה שהיה כעין מפרעה על חשבון ההתקפות שעתידות לבוא⁵. השופטים הגבוהים והנמוכים של הרייך החדש הגרמני היו עוד ברובם מבני המעמדות, שהיו מקודם בעלי זכויות מיוחדות. הם לא ראו בהסתה נגד היהודים או בפרעות נגדם פשעים רציניים ביותר. להיפך, בהרבה מקרים המתקיפים מצאו אהדה בכל אותם החוגים הגבוהים שסבלו בחריפות ע”י המעצורים שהוטלו עליהם, מעצורים שהפריעו בעדם להשמע גם הם בגלוי ליצרים התוקפניים שבהם. וכך חייכו חיוך של פקחים, קרצו עין ברמיזות של הבנה הדדית, והיו נכונים תמיד להעלים עין ממעשי־אלמות ומנאומי־שסוי אנטישמיים.

ב. האנטישמיות שרתה את הנציונל־סוציאליזם במובנים הבאים:

היא היתה תחליף לסיפוק יצר ההתקפה ולהגברת הרוח המלחמתית, אעפ“י שזו האחרונה היתה במטרה הסופית מכוונת נגד המשטר הקיים אז ונגד ה”שונאים" החצוניים של גרמניה. היטלר הבין את התפקיד הזה של אנטישמיות באופן בהיר. בספרו “מלחמתי” ע. 628 נתן פירוש לדבר באופן כזה: “התנועה הנציונל־סוציאליסטית הצליחה לעשות את הבעיה היהודית לכח דוחף עצום בשביל תנועה עממית גדולה וכך לצייד את העם הגרמני באידיה מאחדת גדולה בשביל הקרב”. בספרו הוא חוזר כמה פעמים על ההנחה שלו, שרק מפלגות, שיש להן נושא ללחום בו יכולות לרכוש נושאי־כלים והתלהבות. רוישנינג, מי שעמד פעם כחבר לפני ולפנים אצל הנאצים, אומר: “שום דבר אינו כל כך חשוב בשביל הנציונל־סוציאליסטים מאשר שיהא להם “שונאים”, כלומר אוביקטים שבמלחמה עמם הם יכולים לחשל את רצונם להלחם… אם אי־אפשר למצוא שום שונא אחר, הרי תמיד יש כאן היהודי – צורתו הנקלה תעורר בקלות את החשק להתגרות בו, ונוסף לזה ירגיש הנציונל־סוציאליסט את הסיפוק הנפשי בהיותו משוכנע, שהוא אדם נבחר, טפוס מעולה” (רוישנינג, דיא רעוואלוציאן דעס ניהליסמוס, ע. 81, ניו־יורק 1938).

ג. האַנטישמיות שמשה שדה־אימונים

בשביל ההיאבקות הגדולה יותר שבעתיד. מידת הצדק גבי העם הגרמני דורשת להודות, שהמעשים הברבריים לגבי היהודים: שוד בתיהם, שריפת בתי־הכנסת, הדכוי, העינויים הקשים והרציחות לגבי יהודים במחנות ההסגר ובמקומות אחרים – שכל זה לא בא כהתפרצות זעם פתאומית של העם הגרמני, כפי שהממשלה הנציונל־סוציאליסטית היתה רוצה שנאמין. התועבות האלה, ללא יוצא מן הכלל, אורגנו ע“י הגסטפו (המשטרה החשאית הממשלתית), והעם, תחת מגף הברזל של הגסטפו ושל המשמעת המפלגתית, נאלץ לעשותן. העם הגרמני אינו יכול להסתלק מן הכלימה שברוב המקרים – וזה נכון בעיקר בנוגע לאירגונים הצבאיים למחצה – הם היו “כחומר ביד היוצר” בידי הממשלה, בהשתיקם את רגשותיהם הפנימיים, והתענגו, אם אפשר לאמור כך, במלאם את חובת המשמעת העוורת. הגסטפו, באיימה בלי הרף במחנות הריכוז ובפלוגות היורות, דאגה לכך, שגם אלה, ששינו אח”כ את דעתם, לא יהינו להרים את קולם לאות של מחאה. מעשי אלמות נגד היהודים היו אמצעי מצוין בידי הממשלה לאמן ולהרגיל את העם לעשות מעשי־אכזריות ולהשתמש בכחם בקשיחות הלב. התנהגות הגרמנים בארצות כבושיהם במלחמה הנוכחית מוכיחה, כי האימון הזה עשה פרי ישוה לו. מה שהעם הגרמני נהפך למעריך עוור של הכח הברוטלי, הוא בחלקו פרי האימון האנטישמי. לפני שהודבקה בלבם רוח האַנטישמיות, הרוב שבהם, ביחוד בגרמניה הדרומית, היו בני הגונים.

ד. האנטישמיות היתה מקור מצוין לרווחים בשביל הממשלה

הנציונל־סוציאליסטית ונושאי־כליה. חישוב של מקור מהימן מראה, שב“רייך” בלבד (חוץ מאוסטריה, צ’כוסלובקיה ועוד) הכניסו הממשלה ומסותיה שמונת אלפים מיליון מרק של זהב בשנים 1938־1933 ע“י גזילות וסחיטות מיהודים, אם במישרין ואם בעקיפין. בחורף 1938 הוטל על היהודים קנס של אלף מיליון מרק, מפני שנספח הצירות בפריז נפצע פצע מות ע”י יהודי פולני, בלתי מבוגר, וקרוב לוודאי, בלתי שפוי בדעתו – והוגד בגלוי, שבכסף זה ישתמשו להחשת זיונה של גרמניה. לא ידוע, אם באמת השתמשו בו לתכלית זו, אבל יש הוכחות, שהרבה ממון וחפצים יקרי־ערך שלקחו ונסחטו מן היהודים, מצאו את דרכם לאוצרותיהם של מוסדות המפלגה וגם לכיסם של חברי המפלגה בעלי־השפעה.

ה. לבסוף מלאה האַנטישמיות עוד תפקיד חשוב בשביל הנציונל־סוציאליסטים.

היא שמשה יסוד להתפארות עצמית של העם הגרמני, בהעמידה אותו מעל לכל אומות העולם. בהשפיל היטלר את היהודים שמילאו מקודם לעיני הכל תפקיד חשוב בחיים הכלכליים והתרבותיים שבגרמניה, ובשעבדו אותם, הראה בדוגמא מוחשת את עליונוּת הגרמנית. כך היה קל יותר לשכוח את המפלה שנחלו במלחמת 1914־1918 ולחזק את האמונה, שהגרמנים עומדים במדרגה גבוהה יותר ביחס לעמים אחרים כמו ביחס ליהודים ושיוכלו להתגרות בהצלחה באותם האחרים בעתיד.

על השאלה הבולטת מאליה: “מדוע נוצחו הגרמנים במלחמת 1918־1914 למרות עליונותם?” ניתנה התשובה בהאגדה “על הדקירה בגב הצבא” מצד הקומוניסטים והיהודים. בה במדה שהעמיקו לכתת את היהודים בעפר, כן עלו והתנשאו הגרמנים בעיני עצמם. וזה היה דרוש עד מד לטיפוח הרוח התוקנית, ביחוד אחרי אשר מפלת 1918 זעזע באופן מכאיב את יהירות הגרמנים וחוללה אצל רבים מהם רגש של נחיתות.

2. התיאוריה הארית

ההערצה העצמית של הגרמנים הגיעה לשיאה בתיאוריה האַרית. בהשפעת כתבי גרף גוֹבּינוֹ והויסטן סטיורט טשמברלין השתלטה הדעה בגרמניה בסוף המאה התשע־עשרה, כי הגרמנים הם הנציגים הנעלים ביותר של הציביליזציה “האַרית”, וציביליזציה זו עולה בערכה על כל האחרות שבעולם. תלמידי טשמברלין השתדלו לחזק את תורת רבם, אם מנקודת הראות של הגזע, כמו שעשה, למשל, לודביג ווֹלטמן בספרו “אנתרופולוגיה פוליטית” וינה, 1903, ואם נקודת הראות של גיאו־פוליטיקה, כמו שעשה הגנרל (ואח"כ פרופיסור) הויזהופר, וולטמן תבע מדיניות אבגיניסטית (השבחת המין) על ידי קידום של גידול המוכשרים והחזקים ביותר. והויזהופר הצביע על הנחיצות להרחיב את “שטח המחיה” של העם הגרמני ע"י התפשטות שלטונו על ארצות אחרות.

בתורות אלו ראה היטלר אמצעי מצוין להוציא את העם הגרמני מכבלי היאוש והרגשת הנחיתות ולשכנע אותו, כי מיעודו להפיץ את הציבילזציה העילאית שלו בכל רחבי תבל ע"י מתן צביון לכדור הארץ בהתאם לרצונו. הוא היה, כמובן, אדיש לגמרי לגבי הערך המדעי – או ההיפך מזה – של התורות הנזכרות. הוא השתמש בהן לשם הצלחת התעמולה. זו היתה כוונתו בהאחזו בתורת הגזע האַרי ובהכריזו, שהגזע הזה ונציגיו הנבחרים ביותר, הטבטונים בעלי שערות צהובות ועינים כחולות, עולים בערכם על כל גזעי העולם.

לאמתו של דבר, גזע ארי במובן האנתרופולוגי הוא מהדברים שאינם קיימים בעולם. יש קבוצת עמים המדברות שפות אריות (הודו־גרמניות), אך קבוצה זו מקיפה לא רק את הטבטונים, בעלי שערות צהובות ועינים כחולות (בני אירופה הצפונית), כי אם גם כמה עמים אירופיים עם שערות שחורות ועינים שחורות, ואפילו פרסים וארמנים הדומים מאד בחיצוניותם ליהודים. “הדעה שהפיצוה הבלשנים מלפני כמאה שנים, ששפות קרובות זו לזו מוכיחות על יחוס משפחה משותף (היינו על קרבה גזעית), הושלכה כבר מזמן לגל הזבל. המאמצים הנלהבים של אותו הזמן לחזור ולבנות מחדש צורה קדומה משותפת להשפות ההודו־גרמניות ולתאר בדרך הדמיון ארי קדום וטהור־הגזע שדיבר בשפה זו, פינו כבר מזמן את מקומם להשקפות נכונות ובריאות יותר. כיום רק לאומונים שאין להם תרופה מדברים על גזע אַרי, ובשביל המלומד הרי המושג של גלגולת ארית הוא ממש כה טפשי כמו לדבר על שפה מארכת־הגלגולת”. (אלה הם דברי האנתרופולוגיסט המהולל פרופ. פ. פון לושאַן במאמרו: “אנתרופולוגיה הפיסית של היהודים” ב“צייטשריפט פיר דעמורגראפיע אונד סטאטיסטיק דער יודען”, ברלין, יאנואר 1905, ע. 1).

ההיסטוריה מראה, שאומה אחת מקבלת לפעמים שפת אומה אחרת מגזע שונה לגמרי במשך נדידתה, או בזמן כיבוש, או בדרך מגע חברתי. אך הנאצים אספו בשקידה מגל האשפתות את תורות הבלשנים הישנים והגישו שי לעולם את “הגזע האַרי” כנזר היצירה. אלא שלאט לאט תפסו הגרמנים את מקומם של הארים בתוך השעשוע הדמיוני הזה. הערצת הטיפוס בעל השערות הצהובות והעינים הכחולות נדחקה לקרן־זוית ופינתה מקום לקילוסים ותשבחות של הגרמנים בכלל, הואיל ולמרות הרצון הכי טוב אי־אפשר היה להסתיר את העובדה, שבתוך העם הגרמני, ואפילו בחוגו הקרוב ביותר של היטלר בעצמו, מהווים הטיפוסים הצהובים רק מיעוט.

הלא־אריים והאַרים נערכו זה מול זה בניגודים, אבל עבר רק זמן מצער ולא חשבו בין הלא־אריים את ההונגרים, שהיו בני־ברית של הציר, וגם לא את הפינים ואת היפנים, שהם מונגולים או מעורבים בהרבה דם מונגולי. הלא־אַרי היה אך ורק – היהודי. בחוק הגרמני אין שום הגדרה של המלה “ארי”, ובצדק, כי כל הגדרה היתה רק מוכיחה את הריקנות שבכל הקונצפציה. (כשקבלו על גרינג, שהוא מעסיק לא־ארי, השיב, כפי שמסופר: “אני המכריע, מי הוא אַרי ומי לא”. לכתחלה ספרו את המעשיה הזאת בשם לואיגר, זולל־היהודים המפורסם מוינה). בחוק הגרמני נמצאת רק הגדרה שלילית: כל מי שהוריו או אבות־אבותיו החזיקו בדת היהודית, הוא יהודי ואיננו אַרי. אין נחיצות בהוכחה בהירה יותר כדי להראות, שכל ענין התורה הארית לא הומצאה כי אם לשום אות קלון ביהודים (בצירוף יהודים מומרים ונוצרים שמוצאם מיהודים מומרים) וליצור תהום “טבעי”, כביכול, ביניהם ובין הגרמנים.

באותה המדרגה של אמת שעומדת בה התורה על הגזע הארי, נמצאת גם ההנחה, שהגזע הזה הוא המעולה ביותר מכל הגזעים בשל כשרונותיו המופלגים ושהוא היחידי שיצר את הציביליזציה. “כל מה שאנחנו רואים לפנינו מן הציביליזציה האנושית, ביצירות של אמנות, במדע, במחקר, בטכנולוגיה, כל זה כמעט בלא יוצא מן הכלל, נוצר ע”י הארי. הוא לבדו בנה אנושיות גבוהה". (היטלר, “מלחמתי” ע. 317).

עוד זמן רב לפני שהעמים דוברי שפות הודו־גרמניות (או אריות) הופיעו בהיסטוריה, לא רק שהמצרים והבבלים בשטחי ים התיכון והסינים במזרח הרחוק הניחו את היסוד לכל ציביליזציה, אלא גם יצרו יצירות בבניה ופיסול, ששרידיהם מעירים בנו השתוממות עד היום הזה. גרמנים היו עוד כפראים פרימיטיביים ביערותיהם, כאשר המצרים בשנת 4241 לפני הספירה הנהיגו את לוח השנה של 365 יום, שהרומים בימי יוליוס קיסר קבלוהו מהם, או כאשר שלשת אלפים שנה בערך לפני הספירה, המציאו את הכתב באלפא־ביתא. ט. וו. פ, פּרי בספרו “גידול הציביליזציה” (ספר פּנגווין) הביא הרבה עובדות כהוכחה להנחתו, שהמצרים לפני ארבעת אלפים שנה הפליגו בימים עד לקצות תבל ונטעו שם את הציביליזציה שלהם, ששקעה אמנם אחר־כך, אולם השאירה את חותמה בארצות הרחוקות זו מזו, כמו בפרו על שבטי האינקס, בארצות מלאַיה ובאיסלנד המזרחית. בכל אופן אין להטיל כל ספק, שהציביליזציה של מצרים חדרה לאי־כרתים, לאסיה הקטנה, ליוון ולאטרוריה וקבעה את התהליך ההתפתחות של הציביליזציה העתיקה, שבלעדיה אי־אפשר לחשוב על הרינסנס והציביליזציה של העת החדשה. הממלכה המצרית, במאה השלשים שלפני הספירה, הגיעה להתפתחות משוכללת של פונקציות ממשלתיות תחת פקידים מקומיים, שדוגמתם לא נמצאה באירופא עד הימים המאוחרים מאד של האימפריות הרומי (ברסטד, דברי ימי מצרים, ע. 83, לונדון 1941).

אצל הסינים התפתחה אמנות הציור ואמניות קרובות לפני אלף שנים והגיעו לשיא שאצל העמים ההודו־גרמניים הושג רק בתקופת הרינסנס ולמעלה מזה לא הגיעו גם עד היום. הסינים הם גם שהמציאו לראשונה את אבק־השרפה, את הנייר, את החרסינה ואת הדפוס.

אכן, לא גזע אחד, כי אם הרבה גזעים, והיהודים ביניהם, בנו את הציבילזציה האנושית. ההישגים התרבותיים הגדולים של העמים ההודו־גרמניים בימי הבינים ובזמננו אנו אינם היחידים בעולם, אף־על־פי שבשבילנו ובשביל זמננו הם האחרונים. הם הוקמו על יסודות שהושתתו בידי גזעים אחרים, והם בעתיד גם ישמשו יסודות להישגים של גזעים אחרים.

אי־אפשר לקבוע סולם של ערכים בשביל גזעים שונים, כשם שאי־אפשר לעשות זאת בשביל סוגים שונים של איזה צמח. כלום יעלה על דעת מי שהוא לאמור, כשמדובר על פירות שמפרים זה את זה, שאפרסק עולה על המשמש, השזיף או השקד? או שהתפוח עולה על האגס? או, כשמדברים על כלבים, שהסלקי (grey hound) עולה על הבלדוג?

אין כאן מדת השוואה בסולם ההערכה, שבה אפשר יהיה למדוד את ערכם של הסוגים ושל הגזעים. לכל אחד יש ערכו משלו. אם היינו משתמשים באיזו אמת־מדה כדי להעריך את תכונות בני־אדם, למשל בנוגע לכחות פיסיים, תכונה שערכה עומד בדרגא גבוהה מאד אצל היטלר, היו הכושים (שאותם הוא מציג בדרגא נמוכה מאד בהערכתו) עומדים על הפסגה הכי גבוהה, ממש באותה המדה שההודים האדומים היו תופסים מקום גבוה מאשר כל ילידי אירופא, אם נקח בתור קנה מדה את חריפות החושים.

היטלר בספרו “מלחמתי” מגנה את האנגלים בזה, “שבשעת הדחק החזיקו ברחשי תודה באגרוף הצהוב של היפנים”, מה שאין לו כפרה מנקודת הראות של הגזע (מלחמתי, מינכן, ע. 722). אך זה לא הפריע כלל וכלל, שאחר שנים מעטות הוא בעצמו יקבל את היפנים האלה כחברי “הציר” בתור שותפים בעלי ערך גדול. כנראה, מספר גדול של אניות־קרב ואוירונים יכולים להפוך גזע נמוך־הדרגא לגזע ממדרגה ראשונה.

השנאה הארסית ביותר של היטלר שמורה לאותם האריים, שיש להם יחסי מין שם בני גזע פחות ערך, ובעיקר עם יהודים. ביחסים האלה רואה הוא סכנת הירידה לגזע הארי. הוא מסתמך על “רצונו של הבורא הנצחי”, שאינו גורס כלאים כאלה ומשום כך מעניש הוא את צאצאיהם של זווגים כאלה בעקרות ובמחלות. בכל הטענות הביולוגיות הללו יש בלבול גמור של מושגים יסודיים. הוא אומר: “כל בעל־חי מתקשר רק עם בן מינו” (מלחמתי, ע. 311). המימרא הזאת היא כפל־לשון ואין לה שום שייכות לענין זווגי־תערובת של גזעים אנושיים, שהם רק סוגים מאותו המין האחד, היינו של “הומו סַפיֶנס”. מה שאנו קוראים מין, זהו רק שם משותף של כל היחידים, שהזרע היוצא מהזכרים יש בכחו להפרות את הביצים שבגוף האשה. כאן לפנינו תחום שתחם למעשה הטבע, אשר בלעדיו שום מין קבוע במהותו לא היה יכול להתקיים.

הסוגים (גנוס, גזעים) של איזה מין נמצאים בניגוד גמור לכל זה – הם יכולים להזדווג בתערובת כרצון איש ואיש וכלם הם פוריים ומפרים זה את זו. באופן זה, כל מי שמאמין כחו היטלר, שהאפשרות או אי־האפשרות של הזדווגות מינית פוריה תלויה ברצונו של הבורא, יגיע דוקא למסקנות מתנגדות לדעותיו של היטלר בנוגע לזווגי־תערובת של הגזעים האנושיים.

אין בהחלט שום הוכחה, שהילדים שנולדו מהורים בני גזעים שונים הנם חלשים יותר, חולניים יותר, או פוריים פחות מאשר ילדים של הורים המשתייכים לגזע אחד ומיוחד. בברזיל, שבה שכיחים נשואי תערובת בין בני אירופא ובין כושיים, הדעה הכללית היא, שהצאצאים מנשואים כאלה, המוּלטים, הם חזקים יותר מכל צד של שני ההורים. באמריקה המרכזית, ששם רוב האוכלוסיה מוצאה מתערובת אירופיים בהודים אדומים, הרבוי הטבעי הוא הגבוה ביותר בכל העולם.

ברם, בהביאו בקשר את החרם על יחסי מין בין אריים ולא־אריים (ז. א. יהודים) עם חוק הטבע או רצונו של הבורא, הצליח היטלר להסביר את הטלת עונש של עבודת פרך (לפי חוק מיוחד “להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני”) על יחסי מין כאלה, להבזות אותם בתור “חלול הגזע” (רסנשנדה) ובאופן כזה להרחיב את התהום בין היהודים והאריים.

היטלר לא בוש ולא הסס להודות (רוישנינג, שיחות עם היטלר, ניו־יורק 1940 ע. 210), שהוא יצר את התיאוריה, תורת הגזע, רק לתכליות המדיניות שלו. “אני יודע לא פחות מכל המלומדים שבעולם, שאין בכלל במציאות גזעים במובן המדעי. אולם בתור מדינאי אני זקוק למושג, שירשה לי למגר את הסדר הקיים, הבנוי על קשרים היסטוריים”. פירוש הדברים במשפט האחרון הוא, שהיטלר אינו מסכים לקבל את הגבולות של מדינות אחרות כמעצורים בעד דרישתו להתפשטות, אלא ברצונו להרחיב את שלטונו על כל הארצות, שבהן חיים אחים־לגזע גרמניים, אף־על־פי שמספרם מכיל רק מיעוט קטן של האוכלוסיה.

כשם שהיטלר מייחס לרצון הבורא או לחוק ביולוגי את האיסור לזווגי־תערובת, כך הוא נוטה לייחס להם כל דבר שיכול לשמש משען להנחות המדיניות שלו ולתת להן עטרת זוהר של קדושה, או של חוק ברזל טבעי שאין לשנותו. וכך משמשת לו תורתו של דרוין על “ההשארות בחיים של המסוגלים ביותר” ועל הבירור הטבעי יסוד להנחה, שהעולם שייך להחזק ביותר וכי על העם הגרמני החזק למשול על העמים החלשים. והנה קודם כל ספק הוא, אם התכונות העלולות לעשות אדם או עם בעלי תרבות חזקים, הן אותן התכונות השוררות בממלכת בעלי־החיים, אם ראית־הנולד וחריפות השכל של האדם הנבון אינן שקולות כנגד הכח הפיסי וחריפות החושים, שעושים את בעלי החיים למסוגלים במלחמת החיים. ושנית, יתכן הדבר עד מאד, שהתפתחות הציביליזציה האנושית מיוסדת על העובדה, שהאדם כופר בחוק סבכי־יערות קדומים, שבהם שולט הכח הבהמי הגס, והוא מקבל את החלש לתוך קו־ההיקף של אהדתו.

3. היהודים כמנודים

אף־על־פי שתורת הגזע הארית אינה מדעית והיא מלאה סתירות, הנה אין לתמוה, אם ההמון, המשולל חוש הבקורת, ובעיות הגזע אינן נהירות לו, סבר וקבל אותה, כאשר מדינאים ומלומדים מדומים הטיפו לה בהתלהבות כל כך עצומה. אם היהודים נוצרו באמת בידי הטבע כגזע שפל, שגורלו שלא להגיע לעולם לרמות הנשאות, שהן משכנות האריים, אזי לא רע הדבר, אם מתנהגים עמם כעם לא־שווים. גרמנים רבים, אשר הבהבו בהם עוד זיקי יושר ואנושיות ואשר במעמקי לבם דנו לחובה את רדיפת היהודים על ידי הנאצים, הרדימו את מצפונם באמצעות התיאוריה הארית.

התורה הזאת משמשת לנציונל־סוציאליסטים צידוק לדרישתם לראות ביהודים את השונאים הטבעיים של הארים, לגזול מהם כל השפעה בחיים הכלכליים והתרבותיים, לחמוס את כל רכושם לטובת המדינה, המפלגה, או אישים מכובדים שבה, לראות בכל מגע ומשא עמם מעשה המטמא ומחלל (כמו שמתיחסים הכתות העליונות בהודו לכת האסורים־במגע), לדרוש את השמדתם או סירוסם או את בידודם בגיטאות מיוחדות. הנוער הגרמני, כנערים כנערות, חונכו באופן שיטתי בהשקפות אלו, הן בבתי הספר והן בהסתדרויות הצבאיות למחצה. יתכן שזהו הפשע הגדול ביותר שפשעו הנאצים. הנוער הזה הוא שיתן את “הטון” בגרמניה של עשרות השנים הבאות וקשה לראות, כיצד יפלטו מתוכם לעתיד־לבוא את הרעל שבלעו בנעוריהם.

התעמולה הנאצית משתמשת עד היום הזה ב“פרוטוקולים של זקני ציון” כהוכחה ל“אני מאמין” שלהם, שהיהודים שואפים לשלוט בעולם (בטענה זו בא לראשונה ה. ס. טשמברלין). כיום אי־אפשר שיהיה אף צל של ספק, שה“פרוטוקולים” הללו הם זיוף. האנטישמי הרוסי סרגי נילוס עיבד חוברת, שכתבה עורך הדין הצרפתי מוריס ז’ולי ופרסמה בשנת 1864 בבריסל בשם: “דו־שיחים בעולם התחתון בין מקיאַבל ומונטסקיי, או הפוליטיקה של מקיאבל במאה התשע עשרה”.

כתב־פלסתר זה, המכוון נגד המדיניות של נפוליון השלישי, עובד ונשתנה ע“י הרוסי באופן כזה, שהפך את המקיאבליות, שהחוברת הנזכרה ייחסה אותה לנפוליון כאמצעי לשלטון העולם, לשיטה המוצעת באסיפת “זקנים” יהודיים בבזל בשנת 1897. המטרה של מעשה הזיוף הזה, שנתפרסם בשנת 1905 ברוסית, היתה שהחוברת תגיע כאילו בדרך מקרה לידי הצאר ניקולי השני ותשכנע אותו, שהיהודים שואפים לשלטון העולם וכך להניעו להוציא פקודות אנטישמיות נגד היהודים. הנאצים לא ראו חובה לעצמם לבחון, אם הספר הוא זיוף או לאו, אף־על־פי שהיה קל ביותר להווכח מהזיוף, כי מבט אחד בספרו של ז’ולי מראה את הדבר לאמתו. היטלר מסלק הצדה את המחשבה של זיוף במלים הבאות: “על ה”פרוטוקולים של חכמי ציון” אומרים שהם זיוף. כך נאנחת הפרקנפורטר ציטונג בלי הרף. אך האנחות הללו הן הוכחה הטובה ביותר לאמתותם" (מלחמתי, ע. 337).

אחת התוצאות של המערכה האנטישמית מצד הנציונל־סוציאליסטים היא: מחמש מאות אלף היהודים שחיו בגרמניה באביב שנת 1933, כאשר היטלר הגיע לממשלה, שמונים אחוזים כלו, – היגרו, גורשו, מתו מזוקן או מרעב, נרצחו במחנות הריכוז ע"י סגופים, עינויים או יריות בסיטונות, באופן שבשנת 1942 נשארו רק מאה אלף נפש. הממשלה גזלה מהם את קנינם, הן במישרין הן בעקיפין, ומנעה מהם כל אפשרות להרויח את פרנסתם. כל עסקיהם הועברו לידי אריים, ברובם ללא כל פצוי. כל פעולה חפשית בשדה התרבות או הכלכלה אסורה להם. הם חיים חיי מנודים. רק אחרי שבמשך המלחמה הנוכחית התחיל “הציר” מרגיש מחסור בפועלים, נזכרו הנאצים, שכל יהודי יש לו זוג ידים, והם משתמשים בהם עכשו בתנאים לא־אנושיים לסלילת דרכים ולבנין ביצורים. יש גם יהודים העובדים בבתי חרושת. בגיטאות שהוקמו בזמן האחרון בפולין, הם עובדים בבתי־מלאכה תחת שבט ההרעבה, המכריח אותם להוציא מתוכם כל קורטוב של אנרגיה – כי הצרכים החיוניים נתנים להם רק במדה שתפוקת עבודתם משביעה רצון את נוגשיהם.

אכן, אף־על־פי שהגרמנים השיגו כבר את מטרתם במלואה, הם עדיין ממשיכים להשתמש בסיסמתם האנטישמית בכל הזדמנות, כשגרמניה נוחלת תבוסה במלחמה או בדיפלומטיה. “זוהי חריפותי שאני מעמיד פנים כמאמין, שהיהודי הוא בשורש כל דבר”, אומר היטלר (אולדן, היטלר, אמסטרדם 1395 ע. 92). כל בעל שכל רואה בהכרח במבט ראשון, שכל ההאשמות הללו אינן אלא שקרים גסים, אך הנאצים אינם יכולים ואינם רוצים לוותר על סיסמה, שהצליחה בעבר באופן מזהיר כל כך. הסיסמה האנטישמית היתה אמצעי יעיל ביותר במשך כל היאבקותו של היטלר על השלטון בגרמניה, כדי להשיג את המטרות הבאות:

לאסוף את כל מרי הנפש במסגרת מפלגה קנאית יחידה;

למלאות את אוצר המפלגה בכסף;

לגרות את כל היצרים התוקפניים וההרסניים של ההמונים;

ליצירת רוח מלחמתית בעם;

לפתח את ההערצה העצמית של העם הגרמני;

ולהצדיק את השאיפות להתפשטות טריטוריאלית.

בצל האנטישמיות אימן היטלר באופן שיטתי את העם הגרמני להיות קשה ואכזרי, להשתמש בטירור בתור נשק יום־יומי, ולבסוף להסכים לתכניותיו לשלטון העולם.

השימוש בסיסמה האנטישמיות במדיניות החצונית

1. האמצעי לפלג את האוכלוסיה של ארצות חוץ

באותו הדרך שהנאצים השתמשו בסיסמה האנטישמית במדיניות הפנימית לשם גלוי ולכוד החוגים שהגו אהדה להם, אם מתוך רוגז על המצב הפוליטי והכלכלי ואם מתוך טבעם התוקפני, התאמצו להשתמש בה גם במדיניותם החיצונית. מטרתם היתה למצוא בני־ברית וחברים־לדעה בכל ארצות העולם, למצוא אותם בעוד מועד, כדי שיהיו כבר מאורגנים לפני שהנאצים יתחילו את מלחמתם על שלטון העולם. הממשלה הנאצית מראשית קיומה הוציאה סכומים כבירים במרבית הארצות להחזקת רשת מקיפה של תועמלנים ומרגלים, שעבדו תחת פקוח הדיפלומטים הרשמיים והנציגים הקונסולריים או של שליחים מיוחדים; והתועמלנים והמרגלים האלה היו צריכים לגלות את האוהדים הנסתרים ולארגנם לשם הפעולה בעתיד.

הנאצים ביססו את תכניותיהם על ההנחה הנכונה, שבכל מדינה יש מספר גדול של אנשים, אשר לסיבה זו או אחרת אינם מרוצים מהממשלה הקיימת והיו רוצים לראות במפלתה, אבל הם מפחדים להכריז על זה בגלוי, וגם לא יעיזו להכנס ביחסים קרובים עם סוכנים גרמניים, אם היחסים האלה יכולים להחשב כנסיונות להפיל את המשטר הקיים או כמעשה בגידה. משום כך היו הנאצים מגלים את שאיפותיהם וכוונותיהם, ז. א. רכישת עוזרים למטרותיהם המדיניות, רק לאנשים כאלה, שאפשר היה לחשוב עליהם בבטחון גמור, שיעמדו על צדם בכל מקרה שיבוא, היינו “לאויסלנד־דויטשע” (אזרחים גרמניים שחיו בארצות חוץ) או לחברים של מפלגות אופוזיציוניות ידועות. כדי להגיע למספר גדול יותר של אנשים, שהשקפותיהם המדיניות לא היו ידועות, השתמשו הנאצים בסיסמה האנטישמית בתור אבן־בוחן, בהשתמשם באנשים מקומיים ו“פנימיים”, כדי להפיץ את הסיסמה ברבים. הסיסמה האנטישמית פעלה כפטריה־מפלגת fission fungus היא העלתה על פני השטח את כל הבריות, שיצריהם התוקפניות, או מחסורם, או שאיפותיהם המאוכזבות עשאום להוטים אחרי אוביקט לשנאתם. היהודים היו באופן מיוחד מסוגלים להוות אוביקט כזה, הואיל והתחלות של תנועה אנטישמית היו קיימות כבר בכל אותן הארצות, שנאחז שם מספר לא קטן של המוני יהודים, שהיגרו מאירופא המזרחית משנות השמונים למאה התשע־עשרה ואילך. ההתחרות הכלכלית, החריצות, ההבדלים בדת והנמוסים המוזרים של היהודים הקלו את התפקיד לשסות את האספסוף המקומי נגדם. האנטישמיות היוותה את הגרעין, שמסביבו התלכדו האלמנטים הבלתי מרוצים והתוקפניים, שנעשו ערים להמשך התעמולה הנאצית.

2. “אויסלנדס־דויטשע” בתור חוט־השדרה של “הטור החמישי”

היתה בזה עזרה רבה לתעמולתם של הנציונל־סוציאַליסטים מה שהגרמנים היגרו כמעט לכל ארצות אירופה ואמריקה במשך המאה התשע־עשרה ושמרו על רגשות נאמנים וקשרים קרובים כלפי מולדתם הישנה. בזמנו של ביסמרק, ועד למלחמה הגדולה של 1918־1914 היה הפרסטיז' של גרמניה גבוה בכל העולם, והפרסטיז' של ה“אויסלנד־דויטשע” יחד אתו. תבוסת גרמניה משנת 1918 הרסה את הפרסטיז', וה“אויסלנד־דויטשע” סבלו מזה במובן החברתי והכלכלי. כאשר עליתו של היטלר העירה בלבותיהם תקוות לזמנים טובים יותר, נעשו ברובם בסתר או בגלוי לתומכי התנועה הנאצית, הום היו העמודים שעליהם נשענה תעמולת הנאצים בתוך האוכלוסיה המקומית. אם פעם יוצאו לאור השמש תעודות־הסתרים של הממשלה הנאצית, ישתומם העולם לדעת איזה תפקיד גדול מילאו ה“אויסלנד־דויטשע” בתעמולה הגרמנית. לא על לא דבר מחזיקה הממשלה הגרמנית “משרד מרכזי” מיוחד בשביל היחסים עם ה“אויסלנד־דויטשע”, כלומר האזרחים הגרמניים החיים בחוץ־לארץ, וממציאה להם כספים וספרות תעמולה בשפע רב. התעמולה המכוונת ל“פולקסדויטשע”, היינו אנשים ממוצא גרמני שהם אזרחים במולדתם החדשה, היתה מרוכזת בתוך ה“פולקסבונד פיר דאס דויטשטום אים אויסלנד” (ליגה לאומית בשביל הגרמנים שבחוץ), הסתדרות שכולה היתה תלויה במפלגה הנציונל־סוציאליסטית. ה“דויטשר בונד” שבאמריקה (תמיד ותדיר: “בונד”) הוא סניף לליגה זו.

דוגמה ידועה למדי לתעמולה מסוג זה יש לנו בפרשת צ’כוסלובקיה. כאן ה“סודטנ־דויטשע” שמשו אמצעי בשביל הממשלה הנאצית, כדי להצדיק בראשונה את התערבותם בענינים הפנימיים של המדינה הזאת, ואחר את כיבושה הצבאי. גם באוסטריה באה האמתלה והעזרה בשביל האַנכּסיה (ספוח) ל“רייך” מתוך האזרחים הגרמניים. הנצחונות המהירים של צבאות הגרמנים בפולין הוקלו ע"י האזרחים הגרמניים, שמספרם בערי־הספר היה די גדול.

בכל הארצות עם מיעוט לאומי המדבר גרמנית היו תועמלני הנאצים פעילים ללא־לאות באירגון האוכלוסיה המקומית לפי הנוסח הנאצי בעזרת המיעוט הגרמני הזה. כך, למשל, היתה שוויצריה מלאה תיירים וסוכנים נאציים מגרמניה, שהסיתו בהתלהבות לשנאה נגד היהודים ועזרו באירגון המפלגות האופוזיציוניות (ה“חזיתות”), כדי ללחוץ על הממשלה השוויצית לטובת הנאצים. וממש אותו הדבר בבלקנים, במזרח התיכון, באמריקה המרכזית והדרומית. היישובים הגדולים של גרמנים בברזיל, בארגנטינה וצ’ילי נהפכו לליגות פוליטיות חזקות, הודות לתעמולה הנאצית ולזרם הכביר של הכסף הנאצי. בברזיל הם היוו את חוט השדרה של המפלגה הפאשיסטית, של ה“אינטגרליסטים”. בארגנטינה בתי הספר והמועדונים הגרמנים נעשו לחממות בשביל גידול הלך־מחשבות נאצי. באפריקה הדרומית ניצלו הנאצים את הטינה הישנה שהתקיימה בין האפריקנדרים (בוּרים) והאנגלים, כדי לשים מכשולים בדרכם של האנגלים והממשלה, בהסיתם את האפריקנדרים ובתמכם בם. באותו האופן ניצלו את הפילוגים הקיימים במזרח התיכון ובהודו. בהודו הם עמדו על צדם של ההמונים נגד אנגליה, ובארץ־ישראל עמדו על צדם של הערבים נגד היהודים. במצרים, בסוריה, בעיראק ובאפריקה הצפונית התיצבו על צד הערבים נגד כל אותה מעצמה המעונינת שם ביותר, חוץ מאיטליה, שהיתה בת־בריתם. בכל ארצות המזרח נעטרה אישיותו של היטלר בזר־זוהר של גבורה ואגדה, האהוב כל כך על בני המזרח, ורוחותיהם הרגשניים האמינו באמונה חזקה בכח הנצחון של גרמניה, שאין להתגבר עליו. לפני המלחמה הנוכחית היו הקונסוליות שבבגדד, בירות, חלב, דמשק, טיפליס, טהרן וקאבול מרכזים של ריגול ותעמולה. לאחרי כיבוש עירק, סוריה ופרס ע"י בנות הברית, שימשו הקונסוליות באדנה ואלכסנדרטה שבתורכיה מרכזים לתעמולה. הם השיגו את מטרתם על־ידי הפצת שמועות בעל פה, ועל־ידי השפעה על העתונות, על ידי הפצת קונטרסים בכל השפות, ועל כולם היה הרדיו אותו האמצעי של תעמולה, שגיבלס, המיניסטר הגרמני לתעמולה, הצליח לנצלו באופן שאין לו תקדים מתחנות־שידור גרמניות וניטרליות, שעמדו לשירות התעמולה בחוץ לארץ. לתכלית זו היו מוכנים תמיד סכומי כסף עצומים. הגרמנים סברו, ששום הוצאה לתכלית זו אינה יכולה להיות גדולה יותר מדי, מפני שזו הביאה תוצאות מרחיקות לכת יותר, והרבה יותר בזול, מאשר פעולות מלחמתיות, ובכל אופן פעולות מלחמתיות בעתיד הוכנו על ידה בהצלחה ונעשו קלות יותר לביצוע.

והתעמולה הגרמנית בארצות מחוץ לגרמניה היא שיצרה את הרעיון ואת האירגון של “הטור החמישי”, ומה ש“הטור החמישי” עשה במלחמה הנוכחית, כדי להקל את הפלישה הגרמנית לארצות שונות, זכור יותר מדי לכל אחד מאשר יהא צורך בדוגמאות. הקוויזלינגים שנשמעו לתעמולה הנאצית עשו את נורבגיה וארצות אחרות שלל נוח בשביל הפולש.

מה שמענין אותנו בקשר עם התעמולה הנאצית בחוץ לארץ היא העובדה, שהיא מנצלת תמיד את הסיסמה האנטישמית בכל מקום, שבו מסוכן או גם אי־אפשר לנהל תעמולה ישירה לטובת הנציונל־סוציאליזם ונגד ארצות הדימוקרטיה. הרדיו הלונדוני מסר בשני ליולי 1942, שלאחרי שהתעמולה הנאצית נאסרה בארגנטינה ובארצות אחרות של אמריקה הדרומית התחיל ה“טור החמישי” בארצות אלו בהגברת התעמולה נגד היהודים. אותו הדבר סוּפר על סוריה לאחרי שהאנגלים והצרפתים החפשיים כבשו אותה ואיימו בעונשים על תעמולה נאצית. שסוי בדימוקרטיות ושסוי ביהודים הם דברים שמתחלפים זה בזה בפעולות “הטור החמישי”. במקום שנתיב אחד אינו מעשי, בא הנתיב השני כתחליף לידי שמוש.

3. הפצת האנטישמיות בין עמים לא־אריים

אילו היתה באמת מטרתו של היטלר רק להגן על הגרמנים, על ה“הרן־פולק” היחידי בעולם (עם־האדונים) נגד הדם היהודי ונגד ההשפעה היהודית, היו חוקי נירנברג והרחקת היהודים מהחיים התרבותיים והכלכליים בגרמניה מספיקים למדי. השלטת חוקים דומים, תחת לחצם של הנציונל־סוציאליסטים, בכל הארצות שאונסו וחוטפו על ידם, במקומות כל כך רחוקים כמו יפן ואפריקה הצפונית, היתה מחוסרת כל תכלית מעשית. ואם בכל זאת לא נמנעו מעשות את הדבר הזה, הרי זה מוכיח, שתורת הגזע של הנאצים לא היתה אלא מטלית המתוכנת כדי להסתיר את העובדות האמתיות שבדברים. לא טהרת הגזע הארי היתה כוונתו של היטלר, רק הוצאת לעז על היהודים בכל העולם ועשייתם למין סמרטוט אדום שבמלחמת הפרים בספרד, כדי לגרות בם את כל היצרים של התוקפנים. וכך שמר על היצרים הללו, שיהיו תמיד רותחים, ובעליהם היו – תחת הדגל של האנטישמיות – לחיל החלוץ של הנציונל־סוציאליסטים. בלי האנטישמיות אי־אפשר היה לחולל “טור חמישי, ובלי “הטור החמישי” היה בלתי אפשרי הנצחון המהיר של היטלר באירופה. הכלל העתיק של: “פּלג ומשול” נוצל ע”י היטלר במסוה חדש והראה שוב את יעילותו. היטלר מודה בזה בגלוי לב. הוא אמר לרוישנינג (רוישנינג, שיחות עם היטלר, ניו־יורק, 1940 ע. 222): “תעמולה אנטישמית, היא אמצעי שאין לוותר עליו לשם התפשטות היאבקותנו המדינית בכל הארצות. אם לא היו קיימים יהודים, היינו צריכים להמציאם. אנו זקוקים לאויב הנראה לעין, ולא לאויב נסתר”. מציין הדבר, שיפן שבה בין אוכלוסיה של מאה מיליון יש רק איזה אלפים יהודים, שנכנסו רק בעשרים שנה האחרונות ואין להם עדיין כל קשר עם החיים התרבותיים של היפנים, ראתה בממשלה בכל זאת לנכון בחודש אבגוסט 1942 לחקות כעבד משועבד את הדוגמה הגרמנית. בהשתמשה בנימוק, שהיהודים הם האויבים “הנצחיים” של יפן, הנהיגה ממשלת יפן חוקי הפליה לגבי היהודים, ולא שכחה להחרים את רכושם.

המלחמה של הנציונל־סוציאליסטים לשלטון העולם ומלחמתם האכזרית נגד היהודים, הם שני ענפים של אותו העץ, ששמו תוקפנות. אין הענף הראשון יכול לגדול בלעדי השני. שניהם ימשיכו את קיומם יחד, או שניהם, אנו מאמינים, יסופו יחד בנצחון המעצמות הדימוקרטיות.

פרק רביעי: האנטישמיות כמניעה להתבוללות היהודים    🔗

1. ההתבוללות של קיבוץ מיעוט – הופעה חברתית כללית

להאנטישמיות היתה נשמטת הקרקע מתחתיה, אילו הופיעו היהודים, לא כקיבוץ זר, אלא היוו חלק שאין לתת בו סימני־היכר, המבשילים בינו ובין הקיבוץ השולט, אשר בתוכו הם חיים. הדרך לכך היא ההתבוללות. היא מופיעה בחיי העמים בכל מקום, שקיבוץ חזק וקיבוץ חלש חיים אחד על יד חברו וההשתייכות לקבוץ האחד או השני אינה ניכרת באופן בולט ע“י סימנים חיצוניים (כמו, למשל, צבע העור). הקיבוץ החלש מקווה, שע”י התבוללות, היינו ע"י רכישת השפה, התלבושת, נימוסי־החיים וגם של המושגים המשפטיים והמוסריים. יחשב על הקיבוץ החזק ויהנה כמוהו מיתרונות עמדתו. דוגמה מיוחדת של התבוללות יש לנו באפנה, ששלטונה על ההמון מתברר בזה, שהשכבות הנמוכות מחקות בתלבושת את השכבות העליונות ועל ידי זה הן מרגישות את עצמן קרובות ודומות יותר לאלה האחרונות.

ההתבוללות תלויה רק במידה קטנה ברצונו החפשי של חברי המיעוט. ביחס גדול יותר כופים אותה עליהם תנאי הסביבה. למשל: השאלה, איזו שפה האדם מדבר, אינה תלויה ברצונו, רק בזה, איזו שפה (ואיזה מבטא) הוא שומע בסביבתו מילדותו; לשפה יש חשיבות מכרעת על כל התפתחותו הרוחנית לאחר כך, כי היא קובעת את צורת מחשבתו ומכריעה במידה מרובה, איזו ספרים הוא קורא ואיזו ידיעות הוא רוכש לו. אף השאלה, לאיזה בית־ספר הילד נכנס ומה שהוא לומד שם, אינה נפתרת על ידו, כי אם על ידי הוריו ועל ידי השלטונות הקובעים את תכנית הלמודים. וגם התנהגותו של האדם בחיים היום־יומיים ונימוסיו ביחסיו עם אנשים נרכשים על־פי הרוב כבר בילדותו על־ידי חקוי דרכיהם של מחנכיו ושל סביבתו. ההתבוללות דומה למימיקרי של בעלי־חיים ידועים, שאצלם היא מופיעה לא בתור דבר שברצון ובמגמה, כי בתור תגובה אינסטינקטיבית להשפעת חוץ.

והואיל וההתבוללות אינה בעיקר תוצאה של הרצון החפשי של האדם, כי אם היא יותר בבחינת גורל משתלט, לפיכך אין זה מן הנכון לגנות את חבריה או להלחם בגללה. אפשר רק לקבעה כעובדה.

ההתבוללות, המתחילה אצל היהודים בצורה של “התבוללות תרבותית” ברכישת השפה, ההשכלה, התלבושת ונימוסים של רוב האוכלוסיה ובמקרים רבים מגיעה, בקצב פחות או יותר מהיר, להמרת הדת ולנשואי־תערובת עם הרוב הלא־יהודי – היתה חזון נפרץ בקורות היהודים לאחר חורבן ממלכתם, והיא היא שהעבירה בתקופות מסוימות חלקים גדולים של היהודים למחנה הלא־יהודי. ההתבוללות נחוצה ליהודים בחיים הכלכליים המודרניים לבטחון קיומם יותר מאשר לקיבוצי־מיעוט אחרים, מפני שהם אינם מייצרים בעצמם, כמו החקלאים, רוב מיצרכיהם החיוניים ואינם “מספיקים לעצמם” (אבטרקיים) כמוהם, כי אם כסוחרים מוכרחים הם בקניה כמו במכירה לעמוד בקשרי מסחר עם רוב האוכלוסיה, לכן מוכרחים הם לרכוש את שפה של הרוב, לכל הפחות באופן שטחי, ולהסתגל לנמוסיו ומנהגיו בחיים.

הנטיה להתבוללות נתגלתה אצל היהודים עוד בתקופה ההיליניסטית, כאשר יהודי ארץ ישראל באו במגע עם התרבות היונית השולטת אז. נטיה זו נתחזקה ביחוד בגולה, כאשר אצל העמים השכנים, שבתחלת ימי הבינים, היינו בראשית בוא היהודים לאירופה, היו נמוכים הרבה מהם בתרבות, עלה אחר־כך המצב התרבותי. כשם שבתחומי ההשפעה של התרבות הערבית הגבוהה במאות השנים מן השמינית עד הארבע־עשרה לספירה סיגלו היהודים לעצמם באפריקה הצפונית ובספרד את השפה הערבית והשתתפו בהתפתחותה של התרבות הערבית, כך, לאחרי כיבוש ספרד הערבית ע"י הנוצרים מקאסטיליה, שקדו בחריצות על הספרות הספרדית והמדעים הספרדיים יחד עם האוכלוסיה הנוצרית והשתמשו כמוהם בשפה הספרדית (קסטיליאנית) בדיבור ובספרות. הרבה יהודים עברו באותה תקופה לדת הנוצרית.

בגרמניה, באותה התקופה שהיו מכובדי עם בחברה כסוחרים זרים ממדרגה גבוהה, ז.א. במאות השנים מהשמינית עד האחת־עשרה לספירה, סיגלו להם את השפה הגרמנית בצורה המדוברת אז, היינו של “מיטל־הוכדויטש”. הם החזיקו בשפה זו בגרמניה עצמה (וכן גם בארץ מגוריהם שלאחר־כך, בפולין), גם כאשר ירדו מעמדתם החברתית הגבוהה וכאשר נכלאו בגיטאות ונותקו הקשרים התרבותיים ביניהם ובין הסביבה הנוצרית. אמנם אז הכניסו לתוך ה“מיטל־הוכדויטש” מלים עבריות ושינו אותו לדיאלקט מיוחד. ה“יודישדויטש” או ה“אידיש”.

2. השגשוג המהיר של ההתבוללות היהודית באירופה המערבית והמרכזית אחרי האמנציפציה

כאשר המהפכה הצרפתית פתחה את שערי הגיטאות, ורוח הסבלנות וההשכלה זרם ברחבי אירופה המערבית והמרכזית, החליפו היהודים בארצות אלו את שפתם (אידיש), תלבשתם וחנוכם ב“חדרים” בשפתה של הסביבה, בתלבשתה וחנוכה. ה“אידיש”, שכל היהודים בגרמניה השתמשו בו עוד הרבה שנים במאה השמונה עשרה בדיבור ובכתב, נעלם אחר מאה שנים לגמרי מתוך שימושם. הם נכנסו במספר רב לתוך האוניברסיטאות עבדו אחר כך בתוך רופאים, עורכי־דין, מהנדסים, וכן גם בשדות האמנות והמדעים. רבים מהיהודים לא הסתפקו בהתבוללות התרבותית, אלא עזבו גם את דתם, התחתנו בנוצרים ומסרו את ילדיהם לשמד. טמיעתם השלמה בשלשת השלבים האלה (התבוללות תרבותית, התנצרות ונשואי־תערובת) היתה קרובה להגמר לפני הופעתו של היטלר ויחד עם ירידת הילודה אצלם הביאה לידי כך, שמספר היהודים, שהיו מלפני דורות תושבי אירופה המערבית והמרכזית, היה פוחת והולך בקביעות.

קנה־מדה טוב בשביל ההתגברות המתמדת של ההתבוללות באותו הזמן אנחנו מוצאים בעליה המתמדת של האחוזים בנשואי־תערובת בין היהודים בגרמניה עד השתלטותו של היטלר בשנת 1933 ובהונגריה (ראה הטבלא הבאה). בשנת 1933 התחתנו בנוצרים 28.03% של יהודים מתחתנים. רק בשנת 1934 באה בגרמניה ירידה באחוזים וע"י חוקי נירנברג מסתיו שנת 1935 נעשו נשואי־תערובת אי־אפשריים לגמרי. יש לזכור, שהאחוזים בטבלא 1 אינם מכילים את מספר כל נשואי־התערובת, כי במקרים רבים, שאי־אפשר לקבוע מספרם, המיר הצד האחד את דתו לפני הנשואים בדתו של הצד השני, ונשואים כאלה לא נרשמו כנשואי־תערובת, אף על פי שבמובן שלנו יש בזה “קוֹנוּבּיוּם” (נשואי־תערובת) בין יהודים ובין עם־הרוב.

טבלא 1

מכל מאה (100) יהודים מתחתנים התחתנו בנוצרים

3. התוצאות של איחור האמנציפציה אצל יהודי אירופה המזרחית

הקצב המהיר של התבוללות היהודים באירופה המערבית והמרכזית התאים עם מה שהגידו מראש לוחמי האמנציפציה היהודית בתקופת המהפכה הצרפתית ובתקופת הליברליות במחצית השניה של המאה התשע־עשרה: היינו, כי היהודים יסתלקו אחרי האימנציפציה מסגולותיהם המיוחדות ועל ידי כך יפשטו מעליהם גם את אופי הזרות אשר להם, ועל ידי נשואי־תערובת יתערבו לגמרי באוכלוסית הרוב. אלא שבנקודה חשובה אחת שגו המתנבאים האלה: הם האמינו, שבעקבות ארצות המערב ירכשו היהודים מיד גם בכל העולם שויון זכויות מלא. למעשה הגיעו ההמונים הגדולים של היהודים, שחיו באירופא המזרחית, בעיקר ברוסיה הצארית (וכן בפולין) לשוויון זכויות רק במהפכת 1917, היינו בערך באיחור מאה שנים ליהודי אירופה המערבית והמרכזית ובארצות שמעבר לים. ע"י ההפליה המדינית והאזרחית באירופה המזרחית נשארו היהודים נבדלים מהנוצרים במובן החברתי. הכתם הפוליטי גרם שנחשבו “לבלתי ראויים לחברה”. התקרבות היהודים אל הנוצרים וההתבוללות התנהלו באופן זה בכבדות מאד ורק אצל מעטים התגשמו בשלימות. הרוב הגדול של היהודים המשיכו לחיות לפי מסורתם ובשפתם (אידיש).

מהיהודים שבאירופה המזרחית, החל משנת 1880, היגרו ארבעה מיליונות, ז. א. כשליש של מספר היהודים בעולם, לארצות אירופה המערבית והמרכזית ולארצות מעבר לים, מקומות שבהם נהנו היהודים משויון פוליטיות. כאן היוו בדור הראשון שכבה חברתית שונה מהשכבה המקומית מקדמת דנא של היהודים, שכבר הגיעו למדרגה גבוהה של התבוללות. אכן בדור השני והשלישי נכנעו לאט גם הבאים ממזרח אירופה לגורל ההתבוללות, וכן אמנם טושטשה המחיצה המפרידה בין שתי השכבות היהודיות. ברם, בתמונה הכללית – כתוצאה מקוצר הזמן, שבו פעלה ההתבוללות על השכבה החדשה – בלטו עתה שרטוטים זרים הרבה יותר מאשר בתמונה הקודמת של היהודים המקומיים. המהגרים האיטו את קצב ההתבוללות של כללות היהודים במדינה, ומובן שהשפעה זו גברה יותר במדה שמספר המהגרים היה גדול יותר ביחס למספר היהודים המקומיים.

אלמלי יצאה לפועל האימנציפציה של היהודים באירופה המזרחית בתקופת התגשמותה באירופה המערבית והמרכזית, לא היו הם נופלים כמעט בהתבוללותם מהיהודים המערביים והמרכזיים. לכל היותר היה קיים הפרש מסוים בקצב ההתבוללות, מכיון שהתרבות הגבוהה יותר של הנוצרים באירופה המערבית והמרכזית היתה מושכת יותר ודוחפת יותר להתבוללות מאשר התרבות הנמוכה של עמי אירופה המזרחית. מצד השני, אילמלא היגרו מיליוני יהודים ממזרח למערב, היה תהליך התבוללות היהודים במערב ובמרכז אירופה מתקדם הרבה יותר בזמן שלפני היטלר, ודאי עד כדי סילוק גמור של הזרות של היהודים בארצות האלה והיו ברובם נבלעים בסביבתם, ובכל אופן מוכנים ומזומנים לכך.

הוכחה בשביל הקשר ההדוק שבין שוויון הזכויות הפוליטי ובין ההתבוללות יש לנו ברוסיה הסוביטית. בימי הצארים ורדיפות היהודים היוו היהודים ברוסיה את המבצר החזק ביותר לשמירת התרבות היהודית המסורתית. עוד לפני הספירה הכללית של אוכלוסית רוסיה בשנת 1897 הצהירו 96.9% של כל היהודים את האידיש כשפתם המדוברת. תמונה זו נשתנתה במהירות אחרי האימנציפציה של 1917. במפקד הכללי בשנת 1926 ירד אחוז דוברי אידיש בין יהודי רוסיה הלבנה ל־90.1%, באוקראינה ל־76.1%, וברוסיה המרכזית, ששמה היגרו משנת 1917 במספר רב, אפילו ל־48.4%. יציאות מלאומיות היהודית ללאומיות הרוסית היו מרובות, ונשואי־תערובת, שלפני 1917 לא היו ידועות כלל, היוו כבר בשנות 1924־1926 6.8% מכל מתחתנים יהודיים (גברים ונשים), וברוסיה המרכזית (הגדולה) אפילו 25%.

דומה למצב שברוסיה הצארית היה המצב ברומניה ובגליציה, שבהן חיו לפני המלחמה העולמית הראשונה יותר ממיליון יהודים. אמנם ברומניה הובטח ליהודים ע“י החוזה הברליני משנת 1878 שוויון זכויות מדיני ואזרחי. אלא שהבטחה זו נשארה על גבי הנייר. הממשלה הפרה אותה בכל אשר יכלה, ורוב היהודים נשארו שם אזרחים ממדרגה שניה. בגליציה קבלו היהודים בשנת 1867 שויון זכויות והשליטים, האצילים־הפולנים, ה”שלכטה", הובילום בימי בחירות כצאן להצבעה, אבל במובן החברתי והמדיני נחסם הדרך לפניהם. במובן הכלכלי מצבם היה בכל רע, ולא יכלו לכלכל בתי ספר מודרניים ולספק צרכים תרבותיים אחרים, כשם שההפליה החוקית שברוסיה הצארית הכבידה והפריעה להתבוללות, כן עשתה זאת ברומניה ובגליציה המדיניות האדמיניסטרטיבית של הממשלה.

4. חשיבות של ההבדל בדת

ערך ההבדל בדת בנוגע לתהליך ההתבוללות מהו? האפשרית היא התבוללות היהודים וקליטתם בתוך אוכלוסית הרוב גם בלי עזיבתם את דתם הם? או היכולים הם להשיג את טמיעתם השלימה בתוך הרוב רק בתנאי, שכשם שהם מסגלים להם את שאר מנהגי החיים של הרוב, כן גם ימירו את דתם בדתו?

התשובה תלויה בזה, מה חשיבות נודעת בקבוצת הרוב לזיקה הדתית ביחס להתלכדות הפנימית של האוכלוסיה וביחס להתבדלותה מקבוצות דתיות אחרות. בימי הבינים השתלטה הדת על כל החיים התרבותיים של האומות עד כדי כך, שלכל הקשרים האחרים, המאחדים את הברית לצבור אחד, לא היה ערך רב. מזיגת שתי קבוצות נבדלות בדתיהן במסגרת אחת, תוך כדי קיום ההבדל הדתי שביניהן, נראתה לבלתי אפשרית. ה“מינים” נרדפו רדיפת דמים, כמו למשל האלביגינזים. לעומת זה הספיק השוויון בדת להשכיח כל הבדלים תרבותיים אחרים. בתוך האיסלאם שולט המצב הזה גם היום.

בתקופות הרדיפות בימי הבינים, שהסתמכו לשם הצדקתן על ה“אפיקורסות” של היהודים, אף־על־פי שלעתים תכופות הן היו לאמתו של דבר תוצאה מההתחרות הכלכלית, יכלו היהודים להציל את עצמם מהרדיפות ע“י המרת הדת. בקבלו את הנצרות נחשב היהודי בו ברגע ע”י הכנסיה הנוצרית וע“י דעת הקהל לבריה חדשה (היו אומרים “אדם” חדש) ומיד נתקבל בזרועות פתוחות ונהנה מכל זכויות הנוצרים. הוא נכנס לתוך ה”קונובּיום" (נשואי תערובת) עם נוצרים. מומרים רבים הגיעו לשלבים עליונים במשרות הכנסיה. היהודים שבאו במשך המאה הט“ז והי”ז לאמריקה הדרומית, בין שהיו כבר נוצרים בהגיעם שמה (“אנוסים”) או שקבלו את הנצרות אחרי בואם שמה, היו מכובדים מאד בעיני הבריות ונתערבו לגמרי בתוך הכובשים הספרדיים או הפורטוגליים. בכמה משפחות אצילות שבארצות אלו, ממש כמו בספרד, נשמר עד היום איזה זכר קלוש של המוצא היהודי. בבית הקברות הנוצרי בבואנס אירס מראה מצבה אחת יחד עם הצלב גם תמונה של מנורה בת שבעת הקנים.

בתקופה הליברלית של המאה הי“ט העניקו הנוצרים ליהודים את שוויון הזכויות, בלי לדרוש מהם כניסה לתוך הכנסיה השולטת. אמנם דרשו מהם שיסתלקו מסגולותיהם המיוחדות, אך הסבלנות הדתית והאדישות הדתית, ששלטו באותה תקופת ההשכלה בדעת הצבור, נתנה ליהודים את החופש להחזיק גם הלאה בדתם, בלי לגרוע מאומה מזכויותיהם והם נהיו ל”אזרחי בני דת משה". היה זו חזיון מקביל לסבלנות לגבי קתולים באוכלוסיה שרובה פרוטסטנטים או לגבי פרוטסטנטים באוכלוסיה שרובה קתולים. אמנם בין היהודים היו לא מעטים, שבשאיפתם להסתלק מסגולותיהם המיוחדות, שהבדילו ביניהם ובין הנוצרים, לא נרתעו גם מפני הצעד האחרון וקיבלו את הנצרות, כמו למשל אביו של דיזרעאלי באנגליה. כמה מהם בחרו מתוך פקפוקי־מצפון בדרך עקיפין, בעברם לא לעדת הנוצרים, כי אם לעדת “בני בלי דת”, או שהם בעצמם נשארו אמנם בחיק הדת היהודית, אבל את ילדיהם הטבילו לנצרות מיד לאחרי לידתם. גם בחוגים נוצריים ראו בהמרת הדת, כמימרת הינריך הינה, מעין “כרטיס כניסה לתוך התרבות האירופית”, היינו מעין בטוי רציני של רצון היהודי להסתלק מכל מה שמפריד ומפריע מלהתמזג בעם המדינה. סיכויי המומר להתקבל בחברה ולמשרות הממשלה היו, בימי הקיסרות בגרמניה עד למלחמה העולמית הראשונה, טובים יותר מאשר בשביל יהודי שלא המיר את דתו. בכל זאת עלו במקרים בודדים גם יהודים שלא המירו את דתם למשרות הגבוהות ביותר, כמו, למשל, ליאון בלום למשרת ראש המיניסטריום בצרפת, לוצטו ואוטולנגהי באיטליה, הורבלישה באנגליה, הנרי מורגנטוי בארצות הברית, וולטר רטנוי בגרמניה.

בין העמים הנוצריים יש כיום כאלה, שאצלם הדת היא בעלת חשיבות יתירה, הן בחיים הצבוריים, הן בחיים הפרטיים, ויש גם כאלה, שבהם האוכלוסיה אדישה לגבי הדת, או גם, כמו ברוסיה הסוביטית, היא עויינת את הדת. אצל הראשונים יש לחשוב את המרת הדת לחוליה אחרונה בתהליך ההתבוללות, בין האחרונים אפשר לוותר עליה, ביחוד בתוך עמים, שבהם אין כנסיה נוצרית אחת חזקה ביותר, כי אם הרבה כתות דתיות המתחרות אחת בחברתה, ובאופן זה ההבדל הדתי בין היהודים ובין אוכלוסית הרוב בולט פחות בחיי החברה.

5. קונוביום (נשואי־תערובת).

התהליך לטמיעה בתוך אוכלוסית הרוב עובר דרך הקונביום. אולם, הקונביום הוא אפשרי, חוץ ממקרים בודדים, רק בתנאי, ששני הצדדים עומדים ביחסים חברתיים כשווה בשווה במובן הזכויות, והרוב השולט אינו רואה בנשואין ממין זה “שידוך שאינו הגון”. ברומי העתיק היתה הענקת הזכות לקומרציום (יחסי מסחר) וקונוביום לקבוצה זרה שווה בהוראתה לקבלת הקבוצה הזרה לתוך ברית באומה, הזכות לקומרציום נתנה לבני הקבוצה הזרה בחיים הכלכליים זכויות שוות עם הרומאים עצמם. זכות הקונוביום פירושה, שצד הזוג שנבחר מהקבוצה הזרה היה שווה בערכו לצד הרומאי שבזוג והילדים היו שווים בזכויותיהם במובן הפוליטי ובעסקי ירושה לגמרי לילדים רומיים.

העובדה הבאה שופכת אור על החשיבות הנודעת לקונוביום בנוגע לטמיעתה של קבוצת המיעוט. נפוליון, לפני העניקו שוויון זכויות ליהודי צרפת, הציג לאספת הרבנים (“סנהדרין”), שנקראה על ידו, את השאלה: “המותר ליהודיה להתחתן בנוצרי, או ליהודי להתחתן בנערה נוצרית?”. השאלה הזאת עוררה וויכוח חם, ה“סנהדרין” הגיעה לבסוף לידי מסקנה, שהנשואין האסורים בהחלט היו רק הנשואין עם עמי כנען (דברים, ז‘, ג’). אך נשואין בין יהודים לנוצרים ודאי שאי־אפשר שיסתדרו על ידי כהן דת יהודי, אבל מחוץ לזה אין שום מעצור. למעשה נתפשטו נשואי־התערובת בכל הארצות, שבהן הוצא לפועל שווי זכויות של היהודים, בדומה לקצב ההתבוללות התרבותית. כך התפתחו הדברים בשורה הראשונה בין היהודים המקומיים בצרפת, באיטליה, בבריטניה הגדולה, באוסטריה, בהונגריה, בארצות סקנדינביה ובארצות הברית. כאן, בארצות הברית, היה אחוז נשואי־התערובת בין יהודים מתחתנים גדול לפני בוא הזרם הגדול של מהגרים יהודים מאירופה המזרחית. בקופנהגן היה שיעור האחוז בשנות 1900 עד 1905 – 31.8%, בטריאסטה בשנת 1927 אפילו 56.1%. באיטליה היו בערך בשנת 1920 נשואי־תערובת והעברת הילדים לדת הנוצרית מהדברים הרגילים והשכיחים כל כך, עד שקהלות יהודיות עתיקות עמדו על סף הגויעה. בפרוסיה ואי־אלו מדינות אחרות הותרו נשואי־תערובת ע"י החוק רק בשנת 1876 (לפני כן היו מותרות רק בדרך עקיפין, באופן שלפני החתונה קבל הצד האחד את דתו של הצד השני). בעשרים וחמש שנים הראשונות אחרי האישור החוקי של נשואי־תערובת עלה שיעור אחוז ההתחתנות של יהודים ויהודיות בנוצרים, רק לאט לאט, היינו בפרוסיה, למשל:

מאותו הזמן עלה שיעור האחוזים עוד בהרבה יותר, כמו שזה נראה בעמוד 30⁶. בברלין הגיעו האחוזים ל־27.8%. בהמבורג בשנת 1932 התחתן שליש מלא של מתחתנים יהודים בנוצרים או נוצריות. הילדים מנשואין כאלה נפלו ברובם בחלקה של הדת הנוצרית (עד 90%) ונבלעו בחברה הלא־יהודית.

התרבות מספר נשואי התערובת בארצות, שבהן נהנו היהודים משוויון־זכויות ויכלו להתבולל, מוכיח, שאין במציאות שום דחיה אינסטינקטיבית ביחסי־מין בין יהודים ובין סביבתם הלא־יהודית. להפך, הנדירות או השכיחות של נשואי־תערובת תלויות יותר בגורמים חברתיים. זה אפשר לראות גם בעובדה, שבאירופה המערבית והמרכזית ובארצות־הברית נשואין של יהודים מקומיים מקדמת דנא עם יהודים מהגרים מאירופה המזרחית, שעמדו בדרגא חברתית נמוכה יותר, כמעט שלא נתקיימו לגמרי בדור הראשון, ורק אחרי שההתבוללות של המהגרים גדלה, והעמדה החברתית שלהם שופרה, נעשו נשואין כאלה בדור השני והשלישי שכיחים ורגילים יותר. כל מה שהיהודים מרבים כשווי־זכויות לעמוד ביחסי־חברה עם נוצרים, הולכים ומתרבים גם יחסים כאלה, המובילים לנשואין. במקום שהיהודי או היהודיה אינם מתאימים להתקבל לחברה הנוצרית, שם אינם נחשבים לשווי־ערך גם בעניני נשואין, ונשואי־תערובת כאלה נראים כ“שידוך בלתי הגון” ונעשים ליוצאים מן הכלל. שוויון־זכויות והגברת ההתבוללות התרבותית מביאים אתם גם רבוי הקונוביום.

רק היטלר, באסרו את נשואי־התערובת ע"י חוקי נירנברג משנת 1935, ובהתיחסו אל צאצאים מנשואי תערובת שקדמו לאותו הזמן כמו אל יהודים, הפסיק את התהליך של ההתמזגות.

6. חוקי נירנברג

הנציונל־סוציאליסטים התאמצו בגרמניה וברוב הארצות שנכבשו על ידם לחסום בפני היהודים כל הדרכים, שיכולים להביא לטמיעתם בתוך הסביבה: הם הפסיקו לא רק את הקונוביום, כי אם גם את ההתבוללות התרבותית ואת המרת הדת. ההתבוללות התרבותית נעשתה בלתי אפשרית ע“י הוצאת כל ילדי ישראל מבתי הספר הכלליים ומאיגודים ספורטיביים והרחקתם מכל פעולה תרבותית, ופשיטא שהחרימו את היהודים מכל יחסים חברתיים. הטבילה הנוצרית פסקה מעתה להיות כרטיס־כניסה לתוך התרבות האירופית, הואיל וחוקי נירנברג העמידו את המומרים וצאצאיהם במצב שווה עם יהודים שלא המירו את דתם. נשואי־תערובת נאסרו לגמרי ע”י החוקים האלה ועל יחסי מין בלתי־חוקיים בין יהודים ו“אריים” הוטלו עונשים חמורים בתור “חלול הגזע” (רסנשנדה).

לפי התחיקה הנאצית נחשב ליהודי כל מי שהוריו או שלשה מסביו ומסבותיו היו יהודים, אפילו אם הוא בעצמו התנצר. הנציונל־סוציאליסטים, שהצהירו כי מלחמתם ערוכה נגד היהודים לא כבעלי דת אחרת, אלא כבני גזע זר, השתמשו בהנחה, שבני דת ישראל בדור האחרון או שלפני האחרון השתייכו לגזע היהודי, לאמור: שבשלשלת בלתי פוסקת מוצאם מיהודים, שבאו מן המזרח לאירופה. הם התעלמו מן העובדה, שבמשך אלפיים השנים האחרונות התערבו היהודים בעמים רבים מגזעים שונים. בתוקף התחיקה הנאצית נלקחה מהיהודים כל דרך להמלט: יהודי נשאר יהודי לעולם ועד. התחיקה הזאת נתנה תמיד אוביקט ליצרם התוקפני וסממן המחזק את הערצתם העצמית.

בארצות אחדות סרבו האוכלוסים למלא אחרי הסיסמות והפקודות של המפלגה הנאצית ולהפסיק את היחסים עם היהודים. מדנמרק, הולנד, צרפת, איטליה, בולגריה, נודעו הרבה מקרים, שבהם המשיכו הנוצרים, בגלוי או בסתר, ביחסי ידידות עם יהודים, ויש שהשתדלו אפילו לעזור להם ולהצילם מעינויים, גירושים ורעב, אך שלטונות הנאצים והגיסטאפו בראשם הצליחו לדכא את רחשי־ההומניות האלה בכל חומר הטירור שלהם.

לא הועיל כלום, שהאפיפיור והרבה בעלי עמדות גבוהות שבכנסיה פנו לשלטונות הנאצים בהפצרות נגד התנהגותם לגבי היהודים. בשום נקודה במדיניותו אין היטלר מסרב כל כך לשמוע טענות והפצרות כמו בבעיה היהודית. נדמה, שע"י איזה רגש־מסתורין הוא רואה בהמשכת מלחמתו נגד היהודים את היסוד לכל מדיניותו ואת הערובה להתמדת הצלחתו. הנאצים סבורים, שהם היו כורתים את הענף, שעליו הם יושבים, אם היו מוותרים על המלחמה נגד היהודים. הם זקוקים לה לשם אש־תמיד על מזבחם. כל עוד שהם שולטים בגרמניה, אין לחשוב על שנוי המדיניות לגבי היהודים.

פרק חמישי: האם תסוף האנטישמיות?    🔗

אצל הרבה יהודים ולא־יהודים רווחת ההשקפה, שעם נצחון המדינות הדימוקרטיות על גרמניה הנציונל־סוציאליסטית תיעלם האנטישמיות מן העולם. דעה זו נכונה היא ביחס לאנטישמיות הגזעית, המשתוללת, ממטבע שטבע היטלר. היא באה לעולם בן־לילה ע"י הנציונל־סוציאליסטים כאמצעי לתעמולתם, והיא תפסק בה בשעה, כאשר תיפסק אפשרות היאבקותם של הנציונל־סוציאליסטים להתפשטות ממשלתם. ובהעלם האנטישמיות הגזעית של הנציונל־סוציאליסטים בגרמניה תישמט גם הקרקע מתחת לשתיליה בארצות אחרות, כמו הפשיזם של אוסבלד מוזלי באנגליה, או התעמולה של “הטור החמישי” ביבשת אירופה, בארצות הברית ובאמריקה הדרומית, והם יבלו ויגוועו.

ברם אם גם האנטישמיות הגזעית של הנציונל־סוציאליסטים תגוז ותחלוף, אין זאת אומרת, שהאנטישמיות בכלל תחדל ותיפסק, ושהיהודים יוחזרו בגרמניה ובארצות המשועבדות לה לזכויותיהם ולעמדותיהם הכלכליות הקודמות. השנאה ליהודים היתה קיימת גם לפני היטלר ויש לה כל הסיכויים להמשיך ולהתקיים באותה המידה, שיש בין העמים יחידים בעלי אינסטינקטים של שנאה ותוקפנות ושיש לדימגוגיה האפשרות לגרות את היצרים האלה ולהפנות את השנאה כלפי היהודים.

הסופר האנגלי הרולד ניקולסון, שאין לו לא חבה ולא טינה כלפי היהודים, כתב ב“ספקטטור” הלונדוני מיום 16 ליאנואר 1942: “אני מפחד תמיד מפני האנטישמיות, כי היא מחלה מדבקת, שיכולה להתפשט בארצות־הברית, או אפילו באנגליה”. לא צריך לחשוב על הגידולים האיומים, שהביאה האנטישמיות ההיטלרית בתנאים הבלתי רגילים של גרמניה שלאחרי המלחמה העולמית הראשונה. אולם יתכן, כי האנטישמיות תמשיך את קיומה בצורות, שבהן היתה קיימת לפני היטלר, היינו:

א) בתור אנטישמיות דתית, כאשר התקיימה בימי־הבינים. היא קיימת במדה מסויימת עוד כיום כתוצאה מקנאות דתית באי־אלו ארצות קתוליות באמריקה הדרומית ובארצות מושלימיות, ולפעמים עלולה לגרום פרעות דמים ביהודים, שאמנם הן נמשכות רק זמן קצר.

ב) בתור אנטישמיות כלכלית. היא מתפתחת במדינות בעלות משטר כלכלי קפיטליסטי, שבהן חלק מן האוכלוסיה, המתכונן לעבור מחקלאות ואומנויות למסחר, לתעשיה ולמקצועות חפשיים, נאבק קשה עם יהודים, שהם מנוסים וחרוצים בכל המקצועות האלה. בפולין, למשל, הביאה ההתחרות הזאת עוד לפני היטלר, על אף שוויון הזכויות החוקי, לפעולות אדמיניסטרטיביות נגד היהודים ולצעדים מסוגים אחרים, כגון חרם כלכלי על עסקים יהודיים, כדי לצמצם לטובת האינטרסים של הנוצרים, את חופש הפעולה של היהודים בשדה־הכלכלה. ברוסיה, שבה לפני המהפכה הבולשביסטית שלטה הצורה הכלכלית של האנטישמיות, היא נעלמה אחרי התבצרות המשטר הקומוניסטי, הואיל ובמשטר זה אין מקום להתחרות חפשית.

ג) בתור אנטישמיות מעמדית של “האוחזים ביד”, של כל אלה, שעל יסוד מוצאם או של חזקה הם מחזיקים בידיהם עמדות פוליטיות וכלכליות טובות או שואפים להשיג עמדות כאלה, והם חוששים שיפסידו אותן בגלל חריצותם של היהודים. לסוג זה שייכת לא רק האנטישמיות של השכבות בעלות זכויות יתרות באותן המדינות, שבהן יש עוד שיור־מה של משטר פיאודלי, כי אם גם רגש הדחיה של חלק האוכלוסיה המקומית מקדמת דנא נגד “חדשים מקרוב באו”, בעלי הסתערות כלכלית חזקה עם דרישות צנועות יותר בחיים. בהרבה ארצות הגירה זהו הנימוק, שהכניסה למהגרים יהודיים הוגבלה או נאסרה לגמרי.

ד) האנטישמיות של השעיר לעזאזל. היא משמשת בידי ממשלות, או בידי מעמדות בעלי זכויות יתרות, או בידי מפלגות פוליטיות אמצעי להטיל על היהודים את רוגז העם על קלקולים מדיניים וכלכליים ולעשותם אחראים לקלקולים האלה. ממשלת הצאר הרוסי היתה מומחית בסוג זה של אנטישמיות, שמצאה לעתים פורקן בפוגרומים. אך גם ממשלות אחרות ומפלגות שונות השתמשו בהצלחה במכשיר זה, כדי לעשות נפשות למטרותיהן. הסוג הזה הוא הדומה ביותר לאנטישמיותו של היטלר.

כשם שאין זה תפקידו של דור אחד, אלא של דורות מרובים, להעביר את המלחמה מן העולם, כן אפשר להתגבר גם על האנטישמיות רק במשך הזמן. הדרך לזה היא הקמת סכר בפני היצר התוקפני של העמים, בין ע“י ייסוד חבר לאומים חזק, אשר יכתים כפשע חמור ויעניש בעד כל מלחמת התקפה וכל אלימות כלפי מיעוטים, בין ע”י הרחבת מעגל הסמפתיה האנושית, המקיף כיום רק את בני עמו של האדם, ואולי יקיף לעתיד לבוא איגודי־עמים גדולים, ואולי גם את כל האנושיות כלה. אנו תקוה, שההתפתחות תלך בכוון זה, ואין איש בעולם שיכול להגיד מראש, מתי ובאיזה אופן יקום ההסדר הזה של העולם ללא־מלחמה.

עד לאותו “תור הזהב” של האנושיות, שיכול להיות קרוב או רחוק, עלינו להתחשב בארצות השלטון הנאצי עם האפשרות, שבתקופת־המעבר ימשיכו להתקיים “זרות” היהודים והניגוד אליהם.

ברוסיה הסוביטית אסורה ההסתה נגד היהודים (כמו נגד כל קבוצת־עם אחרת) כדין פשע פלילי. החוק הזה נקבע הן בסעיף 123 של החוקה של ברית הסוביטים, הן בחוק הפלילי שלה, ובתי הדין מתנהגים על פיו בקפדנות ובכל חומר הדין. ודאי, הודות לחוק זה נעקרה אנטישמיות גלויה ברוסיה הסוביטית. חוקים דומים היו קיימים גם בארצות אחרות. נחוץ, שבעולם החדש, שיקום, אנו תקוה, אחרי הנצחון של מדינות הדימוקרטיה, יחד עם ביטול החוקים שהונהגו לרעת היהודים, יונהגו חוקים כאלה לפי תכנית אחידה בכל הארצות ושעל הגשמתם יפקח באופן נאות חבר הלאומים החדש. לא רק היהודים, אלא כל המדינות של עמים שוחרי החופש והשלום מעונינים בזה, שחומר השריפה, שהשתמשו בו הנאצים במלחמה הנוכחית, לא ישמש מכשיר לתבערה עולמית חדשה.

 

חלק שני: החזרת מעמדם של היהודים כיחידים    🔗

פרק ששי: היהודים שמצבם נהרס ע"י הנאצים    🔗

1. מספר היהודים הנפגעים והתנאים הסוציאליים שלהם

בסוף שנת 1938 היה מספר היהודים בכל העולם, בהתאם לתוצאות מפקדי עמים ואומדנות בנות־סמך, – 16,700,000⁷. בארבע השנים מראשית שנת 1939 עד סוף שנת 1942 היה שיעור אחוזי התמותה של היהודים בארצות אירופה, שסבלו במישרין מהמלחמה, לסיבת המחסור, הרדיפות ואבידות במלחמה, גבוה ביותר, בעוד שאחוזי הילודה ירדו למינימום שלא היה עוד כדוגמתו. בשנים שלפני המלחמה היה הריבוי השנתי של היהודים בכל העולם 130,000 בערך. בארבע השנים 1942־1939 בא, לסיבת האבידות היוצאות מן הכלל ולסיבת הילודה הירודה גרעון במקום הגידול⁸. קרוב לוודאי, שכיום מספר היהודים אינו עולה על 16,000,000.

התפוצה הטיריטוריאלית של היהודים נשתנתה בהרבה, החל משנת 1938, לא רק ע“י ההגירה של כמיליון יהודים מגרמניה ומארצות הכיבוש הגרמני לאנגליה, לרוסיה הסוביטית שלא נכבשה ולארצות מעבר לים, אלא גם ע”י נדידה פנימית שבאה מאונס או מרצון. התמורות החשובות ביותר הן:

א) גירוש היהודים מאוסטריה, מה“פרוטקטורט” בצ’כיה, מצרפת והולנד, לפולין, ביחוד לוורשה, לודז ולובלין. האוכלוסיה היהודית של וורשה, שבה כלאו הנאצים את היהודים בגיטו, עלתה ממספר 353,000 בראשית שנת 1931 למספר 530,000 ביום 1/9–1941.

ב) פינוי האוכלוסיה של 200,000 מבסרביה ושל 100,000 מבוקובינה לשטחי רוסיה הסוביטית שנכבשו ע"י הגרמנים.

ג) המנוסה ההמונית של היהודים, בשעת כיבוש פולין ושל חלקים מרוסיה ע"י הגרמנים, לארצות הבלתי־נכבשות של רוסיה, ביחוד לאוזבקיסטן (עם הערים טשקנט, בוכרה, סמרקנד), שלפני המלחמה ישבו שם 40,000 יהודים ועכשיו כמה מאות אלפים.

לפני שנקבע, כמה מששה עשר מיליונות היהודים במשך המלחמה הנוכחית סבלו במובן הכלכלי ע"י הריסת עמדותיהם בידי הנאצים, עד שגם אחרי נצחון בנות הברית ואחרי שיבת היהודים לזכויותיהם מלפני המלחמה יחסר להם בסיס כלכלי מספיק לקיומם בארצות מגוריהם, נעביר בסקירה, לשם השלמת התמונה, את מספר היהודים, שבמשך שנתיים הראשונות של המלחמה הזאת לא סבלו כמעט מאומה בעמדתם הכלכלית והפוליטית.

טבלא 2

מספר היהודים באמצע 1941 מחוץ לאזורי המלחמה

טבלא 3

מספר היהודים בסוף 1942 תחת שלטון גרמניה הנציונל־סוציאליסטית (איזור־הכיבוש הרוסי לא נכלל)

(המספרים בשתי הטבלאות השתנו בתכלית במשך שנות 1943 ו־1944 עקב מעשי ההשמדה של הנאצים. לפי אומדנות ירד מספר היהודים בארצות הכיבוש מ־8.3 מליון בשנת 1939 עד ל־3.5 מליון בסוף שנת 1943. במשך 1944 נמשכה הזועה וגרמה לחורבנם של מאות אלפי יהודים נוספים. המלבה"ד).

2. התנאים האנתרופולוגיים, התרבותיים והמקצועיים

המספר הזה של 4,500,000 אינו חטיבה אחידה, כי יש בו הבדלים במובן האנתרופולגי, התרבותי והמקצועי.

במובן האנתרופולוגי: בין היהודים של ביהם, יוגוסלביה, בולגריה, יוון, איטליה, צרפת, הולנד, וגם בגרמניה הדרומית קיים עוד זרם ניכר מדם יהודי ספרד. הם היגרו בעיקר אחרי הגירושים מספרד ופורטוגל בסוף המאה החמש עשרה דרך הים והיבשה לתורכיה, ששלטה אז גם בארצות הבלקן הנוצריות. ואולם קבוצות קטנות מהם נשארו בארצות־המעבר שהוזכרו או גם פנו ישר שמה מספרד. יהודי ספרד נפרדו משאר היהודים שבאירופה בזה שקלטו לתוכם באפריקה הצפונית ובספרד הרבה דם של איזור ים התיכון מערבים ומעמי אירופה הדרומית. לעומת זה לא התערב בהם דם סלבי ומונגולי, בעוד שיהודי אירופה המזרחית (באירופה המרכזית חיו עד סוף המאה השמונה עשרה רק יהודים מעטים), במקום דם איזור ים התיכון, קבלו לתוכם דם סלבי ומונגולי.

הבדל אחר במובן האנתרופולוגי נתהווה בזה, שמאז המאה התשע־עשרה כתוצאה מנשואי־תערובת באירופה המערבית, בגרמניה ובהונגריה התערבו היהודים בבני הגזעים של אירופה הצפונית ושל ההונגרים, בעוד שבין יהודי אירופה המזרחית נשואי־תערובת כמעט שלא היו קיימים.

במובן התרבותי: היהודים בגרמניה, ביהם, מורביה, איטליה, צרפת, הולנד ואפילו בחלקים של הונגריה וארצות הבלקן התבוללו מזמן האמנציפציה בשפה ותרבות בסביבתם הנוצרית, בעוד שהרוב הגדול של היהודים באירופה המזרחית, שהשיגו שוויון זכויות בזמן מאוחר בהרבה, נשאר נאמן למסורת בתרבות ובשפה (אידיש). הם גם שמרו במסירות על קניניהם הדתיים, בעוד שהקשר עם הדת אצל המתבוללים בשאר חלקי אירופה נתרופף יותר ויותר במשך הזמן. אחרי האימנציפציה של היהודים ברוסיה הסוביטית בשנת 1917 גבר גם כאן תהליך ההתבוללות, בתוקף רב יותר ברוסיה המרכזית (רוסיה הגדולה).

במובן המקצועי: יהודי אירופה המערבית והמרכזית, שהיו ברובם הגדול ביותר עד סוף המאה השמונה־עשרה רוכלים, סוחרים בחפצים משומשים, חנוונים זעירים, מלווים ברבית, ובחלק קטן גם בעלי־מלאכה (פחחים, זגגים, צורפים בזהב ובכסף; מפתחים בנחושת, חייטים, נגרים, פרוונים, אורגים), עלו מימות האימנציפציה למסחר הקמעוני הספציפי, בעיקר באריגים, הלבשה ומכולת, וכן למסחר הסיטוני ולבנקאות. הם אירגנו את ענף ההלבשה בצורה של בתי־מלאכה גדולים, והפכו לבעלי מפעלי תעשיה בענף החרושת. הרבה מהם עברו גם למקצועות חפשיים (רופאים, עורכי־דין, מהנדסים). בקשר עם זה הוטב מצבם הכלכלי באופן ניכר. הם נמנים ברובם הגדול על מעמד הבורגנים. לעומת זה היה באירופה המזרחית מספר החרשתנים והסוחרים הגדולים והקבלנים, שהרויחו סכומים גדולים בקבלנויות ממשלתיות, מצער מאד. הרוב הגדול הרויח בקושי מינימום של צרכי קיומו בתור סוחרים זעירים, מתווכים, אומנים ופועלים. הם נמנים ברובם על הפרולטריון, אם גם רבים מהם, בשאיפתם לסגל להם מקצוע עצמאי שלא להיות תלוי בנותן עבודה, מראים נטיות בורגניות.

הרבוי הטבעי, שהיה גדול ביותר אצל כל היהודים לרגלי הילודה הגבוהה עד אמצע המאה התשע־עשרה, הלך וירד בהתמעטות הילודה אצל היהודים באירופה המערבית והמרכזית. באירופה המזרחית נשאר הרבוי הטבעי גבוה ועלה על הרבוי של הנוצרים, אבל לא הביא לידי גידול באוכלוסיה, שכן משנת 1880 עד 1930 היגרו ארבעה מיליונות, ומשנת 1931 עד 1940 היגרו עוד מיליון יהודים מאירופה המזרחית לאירופה המרכזית והמערבית ולארצות שמעבר לים, ביחוד לארצות הברית וארץ־ישראל.

פרק שביעי: הקשיים בהחזרת מעמדם של היהודים בארצות מגוריהם הקודמות    🔗

להחזרת היהודים, שנגזלו מהם אמצעי קיומם, למצבם הכלכלי הקודם, באים בחשבון ארבע דרכים:

1. שיבה על כנם בארצות מגוריהם הקודמות;

2. הגירה והסתננות כלכלית לארצות אחרות;

3. התישבות המוני יהודים בטריטוריות מיוחדות בארצות שמעבר לים (טריטוריאליזם);

4. יסוד בית לאומי יהודי בארץ־ישראל.

שלשת הדרכים הראשונים משמשים תקון בשביל יהודים כיחידים. הדרך הרביעי משמש יחד עם זה ריהביליטציה ליהודים בתור צבור לאומי.

1. שיורי אנטישמיות

בנוגע להחזרת היהודים לכנם הראשון בארצות מגוריהם הקודמות, הנה השיורים של אנטישמיות, שישארו גם אחרי תום מימי המבול ההיטלרי, יכבידו עליהם להשיג מחדש את עמדותיהם הכלכליות, שהיו להם מלפנים, גם אם במובן המשפטי ישיגו restitutio in integrum (חזרה למצב שהיה לפני כן). נוצרים נכנסו בינתים למקצועותיהם בצדק או שלא בצדק, ולא יעזבו אותם על נקלה. כל אלה שנתעשרו, במישרין או בעקיפין, ברכוש היהודים והקהלות והקורפורציות היהודיות, הם צבא רב מאד וילחמו כאיש אחד נגד החזרת היהודים לזכויותיהם. ההסתה האנטישמית של הנוער ע"י התעמולה הנציונל־סוציאליסטית בגרמניה ובארצות השעבוד נעשתה באופן כל כך יסודי ונמרץ, שהנוער הזה, שיהווה בעשרות השנים הבאות את השכבה המכריעה בצבור, יהיה זקוק לזמן רב כדי להשתחרר מן המחלה המדבקת הזאת. ועד אז הרי כמה שיהיה ביכלתם, הם ישימו מכשולים על דרכם של היהודים בחיי הכלכלה.

2. הגבלת המשק הקפיטליסטי החפשי

חוץ מהקשיים האלה מצד שיורי האנטישמיות בחברה, היתה ההתפתחות הכללית של הכלכלה בעשר השנים האחרונות לא לטובת היהודים. ההגבלה הגוברת והולכת של המשק הקפיטליסטי החפשי ע“י המשק הממלכתי (אֶטטיזם), שהתחילה בגרמניה עוד לפני המלחמה הנוכחית והתפשטה בשנות המלחמה עוד הרבה יותר בגרמניה עצמה ובארצות אחרות, מהווה מכשול רציני בשביל היהודים, שגדלו במשק הקפיטליסטי החפשי והתמחו בו. הרבה מקצועות, שהיו כבר גדושים יהודים ביותר עוד לפני המלחמה עד כדי כך, שלא נתנו להם את המינימום הדרוש לקיומם, כמו, למשל, כל מקצועות המתווכים והסרסורים או המסחר הזעיר, וכן גם עסק היבוא והיצוא, עסקי הבנקאות והביטוח, נתכווצו ביותר או גם שותקו לגמרי, ולמאות אלפי יהודים אבד ע”י כך בסיס מחיתם.

ובכל זאת יתכן, כי עם החזרת זכויות היהודים בארצות הנמצאות עכשיו בשלטון הנאצים, יוכל חלק מן היהודים לרכוש מחדש את מקצועותיהם הקודמים או לרכוש מקצועות חדשים. ואולם אפשרויות אלו של מקורות מחיה צריכות להיות שמורות בראש וראשונה בשביל אלה, שאינם מוכשרים להגירה, ז. א. בשביל אלה, שלרגלי גילם הקשיש או בגלל חוסר כל הכשרה מתאימה אין להם סיכויים שיוכלו לעבור בהצלחה לעבודה פרודוקטיבית בארץ אחרת עם שפה אחרת ובתנאי־חיים אחרים. בני אדם כאלה לא יהיו רצויים גם לממשלות בארצות ההגירה. אם מניחים, שאנשים בגיל שלמעלה מחמשים אינם מסוגלים בדרך כלל לעבור למקצועות חדשים (יוצאים מן הכלל ישנם, כמובן), אז, בהתאם להרכב הגילים של היהודים באירופה, כשליש מהמספר 4,500,000 הנזכר, היינו כמיליון וחצי ישארו בארצותיהם. הם צריכים לקבל את הזכות לחזור למקצועותיהם או לאחוז במקצועות חדשים. במידה שזה לא יספיק למחיתם, יהיה צורך לחייב את הממשלות, ובשורה הראשונה אותן הממשלות שנתעשרו ע"י סחיטות וגזילות מהיהודים, לבוא לעזרתם. (בחינה מדויקת מצד מומחים לדבר בנוגע לסכום כל ערכי רכוש שנסחטו או נגזלו מיהודים בגרמניה ע“י הממשלה הנציונל־סוציאליסטית עצמה או עפ”י הסכמתה מגיע רק בה“רייך הישן” לבדו לסך של שמונה מיליארדים ריכסמרק. וכן מעריכים שבהולנד עולה הרכוש שהוחרם אצל היהודים לחצי מיליארד גולדן הולנדיים, ועשרים ואחד אלף עסקי יהודים עברו לידי אריים). וכיוון שמספר האנשים הזקנים מגיל זה הולך ופוחת משנה לשנה ולאחרי 20–30 שנים ירד כמעט עד לאפס, יש לנו כאן ענין עם עזרה זמנית וחולפת.

בזכרנו את המקרא שבתהלים: “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”, לא נעלים עין מן האפשרות, שלעתיד יכולה לחול תמורה יסודית בנוגע להערכת היהודים, וכי אותן הארצות, השואפות היום בכל כוחן להפטר מן היהודים, ילמדו לקח מפי הנסיון וישתדלו להחזיק בהם. ספרד שהיתה המעצמה הראשונה במדרגה לפני גירוש היהודים, יכולה לשמש דוגמא של אזהרה. גירוש זה (1492), היה אחד הגורמים שהשפיעו לירידתה, אף־על־פי שגלוי אמריקה והאוצרות שזרמו משם לספרד יצרו תנאים להתמדת כחה ושגשוגו.

אולי לא רחוק היום, שבו יקיצו האנשים בארצות הנאצים מן הטירוף הקנאי, שהיטלר השקיעם בו, ולא יוכלו להבין, שמה שיתאמצו לשכוח כחלום־בלהות, היה פעם מציאות זוועה.

פרק שמיני: הגירה    🔗

1. ההיקף

על יסוד החשבון שלמעלה נשארים בערך שלשה מיליון יהודים בגיל עד 50 שנה, שחסרים בשבילם בארצות מגוריהם הנוכחיות¹⁰ מקורות־מחיה, והם מוכרחים, כדי להמלט מרעב וכפן, להגר לארצות אחרות, שבהן ימצאו מקורות לפרנסתם. אין אנו נכנסים כאן לפתרון השאלה, מה לעשות כדי שלא להפריד בין הורים וילדים ע"י הקו המבדיל של גיל חמשים שנה. יש להניח, שמצד אחד הורים שלמעלה מגיל 50 שנה יהגרו יחד עם בניהם המבוגרים, ומצד השני ישארו הרבה בנים צעירים עם הוריהם בני יותר מחמשים שנה בארצות מגוריהם הנוכחיות. כל סידור ההגירה על יסוד דרגות־הגיל, מן ההכרח שיהיה גמיש ויתחשב עם יוצאים מן הכלל. ברם הללו, בין מן הצד הראשון (זקנים מהגרים), ובין מן הצד השני (צעירים נשארים) יהיו במרבית המקרים שקולים אלה מול אלה ולא ישנו בהרבה את המספרים הכלליים.

2. ארצות כניסה למהגרים

במשך קרוב לאלפיים שנים של פיזורם השתמשו היהודים, בתקופות של רדיפות בארץ אחת, באמצעי של הגירה לארץ אחרת, כדי להמלט מרדיפות האלה. בעשר השנים לאחרי שכבש היטלר את השלטון יצאו כבר מגרמניה ומארצות שנכבשו על ידו (ביחוד מאוסטריה, צ’כוסלובקיה, פולין, רומניה, בלגיה, הולנד) מיליון יהודים לבריטניה, רוסיה הסוביטית, ארץ ישראל, ארצות הברית ולארצות אחרות שמעבר לים, והמספר היה יכול לעלות פי־כמה, לולא הקשיים בנסיעות ובהשגת הויזות הנחוצות. כאשר, לאחרי המלחמה, ההגירה תהיה שוב אפשרית, תחל ללא ספק תנודה המונית של יהודים בכיוון לארצות שאין האנטישמיות מורגשת או לפחות אינה שולטת בהן.

צריך להדגיש לראשונה, שמספר של שלשה מיליון מהגרים אינו מפחיד כלל וכלל. בהחלק התנודה לתקופה בת 15 או 10 שנים עלינו להשתלט בכל שנה בממוצע על הגירה של מאתים או שלש מאות אלף מהגרים. תנודה יהודית בהיקף קרוב לזה כבר נתקיימה בשנות 1900–1914. בתקופה זו היגרו 2 מיליונות, ז. א. בממוצע 130,000 יהודים בשנה, מאירופה לארצות שמעבר לים, מהם מאה אלף רק לארצות הברית. באותו פרק־זמן מילאה ההגירה לארץ־ישראל תפקיד פעוט מאד, בעוד שהיא יכולה היום לקלוט חלק הגון של מהגרים, אם אנגליה תסתלק מהמדיניות של “הספר הלבן” משנת 1939 ותרשה לכניסתם של יהודים לארץ במידת כח־הקליטה הכלכלי שבה.

חקירה יסודית ומקיפה של “המכון לחקר הכלכלה” של הסוכנות היהודית (בירושלים) בשנה האחרונה מביאה נימוקים ממבוססים להנחה, שארץ־ישראל, מנקודת־הראות הכלכלית, יכולה בעשר – חמש עשרה שנה שלאחר המלחמה לקלוט ולכלכל בממוצע מאה אלף יהודים לשנה. את היסודות להנחה זו אנו מביאים בפרק שנים עשר, העוסק בבעית כח־הקליטה הכלכלי של ארץ־ישראל. ואין תועלת לדון על תקופה ארוכה יותר מאשר 10 – 15 שנים, מפני שכל מה שיארך הזמן יותר מפסידים כל החשבונות הנערכים מראש את ערכם, וסידור בעית־היהודים אינה צריכה להדחות לזמנים רחוקים יותר מדאי.

אם שלש המעצמות, הנלחמות עתה בגרמניה הנאצית ויחד אתן מדינות אמריקה הדרומית תסכמנה לקבל כלן ביחד מהגרים יהודיים במשך 15־10 שנים הקרובות במספר שווה או מעט יותר מאשר ארץ ישראל, תפתר בזה הבעיה של ההגירה היהודית. בשביל ארצות כניסה אלו עם שש מאות מיליון תושביהם (ביניהם עשרה מיליון יהודים) ועם רבוי טבעי שנתי של שבעה מיליונות תהווה כניסה של מיליון יהודים במשך 10 – 15 שנה גידול פעוט של אחוז היהודים בהשוואה למספר הכללי של התושבים, היינו מ־1.7% ל־1.8%.

3. ערכם של היהודים בשביל ארצות הכניסה

מה תועלת יכולים היהודים להעניק לארצות אשר אליהן יכנסו?

כאשר הנציב של חבר־הלאומים בשביל פליטים מגרמניה וארצות אחרות עשה צעדים בשנות 35– 1934 אצל ממשלות בארצות שמחוץ לאירופה, כדי לדעת אם הן נכונות לקבל מהגרים יהודים, היתה התשובה על־פי הרוב, שהן נוטות לכך מצד העיקרוני, אלא שהמקצועות השכיחים ביותר אצל היהודים, היינו מסחר ומקצועות חפשיים, תפוסים וגדושים כבר ביותר אצלן ולמהגרים כאלה אין סיכויי־פרנסה. היהודים שהקדימו ובאו שמה מאירופה המזרחית, פנו ברובם הגדול אל הרוכלות, אל מסחר־הרחוב ואל עסקי תשלומים לשעורים, ולא רצוי להרחיב את מספר העוסקים במקצועות הללו, כשם שלא רצוי להכניס את הדור השני למקצועות החפשיים, שהם כבר תפוסים למעלה מן המדה הדרושה.

על הטענה הזאת יש להשיב, שחלק גדול של יהודים העומדים להגר אינם עסוקים במסחר ובמקצועות החפשיים, אלא עובדים בתעשיה ובאומנויות, וכי גם הרבה מאלה, שעוסקים אמנם במסחר ובמקצועות חפשיים, אינם צריכים להשאר דווקא בהם גם להבא, אלא יכולים לעבור למקצועות אחרים. דוגמא לכך נותנת רוסיה הסוביטית, שבה, אחרי שהמסחר הפרטי שותק ע"י הממשלה, הלך הנוער היהודי בהמוניו לעבוד בבתי החרושת והיו לפועלים טובים במלוא המדה.

דוגמא אחרת אנו רואים בארצות הברית, שבהן מיליונות היהודים שנכנסו החל משנת 1881 ואילך הביאו את ההתפתחות הענקית של תעשית ההלבשה (ועוד תעשיות), אף־על־פי שלרבים מהם לא היתה להתחלה שום הכשרה לכך, או רק הכשרה קטנה מאד. חלוקת העבודה המסועפת במדה מרובה שהונהגה על ידם, איפשרה גם לפועלים בלתי מאומנים לגשת לעבודה זו מיד או אחרי אימון קצר, אם רק היתה נמצאת על ידם פלוגה של פועלים מאומנים.

היהודים שנאלצו לצאת, החל משנת 1933, את גרמניה ואת הארצות שנכבשו על ידה, יצרו בארצות כניסתם שורה של תעשיות חדשות. תעשית ליטוש יהלומים, שהיתה מרוכזת לפני המלחמה באנטוורפן ואמסטרדם והיתה מרוכזת לרוב בידי פועלים ותעשיינים יהודיים, עזבה את המקומות האלה ועברה עם היהודים לאנגליה ולארץ־ישראל. עסק הפרוות (עיבוד העורות והמסחר בהם), שיהודים באירופה המזרחית עסקו בו מאות בשנים, ושליפסיה היתה בזה מקום הבורסה העיקרית, עבר ללונדון. ליפסיה סיימה את תפקידה במקצוע זה. בתי־המלאכה למכשירים אופטיים בעלי פרסום עולמי של צייס שבעיר יינה הגרמנית היו מוכרחים, ע"פ פקודת הממשלה הנציונל־סוציאליסטית, לפטר את מנהלה הטכני, יהודי בעל כשרונות מופלאים מרוסיה. הוא עבר לארץ־ישראל וכאן יצאו לו עד מהרה מוניטין כאלה עד שבשנת 1941 נקרא, בתור מומחה בבנית מכשירים אופטיים ואקוסטיים, החשובים כל כך במלחמה, לועידה הכלכלית של המזרח התיכון, שהתקיימה בדלהי (הודו) ונמסרו לידו עבודות חשובות.

כאשר ממשלת ארץ־ישראל ערכה במשך המלחמה הנוכחית מפקד של כל המומחים התעשייתיים הנמצאים בארץ, השתוממה לראות, שבין המהגרים מגרמניה ומארצות השכנות היו מומחים כמעט לכל ענפי התעשיה, גם הנדירות ביותר, ושלידיעותיהם ערך רב בשביל הייצור לצרכי־המלחמה. וכן היו בין הרופאים והמהנדסים הרבה ספציליסטים למקצועות שונים. הודות לרופאים האלה עומדת ארץ־ישראל בשטח הרפואה בראש ארצות המזרח ונעשתה לא רק המרכז הרפואי בשביל היהודים, אלא גם בשביל המושלמים של המזרח התיכון. וכן גם, הודות ליהודים הרבים, שלפני כן עמדו בשורה הראשונה בתעשיה הפרמצבטית בגרמניה, התפתחה ארץ־ישראל יותר ויותר למרכז של התעשיה הפרמצבטית בארצות המזרח. הסכומים הגדולים שהיו מוציאים לגרמניה חלף סמי מרפא, נשארים עכשיו בארץ ישראל. המהנדסים היהודיים שבארץ־ישראל נדרשו לשם ביצוע עבודות טכניות גדולות לא רק בארץ־ישראל ובסוריה, כי אם גם בעיראק ובאיראן, והודות לחריצותם זכו לשם טוב. בנאומו מיום 28 לאבגוסט 1940 בבית הנבחרים האנגלי אמר ווינסטון צ’רצ’יל: “אחרי שהגרמנים גרשו את היהודים והנמיכו ע”י כך את רמת הטכניקה שלהם, ידה של אנגליה על העליונה בטכניקה ומדע".

אפשר וקל להרבות בדוגמאות מן התועלת, שמביאים מהגרים יהודים לארצות חדשות. אין זה המקרה הראשון בקורות הכלכלה, שתעשיות שלימות מהגרות יחד עם בעליהן. היהודים, שבימי הבינים היו מובילים אתם מארץ לארץ את גידול תולעת המשי, את מטוה המשי, את מלאכת האריגה ואת צביעת האריגים העדינים, שבהם היתה להם כמעט עמדת מונופולין, יכולים לשמש דוגמה לכך, כמו כן ההוגנוטים שהביאו את תעשיותיהם במאה השבע־עשרה מצרפת לפרוסיה.

יש עוד בעולם הרבה ארצות בעלות אופי חקלאי או חצי־חקלאי השואפות לאינדוסטריאליזציה כדי שלא להיות תלויות בתוצרת תעשיה של מדינות אחרות וכן למצוא עבודה בשביל האוכלוסיה ההולכת וגדלה, שאינה יכולה למצוא עבודה בחקלאות בשל רבוי התוצרת החקלאית בשוקי העולם. כאן יש הזדמנות לשתוף־פעולה רב־ברכה גם ליהודים וגם לארצות־הכניסה. היהודים יכולים להמציא את המומחים, חלק מן הפועלים ובמקום שנחוץ ואפשר, גם חלק של הקפיטל הדרוש להאינדוסטריאליזציה. מובן, שהמשא־והמתן עם ממשלות ארצות הכניסה לא צריך להשאר בידי קבוצות יהודיות בעלות אינטרסים פרטיים, כי אם נחוץ שיתנהל ממרכז מסויים, אם ע"י בנק לתעשיה, או סינדיקט לתעשיה, ואם על־ידי החברה היהודית המרכזית להגירה “היצם” Hicem. על המרכז הזה לבדוק את אפשרות האינדוסטריאליזאציה בכל הארצות הבאות בחשבון ולהגיש הצעות מסוימות בשביל הכניסה של מהגרים יהודים ושל קפיטל יהודי. מחסורים גדולים בכלכלת ארצות אמריקה הדרומית היו יכולים באופן זה למצוא את תיקונם, ואוצרות הטבע לאין חקר הנמצאים שם היו באים לידי שימוש. די להזכיר, שבהרבה מארצות האלה יש שכבות גדולות של מחצבים בעלי ערך גדול, שיד אדם עוד לא נגעה בהן, ושיש שם כחות מים ענקיים לייצור חשמל, ואפשרויות גדולות בשביל תעשית טכסטיל והלבשה, בשביל ייצור מכשירים חשמליים ומכשירי־רדיו, בשביל תעשית שעונים ומכשירים אופטיים – מחכות עדיין לפיתוחן. והרי בתעשיות האלה היהודים הם עשירים בנסיון והכשרה¹¹.

בין הארצות, שבשבילן האינדוסטריאליזציה היא האפשרות היחידה להוציא את שמונה מאות מיליונים של תושביהן ממצב של רעב החוזר־חלילה ותנאי דירה הגרועים ביותר, נמצאות הודו וסין. עד עכשיו נתעכבה האינדוסטריאליזציה שלהן לסבת האינטרסים המתנגדים של תעשיות אירופיות. אך אחרי המלחמה הנוכחית הן תעמידנה את דרישותיהן ביתר תוקף ותגיענה סוף סוף למצב של אינדוסטריאליזציה רמת־החיים שלהן תגדל ותגביר את תצרכתן. התהליך הזה יפתח שערים לתמורה כלכלית הכי גדולה של העת החדשה ותשנה מן היסוד את היחסים הכלכליים והתחבורה של העולם. היהודים יוכלו להשתתף בתהליך הזה כבעלי עסקים, כמומחים וכעובדים מאומנים, כי כל זה ידרוש לעשרות שנים מאות אלפים בני אדם מאומנים באופן אירופי. אולי כל זה עושה היום עוד רושם של הזיות, ובכל זאת יש בו גרעין ממשי. העליה התעשיתית המהירה מראשית המאה העשרים ביפן, ללא דוגמא קודמת, מראה מה שאפשר להשיג ע"י אירגון מוצלח של עובדים חרוצים מבני־המזרח הרגילים להסתפק במועט.

ברם, התועלת של קבלת מהגרים יהודים אינה מצטמצמת רק בשדה הכלכלה. היהודי הוא אזרח השומר חוק, הסולד מפני כל מעשי אלימות. לבו וכיסו פתוחים בשביל כל מטרות פילנטרופיות. הוא מוקיר כל נכסי התרבות, מוסיקה, תיאטרון וספרות. מי שאינו רואה, כמו היטלר, באינטלקטואליות דבר שב“חרם”, יבין שהערנות האינטלקטואלית של היהודים נושאת בחובה ברכה בשביל כל ארץ שתרבותה מפגרת, או שנשארה תקועה במקומה ללא־תנועה.

פרק תשיעי: טריטוריאליות    🔗

1. מטרת הטריטוריאליות

במקום הגירת יהודים והסתננותם לתוך ארצות מפותחות לגמרי או לחצאין, שבהן עליהם לגור יחד עם שאר האוכלוסיה ולמצוא את מחיתם בתוך הכלכלה הקיימת, יש חוגים הממליצים על הגירה מסוג אחר, היינו הגירה לארצות בלתי מפותחות, בעלות שטחים גדולים המאוכלסים רק מעט או אינם מאוכלסים בכלל, וכאן על היהודים, על־פי הסכם עם ממשלת־הארץ, להתישב בתור קבוץ אחיד ולפתח את השטחים שיקבלו בעבודה חקלאית (ואפשר אחר־כך גם באופן תעשיתי). בניגוד לציונות, החושבת על התישבות המונית רק בארץ־ישראל (ציון), אין השאיפות הללו (הטריטוריאליות) קשורות בארץ מסוימת; הטריטוריאליות מחפשת אי־שם בעולם איזורי־התישבות מתאימים. אך גם היא בדומה לציונות רואה בהתישבות מרוכזת של היהודים בטריטוריה מסוימת תריס בפני ההתבוללות.

2. ההתישבות החקלאית בבירו־בידז’ן ובריפובליקה הדומיניקנית

מצדדים מוסמכים ובלתי מסומכים הוצעו כמה ארצות כמוכשרות ומתאימות להתישבות יהודים, אולם אחרי בדיקה מקרוב נתגלו מכשולים פוליטיים או אקלימיים, המונעים את ההתישבות. רק בשני מקומות הוחל למעשה בהתישבות: בבירו־בידז’ן, על יד הנהר אַמוּר בסיביר, ובריפובליקה הדומיניקנית של האי סן־דומינגא (היספניולה).

בבירו־בידז’ן העמידה הממשלה הסוביטית בפקודתה של נשיאות הועד הפועל המרכזי מיום 24/3 1928 לרשות ההתישבות היהודית שטח של תשעת אלפים קילומטרים מרובעים (2,200,000 אַקרים) ומאז תמכה בהתישבות זו מדי שנה בשנה ע"י הקצבת סכומים גדולים. מהששים אלף יהודים שהלכו לבירו־בידז’ן בשנות 1940–1928 חזרו 37,000 משם¹². אחרי 13 שנים של פעולה התישבותית היו רק חמשת אלפים אנשים עסוקים בחקלאות, ושמונה עשר אלף עסקו במקצועות אחרים. אלו עשרים ושלשה אלף יהודים היוו 19.1% של כל האוכלוסיה שבארץ, שקבלה בשנת 1934 את הסטטוס של מחוז אבטונומי יהודי, המהווה חלק של הטריטוריה של המזרח הרחוק.

ההתישבות בריפובליקה הדומיניקנית מוצאה בהצעת הריפובליקה הזאת, שהוצעה בשעת הועידה הבינממשלתית, שנתכנסה בשנת 1938 באֶוויאן לשם טפול בבעית הפליטים. ריפובליקה זו הודיעה, שהיא נכונה לקבל מהגרים יהודים או לא־יהודים עד למספר מאה אלף במשך זמן בלתי־מסוים. הצעה זו עוררה התענינות של ה“קורפורציה הכלכלית לפליטים” ושל ה“קורפורציה היהודית החקלאית המאוחדת האמריקאית”, ששתיהן קיימות בניו־יורק תחת חסותו של “הועד המאחד האמיריקאי לחלוקה” (ה“ג’וינט”). בשנת 1940 נחתם חוזה עם הממשלה של הריפובליקה הדומיניקנית, שבו הבטיחה למתישבים העתידים לבוא את חסותה ושוויון בזכויות אזרחיות ופוליטיות. בו בזמן קנתה בתנאים נוחים ה“חברה של הריפובליקה הדומיניקאנית להתישבות”, שנוסדה לשם כך, קרוב לעשרים וששה אקרים בסוֹסוֹסאַ קרוב לפואֶרטא פלאַטאַ על יד החוף של האוקינוס האטלנטי. חושבים ליישב על השטח הזה עד לחמש מאות משפחות, אך להתחיל בראשונה במאתים משפחות. המתישבים הראשונים, שמוצאם עפ"י הרוב מגרמניה, הגיעו בחודש מאַי 1940 לסוֹסוֹא. אחרי שנה היו כאן שלש מאות נפש. בקרבת סוסוא יש עוד שטחים גדולים, שאפשר לרכוש אותם לשם התישבות.

3. תכניות התישבות אחרות

חוץ משני המפעלים ההתיישבותיים האלה יש עוד להזכיר, ש“החברה להתישבות יהודית” (“איקא”) הושיבה בתוך המושבות החקלאיות שנוסדו על ידה לפני כן בארגנטינה (ביחוד במושבה “אביגדור”) בשנים לאחרי 1934 מאות אחדות של משפחות יהודיות מגרמניה. – התכנית להושיב יהודים ברמות שבקיניה (אפריקה), שהוצעה בשנת 1938 מצד הממשלה הבריטית בשביל מספר מצומצם של משפחות, הוזנחה, כנראה, לרגלי ההוצאות הגבוהות. – בגיאַנה ההולנדית הסכימה הממשלה ההולנדית זמן קצר לפני המלחמה הנוכחית להושיב מאה משפחות מגרמניה, אך התכנית לא הוגשמה לסבת פרוץ המלחמה. אותו הדבר היה בנוגע לגיאַנה הבריטית בשנת 1939 בסיוע של הממשלה הבריטית. זו חושבת, כי התישבותם של איזה אלפים יהודים אינה בלתי־אפשרית, אלא שהיא תלויה בחקירות מוקדמות, הדורשות זמן.

משלחת מומחים שנשלחה למדגסקר מטעם הממשלה הפולנית בשנת 1937 לא נתנה דין וחשבון אופטימי בנוגע לסכויי התישבות שם, בעיקר לרגלי התנאים האקלימיים.

4. מכשולי התישבות בארצות טרופיות

דין ארצות טרופיות אחרות כדין מדגסקר. חוץ מרמות גבוהות אחדות אין ארצות אלו באות בחשבון בשביל התישבות בני הגזע הלבן. אין הלבנים יכולים לעשות את העבודה החקלאית במקומות האלה בלי להנזק קשה במהרה בבריאותם. ואילו אם משתמשים בעבודה זו בילידי הארץ כשיטת הפלנטטורים, הרי ההשקעות הכספיות במשק כזה, שעליו לספק הכנסות בשביל הבעלים והפועלים, הן גבוהות כל כך, שאין סיכויים להשיגן בשביל ההתישבות המונים. כיוצא בזה עושים תנאים אקלימיים התישבות של אנשים לבנים בארצות של חבל הקוטב הצפוני לבלתי אפשרית, כל כמה שאפשר שם בכלל לעסוק בחקלאות. וארצות האיזור הממוצע מיושבות בצפיפות ואין להשיג בו שטחים גדולים בשביל התישבות יהודית.

וכך נשארות רק הארצות הסובטרופיות (ממעלה 22 עד מעלה 32 מצפון ודרום לקו המשוה), שמתאימות להתישבות יהודית. הצעות הבאות מארצות אלה ממקורות מוסמכים ראויות לתשומת לב, כי רצוי כל מעבר של יהודים לחקלאות.

5. הקשיים הכרוכים בתקופה הנסיונית הארוכה

אכן צריך להזהר מפני הטעות, שע"י זה ניתנת אפשרות מהירה להגירת המונים גדולים של יהודים. תקופת ההתחלה הנסיונית בהתישבות החקלאית ארוכה היא ביותר, וכל עוד שהיא לא נסתיימה בהצלחה, אין למתישב בסיס בטוח לקיומו. בשורה ראשונה זקוקים המתישבים, שבאים ממקצועות עירוניים ואינם רגילים בעבודה גופנית תחת כפת השמים במזג אויר שונה, לזמן ממושך של אימון והתרגלות, כדי להסתגל לעבודה חקלאית ולהתגבר עליה. זמן רב יותר נמשכים הנסיונות, כדי לקבוע, איזו מטעים יצליחו היטב בקרקע החדשה, איזו שיטות של עיבוד האדמה ושל טיובה צריך לנקוט והיכן אפשר לשווק את התוצרת. אף־על־פי שבארגנטינה היו אדמה וכספים למכביר, התישבו בחקלאות במשך חמשים שנה רק 15000 יהודים. בארץ־ישראל נתישבו בחקלאות במשך ששים שנה רק 72000 יהודים, בבירו־בידז’ן נתישבו בחקלאות במשך חמש עשרה שנה רק 5000 יהודים (יחד עם בני המשפחה).

המשכת ההתישבות החקלאית היהודית בארצות מחוץ לאירופה יכולה להביא ברכה בכנפיה לדורות הבאים וצריכה להמשך ביחוד באותן הארצות, המאפשרות למהגר לעשות בעצמו את כל העבודות במשקו וגם יש בהן סיכויים, כי בעקבות ההתישבות החקלאית תבוא גם התפתחות תעשיתית ותקלוט מהגרים יהודים. אך לדור הנוכחי יצאו מזה עזר, ריוח והצלה רק במדה מצומצמת מאד¹³. התעשיה תלויה פחות מאשר החקלאות בגורמים טבעיים, היא עלולה להתפתח מראשיתה בקצב מהיר בהרבה יותר וליצור תנאי קיום בשביל המונים גדולים. לסיבה זו יש לה זכות קדימה בשביל פתרון בעית ההגירה היהודית.

6. יתרונותיה של ארץ־ישראל

את חשיבותה היתרה של ארץ־ישראל בשביל ההתישבות החקלאית של יהודים נתאר במפורט בחלק השלישי של הספר הזה. מאחורי ההתישבות בארץ־ישראל קיימים כחות אי־כלכליים. יש כאן הרצון הנלהב של חלק גדול מן היהודים ליצור כאן מולדת בשביל העם היהודי ולעשות את החקלאות למסד התקומה הכלכלית של המולדת. ופה רצוננו רק להזכיר, שבארץ־ישראל התנאים האקלימיים ותקופת ההתחלה הנסיונית אינם מהווים מכשולים בשביל התישבות חקלאית. ארץ־ישראל נמצאת בין מעלות הרוחב 30 ו־33 ויש לה מזג אויר, שבו יכולים אנשים לבנים לחיות ולעשות עבודות־הגוף. היא עברה כבר, אחרי עשרות שנים של התישבות חקלאית, את “תקופת ההתחלה הנסיונית”, והיא מצאה את דרך ההצלחה להתישבות חקלאית. מופת לכך הוא המספר של המתישבים החדשים, ההולך ועולה מעשר שנים לעשר שנים. בשנים 1882–1900 נקלטו בחקלאות באופן ממוצע 179 לשנה. בשנים 1901–1922 – 296 לשנה, בשנים 1923–1931 – 1625 לשנה, ומשנה 1932 עד 1941 – 4700 לשנה.

 

חלק שלישי: החזרת מעמדם של היהודים כאומה בארץ ישראל    🔗

פרק עשירי: האם היהודים הם צבור לאומי או דתי?    🔗

עוד כיום מקובלת על הרבה נוצרים ויהודים בארצות הדימוקרטיות הדעה שהית הרווחת בזמן האמנציפציה של היהודים באירופה המערבית והמרכזית, כי אף־על־פי שהיהודים היו לאום מיוחד בעבר העתיק ובימי הבינים, פסקו אחר כך מלהיות לאום והם עתה רק צבור דתי בלבד. כלפי השאיפות ליצור בארץ־ישראל בית לאומי יהודי, טוענים החוגים האלה, שאין עוד ליהודים הכרת האחדות הצבורית הדרושה לכך, אלא הם נפרדים לקבוצות רבות השונות ביניהן בשפה ותרבות, וכי המרחק התרבותי גדול יותר בין הקבוצות הללו ורגש האחוה הלאומית קטן יותר מאשר בין היהודים בארצות מגוריהם ובין סביבתם הנוצרית, כי לאום יכול להתקיים רק אם חבריו מרגישים שהם מחוברים יותר בינם ובין עצמם מאשר לכל צבור אחר.

אף כאן, כמו בהרבה מקרים אחרים, העולם שבמציאות הוא רבגווני יותר מאשר עולם המושגים ואינו מרשה לתת תשובה אחידה בכוון זה או אחר. אלא התשובה תהיה שונה לפי מה שנרכז את מבטנו ביהודים ברוסיה הסוביטית, בשאר ארצות אירופה המזרחית ובארצות המזרח מצד אחד, או ביהודי אירופה המערבית והמרכזית ובארצות שמעבר לים מצד אחר.

א) ברוסיה הסוביטית, המהווה איגוד פוליטי של לאומים על יסוד טיריטוריאלי, השווים בזכויותיהם והנם עצמאיים בתרבותם, נחשבים גם היהודים מצד החוקה ללאום מיוחד, אלא שהם אינם יכולים להשתמש בזכויות הנובעות מזה אלא במדה מצומצמת בלבד, מפני שהם (בניגוד לעמים אחרים, המרוכזים במקומות מושביהם) מפוזרים על פני שטח כל האוניון הסוביטי ואינם מהווים בשום מחוז גדול את רוב האוכלוסיה. כי בעוד שברוסיה הצארית הצטופפו ההמונים היהודיים הגדולים בתחומי־המושב, הנה לאחרי המהפכה וההכרזה על חופש היציאה ממקום למקום שבאה בעקבותיה השתמשו שימוש רב בחופש הזה וחדרו יותר ויותר לתוך הפלכים של רוסיה המרכזית. תהליך הפיזור גבר ועלה, וע"י כך הנמיך את האחוז של היהודים בכל מקום בתוך האוכלוסיה הכללית. בכל זאת התנודד האחוז הזה – לפי המספרים הרשמיים הרוסיים – בערים, שהיו בעיקר ישובם של יהודים, בין 28% ו־55%, ולפעמים גם ירד עוד יותר מה שאנחנו רואים בטבלא הבאה:

טבלא 4

אחוזי היהודים בערים

המספרים האלה מבליטים בקו ישר את העברת נקודת הכובד של היהודים מהערים הטיפוסיות האוקראיניות והבילורוסיות עם אוכלוסיה יהודית חזקה לערים הרוסיות הפנימיות. והתנודה מראה תפוצה חזקה. לפיכך אין לחשוב כאן על פיתוח של חיים לאומיים עצמאיים של יהודים ללא הפרעה. השפעת הסביבה הלא יהודית חזקה ביותר. ביחוד ברוסיה המרכזית העשירה בתעשיה, ששמה, החל משנת 1917, עברו מאות אלפים יהודים מאוקראינה ומרוסיה הלבנה, חודרת ההתבוללות בצעדי ענק לתוך מחנה היהודים ומביאה סכנת־הרס לחיים עצמאיים יהודיים ולמסורת יהודית. בשאר חלקי האוניון הסוביטי מראה האופי היהודי הלאומי כח התנגדות גדול יותר כלפי ההתבוללות.

המספר הכללי של היהודים ברוסיה בשנים האחרונות, שקדמו למלחמה העולמית הקודמת, היה בערך 5.6 מיליונות. כשפרצה המהפכה ונוסדו ממלכות עצמאיות בשטחים שנפרדו מרוסיה (פולין, ממלכות־הספר, פינלנד), ירד מספר היהודים ברוסיה הסוביטית העיקרית ל־2.5 מיליונות. במפקד הכללי של שנת 1926 היה המספר הכללי של היהודים 2,672,000. מאלה היו 2,597,400 יהודים אשכנזים. (השאר התחלק על כמה קהלות של יהודים קורדים, יהודים הרריים וכו'). המפקד משנת 1939 נתן מספר כללי של 3,020,000 יהודים, ז. א. רבוי ממוצע של 13%. הגידול הזה הוא קטן בהרבה משעור הגידול של האוכלוסיה הלא־יהודית בשטח הסוביטי. לאחר שרוסיה הסוביטית כבשה באופן זמני במלחמה הנוכחית שטחים מפולין ובסרביה, עלה מספר היהודים תחת שלטון הסוביטים לפי אומדנא לקרוב לחמשה מיליון, שמהם אפשר לחשוב 3–4 מיליונות יהודים ללאום היהודי, בעוד שמיליון אחד עד שנים מיליונות עברו ללאום אחר והפסיקו כל קשר עם היהודים בין בתור לאום ובין בתור עדה דתית, – תהליך שהולך ונמשך בהווה בקצב מהיר (המקור למספרים האלה: לישצינסקי, היהודים ברוסיה הסוביטית).

ב) ביתר ארצות אירופה המזרחית (פולין, ליטה, לטביה, רומניה, סלובקיה, רוסיה הקרפטית, חלקים של הונגריה), שבהן היו חיים בשנת 1937 קרוב לארבעה מיליונות יהודים, אפשר עוד לחשוב כשני שלישים ללאום היהודי. הם ממשיכים להראות את הסימנים האפייניים של לאום: שפה מיוחדת (אידיש), זיקה לדת ומסורת מיוחדת, תלבושת מיוחדת, בחלקם גם חנוך בבתי־ספר יהודיים מיוחדים. שליש היהודים השלישי התבולל כבר במידה כזו, שהוא מרגיש את עצמו לא כחלק של לאום יהודי, תלבושת מיוחדת, בחלקם גם חנוך בבתי־ספר יהודיים מיוחדים. שליש היהודים השלישי התבולל כבר במידה כזו, שהוא מרגיש את עצמו לא כחלק של לאום יהודי, כי אם רק כחלק של הדת היהודית.

ג) חצי מיליון היהודים החיים בארץ־ישראל החיו את השפה העברית, שהיא שפתם הלאומית העתיקה ומדגישים את לאומיותם. אמנם הם עלו שמה מארצות שונות והביאו אתם תרבויות ושפות שונות, אבל לסיבת התקדמותה של השפה העברית בשימוש היום־יומי וחינוך הנוער בבתי־ספר משותפים הם מתקרבים להתמזגות ללאום אחיד.

ד) היהודים באסיה המערבית ואפריקה הצפונית, מההווים (בלי ארץ־ישראל) כשלשת רבעי מיליון, אינם אמנם מדברים ברובם בשפה מיוחדת, כי אם בשפת הסביבה (ערבית, פרסית, תורכית) ומשתמשים בעברית רק בתפלותיהם ובתעודות חגיגיות, אבל הם שומרים בקפדנות על דתם היהודית ועל מנהגיהם המיוחדים, ועפ"י הרוב גם על תלבשתם המיוחדת, וכל זה מספיק בארצות המזרח לעשותם בעיניהם עצמם ובעיני סביבתם לאומה מיוחדת. בארצות המושלמים יש להשתייכות הדתית בשביל ההסתעפות האתנית של האוכלוסיה ערך מכריע עד כדי כך, שהשתייכות הלאומית מיוסדת כמעט אך ורק על ההשתייכות הדתית. בתורכיה הישנה היה הציבור הלאומי מזדהה עם הציבור הדתי וצוין באותו השם (מילט).

ה) באירופה המערבית והמרכזית ובארצות שמעבר לים התקדמו היהודים הרבה מאד בדרכם להתבוללות ולטמיעה, וחלקים גדולים מהם, ביחוד של הדור הצעיר, אינם מרגישים את עצמם עוד כחלק מהלאום היהודי. מספר היהודים בארצות אלו הוא בערך שבעה מיליונות, חמשה מהם חיים בארצות־הברית, מיליון אחד בארצות אחרות שמעבר לים, ארבע מאות אלף בבריטניה הגדולה ושש מאות אלף ביבשת אירופה. הם מדברים בשפת סביבתם, קיבלו ברובם הגדול את החינוך של סביבתם והתדמו לה בדרכי חייהם. רק בחלק מהם הדת היהודית והמסורת היהודית עדיין משפיעות על המחשבה והמעשה. תהליך ההתבוללות הולך ומתקדם הלאה מדור לדור. ביבשת אירופה קבל דחיפה אחורנית רק על־ידי הצעדים שנקט בהם היטלר לשם בידודם.

אם לפי השערתנו שלשה מיליונות יהודים בערך יהגרו מארצות כיבושם של הנאצים, יהגרו בודאי לארץ־ישראל בעיקר מיהודי אירופה המזרחית ומארצות המזרח, בעוד שלארצות אחרות יהגרו משכבות המתבוללים לגמרי או למחצה. על־ידי כך יתגבר בארץ־ישראל האופי הלאומי, בעוד שבארצות אחרות יחלש עוד יותר.

אחרי המלחמה העולמית הקודמת ניתנו ליהודים בארצות שונות באירופה המזרחית זכויות של מיעוטים לאומיים, שלפיהן זכו בהיקף מסוים להשתמש בשפתם (אידיש או עברית) בפני משרדי השלטונות ולכלכל רשת של בתי־ספר משלהם. אך הזכויות האלה לא הראו שיש בכחן לשמש

אמצעי יעיל לשם שמירה מתמדת על לאומיותם. רוב הממשלות הבטיחו את הזכויות הללו לא מרצונן הן, אלא אנוסות על־פי הלחץ של הממלכות הדימוקרטיות שנצחו במלחמה ונהגו אחר־כך להפר את הבטחותיהן בכל אשר יכלו. יתר על זה: במקומות שהיתה לסביבה הנוצרית תרבות מושכת והיהודים נתקבלו לתרבות זו בסבר פנים יפות, לא היה חשוב הדבר בעיני הרבה מהיהודים להשתמש בזכויות המיעוט שלהם. הם רכשו להם את שפת הסביבה או של הממלכה והיו שולחים את בניהם ובנותיהם לבתי־הספר הכלליים.

פרק אחד־עשר: פעולות היהודים בארץ־ישראל ולמענה בזמן האחרון    🔗

1. התנועה הציונית

בשש השנים הראשונות של השלטון הנציונל־סוציאליסטי, ז. א. בשנים 1933–1938, יצאו מגרמניה ומארצות הגובלות אתה ממזרח ומדרום מזרח לאירופה המערבית לאנגליה, לארץ ישראל ולארצות מעבר לים ארבע מאות וחמשים אלף איש בערך. מאלה היגרו לארץ ישראל מאה ותשעים אלף איש, היינו 42%. זה מראה, איזה חלק חשוב קלטה ארץ ישראל מפליטי ישראל. אך תפקידה של ארץ־ישראל אינו מסתיים בזה של ארץ כניסה למהגרים יהודים. לארץ־ישראל תפקיד כפול: עליה לתת, נוסף לכך, ליהודים שאינם יכולים להמשיך ולהשאר בארצות מגוריהם, או לחלק מהם, את האפשרות לעמוד, דוגמת עמים אחרים, על אדמתם הם ולסדר את חייהם לא לפי רצון עם אחר השולט עליהם, אלא לפי רצונם הם בעצמם.

היהודים לא השלימו מעולם עם הריסת ממלכתם על ידי הרומאים. הם התיחסו אל פיזורם בארצות אחרות כאל חזיון שיחלוף ויעבור, כאל “גלות” זמנית, שממנה בזמן מן הזמנים יחזרו לארצם, לציון. על שיבתם זו התפללו יום יום בתפלותיהם. מימי הבינים עד העת החדשה ועד בכלל היו עולים יהודים באים־בימים לארץ־ישראל, כדי להקבר אחרי מותם באדמתה הקדושה. מי שלא עלה בידו לעלות, דאג לכך שלכל הפחות ישימו קומץ אדמה מארץ ישראל בקברו מתחת לראשו. קהלות היהודים באירופה היו עומדים בקשר תמידי עם העולים לארץ־ישראל ושלחו להם את נדבותיהם לכלכלתם באמצעות משולחים, שהיו באים בתדירות מארץ־ישראל לקהלות הגדולות שבאירופה ומסרו ידיעות על המצב בארץ.

במאה התשע עשרה התחילו יהודי אירופה מתענינים באופן פעיל יותר בגורלם של אחיהם בארץ־ישראל. הם ייסדו בשבילם בתי־ספר להשכלה כללית והשתדלו להעבירם לחקלאות ולמלאכת־יד.

בשנות השמונים של המאה הי"ט קמה בהשפעתם של סופרים כמשה הס וליאו פינסקר בין יהודי רוסיה תנועת “חובבי ציון”, שהציגה לה למטרה לתמוך בהגירת יהודים לארץ־ישראל ובהתישבותם החקלאית. בשנת 1882 יסדו המהגרים האלה את המושבות החקלאיות הראשונות, שמספרן גדל לאט לאט בשנים הבאות.

בשנת 1897 הזמין תיאודור הרצל – יהודי מתבולל מוינה, שחי בפריז והסתכל בחרדה על האנטישמיות הגדלה והולכת, כפי שהראה ביחוד מעשה־דרייפוס – יהודים מכל הארצות לקונגרס לבזל. הקונגרס, ביזמתו של הרצל, קבל תכנית שתבעה ייסוד מולדת לאומית יהודית בארץ־ישראל, ולשם ביצוע התכנית הזאת הקים את ההסתדרות הציונית העולמית. זו פעלה בעשר השנים הראשונות כמעט רק בשדה המדיניות והתעמולה. מאמצי הרצל להשיג מאת השולטן התורכי את ה“צ’רטר”, שהיה מעמיד את התישבות היהודים בארץ־ישראל על בסיס משפטי בטוח, לא נשאו פרי.

אחרי פטירתו של הרצל (1904) החליט הקונגרס הציוני הששי בשנת 1907 להתחיל בפעולה המעשית בארץ־ישראל. מאז גדלה ההגירה לארץ־ישראל. נוסדו כמה מושבות חקלאיות חדשות וכן גם העיר תל־אביב. מספר היהודים בארץ עלה מששים וחמשה אלף בשנת 1908 לתשעים אלף בשנת 1914. התנועה הצינית קיבלה עידוד חזק כאשר עלה בידי המנהיגים הציוניים, ובעיקר בידי ד"ר חיים ויצמן, יהודי מרוסיה שהתאזרח באנגליה, לעורר את ההתענינות של הממשלה האנגלית בשאיפותיהם של הציונים ולהשיג בסוף שנת 1917 את “הצהרת בלפור”, שבה נתן הלורד בלפור בעמדתו כמזכיר המדינה לעניני חוץ את ההבטחה, שהממשלה האנגלית מתיחסת באהדה לשאיפות האלה ותתמוך בכל כחה את ייסודו של בית לאומי יהודי בארץ־ישראל.

אחרי סיום המלחמה העולמית הראשונה מסר חבר הלאומים לבריטניה הגדולה את המנדט על ארץ־ישראל, שעברה מתורכיה למעצמות המנצחות במלחמה. לתוכן המנדט ואחר־כך (1922) לתוך החוקה של ארץ־ישראל נכנסה ההתחייבות שהוטלה על מעצמת המנדט לנהל את הארץ באופן, שיקדם את ייסודו של בית לאומי יהודי בארץ. ההסתדרות הציונית קיבלה את הזכות לארגן, בצירוף עם אירגונים יהודיים אחרים, סוכנות יהודית, שתשמש נציגות לאינטרסי היהודים בארץ־ישראל. בזכות זו השתמשה ההסתדרות הציונית בשנת 1929 והקימה את הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, שהנהלתה יושבת בלונדון ובירושלים.

ממשלת המנדט בימי ארבעת הנציבים הראשונים לארץ־ישראל (סיר הרברט סמואל, לורד פלומר, סיר ג’והן צ’נסלר, סיר ארטור ג'. וואוקופ) לא עזרה אמנם באופן פעיל להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל, אבל הראתה הבנה להתאמצויות היהודים בכוון זה ובכל אופן לא התנגדה להן. המצב הזה נשתנה, כאשר התנגדות הערבים שבארץ־ישראל לכניסת מהגרים יהודים התגברה במהומות דמים (1929, 1936) וכאשר המצב המדיני בעולם קיבל צורה חריפה והביא את הממשלה הבריטית להתחשב יותר עם עמדת הערבים בארץ־ישראל ובמדינות ערביות אחרות. שנוי העמדה של הממשלה הביא לבסוף את “הספר הלבן”, שמשמעותו למעשה – הפקעת כחה של “הצהרת בלפור”.

2. הישגים כלכליים בארץ־ישראל

בשנות המלחמה העולמית הראשונה ירד מספר היהודים בארץ־ישראל מתשעים אלף שוב למספר ששים וחמשה אלף לסבת גירושם של אותם היהודים, שהיו נתיני ארצות, שתורכיה נלחמה בהן (רוסיה וכו') וכן גם לסבת מגפות וסבלות־רעב. אבל אחרי המלחמה נתחדשה העליה ובמפקד הראשון שנערך בארץ־ישראל בשנת 1922 היה מספר היהודים 83,000 בשנים שבין 1923 ו־1930 עלה מספר העולים לארץ־ישראל בהתאם למצב הכלכלי המשופר או הלקוי של היהודים בארץ־ישראל וכן בארץ ההגירה העיקרית, פולין, במסגרת של הבדלים גדולים, היינו בין 5,000 בשנת 1930 ו־33,000 בשנת 1925. בשנים האלה הביאה העליה יחד עם הרבוי הטבעי את מספר היהודים במפקד הכללי השני בשנת 1931, עד 175,000. בעשר השנים 1931/40 הגיעה העליה, לסבת רדיפות היהודים בגרמניה ובארצות השכנות, למספרים הגבוהים ביותר של 43,000 בשנת 1934 ו־62,000 בשנת 1935, אלא שירדה בגלל המדיניות של ממשלת ארץ־ישראל המכוונת להגבלת העליה למספר ממוצע של 15,000 לשנה בשנים 1937 – 1939, ומאז פרוץ המלחמה העולמית השניה ירדה עוד יותר. בסוף שנת 1942 יש להעריך, שמספר היהודים בארץ־ישראל הוא 510,000, המתחלקים באופן כזה:

3. כניסת הון

בין 301,226 העולים מן השנים 1919–1941, שבנוגע להם יש לנו ידיעות, היה מספר הגון (6.31% מהמספר הכללי ו־14% כשמצרפים אליהם את בני המשפחה) של “קפיטליסטים”, ז. א. אנשים, שקיבלו את רשיון הכניסה על יסוד ההוכחה, שיש להם לכל הפחות אלף לא“י. בסך הכל נכנס לארץ יחד עם כל העולים משנות 1919 עד 1939 בדרך אומדנא הון בסכום של מאה ועשרים מיליון לא”י.

הזרם הזה של קפיטל, המהווה סכום עצום לגבי ארץ דלת־הקפיטל כמו ארץ־ישראל, נתן לעולים היהודיים, שביניהם יש הרבה אנשי קבולת בתעשיה, אנשי מקצוע בענפים מסויימים ומהנדסים, את האפשרות להשתמש בידיעותיהם לייסוד מפעלים בארץ־ישראל. התעשיה הגיעה על ידי כך להתפשטות גדולה. חלק מהעולים התישב ברכושו הוא גם בחקלאות, בין במושבות שהיו קיימות כבר, בין בישובים חדשים שיסדו הם בעצמם. על ידי היזמה של המהגרים, הכניסה הגדולה של קפיטל לתוכה, שינתה ארץ־ישראל במשך שתי עשרות השנים האחרונות את כל פרצופה הכלכלי והחליפה את התמונה המזרחית יותר ויותר בצורה אירופית. זה ניכר ביחוד באופן הבניה החדישה של השכונות העירוניות החדשות, ברשת־הדרכים המצוינת וברבגווניות והאיכות המשובחת של תוצרתה החקלאית והתעשיתית.

4. רכישת קרקעות וטיוב קרקעות

היהודים קנו מידי הערבים משנת 1920 ואילך במחירים שהיו פי שנים ושלש מהמחירים שהיו קיימים לפני כן, בערך מיליון דונם קרקעות והעבירו על ידי כך סכומים גדולים לתוך המשק הערבי. הרבה מוכרים, שעד אז היו מקבלים הכנסות מינימליות מקרקעותיהם בגלל שיטת־העבודה הפרימיטיבית, הצליחו עכשיו, בסכומים שהשיגו בעד חלק מקרקעותיהם, לנצל באופן המגדיל בהרבה את ההכנסות את שאר השטחים שנשארו בידיהם על ידי רכישת אינוונטר משובח, על ידי שיפור העיבוד והזיבול ועל ידי נטיעת עצי תפוחי זהב ושאר עצי פרי. הקרקעות שנרכשו על ידי היהודים מהערבים, היו ברובם, בגלל העיבוד החמסני¹⁴, שהיה נהוג עד אז, במצב מוזנח מאד, והיה הכרח להכשירם לחקלאות אינטנסיבית על ידי הנהגת מחזור זרעים, זיבול, יישור וסיקול. אך חשוב הרבה יותר היה, שהשטחים שהיו מחוסרי מים להשקאה או, להיפך, שהיו מרובי מים עומדים, שהיוו ביצות וקני מלריה, בעברם לידי יהודים, נקדחו בהם בארות עמוקות או בוצעו עבודות ניקוז שעלו בדמים יקרים, ועל ידי כך הוכשרו לעיבוד ולישוב בשביל בני אדם.

5. עליה בהכנסות מכס ומסים

כניסת העולים, זרם הקפיטל וההשקעות הכלכליות שאופשרו על ידו הביאו במדה מרובה לידי כך, שהכנסות ממשלת ארץ־ישראל מהמסים, רשיונות ומכס עלו מסך 1,238,000 לא“י בשנת 1924/25 לסך 2,833,000 לא”י בשנת 1935/36, ושבסוף שנת 1935/36 נמצא בקופת הממשלה עודף של 6,268,000 לא"י זה איפשר לממשלה לפתח במדה, שאי אפשר היה לחשוב עליה לפני כן, את בתי הספר ובתי החולים; מזה הפיקו תועלת בעיקר הערבים מכיון שהיהודים מכלכלים בעצמם את בתי־הספר ואת בתי החולים שלהם ומקבלים לתכלית זו רק תמיכות קטנות ביחס מאת הממשלה.

6. שיפור הדרכים והתחבורה

אך קודם כל יכלה הממשלה, הודות לגידול ההכנסות ממכס ומסים, להוציא סכומים גדולים לשיפור רשת הדרכים, שהיתה מקודם במצב גרוע מאד. תוקנו וזופתו הכבישים הרעים הקודמים, נסללו כבישים חדשים ודרכים צדדיים. רשת־הדרכים בארץ־ישראל הוא עתה מן הכי־טובות שבמזרח הקרוב והיא הקלה מצדה על תחבורת האוטובוסים ועל ההתפתחות הכלכלית. על ידי מסילת־הברזל חיפה – בירות – טריפולי, שנבנתה במשך המלחמה, יש לארץ־ישראל קשר ישר עם אירופה דרך קושטא ברכבת, כשם שיש לה מכבר קשר כזה דרך קנטארא–קהיר עם רשת מסלות־הברזל של מצרים–סודן. קיימים אוירודרומים בלוד, עזה וטבריה עם תחבורת קבועה לאירופה, עיראק, פרס, הודו, המזרח הרחוק, מצרים ואפריקה הדרומית. גידול ההכנסות ממסים ומכס שימש בסיס להלוואה בסך ארבעה מיליונים וחצי לי"ש, שהממשלה קיבלה בבורסה הלונדונית בשנת 1927, שהוציאה לבנין הנמל בחיפה ולעבודות צבוריות אחרות.

7. גידול ההכנסות בחקלאות¹⁵

היהודים החליפו שיטות־העבודה המקובלות והפרימיטיביות של החקלאות הארצישראלית בשיטות־עבודה חדישות והגדילו בזה באופן עצום את ההכנסות. בשנת 1923 חיו רק חמשה עשר אלף יהודים (יחד עם בני משפחותיהם) על החקלאות, בשנת 1942 הגיעו לשבעים וחמשה אלף. בידי היהודים היו מאה וששים אלף דונם מטעי הדר, שהיוו יותר ממחצית מטעי־ההדר בארץ־ישראל. בשנת 1938/39 הוציאו לחוץ־לארץ 15,719,000 תיבות הדר, מהם היו 10,846,000 תיבות בשווי של 3,036,000 לא“י מפרדסים של יהודים. חוץ לזה ייצרו יהודים בשנת 1941 – 41,400,000 ליטרות חלב, 58,800,000 ביצים, שלשים אלף טון תבואה, תשעת אלפי טון תפוחי אדמה; חוץ לזה ענבים, פירות מסוגים שונים, ירקות, דבש. הקואופרטיב לשווק “תנובה”, המשווק את החלק הגדול ביותר (65,6%) מהתוצרת של יצרנים יהודיים (חוץ מהדרים ותבואה, שנמצאים בידי קואופרטיבים מיוחדים), קיבל בשנת 1941/42 פדיון של 2,100,000 לא”י בערך. פרת חלב מגזע המשובח ביותר, שגודל על ידי יהודים, נתנה בשנת 1941 בממוצע 4100 ליטר לשנה (לעומת 600 מגזע הארץ של הערבים). הול נתן אצל היהודים, הודות לטיפול ותזונה משובחים, מאה וארבעים ביצים לתרנגולת, ואצל הערבים רק 50–40.

8. ההשקעה

היהודים עברו יותר ויותר מגידולי־בעל לגידולי־שלחין. מכל השטח המושקה של ארץ־ישראל המכיל בערך 400,000 דונם, נמצא בערך החצי בידי יהודים. מזה 160,000 בערך הם פרדסים, והשאר משמש לגידול מספוא, ירקות, בננות, עצי פרי וכו'. ע"י ההשקאה רכשה לה החקלאות בסיס בטוח הרבה יותר. גידולי־שלחין אינם תלויים בכמות מימי הגשמים ומבטיחים לחקלאי גם בשנת בצורת הכנסות ממשקו.

9. הרחבת התעשיה

התעשיה, שהיא יצירה חדשה של היהודים, יכולה בהרבה מענפיה מצד הגובה הטכני לעמוד בשורה אחת עם תעשיות אירופיות ורכשה לארץ־ישראל מוניטין בתור המרכז התעשיתי של המזרח התיכון. התעשיה יכלה לספק בהיקף רחב את תצרוכת הצבא בשביל דרישות המלחמה. קבלנים יהודים והקואופרטיב “סולל בונה” ביצעו בנינים גדולים ועבודות צבוריות שונות בארץ־ישראל ובארצות השכנות. תחנת הכוח ההידרו־חשמלית (רוטנברג) סיפקה אור וכח לארץ ומכרה בשנת 1941 – 103,031,247 קילווט לעומת 8,708,000 בשנת 1931.

האפשרות להשיג כח חשמלי בכל מקום בארץ הביאה במידה לא מעטה להתפשטות הההשקאה בהמציאה כח חשמלי למשאבות, כדי להעלות את המים מהבארות שנחפרו באיזור החוף ובעמקים.

בשנת 1920 לא היה קיים בארץ־ישראל, חוץ מיקב ראשון לציון מיסודו של הברון רוטשילד, שום מפעל תעשיתי גדול, ומספר היהודים שהיו עסוקים במפעלים קטנים ובינוניים לא עלה על איזו מאות. בשנת 1937 נערך מטעם הנהלת הסוכנות היהודית מפקד התעשיה, והתוצאות נראות מתוך הטבלא הבאה:

טבלא 5

מפקד של מפעלי תעשיה יהודיים בארץ ישראל משנת 1937

באופן זה היו עסוקים בתעשיה ובמלאכה יחד 29,986 אנשים (בעלים ועובדים), מספר המפעלים הגיע ל־5,606. מאלה צוינו 1,556 כבתי־חרושת ובתי־עבודה ו־4,050 כמפעלי־אומנים. אחרי המפקד משנת 1937 גדלה התעשיה בהרבה. בשלש שנות המלחמה 1939/40 – 1941/2 בלבד נוסדו כמה מאות משקי־תעשיה חדשים. באמצע שנת 1942 אמדו את מספר היהודים העסוקים בתעשיה ומלאכה לחמשים אלף ואת השווי של התוצרת השנתית לשלים וחמשה מיליון לא"י¹⁶.

בין התעשיות יש כאלה שמיצרים מיצרכים של מומחיות מקצועית מיוחדת, כגון בית חרושת לשנים תותבות, לטושי־יהלומים, שנוסדו בשנים האחרונות ע"י עולים מבלגיה. כמו כן הרבה תעשיות מתכת, ביניהן בתי יציקה, בתי חרושת לתוצרת פלדה בעלת ערך גבוהה, מכשירי מכונות, מניעים חשמליים, מערכות אלחוט ספציאליות, חוטי טלגרף וחשמל, וכו. כדאי להזכיר עוד בית חרושת גדול למלט, בתי טויה ואריגה גדולים, ייצור אשלג וברום מתוך המלאי־לא־אכזב של ים המלח, עיבוד תפוחי זהב לריבה, פקטין, שמן אתרי וכו'.

המפעלים התעשייתיים אינם מרוכזים רק בערים. עוסקים בהם גם במפעלי־לואי בחקלאות. בשנת 1940/41 היו 266 מפעלים תעשיתיים עם 1145 פועלים בקבוצות חקלאיות. הריוח הנקוי שלהם היה 106,160 לא"י, היינו 26.4% של הריוח הנקי של הקבוצות האלה. האיחוד הזה שבין חקלאות ותעשיה יוצר בשביל פועלים תנאי־עבודה בריאים יותר ונותן לחקלאים גם בעונה השקטה שבחקלאות את האפשרות לנצל את כח־העבודה באופן המביא הכנסה. בסך הכל בשנת 1942 היו 10,500 אנשים בישובים כפריים עסוקים בתעשיה ואומניות (חוץ מים המלח ונקודות מבודדות אחרות). מלבד הנמל הגדול בחיפה, המשמש גם נמל מלחמה, יש גם הנמלים הפתוחים ביפו ובתל־אביב, שאמנם בימי סערות אינם מרשים את הפירוק מהאניות.

חלק גדול של ההובלה, בעיקר של תנועת הנוסעים, מבוצע בארץ על הכבישים על ידי מכוניות, אוטובוסים וקרנות־משא. חלק גדול של מפעלי־הובלה נמצא בידי קואופרטיבים יהודיים.

ממקורות הנפט בעיראק (קירקוק) מביא קו צנורות שני מיליון טון נפט בשנה לחיפה, וכאן מזקקים אותו בבתי־זיקוק של חברת נפט האנגלו־עיראקית.

פרק שנים־עשר: כח הקליטה הכלכלי של ארץ־ישראל    🔗

1.“כח קליטה כלכלי” פירושו מהו?

יש מידידי הציונות שהביעו ספקות, אם ארץ ישראל יש ביכלתה לתת תרומה חשובה לפתרון הבעיה היהודית, בהתחשב עם הממדים הכבירים שקיבלה בימינו. הם סבורים, שארץ־ישראל היא קטנה ביותר, כדי לקלוט הגירה ההולמת את חומר הצרכים הנוכחים של היהודים. עדיין, כנראה, רוחו של מלתוס שולט במוחותיהם של מדינאים ידועים והוא שכופה עליהם את ההשקפה שהאוכלוסיה של איזו ארץ תלויה בשטחה. לאמתו של דבר, לא שטחה של ארץ, כי אם הכמות, התועלתיות וכושר השווק של הייצור ושל השרותים הנוצרים בארץ (בחקלאות, במחצבים, בתעשיה וכו') הם הקובעים את הגבול האחרון בשביל גידול האוכלוסיה. להיפך, ארץ קטנה ובה חקלאות אינטנסיבית של שלחין, או תעשיה מפותחת ביותר, מוכשרת לכלכל אוכלוסיה גדולה בהרבה מאשר ארץ גדולה ורחבה, שבה החקלאות והתעשיה אינן מפותחות די צרכן.

המונח “כח הקליטה הכלכלי של ארץ־ישראל” נזכר בספר הלבן (של צ’רצ’יל) בשנת 1922, שבו נחשב לקנה־מידה, שבהתאם לו היתה צריכה ממשלת ארץ ישראל לקבוע כל חצי שנה את מספר הפועלים היהודיים והלא־יהודיים שיורשו להכנס לארץ.

לתכלית זו ערכה הממשלה בכל ששה חדשים חקירות והשתדלה לקבוע את מכסת הפועלים, שיהיו דרושים לפי שיקול הדעת בחקלאות, תעשיה ובנין בששת החדשים הבאים. נוסף למכסה זו, היתה הכניסה מותרת לאי־אילו סוגים אחרים של עולים, כגון לקרובים (תלויים) של ארצישראליים אמידים, או לאנשים בעלי רכוש מסוים או לבעלי הכנסה מסוימת. לפי שיטה זו היתה נמדדת יכולת־הקליטה עד לפרסומו של “הספר הלבן” משנת 1939, שהגבילה את הכניסה לעולים מכל הסוגים במשך השנים 1940 – 1944 למספר הכולל של שבעים וחמשה אלף.

למטרת המחקר הנוכחי יש למלים “כח הקליטה הכלכלי” מובן שונה לגמרי מזה של “הספר הלבן” של צ’רצ’יל. שם שימש המונח הזה בשביל ארץ־ישראל סטטית, כמו שהופיעה בזמן החקירות חצי־השנתיות של הממשלה. החקירות האלה באו לענות על הבעיה, כמה פועלים נוספים יכלה המסגרת הכלכלית של הארץ, שנקבעה באופן קפדני כזה לקלוט, ז. א. כמה עמדות היו פנויות או היו יכולות להפתח בששת החדשים הבאים במפעלים קיימים או שעומדים להווסד בזמן קרוב. ואולם אנו לוקחים בחשבון מפעלים העתידים להווסד ועבודות שתוצרנה גם בתקופה מאוחרת יותר מאשר במשך ששת החדשים הנ"ל, בארץ־ישראל, שכלכלתה עומדת בסימן התפשטות והתרחבות.

נוסף על זה הביט “ספר הלבן” של צ’רצ’יל על העולה כעל מין חייל של עופרת, המשולל כל יזמה כלכלית ושאין לפניו אלא להכנס לעמדה פנויה. ואילו אנו רואים את העולה כבעל יזמה כלכלית, המסוגל להשתמש בה בבואו ארצה לשם הרחבתה של יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. אמנם יתכן שהוא ימצא עמדה כלכלית פנויה, ואולם הוא יוכל ליצור גם כן, לבדו או בשיתוף עם אחרים, מקור חדש של מחיה. ענפי תעשיה לגמרי חדשים נוצרו בזמן האחרון בארץ־ישראל, שלא היו באים כלל לעולם, אילו לא באו עולים (בין שהיה להם רכוש משלהם או לאו) המחוננים בידיעות מקצועיות, ארצה, ומגלים את הכשרתה בשביל תעשיות ידועות, שהם ייסדו אותן בהצלחה באמצעיהם הם או בעזרת שותפים אמידים או בעזרת הלוואות.

נוסף לכך, עולים יהודים, משוללי כל רכוש משלהם, שלפי הכללים של פקודת העליה לא היו ראויים לרשיונות־כניסה, הצליחו להתבסס בתור ארדיכלים פנימיים, מבררי פסולת, יצרני חפצי־בית או מזכרות מכלי־יוצר, מעץ או מתכת, מנקי חלונות־ראווה, מקשטי חלונות־ראווה, אמני מודעות־פרסום, ז. א. במשלחי־יד, שלא היו קיימים בארץ־ישראל לפני בואם.

רוח זה של יזמה, הנטוע בעולה, היוצר ממעל ומחוץ למקורות פרנסה הקיימים והמפורסמים מקורות חדשים, חשיבות יתרה נודעות לו לגבי העליה היהודית לארץ־ישראל, מפני שרוב העולים האלה מוצאם מארצות התפתחות כלכלית גבוהה משל ארץ־ישראל והם מביאים אתם מכל קצוי העולם ידיעות מקצועיות החסרות בארץ־ישראל. נוסף לכך, הם מצטיינים במרץ ובכח־המצאה מיוחד (כדאי לציין, שתשעים אחוז בערך ממספר הפטנטים, שעליהם הוגשו בקשות בארץ־ישראל בעשר השנים האחרונות, היו של יהודים), ואחרון־אחרון: הם מרגישים מאחוריהם עזרה מוסרית וכספית של מיליונים ציונים בכל רחבי העולם.

במחקרנו זה בנוגע ליכולת הקליטה של ארץ־ישראל אין להסיח את הדעת מן ההנחה, כי ממשלת הארץ לא רק שלא תפעל נגד מאמצי ההתרחבות של יכולת־הקליטה הזאת, אלא גם תעזור, בהתאם למנדט, לכל המאמצים להגדיל כח הקליטה על־ידי קביעת מדיניות הולמת לגבי עליה, אשראי ומכס, ועל ידי ביטול תקפו של הספר הלבן משנת 1939.

2. ההשערות והעובדות

בנאומי בקונגרס הציוני בציריך בקיץ 1929 הנחתי, כי מספר היהודים שבארץ־ישראל, שמנו אז 157,000 נפש, יכול להגיע לחצי מיליון במשך עשר או חמש עשרה השנים הבאות (היינו בממוצע של שתים עשרה שנה וחצי, ז. א. עד סוף שנת 1941). הנחה זו נתאמתה. לפי המספר מטעם המשרד לסטטיסטיקה של ממשלת ארץ־ישראל היה בסוף 1941 מספר היהודים 474,102, היינו 31.4% של כל האוכלוסיה המיושבת של הארץ במספר 1,514,000 (בלי 66,000 הבדווים). המספר הזה של יהודים אינו כולל את הפליטים, שלא היו רשומים כמהגרים ואשר לפי אומד מוסמך מספרם מגיע לעשרים וחמשה אלף. בצרפנו את המהגרים הללו, הנקראים אי־ליגליים, אנו מקבלים את המספר הנ"ל של חצי מיליון.

בניגוד לאומד שלי משנת 1929, הנה המומחים שנשלחו בשנות 1929 ו־1930 מטעם הממשלה הבריטית (ועדת שאו וועדת סיר ג’והן הופּ־בסימפסון) הביטו על יכולת־הקליטה של ארץ־ישראל בפסימיות גמורה. הדעה, שארץ־ישראל אינה יכולה לקלוט מספר מהגרים ניכר נוסף, מופיע בכל דין־וחשבון של הועדות. כן, למשל, קובע הדין והחשבון של ועדת שאו (דין וחשבון של הועדה בדבר המהומות של אבגוסט 1929, לונדון 1930 ע. 161):

“אנחנו סבורים, כי סיר ג’והן קמפבל צדק כשכתב בדו”ח שלו, שהמשבר של השנים 1927 ו־1928 בא “לרגלי העובדה, שנכנסו לארץ־ישראל מהגרים במידה שעברה על יכולת הקליטה של הארץ”. הואיל ובמשך שש השנים משנת 1921 עד שנת 1926, שקדמו למשבר של השנים 28–1927, רק 14,615 יהודים היגרו בממוצע שנתי לתוך הארץ, יוצא, שועדת שאו באותו הזמן סברה, כי עליה במספר ממוצע של 15,000–14 השנה כבר עוברת על “יכולת הקליטה של הארץ”.

סיר גו’הן הופּ־סימפסון בדין וחשבון שלו (דין וחשבון על הגירה, התישבות חקלאית והתפתחות לונדון, 1930, ע. 153), מגיע גם כן למסקנה, שהמצב של ארץ־ישראל באותה התקופה לא נתן אפשרות למתישבים חקלאיים חדשים ושרק יהיה אפשרי להכין מקום – כנראה, בעתיד הרחוק במדה ידועה – בשביל עשרים אלף משפחות חקלאים יהודים או לא־יהודים על ידי התפתחות אינטנסיבית של ארץ־ישראל החקלאית בעזרת הממשלה. הופּ־סימפסון אינו מביע שום אומד על אפשרות גידול האוכלוסיה הלא־חקלאית, אבל יש לו דעה פסימית מאד בנוגע לאפשרויות של התפתחות התעשיה בארץ־ישראל. הוא סובר, שרוב התעשיות לא תעמודנה בפני ההתחרות של הודו ויפן בשווקי האכספורט.

מול ההשקפות האלה של המומחים יש לקבוע את העובדות הבאות:

א) במשך עשר השנים מסוף שנת 1931 עד סוף שנת 1941 עלה מספר היהודים מן 174,606 למספר 500,000, ז. א. מן 100 ל־286 (אם ניקח את המספר הראשון כמאה).

מספר הלא־יהודים (מחוץ ל־66,553 בדווים) עלה מן 858,708 ל־1,043,977, ז. א. מן 100 ל־119.

מספר היהודים והלא־יהודים יחד עלה ממספר 1,033,314 למספר 1,543,947, היינו שכל מאה עלתה למספר 150.

ב) במשך אותן עשר השנים מספר היהודים העסוקים בחקלאות עלה מן 27,017 ל־72,000 נפשות, היינו מן 100 ל־267, היינו גידול במספר 45,000 בערך (או עשרת אלפים משפחות).

ג) מספר היהודים העסוקים בעבודות תעשיה עלה מן 9362 (בחודש מרץ 1930) ל־55,000 בערך (1942).

ד) על אף הגידול הזה באוכלוסיה עלתה ללא כל ספק רמת־החיים של האוכלוסיה גם היהודית וגם הערבית במשך אותה התקופה.

בתוקף העובדות הללו מתברר, כי הטענה שהובעה בעוז על ידי ועדת שאו או סיר ג’והן קמפבל או סיר ג’והן הופּ־סימפסון בשנים 1929 ו־1930, שאין ארץ־ישראל יכולה לקבל מיד גידול נוסף של האוכלוסיה, הוכחה כמופרכת מכל וכל. בניגוד לנבואות המומחים גדלה האוכלוסיה היהודית פי שלש במשך עשר שנים. מה שלדעת המומחים נחשב אז לנמנע ובכל זאת קם והיה, יכול לחזור ולהשנות גם בעתיד.

אין כל יסוד לחוות דעת ששומעים לפעמים, כי ארץ־ישראל מאוכלסת היא למעלה מן המדה. ההיפך מזה הוא נכון. צפיפות האוכלוסיה בארץ־ישראל בהשוואה לצפיפות בארצות דומות אליה קטנה היא. נזכיר את הדוגמאות הבולטות ביותר: סיציליה והלבנון. שטחה של סיציליה שווה הוא בערך לשטחה של ארץ־ישראל (26,000 קילומטרים מרובעים), וגם מבנה האדמה וגם האקלים שווים בשתי הארצות. בסיציליה חיים ארבעה מיליונות נפשות, ז. א. קרוב פי שלש מאשר בארץ־ישראל. מדינת הלבנון, הגובלת עם ארץ־ישראל והמכילה 10,170 קילומטרים מרובעים, שמהם רק 5,000 קמ"מ נתונים לעיבוד חקלאי, מאוכלסת במספר 1,061,000 נפשות (בסוף שנת 1941). הצפיפות האריתמטית של האוכלוסיה (על כל קילומטר מרובע) היא 104, והצפיפות הפיזיולוגית (על כל קילמטר מרובע מעובד) היא 189, בניגוד למספרים 58 ו־130 בארץ־ישראל. כל זה אף־על־פי שהלבנון ארץ הררית, שבה עבודת החקלאות היא קשה. אך הודות לעובדה, שהצרפתים, במשך מאת השנים האחרונות, התאמצו לקדם את ההתפתחות הכלכלית של הארץ, עלו בהרבה כח הקליטה הכלכלי והצפיפות של האוכלוסיה, וכמו כן עלתה באותו הזמן גם רמת החיים של האוכלוסיה. ארץ סוריה השכנה, שנשארה כמעט מחוץ לכל השפעה אירופית, אינה יכולה בשום צד להדמות ללבנון, לא בנוגע לצפיפות האריתמטית ולא בנוגע לצפיפות הפיזיולוגית (28 ו־51 ביחס, בלי לחשוב את השטח המדברי) וכן גם בנוגע לרמת החיים.

אם נשווה את הצפיפות האריתמטית של האוכלוסיה ואת הצפיפות הפיזיולוגית שלה בארץ־ישראל עם ארצות אחרות באירופה ובמזרח התיכון ועם הודו ויפן, אנחנו מגיעים לתוצאות שבטבלא הבאה:

טבלא 6

צפיפות האוכלוסיה בארצות שונות

הצפיפות של האוכלוסיה בארץ־ישראל (עבר הירדן מערבה) נמוכה היא מיד בשני הטורים, והיא תהיה עוד נמוכה יותר, אם נצרף גם את עבר הירדן מזרחה. לעבר הירדן מזרחה שטח של 90,000 קמ“מ ואוכלוסיה בת 310,000, ז. א. רק 3,4 על קילומטר מרובע. רק 180,000 אנשים יושבים בערים וכפרים, בעוד ש־30,000 בדווים, ו־100,000 הם בדווים למחצה. מהשטח הכללי של 90,000 קמ”מ 8,200 קמ“מ נתונים לעיבוד ואלא רק 4,600 קמ”מ מעובדים למעשה (על יסוד אומד של ד"ר א. קוניקוף, עבר־הירדן, ירשלים, 1943).

3. גידול האוכלוסיה בעשור 1929 – 1938 בתור נקודת־מוצא לשיקול על הגידול בעשור השנים הבאות

ההתפשטות של הסקטור הכלכלי היהודי ושל האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל במשך עשר השנים שמלפני המלחמה 1929 – 1938, שהתגשמה על אף ההשקפות הפסימיות של המומחים יכולה, לפי דעתנו, לשמש יסוד לנסיון להסיק מסקנה בדרך גזירה־שווה בנוגע להתפתחות בעשר־חמש עשרה השנים הקרובות. הטבלא הבאה שנערכה ע"י המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית, נותנת את המספרים של עלית היהודים בשנים 1929 – 1938 (היינו עשר השנים שקדמו למלחמה הנוכחית), והעליה בשיעור האחוזים ביחס לאוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל בכל שנה ושנה.

טבלא 7

תנועת האוכלוסיה והעליה היהודית

אפשר לראות מהטבלא הקודמת שהאחוז מתנודד בין 1.16% (1937) עד ל־20.63% (1935) ועולה ל־8.7%, נאמר 9% בממוצע שנתי בשנים 1929–1938. באחוז הזה (שאפשר לציינו בשם הקואֶפיצינט של ההתפשטות) נותן רמז שמושי בנוגע לשאלה, עד איזה גבול החלק היהודי בארץ־ישראל מסוגל למשוך עולים חדשים ולכלכל אותם. מקורות ההכנסה בשביל עולים יהודים מן הסקטור הערבי הם בלתי־חשובים, כי העולים היהודים תלויים במכירת תוצרתם או שירותיהם כמעט אך ורק בחלק הכלכלי היהודי בארץ־ישראל או ביצוא לארצות חוץ. על יסוד של קואֶפיצינט־התפשטות שנתי של 9% נגיע, כפי שמראה הטבלא 8, לעליה בשנה הראשונה של העשור הבא בת 47,000, למספר 120,000 בשנה העשירית, למספר 147,000 בשנת השתים־עשרה, ולמספר 202,000 בשנת החמש־עשרה. אם נקח בחשבון לא רק את העולים אלא גם את הרבוי הטבעי היהודי, המהווה 2% בערך (2.08% בממוצע בשנים 1929 – 1938), נגיע לגידול שנתי כללי של 11% ולמספרים הנקובים בטבלא הבאה.

טבלא 8

הגידול המשוער של האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל במשך 15 השנים הבאות

על יסוד של עליה כזו תעלה האוכלוסיה היהודית:

בסוף שנת־העליה העשירית, למספר 1,475,000

" " " השתים עשרה " 1,818,000

" " " החמש עשרה " 2,486,000

אם נניח שהריבוי הטבעי הוא 25 לאלף, תגדל האוכלוסיה הלא־יהודית המיושבת (על יסוד האוכלוסיה בת 1,075,000 בסוף 1942) כדלקמן:¹⁷

טבלא 9

הגידול המשוער של האוכלוסיה הלא־יהודית המיושבת בארץ־ישראל

אנו משתמשים במסקנה זו דרך גזירה־שוה מן העבר על העתיד בעיקר כדי להוכיח, שגידול שנתי של 11% אינו עובר על כח העיכול החברתי של האוכלוסיה היהודית. היהודים שמנו 402,000 נפש בשנת 1938 לא היו מנקודת־הראות התרבותית והחברתית מגובשים ואחידים פחות מאשר בשנת 1929, כשמספרם היה רק 157,000.

אשר לאפשרויות הכלכליות, שארץ־ישראל תוכל לתת ליהודים בעשר–חמש־עשרה השנים הבאות, לא נבסס את מסקנותינו רק על האנלוגיה מהעבר להעתיד. אנחנו נשתמש בתוצאה שהגענו אליה בדרך ההיקש רק בתור היפותיזה פועלת למען חקירה מפורטת יותר באיזה היקף כל אחד מהענפים הכלכליים של ארץ־ישראל צריך להתרחב ולקלוט עולים, כדי להגיע לבסוף לסך־הכל כפי ששערנו מראש בהנחתנו.

אכן, לפני שנגש לחקירה מפורטת זו, שנעשתה על ידי ד“ר לודביג גרינבוים מ”המכון לחקר הכלכלה" שבירושלים, נחוץ לסמן יסודות ידועים, ששימשו תנאים מכוונים את הקוים, שעל פיהם נערכה החקירה הזאת.

א) ארץ־ישראל איננה ארץ ריקה, שבה ובתוכה אנחנו יכולים לעשות מה שאנו מוצאים לנכון. יהיה מה שיהיה מצבה הפוליטי לעתיד, הרי אנו מחזיקים בעיקרון, שבהתישבותנו כאן, אין לנו להביא כל היזק שהוא לאינטרסים הכלכליים של הערבים, אלא שעל־ידי מפעלינו עלינו ליצור מקורות הכנסה נוספים בשבילנו, שיאפשרו לנו לחיות על יד הערבים ויחד אתם בלי לפגוע במקורות הקיום שלהם או להסיג את גבולם.

ב) כל בעיה הקשורה עם כח־הקליטה הכלכלי של ארץ־ישראל יש לה שחר רק כשהיא מצטמצמת בתקופה מסוימת. החיים הכלכליים בארץ הולכים ומתפתחים והם גם מפתחים את כח הקליטה הכלכלי. האומד לשנת 1954 מוכרח להיות שונה לשנת 1964 או 1974. נראה לנו, כי פרק־זמן קצר ביותר לשם העברת פליטים יהודים יבא אותנו לפזיזות ולהוצאות אי־כלכליות. מצד השני אין פתרון הבעיה היהודית יכול להתפשט למשך זמן ארוך ביותר. אנו סבורים, כי תקופה של 10–15 שנים שבה עסקנו, מהווה את שביל הזהב.

ג) על השאלה, כמה יהודים נוספים יכולים להלקט בארץ־ישראל בפרק זמן מסוים, אי־אפשר לענות במספר מסוים, אם לא נניח תנאים מוקדמים ידועים כנתונים מראש: קרן כספים בשביל ההשקעות הנחוצות, אימון מקצועי של העולים, אפשרויות לקנית אדמה ולטיובה, זכות קדימה לתוצרת מקומית עברית בשוק המקומי העברי, וכו'. השיקולים המוקדמים יכולים, כמובן, להיות זהירים יותר, וענפי הכלכלה, שמהם על העולים להוציא את פרנסתם, יכולים להבחר ביותר דיקנות, כל מה שמספר העולים המוצעים קטון יותר. אפשרויות ההתפשטות אינן שוות לכל ענפי הכלכלה. אלה שמספקים צרכים בשביל התצרוכת הישירה של האוכלוסיה, כגון מאפיות, אטליזים, וכדומה, יש להם אפשרות קליטה גבוהה יותר, מאשר, למשל, תעשיות העובדות בשביל היצוא. כלעומת שיגדל מספר העולים המוצעים, כן תגדל הנחיצות לקחת בחשבון מקורות פרנסה בטוחים פחות. מאידך גיסא, הרי הודאות בנוגע להתפתחות הכלכלית בעתיד תגדל יותר, כלעומת שיקצר פרק הזמן שהובא בחשבון. אי־הבטחון הולך וגדל אפילו יותר מאשר באופן פרופורציונלי להבדלי הזמן. בנדון זה נבואות כלכליות יש להן דמיון לנבואות מטיאורולוגיות.

4. בעית הקרקע וניצול הנגב

ד) יש גורם אחד מיוחד שצריך לדון בו בקשר עם החקלאות. רכישת קרקע על ידי היהודים בארץ־ישראל הולכת לאט. ככל שתגדל ההתרחבות המוצעת בשטח החקלאות, כן תגדלנה גם דרישותינו בנוגע לקרקע, אך כן גם ימעט הבטחון שנשיג בזמן המתאים את האדמה הדרושה להתישבות החקלאים מדי שנה בשנה.

ה) הגבלה זו בנוגע לאפשרות השגת קרקע תצומצם בהרבה, אם יתברר שאפשר לסדר השקאת הנגב, ועל ידי כך לפתוח אותו בשביל התישבות. הנגב מכיל בערך שנים עשר מיליון דונמים, היינו כמעט חצי השטח של ארץ־ישראל. האוכלוסיה של הנגב היא רק בת 70.000 בערך, שהרוב הגדול מהם חי בחלק הצפוני של המחוז על שטח של שני מיליונות דונם בערך בקרבת באר־שבע. בחבל הצפוני הזה כמות הגשם השנתית (שלא בשנות בצורת) הוא 300 מילימטר בערך ומאפשרת גידול שעורה. בשערת עשרת המיליונות דונמים כמות הגשם היא כל כך קטנה, שאינה מאפשרת גידול של תבואה בלי השקאה. האוכלוסיה בעשרת המיליונות דונמים האלה היא בת עשרה עד עשרים אלף נפש. הם חיים באהלים כדרך הבדווים ועוסקים בעיקר בגידול צאן. אם תהיה אפשרות להשקות את עשרת מיליון דונם האלה או איזה חלק מהם, יוכל השטח הזה, שהוא מתאים ביותר להתישבות יהודית הן מצד האקלים והן מצד תנאי הבריאות, להשלים את החוסר בקרקע, כשהוא יופיע זמנית בחלקים אחרים של ארץ־ישראל בשביל מתישבים כפריים חדשים.

יש שלשה דרכים להשקאת הנגב:

1) לאסוף על ידי סכרים את גשמי החורף, הזורמים היום ללא־ניצול דרך האפיקים לים, ולנצל אותם בעונת היובש.

2) קדיחת בארות כדי לגלות מעינות מים שמתחת לאדמה.

3) להעביר את אוצרות המים הנמצאים בארץ־ישראל הצפונית דרך תעלות פתוחות או מכוסות.

הסוכנות היהודית חוקרת תכניות מוקדמות שונות בשביל השקאת חלקים מהנגב. כבר כמה שנים לפני המלחמה הנוכחית הודיעה הסוכנות היהודית לממשלה, שהיא מוכנה להשקיע מאמצים כדי לגלות מקורות מים בנגב, בתנאי השמים שיתגלו יהיו שייכים בחציים לתושבים הערביים של הנגב ובחציים ליהודים לשם השקאת קרקעות. מכיון שהממשלה לא ביררה את עמדתה להצעה זו, לא יכלה הסוכנות היהודית לעשות צעדים בכיוון זה, שהיו קשורים בהוצאות גדולות.

5. אפשרויות אחרות של השקאה

חוץ מהנגב יש מוצא אחר לגבי נדירות בקרקע: צמצום השטח של יחידה חקלאית בחלקים אחרים של ארץ־ישראל באמצעות השקאה.

בעוד שבאדמת־בעל דרושות למשפחת אכר מאה דונם בערך לקיומה, הרי באדמת־שלחין מספיקים עשרים דונם. על ידי הרחבה הדרגתית של השקאה במדה שאפשר להשיג מים, אפשר למצוא על שטח של מאה דונם מקום לחמש משפחות, בעוד שבלי השקאה יכולה להתקיים עליו רק משפחה אחת.

בנגוד למצרים, שחקלאותה תלויה לגמרי בהשקאה ממימי הנילוס, מגיעה כמות המטר בשטח גדול של ארץ־ישראל בימות הגשמים ל־400 עד 700 מילימטר בממוצע שנתי בחלקים שונים של הארץ, והם מספיקים בשביל חטה ותבואות אחרות וכן לגפן ולעצי פרי אחרים. אולם, תפוחי זהב, אספסת, מרבית הירקות וכו' דורשים השקאה מלאכותית של 600 מילימטר באופן ממוצע.

עוד לפני איזו עשרות שנים היה שטח השלחין בארץ־ישראל פעוט מאד, במקצת מפני ששפע המים התת־קרקעיים לא היה ידוע למדי, ובמקצת מפני שבשיטות הקדיחה והשאיבה, שהיו ידועות אז, לא היה אפשר להעלות את המים מעומק גדול. אך הודות להתקדמות הכרת הארץ במובן הגיאולוגי, וכן לשיטה הגיאופיסית בגלוי השכבות הטעונות מים, לנסיונות שנרכשו בהרבה קדיחות עמוקות ולשימוש במשאבות משובחות בדקו ומצאו בינתים מים תת־קרקעיים בעומק מעשר עד מאה מטרים בחלקים רבים של הארץ והם נוצלו למטרות השקאה, ובאופן זה הורחב שטח־השלחין מחמשים אלף דונם בערך בשנת 1923 לארבע מאות אלף דונם בשנת 1942.

אך בזה עוד לא נסתיימו כלל וכלל האפשרויות של השקאה. חקירה שנערכה מטעם מחלקת המים של הסוכנות היהודית בשנת 1942 גילתה, שכמות הגשמים היורדים בארץ ישראל ושמתכנסים מתחת לקרקע ובתוך נהרות, אחרי נכוי ההתאדות והמים היורדים לטמיון, אך בהוספת כמות המים המגיעה לארץ־ישראל מסוריה דרך הנהרות הירדן והירמוק, מספיקה להשקאת ארבעה מיליונות דונם, אם על ידי ניצול יעיל יותר של מימי הנהרות, ואם על ידי העלאת המים התת־קרקעיים במשאבות או על ידי עשית סכרים להמים הזורמים כיום בלתי מנוצלים דרך האפיקים לתוך הים. כמו כן יתכן, כי המים בחלק הנמוך של הנהר ליטני, שמטעמים טופוגרפיים אין אפשרות נוחה לנצלם בשביל סוריה, ינוצלו לטובת ארץ־ישראל. אנו עומדים רק בהתחלתה של תקופה, שמגמתה היא להשתמש שימוש מלא בכל המים, שאפשר להשיגם בהוצאות כלכליות למטרות השקאה. המראות המתגלים לפנינו הם מפליאים והם עלולים להגדיל פי כמה את ערך התוצרת החקלאית בארץ־ישראל. ברם, נחוץ להמציא כספים בשביל בנית מכונות ההשקאה, ללמד את הפלכים את שיטות השימוש בהשקאה ואת גידולי ההשקאה, שידועים להם עד עתה רק מעט, ולדאוג בכל הארץ לשיטה חסכנית בשימוש המים, שבאמצעותה כל כמות המים תשמש לתכליות השקאה באופן הטוב ביותר. הפלח שעבד עד היום על אדמת־בעל והרויח בקושי דיו, כדי לספק את צרכיו הפשוטים יותר, יעלה באופן זה ברמת חייו ויחיה בהתאם לרמה אירופית.

באדמת־בעל מרחפת תמיד לפני האכר סכנת הבצורת וחוסר היבול ומאיימים על קיומו. בחלקים ידועים של הארץ, שגשמים בהם מועטים, למשל בחלק הצפוני של הנגב, מתרחשות שנות בצורת משנתים ועד ארבע שנים בתוך תקופה של עשר שנים. אך שנות בצורת אינן נדירות גם במקומות שופעי גשמים. יוצא, שכדי להבטיח את קיום החקלאים, נחוץ שיוכלו להשקות מלאכותית לפחות חלק מאדמתם. השקאה מלאכותית מאפשרת גידולים של צמחים בעלי־ערך שאינם מצליחים בלי השקאה ומגדילה בכלל את התפוקה של הדונם. בהקמת מפעל להשקאה יש תועלת נוספת בזה, שבשנים, שבהן כמות הגשמים היא קטנה מהרגילה, מה שמאיים על החקלאי באדמת־בעל בחוסר כל יבול או ביבול דל ביותר, הוא יכול להסיר את הסכנה ולהגיש יבול נורמלי על ידי הוספת כמות מים בהשקאה של מאה עד מאתים מ"מ.

עד היום נוהג בארץ־ישראל כמו באירופה גידול החטה על אדמת־בעל, אך בזמנים האחרונים נסו אכרים יהודים לזרוע חטה שלא לפי השיטה האירופית, כי אם לטעת אותה ולהשקותה לפי השיטה הסינית. היבול שהושג בשיטה זו היה מפליא: בערך אלף ק“ג על דונם אחד במקום 150 ק”ג מלפני כן. מתישבים על שטחים קטנים, שהיו מזניחים עד עכשיו את גידול החטה, מפני שצמחים אחרים הביאו הכנסות גדולות יותר, יוכלו מעכשיו לגדל גם חטה, אפילו אם רק בשביל צרכיהם הם.

המוסדות המישבים של היהודים חולקים לכל מתישב מאה דונם בקירוב של אדמת־בעל או עשרים דונם של אדמת־שלחין או בפרופורציה מתאימה חלק מאדמת־בעל וחלק מאדמת־שלחין, עד כמה שאפשר הם נמנעים מהקצבת אדמת־בעל בלבד, מפני שבזו צפונה סכנה גדולה לקיום המתישב. חושבים להכרחי שכל מתישב יקבל חוץ מאדמת־בעל לפחות חמשה דונמים אדמת־שלחין.

6. הדירוג במחוזות ההרים

ההשקאה הוא האמצעי החשוב ביותר, אבל לא היחידי לשם הגדלת הייצור החקלאי בארץ־ישראל. אמצעי שני במעלה הוא ניצול מעולה של מחוזות ההרים על ידי דירוג בהרים. כיום חלק גדול של ההרים אינו מעובד כלל או רק באופן פרימיטיבי מאד. בזמנים קדומים ההרים עובדו באופן אינטנסיבי יותר. עקבות המדרגות, שאפשר לראותן עוד בהרים בקרבת ירושלים, חברון ועוד, הן עדות נאמנה לכך. המדרגות עוצרות את הקרקע, שלא ישטפוה הגשמים, הן אוצרות את מימי החורף בשביל עונת־היובש, ומכשירות גם מדרונים תלולים בשביל החרישה. במקומות המעטים בארץ ישראל שנעשה דירוג בהרים בזמנים האחרונים, עפ“י הרוב ע”י מנזרים נוצריים או בהשפעתם, נהנים החקלאים מיבולים הגונים בעצי פרי או תבואות, שעולים בהרבה על התפוקה בהרים שאין בהם דירוג. המעלות בהרים של המנזר היווני בעין־כרם קרוב לירושלים, הנטועות עצי זית, משמשים דוגמה יפה לכך. בהתאם לאומדנות המוסמכות ביותר, מכילים השטחים הראויים לעיבוד במחוזות ההרים כחמשת וחצי מיליון דונם. אם על ידי דירוג – במשך הרבה שנים – יפותח השטח הזה או חלק ממנו בשביל עיבוד אינטנסיבי, יהווה זה גידול רב של כח הייצור של החקלאות בארץ ישראל.

אותם החלקים של ההרים, שאינם מסוגלים לעיבוד אינטנסיבי יכולים לשמש שטח לייעור. ארץ־ישראל, שהיתה לפנים עשירה ביערות, איבדה אותם בימי שלטון תורכיה. התחלה לחידוש היערות נעשתה בזמנים האחרונים בחלקים שונים של הארץ על ידי הקרן־הקימת־לישראל של היהודים. הייעור מהווה לא רק אמצעי ליפות את ארץ־ישראל ולשפר את אקלימה, כי אם גם לגדל את העצים הנחוצים לבנין ולשימושים אחרים, שעכשיו הם מובאים בהוצאות עצומות מאירופה.

אם עבודת הדירוג ושפורים אחרים, כגון ייעור וייבוש הבצות ישארו בתחום היזמה הפרטית ואם ישפטו את ערכם בקנה המדה של הריוח הכלכלי, אזי אין סיכויים, שעבודות אלו תעשינה בימינו אנו. הון פרטי ידרוש תשלום רווחים ואמורטיזציה ביחס להון המושקע, וזה יכביד על החקלאי כמשא כבד. ואם הממשלה תקבל עליה את העבודה הזאת, אזי יפול עליה התפקיד הטרדני לגבות תשלום רווחים על ההשקעות בצורה של הטלת מסים על כל משלמי המסים.

יש אפשרות אחת כדי למנוע זאת. מאות אלפים פליטי היהודים מאירופה, שישארו לאחרי המלחמה ללא אמצעים לקיומם, יכולים לעבור לארץ ישראל ולהתעסק כאן בעבודות טיוב האדמה. גם בהשארם באירופה יהיה צריך לכלכלם מטעם ממשלותיהם או מטעם הסתדרויות פילנטרופיות יהודיות. הם יוכלו להתכלכל בארץ־ישראל ובתוצאות טובות יותר. הם ירחיבו את כח הייצור של הארץ ויסללו את הדרך לפני יהודים חדשים שיבואו.

7. שאלת המימון

בחקירה הבאה של ד“ר לודביג גרינבוים נעשית אומדנא של הסכומים הנחוצים לשם מימון ההתפשטות או של הקמת הענפים הכלכליים השונים בהיקף הנדרש לשם קליטת האוכלוסיה היהודית ההולכת וגדלה. אכן ד”ר גרינבוים לא טיפל בשאלות מעשיות, אם ובאיזה אופן אפשר להשיג את הסכומים האלה. בעיה זו הולכת ונעשית חקירה מיוחדת. פה יש צורך לבדוק, באיזו מידה תוצרת העולים בסחורות הנמכרות בשוק תוכל לשמש יסוד בשביל הלוואה, ובאיזו מידה יהיה אפשר או מן ההכרח להמשיך את מימון המפעל על יסוד של תרומות.

רחוק להניח, שהסכום הנחוץ למטרת מימון המפעלים (בערך מאתים ושלשים מיליון לא"י במשך שתים עשרה שנה) יהיה אפשר להשיג כמו עד עתה על ידי אוסף תרומות, מפני שהסכום הנדרש עתה גדול פי עשר מהסכומים שנאספו עד עכשיו באופן זה. יחד עם אוסף כספים מתרומות שצריך להמשיכו וישמש ביחוד להוצאות שאינן משתלמות בחזרה, וכן גם בשיתוף גדל והולך עם ממשלת ארץ־ישראל בהוצאות בשביל מפעלים צבוריים, חינוך, בריאות ושירותים סוציאליים, הפתרון המתאים הוא, לפי דעתנו, הלוואה בין־לאומית על יסוד ערכי הרכוש שנגזלו מהיהודים על ידי משטר הנאצים, ושמן החובה להשיב אותם להם.

אם יתברר, כי לחץ המוני היהודים אחר המלחמה, הרוצים לעלות ארצה, יהיה גדול כל כך, עד שהמספרים שאנו מניחים בשביל השנים הראשונות של העליה לאחר המלחמה (היינו 47.000, 52.000, 58.000 וכו') אינם מספיקים, יהיו ארבעה דרכים להגדיל את המספרים האלה במשך השנים הראשונות, ואם נחוץ, לצמצם במשך השנים הבאות אחר כך.

הדרך הראשון הוא סידור עבודות צבוריות (דרכים, חפירת תעלות להשקאה וניקוז, דירוג בהרים וכדומה). המפעלים האלה יגבירו את כח הייצור של ארץ־ישראל ויקילו את אפשרות הקליטה שלאחר כך לעולים בשביל מקצועות קבועים.

הדרך השני הוא שבנית בתים, שאנו חלקנוה באופן שווה לשתים עשרה שנה, תצא לפועל בקנה מידה גדול יותר בשנים הראשונות ושבתאם לכך תקטן יותר בשנים הבאות אחר־כך.

הדרך השלישי הוא ליצור מיצרכים בני קיום (כגון אבני בניה), שתכניתנו מחלקת אותם. באופן שווה לשתים עשרה שנה, להתחיל בהם בקנה־מידה גדול שיהיו מוכנים לזמן מאוחר.

הדרך הרביעי הוא לפתח את ארץ ישראל שתשמש מרכז לאימונים וכן להעברה מאימון ישן לחדש, שבו היהודים, שצריכים אחר־כך לעבוד במקצועות פרודוקטיביים בארץ־ישראל (או במידה ידועה מחוצה לה) יקבלו פה את אימונם המקצועי. אחרי המלחמה יהיו בודאי מאות אלפים יהודים באירופה, שיהיו משוללים כל סכויים לכלכל את עצמם באופן כלכלי באירופה או מעבר לים אלא אם יקבלו לראשונה אימון מוקדם במקצועות החדשים. בחקלאות כמו בתעשיה יכולה ארץ־ישראל לתת לפליטים יהודים מקומות־אימון במפעלים יהודיים יותר מאשר כל ארץ אחרת. והואיל והחקלאות והתעשיה הולכות ומתרחבות בארץ־ישראל, יגדל עמן מספר המקומות המתאימים בשביל אימון.

כל ארבעת הדרכים האלה מביאים לתוצאה, כי העולים שלכאורה היו צריכים לבוא לארץ־ישראל בהדרגה מדי שנה בשנה ולהכנס כאן מיד לעבודות קבע, יאספו כמה שנים למפרע בארץ־ישראל כמו בחיל־מלואים ויהיו עסוקים לפי שעה במקצועות זמניים ואחר־כך יעברו בהדרגה למקצועות קבע. היתרון שבשיטה זו הוא שיהיו מוכנים תמיד כשיהיה צורך בפועלים ויוכלו לברור מהם לעבודות שונות בהתאם להכשרתם, בעוד שבשיטה אחרת יוכלו חדשים לעבור עד בואם, ואי־אפשר יהיה לסדר בירור מקצועי לפני כן.

ואולם מאידך גיסא יש להמצאת עבודה זמנית בשביל מספר גדול של עולים לתקופת־מעבר ממושכת חסרונות דלקמן:

א) בעוד שלפי תכנית הפיתוח נשארים העולים רק במשך, נאמר של 3–6 חדשים, במחנות־העבודה תחת פיקוח ההסתדרות הציונית, הנה לפי תכנית האימון יצטרכו גלים גדולים יותר של עולים להתכלכל זמנים ארוכים יותר וזה יביא להוצאות גדולות יותר.

ב) תכנית הפיתוח חושבת על התפשטות התעשיה והחקלאות בקצב שווה עם דרישת הצרכנים. אם מספר הצרכנים יעלה למעלה מהפרופורציה של יכולת היצרנות לספק לצרכנים את צרכיהם, אז ההוצאות בשביל העולים יביאו ליבוא מוגבר, ומכאן שהכספים הבאים בחשבון לא יפרו את היצרנות היהודית.

ג) אם השווקים, המלאי והמחירים לא יהיו שקולים בדיוק, אז העליה הפתאומית של הביקוש עלולה להגדיל את המחירים בקפיצות ודילוגים – לא רק המחירים של מזונות, שכר דירה, הלבשה וחפצים אחרים של תצרוכת, אלא גם של הקרקע. באופן זה דחיית ההגשמה של תכנית הפיתוח תגביר את הקשיים ואת ההוצאות.

אך יתכן שכל החישובים הכלכליים האלה יש לדחות הצדה, אם באים בחשבון חייהם של מאות אלפי יהודים. לפיכך חקרנו כל האפשרויות של עבודות זמניות, שיהא אפשר להוציאן לפועל לטובת הפיתוח הכלכלי של כל ארץ־ישראל.

פרק שלושה־עשר: הניגוד בין היהודים והערבים בארץ־ישראל    🔗

1. ההתעוררות הלאומית אצל הערבים

הנקודה האפלה בהתקדמות ההתפתחות של ארץ־ישראל היא התנגדות הערבים ליהודים. אמנם אין ספק שערבי ארץ־ישראל הפיקו הישגים כלכליים גדולים מן העליה היהודית, כפי שמודגש בדין וחשבון של הועדה המלכותית שלשלחה בשנת 1936 לארץ־ישראל. אלא שיחסם ליהודים ולכניסתם לארץ הושפע יותר משיקולים פוליטיים, מאשר משיקולים כלכליים. אחרי שנשתחררו על ידי ניצחונותיהם של מעצמות הברית במלחמה העולמית הראשונה מעול השעבוד התורכי, התפתחה אצלם, כמו בשאר הארצות הערביות של השלטןו התורכי הקודם, לאומיות חזקה, השואפת לעצמאות מדינית מוחלטת. הלאומיים דורשים, שארץ־ישראל תהיה ממלכה ערבית תחת שלטון של הרוב הערבי, והם נלחמים נגד עלית יהודים ונגד הקמת בית לאומי יהודי בארץ־ישראל, מפני שרואים בזה סכנה לשאיפותיהם.

2. בעית החוקה

בשנת 1936 פרצו, כמו לפני כן בשנת 1920 ושנת 1929, מהומות־דמים בארץ־ישראל. הועדה המלכותית שנשלחה מטעם הממשלה הבריטית לשם חקירת סיבות המהומות, תחת הנהלתו של לורד פיל בתור יושב ראש, הגיעה למסקנה, שהניגוד הנוכחי שבין הערבים והיהודים הוא כל כך חזק, שאין לצפות לחיי שלום ושיתוף־פעולה במסגרת של מדינה אחת, והציעה משום כך חלוקת ארץ־ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית עם מסדרון ביניהן, שישאר תחת המנדט. ממשלת המנדט הסכימה לכתחילה להצעתה של הועדה המלכותית, אבל אחר כך החליטה (בשנת 1937) לשלוח ועדה חדשה, בהנהלות של סיר וואודהד, לארץ ישראל. כאשר הועדה הזאת הביעה את ספקותיה בנוגע לתכליתיות של חלוקת הארץ, הסתלקה גם ממשלת המנדט מהצעותיה של הועדה המלכותית, ביחוד כאשר ההצעות האלה נתקלו בהתנגדות די חזקה גם אצל הערבים וגם אצל היהודים.

ובהתחדד בשנות 1938–1939 המצב הפוליטי באירופה וקרבה האפשרות של מלחמה בין אנגליה וממשלות ה“ציר”, השתדלה אנגליה למנוע התנגשות עם המדינות הערביות, שתמכו בדרישות הערבים הארצישראליים, והראתה יותר ויותר וותרנות לגבי דרישות הלאומנים הערביים על חשבון היהודים. בספר הלבן משנת 1939 הגבילה את עלית היהודים לתקופה הבאה למספר 75.000, אסרה על היהודים קנית קרקע בחלק הגדול ביותר של ארץ ישראל ונתנה הבטחה ליסד מדינה עצמאית בארץ־ישראל אחרי עשר שנים.

לורד וודג’ווואד הציע למזג את ארץ־ישראל בהאימפריה הבריטית בתור דומיניון שביעי. קווינסי רייט, פרופיסור לחוק בין־לאומי באוניברסיטה בשיקגו, בהתחשבו עם האינטרסים של הדתות הגדולות, מציע לכונן את ארץ־ישראל כמדינה בין־לאומית. בין הערבים בארץ־ישראל ובסוריה יש תנועה השואפת לאיחודן של ארץ־ישראל, עבר־הירדן, סוריה והלבנון לפדרציה ערבית. ארצ’ר קסט¹⁸ מציע לכונן בארץ־ישראל מדינה דוגמת שוויצריה עם קנטונים יהודיים, ערביים ומעורבים ועם אוטונומיה קנטונלית. זה יתן כמעט לכל האוכלוסיה היהודית ולכל האוכלוסיה הערבית ממשל אבטונומי, בעוד שבחלוקה לשני חלקים, יהיו הגבולות שביניהם באיזה אופן שיהיו, ישאר חלק מהיהודים בסקטור הרוב הערבי, וחלק מהערבים בסקטור הרוב היהודי. הועדה המלכותית דחתה את החלוקה לקנטונים (הדין והחשבון עמוד 377 וכו'), מפני שלדעתה יש להצעה זו כל החסרונות אבל לא היתרונות של חלוקה לשתי ממלכות עצמאיות, שהיא הציעה.

בשביל היהודים חשוב קודם כל, שיהיה להם הבטחון, שיהיו עצמאיים בכינון חייהם הלאומיים ובלתי נתונים למרותו של עם אחר. הנסיונות הקודרים של מיעוטים לאומיים בארצות המזרח (הארמנים בתורכיה הישנה, האשורים והקורדים בעיראק) הוכיחו, שעדיין לא נמצאה צורה משביעה רצון בשביל חיים משותפים של שני עמים שווי־זכויות במסגרת של מדינה אחת. בשביל ציונים רבים עצמאות לאומית ועצמאות מדינית הם מושגים המזדהים זה עם זה והם טוענים שרק ייסודה של מדינה עצמאית יהודית יכולה להבטיח את העצמאות הלאומית.

היהודים הציעו בכמה קונגרסים ציוניים לגבי החיים המשותפים עם הערבים את הנוסחא המדינית, שכל אחד משני העמים לא ישתלט על חברו וגם לא ישתעבד לחברו, יהיה בעתיד היחס המספרי של שני העמים איזה שיהיה. הטענה, שהיהודים לא יחזיקו בנוסחא זו לאחר שיהיו הם רוב האוכלוסים על ידי העליה מן חוץ, אינה מבוססת, האינטרס העצמי של היהודים בארץ־ישראל אוסר עליהם כל מחשבה של השתלטות על הערבים. ארץ־ישראל מוקפת מדינות ערביות (עבר־הירדן, סוריה, לבנון, עיראק) עם שמונה מיליון תושבים, והשפעתן המדינית וכחן הצבאי, וכן האפשרות של נגישות לגבי מאה אלף יהודים בעיראק, עשרים אלף יהודים בסוריה, אם גם לא להזכיר את שמונים אלף היהודים במצרים ושלש מאות אלף היהודים בארצות ערביות אחרות באפריקה הצפונית, תספיק למנוע את היהודים בארץ־ישראל מתאוות ההשתלטות על הערבים, אפילו אם יגיעו לרוב מספרי בארץ. לא להערבים, אלא ליהודים יש יסוד לחשוש, שהעיקרון של “לא־השתלטות ולא־השתעבדות” יעזב שלא לטובתם.

נראה לנו, שהמלחמה הנוכחית הוציאה את הבעיה הארצישראלית ממצבה המיוחד והקימה בעיה דומה לנו, או החריפה אותה, גם בארצות אחרות של המזרח התיכון. עדים אנו בימים אלה לחידוד הבעיה ההודית, ואם אמנם לפי מספר האוכלוסין, שהיא מטרידה אותם, עולה היא על הבעיה הארצישראלית פי כמה מאות, הנה במובן הסטרוקטורי דומות שתיהן זו לזו מאד. בהודו הבריטית (מחוץ למדינות הנסיכים המקומיים), כמו בארץ־ישראל, עומדים לאומים זה מול זה ועוינים זה את זה: ההינדוסים והמושלמים. המושלמים שבאו להודו מימי המאה השבע עשרה, בדרכי שלום או בדרכי מלחמה, בתשעים המיליון שלהם, מהווים בערך חלק שלישי, וההינדוסים במאה חמשים וחמשה מיליון שלהם בהודו הבריטית בערך שני שלישים של האוכלוסיה (אם אין מכניסים בחשבון את חמשים המיליון ה“טמאים”). כל אחד משני הלאומים דורש בשבילו עצמאות לאומית. כמו היהודים בארץ־ישראל, כן המושלמים בהודו מפחדים, שהלאום השני הגדול במספר ישתלט עליהם, אם ישארו יחד עמו במדינה אחידה בעלת משטר פרלמנטרי. כשם שהועדה המלכותית בארץ־ישראל הציעה חלוקת הארץ לחלק ערבי וחלק יהודי, כן רואים הרבה מושלמים שבהודו בחלוקה טריטוריאלית את הפתרון הטוב ביותר בשביל הודו, אבל עדיין לא הגיעו שם לדעה אחת.

גם בלבנון, במדינה הגובל עם ארץ־ישראל, שני לאומים נצים: המרוניטים הנוצריים והערבים המושלמיים. הלבנון קבל בשנת 1860, בהתערבותם של המעצמות לטובת המרוניטים, שסבלו מרדיפת המושלמים, את החוקה של טריטוריה אבטונומית בתוך תורכיה. אחרי המלחמה העולמית הראשונה עבר הלבנון (כמו סוריה) בתור מדינה עצמאית תחת מנדט צרפתי. בשנת 1941 הובטחה ללבנון העצמאות מצד צרפת ובריטניה. המרוניטים, שמספרם אמנם בין הלאומים (דתות) השונים שבמדינה זו הוא הגדול ביותר, אבל אינם מגיעים פה לרוב מוחלט, מפחדים, שלאחרי יציאת הצבא האירופי מן הלבנון בתוך ממלכה עצמאית, ופשיטא שבתוך פדרציה ערבית ישתלטו עליהם המושלמים והלאומים הקטנים הגרורים אחריהם, והם דורשים חוקה, שתמנע מהם את הסכנה הזאת. קרוב לודאי כי המעצמות יכירו בצדקת דרישתם. אולם, הן בשביל הלבנון והן בשביל הודו עוד לא נמצאה הנוסחא, שתבטיח פתרון ויש עוד להתיגע כדי למצוא אותה, ויש לחשוב, כי בהמצאה, היא גם תשפיע על פתרון הבעיה הארצישראלית.

אכן, התקוה למצוא נוסחא חדשה כזו תקוים רק אז, כאשר המדינאים של סדר עולם חדש יצליחו לצאת מתוך המסלול הרגיל עם מושגי משפט־המדינה המסורתיים – עם פולחן הסובריניות המדינית – ולכונן אינסטנציה על־מדינית פעילה.

3. עלית יהודים

הבעיה הדוקרנית ביותר, חופש או הגבלה של עלית היהודים לארץ־ישראל, שהיהודים והערבים כאחד מעמידים אותם בראש עצומותיהם בוויכוח המדיני, יכולה, אולי, במקרה של חלוקה טריטוריאלית של ארץ־ישראל להפתר באופן זה, שהכניסה והישיבה תהיה מותרת למהגרים יהודים וערבים בכל השטח של ארץ־ישראל, ורק ההתעסקות במקצוע כלכלי תהיה מותרת למהגרים היהודים רק בחלק היהודי ולמהגרים ערבים רק בחלק הערבי. היהודים ישארו באופן זה בתוך הסקטור הכלכלי היהודים ולא יתחרו בערבים בשוק העבודה שלהם, וכן להיפך.

אמנם סדור זה ימנע רק את ההתחרות בין הפועלים היהודיים והערביים, אבל לא את ההתחרות בין הסחורות מתוצרת יהודים או ערבים. אי־אפשר למנוע את המשלוח ממקום למקום בתוך ארץ־ישראל, ראשית מפני שתעשיות ידועות יכולות להתקיים רק אם כל ארץ־ישראל משמשת שוק בשבילן, ושנית מפני שאי־אפשר לשמור על גבולות שבין הטריטוריות בתור גבולות מכס. אך התחרות הסחורות, שלפני המלחמה היתה קשה ליהודים בענפים שונים (ביצים, ירקות, עופות, דגים, נעלים), מפני שהערבים שמשלמים שכר עבודה נמוך, מייצרים בזול, תחלש לאחר המלחמה, מפני שבמשך המלחמה הנוכחית עלה שכר העבודה אצל הערבים יותר מכפלים על השכר שלפני המלחמה, ורמת חייהם התקרבה מאד לרמת החיים של הפועלים היהודים ואין להניח, שהם יאבדו במהרה את רמתם החדשה שהשיגו בזמנים האלה.

4. הטענה של מיעוט קרקעות

גם השאלה של רכישת קרקעות על ידי היהודים אין בה קשיים שאין להתגבר עליהם ואינה צריכה לגרום לערבים מיעוט קרקעות. מכל הקרקעות של ארץ־ישראל נמצאים היום כמיליון וחצי דונם, שהם 7%, בידי היהודים. ארבעה ועשרים מיליון וחצי דונם, היינו 93%, הם בידי הערבים. מהשטח הזה משתמשים עד היום הערבים שמוש חקלאי בחלק הרביעי בערך, היינו (חוץ ממאה וחמשים אלף מטעי הדר) רק בעמקים ובקעות, מישורים ומרומי הרים, כל כמה שהם מסוגלים לתבואות ועצי זית. ואולם, בשלשת הרבעים שאינם מעובדים (שמונה עשר מיליון דונם בערך) יש עוד הרבה מיליונים דונם, הראויים לשמוש חקלאי אמנם רק אחרי השקעת הוצאות מרובות, אם ייבשו את הבצות, יגלו מקורות מים, יחצבו מדרגות במדרונים, יוציאו משטחים מלוחים בקרקעות את המלח על ידי שטיפה, או שיונהגו מטעים חדשים המתאימים לקרקעות יובש או שינהיגו שיטות עיבוד חדשות.

חלק גדול של הקרקעות, שרכשו היהודים ויישבו אותם בהצלחה, לא נגעה בו מחרשה מעולם ורק אחרי ייבוש הבצות או פענוח המים נמסר לעיבוד בידי היהודים, לא רק היהודים, אלא גם הערבים הפיקו מזה תועלת. דוגמא מאלפת משמש חבל החולה, הנגוע במלריה והמכיל כחמשים ושנים אלף דונם. עוד בזמן השלטון התורכי קיבל ערבי מסוריה זכיון לייבוש החבל הזה ולהבראתו, אבל לא נגש לעבודה באופן רציני, והנה “חברת הכשרת הישוב” היהודית רכשה את הזכיון הזה מהערבי הסורי בשנת 1934 בסכום רב והתחייבה למסור כשליש של כל השטח, אחרי ייבושו והבראתו חנם אין כסף לקנין עצמי לערבים הגרים בסביבה, שעד אז היתה להם רק זכות חכירה לזמנים קצרים, והיו תלויים ברצונו הטוב של בעל הזכיון. הועדה המלכותית אומרת על זה בדין וחשבון שלה (ע. 206): “המפעל העומד להעשות בביצות החולה משמשת דוגמה בולטת של שיתוף פעולה בין ממשלת ארץ־ישראל ובין גושים צבוריים יהודיים לטובת היהודים והערבים גם יחד”.

אך עוד ישנם בעמק הירדן התחתון מאות אלפים דונמים, המהווים מדבר שמם, לסבת האחוז הגדול של מלח הנמצא באדמה, ועתה על יד השטיפה השיטתית של האדמה על ידי היהודים הם מתחילים להתכסות בירק של מטעי תרבות. בשביל מחוז הנגב היבש בדרומה של ארץ־ישראל, המשמש בשטחו של עשרה מיליון דונם רק מרעה דל בשביל העזים והכבשים של שבטים בדויים אחדים, לא נמצאה אמנם עד היום אפשרות של שימוש חקלאי, אבל הנסיונות ב“חקלאות יבשה” או בגלוי מים תת־קרקעיים, או באגירת מי הגשמים הזורמים עתה ללא תועלת דרך האפיקים הימה, או על ידי העברת מים מצפון ארץ־ישראל העשיר במים, שהיא אמנם יקרה ביותר, – הנסיונות האלה הולכים ונמשכים ואין להחליט, שאין סיכויים להצלחתם. הועדה המלכותית הצהירה ביחס לנגב: “מדבר הוא ומדבר הוא ישאר, אם יהודים לא ישקיעו בו את מרצם”.

הודות להאינטנסיביות בעיבוד הקרקע ע"י המתישבים היהודים, השטח הקרקעי הדרוש בשביל מתישב יהודי הוא רק החלק החמישי מזה הדרוש לפלח ערבי. החקלאי היהודי מוצא על שטח של עשרים דונם אדמת־שלחין די פרנסתו. אם נניח, ששיעור האחוזים של היהודים, החיים בארץ־ישראל על חקלאות, יהיה בעתיד כמו עד כה, היינו 15%, אזי יספיק מיליון של אדמת־שלחין כדי לספק קרקע לחמשים אלף משפחות חקלאיות נוספות (מאתים עד מאתים וחמשים אלף נפש) בתוך אוכלוסיה יהודית נוספת של מיליון ורבע עד מיליון ושלשת רבעי מיליון נפש. (אין אנו מביאים כאן בחשבון את השטח הנחוץ בשביל האוכלוסיה העירונית מפני אי־חשיבותו).

על השאלה, אם יש בארץ־ישראל די מים, כדי להשקות עוד מיליון דונם אדמה, אפשר לענות בחיוב בלי פקפוק. השימוש בשיטות חדישות (גיאופיסיקליות) הקל את גלוי המים התת־קרקעיים; ומציאות המים האלה בשפע למעלה מכל השערה נקבעה בודאות. אם נסתייע באגירת המים של גשמי החורף וכן במימי הנהרות שנוצלו עד עתה רק במעט, אפשר להשקות בארץ־ישראל, לפי אומד מוסמך של מומחים, עוד 3 – 4 מיליונות דונמים (בלעדי הנגב). עד היום הושקו בארץ־ישראל רק כארבע מאות אלף דונם.

מכל זה יוצא, שבשביל זמנים, שאפשר לראותם מראש, תתכן עלית היהודים ותתכן התישבותם החקלאית בלי לדחוק את רגלי הערבים מן הקרקע. היהודים יוצרים בשביל מתישביהם שטחים חדשים, לאמור: הם נוטלים ומעבדים שטחים, שהיוו שממה עד עכשיו והיו בודאי נשארים שממה גם לעתיד בידי הערבים. וכך יכולתי, בהופיעי כעד לפני הועדה המלכותית (1936), למסור בשם הסוכנות היהודית את ההצהרה דלקמן (דין וחשבון של הועדה ע. 241):

“אין שום מגמה מצדנו לנשל את הערבים משטחים שבידיהם. מטרתנו היא לשפר את השיטות החקלאיות, ביחוד על ידי השקאה, וליצור אפשרויות חדשות בשביל התישבות היהודים, בלי לערער באיזה אופן שהוא את מקור מחיתו של האכר הערבי מלפני כן. אנו מסכימים לנוסחא, שהחקלאים הערביים ישארו על האדמה בכל המקרים של רכישת אדמה על ידי יהודים, ושהכנסתם לא תפחת ממה שהיתה לפני כן. אכן כדי להגשים תכנית, שתיצור אפשרויות חדשות בשביל התישבות יהודית בלי לגרום היזק להערבים, הכרחי שיתוף פעיל יותר מצד הממשלה בפעולות הפיתוח הנחוצות”.

פרק ארבעה־עשר: השפעת הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל על הבעיה היהודית בכלל    🔗

אם ארץ־ישראל תקבל חוקה, שתבטיח חיים משותפים של הערבים והיהודים על יסוד של אבטונומיה לאומית ושוויון זכויות, אז יהיה פירוש הדבר, שהיהודים בפעם הראשונה לאחרי כמעט אלפיים שנה יחיו שוב על חלקה קטנה של כדור הארץ בתור עם חפשי וירכשו מחדש את הכבוד של עם חפשי. עד עכשיו זכו, אפילו בארצות הליברליות ביותר, לשוויון זכויות רק בתור יחידים, אבל לא בתור לאום. דבּרי המהפכה הצרפתית, שהביאו להם את האמנציפציה באירופה המרכזית והמערבית, דרשו מהם במחיר השוויון, שיטמעו באומה של סביבתם ויתפרקו מכל התכונות האפיניות שהיו נחלתם ממוצאם וקורותיהם. היה זה בהתאמה לרעיונות המהפכה הצרפתית, שלפיהם אומות העולם אינן אלא דמויות חולפות, ואילו מטרת ההתפתחות היא אזרחות עולמית של אנשים חפשיים ושווים. העובדה, שהיהודים החזיקו מעמד כמעט במשך אלפיים שנה לאחר חורבן ממלכתם, בתור לאום, אבל, בניגוד לכל עמים אחרים, חסרים היו מרכז טריטוריאלי ועצמאות מדינית, היא הסיבה של מצבם בלתי הנורמלי בין העמים עד היום הזה. ההעדר של טריטוריה משלהם הרחיקם מעבודת האדמה וגרם להתרכזותם במקצועות בלתי מחוברים להאדמה ולפיזורם על פני כל כדור הארץ. חוסר עצמאות פוליטית ושעבודם לרצונם של עמים אחרים גזלו מהם את רגש היקר (י' שואית) האישי והכבוד העצמי. הם נאלצים לכוון עצמם לרצונו של העם השולט ולקבל מרותם של רעיונות זרים. חוסר העצמאות המדינית היה כמו כן הנחה מוקדמת לצמיחת האנטישמיות. הכסינופוביה (שנאת הזר) היתה נראית נגד היהודים באותה הצורה, כמו נגד בני עמים זרים אחרים, כמו, למשל, נגד צרפתים בגרמניה, אבל לא היתה מקבלת לעולם אותן צורות־משטמה של האנטישמיות המודרנית, אילו לא היו בני אומה המחוסרת לגמרי עצמאות מדינית.

והנה אין, כמובן, לחשוב, כי ששה עשר המיליונים יהודים יוכלו להתרכז בארץ־ישראל או ירצו לעשות כזאת. ודאי שיעלו לארץ־ישראל רק אלה שמסבות המונחות בהם עצמם או בסביבתם הנוצרית אינם יכולים להתבולל. האחרים שכבר התבוללו לגמרי או למחצה, ישארו בארצות מגוריהם ויהיו נתונים לטמיעתם ההדרגתית.

אכן, על ידי כך יסבלו היהודים הפסד גדול במובן המספרי. הם נתרבו מראשית המאה העשרים מעשרה מיליון ל־16 – 17 מיליון, והם צפויים לכך שיחזרו למספרם הקודם או ירדו עוד יותר. ברם, ערכו של עם אינו מונח במספרו, כי אם ביצירותיו. מיליונות יהודים, הנושאים את יהדותם באדישות או גם למרות רצונם מסוגלים פחות ליצור תרבות יהודית גבוהה, מאשר מספר שהוא אמנם קטן בהרבה, אלא שהוא חדור אהבה לעמו ומאמין בעתידו. בקרוא עזרא ונחמיה ליהודים לחזור מגולת בבל לארץ־ישראל, נשמע לקריאה רק חלק קטן. אך החלק המצער הזה הוא ששמר על חיי הענף היהודי, הוא שנאבק אחר כך על חירותו עם הכח האדיר של הרומאים, והוא שנטע את האהבה הנצחית לציון בלבותיהם של היהודים.

יתכן שבכמה יהודים, שלמראית־עין הם נמנים בין המתבוללים, עדיין גנוז רגש של קשר לישראל, וכי הרגש הזה יגבר על ידי המעשים הכבירים של העם היהודי בארץ־ישראל עד כדי כך, שעוד ימצאו את דרכם לעמם. קורות הנועה הציונית מראות, שאף־על־פי שהרוב הגדול של נספחיה בא מתוך השכבות שלא התבוללו, הנה בזרם ההתלהבות הציונית נסחפו אתם גם כמה מן המתבוללים. מאידך גיסא יתכן, שהבית הלאומי היהודי יביא גם לידי תוצאה הפוכה, בעיקר אצל אלה, שהתבוללותם כבר התקדמה ביותר. דורותי תומפסון במאמרה “לעשות את חיי היהודים נורמליים” (ניו־פליסטין, יאנואר, 1942, ניו־יורק) מביעה סברה שהקמת הבית הלאומי היהודי יעזור לנורמליזציה של חיי היהודים. היא תחיש את תהליך ההתבוללות של היהודים החיים מחוץ לארץ־ישראל, הואיל ואז יגוז הפחד מלבם, כי בהתבוללותם ובטמיעתם הם מסכנים את קיומו של הלאום היהודי. קיום האומה יהיה בטוח בעיניהם על ידי העובדה, שקיימת מולדת בטריטוריה עצמאית, ויוכלו להשתחרר מן ההרגשה, שהמשך קיומו של הלאום תלוי בזה, שבאישיותם הם ובלבם הם ישמרו על קיום האומה.

מוצאם היהודי לא יהיה בו משום כתם לא בשביל היהודים האלה ולא בשביל סביבתם, אלא יחוס של אצילות, אם אצל היהודים בארץ־ישראל חיה תחיה הירושה הרוחנית של הנביאים, של אותם נושאי האבוקה של הצדק ואהבת־הבריות, ואם הם יעשירו במעשים של יצירה את תרבות האנושיות. על לעזו של היטלר על ישראל אין לך תשובה טובה מאפשרות זו, שאולי יעלה בידי חוקרי הרפואה בירושלים להציל מאות אלפים לקוחים למות, שהולכים עכשיו ונמקים בעטין של מחלות, שכאילו אין להם מזור; או אם מירושלים תצא ההתעוררות לתנועה שתכריז מלחמה במלחמה ותתאמץ לרכוש את לב העמים בשביל סדר עולם, שבו לא ישא גוי אל גוי חרב. היהודים, שהם הראשונים לאבידות בכל מלחמה, מפני שבהכרח הם עומדים בשני המחנות של שני הצדדים הנלחמים זה בזה, הם מיועדים לתפקיד כזה ביתר כושר ועוז.

אין בזה כלל משום אוטופיה לקוות לגדולות ונצורות מהם היהודי המתחדש בארץ־ישראל, כאשר הוא נגש, דרוך התלהבות, לבנות את ביתו הלאומי. התפקיד הקונסטרוקטיבי הגדול ישחרר כחות גדולים גנוזים. בזמן הקצר של עשרים שנים, שחלפו מאז החלה העליה ההמונית לארץ־ישראל, כבר נעשו שם מעשים, הסותרים את כל הטענות שהטיחו נגדם יריביהם, בצדק או באי־צדק, בארצות אירופה. היהודים, אמרו היריבים, נרתעים מפני עבודת האדמה המפרכת את הגוף. והנה בארץ־ישראל עברו בהמוניהם לעבודת האדמה לכל סוגיה. “היהודים אינם חלוצים, כי אם נהנים בפיתוח ארצות חדשות מעמלם של אחרים, שאליהם הם נספחים”. והנה בהיפך מזה ביצעו בארץ־ישראל עבודות הפיתוח המסוכנות והקשות ביותר בידיהם הם ובקרבנות גדולים של מאדם ונפשם. “היהודים הם מוגי לב”. אך, בארץ־ישראל, בזמן המהומות, כל ישוב קטן ביותר התגונן בגבורה נגד כנופיות מזוינים, ובמשך המלחמה הנוכחית עשו כל מה שהיה ביכלתם, כדי להכנס לצבא הבריטי ולהגיע לחזית. “אין ליהודים אידיאל אחר מאשר בצע כסף והאינטרס הפרטי”. בניגוד למימרא זו יהודים בארץ־ישראל, בקואופרטיבים של התעשיה ובקבוצות חקלאיות הסתלקו לגמרי מן הריוח הפרטי ויצרו שיטה משקית, הבנויה על העמדת האינטרס הפרטי תחת מרותו של האינטרס הכללי¹⁹. מאשימים את היהודי, שאין ברצונו לעבוד בעצמו, אלא רק לנצל פועלים אחרים. בניגוד לכך, כל העבודות בבתי חרושת של היהודים בארץ־ישראל ובקבוצות נעשות על ידי יהודים. “היהודים אינם מוכשרים לשלטון עצמי ולמשמעת”. בארץ־ישראל הוכיחו את ההיפך, ועומדים בהנהלת מושבותיהם ועריהם (ביניהן הכרך תל־אביב) ובאירגון אגודות מקצועיות בשורה הראשונה.

בארץ־ישראל, ביחוד במושבות החקלאיות, הולך וגדל טיפוס יהודי חדש, שהשתחרר מכל הסיגים והפסולת, שנדבקו בו תחת לחץ הנכר, והוא צועד את דרכו משוחרר, ישר וזקוף־קומה בשירות עמו. עדיין אין חותמו של הטיפוס החדש הזה ניכר על כל יהודי בארץ־ישראל. אבל הוא מהווה את הגרעין שממנו חודרים רעיונות ומקורות־מרץ חדשים לתוך ההיקף, ומעצבים אותו ברוח חדשה.

פרק חמשה־עשר: ערכם של היהודים בשביל התרבות האנושית    🔗

אם אנו מעריכים את חורבן החיים העצמיים של היהודים כהפסד בשביל התרבות האנושית, אין אנו עושים זאת מתוך זחיחות־הדעת משל הנציונל־סוציאליסטים, הרואים בתרבותם הם את הדרג העליון לכל התרבות האנושית. ידענו גם ידענו כי זרמים תרבותיים רבים פירנסו ומפרנסים את זה היאור הגדול של התרבות האנושית, וכי לכל זרם וזרם יש ערך משלו. חוץ מזה, שאין זה כלל תלוי ברצונם של היהודים להסתלק מעצמיותם, שהיא תוצאה מתורשתם וקורותיהם, מאמינים אנו, כי זאת התרומה אשר תרמו ושעוד בכוחם לתרום לתרבות האנושית, אינה פחות ראויה לשמירה מזו של כל ציבור אנושי אחר.

אמת הדבר, שהחל מזמן האמנציפציה הצטיינו יהודים רבים גם בתוך עמים אחרים בפעולות כבירות וחשובות בשדות המדע, המוסיקה, הכלכלה ועוד. יתכן כי מספּרם היה יכול להיות גדול יותר, אלמלא נאלצו הרבה מהם לבזבז את כל מרצם לשם התגברות על המעצורים מצד הסביבה העוינת ועל ידי כך נבצר מהם לפתח את הכשרונות הגנוזים בהם. אילו קיבלו יהודים בתוך צבור אוהד אותו עידוד, שכל לא־יהודי מקבל מבני עמו, יתכן שרבים מאלה, שבמאבק בשל מקום באוניברסיטה או בשל מעבדה כשלו ונפלו, היו מגיעים לפעולות כבירות.

האנטישמיים קובעים, שפעולותיהם של יהודים אינן יצירות, כי אם חקויים, ולכל היותר המשך ושכלול ליצירות־תרבות של סביבתם ה“ארית”. טענה זו אי־אתה יכול להוכיח ואי־אתה יכול להכחיש, כי פעולות היהודים האלה בנויות על שפת הסביבה ועל החינוך בבתי־ספר לא־יהודיים, ומצד השני על ה“נעימה” המיוחדת היהודית, שהם מוסיפים מתוך מוצאם (מתוך “תכונות שבתורשת”), ועתים מתוך שארית־מעט של המסורת היהודית. אי־אפשר לציינם כיצירות יהודיות בהחלט. יצירות כאלה הן בגדר האפשרות רק בתוך סביבה יהודית, שבה היהודים מדברים בשפתם הם ובניהם מחונכים ברוחם הם. אין השפה רק אמצעי לשיחה בין אדם לחברו, כי אם התגבשות של פרי המחשבות של דורי־דורות שכבר חלפו ועברו. בשימך שפה מסוימת בפי הילד, אתה כופה עליו בלי־משים גם דפוס מסוים של מחשבה ובטוי, ואתה צר את אישיותו בצביון מסוים. לפיכך לא נכון לתאר את ההתבוללות כאילו היא “פועל־יוצא” של רצונם החפשי של היהודים. במרבית המקרים המצב הוא, שהיהודי איננו “מתבולל”, כי אם דוגמת הילד, הלומד בלי רצונו החפשי שפה מסוימת או בבית־ספר מסוים, הוא “נטמע” באונס.

אי־אפשר, כמובן, להגיד מראש, באיזו שדות־התרבות יגיעו היהודים בעתיד לשיא בפעולותיהם. אולי באתיקה, בדת, במדעי הטבע או באיזה שהוא מקצוע אחר. ורק זאת יכולים אנו לאמור: עם, שתרומתו בשדה המוסר, יחד עם תרומת יון בשדה האסטטיקה, הניחו את היסוד לתרבות המערב, עם שנתן לעולם את המונותיאיזם ואת התנ“ך, שהשתתף בימי־הבינים בשמירת ירושת התרבות העתיקה ובמסירתה לדורות הבאים, שהשתתף בחלק מכריע בתגליות הגיאוגרפיות הגדולות, שהוציא מקרבו על סף העת החדשה את שפינוצה, ואחרי האמנציפציה במאה הי”ט היה מיוצג במדעי הטבע, ברפואה, במוסיקה, בכלכלה ובמקצועות תרבות אחרים במדה למעלה מכמותו המספרית – עם כזה ודאי שזכאי הוא לתפוס גם להבא את מקומו על יד עמים אחרים ולדרוש בשבילו תנאי חיים כאלה, שיוכלו להיות לברכה בשביל פיתוח כשרונותיו. ותנאי־חיים כאלה יכולים היהודים למצוא רק במקום, שבו לא יהיו כפויים לא לרצון ולא להשפעות של עם אחר.

פרק ששה־עשר: פניה למעצמות הברית    🔗

הדבּרים המדינאים של ארצות הדימוקרטיה הבטיחו ליהודים וחזרו והבטיחו כמה פעמים במשך המלחמה הנוכחית, כי אחרי סיום המלחמה בנצחון הדימוקרטיות עתידים גרמניה וגירוריה ליתן דין וחשבון על חטאים שחטאו נגד היהודים, וכי בסדר העולם החדש לא תורשה הפליה לרעה של היהודים. יש לנו אימון מלא בכנות ההבטחות האלה. לא רק לטובת היהודים, כי אם לטובת כל האנושיות מן ההכרח להפסיק את הירידה העמוקה של המוסר, שבה שקע העולם בעטיה של האנטישמיות הנאצית. היא שגזלה את הקדושה ממה שהיה קדוש ביותר, מחיי האדם, על ידי פשעיה הבסטיאליים נגד שנואי נפשה, ובשורה הראשונה נגד היהודים, היא שעשתה את הרצח לתופעה יום־יומית (די לזכור שיטות המכות והענוים הנוראים במחנות הריכוז המסתיימים במיתת קרבנותיהם, או את הרציחות בסיטונות של בני תערובת חפים מפשע), היא שהנהיגה מחדש את העבדות בצורותיה הכי גרועות, היא שמסרה את רכוש היהודים כשלל חפשי לידי חומסים ומרצחים. מעשי זוועה אלה מן ההכרח שמבצעיהם יכפרו על עצמם על ידי עונש צודק, למען תהיה יראת העונש גורם המונע פשעים כאלה לימים יבואו.

ואולם כשם שעל ידי הענשת הרוצחים לא יקומו הנרצחים מקברותיהם, כן גם ההפסדים הכלכליים, שנאצים הסבו ליהודים, בחלקם הגדול אינם נתונים למלא על ידי “רסטיטוּציאָ אין אינטגרוּם” (החזרה למצב הראשון) פשוטה. מקורות הרבה, שמהם היו היהודים מוציאים את פרנסתם, נהרסו על ידי הנאצים באופן כל כך יסודי, שאין אפשרות להחזירם מחדש בעתיד הנראה לעין. לשלשת המיליונים היהודים, שנשללה מהם כל אפשרות הקיום בארצות הנאצים והם חיים חיי מוחרמים, אבל לפי גילם הם עדיין מוכשרים לעבודה ומסוגלים להגירה, אפשר לעזור רק על ידי העברתם לארצות אחרות. עד כמה שאפשר יש להכריח את הממשלות הנאציות להשיב את הערכים והנכסים, שגזלו וסחטו מהיהודים, ולהקל באופן זה על הגירתם. ארגון ההגירה אפשרי רק בעזרת הממלכות הדימוקרטיות, כי היהודים אינם יכולים בכחם הם בלבד לפתור את הבעיה הזאת, כי היא גדלה וקיבלה ממדים ענקיים ביותר, ומבעיה פנימית־פילנתרופית הפכה לבעיה בין־לאומית־מדינית.

אנו מסופקים באפשרות מתן־פתרון להבעיה, אם יביאו בחשבון אך ורק את ההגירה וההסתננות לארצות המפותחות ביותר. לשם הפתרון נחוץ להשתמש גם בארץ־ישראל כארץ לכניסת מהגרים, לא רק משום שהיא יכולה לקלוט חלק הגון של המהגרים, אלא גם, מה שחשוב עוד יותר, מפני שהיא מאפשרת בירור המהגרים מנקודת־הראות, שאותם היהודים, שאינם יכולים או שאינם רוצים להתבולל, יפנו לארץ־ישראל, ולארצות אחרות יהגרו רק היהודים המסוגלים להתבוללות. ארץ־ישראל היא הארץ היחידה, שבה היהודים, בעבודה מאומצת של הקרבה עצמית בנפש וברכוש במשך שני דורות, הניחו כבר את היסודות לקהליה מדינית עצמאית ולעליה רחבה.

עד היום הזה לא הוצעה ליהודים באופן רציני בשביל הגירה המונית שום ארץ אחרת מרווחת למדי, פתוחה לכניסת מהגרים, שבה תנאי האקלים ירשו לאנשים מהגזע הלבן לחיות (ולא רק למות). כל הווכוח בדבר טריטוריה מחוץ לארץ־ישראל מתנהל בחלל ריק. אבל אף אם תמצא טריטוריה כזו, אי־אפשר יהיה לדלוג על עשרות השנים הנחוצות שם להכנת קליטת המונים. ואולם, ארץ שרק לאחר עשרות בשנים תוכל לבוא בחשבון בשביל קליטת מהגרים, אין בה משום פתרון בעית ההגירה היהודית, כי הגירה זו נחוץ שתתחיל מיד.

ואם באופן זה חשיבות יתרה נודעת לארץ־ישראל לשם פתרון בעית ההגירה היהודית, הרי אין לה כל תחליף אחר לשם הנורמליזציה של חיי היהודים בכלל. היהודים הם העם היחידי בעולם, שאין לו ארץ משלו. העדר המולדת הוא שהיה גורם מסייע בשביל האנטישמיות. הוא שהטביע על היהודים (כמו על הצוענים) את החותם של זרות מפחידה. הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל יקרב את הסטטוס של היהודים לזה של עמים אחרים, ונורמליזציה זו תייבש את שרשיה של האנטישמיות. תהיה בזה ברכה לא רק בשביל היהודים. זה ימנע את הסכנה, שלעתיד לא ישיג שוב איזה דימגוג באנטישמיות חומר שריפה מן המוכן, כדי ללבות את היצרים התוקפניים של ההמונים ולעורר מהומות מדיניות.

ולכן לא מספיק, אם מדינאי ארצות הדימוקרטיה חושבים אך ורק על החזרת הזכויות שהיו ליהודים מלפני המלחמה בארצות מגוריהם הקודמות. על יד החזרת שוויון הזכויות של היהודים כיחידים, נחוץ למצוא פתרון לבעיה הלאומית, ז. א. להקמת בית לאומי יהודי בארץ־ישראל.

ודאי שהיה הטוב ביותר, אם היה אפשר להניע את היהודים ואת הערבים בארץ־ישראל להסכם ידידותי בדבר הקמת קהליה יהודית אבטונומית ובדבר העליה היהודית. לפי הכרתנו יתכן הסכם כזה, בלי להצר צעדיו של אחד מהצדדים בפיתוח חייו הלאומיים לכל גווניהם. אבל לדאבוננו אין שום בטחון, שהסכם כזה יקום. הערבים שעמדו עד סוף מלחמת העולם הקודמת תחת שלטון התורכים בארץ־ישראל, בסוריה ובעירק, ידעו אז רק מעט מאד מלאומיות ערבית. הם היו בגלל התחבורת הגרועה שבין עירק ובין סוריה ומצרים, מבודדים גם ביניהם עצמם. אך אחרי שחרורם מעול התורכים ואחרי בואם תחת המנדט של בריטניה הגדולה או של צרפת, הם הפכו במהירות מפתיעה תלמידים חרוצים של הנציונליזם האירופי בצורתו הרדיקלית ביותר. אף־על־פי שהם יצאו לחירות מן השעבוד התורכי, שסבלוהו בדומיה ארבע מאות שנה, רק הודות לצבאות בריטניה הגדולה וצרפת, בכל זאת קמו הלאומנים הערבים עד מהרה נגד שלטון המנדט ותבעו עצמאות מדינית מלאה. ערבי ארץ־ישראל נלחמו נוסף לזה נגד סעיף המנדט, המבטיח ליהודים על יסוד הקשר ההיסטורי שלהם עם ארץ־ישראל את עזרת בריטניה הגדולה בהקמת בית לאומי יהודי בארץ־ישראל, ושהביא לידי עליה יהודית גדולה. הם רואים את עצמם לפי האימרה beati possidentes (“כאוחזים ביד” מאושרים) על יסוד העובדה, שבמאה השביעית באו ממדינות ערב, כבשו את ארץ־ישראל וכפו את האישלאם ואת השפה הערבית על האוכלוסיה, שבתוכה היו קיימות עוד הרבה קהלות ישראל (גם לאחר חורבן המדינה היהודית). אמנם אבדה לערבים עצמאותם המדינית בשנת 1517 על ידי נצחון התורכים, אבל הם נשארו בארץ־ישראל כנתיניו של השולטן התורכי, והשפה הערבית נשארה כאן שפת העם (על יד השפה התורכית כשפה רשמית והצרפתית כשפה תרבותית). הלאומנים הערבים תובעים לעצמם שלטון שלם והם שוללים מן היהודים בארץ־ישראל כל עצמאות מדינית שהיא.

לשנאת הערבים ליהודים בארץ־ישראל יש דמיון מפתיע לאנטישמיות הנאצית. פחות משהיא מטרה לעצמה היא מצעי לתכלית, היינו לאירגון ההתנגדות לממשלה הבריטית ולהשגת עצמאות פוליטית. על ידי מלחמתם ביהודים הצליחו הלאומנים הערביים בארץ־ישראל להסוות את השנאה נגד בריטניה הגדולה ולהפעיל בכל זאת את החוגים התוקפניים של האוכלוסיה ולעורר כמה פעמים מהומות־דמים בארץ. תחת הנהלתו של המופתי מירושלים (שנמלט בימי המלחמה הנוכחית אל בן בריתו הטבעי, אל היטלר, ונתקבל שם בכבוד גדול) פשטה המלחמה נגד היהודים והציונים, וגם במדינות הערביות השכנות ובין המושלמים בהודו עשו תעמולה בשבילה. בדרך זה הצליחו ללכד את החוגים הפשיסטיים במדינות הערבים ולעשות נפשות בשביל פדרציה מדינית עצמאית של המדינות האלה באסיה.

השאלה היא, אם יש לקבוע את גורל ארץ־ישראל בעתיד אך ורק לפי הדרישות האגואיסטיות של הערבים, או אם יש לצמצם את הדרישות הללו בגלל האינטרסים של העם היהודי, שהיה פעם הבעלים של הארץ בזכות גדולה יותר מאשר הערבים כיום. הועדה המלכותית בדין וחשבון משנת 1936 הצהירה, “שיש כאן התנגשות של אינטרסים, ששניהם צודקים”. ההכרעה בזה תהיה בידי הממלכות הדמוקרטיות, כאשר יגשו לאחרי המלחמה הנוכחית לסידור העולם החדש. יהא זה שלא מן המדה לגבי גודל הבעיה, אם יגשו אליה, כמו בנדון מעולם המשפטי, בנימוקים יורידיים (אף־על־פי שהצהרת בלפור והמנדט הארצישראלי עושים את תביעת היהודים לפיני אריאופג בין־לאומי ל“נדון טוב”). הענין הוא למעלה מזה: היינו, מה מפסידים הערבים ומה מרויחים היהודים, אם שניהם נאלצים למצוא בארץ־ישראל את מולדתם.

בשביל היהודים הבית הלאומי בארץ־ישראל הוא התקוה היחידה לקיום לאומם, רק עם הארץ הזאת, ולא עם איזו ארץ אחרת, הם קשורים על ידי קורותיהם ועל ידי פעולתם התרבותית, ששינתה את פני העולם; המונותיאיזם והתנ"ך. כאן הוכיחו בימינו אלה, על ידי החיאת השפה העברית, את כחם לליכוד לאומי חזק. רק בארץ־ישראל, שמצאו אותה, בהתחלת התנועה הציונית, עזובה ושוממה ומפגרת, ועל ידי מרצם וקרבנותיהם בנפש וברכוש הוציאוה מתוך העזובה, רואים אנחנו התחלות לקיום עצמיות היהודית ולפיתוחה על בסיס כלכלי בריא (העברה מרצון חפשי של חלק גדול מהיהודים לחקלאות ולעבודות קשות אחרות). בכל הארצות האחרות, שבהן הם חיים בתור מיעוט לאומי קטן בין עמים חפשיים ומתקדמים, ועוסקים בעיקר במסחר, ההתבוללות כופה עליהם את מרותם בעזוז של כח מכחות הטבע והם מאבדים את הנעימה התרבותית משלהם. בשבילם שאלת הקמת הבית הלאומי בארץ־ישראל היא שאלת חיים או מוות בתור אומה.

מצד השני ארץ־ישראל מהווה בשביל הערבים רק שטח פעוט בערביסטן הגדול, רק 1.4 אחוז בשטח הענקי של ארצות ערב באסיה (בלי לדבר על מצרים ועל הארצות הערביות האחרות באפריקה הצפונית). מהמספר הכללי של הערבים (ז. א. של דוברי ערבית) בששים מיליונותיהם רק מיליון אחד חי בארץ־ישראל. פעולותיהם הכבירות של הערבים הושגו לא בארץ־ישראל, כי אם מחוצה לה. הממלכה העולמית שלהם השתרעה לפנים מן האינדוס ועד הפריניאים. המקומות שהאנושיות מקשרת אותם עם תרבות ערב הם: מיכּה, מדינה, דמשק, בגדד, קאהיר, גרנדה. מנקודת־הראות של מרכז תרבותי ערבי כל אחת מהערים האלה מאפילה על ירושלים. רק במובן הדתי יש לירושלים חשיבות בשביל המושלמים, כמקום שבו עומד המסגד אקצה. האומה הערבית והתרבות הערבית לא תרדנה מן המדרגה שלהן, אם תרומתה של א"י היתה נעלמת, שבשום זמן מן הזמנים לא היה לה ערך בשביל כללותה של התרבות הערבית. עירק, עבר־הירדן וסוריה סובלות מחוסר אוכלוסיה וחוסר פיתוח. השטחים הכבירים והעצומים של הארצות ההן, שיד העובד עוד לא נגעה בהם, מבטיחים רזירבה קרקעית מספיקה לדורות רבים, ולגבי השטחים ההם הרי השטח, שהיהודים זקוקים לו בארץ־ישראל בשביל חקלאותם, משולל כל ערך. בתביעתם שהם לבדם ישלטו בארץ־ישראל אין הערבים יכולים לטעון, שהם בעבודתם פיתחו למענם את הארץ. אמנם הם כבשו את הארץ בחרבם, אבל לא עשו מאומה כאשר הארץ ירדה מטה־מטה תחת השלטון התורכי, ושארית הכבישים העתיקים וארחות־המים חרבו ונשמו. רק היהודים העלו שוב את הארץ ברוב קרבנות של נפשם ומאדם משפל־המדרגה.

ואם בכל זאת הערבים מסרבים לתת מקום ליהודים בארץ־ישראל, אין זה נובע מתוך הדאגה להתפתחותם הם, כי אם מתוך לאומיות מופלגת, כמו שאנו חוזרים ומוצאים אותה גם באירופה באיגואיזם הקדוש של מוסוליני. הלאומנים חמומי הראש שבין הערבים אינם רוצים לוותר על קוצו של יו"ד מתביעותיהם. הערבים, אף־על־פי שבמלחמת־העולם הראשונה עמדו יחד עם התורכים במחנה של יריבי בנות־הברית, ובמלחמת־העולם השניה הראו בכמה אופנים את נטיתם להיטלר, למשל על ידי המרד בעיראק בשנת 1941 ועל ידי עמדתו של המופתי מירושלים, השיגו הישגים פוליטיים כפרי שתי המלחמות הללו, העולים על כל מה שהאופטימיים הכי גדולים שביניהם יכלו לקוות בשנת 1914. אותה שנה הם עמדו בכל מקום תחת השלטון התורכי; היום יש להם, מחוץ למדינות העצמאיות במצרים וסעודיה, ממלכה עצמאית בעירק, אמירות עצמאית למחצה בעבר־הירדן והבטחה לעצמאות בקרוב בסוריה ולבנון. הם מרויחי מלחמה בהיקף הגדול ביותר, השיגו למעשה הכל, מה שלא העיזו לחלום בשנת 1914, ובסיכון הקטון ביותר. והאם במצב כזה ניתן להגן לפני בית־דין הגדול של האנושות על שעינם צרה בשטח הקטון הנחוץ ליהודים, הקרובים סוף־סוף אליהם בלשון ובגזע, לקיום חייהם הלאומיים?

במשפט האזרחי של כמה ארצות נקבע, שאין רשות למי־שהוא להשתמש בזכות שבידו, אם להשימוש אינה יכולה להיות שום תכלית אחרת זולתי להזיק למי־שהוא. אין אמנם לערבים עדיין שום זכות בינלאומית על ארץ־ישראל, כי היא עומדת עוד כיום תחת חבר הלאומים ושלטון המנדט. אך אף אם היו מוסרים להם זכות כזו על ארץ־ישראל, יש ויש בהתאם לעיקרון הנזכר של המשפט האזרחי לצמצמה במובן זה, שאסור להם להשתמש בזכותם זו רק לשם כך, כדי להרחיק את היהודים מארץ־ישראל. אם לא – יהיו אותם היהודים, שלפני שלשת אלפים שנה עשו ארץ בלתי־ידועה זו לנקודת־מוצא של אחת הפעולות התרבותיות הכבירות ביותר ושלטו בה יותר מאלף שנה, תלויים בחסדם של הערבים, אם ירצו לחזור לארץ־ישראל! יהיה זה משום הפיכת הזכות של הגדרה עצמית של העמים לקריקטורה, אם לערבים, שכבשו את הארץ בכח הנשק, תהיה הארץ פתוחה, וליהודים, שעיבדו אותה לפניהם במשך אלף שנים ועשו אותה למגדלור בקורות העמים, תהיה הארץ סגורה!

אין לממלכות הדימוקרטיות לראות את הבעיה הארץ־ישראלית דרך המשקפים של לאומניות ערבית צרה. היהודים השלימו עם העובדה, שהערבים חיים בארץ־ישראל ואין ברצונם לשלוט בהם במובן הפוליטי או להזיק להם במובן הכלכלי. ואולם הם רוצים להבטיח גם לעצמם מה שהם אינם רוצים למנוע מן הערבים. ואין משום קושי להממלכות הדימוקרטיות כדי לעשות את הדבר.

ברם, גם חוץ מזה יש בידי המעצמות הדימוקרטיות עוד אמצעים, כדי להוציא את הבעיה הארצישראלית מתוך האויר של שוביניזם צר ורותח שבארץ־ישראל. הערבים בעירק, שכבר נהנים להלכה מעצמאות מדינית, והערבים בסוריה ולבנון, שלהם הובטחה, לא יוכלו במשך כמה וכמה שנים לעמוד על רגליהם הם בלי עזרת בריטניה הגדולה (ושל צרפת החפשית). למעצמות הללו יש הרבה לתת לערבים, ויכולות הן משום כך, בשעת המשא והמתן על עתיד המזרח הקרוב, לדרוש דבר־מה גם מהם. במסגרת של פרוגרמה רחבה בנוגע למזרח התיכון יוכלו הערבים שמחוץ לארץ ישראל להשפיע על אחיהם בארץ ישראל ברוח של מתינות, כאשר – אחרת ממה שהיה בועידה עם הערבים והיהודים בלונדון בשנת 1938 – ממשלות המנדט של עכשיו יעשו את פתרון הבעיה הארצישראלית עם ערובות מתאימות בשביל הבית הלאומי היהודי לחלק בלתי־נפרד של סידור הבעיה של כל המזרח הקרוב.

בהצהרת בלפור ובמנדט הבטיחה בריטניה הגדולה חגיגית ליהודים את עזרתה להקמת בית לאומי יהודי, ואינה רשאית למסור את 350,000 היהודים, שעלו לארץ־ישראל במשך עשרים וחמש השנים האחרונות מתוך אימון בהבטחותיה, לשבט או לחסד בידי הערבים.

לא נכון, שממשלת־המנדט מילאה כבר את התחיבותה לעזור לייסוד בית לאומי יהודי בזה, שהרשתה כניסת 350,000 יהודים מאז קבלה את המנדט. ארץ היא רק אז ביתו של עם, כאשר הנכיסה אליו היא חפשית ואינה תלויה ברשיונו של אחר. בספר הלבן של צ’רצ’יל משנת 1922 הובטח ליהודים במפורש, שיהיו בארץ־ישראל as of right and not on sufferance (בזכות ולא בסבלנות), ושכניסתם תהיה מוגבלת רק על ידי כח הקליטה הכלכלי של ארץ־ישראל. בספר הלבן משנת 1939 הוכנס, בניגוד לכך, לא רק כח־קליטה כלכלי, כי אם גם כח־קליטה פוליטי, שעושה את כניסת היהודים תלויה בהתחשבות עם הערבים. יש כאן מין “סימן של גובה המים”, הדן את היהודים לעולם ועד לתפקיד של מיעוט לאומי בארץ־ישראל. זה יביא בארץ־ישראל לאותו המצב, שהיהודים סבלו תחתיו במשך שני אלפים שנה בגולה, וזהו דוקא מה שרצו לשים קץ לו על ידי ייסוד הבית הלאומי.

האם גזירה היא כי עם, שעמד על יד עריסתה של התרבות האנושית, ייעלם “ללא־רינה וללא־קינה”? האם לא ייעשה הנסיון האחרון להצלתו? כאשר בתחלת המאה התשע־עשרה נלחמו היוונים להשגת עצמאותם נגד התורכים, היו כל האנשים דורשי החופש, ביניהם הלורד בירון, על צדם. הם לא יכלו נשוא את המחשבה, שעם, שהוציא פעם מקרבו את אפלטון ואת פריקלס, יימסר לעריצותם של שולטנים תורכיים. המדינאים שהיו כבולים בנוסחאות דיפלומטיות בלות התנגדו לתנועה זו, אך ההתלהבות של אוהדי היוונים טאטאה הצדה את פקפוקיהם. ואנו תקוה, כי גם גורל היהודים ימצא אצל גדולי זמננו את ההבנה, שתציל אותם מכליון.