¹

שתיים הן הסגולות העיקריות המציינות את הביטוי שבכתב והאפייניות לו; השפה כאמצעי־ביטוי לשני תפקידים היא משמשת: א. לתיאור עצמים הנקלטים על ידינו בעזרת החושים; וב. להבעת המחשבה והרעיון – שהם מופשטים.

“השפה – צבעיו של הסופר, והמכחול – כשרון השימוש בה.” מבחינה זו, למצער, אפשר למתוח קו של השואה בין הצבע לשפה – שניהם משמשים אמצעי למטרה אחת – ביטוי המציאות הסובבת אותנו: האדם והטבע.

משום כך, ככל שרב בידך אוצר המלים, הניבים והביטויים כן גלומה האפשרות במכחולך לתת מוצא, בצורה הקולעת והמדוייקת ביותר, לתיאור שאליו נתכוונת, למחשבה שעלתה במוחך, שכן בכך אתה מתקרב לדיוק המתימטי של השפה אשר אליו נתכוון לייבניץ באמרו כי עיקר הקושי הוא בחוסר החד־ערכיות שאינה משתנה כמלוא נימה ורק פירוש אחד ומדוייק לה, סגולה זו המיוחדת למתימטיקה, לנוסחה, וחסרה לשפה.

מכאן שעלינו להעשיר את שפתנו ככל שיעלה בידנו, בדומה לאותו צייר המצליח ליצור הרכבי צבעים ססגוניים ונפלאים ביפים.

אך מעלה יתירה לשפה על הצבע, לפי שזה האחרון מוגבל בספירה הגשמית שבעולמנו, ואילו השפה חרגה מן המסגרת הזו וחדרה לעולם של הביטוי הרוחני, של המחשבה והרעיון, של ההפשטה.

אמור מעתה: כלוּם חסר אתה משהוּ אם נכסי־הלשון כחומר ביד היוצר משמשים בידך? אמנם אין אתה חסר אלא את מכחול האמן, את כשרון מזיגת־הצבעים – את קולמוס הסופר.

ולסיכומו של ענין: שומה על אדם לעשות את מכחולו־קולמוסו כלי שיהא מערבל בו היטב את המלים־הצבעים ושם אותם איש איש במקומו כשהוא ממזגם יפה עם שכניהם ומתאימם להם, וככל שנאֶה פרקו כן רבה קליעתו לענין וכן מרובה דיוקו, זה אשר בו הוא משמש את המטרה שלשמה נוצר.

ואף אם השפה מופשטת וקשת־עיכול, הרי נתברכה, בתכונות המקנות לה יכולת שאי אתה מוצא בשום צורה אחרת של ביטוי באמנות:

עושר בלתי מוגבל, אוצר בלום של גוונים ובני־גוון, המאפשרים תיאור נאמן ומושלם של ההוויה והמציאות הסובבת, ומאידך גיסא – דרך־הביטוי היחידי של הרוחניות וההפשטה שבעולמנו, אשר מפאת חוסר התחומים המדוייקים למונחיהם הריהם ניתנים להיות יצוקים לתוך דפוסי השפה רק כשזו מדוייקת וחד־ערכית כל צרכה!

זאת – ועוד. תחת אשר הציור הוא ביטוי סטטי, הרי השירה, למשל, מאחדת אל קרבה גם את יתרון המוסיקה – היינו: דינמיות שופעת חיים והרמוניה שבצלילים.

הנה כי כן, רואים אנו, כי הביטוי הלשוני הנהו גולת־התפארת של כל ניבי האמנות האנושית. שכן השפה על צורותיה השונות הנה עתירת צבעים, שופעת דינמיקה והרמוניה ויחד עם זה הריהי גם “בת יחידה” הסמוכה על השולחן הרעיוני, החושב, הערטילאי אשר בעולם־האדם־והטבע.