אל תאמרי: “רצחת בי כל רגש, שברת ענפו האחרון של הטוהר, קטלת זכותה של נפש”. רגש אין רוצחים; את הממשי והמוחשי קוטלים, אך רגש אין רוצחים. רוח אין תולים.

תהומית ומפרפרת, נושבת פחדים ועצבת, נושאת הנפש עמקן של חוויות ותחושתם של רגעים סהרוריים ונושמת אוירם הקר, הלַבָּתי.

…רוח של סתיו ורוח של גבר ורוּחית קלה־נָשית – – – גבהם של כוכבים, רשרושם של עצי־אורן, אין סופם של רקיעים וסהר תלוי בם – – – שתי דמויות בינות עצי־המחט ושיחי שמיר הנושמים בבושם דק, בוכים בטל של סתיו – – – חוד־הסלעים לבן וטחוב – – – שביל רועים, ואדי ומצוּלה לו – – – הר־הכרמל קדמון – – – ים שקט ורחב־חזה ורעד גל לוטף – – – יד נשית ולהט, התלבטות ובכי – – –

אל תאמרי: “רצחת בי כל רגש”. רגש אין רוצחים. אף אם תגדע אותו, ישוב וילבלב, יצמיח בנות־ענפים צהבהבות, רכות וטובות, חדשות, ימלא עצמו, ישגשג, יפציע ויפרח. תבוא רוחית נשית של לילה, דממתו של סהר, מרחבו של ים. ירעד לקצבה, ישח עצמו מול עמקו וטהרו של יקום, יגדל ויפרח.

רגש אין רוצחים. רוח אין תולים.